ברשות הרבנים הגאונים שליט”א
אנו נמצאים עדיין בחודש ניסן שאסור להספיד, אבל נאמר דברי חיזוק לעילוי נשמתו של הרב זצ”ל
אני זוכר שהיתי בחור בקל תורה אז המשגיח הגאון הצדיק רבי אפרים ברודיאנסקי זצ”ל היה מגיע לשמוע את השיחות של הבן שלו שהמשגיח הגאון הצדיק רבי יצחק ברודיאנסקי שליט”א
לאחר שוא נפטר המשגיח אמר שהוא מרגיש תקופה חדשה שעכשיו הוא אומר שיחות כשאבא שלו לא נמצא אני לא יודע למה הוא התכוין אולי שכאשר היה אביו חי אז הוא היה יותר מחוייב אבל היה הרגשה של חלל של שינוי
האמת היא שכל מי שמתפלל כאן הרגיש את החסרון כבר לפני שלושה חודשים שהיה חולה אבל זה לא בדיוק נכנס לראש היינו מדברים בטלפון היו מבקרים אותו אבל לאחר הבשורה הנוראה של הפטירה זה לא פשוט להתרגל למשפחה שלו ודאי שזה קשה אבל כל הציבור כאן הרגישו קשר לרבי עמרם זצ”ל והחסרון הוא עצום
מנהג ישראל לקרא בשבתות אלו פרקי אבות שאנו קוראים פרקי אבות אי אפשר אפשר לשייך כל משנה לרבי עמרם הוא היה פרקי אבות מהלך אנו צעירים אבל אנשים מבוגרים במיוחד שהם עומדים מן הצד הטבע אדם צעיר שיש מבוגר לידו בפרט אם הוא תלמיד חכם אז הוא בוחן את צעדיו ורוצה לשמוע ממנו עידוד או ביקורת
רבי עמרם מתוך ענוה מתוך פשטות ובדרך הכי נוחה היה מעביר את המסר היה מדבר מתוך הלב האהבת ישראל שלו היתה משהו מיוחד אני זוכר בשבתות אחרי הנץ יושבים אחרי הקידוש ללמוד הוא היה מושיב את הילדים הכי שובבים שלא יכלו לשבת חמש דקות הוא היה מושיב אותם ומסביר להם לאט לאט בנועם ילדים שהיו אומרים עליהם שאין להם הרבה עתיד הם לא מרוכזים הציונים שלהם גרועים היה מכניס אותם לתוך הסוגיה והם היו מרותקים ולא רק אחרי הנץ גם בצהרים שהיה בא היה מחפש עם מי ללמוד מי צריך עזרה והיו עושים תור ללמוד איתו, איזו סבלנות איזו אהבה, אף אחד לא ביקש ממנו לעשות כך הוא מעצמו היה יוזם את הלימוד.
הרבה יש לדבר על מידת האמת שהיתה נר לרגליו.
אבל אני חושב שרבי עמרם התייחד במידה אחת במיוחד, התנא אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, לא הרבה יודעים אבל לרבי עמרם היה ניסיון עצום בחיים, הוא עבר הרבה דברים אבל הוא אף פעם לא דיבר, לפעמים היה מצב שכולם מדברים והוא לא היה מדבר, רק אם היה בזה צורך אמיתי או כדי להעביר מסר או כדי לעודד, גם כשהיה מוכרח לספר לאחר שהדברים הסתדרו הוא היה אומר לי מה שסיפרתי לך תשכח מזה כאילו לא סיפרתי כבר אין בכך צורך.
אדם שחי בשתיקה הפירוש שאדם שולט ברוחו וכל כולו פנימיות, לכן הוא היה איש אמת וכל התכונות הטובות שהיו בו, זה תולדות ותוצאות.
הפנימיות שלו אמרה לו שהוא צריך להאיר את עניהם של ילדי ישראל בלימוד הגמרא, ויש הרבה מה להאיר את עיני ילדי ישראל בלימוד הגמ’, במיוחד בדורנו כמה ילדים בכלל לא מחוברים לגמרא, אז הוא עשה את השליחות הזו בשלימות להמתיק את הלימוד אצל הילדים להסביר להם את הפשט ומה שנסתר בו את ההבנה האמתית בפשט מה כאב לגמרא מה משתנה בתירוץ.
ולא המדרש עיקר אלא המעשה כמה זה קשה לך תעשה לך תיקח ילד קטן ותסביר לו ותחזור איתו עוד פעם עד שהוא לבד יגיע להגיון שבגמרא לא רק ללמוד לעצמך לך תעשה עם זה משהו תנחיל זאת לאחרים
וגם שעושים צריך לדעת לעשות בלי רעש, לא ברעש ה’, חז”ל אומרים שבנין נערים סתירה וסתירת זקנים בנין בנין נערים על ידי סתירה זה לא טוב וזה לא טוב, אבל הזקנים סותרים את השני על ידי בנין שהם בונים .
כאשר היה משהו דורש בבית המדרש בערבי שבתות וחגים מהענוה שלו הוא היה בא מסוף הבית מדרש ויושב בשורה הראשונה כדי לשמוע כדי לכבד, אחר כך היה בא מוסיף שואל ומתעניין בדרשה לכבד תלמידי חכמים.
חוץ מזה הוא היה אוהב תורה, אז אם אפשר להחכים בעוד משהו מזה משנה מי אומר את האמת הוא גדול ממני או קטן ממני.
כל זה תוצאה של מי שחי בפנימיות, אנחנו צריכים לעבוד על הפנימיות שלנו, לחיות את הדברים, את ה’ את המצות.
אנו נמצאים בשלושים זה כמו גמר אבילות למרות שלגבי הילדים זה י”ב חודש, אבלות באה לבטא חסר, אחרי האבלות העבודה היא למלא את החסר הגדול