תולדות חייו - פרק א'

העיר סאלא וגדוליה – ילדתו של אבינו

ילדותו של אבינו עברה עליו בסאלא (סאלי) העיר העתיקה שנבנתה על ידי הרומאים ועל חורבותיה הוקמה העיר רבאט שהיום משמשת כמרכז המדיני והפוליטי של מרוקו.

סאלא שוכנת קרוב לים ולכן מזג האוויר בה נעים וממוזג. היא עיר יפה ועתיקה וגדולי עולם יצאו ממנה. המפורסם שבכולם הוא ה”אור החיים” הקדוש.

רבי חיים בן עטר- האור החיים הקדוש

רבינו חיים בן עטר, בעל ה”אור החיים” נולד בשנת ה’ תנ”ו בעיר סאלא במרוקו לאביו הרב ר’ משה בן הגאון הקדוש מוה”ר חיים ממשפחה מעוטרת מגולי ספרד, וקיבל את תורתו מאבי אביו, שעל שמו הוא נקרא, כדבריו בהקדמתו לספרו “חפץ ה'”: “ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד העניו כמוהר”ר חיים בן עטר זלה”ה אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גודלתי, ובחיקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשינה, אפילו לילי תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלוקינו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו”.

כבר אז, בהיותו קטן, נשבע “אור החיים” כי כאשר יגדל ישאף בכל כוחו להחזיר את עטרת ישראל ליושנה. כאשר בגר חיים והיה לנער הצטרף אל סבו ולמד עמו תורה עד עלות השחר.

“האור החיים הקדוש” הוא צאצא לאחת המשפחות הנכבדות והחשובות בין יהודי מרוקו, משפחת בן עטר. השם “עטר” ניתן להם על היותם סוחרי בשמים בארץ מוצאם, ספרד, שם מכונים הבשמים בערבית “עטר”. ממשפחה זו יצאו בהמשך הדורות צדיקים וגאונים.

בני המשפחה מצאו להם מקלט בעיר סאלי שבמרוקו, ושם התבוססו והמשיכו לטוות את שושלת הזהב. גם במרוקו, כמו בספרד, התפרסמו בני המשפחה כבעלי מופת וצדיקים נודעים.

בין נכבדי העיר ופרנסיה של סאלי שבמרוקו בלטה דמותו הנאצלת של רבי חיים בן עטר הוא סבו של “אור החיים”. רבי חיים הזקן התפרסם בין יהודי מרוקו כאיש קדוש ובעל מופת אשר בקיא בנגלה ובנסתר ולא עוד אלא נודע בנדיבותו ובתמיכתו לאביונים. יום ולילה ישב והגה בתורה וגם בזמן שהיה טרוד במסחר לא נטש את לימודו. רבי חיים בן עטר ואחיו רבי שם טוב בן עטר ייסדו בית מדרש בסאלי שנקרא מטבע הדברים “בית הכנסת בן עטר” ושם התקבצו תלמידים רבים כדי ללמוד תורה. בנו של רבי חיים הזקן, רבי משה, התגורר יחד עם אביו והצטיין כאביו בצדקה, הכנסת אורחים ולימוד התורה.

מצעירותו נודע בעל ה”אור החיים” כקדוש וטהור, מופשט כליל מן העולם ומלואו, מרבה בצומות וסיגופים. למרות תעניותיו וסיגופיו לא נמנע לשקוד בשקידה עצומה בתורה. בגיל צעיר חיבר את ספרו “חפץ ה'” – חידושים על מסכתות אחדות של הש”ס. משגבר רבי חיים, נשא לאשה את פאצוניה – בתו של הגביר רבי משה בן עטר ממקנאס, שהיה בן דודו של אביו.

רבי משה חותנו של ה”אור החיים”, היה יועצו האישי של מלך מרוקו ופעל רבות למען אחיו היהודים. וכך כשהוא סמוך על שולחן חותנו העשיר, ישב רבי חיים בן עטר והוסיף שקידה של שקידתו ופרישות על פרישותו.

שמו של הצדיק התפרסם עד מהרה ברחבי העיר, ותלמידים רבים החלו להגיע לבית מדרשו לגמוע ממעייני תורתו. “אור החיים” הקדוש לא הסתגר בארבע אמותיו, הוא דרש ברבים בעניני תורה ומוסר, וגילו הצעיר לא מנע מההמונים להגיע ולשמוע את דבר תורתו.

בימי נדודיו בארצות אירופה השלים את ספרו על התורה שנקרא בשם “אור החיים”. גם ספרו בהלכה, על שולחן ערוך חלק יורה דעה הנקרא “פרי תואר”, ועוד ספר נוסף הנקרא “ראשון לציון” ובו חידושיו על הש”ס.

עוד רב גדול מפורסם בגדלותו בתורה היה מן העיר של אבינו, הרב רפאל אנקווה.  הרב רפאל נולד בעיר סלא שבמרוקו, כבן לשושלת רבנים ספרדית-מרוקאית ארוכה, שאחד מהם, רבי אפרים אנקווה, היה רב, רופא ופילוסוף ידוע מדור מגורשי ספרד שהתיישב בצפון אפריקה. רבי רפאל נודע בלימודיו השקדניים מצעירותו, והוא שילב את לימודיו עם עבודה במסחר. הוא למד תחת חסותו של הרב יששכר אצראף, ונשא את בתו לאישה. בעקבות עלייתו של הרב אצרף לארץ ישראל בשנת 1879, מונה רבי רפאל לדיין של בית הדין הרבני בסאלא והיה אחראי להקמתה של ישיבה בעיר. בזכות למדנותו ופסיקותיו, שמו זכה להוקרה ברחבי קהילות יהודי מרוקו.

השלטון הצרפתי במרוקו בראשית תקופת הפרוטקטורט החליט שיש להקים מוסד של רב ראשי במדינה, כדי שייצג את היהודים. מועצת רבנים המליצה על רבי רפאל אנקווה לתפקיד, אך הוא מצדו כששמע על הבשורה הצטנע והתעקש שיש רבנים גדולים ממנו במרוקו כגון הדיין הרב משה אבן דנאן מפאס ואחרים. לאחר התייעצות עם הרבנים עליהם הוא המליץ, הוחלט שיתמנה לבסוף לתפקיד, וכך בשנת 1918 היה הראשון להתמנות לרב הראשי של יהדות מרוקו, וכן לראשות בית הדין הרבני ברבאט הבירה. רבי רפאל אנקווה חיבר מספר רב של ספרים הלכתיים וזכה לשם של מלומד גדול במרוקו ומחוצה לה.

הוא נפטר ב-3 באוגוסט 1935 בגיל 87. בהלווייתו שנערכה למחרת נכחו עד 50,000 משתתפים, כולל נציגים צרפתים ומוסלמים בכירים ומשלחות יהודיות מכל רחבי מרוקו. לאחר פטירתו ולאורך השנים חוברו לזכרו פיוטים ושירים רבים. מספר רחובות קרואים על שמו בערי ישראל.

לידתו של רבי עמרם

אמו של רבי עמרם, פריחה (שמחה) לבית עמור, התיתמה בגיל צעיר מהוריה היא גרה בעיר ‘דאטש’ שבמחוז ‘תפיללת’ עירם של בני משפחת אבוחצירא. גם אביו רבי יוסף אביטן גדל באותה העיר. בילדותו התייתם מאביו. אמו האלמנה, שנודעה בצדקותה הגדולה, שלחה אותו ללמוד תורה. לימים כפי הנראה מפני חולי או מחסור נאלצה להפסיק את לימודו ושלחה אותו ללמוד צורפות.

ר’ יוסף נשא את פריחה  בדאטש ואז הם עברו לגור סאלה.

וכך ספרה אמו של רבי עמרם: היו לה שני תאומים בנים, יפים ובריאים. ששמחו אותה מאוד, לאחריהם נולד תינוק נוסף שלא זכה להאריך ימים. לילה אחד חלמה חלום ובו הודיעו לה כי יקחו לה את התאומים. היא בכתה והתחננה ובקשה שלא יעשו לה את זה. ואז ראתה את דמותו של רבי עמרם בן דיוואן^[1] והוא אמר לה “את תקבלי במקומם בן אחר ותקראי לו על שמי. אני לוקח לך תרנגולים לבנים ומביא לך תרנגול אדום”. סבתא התעוררה מהחלום מבוהלת מאוד.

זמן קצר לאחר מכן חלו התאומים ונפטרו בזה אחר זה. פריחה שרויה הייתה בצער גדול. היא נזכרה בחלום המוזר והתפללה שאכן הקב”ה יפקוד אותה בבן אחר. לימים ילדה את בנה וקראה לו עמרם על שם רבי עמרם בן דיוואן שהתגלה לה באותו חלום.

בחודשי חייו הראשונים חלה עמרם מאוד. הוא סבל מהמעיים ואמו ראתה סימנים מדאיגים מאוד. היא הייתה כה חלשה אחר הלידה והאסון שקדם לה. שלא היה לה הכוח לקחת את בנה לקברו של רבי עמרם ולהתפלל עליו. לפיכך בקשה מהעוזרת שלה שתיקח אותו לקברו של רבי עמרם ותגיד לו בשמה כי הוא הבטיח לה שבן זה יחיה. והיא מתחננת לפניו שיתפלל בעבורו שלא תאבד גם אותו. פריחה רחצה את התינוק והחליפה  את כל בגדיו. הלבישה אותו בגדי חג ושלחה אותו ביד העוזרת כשהיא נותרת מאחור בוכייה ומתפללת. העוזרת הנאמנה שמה את התינוק אצל קברו של רבי עמרם והתפללה ממש במילים של גבירתה,ואחר השיבה אותו הביתה. בתוך ימים מצבו של אבינו הוטב והוא החלים ממחלתו.

חלפו ימים מספר והעוזרת באה לגבירתה ואמרה: בתמיהה, “את יודעת, התפללתי על בנך והתפללתי גם על עצמי. תפילתי על בנך התקבלה, ותפילתי על עצמי לא התקבלה. איך את מבינה את זה?”

הרהרה פריחה כמה דקות ואחר שאלה את העוזרת בעדינות. “האם הכנת את עצמך כשהלכת לאותו צדיק, הרחצת, הלבשת את בגדייך הטובים?” ענתה לה האישה “לא, לא נהגתי כן”. אמרה לה גבירתה “כשהולכים לקבר של צדיק הולכים למקום ששורה בו השכינה, עלינו להגיע לשם כיאה לקבלת פני השכינה”.

רבי עמרם הנחיל למשפחתו את הסיפור הזה על כל משמעותו, בכל מקום ששורה השכינה, בית כנסת, בית מדרש, ביתו של תלמיד חכם, וקברותיהם של צדיקים, יש ללכת נקיים מלגו ומלבר. כל כך הקפיד רבי עמרם על ניקיונו שלעולם לא נראה על בגדו רבב. לא כתם, לא רסיס, יכול היה להחליף כמה חולצות ביום, בלי כל חשבון, ובלבד

אמו של של רבי עמרם, לא למדה בצורה פורמלית אך ידעה המון מכוח השינון וההקשבה. ידעה את כל התפילות, יום חול שבת ומועדים בעל פה, את הפרשות, הגדה של פסח, מגילת אסתר תהילים ועוד.

כשהתייתמה פריחה מאביה ומאמה אימץ אותה דודה כבת. דודה היה ראש ישיבה. הוא היה איש אמיד אך את כל כספו השקיע בישיבה. הישיבה הייתה אז, כנהוג במרוקו, בביתו. והוא סיפק אכילה ושתיה לכל תלמידיו.

פריחה, הילדה היתומה שאימץ לו לבת, אהבה את קולות הלימוד והתפילה, ולכן קבעה את מושבה מעבר לדלת של בית המדרש. קשובה הייתה לקולות. דודה שידע על מנהגה זה היה מפעם לפעם מבקש ממנה שתכין כוסות תה ללומדים או שתביא מגשים של עוגות מהמטבח ופריחה הייתה כה שמחה על ההזדמנות לעזור ללומדים שהייתה אצה רצה למלאות את רצון הדוד בשמחה. כך רכשה פריחה אוצר בלום של ידיעות ושליטה מלאה בכל התפילות, פרשות השבוע, הגדה של פסח שידעה אותה עם תרגום מלא למרוקאית, את פרשת ויצא ידעה לומר מההתחלה לסוף פסוק אחר פסוק ומהסוף להתחלה. (זו הייתה פרשה שלמדו בצורה זו כדי ללמוד איך לנהוג בגלות עם כל אויבי ישראל ולכן גרסו אותה ישר והפוך כסגולה לפני כל שתדלנות אצל הגויים).

היא רכשה ידע רב בהלכה והקפידה מאוד בהלכות צניעות. היא התקינה לעצמה, פיסת עור שלא תזוח המטפחת מראשה. היה זה עיבוד של עור פרה ברוחב של כעשרה סנטימטר. אותו הייתה מניחה בקדמת הראש ועליו המטפחת. כך שגם אם המטפחת הייתה זזה מעט מעולם לא ראו את שערות ראשה אלא רק את העור המעובד הזה… שנראה כמין סרט שחור.

כל חייה מאז שנישאה הייתה פורשת סדין על תקרת המקלחת ורק מתחתיו חופפת את שערות ראשה כדי שהכתלים לא יראו את שערותיה.

פעם  אחת מבנות המשפחה הסירה (בחדר סגור שחלונו פנה לקיר סגור של הרפת, מקום שלא עובר בו איש לעולם ואפילו בעלי חיים לא דרכו בו.) את הפאה ומיד נטלה מטפחת ושמה תחתיה. פריחה  הזדעזעה במהירות שלא התאימה לגילה, סגרה את התריס כשהיא ממלמלת “ה’ ישמור ה’ ישמור”. התנהגות זו הפתיעה את נכדתה, בתו של רבי והיא שאלה: “סבתא למה את נבהלת, מי רואה כאן, אף אחד לא עובר, אז למה הורדת את התריס?” וסבתה השיבה לי תשובה שמלווה אותה עד היום. “השמיים רואים”, אמרה, “השמיים רואים”.

בימיה האחרונים של פריחה היא השמיעה קטעים שלמים מספר קהלת, וכן פרשות שלמות אותם ציטטה בעל פה על מיטת חוליה. ואפילו כמה קטעים מספר הזוהר. אנשי החברה קדישא השתוממו. כפי הנראה היו בזיכרונה עוד הרבה דברים מהישיבה מאחורי דלת בית המדרש.

בילדותו חלה רבי עמרם כמה פעמים. הוא לא היה ילד חזק, אלא  עדין ורגיש. אמו לא חדלה מלהתפלל על בריאותו. כשהיה בן שלוש -ארבע חלה במחלת ריאה, וגם אז יצא בנס מן המחלה הזאת. בבדיקות שערכו לו בארץ כתבו הרופאים שיש צלקת קטנה בריאה שמעידה לכאורה על מחלת שחפת שהתרפאה.(בכל זאת לימים כשכשו לו בדיקת פרופיל קיבל 97%)

רבי עמרם היה הבן הראשון במשפחה. לפניו היו שתי בנות שהיו גדולות ממנו בכמה שנים. בהיותו ילד נשאה אחותו הבכורה חנה, שהייתה אשת חיל של ממש. ואחותו השנייה רחל הייתה האחות עמה הרבה להתרועע. אחות זו הייתה אהובה על אבא מאוד הוא העריץ את חכמתה וכישרונותיה, היא הייתה נערה חכמה ומלומדת, ידעה צרפתית על בוריה ובכל דבר שנגעה הצליחה. רבי עמרם הרבה לספר על רחל אחותו, ובכל הזדמנות מנה את שבחיה כאשת חיל, מכניסת אורחים בעלת לב רחב כאולם, חכמה ומוכשרת ויראת שמיים.

לפריחה נולדו עוד שלושה ילדים, אחר רבי עמרם,  הר’ אליהו, בת בשם עליזה וסימונה האחות הקטנה. שלושתם היו קטנים מרבי עמרם בשנים לא מעטות, אך הוא אהב אותם מאוד והעריך כל אחד ואחת מהם על תכונותיהם הטובות. עליזה התברכה בשמחת חיים והייתה מרבה להצחיק אותו, סימונה הייתה נערה רצינית ולקחה את עול הבית והעזרה להורים על כתפיה. היא הייתה תלמידה מצטיינת למרות העזרה הרבה שהגישה בבית ההורים.

כשארבי עמרם הגיע לגיל שש הוא נכנס לבית ספר אליאנס בסאלה. בית ספר זה היה בית ספר צרפתי שהביא חינוך מודרני וקפדני מאוד. רבי עמרם למד מהר את השפה הצרפתית ושליטתו בה עזרה לו לימים להיכנס לישיבה, לטובה שבישיבות, שהיו אז בארץ.

רבי עמרם אהב ללמוד, מגיל צעיר נמשך לעולם הידע והספרים  כאחוז בחבלי קסם.

בהיותו בגיל שמונה עלתה משפחתו לארץ. לאביו הבטיחו כי בארץ יתנו לו חנות לצורפות, בית חדש יחכה להם. אך בפועל הובילו אותם למושב נידח בחבל לכיש. מקום שמם ומרוחק. ושם היה עליהם להתחיל את חייהם מחדש ובחקלאות.

אביו של רבי עמרם שידיו היו אמונות על מלאכת המחשבת בזהב ובכסף היה צריך לעבד את האדמה, לחרוש, לזרוע ולקצור, לגדל פרות ותרנגולים. לחלוב פרות השכם בבוקר ולהביא את החלב לעמדה של תנובה מידי יום. את התוצרת החלקאית למכור בימי השוק בקרית גת. ולחיות בתוך העמל הזה חיים של עובד ה’.

ר’ יוסף ורעייתו מעולם לא התלוננו. מרגלא בפיו של רבי יוסף המשפט “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו…”

הם הודו לה’ על הזכות לחיות בארץ, הקודש זכות שאבותיהם רק זכו לחלום עליה, ולהביע את כיסופיהם מיום ליום ומשנה לשנה.

העבודה הקשה לא שברה את רוחם, היא רק הצטרפה אצלם להבנה, שארץ ישראל אכן נקנית בייסורים וייסורים אלה היו אהובים עליהם בשל כך.

לרבי יוסף היה סוס ועגלה, בימי השוק היה נוסע עם סבתא לקריית גת מוכר את התוצרת החקלאית שלהם.

חבר קרוב של ר’ יוסף  סיפר לרבי עמרם בחודשי חייו האחרונים. כי היה לו דוכן ליד הדוכן של ר’ יוסף. והוא שם לב שכל כמה זמן היה מונה את כספו. המנהג הזה התמיה את החבר והוא לא התאפק ושאל אותו: “רבי יוסף למה זה אתה סופר את כספך מעת לעת ומדוע אתה חושב שמשהו יקח אותו מכיסך?

“חס וחלילה השיב לו ר’ יוסף, “אני בודק אם הגעתי לסכום היומי שלי, ואם כן אני מפסיק למכור מחלק את התוצרת שנשארה לי וחוזר הביתה.”

להפתעתו של אותו חבר, אכן כך נהג  ר’ יוסף, משהגיע לסכום אותו קצב כשכר מספיק. היה מחלק את מה שנשאר לאנשים מסביב. עולה על העגלה ושב לביתו. רבי עמרם התרגש מהסיפור הזה מאוד, הביטחון המוצק הזה בה’ שלמחר יספק את צרכינו  במלואם. ועל כן אין שום סיבה לצבור היום למחר, הייתה ייחודית לאוכלי המן. רבי עמרם התרגש שיהודי בן ימינו יכול לבחור להיות מאוכלי המן, והקב”ה משיב לו בהתאם.  “זו דרגה נפלאה של יהודי פשוט… שתלמידי חכמים רבים לא זוכים לחיותה כך.” היה אומר.

תחילת דרכו של רבי עמרם

אבא נשלח ללמוד בבית ספר חקלאי סמוך למושב. באחד הימים לקחו את ילדי בית הספר החקלאי לביקור בבית ספר עירוני. רבי עמרם ראה על הלוח ציורים של צורות גאומטריות שונות. הוא נעמד מול הלוח מוקסם ושאל, “למה אנחנו לא לומדים דברים כאלה?”

המורה ששמע את שאלתו, אמר לו “אם אתה כל כך רוצה, יבחנו אותך ותבוא ללמוד פה”. ורבי עמרם מיד הלך להיבחן והתקבל. כך למד אבא בבית ספר רגיל בעוד חבריו המשיכו בבית הספר החקלאי. רבי עמרם סיים בית הספר היסודי ושמע על ישיבת “כפר הרואה”, זו הייתה ישיבה אליטיסטית בימים ההם רק הטובים בין הטובים ובעיקר יוצאי אירפה למדו בה.

רבי עמרם שרצה ללמוד ואהב ללמוד נסע וביקש להתקבל. הם בחנו אותו ולא כל כך התרשמו מהישיגיו. אבל במבחן במתמטיקה ובאנגלית הוא גילה ידע רב. אבא סיפר לנו שבאמת לא ידע אנגלית אך כיוון ששלט היטב בצרפתית יכול היה להבין על פי ההקשר את האנגלית וכך הצליח במבחן.

בישיבה בכפר הרואה

הרבנים בכפר הרואה החליטו בסוף לקבלו על סמך ההישגים באנגלית ובמתמטיקה. אבא תמיד השתמש בסיפור הזה כדי להשריש בנו את ההכרה שללמוד תמיד כדאי , “אף פעם אינך מפסיד מללמוד”, אמר אבא “הנה בגלל צרפתית התקבלתי לישיבה. ואם לא הייתי יודע צרפתית, היכן הייתי היום?”

בכפר הרואה הכיר אבא את הגמרא באופן מעמיק ויסודי. ומיני אז לא עזב אותה לרגע. הגמרא הייתה אהבתו ומשוש חייו. עולמם של התנאים והאמוראים ודבריהם הקדושים שבו את לבו והוא שקד על לימוד הגמרא בשקידה עצומה.

לסבא וסבתא היו קשיים רבים בפרנסה. בתם הגדולה נשאה וגרה במקום אחר, בתם השנייה והמוכשרת נשאה ובנתה את ביתה לצידם, אך היה עליה לסייע לבעלה לפרנס את משפחתם. ואבא, אבא הלך ללמוד תורה.

יום אחד כששב אבא לבית הוריו, ראה את פניהם שהיו נפולות. טורח העבודה היה גדול והם כבר היו מבוגרים, תקלות ומחלות שונות פקדו את האדמה והבהמות, ואבא ראה כי הוריו נמקים בעבודת החקלאות הקשה באין עוזר. כל חבריו עזרו להוריהם ואילו הוא, הוא למד תורה והוריו מצבם בכי רע. מתוך כאב גדול הלך אבא לסבא ואמר לו כי מחר לא ישוב לישיבה הוא יישאר ויעזור להוריו. הייתה זו החלטה מאוד כואבת לאבא אך הוא הבין כי עליו לעשות זאת למען הוריו.

בלילה חלם אבא כי שלושה אנשים לבושי לבן באים ליטול את נשמתו, בתוך החלום היה ברור לו שזה קשור להחלטה שלו שלא לחזור לישיבה.

בבוקר כשקם, התלבט מאוד מה לעשות ובסוף החליט לספר לאביו את החלום ולתת לאביו להכריע. כשסבא שמע את החלום אמר לאבא: “בני, אל תישאר, כנראה שעליך להמשיך ללמוד אנחנו נסתדר כבר. אבא שאל אבל איך תסדרו נורא קשה לכם ואין עזרה. סבא אמר “בני, אם חלמת חלום כזה, אלוקים רוצה אותך בבית המדרש.” ואבא שב לבית המדרש.

חבריו של אבא בכפר הרואה היו כאמור מהאליטה של הארץ בנים של פרופסורים, רופאים ורבנים. הם חיו בעושר וברווחה יחסית גדולה, והוריהם שלחו להם מעת לעת משלוחים בדואר של עוגות ומגדניות. בימים בהם התקבלו משלוחי הדואר היו ימים שמחים מאוד בישיבה. כולם קבלו חבילות מלאות אהבה ותשומת לב והרבה מטעמים… אבא מעולם לא קיבל חבילה. אך חבריו שאהבוהו מאוד תמיד חילקו עמו את חבילותיהם. באחד מביקוריו שאלה אותו סבתא, אם הוא צריך משהו או רוצה משהו. ואבא שרצה להשיב לחבריו כגמולם הטוב סיפר לה אודות החבילות והמשלוחים.

סבתא אפתה עבור אבא עוגיות מרוקאיות מיוחדות, מושקעות בחומרים יקרים וטעימים. היא ארזה את הכול בקופסת קרטון ושלחה בדואר. כשאבא קיבל את החבילה אורו עיניו הוא הזמין את כל חבריו לטעום ממעשה ידיה של אמו והם באו. ואבא פתח בדחילו ורחימו את החבילה.

אבוי, כל העוגות והעוגיות היפות והמושקעות הפכו בטלטולי הדרך לערמת פרורים, פרורים צבעוניים מסוכרים, עם קוקוס שקדים ובוטנים. עיניו של אבא מלאו דמעות. חבריו צחקו, לא הבינו למה לקח ללב את מקרה הביש. אבל אבא לא שכח לעולם את החבילה ההיא.

לסבתא לא סיפר כלום. רק הודה לה מאוד על העוגות ואמר לה שאין צורך לשלוח יותר חבילות.

כבר אז התגלתה באבא תכונה שהפכה לאבן דרך באישיותו. הוא מעולם לא שמר את הטוב לעצמו כל דבר טוב שזכה בו מיהר לשתף אחרים, לחלוק אותו עמהם, ליהנות אותם מחידוש מופלא מעצה מועילה מדבר טוב…

ולכן כשראה אבא כמה טובה הישיבה בעבורו הלך ושכנע בחורים אחרים מהמושב לבוא לישיבה.

לאבא הי חבר מוכשר ולמדן מאוד. הוריו שלחו אותו לתיכון ריאלי נחשב ואבא שכנע אותו ימים רבים לבוא לישיבה. בסוף השתכנע אותו חבר אך אמר לאבא, עכשיו עליך לשכנע את הוריי אבא. הגיע לבית הוריו וישב עמם כמה שעות עד ששכנע אותם שכדאי להם לשלוח את בנם המוצלח לישיבה. שש ושמח הביא אבא את הבחור לישיבה. הוא ניגש למשגיח וסיפר לו באושר שהוא הביא בחור מבריק לישיבה הביט בו המשגיח ואמר: תבן אתה מביא לעופריים…?

אבא הזדעזע. עמל של חודשים ארוכים של שכנועים בלתי פוסקים שסוף סוף הוכתר בהצלחה וכך מגיב המשגיח?! אבא סיפר לימים כי עולמו חשך בעדו באותו הרגע. אך הוא החליט לא לוותר הוא ניגש לראש ישיבה הרב נריה וסיפר לו את כל הסיפור בלב מורתח. הרב נריה שאל את אבא “יש לך מקום בחדר בשביל הבחור? כן,” אמר אבא, “הכנתי לו מיטה.” אם כך הוא יישאר בישיבה.” פסק הראש ישיבה. “מה עם המשגיח?” שאל אבא. עם המשגיח “אני אסתדר” הבטיח הרב נריה. טפח לאבא על השכם. הבחור הזה שאבא הביא. הצליח באופן יוצא מן הכלל ולימים היה אחד מחשובי האברכים בכולל חזון איש בבני ברק. ובנה משפחה חרדית למופת…

חבר נוסף היה לאבא בכפר הרואה, בן למשפחה מצוינת שלא הצליח בבגרות, או שלא עשה בגרות, והיה לבו מר עליו עד מאוד, ‘איזה לא יוצלח אני’ חזר ואמר מה אעשה בעולם בלי בגרות. אבא ניסה להפיס את דעתו של אותו חבר ואמר לו מה זה תעודת בגרות, סתם שטות, העיקר זה התורה הקדושה… “אכן קל לך לומר זאת” אמר החבר “לך יש תעודת בגרות מצוינת ביד אז למה שלא תאמר שמדובר בשטות, אבל לי – לי אין כלום.” נטל אבא את תעודת הבגרות שלו שהייתה אז גם סמן סטטוס וגם שער לכל עבודה מכובדת, וקרע אותה לשני חלקים.(עד היום התעודה הקרועה בידינו) הנה אמר לחברו, עכשיו גם לי אין תעודת בגרות… שנינו הולכים ולומדים רק תורה. אותו חבר היום מכהן כראש ישיבה גדולה.

אבא מאוד העריץ את הרב נריה, כל חייו סיפר בשבח מידותיו של האיש הגדול הזה, ששמח בתלמידיו שמחה אמתית וברך על התקדמותם הרוחנית הגם שהיא עלתה לו בהיפרדותם מן הישיבה ומדרכו.

אבא סיפר איך הרב נריה היה מעיר אותם בכל בוקר תוך כדי שהוא מזמר “בני בני קומו לעבודת הבורא”, תמיד מחייך מעיר בנועם בחור בחור, עבר מאחד לשני וכך היה מלקט אותם לתפילה. איך האיר פנים לכל אחד ואהב כל אחד כבנו. מידותיו התרומיות האירו את דרכו של אבא, והוא תמיד דיבר בשבח מידותיו של רבו הראשון.

כשמצבם של סבא וסבתא החמיר מבחינה כלכלית ניגש אבא לרב נריה וביקש ממנו לעשות אתו הסדר שהוא ישלם לו את שכר הלימוד ולא הוריו. “ואיך תשלם?” שאל הרב נריה, “אינני יודע,” השיב אבא, “הראש ישיבה יעשה לי שטר חוב וכשאצא מהישיבה בעז”ה, אעבוד ואשיב לרב עד הפרוטה האחרונה, איני רוצה להכביד על הורי די לי שאיני מסייע על ידם.”

הרב נריה הגיש לאבא שטר חוב ושניהם חתמו עליו.

כשהגאון הגדול רבי יששכר מאיר זצ”ל שהיה ר”מ בישיבתו של הרב נריה לקח עמו שבעה בחורים נבחרים להקים את ישיבת הנגב. בהסכמת הרב נריה! זימן הרב נריה את אבא למשרדו. הוציא את שטר החוב של אבא וקרע אותו לעיניו. “עכשיו משבחרת לשבת באוהלה של תורה,” אמר הרב נריה, “אינך צריך לשלם לי שכר לימוד. זאת השמחה הכי גדולה שלי, שתלמידי בחורים לדור באוהלה של תורה.”

בהקמת ישיבת הנגב

מן הרגע הראשון שעלה בדעת רבי יששכר להקים ישיבה היה אבא יד ימינו. רבי יששכר ביקש מאבא שילך ויחפש את המקום שבו הכי טוב יהיה להקים ישיבה.

בתחילה אבא הציע לרבי יששכר להקים את הישיבה באבן שמואל, (ישוב בחבל לכיש) שכבר אז היו בו כמה מוסדות חינוך. רבי יששכר ראה את המקום על כל קריות החינוך שבו, מקום יפה ופסטורלי והתלבט לזמן מה ואחר כך אמר, “לא זה לא המקום בשבילנו.”

אחר כך אבא המליץ לו על נתיבות, כשהגיע רבי יששכר לנתיבות וראה את השממה והעזובה אמר “כאן כאן מקומנו.” וכך הוקם הצריף של ישיבת הנגב.

צריף מתכת בינוני, שלהט בקיץ מחום השמש ורטט מקור בחורף. צריף שהיה אבן דרך בבנית כל הקהילות חרדיות בנגב השומם מכל לחלולחית של תורה.

בצריף הזה שקד אבא יומם ולילה על לימוד הגמרא. מספרים חבריו כי רבי יששכר היה נוהג לכבות את האור בצריף בחצות הלילה. כי היה מקפיד שבחורים ישנו בזמן ויקומו בזמן לעבודת הבורא.

כל הבחורים היו הולכים לישון ואבא היה ממתין עד שרבי יששכר יסור לביתו והיה מדליק את האור ולומד בשקידה עצומה עד שתיים בלילה ואז היה סר לישון וקם בבוקר השכם וכך כל יום.

רבי יששכר הפתיע את אבא כמה פעמים. בתחילה כעס עליו שהוא חוזר ללמוד בשעות הלילה הקטנות אך משראה שאבא מקפיד להגיע בזמן לתפילות ולסדרי הלימוד האחרים העלים עין.

הצריף שכן ברחוב שבטי ישראל. שם היה בית המדרש קרוב לעשר שנים. ואז בנו את הישיבה. רבי יששכר שכר דירות והבחורים ישנו שם. הוא רצה מהתחלה שהבחורים ימסרו בלילות שיעורים לאנשי העיירה.

סיפר הרה”ג הרב וייא שליט””א שהיה לו חברותא עם אבא במשך שנה וחצי, הם למדו בדרך מהצריף לחדר האוכל, ובחזור. “אביכם סיפר הרב וייא, היה מסתפק ב-9 דקות לארוחה ומיד אחר כך היה מזרז אותי שנחזור ללימוד שלנו. זה לא היה קל. החזקתי מעמד שנה וחצי אחר כך הפסקתי ואביכם המשיך את הסדר הזה עם בחור אחר.”

אבא לא בזבז רגע, הכל קודש לתורה הקדושה. אך כמו שלמדנו ממנו, התורה הקדושה לא מנעה ממנו לראות את צרכי הזולת, ההפך היא חידדה את חושיו ותמיד נתן לבו והיה רואה בחושיו הדקים מי זקוק לעזרה ותמיד הגיש אותה ברצון ובזריזות, וכשהיו תוהים איך שקדן כזה יכול ללכת לעזור לשכן לתקן סתימה? אבא היה משיב תורה זה לא רק ללמוד תורה זה גם לקיים. חבריו מספרים שדקה לא בזבז בישיבה, אך אם היה רואה שמיטה של חבר קרסה היה מיד מביא מכשירים ומסדר אותה. אם חסר למישהו שמיכה מיד היה מארגן לו.

השקדנות שלו הייתה לשם דבר אך במקביל הוא לא החמיץ את בן אדם לחברו, וכך זה היה כל חייו.

חבריו באותה תקופה היו הגאון רבי יעקב הורביץ זצ”ל לימים ראש ישיב אופקים, הרה”ג הרב יצחק זרביב זצ”ל ויבדלו לחיים טובים, הגאונים: הרב דב לב שליט”א והרה”ג הרב אברהם רצון, הרה”ג הרב שירקין, הרב יוסף איסטמבולי, הרב בלחדב, הרב בלומנטל, אנשי הצוות של הישיבה אז היו הרה”ג הרב ברוורמן, הרה”ג הרב יואל שוורץ, והרה”ג הרב שמחה שיף. ראש המועצה דאז היה אשר אוחיון.

רבי יששכר רצה מאז שנות יסוד הישיבה שבחורי הישבה ימסרו שיעורי תורה ליושבי העירה בערבים. הוא עודד את תלמידיו ללמוד על מנת ללמד, ללמוד על מנת לקרב.

כשחיים בן אריה התמנה לראש מועצה בנתיבות הנציג של ישיבת הנגב במועצה היה אבא, אבא לא אהב פוליטיקה, זה לא עניין אותו, אבל רבו ציווה עליו אז הוא היה בפנים. חיים בן אריה העריץ את אבא, את אישיותו, חכמתו, ואת כישוריו יוצאי הדופן והוא מינה את אבא לשמש כסגן ראש המועצה.

אבא ביקש מחיים בן אריה שאת המשכורת שלו (של אבא) יעביר ישירות לישיבת הנגב. אבא הסתפק במה שקיבל בתור אברך, מהפוליטיקה לא רצה להנות אפילו אגורה. הוא המשיך לשקוד על תלמודו מבלי שהתפקיד הזה יסיר אותו מלימוד התורה אותה אהב.

בימים ההם נבנתה ישיבת הנגב, מבנה הישיבה היה יפה גדול ומרווח ובית המדרש הכיל מאות לומדים ברווח. ראש המועצה ביקש מאבא שילווה אליו לאשקלון כדי לבקש מהגה”צ רבי ישראל אבוחצירא לבוא לגור בנתיבות. הגה”צ רבי ישראל אבוחצירא שהיה גאון עצום בלימוד התורה ראש ישיבה גדולה וחשובה במרוקו ואב בית הדין החשוב ‘במחוז תאפיללת’, גר באותה עת באשקלון, יהודי מרוקו הכירו את גדלותו ועמקותו בתורה הקדושה. אבל לא כן יהודי הארץ שעדיין לא הכירו את גדלותו.

כששמע הרב אבוחצירא את בקשתם של ראש המועצה ושל אבא נציג הישיבה. חייך ואמר: “עכשיו שרבי יששכר טיהר את נתיבות אני יכול לבוא לדור בה”. הוא ביקש לקבוע את מקומו בדירת שיכון פשוטה בקומה ראשונה, רק ביקש שתהיה לו אפשרות לדירה נוספת שתשמש כאכסניה לאורחים, שהקיר המשותף בין הדירות יהיה חלול שיאפשר מעבר קל לאורחים.

וכך עשו בחרו עבורו דירת שיכון עם שני חדרי שינה לו ולבני משפחתו, ועוד דירה עם שני חדרים לאורחים ובאמצע ניסו לשבור את הקיר המשותף ולא הצליחו. (הדירות היו טרומיות) באו לרב אבוחצירא וסיפרו לו שלא מצליחים לשבור את הקיר. ביקש שיקחו אותו לשם. סימן על הקיר בידו ואמר עכשיו תשברו. והפלא ופלא הפעם הצליחו לשבור בלי כל בעיה. הגה”צ רבי ישראל אבוחצירא היה סגפן גדול, ורוב חייו היה שרוי בתעניות ובקושי אכל אך הוא הקפיד מאוד שבביתו יתנהל מידי יום שולחן עם אוכל בשפע לכל באי הבית. וכך היה: ביתו היה פתוח לרווחה והוא היה מסוגר בחדר קט ובו כיסא שולחן ומנורה. אבל בפינת האוכל היה שפע של  מזון עבור האורחים.

בימים ההם בא סבא ז”ל לבקר את אבא בישיבה, אבא סיפר על הביקור הזה בדחילו ורחימו.

בחור מהישיבה ניגש לאבא ואמר לו “ר’ עמרם באו לבקר אותך” אבא נשא עיניו מן הגמרא וראה את אביו בפתח. אביו הגיע בלבושו החקלאי, כפי הנראה הגיע מהעבודה או נסע נסיעה לצורך העבודה והחליט לבוא לבקר.

יצאתי לקראתו, אומר אבא וקיבלתי פניו בחמימות, איזה תום לב לבוא ככה לישיבה. הרהרתי בלבי. ואבי עמד בפתח כיוון שלא בא בבגדים ראויים לא רצה להיכנס לישיבה. בינתיים הלכתי לספר לראש הישיבה שאבי הגיע וראש הישיבה הרב יששכר בא לקבל את פני אבי. הוא לחץ את ידיו בחמימות וסיפור לו על לימודיי והצלחתי בישיבה וסבא כל כך שמח.

או אז הזמינו הראש ישיבה להיכנס ולראות את הישיבה, סבא היסס, אך הראש ישיבה נטלו בידו והראה לו והסביר לו. הלכתי אחרי שניהם די נבוך מהסיטואציה והנה לקראת סיום הביקור לחץ סבא את ידי הראש ישיבה ואמר בכאב “כבוד הרב, כזה צדיק כל כך הרבה תורה הקים איך אין לכבודו ילדים?” קפאתי על מקומי. אבל הרב יששכר שראה מאין באה השאלה, הוא קלט שאין בה כל התרסה חלילה אלא היא נובעת מכאב והערכה אמתית החזיק ביד אחת את אבי וביד השנייה הצביע על כל בני הישיבה ואמר:” הרב יוסף, כל אלה- בניי הם.”

ימים רבים ליווה הביקור הזה את אבא, זה היה הביקור הראשון והאחרון שביקר אותו אביו בישיבה. והוא לימד את אבא הרבה פרקים על תמימותו של יהודי פשוט, תמימות שככל שאבא העמיק בה, הוא העריץ אותה. מפני שהיא מגלה ישרות לב בלי “משחקים” מפני שהיא מגלה התבוננות ועבודת ה’ בכנות מבלי לרצות להרשים איש. עד ימיו האחרונים דיבר בהתפעלות על השלמות בתמימות של עבודת ה’ של הוריו, יהודים פשוטים, כלשונו.

השידוך של אבא ואמא

את השידוך בין אבא לאימא עשו רבי יששכר והרבנית. איך הכירו את אימא?

הרבנית יהודית מאיר שתחי’ מסרה אז שיעורים פרטיים באנגלית. אימא נרשמה אז לסמינר למורות אפרתה בירושלים. והתכוננה למבחני הכניסה. יחד אתה למדו אצל הרבנית גם אחותו של מני מזוזו, ועוד בחורה בשם רחל פרץ. בתקופה הזאת שאימא למדה אצל הרבנית הרבנית התרשמה ממנה מאוד

הרב צבי כי טוב ז”ל בנו של הרב אליהו כי טוב מחבר ספר התודעה היה אז המחנך של אימא והוא המליץ לרבי יששכר לשלוח אותה לסמינר בית יעקב בירושלים. (הסמינר הישן). הרב כי טוב לימד פיזיקה כמיה ואנגלית, ואשתו נחמה ז”ל, לימדה אותה ספרות.

רבי יששכר ידע שאחיה של אימא רבי יהודה אזולאי הוא אישיות מאוד חשובה בנתיבות הוא היה תלמיד חכם שקיבל עוד במרוקו יורה יורה מהרב אלמליח במרקש, הוא היה מנהל בית הספר נתיב יצחק, שוחט, ואיש קהילה שביתו היה בית ועד לחכמים ולכל דכפין. כדי לשכנע את אימא לעבור מאפרתה לבית יעקב, כשאפרתה נחשב לסמינר אליטיסטי הוא היה צריך הרבה אומץ…

בינתיים אימא נגשה למבחני הכניסה והצליחה. אך להפתעתה אמרו לה שאין מקום בפנימייה והיות שיש לה קרובי משפחה בירושלים היא תצטרך לישון אצלם. אימא הופתעה היו לה קרובים רחוקים: ההורים של גיסתה. היא כלל לא חשבה לגור אצלם, להוותה התברר לה שהחברות שלה שמעו שיש בעיה לקבל את שלושתן בפנימייה לכן הן “נדבו את אימא”…כאחת שיש לה קרובים שתגור אצלם…והן התקבלו לפנימייה.

הרב צבי כי טוב ששמע על ההתפתחות עדכן את הרב יששכר והרב שלח מיד את הבחור יגאל המאירי לקרוא אליו את אימא. בדרך מחא הבחור יגאל המאירי את כפות ידיו ואמר לאימא “זהו, זה סימן משמיים שאת צריכה ללכת לסמינר בית יעקב”. עכשיו ידעה אימא במה המדובר והתכוננה נפשית לשיחה.

רבי יששכר סיפר לה שכיון שהתחילה ללמוד אנגלית עם הרבנית הם חשבו להמליץ לה ללכת לסמינר בית יעקב וככל שהזמן עבר כך הרבנית התרשמה ממנה יותר מה גם שהמחנך שלה הרב צבי המליץ עליה מאוד ולכן הרב יששכר ידבר עם הרב לוין והיא תתקבל לסמינר וגם לפנימייה. וכך היה, הרב לוין קיבל אותה מאוד יפה. הוא שמע את שם משפחתה ואמר בכבוד, משפחת אזולאי מצאצאי החיד”א…

אימא למדה שנתיים בסמינר, הייתה לה כיתה מצוינת, היא למדה עם בתו של הרב ז’ולטי ועם בתו של הרב קובר זצ”ל, מרים, היום רעייתו של הגאון רבי זבולון שוב שליט”ב, ועם עוד בנות רבות מסלתה ושמנה של ירושלים, המחנכת שלה הייתה הרבנית בוגרד, המורה לתורה היה הרב ירט זצ”ל.

אימא אהבה את הסמינר ולמרות שהתנאים בפנימייה לא היו ברמה לה הורגלה בבית כבת זקונים מטופחת ומפונקת אימא נהנתה מאוד, ורק ירדה במשקל, מפני שהאוכל לא היה טעים…

בכל שבת חופשית [שבת בסמינר שבת לא.] היה לה שיעור מיוחד בספר משלי עם הרב יששכר והרבנית. זה היה שיעור מרתק אומרת אימא כשהיא נזכרת בימים ההם.

כך העמיק הקשר בין הרב והרבנית לאימא. אחרי שנתיים, רבי יששכר רצה לפתוח בית ספר בית יעקב בנתיבות. עד אז היו בתי ספר של הממ”ד ואולי אחד ממלכתי… אבל בית יעקב לא היה.  כבר הייתה ישיבה לתפארה והרב דאג היכן ילמדו ילדי האברכים.

רבי יששכר ערך אסיפה בביתו שמונה בחורים מבחירי הישיבה, ביניהם אבא, ושמונה בנות ביניהם אימא, היו באספה והוא דיבר אתם על חשיבות פתיחת בית יעקב וביקש מהם להתחיל את הרישום לאלתר ללכת מבית לבית לפי כתובות שהרב יספק להם ולשכנע את ההורים לרשום את הבנים לתלמוד תורה בית יעקב ואת הבנות לבית ספר. המנהל הכללי של החינוך העצמאי הרב מילר היה מעורב בכל המהלך. ומירושלים הגיע הבחור אברהם סטפנספקי מישיבת חברון שניהל מטעמו את כל הרישום. חילק את הכתובות וכו’.

כל הדברים באותה תקופה בארץ היו תחת חלוקה פוליטית וכן ההנחיה הייתה לומר שזה מטעם אגודת ישראל אך זה מוסד חינוכי ללא נטייה פוליטית. זו הייתה אמירה שאימא האמינה בה בתום לב.

כשאחיה הרב יהודה אזולאי שמע שהיא עושה את הרישום (הוא היה המנהל של בית הספר הגדול ביותר בנתיבות נתיב יצחק מטעם המפד”ל) שאל אותה איך היא עובדת למען אגו”י והיא השיבה לו בתמימות את המשפט הנ”ל, “חנה, אל תהיי תמימה הוא אמר, שתדעי שלי לא אכפת, ב”ה יש לי מספיק תלמידים אבל כדאי שאת תעשי הכל בצנעה.” דוד יהודה היה אישות מאוד מיוחדת, על אף גדלותו וכבודו בקרב אנשי העיירה הוא מעולם לא היה צר עין בהצלחת הישיבה ומוסדותיה, ההפך, כל חייו הוא כיבד והוקיר את לומדי התורה וחי אתם בשלום ובאחווה אף שלכאורה ייצג לא מעט את הקהילה הדתית שמנגד. היו לו מידות נעלות והוא ידע לשמוח בחלקו ולפרגן לאחרים ברוחב לב וברוחב יד.

שבע הבנות שבצעו את הרישום עם אימא התארחו בביתה של אימא במשך שלושה ימים. ואז שכר להן הרב דירה בה שהו חודש ימים.

אימא מספרת על ימי הרישום. בבוקר הם היו מגיעים למשפחות מדברים ומספרים להם בשבח החינוך החרדי ההורים היו מתרשמים ורושמים את ילדיהם. בערב הם היו מתחרטים ושולחים להם את ההודעה שהתחרטו. למחרת שוב מגיעים שוב מדברים ורושמים ובערב שוב מתחרטים…זו הייתה עבודה סיזיפית אבל הן הבחורות והן הבחורים התמסרו לה בחירוף נפש.

התוצאה הפתיעה את כולם. בסוף החודש נפתחו שני גני ילדים תת חובה וחובה בכל אחד היו 25 בנים וכך גם לבנות שתי כתות א’ כיתה א’ בנים שמנתה ארבעים בנים וכיתה א’ בנות שמנתה ארבעים בנות. סך הכל נרשמו 180 ילדים נפתחו ארבעה גנים ושתי כיתות: הצלחה מסחררת!

כשאימא הלכה ברחוב בימים שהגנים ובית הספר כבר נפתח היו קוראים לעברה לא פעם, מורותיה לשעבר: “בוגדת”.

הרב יששכר קרא לאימא וביקש ממנה שתנהל את הגנים והכתות אימא הופתעה מאוד היא הייתה רק בת 18 תלמידת סמינר, לא חלמה בכלל לנהל מוסדות. וכל כך רצתה להמשיך את הלימודים בסמינר בירושלים, אך הרב יששכר הפציר בה ואמר שהוא ידאג וידבר כבר עם המפקח עזריהו (היה מטעם המזרחי מפקח על החינוך העצמאי) שיאפשר לה להיבחן אקסטרני. ולקבל הסמכה למורה תוך כדי עבודת ההוראה. אימא נכנעה בסוף אך בקשה שאת הניהול יתנו לאחת מבוגרת ומנוסה ממנה והיא תסייע על ידה בכל. וכך היה המפקח הביא את הבחורה צפורה וייספיש ירושלמית שעבדה בבית ספר בצפת, והבטיח לה שאם תנהל שנה את המוסדות תקבל שנה אחר כך משרה בירושלים.

צפורה נהלה ולימדה את כיתה א’ בנות ואימא לימדה את כיתה א’ בנים. בת אחות של הרב יששכר (בת שבע פיליפ) הייתה גננת. בישיבת הנגב היה אז הרב וינברג ר”מ בישיבה ולרב וינברג הייתה ילדה בגיל הגן זו הייתה הילדה הראשונה של הקהילה!

רבי יששכר פגש את את דוד יהודה ואמר לו שיש לו שידוך מצוין לאימא, דוד יהודה צחק, “כבוד הרב, הוצאת אותה מהלימודים בירושלים והיא יצאה נגדי בריש גלי בעיירה , ועכשיו שידוך? והיא רק בת 18….? זה יהיה קשה להורים שלי.”

הרב יששכר טפח לדוד יהודה על הכתף ואמר: “אני מביא לה את הבחור הכי טוב בישיבת הנגב ולכן אתה צריך לעזור לי לדבר עם ההורים שלך.”

ההורים של אימא ובמיוחד סבתא אסתר ע”ה, כעסו. אימא הייתה בת זקונים ובת תפנוקים סבתא רצתה שהיא תגדל עוד כמה שנים ושלא תיפול בגיל צעיר לעול של משפחה וילדים, סבתא גם כאבה את עניין הפסקת הלימודים אך בלעה אותו. את עניין השידוך היא ממש התקשתה לבלוע. וכך כל פעם שהרב יששכר קבע לאבא ואימא פגישה סבתא דאגה שהיא תתבטל.

ואימא מצידה לא רצתה לצער את סבתא, ולכן בכל פעם שהרב פנה אליה, עכבה את העניין. יום גשום אחד כשבקרה אצל אחיה הדוד יהודה, הגיע הרב יששכר עם שתי מטריות. אחת בשבילי אמר בבת צחוק ואחת בשביל חנה כדי שתגיע אתי לפגישה. דוד יהודה כעס על אימא שהיא מסרבת לרב כל כך הרבה זמן ואימא סיפרה לו שסבתא לא רוצה ולכן אין היא רוצה לצער אותה. עכשיו אין לך ברירה אמר יהודה הרב הגיע עד כאן בגשם ואת הולכת אתו.

מה פתאום אני לא מוכנה אין לי פה בגדים מה… הנה הארון של אשתי פתח דוד יהודה את הארון יש פה הרבה בגדים חדשים שקניתי והיא מעולם לא לבשה תבחרי תתלבשי ותלכי. ואני אסדר את העניין עם אימא. וכך היה.

אימא הלכה לפגישה כל כך לא מוכנה ומלאת מבוכה מהליווי של הרב. היא הגיעה לביתו של הרב יששכר סמוקה ופגשה שם בחור צעיר מזוקן עם קסקט. הבחור דיבר לעניין והשיחה קלחה אך בסוף הפגישה הפתיע את אימא בשאלה התסכימי להתחתן אתי?

אימא צחקה והשיבה במבוכה אתה לא מכיר אותי ואני עדיין לא מכירה אותך איך אפשר?

אימא נכנסה לרבנית וסיפרה לה. הרבנית צחקה והרב יששכר נכנס וגם צחק ואמר “איזה בחור צדיק ותמים”. האמת שאבא סיפר לימים שהוא סמך על רבו בעיניים עצומות וכשהרב אמר לו יש לי בחורה מצוינת בשבילך זה היה ברור לאבא שזאת הבחורה שלו….

אחרי הפגישה הייתה הפסקה של שבועיים. סבתא סירבה לשידוך. וכל מה שעשה דוד יהודה לא עזר. ואז הגיע הרב יששכר עם דוד יהודה לסבתא וסבא ישבו אתם שעה ארוכה עד שקבלו את הסכמתם המלאה. סבתא טענה כל הזמן שהבת שלה לא בשלה לנישואין והרב יששכר ענה לה שהוא מכיר את בתה לא פחות ממנה והיא בהחלט בשלה. מהרגע שסבתא קיבלה את השידוך. ופגשה באבא. היא אהבה אותו אהבה עזה וסמכה עליו כאילו היה בנה.

הדבר שלמדתי מאבא בפגישות אומרת אימא בחיוך זה היה ספר מסילת ישרים. גם בפגישות הוא למד אתי את הספר הזה שהיה כה יקר ללבו. במשך שנים שקד אבא על הספר הזה ועיצב את הליכותיו על פיו.

אחרי האירוסין שלו עם אימא בשולחן שבת כשהתארח אצל ההורים היה מוסר שיעור במסילת ישרים.

אימא באה ממשפחה מאוד אריסטוקרטית, בהליכות ובתפישת העולם בלבוש ובסגנון. אבא תמיד הדגיש לפניה שהוא בסך הכל בן כפר, לבושו היה דל כי אבא הקפיד לא לקחת שקל מהוריו. (לא מספיק שאיני יכול לעזור להם, אסור לי להכביד עליהם). לאימא הדברים הללו היו קשים לעיכול. אבל היא ידעה את ערכו וכיבדה אותו מאוד.

באותה עת הרב משה דרוק, רב של בני עקיבא, פגש את אימא ברחוב, הוא הכיר את אימא מפני שהיה חבר טוב של אחיה הרב יהודה אזולאי. ואז ברך אותה במזל טוב ואמר: “חנה עשית בשכל, איזה בחור את לוקחת, אין לך מושג צדיק ומורם מעם.” אימא תהתה מאיפה הוא מכיר את הבחור והרב דרוק סיפר לה: “אני גר מולו,” הדירה של הבחורים בה השתכן אבא היה מול ביתו של הרב דרוק. “זה הבחור הכי מוכשר והכי ענו שפגשתי. צדיק ברמות שאין בדורנו ושמעתי מחבר חדר שלו שהוא עושה צום מים כדי לקבל חלק בתורה.. (שותה רק כוס מים ביום ומכוון שבעבור הצער והזיכוך הזה יקבל חלק בתורה.)

ב”קצור חנה, מלאך. הרבה פעמים אני נפגש אתו בדרך ולומד אתו סוגיה אף אחד לא מסביר את רש”י כמוהו, למדתי במרכז הרב במשך חמש עשרה שנה ולא הגעתי לקרסוליים שלו.” אימא מספרת שהשיחה הזאת פקחה את עיניה והיא החלה לראות אצל אבא הנהגות נפלאות. ואכן אבא מאז ועד ליום פטירתו לא היה משהו שיושווה לו בהסברת רש”י ותוספות…

את המתנות לאירוסין ולחתונה שעון זהב וטבעת קנה אבא לאימא מכספו. הוא נסע לבאר שבע לצורף בשם מלכה, איש טוב שקנה לעצמו שם טוב בשל הסחורה האיכותית שמכר ובשל ישרותו. אבא בחר את השעון הכי יפה ואת הטבעת הכי יפה בחנות. הצורף היה רגיל שההורים משלמים עבור מתנות אלו. כששאל את הבחור איך הוא מתכוון לשלם, אבא הביא לו מקדמה ואמר שהוא מתכוון לשלם את התכשיטים מכספו כדי לא להכביד על הוריו. אבל היות שאני בחור ישיבה אני אזדקק לתשלומים רבים. סיפר הצורף הזה שאבא כל כך נגע לליבו שמיד הסכים שישילם את התכשיטים ב24 תשלומים! ואף הוריד לו ממחירם.

בישיבת הנגב הקפידו לערוך חתונות בבין הזמנים כדי לא לפגוע בשגרת הלימוד. אבא ואימא נשאו בכב’ באב תשכ”ה.

את החתונה של אבא ואימא ערכה ישיבת הנגב בבית התרבות של העיירה.

דודה של אימא, אחות של אביה, הייתה בשלנית מעולה, היא בשלה את כל החתונה. הבחורים עקרו שתי דלתות אותם הפכו למגשי ענק ועליהם הגישו את המנות. צלם לא הוזמן. ומעט התמונות שישנם מהחתונה הזאת צולמו ע”י בעלה של בת שבע פילפ אחייניתו של הרב יששכר.. בכל התמונות רואים את השמחה שהסתחררה שם במעגלים צפופים ושמחים. הרב צבאן רב העירה ערך את הקידושין, הרב יששכר והרב טקוצ’נסקי היו העדים.

אבא ואימא גרו אחרי חתונתם בבלוק 1015, שיכון טרומי בו היו דירות של הישיבה. הבניין היה ליד המכולת של בן חמו, רחמים, וביברהם… שם נולדה בתם הבכורה, לאה ואחריה ציפי. לאחר מכן כשאבא התמנה לראש ה”מוסד”- “הישיבה הקטנה” הם עברו לגור בבלוק טרומי ליד הרב אבוחצירא. גם שם בדירות של הישיבה. הישיבה השתכנה בכניסה הראשונה ובכניסה השנייה בקומה השנייה. אביגיל ועטרה נולדו בדירה ההיא. מרים נולדה בבניין 1020 וכן שלושת הבנים יעקב נתנאל, אסף יוסף נחמיה ויקיר ציון כשיקיר היה בן חודש עברנו דירה לירושלים.

המעבר לירושלים וההשגחה הפרטית

זמן קצר לפני הלידה של יקיר ציון, הבן התשיעי במשפחה, החליטו אבא ואימא לעבור דירה לירושלים, זו הייתה החלטה קשה מאוד עבורם, הם שהיו מדור המייסדים, ינטשו את העיירה?

בני משחתה של אימא רובם ככולם גרו בנתיבות, הפרידה מהם היתה קשה עד בלתי אפשרית, מקורות הפרנסה היו שם, והיו בכי טוב, חבל יהיה לאבדם. אך דאגה רבה מלאה את ליבם של ההורים היו להם חמש בנות בזו אחר זו, סמינר טוב לא היה אז באזור הנגב לשלוח את הבנות לפנמיה הם חלא היו מסוגלים, להפקיד אותן במשפחות אחרות(כמו שהיה מקובל אז) הם לא רצו. הקב”ה נתן לנו פקדונות יקרים היה אבא אומר כדי שנגדל אותם כמו שצריך ואם צריך למסור נפש על חינוכן, נמסור נפש אמר אבא ואימא, הסכימה עמו, הגם שהיה לה קשה מאוד להיפרד ממשפחתה.

אבא נסע לירושלים למפגש של רבנים, ישב לצדו של הרב ענזי (שאבא נהג תמיד להוסיף לשמו את צמד המילים: “זכור לטוב”) ותוך כדי שיחה הוא סיפר לו על רצונו לעבור לירושלים, ביקשת קיבלת אמר הרב ענזי, אסדק לך מקום בירושלים. אבא שב מאושר לבית, מרגיש איך ידיו של הקב”ה מחבקות אותו ומובילות אותו בדרך הנכונה.  הרב ענזי קיים את הבטחתו ובידר לאבא כמה מוסדות חינוך שהוא היה רבם. הוא התנצשאלו מוסדות של חינוך מיוחד, אבל אבא שסמך על הקב”ה אמר אם הקב”ה רוצה שאדאג לילדים האלה אדאג להם בכל לב.

אימא שהייתה מורה טיפולית קיבלה גם העברה לבית ספר חינוך מיוחד בירושלים.

חודש אחר הלידה של יקיר ציון עברנו דירה. הפרידה הייתה קשה אנשי ההילה ואנשי בית הכנסת יד רמ”א שאבא מסר להם שיעור שבועי התקשו לעכל את הבשורה, היו אנשים שאיחלו בכאב שלא תהיה לנו הצלחה בירושלים כדי שנשוב לנתיבות. אבא חייך כששמע את האיחולים, אימא נבהלה…

חששה מקפדות של אנשים שבאמת היו קשורים באבא ובתורתו.

היינו אמורים לקבל את הדירה בסורצקין 14 מול ישיבת קול תורה אך חל עיכוב אצל הדייר הקודם, ועורך הדין שטיפל בענינים נתן לנו דירה זמנית בגבעת מרדכי ליד ישיבת חברון, גרנו שם כמה חודשים.

הבנות למדו בבית יעקב מטרסדורף אצל המנהלת הגב’ צפורה הייזלר,  הבנים למדו בחידר מענה שמחה. הבת הבכורה שבשלה היה כל המעבר למדה בסמינר הישן.

השינוי היה גדול, אבל התקבל ברצון ובאהבה. רק שהדירה הזמנית הייתה  כה קטנה וצפופה, ערמות הארגזים שהיו במרפסת ספגו לחות שאיימה על תוכנם. כל יום נוסף  בבית הזמן היה קשה מנשוא, והילדים שרגילים היו לבית מרווח ויפה התקשו לשאת את המחנק הזמני והמתיש. אבא ואימא קבלו את זה באהבה ואמרו זו זכות לגור בירושלים, וזכויות קונים לא פעם ביסורים.

בתקופה ההיא הייתה נהירה גדולה אחר המניות של הבנקים שנחשבו בטוחות ושהממשלה פרסמה כי היא נותנת להם בטחונות. אבא מכר את הדירה המרווחת בנתיבות והפקיד זמנית את הבסף במניות של הבנקים. רק מהרווחים הייתה פרנסה בשפע. אימא החלה את עבודתה בבית הספר החדש. המנהלת נתנה לה כיתה קטנה ומורכבת ובאחד השבועות הראשונים ביקשה מאימא שתיקח אותם לסיור במחנה יהודה.

אימא, אישה אחראית ומסורה הכינה את הילדים לסיור והם יצאו לדרך, הכל היה טוב עד לרגע המפגש עם השוק. הילדים לא עמדו בפיצוי ופשוט התרוצצו בין הדוכנים, אימא איבדה אותם בזה אחר זה. האירוע היה כל כך טראומתי בעבורה, היא אספה אותם בקושי רב והשיבה אותם בשלום הביתה. אבל התמונה שהם בורחים , חוצים כבישים ונעלמים  ליוותה עוד ימים רבים.  היא לא הצליחה להבין איך המנהלת שלחה אותה לבד בלי סייעת למקום כזה…אבא שהבין בחושיו הדקים שאימא ממש נפגעה מכך עמוקות.  שאל אותה אם היא רוצה להפסיק את העבודה. אימא הודתה שהיא איבדה אמון במקום. ואבא תמך בה עד שהיא פרשה. מאז אימא היתה עק”ב. עשרות שנים של הוראה ייחודית נפסקו ביום אחד.

אימא חששה לפרנסה אך אבא אמר לה שכרגע הוא מרוויח מהמניות  והכל בסדר. עברנו לגור בסורצקין לקראת חודש כסלו. שנתיים לאחר מכן חלה המפולת של המניות של הבנקים, אבא ואימא עדיין לא רכשו דירה בירושלים, הם אבדו את כל כספם ביום אחד נשארו עם תשעה ילדים משכורת אחת  ובלי דירה.

בכל יום  היו הכותרות בעיתונים מכריזים על כמות המתאבדים היומית רח”ל. אנשים לא עמדו בקריסה שהעבירה אותם ביום ממצב של עשירים או אמידים למצב של חסרי כל.

כשאבא שמע את הבשורה מהבנק הוא נעמד באמצע הסלון ובדק מה עם הקרן, גם הקרן אבדה הודיע הפקיד בנק, לא נשאר כלום. אבא החריש רגע. ניתק את הטלפון והחל רוקד בסלון, אימא הביטה בו מזועזעת, פחדה שמא הצער העבירו על דעתו. אבל אבא רקד ושר הודו לה’ כי לעולם חסדו. דקות ארוכות הבטנו בו, לא מבינים מה קורה אתו.

אחר כך הוא אמר. קודם הייתה תורה  ותפילה והיו מניות, בכל יום בדקתי מה קורה איך עלה כמה עלה עכשייו נותרו רק התורה והתפילה. והתפילה היום לא תהיה כמו של אתמול…זה יהיה חיבור אחר לגמרי שאינו דומה אדם שפתו מצויה לו בשפע למי שאין פתו מצויה… לכן אני מודה לה’ יתברך.

זה היה עוד שיעור באמונה. אבא לא קרס, לא נפשית ולא פיזית, הוא  אמר גם שאימא לא תצטרך לעבוד. כי מי שזן ופרנס עד אתמול יפרנס מכאן ולהבא.

אכלנו אמונה ביום ובלילה. קנינו אתה במכולת. הלכנו איתה לבית הספר, לא היה משהו אחר. היו רגעים קשים מנשוא…ילדים שאין להם כרטיסיה ללכת לחידר.

אנחנו שהורגלנו לרמת חיים גבוהה, הצטרכנו ביום אחד להתרגל לרמת חיים אחרת לגמרי. והדבר הגרוע מכל שלא היתה לנו דירה.

שנים אבא ניסה להתאושש מהמכה, שנים לא קלות בכלל, אך מעולם לא פרצה מפיו אנחה או תלונה. את הכל קיבל באהבה אמיתית, סומך על הרבונו של עולם בכל לבו ונכון לשרתו גם בלא מזומנים.

הבנות במשפחה אזרו חיל, כל אחת החלה לעבוד מחוץ לשעות הלימודים כדי לסייע למשפחה, שתיים שלמדו גרפיקה עבדו בגרפיקה בשעות הערב, אחת עשתה ביבי סיטר מידי יום מיד אחר שעות הלימודים, אחרת הייתה שמרטפית בשעות הלילה.

הימים ההם חישלו את כולן וסייעו למשפחה לעמוד על הרגליים.

בסוף אותה שנה עברנו לרמות כי זו הייתה שכונה חדשה והשכירות בה הייתה נמוכה. הנסיעות מרמות כל בוקר לסמינר ולבתי הספר היו קשות ומתישות, התחבורה הציבורית עדיין לא עבדה כשורה. ובכל זאת

^[1].רבי עמרם בן דיוואן נולד בשנת ה’ת”ק בירושלים לר’ אפרים כנצר למשפחת רבנים ידועה בירושלים. למד בישיבת “נוה שלום” של דודו, רבי יהודה בר עמרם דיוואן[1], בה רכש את השכלתו התורנית והתלמודית, הגה בתורת הנגלה והנסתר, ונמנה עם תלמידי ישיבת המקובלים. לאחר מכן התיישב בחברון ובשנת ה’תקכ”ג (1763) נשלח על ידי קהילת חברון כשד”ר למרוקו. בכתב המינוי שלו, עליו חתם ר’ יצחק זאבי, הכתירוהו נכבדי חברון בתארים: “החכם השלם, סיני ועוקר הרים”. רבי עמרם דיוואן התיישב באסז’ן מיד עם הגיעו למערב הפנימי ופתח בה ישיבה. לאחר שסבב בקהילות ישראל ברחבי מרוקו ואסף את התרומות למען כוללות חברון, שב רבי עמרם דיוואן לארץ ישראל.

לאחר שהות קצרה בארץ ישראל יצא רבי עמרם למרוקו בשליחות שנייה מטעם כוללי חברון בשנת ה’תקל”ד (1774). בשליחות זו שהה למעלה משמונה שנים, רובן במקנס (מאדר ה’תקל”ה ועד א’ בכסלו ה’תקמ”א), בביתו של ר’ זכרי משאש[2]. סיבת השתהותו במרוקו נבעה ממלחמות השבטים שהתנהלו סביב מקנס, ואולם ייתכן גם שמצבו הבריאותי מנע ממנו את המשך הדרך בגלל הסיגופים החמורים שנטל על עצמו. בד’ בתמוז ה’תקמ”ב יצא עם בנו מפאס לעבר נמל טנג’יר, אולם נפטר בדרכו חזרה לארץ ישראל בערב שבת ט”ו באב ה’תקמ”ב ונקבר בבית העלמין של הכפר אסז’ן הסמוך לוזאן. ברבות הימים, קברו הפך אתר עלייה לרגל לעשרות אלפי חסידים ומעריצים מדי שנה ובמקום אף מתקיימת הילולה שנתית.