פרשת עקב – קיום המצות מתוך שמחה

בפרשה אנו קוראים על הבטחת הקדוש ברוך הוא לכל מי שישמור את מצות התורה
הקדושה, ושבעבור זה יזכה לברכות גדולות ועצומות.

איך זוכים לכל הברכות שבפרשה

אכן כדי לזכות לכל הברכות הנזכרים אין הדבר מותנה בקיום המצות בלבד, אלא
תלוי הדבר גם ואולי בעיקר באופן בו הן מתקיימות, אם הם נעשות רק כמצות אנשים
מלומדה, או עם כל הלב והכוונה, כבן העושה את רצון אביו, העדות היחידה לכך היא,
השמחה והחשק שבהם נעשות המצות.
על ענין זה רמזה התורה בכך שפתחה את הפרשה במילה “והיה” : “והיה עקב תשמעון
את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אתם”, למה לא כתבה התורה אם תשמעון את
המשפטים, כמו שכתבה בספר ויקרא )פרק כו פסו’ ג( : “אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו
ועשיתם אתם” ?
בהמשך הפרשה )פרק יא פסוק יג( משתמשת התורה הקדושה שוב בלשון והיה : “והיה
אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום …”. ובפירוש אור החיים הקדוש
שם כותב שבזה באה התורה לרמז לכך שצריך שתעשה המצוה מתוך שמחה עיי”ש.
לפי זה גם כאן אפשר שהתורה השתמשה בלשון והיה לרמוז לנו שכדי לזכות לכל זה
לא די בקיום המצות סתם, אלא רק כאשר מקיימים את המצות בשמחה, כדברי הפסיקתא
זוטרתא בפרשת ואתחנן “והיה בכל מקום הוא לשון שמחה”.

קיום המצות בשמחה הוא מהלכות דרך ארץ

לדעת חז”ל במדרש רבה ויקרא ) פרשה לד סי’ ח ( קיום המצות בשמחה הוא מהלכות
דרך ארץ, וז”ל המדרש שם : “אמר ר’ יצחק בר מריון, למדתך התורה דרך ארץ, שכשאדם
עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח…” ע”כ.
ומה ענין דרך ארץ לקיום המצות בשמחה ?

אם יתבונן האדם על החסד הגדול שעשה עמו הקדוש ברוך הוא, שעל אף פחיתותו
בחר בו להיות מעבדיו הנאמנים, והעמידו לשרת לפניו בקיום מצות התורה הקדושה, אזי
מצד הלכות דרך ארץ צריך הוא לשמוח בקיום המצות.
כך כותב הארחות צדיקים זצ”ל )שער השמחה( : “ובעת שיעשה המצוות, ישמח בלבו
על שזכה להיות עבד למלך עליון אשר בני מעלה ישתחוו לו, וכן אמר דוד: “שש אנכי על
אמרתך כמוצא שלל רב”, וכל העושה המצוות בשמחה, יש לו שכר אלף ידות יותר ממי
שהמצוות עליו למשא.

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם

בספר ויקרא )פרק יח פסו’ ה( כותבת התורה : “ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר
יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה”.
וצריך ביאור, מה פירוש אשר יעשה אותם האדם “וחי בהם”, למה לא הסתפקה התורה
בציווי אשר יעשה אותם האדם ?
במסכת יומא )פה:( אומר רב יהודה בשם שמואל, שבמילים אלה באה התורה ללמד
הלכה, שפיקוח נפש דוחה את התורה כולה, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואנו
דורשים וחי בהם ולא שימות בהם.
אכן בשל”ה הקדוש ]דרך חיים תוכחת מוסר אות ד[ כותב, שבמילים וחי בהם, באה
התורה ללמד על האופן שבו צריכות המצות להתקיים, בזריזות ובחיות : “רומז על כל מה
שיעשה האדם, יעשה בזריזות נפלא, זהו ‘וחי בהם’, כלומר בחיות נמרץ”, בפרשת משפטים
]שם אות מג[ מוסיף השל”ה הקדוש : “ובכלל זה לעשות בשמחה” עיי”ש.
כן איתא באוצר המדרשים : “ויהא לבך שמח שאת עובד למקום”. ובזוהר הקדוש פרשת
ויקרא איתא : “כך למדנו, שכל עבודה שאדם רוצה לעבוד להקב”ה צריכה להיות בשמחה,
ברצון הלב, כדי שתמצא עבודתו בשלמות”.
כן כותב מוהצ”א שפירא מדינוב זצ”ל בספר איגרא דכלא )דף טו ע”א( : “צריך האדם
לעשות המצות בחיים, דהיינו בזריזות בחיות כל רמ”ח איבריו לא בעצלתים, אשר על כן
אמר המלך החכם )משלי פרק לא פסוק כז( “ולחם עצלות לא תאכל” עיי”ש.

כך מפרש הרד”ק זצ”ל את דברי הפסוק בספר תהלים )פרק ק פסוק ב( : “עבדו את ה’
בשמחה” : שלא תהיה עבודתו למשא אלא בשמחה ובטוב לב.
חומר המקיים מצוה שלא בשמחה

בפרשת כי תבוא מזכירה התורה תשעים ושמונה קללות, כל קללה בפני עצמה יש בה
כדי לזעזע את האדם.
כלפי מי נאמרו קללות אלו ?
בתורה שם )פרק כח פסו’ מז( מפורש הטעם : “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך
בשמחה ובטוב לבב מרב כל”. על זה באות כל הקללות, על מי שמקיים מצות בלי שמחה,
וללא חיות, אלא בעצלות, שהן נראות עליו כמשוי.
והדבר תמוה, שכן אף אם נאמר שקיום המצות מתוך תחושה של עול כבד אינו יאה
למי שהוכתר בתואר עבד ה’, אף אם נסכים שראוי הוא להיענש על כך, כדברי הרמב”ם
בהלכות לולב שם : “וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו”, אבל עדיין אינו מובן
מדוע נפרעים ממנו בצורה כל כך חמורה ?
אילו היה מדובר בעונש למי שהמרה את פי ה’, שלא ציית לאחת ממצותיו היה מובן,
אבל אין מדובר כאן במי שעובר על מצות התורה אלא במי שמקיים את כולן, רק שאינו
עושה אותם מתוך שמחה ובטוב לבב ומרב כל, האם רק בשל כך ראוי הוא להענש באופן
כל כך קשה ?
לביאור הדברים נקדים שהמעיין בפרשת כי תבוא יראה שיש כעין סתירה בפסוקים
לכאורה כלפי מי נאמרו הקללות בפרשה, בפסוק מ”ה אומרת התורה שאותם צ”ח קללות
באים כעונש על אי שמירת מצות וחוקי התורה : “כי לא שמעת בקול ה’ אלוקיך לשמר
מצותיו וחקתיו אשר ציוך”, בהמשך )פסוק מז( אומרת התורה שהסיבה לכך היא משום שלא
נעשו המצות והחוקים מתוך שמחה : “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב
לבב ומרב כל” ?

עשיית המצות ללא שמחה גורם לעזיבת התורה

בהסבר הדברים צריך לומר, כי אכן לא רק שאין שום סתירה בפסוקים, אלא ששתי
הטעמים הנזכרים משלימים זה את זה, אותן מאה קללות חסר שתים הם עונש על אי שמירת

המצוות וחוקי התורה, וכדברי התורה שם “כי לא שמעת בקול ה’ אלוקיך לשמר מצותיו
וחקתיו אשר ציוך”, טעם זה מהווה סיבה מספקת לגרור אחריה גם עונש חמור כזה.
דברי התורה “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב ומרב כל” באו
להסביר את התופעה של עזיבת דרך התורה, מה מביא אדם מישראל לנטות מדרך ה’,
הסיבה לזה מגלה התורה היא תוצאה ישירה של עבודת ה’ בלא שמחה, שלא מתוך אהבת
המצות ואהבת האל שציוה בהן, קיום מצות מתוך תחושה של כפיה וכמצות אנשים מלומדה,
גורם להתנתקות מקיום המצות ועזיבת התורה.
ועדיין יש לברר, מה גורם לאדם לגשת אל קיום מצוות מתוך תחושה של עול ומשא,
למה הוא לא ניגש לעבודת ה’ בשמחה ?
דבר זה נובע מחוסר הכרה בערך העצום של הזכות להיות עבד ה’, מי שלא הגיע לכדי
הכרה זו, קשה לו לשמוח בעשיית המצות, הוא מרגיש שהמצוות הם כעול, וכרחיים על
צאורו, לכן באופן טבעי הוא מבקש לשחרר את עצמו מכבלי העול הזה, אט אט הוא פורק
מעליו מצוה ועוד מצוה עד שמפקיע את עצמו לגמרי מעשיית כל המצות.
לא כן מי שמכיר בערכן האמיתי של המצות, מי שמודע לזכות העצומה שנפלה בחלקו
של מי שנבחר להיות מעובדי ה’, אדם כזה יודע לייקר כל מצוה ומצוה, הוא שש ושמח
לקראת כל מצוה שנקראת לפניו כמוצא שלל רב, ברור לו כי כל מצוה היא קודם זכות ורק
אח”כ חובה, כדברי החרדים בתנאי הרבעי שם “דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורנא הוא
דשדיר ליה קודשא בריך הוא”, ורק משום רצונו של הקב”ה לזכות את ישראל הרבה להם
תורה ומצות”, אדם כזה אין סיכוי שיהיה פורש מעשיית רצון ה’, ושיהא ליבו נוטה מדרך
התורה והמצוות.
נמצא אפוא כי הערובה היחידה לכך שיהא האדם הולך תמיד בדרך התורה והמצות
היא קודם כל שיהא האדם מודע לערכן של המצות, שיכיר בגודל הזכות שנפלה בחלקו
להימנות על אותם שנקראים עובדי ה’, הכרה זו תיטע בליבו אהבה למצות עד שיהא שש
ושמח בעשייתן ומתעסק בהם תדיר, כדברי דוד המלך בספר תהילים )פרק קיט פסוק צז(
“מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי”, על ידי שהיה דוד המלך אוהב את התורה הוא
לא היה בטל הימנה אלא כל שיחו היה רק בדברי תורה, וכן אמרו חז”ל במסכת כלה )פרק

ב( אהבה מביאה לידי רדיפה, ]עי’ בספר חרדים )פרק לה אות ה( שכתב לבאר את דברי
הגמ’ במסכת ברכות )ל:( דאין עומדין להתפלל מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה של מצוה
ששש ועלז שזוכה לעבוד למלך שאין כמותו בעולם עיי”ש[
]וידועים דברי האור החיים הקדוש בפרשת כי תבא )פרק כו פסוק יא( על הפסוק
“ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלוקיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך”,
שהפירוש בכל הטוב הוא אל התורה, כדברי חז”ל אין טוב אלא תורה, וכותה האור החיים
הקדוש, שאם היו בני האדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים
ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל
הטובות שבעולם עכ”ל[.

השמחה בעשיית המצוה היא מצוה בפני עצמה

בפירוש רבנו בחיי לספר דברים )פרק כח פסוק מז( מחדש שהשמחה בעשיית המצות
אינה רק תנאי בצורת הקיום בלבד, אינה רק חלק מהמצוה, אלא היא מצוה בפני עצמה וז”ל
שם : “לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה, מצוה
בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה וכו’ עכ”ל.
כן כותב רבינו יונה בשערי תשובה )שער ד פרק ט( : “יגדל וישגה מאד שכר השמחה על
המצות, כמו שנאמר: “ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך”. ונאמר : “תחת
אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב”, עי’ עוד בפירושו ספר משלי )פרק ד
פסוק כא( : “יודה את השי”ת וישמח בלבו, ויקבל שכר על השמחה, כי השמחה במצות
מעיקרי העבודה”.

כדי להגיע לשמחה בעשיית המצות צריך עבודה

בהקדמה לשאלות ותשובות בית אפרים חלק אורח חיים כותב רבי אפרים זלמן
מרגליות זצ”ל לפרש בזה את הכתוב בספר תהילים )פרק ק פסוק ב( : “עבדו את ה’ בשמחה.
היינו שהשמחה בקיום המצוה היא עבודה.
כך נראה גם מלשון רבנו הרמב”ם )פ”ח מהל’ לולב הלכה טו( : “השמחה שישמח האדם
בעשיית המצוה ובאהבת המצוה ובאהבת האל שציוה בהן עבודה היא …” עיי”ש.

שמחת המצות אצל רבותנו

בחינה זו של שמחה והשתוקקות למצות מצינו אצל גדולי האומה במשך כל הדורות,
בפרשה שקראנו בשבוע שעבר, התורה פותחת התפילה של משה רבנו לזכות להיכנס לארץ
ישראל : “ואתחנן אל ה’ בעת ההיא”, משה רבנו מתחנן ומבקש מה’ שיבטל מעליו את
הגזירה שלא יכנס לארץ ישראל, במדרש מובא שלא פחות מחמש מאות וחמש עשרה
תפילות התפלל משה רבנו לזכות להיכנס לארץ ישראל.
ולמה ? מה כל כך בער בו להיכנס לארץ ישראל, שאלו זו שאל רבי שמלאי במסכת
סוטה )יד.( מפני מה נתאוה משה רבנו להיכנס לארץ ישראל ? לאכול מפריה הוא צריך ?
לשבוע מטובה הוא צריך ?
ועונה על כך רבי שמלאי, אמר משה רבנו הרבה מצות יש שניתן לקיימן רק בארץ
ישראל, אכנס גם אני ואקיימן, בשביל זה הוא התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות ?
לזכות לקיים עוד מצוות
יש שמסבירים שכל התפילות של משה היו בשביל חצי מצוה, שהרי מצטוה משה לבנות
שלושה ערי מקלט מתוך הששה, וכל זמן שלא נבנו אותם שלושה שתוך ארץ ישראל אלא
שבעבר הירדן לא היו קולטות את הרוצחים בשוגג, בכל זאת הזדרז משה רבנו לבנות את
השלושה ערים שבעבר הירדן, הוא אמר נכון שהם עכשיו לא קולטות אבל אני יתחיל
במצוה, ולכן התחנן וביקש מה’ שיתן לו להיכנס לארץ ישראל כדי להשלים את המצוה
ולבנות גם את אותם שלוש ערים שבתוך ארץ ישראל, על זה הוא שפך תפילות ללא הרף.
זו אהבת המצות שהיתה למשה רבנו, לא לחינם דרשו חז”ל במסכת מכות )י.( על משה
רבנו את הפסוק בספר קהלת )פרק ה פסו’ ט( “אוהב כסף לא ישבע כסף”, אוהב כסף זה
משה, שהיה אוהב מצות, לא ישבע מצות, כל הזמן רדף משה אחרי המצות, במסכת סוטה
)יג.( איתא ת”ר : בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו
בביזה והוא נתעסק במצות, שנאמר: חכם לב יקח מצות, משה רבנו היה דוגמא וסמל עד
כמה צריך אדם לאהוב את המצות ולרדוף אחריהם.
בתוספתא מסכת פאה )פרק ג הל’ ח( מובא מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך
שדהו לכאורה יש לו הפסד כי לפי הדין אסור לו לחזור ולקחתו, ואמר לבנו, צא והקריב עלי
פר לעולה ופר לשלמים, אמר לו, אבא ! מה ראית לשמוח במצוה זו מכל מצות האמורות

בתורה ? אמר לו, כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו, אדם יכול לקיים את המצוה
כאשר ירצה בכך, אבל זו ]מצות העומר[, שלא לדעתנו, שאילו עשינוה ברצון לפני המקום
לא באת מצוה זו לידינו.
]מעשה דומה מובא גם במדרש זוטא רות )פרשה ב סי’ טז( : “מעשה בחסיד אחד ששכח
עומר בשדה, ועשה אותו היום סעודה גדולה ושמח, אמר, מצוה זו באה לידינו שלא בידיעה
נשמח עליה”[.
היו גדולי ישראל שהיו עושים כל מיני טצדקי כדי להתחייב מצוות, כך מובא במסכת
ברכות )לא.( בא וראה שלא כדורות ראשונים דורות אחרונים דורות ראשונים היו מכניסים
פירותיהם דרך פתח הבית שיתחייב במעשר, ודורות אחרונים מכניסים דרך גגות ומפקיעים
מחיוב מעשר, ]מדובר באנשים לכאורה עשירים שיש להם שדות, והשדות נתנו יבול, הם
רוצים לחסוך את השווי של אותם תרומות ומעשרות, הם התביישו ולכן הכניסו את הפירות
דרך גגות בלילה בצינעא[, אבל הדורות הראשונים, הם היו מכניסים את פירותיהם דווקא
דרך פתח הבית, כדי להתחייב בתרומות ומעשרות, הם לא ראו בהפרשת התרומות
ומעשרות הפסד אלא רווח, הם לא ראו שהם נותנים תרומות ומעשרות אלא לוקחים מצות.
בספר דברים )פרק ח פסו’ א( אומרת התורה : “כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון
לעשות, למען תחיון ורביתם, ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה’ לאבותיכם”.
וצריך ביאור, למה לא אמרה התורה כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תעשו, מהו הלשון
“תשמרון” לעשות ?
מסביר קדושת הלוי זצ”ל, שהמילה שמירה הכתובה כאן בפסוק היא במובן של זהירות,
אלא מלשון ציפיה, כמו שנאמר אצל יעקב אבינו בפרשת וישב )פרק לז פסו’ יא(, אחר
ששמע את סיפור החלומות מפי יוסף “ואביו שמר את הדבר, ברש”י הקדוש מסביר שהיה
יעקב ממתין ומצפה מתי יבא, כך כל אדם צריך לנהוג בקיום המצות, לצפות ולייחל מתי
יגיעו לידיו מצות לקיימן
במסכת ברכות )ל:( מספרת הגמרא שבאחד הימים ישב אביי לפני רבה, רבה הבחין
שאביי שמח יותר מהרגיל, והיה נראה ]בייחס לגדלותו של אביי[ כפריקת עול. שאל אותו
רבה, הרי כתוב בספר תהלים )פרק ב פסוק יא( : “עבדו את ה’ ביראה וגילו ברעדה” ?

השיב לו אביי, נכון הדבר, היום אני שמח יותר משאר הימים, והסיבה לכך היא משום
שהיום הנחתי תפילין, ]סיפור דומה מספרת הגמרא שם על רבי ירמיה, שגם הוא היה יושב
לפני רבי זירא והיה שמח יותר מהרגיל, וגם רבי זירא הוכיח אותו מדברי הפסוק בספר משלי
)פרק כג פסו’ כג( : “בכל עצב יהיה מותר” ? וגם רבי ירמיה השיב לו שהוא שמח היום ביותר
כוון שהיום הניח תפילין[. בפירוש רבינו יונה למסכת ברכות שם )דף כא. מדפ”ה( מסביר
שלאביי ורבי ירמיה היה חולי במעיים, לכן לא היו יכולים להניח התפילין, כי תפילין צריכין
גוף נקי, וכאשר נרפאו מחולי זה והתאפשר להם להניח תפילין, היו שמחים על קיום המצוה
זו ביותר מתוך חפצם בה, ואנו שברוך ה’ מרגישים טוב ויכולים להניח תפילין כל יום כמה
אנו צריכים להיות שמחים על כך.
בשער הציון )סימן תכו ס”ק יב( כותב החפץ חיים זצ”ל שהטעם שאין מקדשין הלבנה
בליל שבת ויו”ט : “על פי פשוטו יש לומר משום דעושין את המצוה בשמחה ורגיל לבוא
לידי ריקודין וכו’ וזה אסור בשבת, ואף שריקודים של מצוה התירו כמו בשמחת תורה, שאני
התם שאי אפשר לדחות היום, משא”כ הכא בקידוש הלבנה אפשר קודם השבת או לדחות
לאחר השבת.

קיום המצות מתוך שמחה מעיד על גדלות האדם

במסכת ברכות )ט:( מסופר שרבי אלעא אמר לעולא : “כי עיילת להתם ]כאשר תעלה
לארץ ישראל[ שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח
במצות.
במה התבטאה הגדלות שלו, בידיעותיו התורניות, גם לא במידותיו, אלא בכך שהוא
שמח במצות.
על איזה מצות הוא היה שמח ?
מספרת הגמרא שם זימנא חדא סמך גאולה לתפלה, ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה
יומא”.
במסכת ברכות )ט:( מובא שהותיקין היו גומרין את קריאת שמע עם הנץ החמה, כדי
שיסמוך גאולה לתפלה, ואכן מעלת הסומך גאולה לתפילה היא גדולה, במסכת ברכות )ט:(
מובא שהעיד רבי יוסי בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים כל הסומך גאולה לתפלה

אינו נזוק כל היום כולו, בהמשך הגמרא שם )י.( דרשו על דברי חזקיה המלך “והטוב בעיניך
עשיתי”, מאי והטוב בעיניך עשיתי? אמר רב יהודה אמר רב שסמך גאולה לתפלה, אבל
בכל זאת לא מדובר במצות מתוך התרי”ג מצות, אלא בדין מהלכות תפילה, וכאשר הצליח
רב ברונא להסמיך גאולה לתפילה, זה כבר גרם לו שמחה כל היום, ובשל כך הוא נקרא
אדם גדול.
אכן נראה עוד לבאר, שכוונת רבי אלעא שרבי ברונא הוא אדם גדול ושמח במצות
היא, שהסיבה שבגינה זכה רבי ברונא לגדולות בתורה, היא משום שהוא היה שמח בקיום
המצות.
בספר החרדים בתנאים לקיום המצות בתנאי הרביעי, כותב רבי אליעזר אזכרי זצוק”ל
: “השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורנא הוא דשדיר ליה קודשא
בריך הוא, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו, ומוסיף הרב זצ”ל : “כן גילה הרב החסיד המקובל
מהר”ר יצחק אשכנזי זצ”ל לאיש סודו ]הוא המהרח”ו זצ”ל[, שכל מה שהשיג שנפתחו לו
שערי החכמה ורוח הקודש, בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית,
ואמר, דהיינו דכתיב “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל”,
פירוש מרוב כל, מכל מיני תענוג שבעולם ומכל זהב ופז רב ואבנים טובות ומרגליות”.
בהקדמה לספר חרדים כותב רבי אלעזר אזכרי זצ”ל )התנאי הרביעי( : “כך גילה הארי
הקדוש לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי חכמה ורוח הקודש, ]בהקדמה לספר
עץ חיים כותב רבי חיים ויטאל זצ”ל : ״עיני ראו ולא זר דברים מבהילים שלא נראו מימות
רבי שמעון בר יוחאי, היה יודע במשנה ובגמרא אגדות ומדרשים בכמה פנים, בפשט, רמז,
דרש וסוד, וממעשה בראשית )סוד בריאת העולם(, ומעשה מרכבה )סוד כסא הכבוד(,
בשיחת עופות, ובשיחת דקלים ואילנות ועשבים, ובסוד אבן מקיר תזעק )שהיה מבין סוד
הגלגול בדומם(, והיה מדבר עם רוחות מהגלגולים, והיה מביא נשמת אדם בעודו חי, ומדבר
עמו כל צרכו ואחר כך מחזירו, והיה רואה נשמות בעת צאתם מהגוף,ובבתי הקברות,
ובהעלותם כל ערב שבת לגן עדן, היה מדבר עם נשמת הצדיקים שהם בעולם הבא, והיו
מגלים לו רזי תורה[, כל זה בזכות מה ? העיד האריז”ל על עצמו “בשכר שהיה שמח בעשיית

כל מצווה שמחה גדולה לאין תכלית, וזהו שכתוב ״תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך
בשמחה ובטוב לבב מרוב כל״ עכ”ל.

להגיע לקיום מצות מתוך שמחה צריך עבודה

אכן על אף שהחיוב לשמוח בעשיית המצות הוא דבר גדול ועצום. מכל מקום השמחה
בעשיית המצוה היא אינה דבר מולד, על האדם לעבוד ולעבוד קשה, כדי להשריש בעצמו
את ענין השמחה במצות.
יש להליץ על זה את לשון הרמב”ם ז”ל )פ”ח מהל’ לולב הלכה טו( : “השמחה שישמח
האדם בעשיית המצוה ובאהבת המצוה ובאהבת האל שציוה בהן עבודה היא …” ]כוונת
הרמב”ם עבודה היא, שהיא מעלה גדולה בעבודת ה'[, לדברינו לוכל לומר עוד שעבודה
היא, היינו שלהשיג דרגה זו תלוי הדבר בעבודה מצד האדם.
אם לכל מצוה הנקראת בדרכנו נתייחס בחשיבות, נקבל אותה בשמחה, נראה בה זכות,
אט אט תושרש בנו האהבה למצות והשמחה בהן.

על ידי שמשתוקק לקיום המצות זוכה להשלים החלוקה דרבנן
בפירוש אור החיים הקדוש לספר שמות )פרק לט פסוק לב( כותב הרב זצ”ל “כי ה’ ציוה
תרי”ג מצות, ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם וזה לך האות, כהן ולוי
וישראל, ונשים, יש מצות עשה בכוהנים שאין מציאות לישראל לעשותם, ויש מצות
לישראל שאינם בכוהנים, וכן בלויים וכן בנשים, ומה מציאות יש ליחיד לקיימם להשלים
תיקון לרמ”ח איבריו ושס”ה גידיו, אשר יכוונו להם, אלא ודאי שתתקיים התורה במחברת
הכללות ויזכו זה מזה”.
]בספר דרך פקודיך ]הקדמות הקדמה ב[ כותב הרב זצ”ל “הנשמה היא חצובה
מתחת כיסא הכבוד, והיא שיעור קומה רוחנית רמ”ח איברים רוחניים ושס”ה גידים
רוחניים, ולמה באת אל העוה”ז, להיות שצריכה להאיר כל אבריה וגידיה ע”י עשיה
בעוה”ז שהוא עולם העשייה, בעשות כל רמ”ח מצות עשה נגד רמ”ח אבריה ושס”ה ל”ת
נגד גידיה אזי בכל מצוה תאיר אבר אחד, ידוע לאלקינו ית”ש כל מצוה נגד איזה אבר
רומזת, וכן הלאוין נגד הגידין, וע”י קיומה כל זאת יברא לה גוף רוחניי הוא לבוש חלוקא

דרבנן אשר תתלבש הנשמה בגן עדן כלול מרמ”ח ושס”ה כנ”ל” עכ”ל. ]כן כותב
מוהצ”א מדינוב זיע”א בספר אגרא דכלה שכל איש ישראל מחוייב לקיים את כל
התרי”ג מצות, על ידי זה אומר הרב זצ”ל מתקן האדם את כל שיעור קומתו, את רמ”ח
איבריו על ידי קיום רמ”ח מצות עשה, ואת שס”ה גידיו על ידי שמירת שס”ה לאוין, ועל
ידי זה ישתלם לו החלוקא דרבנן להתלבש בו בבואו לראות את פני ה’ בחיים הנצחיים
עיי”ש, והדברים מפורשים גם בספר שער הקדושה )שער א חלק א( : “כי נודע אל בעלי
מדע כי גוף האדם איננו אדם, אבל הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית היא
הנשמה שהוא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש ההוא
ויתלבש בלבוש רוחני הנקרא חילוקא דרבנן, והוא נעשה מרמ”ח איברים רוחניים ושס”ה
גידי’ רוחניים, הנעשה על ידי קיום רמ”ח מצות עשה ושס”ה לא תעשה, וז”ש )זכריה ג,
ד( הסירו הבגדים הצואים וגו’ והלבש אותך מחלצות עכ”ד. ]ועי’ בהקדמה למשנה ברורה
להלכות שבת שמפרש בזה החפץ חיים זצ”ל את דברי הפסוק בספר קהלת : “ואת
מצותיו שמור כי זה כל האדם”. רצונו לומר שמהרמ”ח מצות עשה ושס”ה לאוין שנשמר
האדם בימי חייו יבנה לעתיד כל האדם עיי”ש[.
לפי צריך ביאור שכן לא יתכן במציאות שיקיים אדם אחד את כל המצות כולם, בתורה
ישנם מצות המיוחדות לכהנים, ויש שמיוחדות לנשים, ויש שמיוחדות לבעלי שדות וכרמים,
ואי אפשר שכולם יוכללו באדם אחד, אם כן איך יזכה האדם לתקן את שיעור קומתו אם
חסרות לו מצות עשה ומצות לא תעשה ?
על מדוכה זו עומד המבי”ט זצ”ל בהקדמה לקרית ספר )פרק ז( וז”ל שם : יקרה ספק
במניין המצות שאמרו שהם רמ”ח מצות עשה כנגד איבריו של אדם, שכל אבר אומר לו
עשה בי מצוה, ושס”ה מצות לא תעשה כנגד ימות החמה, שכל יום ויום אומר לו אל תעשה
בי עבירה, שנראה שאפשר לאיש אחד לקיים כל מצות עשה ולא תעשה, וזה אינו, כי אם
נחפש המצות אחת לאחת למצוא חשבון, נמצא כמה מצות שאינם על כל איש ואיש אלא
על הצבור, כבנין ב”ה והקמת מלך וזולתם, וכמה מצות שהם חובה אם יעשה פעולה פלו’ או
ימצאהו דבר פלוני, ולפעמים איש אחד כל ימיו לא יעשה פעולה ההיא, או לא ימצאהו הענין
ההוא, כמו עבד עברי ועבד כנעני, ודין ארבעה שומרים, וכמו העשין ולא תעשה דנזיר
ומצורע, ומצות הכהנים וטמאים וזולתן, אלו הרבה מצות שאין האדם בא לידי חיובן, ואם

נסתכל בכל רמ”ח מצות לא נמצא מהם מצות הכרחיות אלא ששים, כמו שכתב הרב ז”ל
ואפילו כשישתדל האדם לפעולת שיתחייב בהן במצות או יקרה לו מקרה שיבוא לידי מצות
לסיבת המקרה ההוא, שקנה נחלות ויתחייב בהן בתרומות ומעשרות ומתנות עניים, וכיוצא
באלו הרבה, או שקרה לו צרעת גופו, או שנדר בנזיר בזמן בנין הבית וכיוצא באלו, לעולם
א”א שיקיים כל רמ”ח מצות עשה ואפילו הוא מלך או כהן שנתוספו בהן הרבה מצות, והא
איכא עיר הנידחת ובית המנוגע למ”ד דלא היו ולא עתידין להיות, ומחיית זרעו של עמלק
עדין לא נתקיים עד שיבא משיח, וכן במצות לא תעשה יש כמה אזהרות שאין האדם מחוייב
בהן אלא אחר שימצאו בו ענינים מחולפים, כנזיר וכהן ומלך וכיוצא בזה, ואם הוא כהן אינו
בלאו אכילת תרומה וקדשי קדשים שהם מוזהרים לזרים. כלל העולה שאין שלם שיתחייב
ויקיים כל תרי”ג מצות … ?
אכן בספרי רבותינו המקובלים זתע”א ]עי’ שער הגלגולים )הקדמה טז([ מובא שכדי
להשלים את קיום כל התרי”ג מצוות של התורה, צריך כל אדם להתגלגל כמה גלגולים, עד
שיקיים את כל מצות התורה הקדושה, ובזה יתקן את עצמו.

אחת הדרכים שנאמרו בביאור הדברים הוא שאפשר לקיים בחינה זו של שמירת כל
המצות אצל כל אחד ואחד על ידי שיהא יושב ומצפה ומשתוקק לקיים מצוות אלו, שמעלה
עליו הכתוב כאילו הוא קיים כדברי חז”ל במסכת קידושין )מ.( : “מחשבה טובה מצרפה
למעשה, שנאמר : “אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו ויקשב ה’ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו
ליראי ה’ ולחושבי שמו”.
כן איתא בזוהר פרשת תרומה : “ולית רעותא טבא דיתאביד מקמי מלכא קדישא,
ובגין כך זכאה איהו מאן דמהרהר הרהורין טבין לגבי מאריה דאף על גב דלא יכיל למעבד
לון קודשא בריך הוא סליק ליה רעותיה כאילו עביד”[.