אני רוצה לומר מילה או שתיים ביום הכל כל קשה הזה, חפשתי את המילים כדי לפתוח בהם שיכולים לבטא את החסר את הדלות את החלל שנוצר, מספיק שחשבתי שאני אמור להגיד משהו זה לבד דרש ממני תעצומות נפש לחשוב מה לומר
המשפט שחשבתי שראוי לפתוח בו את הדברים על יהודי כל כך גדול, הוא “הנני העני ממעש”, אני לא חושב שניתן בכלל להכיל את הגדולה ואת היופי שהיו בצלם של האדם הגדול הזה
דברו כאן על עשיית משכן, האהבת תורה, העמלות שלו בתורה, דפים שלמים של ספרי מוסר יכולים להיכתב, אבל מי שראה פעם אחת את העמל ואת הדבקות של האדם הגדול הזה זה נחקק ונשאר
איך מגיעים לדבר כזה ?
קושי גדול !
לא רק קושי כלכלי או פיזי, אלא גם ואולי בעיקר קושי השקפתי, מה הדרך מה הכיוון לאן נוסעים כאשר לסובבים אותך לא רק שכיון לא היה להם גם מצפן לא היה להם, את הכיון הכללי גם לא היה
הנפטר זצ”ל הגיע לזה בעמל גדול.
הוא ידע את הכיון,
איך הוא הגיע לזה ?
“ושכנתי בתוכו”
איך אפשר ?
אדם יכול להכיל את הקב”ה בתוכו ? !
כל סטייה קטנה האדם נשרף במקום.
המתכון הוא : “כל איש אשר נשאו ליבו”.
למדונו רבותינו שהסוד הוא נשיאות לב,
אתה עומד מול המקימים אתה לא יודע לעשות כלום, אבל אתה מכנס את כל הרצון ומנכס את הכל למען המטרה הקדושה לעשות משכן.
אז אתה מקבל תעצומות אדירים, כוחות לא לך.
עם כל הקשיים אתה רואה אדם אומר סברא בשמחה, הוא יישר את כל העקמומיות שיכולה להיות בלבו של אדם.
אך מגיעים לשיאים כאלה גדולים ?
זה רק כאשר אדם שברור לו שבלי ללמוד אין חיים, שברור לו מה חובתו בעולמו, שום דבר לא יניא אותו מללמוד, גם כשהגוף מיוסר, יש סטנדר עם גמרא מעל המיטה, כל רגע שהיה ער היה מנוצל ללימוד עד שהגוף נחלש והוא היה נרדם, אבל הסטדר שם מיד שהוא קם חזר ללימוד, בתוך מיטת חוליו הוא כתב עוד דף ועוד דף, היה קשה לכתוב, הדברים נופלים מהיד, והוא נלחם, עוד סיכום ועוד סיכום, עוד נשימה עוד חיים, זה צורך.
התורה היתה משוש חייו, כל ההויה שלו כאן בעולם הזה היתה התורה, לימוד התורה.
את המתיקות הזו הוא רצה להנחיל לכל אדם באשר הוא מהילד הכי קטן עד ראשי ישיבות, הוא הפך את כל הגמרא למדע מדוייק, כאשר היו יושבים אברכים כאן בבית מדרש הזה ולומדים עם בניהם הוא היה לומד עם ילדים אחרים, לא פלא שכולם באו לנחם, ילדים אברכים צעירים ורבנים שכולם דברו על הנקודה הזו של מתיקות ועריבות התורה.
אדם כזה אין לו שום ספיקות, הדרך ברורה, היעד מוגדר.
עבודת ה’ אצלו היתה עבודת ה’ בשמחה, וזה התבטא אצלו בכל תחומי החיים.
ספרו לי הרבה אברכים בשכונה שבצעירותם הם ראו בו כמצפן, לראות דרכו את הכיון בעבודת ה’.
במסכת בבא בתרא (ס:) ת”ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין.
נטפל להן ר’ יהושע, תמיד היה אותו גדול שידע להאיר לעולם, אמר להן : בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין ? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל ? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל ? אמר להם: א”כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים ! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם : שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אא”כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה.
רבי יהושע בא ללמד אותם שהשקיעה בצער וביגון לא זו הדרך, מי שהכיר את המנוח יודע שאצלו לא היה לו מצב להיות עצוב על משהו, בדברים שאחרים היו רצים לגדולי הדור לשאול למה, הוא לקח את הכל בשמחה, מתוך ידיעה שהכל בגזירת עליון, והיה מוצא את נחמתו בשקיעה בלימוד, שום הפסד לא היה שווה בעיניו למול ההפסד של הביטול תורה.
הדרך היא לקחת את החלל, לראות הצלם הגדול שהיה בעולם, להתחקות אחר המעלות והדברים הטובים שהיו בו, לקחת אותם כצידה לדרך ולצעוד איתם הלאה, זוהי הנחמה האמתית, זה לדעתי גם מה שהנפטר זצ”ל היה רוצה מכולנו.
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.