“אלה מועדי ה’ מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם,
בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בן הערבים פסח לה’,
ובחמישה עשר יום לחדש הזה חג המצות לה’ שבעת ימים מצות תאכלו”.
(ויקרא פרק כג פסוק ד – ו)
בן השמות שנתנה התורה לחג הפסח הוא נקרא גם בשם “חג המצות”, כך כתוב בספר ויקרא: “ובחמישה עשר יום לחדש הזה חג המצות לה'”.
בפשוטו נקרא חג הפסח בשם זה משום המצוה של אכילת מצה שנוהגת בחג זה, כפי שנצטוינו בפרשת בא (פרק יב פסוק כ) : “כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבתיכם תאכלו מצות”.
אמנם צריך להבין שכן בכל חג וחג מחגי ישראל נקבע שם החג ביחס למאורע שהתרחש בזמן מן הזמנים, מאורע אשר היווה את הסיבה לקביעת אותו יום או אותם ימים לימי מועד וחג, חג הסוכות למשל שנקרא כך על שם הנס הגדול שסיכך עלינו הי”ת בענני כבוד עת יצאנו ממצרים. גם השם “חג הפסח” הוא משום שמהותו של החג הוא לזכור את אשר פסח הי”ת על בתי אבותינו במצרים עת היכה כל בכור בארץ מצרים, אבל לא מצינו בשום מקום שיקרא איזה מועד או חג על שם מצוה שנוהגת בימים אלה, חג הסוכות לא נקרא חג ארבעת המינים, וכן חז”ל לא קראו לחג החנוכה חג הדלקת נרות, או לחג פורים חג מקרא מגילה, אם כן מדוע לחג הפסח קוראת התורה בשם “חג המצות” ?
ביאור הטעם שהצטווינו לאכול מצות בפסח
מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ
עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד
שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות
כי לא חמץ כי גרשו מארץ מצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם”
(מתוך הגדה של פסח)
ידועה השאלה שאומנם בצאת ישראל ממצרים כיוון שיצאו בחיפזון ולא יכלו להתמהמה לא הספיק בצקם להחמיץ, אומנם עצם היציאה בחיפזון צריכה ביאור, למה הייתה היציאה ממצרים צריכה להיות באופן כזה שהם לא יכלו להתמהמה עד כדי כך שלא היו היוצאים יכולים להכין לעצמם דבר הכי פשוט כמו צידה לדרך ?
למה לא ניתנה להם שהות של עוד קצת זמן במצרים כדי לאפשר לבצק להחמיץ ויוכלו לאפות ממנו לחם ?
גם עצם המצווה לעשות זכר לכך שאכלו אבותינו מצות בצאתם ממצרים הוא דבר שצריך ביאור, בדרך כלל נהוג לעשות זכר לדברים גדולים ובעלי משמעות כמו נסים שקרו וכדומה, אבל מה העניין לעשות זכר למה שאכלו אבותינו מצות בצאתם מארץ מצרים, עד שראתה התורה לנכון לצוות עלינו לעשות זכר לדבר ?
ואף אם נאמר שאכן צריך וראוי לעשות זכר לכך שאכלו אבותינו מצות בצאתם ממצרים, עדיין צריך ביאור לשם מה אסרה התורה אכילת חמץ בימי הפסח, ועוד החמירה באיסור זה יותר משאר איסורי אכילה, ואפילו באכילת משהו חמץ בפסח כבר עובר באיסור, והוסיפה שני לאוין של בל יראה ובל ימצא, וחייבה אותנו לבדוק אחריו בחורים ובסדקים [לדעת רש”י והר”ן ועוד בדיקת חמץ היא חיוב מהתורה עכ”פ כשלא ביטל את החמץ] וציותה עלינו לבערו מן העולם ביום יד’ בניסן, מה כל זה ענין לזכר של אכילת המצות ?
וביותר צריך להבין את דברי בעל ההגדה שהטעם שאנו אוכלים מצות בליל פסח הוא על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, הלא בפרשת בא (פרק כג פסוק ה – ו) מפורש שעוד בהיותם במצרים, בטרם יציאתם אומרת התורה הקדושה : “והיה כי יביאך ה’ אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך, ארץ זבת חלב ודבש, ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה, שבעת ימים תאכל מצת …”. א”כ מה כוונת בעל ההגדה שמצה זו שאנו אוכלים היא זכר למצות שאכלו אבותינו בצאתם ממצרים בחיפזון ולא הספיק בצקם להחמיץ ?
ובאמת שגם הציווי של התורה בפרשת בא לאכול מצות צריך ביאור, מה העניין במצוה זו של אכילת מצה בחג הפסח, מדוע בחר הי”ת לצוותינו על כך דווקא בערב היציאה מארץ מצרים ולא קודם לכן ?
הטעם שהוצרכו אבותינו לגלות לארץ מצרים
ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה
(בראשית פרק טו פסוק יג)
בשונה משאר הגליות שגלו בני ישראל אשר היו עונש על כך שלא הלכו בדרך ה’, גלות מצרים לא היתה עונש אלא גזירה, בראשית דרכו של אברהם אבינו ע”ה, בטרם נולד יצחק והחל להירקם עם ישראל, כבר אז גילה הי”ת לאברהם שיצטרכו בניו להשתעבד בארץ לא להם, לעבור שם תקופה לא קצרה עינוי ועבדות, ורק אח”כ הם יקבלו את התורה ויכנסו לארץ המובטחת.
וכבר עמדו רבותינו על ענין הגלות למצרים מה התכלית בירידה למצרים ובשעבוד הקשה שם, הלא תכלית בריאת העולם היא קבלת התורה, כדברי חז”ל בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ, בשביל התורה שנקראת ראשית, וכדרשת לקיש, במסכת שבת (פח.) על הפסוק “ויהי ערב ויהי בקר יום הששי”, ה”א יתירה למה לי ? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, כיון שכן למה לא נתן הי”ת את התורה לבניו של יעקב אבינו והכניסם לארץ מיד לעבדה ולשמרה ?
עם ישראל עם נצחי
בספר בראשית (פרק כח פסוק יד) מבטיח הי”ת לאברהם אבינו : “והיה זרעך כעפר הארץ”.
במדרש רבה פרשת ויצא (פרשה סט אות ה) דרשו חז”ל את מה שנמשלו ישראל לעפר : “ומה עפר הארץ מבלה את כל כלי מתכות והוא קיים לעולם, כך בניך מבלין את כל העולם והם קיימים לעולם”.
בדברי הי”ת לאברהם נאמר לו שהעם אשר עתיד לעמוד ממנו יהי עם נצחי, כל אומה ולשון שתקום עליו לכלותו לא תוכל לכלותו, כפי שאמרה זרש להמן שביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים כאשר נכנס לביתו אבל וחפוי ראש : “אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו”.
כיוצא בזה איתא במסכת גיטין (נז:) : “כבר נשבענו להקב”ה שאין אנו מעבירין אותו באל אחר ואף הוא נשבע לנו שאין הוא מעביר אותנו באומה אחרת”.
מטרת הירידה לארץ מצרים היתה כדי להעביר לבני ישראל עם צאתם לקבל את התורה את סוד נצחיותם, במצרים השתעבדו בני ישראל שעבוד קשה, גם שיעבוד פיזי : “ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך”, וגם שעבוד רוחני : “וירעו אותנו המצרים ויענונו”, כך מובא בדברי רבותינו שבגלות מצרים ירדו בני ישראל לדרגה רוחנית נמוכה ביותר עד אפילו מצוה אחת לא היתה בידם ערב היציאה ממצרים, כפי שהגדיר זאת הנביא יחזקאל (פרק טו פסוק ו – ז) : “שדים נכונו ושערך צמח ואת ערם ועריה” שהיו ערומים מן המצות.
רגע לפני שהיינו נטמעים עולמית בארץ מצרים, מתערב הי”ת ומוציא את אבותינו משם בלי להתחשב על מצבם הרוחני, לנגד עיניו עמדה הבטחתו לאברהם אבינו : “ואחרי כן יצאו ברכוש גדול”. ומכח אותה הבטחה ושבועה להוציאם משם זכינו להיגאל, כדברי מתיא בן חרש במכילתא פרשת בא : “והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבע הקב”ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו וכו’ עיי”ש [וכן איתא במדרש על הפסוק בשיר השירים “כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות”, רבי אליעזר פתר קרא בגאולת מצרים, מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים היא קשה על בעלה ללוקטה, כך היתה גאולתן של ישראל קשה לפני הקב”ה ליגאל, הה”ד (דברים ד) או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו’, אלו ואלו ערלים ,אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, א”כ לא היתה נותנת מדת הדין לישראל שיגאלו ממצרים לעולם, אמר ר’ שמואל בר נחמני אללי שאסר הקב”ה עצמו בשבועה לא נגאלו ישראל לעולם, הה”ד (שמות ו) לכן אמור לבני ישראל אני ה’, ואין לכן אלא שבועה, כמה דאת אמר (שמואל א ג) ולכן נשבעתי לבית עלי וכו’ עכ”ל המדרש.
ומעתה נראה שזהו הטעם שציווה אותנו הי”ת על אכילת מצה מדי שנה בחג הפסח, התכלית בזה היא כדי להזכיר לעצמנו ולדורות הבאים את המציאות של היותנו עם נצחי, נצחיות שבאה לידי ביטוי ביציאת מצרים רגע לפני שהיינו נשארים שם עד עולם.
אותו רגע הוא המבדיל בן חמץ למצה, [גם מצד הזמן, מצה היא עד יח’ רגעים, רגע אחר כך זה חמץ, וגם מצד האיות ההבדל בן חמץ למצה הוא אותו משהו שמבדיל בן האות ה”א לאות חי”ת], זוהי התכלית במצוה של אכילת מצה כדי שדרכה נזכור את אותו שבריר שניה אשר בו בא לידי ביטוי נצחיותו של עם ישראל
ולפי”ז מובן גם מדוע נקרא חג הפסח בשם חג המצות, שם זה אינו משום מצות אכילת מצה הנוהגת בימי החג, בשם זה נעוץ כל מהותו של החג שהוא כאמור נצחיות של עם ישראל, אשר כפי שנתבאר באה לידי ביטוי באכילת המצה.