בעזהי”ת

ספר דברי משה
עעל חומש בראשית

הכולל

שיחות ומאמרים אשר נאמרו לפני חברים מקשיבים

על ספר פרשיות ספר בראשית

הצב”י משה רפאל בלא”א שמעון חיים הי”ו לו

ירושלים ת”ו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דבר המלקט

 

ספר בראשית מלא וגדוש בסיפורים על אבותינו הקדושים, מאדם הראשון דרך נח אבות האומה ועד השבטים הקדושים, כל מילה או פסוק שנכתבו בתורה הקדושה גם אם נכתבו הם כחלק מסיפור, דינם כדין הפסוקים העוסקים בגופי תורה החמורים, שהרי כולם נכתבו ונתנו מנותן התורה הקדוש ברוך הוא.

יש שטועים ומתייחסים לסיפורים במובאים בספר בראשית כאל סיפורי צדיקים, וכבר כתב מרן החפץ חיים זצ”ל באגרות ומאמרים (סי’ לט) שכל ספורי התורה נכתבו, או כדי ללמוד מהם הנהגה או מדה טובה שיתדבק בה האדם, או להפך איזה הנהגה ומדה רעה שיתרחק ממנה האדם.

וכבר הרעיש רשב”י ע”ה בזוהר הקדוש בפרשת בהעלותך (דף קנב עמוד א) על אותם המסתכלים על סיפורי התורה כסיפורים בעלמא, ו

זה לשונו שם : “ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי … אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין אינון ורזין עלאין … ועל דא האי ספור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו, מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תיפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי, בגין כך אמר דוד “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך”, מה דתחות לבושא דאורייתא, ת”ח אית לבושא דאתחזי לכלא, ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר, חשיבו דההוא לבושא גופא, חשיבותא דגופא נשמתא, כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ואינון פקודי אורייתא דאקרון גופי תורה, האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא, טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאורייתא, ולא ידעי יתיר, ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא לבושא, אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא, אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא, חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני, לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש, ולזמנא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא … ווי לאינון חייביא דאמרי דאורייתא לאו איהי אלא ספורא בעלמא, ואינון מסתכלי בלבושא דא ולא יתיר, זכאין אינון צדיקייא דמסתכלי באורייתא כדקא יאות, חמרא לא יתיב אלא בקנקן כך אורייתא לא יתיב אלא בלבושא דא, ועל דא לא בעי לאסתכלא אלא במה דאית תחות לבושא, ועל דא כל אינון מלין וכל אינון ספורין לבושין אינון” עכ”ל.

וזה לשון הרמב”ן זצ”ל בספר בראשית (פרק יב פסו’ ו) : אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו ז”ל בדרך קצרה, ואמרו כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. ולכן יאריכו בכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד. כאשר יבא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו.

כיון שכך, צריך ואף חייבים אנו לגשת אל כל סיפור מסיפורי התורה הקדושה בדחילו ורחימו, לעיין בפירושי רבותנו אשר מפיהם ומפי כתבם אנו חיים, לדלות מהם את המסרים שמבקשת התורה להעביר לנו בכל סיפור וסיפור.

הדבר דומה לאדם שקיבל מכתב מאחד ממלכי העולם, והוא נכתוב בלשון שאינו מכיר, אותו אדם יתור ויחפש בכל מקום אפשרי למצוא מי שמבין את שפת המלך, שיוכל לפרש לו את הכתוב במכתב מאת המלך, וגם אם יאמרו לו שיש אדם אחד בקצה העיר ואפילו בקצה המדינה שמבין את השפה של המכתב, הוא יתעצל אלא יטריח עצמו ויגיע עד אליו, מחמת רצונו לדעת מה רוצה ממנו המלך, הן לא בכל יום ולא כל אדם מקבל מכתב מאת המלך, אולי המלך רוצה להעניק לו מתנה גדולה, שמא רוצה הוא למנותו לשר בממשלתו, או כיוצא בזה.

אם כך הדבר במלך בשר ודם, על אחת כמה וכמה צריך להיות הדבר כך בייחס לדברי התורה הקדושה, שהם כולם כתב שניתן לנו מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא : “והמכתב מכתב הוא כתוב על הלוחות”. על אחת כמה וכמה שצריכים אנו להטריח עצמנו להבין דברי המלך אלינו, וברוך ה’ אשר זיכנו לדברי רבותינו הקדושים מפרשי התורה, אשר ביארו ופירשו לנו כל דיבור ודיבור באופן ברור כשמלה, דבר דבור על אופניו, על כן חובה כפולה ומכופלת עלינו לעיין בדבריהם, ללמוד להבין ולהשכיל מה הי”ת שואל מעמנו.

במסכת עבודה זרה (כ:) אומר רבי פנחס בן יאיר שהתורה מביאה לידי זהירות, בספר מסילת ישרים (פרק ד) מסביר הרמח”ל זצ”ל שזה על ידי התבוננות על חומר העבודה אשר חייב בה האדם, ועומק הדין עליה. ויצא לו זה, מן העיון במעשים הכתובים בספרי הקודש ומן הלימוד במאמרי החכמים זיכרונם לברכה המעוררים על זה עכ”ל, ההתבוננות במעשיהם של אבותינו הקדושים אומר הרמח”ל זצ”ל יש בהם ללמד מוסר והנהגות ואיך וכיצד להתנהל בחיי היומיום שלנו, ובכך נדע להיזהר ולהישמר מדברים האסורים.

בדברנו כאן אין כל חידוש, רוב ככל הדברים הם מדברי רבותנו ע”ה, אשר האירו את עינינו בביאור דברי התורה הקדושה, והן הדברים אשר העברתי מידי שבוע לפני חברים מקשיבים בישיבות הקדושות ובשיעור השבועי במוצאי שבת קודש, והם יסודות נאמנים אשר ליקטתי מדברי רבותינו מפרשי התורה ובעלי המוסר ראשונים ואחרונים, חדשים גם ישנים, המעוררים את הלב לאהבת הי”ת ולאמונה בו, וכבר אמרו חז”ל בילקוט שמעוני פרשת עקב (רמז תתעג) : “דורשי רשומות אומרים רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם [למוד אגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא] ומדבק בדרכיו”.

יה”ר שיהיו הדברים לתועלת המעיינים בהם ואם יתחזק מהם אפילו אדם אחד מישראל לעבודת ה’ ולאמונה בו היה זה שכרי בעזרת הי”ת.

 

ספר

תורת השם

בראשית

 

מאמר א

ספר בראשית – ספר היוחסין של עם ישראל

 

“בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”.

(פרק א פסו’ א)

 

 

רש”י בתחילת הפרשה מביא את דברי רבי יצחק במדרש, שלא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, [רבנו בחיי זצ”ל מסביר “כיון שהמצוות הן עיקר התורה, לא היה ראוי להיות פתח דבריה של תורה כי אם במצוה, ומה לנו לסיפור חידוש העולם, היה אפשר שיהיה העניין מסור לקבלת ישראל ושלא יכתב בספר התורה”], ומה טעם פתח בבראשית ?

 

על כך מביא רבי יצחק את הפסוק בספר תהילים (פרק קיא פסו’ ו) : “כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים”. שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם : כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו עכ”ל.

 

ועדיין יש להתבונן בזה, שכן כדי לבטל את הטענה של “ליסטים אתם”, כדי לפרסם שהעולם נברא על ידי הבורא יתברך ושייך לו, די היה בכתיבת הסיפור של ששת ימי הבריאה, לשם מה כתבה התורה את סיפור תולדות האבות והשבטים הקדושים וכל מקריהם, כל זה לכאורה אינו נצרך לביטול את הטענה של ליסטים אתם ?

 

אכן בחז”ל מובא שאומות העולם לא קבלו רק על כך שארץ ישראל נתנה לאברהם וזרעו אחריו, הם ערערו גם על כך שניתנה לנו התורה הקדושה ולא להם.

 

כך מובא בילקו”ש במדבר (רמז תשעג) : “בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהן אומות העולם, אמרו : מה ראו להתקרב יותר מן האומות ? סתם פיהן הקב”ה אמר להן : הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר : “הבו לה’ משפחות עמים”. כשם שבניי מביאין, ויתילדו על משפחותיהם …, שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן” ע”כ.

 

אכן קנאתם של אומות העולם בישראל אינה מובנת, במה הם קנאו בעם ישראל, אם על כך שנתנה להם התורה, הלא קודם שנתן ה’ יתברך את התורה לעם ישראל הוא הציע אותה לאומות העולם תחילה.

כך מובא בילקו”ש (רמז תתקנא) : “שנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד נגלה אלא על כל האומות, בתחילה הלך לבני עשיו אמר להם מקבלין אתם את התורה ? אמרו לו מה כתיב בה ? אמר להם לא תרצח, אמרו לו כל עצמן של אותן האנשים אביהם רוצח הוא שנאמר : “והידים ידי עשיו”, ועל כך הבטיחו אביו על חרבך תחיה, הלך לו אצל בני עמון ומואב אמר להם מקבלים אתם את התורה ? אמרו לו מה כתוב בה ? לא תנאף, אמרו לו כל עצמה של ערוה שלהם היא שנאמר : “תהרן שתי בנות לוט מאביהן”, הלך ומצא את בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה ? אמרו לו מה כתיב בה ? לא תגנוב, אמרו לו כל עצמן של אביהן ליסטים היה שנאמר : “והוא יהא פרא אדם” לא הייתה אומה באומות שלא הלך ודבר ודפק על פתחה אם ירצו ויקבלו את התורה, וכן הוא אומר “יודוך ה’ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך” וכו’ עכ”ד המדרש.

 

מפורש בדברי המדרש שלא רק שהקב”ה הציע את התורה לשאר אומות העולם, אלא שלהם הוא הציע אותה תחילה, לפני שהוא הציע אותה לכלל ישראל עבר הקדוש ברוך הוא מאומה לאומה ושאל אותם : “רצונם לקבל את התורה” ? כל אומה מהסיבה שלה לא הסכימו לקבל את התורה, כיון שכן צריך ביאור איזו סיבה היתה להם לקנא בעם ישראל על כך שהם הסכימו לקבל את התורה שהם לא רצו בה ?

גם תשובתו של הי”ת לאומות העולם : “הביאו לי ספר יוחסין שלכם” צריכה ביאור, שכן היה יכול הקב”ה להשיב להם טענה חזקה ופשוטה יותר, הוא יכל לומר להם הצעתי לכם את התורה ואתם לא חפצתם בה ?

מתשובתו של הי”ת לאומות העולם : “הביאו לי ספר יוחסין שלכם”. משמע שהסיבה שניתנה התורה לעם ישראל היא רק בשל העובדה שיש להם ספר יוחסין, כדברי המדרש בהמשך : “שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין שבהם”. לפי זה צריך ביאור מדוע נגלה הי”ת על שאר האומות כדי לתת להם את התורה, הלא גלוי וידוע לפניו שאין להם ספר יוחסין, אם כן אינם ראויים לקבל את התורה, מדוע לא נתן הי”ת את התורה לישראל מתחילה בשביל יוחסין שיש להם ?

זאת ועוד צריך ביאור בעיקר הטענה של “הביאו לי ספר יוחסין”, לאיזה ספר יוחסין מתכוון המדרש, למה ספר זה ישנו רק אצל עם ישראל בלבד ?

 

כפה עליהם הר כגיגית

 

 

בספר שמות (פרק יט פסוק יז) כותבת התורה : “ויוצא משה את העם לקראת האלוהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר”. ובמסכת שבת איתא : “מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם”.

 

מפורש בחז”ל הקדושים שגם כלל ישראל כמו שאר האומות לא רצו לקבל את התורה, ה’ יתברך כפה עליהם והכריח אותם לקבלה, לולי שנכפה עליהם הדבר הם מעצמם לא היו מקבלים את התורה, [במסכת שבת (פח.) אומר רב אחא בר יעקב : “מכאן מודעא רבה לאורייתא, שאם יזמינם הי”ת לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס” עיי”ש] .

במסכת עבודה זרה (ב:) מובא, שעל ענין זה נתקנאו אומות העולם בישראל, לא על כך שהוצעה להם התורה, גם להם היא הוצעה, טענתם היתה על כך שעל כלל ישראל כפה ה’ יתברך והכריחם לקבלה, מדוע אותם הוא לא כפה, למה אותם הוא לא הכריח לקבל את התורה, כך לשון הגמ’ שם : “אלא כך אומרים לפניו [אומות העולם להי”ת], כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל ?].

ובאמת צריך ביאור, למה כפה הי”ת על בני ישראל והכריחם לקבל את התורה, למה לא ניתנה להם הזכות להחליט בעצמם אם לקבל את התורה או לא, איזה תוקף יש בקבלה זו שבאה על ידי כפיה ?

 

כמו כן צריך להבין את תשובת ה’ לאומות העולם : “הביאו לי ספר יוחסין שלכם”, איזו תשובה יש כאן על עצם טענת אומות העולם, מדוע לא נכפה עליהם לקבל את התורה כמו שעשה כן לבני ישראל ?

דרך ארץ קדמה לתורה

 

בספר שערי קדושה (חלק א פרק ב) כותב רבנו חיים ויטאל זצ”ל : “הטעם שאין המדות מכלל התרי”ג מצות, שלא מצינו בתורה ציווי מפורש על המידות, כגון איסור לכעוס או להתגאות, או מצוה לנהוג בענוה ולהעביר על המידות, כי המדות הן ההכנות העיקריות אל תרי”ג המצות בקיומן או בביטולם, המידות כותב מהרח”ו זצ”ל הם הבסיס לכל התורה כולה.

 

במדרש רבה פרשת צו (פרשה ט) אומר רבי ישמעאל בר רב נחמן, שעשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הביאור בזה, שאי אפשר לזכות לתורה לולא עבודת המידות, כדברי התנא במסכת אבות (פרק ג משנה) “שאם אין דרך ארץ, אין תורה”. וכותב שם רבנו יונה זצ”ל, ר”ל שצריך תחילה לתקן את עצמו במדות, ובזה תשכון התורה עליו שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות, לא שילמוד התורה ואחר כך יקח לו המצות, כי אי אפשר” עכ”ל. [כן כותב רבנו האריז”ל בספר שערי קדושה [חלק א שער ב] : “נמצא כי בהיות מדות הרעות קבועות באדם, נמנע הוא מלקיים התורה והמצות, וגם אם יקיימם יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול, ועליו נאמר נזם זהב באף חזיר”].

 

כעין זה כותב היעב”ץ זצ”ל בפירושו למסכת אבות (פרק ו משנה א) : “שהתורה לא תשכון, כי אם בריקן ממדות רעות ומלא ממדות החשובות, ומה שילבש מהמדות החשובות קודם בואו בברית התורה תבוא כמים בקרבו, ויהיה עוסק בתורה לשמה”.

 

כן כותב מרן החזו”א זצ”ל בספר אמונה וביטחון (פרק א אות י) : “ההבדל במידות הנפש לכאורה אינו ענין וקשר למידת חכמתם של אישים הנבדלים, ומידות מושחתות לא יגרעו חכמת בעליהם, כי לחכמה צריך כשרון החכמה, שכל טוב, ולב מבין. ומה הפסד לקנין החכמה אם הוא אכזרי נטול מידת הרחמים, או אם הוא גבה רוח, רודף אחר הכבוד, וכיוצא בו מדות הזרות, אבל אין הדבר כן באמת, כי חדל אצילות הנפש ונועם המידות, הוא חדל בקנין החכמה הנטועה הרגשות נעימות ביסוד החכמה” עכ”ל.

רבי עקיבא צנוע ומעלי

במסכת כתובות (בס:) מספרת הגמרא שרבי עקיבא היה רועה את צאנו של כלבא שבוע, רחל בתו של כלבא שבוע שמה לב שעקיבא הרועה של אביה הוא צנוע ומעלי, נגשה אליו ושאלה, אם אקדש לך תלך ללמוד תורה ? השיב לה רבי עקיבא בחיוב, הלכה והתקדשה לו ללא ידיעתו של אביה.

והקשו בזה, מה ראתה רחל לוותר על כל ההצעות המעולות שמן הסתם הוצעו לה כבתו של כלבא שבוע ? למרות שרבי עקיבא שהבטיח לה שאחר החתונה הוא ילך ללמוד תורה, מכל מקום מן הסתם הוצעו לה חתנים שכבר למדו הרבה שנים, שהם תלמידי חכמים גדולים כבר עכשיו ?

בגמרא מובא שהסיבה שהביאה אותה לעשות כזה מעשה נועז, היא משום שהיא ראתה שהוא צנוע ומעלי, שהוא בעל מידות טובות, הוא ידעה שזה הבסיס לבחינה של קבלת התורה, כדברי חז”ל במדרש רבה ויקרא (פרשה ט אות ג) שדרך ארץ קדמה לתורה, ובמסכת אבות (פרק ג משנה כב) מבואר שלא רק שדרך קודמת לתורה, אלא שאם אין דרך ארץ אז אין תורה, וכיון שראתה שלרבי עקיבא יש מידות טובות, הרי שיש את הבסיס להיות בן תורה,

[זה לשון רבינו בחיי בפרשת יתרו (פרק יח פסוק כא) כותב : “וראה כמה כח וגודל מעלות המדות. שלא נשתבחו הצדיקים והנביאים בתורה כגון נח ואברהם ויעקב וזולתם בתארי החכמה התבונה והדעת, כי אם בתארי המדות עכ”ל].

שלשה סימנים באומה זו

במסכת יבמות (עט.) איתא : “שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים. כלל ישראל במהותם הם בעלי מידות טובות, המידות הטובות הם סימן הזיהוי של האיש הישראלי, מידות אלו הושרשו בנו מהאבות הקדושים, כדברי התנא במסכת אבות (פרק ה משנה יט) עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו, מהם השתרשו מידות אלו בנו יוצאי חלציהם, ויושרשו בבאים אחרינו, כדברי הגר”ח מוולאזין זצ”ל בפירוש רוח חיים על מסכת אבות (פרק ה משנה ג) : “כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע”. [עי’ בשפת אמת פרשת בלק (שנת תר”מ) על דברי המשנה במסכת אבות (פרק ה משנה יט) שכל שיש בו שלושה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו … עין טובה רוח נמוכה ונפש שפילה”, שהאבות הקדושים פעלו כל אלה המדות לדורות, וכל מה שמתקן האדם עצמו, ידע שהוא בכחם].

 

זהו ספר היוחסין של כלל ישראל, התכונות והמידות הנעלות של אבותינו אשר מהם ומכוחם הם הושרשו גם בנו, לכן סיפרה התורה הקדושה על האבות הקדושים תחילה, קודם לכתיבת המצות שהם התכלית, כדי להראות ולגלות על אופיה של אומתנו הקדושה, אשר אין ראויים יותר ממנה לזכות להינתן להם התורה הקדושה.

 

מטעם זה כפה הי”ת על כלל ישראל לקבל את התורה, מה שלא עשה לכל גוי, כיון שכלל ישראל היו מוכשרים מצד מהותם לבחינה נעלית זו מכל העמים.

 

 

מאמר ב

העולם נברא בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית

 

“בראשית ברא אלוקים את ה’מים ואת הארץ”.

(פרק א פסו’ א)

 

חז”ל הקדושים עמדו על השימוש שעשתה התורה הקדושה במילה “בראשית”, במקומה יכלה התורה לכתוב בתחילה, או בראשונה, מה ראתה התורה להשתמש דוקא במילה “בראשית” ?

רש”י הקדוש מביא בשם רבותינו ז”ל, שבמילה בראשית ביקש הקדוש ברוך הוא להראות ולגלות לנו את הסיבה שבשבילה הוא ברא את העולם, כדברי האור החיים הקדוש “ופירוש בי”ת של בראשית היא בי”ת הסיבה”, והיא בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו ושני התכליות אחת הן, שהעולם נברא בשביל שישראל יקבלו את התורה, כלשון האור החיים הקדוש שם : ” “וגם אמרו בשביל ישראל שנקראו ראשית, דכתיב ראשית תבואתה, ואין מאמרם זה מכחיש הראשון, כי טעם עצמו שנקראו ישראל ראשית, הוא לצד קבלתם התורה, ובזה נבדלו לשם ולתהלה מהעמים”.

 

 

למטרה זו ברא הקדוש ברוך הוא את העולם עם כל שבתוכו, היעד הוא כלל ישראל, וכל מה שמסביב נועד לשמש את כלל ישראל, כדי שיוכלו לממש את היעד שבעבורו נברא העולם, שמירת התורה וקיום מצותיה.

[מטעם זה תחילת דינו של אדם על דברי תורה ואחר כך על שאר מעשיו [עי’ מסכת שבת (לא:) ומסכת סנהדרין (ז.)] כיון שתכלית בריאתו היתה כדי שיקבל עליו את התורה, לכן נידון תחילה עד כמה קיים את יעודו]

ואתה מחיה את כולם

[בפרשת תצווה מביא האלשיך הקדוש בשם רבותינו שהקדוש ברוך הוא מקיים את העולם על ידי שני סוגי השפעות, האחד מתייחס אל הנפש, הוא שפע רוחני נחמד להשכיל, שיערה על האדם רוח ממרום, רוח חכמה ותבונה, רוח דעת ויראת ה’, והשני אל הגוף, הוא מזון לכולם, לכלכלם בר ולחם ומזון, והון ועושר שררה ומלכות וכל טוב גשמיי.

אכן בשביל תכלית זו כלל הקדוש ברוך הוא משפיע חיות למיליארדי בני אדם ולמיליארדי בעלי חיים שנבראו לשמש את כלל ישראל, בבחינת “ואתה מחיה את כולם”.

 

[אומנם יש חילוק בין ההשפעה שמקבלים כלל ישראל מהי”ת שהיא השפעה מפנימיות הרצון, השפעה במאור פנים, לבין ההשפעה שמקבלים שאר באי עולם שהיא באה מחיצוניות הרצון, שכן אין הם העיקר, רק שגם הם נצרכים לקיום העולם, לכן הי”ת מחיה אותם, [יש עוד השפעת חיות משמים הנמשכת אל הקליפות, שהם מציאות כח הטומאה בעולם, כוחות נבראו כדי שתהיה בעולמות אפשרות של בחירה, בבחינת “זה לעומת זה עשה אלוקים”, גם הם מקבלים את חיותם מהקדוש ברוך הוא, רק כיון שכל מציאותם מתנגדת לקדושה זו ניתנת להם באופן היותר מצומצם הנקרא “אחוריים”, ביטוי לנתינה ללא רצון ושלא במאור פנים, לכן אדם שחוטא בזה הוא ממשיך חיות נוספת לאותן קליפות, חיות זו נמשכת מנשמתו שהיא חלק אלוק ממעל, דבר שגורם צער גדול לשכינה הקדושה, כפי שהטיב להגדיר זאת בספר התניא [ליקוטי אמרים פרק כד] : “והוא כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה, וטומן פניו בתוך בית הכיסא מלא צואה, שאין לך עלבון גדול מזה אפי’ עושה כן לפי שעה, שהקליפות וס”א נקראים קיא צואה כנודע” עיי”ש].

 

את כל זה פועל הקדוש ברוך הוא כאמור, בשביל התורה ובשביל ישראל שהם תכלית הבריאה כפי שנתבאר. וכתב האור החיים הקדוש כאן : “ומעתה מי שזכה בתורה זכה בכל העולם ומי שלא זכה בתורה אין לו ליהנות מן העולם עד מדרך כף רגל זולת אם ישמש הכשר עמליה”.

גם מה שבונים הגויים הוא לצורך ישראל

כדי להמחיש את היסוד הזה שכל העולם נברא רק בשביל ישראל מקבלי התורה, כותב רמב”ם בהקדמתו לפירוש המשניות, שיש מציאות שאדם עשיר יצווה לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי, ולנטוע כרם חשוב, כמו שיעשו המלכים, וכל הדומה להם. וכל זה כדי שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד, שיבוא באחרית הימים ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ההם.

במסכת עבודה זרה (ב.) איתא : לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס”ת [ומניחו] בחיקו, ואומר, למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר: כל הגוים נקבצו יחדו [וגו’], אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה … נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבש”ע, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמכם … מיד יצאו בפחי נפש. יצאת מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה … אמר להם הקדוש ברוך הוא במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבש”ע, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם גשרים ליטול מהם מכס, כרכים לעשות בהם אנגריא, … מיד יצאו מלפניו בפחי נפש.

 

בזמן הגאולה, כאשר תיחשף האמת בעולם, כל אומות העולם ינסו להיאחז באיזה בדיל של שייכות לכלל ישראל, הרומאים יספרו שהם תיקנו הרבה שווקים ועשו הרבה מרחצאות, הפרסיים יגידו שהם בנו גשרים, כבשו כרכים, וערכו מלחמות, את הכל הם יאמרו עשינו בשביל ישראל שעם ישראל יוכלו לעסוק בתורה, ואז יוכיח אותם הי”ת ויאמר להם, שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, והם יצאו בפחי נפש.

 

בספר פרי צדיק פרשת וירא כותב רבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל : “ולכאורה תמוה, איך יהיו שוטים כאלו לומר שקר מפורסם כזה לפני הקדוש ברוך הוא. והם נכנסין לפני הקדוש ברוך הוא ליטול שכר עבודתם בעולם הזה, ויאמינו אז בהקב”ה, ואיך יעלה על לבם להטעותו בדברי שקר הידוע לכל, שעשו הכל לצורך עצמם, והיו עוד שונאי ישראל ומשעבדים בהם ?

 

זאת ועוד צריך ביאור, שאנו לא מוצאים שהקדוש ברוך הוא לא טוען כלפיהם שהם שקרנים אלא קורא להם שוטים, ולכאורה היה ראוי יותר לכנות אותם שקנים ולא שוטים ?

 

אבל באמת כותב רבי צדוק זצ”ל, כל מעשיהם בעולם הזה, אף שהם עושים לצורך עצמם, כבר ביאר זה הרמב”ם בהקדמת פירוש המשנה, שיבנה אדם ארמון ויטע כרם יקר, שיהיה לתועלת חסיד אחד באחרית הימים, שיחסה באחד מהקירות יום אחד, וישתה כוס יין אחד מהכרם. וכל מעשיהם הוא מה שה’ יתברך רצה שיהיה מזה תועלת לישראל לעסוק בתורה.

כשיכירו שכל מה שבנו בשורש היה באמת לצורך לומדי התורה, כך יחשבו הם, שאף על פי שהם לא כיוונו לזה, סוף סוף מעשיהם רצויים, וירצו לקבל שכר על זה. ועל זה יאמר להם שוטים וכו’ שקראם רק שוטים, שזה שטות לבקש שכר על מה שהם לא כיוונו לזה, ורחמנא ליבא בעי, וה’ יראה ללבב, ומה שנסתבב לצורך ישראל, זהו מעשה ה’ יתברך, והם לא פעלו זה.

למה נסללו מסילות רכבת לברלין ולולדיסטוק

ביאור זה מביא בחידושי הגרי”ז הלוי זצ”ל (סימן רכ) בשם אביו הגר”ח זצ”ל ומוסיף הגרי”ז זצ”ל שגם מסילת הברזל שנסללה מפטרבורג לברלין, אף שלפי ראות עיננו הגויים בנו אותה עבורם, לפי האמת היא נסללה בשביל שבן ישיבה יוכל בנקל לנסוע לישיבת וולאזין.

 

כן לגבי פסי הרכבת שנסללה לפני שנים רבות לולדיסטוק שבמזרח הרחוק, על גבול יפן, גם שם תכלית בנייתם היתה כדי שבמלחמת העולם השניה יגיעו בחורי ישיבת מיר לשנחאי שביפן וינצלו מציפורני הנאצים הרשעים.

 

בספר חיי עולם [חלק ב פרק ב אות כ] מעורר ההסטייפלר זצ”ל על החשיבות של כל אדם ללמוד את דברי הרמב”ם, וכותב שם הרב להוכיח כיסוד הזה מדברי הגמרא במסכת ברכות (ו:) : “ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שנאמר: סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו’. מאי כי זה כל האדם? אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו. רבי שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר: כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. ובשיטה מקובצת על מסכת ברכות שם מביא בשם הריטב”א שכל העולם נברא לצורך בני אדם, ובני אדם נבראו לשבח ולהודות להקדוש ברוך הוא, ולעבדו וליראה אותו, ואלו שעושין כן מקיימין העולם. והשאר הרי הן כבהמה שאין עושין הדברים שנבראו בשבילן עיי”ש.

 

החפץ חיים זצ”ל באגרות ומאמרים (סימן מה) ע”כ בדורות הקודמים שמצב בריאותם היה חזק ואמיץ, והיו מחזיקים בד’ ותורתו, וקול התורה נשמע בכל עיר ועיר, לא הי’ נחוץ כ”כ איזה סיבה למנוע טלטול הדרך, כי גם בטלטולם בדרך לא פסקו מתורה, וגם כשישבו על העגלה דברו בדברי תורה, אבל בימינו אלה האחרונים שירדה חולשה לעולם, ולו היינו מוכרחים לנסוע בעגלה איזה פרסאות, היינו צריכים לנוח אח”כ כמה שעות, ונוסף לזה עוד רפתה ידיעת התורה בעולם, וא”כ ח”ו נשתכחה הרבה תורה מישראל, ע”כ הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו עלינו, הרוצה להצדיק את עמו ישראל, ורוצה שתתרבה תורה בישראל, ולכן נתן השי”ת חכמה ותבונה בלב יודעי טבע הבריאה להמציא מכונות ורכבות כאלו שימנעו מהאדם הישראלי את טלטול הדרך, והאיש החכם אשר חננו ד’ ביתרון דעת וחכמה צריך להכיר טובה להקב”ה על שמנעו מטלטול ועינוי הדרך, ולתת לו שבח והודי’ ע”ז, מפני שעי”ז ישאר לו זמן ללימוד התורה, ומה נואלו האנשים ההמה שאינם מכירים בטובת השי”ת ומבעטים ח”ו בטובתו ובאותן הרכבות המה נוסעים לבתי תיאטראות ולאסיפות של מושב לצים וכדומה, ונתקיים עליהם בענין זה מאמר הכתוב כי ישרים דרכי ד’ וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר ג

בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית

 

“בראשית ברא אלוקים את ה’מים ואת הארץ”.

(פרק א פסו’ א)

 

חז”ל הקדושים עמדו על השימוש שעשתה התורה הקדושה במילה “בראשית”, במקומה יכלה התורה לכתוב בתחילה, או בראשונה, מה ראתה התורה להשתמש דוקא במילה “בראשית” ?

 

רש”י הקדוש מביא בשם רבותינו ז”ל, שבמילה בראשית ביקש הקדוש ברוך הוא להראות ולגלות לנו את הסיבה שבשבילה הוא ברא את העולם, בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו.

 

ואין מדובר כאן בשתי תכליות שונות, אלא בשתיים שהן אחת, הסיבה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם הזה, היא בשביל שעם ישראל יקבלו עליהם את התורה במעמד הר סיני. כלשון האור החיים הקדוש : “וגם אמרו בשביל ישראל שנקראו ראשית, דכתיב ראשית תבואתה, ואין מאמרם זה מכחיש הראשון, כי טעם עצמו שנקראו ישראל ראשית, הוא לצד קבלתם התורה, ובזה נבדלו לשם ולתהלה מהעמים”.

כך דורש ריש לקיש במסכת שבת (פח.) את הפסוק בפרשה שלנו (פרק א פסו’ לא) : “יהי ערב ויהי בקר יום הששי”, ה”א יתירה למה לי ? [בכל ימי הבריאה התורה מסיימת יום אחד יום שני יום שלישי וכן הלאה, מלבד יום השישי שהתורה קוראת לו יום השישי בה”א הידיעה], מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם : אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו”.

 

 

כן שנינו במסכת פסחים (סח:) : “אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”, וזה משום שבריאת העולם היתה בשביל קבלת התורה הקדושה.

למטרה זו ברא הקדוש ברוך הוא את העולם עם כל שיש בתוכו, היעד הוא כלל ישראל, וכל מה שנברא מסביב החי הצומח והדומם הכל נועד כדי לשמש את כלל ישראל, לאפשר להם לממש את היעוד שבעבורו נברא העולם, שהוא שמירת התורה וקיום מצותיה על ידי ישראל.

למה לא ירדה התורה מיד בבריאת העולם

אכן יש לעיין במאמר חז”ל שהעולם הזה נברא בשביל התורה שנקראת ראשית, אם כן למה לא ירדה התורה לעולם מיד לאחר גמר בריאתו, מיד בסיום בריאת האדם היה צריך לקבל את התורה ולקיימה.

 

בתנא דבי אליהו (פרשה ב) [הובא במסכת סנהדרין (צז.)] מובא : שהעולם נברא לששת אלפי שנה [כי ששת ימי עשה ה’ את השמים ואת הארץ, לא בששת אלא ששת, ויום אצל הקדוש ברוך הוא הוא אלף שנה, כדברי דוד המלך ע”ה בספר תהילים (פרק צ פסו’ ד) : “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר”], אלפיים שנים הראשונות של העולם אומרת הגמרא היו תוהו. מסביר רש”י הקדוש שלא ניתנה עדיין תורה והיה העולם כתוהו, ומאדם הראשון עד שהיה אברהם בן חמשים ושתים שנה איכא אלפים שנה, וכשנשלמו אלפים שנה עסק אברהם בתורה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, דשעבידו לאורייתא בחרן עיי”ש.

 

[הן אמת שבתיקוני הזוהר הקדוש [תקונא עשרין וחד ועשרין דף סב עמוד א] איתא על הפסוק בספר בראשית (פרק ב פסו’ טו) : “ויקח ה’ אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”, לעבדה בפקודין דעשה, ולשמרה בפקודין דלא תעשה, ומפורש בדברי הזוהר הקדוש שאכן בסיום בריאת העולם ניתנה התורה לאדם הראשון, וכן איתא בספרי פרשת עקב (פ’ מ”א) “לעבדה זה תלמוד, ולשמרה אלו מצות”, וכן מתרגם יב”ע בראשית (פרק ב פסוק טו) : “ונסיב יי אלהים ית אדם ואשרי בגנתא דעדן ואצנע יתיה למהוי פלח באורייתא”. וכעין זה בפרקי דרבי אליעזר (פרק יא) ושמא תאמר כי יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה, ולא כל האלנות נצמחין מאליהן, או שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן להשקות את הגן, והלא כבר נהר יוצא מעדן להשקות את הגן שנ’ ונהר יוצא מעדן וכו’, ומה הלשון הזה לעבדה ולשמרה, לא אמר לעבדה ולשמרה אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור את כל מצותיה, שנ’ לשמור את דרך עץ החיים, ואין עץ חיים אלא תורה, שנ’ עץ עץ חיים היא למחזיקים בה” עכ”ד. וברבינו בחיי כותב ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה : “”גן עדן” רמז לתורה, וכשם שהגן נמשך מעדן, כך התורה נמשכת מן החכמה העליונה שהיא עדן, ועיקר בריאתו של אדם להיותו מונח בעסק התורה לעבדה ולשמרה”.

 

 

רק שאדם הראשון חטא ואכל מעץ הדעת, על ידי זה נכנסה בו זוהמת הנחש, על ידה הופר האיזון שעמו נברא האדם הוא ישר, ונהיה נוטה יותר לצד הרע, במצב זה לא היה שייך לתת לו את התורה, כך נדחתה התוכנית של נתינת התורה עד למעמד הר סיני, שאז אומרת הגמרא במסכת שבת (קמו.) פסקה זוהמתן וחזרו להיות מאוזנים בבחירתם, ונתנה להם התורה.

 

 

כן מפורש במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה כד) : “אמר ר’ יודה ראוי היה אדם הראשון שתינתן תורה על ידו”, אמר הקדוש ברוך הוא יציר כפיי ואיני נותן לו ? [המבי”ט זצ”ל בספר בית אלוקים [שער היסודות פרק לא] כותב שתחילת כוונת האל יתברך בבריאת האדם היה כדי שיזכה ויפרה וירבה ותינתן על ידו התורה, כי מי היה יותר ראוי שתינתן התורה על ידו כ”א מי שהיה יציר כפיו כמו התורה שהיתה כלי חמדתו של הקדוש ברוך הוא, וכשיקבל התורה יזכה הוא ודורותיו לחיי עולם בזכות לימוד התורה וקיום מצותיה כל הימים, ואז היה מתקיים בהם כי היא חייך ואורך ימיך, והיה להם שכר כל המצות בזה העולם כי היו כולם צדיקים, כי גם שהיו יכולים לחטוא להיותם נקרצים מחומר, עם כל זה לא היה להם שום נטייה לצד החטא, ואז היו בני עליה מרובים ובני תחתיה מועטים”].

 

ממשיך המדרש : “מה טעם זה ספר תולדות אדם ? חזר ואמר [הקדוש ברוך הוא] שש מצוות ציויתיו ולא עמד בהם, ואיך אתן לו תרי”ג [מצות רמ”ח מצות עשה ושס”ה מצות לא תעשה], ויאמר לאדם, לאדם איני נותן, ולמי אני נותן לבניו, זה ספר תולדות אדם” ע”כ.

מבואר בדברי המדרש, שאכן התוכנית היתה לתת את התורה הקדושה כבר בסיום הבריאה לאדם הראשון ויוצאי חלציו, רק שקודש ניתנו לו שש מצות שבניהם האיסור לאכול מעץ הדעת, כיון שלא עמד בהם נפסל ומלקבל את התורה, ונקבע שתינתן התורה לכלל ישראל.

 

כך כותב המבי”ט זצ”ל שם : “אבל כשחטא אדם הראשון ונולד בטבעו היצר הרע שהוא מטה לב האנשים לדברים הגשמיים, ומפתה אותם להחטיאם ולהורידם לבאר שחת, ואיש לא ימלט מידו במרובה או במועט, נגזרה עליו המיתה, ולא זכה גם כן שתינתן תורה על ידו, ולא על ידי דורותיו הרעים וחטאים” עכ”ל.

 

אכן מדברי ריש לקיש במסכת שבת שם : “אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין”, משמע שכבר בבריאת העולם היתה התוכנית לתת את התורה לכלל ישראל ולא לאדם הראשון.

 

זאת ועוד צריך ביאור שכן גם אם אדם הראשון חטא ועל ידי זה שוב לא היה ראוי לקבל את התורה, למה נדחה ענין נתינתה אלפיים שנה עד למעמד הר סיני, למה לא נתנה כבר לאבות ?

 

מה גם שעד מעמד הר סיני היה העולם צריך לעמוד בנס, שכן ללא התורה חוקות שמים וארץ לא שמתי, כמו שכותב הגר”ח מוולאזין זצ”ל בנפש החיים (שער ד פרק יא) מעת הבריאה שהיתה התורה גנוזה עדיין במקור שרשה הנעלם מכל העולמות עליונים. ומרחוק לבד האירה לכל העולמות להחיותם ולקיימם. ולא נשתלשלה עצמותה ממש למטה לזה העולם שיעסקו בה קבוצי מטה. עדיין היו העולמות רופפים ורותתים ולא היו על מכונם האמתי. וקראום רז”ל שני אלפים תהו. והיו תלוים ועומדים עד עת מתן תורה.

 

עם הנבחר או עם הנשאר

 

גם דברי חז”ל שהעולם נברא בעבור ישראל שנקראו ראשית צריך ביאור, אכן בנוסח ברכת התורה המופיעה במסכת ברכות (יא:) אנו אומרים : “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”. כך גם בברכת קריאת שמע : “ובנו בחרת מכל עם ולשון, וקרבתנו לשמך הגדול באמת”, ובתפילת המועדים : “אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקדשתנו במצותיך. וקרבתנו מלכנו לעבודתך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת”.

 

אכן דבר זה עומד בניגוד למשתמע מדברי רבי יוחנן במסכת עבודה זרה (ב:) : “מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה”. מפורש בדברי רבי יוחנן, שתחילה הוצעה התורה לשאר האומות, משלא רצו בא אומות העולם לקבלה הציעה הקדוש ברוך הוא לכלל ישראל, ואם כלל ישראל סומן כבר בתחילת הבריאה להיות עם הנבחר, זה שיקבל את התורה, אם כן למה הוצעה להם התורה הקדושה רק לבסוף ?

 

אכן ילקוט שמעוני פרשת יתרו (רמז רפו) איתא : “ולפיכך נתבעו אומות העולם בתורה, שלא ליתן פתחון פה לאומות, אלו נתבענו כבר קבלנו עלינו, הרי שנתבעו ולא קבלו עליהם”.

 

וגם כאן צריך ביאור, שמדברי המדרש משמע שאילו היתה אומה מאומות העולם מסכימה לקבל את התורה, היה הקדוש ברוך הוא נותן לה את התורה ולא לישראל, וזה שלא כפי שמשמע מדברי חז”ל הנזכרים שכלל ישראל נבחר לתכלית זאת כבר בבריאת העולם ?

 

אומנם בילקוט שמעוני שם מבואר עוד, שכאשר הציעה הקדוש ברוך הוא את התורה לשאר האומות, כל אומה שאלה מה כתוב בתורה, ולכל אומה ואומה השיב הקדוש ברוך הוא תשובה אחרת, כזו שלא תואמת את אופי האומה, כך שהם יסרבו לקבל את התורה, לבני עמון ומואב אמר לא תנאף, לבני ישמעאל אמר לא תגנוב, לבני עשו לא תרצח, וזאת כדי לתתה לבסוף לכלל ישראל, אבל עדיין צריך ביאור, מדוע לא נתן הקדוש ברוך הוא את התורה לכלל ישראל מיד, מה אכפת לנו מטענת הגויים ?

צריך לומר שהצעת התורה לאומות העולם לא היתה כדי לתת להם אותה, מראשית בריאת העולם נבחרו כלל ישראל להיות מקבלי התורה, פנייתו של הקדוש ברוך הוא לשאר האומות בהצעה לקבל את התורה, נועדה לגלות ולהראות, למה בחר דוקא בנו מכל העמים, ונתן דוקא לנו את תורתו, כי רק כלל ישראל מסוגלים להיות בטלים לקדוש ברוך הוא באופן מוחלט, והראיה שכאשר הוצעה להם התורה הם לא שאלו ככל אומות העולם “מה כתיב בה” אלא הקדימו נעשה לנשמע.

אלפיים שנה של הכנה

כותב המבי”ט זצ”ל שם : “כי גם האבות הצדיקים שהיו הן הן המרכבה, לא ניתנה התורה ע”י שום אחד מהם, כי עדיין לא היה כלל אנשים מיוחדים לקבל התורה, גם כי הם ידעו התורה ושמרו אותה כקבלת רבותינו ז”ל, והיה צריך שיתארך ענין נתינתה עד זמן משה רבע”ה שהיו אז ששים רבוא מבני אברהם יצחק ויעקב, ואז פסקה זוהמתם בקבלתם את התורה”.

 

האלפיים שנה ללא התורה היו שנים של הכנה, בשנים אלה הוכשרו כלל ישראל מי שיועדו להיות מקבלי התורה להיות ראויים לבחינה זו.

 

ביארנו שעניין זוהמת הנחש התבטאה בהפרת האיזון שבו נברא האדם בבחינת “אשר עשה האלהים את האדם ישר”. אחר האכילה מעץ הדעת נולד באדם כח משיכה הרע יותר מאל הטוב ונתבטל אצל כוח הבחירה, והיה צורך לתקן פגם זה באנושות כדי שיהיו ראויים לקבל את התורה שעניינה שמירת המצות מכח הבחירה.

 

[עוד מובא בחז”ל שבחטא אדם הראשון נפגמו ד’ יסודות הבריאה, עפר מים אש ורוח, כמו כן פגם אדם הראשון בג’ עבירות חמורות, גילוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה  זרה, [וכן איתא  במסכת  סנהדרין  (לח:)  “ואמר  רב  יהודה  אמר  רב, אדם הראשון מין היה וכו’ רבי יצחק אמר מושך בערלתו היה וכו’ רב נחמן אמר כופר בעיקר היה וכו'” עיי”ש, ועיין עוד במדרש תנחומא על פרשת מסעי שמבואר בדבריו שאדם הראשון גורש מגן עדן כיון דעל ידי אכלתו מעץ הדעת גרם מיתה לכל הדורות ודנו הי”ת כדין רוצח בשוגג שחייב גלות עיי”ש].

 

כתוצאה מפגמים אלה באו ארבעה דורות אחר אדם הראשון שהיו מכעיסים ובאים לפני ה’, דור אנוש שאז הוחל לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות, [הדיבור הוא רוח ממלא כנגד הפגם של הרוח], ואחר כך דור המבול שהשחיתו דרכם עד שהוצרך להביא מבול לעולם, [הקלקול בטיפה סרוחה נמשך מהפגם ביסוד המים] ודור הפלגה שבנו מגדל מחומר ולבנים להילחם בקדוש ברוך הוא, [כנגד יסוד העפר], ואחר כך סדום שהיו רעים וחטאים לה’ מאוד, והמטיר עליהם הקדוש ברוך הוא אש וגופרית מן השמים, [וזה כנגד הפגם ביסוד האש].

 

במסכת שבת (קמו.)  אומר רבי אבא בר כהנא שעד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו, אחר ארבע דורות אלה, זרח כוכבו של אברהם אבינו והחל להאיר בחשך, ממנו נולד יצחק אבינו, טלה טהור מכבש נבחר, בלידת ישמעאל נתנקז כל הפגם של העריות, כך אומרת הגמרא במסכת קידושין (מט:) : “עשרה קבין של זנות ירדו לעולם תשעה נטלו בני ישמעאל”, אחריו נולד יצחק מבורר ומנוקה מפגם זה, בלידת עשיו יצא שעליו נאמר “על חרבך תחיה”, הופרש הפגם של השפיכות דמים, [במדרש ברא”ר (פרשה סג פסקה ח)  :”אדמוני אמר רבי אבא בר כהנא כאלו שופך דמים וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני דכתיב וישלח ויביאהו והוא אדמוני נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשיו”], אחריו נולד יעקב מנוקה וזך מפגם זה, נשאר רק הפגם של עבודה זרה שעדיין [יעקב אבינו בכוח התורה שלמד בעמל ויגיעה תקן את הפגם של העבודה שנגרם בחטא אדם הראשון], ממנו יצאו י”ב שבטים קדושים שמהם החל להרקם כלל ישראל, בשבעים נפש הם ירדו לגלות מצרים, להזדכך בכור מצרים מהפגמים שנעשו בחטא אדם הראשון, בעבודה בחומר ולבנים תקנו את הפגם ביסוד העפר, בגזירה של כל הבן ילוד היאורה תשליכון אותו תקנו את הפגם ביסוד המים, בגזירה של קוצר רוח תיקנו את הפגם ביסוד הרוח, ובכור מצרים תקנו יסוד האש], אחר ארבע מאתיים ועשר שנים של שעבוד קשה בחומר ולבנים, פסקה זוהמתן והוכשרו כלל ישראל לקבלת התורה.

 

[כחלק מההכנה לקבלת התורה, היה צריך גם להשריש בכלל ישראל את התנאים הנצרכים למימוש ייעודם כמקבלי התורה, כמו מסירות נפש על דבר ה’, מידה זו השתרשה בנו מאברהם אבינו, שכבש את רחמיו והלך במסירות נפש לקיים את רצון ה’ להקריב את יצחק, כמו כן ירשנו מאברהם אבינו את מידת החסד, ומיצחק אבינו ירשנו את מידת הגבורה, להצליח להתגבר על יצרנו הרע המבקש להסיתנו מדרך התורה, ומיעקב אבינו קבלנו את מידת האמת, וכן את כוח השקידה, וההסתפקות במועט, כל אלה הוטבעו בנו יוצאי חלציהם, כמו שכותב הגר”ח מוולאזין זצ”ל ספר רוח חיים על מסכת אבות (פרק ה משנה ג) : “כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם. לבניו אחריו המה כטבע מוטבע. ובקצת יגיעה יגיעו לזה”. לכן נדחה מעמד הר סיני עד לאותה שעה בא הגיעו שישים רבוא מישראל לרגלי הר סיני כאיש אחד בלב אחד, מנוקים ומוכנים לקבל את התורה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר ד

בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין

 

“בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”.

(בראשית פרק א פסוק א)

 

רש”י בתחילת הפרשה מביא את שאלתו של ר’ יהודה בר שלום במדרש תנחומא פרשת בראשית (סימן ג) מדוע השתמשה התורה במילה “בראשית”, למה לא נכתב קודם ברא אלוהים את השמים ואת הארץ ? או מתחילה ברא אלוקים את השמים ואת הארץ ?

על כך מתרץ המדרש שבמילה בראשית באה התורה לרמוז לנו שתכלית בריאת העולם היא בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו.

 

ביאור הדברים הוא, שהקדוש ברוך הוא בא לומר לנו שהעולם הזה לא נברא סתם, אלא לתכלית מסוימת ומוגדרת מראש, והיא כדי לברוא בתוכו את האדם, לאדם תינתן  התורה כדי לעבדה ולשמה.

 

זה ביאור דברי ר’ אליעזר במסכת נדרים (לב.) : “גדולה תורה שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר : אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”. כיון שתכלית הבריאה היא קבלת התורה, אם כן בהעדר תכלית זו, שוב אין סיבה לקיים את העולם.

 

במסכת שבת (פח.) דורש ריש לקיש על הפסוק בספר בראשית (פרק א פסוק לא – פרק ב פסו’ א) : “יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם”, ה’ יתירה למה ? [למה לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום שישי, כמו שנאמר בשאר הימים יום שני יום שלישי, מדוע יום השישי נכתב בה”א הידיעה] ? על כך אומר ריש לקיש : “מלמד שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו” עכ”ד הגמרא עיי”ש.

 

 

[כן איתא גם בזוהר הקדוש פרשת תולדות : “אמר קודשא בריך הוא לעלמא בשעתא דעבד ליה וברא לאדם, א”ל : עלמא עלמא, אנת ונימוסך לא קיימין אלא על אורייתא, ובגין כך בראתי ליה לאדם בך, בגין דיתעסק בה, ואי לאו הא אנא אהדר לך לתהו ובהו, וכלא בגיניה דאדם קיימא, הדא הוא דכתיב (ישעיה מ”ה) אנכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי”.

 

וזה לשון הזוהר הקדוש בפרשת תרומה (דף קסא עמוד א – ב) : “זכאין אינון כל אינון דמשתדלי באורייתא, ובגין דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא אסתכל בה באורייתא וברא עלמא ובאורייתא אתברי עלמא … כיון דאתברי עלמא כל מלה ומלה לא הוה מתקיים עד דסליק ברעותא למברי אדם דיהוי משתדל באורייתא ובגינה אתקיים עלמא, השתא כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה, כביכול הוא מקיים כל עלמא, קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא, אשתכח דעובדא וקיומא דכל עלמא אורייתא איהי, בגין כך זכאה איהו בר נש דאשתדל באורייתא דהא איהו מקיים עלמא” עכ”ל].

 

עולם הזה נקרא עולם העשיה כי הוא מקום עשיית המצות

 

 

האור החיים הקדוש בפרשת בראשית (פרק א פסו’ א) כותב שהפסוק : “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”. מרמז על ד’ עולמות שברא הי”ת הם עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה, ועולם העשיה, המילה בראשית היא עולם הכבוד שהוא האצילות, והוא יקרא ראשית לכל, המילה ברא היא כנגד עולם הבריאה, המילה אלוהים רומזת לעולם היצירה כי יש שם דינים, את השמים ואת הארץ הוא עולם העשיה עיי”ש.

העולם הזה נקרא “עולם העשיה”, משום תכלית בריאתו הוא כדי לברוא בו את האדם שיקבל את התורה הקדושה ויעשה את כל הכתוב בה, אכן קיום המצות בתורה מוזכר תמיד בלשון עשיה, [כך בפרשת קדושים (פרק יט פסו’ לז) : “ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם אני ה'”. ובפרשת שלח (פרק טו פסו’ לט) : “וזכרתם את כל מצות ה’ ועשיתם אתם”, ובפרשת ואתחנן (פרק ז פסוק יא) : “ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם”, ובמסכת עירובין (כב.) דרשו “היום לעשותם” היינו בעולם הזה שהוא מקום העשייה, שזוהי תכלית בריאת העולם].

 

[זה לשון הרב דרך פקודיך בהקדמות [הקדמה ב] : “הנשמה היא חצובה מתחת כיסא הכבוד, והיא שיעור קומה רוחנית רמ”ח איברים רוחניים ושס”ה גידים רוחניים, ולמה באת אל העוה”ז ? להיות שצריכה להאיר כל אבריה וגידיה ע”י עשיה בעוה”ז שהוא עולם העשיה, בעשות כל רמ”ח מצות עשה נגד רמ”ח אבריה ושס”ה ל”ת נגד גידיה, אזי בכל מצוה תאיר אבר אחד, ידוע לאלקינו ית”ש כל מצוה נגד איזה אבר רומזת, וכן הלאוין נגד הגידין, וע”י קיומה כל זאת יברא לה גוף רוחניי הוא לבוש חלוקא דרבנן אשר תתלבש הנשמה בגן עדן כלול מרמ”ח ושס”ה כנ”ל” עכ”ד].

 

ענין זה רמוז גם במה שאמרה התורה בסוף מעשה בראשית : “אשר ברא אלוקים לעשות”, ושאלו המפרשים למה נכתב לעשות בלשון עתיד, מן הראוי היה לכתוב אשר ברא אלוקים ועשה בלשון עבר ?

 

לפי המבואר שהעולם הזה נברא כדי לברוא בו את האדם, שתפקידו לקיים את כל מצות התורה הקדושה, מובן למה כתבה התורה “אשר ברא אלוקים לעשות” בלשון עתיד.

 

בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין

במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה ח סימן ה) : “א”ר סימון בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה”ד “חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו”, חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקדוש ברוך הוא ? נטל אמת והשליכו לארץ, הה”ד : “ותשלך אמת ארצה”, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא : רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב “אמת מארץ תצמח”.

 

ויש להבין בדברי המדרש, למה השליך הי”ת את האמת לארץ, הרי הי”ת התייעץ ושאל והיא הביעה את דעתה לגבי בריאת האדם, ואמרה שלדעתה אל יברא שכולו שקרים ?

 

זאת ועד יש לעיין בדברי המדרש, מדוע זרק הי”ת רק את האמת ארצה, הלא גם השלום אמר אל יברא האדם שכולו מלא קטטה ?

 

בפירוש יפה תואר מבאר את דברי המדרש, שטענת האמת אל יברא שכולו שכולו שקרים, היא מצד שהיצר הרע מעוות את עיני האדם שלא יראה את האמת, והאדם קרוב לחטוא, וכן כוונת השלום בטענה אל יברא כי כולו קטטה, היינו שיצר הרע יתקוטט עמו תדיר כדי להכשילו בחטא, האדם כך טענו השלום והאמת, לא יוכל לעמוד מול היצר הרע ולהתגבר עליו, כדברי חז”ל במסכת קידושין (ל:) שבמלחמת היצר הרע אלמלא ה’ עוזרו אינו יכול לו, כן כותב הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק ה) “כי היצר הרע באמת חזק הוא באדם מאד, ומבלי ידיעתו של האדם הולך הוא ומתגבר בו ושולט עליו”.

השלכת האמת לארץ מרמזת על התורה הקדושה שנקראת “תורת אמת”, כדברי הגמרא במסכת ברכות (ה:) אמת זו תורה, הקדוש ברוך הוא השיב לטענת האמת והשלום, שאומנם נכון הדבר שהאדם שהוא בשר ודם אין בכוחו לעמוד נגד היצר הרע שהוא מלאך ולנצחו, כדי לעזור לאדם להתגבר על היצר אני יוריד את התורה הקדושה לארץ, שעל ידי עסק התורה והעמל בה יצליחו לנצח את היצר הרע, כדברי חז”ל במסכת קידושין שם : “כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל : בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו”, כן איתא בזוהר הקדוש פרשת מקץ (דף רב) : “דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא”.

 

את היסוד זה לימד הי”ת לקין בהמשך הפרשה (פרק ד פסוק ז), אחר שלא נתקבלה מנחתו ונפלו פניו אמר לו הי”ת : “הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו”. רש”י הקדוש מפרש שזה הולך על היצר הרע שתמיד שוקק ומתאוה להכשיל את האדם בחטא, שהאדם יכול למשול בו ולהתגבר עליו אם ירצה, וזה “אם תטיב”, היינו על ידי עסק תורה שנקראת “לקח טוב”, יוכל האדם למשון בו ולהתגבר עליו.

 

וידועים דברי הרמח”ל זצ”ל במסילת ישרים (פרק ה) שפשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב להינצל זולתה, אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו, ואף אם יעשה כל התחבולות שבעולם ולא ייקח הרפואה שנבראה לו שהיא התורה, לא ידע ולא ירגיש בתגבורת חוליו אלא כשימות בחטאו ותאבד נשמתו” עכ”ל.

 

הרמח”ל זצ”ל ממשיל זאת לחולה שדרש ברופאים והכירו חליו, ואמרו לו שיקח סם מסויים. והוא, מבלתי שתקדם לו ידיעה במלאכת הרפואה, יניח הסם ההוא ויקח מה שיעלה במחשבתו מן הסמים, הלא ימות החולה ההוא ודאי, כן הדבר הזה. כי אין מי שמכיר בחלי היצר הרע ובכוחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו, והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה. מי איפוא יניחה ויקח מה שיקח זולתה ויחיה, ודאי שחושך החומריות ילך ויגבר עליו מדרגה אחר מדרגה, והוא לא יבין עד שימצא שקוע ברעה ורחוק מן האמת הרחק גדול שאפילו הרהורי דברים לא יעלו על לבו לבקש האמת. אך אם הוא עוסק בתורה בראותו דרכיה, ציוויה ואזהרותיה, הנה סוף סוף מאליו יתחדש בו התעוררות שיביאהו אל הדרך הטוב. והוא מה שאמרו ז”ל (פתיחתא דאיכה רבתי): הלואי, אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירו למוטב עכ”ל.

עיקר ניצוח היצר הרע הוא על ידי תורה שבעל פה

בספר פרי צדיק פרשת נח (אות ג) כותב רבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל שעיקר ניצוח היצר הרע הוא על ידי התורה שבעל פה, כמו שאמרו במסכת סוכה (נב:) : “אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש”, שם הוא מקום שבו עמלים בתורה שבעל פה.

 

ביאור הדברים הוא על פי מה שכותב רבי עובדיה מברטנורא זצ”ל במסכת אבות (פרק ב משנה ב) על דברי רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא : “יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון”. מפרש רבי עובדיה מברטנורא זצ”ל שהתורה מתשת כוחו של אדם, ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו עיי”ש. היינו שניצוח היצר הרע הוא על ידי היגיעה בתורה, היא זו שמשברת את כוחו של היצר הרע, כן איתא במדרש רבה פרשת נשא (פרשה יד סימן ד) : “אם יגעת הרבה בדבריהם, הקדוש ברוך הוא מסיר יצה”ר ממך”. עיקר העמל והיגיעה שייך לחלק התורה שבעל פה, כמבואר במדרש תנחומא פרשת נח (סי’ ג) שתורה שבע”פ היא קשה ללמוד, ויש בה צער גדול, שהיא משולה לחושך, ויש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמוות, וקשה כשאול קנאתה, ואין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו עכ”ד.

 

[בספר לקוטי תורה פרשת שמות כותב רבנו האריז”ל, שעשו ויעקב הם כינוי ליצר הטוב והיצר הרע, עשו שהוא בחינת היצה”ר ויעקב הוא בחינת היצר הטוב, [כן כותב גם השל”ה הקדוש בשער האותיות (אות י) : “ודע כי ענין יצר טוב ויצר הרע הוא כדמות יעקב ועשו”].

בזוהר הקדוש [סתרי תורה פרשת ויצא דף קמו עמוד ב] כותב על דברי שמעון הצדיק במסכת אבות (פרק א משנה ב) : “על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים”. על התורה דא יעקב. [בילקוט ראובני ערך גלגולים  [אות לט] מביא בשם המגלה עמוקות זצ”ל שרבי יהודה הנשיא היה גלגול של יעקב אבינו, ולכן הוא נקרא רבי יהודה הנשי”א ר”ת ה’וא נ’יצוץ ש’ל י’עקב א’בינו, ורבי סידר התורה שבעל פה].

 

בפרשת תולדות אחר שמישש יצחק אבינו את יעקב, אומר יצחק אבינו “הקול קול יעקב והידים ידי עשיו”, במדרש רבה שם (פרשה סה אות כ) דרשו חז”ל שבזה ביקש יצחק אבינו להעביר מסר ליעקב וליוצאי חלציו עד סוף הדורות, שבשעה שקולו של יעקב יהיה מצפצף בבית מדרשות, אין הידים ידי עשו אין ידי עשו שולטות, כי התורה היא התבלין של היצר הרע שהוא עשו.

 

אחר שבא יעקב אל יצחק אבינו ונטל ממנו את הברכות שביקש יצחק לתת לעשו, אומרת התורה (פרק כז פסוק מא) : “ויאמר עשו בלבו, יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”. הטעם שלא פגע בו עשו מיד, כותב רש”י כדי שלא לצער את אביו.

 

בפירוש כלי יקר כותב : “תלה הדבר בימי אבל, לפי שאבל אסור לעסוק בתורה כי פקודי ה’ ישרים משמחי לב, ויצחק אמר והיה כאשר תריד, דהיינו בזמן שלא יעסקו בתורה ופרקת עולו, ואם כן באבלו על יצחק אביו ודאי לא יעסוק יעקב בתורה ולא יהיה לו דבר המגין עליו, ואז אהרגה את אחי” עכ”ד.

 

ובעיקר דברי הכלי יקר יש לעיין, שכן אמנם אבל אינו יכול ללמוד כל דבר שחפץ, אבל עדיין יכול הוא ללמוד בדברים המותרים כגון מסכת מועד קטן ודיני אבילות וכדו’, [בשו”ת דברי יציב אורח חיים (סימן רמ) כותב דכיון שמותר לעסוק בדברים הרעים הוא ממילא מחויב ועומד, דרק משום פקודי ה’ ישרים משמחי לב אסרוהו לעסוק בדברים המשמחים ולא משום דעצם הלימוד הוי רשות לגביו], לפי זה לא הועילה לעשיו ההמתנה לימי האבל על יצחק אביו, שכן גם אז ודאי יעסוק יעקב בדברים המותרים ושוב לא יוכל עשו להתגבר עליו ?

וביאר הגאון רבי אליהו דיסקין שליט”א על פי דברי המשנה ברורה (סי’ תקנד ס”ק ד) בשם הט”ז, שאפילו במקום המותר ללמוד, היינו שילמוד בפשוטן של דברים אבל לא דרך פלפול עיי”ש, ולכן ביקש עשיו להמתין לימי האבל על אביו, שאז לא יוכל יעקב לעמול בתורה שהוא עיקר ניצוח של היצר הרע, על ידי הלימוד בעמל וביגיעה. [בספר קרן אורה על מסכת נזיר (סו.) כותב סוף דבר עיקר כלי קרב למלחמה ההיא [של ניצוח היצר הרע] הוא עסק התורה. והם הדברים המשמחים שאסורים באבל, [כך מפרש השפתי כהן את דברי התורה בפרשת כי תבוא (פרק כח פסו’ מה) : “תחת אשר לא עבדת את ה’ בשמחה”, שהכונה היא לעסק התורה שעליה שנאמר פקודי ה’ ישרים משמחי לב].

בספר שפת אמת פרשת בראשית (שנת תרס”ד) כותב לפרש את הפסוק : “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”. שהשמים והארץ נבראו שניהם בתורה הנקראת ראשית, וזה רמוז במילה בראשית ב-ראשית, וכותב הרב זצ”ל שהשמים נבראו בכוח התורה שבכתב, והארץ בכוח התורה שבעל פה, כדברי הפסוק בספר תהילים (פרק קטו פסו’ טז) : “השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם” עכ”ד. וכן כותב ר’ צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק פרשת במדבר (אות ו) : “והנה בחינת שמים וארץ ירמז על בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה כדאיתא במדרש בראשית רבה (פרשה סו אות ג) מטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה עכ”ד.

לפי דרכנו יובן, שכן שעיקר בריאת העולם הזה היא כדי לקבל את התורה לעובדה ולשמרה, למימוש יעוד זה צריך את התורה שבעל פה, גם משום שלולי התורה שבעל פה לא נוכל לדעת את מצות הי”ת בתורה, שכן התורה שבעל פה היא הפירוש לתורה שבכתב, כלשון המדרש תנחומא פרשת נח (סימן ג) : “ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבע”פ וגלה אותם לישראל, ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות ותורה שבע”פ פרטות … ולפיכך קבע הקדוש ברוך הוא שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה ומביאין ראיה ומן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד כדי שלא יכשלו ישראל בד”ת”. [בספר יד מלאכי [כללי התלמוד כלל קמד אות ג] כותב : “פירוש המצות ודיניהם קבלן מרע”ה מסיני והוא למדן לבני ישראל והם היו חוקרין ודורשים להוציאן מן הכתוב כפי העיקרים והראיות שקבלו לדון ולדרוש בהם וזהו תורה שבע”פ דהיינו פירוש של התורה שבכתב והנם כענפים היוצאים מן העיקרים ובמה שנתברר אצלם שהם גופי תורה או שהם חשובים כתורה שבכתב וכן במה שדרשו בהן לפרושי קרא חשיבי כקרא ואפשר שיתמנו מהן במנין המצות” עכ”ל. [במסכת סוטה (מט.) איתא משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה וכותב רש”י הקדוש שהיה יודע לדרוש כל תיבה ואות מיותרת בתורה, ונתן לבו לדרוש על כל קוץ וקוץ של אות תלי תילים של הלכות, ועשה בכך כבוד גדול לתורה, שהראה שאין בה דבר לבטלה. מבואר שענין כבוד התורה בא לידי ביטוי בכך שנותנים משמעות לכל אות ואות בכתובים בה, ולכל תג ותג הקשורים בה, להראות שאין בה דבר לבטלה, כזה היה רבי עקיבא, כדברי הגמרא שם משמת רבי עקיבא, בטלו זרועי תורה, שהיה מיוחד בעומק סברא, ויודע לסמוך טעמי ההלכות בתורה שבעל פה, על מדרשי המקראות ואותיות יתרות, ולשונות משתנים במקרא. ונסתתמו מעיינות החכמה, ולכן משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה.

 

התורה שבעל פה נכללת בתוך התורה שבכתב

 

בפרשת תזריע (פרק יג פסו’ לז) עומד האור החיים הקדוש על מה שנראה לכאורה סתירה בדברי חז”ל, שבמדרש רבה פרשת אחרי מות (פרשה כב אות א) שמקרא משנה תלמוד תוספת הגדה ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולן נאמרו למשה בסיני. מאידך במסכת מנחות (כט:) אומר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב”ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש”ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש”ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע”י? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. ומבואר שיש דברים שידע רבי עקיבא ולא ידע משה רבנו ?

בישוב הדברים כותב האור החיים הקדוש : “ונראה כי ישוב המאמרים הוא. כי הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה, ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה, והגם שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתמלא הארץ דעה, אין חידוש שלא ידעו משה, אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ה’ תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ב”ה בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב.

ממשיך האור החיים הקדוש : “וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה ללבש ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כלן יתנו להם מקום בתורה שבכתב, ולזה תמצא באו התנאים וחברו תורת כהנים וספרי וכו’ וכל דרשותם בכתובים אינם אלא על פי ההלכות והלבישם בתורת ה’ תמימה שבכתב, ואחריהם ועד היום זו היא עבודת הקודש בני תורה לדייק המקראות וליישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ החיים,

ומסיים האור החיים הקדוש : “וענין זה לא נמסר למשה כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב, ולזה אמרו ז”ל שדרש רבי עקיבא דרשות שלא ידעם משה, אין הכוונה שלא ידע משה עקרן של דברים הלא ממנו הכל אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה, וזה לך האות מה שלפנינו שדרש הלל מהכתוב ההלכה שנאמרה למשה בעל פה ולא גילה ה’ למשה עיקרה בכתוב ובא הלל ודרשה, ודברים אלו נכונים הם” עכ”ל.

בפירוש אור החיים לפרשת בחקותי (פרק כו פסו’ ג) כותב שהתורה כתבה אם בחקתי תלכו, [הכתיב הוא לשון יחיד, שאין וא”ו בין קו”ף לתי”ו, והקריא בחוקותי הוא לשון רבים] וזה לרמוז ששתי התורות הן התורה שבכתב והן התורה שבעל פה הן דבר אחד, שתורה שבעל פה כלולה בתוך התורה שבכתב ושם בנינה עיי”ש].

אכן טעם נוסף יש בזה משום שרק בכוח העמל והיגיעה בתורה שבעל פה מתאזן כוחו של האדם מול המכבש האדיר שמפעיל היצר הרע על האדם, בבחינת בראתי לו תורה תבלין, ואז יכול ללכת בחוקות התורה ולקיים את מצוותיה.

לפי זה יובן מה שכתבה התורה על כל יום מימי השבוע : “וירא אלוקים כי טוב”. ובמסכת עבודה זרה (יט:) איתא : אין טוב אלא תורה, שנאמר : כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו”. ששה פעמים נאמר בתורה כי טוב [אף שביום השני לא נאמר כי טוב כבר עמד בזה הרש”י הקדוש (פרק א פסוק ז) : לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחד לגמר מלאכת השני]. ובספר אמרי אמת [שבועות תרפ”ג] מובא ששה פעמים טוב הם כנגד ששה סדרים שיש בתורה שבעל פה הנקראת טוב, הנרמזים בספר ישעיהו (פרק לג פסוק ו) : “והיה אמונת עתיך חסן ישועת חכמת ודעת יראת ה’ היא אוצרו”, ובילקוט שמעוני פרשת עקב (רמז תתנה) אומר רבי שמעון בן לקיש אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות עיי”ש.

 

 

 

 

 

מאמר ה

בריאת העולם בשביל התורה ובשביל ישראל

“בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ …”. (בראשית פרק א פסו’ א)   “אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז”ל בשביל התורה שנקראת “ה’ קנני ראשית דרכו”, ובשביל ישראל שנקראו “קדש ישראל לה’ ראשית תבואתו”.                               (רש”י)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דברי רש”י כאן מקורם במדרש תנחומא פרשת בראשית (סימן ג), שם שואל ר’ יהודה בר שלום למה השתמשה התורה במילה “בראשית” ברא אלוקים, למה לא נכתב מקודם ברא אלהים, או מתחילה ברא אלוקים את השמים ואת הארץ ? על כך הוא מתרץ שבזה באה התורה לרמוז לנו שתכלית בריאת העולם היא בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית.

וצריך להבין את כוונת דברי חז”ל שהעולם נברא בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית ?

“אסתכל באורייתא וברא עלמא”

 

במדרש (ברא”ר פרשה א) מובא שהיה הקב”ה מביט בתורה ובורא את העולם, [נוסח אחר מובא  בחז”ל : “אמרה התורה בי נסתכל וברא את העולם”, כמו כן מפורסם הלשון המובאת בזוהר הקדוש בפרשת תרומה : “קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא”].

 

 

בספר לב אליהו מסביר הגר”א לופיאן זצ”ל שבעולם ישנם הרבה דברים שהם הכרחיים ונצרכים לקיום העולם באופן שעולם אינו יכול להתקיים בלעדיהם, מאידך גיסא ישנם בעולם גם דברים שאין בהם שום הכרח וצורך לעצם קיום העולם, סיבת בריאתם של אותם דברים היא רק מחמת שהתורה הקדושה ציותה עליהם, וכיון שהתורה הקדושה היא התוכנית של העולם, לכן נברא העולם באופן שכל הציווים הכתובים בתורה לבא לידי ביטוי מעשי כאן בעולם הזה.

 

כך לגבי האיסור של רציחה או איסור של גניבה, המון העם רגילים לחשוב שהטעם שציותה התורה “לא תרצח” או “לא תגנוב”, שזה משום שהאדם עשוי מצד טבעו לבא לידי גניבה ורציחה, לכן באו אליו אזהרות אלו בתורה.

 

אם כך יש לשאול, מדוע באמת נברא האדם באופן כזה שיש לו יצר לגנוב או לרצוח, מדוע הוא לא נברא ללא אותם יצרים ודחפים רעים, לא רק שאין בהם שום תועלת לקיום העולם, עוד בכוחם להביא חורבן לעולם ?

 

על כרחך צריך לומר אומר הגר”א לופיאן זצ”ל שהציוי לא לרצוח והציווי לא לגנוב בתורה לא נאמרו משום שהאדם עלול להגיע לידי רציחה או גניבה, ההיפך הוא הנכון, היות ובתורה ישנם איסורים של רציחה וגניבה, לכן נברא האדם עם יצרים ועם דחפים כאלה שבכוחם להביא אותו לידי מעשים אלה, כדי שהוא יתגבר על אותם דחפים וישמע לרצון הי”ת שלא לגנוב ולא לרצוח.

 

מטעם זה כותב הרב זצ”ל, ברא הי”ת בעולם עץ דקל ועץ אתרוג, ועצי הדס וערבה, כי בתורה נאמר ציווי : “ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר, וכפות תמירים, וענף עץ עבות וערבי נחל”. כדי לאפשר לנו לקיים את מצות התורה לקחת ד’ מינים בחג הסוכות, לכן נבראו בעולם מינים אלו שעל ידם יתקיים רצון הי”ת.

 

תמצית הדברים היא, שתכלית בריאת העולם היא כדי לברוא בו את האדם, אשר תכלית בריאתו היא כדי שהוא יקיים את מצות התורה, לכן נברא העולם באופן כזה שיאפשר לאדם לקיים את הייעוד שלשמו הוא נברא עכת”ד.

אך עדיין יש לשאול ! מה המטרה בבריאת העולם ובו האדם, מה התכלית בייעוד זה של קיום מצוות התורה על ידו ?

שיטת הבית יוסף והרמח”ל לגבי תכלית בריאת האדם

 

בספר מגיד משרים [פרשת בראשית ד”ה אור ליום שבת יד’ טבת] למרן הבית יוסף זצ”ל איתא : “דנשמתין עד דלא אתו לעלמא דמו למאן דאכיל נהמא דמלכא בלא פולחנא וכו’, כדי למיפק מההוא כיסופא בעי למייתי בההיא עלמא למתעסק בתורה ומצות לעבדה ולשמרה, ויכלון נהמא בלא כיסופא” עכ”ל מבואר בדבריו כי תכלית בריאת העולם ובתוכו האדם היא כדי להביא לידי כך שיקבל שכרו בדין ולא בחסד ולא יהיה בגדר נהמא בלא כיסופא.

בספר דעת תבונות להרמח”ל זצ”ל [הוצאת הגר”ח פרידלנדר זצ”ל (סי’ יח)] מבואר שענין זה נובע מצד מידת טובו של הי”ת, וז”ל שם : “מה שנוכל להשיג בענין זה הוא, כי האל ית”ש הוא תכלית הטוב ודאי, ואומנם מחוק הטוב הוא להיטיב, וזה מה שרצה הוא ית”ש, לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה, ואמנם כדי שתהא הטבה הטבה שלימה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלת הטוב כמי שמקבל צדקה מאחר, ועל זה אמרו [עיין קידושין (לו:) תוד”ה כל מצוה בשם הירושלמי מסכת ערלה (פ”א הל’ ג)] מאן דאכיל דלאו דיליה, בהית לאסתכולי באפיה. [מי שאוכל לא משל עצמו מתבייש להסתכל בפניו של אותו שנותן לו] עכ”ד עיי”ש.

[כן צריך לפרש בכוונת הרמח”ל זצ”ל בתחילת ספר מסילת ישרים (פרק א) שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, … אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. … והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה” עכ”ל.

ביאור דבריו הוא, שהטעם שניתנו לנו המצות, הוא כדי שעל ידם נזכה להינות מזיו השכינה בעולם הבא, היינו כדי שנזכה לאותו שכר באופן מושלם ומצד הדין, ולא בבחינת “נהמא דכיסופא”, שזו תכלית המצות.

 

כן מפורש בדברי הרמב”ן בפרשת עקב (פרק י פסוק יב) ,שם אומרת התורה : “ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שאל מעמך, כי אם ליראה את ה’ אלהיך ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אתו, ולעבד את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמר את מצות ה’ ואת חקתיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך”. ומפרש הרמב”ן שם שאיננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו אלא לצורכך, כטעם אם צדקת מה תתן לו, רק הכל הוא לטוב לך”, היינו שתכלית שמירת המצות היא כדי להטיב לך, שזו תכלית הבריאה כמו שנתבאר.

 

כן כותב חפץ חיים זצ”ל בהקדמה : “ברוך ה’ אלהי ישראל אשר הבדילנו מכל העמים, ונתן לנו תורתו, והכניסנו לארץ הקודש כדי שנזכה לקיים כל מצותיו. וכל כוונתו הוא רק לטובתינו … ויהיה ביכולתינו לקבל את השפעת טובו ורוב חסדו בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שכתוב : מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי אם וכו’ לשמר את מצות ה’ ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך” עכ”ל].

 

ועדיין צריך ביאור, למה נברא האדם עם רגש זה של הבושה, רגש שמפריע לו להינות הנאה מושלמת וגורם חיסרון בהטבה של הי”ת אליו, מדוע לא נברא האדם ללא רגש זה כך שהיה האדם מגיע להנאה מושלמת והיה מתקיים רצון הי”ת בשלימות ?

 

ההטבה שלימה היא זו הבאה לאדם מצד עבודתו ובדין

אכן במסילת ישרים (פרק א) כותב הרמח”ל זצ”ל : “וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר : “ואני קרבת אלקים לי טוב”. ואומר : “אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש, שבתי בבית ה’ כל ימי חיי וגו”, כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצות” עכ”ל.

מבואר בדבריו, שהטוב האמיתי, זה שבעבורו נברא העולם הזה, הוא לא רק ההתענגות על ה’ בעולם הבא, אלא קירבת ה’ והדבקות בו יתברך כאן בעולם הזה גם הוא בכלל הטוב האמיתי, והדברים יתבארו על פי מה שכותב הרמח”ל זצ”ל בספר דרך ה’ חלק א’ (פרק ב אות א) שעניין הטוב האמיתי הוא, שכל שלמות שתדומה חוץ משלמותו יתברך שמו, איננה שלמות אמתית, אלא תיקרא שלמות בערך …, אך השלמות בהחלט אינה אלא שלמותו יתברך שמו. ועל כן, בהיות חפצו יתברך שמו להיטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב, אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו, ובהיותו הוא לבדו יתברך שמו הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו יתברך שמו מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי, … על כן גזרה חכמתו, שמציאות ההטבה האמתית הזאת תהיה במה שיתן מקום לברואים לשיתדבקו בו יתברך שמו באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו; ואז נמצא, שמה שמצד עצמם אי אפשר שיתוארו בשלמותו יתברך שמו, הנה מצד התדבקם בו יגיע להם באותו השיעור שאפשר ליתאר בשלמות ההיא מצד היותם מתדבקים בו יתברך שמו, ויימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא בערך שאפשר להם ליהנות בה. ונמצא היות כוונתו בבריאה שברא לברוא מי שיהיה נהנה בטובו יתברך שמו, באותו הדרך שאפשר שיהנה בו עכ”ד.

 

ומוסיף הרמח”ל זצ”ל (אות ב) : “ואולם גזרה חכמתו, שלהיות הטוב שלם, ראוי שיהיה הנהנה בו בעל הטוב ההוא, פירוש מי שיקנה הטוב בעצמו ולא מי שיתלווה לו הטוב בדרך מקרה. … כי הנה הוא, יתברך שמו שלם בעצמו ולא במקרה, אלא מצד אמיתת ענינו מוכרחת בו השלמות, ומשוללים ממנו החסרונות בהכרח. ואולם זה אי אפשר שיימצא בזולתו, שתהיה אמתותו מכרחת לו השלמות ומעדרת ממנו החסרונות. אך להתדמות לזה במקצת צריך, שלפחות יהיה הוא הקונה השלמות שאין אמיתת ענינו מכרחת לו, ויהיה הוא מעדיר מעצמו החסרונות שהיו אפשרייים בו. ועל כן גזר וסידר, שייבראו עניני שלמות ועניני חסרון, ותיברא בריה שתהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה, ויותנו לבריה אמצעים, שעל ידם תקנה לעצמה את השלמות ותעדיר ממנה את החסרונות, ואז ייקרא שנתדמתה במה שהיה אפשר לה לבוראה ותהיה ראויה לידבק בו וליהנות בטובו עכ”ל.

מבואר בדברי הרמח”ל זצ”ל שכדי שתהיה ההטבה שלימה, לא די במה שמקבל אותה המוטב בדרך המקרה, אלא בכך שבא לו ההטבה מצד עבודתו ובדין, לכן ברא הי”ת את האדם עם רגש של בושה, כי רק על ידי הבושה יכול האדם לקבל השגה בחיסרון ההטבה שיש במי שמקבל הטבה על דרך המקרה ולא מכוח עבודתו, וזה הכוונה במונח “נהמא דכיסופא”, היינו שהרגשת הבושה שיש בקבלת דבר בחינם, היא סיבה שלא נתן לנו הי”ת ההטבה על דרך המקרה אלא רק בעבור עמלנו בקיום המצות, ועבודתנו בלהתדבק לה’ יתברך].

 

ובעיקר מה שכותב הרמח”ל זצ”ל שעיקר קיבול השכר בעולם הבא הוא אינו בעבור עצם שמירת המצות או רק על עצם קיום המצוה בלבד, אלא בעבור היגיעה בקיום המצוה “שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם”, [כך נאמר בספר איוב (פרק ה פסוק ז) : “אדם לעמל יולד”, היינו שכל סיבת לידתו וביאתו של האדם לעולם הזה היא בשביל לעמול בשמירת התורה וקיום מצותיה], צריך להבין טיבה של יגיעה זו למה היא נצרכת ?

עיקר השכר הוא בעבור קיום המצות תוך כפיית היצר הרע

 

בהסבר הדברים נראה בהקדים, שכל אדם בהיותו חלק אלוק ממעל, מצד טבעו הוא צריך להיות נמשך לעשיית רצון ה’, החלק אלוק שבו משתוקק וחושק תמיד להדבק בבוראו ולעובדו בכל לב, כי כך הוא טבעו של עולם, שכל חלק שנפרד מדבר שלם הוא נמשך ומחזר ולהתחבר אל מקורו.

אומנם כדי לאזן רצון טבעי זה, ברא הי”ת את יצר הרע, מטרת בריאתו היא להטות את האדם מדרך הישר, לשדלו לעשות ההפך מנטייתו הטבעית, שהיא כאמור לעשות רצון ה’. כך היה אומר רבי אלכסנדרי במסכת ברכות (יז.) : “ריבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך”, היינו שמצד טבענו הרצון האמתי של האדם הוא לעשות את רצון ה’, “מי מעכב ? שאור שבעיסה מעכב”, מפרש רש”י הקדוש יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו, [כעי”ז איתא במדרש (ברא”ר פרשה כז אות ד) : “אילולי לא בראתי יצר הרע לא היה מורד בי”].

בכל ימי חייו נמצא במלחמה תמידית עם היצר הרע, עבודתו היא להתגבר עליו ולקיים את רצון הי”ת, בעבור זה הוא מקבל את שכרו מושלם בעולם הבא, לא רק על עצם קיום רצון הי”ת בעשיית המצוה או בשמירה מהעבירה, אלא גם ואולי בעיקר על העמל וההתעצמות בכבישת היצר, זהו ביאור דברי הרמח”ל : “שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם”.

בזוה”ק בפרשת תרומה איתא : “ותא חזי, אי לא יהא האי מקטרגא, לא ירתון צדיקיא הני גניזיא עלאין דזמנין לירתא לעלמא דאתי” עכ”ל. וכן כותב גם האור החיים הקדוש בפרשת בראשית (פרק ג פסו’ ד) : וא”ת למה יברא ה’ בריה רעה כזו לתקלה [היינו היצר הרע], ומשיב הרב זצ”ל : “דע כי בריה זו, כל מה שהפליא ה’ בגודל בחינתה, כן גודל השגת הנפש בעולם העליון, כי לפי התעצמות הצריך לאדם לנצחו, כן יטול שכרו, כמאמרם ז”ל לפום צערא אגרא, ואם היה מגביל שיעור כת המסית בשיעור מועט, אין מקום לרוצה להשיג השגה גדולה כדי להשיגה, כי אין השגה זולת אמצעות נצחון המסית וכו’ עכ”ל. [עיין עוד בספר חובות הלבבות שער עבודת האלוקים (פרק ט) משכ”ב].

שיטת רבנו האריז”ל

 

דרך נוספת בביאור תכלית בריאת העולם ובו האדם מובאת בספר צדיק יסוד עולם על מגילת רות (פרק א פסוק א) בשם רבנו האריז”ל, לדעת רבנו האר”י שם מטרת בריאת האדם היא כדי שימליך עליו את הי”ת, [כעי”ז כותב גם רבינו יונה באגרת התשובה (דרוש הראשון אות ג) : “והעולם כולו נברא לקבל עליהם עול מלכות שמים” עכ”ל].

אף שהקב”ה היה מלך גם בטרם כל יציר נברא, מכל מקום קודם שנברא העולם הוא לא “נקרא” מלך, כי מלך הוא רק מי שממליכים אותו, כך מובא בילקוט שמעוני משלי (רמז תתקמא) : “עד שלא נברא העולם נתיעץ הקב”ה בתורה ששמה תושיה לבראת את העולם, השיבה ואמרה לו, רבון העולמים אם אין צבא למלך, או אם אין מחנה למלך, על מה הוא מלך, אם אין עם מקלסין למלך איזהו כבודו של מלך, ושמע הקב”ה וערב לו, מכאן אמרו חכמים כל מלכות שאין לה יועצים אין מלכותה מלכות …”, וכן כותב רבינו בחיי זצ”ל בספרו כד הקמח “אין מלך בלא עם”.

לדעת רבנו האריז”ל לתכלית הזו נברא העולם ובתוכו האדם, כדי שהאדם ימליך עליו את הקב”ה, ועל ידי זה תבא לידי ביטוי הבחינה של מלכות ה’ הלכה למעשה, ויהא הי”ת גם נקרא המלך, [זו כוונת הפייט : “לעת נעשה בחפצו כל [היינו לאחר בריאת העולם ובתוכו האדם שימליך עליו את הי”ת] אזי “מלך” שמו נקרא”, וכן כותב התניא בשער היחוד והאמונה (פרק ז) : “הנה הוא ידוע לכל, כי תכלית בריאת העולם הוא בשביל התגלות מלכותו יתברך דאין מלך בלא עם …”].

[במסכת מנחות (מג.) דורש רבי מאיר על הפסוק בפרשת עקב (פרק י פסוק) : “ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעימך”. אל תקרי מה, אלא מאה. לומר שחייב כל אדם לברך מאה ברכות בכל יום, [וכן נפסק ברמב”ם (פ”ז מהל’ תפילה הל’ יד) ובשו”ע או”ח (סי’ מו סעי’ ג) עיי”ש].

וצריך להבין לכאורה הכיצד יתכן שהי”ת שהוא מקור כל הברכות כולן [כן כותב הרא”ה זצ”ל בספר החינוך (מצוה תל) שהמילה “ברוך” היא תואר, כלומר הודאה אליו כי הוא כולל כל הברכות], איך יתכן שיהא הוא דורש ושואל מאיתנו בני האדם “ברכות” ?

לפי מה שנתבאר בשם רבינו האריז”ל שתכלית בריאת העולם והאדם היא כדי שהאדם ימליך עליו את הי”ת יש מקום להבין דרישה זאת של הי”ת, שכן בכל ברכה וברכה שאנו אומרים יש משום המלכה להי”ת, שכן בנוסח הברכה אנו אומרים ברוך אתה ה’ אלוקינו “מלך העולם”, המלכה זו היא עיקר תפקידו ותכלית בריאתו של האדם בעולם הזה, להיות ממליך עליו את הקב”ה, את זה אכן הי”ת שואל ומבקש מאיתנו וכמש”נ.

ועדיין יש לשאול כיצד אכן מתקיימת חובה זו של המלכת ה’ על ידינו בעולם הזה ? במה מתבטאת הלכה למעשה מלכות ה’ בעולם ? האם די באמירת ה’ מלך כדי לצאת ידי חובה זו ?

מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא

 

במסכת ברכות (נח:) אומרים חז”ל “מלכותא דארעא היא כעין מלכותא דשמיא”, ביאור הדברים הוא, כי כמו שבמלכותא דארעא, המלכות מתבטאת בכך שהעם הנמצאים תחת שלטון המלך, נשמעים לחוקי המלך ולגזירותיו, שאם יאמר אדם הרני מקבל עלי עול מלכות המלך אבל את דתי המלך אינו עושה, ברור הדבר שאין בהכרזתו ולא כלום, ואין זה נקרא שהוא ממליך עליו את המלך, כן הוא הדבר גם במלכותא דשמיא, כדי שייחשב שקבלנו עלינו את מלכות ה’, נדרש מאיתנו לציית באופן מוחלט למצות הי”ת ולקיים את כולם בשלימות, כי כך ורק כך יחשב שקבלנו עלינו את מלכותו יתברך.

בספר שערי תשובה (שער א אות ו) כותב רבנו יונה : “כי אם אמור יאמר העבד לרבו, כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד, כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה, ועל הענין הזה נאמר [ספר דברים (פרק כז פסו’ כו)] : “ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם”, ביאורו, אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף, ויורה על זה “אשר לא יקים לעשות”, ולא אמר “אשר לא יעשה אותם”, עכ”ד.

יוצא אפה שענין המלכת הי”ת באה לידי ביטוי בקבלת התורה ברצון ושמירת המצות הכתובה בה ללא יוצא מן הכלל, כך ורק כך אנו מגלים שאכן קיבלנו על עצמנו את עול מלכותו יתברך, כך כותב הרמב”ן על הפסוק בספר דברים (פרק ו פסו’ יג) : “את ה’ אלהיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע”, וז”ל אותו תעבוד : “לעשות כל אשר צוך, כעבד שומר מצות אדוניו”. ומבואר בדבריו שבקיום מצות הי”ת בא לידי ביטוי היותנו עבדים להי”ת עיי”ש.

לבחינה זו הגיעו כלל ישראל במעמד הר סיני באומרם נעשה ונשמע, וכן אנו אומרים בתפילת ערבית : “ומלכותו ברצון קיבלו עליהם”. היינו קבלת התורה שהיא הביטוי המעשי למלכות הי”ת בעולם. [בילקוט שמעוני פרשת יתרו (רמז רסח) איתא “אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם בסיני”]. וז”ל הפסיקתא רבתי (פרשה כא) “כיון שראה הקב”ה דעתם של ישראל, שמבקשים לקבל את התורה באהבה וחיבה, באימה ויראה, ברתת וזיע, פתח ואמר אנכי ה’ אלוקיך”. והטעם לזה כי באהבה והחיבה שהראו כלל ישראל הם גילו את רצונם העז לקבל את התורה, ורק אז פחת הי”ת ואמר אנכי ה’ אלוקיך.

הדרך להגיע לקיום יעוד זה

אחר שנתברר אצלנו שתכלית בריאת העולם ובו האדם היא בשביל קיום התורה ושמירת המצות, מוטל עלינו לברר עוד איך היא הדרך להגיע ידי מימוש תכלית זו ?

במסכת פסחים (סח:) אומר רבי אלעזר : “אלמלא תורה לא נתקיימו שמיים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”.

הביאור בדברי רבי אלעזר יש לומר על פי מה שנתבאר מדברי רבנו האריז”ל שתכלית בריאת העולם ובתוכו האדם, היתה למטרה שהאדם ימליך עליו את הי”ת, המלכה זו ביארנו באה לידי ביטוי על ידי שמירת התורה וקיום מצוותיה בשלימות, וזה כוונת רבי אלעזר שאלמלא תורה שהיא הסיבה לבריאת העולם ובו האדם, לא נבראו שמים וארץ.

זה גם ביאור דברי אבדימי בר חמא בר חסא במסכת שבת (פח.) על הפסוק “ויתיצבו בתחתית ההר”, מלמד שכפה עליהם [הקב”ה על עם ישראל במעמד הר סיני] הר כגיגית, ואמר להם אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. [וכיוצ”ב דורש שם ריש לקיש שם על הפסוק “יום השישי ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם”, ה’ יתירה למה ? מלמד שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו] עיי”ש.

הטעם לכפיית ההר כגיגית עליהם, הוא משום שקיום התורה היא תכלית כל בריאת העולם, שבזה הוא ממליך עליו את ה’ כמש”נ, לכן אם אין ישראל מקבלים עליהם את התורה, הרי שהעולם לא יגיע לתכליתו, מימלא אין שום סיבה לקיימו.

אומר שם ריש לקיש : “תנאי התנה הקב”ה אם יקבלו בני ישראל את התורה מוטב ואם לאו העולם חוזר לתוהו ובוהו. [ענין זה רמוז במה שברא הי”ת את העולם באות ה”א כדדרש ר’ יהודה בר ר’ אילעאי במסכת מנחות (כט:) על הפסוק בספר ישעיהו (פרק כו פסוק ד) : “כי ביה ה’ צור עולמים” : “אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא, אחד בה”י ואחד ביו”ד, ואיני יודע אם העולם הבא ביו”ד והעולם הזה בה”י, אם העולם הזה ביו”ד והעולם הבא בה”י, כשהוא אומר : אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא בה”י בראם, [הוי אומר: העולם הזה בה”י, והעולם הבא ביו”ד]. האות היא היא רמז לתורה שהיא כנגד חמישה חומשי תורה, וכן מבואר בזוהר פרשת פנחס (דף רטז עמוד ב) : “בתר דאתייהיבת אורייתא לישראל אפיק לון מחיובא דככביא ומזליו דא אוליפנא מאברהם בגין דהוו עתידין בנוי לקבלא ה’ מאברהם דאיהי חמשה חומשי תורה דאתמר בה (שם ב) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בה’ בראם”].

 

ועדיין יש להבין איך היא הדרך להגיע לידי כך שנכבוש את היצר ונגיע לידי קיום מצות התורה בשלימות כי היצר הוא מאש ואנו בשר ודם ואיך נוכל לגבור עליו ?

בראתי לו תורה תבלין

בספר חובות הלבבות שער עבודת האלוקים (פרק ב) כותב רבנו בחיי זצ”ל שהניסיון שמלחמת האדם עם יצרו נידונת לכישלון חרוץ כבר מתחילתה,

שלושה סיבות מונה שם רבינו בחיי לבסס טענה זו.

 

הטענה הראשונה היא, שהיצר הרע נכנס באדם כבר משעת לידתו, כן איתא בסנהדרין (צא:), אמר רבי, דבר זה למדני אנטונינוס, יצר הרע שולט באדם משעת יציאה לעולם. לא כן היצר הטוב, הוא נכנס באדם רק במלאת לו יג’ שנים [כך מבואר באבות דרבי נתן (פ”טז מ”ב), וכן בפסקי התוס’ למסכת נדרים (אות סב), ובדברי המדרש ברא”ר (פרשה כג אות י) במתנו”כ שם, וכן מבואר בזוה”ק ר”פ וישלח “ויצר הטוב אתי לבר נש מיומא דאתי לאתדכאה, ואמתי אתי בר נש לאתדכאה ? כד איהו בר תליסר שנים” עיי”ש], שלוש עשרה שנה מרגיל היצר הרע את האדם לכל מיני הנהגות ומעשים רעים, לאחר שלוש עשרה שנה, כאשר בא היצר הטוב ומנסה להניאו מלעשות כן, הישמע לו ? הלא שבוי הוא ואסור בהרגליו, ואיך יטה אזנו לשמוע לדברי היצר הטוב ?

הטענה השניה שמעלה רבנו בחיי היא, שנפש האדם מתקיימת מהאכילה והשתיה והיא נצרכת להם ושאר תענוגי הגוף, והם מוסיפים לה כח ועוז, כל העולם הזה הוא אהדה ליצר הרע, לא כן הנשמה הקדושה אשר מכיסא כבוד חוצבה, ובאה לגור בארץ ערבה, כל העולם הזה הוא זר אצלה, היא אינה מתאוה או זקוקה לאחד מתענוגי העולם, זאת ועוד שכל אחד מהם מתנגד לה, וא”כ מה יעשה הבן ולא יחטא ?

הטענה השלישית שמעלה הרב שם היא, שכוחות הנפש פועלים באדם ללא הרף, יומם ולילה לא ישבותו, פעולתם אינה תלויה ברצונו להשתמש בהם, אלא הכרח גמור אצלו, [כגון אכילה ושתיה, אין זה תלוי ברצונו של האדם לאכול או לא, הוא מוכרח לאכול לצורך קיומו, שאם לא יאכל או לא ישתה יחלה וימות], ולא עוד שדרישות אלה הולכים ומתחזקים על ידי פעולתם התמידית, לא כן בעניין צרכיו הרוחניים של האדם, אין הוא כפוי וחייב להשתמש בהם, [אף אם לא יקיים מצות כל ימיו, לא יארע לו מאומה], ונמצא שאין הכוחות של צד הטוב וצד הרע שווים, אם כן מה טענה יש על האדם אם יגבר עליו כח היצר הרע ?

[שאלות אלה הוזכרו גם באבות דרבי נתן (פ”טז מ”ב) וז”ל שם : “יצר הרע כיצד ? אמרו, שלוש עשרה שנה גדול יצר הרע מיצר הטוב, ממעי אמו של אדם היה גדל ובא עמו, והתחיל מחלל שבתות אין ממחה בידו, הורג נפשות אין ממחה בידו, הולך לדבר עבירה אין ממחה בידו, לאחר יג’ שנה נולד יצר טוב, כיון שמחלל שבתות א”ל ריקה, הרי הוא אומר מחלליה מות יומת, הורג נפשות אומר לו ריקה, הרי הוא אומר שופך דם האדם באדם דמו ישפך, הולך לדבר עבירה אומר לו ריקה, הרי הוא אומר מות יומת הנואף והנואפת, בזמן שאדם מחמם את עצמו והולך לדבר זימה, כל אבריו נשמעין לו, מפני שהיצר הרע מלך הוא על מאתיים וארבעים ושמונה אברים, כשהוא הולך לדבר מצוה, התחילו מתענין לו כל אבריו, מפני שיצר הרע שבמעיו מלך הוא על מאתיים וארבעים ושמונה אברים שבאדם, ויצר הטוב אינו דומה אלא למי שהוא חבוש בבית האסורין, שנאמר מבית אסורים יצא למלוך זה יצר טוב וכו’ ע”כ].

ואכן כדי לנצח את היצר הרע ולהכניעו, נתן לנו הי”ת את התורה הקדושה, על ידה ורק על ידה ניתן להתגבר על פתויי היצר הרע ולעמוד בניסיון, וכדברי חז”ל במסכת בקדושין (ל:) : “בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם מסורים בידו”. וכן אמרו במסכת עבודה זרה (ה.) “בזמן שעסוקים בתורה וגמילות חסדים, יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם”. ועוד אמרו במסכת סוכה (נב.) “אם פגע בך מנובל זה, מושכהו לבית המדרש”. כי רק שם בבית המדרש, במקום שעסוקים ויגעים בתורה הקדושה, שם אפשר להתגבר על היצר הרע, וכבר אמרו חז”ל במסכת אבות (פ”ג מ”ה) שכל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות, בכלל זה גם עולו של היצה”ר, אשר כינוהו חז”ל בנדרים (לב:) “מלך גדול” עיי”ש, כן איתא באבות דר”נ (פ”כ מ”א) “רבי הנניה סגן הכהנים אומר, כל הנותן דברי תורה על ליבו, מעבירין ממנו הרהורי עבירה”. ועוד אמרו במסכת בבא קמא (יז.) שכל העוסק בתורה אויביו נופלים לפניו, והכוונה בזה היא גם לאוייב הגדול של האדם, היצר הרע.

כל ניסיון אחר וכל דרך אחרת לעמוד כנגד היצר הרע, נידונים לכישלון חרוץ ולנצחון היצר הרע, כפי שכותב הרמח”ל זצ”ל במסילת ישרים (פרק ה) שדבר פשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי רפואה זו, ומי שיחשוב זולתה אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו עכ”ל. כן כותב החפץ חיים זצ”ל בספר נדחי ישראל (פרק י) ובלא זה [לימוד התורה] בודאי אין שום עצה כלל לעמוד נגד היצה”ר הבוער בקרבו, ועומד ומצפה בכל מיני ערמומיות על האדם להחטיאו ולהביאו לדרכי מות, כמו שאמרו חז”ל “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק וגו'”. כי מי יודע יותר את כחו של היצה”ר מהבורא יתברך שהוא יצרו ובראו, והוא אמר לנו שאין לנו תרופה אחרת להינצל ממנו בלתי בלימוד התורה וכנ”ל, והיא עיקר חיי הנפש, [כעין זה כותב גם האוה”ח הק’ בפירושו לספר ויקרא (פרק ז פסו’ לז) “ואין מציאות להשגה זו [של ניצוח היצר הרע] זולת באמצעות התורה”. ובנפש החיים (שער ד פרק לב) כותב : “כי אין תרופה ותקנה אחרת בעולם כלל להינצל מרשת יצרו אשר פורש לרגליו תמיד, ללכדו ולהפילו עד שאול תחתית להמיתו מיתת עולם ח”ו. אלא ע”י העסק בתורה הקדושה”.

[בספר קובץ מאמרים [מאמר מעשה אבות סימן לבנים] מעיר מרן הגרא”ו וסרמן הי”ד שלכן שרו של עשיו לא נלחם לא עם אברהם ולא עם יצחק אלא רק עם יעקב אבינו, משום שכל אחד מהאבות הקדושה היתה עבודתו בבחינה אחרת, כל אחד מהם היה קשור בעיקר עם אחד משלושת העמודים שעליהם העולם עומד, שהם התורה העבודה וגמילות חסדים, כן כותב בזוהר פרשת ויצא [דף קמו עמוד ב] : “על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים. התורה דא יעקב, העבודה דא יצחק, גמילות חסדים דא אברהם”].

אברהם אבינו היתה מידתו חסד “חסד לאברהם”, יצחק אבינו היתה קשור עם עמוד עבודה שהיא הקרבת הקורבנות, ובזמן הזה שאין בית המקדש קיים העבודה היא התפילה, כדברי ר’ יהושע בן לוי במסכת ברכות (כו:) תפילות כנגד תמידין תיקנום], יעקב הוא היה כנגד עמוד התורה, יעקב איש תם יושב אהלים, [אהל הוא בית מדרש, בתרגום יונתן על פסוק בספר שופטים (פרק ה פסו’ כד) : “מנשים באהל תברך” מפרש “מנשיא דמשמשין בבתי מדרשין תתברך”, במסכת ברכות (טז.) אומרת הגמ’ למה סמכה התורה אהלים לנחלים, דכתיב: כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע וגו’, לומר לך: מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות, וברש”י מפרש אהלים בתי מדרשות]. לכן דוקא עם יעקב בא שרו של עשיו לעשות מלחמה, כי הוא התבלין ליצר הרע עיי”ש]

בזוהר הקדוש מובא שמצות תלמוד התורה היא לשתי תכליות, האחת היא כדי שהאדם יידע את מצות התורה, שיידע מה עליו לקיים, וכבר אמרו במסכת אבות שלא עם הארץ חסיד, והתכלית השניה היא חיוב ומצוה בכל רגע ורגע לעסוק תורה, כדברי הפסוק בספר יהושע “והגית בו יומם ולילה”. [בהקדמה לשו”ת בית הלוי כותב הגרי”ד זצ”ל שמטעם זה זכו כלל ישראל במעמד הר סיני לשתי כתרים של זהב על הקדמת הנעשה לנשמע, שתי הכתרים שזכו להם ישראל במתן תורה אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע שהם שכר על קבלת התורה בשלימות על שתי תכליותיה.

וצריך ביאור, איזה צורך יש בתכלית השניה של עסק התורה יומם ולילה, הלא בריאת העולם והאדם בתוכו, הם כדי שהאדם ימליך עליו את ה’ על ידי שמירת המצות, [בזה יהיה ביטוי למידת מלכות של הי”ת, כי אין מלך בלא עם]. לזה די בתכלית אחת, ללמוד תורה כדי לדעת מה לעשות, מה העניין בחיוב להיות הוגים בתורה בכל רגע ורגע ?

הן אמת שהרמב”ם (פ”א מהל’ ת”ת הל’ י) כותב “ועד מתי חייב ללמוד תורה ? עד יום מותו, שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח עכ”ל ומבואר בדבריו שהתכלית השניה היא כדי שלא ישכח האדם מה שכבר למד, כדי יוכל לקיים את מצות ה’ שהיא התכלית העיקרית.

אכן נראה כי שתי התכליות שלשמן ניתנה התורה, משלימות הן זו את זו ואף צריכות הן זו לזו, שכן לולא עסק התורה, הרי שנתון האדם תחת שליטתו החזקה של היצר הרע אשר מבקש להמיתו, לולא עסק התורה לא היה יכול לאדם לקיים את מצות התורה מחמת היצר המסיטו ומניאו מלקיימן, רק על ידי לימוד התורה והיגיעה בה, רק אז מסוגל האדם לנצח את היצר הרע ולממש את רצונו שהוא עשיית רצון ה’.

לפי זה יתכן לפרש את דברי הרמב”ם שחייב אדם ללמוד בכל עד יום מותו, שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח, שעניין השכיחה בתורה ניתן לנו כדי שנצטרך לעסוק תדיר בלימוד התורה, וכך נינצל מהיצר הרע.

וזה שאמר דוד המלך ע”ה : “לעשות רצונך אלוקי חפצתי, ותורתך בתוך מעי”. אילפנו דוד המלך ע”ה שהלעשות רצונך אלוקי, שהוא יעודו של האדם בעולם, תלוי ב”ותורתך בתוך מעי”, התורתך בתוך מעי היא ההכנה למימוש הרצון לעשות את רצון ה’, כמו שנתבאר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר

כח התפילה

השבת שאחר שמיני עצרת נקראת בפי העולם “שבת בראשית”, בשבת זו מתחילים לקרא שוב את סדר פרשיות התורה מפרשת בראשית.

בספר דברי יחזקאל מביא בשם חמיו ה”אריה דבי עלאי” זצ”ל שבימים הנוראים הקדושים כל אדם הרהר בתשובה, כל אחד קיבל על עצמו קבלה טובה לשנה החדשה, הוא קיבל על עצמו להתייצב על דרך טוב, לכן מזכירים לו מיד אחר שמיני עצרת, שכל מה שהיה איתו בשנה שעברה הוא בבחינת היה, אחר יום הכיפורים הוא נעשה בריה חדשה, כעת מתחיל זמן חדש, מתחיל חשבון חדש, לכן יזדרז לדאוג שהשנה הוא יצעד בדרך הטוב.

בראש השנה התפלל כל אחד ואחד וביקש מהי”ת בקשות אשיות, בראש השנה ובעבודת הימים הנוראים הצלחנו בעזרת ה’ לגרום שיגזרו עלנו גזירות טובות, כל השפע הגדול עומד ומוכן בשמים, הוא ממתין לכך שנתפלל ונבקש לקבל אותו בפועל.

הקב”ה נותן רק על ידי התפילה

בספר צדקת הצדיק (אות סו) שואל רבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל מה הטעם שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה את סדר תפילות בכל יום ? הרי במסכת ראש השנה (טז.) מפורש שבראש השנה ויום הכפורים נגזר ונחתם על כל אחד ואחד מבאי עולם, מה יהיה איתו באותה שנה, הן בבריאות הן בפרנסה, והן בכל הדברים, [כן מובא במסכת ביצה (טז.) “כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה”. ובמסכת בבא בתרא (י.) איתא “כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה”], כיון שהכל כבר חתום וגמור איזה תועלת יש בתפילה על אותם דברים ? [די להתפלל עליהם בעשרת ימי תשובה] ומתרץ הרב זצ”ל, שאף על פי שנגזר הכל מהשם יתברך בראש השנה, מכל מקום צריך תפילה כדי לקבל את זה עיי”ש.

הביאור בזה הוא על פי מה שכותב הרמח”ל זצ”ל בספר דרך ה’ (חלק ד פרק ה) : בענין נחיצות התפילה וזה לשונו שם : “ענין התפילה הוא, כי הנה מן הסדרים שסידרה החכמה העליונה הוא, שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו, יתברך, צריך שיתעוררו הם אליו, ויתקרבו לו, ויבקשו פניו, וכפי התעוררותם לו כן יימשך אליהם שפע, ואם לא יתעוררו לא יימשך להם. והנה האדון, ברוך הוא, חפץ ורוצה שתרבה טובת ברואיו בכל זמניהם, והכין להם עבודה זו דבר יום ביומו, שעל ידה יימשך להם שפע ההצלחה והברכה, כפי מה שהם צריכים לפי מצבם זה בזה העולם” עכ”ל. מפורש בדברי הרמח”ל זצ”ל שכך קבע הי”ת שאין הקב”ה נותן רק על ידי התפילה

ואדם אין לעבוד את האדמה

יסוד זה כתוב בדברי הרש”י הקדוש על דברי התורה בפרשת בראשית (פרק ב פסו’ ד-ה) : “אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות ה’ אלהים ארץ ושמים, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה’ אלהים על הארץ, ואדם אין לעבד את האדמה”.

כותב רש”י הקדוש, שביום השלישי קודם שנברא אדם, נאמר “ותוצא הארץ דשא עשב וכו'” והם לא יצאו אלא על פתח הקרקע עמדו עד היום השישי, ולמה ? כי לא המטיר ה’ על הארץ. ומה טעם לא המטיר ה’ על הארץ ? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים עכ”ד.

רבנו ירוחם ממיר זצ”ל כותב שהרואה את דברי הרש”י כאן עומד משתומם איך שהוחקקה כל הבריאה מעיקרה, שעל פתח הקרקע יעמוד הדשא, על פתח הקרקע יעמדו הפירות, ולא יצמח ולא יינתן כלום, ולא ישיג שום הישג גשמי, ושום הישג רוחני, עד שיבוא האדם אל פתח הקרקע וייקחם, ובמה הוא לקחם ? בתפילה.

והן הן דברי הרמח”ל הקדוש שהזכרנו, שגם לאחר שנגזר על האדם שפע מן השמיים, גם אז לא יזכה האדם לקבל את אותו השפע, רק אחר שיתפלל כדי לקבלו, כי יסוד מוסד, שאין נותנים שום דבר לאדם בעצמו אלא ע”י תפילה.

אליהו הנביא מתפלל על הגשם

בספר מלכים א’ (פרק יז) מסופר אחאב מלך ישראל הגיע לניחום אבלים אצל חיאל בית האלי, הוא בנה את העיר יריחו מחדש, בשל כך נתקיימה בו קללתו של יהושע (פרק ו פסו’ כו) : “בבכורו יסדנה, ובצעירו יסגור דלתיה”, כאשר התחיל חיאל לבנות את העיר מת אבירם בכורו, וכשגמר לבנותה מת שגיב בנו הצעיר, אחאב המלך שהיה קרוב משפחתו של חיאל בא אליו כדי לנחמו, ה’ שלח לשם את אליהו הנביא לפגוש את אחאב המלך, כשהגיע אליהו פנה אליו אחאב המלך בשאלה, איך יתכן שדברי התלמיד מתקיימים ודברי הרב אינם מתקיימים ? יהושע קילל שכל מי שיבנה את יריחו, ימותו כל בניו, ודבריו התקיימו במלואם, ואילו דברי הי”ת בפרשת עקב (פרק יא פסוק יז) שאם יסורו בני ישראל מדרך ה’ ויעבדו אלוהים אחרים, אז יתקיים בהם : “וחרה אף ה’ בכם, ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה, ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה’ נתן לכם”. דברי הי”ת לא התקיימו ? שכן אין לך תלם בישראל שלא הקמתי בו עבודה זרה, ואף על פי כן יורד כל כך הרבה גשם, עד שכל הדרכים אל העבודה זרה מוצפים ממי הגשמים ? כתשובה לדברי הבלע של אחאב אומר לו האליהו הנביא : “חי ה’ אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי”. וכך היה שלוש שנים לא ירדה טיפת גשם, המצב היה קשה מאוד, בכל השנים האלה אליהו הנביא מסתתר בנחל כרית, ה’ שולח לו אוכל בכל יום על ידי עורבים, בשנה השלישית מצוה ה’ את אליהו : “לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה”. אליהו עושה קידוש ה’ כאשר הוא מראה שאין שום ממשות בנביאי הבעל, ואז הוא פונה אל המלך אחאב שהיה בתענית ואומר לו : “עלה אכל ושתה כי קול המון הגשם”. אחאב עולה לאכול ולשתות, ואליהו ? הוא אומר הנביא : “עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו”, הרש”י הקדוש מסביר שהוא גחן ארצה כדי להתפלל על הגשמים שיבואו, הוא ישב כך והמשיך להתפלל, עד אשר בישר לו נערו שהוא רואה עננים שמתחילים לבא לכיוונם, אז פסק אליהו מלהתפלל על הגשם.

ולכאורה צריך ביאור, הלא הי”ת אמר לאליהו בפירוש “לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה”, הי”ת הודיע לאליהו שהוא מתכנן להוריד גשם, אם כן מדוע היה זקוק אליהו להתפלל על הגשם שיבוא אחר שנאמר לו בפירוש שיבוא ?

בפירוש העמק דבר לספר במדבר (פרק כ פסו’ יג) כותב הנצי”ב זצ”ל שכך היא המידה, שאפילו בזמן שרוצה הקב”ה להשפיע טובה, ואין השעה צריכה לעורר רחמי שמים, מכל מקום כך רצונו יתברך שיתפללו על כך מקודם. כי כך קבע מי שאמר והיה העולם יתברך, שיהא מקדים תפלה להורדת השפעה ופרנסת שהוא הגשם עיי”ש.

כן כותב רבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל בספר צדקת הצדיק שם : “תפילה צריך לכל דבר, אף על פי שנגזר מהשם יתברך, הלא תראה באליהו שאמר לו ה’ הראה אל אחאב ואתנה מטר, ואף על פי כן נאמר אחר כך שעלה לראש הכרמל ויגהר וגו’, שהירבה בתפילה עד שבא גשם עיי”ש.

גם האבות והאמהות היו זקוקים לתפילה

גם האבות הקדושים שהיו קרובים אל הי”ת מאד, גם הם כותב רבינו ירוחם ממיר זצ”ל בדעת תורה, השיגו הכל רק על ידי תפילה, אברהם אבינו התפלל לבן : “מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר”. וכן יצחק ורבקה, התפללו לבן : “ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו כי עקרה הוא, ויעתר לו ה’ ותהר רבקה אשתו”. רחל התפללה לבנים, חנה התפללה לבן.

מדוע ! שואל רבינו ירוחם זצ”ל, מדוע היו הם צריכים האבות והאמהות הקדושים להתפלל, האם לא היו להם זכויות מספיקות כדי להיוושע ?

הקב”ה הרי צריך להוציא את עם ישראל מאברהם אבינו, אם כן מוכרח שיולד ממנו את יצחק, מיצחק חייב לצאת יעקב, מיעקב י”ב השבטים, אז למה היו צריכים להתפלל על זה ?

מכאן לומדים כותב רבנו ירוחם זצ”ל, שגם מה נקבע כחלק מהתוכנית של העולם, גם זה לא יקרה רק על ידי תפילה.

גאולת מצרים בכח התפילה

גם גאולת מצרים שהובטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים : “וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול”. גם היא לא יצאה אל הפועל רק לאחר שעם ישראל התפללו מעומק ליבם, כדברי התורה בספר שמות (פרק ב פסו’ כג – כד) : “ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבדה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה, וישמע אלהים את נאקתם, ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק”. בלא התפילה מעומק הלב לא היו נגאלים בני ישראל ממצרים, עם כל ההשלכות שבזה, כפי שכותב הרמח”ל זצ”ל, שאין הקב”ה נותן כלום רק על ידי התפילה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר

אין האור ניכר אלא מתוך החושך

“וירא ה’ את האור כי טוב ויבדל ה’ בין האור ובין החשך”. (בראשית פרק א פסו’ ד)   “אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא ולפי פשוטו כך פרשהו ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה”.                                                       (רש”י)

 

 

 

 

 

 

 

 

דברי חז”ל כאן צריכים ביאור, שכן אם האור הוא טוב והחושך לא, אם כן למה נברא החושך בעולם ?

למה בקרא הי”ת את החושך ורק הפרידו מן האור ?

איזו תועלת יש לעולם ממציאות החושך בתוכו, אם הוא אינו טוב ?

על שאלה זו עומד רבי משה בן מכיר זצ”ל בספרו סדר היום (קהלת פרשה ב) וז”ל : “אחר שהאור טוב לעולם ומתוק לעינים, למה ברא החשך ? על כך עונה הרב זצ”ל : “אבל אין מעלת האור ניכר אלא מתוך החושך”.

זה לשון הזוהר בפרשת תזריע : “תועלתא דנהורא לא אתייא אלא מן חשוכא, ולעולם תקונא דחוורא מאי היא אוכמא, אלמלא אוכמא לא אשתמודע חוורא, ובגין אוכמא אסתליק חוורא ואתיקר, א”ר יצחק משל למתוק במר דלא ידע אינש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא, מאן עביד להאי מתיקא הוי אומר האי מרירא, והיינו דכתיב : “גם את זה לעומת זה עשה האלהים”, [כעי”ז בזוהר פרשת תצוה : “דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא … ולית טובא אלא מגו בישא…”].

לו היה החושך בטל לגמרי, אילו היה בעולם רק מציאות של אור, לא היתה מעלת האור ניכרת דיה, לא היו בני האדם מודעים לערכו ומעלתו הגדולה של האור, הכל היה נראה מובן מאליו, שהרי אין מציאות אחרת, רק מתוך החושך, בזמן של העדר אור, רק אז יכול האדם להגיע לידי הכרה אמיתית בטובו מעלתו וחשיבותו הגדולה של האור.

תפקידו של החושך הוא איפה, להביא את האדם לידי הכרה בחסד העצום, ובטובה הגדולה שעשה עימנו הי”ת, בבריאת האור.

כך כותב הגה”צ רבי חיים מטשרנוביש זצ”ל בספר באר מים חיים פרשת בראשית : “היום בלא הלילה, אף שהוא כולו אור, מכל מקום אין שלימות בו להיותו חסר הלילה, ואין תמותו ושלימותו כי אם בהיותו עם הלילה …, וטעם כל זה הוא, כי הרע מבחין את הטוב, והטוב מבחין את הרע, כמו שאיתא בספר יצירה …, כי אם לא היה הרע בעולם, מאין היה ניכר הטבת הטוב, ואם לא היה בעולם חושך כלל, מאין היה ניכר טובת האורה, ולא ניכר יתרון אור כי אם מן החושך, ועיקר שמחת אדם כשיוצא מתוך החושך לאור, אז מכיר על פניו טובת האורה …” עכ”ל.

יום ולילה לא ישבותו

“עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו”.          (בראשית פרק ח פסו’ כב)

 

 

 

 

כך נקבע על ידי הי”ת שיהא העולם מתנהל באופן של חילוף זמנים בין היום והלילה, בין החושך והאור : “המעביר יום ומביא לילה ומבדיל בין יום ובין לילה”.

יום ולילה אינם מבטאים זמני אור וחושך רק במונחים אנטרונומיים, יום ולילה הם ביטוי גם לזמני אור וחושך המשמשים בימי חייו של האדם, לכל אחד מאיתנו ישנם תקופות של יום, של הארה, של טוב, וישנם גם תקופות של חושך, של ריקנות.

את תקופת החושך מוטל עלינו לנצל כדי לראות בחסרון שיש בהעדר האור, כדי לראות את הרע שבחושך, מתוך זה נבא לידי הכרה בטוב שבאור, נדע להעריך יותר את זמני האור, נשאף אליהם ונבקש אותם.

“והבדילו לצדיקים לעתיד לבא”

בספר מכתב מאליהו חלק ב’ (עמוד 19) שואל הרב דסלר זצ”ל, מדוע ברא ה’ את אותו אור שניתן לראות בו מסוף העולם ועד סופו, האם לא ידע הי”ת שהרשעים עשויים להשתמש בו לרעה, אם כן למה נברא מלכתחילה, האם כדי לגנזו ?

על כך כותב הרב זצ”ל : “הענין, שאם היה פעם בעולם אור כזה, אף שנגנז קל יותר להגיע אליו, כי אין זו אלא חזרה למה שהיה…”.

האור הגנוז ביטה השגה גבוהה מאד, אילו לא נברא אותו אור בעולם לא היינו מעלים על דעתנו שיש בכוחו של האדם להשיגו, בריאת האור אף אם היתה רק לשעה, היה בה תועלת עצומה עבורנו, בזמן המועט שבו האיר אותו אור בעולם, הוא נעשה בר השגה יותר בקלות, כדברי הרב זצ”ל  שם : “כי אין זו אלא חזרה למה שהיה…”.

[כעין זה מבארים בספרים הקדושים את דברי רבי שמלאי במסכת נדה (ל:) שהולד במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה.

והקשו על זה לשם מה המלאך מלמד אותו את כל התורה כולה אם אחר כך הוא משכח ממנו את כל מה שלמד, איזו תועלת יש באותו לימוד לגבי אותו תינוק אם לא נשאר לו ממנו כלום ?

בספר נועם אלימלך [ליקוטי שושנה (ד”ה משוך וכו’)] כותב שזהו ההכרחי ללמדה כל התורה כולה, כי אילולי זה, לא היה באפשרי להנשמה בבואה אל הגוף החומרי, להתגבר עליו לשבר תאוותו, וההכרח ללמוד תורה, שעל ידה יכול לשבר כח ותאוות הגוף.

ועוד אם לא היו מלמדין אותה, לא היה באפשר לקבל וללמוד אח”כ את התורה, ולכן מלמדין אותה מתחילה, כדי שאח”כ תוכל לקבל וללמוד התורה, אך אם היה נשאר כך בלתי סטירת המלאך, לא היה תועלת בברייתו כלל, כי לא הי’ צריך שום עבודה ופעולה לעבוד ולשבר כח התאוה, כי כבר היה מלא תורה כאשר היו מלמדין אותו מתחילה בקדושה, בא המלאך וסוטרו על פיו ומשכחו. אך אעפ”י כן נשאר הרושם שנרשם בו זה שהיה מלמדין אותו כל התורה, וצריך האדם לעבוד בכל כוחו והתאמצותו לעורר את הרושם הנרשם בו לבא אל המעלה שהי’ בו קודם בריאתו עכ”ד.

כן מביא הגר”ב רנשבורג זצ”ל בספר פתחי נדה בשם הגר”א זצ”ל, כי טוב מאד עשה ה’ בהשגחתו יתברך ללמד לאדם, טרם יוצאו לעולם השפל מלא הבל וריק ותוהו כל התורה כולה, דאלולי כן אין כל בריה ולשון היתה יכולה להשיג רוחניות התורה וקדושתה ואצילותה, והיה מהנמנע להשיג עמקי סודותיה, ולפיכך מלמדין אותו כל התורה כולה טרם צאתו, שעדיין אינו מלוכלך בחטא, ויכול להשיגה, ואח”כ כשלומדין עמו בעוה”ז, נשמתו נזכרת מה שלמדה כבר, ונקל לה להשיגה, כי נזכר האדם מה שלמד כבר, וזהו אמרם במסכת מגילה, יגעתי ומצאתי תאמין, ד”מציאה” שייך רק על דבר הנאבד, והיינו התורה שלמד האדם ושכחה כשסטרוהו על פיו, ואחרי היגיעה שוב הוא משיג חלקו, והיינו יגעתי ומצאתי את הנאבד. ומה שהוצרך לסטור על פיו ולשכחו, גם הוא לטובת האדם, ומחסדי האל יתברך, כי אלו בא האדם לאור עולם ותלמודו בידו, והיה יודע כל התורה כולה מבלי עמל ויגיעה, לא היה מקבל שכר עליה, אבל עתה, שהוא צריך לחזור אחריה ולטרוח בה, ולהגות בה יומם ולילה, הוא מקבל שכרו משלם, בזה ובבא, עיי”ש].

על האדם לעבוד בזמן החושך כמו בזמן האור

את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבקר וכנסכו תעשה”.                                                 (במדבר פרק כח פסו’ ד – ה)

בשם היהודי הקדוש מפרשיסחא זצ”ל מובא לבאר את הפסוקים כאן על דרך העבודה, שאצל כל אחד מישראל יש זמנים שהם בבחינת בוקר, הכל מאיר, אדם מתפלל בשמחה, מקיים מצות בשמחה, הכל מתנהל בצורה טובה, עבודה זו היא בחינת “תמיד של שחר”, אך יש זמנים בהם מסתלק האור, הכל מבולבל כמו בין הערבים, הדרישה מהאדם שגם בזמנים אלה שהכל לוט בערפל, גם אז תהיה עבודת ה’ שלו בשמחה כמו בימי האור, שגם תמיד של בין הערבים יהיה שוה לתמיד של שחר, וזה נרמז בדברי התורה : “ואת הכבש השני תעשה בין הערביים, כמנחת הבקר ונכנסכו תעשה, שגם העבודה של בין הערביים תהיה כמנחת הבקר, כמו באותן זמנים בהם זורח עליו אור ה’.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר

לתפוס את הראשית

“ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב”.                                                               (פרק ג פסו’ טו)

בפירוש כלי יקר מפרש הגאון רבי שלמה אפרים מלונטשיץ זצ”ל את דברי התורה כאן על מלחמת האדם עם היצר הרע.

רוב המפרשים אמרו כותב הכלי יקר זצ”ל, שהיצר הרע מושך כוחו מן הנחש הקדמוני, [כן איתא במסכת בבא בתרא (טז.) : “אמר ר”ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות”, עי’ עוד במסכת קידושין (כט:) שם מביאה הגמרא את המעשה באותו מזיק שהיה בבית מדרשו של  אביי, והיה מזיק אפילו ביום ואפילו בשניים, וכאשר הגיע לעיר רב אחא בר יעקב, ביקש אביי שלא יארחו אותו, וזה כדי שילון בבית המדרש, והוא יתגבר על אותו נחש, וכך היה שכאשר נכנס רב אחא בר יעקב ללון בבית המדרש, נגלה אליו אותו מזיק בדמות נחש עם שבעה ראשים, רב אחא כרע לפניו שבע כריעות, בכל כריעה שכרע נפל אחד משבעת הראשים של אותו מזיק.

בחדושי המהרש”א שם כותב “שאותו נחש הוא משורש נחש הקדמוני, ואותם שבעה ראשים הם כנגד שבעת כוחות הטומאה שהביא הנחש הקדמוני לעולם”, רב אחא בר יעקב שידע זאת השתחוה לפניו שבעה פעמים, כמו שהשתחוה יעקב אבינו שבעה פעמים כדי לבטל כחו של עשיו, ובספר במגלה עמוקות שם שכותב שזה נרמז במה שאמר עשו ליעקב כאשר נפגשו “יש לי רב אחי” שרמז על רב אחאבר יעקב, שנקרא בר יעקב משום שכח זה להפיל את השבעה ראשים של הנחש הקדמוני בא לו מיעקב אבינו עיי”ש].

היצר הרע אומר רב אסי במסכת סוכה (נב.) בתחילה [כאשר הוא מתחיל לפתות את האדם לעבור על רצון ה’] “דומה לחוט של בוכיא”, הרש”י הקדוש שם מפרש שהכוונה לחוט הנעשה מהריר שמפריש העכביש, שהוא חלש ביותר, כך היצר הרע בתחילת דרכו להכשיל את האדם, הוא מתחיל להכשילו בדברים קלים, בדברים שהאדם לא מבחין שיש בהם עבירה, אבל לבסוף, אחר שהאדם כבר נאחז ברשתו של היצר הרע, כאשר הוא מבקש להנתק ממנו, אומר רב אסי “ולבסוף דומה כעבותות העגלה”, אחר שהצליח היצר להפיל את האדם בדברים הקלים, משם הוא עובר לדברים יותר חמורים, ומשם ליותר חמורים, כדברי רבי יצחק שם : “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום”, מיום ליום מכביד היצר הרע את עולו על האדם, עד שמחוט השערה הוא הופך להר גדול שאדם כורע תחתיו, עד שנכשל ונופל בחמורות שבחמורות. כדברי הגמרא במסכת שבת (קה:) כך דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, תחילה הוא מתחיל בדברים הקלים, כאלה שהאדם אומר מה בכך, אבל משום הוא הולך ומתדרדר עד שעובר על החמורות שבחמורות].

במילים “הוא ישופך ראש”, כותב הכלי יקר זצ”ל באה התורה ללמד שעיקר העבודה של היצר הרע בהכשלת האדם היא בראש, בהתחלה, אם הוא מצליח להשכיל את האדם, אם האדם פותח לו פתח להיכנס, משם הדרך קצרה להגיע עד לנפילה גדולה רח”ל, לכן כאשר בא היצר הרע אל האדם ומבקש להכשילו בחטא, עליו להיות זריז, לצאת להילחם בו תיכף ומיד בבואו אליו, [עי’ בפירוש רא”ם שכן המנהג הוא להכות הנחש בראשו כדי להורגו], ואם יעשה כך, כותב הכלי יקר זצ”ל, בנקל ינצחו האדם וינתקו מעליו כאשר ינתק פתיל חוט של עכביש.

אמנם, ממשיך הכלי יקר זצ”ל, אם בתחילה כאשר בא היצר הרע אל האדם ייתן לו מקום, וילך אחרי עצתו יום אחר יום, יהיה נעשה חזק כעבותות העגלה, ואז יהיה קשה לנצחו, ואדרבא הוא ינצחך.

זהו שאמר הי”ת לנחש “ואתה תשופנו עקב”, שאם ירצה להילחם בו בסוף, יהיה קשה על האדם לנתק עבותות העגלה מעליו, כי כבר קשור בו היצר הרע בעבותות אהבה בתענוגים, וקשה לפרוש הנבעל לערל וטמא זה עכ”ד.

 

כעין זה כותב השל”ה הקדוש זצ”ל [תורה אור אות כט] לפרש את דברי התורה בספר דברים (פרק כא פסו’ י) : “כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה’ אלוהיך בידך ושבית שביו”, פרשה זו כותב השל”ה הקדוש, רומזת למלחמת האדם עם יצרו, כי באמת זוהי המלחמה גדולה, [בספר חובת הלבבות (שער יחוד המעשה פרק ה) כותב רבנו בחיי זצ”ל על אותו חכם שפגע בפרשי הצבא של אלכסנדר מוקדון שהיו באים שמחים על שכבשו עיר גדולה, אמר להם החכם, שבתם מהמלחמה קטנה, הכינו עצמיכם למלחמה הגדולה שהיא המלחמה עם יצר הרע], זה שאומרת התורה ‘כי תצא למלחמה’, היינו שאם האדם יתחיל להילחם ביצר והוא יקדים לצאת לקראתו, אז יזכה לסייעתא דשמעיא מהקדוש ברוך הוא, שבלא עזרת הי”ת אין האדם יכול לנצח את היצר הרע, כמו שאמרו רבותינו ז”ל במסכת סוכה (נב:) “אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא היה יכול לו”, [בתפילת הימים הנוראים יש נוסח : “וצריך הייתי לומר שוב לא אעשה לולא יגורתי מיצר הרע, כי הוא מאש ואני בשר ודם ולא אוכל לו”] זהו שסיים ‘ונתנו ה’ אלהיך בידך’ עד כאן דברי השל”ה הקדוש עיי”ש.

[במסכת סנהדרין (עב.) נאמרה ההלכה : “הבא להורגך השכם להורגו”, הלכה זו יפה ותקפה לא רק לגבי מי שקם על האדם להרוגו פיזית, אלא גם ואולי בעיקר היא יפה בייחס למלחמה של האדם עם היצר הרע שבא להמיתו מיתת עולם מבחינה רוחנית, כדברי רבי שמעון בן לקיש במסכת סוכה (נב:) : יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר “צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו”, גם כאן העצה לזה היא השכם להורגו, להשכים צאת ולהילחם בו ולהורגו.

ואיך ניתן להרוג את היצר הרע ?

במסכת סוכה שם אומר רבי ישמעאל : “אם פגע בך מנוול זה [היצר הרע], משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ”.

המקום היחיד שבו ניתן להתמודד עם היצר הרע ולהכריעו, הוא רק בבית המדרש, בית מדרש הוא מקום שבו עוסקים ועמלים בתורה, עסק התורה הוא הכלי היחיד לנצח את היצר הרע, כדברי חז”ל במסכת קידושין (ל:) : “כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר לפתח חטאת רובץ. וכותב הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק ה) : “והנה פשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב להנצל זולתה, אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו”. [כן כותב הגר”ח מוולאזין זצ”ל בנפש החיים (שער ד פרק לב) : “כי אין תרופה ותקנה אחרת בעולם כלל להנצל מרשת יצרו אשר פורש לרגליו תמיד ללכדו ולהפילו עד שאול תחתית להמיתו מיתת עולם ח”ו. אלא ע”י העסק בתו”הק” עכ”ל].

בספר קהלת (פרק ב פסו’ יד) אומר שלמה המלך עליו השלום : “החכם עיניו בראשו”.  וצריך ביאור מה החידוש בדברי שלמה המלך החכם מכל אדם, שהחכם עיניו בראשו, כל אחד יודע שמקום העיניים הוא בראש, ולא רק עיני החכם הם בראשו, אלא עיני כל אדם הם בראשו, אם כן מה כוונת דברי שלמה המלך שהחכם עיניו בראשו, בירושלמי מסכת סוטה (פ”ח הל’ י) שאל רבי מאיר “הכסיל במה ברגליו  מה הכוונה בדבריו ? [כעין זה בזוהר פרשת בלק : “וכי באן אתר עינוי דבר נש אלא בראשו, דילמא בגופו או בדרועיה, דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא ?

גם היה אומר כן סתם אדם מן השוק, גם אז היה הדבר לפלא בענינו, על אחת כמה וכמה שדבר זה נכתב על ידי שלמה המלך שהיה חכם מאדם הראשון, ומאברהם אבינו, וממשה רבנו, ומיוסף, ומכל דור דעה דור המדבר, שהדבר תמוה לומר משפט כזה שהחכם עיניו בראש ?

[בזוהר הקדוש שם כותב שהשמיענו שלמה המלך את הטעם שלא ילך אדם ד’ אמות בגילוי ראש. שהוא משום שהשכינה שורה על ראשו. וכל חכם עיניו ודבריו הם בראשו, דהיינו באותה שכינה השורה ועומדת מעל לראשו].

 

אכן בירושלמי אמר רבי אבא מרי : “החכם עד שהוא בראשו של דבר, הוא יודע מה בסופו.

 

הסברנו פעם שהכוונה בזה היא גם ואולי בעיקר לכל מה שקשור במלחמה של האדם עם היצר הרע, במסכת אבות (פרק ב משנה ט) אומר רבי שמעון שחכם הוא זה שרואה את הנולד, זה שיודע לחשב ולראות בכל מעשה שעושה גם את ההשלכות והתוצאות היוצאים ממנו.

 

צדיקים נדמה להם כהר והרשעים נדמה להם כחוט השערה

 

במסכת סוכה (נב.) אומר רבי יהודה ברבי עלאי, שלעתיד לבא הקב”ה שוחט את היצר הרע בפני הצדיקים ובפני הרשעים, והרשעים וגם הצדיקים בוכים, הצדיקים בוכים כי היצר נדמה להם כהר גבוהה, והרשעים בוכים על שנדמה להם היצר הרע כחוט השערה.

כבר עמדו המפרשים זצ”ל על השאלה, כיצד ייתכן שאותו יצר הרע יהיה נדמה לצדיקים כהר גבוה ולרשעים כחוט השערה ?

כמו כן צריך ביאור, מפני מה לצדיקים הא נדמה כהר גבוה, ואילו לרשעים הוא נדמה כחוט השערה ?

למה לא להיפך ?

ביאור הדברים הוא, שמדובר כאן על ראיה בשני נקודות זמן שונות, כפי שהזכרנו לעיל, כאשר בא היצר הרע להכשיל את האדם בחטא, הוא אף פעם לא מתחיל להכשילו בדברים הגדולים, בשלב הראשוני הוא מתחיל בדברים קלים, ואחר שהצליח להפילו בדברים הקלים הוא עובר לדברים יותר חמורים.

כאשר מגיע היצר הרע לאדם בתחילה גם לצדיקים וגם לרשעים הוא נדמה כחוט השערה, הרשע שהולך בתאוות ליבו, תאוותיו מסמאות את עיני שכלו מלראות את העתיד, לנגד עניו הוא רואה חוט של בוכיא, כיון שכן הוא לא מייחס לו חשיבות מיוחדת, בכך הוא בעצם פתח פתח ליצר הרע, משם הוא יוליך אותו מדחי אל דחי, עד שירבוץ עליו כהר גבוה ויקבור אותו תחתיו.

לא כן הצדיקים, כאשר בא אליהם היצר הרע לפתותם בתחילה, כאשר הוא מציג את עצמו כחוט השערה, הם הרואים אותו כבר אז כהר הגדול שתלוי ועומד מעליהם ומבקש לקוברם תחתיו, לכן הם נזהרים ונשמרים ממנו אפילו בכל שהוא.

לעתיד לבוא כאשר תתגלה האמת, כאשר יראו הכל נחוכה, הרשע לא יסלח לעצמו על כך שלא היתגבר על היצר בעודו חוט השערה, על כך הוא ימרר בבכי מרוב צער, לעומתו הצדיק כאשר יתגלה לעיניו גודל הר גדול ממנו ניצל, גם הוא יבכה, אבל לא בכי של צער אלא של שמחה, על כך שהשכיל לא להתפתות ולהיכנס תחת אותו הר גדול שנדמה לו כחוט השערה.

צופה רשע לצדיק

בספר תהלים (פרק לז פסו’ לב) : “צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו”, במסכת סוכה (נב:) דורש רבי שמעון בן לקיש את הפסוק על היצר הרע, אותו רשע צופה וממתין לשעת הכושר בה יוכל להכשיל את האדם, ורצונו עז להמית את האדם מיתה רוחנית.

אכן היצר יודע שאין בכוחו להמית את האדם מיד, הוא יודע שאינו יכול להכשילו בחמורות שבחמורות, לכן הוא מתחיל להכשילו בדברים קטנים, בדברים שהאדם לפי ראות עניו אינו רואה בהם סכנה.

יהא בעיניך כעובד עבודה זרה

במסכת שבת (קה:) אומר רבי יוחנן בן נורי שהמקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, הטעם לזה מסביר רבי יוחנן בן נורי : “שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד”.

מעשים כמו לקרוע את בגדיו בחמתו, או לשבר את כליו בחמתו, אינם מעשה עבירה, אבל הם בהחלט מהווים פתח לכניסת היצר ודריסת רגל אצל האדם, דרכו יכול האדם להתדרדר ולהגיע אפילו לחטא חמור כמו עבודה זרה, את זה בא ללמד רבי יוחנן בן נורי, שיש לנו להתייחס למעשים מעין אלה בכובד ראש, כאילו מדובר בגוף העבירה עצמה.

שלבי הנפילה בחטא העגל

בספר שמות (פרק לב פסו’ ו) אומרת התורה : “וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק”, פסוק זה עוסק בחטא הנורא חטא העגל, בעלי המוסר ראו בפסוק זה רמז לשלבי ההתדרדרות של האדם עד לנפילה בחטאים גדולים, תחילתו של חטא העגל היה בכוונה לשם שמים, בלתי לה’ לבדו, זה רמוז במילים “ויעלו עולות”, קרבן העולה הוא כליל לה’, כך החוטאים בעגל לא ראו בזה חטא וודאי שלא עבודה זרה, אכן מיד אח”כ אומרת התורה : “ויגשו שלמים”, בקרבן שלמים יש חלק גם לבעלים, שוב לא מדובר בכולו לה’, השלב הבא הוא : “וישב העם לאכול ושתו, כבר מדובר באכילה ושתיה שכולה חולין, שאין בה שום חלק לגבוה, משם הדרך קצרה לנפילה הגדולה בג’ חמורות, כפי שמסיים הפסו’ “ויקומו לצחק”, מפרש הרש”י במקום יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט יז) לצחק בי, ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב’ ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, אף כאן נהרג חור, וכמובן שהכונה גם לחטא של עבודה זרה שהוא עשיית העגל, [עי’ רש”י בראשית (פרק כא פסוק ט)], והן הן הדברים, שתחילה היצר מנסה להכשיל את האדם בדברים קטנים, ומשם הוא מושכו עד לחמורות שבחמורות.

שכיון שפורש אדם מן התורה, הולך ומדבק בעבודה זרה

בספר דברים (פרק יא פסו’ טז) אומרת התורה : “הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם”. רש”י הקדוש מפרש סרתם לפרוש מן התורה, ומתוך כך ועבדתם אלהים אחרים. שכיון שאדם פורש מן התורה, הולך ומדבק בעבודה זרה, שוב רואים אנו את אותו תהליך בצורת העבודה של היצר הרע, תחילה גורם לאדם לפרוש מן התורה עד לבסוף מכשילו ביבודה זרה, לכן צריך זהירות גדולה מכל פתח קטן ככל יהיה ליצר הרע, כל פרישה מן התורה תגרור אחריה בהכרח עבודה זרה.

כך נאמר בספר דברים (פרק ל פסו’ יז) : “ואם יפנה לבבך ולא תשמע, ונידחת והשתחווית לאלוהים אחרים ועבדתם”, די בהפניית הלב מדרך ה’ פניה כל שהיא, להביא את האדם לעבוד אלוהים אחרים, כלשון רבי משה אלשיך זצ”ל בפירושו לספר דברים (פרק ח פסו’ י) : “כי הנה זה דרכו של יצר הרע, כי לא בפעם אחת יעקרנו מהיות צדיק חסיד ישר, אל היות רשע גמור, כי אם מעט מעט יגרשנו מהיות עובד האלהים אמת, קו לקו עד יביאנו עד עבוד אלהים אחרים” עכ”ל.

חמץ הוא יצר הרע לכן אסור במשהו

במסכת פסחים מחדש רבא שבשונה משאר איסורים שיש להם שיעור, חמץ בפסח אסור במשהו, רבותנו הראשונים ז”ל עמדו על השאלה, מדוע נשתנה איסור חמץ בפסח מכל האיסורין שבתורה, שהחמירה בו התורה כל כך עד הצריכה לבדוק אחריו [עכ”פ כשלא ביטלו] בחורין ובסדקין, וציותה לשרש אותו מכל גבולינו, ולשרוף עד כלה, ולבטלו בליבנו ביטול גמור כעפרא דערעא, ואם אינו עושה ,עובר עליו בכל רגע בבל יראה ובל ימצא, ועוד אמרו אוסר הוא את תערובתו בכל שהוא, שהם דינים שלא מצינו בשאר האיסורין אפילו החמורים שבתורה ?

הרבה טעמים והסברים נאמרו בביאור החילוק שבין איסור חמץ בפסח לשאר איסורי התורה, אומנם תשובה בעלת אופי שונה מצינו בשאלות ותשובות להרדב”ז זצ”ל (סי’ תתקעז) וזה לשונו שם : “על כן אני סומך על מה שאמרו רז”ל במדרשות כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו בכל שהוא לא בטיל, והרי זה אמת ונכון” עכ”ל.

אילפנו הרדב”ז זצ”ל שאופן ההתייחסות של התורה אל האיסור של חמץ בפסח מבחינה דינית, בא ללמוד אותנו את האופן שיש לנו לנקוט ביחס למה שמרמז החמץ, ליצר הרע, השאור שבעיסה, עלינו להישמר ממנו מכל וכל, לא לתת לו אחיזה ואפילו במשהו, שכן הוא אינו מסתפק באותו משהו רצונו האמתי הוא לקחת הכל .

וביקש לטורדני מן העולם

במסכת נדרים (ט:) אומר שמעון הצדיק : “מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה ? אמר לי : רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו : רשע ! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו : בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר : איש… כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה’.

איך הצליח אותו נזיר להתגבר על היצר הרע שבא לפתותו, נער צעיר יפה עיניים וטוב רואי, קווצותיו סדורות לו תלתלים, מנין הוא שאב את הכוחות לעמוד מול פיתויי היצר העצומים ?

התשובה לכך נמצאת בדברי אותו נזיר עצמו, כאשר בא היצר להכשילו במעשים רעים, הוא ראה שכוונתו היא לטרדו מן העולם, כאשר אדם מתייחס לפיתויי היצר הרע באופן כזה, הדבר נותן לו תעצומות נפש והכוחות גדולים להתגבר ולעמוד מול המכבש העצום שמפעיל עליו היצר הרע.

מפני מה אתה מצוי בין הגדרות

 

במדרש רבה פרשת אמור (פרשה כו סימן ב) : “א”ר שמואל בר נחמני אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות אמר להם מפני שפרצתי גדרו של עולם”.

בספר קובץ מאמרים [חלק ב’ עמו’ טו] מובא בשם הגה”ק רבי אלחנן וסרמן הי”ד לבאר שנחש כאן הכוונה לנחש הקדמוני, הוא היצר הרע, וכוונת השאלה “מפני מה אתה מצוי בין הגדרות”, היא מדוע כאשר בא היצר הרע לפתות את האדם, הוא לא מנסה להכשילו ישר בגופה של עבירה, כגון לאכול חזיר או לחלל שבת, למה תחילת פיתויו הוא בפריצת גדר קל, בזלזול בסייג דרבנן או במנהג ישראל ?

על כך משיב הנחש, אני הוא שפרצתי גדרו של עולם, כך אני רגיל מאז הפיתוי הראשון שפיתיתי את חוה לאכול מעץ הדעה, אילו אמרתי לה מיד שתאכל לא היתה שומעת לי, אבל פתיתיה רק לנגוע בעץ, לעבור על משמרת שקבעו לעצמם, ומכוון שנשמעה לי, מכאן ואילך המלאכה נעשית מאליה, ככה אני נוהג בעולם עכ”ד.

הדרשה ששמע הגר”י גלינסקי זצ”ל מנשיא פולין

בספר והגדת פרשת ניצבים מספר הגה”צ רבי יעקב גלינסקי זצ”ל שבשנות שהותו בישיבת נוברדוק בפולין, בעיצומה של השתלטות החיה הנאצית ימ”ש על כל אירופה, אז פנה הקנצלר הצורר ימ”ש לראש ממשלת פולין שיואיל לספח לרשות גרמניה את מחוז דצינגר תוך שהוא מציב אולטימטום שאם זה לא יקרה תוך מספר ימים יצא למלחמה נגד פולין, באותו יום בו היה אמור לפוג האולטימטום נתכנסו כל אנשי העיר לכיכר העיר שם הוכנה מראש עליה היה אמור לעמוד נשיא פולין ולשאת את נאומו לאומה הפולנית מה כוונתו לעשות בהקשר לאולטימטום, בן הקהל הרב שהצטופף בכיכר נכח גם רבי יעקב זצ”ל שנשלח על ידי המשגיח של הישיבה להביא את ככרות הלחם מהמאפיה לישיבה, מאחר שהמאפיה היתה סגורה מסיבות מובנות, נדחס גם רבי יעקב זצ”ל לבין ההמונים, מבקש לשמוע מה עומד להתרחש, האם פניה של פולין למלחמה או לכניעה, נשיא פולין עלה לבמה לכל תרועות הקהל, הוא פנה לבני עמו במילים אחים יקרים, כידוע לכם שהקנצלר של גרמניה דורש לספח אליו את מחוז דצינגר השייך לפולין, אם לא נעשה כך המשיך הקנצלר מאיים להילחם בנו, אני יודע מה המשמעות של מלחמה, כל מלחמה כרוכה בדמים מרובים תרתי משמע, אומנם קהל נכבד המשיך נשיא פולין את נאומו, האם חושבים אתם שהוא יסתפק במחוז דצינגר בלבד, הוא רוצה את ורשה, צדינגר זה רק ההתחלה, אם נסכים וניתן לו את דצינגר לא יארכו הימים עד שנמצא את עצמנו נלחמים על ורשה, לכן אנו מודעים שאין בכוונתנו להיכנע, אנו מוכנים להילחם עד טיפת דמנו האחרונה בעד ארצנו.

רבי יעקב זצ”ל חזר לישיבה, וסיפר לבחורים שאומנם לחם הוא לא הביא, אבל שיחת מוסר הוא כן הביא.

שיחת מוסר תמהו התלמידים ?

ממי שמעת שיחת מוסר מחוץ לכותלי הישיבה שאלו ?

מנשיא פולין השיב רבי יעקב זצ”ל.

מנשיא פולין גדלה תדהמתם ?

איזו שיחת מוסר יכול להשמיע נשיא פולין ?

הסכיתו ושמעו אמר להם רבי יעקב זצ”ל, אומנם לא שיחת מוסר ברוח ובסגנון הישיבה שמעתי ממנו, אבל בהחלט שמעתי ממנו יסוד עצום עם השלכות גדולות לגבנו.

הקנצלר הגרמני כך הכריז נשיא פולין בפני בני עמו סיפא להם רבי יעקב זצ”ל, הוא אינו חפץ במחוז דצינגר בלבד, הוא רוצה גם את וורשה, אם נוותר לו כעת על דצינגר, נמצא את עצמנו בעוד ימים לא רבים נלחמים על עיר הבירה, על וורשה.

ומה לגבנו ?

המשיך רבי יעקב זצ”ל, היצר בא אלינו בכל מיני תחבולות להכשיל אותנו, פעמים הוא מעמיד פנים שאינו מבקש מאתנו אלא דבר פעוט, ענין של מה בכך, אבל עלינו לדעת ברורות שהוא לא יסתפק בזה, הוא רוצה את ורשה, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, זו האמת, היצר הרע מבקש להמיתנו בעולם הזה ובעולם הבא, על כן חובה עלינו לעמוד כחומה בצורה מול כל פיתוייו יהיו אשר יהיו, כאשר לנגד ענינו עומדת כי אם נוותר כעת על הדברים שנראים זוטרים נמצא את עצמנו עומדים להלחם על חיינו.

 

על שחטאנו ביצר הרע

[בווידוי של יום הכיפורים אמרנו : “על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע”, וכבר תמהו על זה שכן כל החטאים שעושה האדם הם בסיבת היצר הרע, אם כן בכל חטא שמתודה עליו מונח ווידוי על כך שנשמענו ליצר הרע ?

בדרשות מהר”י מליסא זצ”ל בליקוט ביאורי תפילה מסידור דרך החיים [וכן כותב גם בדרך חיים (סי’ קנח סעי’ ד)] לפרש את נוסח על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע. שאנו מתוודים בזה על מה שגרמנו לגרות את היצה”ר בנפשו, כמאמר חז”ל במסכת נדה (יג.) “רב לייט אמאן דמגרי יצה”ר בנפשו”.

והביאור בזה הוא כמו שנתבאר שאנו מתוודים על כך שפתחנו פתח ליצר הרע להיכנס אל תוך חיינו, נתנו לו דריסת רגל ברשות היחיד שלנו, כך אפשרנו לו להכשיל אותנו בעוד ועוד דברים אחרים גדולים וחמורים בהרבה.

על היצר הרע כתוב לפתח חטאת רובץ, הוא מבקש את הפתח הקטן שתפתח לו, לכן העצה בזה היא להישמר ממנו כבר בהתחלה, לא לתת לו שום אחיזה כפי שנאמר בפרשה על הנחש שהוא השטן והוא היצר הרע : “הוא ישופך ראש”, הוא ינסה תמיד להפיל אותך בראש, בדברים קטנים, אם רק ניתן לו דריסת רגל סופו להפיל אותנו עד שאול תחתית, והעצה לזה היא מה שנאמר בסוף הפסוק : “ואתה תשופנו עקב” מוטל עלינו תמיד לראות את העקב, לראות את התוצאה, את מה שהוא מבקש באמת שזה להמתנו.

בספר אמרי נועם על המועדים [ראש השנה מאמר ד’] כותב אדמו”ר רבי יורם מיכאל אברג’ל זצוק”ל שכוונת שלמה המלך עליו השלום בדבריו “החכם עיניו בראשו” לומר שצריך תמיד לתפוס בכל דבר את ההתחלה, ולקדש את הראשית לעבודת ה’, זה ערובה היחידה לכך שכל ההמשך יהיה טוב.

לתפוס את הראש

 

מורנו הרב זצוק”ל כותב שם שלאחר שהחטיא הנחש את אדם הראשון וקבע את משכנו בתוך לבו, רמז לנו הקב”ה בדבריו לנחש “הוא ישופך ראש” את סוד המלחמה כנגד היצר הרע, שעיקר ההתגברות של האדם על היצר הרע הוא על ידי שהאדם יתפוס תמיד את הראש, את ההתחלה של כל דבר, כגון את תחילת היום, על ידי שישכים בזריזות לעבודת הבורא, וכן תחילת התפילה, להגיע בזמן ולהכין את עצמו.

לא לחינם פותח מרן רבי יוסף קארו זצ”ל את חלק אורח חיים שבשולחן ערוך (סימן א סעיף א) במילים : “יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו”, כי כך צריך יהודי לפתוח את היום שלו, לתפוס את ראשית היום ולקום בזריזות לעבודת הבורא.

אומנם לא קל להשכים קום, צריך לזה גבורה של ארי, על כך שיבח בלעם את כלל ישראל בפרשת בלק (פרק כג פסו’ כד) : “הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא”, ופרש”י כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין, [שמעתי מהגאון הגדול רבי יעקב חיים סופר שליט”א שבעיירה אחת היה אדם שכאשר היה קם משנתו, היה זועק בקול גדול יתגבר כארי לעבודת הבורא, וכל העיר שמעו את זעקתו כי היה זועק כן בצהריים], לכן ממשיך השולחן ערוך שם “שיהא הוא מעורר השחר”].

כללו של דבר, אדם שתופס את הראש של כל דבר הרי שכל ההמשך נמצא בידו, כבר אמרו בתוספתא מסכת תענית (פרק ב הל’ ה) : “בתר רישא גופא אזיל”, אך אם חס ושלום היצר הרע מצליח לתפוס את הראש, אז האדם נעשה שבוי ומסור בידיו ואחריתו מי ישורינו.

על כך מעורר הרב חיד”א זצ”ל בספר מורה באצבע [סדר היום יומם יצוה ה’ חסדו סי’ ג אות סג] : “דין ראשון של ספר הקדוש שולחן ערוך הוא, יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו. ואם חס ושלום בדין ראשון ישלוט עליו יצרו שלא לקיימו, עוד ישוב ויראה מה יעשה באחריתו. על כן ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, וישים אל לבו גם הגהה ראשונה שויתי ה’ לנגדי תמיד, כי מלא כל הארץ כבודו, וכביכול הוא רואה בעצלותו והמשכו אחר השינה בעת קימה לקריאת שמע ולתפילה, ויבוש ויכלם, אז ידלג כאיל לעבודת ה’. ונכון שלא ידבר בענייניו מעת אשר יקום, ויהיה דבורו הראשון לברך קונו.

ממה חשש רבי אליהו לופיאן זצ”ל

בהקדמה לספר לב אליהו מסופר על מרן המשגיח רבי אליהו לופיאן זצ”ל, שהיה דרכו להשכים כל יום בבוקר מוקדם מאד, פעם שאלוהו לטעם הדבר, והשיב, שהרי לאחר פטירת האדם כשבא לעולם העליון לתת דין וחשבון על כל מעשיו, שואלין אותו האם קיים את התורה ומצוותיה, ויביאו לו שלחן ערוך ויעברו עליהם סעיף אחר סעיף, ובודאי שיתחילו מהסעיף הראשון שבשלחן ערוך, ובו התחיל המחבר יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו וכו’, ואיזה פנים יהיה לו לאדם אם כבר בהתחלה בסעיף הראשון לא קיים את הדין, לכן אני קם השכם בבוקר כדי שאוכל לענות שאכן קיימתי דין זה.

שנהיה לראש ולא לזנב

[מורנו הגרי”מ זצוק”ל היה רגיל לבאר על דרך זה מה שנהגו בית ישראל לבקש בליל ראש השנה כאשר היו אוכלים לסימן טוב ראש של כבש או ראש של דג, יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב, שהכוונה בזה היא שנזכה בזכות קדושת היום של ראש השנה לתפוס תמיד את הראש וההתחלה של כל דבר ועל ידי זה נתגבר על היצר הרע, ועוד הביא הרב זצ”ל בספר אמרי נועם מועדים [ראש השנה מאמר ד] בשם הרב כדיר צבאן זצ”ל שלרא”ש הוא ראשי תיבות לעשות רצון אבינו שבשמים].

שהמחשבה הראשונה תהיה להי”ת

בספר אגרא דפרקא (אות רה) כותב מוהצ”א מדינוב זצ”ל : “כתבו תלמידי הבעש”ט להיזהר בעמדו ממיטתו שתהיה המחשבה הראשונה והדיבור הראשון והמעשה הראשונה להשי”ת בתורה ובמצות, ועי”ז יהיו נגררין כל המחשבה והדיבור והמעשה של כל היום, כי הוא בחינת ברא בוכרא ואח הגדול שכל האחין נגררין אחריו וחייבין בכבודו.

כך כותב בספר דרך פקודיך (מצות עשה יח חלק המחשבה אות ה) : “מחוייבין אנחנו לשעבד בכל יום כל ראשיתנו לד’, היינו ראשית מחשבותינו בעמדנו ממטתינו תיכף להתבונן בממשלתו עלינו וכי הוא המחזיר לנו נשמותינו, וכן ראשית דבורינו וראשית מעשינו, והראשית הוא היסוד לכל כי לו משפט הבכורה ואחריו ימשכו הענפים בכל עניינים במחשבה ודיבור ומעשה של כל היום, וישים השגחתו יתברך לנגד עיניו כי הוא השופע בו חיות המחשבה ודבור ומעשה ברצונו הטוב, משא”כ כשאינו משעבד הראשית לד’ הנה ח”ו הוא להיפך, והוא הנרצה בפסוק [תהלים לו ה] יתיצב על דרך לא טוב (בראשית עמידתו, אזי ח”ו) רע לא ימאס, הבן הדברים

“בני הנעורים”

בספר תהילים (פרק קכז פסו’ ד) כאומר דוד המלך עליו השלום : “כחצים ביד גיבור כן בני הנעורים.

הרבה פירושים נאמרו בביאור פסוק זה, אחד מהן הוא שכאשר הגיבור רוצה לירות חץ למטרה מסוימת, על מנת לקלוע למטרה ולא להחטיא הדבר תלוי בדיוק של החץ ברגע היציאה, כאשר החץ עדיין ביד הגיבור, הוא יכול לכוין את החץ לאן שירצה, כל סטייה קטנה מהכיוון ביציאת החטא תבוא לידי ביטוי בצורה גדולה בהמשך.

המושג “בני הנעורים” מתייחס לכל מהלך או דרך שחפץ האדם ללכת בה, העיקר והקובע היא ההתחלה, כפי ההשקעה שהשקיע בתחילת התהליך, כך תהיה ההצלחה וסיום הדבר לטובה.

להתחזק בתורה בתורה ויראת שמים מיד אחר החג

רבי חיים פלאג’י זצ”ל בספר מועד לכל חי (סי’ כה אות מח) מביא את דברי הרב חיד”א זצ”ל בספר מורה באצבע (סימן ט אות רחץ) : “אחר החג וחדש חשון יתאמץ ביראת שמים ותלמוד תורה לשמה, כי היא תחילת השנה, והוי סימנא טבא לכל השנה, ועתה כי קרוב הוא לעשרת ימי תשובה, צריך להורות ולהראות כי כל מה שעשה לא היה לפנים חס וחלילה, ואם עתה יתחיל לפרוק עול ויתרשל מעבוד ה’, לא לרצון יהיה חס וחלילה, לכן אדרבא יעשה סימן טוב לכל השנה ירוץ כגבור בעסק התורה והמצוה כיד ה’ הטובה עליו, עד כאן לשונו”.

ועוד מביא הרב זצ”ל מנהג שנהגו החסידים ראשונים להתקדש עצמם ביום הכפורים, בקדושת מחשבה ודיבור ומעשה, מיום שמחת תורה עד שנים עשר יום אחר החג, לעומת י”ב חדשי השנה, ונאספים אל בתיהם בקרב אלה י”ב הימים, ומחזירים על לימודם כל אחד לפי שיעורו, והיא סגולה נפלאה להיות לעושה אלה עזר משדי תמיד כל הימים, מראשית השנה ועד אחרית השנה, וכל אשר יעשה יצליח, הן בתורת ה’, הן בחסידות, הן בכל משא ומתן, וכן נהגתי וכן נהגו כל המחברים.

טוב אחרית דבר מראשיתו

בספר קהלת (פרק ז פסו’ ח) אומר שלמה המלך עליו השלום : “טוב אחרית דבר מראשיתו”, ובמדרש [וכן בירושלמי מסכת חגיגה (פרק ב הלכה א) והובא בתוס’ מסכת  חגיגה  (טו.) ד”ה שובו] מסביר רבי מאיר את דברי הפסוק באופן אחר, “אמתי טוב הדבר באחריתו אם טוב הוא מראשיתו”, אם משעה ראשונה הייתה הכוונה במעשה לטובה, לשם שמיים, אזי ודאי יש לו למעשה זה אחרית טוב.

כראיה לזה הביאו חז”ל את המעשה באבויה שהיה מגדולי ירושלים, אשר ביום מילת בנו אלישע קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד, ואילו את רבי יהושע ורבי אלעזר הושיב במקום אחר, התחילו רבי יהושע ורבי אלעזר לעסוק בדברי תורה, מיד ירדה אש מן השמים והקיפה אותן, משראה כך אבויה אמר, הואיל וכך כוחה של תורה, אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו, ואומרים חז”ל שלפי שלא הייתה כוונתו של אבויה לשמים לא נתקיימו הדברים בבנו, אכן אותו בן בתחילת דרכו היה נמנה בן התנאים הקדושים, הוא היה בן ארבעת התנאים שנכנסו לפרדס כמובא במסכת חגיגה (יד:) דבריו נחקקו במסכת אבות (פרק ד משנה כ) כחלק מן התורה שבכתב, הוא זכה להעמיד תלמידים שהיו מגדולי התנאים שהמפורסם שבהם היה רבי מאיר בעל הנס, לימים נטה מדרך הישר ויצא לתרבות רעה, לא זו בלבד אלא שלדעת חז”ל במסכת חגיגה (טו.) הוא קיצץ בנטיעות שהיא בחינה של קלקול בדרגות הגבוהות ביותר, הוא פגע בתלמידי חכמים, עד כדי כך הוא התדרדר שהוכרז מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר.

הסיבה או לכל הפחות אחת הסיבות שהביאו למהפך זה בחייו של אלישע מתנא קדוש לכופר רח”ל, היא לדעת חז”ל הקדושים משום אותה כונה לא טהורה שהיתה לאביו בראשית דרכו, ומפורש שכל פגם הקטן ביותר.

וייחל נח איש האדמה

כך כותב הספורנו זצ”ל בפירושו לפרשת נח (פרק ט פסו’ כ) : “וייחל נח איש האדמה ויטע כרם”. וזה לשונו : “שהתחיל בפועל בלתי נאות, ולכן נמשכו מזה מעשים אשר לא יעשו, כי אמנם מעט מן הקלקול בהתחלה, יסבב הרבה ממנו בסוף.

כל ההתחלות קשות

אכן במכילתא (שמות יט, ה) אמרו חז”ל שכל התחלות קשות, וזה משום שכדי לתפוס את ההתחלה של כל דבר זה באמת דבר קשה, צריך הרבה מאמץ וגבורה, בשם הסבא מקלם זצ”ל אמרו שכל ההתחלות קשות, כי בהתחלה אין סייעתא דשמעיא, הי”ת רוצה לראות את הנכונות ואת הרצון שלנו באמת להתקדש ולעלות מעלה מעלה, לאחר שהי”ת רואה את הנכונות שלנו אז הוא נותן לנו סייעתא דשמעיא.

ואיך יזכה האדם לתפוס את הראשית של כל דבר ולצרפו לצד הקדושה ?

מורנו הגרי”מ זצוק”ל מביא את דברי הזוהר הקדוש בפרשת בלק על הפסוק “החכם עיניו בראשו” וזה לשונו שם : “אלא קרא הכי הוא ודאי דתנן לא יהך בר נש בגלוי דרישא ד’ אמות, מ”ט דשכינתא שריא על רישיה וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון בההוא דשריא וקיימא על רישיה וכד עינוי תמן לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא בגין דגופא דב”נ איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא ושלמה מלכא צווח ואמר (שם ט) ושמן על ראשך אל יחסר דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבאן ועל דא החכם עיניו בראשו, ולא באתר אחרא עכ”ל.

על ראשו של כל יהודי אומר הזוהר הקדוש שורה השכינה הקדושה, החכם זה שיודע ומכיר מה נמצא מעל לראשו, נותן את דעתו ועיני שכלו תמיד על אותה שכינה קדושה השורה מעל לראשו ואינו מסיח דעתו ממנה לרגע אחד, דבר זה יגרום לו להיות זהיר וזריז בעבודת ה’ מחשש שלא יגרום לכך שחס ושלום השכינה תסתלק מעל ראשו.

הזוהר הקדוש מוסיף שאותו שכינה השורה על ראשו של כל יהודי ויהודי דומה היא לשלהבת הדולקת בראש הפתילה של הנר, וכמו שבנר צריך תמיד להוסיף שמן כדי שהשלהבת לא תכבה, כך צריך כל אדם להרבות תמיד בלימוד תורה וקיום המצות [התורה נמשלה לשמן כמו שכתוב שמן תורק שמך, התורה היא שמותיו של הקב”ה, כדברי הגמרא במסכת ברכות (ו.) : “מנין לברכות התורה מן התורה שנאמר כי שם ה’ אקרא הבו גודל לאלוקנו”, וכן אמרו שמנין לאחד שיושב ועוסק בתורה שהשכינה כנגדו, שנאמר : “כל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך ובירכתיך”, והמצוות נמשלו לנר שהוא הכלי שבו מונח השמן שנאמר “כי נר מצוה”, שניהם יחד הם הגורמים להמשכיות של אותה שלהבת לדלוק ולהאיר מעל ראש האדם, וזה שאמר שלמה המלך בספר קהלת (פרק ט פסו’ ח) : “ושמן על ראשך אל יחסר”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר

פרשת בראשית – בגנות הכעס

 

“ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה’, והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה וייחר לקין מאד ויפלו פניו”.                                                            (בראשית פרק ד פסו’ ג – ה)

 

רבנו משה אלשיך זצ”ל מסביר את המילים “ויחר לקין מאוד”. שמחמת שה’ לא קיבל את מנחתו, בא לכלל כעס, ועל ידי זה בא לכלל טעות, כמו שמובא בתרגום יונתן, שאמר קין להבל, אין דין ואין דיין, ואין עולם אחר, ואין מתת שכר טוב לצדיקים, ואין נפרעים מהרשעים.

בספר התניא (פרק כה) כותב הגר”ז זצ”ל שבעת כעסו מסתלקת מהאדם האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה’ היתה זאת, לא היה כועס כלל, ואף שאדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו, ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים לרוע בחירתו, אעפי”כ על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום, ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח ה’ ורוח פיו יתברך המחייהו ומקיימו, וכמו שכתוב, כי ה’ אמר לו קלל, והיכן אמר לשמעי ? אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה’, ורוח פיו המחיה כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד, כי אילו נתסלק רוח פיו יתברך רגע אחד מרוחו של שמעי, לא יכול לדבר מאומה.

כעסו של קין גרם לו נפילת הפנים, היינו שנסתלק מהפנים שלו הצלם אלוקים, כי על ידי הכעס מסתלקת ממנו הנשמה הקדושה, והנפש הבהמית תופסת את מקומה ומחשיכה את פניו.

בספר הליקוטים פרשת וזאת הברכה (אות יא) כותב רבנו חיים ויטאל זצ”ל שבענין הכעס היה האריז”ל מקפיד מאוד, והיה אומר שהוא חמור יותר מכל שאר העבירות. והיה נותן טעם, כי הלא כל שאר העבירות אינם מחליפים הנשמה, אלא הכעס לבד. והענין הוא, כי כאשר יכעוס האדם מסתלק ממנו הנשמה הטהורה אשר בו, ותכנס בו נפש מן החיצונים, ולזה כל הכועס חכמתו ונבואתו מסתלקת ממנו, ואף אם יהיה חכם גדול וחסיד. ומי לנו גדול ממרע”ה, במ”ש ז”ל על ויקצוף משה וכו’. ואפי’ שנתכעס על דבר מצוה, וזה סוד הפסוק “טורף נפשו באפו”, כי האדם טורף ועושה את נפשו טריפה, וממיתה בעת אפו וכעסו, והוא טורף אותה ומשליך אותה ממנו, ואעפ”י שעושה האדם תיקונין לנפשו ומצות רבות, הכל נאבדים לגמרי, כי הולכת אותה הנפש ונכנסת אחרת במקומה, וצריך לחזור ולתקן כמתחילה. וכן בכל פעם ופעם שהוא כועס.

נמצא, כי בעל הכעס אין לו תקנה, כי הוא תמיד ככלב שב על קיאו. ואם היתה מתעברת בו איזו נשמה קדושה לסייעו, גם היא מסתלקת. ועל זה נאמר טורף נפשו באפו, ולא יוכל להשיג שום השגה, כי הוא בונה וסותר כל מה שבונה. אך כל שאר העבירות אינם טורפים ועוקרים את הנפש, רק פוגמים אותה, ונשאר בה הפגימה, אך הכעס צריך תיקונים והכנות רבות, לחזור להביאה אחר שנטרפה. ואולי אין לו תקנה, כפי בחינת מציאות הכעס. לכן צריך להזהר אפילו בשום כעס, מלבד מצות. וכמעט הרב ז”ל היה מוכיח לתלמידיו על שהיה כועס עם אחיו כשהיה קורא עמו, ולא היה לומד כרצונו, והיה כועס עמו, ואפילו בזה היה מוכיחו עכ”ל.

בספר ראשית חכמה [פרק דרך ארץ בהקדמה] כותב הרב זצ”ל : “התהלכתי על הגחלים ונכנסתי בתוך השלהבת ולא שרפתני אש כאש חמתי במשלה בי”. הביאור בדבריו הוא שכאשר אוחזת אש גשמית בגופו של האדם, היא אומנם שורפת את גופו הגשמי, אבל אש הכעס, הוא שורף ומכלה את מידות הנפש ומשאיר את הנשמה חרוכה והרוסה לגמרי.

במסכת שבת (קה:) אומר רבי יוחנן בן נורי, שהמקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. כן איתא גם ברעיא מהימנא פרשת קורח : “מאן דכעיס, דאית ליה בכעס סם המות, דעליה אוקמוה מארי מתניתין, כל הכועס כאילו עובד ע”ז, בגין דסטרא אחרא אתוקדת בב”נ”.

עד כדי כך ?

כאילו עובד עבודה זרה ? !!

בספר מסילת ישרים (פרק יא) מסביר הרמח”ל זצ”ל, שאדם שכועס, לבו בל עמו ועצתו נבערה. והנה איש כזה כדאי להחריב עולם מלא אם יהיה יכולת בידו, כי אין השכל שולט בו כלל והוא סר טעם ממש ככל החיות הטורפות ועליו נאמר (איוב יח): טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ? והוא קל ודאי לעבור על מיני עבירות שבעולם אם חמתו תביאהו להם, כי כבר אין לו מניע אחר אלא כעסו ואל אשר יביאהו ילך.

אכן כן ! אדם בשעת כעסו מגיע למצב של “אובדן הדעת”, הוא מאבד שליטה על עצמו, מה שמניע אותו כעת זה הכעס, במצבו זה מסוגל הוא גם לעבוד עבודה זרה, לכן כבר עכשיו נחשב כאילו כבר עבד עבודה זרה אף שבפועל לא עבד.

ובספר שער רוח הקודש (דף ח ע”ב) מביא את דברי הזוהר בפרשת תצוה [דף קפב ע”ב] “דמאן דמשתעי עם הכועס, כאלו משתעי עם ע”ז עצמה” עיי”ש.

עד כדי כך חמור הכעס, שבמסכת פסחים (סו:) אומר ריש לקיש, שכל הכועס אם חכם הוא, [הוא עמל ויגע והשיג השגות בתורה הקדושה], “חוכמתו מסתלקת ממנו”, [הוא מפסיד את כל עמלו ברגע].

בספר חסידים (סי’ תתשכו) כותב הרב זצ”ל שלא רק הכועס עצמו חוכמתו מסתלקת ממנו, אלא גם הסתכלות בפניו של אדם כועס יש בכוחה להשכיח ממנו את הלימוד, והביאור בזה הוא שהכועס נשלט על ידי כוחות הסטרא אחרא, ולכן גדולה ההשפעה בהסתכלות בו עד שיכולה לגרום לשכיחת הלימוד גם אצל המסכתל בפניו.

הכועס יורד מגדולתו

עוד אומר שם רבי מני בר פטיש, שאדם שכועס אפילו פסקו לו גדולה מן השמים מורידין אותו.

בספר שמואל א’ (פרק טז פסוק ו – ז) מסופר שכאשר נשלח שמואל למשוח מלך על ישראל מבניו של ישי, ישי הציג את בניו לפני שמואל אחד אחד, כאשר ראה שמואל את אליאב בנו הגדול של ישי, התרשם ממנו מאד ומיד הכריז ואמר “אך נגד ה’ משיחו”.

אך הי”ת אמר לשמואל : “אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו, כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים, וה’ יראה ללבב”.

מצדו של שמואל היה אליאב בנו של ישי ראוי והגון למלוכה, אכן עליו לא אמר לו הי”ת כמו על יתר הבנים של ישי שעברו לפני שמואל, “לא בזה בחר ה”, כי באמת היה אליאב ראוי לקבל את המלוכה, רק שהקדוש ברוך הוא מאס אותו מלהיות מלך.

ולמה מאס בו הי”ת ?

הגמרא אומרת, שלא מצינו באליאב שום פגם מלבד דבר אחד, היה זה כאשר עמד גוליית מלך פלישתים וחרף מערכות ישראל, הכל עמדו חסרי אונים, מי מסוגל להילחם עם גוליית הפלישתי, דוד שהיה רועה את צאן אביו, בשומעו את דברי הבלע של גוליית לא יכל לעמוד מנגד, הוא נטש לזמן מה את צאן אביו והלך במסירות נפש להילחם בגוליית.

אכן בספר שמואל א’ (פרק יז פסו’ כח) מסופר שאליאב כעס על דוד על שנטש את צאן אביו ועלה לשדה הקרב, הוא הטיח בו מילים קשות : “אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת”.

זוהי הפעם היחידה בחייו שאליאב הגיע לכלל כעס, בגלל הכעס החד פעמי הזה מאס בו הי”ת והוא הפסיד את המלוכה, במקומו נתנה המלכות לדוד אחיו.

רש”י במסכת פסחים שם ד”ה לא בחר מעיר הערה, איך תולה הגמ’ את הסיבה שנמאס אליאב למלך בגלל שכעס על דוד, הרי לפי סדר ההתרחשויות של הדברים, בפרק טז נאמר לשמואל שה’ מאס באליאב למלך, והכעס על דוד היה רק אחר כך בפרק י”ז ?

רש”י הקדוש מתרץ, כיון שבכל מהלך חייו של אליאב לא מצינו שום דופי ושום פגם שיהיה אפשר לתלות בו את הסיבה שבגללם נמאס מלהיות מלך, מלבד אותו כעס שהיה אח”כ, צריך לומר שאותו כעס על דוד, גילה לנו שהיתה מושרשת באליאב תכונה של כעסנות, לכן מאס בו הי”ת מלהיות מלך, גם קודם שבאה אצלו תכונה זו לידי ביטוי.

הכעס פוגע באדם גם אם הוא מוצדק

בפרשת מטות מסופר, שכאשר חזרו אנשי החיל מן המלחמה עם מדין, הם הביאו עימם הרבה שלל, כלי זהב וכלי כסף ושאר מיני מתכות, היות וכבר ניתנה התורה והכלים היו מגואלים בגעולי עכו”ם, היו הכלים צריכים הכשר, אלעזר הכהן לימד לעם את הלכות הכשרת הכלים המתבססים על הכלל של כבולעו כך פולטו, “כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר … וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים”.

והדבר צריך ביאור, מדוע הוצרך אלעזר הכהן ללמד את דיני ההגעלה לעם ישראל, הרי אלעזר הכהן למד דינים אלה ממשה רבנו, כפי שסיים את דבריו “זאת התורה אשר ציוה משה”, אם כן למה לא לימד משה רבנו את עם ישראל הלכות אלה בעצמו, כפי שלימד להם את יתר דיני התורה, למה את דיני הגעלת כלים היו צריכים בני ישראל ללמוד מפיו של אלעזר הכהן ?

במסכת פסחים (סו:) אומר ריש לקיש, שמשה רבנו לא יכל ללמד את דיני הגעלת כלים לבני ישראל, היות שבאותו זמן ששבו ממלחמת מדנין נשכחו ממנו דינים אלה.

הטעם שנשתכחו ממנו דינים אלה מבואר שם, הוא משום שמשה רבנו כעס על אנשי החיל בשובם מהמלחמה עם המדינים.

ועל מה היה כעסו של משה ?

על כך שפקודי החיל הותירו את בנות מדין בחיים, במקום להרוג אותן במלחמה יחד עם הגברים, שכן הן החטיאו את כלל ישראל בשיטים, ובגללם מתו עשרים וארבע אלף איש מישראל, שזו היתה הסיבה למלחמה עם המדיינים, כדברי משה (פרק לא פסו’ טז) “הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למעול מעל בה’ על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'”.

כיון שכעס משה, נשתכחו ממנו כל הלכות הגעלת כלים, לכן הוצרך אלעזר הכהן ללמד לעם את מה שלמד מפי משה בענינים אלו.

מכאן למדו חכמים שכל הכועס “אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו”.

ולכאורה יש לעיין בסוגיא זו, שכן כעסו של משה רבנו היה לכאורה מוצדק, כל מלחמת מדין היתה כדי לנקום מאת המדיינים על שהחטיאו את בני ישראל בשיטים, חטא שגרם למותם של עשרים וארבע אלף איש במגפה, כיון שכן, ברור שבנות מואב הן הראשונות שצריכות ליהרג במלחמה, כפי שהזכרנו הן החטיאו את בני ישראל, הותרתן של בנות מדין בחיים, ויותר מכך הבאתן אל מחנה ישראל, היוו סיבה מוצדקת לכעסו של משה, אם כן מדוע נענש משה רבנו שנשתכחו ממנו הלכות הגעלת כלים בשל כעסו ?

סילוק החכמה מן הכועס אינה עונש

בספר שיחות מוסר [מאמר הכנה לקבלת התורה] מוכיח מכאן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, שסילוק החכמה מן הכועס אינה עונש על כך שנכשל בכעס, אילו היה איבוד החכמה עונש, ודאי לא היה נענש משה רבנו על כעסו, איבוד הדעת בשעת הכעס אומר הגר”ח זצ”ל, הינו דבר שבטבע, כך קבע הי”ת בעולמו שהכעס גורם לאובדן הדעת, כמו שהסכין חותכת והאש שורפת בלא להבחין בין דבר טוב לדבר רע, כך הכועס משכח את תלמודו אף אם היה כעסו מוצדק.

בפרשת שמיני מסופר על מותם הטראגי של בני אהרן נדב ואביהו ביום חנוכת המשכן, בעודם מוטלים מתים בפני אהרן אביהם, אומרת התורה (פרק י פסו’ טז – יח) “ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף, ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם לאמר, מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים הוא, ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה’, הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אכול תאכלו אתה בקדש כאשר צויתי”.

גם כאן כועס משה רבנו על אהרן, על כך שלא נאכל החטאת במקום הקדש.

אהרן פונה למשה בנחת, [אף שידע שמשה טועה בדין, המתין לו אהרן עד שסיים משה את דבריו, כמבוא באבות דרבי נתן], ומסביר לו : “הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה’, ותקראנה אתי כאלה, ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'”.

משה סבר שאכילת כל הקדשים הותרה באנינות, על זה השיב לו אהרן : “אם שמעת בקדשי שעה [שמותרת אכילתן לאונן] אין לך להקל בקדשי דורות [כמו שעיר ראש חדש שעתיד להיות קרב לדורות שיהיה נאכל באנינות]”, [במסכת זבחים (קא.) מבואר שעשה אהרן קל וחומר ממעשר, מה מעשר הקל אמרה התורה ולא אכלתי באוני ממנו, בקדשי דורות לא כל שכן].

משה שומע את דברי הטעם של אהרן אחיו, ואומרת התורה (פסוק כ) “וייטב בעיניו”. משה הודה שאהרן צודק. [במדרש רבה ויקרא (פ”יג אות א) מובא שהוציא משה רבנו כרוז בכל המחנה, ואמר אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי בא ולימד לי].

וצריך ביאור, האם לא ידע משה רבנו שיש לחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות, הלא ממשה למד אהרן את כל התורה, כמבואר במסכת עירובין (נד:), אם כן איך לא זכר משה רבנו דין זה ?

על כך עונה הרש”י [בפרשת מטות] שכיון שכעס משה על אהרן ועל בניו נשתכחה ממנו הלכה זו, שכל הבא לכלל כעס בא לכלל טעות.

האור החיים הקדוש בפרשת שמיני (פרק י פסו’ כ) שואל הרי לפני שכעס ידע משה את ההלכה, אם כן מדוע כעס כאשר ראה שהקרבן לא נאכל, הרי כך הוא דין ?

מתרץ האור החיים הקדוש, שקדם כעס אחר לכעסו של משה על כך שלא נאכל השעיר, כעסו של משה היה על כך ששרפו את השעיר של ראש חודש בלא להתייעץ עמו קודם, [ובספר שיחות מוסר מסביר הגר”ח שמואלביץ זצ”ל שלדעת משה רבנו היה במעשה זה של שריפת הקרבן, בחינה של מורה הלכה בפני רבו עיי”ש].

מכל מקום גם כאן היה כעסו של משה מוצדק, הרא”ש במסכת עירובין (פ”ו סי’ ב) כותב שאפילו בדבר איסור והיתר אסור להורות במקום רבו, כיון שכן מדוע נענש משה רבנו ושכח את החילוק שבן קדשי שעה לקדשי דורות ?

הן הן הדברים אומר הגר”ח זצ”ל, מידת הכעס פוגעת באדם הכועס גם כאשר הכעס מוצדק, איבוד הדעת בשעת הכעס הוא טבע שהטביע הי”ת בעולמו, שהכעס גורם לאובדן דעתו של הכועס כאש השורפת ומכלה, לכן כותב הרמב”ם בהלכות דעות (פרק ב הלכה ג) : “וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שהוא ראוי לכעוס עליו”, וכן הזהיר המגיד למרן הבית יוסף [הובא בספר מגיד משרים בראשית] “והיזהר להתרחק מן הכעס, … ואף על פי שידברו או שיעשו דברים שראוי לכעוס עליהם …”, כי אין הכעס מתחשב בסיבה אם מוצדקת היא אם לא.

כיון שכך הוא כוחו של הכעס, שהוא הורס כל חלקה טובה, עלינו להתרחק ממנו בתכלית הריחוק, כפי שכותב הרמב”ם בהלכות דעות (פרק ב הלכה ב) “ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבנונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב … וכן הכעס מידה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר …” עיי”ש.

במאמר “גנות הכעס” כותב הגר”ח שמואלביץ זצ”ל שהדרך להרחיק מנפשותינו את מידת הכעס, היא רק על ידי לימוד והתבוננות רבה בדברי חז”ל בגנות מידת הכעס.

כדי לתקן את הכפירה שהגיע אליה קין על ידי כעסו כותב הגרי”מ אברג’ל זצ”ל בספר אמרי נועם [חלק ב’ פרשת בראשית] התגלגלה נשמתו של קין ביתרו חותן משה, לכן נקרא יתרו חבר הקני, כיון שהיה משורשו של קין, במשך חייו עזב יתרו את כל הכבוד שהיה לו בהיותו כומר לעבודה זרה, הוא קם ובא אל המדבר כדי להצטרף לעם ישראל, והכריז עתה ידעתי כי גדול ה’, בזה תיקן את מה שפגם באמירה של אין דין, וכדי לתקן את הפגם שגרם באמירה של אין דין חידש פרשת דיינים בתורה.

 

 

 

 

מאמר

על החוטא להאמין בכוחה של תשובה

“ויאמר קין אל ה’ גדול עווני מנשוא, וישם ה’ לקין אות”.

(בראשית פרק ד פסו’ יג – טו).

במדרש רבה בראשית (פרשה כב סימן יב) איתא : “רבי חנין אמר עשאו אות לבעלי תשובה.

וצריך לברר מהו האות שקין מסמל עבור בעלי התשובה ?

ובפירוש יפה תואר על המדרש שם מסביר, שקין הוא האות שממנו ידעו החוטאים שיש מקום לתשובה.

ועדיין צריך ביאור, הלא מצות תשובה מפורשת בספר דברים (פרק ל פסו’ א -ב), אחר סיום דברי הברית בערבות מואב אומרת התורה : והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה … והשבות אל לבבך … ושבת עד ה’ אלקיך ושמעת בקולו, … ושב ה’ אלקיך את שבותך, … כי תשוב אל ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. ושוב מוסיפה התורה (פסו’ יא) : “כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, בפיך ובלבבך לעשותו. וכותב הרמב”ן זצ”ל שהמצוה “הזאת” היא מצות התשובה עיי”ש, אם כן לאיזה ענין נצרך האות ששם הי”ת לקין ?

בספר בני יששכר [מאמר גדולה תשובה דרוש יב] מביא ראשונים ואחרונים שאחד מתנאי התשובה, אולי התנאי החשוב ביותר, הוא שיהיה החוטא מאמין בכוחה של התשובה, שיהיה מאמין שבכוח התשובה לכפר אף אם הרבה לפשוע, וחזר על מעשיו הרעים אלפי פעמים, ואפילו כבר ביקש מחילה מאת השי”ת כמה פעמים ושוב חזר לסורו, אף על פי כן טוב וסלח ואם ישוב באמת תקובל תשובתו.

[כן כותב של”ה הקדוש במסכת ראש השנה [פרק דרך חיים תוכחת מוסר אות קלח]. שמענו מכל זה, מי שעשה עבירה גדולה או קטנה, ועשה תשובה גמורה, כמו שהיא כתובה ברוקח ובשאר ספרים, מאז יהיה לבו נכון בטוח, שסר ממנו חטאתו ועונו תכופר, ולא יכניס ספק בלבו אולי לא נמחל העון, רק יחשוב, בודאי נמחל לו בכח התשובה שעשה עכ”ל.

אין להתייאש מן התשובה

זה לשון רבי יעקב אנטולי זצ”ל [שחי לפני למעלה משמונה מאות שנה] בספר מלמד התלמידים בפרשת דברים : “ואל יתיאש החוטא, ויאמר ומה תועיל לי התשובה, וכבר חטאתי מאד ולא אוכל לעלות למושב הצדיקים, שהרי באה הקבלה האמתית מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינן עומדים. … ואל יאמר החוטא המתמיד על חטאו זמן , איך אוכל לשוב אל ה’ ואני כמה שנים הלכתי הלוך ורחוק ממנו, ורב הדרך ביני ובינו, לא כן, כי קרוב השם לכל אשר יקראוהו באמת עכ”ד].

בשונה מבשר ודם שאף אם יש לו איזו מדה טובה, כגון שהוא רחמן ומעביר על מידותיו לסלוח ולמחול לכל מכעיסיו, מכל מקום אם יתמיד המכעיס להכעיסו יום אחר יום, יופסק מאותו האיש הכוח הסבלנות והמידה טובה של רחמנות ולא ירצה שוב למחול לו.

אכן מידת השי”ת אינה כן, כי כמו שהי”ת הוא ללא גבול וללא תכלית, כך גם מידותיו הם ללא גבול ותכלית, וכן מידותיו רחום וחנון ומידות טוב וסלח, הם מידות ללא גבול ותכלית.

לכן אל לו לחוטא ליפול בעצבות, אל לו לומר לעצמו איך יישא פנים לשוב אליו יתברך, אחר שכמה פעמים כבר חזר מחטאתו וביקש מחילה, ואף הבטיח להשי”ת שלא יחטא עוד ולא יחזור עליהם ושוב חזר לסורו, ואיך יסכים הקב”ה לקבלו בתשובה, אל לו לומר כן, כי אין גבול ותכלית למידת טובו של הי”ת, ואף אם שגה הרבה מאד פעמים, טוב וסלח ה’ וימחול ויסלח ויכפר לו עכ”ד.

הגר”י בלאזר זצ”ל בספר כוכבי אור (מאמר ו) כותב : “כי הנה מלבד הטובה והחסד. שהקב”ה ברא מדת התשובה. לקבל את החוטא בתשובה ומרבה לסלוח. עוד יגדל חסדו ית”ש. אשר הוא רוצה כי החוטא ישוב בתשובה לפניו. כי בנוהג שבעולם אם יחטא איש לאיש או אפילו בן לאביו חטא גדול. אף כי כאשר יבא החוטא לפייס אותו ולבקש ממנו מחילה ימחול לו. בכל זאת לפעמים ירצה בלבו יותר שלא יבא החוטא לבקש ממנו מחילה כלל. אכן הקדוש ברוך הוא חפץ שהרשע ישוב לפניו בתשובה. וכמו שאנו אומרים בתפילת נעילה. ורוצה אתה בתשובת רשעים כו’. וכן אנו אומרים בכל יום בתפילה. ברוך אתה ה’ הרוצה בתשובה”.

תשובתו של קין התקבלה גם שעשה חטא חמור

הראיה לזה היא קין, אף על פי שחטא לפני הי”ת חטא גדול ונורא, שהרג את הבל אחיו, ובמדרש רבה פרשת בראשית (פרשה כב סימן יא) איתא שאמר קין “אבא על מצוה קלה עבר ונטרד מתוך גן עדן, זו שהיא עבירה חמורה שפיכת דמים על אחת כמה וכמה גדול עוני, [אכן אדם הראשון אחר שאכל מעץ הדעת הלך וישב מאה שלושים שנה בתענית, כאשר גופו מסובב בזרדים וקוצים, וזאת משום שהוא לא האמין שניתן לתקן את הפגם שנגרם מהחטא], עוד מובא בתרגום יונתן בן עוזיאל פרשת בראשית (פרק ד פסוק ח) שחטא קין בדברי כפירה ואמר שאין דין ואין דיין, ושאין עולם אחר, ושאין מתת שכר טוב לצדיקים, ושאין נפרעים מהרשעים, ובכל זאת אמר לו הי”ת “אם תיטיב שאת”, ופרשו חז”ל שאמר לו הקדוש ברוך הוא, אם תיטיב את דרכך ותעשה תשובה אני מוחל לך על עוונותיך.

למרות שידע קין את גודל עוונו, גם אז לא התייאש מלבקש מחילה וסליחה, ביודעו שאין קץ וגבול למחילת הי”ת, כפי שטען : “לעליונים ולתחתונים אתה סובל ולפשעי אין אתה סובל ? היינו שאחר שמדתך לסבול העליונים והתחתונים, א”כ אין אתה בעל גבול ומידה, א”כ ודאי גם את פשעי אתה יכול לסבול, ואכן הי”ת קיבל את תשובתו.

זוהי כוונת דברי חז”ל על הפסוק : “וישם ה’ לקין אות”. שעשאו הקב”ה אות לבעלי תשובה, קין הוא אות וסימן לכל בעלי תשובה שאף אם הרבו לפשוע לפני הי”ת, אפילו עשו עבירות וחטאים גדולים וחמורים מאד, גם אז אל להם להתייאש מן התשובה, שאין גבול לרחמי הי”ת, וידו פשוטה לקבל השבים לפניו באמת.

 

 

 

 

פרשת נח

מעשי האדם משפיעים על כל הבריאה

בפרשה מסופר על דור המבול שהשחיתו את דרכם על הארץ, במעשיהם הם השפיעו וגרמו לקלקול בכל הבריאה, והביאו למצב שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ואפילו הארץ עצמה השחיתה.

כך אומר רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון במדרש רבה (פרשה כח סימן ח) : “הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול, הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס, הדא הוא דכתיב כי השחית כל בשר, השחית כל אדם אין כתיב אלא כי השחית כל בשר, רבי לוליאני בר טברין בשם רבי יצחק אמר, אף הארץ זינתה, היו זרעין לה חטין והיא מפקא זונין, אילין זונייא רבה, מן דרא דמבולא אינון”.

כך מובא בזוה”ק (ח”א דף סב ע”א) : “ותשחת הארץ, אי בני נשא חטאן ארעא במאי ? א”ל בגין דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו, כמה דאיתמר כגוונא דא ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, אלא עיקרא דארעא בני נשא אינון”. כעין זה גם בזוהר (ח”א ס”ח ע”א) על פסוק ויאמר ה’ לנח וז”ל : “ת”ח אינון חייבי עלמא גרמו לכל בריין לחבלא אורחייהו, כמה דאינון מחבלין”.

מפורש בדברי הזוהר הקדוש, שהחי הצומח והארץ הושפעו מהמעשים הרעים שעשו יושבי הארץ, בהשחתת דרכם גרמו בני האדם לכך שגם החי והצומח ישחיתו דרכם.

רבותינו המפרשים עמדו על השאלה, איך יתכן שקלקלו החי הצומח והדומם הרי אינם בני בחירה ?

באדם יש חלק מכל הבריאה

בספר נפש החיים (שער א פרק ו) כותב הגר”ח מוולאזין זצ”ל, שאחר שברא הי”ת את כל העולמות, הוא ברא את האדם אחור למעשה בראשית, בריאה נפלאה, כוח מאסף לכל המחנות. שכלל בו כל צחצחות אורות הנפלאות, והעולמות, והיכלין העליונים שקדמו לו. וכל תבנית הכבוד העליון בסדר פרקי המרכבה. וכל הכוחות הפרטים הנמצאים בכל העולמות עליונים ותחתונים. כולם נתנו כח וחלק מעצמותם בבניינו, ונכללו בו במספר פרטי כחותיו שבו.

הגר”ח זצ”ל מביא את דברי הזוהר פרשת פנחס על הפסוק : “ויאמר אלהים נעשה אדם, [הלשון נעשה משמע שהקדוש ברוך הוא התייעץ עם משהו, מן הראוי היה לכתוב אעשה אדם ולא נעשה], כותב הזוהר הקדוש : “בתר דאשלימו לעבידתייהו כל אומן ואומן, אמר לון קב”ה, אומנותא חדא אית לי למעבד, דיהא שותפא דכלנא. אתחברו כלכו כחדא, למעבד ביה כל אחד ואחד מחולקא דיליה, ואנא אשתתף עמכון, למיהב ליה מחולקא דילי. והיינו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.

[לכן ניתן לדרוש מהאדם להיות עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי, [מסכת אבות פרק ה משנה כ], כי בבריאת האדם הוא קיבל מהנמר את תכונת העזות, ומהנשר את תכונת הקלות, ומהצבי את היכולת לרוץ, ומהאריה את הגבורה].

מעשי האדם משפיעים על כל הבריאה

כיון שהאדם הורכב מכל הנבראים, ממלא במעשיו הוא משפיע על כל הבריאה לטוב או לרע, כלשון הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק א) : “כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו”.

כן מצינו באבות דרבי נתן (פרק ח) : “כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים, כך בהמתן היו חסידות. אמרו גמליו של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודת אלילים, שנאמר ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים, ואנכי פניתי את הבית מתרפים. ומה ת”ל ומקום לגמלים, מלמד שלא נכנסו לבית לבן הארמי עד שפנו כל הע”א מפניהם.

מעשה בחמורו של רבי חנינא בן דוסא שגנבוהו לסטים, וחבשו את החמור בחצר, והניחו לו תבן ושעורים ומים ולא היה אוכל ושותה. אמרו למה אנו מניחין אותו שימות ויבאיש לנו את החצר. עמדו ופתחו לה את הדלת והוציאוה, והיתה מנהקת והולכת עד שהגיעה אצל רבי חנינא בן דוסא. כיון שהגיעה אצלו שמע בנו קולה, א”ל אבא דומה קולה לקול בהמתנו, אמר לו בני פתח לה את הדלת שכבר מתה ברעב. עמד ופתח את הדלת והניח לה תבן ושעורים ומים והיתה אוכלת ושותה. לפיכך אמרו כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן חסידות כמותן.

כעין זה מובא במדרש רבה פרשת חיי שרה [פרשה ס סימן ח] ף “חמרתיה דר’ פנחס בן יאיר נסבוה לסטאי עבדת גבון תלתא יומין ולא טעמת כלום, אמרין סופה מייתה ותסרי מערתא עלינו, נמסרה לרבונה, שלחוה ועלת בביתא דמרה, כיון דעלתה נהקת וחכים קלה אמר פתחו לאותה העניה ויהבו לה דתיכול, דאית לה תלתא יומין דלא טעמה מידי, יהבין לה שעורין לא טעמתון אמרין ליה רבי יהבינן לה שערין ולא טעמתון, א”ל תקנתיהו אמרון ליה אין, אפיקתון דמאי אמרו לא כן אלפין רבי הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים פטורין מן הדמאי, א”ל מאי נעביד לה והיא מחמרה על גרמה”.

ביאורו של הבית הלוי זצ”ל

בספר בית הלוי על התורה פרשת נח (פרק ו פסוק יב) מדמה זה הגרי”ד הלוי זצ”ל למה שאנו קוראים “טבע שני”, היינו שבכוח האדם לפעול בעצמו הולדת תכונות חדשות שלא היו קיימות בו, על ידי הרגל וריבוי המעשים נעשה הדבר אצלו טבע שני, להיות משתוקק ונמשך לעשות כן, באופן שגם שמכיר בשכלו כי הם מעשים לא טובים מכל מקום הוא נמשך אליהם. וכמו שאמר הנביא הושע (פרק ה) “לא יתנום מעלליהם לשוב”, אף שהגיע החוטא להבנה שהוא טועה, ושעליו לשוב בתשובה, גם אז מעלליהם הקודמים שהשרישו בגופו טבע שני לצד הרע אינם מניחים לו לעשות כן.

כמו כן פועל האדם במעשיו בכל העולם התחתון בכלל, ולא מבעי אם חטא בפרהסיא, הרי ודאי שגורם לאחרים הרואים שילמדו ממנו, אלא אפי’ אם חוטא בצינעא בינו לבין עצמו, מכל מקום על ידי המשכו אחר איזו תאווה, הוא מגביר את כוחה של תאווה זו, עד שמשרישה בטבע של כל הברואים להיות טבעם נמשך לזה יותר ממה שהיה מקודם, כי כן יסד מלכו של עולם בהטביעו טבע לכל בריותיו, להיות טבעם נשתנה ונמשך אחר מעשה האדם והרגלו, וכפי רוב עשיית האדם כן ישתנה טבע של כולם אם מעט ואם הרבה. ולא לבד בבריות החיים, אלא גם בדוממים נעשה טבע חדש הגורם לשוכן בתוכם להיות להם נטייה לזה. וכמו שאמר הכתוב “ותבאו ותטמאו את ארצי”, שע”י מעשיהם טמאו לגוף הארץ, כי טבע המדינות חלוקים ג”כ, וכמו שאמרו בגמרא קדושין (מט.) עשרה קבין זנות ירדו לעולם תשעה נטלה כו’, וכן בכל המידות, וענין זה הגם כי לא נוכל להשיגו בשכל, מ”מ כל אדם יוכל להרגישו בחוש ממש, בבואו לאיזה מדינה אחרת חדשה שהיא פרוצה באיזו פרט מן הפרטים, ימצא גם בעצמו איזו נטיה והמשכה לזה הפרט, יותר ממה שהיה לו כשהיה במדינה אחרת.

קורות ביתו ואבניו מעידים עליו ביום הדין

בזה מסביר הרב את דברי חבקוק הנביא (פרק ב) “כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה”, במסכת תענית (יא.) אמרו קורות ביתו ואבניו מעידים על האדם בשעת הדין, וביאר הרב זצ”ל שמכל פרטי מעשיו נעשה איזו שינוי בהעצים ובאבנים, הגם שאינם נרגשים לעיני בשר בזה העולם אבל הם קיימים, וממילא כשיביט עליהם לעתיד לבוא יתברר על ידיהם כל מעשיו בכל פרט, ובכל מקום אשר יפנה להביט ימצא כתובים וחרותים מעשיו.

זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן

בזה מבאר הרב את דברי הילקוט שמעוני [ירמיהו רמז רצט] : “זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנם”. לכאורה תמוה שיקבל הצדיק חלק חברו בגן עדן על מעשים שלא עשה, וכן הרשע יקבל עונשו בגהנום על מעשים רעים שעשה חברו ?

ולפי מה שנתבאר שהאדם במעשיו משפיע על כל הבריאה הן לטוב והן למוטב, מבאר הבית הלוי זצ”ל שעל ידי מעשה שעושה הצדיק הוא משפיע תוספת קדושה בכל הבריאה, על ידה מתעורר אדם אחר לעשות מצות, וכן להיפך על ידי שאדם עושה עבירות הוא מוריד את כל הבריאה, בזה הוא גורם אצל בני אדם אחרים משיכה לצד הרע, לעתיד לבוא כאשר יעמוד אדם לדין על מעשה, ידונו אותו על המעשים שעשה, מלבד זה ידונו אותו גם על ההשלכות מהמעשים שעשה, שתי בחינות אלה נקראות דין וחשבון, הדין הוא על המעשים שעשה, שעליהם מגיע לו שכר או עונש, והחשבון הוא על ההשלכות מהמעשים שעשה שעל ידי מעשיו גרם לאחרים לעשות מעשים טובים או רעים, ועל זה אמר המדרש שהצדיק נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, אין הכוונה שנוטל שכר עבור מעשים שעשה סתם אדם, אלה על המעשים הטובים שעשה אדם אחר שהושפע ממעשיו של הצדיק וכן להיפך.

תן דעתך שלא תחריב את עולמי

במדרש רבה קהלת (פרשה ז) איתא שבשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי”.

הרמח”ל זצ”ל במסילת ישרים שם מסביר שכונת המדרש היא, שעל ידי מעשיו הרעים של האדם, יש בכוחו להשפיע על כל הבריאה, עד כדי להחריב את העולם.

וכן היה בדור המבול כותב הגרי”ד זצ”ל : “שהגבירו כל כך התאווה להזדקק לשאינם מינם, עד שנעשה כן בטבע, ונתחדשה זאת הטבע גם להבהמה לעשות כן. וזהו שאמר הכתוב, וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, כי טבע הארץ בעצם נשחת, עד כי השחית כל בשר את דרכו גם הבהמה עכ”ד.

 

 

 

 

 

פרשת נח

תורה מגנא ומצלא

 

“ויאמר ה’ לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”.                                              (בראשית פרק ז פסוק א)

 

בפרשה אנו קוראים על הדור העשירי מאדם הראשון, הדור האחרון לעשרה דורות מבריאת העולם שהיו מכעיסים ובאים לפני הי”ת, דור שהגיע לתחתית השפל מבחינה מוסרית וחברתית, דור שהיה פרוץ בגזל ובעריות, שהביא את העולם למצב שהשפיע לרעה אף על מי שהם נטולי בחירה : “כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ”, ואפילו בדומם “ותשחת הארץ”.

 

אדם אחד בכל העולם הצליח לשמור על עצמו ולשרוד את התקופה הקשה, למרות הטומאה הגדולה שאפפה את העולם, הוא הצליח להישאר צדיק ותמים, אדם זה היה נח.

 

וצריך ביאור, כיצד באמת הצליח נח לשמור על עצמו בדור כזה ירוד, מנין היה לו את הכוח להתגבר על אותם יצרים שנפשו של אדם מחמדתן, כאשר הוא מוקף בחברה מקולקלת, ובכל זאת להחזיק בתואר “צדיק”, איך לא הושפע נח לרעה מהאווירה העכורה ששררה אז באויר העולם ?

כמו כן צריך ביאור, למה מלבד נח [ובניו] לא היה שום אדם אחר בעולם שהצליח לעמוד בניסיון זה, איך יתכן כולם הלכו אחר תאוות ליבם, השחיתו את דרכם, למה הם לא עשו מה שעשה נח ?

נח למד תורה

אחר שציוה הי”ת לנח לבנות תיבה, נאמר לו עוד ציווי (פרק ז פסוק ב) : “מכל הבהמה הטהורה, תיקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים איש ואשתו”.

בחז”ל הקשו מנין ידע נח איזו בהמה היא טהורה ואיזו טמאה, מכאן למדו חז”ל [הובא ברש”י] שנח למד תורה ולכן ידע להבדיל בין חיה טהורה ושאינה טהורה.

אם כן זהו הסוד !

נח עסק בתורה.

במסכת קידושין (ל:) איתא : “כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, ואם אין אתם עוסקין בתורה  אתם נמסרים בידו.

כיון שהיה נח מחובר לתורה, התורה היא זו ששמרה עליו שלא יכשל בחטא, שכך אמרו מסכת סוטה (כא.) : “תורה בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא”, וברש”י מפרש ומצלא מיצר הרע שלא יכשילנו לחטא עיי”ש.

לכן דוקא נח מכל אנשי הדור ההוא הצליח להינצל, כי הוא היה לומד תורה, כוח התורה שעסק בה הגין עליו לבל יהיה ניסת אחר אנשי דורו ויגרר אחר התאוות כמותם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר ב

ונח מצא חן בעיני ה’

פרשת בראשית מסתיימת במילים : “ונח מצא חן בעיני ה'”, מיד אחר כך פותחת פרשת נח במילים : “אלה תולדת נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את  האלוהים התהלך נח”.

מלבד מה שהעידה התורה על נח שהוא היה איש צדיק ותמים, עוד זכה נח למציאת חן בעיני ה’, הפירוש מציאת חן הוא להיות רצוי אצל הי”ת, רבנו יונה זצ”ל בספר שערי תשובה (שער א אות מב) כותב : “ותאוות הצדיקים מן ההצלחות, להפיק רצון מהשם ושיחפוץ בהם, גם אחר שהם הגיעו לבחינה של צדיקים, גם אז עדיין הם מתאווים לבחינה זו של מציאת חן, להיות רצויים לפני ה’.

וצריך לברר במה באה לידי ביטוי אותה מציאת חן בעיני הי”ת ?

מציאת חן – סייעתא דשמיא

רש”י במסכת שבת (קד.) כותב שאדם שהגיע לדרגה של מציאת חן, זוכה שיסיעוהו מן השמים, הוא נקרא בלשון חז”ל הקדושים [עי’ יומא (כח:) ובב”ק (כ:)] “גברא דמריה סייעה”. אדם זה אינו צריך לפחד ולא לדאוג משום דבר, אלא להיות סמוך ובטוח.

במוצאי שבת קודש ישב הבעל שם טוב הקדוש להבדיל, לפי ההבדלה הוא אמר את התפילה שנהוג לומר אחר ההבדלה, תפילה שבה מבקשים מהי”ת שיפתח לנו חמישים שערי ברכה.

ואחר שסיים לומר את התפילה, פנה אל בני ביתו ושאל, מי יכול לומר איזה שער מבין החמישים שערים שהזכרתי הוא השער הכי חשוב ?

ענתה ביתו של הבעל שם טוב זצ”ל, שלדעתה השער הכי חשוב בכל החמישים שערים הוא השער של סייעתא דשמיא [לפי מנהג בני ספרד שערי עזרה], חייך הבעל שם טוב זצ”ל ואמר, נכון מאד ! והסביר, שבשער זה מונח המפתח לכל החמישים שערים כולם.

נח ניצל בזכות מציאת חן בעיני ה’

במסכת סנהדרין (קח:) אומר רבי ישמעאל : אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה’, שנאמר “נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ה'”, נמצא שבכוחה של מציאת חן להציל את האדם אף ממות, גם אם מצד עצמו הוא אינו ראוי לכך.

כך מבאר האור החיים הקדוש (פרק ו פסוק ז) את הסמיכות של דברי התורה בפרשת בראשית (פרק ו פסו’ ו – ח) : “וינחם ה’ כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו, ויאמר ה’, אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם, ונח מצא חן בעיני ה'”.

מבאר האור החיים הקדוש, שלא לצד מעשיו הטובים של נח שהיה צדיק ותמים הוא ניצל מהמבול, כי לאחר שחזר ה’ והתנחם על בריאת האדם, לא יצילנו היותו צדיק, ולזה הוצרך לומר מצא חן ולא מחאו. ואין מזה הוכחה לומר כי לא היה צדיק, כי הגם שהיה צדיק לא תצילנו צדקתו, אלא בחינת החן שהשיג מאמצעות בחינת המצות עכ”ד.

איך זוכים למציאת חן

ועדיין צריך לברר, איך זוכים להשיג את הדרגה נשגבה זו למצוא חן בעיני ה’, איך הגיע נח לקנות מידה זו לעצמו ?

האור החיים הקדוש בפירושו לתורה שם כותב, שנח השיג בחינה זו של מציאת חן באמצעות מצוה שעשה שתועלתה היא להמשיך חן על האדם עיי”ש.

אמנם עדיין לא מבורר בדברי האור החיים זצ”ל, מהי אותה מצוה שבכוחה זכה נח למציאת חן בעיני הי”ת ?

על ידי תורה וענוה זוכים למציאת חן

בספר שיחות מוסר כותב הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, שבדברי חז”ל מצאנו שני דברים שיש בהם סגולה למשוך על האדם חן, האחד היא מידת הענוה, אדם שנוהג בענוה זוכה למצוא חן, כדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק ג פסוק לד) : “ולעניים ולענוים יתן חן”.

הדבר השני שבכוחו למשוך חן על האדם, היא התורה הקדושה. כדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק ה פסוק יט) על התורה הקדושה : “אילת אהבים ויעלת חן”, ופרשו במסכת עירובין (נד:) שהיא מעלה חן על לומדיה עיי”ש.

נח היה עניו וגם למד תורה

אצל נח כותב הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, הזדמנו שני מעלות אלה יחד, מחד היה נח עניו, כך אמרו חז”ל במסכת עבודה זרה (ו.) על דברי התורה “נח איש צדיק תמים”, תמים בדרכיו וצדיק במעשיו, ומפרש רש”י הקדוש תמים בדרכיו, עניו ושפל רוח, [במסכת שבת (קד.) מובא שבאו התינוקות של בית רבן ודרשו על אותיות התורה דרשות נפלאות שאפילו בזמן יהושע בן נון לא נאמרו, אחת הדרשות היא על האותיות נו”ן כפופה ונו”ן פשוטה [סופית], שהם רומזות לנאמן כפוף נאמן פשוט, מסביר רש”י הקדוש שנאמן כפוף היא רמז לאדם כשר שצריך להיות כפוף ועניו, ובספר דברי ישראל כותב רבי ישראל ממודזיץ זצ”ל שנח נכתב עם נון כפופה לומר שהיה עניו וישר עיי”ש].

 

 

עוד מצינו בנח שהוא עסק בתורה, כך מובא ברש”י על הפסוק (פרק ז פסו’ ב) : “מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה שבעה איש ואשתו”. מכאן שלמד נח תורה. [לכן ידע להכיר איזו בהמה היא טהורה ואיזו לא].

שני מעלות אלה, הענווה ולימוד התורה, הם אלה שזיכו את נח למצוא חן בעיני ה’ יתברך, על ידי מציאת חן זו זכה נח להינצל מהמבול.

במסכת כתובות (עז:) מסופר שרבי יוחנן היה מזהיר את הציבור מהזבובים של בעלי ראתן, [הראשונים פרשו שבעלי ראתן הם בני אדם שיש להם מין שרץ במוחם, והזבובים השוכנים עליהם יכולים להעביר את אותו חולי לאיש אחר, ובפירוש כלי יקר לספר ויקרא (פרק יד פסו’ ד) כותב שהוא מין צרעת], ובגמ’ שם מובאים כמה הנהגות שנהגו גדולי ישראל בענין זה, רבי זירא לא היה יושב מול הרוח הנושבת ממקום מושבם, [מחשש שעם הרוח יבואו גם חיידקים מחולי זה וידבק], רבי אלעזר לא היה נכנס באוהלם, [מחשש שידבק בחולי] רבי אמי ורבי אסי לא היו אוכלים מביצים שהגיעו מאותו מבוי שבו היו גרים בו חולי ראתן, ובגמ’ שם מסופר, שרבי יהושע בן לוי היה עוסק עמהם בתורה, את הנהגתו הוא הסביר בכך שהתורה נקראת “אילת אהבים ויעלת חן”, אם חן מעלה התורה על לומדיה אמר רבי יהושע בן לוי, אגוני לא מגנא ?

גם משה רבנו זכה למציאת חן בזכות התורה והענוה

בספר שמות (פרק לג פסו’ יג) אומר משה רבנו לקב”ה : “ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך, הודעני נא את דרכך ואדעך, למען אמצא חן בעיניך”. ברש”י מפרש שאמר משה רבנו לקב”ה : “אם אמת שמצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את דרכך, מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך, למען אכיר כמה שכר מציאת החן, מבואר שגם משה רבנו כמו נח זכה למידה זו של מציאת חן בעיני הי”ת.

 

נח התגלגל במשה רבנו

בספר בשער הגלגולים [הקדמה כט] מובא, שנח התגלגל אחר כך במשה רבנו, זה לשון רבנו האריז”ל בשער הפסוקים פרשת בראשית (דרוש ד) : “ודע, כי נח היה משה, ולא רצה להתפלל על בני דורו, כמו שכתבו חז”ל על פסוק בספר ישעיה (פרק נד פסו’ ט) “כי מי נח זאת לי”. [הנביא מאשים את נח בהבאת המבול] כי הוא גרם שיבואו מי המבול, ולכן נקראו על שמו מי נח.

אמנם כותב רבנו האריז”ל שאעפ”י שנח לא התפלל עליהם, בזכותו נתנה לאותו דור ארכה של מאה ועשרים שנה, כמנין שנותיו של משה רבנו עליו השלום, אולי יחזרו בתשובה.

ומוסיף רבנו האריז”ל שנח בגלגול של משה תיקן אשר עוות, [ואחר חטא העגל, כאשר ביקש הי”ת לכלות את בני ישראל, ולהקים ממשה רבנו עם חדש, משה התפלל עליהם באמרו ואם אין מחני נא. ונקט מחני, מלשון מחוי הנזכר במבול, וימח את כל היקום. [גם המילה מחני היא אותיות של מי נח], וכל ימיו היו בתפלה על הדור, לתקן אשר עוות בתחלה.

רבנו האריז”ל מביא את הפסוק בספר תהילים (פרק כט פסו’ י) ה’ למבול ישב, שפירוש ישב הוא נתעכב מלהביא את המבול עד ק”ך שנה, [במסכת מגילה כא.) אומר רבי יוחנן : “אין ישיבה אלא לשון עכבה”], וזה בזכות משה שהוא הבל, הנרמז בס”ת ה’ למבו”ל יש”ב. וישב ה’ מלך לעולם, פירוש, כי אחר כך כשהביא המבול, היה בשם אלוהים, ולא התנהג עמהם במידת רחמים, שהוא שם ההוי”ה ישב ונתעכב, ולא הנהיג אז העולם, על שהוא רחמים, אלא במדת הדין עיי”ש.

[כך כותב גם רבי נתן שפירא זצ”ל במגלה עמוקות פרשת ואתחנן (אופן קסז) בשם תיקוני הזוהר [תיקו”ז סט קי”ג ע”א] שהקדוש ברוך הוא שתיל למשה בימי נח ולא אצלח, ולכך בפעם הראשון נקרא איש צדיק, ואחר כך כשנסתלקה ממנו נשמת משה, נקרא איש האדמה, ולכך אמר משה מחני נא, כי באותו פעם בימי נח לא התפללתי, אשר מטעם זה נקרא המבול מי נח, ולא מסרתי את נפשי עליהם כדאיתא בזוהר על פסוק ויחל משה, אבל עכשיו אמסור את נפשי עליהם. וזה שאמר מחנ”י אותיות מ”י נ”ח עיי”ש.

[וזה לשון הזוהר הקדוש : “תא חזי מה בין משה לשאר בני עלמא, בשעתא דא”ל קב”ה למשה ועתה הניחה לי וגו’, ואעשה אותך לגוי גדול וגו’, מיד אמר משה וכי אשבוק דינהון דישראל בגיני, השתא יימרון כל אינון בני עלמא דאנא קטלית לון לישראל, כמה דעבד נח, דכיון דאמר ליה קב”ה דישזיב ליה בתיבותא, דכתיב ואני הנני מביא את המבול מים וגו’, וכתיב ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה, ואני הנני מקים את בריתי וגו’, ובאת אל התיבה, כיון דאמר ליה דישתזיב הוא ובנוי, לא בעא רחמין על עלמא ואתאבידו, ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה, כמה דאת אמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח, אמר משה השתא יימרון בני עלמא דאנא קטילת לון, בגין דאמר לי ואעשה אותך לגוי גדול, השתא טב לי דאימות ולא ישתצון ישראל, מיד ויחל משה את פני ה’ אלקיו, בעא רחמין עלייהו ואתער רחמי על עלמא.

גם משה זכה למציאת חן

ואכן גם משה רבנו כמו נח היה אחוז ודבוק בתורה הקדושה, הוא זכה להורידה לעולם הזה, ללמדה את בני ישראל, מאידך היה משה רבנו מושלם גם במידת הענוה, כפי שהעידה עליו התורה הקדושה בפרשת בהעלותך : “והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”. לכן זכה משה רבנו למעלה זו של מציאת חן בעיני הי”ת.

גם יוסף הצדיק זכה למציאת חן

כזה היה גם יוסף הצדיק, גם הוא השיג מעלת התורה, הוא זכה ללמוד עם יעקב אבינו את כל התורה שלמד יעקב בבית שם ועבר, [כאשר שלח יוסף את האחים להוריד את אביהם למצרים, הוא שלח איתם עגלות, בהם הניח יוסף יין ישן וגריסים של פול.

מה מיוחד ביין ישן ?

למה גריסים של פול ולא פול שלם ?

וכותב השל”ה הקדוש, שבזה ביקש יוסף הצדיק לרמוז לאביו, שהוא עדיין זוכר את כל השבעים פנים בתורה שלמד עם יעקב, [יין בגימט’ שבעים], הן בגירסא והן בפלפול [זה נרמז בגריסים של פול, [לכן מיד כתוב “ותחי רוח יעקב אביהם”, לפני שראה יעקב את העגלות ומה שיש בהם, אף שאמרו לו אחד עשר ילדיו פה אחד שהם ראו את יוסף והוא מלך במצרים, אומרת התורה “ויפג ליבו כי לא האמין להם”, וביארו שאין הכוונה שלא האמין להם יעקב שיוסף חי פיזית במצרים, אלא שמבחינת יעקב אבינו עמוד התורה, חיות שייך לייחס רק למי שדבוק בתורה הקדושה שנקראת תורת חיים, שהיא נותנת חיים לעושיה, וכאשר אמרו לו שיוסף לא רק נמצא במצרים אלא שהוא מולך על כל ארץ מצרים, ערות הארץ, סבר יעקב אבינו שבטח כבר אין לו קשר לתורה ולקדושה, רק כאשר ראה את העגלות ומה ששלח בהם יוסף, שיוסף עדיין מחובר לתורה הקדושה וגם לקדושה, כי מי שאינו שומר אל קדושתו אין יכול לזכור מה שלמד, כדברי התורה בסוף פרשת שלח : “ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למען תזכרו …”].

גם במידת הענוה היה יוסף הצדיק אחוז, בספר הכתב והקבלה כותב לבאר דברי התורה על יוסף “והוא נער את בני בלהה, ואת בני זלפה נשי אביו”, שהיה יוסף מתנהג במידת ענוה ושפלות, לשרת את בני בלהה וזלפה, אף שהם בני השפחות, כש”כ שלא התגאה על אחיו בני הגבירה, ויודיענו בזה כי חלומותיו המורות על התרוממותו לא היה הרהורי דיומי, כי אם חלומות נבואיות, ולשכר ענונתנותו, כי לפני כבוד ענוה, ועקב ענוה עושר וכבוד עיי”ש.

כן מצאנו שכאשר אמר פרעה ליוסף : “ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אתו”. לא לקח יוסף את התהילה לעצמו, אלא ענה לפרעה בענוה : “בלעדי, אלהים יענה את  שלום פרעה”.

הדרך להשיג מידת הענוה

 

הרמב”ן זצ”ל באיגרתו המפורסמת כותב שהדרך להשיג את מידת הענוה היא : “וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך. ואם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך. שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד” עכ”ל.

נראה שדבר זה למד רבנו הרמב”ן זצ”ל, ממה מצינו אצל משה רבנו בפרשת שמות (פרק ד פסוק יג), כאשר נשלח על ידי הי”ת להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, אמר משה להי”ת : “שלח נא ביד תשלח”. מפרש הרמב”ן שם : “והנכון בעיני, שלח נא ביד כל אשר תשלח, כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות” עיי”ש.

עדיין צריך ביאור, איך יכול משה רבן של כל ישראל לומר כזה משפט ? האם באמת הוא האמין שכל בני האדם בעולם הם יותר טובים ממנו.

צריך לומר, שמשה רבנו הסתכל כלפי כל אדם ואדם בעולם כפי שכותב הרמב”ן באגרת, אצל כל אחד ואחד הוא חיפש נקודה מסוימת שבה אותו אדם יותר מושלם ממנו, בייחס לאותה נקודה טען משה, שאותו אדם ראוי יותר ממנו לשליחות.

על ידי מידת הענוה זוכים לתורה

כידוע שמידת הענוה היא המפתח לזכות לתורה הקדושה, כך אמרו חז”ל במסכת נדרים (נה.) על הפסוק “ממדבר מתנה”, שמי שמשים עצמו כמדבר שהוא הפקר לכל ניתנת לו התורה במתנה.

בספר ישעיה (פרק נה פסו’ א) אומר הנביא : “הוי כל צמא לכו למים”, במסכת בבא קמא (פב.) אמרו דורשי רשומות : “אין מים אלא תורה”, ובמסכת תענית (ז.) שאלו למה נמשלה התורה למים ? ועונה הגמרא, לומר לך, מה מים מניחים מקום גבוה והולכים רק למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה”.

כך אומר רבי יוחנן במסכת סוטה (כא:) : “אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: “והחכמה מאין תמצא”. וכן דורש רבי יוחנן במסכת עירובין (נה.) את הפסוק בפרשת נצבים : “לא בשמים היא”, לא תמצא בגסי רוח”. ובמסכת סוטה (ה.) איתא : “לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הקב”ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני וזה מפני שפלותו. וכן איתא במדרש תהלים על הפסוק (פרק סח פסו’ יז) : “למה תרצדון הרים גבננים, ההר חמד אלהים לשבתו, אף ה’ ישכן לנצח, שאמר הקב”ה לכל ההרים שבקשו שעליהם תינתן התורה, “אין רצוני אלא בסיני שהוא שפל מכולכם” עיי”ש. ובמסכת תענית (ז.) : איתא שנמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו, מים, יין, וחלב, לומר לך :  מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.

[מטעם זה גם נבחר משה רבנו להיות זה שיוריד את התורה הקדושה לעולם, כי הוא היה סמל לאדם העניו, כפי שהעידה עליו התורה בפרשת בהעלותך : “והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”. [בספרי רבותינו מובא שמשה בענונתנותו לא רצה לכתוב על עצמו שהוא עניו, לכן השמיט מהמילה עניו את האות י’, במקום לכתוב עניו כתב ענו, השמטת האות יו”ד דוקא לא היתה בכדי, האות י’ מרמזת למידת הענוה שהרי היא האות הקטנה ביותר מכל כ”ב האותיות שבתורה, בנוסף לזה גם ראשה של האות יו”ד כפוף, לכן היא מסמלת את מידת הענוה, [בילקוט שמעוני פרשת כי תשא (רמז תז) איתא : “רבי יהודה בר נחמן אמר כשמשה כתב את התורה, נשתייר בקולמוס קימעא, והעבירו על ראשו, ומשם נעשו לו קרני ההוד” ע”כ. ובספר חנוכת התורה (פרשת כי תשא) הקשה רבי העשיל זצ”ל היאך הדעת סובלת לומר אצל הקדוש ברוך הוא שנשתייר דיו בקולמוס, וכי לא ידע מתחלה כמה דיו יספיק לכתיבת התורה כולה, עד שלקח יותר מהצורך והוא דבר תימה ? ועוד קשה בדברי המדרש שהקשה מהיכן זכה משה לקרני הוד, ותירץ על ידי הדיו שנשאר בקולמוס, הרי השאלה היתה באיזה זכות זכה לזה ולא על ידי מה קרנו פניו ? ותירץ הרב זצ”ל על פי דברי המדרש, שבשעה שאמר משה לקדוש ברוך הוא “מחני נא מספרך”, נמחה שמו של משה רבנו מפרשת תצוה, שלא נזכר שמו שם בכל הפרשה, רק בלשון ואתה תצוה. והנה בהיות שהקב”ה יודע אחריתו של דבר מראשיתו, והיה בתוך הקולומס דיו לצורך כתיבת כל התורה כולה, אך כשאמר משה מחני נא, דברי חכם אפילו על תנאי מתקיימים, וחל עליו העונש שלא יהיה נזכר שמו בפרשת תצוה, נמצא דאותו דיו שהיה ראוי לכתוב שמו של משה נשאר בקולמוס, ובעבור שראה הקדוש ברוך הוא שמשה מסר נפשו על כלל ישראל אחר חטא העגל, אותו זכות נתפרע לו בזה שקינח הקולמוס בציצית ראשו, ובעבור זה זכה לקרני הוד, על שמסר נפשו על ישראל]. ועוד תירץ הרב זצ”ל, על פי מה שנתבאר שבמקום לכתוב בתורה את המילה עניו עם יו”ד, כתב משה ענו בלא יו”ד, אם כן נשתייר השיעור דיו הנצרך לכתיבת האות יו”ד, ואותו קינח הי”ת על ציצת ראשו ומזה קרן עור פניו עיי”ש, וכן כותב גם האוה”ח הקדוש בפרושו לספר שמות (פרק לד פסוק כט) : “ומצינו שהעידה התורה על משה שעניו מאוד מכל האדם, וכשאמר ה’ לכתוב הדברים מצינו לו שלא כתב עניו אלא ענו חסרה יו”ד, ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד, כי הפליא ברצונו יתברך, גם ה’ הפליא חסדו לו בשנותו מכל האדם, והוא מה שרמז רבי יהודה באומרו נשתייר בקולמוס קמעא, והוא אות יו”ד שהיה צריך לכתוב, ולא כתב לרוב ענוותנותו וממנה זכה כנזכר” עכ”ל. גם בתרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת שלח מובא שהאות יו”ד מרמזת למידת הענוה, כך פירש את הפסוק בפרשת שלח (פרק יג, פסו’ טז) : “ויקרא משה להושע בן נון יהושע, וכד חמי משה ענוותנותיה קרא להושע בר נון יהושע”, הרי שהוסיף לו משה דוקא אות יו”ד, מפני שהיא מרמזת על הענוה כאמור, מן הסתם ירש יהושע מידה זו ממשה רבו], וכן אומר רבא ואיתימא ר’ יוחנן במסכת חולין (פט.) : “גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר, ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה] עיי”ש.

גם בדברי האור החיים הקדוש פרשת יתרו (פרק יט פסו’ ב) מבואר שמידת הענוה היא מעיקרי ההכנה לקבלת התורה, וזה נרמז במה שכתבה התורה שם : “ויבואו מדבר סיני” [אף שבפסוק הקודם נאמר : “ביום הזה באו מדבר סיני”, א”כ יודעים אנו ששם חנו, ולמה חזר אמר ויבואו מדבר סיני] ? כותב האור החיים הקדוש שם, שבזה בא לרמז שבאו בני ישראל לקבל את התורה כאשר היו מוכשרים ושלמים במידת הענוה, כמדבר הזה שהכל דורכים עליו עיי”ש

כל צדיק זוכה למציאת חן

עוד מבואר בדברי רבותינו, שהסיבה למציאת חן של נח כתובה בהמשך דברי התורה “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו”, במילים אלו באה התורה הקדושה לומר שמי שהוא בבחינת צדיק, הרי הוא זוכה להשיג מעלה זו של מציאת חן.

ומהי ההגדרה של “צדיק” ?

מצאנו שיוסף נקרא “יוסף הצדיק” [כך במסכת יומא (לה:) : “אמרו עליו על יוסף הצדיק”, וכן דרשו בתנחומא פרשת נח (סי’ ד) על יוסף את הפסוק בספר עמוס (פרק ב פסו’ ו) : “על מכרם בכסף צדיק”].

בספר תהלים (פרק לז פסו’ כא) אומר דוד המלך עליו השלום  : “לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן”. הבחינה של צדיק הוא “חונן ונותן”, הפירוש חונן הוא שנותן גם למי שלא מגיע לו, מתנת חינם.

מעשה על רבה של וורשה

 

על רבה של העיר וורשה, בעל החמדת שלמה זצ”ל מסופר, שהיו לו בביתו שני פמוטים מכסף טהור, אותם ירש הרב מאמו הצדקת, ביום מן הימים נעלמו אותם פמוטים מביתו של הרב, כאילו בלעה אותם האדמה, אין צריך לומר שהדבר גרם צער גדול ועוגמת נפש רבה לרב, אך הוא השלים עם העובדה המצערת והמשיך בלימודו.

באחד ימים, הוזמן הרב לביקור בביתו של אחד מהשרים הנכבדים בעיירה, לקח הרב את משמשו והלכו יחד לבית השר, כאשר נכנסו לביתו של השר, נדהם הרב לראות את הפמוטים היקרים, המזכרת היחידה מאמו הצדקת, מונחים על אחד משולחנות הבית, איך הגיעו פמוטים אלה לכאן, הרהר הרב ? ! הוא פנה אל השר ושאל, מנין לך פמוטים יפים אלה ? השיב לו השר, מה פירוש איך ? האדם הזה שהבאת עמך, הוא מכר לי אותם לפני כמה ימים, הרב שמע ולא אמר מילה.

אחר שיצאו הרב והשמש מביתו של השר, שאל הרב את משמשו, למה עשית זאת ?

השמש הרכין את ראשו, והשיב לרב בבושת פנים, הייתי דחוק מאוד, וזקוק לסכום כסף גדול, לא עמדתי בניסיון וגנבתי את הפמוטים מבית הרב, ומכרתים לגוי הזה תמורת הסכום שהיה נצרך לי ?

חייך הרב ברכות אמר לשמש, למה לא אמרת לי שאתה דחוק, למה לא סיפרת שאתה זקוק לכסף, הלא הייתי עוזר לך בחפץ לב ? הרגיע רב את משמשו והמשיכו בדרכם.

ננסה לחשוב, אילו התרחש סיפור כזה איתנו ! איך היינו מגיבים ? מן הסתם היינו כועסים על השמש, היינו מסלקים אותו מהמשרה תיכף ומיד, אבל הרב ברחמנותו, לא רק שהוא לא כעס על השמש, אלא הרגיע אותו, ורצה לעזור לו.

מדרש תנחומא פרשת נח (אות ה) מבואר שנח נקרא “איש צדיק” על כך שהוא זן את בריותיו של הקדוש ברוך בשנת המבול, [במדרש תנחומא דרשו את הפסו’ בספר משלי (פרק יא פסוק ל) : “פרי צדיק עץ חיים” על נח : “תדע לך שפסוק זה על נח הוא מדבר, שכתיב בסופו ולוקח נפשות חכם זה היה נח, שלקח נפשות והיה זן אותם ומאכילן, ומה היה מאכילן, ר’ עקיבא אומר דבלה היה מאכיל כולם, בהמה ואדם וחיה ועוף. כמה שנאמר והיה לך ולהם לאכלה, ואיזהו דבר שבני אדם אוכלין ממנה והבהמה והחיה והעוף, הוי אומר זו דבלה. ורבנן אמרין לאו, אלא כל מין ומין היה אוכל לפי שהיה למוד, הגמל תבן, והחמור שעורים, הפיל עצי גפנים, הנעמית זכוכית, הוי אומר ולוקח נפשות חכם. ד”א ולוקח נפשות. יש בהמה שהיתה אוכלת בשעה אחת ביום, ויש בשתיים של יום, ויש בשלישי של יום, ויש בקריאת הגבר, אמרו רבותינו, שנים עשר חדש שעשה נח בתיבה, לא טעם טעם שינה, לא ביום ולא בלילה, שהיה עסוק לזון את הנפשות שהיו עמו, הוי אומר ולוקח נפשות זה נח].

כמו נח, גם יוסף זכה לתואר “צדיק” מחמת אותה סיבה שזכה לו נח, גם יוסף כמו נח כלכל את בריותיו של הקדוש ברוך הוא בשבע שנות הרעב, כדברי התורה בספר בראשית (פרק מז פסו’ יב) : “ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף”.

לכן זכו נח ויוסף למצוא חן בעיני הי”ת על נח כתוב “נח מצא חן בעיני ה'”  ועל יוסף נאמר בספר בראשית (פרק לט פסו’ ד) “וימצא יוסף חן בעיניו”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

משה רבנו תיקון של נח

בפרשה אנו קוראים על הדור העשירי מאדם הראשון, דור אחרון לעשרה דורות שהיו מכעיסים ובאים לפני הי”ת, המצב הרוחני באותו דור הגיע לתחתית השפל מבחינה מוסרים וחברתית כאחד, הכל היו פרוצים בגזל ובעריות באופן שהשפיעו מעשיהם לרעה אף על יצורים נטולי בחירה : “כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ”, ואפילו בדומם נעשה הקלקול “ותשחת הארץ”.

מלאה הארץ חמס – שליטת הסטרא אחרא

רבותינו מוסיפים עוד שבעקבות החטאים הרבים שעשו בכל הדורות עד אז, וחטאי אנשי הדור ההוא בפרט, נכנס העולם לשליטה טוטאלית של הסטרא אחרא : “כי מלאה הארץ חמס מפניהם”, התגלמות הסטרא אחרא בעולם באה בצורה של הנחש הקדמוני, שהוא נקרא סמא”ל, [עי’ זוהר פרשת ויצא “דכורא אקרי סמא”ל” ושם [חלק א דף כג/ב] : “דא סמאל דאיהו נחש”].

בספר בעל שם טוב על התורה פרשת וילך מובא בשם הבעש”ט זי”ע, שאין דבר בעולם שאין בו ניצוצי קדושה המחייהו, ובספר באר מים חיים פרשת תצא (פרק כא) ד”ה ואמנם הכל מביא שהמקור הוא תיקוני זוהר (קכ”ב ע”ב) אשר לית אתר פנוי מניה, ומלכותו בכל משלה, ואפילו במקום תוקף הרע והסטרא אחרא אי אפשר שלא יהיה בו ניצוץ קדושה מאורו ברוך הוא המחיה אותו [שאם לא כן עשיתו רשות בפני עצמו ח”ו ואין עוד מלבדו כתיב. ואך הקליפה לגודל הרע אשר שם המסבב את הניצוץ ההוא סביב סביב בבחינת סביב רשעים יתהלכון עיי”ש.

גם במילה נחש עיקר השפעת הרע באה מהאות ח’ שבאמצעה, [עי’ בבא קמא (כג:) רבי יהודה אומר ארס נחש בין שיניו הוא עומד, דרך רמז ארז”ל במסכת ברכות (לג.) לא הנחש ממית אלא החטא ממית, ובספר דברי אליהו חידושים על מסכת סנהדרין (לח.) מובא בשם הגר”א זצ”ל לבאר על פי דברי חז”ל במסכת ב”ב (טז.) הוא השטן הוא היצה”ר הוא המלאך המות, וכאשר תקח מאותיות נחש הח’ נשאר שן, וכן מאותיות שטן הט’ נשאר גם כן שן, ואותיות ח”ט בין השני פעמים ש”ן, וזהו ארס נחש שהוא אותיות ח”ט בין שיניו, פי’ בין שני פעמים שן הן עומדים עיי”ש], האותיות שי”ן ונו”ן הם אותיות קדושות, מהם יונקת האות חי”ת את חיותה, כך גם בשם סמא”ל האותיות סמ”ך מ”ם הם שורש הרע, שתי אותיות אלו יונקות ומתקיימות מהאותיות הקדושות אל”ף ולמ”ד, בדור המבול היה קלקול באופן כזה שגרם לסילוק האותיות הקדושות, כך שנשאר העולם בשליטה המוחלטת של הטומאה, שהם האות חי”ת שבמילה נחש והאותיות סמ”ך מ”ם שבשם סמא”ל, שלושתן יחד מרכיבות את המילה “חמס”.

מציאות זו לא הותירה ברירה בפני הי”ת, זכות הבחירה שניתנה לאדם ביום בריאתו, גרמה לו להרחיק לכת ולהביא את הי”ת להחלטה שהיתה בלתי נמנעת : “הנני משחיתם את הארץ”.

 

דור המבול נענשו בכליה

במדרש רבה פרשת מצורע (פרשה יז אות ד) אומר רב הונא בשם רבי יהושע בר אבין, ור’ זכריה חתניה דרבי לוי בשם ר’ לוי : “אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה”, כך היא הנהגת שמים, שאין הי”ת פוגע בנפשות תחילה. כן מצינו בפרשת נגעים, קודם באים הנגעים על ביתו של האדם, אם לא עשה תשובה אז נראים הנגעים בבגדו, אם גם אז לא עשה תשובה, אז פוגעים הנגעים בגופו.

בדור המבול, כאשר הגדשה הסאה, מיד נענשו אנשי אותו הדור בכליה רח”ל, וזה משום שההשחתה והקלקול היו כל כך גדולים עד שלא היה ניתן להמתין, לכן מיד בתום מאה ועשרים שנה נפגעו בגופם.

מידות התיבה כנגד האותיות שפרחו

כדי להציל את נח ממי המבול מצוה אותו הי”ת לבנות תיבה, לתוכה הוא נצטוה להיכנס עם אשתו בניו וכלותיו בזמן המבול, יחד עם כל החיות הבהמות והעופות שיבואו אליו מעצמן.

כבר העיר הרמב”ן (פרק ו פסו’ יט) : “ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד. גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג ב) מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם, ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם. וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה.

[צא וחשוב, משקל של פיל נע בין ארבע לשבע טון, היפופוטם שוקל בין טון וחצי לשני טון, פיל אוכל בממוצע 150 קילו של צמחיה, ושותה 140 ליטר מים ביום, לשנה מדובר במשקל של 11.600 טון, כפול שתי פילים 105,850 טון וזה רק הפילים, צא וחשוב אם לקחו שניים מכל סוגי הפילים הקיימים היום, ומה עם שאר החיות והבהמות], איך תישא תיבה מעצים את כל המשקל הזה ?

וכותב הרמב”ן זצ”ל “אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה”.

ואם תאמר שואל הרמב”ן אם כבר נעשה נס, יעשנה קטנה ויסמך על הנס הזה ?

כותב הרמב”ן זצ”ל “ראה השם יתברך לעשותה גדולה, כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה, ויספרו עליה, וידברו בענין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה, אולי יעשו תשובה.

ועוד עשו אותה גדולה, למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים עכ”ד.

 

עוד ביארו בזה, שמידות התיבה היו מכוונות כנגד אותם אותיות קדושות שפרחו מעוצם החטאים וטומאתם, אורך התיבה היה שלוש מאות אמה כנגד האות שי”ן שבמילה נחש, רוחב התיבה היה חמישים אמה, כנגד האות נו”ן שבמילה נחש, גובה התיבה היה שלושים אמה כנגד האות למ”ד שבשם סמא”ל, ועוד אמה אחת בגובה התיבה, “ואל אמה תכלנה מלמעלה”, כנגד האות אל”ף שבמילה סמא”ל שכולם אותיות קדושות כאמור.

 

גם נח היה צריך להיענש

במסכת סנהדרין (קח.) אומר רבי ישמעאל שגזירת הכליה לא פסחה גם על נח ובני ביתו, אף שהעיד עליו הי”ת : “אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”, שלמרות האוירה הטמאה שהיתה בעולם, הצליח נח לשמור את עצמו ולהישאר צדיק, דוקא משום כך הוטלה עליו האחריות על בני דורו, הוא נתבע על כך שלא הצליח להשפיע עליהם לחדול ממעשיהם הרעים.

בזוהר הקדוש מכונה נח בשם “רעיא שטיא”, רועה שוטה. נח נכשל בתפקידו בכך שלא הצליח לבטל את עונש המבול, במקום אחר מכונה נח בשם “צדיק בפרוה”, זאת משום שבתוך הקיפאון הרוחני ששרר בכל העולם, במקום לחמם את בני דורו, הוא עטה על עצמו פרווה וחימם רק את עצמו, לכן הנביא ישעיה (פרק נד פסוק ט) מייחס את הבאת המבול לנח : “כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך”.

משה רבנו גלגול נח

הסיבה שבכל זאת ניצל נח מעונש המבול, מובא בספרי רבותינו שכיון שראה הי”ת שעתיד הוא לתקן את הדבר בעוד שבע עשרה דורות, אז יתגלגל נח בגופו של משה רבנו, דבר זה אומר רבנו האריז”ל נרמז בדברי משה “מצאתי חן בעניך”, חן אותיות נח, אכן כאשר נולד משה רבנו אומרת התורה בספר שמות (פרק ב פסו’ ב) : “ותלד בן ותרא אתו כי טוב הוא”, טוב בגימט’ עולה שבע עשרה, ראתה יוכבד שמשה הרך הוא הדור השבע עשרה מנח, היינו שבו מגולגלת נשמת נח, [עי’ עוד בשל”ה הקדוש [פרשת נח תורה אור אות יג] שכתב : “שנרמז משה בענין המבול, כמו שאמרו בפרק שילוח הקן חולין (קלט:), משה מן התורה מנין, דכתיב ‘בשגם הוא בשר’, ‘בשגם’ בגימטריא ‘משה.

 

עוד כותב שם רבנו האריז”ל שלכן הצילה יוכבד את משה על ידי השמתו בתיבה, כשם שהגינה התיבה על נח מי המבול, [כן כותב רבי דוד שלמה אייבשיץ זצ”ל בספר ערבי נחל פרשת נח (דרוש ב) : “והנה על מה שלא שניצול רק על ידי תיבה, עם כי הרבה רווח והצלה לפניו … כי עבור שהיה בו נשמת משה רבינו ע”ה, התחיל הוא התיקון, כמו שאח”כ הושלך משה רבינו ע”ה לתיבה ביאור עבור תיקון הדור ההוא].

אכן בשעת המבחן, אחר שחטאו עם ישראל בעגל ונגזרה עליהם כליה, אומר הי”ת למשה (פרק לב פסו’ י) : “ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול”, [כעין זה בספר דברים (פרק ט פסו’ יד) : “הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו”]. אך הפעם משה שם נפשו בכפו בעבור כלל ישראל, הוא פונה אל הי”ת (פסו’ לב) : “ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת”, בזה תיקן משה את מה שפגם נח בכך שלא מסר נפשו על הכלל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

נח עשה לפני המבול הכנה להנהגה של י”ג מידות של רחמים

 

בסוף פרשת בראשית (פרק ה פסו’ לב) אומרת התורה : “ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת”. וברש”י הקדוש שם מביא את דברי רבי יודן במדרש : “מה טעם כל הדורות הולידו למאה שנה וזה לחמש מאות ? אמר הקדוש ברוך הוא אם רשעים הם יאבדו במים ורע לצדיק זה, ואם צדיקים הם אטריח עליו לעשות תיבות הרבה, כבש את מעיינו ולא הוליד עד שהיה בן חמש מאות שנה, כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין לפני המבול, דכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות”.

מבואר בדברי המדרש שהי”ת גרם לנח שלא ילד הרבה שנים קודם המבול כדי שלא יהיו בניו ברי עונשין בזמן המבול, וצריך ביאור, מדוע לא סתם הי”ת מעיינו עד אחר המבול ואז היה יולד את בניו ?

[בפשוטו כדי להפיק את רצון ה’ שלא לצער את נח במיתת בניו, או שלא להטריחו בבניית הרבה תיבות, די היה בכך שהם יולדו לו בסמוך למבול באופן שלא יהיו ברי עונשים בזמן הבאת המבול, ולכן לא סתם ה’ מעיינו עד לאחר במבול].

מדוע אצל נח כתוב שהוא ילד שלושה בנים

אכן נראה עוד בזה בהקדם מה מפורש בתורה שזכה נח להוליד שלושה בנים, מה שלא נזכר כן אצל הדורות הקודמים [בפרשת בראשית פרק ה מוזכר רק לידת בן אחד, אף שאח”כ כתוב ויולד בנים ובנות, מכל מקום לא נתפרש כמה ילדו וגם לא נתפרש שמות האחרים] ?

למה קרא נח לבניו בשמות אלה

גם השמות שקרא נח לשלושת בניו שנולדו לו, שם חם ויפת צריכים ביאור, מה עניינם של שמות אלה שקרא להם נח בשמות אלה דווקא ?

חידושו של המקובל האלקי רבי צבי הירש מזידיטשוב זצ”ל

ונראה בזה על פי מה שכותב המקובל האלקי רבי צבי הירש מזידיטשוב זצ”ל בספר בית ישראל פרשת נח ששלושת הבנים שילד נח לפני המבול היו הכנה להצלתו מהמבול בכח י”ג מידות של רחמים, שמנין השמות נח, שם, חם, יפת, עולה תתקל”ו כמניין י”ג פעמים  חסד [חסד =72 X 13 = 936] עיי”ש.

[בפרשת מקץ מסופר על ההתגלות של יוסף לאחיו, זה היה אחר מציאת הגביע שהניח האיש אשר על בית יוסף באמתחת בנימין, דבר זה הכעיס את יהודה והוא חזר עם כל השבטים אל יוסף לבקש על בנימין.

כאשר הגיעו השבטים הקדושים למצרים ועמדו לפני יוסף, פונה אליהם יוסף בתוכחה : “מה המעשה הזה אשר עשיתם, הלוא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמני” ? יהודה מתנצל : “מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו”.

ושאלו רבותינו מה ראה יוסף לבקש עלילה על בנימין על ידי הטמנת הגביע באמתחתו, למה לא ביקש מהאיש אשר על ביתו לשים באמתחת בנימין את הכסף שהביא איתו מארץ כנען לקנות אוכל, כפי שעשה כן לאחיו בפעם הראשונה שחזרו לארץ כנען ?

זאת ועוד יש לשאול בפרשה זו, איך הוציא יוסף הצדיק דבר שקר מפיו, שהוא ניחש את דבר גניבת הגביע, בעוד שהוא שם אותו על ידי שלוחו באמתחת בנימין ?

וביאר הרבי מזידיטשוב זצ”ל שיוסף ביקש לעורר על אחיו הקדושים את הי”ג מידות של רחמים כדי לבטל מעליהם את מידת הדין על מכירתו, לכן שם באמתחת בנימין דוקא גביע ולא דבר אחר, כי המילה גביע מורכבת מארבע אותיות י”ג – ע”ב שהם רמז לי”ג פעמים ע”ב גימטריה חסד, וזה שאמר להם יוסף כי נחש ינחש איש אשר כמוני, נתכוון יוסף לומר להם שעשה כן בשביל מטרה זו, כי ר”ת של המילה ינחש היא נ’ח ש’ם ח’ם י’פת שעולה כמנין י”ג פעמים ע”ב עכ”ד.

נח התגלגל ביוסף

אכן בספר גלגולי נשמות [ליקוטים אות ד] כותב הרמ”ע מפאנו זצ”ל שנח התגלגל אח”כ ביוסף הצדיק ולכן יוסף לא שתה יין עד שראה את אחיו ושתו ושכרו עמו, לתקן מה ששתה נח יין ונשתכר ונתגלה בתוך אהלו. [בשער הפסוקים פרשת נח כותב רבנו האריז”ל שלכן יוסף זכה לתואר צדיק כי היה גלגול של נח שהיה לתואר זה על ידי שנשמר מחטאי דור המבול שהיו פרוצים בעריות, כן יוסף עמד בניסיון עם אשת פוטיפר, לכן ילד נח שלושה בנים, כי ג’ פעמים בן גימטריה יוסף, לרמז שהוא עצמו היה אחוז במידה זו של יוסף עיי”ש, ואכן בפרשת ויחי (פרק מט פסו’ כב) מכנה משה רבנו את יוסף “בן פרת יוסף” וברש”י מפרש בן פרת, בן חן, שהי”ת נתן ליוסף נשיאות חן, וכן בפרשת וישב (פרק לט פסו’ ד) נאמר על יוסף “וימצא יוסף חן בעיניו”, אומנם יש לומר עוד שבזה נרמז שהיה יוסף גלגול של נח, וזה פירוש “בר חן” הבן של חן אותיות נח, [כמו שכותב רבנו האריז”ל בשער הגלגולים [הקדמה כט] שנח התגלגל במשה, ושזה רמוז בפסוק : “וגם מצאת ח”ן בעיני, הם אותיות נ”ח למפרע עיי”ש], כידוע שהראשון לגלגול נקרא אב, כמו שאנו אומרים בוידוי אבל חטאנו אנחנו ואבותינו, והעיר מזה האלשיך הקדוש בפרשת אמור (פרק כג פסו’ כז) הלא כמו זר נחשב, כי נחנו פשענו ומרינו ואנחנו עונות אבותינו נזכיר, הבנים יאכלו בוסר ושיני אבות תקהינה, כי למה נגלגל עצמותיהם בקבריהם. ואם אבות הם איה כבודם, כי נהיה להם למזכיר עוון להיתפש על ידינו ? וכותב האלשיך הקדוש “כי זאת היתה עם לבבם. כי לא בלבד נתוודה על אשר חטאנו בגלגול הזה, כי אם גם בגלגולים הראשונים, כי עדיין אנו חייבים בעונות ראשונים. וזהו אנחנו ואבותינו, כי הלא אבותינו אשר קדמונו הן הם גלגוליהם הראשונים, כי במי ומי היו גלגולינו אם לא באבותינו שבכל דורות שלפנינו].

לפי זה יובן מה שאמר יוסף לאחים כי נחש ינחש איש אשר כמוני, כי  בהיותו גלגול של נח ידע סוד המתקת הדינים על ידי י”ג מידות של רחמים, הרמוזים בשם גביע, ובזה בא לתקן מה שלא התפלל על בני דורו בזמן המבול, וכעת מבקש ומתפלל עבור אחיו שלא יענשו במידת הדין

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

המרחם על בריות זוכה להנהגה של רחמים מצד הדין

“עשה לך תיבת עצי גפר, קנים תעשה את התיבה, וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר”.                                                                         (בראשית פרק ו פסוק יד)

 

רש”י הקדוש שואל : “הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבניין זה, [במסכת זבחים (קיג:) יש דעה שבארץ ישראל לא ירד מבול, אם כן יכל הקדוש ברוך הוא להביא את נח ואת כל החיות ובהמות לארץ ישראל] ?

עונה רש”י הקדוש : “כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה, ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו” עכ”ל.

מאה ועשרים שנה האריך הי”ת אפו לאנשי הדור ההוא, אולי יראו את נח בגיל כזה מופלג טורח לבנות תיבה כזו גדולה, ויחדלו מעושק ידם ויחזרו בתשובה.

[כעין זה כותב הרמב”ן זצ”ל (פרק ו פסו’ יט) : “ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד. גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג ב) מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם, ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם. וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה. אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה:

ואם תאמר שואל הרמב”ן זצ”ל “יעשנה קטנה ויסמך על הנס הזה ?

כותב הרמב”ן “ראה השם יתברך לעשותה גדולה, כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה, ויספרו עליה ,וידברו בענין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה, אולי יעשו תשובה”].

עברו חלפו להם אותם מאה ועשרים שנה של הארכת אף, אף אחד מאנשי הדור ההוא לא חזר בתשובה, מלבד נח ובניו המשיכו אנשי הדור להרשיע, עד שנתמלאה סאתם ונגזר עליהם כליה, כולם מלבד נוח ובניו מתו במבול.

גם על נח היתה הגזירה למות

בפרשת וירא (פרק יח פסו’ לב) מסופר שכאשר אברהם אבינו התפלל על אנשי סדום, בסוף דבריו הוא ביקש מה’ יתברך “אולי ימצאון שם עשרה”, הקדוש ברוך הוא השיב לו “לא אשחית בעבור העשרה”, ברש”י הקדוש שם כותב : “על פחות לא בקש. אמר, דור המבול היו שמונה, נח ובניו ונשיהם ולא הצילו על דורם”, מדברי רש”י אלו משמע שמצד הדין היו גם נח ובניו צריכים למות במבול יחד עם בני דורם.

ואף שהעידה התורה על נח שהיה צדיק תמים, וכן אמר לו הי”ת לנח פני המבול “אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”, ובסוף פרשת בראשית אומרת התורה שנח מצא חן בעיני ה’, מכל מקום אמרו במסכת בבא קמא (ס.) : “כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים; ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה”.

אכן אחר שהרשיעו באי עולם ונגזר להביא עליהם את המבול, פונה ה’ לנח (פרק ו פסוק יג) בשם אלהים שהוא כינוי מידת הדין : “ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר בא לפני … והנני משחיתם את הארץ”. וכותב האלשיך הקדוש שבזה בא הקדוש ברוך הוא לומר לנח, לפי הנהגה זו של מידת הדין השולטת כעת אין לו מציאת חן וגם הוא ובניו צריכים למות במבול.

וכן מפורש במסכת סנהדרין (קח.) : “תנא דבי רבי ישמעאל, אף על נח נחתך גזר דין שנאמר נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ה'”, ברש”י שם ד”ה כי נחמתי מסביר שדרשינן סמוכין “כי נחמתי כי עשיתים ונח”, שהיינו גם על נח ניחם ה’ ולא הי’ ראוי להינצל מהמבול, מהטעם הנ”ל שהמשחית אינו מבדיל בין צדיק לרשע, [או מהטעם שמובא בזהור הקדוש פרשת נח שנתבע נח על כך שלא התפלל על בני דורו, או מהטעם שכותב החתם סופר [פרשת נח דף כב ע”ב ד”ה ועד”ז יפורש] שנח נתבע על שלא הוכיח את בני דורו לפני שנתבשר על הבאת המבול]

ונח מצא חן בעיני ה’

הטעם שנח ובניו לא מתו במבול אומרת התורה, כי נח מצא חן בעיני ה’, [חן הוא מלשון חינם, שהוא כינוי לדבר שאין ראוי לו מצד עצמו או מצד הדין והיושר, אלא רק מצד החסד והחנינה מצד הנותן, כדברי חז”ל במסכת ברכות (ז.) “וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו ראוי”, וכן דרשו בספרי פרשת נשא ויחונך שיתן לך מתנת חנם].

בזוהר הקדוש פרשת נח [דף סג עמוד א] כתוב, שלכן ציוה הי”ת את נח לבנות תיבה, כדי להצילו מן המבול : “ועל דא עשה לך תיבת עצי גופר בגין לאשתזבא ולא יכיל לשלטאה עלך, ת”ח תנינן בזמנא דמותא אית במתא או בעלמא לא יתחזי בר נש בשוקא בגין דאית ליה רשו למחבלא לחבלא כלא, בגיני כך א”ל קודשא בריך הוא בעי לך לאסתמרא ולא תחזי גרמך קמי דמחבלא דלא ישלוט עלך”.

איך זכה נח להנהגה של רחמים כאשר מידת הדין מתוחה

ועדיין צריך ביאור, איך ניצל נוח הרי מידת הדין היתה מתוחה גם עליו, וכאשר מידת הדין שולטת אין מקום להנהגה של חסד, כן כותב האור החיים הקדוש בפרשת בשלח (פרק יד פסו’ טו) שכאשר מידת הדין מתוחה אי אפשר לפעול על ידי מידת הרחמים, לכן כאשר התפלל משה עבור בני ישראל על שפת ים סוף, אמר לו ה’ “מה תצעק אליי”, רש”י הקדוש מפרש שאמר לו הקדוש ברוך הוא, לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה, ומסביר האור החיים הקדוש שלצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, אמר למשה אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ עשות נס, כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת עיי”ש, לפי זה כיון שמידת הדין היתה מתוחה על נח, איך זכה להינצל מגזירת המבול, אף שבתורה כתוב שנח מצא חן בעיני ה’, בפירוש רבי אברהם אבן עזרא לספר בראשית (פרק ו פסו’ ח ) כותב שהמילה חן היא מגזרת רחמים, כן מפרש רש”י בספר שמואל א’ (פרק א פסו’ יח) את דברי חנה לעלי “תמצא שפחתך חן”, לבקש עליה רחמים], ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת ?

למה הציל הי”ת את נח על ידי התיבה

גם האופן שבו הציל הי”ת את נח והנלוים אליו צריכה ביאור, למה דוקא על ידי בניית תיבה, לדעת רבי יוחנן במסכת זבחים (קיג.) בארץ ישראל לא היה מבול כדברי הפסוק “את ארץ לא מטהרה היא, לא גושמה ביום זעם”, אם כן למה לא נטלם הי”ת והביאם אל ארץ ישראל, מה העניין בניית התיבה דוקא ?

אדם שמרחם על הבריות זוכה להנהגה של רחמים מצד הדין

אכן יש עצה להתגבר על מידת הדין ולזכות להנהגה של רחמים גם כאשר מידת הדין שולטת, וזה כאשר ההנהגה של הרחמים מגיעה לאדם מצד הדין, באופן זה מידת הדין אינה מתנגדת ואינה מונעת את הנהגה של הרחמים, כיון שגם הנהגה זו גם באה מצד הדין.

במסכת שבת (קנא:) אומר רבן גמליאל ברבי : “כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים”. מבואר שאדם שמתנהג עם בריות במידת הרחמים, בזה הוא זוכה שגם איתו ינהגו במידת הרחמים.

ובספר מסילת ישרים (פרק יט) כותב הרמח”ל זצ”ל שמה שזוכה להנהגה של רחמים משמים הוא מצד הדין : “וזה פשוט, כי הקדוש ברוך הוא מודד מדה כנגד מדה, ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין הוא, כיון שהיא מדה כנגד מדתו” עכ”ל.

בתיבה קיים נח בעצמו כל המרחם על הבריות

מעתה נראה שלכן הציל הי”ת את נח על ידי בניית התיבה דוקא, בספר ליקוטי מוהר”ן [תורה קיט] כותב רבי נחמן מברסלב זצ”ל, שכאשר אדם זקוק לרחמים, ה’ יתברך שולח לו מצב שהוא ירחם על אחרים, על ידי זה מרחמין עליו מן השמים, רצה הקדוש ברוך הוא שנח יקיים בעצמו כל המרחם על הבריות, ועל ידי זה יזכה בדין  שירחמו עליו וניצל מגזירת המבול, וכן כותב האלשיך הקדוש בפירושו לפרשת נח, שבתיבה חיבר ה’ יתברך את נח ובניו עם מידת רחמים, כי בזמן שהותם בתיבה, היו צריכים נח ובניו לטפל בכל בעלי החיים הרבים שהיו איתם, כל בעל חי בזמן הראוי לו, לכל אחד מזונו הראוי לו, דבר שמצריך מידה גדושה של רחמים.

וכן מובא בילקוט שמעוני תורה (פרשת נח רמז נט) שאליעזר עבד אברהם שאל את שם בן נח איך הסתדרתם בתוך התיבה ?  [כעין זה מובא גם במדרש שוחר טוב (מזמור לז) ששאל אברהם אבינו למלכי צדק, רש”י בפרשת לך לך (פרק יד פסוק יח) מביא בשם מדרש אגדה שהוא שם בן נח, ובשפתי חכמים שם (אות ת) כותב שראשי התיבות של המילים מ’לך ש’לם למפרע הוא שם עיי”ש], אמר לו שם שם בן נח : “צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, בלילה האכלנוה בלילה, ומספר שם בן נח לאליעזר אברהם, שלא ידע נח מה אוכלת הזיקית, עד שפעם פתח נח רימון והוציא ממנו את הגרגרים, תוך כדי נפלה תולעת והזיקית אכלה אותה, אז הבין נח שמאכלה תולעים והיה מכין לה תולעים בתיבה למאכלה, כעין זה אומר רבי לוי במדרש תנחומא פרשת נח (סימן יד) “כל שנים עשר חודש שהיה נח בתבה, לא טעם טעם שינה, לא הוא ולא בניו, שהיו זקוקין לזון את הבהמה והחיה, שיש מהן שאוכלת בשתי שעות בלילה, ויש מהן שאוכלת בג’ שעות ביום, מכאן תדע לך שלא טעם נח טעם שינה”.

כך כותב הרבי מראדומסק בספר תפארת שלמה פרשת נח : “ובאמת כן הוא, כי ע”י שהתעוררו מדת הרחמנות במעשיהם הטובים על כל אשר היו בתיבה, ע”י כך התגוללו רחמים משמים עליהם, אדם ובהמה תושיע ה’, אדם בזכות בהמה.

בזה מבאר האור החיים הקדוש את הפסוק בפרשת נח (פרק ח פסוק א) : “ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה, ויעבר אלהים רוח על הארץ, וישכו המים”, למה היה צריך הכתוב להזכיר גם את כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה, די היה לכתוב ויזכר אלהים את נח, ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים ?

כותב האור החיים הקדוש, שזכר הי”ת כל הטורח והעול אשר עליו מהבהמה והחיה וגו’ אשר אתו בתיבה וחמל עליו עיי”ש. [ס”ת של המילים ויעבר אלהים רוח הם רח”ם, רמז שניצלו ממי המבול בזכות מה שריחמו על החיות והבהמות בתיבה].

ובתפארת שלמה שם כותב הרבי מראדומסק זצ”ל : “וכן דור המבול, אלו היו להם רחמנות איש על רעהו, אז מדה כנגד מדה היה מתעורר רחמנות ה’ עליהם, אבל כי מלאה הארץ חמס מפניהם, ולא היה בהם רחמנות לכן נחתם גזר דינם” עכ”ל.

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

על ידי התיבה זכה נח לטהרה

 

“עשה לך תיבת עצי גפר קנים תעשה את התיבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר”.                                                                                      (פרק ו פסו’ יד)

רש”י הקדוש כותב שקינים שנצטוה נח לעשות בתיבה, הם המדורים לכל בהמות והחיות שעתידים לבוא אל התיבה.

וצריך להבין למה התורה כתבה קינים ולא מדורים ?

במדרש רבה פרשת נח (פרשה לא) אומר רבי יצחק : “מה הקן הזה מטהר את המצורע, אף תיבתך מטהרתך, כמו שמצורע צריך שתי ציפורים לטהרתו, כך התיבה צריכה לטהר את נח מהצרעת שלו.

מבואר במדרש שלתיבה היה תפקיד לטהר את נח מצרעתו כמו קן הציפור שמטהר את המצורע מטומאתו, בספר שם משמואל פרשת נח עומד הרב זצ”ל על הקשר בן הצלתו של נח על ידי התיבה, לדין טהרת מצורע על ידי קן ציפור ?

הנביא ישעיה מייחס את עונש המבול לנח : “כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך”.

בזוהר הקדוש מובא, שלאחר שאמר הי”ת לנח שהוא עומד להביא מבול על הארץ, אמר לו נח, ולי מה את עושה. אמר לו והקימותי את בריתי אתך וגו’ עשׂה לך תיבת עצי גפר. ולא ביקש רחמים על העולם וירדו גשמים והאבידו את כל העולם, לכן מקרא המבול “מי נח” כיון שלא ביקש רחמים על בני דורו, אף שצדיק כמו נח ודאי התפלל על דורו, צריך לומר שעיקר הקפידא עליו היתה על שלא הרבה להתפלל עליהם עד שביטל מעליהם את הגזירה.

נח לא הוכיח את בני דורו

בספר קדושת לוי פרשת נח מביא את דברי רבנו האר”י ז”ל בספר הליקוטים פרשת נח ד”ה ויולד נח, [ובליקוטי תורה פרשת כי תישא ד”ה מחני] שנח נענש על שלא היה מוכיח הרשעים שבדורו, והוצרך לגלגל במשה, ומשה היה מתקן, שהיה מוכיח תמיד כל ישראל.

[הרב שם מבאר שישנם שני מיני צדיקים שעובדים את הבורא, אחד הוא זה שעובד את הקדוש ברוך הוא בהתלהבות גדולה, אבל הוא עובד לעצמו, ואינו מקרב הרשעים להיותם גם כן מעובדים את הקדוש ברוך הוא, אלא שהוא עצמו לבדו עובד הבורא. וכזה היה נח, ויש צדיק אחד שעובד הבורא, ומחזיר הרשעים להיות גם כן מעובדי הבורא, כמו אברהם אבינו שהיה מגייר גרים עיי”ש].

נח בודד עצמו מהרשעים כדי שלא יתקלקל

בספר אהבת יהונתן על (פרק ז פסוק ו) כותב, שאף שיש לומר שהטעם שלא הוכיח נח את בני דורו, הוא מחמת שראה שהם רשעים, ולכן הוא בודד והרחיק את עצמו מהם, לבל יפתו אותו חס ושלום, כמאמר שלמה המלך בספר משלי (פרק א פסוק טו) : “מנע רגלך מנתיבתם”. אמנם כשהיה כבר בן ת”ר שנה א”כ שוב אינו חוטא ורגלי חסידיו ישמור. והיה לו לבטוח בה’ ולהוכיחם עיי”ש].

מניעת הדיבור במקום שצריך לדבר נחשב חטא

בספר שם משמואל [סוכות תרע”ו] כותב הרב זצ”ל שמניעת הדיבור במקום שצריך לדבר, נחשב הדבר חטא, כמו המדבר מה שאין ראוי לו לדבר. הרב זצ”ל מביא מדברי הזוהר הקדוש [ח”ג דף מו עמוד ב] שעונש צרעת בא על מניעת דיבור במקום שצריך לדבר ולהוכיח. וע”כ היה צריך נח טהרה כעין טהרת המצורע עיי”ש.

בספר דברי אגדה פרשת נח מביא הגרי”ש אלישיב זצ”ל את דברי  הגמרא במסכת ערכין (טז.) א”ר שמואל בר נחמני א”ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שווא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין”.

מקשה הרב זצ”ל, באיזה אופן צרעת באה על שפיכות דמים ? הרי אדם שהרג אדם, אם במזיד, חייב מיתה. ואם הרגו בשוגג, גולה לעיר מקלט ?

מתרץ הגרי”ש זצ”ל שלא מדובר כאן על שפיכות דם ממש, אלא על אותם דברים שלדעת חז”ל נחשבים הן כמו שפיכות דמים, כגון המלבין פני חברו ברבים, שבמסכת בבא מציעא (נח:) אמרו שנחשב כשופך דמים.

וכן בפרשת עגלה ערופה אומרת התורה הקדושה, שזקני העיר הקרובה לחלל, היו רוחצים את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, והיו אומרים : “ידינו לא שפכה את הדם הזה, ועינינו לא ראו”. ובמסכת סוטה (לח:) שואלים חז”ל : “וכי על לבנו עלתה שזקני בי”ד שופכי דמים הם ? ומתרצת הגמרא : “אלא לא בא לידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה.

מבואר ששייך בחינה של שפיכות דמים גם בלי לשפוך דם ממש. אי הגשת עזרה, באופן שאם הייתה ניתנת יתכן היתה נמנעת השפיכות דמים, כמוה כשפיכות דמים.

למה נח לא הוכיח את בני דורו

וצריך ביאור, מדוע באמת לא מיחה נח בבני דורו, למה לא עניין אותו מצבם של אנשי הדור, כאשר ידע שנגזר דינם לכליה ?

צריך לומר שידע נח שהם רשעים גמורים, היה ברור לו שגם אם יוכיח אותם לא ישמעו לו, וכבר אמר רבי אילעא משום ר’ אלעזר בר’ שמעון במסכת יבמות (סה:) שכשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, מסביר הרש”י הקדוש שנאמר הוכח תוכיח, להוכיח מי שמקבל הימנו], כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, זאת ועוד שבמדרש רבה פרשת נח (פרשה ל סימן ז) איתא שכל ק”ך שנה היה נח נוטע ארזים וקוצצן, אמרו למה כדין אמר להון כך אמר מאריה דעלמא, דהוא מייתי מבולא על עלמא, ומבואר שם שהיו אנשי הדור מבזים את נח, לכן לא המשיך נח להוכיח אותם.

אלא שעדיין צריך ביאור, למה היתה תביעה על נח ?

[במסכת שבת (נה.) איתא : “אמר רבי אחא ברבי חנינא : אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל : לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו : ריבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם. אמרה לפניו : ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי להם מי גלוי? והיינו דכתיב זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית ע”כ.

מבואר בדברי הגמרא, שאף שגלוי לפני הקדוש ברוך הוא שלא יקבלו את התוכחה, כיון שלהם לא גלוי הדבר צריכים למחות, אבל אצל נח שהוא ידע שהם לא יקבלו ממנו, שכבר ניסה להוכיח אותם והם ביזו אותו, אם כן על מה היתה עליו התביעה ?

“רעיא שטיא”

בזוהר חדש פרשת נח [דף לח עמוד ב] מובא, שלאחר שיצא נח מן התיבה וראה כל העולם חרב, התחיל לבכות, ואמר ריבונו של עולם, נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותיך.

על כך השיבו הקדוש ברוך הוא : “רעיא שטיא”, עכשיו אתה אומר כך, ולא בזמן שאמרתי לך בלשון רכה עשׂה לך תיבת עצי גפר כו’, ואני הנני מביא את המבול כו’, לשחת כל בשׂר כו’, ויאמר ה’ לנח כו’, כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, כל זה התעכבתי איתך כדי שתבקש ממני, אבל מששמעת שתנצל אתה בתיבה לא עלתה בלבך חורבן העולם, אלא בנית לך תיבה והצלת את עצמך, ועכשיו שאבד העולם אתה פותח את פיך לדבר אלי בקשות ותחנונים.

מבואר בדברי הזוהר הקדוש, שאם היה נח מתפלל על אנשי הדור, למרות שהיו רעים וחטאים לה’ מאד, הוא היה יכול לבטל בתפילתו את הבאת המבול והשחתת העולם, כיון שהוא לא התפלל, לכן בא המבול והחריב את העולם, על כך הואשם נח שבגללו מתו כל כך הרבה אנשים.

לפי”ז מובן גם, מדוע היה צריך נח טהרה כמו המצורע, שכן במסכת ערכין (טז.) אומר רב שמואל בר נחמני בשם יוחנן, שאחד מהשבעה סיבות שהנגעים באין עליהן היא שפיכות דמים, וכאן היה בחינה של שפיכות דמים, בכך שנח לא התפלל על בני דורו והצילם ממיתה.

נח נתבע על כך שהוא לא ניסה להתפלל על הדור

ידועה השאלה, למה נתבע נח על כך שלא התפלל על בני דורו, הרי כאשר אמר הי”ת לאברהם אבינו שהוא מבקש להפוך את סדום, אברהם אבינו עמד וביקש עליהם רחמים מאת ה’, אולי ימצאון בעיר חמישים צדיקים הוא טען, שבעבורם ובזכות יבטל ה’ את הגזירה, משם עבר אברהם לארבעים וחמש ולארבעים, לשלושים לעשרים ולעשרה.

רש”י הקדוש בפרשת וירא (פרק יח פסו’ לב) שואל, למה לא ביקש אברהם הצלה בעבור הצדיקים שבסדום אף שהם פחות מעשרה ? עונה על כך רש”י הקדוש, שאברהם אבינו עשה חשבון, שבדור המבול היו שמונה צדיקים, נח ושלושת בניו עם נשותיהם, אף על פי כן לא הגינה זכותם למנוע את המבול, מזה למד אברהם אבינו שאין בכוחם של שמונה צדיקים להגן, ועל תשעה וצירוף הי”ת כבר ביקש אברהם ולא נענע, [כאשר אמר להי”ת : “אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה”. [על כל אחת מחמשת הערים בסדום יגנו ט’ צדיקים בצירוף הי”ת], אם כן לא צריך עוד לבקש, בודאי אם היה מוצא הי”ת ט’ צדיקים לא היה מחריב עיר אחת עיי”ש

לפי זה צריך ביאור, מה הטענה על נח שלא ביקש רחמים על בני דורו, יתכן שנח ידע שאין בכוחם של שמונת צדיקים שהיו בדורו להגן על הדור מפני הפורענות, לכן הוא לא התפלל, לא מחמת שהוא התעלם או היה אדיש למצב, אלא משום שהוא ידע שתפילתו לא תעזור, אם כן למה הואשם נח בהריגתם של אנשי דור המבול, כפי שהנביא ישעיהו (פרק נד פסו’ ט) רמז בדבריו : “כי מי נח זאת לי”, שנח אשם בהבאת המבול ?

בספר שיחות מוסר (תשל”ג מאמר ה) מתרץ הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, אומנם אברהם אבינו למד כן מנח, אבל נח עצמו, מנין הוא ידע שאין בכוחם של תשעה צדיקים להגן על הדור ?

אם היה מתפלל להינצל בזכות אותם צדיקים ולא היה נענע, לחיי. אבל כיון שהוא לא התפלל כלל, מנין לו שהתפילה לא תועיל ? זו היתה התביעה עליו, למה הוא לא ניסה להתפלל על אנשי דורו.

[בזוהר הקדוש משמע שאם היה נח מתפלל על אנשי דורו היה יכול למנוע בתפילתו את המבול, אם כן התביעה עליו היא גדולה פי כמה, שכן אילו היה מתפלל ונענע, היה גם אברהם מבקש שהי”ת לא יהפוך את חמשת ערי סדום גם בעבור פחות מעשרה צדיקים, יתכן שגם תפילתו של אברהם היתה נשמעת, והיו נצלים כל רבבות אנשי סדום]

מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא

במסכת ברכות (יב:) אומר רבה בר חיננא סבא משמו של רב, שכל מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש, נקרא חוטא, הגמרא מביאה פסוק  בספר שמואל א’ (פרק יב פסו’ כג) : “גם אנכי חלילה לי מחטא לה’ מחדול להתפלל בעדכם”.

בספר באר משה שואל הרבי מאוז’רוב זצ”ל, אומנם אי בקשת רחמים על חברו הזקוק להם אינו דבר ראוי והגון, אבל מדוע נחשב דבר זה לחטא ?

הרב זצ”ל מביא את דברי המדרש בפרשת נח (פרשה לב)  על הפסוק בספר תהלים (פרק ה פסו’ ז) : “תאבד דברי כזב איש דמים ומרמה יתעב ה'” : “ר’ פנחס אמר, הן ומדברותיהן, איש דמים שנאמר לאור יקום רוצח, יקטול עני ואביון, ובלילה יהי כגנב ומרמה, שנאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם, יתעב ה’, שאינן לא חיים ולא נדונין ואני כאשר עשו כן עשיתי, ומה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בא אתה וכל ביתך אל התיבה. אמר נח אני ודור המבול אותו דבר. אין הבדל ביני ובינם, אלא שהקב”ה עשה איתי חסד, ואמר לי לבוא אל תיבה.

דברי נח : “ואני כאשר עשו כן עשיתי”, צריכים ביאור, הייתכן שנח עשה את אותם מעשים שעשו דור המבול ?

כוחה של תפילה

במסכת נדרים (מ.) אומרת הגמרא : “כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים, כי אתא רב דימי אמר, כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות”.

בפירוש הרא”ש למסכת נדרים שם כותב “וזוהי רעה גדולה”, שאם היה מבקרו היה מבקש עליו רחמים, ואפשר שעת רצון ותהיה תפילתו נשמעת, ומניעת הביקור גורמת לו שימות.

בשולחן ערוך יורה דעה (סי’ שלה סעי’ ד) נפסק, שאין מבקרין החולה בג’ שעות ראשונות של יום, מפני שכל חולה מיקל עליו חוליו בבוקר, ולא יחוש לבקש עליו רחמים. ולא בג’ שעות אחרונות של יום, שאז מכביד עליו חוליו ויתייאש מלבקש עליו רחמים.

חלק ממצות ביקור חולים היא כדי לבקש עליו רחמים שיחיה, בכוח התפילה לבטל מעליו את הגזירה אפילו לאחר נגזרה.

[בפרשת האזינו (פרק לב פסו’ מח) אומר הי”ת למשה רבנו לפני פטירתו : “עלה אל הר העברים הזה, הר נבו אשר בארץ מואב, אשר על פני ירחו, וראה את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה”.

רש”י הקדוש שם כותב, בשלושה מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח בעצם היום הזה בא נח, במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו להיכנס בתיבה, ולא עוד, אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה, אמר הקב”ה, הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה, במצרים נאמר בעצם היום הזה הוציא ה’, לפי שהיו מצרים אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותן לצאת, ולא עוד, אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם, אמר הקב”ה, הריני מוציאן בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה, אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו, והעלה לנו את הבאר, ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחין אותו, אמר הקב”ה, הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו למחות, יבוא וימחה, שנאמר וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה לאמר”.

בספר שיחות מוסר (מאמר יג תשל”ב) שואל הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, בשלמא  דור המבול היו יכולים לתפוס את נח ולמנוע ממנו בכוח מלהיכנס לתיבה, הם יכלו לשבור את התיבה, כך גם המצריים, גם הם יכלו לסגור את השערים של מצרים על בריח, לא לתת לאף אחד מבני ישראל לצאת ממצרים, אבל לגבי לפטירת משה רבנו, מה שייך למנוע ממשה רבינו למות, האם היה בכוחם של כלל ישראל למנוע את פטירתו של משה רבנו, הלא הקב”ה יכול להוציא את נשמתו של משה בכל מקום, אם כן מה פירוש “אין אנו מניחים אותו” ?

אומר הגר”ח זצ”ל שהכוונה “אין אנו מניחים אותו”, היא שאמרו עם ישראל שאנחנו נעמוד בתפילה, נקרע את השמים, ובכח התפילה למנוע את פטירתו של משה רבינו, כי גדול כח התפילה אף למנוע את מותו של אדם.

במסכת כתובות (קד.) מספרת הגמרא שכאשר היה רבי הקדוש גוסס, גזרו חכמים שכל מי שיודיע שרבי נפטר, יידקר בחרב.

בשיטה מקובצת כותב לבאר : “דאילו הוי ידעי בבירור דמית, לא הוו בעו רחמיה עליה דלחיי, דאתחיית המתים לא הוה בעו למבעי רחמייהו, ואהכי אמר… דלהוו בעו רחמיה עליה בחזקת שהוא חי, כי היכי דלחייה בתפילתם”. מבואר בזה, כי גם אם מתפללים על מת שיתרפא ממחלתו, יכולה התפילה להועיל להקימו לתחייה למרות שלא התפללו על כך.

כאשר באו המלאכים לבשר לשרה על הולדת יצחק אומרת התורה : “ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן”. מסביר הספורנו ששרה צחקה כי היא חשבה שהיה דבר המלאך ברכת נביא בלבד כענין אלישע, לא נבואה ושליחות האל יתברך. וחשבה שלא יושג זה בזקנים בברכת שום נביא, כי אמנם להשיב הבחרות אחר הזקנה הרי הוא כתחיית המתים, שלא תהיה זולתי במצות האל פרטית, או בתפלה משגת חן מאתו.

כותב הרבי מאוזורוב זצ”ל שזוהי כוונת נח : “ואני כשם שהם עשו גם אני עשיתי, דור המבול חטאו בגזל, כך גם נח היה גזלן, במה היתה הגזלתו של נח ? כותב הרבי מאוזרוב זצ”ל בזה שהוא לא התפלל עליהם.

העדר תפילה על חברו נקרא גזל

ועדיין צריך ביאור, היכן מצינו שהעדר תפילה על השני נקרא גזל ?

בפרשת לך לך מסופר ששרה אמנו הציעה לאברהם לשאת את הגר שפחתה, כיון שהיא ואברהם הזקינו ולא זכו להמשך, אולי יזכו להיבנות מהגר ויהיה ממשיך למפעל הגדול שהקימו בעשר אצבעותיהם, “הנפש אשר עשו בחרן”, אברהם נשא את הגר והיא הרתה, שרה אמנו שמה לב שהגר שפחתה מזלזלת בה, היא פונה לאברהם ואומרת לו “חמסי עליך”.

רש”י הקדוש מסביר : “חמס העשוי לי, עליך אני מטיל העונש, כשהתפללת להקב”ה מה תיתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו, והייתי אני נפקדת עמך, מפורש ברש”י שכל מי שיכול להתפלל על חברו ולא מתפלל, נקרא חמסן.

לכן היה צריך נח טהרה כמו מצורע, כי אחד מהשבעה דברים שבסיבתם באים נגעים על האדם, אומר רב שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן במסכת ערכין (טז.), הוא עוון גזל, ונח שלא התפלל על בני דורו נקרא גזלן.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

 סוד המבול

“עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול”.             (אבות פרק ה משנה ב)

 

 

 

 

 

בפירושו למסכת אבות כותב רבנו יונה זצ”ל, שאנשי אותם דורות היו כולם אנשי להכעיס, הם היו מכירים ויודעים את ריבונם ומתכונים למרוד בו, [כן מובא במדרש שהיו אנשי הדורות ההם חוטאים ומתכונים. יודעים היו שקשה הדבר לפני הקב”ה, ובכל זאת היו עושים נגד רצונו כדי להכעיסו].

אף על פי כן האריך ה’ אפו עמהם, דור אחר דור חיכה וציפה להם הקדוש ברוך הוא שיעשו תשובה, לא רק שהם לא חזרו בתשובה, אלא דור אחר דור התרחקו יותר ויותר, והשחיתו דרכם עד שגם מי שאינם בעלי בחירה חטאו, כדברי הרש”י על הפסוק כי השחית כל בשר : “שאפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן”. ואפילו הדומם התקלקל והושחת כפי שהעידה התורה : “ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס”. ובמדרש (ברא”ר פרשה כח) איתא : “השחית כל אדם אין כתיב אלא כי השחית כל בשר, רבי לוליאני בר טברין בשם רבי יצחק אמר אף הארץ זינתה, היו זרעין לה חטין והיא מפקא זונין…” ע”כ.

על גודל ועוצם הקלקול שנעשה אז בבריאה כולה, ניתן ללמוד מגזר הדין החמור שבו נידונו אנשי הדור ההוא, כך נאמר בפרשה (פרק ו פסו’ יז) : “ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע”. הכל היה זרוע הרס ומלא ברוע עד כי לא היה שום מוצא אחר זולת להחריב את העולם עם כל הנמצא בו : “כל אשר בארץ יגוע”.

ועדיין צריך להבין, שכן גם אם הגיע העולם למצב שאין לו שום זכות קיום, מדוע בחר הי”ת להעניש את אנשי הדור ההוא על ידי הבאת מבול, למה לא הענישם בעונש אחר ?

כמו כן יש לברר, מדוע לא השמיד הי”ת את היקום במים ברגע אחד, כפי שעשה לדורו של שת שהציף עליהם הקדוש ברוך הוא את האוקיינוס בפעם אחד, למה היה המבול צריך להימשך ארבעים יום וארבעים לילה ?

עברו על התורה שנתנה בארבעים יום

[במדרש ברא”ר (פרשה לב אות ה) מובא בשם רשב”י, שהטעם שנמשך העונש ארבעים יום וארבעים לילה, הוא כדי לרמז על הסיבה שבגינה נענשו : “הן עברו על התורה שניתנה לארבעים יום, לפיכך ארבעים יום וארבעים לילה.

אך עדיין קשה, שכן בדברי המדרש לא מבואר למה הם נענשו על ידי מבול ולא בעונש אחר ?

 

המבול היה בחודש מרחשון

 

בספר מלכים א’ (פרק ו פסו’ לח) נאמר : “ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החדש השמיני כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו ויבנהו שבע שנים”, בפרוש רש”י שם כותב שירח בול הוא חודש מרחשון ונקרא כך משום שבחודש זה העשב בלה בשדה ובוללין לבהמה מן הבית מלשון ויבל לחמורים.

אכן בפסיקתא זוטרתא בראשית (פרק ז) מובא טעם אחר למה נקרא חודש חשון חודש בול, וז”ל המדרש שם : “לכך נקרא מרחשון ירח בול, כי בו ירד המבול, חסר מ’, כנגד מ’ יום שחסרו מן העולם” עיי”ש .

לפי דברי הפסיקתא מה שנקרא חודש חשון חודש בול ולא “חודש מבול” על שם המבול שירד בחודש זה, כיון שבארבעים ימי המבול היה העולם מושבת, החסיר הפסוק את האות מ’ ונקרא חודש בול.

בספר בני יששכר [מאמרי חדש תשרי אות ה] כותב רבי צבי אלימלך מדינוב זצ”ל, שאותיות בו”ל הם רמז לתורה, שכן האות הראשונה בתורה היא האות ב’ שבמלה בראשית, והאות האמצעית בתורה היא האות ו’, כדברי הגמ’ במסכת קדושין (ל.) ו’ דגחון חציין של אותיות שבתורה^, והאות האחרונה בתורה היא האות ל’ שבמלה ישראל, ועוד נוסף לזה האות מ’ שהיא גם כן רמז לתורה שנתנה לארבעים יום, ויהי המבול מים שרומזים לתורה כדברי חז”ל במסכת בבא קמא (פב.) : “דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים עיי”ש].

הטעם שלא נכחד העולם במבול

עדיין צריך ביאור, שלפי המבואר בתורה שהיה אז המצב כזה שלא הייתה שום זכות קיום לעולם, ובכלל זה גם לארץ עצמה, שהרי גם היא קלקלה והשחיתה את דרכה, גם בה דבק הרוע ופשה בכולה, כפי שהעידה התורה : “ותשחת הארץ”. אם כן קשה, מדוע נענשו רק יושבי הארץ והחיים עליה ?

מדוע הארץ עצמה נשארה עומדת על תילה, באותה מידה היה צריך הקב”ה להעניש גם את הארץ עצמה, ואם משום שקלקולה של הארץ נגרם על ידי האדם, הוא זה שהרבה להרשיע וגרם לקלקול בכל הבריאה, אם כן מאותה סיבה לא יענשו גם החיות והבהמות שקלקלו, שכן גם הם אינם בעלי בחירה, גם קלקולם נגרם בהשפעת מעשיו הרעים של האדם ?

בתחילת פרשת בראשית מתואר כל תהליך בריאת העולם, שלב אחר שלב מספרת התורה על התהוות הבריאה ממצב של תוהו ובהו ועד לעולם יפה ססגוני ושוקק חיים, התכלית לכל זה היא יצירת האדם ביום השישי, שהוא תכלית הבריאה וסיבת בריאתה.

לא בכדי ברא הי”ת את העולם ובתוכו את האדם, בריאת העולם והאדם הייתה תכלית ברורה שלשמה הוא נברא, כך מובא בספר מגיד משרים להבית יוסף זצ”ל [פרשת בראשית ד”ה אור ליום שבת יד’ טבת] : “דנשמתין עד דלא אתו לעלמא דמו למאן דאכיל נהמא דמלכא בלא פולחנא וכו’, כדי למיפק מההוא כיסופא בעי למייתי בההיא עלמא למתעסק בתורה ומצות לעבדה ולשמרה, ויכלון נהמא בלא כיסופא” עכ”ל.

מבואר בדבריו שתכלית בריאת העולם ובתוכו האדם היא כדי להביא לידי כך שיקבל את שכרו בדין, ולא יהיה בגדר נהמא בלא כיסופא, יסוד זה מבואר יותר בספר דעת תבונות להרמח”ל [הוצאת הגר”ח פרידלנדר (סי’ יח)] וז”ל שם “מה שנוכל להשיג בעניין זה הוא כי האל ית”ש הוא תכלית הטוב ודאי, ואמנם מחוק הטוב הוא להיטיב וזה מה שרצה הוא ית”ש, לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה, ואמנם כדי שתהא הטבה הטבה שלימה ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא ולא יישאר להם בושת פנים בקבלת הטוב כמי שמקבל צדקה מאחר ועל זה אמרו [עיין קידושין (לו:) תוד”ה כל מצווה בשם הירושלמי מסכת ערלה (פ”א הל’ ג)] מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה [מי שאוכל לא משל עצמו מתבייש להסתכל בפניו של אותו שנותן לו] עכ”ד [עיין בפרשת בראשית מה שכתבנו בזה עוד בשם רבנו האריז”ל].

כיון שכן, ברור שלא היה רצון ה’ בהשחתת העולם והחזרתו למצב של תוהו ובהו, הסיבה שבגינה ברא הי”ת את העולם קודם המבול, והתכלית שלשמה נברא העולם, נכונות גם לאחר המבול, מאידך ההשחתה והקלקול היו כל כך גדולים עד שלא היה אפשרות לקיים את העולם במצבו אז אפילו רגע אחד, צריך היה למצוא דרך לתקן את הקלקול שדבק בעולם מבלי להרוס את העולם עצמו.

 

המבול סוד המקוה

 

הפתרון ההולם והמתאים ביותר היה המבול, הצפת כל העולם במי גשמים, דבר זה יגרום לתמותה והכחדת כל החיים מחד, ויטהר את העולם מהטומאה והקלקול הגדול שדבקו בו מכוח חטאי הדור ההוא, מאידך.

כדי להבין את סוד הדברים, נקדים מה שידוע ומפורסם שיטת הבבלי במסכת חולין (ק.) שבריה [דבר שלם משעת ברייתו] אינה בטילה אפילו באלף, [אף שבנפלה חתיכה של איסור לתוך רוב היתר, אנו מתירים את הכל מדין רוב של חד בתרי ביבש, ורוב של שישים בתערובת לח, מכל מקום אם נפל שם איסור שלם אפילו הוא קטן ביותר, מחמת חשיבותו, אפילו באלף אינו בטל].

אכן דעת הירושלמי במסכת תרומות (פ”ה הל’ ה) [הביאו הבית יוסף ביו”ד (סי’ ק)] שבריה בטלה בתשע מאות ושישים, אם יש בתערובת תשע מאות ושישים כנגד הבריה היא בטלה והתבשיל מותר.

בספר בני יששכר [מאמרי אלול מאמר א] כותב רבי צבי אלימלך מדינוב זצ”ל “והטעם נראה לי, כי תתק”ס הוא י”ו פעמים ס’, והנה כל בריה יש בה ד’ יסודות, [מים עפר רוח אש], כל אחד מהיסודות כלול גם הוא מכולם, הרי בסך הכל י”ו יסודות, על כן צריך ביטול י”ו פעמים ס’, שזה עולה תשע מאות ושישים.

[בבני יששכר שם כותב שזהו סוד המקוה, שבכחו להפוך טמא לטהור, כי במקוה ישנם תתק”ס לוגין של מים [שיעור המקוה הוא ארבעים סאה, כל סאה היא עשרים וארבעה לוגין, ארבעים כפול עשרים וארבע הם תשע מאות ושישים], על ידי הטבילה במקוה טהורה, מתבטלת ממנו כל המציאות הקודמת ונהפך הוא לבריה חדשה.

זהו גם סוד הימים הקדושים שמראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, ימים אשר בכוחם לגרום לאדם לטהר עצמו מכל חטאיו, ולהפוך אותו לבריה חדשה, כמאמר חז”ל ואני עושה אתכם בריה חדשה, וזה על ידי שעוברים עליו תתק”ס שעות של תשובה, [מראש חודש אלול ועד יום הכיפורי,ם יש ארבעים יום ובכל יום עשרים וארבע שעות, יחד תשע מאות ושישים שעות].

זהו סוד המבול, הי”ת הפך את כל העולם למקוה מים גדול, כל הארץ היתה שקועה בתוך מי הגשמים ארבעים יום ולילה, שהם ביחד תתק”ס שעות, על ידי זה נתבטל ממנה כל מציאות הרע שדבק בה מכח מעשיהם הרעים של יושבי הארץ, ונהפכה למציאות חדשה, נקיה מכל טומאה ורוע, ומוכנה למימוש תכלית בריאתה על ידי נוח וכל הבאים אחריו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

ההנהגה עם הצדיק היא מעל הטבע

בפרשה מסופר, שאחר שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ ומלאה הארץ חמס, הביא הי”ת מבול לעולם : “ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה”, ויגווע כל בשר הרומש על הארץ, וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, ויימח את כל היקום אשר על פני האדמה, ויישאר אך נח ואשר אתו בתיבה.

לפני בא המבול, מצוה הי”ת את נח שהיה הצדיק היחיד בדור ההוא : “עשה לך תיבת עצי גפר … וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר”.

עוד מצוה הי”ת את נח, שכאשר יבוא המבול : “ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך, ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך, זכר ונקבה יהיו, מהעוף למינהו, ומן הבהמה למינה, מכל רמש האדמה למינהו, שנים מכל יבאו אליך להחיות”. וכותבת התורה (פרק ז פסוק ה) : “ויעש נח ככל אשר ציוהו ה'”.

אחת השאלות שעמדו עליהם רבותינו היא, מדוע הי”ת ציוה לנח לבנות תיבה כדי להצילו ממי המבול, הלא הי”ת יכול להצילו בדרך אחרת ללא התיבה, לדעת רבי יוחנן במסכת זבחים (קיג:) בארץ ישראל לא היה מבול, שנאמר עליה בספר יחזקאל (פרק כב פסוק כד) : “ארץ לא מטהרה היא לא גשמה ביום זעם”, אם כן יכל הי”ת לקחת את נח ולהניחו בארץ ישראל, והרבה דרכים למקום ?

 

גם נח היה צריך להיענש במבול

 

במסכת סנהדרין אומר רבי ישמעאל, שגזירת הכליה לא פסחה גם על נח ובני ביתו, אף שהעיד עליו הי”ת : “אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”, ולמרות הטומאה הגדולה ששרתה בכל בעולם, נח הצליח לשמור את עצמו ולהישאר צדיק, אבל דווקא משום כך הוטלה עליו האחריות על המצב של בני דורו, לכן הוא נתבע על כך שלא ניסה להשפיע עליהם לחדול ממעשיהם הרעים, ובכך להציל אותם ואת כל העולם.

בזוהר הקדוש מכונה נח בשם “רעיא שטיא”, רועה שוטה. נח נכשל בתפקידו בכך שהוא לא הצליח לבטל את הבאת המבול והכחדת העולם, במקום אחר מכונה נח בשם “צדיק בפרוה”, זאת משום בתוך הקיפאון הרוחני ששרר בדורו, במקום לחמם את בני דורו הוא עטה על עצמו פרווה ודאג לחמם רק עצמו, ואכן הנביא ישעיה (פרק נד פסוק ט) מייחס את הבאת המבול לעולם לנח : “כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך”.

כיון שכן הי”ת רצה שנח ירגיש את עונש המבול, למרות שהוא לא נספה כמו כולם, חשוב היה לקדוש ברוך הוא שהוא יחוש את הסכנה של אובדן העולם, שירגיש בטלטול התיבה בתוך סערת הגלים, הוא יביט מחלון התיבה ויראה את העולם כולו כוסה במים, שבצאתו מן התיבה יראה עד היכן הגיע הקלקול שנגרם מכך שהוא לא הוכיח את אנשי דורו, עד לאובדן של העולם וכל מה שבתוכו.

נח היה צריך לעשות חסד כדי לבטל את הקטרוג על כך שלא הוכיח את אנשי דורו

“מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים איש ואשתו, גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ“.                 (בראשית פרק ז פסוק ב – ג)

 

מלבד נח אשתו בניו וכלותיו, מצוה הי”ת את נח להכניס אל התיבה גם בהמות חיות ועופות, שבעה מהמין הטהור ושנים מהמין שאינו טהור.

וצריך ביאור, מדוע ביקש הי”ת מנח להכניס אתו אל התיבה את כל אלפי החיות שבעולם, אם כדי להצילם, באותה מידה יכל הקב”ה לקחת אותם לארץ ישראל ששם לא היה המבול, או להצילם בדרך אחרת, מה היה התכלית בנס של הכנסתם אל התיבה ?

כפי שהזכרנו מבואר בחז”ל שהיתה תביעה גדולה על נח שלא הוכיח את בני דורו, בהנהגה זו של נח היה פגם במידת החסד, שכן עיקר מצות חסד היא לא בגשמיות אלא ברוחניות, כדברי הרב פלא יועץ זצ”ל בערך חסד : “ועיקר גמילות חסד שיעשה עם חברו, הוא שיעשה חסד עם נפש חברו, וישתדל לזכותו וללמדו להועיל, ולהדריכו בדרך ישרה אשר ילך”.

הסבא מקלם זצ”ל בספר אור הצפון חלק א [חוברות שיחה ג אהבת חסד] כותב שהאדם האוהב חסד משתדל להשפיע דעת ויראת אלוקים על כל שומעיו, שיפקחו את עיניהם, יראו ויבינו את האמת, מלמד את חברו תורה, כי אין רעב אלא הרעב לדברי תורה, מזכה את חברו במצוות כי אין ערום אלא מן המצוות, וזהו עיקר החסד, חסד רוחני שהוא לעד ולנצח” עכ”ל.

כיון שכן היתה מידת הדין מתוחה על נח והיה עליו קטרוג מצד הפגם במידת החסד, כדי לבטל קטרוג זה היה צריך נח במשך זמן שהותו בתיבה לעשות חסד, לכן ציוה אותו הי”ת להכניס אתו אל התיבה את בעלי החיים כדי שיעשה איתם חסד ובזה יבטל מעליו את הקטרוג.

[אף שכדי לעשות חסד בתיבה די היה להכניס אתו מקצת בעלי חיים, ומדוע הביא הי”ת אל התיבה מכל בעלי החיים שבעולם, בפרט שלזה היה צריך נס גלוי והי”ת לא עושה נס בכדי ?

צריך לומר שכיון שהיה על נח קטרוג מחמת הפגם במידת החסד, כדי לבטל קטרוג זה היו צריכים נח ובניו לעסוק בעשיית חסד בזמן המבול בכל רגע ביום, לכן הביא הי”ת את כל סוגי בעלי החיים שכל אחד אוכל בזמן אחר, כך יתעסקו נח ובניו בכל שעות היממה בחסד, כדברי התנחומא פרשת נח (אות ה) “… יש בהמה שהיתה אוכלת בשעה אחת ביום, ויש בשתים של יום, ויש בשלישי של יום, ויש בקריאת הגבר, אמרו רבותינו שנים עשר חדש שעשה נח בתיבה, לא טעם טעם שינה, לא ביום ולא בלילה, שהיה עסוק לזון את הנפשות שהיו עמו, הוי אומר ולוקח נפשות זה נח].

איך החזיקה התיבה מעמד במי המבול

רבותינו עמדו על השאלה איך יתכן שאחר החורבן העצום שגרם המבול : “וימח את כל היקום אשר על פני האדמה”, בכל זאת החזיקה התיבה שהיתה עשויה מעצים בלבד מעמד ולא נכחדה, דבר שהוא הוא נס גמור ?

[בשנת 1912 נבנתה בממלכה המאוחדת אוניית פאר ענקית שנקראה טיטניק בוניה האוניה הכריזו שאניה זו אינה ניתנת לטביעה, היא תוכננה במיוחד כדי לעמוד בתנאים הקשים של צפון האוקיינוס האטלנטי, המעטפת החיצונית שלה היתה מורכבת מ־2,000 יריעות פלדה גמישות וחזקות. שלושה מיליון מסמרות מברזל, היא יכלה להגיע למהירות של 43 קילומטר לשעה. על מנת להניע את האונייה, נדרשו 58 פועלים לדחוף פחם ללא הפסק לתוך 159 כבשנים, היא צוידה באמצעי הבטיחות החדשים ביותר, לרבות 15 מחיצות אטומות למים שמחוברות על ידי דלתות חשמליות ומשוכללות. כאמצעי בטיחות במקרה של פריצת דופן האונייה, היא חולקה ל־16 מדורים, אשר המעברים ביניהם נסגרו הרמטית על ידי מגנטים בלחיצת כפתור אחת על גשר הפיקוד, בעיתונות כינו את הטיטאניק “האונייה שלא מסוגלת לטבוע”, אבל למרבה הפלא ב־10 באפריל 1912 יצאה האונייה להפלגתה הראשונה לניו יורק, ארבעה ימים לאחר צאתה ב־14 באפריל 1912, התנגשה בקרחון שיצר בדופן הימנית חתך באורך של כ־60 מטרים בשנת 2005 נתגלתה על ידי חוקרים העובדה שהאוניה לא נפגעה רק בצידה הימני אלא גם בתחתיתה שהייתה עשויה מפלדה כפולה, כל זה מהתנגשות בקרחון, גם הפלדה החזקה ביותר לא עמדה בזה, אז איך שרדה תיבת נח את מי המבול שמחו את כל היקום ?]

התיבה החזיקה מעמד בזכות החסד

ידוע מה שכותבים בעלי המוסר [מכתב מאליהו זצ”ל ועוד] שהמעמיד של התיבה היה החסד שנעשה בתוך התיבה בכל שעות היממה, בבחינת “עולם חסד יבנה”.

כך מובא בילקוט שמעוני פרשת נח (רמז נט) : “א”ל אליעזר לשם רבה, כתיב למשפחותיהם יצאו מן התבה, אתון היכי הויתון ?  אמר ליה צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, בלילה האכלנוה בלילה”.

וכן מובא במדרש תנחומא פרשת נח (סימן יד) “אמר ר’ לוי כל שנים עשר חודש שהיה נח בתבה, לא טעם טעם שינה, לא הוא ולא בניו, שהיו זקוקין לזון את הבהמה והחיה, ר’ אבא בר כהנא אמר שבישתין לפילין, וזכוכית לנעמיות, הכניס בתבה לזון את הבהמה ואת החיה, שיש מהן שאוכלת בשתי שעות בלילה, ויש מהן שאוכלת בג’ שעות ביום, מכאן תדע לך שלא טעם נח טעם שינה.

ובמדרש שוחר טוב (מזמור לז) איתא שאברהם אבינו למד לעשות חסד מנח, שאמר למלכי צדק כיצד יצאת מן התיבה, אמר ליה בצדקה שהיינו עושים שם, אמר לו וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה, וכי עניים היו שם, והלא לא היו שם אלא נח ובניו, ולמי הייתם עושין צדקה, אמר ליה על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה, אותה שעה אמר אברהם ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין, וכיון שעשו צדקה יצאו, ואני אם אעשה עם בני אדם על אחת כמה וכמה, באותה שעה נטע אשל בבאר שבע” עיי”ש].

נח זכה לדרגת צדיק כי שמר על קדושתו

“אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”

התורה מגלה לנו שבתוך כל השפל המוסרי שהיה ערב המבול, כפי שהעידה התורה : “כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ”, אדם אחד בכל עולם הצליח לשמור את עצמו, למרות הסחף האדיר שהיה ונגד כל הסיכויים הוא הצליח לעמוד בצדקו, אדם היה זה נח.

בדור המבול היה עיקר הניסיון בענייני קדושה, נח הצליח לשמור את עצמו מלהיות ניסת אחרי אנשי דורו, זכה לתואר “צדיק” : אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה”, תואר זה שמור למי שנשמר בענייני קדושה, לכן נקרא יוסף בתואר צדיק מחמת שהיה שמור וגדור בענייני קדושה, כפי שעמד בניסיון עם אשת פוטיפר.

הצדיק זוכה להנהגה מעל הטבע

 

יוסף שהיה אחוז במידת צדיק יסוד עולם, זכה להנהגה מעל הטבע, שום דבר בעולם לא יכל לפגוע בו, גם כאשר הושלך על ידי אחיו אל הבור שלדברי חז”ל במסכת שבת (כב.) היה מלא נחשים ועקרבים, אף שמצד הטבע היה צריך להיות ניזוק על ידם, שכן במסכת יבמות (קכא:) מבואר שאגב איצצא מזקי, בכל זאת לא ניזוק יוסף כיון שהצדיק זוכה להנהגה מעל הטבע.

הביאור בזה הוא שהצדיק זוכה  להשראת השכינה בתוכו, כך נאמר על יוסף הצדיק : “ויהי ה’ את יוסף”, הי”ת היה עמו : “וירא אדניו כי ה’ אתו וכל אשר הוא עשה ה’ מצליח בידו”, אפילו פוטיפר ראה שההנהגה עם יוסף הוא לא טבעית, וזה היה מחמת שה’ היה עמו, וזכה לזה מחמת ששמר על קדושתו ובזה הכשיר את עצמו להיות כלי להשראת השכינה, שזו בחינה של המקדש, כדברי חז”ל על הפסוק : “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוכו של כל אחד ואחד. [בספר אהבת יהונתן במדבר (פרק טז פסוק ג) כותב רבי יהונתן אייבשיץ זצ”ל שעיקר המרכבה לשכינה הוא הצדיק”].

במקום שיש השראת השכינה אין אחיזה לטבע, כך שנינו במסכת אבות (פרק ה משנה ה) : “עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש”, כולם אותם דברים הם שלא כדרך הטבע, ובבית המקדש שהוא מקום השראת השכינה אין אחיזה לטבע.

לדרגה זו הגיע נח כפי שהעיד עליו הי”ת : “אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה”, ומכח זה זכה גם נח להנהגה של “את האלוקים התהלך נח”, לבחינה של ה’ עמו, כיון שכן היתה ההנהגה עמו מעל הטבע, ומכח הנהגה זו זכה לכל הניסים שהיו בתיבה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

מה בין נח לאברהם

“אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח”.         (בראשית פרק ו פסו’ ט)   “אמר רבי יוחנן בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר בדורותיו כל שכן בדורות אחרים”.  (מסכת סנהדרין קח.)   “יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”.             (רש”י)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ולכאורה יש לשאול כיון שהעידה התורה על נח שהיה צדיק תמים, א”כ מה שייך לומר שהיה נח צדיק ותמים רק ביחס לדורו ולא לדורו של אברהם ?

 

גם דברי חז”ל שאילו היה נח בדורו של אברהם לא היה נחשב נח לכלום צריכים ביאור, מה שייך תואר של צדיק או תמים ביחס לזמן או מקום מסוים, אם אכן כפי שהעידה התורה הגיע נח לדרגות של צדיק ותמים, הרי שזוהי דרגתו בכל זמן ובכל מקום, מה אם כן כוונת הדורשים אותו לגנאי שאילו היה בדור אחר לא היה נחשב לכלום ?

 

מה גם נח חי בדור שהיו כולם רשעים גמורים, דור עשירי לאותם עשרה דורות מאדם שהיו מכעיסים ובאים, נמצא שדורו של נח היו הכי רשעים והכי מכעיסים את ה’, בכל זאת הצליח נח לשמור את עצמו שלא יהא ניסת אחריהם להיות רשע כמותם, ולא זו בלבד אלא שעלה ונתעלה עד לדרגות של צדיק ותמים, ואם בדור כזה הצליח נח להגיע לדרגות גבוהות כאלה, על אחת כמה וכמה בדורות אחרים שהיו טובים יותר שהיה נח נחשב לצדיק תמים, וצריך ביאור בדברי האומרים שאילו היה בדורות אחרים לא היה נחשב “לכלום” ?

[ומה שדרשו כן ממה שכתבה התורה שהיה נח צדיק תמים “בדורותיו”, משמע דווקא בדורותיו היה צדיק תמים ולא בדורות אחרים, כבר עמד בזה האלשיך הקדוש וביאר שנח חי בשני דורות, בדור המבול וגם בדור הפלגה, בשני דורות אלה היה הקלקול בדבר אחר, בדור המבול היה עיקר הקלקול בענייני קדושה, כדברי הרש”י שאפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינו מינן, וכן אומר רבי יוחנן במסכת סנהדרין (קח.) : “מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל” עיי”ש, בדור הפלגה היה עיקר חטאם בענייני כפירה בהי”ת, הם בנו בנין ורצו לעשות מלחמה עם הי”ת כמבואר במסכת סנהדרין (קט.) עיי”ש.

[כך כותב המהר”ל בחדושי אגדות למסכת סנהדרין : “דור המבול עיקר חטאם היה תאוה גופנית, כי השחית כל בשר דרכו. דור הפלגה עיקר חטאם היה במה שאמרו נעשה לנו שם, שרצו לעשות מלחמה עם הקב”ה ודבר זה חטא שכלי …”].

רבנו האלשיך מביא בשם הזוהר הקדוש שאדם השומר עצמו בעניני הקדושה נקרא בשם תואר “צדיק”, מטעם זה נקרא יוסף בשם “יוסף הצדיק”, כיון שהיה שמור וגדור בענינים אלה מאד, גם כאשר נתנסה בניסיון עצום עם אשת פוטיפר עמד בו בגבורה, מטעם זה נקרא גם נח בתואר “צדיק”, כיון שהיה נח חי בדור פרוץ מאד בעניני קדושה ובכל זאת הצליח לשמור את עצמו שלא לחטוא.

הדור השני בו חי נח היה דור הפלגה, עיקר חטאם של אנשי הדור הזה בענייני הכפירה בה’, נח שלא נגרר אחר דעותיהם הכוזבות אלא הלך בתמימות עם הי”ת, נקרא בתואר “תמים”.

זוהי כוונת התורה שנח היה צדיק תמים בדורותיו, היינו בשתי הדורות שבהם חי נח, דור המבול ודור הפלגה, באחד היה נח בדרגת צדיק ובאחד היה בדרגת תמים .

בזה ביאר האלשיך זצ”ל את דברי הי”ת לנח (פרק ז פסו’ א) : “… כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”. ונתקשו בזה מדוע לא הוזכר כאן גם התואר תמים כמו שאמר בתחילת הפרשה : “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו”. [במסכת עירובין (יח.) למדו מכאן חז”ל שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכיון שה’ דיבר עם נח אמר רק מקצת שבחו עיי”ש]. לפי דברי האלשיך זצ”ל יש לומר שכיון דהיה דיבור זה בדור המבול לכן השתמש הי”ת רק בתואר צדיק השייך לאותו דור כמו שנתבאר] .

בדברי המכתב מאליהו שישנם שתי סוגי צדיקים

 

בביאור הדברים נראה, בהקדים מה שיש לשאול עוד בדברי הדורשים את נח לגנאי, שאילו היה נח חי בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, למה רק בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום ?

מדוע ההשואה היא בין נח לאברהם דוקא, למה לא אמרו שאילו היה חי נח בשאר הדורות של שאר הצדיקים לא היה נחשב לכלום, כמו שאמרו הדורשים לשבח שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר ?

בספר מכתב מאליהו חלק ב’ (עמו’ 157 – 158) כותב הרב דסלר זצ”ל שזה ברור שאם העידה התורה על נח שהגיע לדרגות של צדיק תמים, שודאי נשתלם הוא במידות אלה באמת, ודאי שגם בדורו של אברהם היה נח מצד עצמו נחשב לצדיק ותמים, כלשון הרב דסלר שם : “בבחינת מילוי חלקו בנאמנות, היה נח שווה לכל צדיקי עולם”, אומנם כותב הרב זצ”ל כל זה רק ביחס לעבודתו העצמית של נח, מצד הכלים שניתנו לו משמים לעבוד בהם את הי”ת, [הרב דסלר זצ”ל מכנה את אותם כלים שניתנים לכל אדם מראש לעבודת ה’ בשם “מזל”], את כל אותם כלים ניצל נח עד תום לצורך עבודת ה’, בעבור עבודתו זו זכה נח לתוארים הגבוהים צדיק ותמים.

אומנם, כותב הרב דסלר זצ”ל : “האדם יכול לשנות את המזל בחינת משנה מקום משנה מזל, הן לטוב והן למוטב יכול אדם לשנות מקומו ברוחניות, ומימלא משתנים כליו, אדם יכול להרחיב מזלו ולהגיע ליותר מחלקו”.

מחדש הרב דסלר זצ”ל, כי הכלים שנתנו לאדם לצורך עבודת ה’ אינם זה דבר מוחלט ובלתי ניתן לשינוי, בכח האדם לגרום לכך שיקבל משמים עוד ועוד כלים נוספים לצורך עבודת ה’ שלו, הרב דסלר קורא לבחיה זו “הרחבת הכלים”.

לבחינה זו אומר הרב דסלר זצ”ל הגיע אברהם אבינו, מצד הכלים שניתנו לו בעבודתו הפרטית היה בכוחו של אברהם אבינו להגיע עד לבחינה של אב לארם, להיות ראש ומנהיג למשפחתו, אומנם אברהם אבינו בעבודתו וברצונו העז להנחיל את ידיעת ה’ לכלל העולם, הצליח אברהם להרחיב את מזלו, וזכה להיות אב המון גויים, הוא הצליח לקבל עוד כלים נוספים שבאו לידי ביטוי בגילוי כבוד ה’ בעולם.

בנקודה זו היה אברהם אבינו גדול מנח, בעוד שנח הסתפק בלהיות צדיק ,שענינו הוא מילוי חובתו המוטלת עליו מצד הכלים שנתנו לו, אברהם שאף לעשות יותר מזה [הרב דסלר זצ”ל מבאר שאברהם הגיע לבחינה זו מכח מידת חסד שהיתה טבועה בו, שכן ענין החסד הוא לעשות למעלה מחיובו].

 

אי שאיפה ליותר ברוחניות – גנאי

 

לפי דרכו של המכתב מאליהו יוצא שמצד עבודת ה’ של נח, וביחס למימוש העצמי שבעבורו הוא נברא, ובהתאם לכלים שנתנו לו משמים לצורך זה, אכן הגיע נח לשיא השלמות המרבית שנדרשה ממנו, התביעה כלפי נח לדעת הדורשים אותו לגנאי הייתה על כך שהוא לא הביא את עצמו לידי מצב של הרחבת הכלים, שהוא לא שאף ליותר ממה שניתן לו, כפי מה שעשה אברהם אבינו.

אבל עדיין צריך ביאור, מדוע השתמשו חז”ל במונח “גנאי” ביחס לנח, האם רק משום שלא השתדל נח להשיג יותר מהווה זה סיבה להשתמש כלפיו בלשון “גנאי” ?

אכן כן כותב הרב דסלר זצ”ל : “למדנו מכאן שזהו גנאי וביזיון, ביזוי כבודו יתברך כביכול, שכן אם ישנה אפשרות לכבד את ה’ עוד יותר, איך ימנע מזה ? והצדיק נתבע על זה …, תובעים מהאדם לא רק את מה שיכול להשיג בתורה בכשרונותיו ובכוחות נפשו, אלא גם מה שהיו מחדשים לו במזל כשרונות חדשים מן השמים …”. עכ”ל.

לפי מה שהוא

“ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענותו כי נבהלו מפניו                                (בראשית פרק מה פסוק ג)   “אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, … יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד  בתוכחתו … לכשיבוא הקב”ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר והוכיחה ואערכה לנגדך, על אחת כמה וכמה”.                                                                  (ברא”ר פר’ צג אות י)

 

 

 

 

 

 

 

בפרוש יפה תואר שם כותב : “אמר לפי מה שהוא ולא לפי מעשיו משום שיש אנשים שיש להם התנצלות קצת על חטאם אומנם לפי טבעם אינה כלום ויכלו להתגבר על הסיבה אשר הביאה אותם לחטא זה, וגם יש צדיק אשר לפי כוחו והכנתו יכול להיות צדיק יותר ולכן יתחשב לפני ה’ לרשע וכו’, וזהו שאמר לפי מה שהוא, כי ה’ יוכיחהו לפי מה שהוא בתכונתו ויכול להיות ולא לפי מעשיו וזה שמביא את הפסוק ואוחיך ואערכה לעיניך, כי יעריך ה’ את מעשיו כפי הכנתו ויחיכהו עכ”ל.

מבואר בדברי היפה תואר שהפירוש “לפי מה שהוא” הוא כפשוטו לפי מה שהוא, האדם, זה העומד כעת לדין, כלומר אין דינו של האדם רק על גודל או סוג המעשים שעשה אלא נידון הוא גם על מה שבכוחו היה לעשות ולא עשה, עד היכן שהיה בכוחו להגיע ולא הגיע, גם על כך נתבע הוא ביום הדין, וזהו לפי מה שהוא.

חידוש גדול אילפנו היפה תואר, אמת הדין בשמים היא כזו שגם אם ביחס לשאר בני הדור או הסובבים את האדם עושה הוא מעל ומעבר, מכל מקום יהא הוא נתבע אם לא הגיע להיות מה שהוא באמת, אם לא ניצל את כל הכלים שניתנו לו, את כל הפוטנציאל שטמון בו, עד תום, זוהי אמת המידה הנקראת של “לפי מה שהוא”.

לפי דרכנו נוכל לומר עוד שבלפי מה שהוא נכלל לא רק מה שהיה בכוחו של האדם להגיע בהתאם לכלים שנתנו לו מצד מזלו, אלא יתבעו ממנו גם מדוע לא הביא לידי כך שיקבל משמים עוד כלים אחרים שבהם יוכל להשתמש עוד יותר לעבודת הי”ת, כפי שהיתה התביעה על נח כמו שנתבאר.

הטענה על יהושע מדוע לא הגיע ליותר

“ויאמר ה’ אל משה קח לך את יהושע וגו’ ונתת מהודך עליו וגו’                        (במדבר פרק כז פסוק יח-כ)   “ונתת מהודך עליו ולא כל הודך זקנים שבאותו הדור אמרו, פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה”. (בבא בתרא עה.)

 

 

 

 

 

 

 

 

אופן התבטאותם של זקני אותו הדור ביחס ליהושע מעידה על כך שתביעה לא קטנה הייתה להם על יהושע על כך שלא הגיע לדרגה הגבוה הנקראת פני חמה.

אף שאין לנו כל אחיזה במושגים גבוהים כמו “פני חמה” או “פני לבנה”, מכל מקום ברור הדבר שמונחים אלו מרמזים לדרגות נאצלות וגבוהות עד למאוד, על כל דורותיו של עם ישראל ספק אם היה מי שהצליח להעפיל לרום כזה זולת משה רבנו ויהושע בן נון.

כיון שכן צריכים אנו להבין את סיבת התביעה שהייתה על יהושע בן נון על שלא הגיע לדרגה של פני חמה, שכן מכל מקום לדרגה של פני לבנה כן הגיע, מה לה א”כ לבושה וכלימה אצל מי שפניו הם כפני לבנה ?

לפי מה שביארנו שאין האדם נתבע ביחס למה שעשה אלא ביחס למה שהיה בכוחו לעשות, וא”כ אף שדרגת פני חמה הינה דרגה רמה וגבוהה מצד עצמה, מכל מקום עדיין יש מקום לתביעה על יהושע, שכן בכוחו לגרום לקבל כלים כדי להגיע עד לדרגה של פני חמה והוא לא הגיע רק לדרגה של פני לבנה, על כך היו אומרים זקני אותו הדור “אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה”, כי זוהי אמת מידה על פיה נידון האדם, גם ביחס למה שיכל להגיע ולא הגיע, ומי שלא השתדל להגיע ליותר גנאי הוא לו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

ההבדל בין נח לאברהם

 [כבישת היצר הרע מול הפיכתו לטוב]

“אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח”.                        (בראשית פרק ו פסו’ ט) “אמר רבי יוחנן בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר בדורותיו כל שכן בדורות אחרים”.  (מסכת סנהדרין קח.) “יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”.                                         (רש”י)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

במאמר הקודם עמדנו על השאלה שכיון שהעידה התורה על נח שהיה צדיק תמים, א”כ מה שייך לומר שהיה הוא צדיק ותמים רק ביחס לדורו ולא לדורו של אברהם ?

גם דברי חז”ל שאילו היה נח בדורו של אברהם לא היה נחשב נח לכלום צריכים ביאור, מה שייך תואר של צדיק או תמים ביחס לזמן או מקום מסוים, אם אכן כפי שהעידה התורה הגיע נח לדרגות של צדיק ותמים, הרי שזוהי דרגתו בכל זמן ובכל מקום, מה אם כן כוונת הדורשים אותו לגנאי שאילו היה בדור אחר לא היה נחשב לכלום ?

מה גם שנח חי בדור שהיו כולם רשעים גמורים, דור עשירי לאותם עשרה דורות מאדם שהיו מכעיסים ובאים, נמצא שדורו של נח היו הכי רשעים והכי מכעיסים את ה’, בכל זאת הצליח נח לשמור את עצמו שלא יהא ניסת אחריהם להיות רשע כמותם, ולא זו בלבד אלא שעלה ונתעלה עד לדרגות של צדיק ותמים, ואם בדור כזה הצליח נח להגיע לדרגות גבוהות כאלה, על אחת כמה וכמה בדורות אחרים שהיו טובים יותר שהיה נח נחשב לצדיק תמים, וצריך ביאור בדברי האומרים שאילו היה בדורות אחרים לא היה נחשב “לכלום” ?

“נח איש צריק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח …”.

רש”י מציין את ההבדל בין מה שנאמר לגבי נח “את האלהים התהלך נח”, לבן מה שנאמר באברהם “התהלך לפני והיה תמים” [וכן בהמשך אומר אברהם “האלוקים אשר התהלכתי לפניו”], ומסביר הרש”י שנח למרות שהיה צדיק תמים בכל זאת היה צריך סעד לתומכו, לעומתו אברהם אבינו, הוא היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו, עכ”ל.

מקור דברי הרש”י הם במדרש רבה פרשת נח (פרשה ל אות י) שם ממשיל ר”י את נח ואברהם לשר שהיו לו שני בנים א’ גדול וא’ קטן, לקטן אמר הלך עמי, ולגדול אמר בא והלך לפניי, כך אברהם שהיה כחו יפה אמר לו הי”ת “התהלך לפני והיה תמים” אבל נח שהיה כחו רע נאמר עליו “את האלהים התהלך נח”.

וצריך להבין את כוונת דברי המדרש שנח היה כוחו רע ואברהם היה כוחו יפה, מהו פירוש כוחו רע ומהו כוחו יפה ?

בדברי הרש”י הקדוש מבואר שהפירוש “כוחו רע”, היינו שהיה צריך סעד לתמכו, והפירוש “כוחו יפה”, היינו שאינו צריך סעד לתמכו, אך עדיין צריך ביאור הכוונה בזה ?

בפירוש הרד”ל על המדרש מביא את דברי רבי שמעון בן לקיש במסכת סוכה (נב:) : יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו, שנאמר ה’ לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהישפטו.

מבואר בדברי ריש לקיש שהאדם אין בידו להתגבר על היצר הרע בכוחות עצמו, רק בסיוע משמים יכול הוא להתגבר עליו ולנצחו, כדברי ריש לקיש “אלמלא ה’ עוזרו אינו יכול לו”, היינו שבלא הסייעתא דשמיא המיוחדת מצד הי”ת להתגבר על היצר הרע לא היה מצליח לנצחו, [בזוהר הקדוש פרשת וישלח [דף קעט עמוד א] איתא שעל זה אמר דוד המלך עליו השלום בספר תהלים (פרק קיח) : “דחה דחיתני לנפול וה’ עזרני”. פתח ר’ אלעזר, דחה דחיתני, דחה דחוני מבעי ליה מאי דחה דחיתני ? אלא דא סטרא אחרא דדחייא ליה לב”נ תדיר, ובעי לדחייא ליה ולאסטאה ליה מעם קודשא בריך הוא, ודא הוא יצה”ר דאשתכח לגביה דב”נ תדיר, ולקבליה אהדר דוד ואמר דחה דחיתני לנפול, בגין דאיהו הוה אשתדל לגביה בכל אינון עקתין לאסטאה ליה מעם קודשא בריך הוא, ועליה אמר דוד דחה דחיתני לנפול בגיהנם, ויי’ עזרני דלא אתמסרנא בידך עכ”ד, בספר מסילת ישרים (פרק ב) כותב הרמח”ל זצ”ל שהיצר הרע הוא איש מלחמה ומלומד בערמומיות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה].

נקדים, שמצב זה התחדש רק לאחר שחטא האדם באכילה מעץ הדעת, קודם שחטא אדם הראשון, הוא לא הכיר בחינת הרע כלל, מצד טבעו היה אדם הראשון יכול לעשות טוב בלא שום משיכה לצד הרע, זוהי כוונת הפסוק : “האלוקים עשה את האדם ישר”. ישרות זו התבטאה ביכולה האובייקטיבית שהיתה לו לבחור בטוב בלא להילחם על כך, קודם החטא היו אדם וחוה ערומים ולא יתבוששו, ומסביר הרש”י שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות שמות, לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע ומבאר השפתי חכמים (אות צ) שלא מחמת חסרון חכמה הם לא יתבוששו אלא מחמת שלא היו צריכים לידע דרך צניעות כלל, כיון שלא היה להם יצר הרע, רמב”ן זצ”ל כותב שקודם החטא היו האיברים כולם בעיניהם כפנים והידיים ולא יתבוששו בהם, כן כותב המלבי”ם שכל זמן שלא אכלו מעץ הדעת אפילו אברי ההולדה היו להם כאברים שבהם יאכל וישתה ולא יתבוששו.

אחר האכילה מעץ הדעת נכנס באדם היצר הרע והופר האיזון שאיתו הוא נברא, מעתה נולדה בו משיכה לתאוות הגשמיות, הוא היה נוטה יותר לצד הרע, הם כבר התחיל להתבייש מהעובדה שהוא ערום, לאחר החטא מספרת התורה (פרק ג פסו’ ט – יב) שה’ קרא לאדם ושאל אותו “איכה” ? על כך השיב האדם : “את קולך שמעתי בגן ואירא, כי עירום אנכי ואחבא”, הי”ת ממשיך לשאול : “מי הגיד לך כי עירום אתה” ? מסביר הרש”י מאין לך לדעת מה בושת יש בעומד ערום : “המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת”, אין זה אלא משום שאכלת מעץ הדעת ? על כך משיב האדם : “האישה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן  העץ ואכל”, חז”ל עמדו על כך שהשתמש אדם בלשון ואוכל בלשון עתיד ולא אמר אכלתי בלשון עבר, ופירשו שנתכוין לומר “אכלתי ואוכל עוד להבא”. הביאור בזה אומר רבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל שנתכוין אדם לומר לקב”ה שקודם החטא לא היתה לו שום תאווה או משיכה לשום דבר גשמי, אפילו אכילה היתה אצלו אלוקות, מלאכי השרת היה צולין לו בשר ומצננים לו יין שהכוונה בזה למושגים גבוהים מאד, אחרי החטא אני מרגיש משיכה לתאוות החומריות ומעתה כל החיים יהיו מלחמה יומיומית עם המשיכה לרע.

הבחינה הזו שנולדה באדם אחר האכילה מעץ הדעת, גרמה לכך שבני האדם היו נמשכים אחר תאוות החומר, וכך עשרה דורות מאדם ועד נח היו מכעיסים ובאים, עד שהדור העשירי מאדם הראשון הגדילו לחטוא באופן שנעשה קלקול גם בחי ובצומח, ואפילו בדומם : “ותשחת הארץ”.

[בספר בראשית (פרק טו פסו’ ז-ח) מסופר, שלאחר שהבטיח הי”ת לאברהם אבינו לתת לו ולזרעו את ארץ ישראל, שאל אברהם את ה’ : “במה אדע כי ארשנה ? בפירוש האלשיך הקדוש שואל, מה פירוש שאלה זו של אברהם “במה אדע”, וכי זו היא אמונתו בו יתברך, ששואל במה אדע ? הרד”ק זצ”ל מסביר שאברהם אכן לא הסתפק שיירשו בניו את הארץ, שהרי ה’ הבטיחה לו והוא האמין בה’, הספק אצלו היה אם יירשוה לעולם, כי אולי יחטאו ויגלו ממנה, מסביר רבי צדוק הכהן זצ”ל, שאברהם אבינו טען לפני הי”ת שארץ ישראל אינה סובלת חוטאים, וכיון שבחטא אדם הראשון נתחדשה באדם משיכה אל הרע ועלול הוא לחטוא, יתכן ויבוא דור שלא יעמוד בניסיון ויחטא, ואז יגלה מן הארץ, כדברי התורה בספר ויקרא (פרק יח פסו’ כו – כח) : “ושמרתם אתם את חוקותי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה, האזרח והגר הגר בתוככם, כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם”. על כך השיב לו הקדוש ברוך הוא : “ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה”. קודם בואם לארץ ישראל מגלה הי”ת לאברהם, יעברו בניו זיכוך בכור מצרים, שם ינקו ויתוקנו מכל פגמי החטא של אדם הראשון, ויחזרו לאיזון שבו נברא האדם בתחילת הבריאה, כדברי חז”ל במסכת שבת (קמה:) כשעמדו ישראל לרגלי הר סיני פסקה זוהמתן].

כפי שהעידה התורה, נח היה צדיק ותמים באותו דור של רשעים גמורים, אומנם צדקותו היה מלווה במלחמה תמידית כל רגע ורגע בכבישת היצר הרע, בכל רגע היה נח זקוק לסיוע משמים כדי להתגבר על היצר הרע, הוא היה צריך סעד לתומכו שלא ייפול ברשתו, זה כוונת המדרש שנח היה “כוחו רע”, הכוונה בזה היא לרוע שנכנס באדם בעקבות החטא, שמצד טבעו היה הוא נוטה לצג החומר, ונשלט על ידי היצר שהי”ת קראו רע.

אבינו אומר המדרש היה כוחו יפה, אברהם אבינו בעבודתו הצליח לייפות את אותו רוע, לשנות אותו מרע לטוב, להיות נמשך מצד טבעו אחר רצון הי”ת מאליו, כדברי חז”ל בירושלמי מסכת ברכות (פרק ט הל’ ה) : “אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב, דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך”. [במדרש רבה פרשת מטות (פרשה כב סימן ט) איתא : “לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו, לב חכם לימינו זה יצר טוב שהוא נתון בימינו, ולב כסיל לשמאלו זה יצה”ר שנתון בשמאלו”. בספר מאור עיניים פרשת ואתחנן מבאר, שבלב האדם ישנם שני חללים, משכן היצר טוב הוא בלבו של אדם בחלל הימין, ומשכן היצר הרע בחלל השמאלי”, אם אצל אברהם נאמר ומצאת את לבבו נאמן לפניך משמע כל לבבו אפילו חלקו השמאלי].

וכן איתא במסכת בבא בתרא (יז.) : “שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן אברהם, יצחק ויעקב”, מסביר הבאר מים חיים זצ”ל בפרשת נח, שהאבות שברו והכניעו וכתתו במסירת נפשם לה’ תמיד את כל כוחי הגוף, והגוף היה אצלם כבחינת הנשמה, ויצאו מבחינת טבע העולם הזה מכל וכל, ולא יתאוו למחמדיו, ולא ישתוקקו למטעמותיו, ולא יתענגו בתענוגיו, כי כולם המה אצלם דברי רוח הבל ותהו.

[בספר בן יהוידע על מסכת בבא בתרא (יז.) מסביר הרב בן איש חי זצ”ל, שכל צדיק שבא לו פיתוי מצד היצר הרע והוא מתגבר עליו, נקרא שהוא שולט על יצרו, אצל האבות הם בטלו את כוח הרע באופן כזה שאינו יכול להעביר בלבם תאוה של רע אפילו רגע קטן, וכאילו אין בהם יצר הרע, וזה משום שהם עקדו את היצר הרע לגמרי, וזה רמוז במילה “כל” במילוי כף למ”ד בגימט’ עקד עיי”ש].

על זה אמרו במסכת ברכות (סא:) שהצדיקים “יצר הטוב שופטן”, מסביר רבנו האור החיים הקדוש בספר חפץ ה’ שם : “להיות כי הצדיקים מתישין כח היצר הרע עד כי ליתיה, ולא נשאר כי אם היצר הטוב, הוא השופט ומנהיגו בדרך ישר ומשפטו בידו” עיי”ש.

אחר העמל והזיכוך, הגיע אברהם אבינו לדרגה נעלית זו ששוב לא היה כוחו רע אלא טוב, בעבודתו הוא ייפה את הכוח הרע שהושרש בו מחטא אדם הראשון, עד שנתבטל אצלו לגמרי כל המשיכה לצד הרע, והיה כל כולו נוטה מצד טבעו רק ליצר הטוב בלבד, כדרגת אדם הראשון קודם החטא.

ועדיין יש לברר, מדוע לא הגיע גם נח בעבודתו לדרגה נעלית זו של האבות, למה לא הצליח גם הוא למגר מתוכו את היצר הרע לגמרי, להפכו מרע לטוב, לעשות שיהיה גם כוחו יפה ?

בספר אור ישראל [אגרת ל אות א] כותב הגר”י סלאנטר זצ”ל, שכיון שהיה נח ערל, [שעדיין לא הצטוו על המילה], לכן לא היה לו את הכוח להתגבר על היצר עד כדי ביטולו לגמרי והפיכתו מרע לטוב, רק אברהם אבינו שנצטווה על המילה, על ידי הסרת הערלה ממנו במצות הי”ת, נתקנו אצלו כוחות נפשו עד שמעצמו היה הולך בזריזות ובשמחה, שש ושמח לשמור את דרך ה’.

לכן היה אופן עבודתו בכבישת היצר, הוא היה זקוק בכל רגע לסייעתא דשמיא כדי להתגבר על היצר הרע, אומנם בנקודה זו הוא הגיע עד לקצה היכולת, אצל אברהם אבינו היו שני תקופות, עד שמל את עצמו היה גם הוא עסוק בכבישת היצר, היה גם הוא זקוק לסייעתא דשמיא כדי לנצח את היצר הרע, אבל לאחר שנימול כבר היה בו את הכוח להפוך את היצר הרע מרע לטוב.

[במסכת נדרים (לב:) אומר רמי בר אבא, שהטעם שהוסיף הי”ת לאברהם אבינו את האות ה”א לאחר שמל את עצמו, כדי לרמז שלאחר שמל את עצמו נעשה מולך ושולט על עוד חמישה אברים, שהם שתי עיניים, שתי אזנים, וראש הגויה.

ענין המלכות על אברים אלו פירשו התוס’ שם שלאחר המילה נעשה אברהם שולט גם על האברים שאינם ברשותו של אדם, לראות ולשמוע ולהרהר, לאחר המילה נעשה אדון גם עליהם להשתמש בם רק לדבר מצוה עיי”ש, והכוונה בזה היא כמו שנתבאר שאחר המילה נתבטל אצל אברהם אבינו כל ענין המשיכה לחומר לגמרי ונעשה הוא שליט על כל אבריו].

הגרי”ס זצ”ל שם כותב, שלאחר שנצטוינו על המילה, ממלא שייך מציאות זו של הפיכת היצר הרע לטוב גם אצל כל אדם, [כך כותב גם הרב בן איש חי בבן יהוידע על מסכת בבא בתרא שם, שלמרות שבגמרא נאמר על האבות שלא שלט בהם יצר הרע, שייך דבר זה גם בצדיקים אחרים, רק שהגמ’ הזכירה רק את האבות שנרמז עליהם בחינה זו במילה כל עיי”ש].

לכן כותב הגרי”ס שם : “אל יאמר האדם את אשר עשה האלוקים אין לשנות, והוא יתברך הטביע בי כח הרע, ואיך אקוה לעקרו משורש ? לא כן הדבר ! כוחות האדם בני כבישה גם חלוף המה …, האדם בעצמו יש לאל ידו לכבוש טבעו הרע לבל יצא לפעולת אדם, וגם לשנות טבעו לטוב על ידי הלימוד וההרגל” עכ”ל.

אמנם כל זמן שלא זכינו להגיע לדרגתו של אברהם אבינו, עדיין זקוקים אנו לעזרת הי”ת כדי שנוכל לכבוש את יצרנו הרע, אכן צריך לדעת שכדי לזכות לסייעתא דשמיא זו מאת הי”ת, עלינו להשתדל בעניין זה של כבישת היצר עד היכן שידנו מגעת, הי”ת ודאי מוכן לעזור לנו, אבל בשום פנים ואופן הוא אינו מוכן לעשות את כל המלאכה, רק לאחר שהשקיע האדם את כל כוחותיו ועשה כל אשר בידו כדי להתגבר על היצר הרע, רק אז זוכה לאותו עזר מצד הי”ת.

המינימום הנדרש מאתנו בעבודה זו כותב הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק ב), היא התבוננות, אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו כותב הרמח”ל היא, “להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם, עד שלא יישאר להם ריווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי … ופשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו, אין בכוחו להינצל אילולי הקדוש ברוך הוא עוזרו, כי היצר הרע תקיף מאד, כמאמר הכתוב בתהלים “צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ה’ לא יעזבנו בידו”. אך אם האדם מפקח על עצמו, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו וניצול מן היצר הרע, אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו, ודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו. כי אם הוא אינו חס, מי יחוס עליו. והוא כעניין מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במסכת ברכות כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו. והוא מה שאמרו באבות : אם אין אני לי מי לי עכ”ל.

במדרש שם המשילו את נח לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, אמר לו המלך עד שאתה משתקע בטיט עבה לך עימי, וזה פירוש הפסוק את האלוקים התהלך נח, הטיט העבה הוא משל שתכונות החומר שמושרשים באדם ומושכים אותו כלפי מטה, נח שהיה אוהבו של מלך נלחם בכל כוחו באותם כוחות כדי לא לטבוע, הציץ עליו המלך וראה אותו, הקב”ה ראה את המלחמה העיקשת של נח בכוחות החומר המנסים למשוך אותו כלפי מטה, לכן נגלה אליו ונתן לו סמך שלא יטבע בטיט היון, כל ימיו אחז נח בידו של הי”ת שהושטה אליו, הוא לא הרפה ממנה לרגע אחד, הוא ידע שלולא הסיוע של הי”ת הוא לבדו אינו יכול לכוחות היצר הרע.

הדורשים את נח לשבח הוא בייחס לעבודתו בכבישת היצר, בדור כזה של חוטאים, נח עמד איתן מול כל הניסיונות שבאו לפתחו, זכה לתואר צדיק תמים, אין לך שבח גדול מזה, הדורשים לגנאי אינם חולקים על כך שראוי נח לשבח על עמידתו האיתנה מול היצר הרע, כוונת דבריהם שאילו היה נח בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, היא בהתאם לאפשרויות שנתנו לאברהם להגיע למצב של ביטול היצר לגמרי והפיכתו לטוב, בחינה זו מתחילה היכן שמסתיימת העבודה של כבישת היצר, לכן עבודתו של נח בכבישת היצר אינה כלום בייחס לעבודתו של אברהם בדחיית היצר לגמרי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר

ונח מצא חן בעיני ה’

“אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח, ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת, ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס, וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ, עשה לך תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר”.    (בראשית פרק ו פסו’ ט – יד)   “ויאמר ה’ לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול, … ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה … ויגוע כל בשר הרמש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השרץ על הארץ וכל האדם, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ וישאר אך נח ואשר אתו בתבה”.        (בראשית פרק ז א – כג)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מכל אנשי דור המבול, מכל אותם מיליארדי בני האדם שחיו אז, נשארו בעולם שאחר המבול רק נח ובני ביתו בלבד, כל היקום נכחד, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים נמחו כולם מן הארץ.

הסיבה שבגללה ניצל נח ויחד אתו ניצלו גם אשתו ובניו וכלותיו, היא משום שבניגוד לאנשי הדור שהיו רשעים, נח כפי שהעידה עליו התורה היה צדיק תמים, כך מפורש בפסוק  : “ויאמר ה’ לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”.

“תנא דבי רבי ישמעאל אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה’.               (סנהדרין קח.)

 

 

 

 

דברי רבי ישמעאל צריכים ביאור שכן בפירוש העידה התורה על נח שהיה צדיק תמים, כיון שכן מדוע נחתך עליו להיות נאבד עם אנשי הדור שהיו רשעים ?

עוד צריך ביאור אם נחתך דינו של נח להיות נאבד במבול משמע שהיתה עליו תביעה, וצריך לברר מהי אותה תביעה שהיתה על נח אשר בגינה כמעט ונאסף יחד עם אנשי דורו ?

אם אכן נגזר ונחתך גם על נח להיות נאבד במבול יחד עם כל אנשי הדור, כיון שגם הוא היה בכלל הגזירה מדוע לבסוף נשא חן וניצל הוא ובני ביתו וכי משוא פנים יש כאן ?

עוד צריך ביאור מהי אותה מציאת חן עליה מדבר רבי ישמעאל, אשר בזכותה ניצל נח מכליה, מה גרם לה לאותה מציאת חן ?

אכן במדרש בראשית רבה (פרשה כו) מבואר שהסיבה שהיה צריך נח להענש אינה קשורה בנח עצמו, הוא אכן היה צדיק ותמים כפי שהעידה עליו התורה, אלא שכך היא ההנהגה, שכאשר אנדרלמוסיא באה לעולם היא הורגת טובים ורעים, רק משום שנח מצא חן בעיני ה’ הועילה לו מציאת חן זו כדי לשומרו שלא תפגע בו הרעה .

“משה מן התורה מנין ? בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה”.   (חולין קלט:)

משה רבנו ודור המבול

 

הפסוק אותו הביאה הגמרא כתשובה לשאלה היכן נרמז משה רבנו בתורה נמצא בפרשת נח, פסוק זה מתייחס לעונש שהעניש ה’ יתברך את אנשי דור המבול, לאחר שהיה העולם שמם וגווע כל היקום אמר הי”ת : “לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה”.

במקום אחר עמדו על כך שכאשר הגמרא שואלת משה מין התורה מנין שאין כוונת הגמרא רק לאזכור של משה בתורה, כוונת הגמרא לדבר יותר מהותי, אם הגמרא הביאה את הפסוק הזה כתשובה על כורחך שיש קשר בין משה רבנו לדור המבול, צריך ביאור מה הקשר בין משה רבנו לדור המבול, מדוע נרמז משה בדור המבול ?

[גם בהמשך הפרשה אנו מוצאים הקבלה בין נח למשה רבנו כאשר אמר הי”ת לנח לבנות תיבה הוא נצטוה על ידי הי”ת (בראשית פרק ו פסו’ יד) : “וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר”. ובמדרש אגדה איתא : “ובתיבת משה רבינו ע”ה כתוב ותחמרה בחמר ובזפת זפת מחוץ וחומר מבפנים, שלא היו המים קשים, אבל כאן שהיו המים חזקים, מבית ומחוץ בכפר ובפיוש הרש”י פרשת נח (שם) כותב עוד טעם שאצל משה רבנו לא ציפתה יוכבד את התיבה בזפת מבפנים : “כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת”. עיי”ש

שוב אנו מוצאים שחז”ל עשו הקבלה בין משה רבנו לנח, שלכאורה די היה לומר שהסיבה שציוה הי”ת את נח לצפות את התיבה מבית ומחוץ משום שהיו המים חזקים מדוע עשו השוואה בין התיבה של נח לתיבה של משה]

בספר פרי צדיק במאמר לראש חודש מרחשון כותב שנשמת משה רבנו היתה בדור המבול כיון שהיו הדור ההוא ראוים לקבלת התורה וכן כתוב מפורש בזוה”ק שעתיד היה משה לקבל את התורה בדור המבול עיי”ש, [עיין עוד במאמרי הפרי צדיק לחמישה עשר בשבט שכתב שעל כן נקרא משה כי מן המים משיתיהו היינו ממימי המבול].

 

נח נתגלגל ביוסף ובמשה

“אלה תלדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורתיו את האלוקים התהלך נח ויולד נח שלושה בנים את שם את חם ואת יפת”               (בראשית פרק פסו’ )

 

 

 

 

 

יש לעיין בדברי התורה כאן שאמרה : “אלה תולדות נח” א”כ מין הראוי היה שיזכיר מיד תולדותיו : “ויולד נח שלושה בנים את שם ואת חם ואת יפת, מדוע התחילה התורה לדבר בנח עצמו שהיה צדיק תמים, ואם רצה לדבר אודות נח שהיה צדיק תמים, היתה התורה צריכה להקדים פסוק זה קודם שבא לספר על תולדותיו ?

כדי ליישב זאת נראה בהקדים מה שמצינו שפרשת בראשית (פרק ו פסו’ ח) מסתיימת במילים : “ונח מצא חן בעיני ה'”. ומיד פותחת פרשת נח במילים : “אלה תולדות נח …”.

בספר נחל קדומים כותב הרב חיד”א זצ”ל שהסמיכות של שתי הפסוקים אינה מקרית, בזה באה התורה לרמז לנו את המובא בספרי רבותינו שנח חזר ונתגלגל שוב ביוסף הצדיק ובמשה רבנו ועל ידם זכה להגיע לתיקונו, בזכות זה זכה נח למציאת חן בעיני הי”ת, כיון שהיו לו תולדות [ירידת הנשמה לעולם בפעם הראשונה נקראת אב וכל ביאת הנשמה לעולם פעם נוספת נקראת תולדה], כיון שראה הי”ת שחטאו של נח יתוקן לכן השאירו ולא נאבד במבול, ובמי נתגלגל נח באיש צדיק שהוא יוסף שנקרא בדברי חכמנו [עיין יומא (לה:) ועוד] “צדיק” [בספר גלגולי נשמות להרמ”ע מפאנו (ליקוטים אות ד) כותב שנח נשתכר ונתגלה בתוך אהלה, נתקן ביוסף שלא שתה יין עד שראה את אחיו ושתו ושכרו עמו עיי”ש]. ובשער הפסוקים פרשת נח כותב רבנו האריז”ל על הפסוק : “ויולד נח שלשה בנים”, שיוסף בגימטריא הוא כמנין ג’ פעמים בן. ולכן נקרא נח איש צדיק כמו יוסף הצדיק עיי”ש.

לאחר שנתגלגל נח ביוסף הצדיק חזר נתגלגל שוב במשה רבנו שהוא היה בבחינת “תמים”, שכן לא היה אדם תמים ומושלם כמו משה רבנו, כך כותב רבנו האריז”ל בפרשת כי תשא “ודע כי נח היה בחינת משה”.

 

נח נתבע שלא מסר נפש על הדור

 

בשער הפסוקים פרשת כי תשא כותב רבנו האריז”ל שעיקר הטענה על נח היתה על כך שהוא לא מסר נפש על אותו הדור וביקש מהי”ת שיסלח להם על מעשיהם, אילו היה עושה כן יתכן שלא היה הי”ת מביא מבול כלל.

בספר ישעיה (פרק נד פסו’ ט) נאמר : “כי מי נח זאת לי”, המבול נקרא “מי נח” על שמו של נח שהעידה עליו התורה שהיה צדיק תמים, הטעם לכך אומר רבנו האר”י שכיון שלא מסר נח את נפשו על הדור, כיון שלא השתדל למנוע את המבול לכן נקרא המבול על שמו.

פגם זה של נח נתקן על ידי משה רבנו, כאשר חטאו עם ישראל בעגל אמר הי”ת למשה  (שמות פרק לב פסו’ י) : “ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול”, [וכן נאמר בספר דברים (פרק ט פסו’ יד) : “הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו”], בשונה מנח משה רבנו עומד בפרץ ומבקש עבור עם ישראל, הוא אף מתנה זאת ואומר (שמות פרק לב פסו’ לב) : “ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת”, בזה תיקן משה את מה שלא עשה נח כמו שנתבאר לכן השתמש משה רבנו במילים “מחני נא” שהוא מלשון מחוי, הנזכר במבול : “וימח את כל היקום”. כי על ידי שהתפלל על הדור,תיקן אשר עוות בתחלה ולכן אמר מחני שהוא אותיות מי נח עכ”ד רבנו האריז”ל.

זוהי המציאת חן שהוזכרה בסוף פרשת בראשית אשר בזכותה ניצל נח מהמבול, הכונה היא לכך שראה הי”ת שעתיד הוא לתקן את אשר עיוות כאשר יתגלגל ביוסף שנקרא חן [הרמב”ן בפירושו לספר בראשית (פרק מט פסו’ כב) מפרש את המילים “בן פורת יוסף” בן חן], וכן במשה שנקרא חן כדברי חז”ל במדרש “חן ימצא” זה משה שנאמר אם מצאתי חן בעניך.

עיקר התיקון של נח נסתיים כפי מה שנתבאר בדורו של משה רבנו, בספר כתפות האפוד כתב שזה נרמז בדברי הי”ת לנח (פרק ז פסו’ א) : “בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”. מנח עד אברהם היו עשרה דורות כדברי המשנה באבות (פרק ה פשנה ב), ומאברהם ועד משה יש שבעה דורות [אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה] יחד יז’ דורות כמנים “הזה”, וזהו שאמר ה’ לנח אותך ראיתי צדיק לפני, מתי ? בדור הזה, הוא דור היז’ מנח שהוא דורו של משה שאז נתקן הפגם של נח לגמרי כמו שנתבאר.

זוהי גם ההקבלה שעשו חז”ל בין התיבה של נח לתיבה של משה, בתיבה של נח נאמר וכפרת אותה מבית ומחוץ, זה בא לרמז שלא רק אנשי הדור ההוא שהיו רשעים היו צריכים כפרה, אלא גם נח גם עליו היתה עליו תביעה על כך שלא הוכיח את הדור מספיק ולא מסר נפש עבור הצלתם, אבל כאשר נולד משה, מי שעתיד לתקן את אותו פגם על ידי שימסור עצמו עבור הצלתם של כלל ישראל, אז כבר לא נצרך לטווח את התיבה בכופר מבפנים, אלא רק מבחוץ, שזה רמז לכך שנתקן אותם פגם כנ”ל .

 

 

 

פרשת נח

“לקחי המבול”

 

בפרשת האזינו (פרק לב פסו’ ז) אומרת התורה : “זכר ימות עולם בינו שנות דור-ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך”.

רש”י הקדוש מסביר, זכר ימות עולם, מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו, בינו שנות דר ודר. דור אנוש שהציף עליהם מי אוקיינוס, ודור המבול ששטפם.

היינו שיש חיוב להתבונן במה שקרה עם דורות הקודמים, וזה כדי ללמוד מהטעויות שלהם עד כמה צריך להישמר שלא לחטוא.

במסכת אבות (פרק ה משנה ב) איתא : “עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול.

דור אחר דור מאדם הראשון היו מכעיסים ובאים לפני הי”ת, הי”ת לא נפרע מהן בכל הדורות ההם, אבל בסוף, כאשר הגדשה הסאה, הי”ת נפרע על ידי הבאת המבול, כדברי רבי חנינא במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סז סימן ד) : “כל מי שהוא אומר שהקב”ה וותרן הוא יתוותרון בני מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה”. ובספר עקידת יצחק פרשת קרח (שער עח) כותב : “וכן יעשה תמיד מאריך אפיה וגבי דיליה ביום פוקדו, ולא יותר להם כמי שעשה לאלו, לקיים מה שאמר הכתוב צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת. כי לעולם יעשה משפט מצודק באנשים, להעמיד ולקיים, כי משה אמת ותורתו אמת” ע”כ.

אכן מלבד הלימוד הזה עוד יש ללמוד כדברי המשנה, כמה ארך אפיים לפניו, כמה הקדוש ברוך הוא אינו חפץ במות המת, אלא בשוב מדרכו, עשרה דורות האריך הי”ת אפיה ולא העניש אותם כפי מעשיהם, אולי יעשו תשובה, עד שהגדישו את הסאה ושוב לא היה שייך לקיים את העולם.

וגם לאחר שנזרה הגזירה על דור המבול, גם אז הי”ת מצוה את נח לבנות תיבה, מאה ועשרים שנה עסק נח בבניית התיבה, הי”ת יכל להצילו באופן אחר, הוא יכל להעבירו לארץ ישראל ששם לא היה המבול, כדברי יחזקאל הנביא (פרק כב פסו’ כד) : “בן אדם אמר לה את ארץ לא מטהרה היא, לא גשמה ביום זעם…”. אבל הי”ת בחר להצילו על ידי תיבה.

הרש”י הקדוש בפרשה (פרק ו פסו’ יד) כותב : “ולמה הטריחו בבנין זה ? כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו” עכ”ל. וכן איתא במסכת סנהדרין (קח:) : “מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים, והיו מבזין אותו, אמרו לו זקן תיבה זו למה ? אמר להם הקב”ה מביא עליכם את המבול”.

גם בתום המאה ועשרים שנה של בניית התיבה, גם אז אומרת התורה (פרק ז פסו’ י) : “ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ”. ובמדרש רבה פרשת נח (פרשה לב סימן ז) דרשו : “מלמד שתלה להם הקדוש ברוך הוא ז’ ימי אבילות של מתושלח הצדיק, כדי שיעשו תשובה ולא עשו”.

אכן זהו לימוד לא פחות חשוב, הידיעה הזו כמה הי”ת ארך אפיים, שהוא מחכה ומצפה לחוטאים שיעשו תשובה, וכבר כתב בתנא דבי אליהו רבה (איש שלום פרשה כט) שאמר הקדוש ברוך הוא “מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שיושב אני ומצפה להן לישראל יותר מאב לבנו ומאשה לבתה, שיעשו תשובה”.

מה היו החטאים שגרמו למבול

ברש”י הקדוש (פרק ו פסו’ יא) מובא, שעיקר חטאי הדור ההוא היו בגילוי עריות ועבודה זרה : ותשחת לשון ערוה ועבודה זרה, כמו פן תשחיתון, כי השחית כל בשר” עכ”ל.

מקור הדברים במסכת סנהדרין (נז.) : “תנא דבי רבי ישמעאל, כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערווה ועבודת כוכבים, דבר ערוה, דכתיב “כי השחית כל בשר את דרכו”, ועבודת כוכבים, דכתיב “פן תשחיתון ועשיתם פסל”.

אומר רבי יוחנן במסכת סנהדרין (קח.) : “בוא וראה כמה גדול כוחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ.

מהלשון של רבי יוחנן “שהרי דור המבול עברו על הכול” משמע שמלבד גילוי עריות ועבודה זרה, הם עברו גם על שפיכות דמים, אכן בספר בניהו בן יהוידע על מסכת סוכה (נג.) כותב הרב זצ”ל שהשחתת הזרע לבטלה שהיה בדור המבול נחשב שפיכות דמים עיי”ש.

בפסוקי התורה בפרשת בראשית ניתן לראות את השורש לשלושת החטאים אלה שפיכות דמים עבודה זרה וגילוי עריות, על החטא של שפיכות דמים קראנו בפרשת בראשית (פרק ד פסו ח) : “ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה, ויקום קין אל הבל אחיו ויהרגהו”. בהמשך הפרשה (פרק ד פסו’ כו) : “ולשת גם הוא ילד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ה'”. רש”י הקדוש כותב, שהמילה “הוחל” היא לשון חולין, שהחלו לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא, לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות” ע”כ. הרי חטא עבודה זרה. בסוף הפרשה (פרק ו פסו’ ב) אומרת התורה : “ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו”, ברש”י הקדוש כותב “מכל אשר בחרו”, אף בעולת בעל, אף הזכר והבהמה. כאן החל החטא של גילוי עריות.

עוד מובא בירושלמי מסכת בבא מציעא (פ”ד הל’ ב) שדינם של דור המבול נחתם לכליה על עוון גזל : “מה היו חומסין ? בר נש הוי נפיק וטעין קופה מלאה תורמסין, והיו מתכוונין ונוטלין פחות פחות משוה פרוטה, דבר שאינו יוצא בדיינים”.

הקלקול השחית גם את החי והדומם

הקלקול בדור המבול היה כזה גדול, עד כדי כך שהוא השפיע לרעה אף על בעלי החיים שאינם בני בחירה, במסכת סנהדרין (קח.) אומר רבי יוחנן : “מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל”. וכן איתא במדרש תנחומא פרשת נח (סי’ יח) “שאף הבהמה קלקלה מעשיה, והיתה הולכת על מין שאינו שלה, הסוס על החמור, הארי על השור, הנחש על הצב, שנאמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה”.

בספר דברים (פרק יא פסו’ יז) אומרת התורה : וחרה אף ה’ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תיתן את יבולה, ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה’ נתן לכם”.

מה פירוש ואבדתם מהרה ?

רש”י הקדוש כותב, שאמר הקדוש ברוך הוא, שאם יעזבו דרכו יעניש אותם מיד ולא יתן להם ארכא. ואם תאמרו והלא נתנה ארכא לדור המבול, שנאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, דור המבול לא היה להם ממי ללמוד, ואתם יש לכם ממי ללמוד.

במסכת עירובין (ק:) אומרת הגמ’ : “אלמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול. לפי”ז קשה מה פירוש שדור המבול לא היה להם ממי ללמוד הרי היו מסתכלים על היונה ולומדים ממנה עריות, כמה היא צנועה, כמה היא נאמנת לבן זוגה.

אכן לפי מה המבואר שבדור המבול אפילו בהמה החיה והעוף השחיתו את דרכם, אם כן לא היה ממי ללמוד].

 

אכן לא רק בעלי החיים השחיתו, אלא גם הדומם : “ותשחת הארץ”, במדרש רבה (פרשה כח) איתא : “השחית כל אדם אין כתיב אלא כי השחית כל בשר, רבי לוליאני בר טברין בשם רבי יצחק אמר, אף הארץ זינתה, היו זרעין לה חטין והיא מפקא זונין…” ע”כ.

במסילת ישרים (פרק א) כותב הרמח”ל זצ”ל : “ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו.

[כן מובא בחז”ל שכאשר הגיע אליעזר עבד אברהם לביתם של לבן ובתואל, אף הגמלים לא רצו להיכנס לבית, עד שלבן אמר לו : “ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים”, מסביר רש”י פיניתי את הבית מעבודה זרה, מבואר שאפילו הגמלים של אברהם אבינו לא נכנסו לביתם של לבן ובתואל מחמת שהיה שם עבודה זרה.

כן גם מצינו במסכת חולין (ז:) שחמורו של רבי פנחס בן יאיר נגנב, הגנבים הכניסוהו לתוך מערה שם שהה שלושה ימים ולא אכל מה שהניחו לפניו, כיון שלא היה האוכל מעושר].

דור המבול נדונו במים ובאש

 

אחת השאלות שנשאלו על ידי רבותינו היא, מדוע העניש הי”ת את אותו הדור על ידי הבאת מבול מים על הארץ, למה לא העניש אותם בעונש אחר ?

עוד מובא במדרש, שכל טיפה וטיפה שהוריד עליהם הקדוש ברוך הוא, הרתיחה באשה של גיהינום לפני שהורידה, וצריך ביאור, מה עניין הרתחתחה ברותחין ?

הנה ידוע ומפורסם שכל דבר בעולם כולל האדם מורכב מארבעה יסודות שנקראים ערמ”א שהם עפר, אש, רוח, מים. [כן כותב רבי יצחק אייזיק חבר זצ”ל בספר שיח יצחק חלק א [דרוש לשבת פרשת בראשית] שכמו שהעולם השפל הזה הוא מורכב מד’ יסודות, מים, עפר, רוח, אש, כמו כן הוא בכל עולם ועולם, יש בו ד’ יסודות אלו, כל עולם לפי ערכו].

בספר שערי קדושה כותב ר’ חיים ויטאל זצ”ל שכל חטאי האדם נמשכים מאותם הארבעה יסודות.

מיסוד האש, נמשכת הגאווה, הנקראת גסות הרוח, להיות היסוד הקל והגבוה מכולם, ובכללה הכעס, כי מפני הגאווה נתכעס האדם, שאין עושים רצונו, ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו, לא היה מתכעס כלל. נמצא, כי הגאווה והכעס, מידה אחת הם, ותולדותיה שלוש – הקפדנות בליבו, כי אילולא הגאווה, לא היה מקפיד בליבו, כענין שדברנו במידת הכעס… ובקשת השררה, והכבוד להתגאות על הבריות, ועל השנאה לזולתו, להיות גדול ממנו, וזה ענף מהגאווה גם כן.

מיסוד הרוח, נמשך הדיבור, הנקרא שיחה בטלה, לדברים שאין בהם צורך כלל, או נפשי או גופני, ותולדותיו ארבעה, והם – לדבר חנף, שקרים , לשון הרע, לגלות שבחיו לבריות ולהתגדל בפניהם.

מיסוד המים, נמשכים תאוות התענוגים, ותולדותיה שתיים חמדה לגזול ממון חברו ואשתו, וכל אשר יש לו להתענג בהם, והקנאה כי יקנא בחברו, אשר לו ממון רב וכיוצא להתענג בו.

מיסוד העפר, נמשכים העצבות, ותולדותיה העצלות, לקיום תורה ומצוות.

הנה אותם תכונות שאיתם נברא האדם נקראים מידות, בספר נחלת יעקב פרשת בראשית (פרק ג פסו’ יז) מסביר רבי יעקב מליסא זצ”ל שזה בא לומר שגם התכונות הרעות אינם רעות בתכלית, אלא שיש להשתמש בהן במידה הנכונה : “אמנם ההפרש בין המידות הטובות למדות הרעות, אף שהן לפעמים טובות גם כן, כהפרש שיש בין הסמים הרעים והטובים, כי לפעמים משתמשין אף בסמים הרעים, כגון לרפואות. והיינו שמדות הגאוה והקנאה כשמשתמשין בהן לתועלת הטוב צריכין להיות במשקל, כעין מאמרם בגאוה בת”ח שמינית שבשמינית עיי”ש.

דור המבול היו שטופים בעריות ובגזל, עשו אנשי הדור שימוש ללא גבול ומידה באותם מידות הנמשכים מיסוד המים, לכן מידה כנגד מדה, העניש אותם ה’ יתברך במים דוקא ולא בעונש אחר.

מטעם זה גם הרתיח הקדוש ברוך הוא את המים שהביא עליהם, כיון שחטא העריות נעשה על ידי חימום הגוף שהוא מיסוד האש, בחדושי המהר”ם שיף לבבא קמא (צב:) כותב שארבע אבות נזיקין רומזים לארבע יסודות וכותב שם הרב זצ”ל שההבער. מרמז לחטא גילוי עריות. כמו שזעק רבי עמרם חסידא במסכת קידושין (פא.) כאשר התגבר עליו יצר הרע לחטוא בעריות “נורא בי עמרם”. והשביע את היצר שיצא ממנו הוא נדמה כעמוד אש, היינו אש התאוה עיי”ש. וכן אמרו במסכת סנהדרין (לז.) “אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת” [עי’ עוד בספר פרי צדיק פרשת שמיני (אות י)  שעיקר הקליפות הקנאה ותאוה והכבוד שהם שורש ג’ העבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים והם שלשתן אש, דקליפת הקנאה מפורש בקרא וחמתו בערה בו. וקליפת התאוה גם כן מצינו בקידושין (פא.) נפיק מניה כי עמודא דנירא וכו’ ובפסוק גם כן נאמר, כלם מנאפים כמו תנור בוערה עיי”ש], וכן אמר רב חסדא במסכת ראש השנה (יב.) : “ברותחין קלקלו, וברותחין נידונו”. ברותחין קלקלו, שחטאו בעריות שנעשה על ידי חימום הגוף, כנגד זה חימם הקב”ה את המים שירדו שירדו עליהם].

אנשי דור המבול חטאו בגאוה

עוד יש לומר בזה בהקדים מה שהזכרנו לעיל את דברי הרש”י (פרק ו פסו’ יד) שבנין התיבה ארך מאה ועשרים שנה, ולמה הטריחו בבנין זה, [הרי כדי להציל את נח מהמבול, יכל הקב”ה להביאו לארץ ישראל שם לדעת רבי יוחנן במסכת זבחים לא היה מבול, וגם לדעת החולקים על רבי יוחנן יכל הי”ת להצילו בדרך אחרת בלא להטריחו] ?

על כך עונים חז”ל [הובא ברש”י שם] : “כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה, ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו”.

ובאמת הוא פלא עצום, איך יתכן שמאה עשרים שנה עומד נח הצדיק, יום אחר יום הוא זועק ומתרה בהם שהקדוש ברוך הוא עומד להביא מבול ולהחריב את העולם, הוא מבקש מהם שיעשו תשובה, שיחדלו ממעשיהם הרעים, ודבריו של נח לא עשו עליהם שום רושם, ואף אחד לא קם ועשה תשובה.

גם כאשר ראו בעיניהם את הנס העצום של ביאת החיות הבהמות והעופות אל נח בסדר מופתי, גם אז לא השפיע הדבר עליהם לעשות תשובה, גם טיפות הגשם שהחלו לרדת ברחמים והלכו והתעצמו למבול לא גרמו להם לשנות את דרכם ?

בכל העולם כולו לא נמצא אדם אחד ששינה את דרכו, אדם אחד שאמר אולי נח צודק, שראה נכוחה את פני הדברים, שעזב את דרכו וקם ועשה תשובה, אפילו לא אחד ?

הנראה בזה בהקדים דברי הילקוט שמעוני פרשת נח (רמז נח) : “תנו רבנן דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להן הקדוש ברוך הוא, אמרו כלום אנו צריכין אלא לטיפה של גשמים, יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן, אמר הקדוש ברוך הוא בטובה שהשפעתי להם מכעיסין אותי, בה אני דן אותן, שנאמר, ואני הנני מביא את המבול מים.

מבואר שאנשי דור המבול היו נגועים במידת הגאוה, מחמת רוב הטובה שהיה להם רם לבבם והגיעו לעבודה זרה : “ויאמרו לאל סור ממנו, ודעת דרכיך לא חפצנו, מה שדי כי נעבדנו, ומה נועיל כי נפגע בו”.

כיון שהיו נגועים אנשי הדור במידת הגאווה, לכן לא פעלו עליהם כל התוכחות ששמעו מנח, ואף אחד מהם לא חזר בתשובה, [בספר משלי (פרק ט פסו’ ח) אומר שלמה המלך עליו השלום : “אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך”. הלץ שונא את התוכחות, בספר משלי : (פרק כא פסו’ כד) כותב שלמה המלך עליו השלום  : “זד יהיר לץ שמו”. רבינו יונה שם מפרש, שהלץ נגוע במידת הגאווה, כי לא יתכון לתת דופי בחבריו לבלתי היות יתרון לאיש עליו. גם בגודל גאותו יפגום ויפחית המעלות, ואיננו רואה בנפשו אחד מן הפגמים, ואילו השגיח על פגמיו, נכלם היה מהיות בז ולועג לזולתו עיי”ש.

לכן לא הועילו כל המוסרים ששמעו מנח במשך השנים לפעול עליהם, שכבר כתב הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק ה) שמי שנגוע ביצנות אינו יכול לקבל תוכחות, והוא דומה למגן המשוך בשמן שאינו מקבל את החיצים הנזרקים בו, וגם אם יביאו לו מאה הוכחות על כך שהוא טועה הוא לא יקבל, כי ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות עיי”ש.

מעתה כיון שיסוד החטא שלהם נבע מידת הגאווה שהיא נמשכת מיסוד האש, העניש אותם הי”ת ברותחין שהוא מיסוד האש, כך מפורש במדרש רבה פרשת צו (פרשה ז אות ו) “א”ר לוי : נימוס וקלוסים הוא שכל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר היא העולה על מוקדה, דור המבול על ידי שנתגאו ואמרו מה שדי כי נעבדנו, לא נדונו אלא באש, שנאמר בעת יזורבו נצמתו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות

בפרשה אנו קוראים על הדור העשירי מאדם הראשון, דור אחרון לעשרה דורות שהיו מכעיסים ובאים לפני הי”ת, דור שהגיע לתחתית השפל מבחינה מוסרים וחברתית, דור שהיה פרוץ ומושרש בגזל ועריות, עד שהביא את העולם למצב שגם מי שהם נטולי בחירה השחיתו את דרכם : “כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ”, ואפילו בדומם “ותשחת הארץ”, עד שלא היתה ברירה אלא להמית את כולם על ידי הבאת המבול.

מכל אותו הדור, רק נח ובני ביתו לבדם זכו להינצל, הי”ת ציוה את נח לעשות תיבה, לשם יכנס הוא ובני ביתו וכל החיות הבהמות והעופות מפני מי המבול.

בנין התיבה ארך מאה ועשרים שנה, רש”י הקדוש (פרק ו פסוק יד) כותב : “ולמה הטריחו בבניין זה, [כדי להציל את נח מהמבול, יכול הקב”ה להביאו לארץ ישראל, ששם לדעת רבי יוחנן במסכת זבחים לא היה מבול, גם לדעת החולקים על רבי יוחנן יכול הי”ת להצילו בדרך אחרת בלא להטריחו] ? “כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה, ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו”.

לימוד גדול יש ללמוד מכאן, אף שמדובר ברשעים גדולים, בכל זאת הקדוש ברוך הוא אינו חפץ במיתתן של הרשעים, כדברי הנביא יחזקאל (פרק לג פסוק יא) : “חי אני נאם אדני ה’ אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה”, וכן איתא בתנא דבי אליהו אליהו רבה (פרשה כט) שאמר הקדוש ברוך הוא : “מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שיושב אני ומצפה להן לישראל יותר מאב לבנו ומאשה לבתה, שיעשו תשובה”.

אכן גם בתום המאה ועשרים שנה, אחר שסיים נח את בניית התיבה, אמר הי”ת לנח (פרק ז פסוק ד) : “כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה”. ומפרש רבינו בחיי זצ”ל, שמלבד שהיה להם זמן מאה ועשרים שנה לשוב בתשובה, עוד אני מאריך להם שבעת ימים עיי”ש.

וגם בתום שבעת הימים הנוספים, כאשר התחיל המבול לרדת אומרת התורה (פרק ז פסוק יב) : “ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה”. לא מבול אלא גשם ? כותב על זה רש”י הקדוש, כשהורידן, הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול.

פעם אחר פעם מחכה ומצפה הקדוש ברוך הוא שיעשו אנשי אותו הדור תשובה, שיחסכו מעצמם את העונש הקשה, והם לא שבו.

מדוע התוכחות של נח לא עשו עליהם רושם

וצריך ביאור בסוגיה זו, שהרי מאה עשרים שנה עומד נח הצדיק, יום יום הוא זועק ומתרה בהם שהקדוש ברוך הוא עתיד להביא מבול ולהחריב את העולם, הוא מבקש מהם שיעשו תשובה, שיחדלו ממעשיהם הרעים, ודבריו של נח לא עשו רושם על אף אחד מהם, כולם המשיכו בדרכם הנלוזה, מכל אנשי הדור לא קם אפילו אדם אחד ועשה תשובה.

גם כאשר ראו בעיניהם את הפלא הגדול של ביאת החיות הבהמות והעופות מעצמן אל התיבה, כניסתן כל אחד למקומו בסדר מופתי, גם אז לא השפיע הדבר עליהם להתעשת ולעשות תשובה, גם טיפות הגשם שהחלו לרדת עליהם, לא העירו את ליבם הערל לעשות תשובה, לחשוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו, גם כאשר הלכו והתעצמו והפכו למבול, גם אז לא גרם להם לשנות את דרכם ?

בספר יונה מסופר שכאשר הגיע יונה הנביא להוכיח את אנשי נינווה שהיו רשעים ואנשי גזל וחמס כדור המבול, [גם בהם אמר הכתוב בספר יונה כי עלתה רעתם לפני כמו שאמר בדור המבול כי רבה רעת האדם בארץ ולימד הכתוב כי רעתם שווה וחטאם דומה זה לזה], יונה לא הוכיח אותם מאה ועשרים שנה גם לא חמש דקות, משפט אחד קצר, חמש תיבות בלבד אמר להם יונה הנביא : “עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת”. מיד אומר הנביא : “ויאמינו אנשי נינוה באלוהים, ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קוטנם. ומטעם המלך וגדוליו יצאה קריאה אל יושבי העיר : “האדם והבהמה, הבקר והצאן, אל יטעמו מאומה, אל ירעו, ומים אל  ישתו, ויתכסו שקים האדם והבהמה, ויקראו אל אלהים בחזקה, וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד, מדוע בדורו של נח, אחר מאה ועשרים שנה של תוכחות, לא פעלו הדברים עליהם כלום.

בפרשיות הבאות תספר התורה הקדושה על אברהם אבינו שהצליח לקרב אנשים ונשים אל האמונה בהי”ת, במסכת סוטה (י.) דורש ריש לקיש, ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, “אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד, שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב, כיצד ? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם ? משל אלהי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם”. וכן כותב הרמב”ם בהלכות עבודה זרה (פרק א הל’ ג) : “והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה” עכ”ל. אם כן איך יתכן שמאה ועשרים שנה של תוכחות בדורו של נח לא פעלו להחזיר בתשובה אף לא אדם אחד ?

אנשי הדור היו מתלוצצים על דבריו של נח

מדרש אגדה פרשת נח (פרק ז פסוק ו) מובא שכאשר היה נח מוכיח את אנשי דורו, והיה אומר להם, למה לא תחזרו בתשובה שעתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם ולהשחיתם, ומספר להם שלכך ציוהו הי”ת לעשות תיבה כדי שינצל בתוכה, והיו מלעיגים עליו, ואומרים לא ירד אלא על ביתו ועל אותו האיש, כמה דהוא אמר “לפיד בוז לעשתות שאנן”, לפיד שהיה מכריז להם נח שיעשו תשובה. בוז שמבזין אותו בעת שמוכיח אותם, שהיו שאננים וקשים כעשתות של ברזל.

מבואר בדברי המדרש שאנשי דור המבול לא רק שלא ייחסו חשיבות לדברי התוכחות של נח, אלא הם היו מתלוצצים על דבריו ומבזים אותו ? “והיו מלעיגים עליו”.

ליצנות דוחה את התוכחות

החיסרון הגדול שבמידת הליצנות כותב הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק ה) היא שאדם שנגוע בה אינו יכול לקבל תוכחות, אדם זה כותב הרמח”ל זצ”ל דומה למגן המשוך בשמן שאינו מקבל את החיצים הנזרקים בו, וגם אם יביאו לו מאה הוכחות על כך שהוא טועה הוא לא יקבל, כי ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות, ולכן אמרו רבותינו ז”ל במסכת עבודה זרה (יח:) שכל המתלוצץ נופל בגיהינום, וגם זה הוא מהטעם הנ”ל, שכיון שאינו מקבל, ממלא הולך בדרך עקלקלות עד שנופל בגיהינום.

אנשי דור המבול שמעו את התראותיו של נח על בא המבול, אומנם הדברים לא עשו עליהם שום רושם, כיון שהיו מלעיגים על דבריו, כמגן המשוח בשמן נפלו כל דבריו של נח ארצה ללא הועיל, ולא עוררו אותם לעשות תשובה, ונתקיימו בהם דברי התנא דבי אליהו רבה (פרשה כב) : “ליצנות שהיתה בך היא גרמה לך להעבירך מן העולם, ונפלו הדור ההוא בחטא העריות שכך למדנו רבי עקיבא במסכת אבות (פרק ג משנה יג) ששחוק וקלות ראש מרגילין לערוה.

[יתכן שמטעם זה נידונו דוקא במים שכן חטא עריות נמשך מיסוד המים כמבואר בספר התניא (ליקוטי אמרים פרק א) : “ותאוות התענוגים מיסוד המים כי המים מצמיחים כל מיני תענוג”. [וכן כותב השם משמואל בפרשת פקודי (שנה תרע”ג), והמהרח”ו בשער הקדושה (חלק א שער ב)] ובספר דרך חיים על מסכת אבות שם כותב המהר”ל זצ”ל שטעם דבר זה ידוע כי הערוה הוא בעצמו צחוק וכמ”ש הכתוב (בראשית ל”ט) הביא לנו האיש לצחק בנו ופירושו ערוה וזה בכמה מקומות שנקרא הערוה שחוק כמו הביא לנו האיש לצחק בנו עיי”ש].

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

לראות את הנקודה הטובה שבכל אדם

וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ, וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה, ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מן התבה, ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי  קלו המים מעל הארץ, וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב  אליו עוד”.

                                                                    (בראשית פרק ח פסו’ ז – יב)

 

במדרש רבה פרשת נח (פרשה לג סימן ה) איתא : “התחיל משיבו תשובות, א”ל : מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי ? א”ל : מה צורך לעולם בך, לא לאכילה לא לקרבן ? רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר, אמר לו הקדוש ברוך הוא, קבלו שעתיד העולם להצטרך לו, אמר לו אימתי אמר לו עד יבשת המים מעל הארץ, עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם, ואני מצריכו לו, הה”ד והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב”.

נח לא רצה להכניס לתיבה את העורב, וזאת כיון שאין בו שום תועלת בעתיד, עד שגילה לו הקב”ה שאומנם הוא לא עתיד להיות כשר לאכילה, והוא גם לא עתיד הוא להיות קרב על גבי המזבח, אבל יהיה ממנו תועלת בעתיד, כאשר יתחבא אליהו הנביא מפני אחאב המלך בנחל כרית, אז עתידים צאצאיו של העורב לכלכל את אליהו הנביא בבוקר ובעורב, בשביל התועלת הזו יש לו זכות להיכנס לתיבה.

זהו כוונת הפסוק “אך יצוא ושוב”, יצא בשליחות נח בכעת ועתיד לשוב ולמלא תפקיד בימי יבושת המים, בתקופה בה עצר אליהו הנביא את הגשם שלוש שנים לקיים אותו בנחל כרית.

והנה בטענת העורב לנח מדוע מכל החי שבתיבה בחר לשלוח דוקא אותי יש להתבונן, הלא טענה זו יכול לטעון כל בעל כנף אחר שהיה נשלח על ידי נח כדי לבדוק אם כלו המים מעל הארץ, מישהו הרי צריך להישלח למשימה זו ?

גם בטענה של הקב”ה לנח שעתיד העורב להטיב עם אליהו הנביא בזמן שהותו בנחל כרית צריכה  ביאור, אומנם זה עצמו טעון ביאור מדוע נבחר למשימה זו העורב ולא עוף אחר, כל עוף שהיתה מוטלת על שכמו המשימה לשרת את נביא ה’ מן הסתם היה עושה זאת בשמחה, מה גם שהעורב הוא עוף טמא, יותר ראוי היה לבחור עוף טהור לשמש את הצדיק ?

בספר יחל ישראל על פרקי אבות (פרק ה משנה ב) מבאר הגר”י לאו שליט”א את דברי המדרש על פי דברי חז”ל במסכת סנהדרין (קח:) ששלושה חטאו בתיבה, בכל זמן המבול נאסר על כל השוהים בתיבה להמנע מיחסי אישות, כולם בלי יוצא מן הכלל שמרו על ציווי זה מלבד שלושה שלא שמרו על האיסור, והם חם בן נח, הכלב, והעורב.

כאשר היה צריך נח לשלוח מישהו מן התיבה כדי לבדוק הכלו המים, הוא בחר בעורב, כוונתו בזה היתה לא לשלוח אותו לבדוק את מצב המים אלא לשלוח אותו לתמיד משום שחטא ולא שמר על היצווי.

על כך שאל אותו העורב מדוע אתה שולח דוקא אותי, הרי בתיבה היו עוד שתיים שעברו על הציוי וחטאו, חם בנך והכלב, מדוע אינך שולח אחד מהם.

תשובה על כך השיבו נח, שאומנם נכון שגם חם בנו חטא בדבר, אבל חם הוא בן אדם ועדיין בידו לעשות תשובה ולתקן את אשר עיוות, וכן הכלב יש בו תועלת לבני אדם בכך שהוא שומר על האדם ועל רכושו, וזו סיבה מספקת להשאיר אותם בתיבה, אבל אתה העורב שום תועלת אין ממך לא באכילת האדם ולא באכילת המזבח ובנוסף אתה חוטא אין לך זכות קיום בתוך התיבה, בתוך החברה המתוקנת השומרת על הכללים.

כאן התערב הקב”ה ולימד את נח שאומנם לפי השגותיו בהווה אין שום תועלת בקיומו של העורב, אבל בעוד אלף חמש מאות שנה, בתקופת אליהו הנביא, אז אצטרך להשתמש בעורב כדי לפרנס את אליהו הנביא שעצר את השמים שלוש שנים.

לא לחינם בחר הי”ת לכלכל את אליהו על ידי עורב ולא על ידי עוף טהור, אליהו היה קנאי לדבר ה’, כך אמר אליהו עצמו בספר מלכים א’ (פרק יט פסו’ יד) : “קנא קנאתי לה’ אלוהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל”, לשיטתו אין זכות קיום למי שעובר על דבר ה’, לכן כאשר חטאו בני ישראל בזמן המלך אחאב עצר אליהו את הגשם שלוש שנים עד שחזק עליהם הרעב.

הקב”ה רצה ללמדו שלא זו הדרך הרצויה, אלא שבכל אדם באשר הוא יש ואפשר למצוא נקודה טובה, לכן שלח לו הקב”ה את פרנסתו על ידי העורב שהוא עוף טמא, ולא זו בלבד אלא שחז”ל אומרים שהוא עוף כל כך אכזרי, שאפילו על גוזליו הוא מתאכזר, כמו שמביא הרש”י על הפסוק בתהילים (פרק קמז פסו’ ט) : “ולבני עורב אשר יקראו” שהעורב אכזרי על בניו והקב”ה מרחם עליהם ומזמין להם יתושין מתוך צואתם ונכנסין לתוך פיהם, בכל זאת שלח הי”ת דוקא אותו, כדי שיראה אליהו שגם בעוף טמא יש תועלת, על אחת כמה וכמה שהדבר נכון בייחס לבני אדם, גם אם חטאו עדיין אין להתייאש מהם שאפשר שיעשו תשובה וישובו אל ה’, וכך יבוא לדון לכף זכות את הדור ההוא אף שחטאו ויסכים להחזיר טל ומטר על הארץ.

במסכת סנהדרין (לז.) מסופר על אותם בריונים שגרו בשכונתו של רבי זירא, והיה רבי זירא מקרב אותם בתקוה שביום מן הימים הם יעשו תשובה, הנהגה זו של רבי זירא לא היתה נוחה לחכמי אותו הדור, הם לא ראו בעין טובה שאדם גדול כרבי זירא מתרועע עם בריונים, לימים נפטר רבי זירא והלך לבית עולמו, אמרו אותם בריונים זה לזה, עד עכשיו היה רבי זירא מתפלל עלינו, והיינו חיים בזכות תפילותיו, כעת שנפטר רבי זירא אין מי שיגן עלינו בתפילותיו, הרהרו הליבם ועשו תשובה.

כאשר רבי זירא היה מקרב את אותם בריונים, לא היה ניכר לעין גודל השפעתו עליהם, למרות הקירבה שלהם לרבי זירא גדול הדור הם המשיכו בבריונותם, על פניו היה נראה שיש כאן איבוד זמנו היקר לריק, לכן לא היה נוח לחכמי אותו הדור על כך שהוא מתרועע עימם, אומנם לבסוף נכחו כולם כי אכן פעולתו של רבי זירא לא היתה לריק, מאמציו נשאו פרי ופטירתו היתה המכה בפטיש לחזרתם בתשובה.

“ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו”.

(תהלים פרק לז פסו’ י)

בספר ליקוטי מוהר”ן (תורה רפב) כותב רבי נחמן מברסלב זצ”ל : “דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, עי”ז מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחי’ (תהלים לז) ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו, היינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אעפ”כ צריך אתה לחפש ולבקש למצוא בו מעט טוב ששם אינו רשע, וזהו ועוד מעט ואין רשע, שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועי”ז שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, עי”ז אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה עי”ז, וזהו ועוד מעט ואין רשע, ע”י שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, עי”ז והתבוננת על מקומו ואיננו, היינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדריגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, כי ע”י שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקודה טובה, ודנין אותו לכף זכות, עי”ז מוציאין אותו באמת מכח חובה לכף זכות. וזהו והתבוננת על מקומו ואיננו כנ”ל עכ”ד והן הן הדברים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

דבריהם של קטני אמנה אינם נכנסים אל הלב

 

בפרשה אנו קוראים על דור המבול, דור שהשחית את דרכו על הארץ, הקלקול הנורא של יושבי הארץ, הטומאה הגדולה של החטאים שעשו אנשי הדור ההוא, גרמו לקלקול ולהשחתה לא רק באדם, אלא גם בחי שאינו בעל בחירה “כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, כותב הרש”י שאפילו בהמה חיה ועוף היו נזקקין לשאינן מינן, משם עברה הטומאה והקלקול גם לדומם “ותשחת הארץ, העולם הגיע למצב שלא היה זכות קיום לעולם.

הקדוש ברוך הוא קורא לנח שהיה הצדיק היחיד בדור ההוא, [בניו עדיין לא הגיעו לגיל עונשין] ומגלה לו : “קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ”, הקב”ה גם מגלה לנח שהוא מתכוין לעשות זאת על ידי מבול : “ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגווע”.

הקב”ה מצוה את נח : “עשה לך תיבת עצי גפר, קנים תעשה את התיבה, וכפרת אתה מבית ומחוץ בכופר”, הוא נותן לו מידות של אורך רוחב וגובה : “שלש מאות אמה אורך התיבה, חמשים אמה רחבה, ושלשים אמה קומתה”. הוא מצוה אותו לעשות צוהר לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה, ואת פתח התיבה לשים בצדה.

ביום שיתחיל המבול מבטיח הי”ת לנח : “והקמתי את בריתי אתך, ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי  בניך אתך”, בנוסף לזה מבקש הי”ת מנח : “ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחית אתך זכר ונקבה יהיו”, לכן עליך להיערך לכך : “קח לך מכל מאכל אשר יאכל, ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה”.

ומסיימת התורה “ויעש נח ככל אשר ציוה אותו אלהים כן עשה”.

ולכאורה צריך ביאור, אם אכן הגיע העולם למצב שאין לו זכות קיום, אם החליט הקב”ה שצריך להביא מבול על העולם, מדוע לא עשה כן מיד, למה הוא ציווה את נח לבנות תיבה במשך מאה ועשרים שנה, וכי חסרות לקב”ה דרכים להציל את נח מפני מי המבול ?

רש”י הקדוש (פרק ו פסוק יד) מביא את דברי חז”ל הקדושים : “הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו”.

מאה עשרים שנה עומד נח הצדיק ומוכיח את אנשי הדור ההוא, מבקש מהם שיעשו תשובה, שיחדלו ממעשיהם הרעים, הוא מתרה בהם שאם לא יעשו תשובה יבוא מבול ויהרוג את כולם, מאה עשרים שנה עברו ומכל באי עולם אף אחד לא עשה תשובה, אף אחד לא ניצל מהמבול, איך יתכן כדבר הזה שדבריו של נח לא השפיעו על אף אחד, לא עשו רושם על שום אדם ?

על יונה הנביא מסופר שכאשר נשלח להוכיח את נינוה שהיו רשעים ואנשי גזל וחמס כדור המבול, שהרי אמר בהן הכתוב (יונה א) כי עלתה רעתם לפני כמו שאמר בדור המבול (בראשית ו) כי רבה רעת האדם בארץ ולימד הכתוב כי רעתם שוה וחטאם דומה זה לזה], יונה לא הוכיח אותם מאה ועשרים שנה גם לא חמש דקות, הוא אמר להם משפט קצר, חמש תיבותבלבד “עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת”, מיד אומר הנביא : “ויאמינו אנשי נינוה באלהים, ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם.

מטעם המלך וגדוליו יצאה קריאה : “האדם והבהמה, הבקר והצאן, אל יטעמו מאומה, אל ירעו, ומים אל  ישתו, ויתכסו שקים האדם והבהמה, ויקראו אל אלהים בחזקה, וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד.

כך גם אברהם אבינו הצליח לקרב בדבריו אנשים ונשים כדברי ריש לקיש במסכת סוטה (י.) ויקרא שם בשם ה’ אל עולם “אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד, שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב, כיצד ? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם ? משל אלהי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם”.

וכן כותב הרמב”ם בהלכות עבודה זרה (פרק א הל’ ג) : “והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה”.

אם כן צריך ביאור איך יתכן שמספר מילים בודדות של יונה הנביא כבר גרמו לכל אנשי נינווה לקום ולעשות תשובה, דברי התוכחה של אברהם אבינו נכנסו ללבבותיהם של האלפים והרבבות, אז איך יתכן שמאה ועשרים שנה של תוכחות לא פעלו להחזיר בתשובה אפילו לא אדם אחד ?

מה גם שאילו היה נח מצליח להשפיע על אדם אחד, בזה היה מונע את המבול, כן מפורש בדברי הרש”י בפרשת וירא (פרק יח), כאשר הודיע הי”ת לאברהם שהוא מתכוין להפוך את סדום, אברהם עמד וביקש שיעביר הי”ת את הגזירה בעבור הצדיקים שגרים בה, בסוף דבריו מבקש אברהם מהי”ת : “אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם, אולי ימצאון שם עשרה, ויאמר לא אשחית בעבור העשרה, וברש”י כתב שעל פחות לא בקש נח כי אמר דור המבול היו שמונה, נח ובניו ונשיהם ולא הצילו על דורם, ועל תשעה על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא, ומשמע שאם היה עוד אדם אחד שהיה ראוי להינצל מהמבול היו הם תשעה והי”ת היה מצטרף עמהם ולא היה בא המבול.

בזוהר הקדוש מובא שכאר יצא נח מן התיבה וראה את כל החורבן, ראה את העולם שמם, לא נשאר אף אחד מאנשי המקום שהכיר, לא בית המדרש [רש”י מביא שנח למד תורה], לא מכולת, ליבו נשבר בקרבו והתחיל לבכות לפניו, ואמר ריבונו של עולם נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותיך וכו’, השיבו הקדוש ברוך הוא ואמר רעיא שטיא השתא אמרת דא, למה לא אמרת בשעתא דאמרית לך כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו’, ואח”כ הנני מביא את המבול מים, ואח”כ עשה לך תיבת עצי גופר, כל האי אתעכבית ואמרית לך בגין דתבעי רחמין על עלמא, ומכדין שמעתא דתשתזיב בתיבותא לא עאל בלבך למבעי רחמין על ישובא דעלמא, ועבדת תיבותא ואשתזיבת וכען דאתאביד עלמא פתחת פומך למללא קדמי בעיין ותחנונים.

מבואר בזוהר הקדוש שאומנם נח הוכיח את העוברים ושבים, הוא הזהיר אותם שכדאי להם לעשות תשובה, שעתיד לבוא מבול ולשטוף את העולם, אבל הוא לא בכה על הדור, הוא לא שם את נפשו בכפו בעדם, הוא לא אמר לקב”ה “מחני נא”, הוא רק העביר להם את המסר מאת הי”ת, אבל הוא לא מסר את נפשו עליהם.

כאשר הדברים נאמרים בצורה כזו, הרי שהם לא פועלים על השומעים אותם, הם לא עושים בהם שום רושם, לכן נקרא נח רועה שוטה, שטותו התבטאה בכך שהוא בכה בזמן הלא נכון, אילו היה נח בוכה לפני המבול, אילו אז היה מוריד דמעות ומתחנן ושם את נפשו בכפו בעד אנשי הדור ההוא, אז היו הדברים פועלים גם על אנשי הדור יתכן ולא מעטים מהם היו משנים את דרכם הרעה וניצלים ממי המבול.

ועדיין צריך ביאור למה באמת נח לא בכה, למה הוא לא הזדעזע העצם הגלוי של הי”ת (פרק ו פסו’ יג) : “והנני משחיתם את הארץ” ממה שאמר לו הי”ת : (פרק ו פסו’ יז) : “ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל  בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע”, למה לא היה די בידיעה זו כדי לזעזע את אמות הספים בתפילותיו על חורבן העולם העתיד לבא אם לא יעשו תשובה ?

אכן בהמשך הפרשה כתוב (פרק ז פסו’ ז) “ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול” ולכאורה היה צריך לומר ויבוא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה כאשר ציוה אותו אלוקים ולא מפני שפחד ממי המבול ?

במדרש אגדה פרשת נח (פרק ז) למדו מכאן שנח היה מקטני אמנה היה שלא נכנס אל התיבה עד שיגיעו מי המבול לרגליו, [במדרש רבה (פרשה לב) איתא שעד שלא הגיעו המים לקרסוליו לא נכנס, ובזוהר פרשת איתא שהמים דחקו אותו לתוך התיבה ורבי יוסי אומר שראה את מלאך המוות בא לכן ברח לתיבה]

בפירוש רבנו עובדיה מברטנורא על התורה הקשה הלא העידה התורה על נח שהוא צדיק תמים ואיך היה מסתפק בדבריו של מקום. ותירץ שהיה נח חושב שכיון שדרכו של הי”ת להיות ניחם על הרעה אמר אולי יתעשת ולא יאבדו וגם היה רואה שהמים יורדין ברחמים כמו שפירש רש”י על הפסוק ויהי הגשם שכשהורידן הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול עיי”ש.

על כל פנים מבואר בדברי רבותינו שנח לא היה מאמין באמונה שלימה שאכן יבוא המבול ויחריב את העולם, לכן הוא גם לא בכה וזעק אל ה’ שיבטל את הגזירה, הוא לא ראה למול עיניו את החורבן כפי שראה כאשר יצא מן התיבה, כי הוא לא באמת הרגיש שדברי הי”ת אכן יתממשו, וכיון שאצלו הדבר לא היה גמור ומוחלט, לכן גם כאשר הוא הוכיח את בני דורו מאה ועשרים שנה, הדבריו לא פעלו עליהם ולא עשו עליהם רושם ולא כלל ועיקר, ואף אחד מהם לא קם ועשה תשובה.

לא כן אברהם אבינו, מאת שהוא הכיר את הי”ת, הוא האמין בו בכל מאודו, רש”י בסוף פרשת בראשית (פרק יא פסו’ כח) מביא שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, בפרקי דרבי אליעזר (פרק כו) מובא שלפני כן הוא נחבש בבית האסורים עשר שנים, הוא היה מוכן למסור את נפשו בשביל האמת הזו, כיון שהאמונה הזו היתה חדורה בעצמותיו, לכן כאשר הוא דיבר אמונה עם העוברים ושבים, מיד נכנסו הדברים לליבם והפכו למאמינים בהי”ת.

וכן יונה הנביא, כאשר הוא נשלח על ידי הקדוש ברוך הוא להודיעם שבעוד ארבעים יום נונוה נהפכת, הוא האמין שאכן כך יהיה, לכן כאשר הוא אמר את הדברים הם השפיעו על יושבי העיר נינוה וגרמו להם לעשות תשובה .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

מידת הישרות של אברהם אבינו

 

“וימת הרן על פני תרח אביו”

(פרק יא פסוק כח)

 

יש אומרים שע”י אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו, והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח אני משלו, ואם נמרוד נוצח אני משלו, וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה ? אמר להם הרן משל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים.

                                                    (רש”י)

 

 

מבואר שאחר שנגלה הי”ת לאברהם אבינו, האמין בו אברהם בכל לבו, גם כאשר היה נחשב חריג באמונתו, הוא לא ראה למול עיניו רק את הי”ת.

בספר יחזקאל (פרק לג פסו’ כד) נאמר : “אחד היה אברהם”, אחד מול כל העולם, כך אנו אומרים בסדר העבודה של יוה”כ “יחיד אב המון פתאום ככוכב זרח. מאור כשדים להאיר בחשך. ובמדרש רבה פרשת מקץ (פרשה צ אות א) אמרו “אחת היא יונתי תמתי”, זה אברהם, ובמדרש פרשת לך לך (פרשה מב אות ח) אומר רבי יהודה שאברהם אבינו נקרא “אברם העברי” כי כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד.

עד כדי כך היתה האמונה בה’ חדורה באברהם אבינו, שהוא היה מוכן למסור את נפשו למות בעבורה.

בפרקי דרבי אליעזר (פרק כו) מובא שעשר שנים קודם שנזרק אברהם אבינו לתוך כבשן האש שם אותו נמרוד בבית האסורים עשר שנים, ובכל אותם שנים לא נשבר אברהם ולא נפל ברוחו, אלא איתן באמונתו.

בגיל שלוש הכיר אברהם את בוראו

 

“וא”ר אמי בר אבא בן ג’ שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי, חושבניה מאה ושבעין ותרין”.                           (מסכת נדרים לב.)

 

ולכאורה צריך ביאור, מה דחף את אברהם אבינו, ילד בן שלוש שנים, לצאת למשא חיפושים אחר הבורא לעולם, מן הסתם היו חיים אז הרבה אנשים חכמים, הם כמו אברהם ראו את פלאי הבריאה ובכל זאת לא הטרידה אותם השאלה “מי ברא אלה” למה את אברהם הילד היא כן הטרידה ?

האבות נקראו ישרים

בפרשת בלק (פרק כג פסוק י) מבקש בלעם הרשע “תמות נפשי מות ישרים” במסכת עבודה זרה (כה.) רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן שהכונה היא לאבות הקדושים שנקראו ישרים, [בפירוש בעל הטורים כותב שישרים בגימטריא עולה אבות העולם], ועוד אמרו שם על הפסוק בספר יהושע (פרק י פסו’ יג) : “הלא היא כתובה על ספר הישר” זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, ואכן בספר בראשית עוסק רובו במעשה האבות הקדושים, [בחלום של שר המשקים בספר בראשית (פרק מ פסוק טו) על הגפן עם השלושה שריגים אומר רבי אליעזר במסכת חולין (צב.) שהכונה לאברהם יצחק ויעקב, ובפירוש שפתי כהן על התורה שם כותב שהמילה שריגים היא ג’ ישרים, שהם האבות הקדושים הנקראים ישרים].

וצריך ביאור למה כונו אבות העולם בתואר “ישרים”, במה התבטאה אותה ישרות שהיתה נטועה בהם ?

ישרות היא אהבת האמת

בפירוש רבנו יונה  לספר משלי (פרק כב פסוק יב)  כותב : “וכן יקרא ישר מי שאוהב היושר והאמת”, ישרות אומר רבנו יונה היא אהבת האמת, האבות הקדושים נקראו ישרים כי הם אהבו את האמת בכל ליבם, הם היו מוכנים למסור את נפשם בעדה.

תכונה זו של הישרות שהיתה מוטבעת ומושרשת באברהם אבינו [ממנו היא נשתרשה אח”כ גם ביצחק וביעקב], אהבת האמת שהיתה בו, היא זו שלא נתנה לו מנוח, היא זו שהטרידה את שלותו, כבר בגיל שלוש שנים עז היה רצונו לדעת מי באמת עומד מאחרי המפעל הגדול שנקרא העולם, מי ברא את המכלול העצום הזה על כל מרכיביו, “תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג” ?

כמו שכותב הרמב”ם בהלכות עבודה זרה (פרק א הל’ ג) : “התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו” ?

בכוח מידת האמת שהיתה נטועה בו, אכן הצליח אברהם אבינו להשיג את מבוקשו,  כדברי הרמב”ם בהלכות עבודה זרה שם שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וכדברי חז”ל במדרש : “הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם”.

יתרו ביקש את האמת

 

“עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם”.

   (שמות פרק יח פסוק יא)

 

איך יכול היה יתרו לקבוע שגדול ה’ מכל האלוהים,  משפט כזה יכול לומר רק מי שיודע ומכיר את כל סוגי האלילים והעבודות זרות הקיימות בעולם ?

אכן במדרש למדו חז”ל מדבריו של יתרו שהוא לא הניח שום עבודה זרה או אליל שלא עבד אותם, וכלשון הרש”י : “מלמד שהיה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה” עכ”ל.

 

והדבר צריך ביאור למה לא הסתפק יתרו בסגידה לאליל אחד, מה דחף אותו לעבור מעבודה זרה אחת לאחרת, ומאליל זה לאליל אחר ?

בספר לב אליהו כותב הגר”א לופיאן זצוק”ל שדבר זה נבע מהתכונה של בקשת האמת שהיתה מושרשת ביתרו, רצונו העז להגיע אל האמת הצרופה גרם לו לעבור מעבודה זרה אחת לאחרת, לכל מקום שהגיע יתרו הוא בדק חקר ועמד על טיבה של אותה עבודה ועל אמיתותה, פעם אחר פעם התאכזב יתרו מכל האלילים, עד ששמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, אז הגיע להכרה בהנהגת ה’ וביקש לדבוק בו ובעם ישראל, כמי שהכיר את כל העבודות זרות בעולם יכל יתרו להכריז שגדול ה’ מכל האלוקים.

כך אברהם אבינו שהיה מוכתר במידת האמת, מידה זו הטרידה את שלוותו לא נתנה לו מנוח, מגיל שלוש הוא ביקש להבין ולדעת באמת מי ברא את העולם, אחר האמת הזו הוא תר וחיפש עד שהציץ ונגלה אליו בעל הבירה הקב”ה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

“אשר בחרת באברם”

 

בפירושו לפרשת נח (פרק יא פסו’ כח) כותב רבינו בחיי זצ”ל שמן הראוי היה שיודיענו הי”ת תחילה את מעלתו של אברהם אבינו, לספר על הנהגותיו ועל מידותיו, רק אחר כך לספר על הציווי של הי”ת אל אברם : לך לך מארצך : “כי איך יתכן להיות דיבור ה’ יתברך לאדם, ולא הודיענו תחילה מי הוא, שהרי בנח לא בא אליו הדיבור ויאמר אלהים לנח, עד שהודיענו תחילה מידותיו שהיה איש צדיק תמים”.

מתרץ הרב זצ”ל, שגדולת אברהם אבינו אכן רמוזה בדברי הפסוק בסוף פרשת נח (פרק יא פסו’ כח) : “וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים”. היה זה בעת שנזרק אברהם אל כבשן האש באור כשדים על האמונתו בהי”ת, שעל זה אכן ראוי שיהיה דיבור השכינה מדבר עמו, [כן מביא רש”י בסוף פרשת נח שם בשם מדרש אגדה, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו, והשליכו לכבשן האש] עיי”ש.

מדוע לא מסופר בתורה מי הוא אברהם אבינו

אומנם עדיין צריך ביאור, מדוע על נח התורה כותבת במפורש שהוא היה איש צדיק ותמים, שהוא התהלך את האלוקים, ואילו על אברהם התורה לא מספרת במפורש מי הוא היה, שכבר בגיל שלוש הוא החל לשוטט בדעתו ולחפש אחר בעל הבירה, על כך שבתחילת דרכו הוא עמד איתן מול כל העולם, שהוא ישב נכלא על ידי נמרוד עשר שנים, ולאחר מכן נזרק על ידי נמרוד לתוך כבשן האש בעבור אמונתו בה’, למה כל זה נכתב רק ברמז ?

המפגש הראשון שלנו עם אברהם כדמות, הוא כאן בציווי של לך לך מארצך וממולדתך”, בפרשת נח (פרק יא פסו’ כו) אכן שמענו על הולדת אברהם לתרח אביו, גם קראנו שם (פסו’ לא) שתרח יצא עם אברהם לוט ושרי מאור כשדים ללכת ארצה כנען, מכל מקום כל סיפור ההתקרבות של אברהם אבינו אל הי”ת ומה שעבר בשל כך, כל זה לא סופר בתורה ?

כעין זה שואל הרמב”ן זצ”ל : “והנה זאת הפרשה לא בארה כל העניין, כי מה טעם שיאמר לו הקב”ה עזוב ארצך והטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוהים, או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ” ?

מדוע כרת ה’ ברית עם אברהם קודם שמצא את לבבו נאמן

בספר נחמיה (פרק ט פסו’ ז-ח) אומר הנביא : “אתה הוא ה’ האלוהים, אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים, ושמת שמו אברהם, ומצאת את לבבו נאמן לפניך, וכרות עמו הברית, לתת את ארץ הכנעני, החתי, האמרי והפרזי, והיבוסי, והגרגשי, לתת לזרעו, ותקם את דבריך כי צדיק אתה”.

על פניו נראה שהסדר בפסוק צריך הפוך, קודם היה צריך לכתוב : “אתה הוא ה’ האלוהים אשר מצאת את לבבו של אברהם נאמן לפניך”, ורק אחר כך לכתוב : “והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם”, שכן המסירות נפש של אברהם אבינו להיזרק לתוך כבשן האש למען כבוד ה’, בזה הראה אברהם את נאמנותו השלימה להי”ת, לכן זכה לנס של ההצלה ?

אברהם אבינו תכלית הבריאה

בספר בראשית (פרק ב פסו’ ד) אומרת התורה : “אלה תולדות השמים והארץ בהבראם”. מדרש אגדה פרשת פקודי (פרק לח פסו’ כא) דרשו חז”ל “אל תקרי בהבראם אלא אברהם”. [לשון הזוהר הקדוש בפרשת לך לך [דף פו עמוד ב] איתא “באברהם מתקיים עלמא”].

כבר מששת ימי בראשית, כבר אז קבע הקב”ה שאחר עשרים דור, יבוא לעולם אברהם אבינו, שממנו תתחיל השלשלת של האומה שלימים תיקרא עם ישראל, שהם תכלית הבריאה, כדברי רבי יהודה בר שלום במדרש תנחומא פרשת בראשית (סי’ ג) : “בזכות ישראל נברא העולם, מקדם ברא אלוהים אין כתיב כאן, ומתחילה אין כתיב כאן, אלא בראשית, מהו בראשית, אלו ישראל שנקראו ראשית, שנאמר “קדש ישראל לה’ ראשית תבואתה”.

אברהם אבינו האדם הגדול בענקים

“ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא והארץ שקטה ממלחמה”.                                                             (יהושע פרק יד פסו’ טו)

 

במדרש בראשית רבה (פרשה יד אות ו) מפרש רבי לוי את דברי יהושע בן נון : “האדם הגדול בענקים”, שהכוונה היא לאברהם אבינו.

ולמה קורא אותו גדול ?

שהיה ראוי להיבראות קודם לאדם הראשון, אלא אמר הקדוש ברוך הוא, שמא יקלקל ואין מי שיבוא לתקן תחתיו, אלא הרי אני בורא את האדם תחלה, שאם יקלקל יבוא אברהם ויתקן תחתיו עכ”ל.

על ידי האכילה מעץ הדעת נכנסה באדם הראשון כפירה

במסכת סנהדרין (לח:) אומר רב : “אדם הראשון מין היה, שנאמר ויקרא ה’ אלהים אל האדם, ויאמר לו איכה אן נטה לבך”.

רבותינו עמדו על השאלה באיזו נקודה באה לידי ביטוי הבחינה של הכפירה אצל אדם הראשון ?

בספרי רבותינו מובא, שעיקר הנקודה של הכפירה אצל אדם הראשון, היתה בכך שהוא שהעולם היה קדמון, שהקדוש ברוך הוא לא בראו יש מאין, רוח שטות זו נכנסה בו על ידי הנחש, והיא הזוהמה שהטיל הנחש בו ובחוה.

כאשר הנחש ביקש לפתות את חוה לאכול מעץ הדעת, הוא אמר לחוה שהסיבה שהי”ת אסר עליהם לאכול מעץ הדעת היא, כי מן העץ הזה אכל וברא את העולם, העולם לא היה אין מוחלט, אלא היה עץ, ממנו אכל וברא את העולם.

גם אתם, המשיך הנחש לומר לחוה, אם תאכלו מעץ הזה : “והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע”. גם אתם תהיו חכמים כמותו ותוכלו לברוא עולמות, לכן אסר עליכם לאכול מעץ זה, כי אין בעל אומנות מתקנא אלא בבן אומנותו.

חוה בתמימותה האמינה לנחש שאכן זו הסיבה שבגינה נאסר עליהם לאכול מעץ הדעת, היא האמינה בטענה הכפרנית הזו של הנחש שהעולם נברא יש מיש ולא יש מאין.

כאשר הוכיח הי”ת את האשה על שפיתתה את בעלה לאכול  מעץ הדעת, השיבה האשה : “הנחש השיאני ואכל” המילה “שיאני” הן אותיות “יש ואין”, היינו שהנחש בארס שלו הכניס בה הרהורי כפירה באמונה של יש מאין.

 

בזוהר הקדוש פרשת בהר מבואר שאברהם אבינו נזרק לתוך כבשן האש כדי לטהר את עצמו מפגם שדבק בו מתרח אביו שהיה עובד עבודה זרה, כמו שכתוב בספר דברים (פרק יב פסו’ ג) : “ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא”. כן איתא במדרש תהילים (מזמור יח) דרשו את הפסוק : “האל תמים דרכו” זה אברהם, שנאמר : “התהלך לפני והיה תמים”. אמרת ה’ צרופה. שצרפו הקב”ה בעשר נסיונות. ואלו הן כשירד לתוך כבשן האש עיי”ש.

המהר”ל בספר נצח ישראל שם כותב שאברהם אבינו לא נבחר על ידי הי”ת בגלל הגבורה שגילה כאשר זרק את עצמו לכבשן האש בעבור האמונה בו יתברך, גם לא בגלל העובדה שהוא ישב במאסר עשר שנים בשל כך, אברהם הוכן כבר בתחילת היצירה, בלא שום קשר למה שעשה, אדרבא העובדה שהוא הושלך לתוך כבשן האש היא תוצאה ישירה מכך שהוא סומן על ידי הי”ת להיות הראש לשלשלת שנקראת כלל ישראל, לכן לדעת חז”ל סיבב הי”ת שהוא יושלך לתוך כבשן האש כדי לצרף אותו ולהכין אותו ליעודו.

לכן התורה לא סיפרה התורה על מעשיו ומעלותיו של אברהם אבינו, כדי שלא נטעה לומר שהם היו הסיבות לבחירתו של אברהם, אלא : “אתה הוא ה’ האלהים אשר בחרת באברם”. ומתי ? עוד בששת ימי בראשית ! הרבה לפני שנתקיימו דברי הנביא : “מצאת את לבבו נאמן לפניך”.

אברהם קנין אחד

במסכת אבות (פרק ו משנה י) שנינו : “חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו ואלו הן תורה קנין אחד שמים וארץ קנין אחד אברהם קנין אחד ישראל קנין אחד בית המקדש קנין אחד תורה קנין אחד”. וצריך להבין את השייכות של המושג קנין לגבי הקב”ה, הלא הוא יצר וברא את העולם יש מאין, והכל שלו כדברי דוד המלך בספר תהלים (פרק כד פסוק א) : “לה’ הארץ ומלואה תבל וישבי בה” ?

בספר דרך חיים על מסכת אבות מסביר המהר”ל זצ”ל המונח “קנין” ביחס לקדוש ברוך הוא הוא אינו במובן של החלת בעלות על הדבר, אלא מילה המבטאת את רצונו של הי”ת, חמישת הדברים המוזכרים במשנה הם דברים שהחליט עליהם הקב”ה כבר בתחילת הבריאה שיהיו.

והביאור בזה הוא הוא שכיון שהי”ת ברא את העולם וחפץ בקיומו, ממלא חייב להוריד לעולם את התורה שהיא הקיום של העולם כדברי הנביא ירמיהו (פרק לג פסוק כה) : “כה אמר ה’ אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי”, ובמסכת פסחים (סח:) דרש רבי אלעזר פסוק זה על התורה : “אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ”. ועדיין לא די בתורה אם לא יהיה מי שיקבל אותה, ולא יהיה מי שילמד אותה, לכן חייב את כלל ישראל, שהם יקבלו את התורה וילמדו ויקיימו אותה, וכלל ישראל התחיל מאברהם אבינו.

ה’ צדיק יבחן

בספר תהלים (פרק יא פסוק ה) אומר דוד המלך עליו השלום : “ה’ צדיק יבחן ורשע ואהב חמס שנאה נפשו”.

במדרש בראשית רבה (פרשה לב, אות ג’) איתא : “אמר רבי יונתן היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם, ומי הוא בודק בקנקנים יפים, אפלו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים, כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים, שנאמר: ה’ צדיק יבחן, וכתיב : והאלהים נסה את אברהם, אמר רבי יוסי בן חנינה הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה, כל שהוא כותשה היא משתבחת, וכל זמן שהוא מקיש עליה היא משתמנת, ובשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה, אינו מספיק לקוש עליה אחת עד שהיא פוקעת, כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים, שנאמר: ה’ צדיק יבחן, אמר רבי אלעזר משל לבעל הבית שהיה לו שתי פרות אחת כחה יפה ואחת כחה רע, על מי הוא נותן את העל לא על זאת שכחה יפה, כך הקדוש ברוך הוא מנסה את הצדיקים, שנאמר : ה’ צדיק יבחן, ה’ צדיק יבחן זה נח, שנאמר: ויאמר ה’ לנח. כי אתך ראיתי צדיק לפני”.

וצריך ביאור הלא מפורש בדברי המדרש שהבאנו שהקב”ה בחר באברהם אבינו כבר מששת ימי בראשית, אם כן למה היה צריך הי”ת לבדוק אותו ?

הניסיונות של אברהם אבינו השרישו

ביוצאי חלציו מסירות נפש על דבר ה’

במסכת אבות (פרק ב משנה ב) אומרת המשנה : “עשרה דורות מנח ועד אברהם…” בהמשך (משנה ג) אומרת המשנה : “עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם”.

בספר רוח חיים עומד הגר”ח מוולוז’ין זצ”ל על השינוי שבמשנה הראשונה נכתב רק אברהם בלא התואר אבינו, ובמשנה השניה לגבי העשרה נסיונות שנתנסה אברהם כותב התנא אברהם אבינו

וכותב הגר”ח זצ”ל “כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם. לבניו אחריו המה כטבע מוטבע. ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש שרבים מעמי ארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם. והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו. וכן כל העשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו. וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מנסיון “לך לך”. וקבלת כל דעבדין משמיא לטב מנסיון הרעב שלא הרהר אחר מדות השם יתברך וזה שאמר הכתוב כי שבע יפול צדיק וקם. ורשע יפול באחת פירוש כי הצדיק אף אם יפול לא יחשוב מאומה כי נופל הוא כי אם הוא קם ועומד על עמדו. ובאחת יפול הרשע. כי למפלה יחשב ולא יחשוב זאת לתקומה להיטיבו באחריתו” עכ”ל.

מרגע שעמד אברהם אבינו בעשרה נסיונות, הפכו כל אותם תכונות ומעלות להיות חלק בלתי נפרד ממנו, [כמו שאמר הי”ת לאברהם אבינו אחר מעשה העקידה : עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”, ודאי ידע הי”ת שאברהם הוא ירא ה’ גם לולי הניסיון, אלא שאחר הניסיון הפכה היראת שמים להיות טבועה באברהם אבינו וחלק בלתי נפרד ממנו], מאברהם אבינו הושרשו כל אותם כוחות ומעלות גם בכלל ישראל יוצאי חלציו, כדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק כ פסו’ ז) : “מתהלך בתמו צדיק אשרי בניו אחריו”, מעלות אלה נועדו לסייע בידנו העם הנבחר לממש את יעודינו שהוא תכלית כל הבריאה כולה וקיומה, שמירת התורה וקיום מצוותיה.

 

 

 

 

פרשת לך לך

בין נח לאברהם א’

פרשת לך לך עוסקת בדמותו של אברהם אבינו, בתרגום יונתן לספר ישעיהו (פרק מא פסו’ ב) נקרא אברהם “בחיר צדיקיא”, הוא אבי האומה אשר ממנו קם ונבנה כלל ישראל לנבחר להיות “ממלכת כוהנים וגוי קדוש”.

במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה יב אות ט) דורש רבי יהושע בן קרחה את הפסוק בספר בראשית : “אלה תולדות השמים וארץ בהבראם”, אל תקרי בהבראם אלא באברהם. וכן אומר רבי לוי במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה יד אות ו) על הפסוק “וייצר ה’ אלוקים את האדם”, את האדם הגדול בענקים זה אברהם, שהיה ראוי להיבראות קודם לאדם הראשון, אלא אמר הקדוש ברוך הוא שמא יקלקל ואין מי שיבא לתקן תחתיו, אלא הרי אני בורא את האדם תחלה שאם יקלקל יבא אברהם ויתקן תחתיו.

מבואר שכבר מתחילת הבריאה נועד אברהם אבינו להיות המתקן של הבריאה, עליו הוטל לתקן את כל מה שקלקלו הדורות הקודמים, וצריך לברר במה התבטא תפקידו של אברהם אבינו כמתקן הדורות ?

 

אברהם מילא את החסרונות של הדורות שהרשיעו לפניו

במסכת אבות (פרק משנה ב) שנינו : “עשרה דורות מאדם עד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שהביא עליהם את מי המבול.

ממשיך התנא : “עשרה דורות מנח עד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם”.

עשרים דורות מבריאת העולם עד אברהם אבינו היו כולם מכעיסים ובאים, כל דור הכעיס את הי”ת יותר מהדור שקדם לו.

בפירוש רבנו יונה זצ”ל למסכת אבות שואל הרב זצ”ל הרי העשרה דורות שחיו מנח ועד אברהם אבינו הכעיסו את הקב”ה לא פחות ממה שהכעיסו אותו העשרה דורות שחיו מאדם הראשון ועד נח, אם כן מדוע אחר עשרה דורות שמאדם הראשון נפרע מהם הקב”ה בכך שהביא עליהם את מי המבול והאבידם, והעשרה דורות שחיו מנח ועד אברהם אבינו שגם הם הרשיעו ולא כתוב שהי”ת נפרע מהם ?

ואם תמצי לומר ממשיך רבנו יונה זצ”ל כיון שבסוף העשרה דורות מנח הגיע אברהם אבינו, ובזכותו נמנעה הפורענות מלבוא, הרי גם בסוף העשרה דורות שמאדם הראשון חי נח שהתורה העידה עליו שהיה איש צדיק תמים, ובכל זאת לא עמדה זכותו כדי למנוע את הפורענות מלבוא לעולם ?

זאת ועוד קשה מדוע לא זכה גם נח שהיה צדיק תמים בדור שכולו רשע ליטול כמו אברהם אבינו שכרם של כל הדורות שהיו מכעיסים ובאים, למה רק אברהם אבינו זכה לזה ?

כותב רבנו יונה זצ”ל שאברהם אבינו הגיע לדרגה שהוא “מילא כל החסרונות, ועשה טובה כנגד כל רעתם”, לכן הוא הצליח להצילם מן הפורענות, משא”כ נח כותב רבנו יונה, הוא לא היה צדיק כל כך “למלא החסרונות” עד שיוכל להצילם.

צריך להבין מה הפירוש בדברי רבנו יונה זצ”ל, שאברהם אבינו מילא את כל החסרונות, במה התבטא חיסרון זה אצל נח שגרם לכך שהוא לא יוכל להגן על דורו מהבאת המבול ?

תחילת העבודה זרה בעולם נבעה מטעות

הרמב”ם זצ”ל בהלכות עבודה זרה (פרק א) רומז לשאלה גדולה מאד שצריך לתת עליה את הדעת, אדם הראשון כותב הרמב”ם זצ”ל היה יציר כפיו של הקב”ה, בפרקי דרבי אליעזר (פרק יא) מובא שכאשר ברא את האדם הראשון, היתה קומתו מסוף העולם ועד סופו, והיו העליונים והתחתונים יראים ממנו, והיו מהלכים אחריו כעבדים אחר המלך, וחשבו שהוא ברא את העולם ואותם, [במסכת סנהדרין (נט:) אומר רבי יהודה בן תימא שהיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומצננין לו יין] ורצו כולם להשתחוות לפניו, אמר להם אדם הראשון אף אני יציר כפיו של הקב”ה בואו נשתחווה כולנו ונכרע לפני ה’ עושנו, כי עשנו ולא אנחנו, כין שכן צריך ביאור איך יתכן שדור שלישי לאדם הראשון כבר עבדו עבודה זרה ?

כותב על כך הרמב”ם זצ”ל שתחילת הנטייה אחר העבודה זרה בזמן אנוש היתה בטעות, דור אנוש סברו שבפולחן לגרמי השמים יש משום עשיית רצון הי”ת : “אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם, ונתנם במרום, וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו, וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להן קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים”.

בדורות הבאים כבר התחילו לעבוד לצורה עצמה, כבר לא לנתינת כבוד למשמשי המלך, אלא הם ראו בצורה עצמה את אלוהים עצמו, הם החלו להקריב לו ולנסך לו, והיו אומרים שזו הצורה מטיבה ומריעה, וראוי לעובדה וליראה ממנה, ובנו לה היכל כדי להשתחוות לה.

מוסיף הרמב”ם זצ”ל שהדבר הגיע לידי כך שברבות הימים “נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו, ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים, אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן, וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהישבע בשמה, אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו … ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו” עכ”ל.

אותה טעות שנבעה לכאורה מכוונה לשם שמים, מתוך רצון לעשות את מה שהיה נראה להם כעשיית רצון ה’, אותה טעות גרמה לכך שעם השנים נוצר ניתוק מוחלט מהי”ת במשך עשרים דור, מדור אנוש ועד שזרח והאיר כוכבו של אברהם אבינו בשמי העולם, כפי שקורא לו הרמב”ם שם “עמודו של עולם”.

אברהם אבנו מגיל קטן כבר החל משוטט בדעתו, הוא מנסה להתחקות להבין איך העולם המופלא הזה מתנהל ? מי המפעיל של כל היקום האדיר והמתוכנן לפרטי פרטים ? שאלה זו העסיקה את אברהם ביום ובלילה : “היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו” ?

ברור היה לאברהם שכל העולם חי בטעות, לכן הוא ממשיך לשוטט ולחפש אחר המנהיג של הבירה, חיפוש שארך שלושים ושבע שנים, מגיל שלוש ועד לגיל ארבעים כדברי הרמב”ם שם : “ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו”.

אחר שלושים ושבע שנים של חיפוש מתמיד אחר המנהיג של הבירה, לאחר שראה הי”ת את רצונו הכנה להכיר במי שאמר והיה העולם, אומרים חז”ל במדרש רבה פרשת לך לך (פרשה לט אות א) : “הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו, אני הוא בעל העולם”. כעת לא רק שהיה ברור לאברהם שיש בורא לעולם, אלא הוא גם יודע מי הוא.

ממשיך הרמב”ם בהלכות עבודה זרה : “כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים, ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך, כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו”.

אברהם אבינו לא משאיר את האמת הזו רק לעצמו, הוא מבקש להנחיל אותה לכלל האנושות, הוא מתחיל בעיר מגוריו “אור כשדים”, משם עובר אברהם למקום אחר וממנו למקום אחר, לכל מקום שהגיע הוא הקהיל קהילות ברבים, התעמת עם טובי הוגי הדעות שחיו אז, הוא ניצח את כולם והוכיח להם שהם טועים, אט אט הוא מצליח למשוך את ליבם של אנשי אור כשדים, ורבים מהם מתחילים להאמין : “שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו, המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק” [רמב”ם הלכות יסודי התורה (פרק א הל’ א והל’ ה)]

ימים לא קלים עברו על אברהם בזמן שהותו באור כשדים, מעת שהחל להפיץ את האמונה בהי”ת אצל המון העם, הוא נתקל בשנאה תהומית מצד הממסד הכפרני ששלט אז : “כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן”, כך כותב גם הרמב”ן זצ”ל בפירושו לפרשת נח (פרק יא פסו’ כח) : “אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו” עיי”ש.

[ביחס לנס שנעשה לאברהם באור כשדים הרש”י בסוף פרשת נח מביא בשם המדרש שאברהם הושלך לכבשן האש על ידי נמרוד והי”ת ירד והצילו משם, אכן הרמב”ן זצ”ל בפרשת נח שם מביא דעה שאברהם אבינו לא הושלך בסוף לתוך כבשן האש אלא שהי”ת נתן בלב אותו המלך שלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר ושילחו לנפשו וברח לחרן עיי”ש].

בספר תהילים (פרק פט פסו’ א) נקרא אברהם אבינו “איתן האזרחי”, כך אומר רב במסכת בבא בתרא (טו.) איתן האזרחי זה הוא אברהם. וכן כותב הרמב”ם בהלכות עבודה זרה שם על אברהם אבינו “כיון שנגמל איתן זה”. [התרגום בפרשת בלק (פרק כד פסוק כא) מפרש את המילה איתן “תקיף”, רש”י בפירושו לפרשת שופטים (פרק כא פסוק ד) מפרש את המילה איתן “קשה”, [אכן בפירושו לספר ירמיהו (פרק ה פסוק טו) כותב רש”י שאיתן פירושו “תקיף”], והרד”ק בספר ירמיהו שם מפרש איתן “חזק” עיי”ש], כך או כך שלושת הפירושים הולמים את אברהם אבינו, שכן כדי להחזיק מעמד מול דור שלם שכולו שקוע בעבודה זרה, בספר יחזקאל (פרק לג פסו’ כד) נאמר : “אחד היה אברהם”, הוא היה אחד מול כל העולם, במדרש פרשת לך לך (פרשה מב אות ח) אומר רבי יהודה שאברהם אבינו נקרא “אברם העברי” כי כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, לזה נדרש מאברהם להיות חזק תקיף וקשה].

חרף כל הקשיים אברהם לא נרתע, בהגיעו לחרן הוא המשיך במסע הפרסום של הי”ת בעולם ביתר שאת, הוא קרא שם בשם ה’ אל עולם, “עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה, וחבר בו ספרים, והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו לימד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וציוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, כדי שלא תשכח הלימוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'”.

אברהם אבינו אומר רבנו יונה זצ”ל “מלא כל החסרונות, ועשה טובה כנגד כל רעתם, אברהם מילא את החיסרון והחלל העצום שנפער במשך הדורות ביחס לאמונה בהי”ת, בכך כותב רבי עובדיה ספורנו זצ”ל בפרושו לספר בראשית (פרק ו פסוק ח) נתן אברהם אבינו תקוה שהעולם ישתנה ובני האדם יטיבו את דרכם : “כי בזה יש תקוה שיחזירם בתשובה, כאמרם זכרונם לברכה “אם ראית תלמיד חכם שסרח ביום אל תהרהר אחריו בלילה, שודאי עשה תשובה” עכ”ל.

נח כפי שהעידה עליו התורה היה צדיק תמים, גם הוא הוכיח את בני דורו כמובא במסכת סנהדרין (קח.) שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה, ואם לאו הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול, ומקפה נבלתכם על המים כזיקין, אבל בשורש הבעיה שהביאה להתדרדרות הקשה, בכל מה שקשור להכרה בבורא העולם, בנקודה זו נח לא עשה כלום ! כפי שכותב הספורנו שם : שאף על פי שהוכיח על המעשים המקלקלים ענין המדינות, לא הורה אותם לדעת האל יתברך וללכת בדרכיו”.

בשונה מאברהם אבינו שכיתת רגליו ממקום למקום לקרא בשם ה’, נח לא עשה כן, הוא לא דאג להפשיר את הקיפאון האמוני ששרר בעולם במשך עשרה דורות, מטעם זה כותב הספורנו שם לא היה בכוחו של נח להציל את בני דורו מגזירת המבול : “כי לא לימדו את דורם לדעת את ה'”. אפילו הצלת בניו ובנותיו כותב הספורנו זצ”ל היו לפנים משורת הדין : “לא מפני שהיה ראוי לכך, אבל על צד חנינה זכהו האל יתברך לזה” עכ”ל.

עד אברהם אבינו לא היה מקום לרחם על החוטאים, שכן בהעדר ההכרה בבורא עולם, לא היה סיכוי אפילו קלוש שאי פעם הדברים ישתנו, ואכן הי”ת האריך אפו איתם עשרה דורות עד אשר נתמלאה סאתם והמית את כולם במי המבול.

לאחר שזרח אורו של אברהם אבינו נוצר בעולם מצב חדש, כעת יש מי שדואג להכיר את הי”ת להמון העם, מעתה יש סיכוי שבני האדם ישנו את דרכם, שיפסיקו לעבוד עבודה זרה, לכן למרות שאחר עשרה דורות שהיו מכעיסים ובאים הוגדשה הסאה, עדיין האריך להם הי”ת אפו ולא הביא עליהם פורענות, כלשון הספורנו שם : “אבל המשלים גם את זולתו, הוא ראוי שימלט גם את זולתו” עכ”ל.

במהלך זה של אברהם אבינו אומר התנא באבות הוא לא רק מנע מהם את הפורענות, אלא זכה אברהם במעשה זה “וקבל עליו שכר כולם”, הרמ”ע מפאנו זצ”ל בספר עשרה מאמרות [מאמר חיקור הדין חלק ג פרק יז] מדייק מדברי התנא “נטל שכר כולם” ולא נטל שכרם, שביום ההוא אשר כרת ה’ ברית עם אברהם אבינו בבין הבתרים, קיבל עליו שכר כל הדורות שקדמוהו ושכר כל הדורות הבאים אחריו עיי”ש.

בפירוש רבנו יונה זצ”ל למסכת אבות שם כותב הרב זצ”ל שיש בזה לקח עצום עבורנו, במסכת חגיגה (טו.) איתא שאחר אמר לרבי מאיר שרבי עקיבא היה מפרש את הפסוק בספר קהלת (פרק ז פסו’ יד) : “גם את זה לעמת זה עשה האלהים” ברא צדיקים וברא רשעים. ברא גן עדן וברא גיהנם. [כנגד הצדיקים ברא דבר השוה להם והוא גן עדן, וכנגד הרשעים ברא גיהנם], וכל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק, הרי נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע, הרי נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם, מסביר רבנו יונה שמאחר שכולם נצטוו לעשות טובה וזה אינו עושה, וחברו מקיים צוויו וצווי עצמו, מידת הדין נותנת שייטול חלקו וחלק חברו בגן עדן, ועל זה נטל אברהם אבינו שכר כולם”.

וממשיך רבנו יונה : “וזהו שנאמר בספר תהלים (פרק קיט פסו’ קכו) : “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”, אם ראית דור שמתרשל מן התורה עסוק בה : זמן זה אומר רבנו יונה נקרא “עת לעשות לה'”, בשביל ה’. ודומה לו אמרי לי אחי הוא כמו בשבילי. הפרו תורתך אחר שכולם מפירים תלמוד תורה, לכן יותר יש לי לעשות בשביל ה’, משאר הדורות שחס ושלום שלא תשתכח התורה מישראל.

יש זמנים אומר רבנו יונה שהם נקראים “עת לעשות לה'”, בכל זמן שאדם יושב ועוסק בתורה הדבר הוא חשוב לאין תכלית, אומנם בזמנים שרבו רודפי התורה, בזמנים שרבים המתרשלים בעסק התורה, אם יושב אדם ועוסק בתורה בזמנים אלה, הרי הוא דומה למלך שכל עבדיו בגדו בו חוץ מאחד, הלא באותו זמן צריך אותו עבד נאמן ללכת עם המלך באמת ובלבב שלם יותר משאר הזמנים, ואז גם כל ימיו יאהבנו המלך אהבה רבה וירבה משאתו כמשאת כולם.

בספר מלכים א’ (פרק ב פסוק ז) מובא שאחת משלושת הצואות שציוה דוד המלך את שלמה לפני מותו היא : “ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד והיו באכלי שלחנך כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך”. [בפירוש אברבנאל לספר שמואל א’ (פרק טו פסו’ ל) כותב שכן ראוי למלך שיטיב ויגמול חסד למטיבים עמו, כי אם לא יעשה זה מי ימסור נפשו בעבור כבודו], אם כך הוא הדבר בזמן רגיל, ועל אחת כמה וכמה שהדבר הוא כך בייחס למי שהולך עם הי”ת כאשר הרבים עוזבים אותו, שהוא נקרא עת לעשות לה’ ששכרו הרבה מאוד, לכן אברהם אבינו שהכיר את הי”ת והאמין בו כאשר בכל העולם לא רצו להאמין בו, זכה אברהם וקיבל שכר כנגד כולם.

 

 

פרשת לך לך

ואעשך לגוי גדול

 

“ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל  הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה”.    (בראשית פרק יב פסו’ א – ב)

אמר לו ומנח לא העמדת ע’ אומות אמר לו אותה אומה שכתוב בה כי מי גוי גדול, אני מעמיד ממך”.                                       (דרש רבה פרשה לט אות יא)

 

זכה אברהם אבינו שיצאו ממנו כלל ישראל, ממלכת כהנים וגוי קדוש, כפי שהבטיחו הי”ת בהמשך הפרשה (פרק יז פסוק ו) : “והפרתי אתך במאד מאד, ונתתיך לגוים, ומלכים ממך יצאו”. ופירש הרש”י ישראל ואדום.

 

ויש לברר מדוע לא העמיד הי”ת את כלל ישראל מנח ובניו, הלא העידה התורה על נח שהיה צדיק תמים, וכן למדנו רש”י הקדוש בפרשת נח (פרק זפסו’ ב) שנח למד תורה, וכן שם ועבר בניו למדו ולימדו תורה, כדברי הרש”י על הפסוק בספר בראשית (פרק כה פסוק כב) “ותלך לדרוש את ה'” שהלכה רבקה אמנו לבית מדרשו של שם, וכן כותב הרש”י הקדוש שם (פרק כה פסוק כז) : שיעקב היה יושב אהלים באהלו של שם ואהלו של עבר, אם כן מדוע לא זכו נח ובניו להעמיד את כלל ישראל ?

 

על שאלה זו עומד רבנו החפץ חיים זצ”ל בספר חומת הדת (פרק ג) וזה לשונו שם : “כי באמת היו בזמנו כמה עובדי ה’, שהיה ביהמ”ד גדול של שם ועבר שהיו במדרגת נביאים [כמו שכתוב ומלכי צדק מלך שלם וגו’, והוא כהן לאל עליון, וידוע שזה קאי על שם, וכן מה שכתוב ותלך לדרוש את ה’, ויאמר ה’ לה וגו’ הוא הכל ע”י שם כמו שפירש רש”י, וכן עבר אמרו עליו חז”ל שנביא גדול היה, שקרא שמו פלג כמו שפירש רש”י] והיו מתקבצים להם שם אנשים לעבוד לה’, ואעפ”כ לא יצא מהם אומה או אפילו משפחה שתזכה לעבוד לה’, ולמה זה ?

 

כותב החפץ חיים זצ”ל : “גילתה לנו התורה טעמו של דבר, והוא מפני שאלו כולם היה כל מגמתם רק בעצמם לעבוד לה’, אבל אברהם אבינו עליו השלום שהיה אוהב נאמן לה’ יותר מכולם, כמו שקראו הכתוב אברהם אוהבי, התבונן בעצמו מה יהיה סוף הדבר, הלא האדם לא יחיה לנצח, ומוכרח למות, וא”כ ח”ו יבטל כבוד ה’ מן העולם, וע”כ עמל בכל כוחו לפרסם אלוהותו בעולם לעיני הכל, כמו שכתוב ויקרא שם אברם בשם ה’ אל עולם, ונאמר ואשביעך בה’ אלוהי השמים ואלוהי הארץ, ופירש”י הרגלתי שמו בפי כל בריה, ואומר ואת הנפש אשר עשו בחרן, ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא, וציוה לכולם לילך בדרך ה’, ואף למלכים הוכיח אשר אינם מוחים לעבדיהם שנכשלים באיסור גזל, [כמו שכתוב והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך, ולא כתיב אשר גזלוהו, להורות שאמר שאיני מערער על שעשו לי רעה, אלא אני מקפיד על עצם איסור גזל שהופקר אצלם] שהוא נגד דרך ה’, וכ”ש שהוכיח בזה לאחרים, ועל אשר התחזק בכל כוחו לזרז לכל הנבראים שיכירו אלוהותו וילכו בדרכיו, וע”כ זיכהו ה’, ונתן לו את יצחק וכן אח”כ את יעקב וי”ב שבטים גם הם הלכו בדרך זה.

 

וממשיך החפץ חיים זצ”ל שיש בזה כדי לזרז אנשים לעבודת ה’ כמו אברהם אבינו, עד שיצא ממנו אומה שלמה עובדי ה’. וזהו שכרת עם אבותינו ברית להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם וזהו שאמר הכתוב “כי ידעתיו” והיינו אהבתיו כפירוש רש”י לשון חיבה. היינו שהיתה לקדוש ברוך הוא חיבה יתירה לאברהם אבינו מעבר לחיבה שיש לו לכל אדם שנברא בצלם]

ושואל החפץ חיים זצ”ל “ומפני מה אני אוהב אותו יותר מכולם, והלא יש כמה עובדי ה’ בביהמ”ד של שם ועבר” ?

עונה החפץ חיים זצ”ל “זהו שמסיים למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו [היינו כל הנלוים אליו] ושמרו דרך ה’ משא”כ אחרים הם לא היה בהם מדה זו”.

אילו היו שואלים אותנו למה לדעתנו זכה אברהם אבינו להיות חביבו של הי”ת, מן הסתם היינו מזכירים את דברי חז”ל המובאים ברש”י הקדוש סוף פרשת נח, שם מסופר שאברהם נזרק לכבשן האש בעבור האמונה שלו בהי”ת, היינו מזכרים את העשרה ניסיונות שנתנסה בהם אברהם ועמד בכולם בגבורה, הניסיון של עקידת יצחק הוא כבר סיבה מספיקה לחיבה יתירה, אבל התורה הקדושה כותבת שהסיבה היא “למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט”, לא בגלל הנפילה לכבשן האש וגם לא בזכות העמידה בניסיונות, אלא משום שהוא חינך את בניו לשמור את דרך ה’, אהובו של ה’ זה לא מי שעומד בניסיונות, אומנם לעמוד בניסיון זה דבר גדול מאין כמוהו, אבל זה עדיין לא סיבה שה’ יאהב אותך, מה כן הסיבה לזה ? למען אשר יצווה את בניו.

אברהם אבינו חיפש אחר הקדוש ברוך הוא מגיל שלוש עד גיל ארבעים, בגיל ארבעים הציץ עליו בעל הבירה, אברהם זכה להכיר את הי”ת, מאז הוא התחיל לקבץ סביבו אנשים וללמד אותם על הקדוש ברוך הוא, ואומר הרמב”ם בהלכות עבודה זרה שנקבצו אליו אלפים ורבבות, כולם הפכו למאמינים בה’, אברהם אבינו דאג שיהיה דור המשך של המאמינים בה’, על זה הוא זכה לתואר אהובו של ה’.

[בספר תהלים (פרק א פסוק ב) אומר דוד המלך עליו השלום : “כי אם בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה”, ובמדרש שוחר טוב מובא שדברי דוד המלך עליו השלם “כי אם בתורת ה’ חפצו”. מתייחסים לאברהם אבינו, ה’ חפץ בתורתו, הוא קורא לה תורת ה’, ולמה ? כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ובני ביתו אחריו.

הקשה הגה”צ רבי יעקב אלחרר זצ”ל למה צריך להגיע לדרגה של אברהם אבינו כדי להיקרא בתורת ה’ חפצו, הרי המשך הפסוק הוא “ובתורתו יהגה יומם ולילה”, מדובר באדם שמנותק מכל הוויית העולם הזה, שמשקיע את עצמו בתורה הקדושה, עוסק בה יומם ולילה, האם זה לא ראיה מספיקה שאדם זה בתורת ה’ חפצו ?

וביאר הרב זצ”ל שאדם בעבודה העצמית שלו אכן יכול להגיע לדרגות גבוהות מאד, הוא יכול להגות בתורה בעמל יומם ולילה, אבל עדיין אם זה מצטמצם רק בינו לבין עצמו, זה כבר חיסרון גדול, זה לא מראה שבתורה ה’ חפצו, אולי הוא נהנה מהלימוד, מי באמת נקרא “בתורת ה’ חפצו”, זה רק מי שדואג להנחיל את התורה הזו לאחרים, שדואג שיהיה דור ההמשך של עמלי תורה.

דוד המלך אומר בספר תהילים (פרק יט פסו’ יז) : “מלוה ה’ חונן דל”, אדם שחונן את הדל נחשב כאילו הלוה להי”ת, כיון שהי”ת צריך לפרנס את אותו דל, לכן הנותן לדל די מחסורו כביכול נותן לו כן על החשבון, ביום מן הימים עתיד הי”ת לפרוע את חובו כביכול.

הדברים לא אמורים רק כלפי מי שהוא דל בממון, אלא גם ואולי בעיקר כלפי מי שהוא דל ברוח, כלפי מי שהוא דל בתורה, כלפי מי שהוא דל בידיעת ה’, מי שחונן דל כזה, ודאי ודאי שהי”ת יחזיר לו בכפל כפליים של סייעתא דשמעיא עד לאין ערוך.

עוד נאמר בספר תהילים (פרק קיט פסו’ א – ג) : “אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה’, אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו, אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו”. דוד המלך מדבר בשבח אותם ההולכים בתורת ה’, הנוצרים עדותיו ודורשים אותו בכל ליבם, בתוך כל השבחים הנפלאים מכניס דוד המלך שבח שנראה קצת תמוה “אף לא פעלו עוולה”, והדבר צריך ביאור האם דבר זה שבח הוא למי שהוכתר כהולך בדרך ה’ כדורש את ה’ בכל לב ?

אכן תיתכן מציאות שהאדם יהיה מוכתר בכתר תורה, שיהיה תמים בכל דרכיו, דורש את ה’ בכל לבו, ויחד עם זאת הוא פועל עוול נורא ואיום, הוא אכן לומד תורה, הוא הוגה בה יומם ולילה, הוא מתעלה ומזדכך, אבל בכל מה שקשור לזולת הוא אינו מקדיש מזמנו ולא כלום, אדם כזה על אף היותו מוכתר בכל המעלות הנזכרות, הוא אינו הולך בדרכיו של הי”ת, רצונו של הי”ת היא שכל אחד ימסור נפש עבור כלל ישראל, ידאג להכניס כל יהודי ויהודי תחת כנפי השכינה, על צדיק כזה משבח דוד המלך “אף לא עשו עוולה”, הוא אינו יושב בקרן זוית כאותה תרומה המובדלת מין החולין שעליה אמר שלמה המלך ע”ה בספר משלי (פרק כט פסו’ ד) : “ואיש תרומות יהרסנה”, אלא מוסר את נפשו למען הכלל.

היוצא מדברינו מסיים החפץ חיים זצ”ל שם שכיון שאנו מזכירין תמיד זכותן של האבות שתגין עלינו צריכין אנו ג”כ להתנהג בדרך הזה לזרז אחד לחבירו וכ”ש לבניו לעבודת ה’ ובזה יהיה לנו זכות לפני ה’ בזה ובבא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

בין נח לאברהם ב’

בפרשה אנו קוראים על הציווי של הי”ת לאברהם אבינו : “התהלך לפני והיה תמים”, במדרש (ברא”ר פרשא ל אות י) העמידו אותנו חז”ל על ההבדל בין הנאמר אצל אברהם “התהלך לפני” לנאמר אצל נח : “את האלוקים התהלך נח”. חז”ל המשילו זאת למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, אמר לקטן : הלוך עמי, ואמר לגדול : “התהלך לפני והיה תמים”, כך אברהם אבינו שהיה כוחו יפהנאמר בו התהלך לפני והיה תמים, אבל נח שהיה כוחו רע נאמר בו : “את האלוקים התהלך נח”.

נח על אף היותו צדיק תמים כפי שהעידה עליו התורה הקדושה, בכל זאת היה נח זקוק לסיוע מאת הי”ת, לא היתה לו היכולת להלך בכוחות עצמו, כאותו בן קטן שכוחו רע הזקוק תדיר לתמיכת ידו של אביו, לא כן אברהם אבינו, הוא יכל להלך בכוחות עצמו, הוא זכה להגיע לדרגה כזו שהוא אינו זקוק לסיוע מאת הי”ת, יפה היה כוחו להתהלך לבדו.

ועדיין צריך להבין מהו שורש ההבדל בין נח לאברהם, מהי הסיבה שבגינה זכה לאברהם אבינו לדרגה זו שהיה כוחו יפה להתהלך לפני הי”ת בלא סיוע, למה נח לא זכה לבחינה זו ?

שמעתי מפי קדשו של אדמו”ר זצוק”ל שנח אומנם היה צדיק גדול, אך כל זה בייחס לעבודת ה’ האישית שלו, הוא הקדיש את עתותיו לעליה הרוחנית של עצמו, בייחס לעבודה עם הכלל לא נתן נח מעצמו כלום, לכן מכונה נח בספרי רבותינו “צדיק בפרוה”, ביטוי זה הסביר הרב זצ”ל מרמז למי שבזמן הקרה והכפור השוררים בחוץ, דואג לחמם רק את עצמו, הוא עוטף את גופו במעיל פרווה ושומר חום גופו בעוד שיתר הסובבים אותו קופאים למות, גם כאשר הודיע הי”ת לנח שהוא רוצה להביא מבול מים על הארץ, מבול בסדר גודל שיחריב את כל העולם, נח אפילו לא התפלל על בני דורו שינצלו, בזוהר הקדוש מובא שלכן הנביא ישעיה (פרק נד פסו’ ט) מייחס את הבאת המבול לנח עצמו : “כי מי נח זאת לי מעבור עוד על הארץ”, כיון שהוא לא מסר נפשו על בני דורו.

בשונה מנח שהיה עסוק ושקוע כל כולו אך ורק בבניין העצמי שלו, אברהם אבינו מסר את כל כולו למען הכלל, אלו היה אברהם מתעסק רק בעצמו, לו היה מקדיש את זמנו למימוש העצמי שלו, ודאי היה מעפיל לדרגות גבוהות שאין לשער, במסכת עבודה זרה של אברהם אבינו אומרים חז”ל היו ארבע מאות פרקים, כמה תורה יכל אברהם לחדש ולהוסיף לו היה מנצל את זמנו לכך.

אכן מיום שהכיר אברהם אבינו את הי”ת, מהעת בו הציץ עליו בעל הבירה, גמלה בלבו החלטה לא להשאיר את הגילוי העצום של מציאות הי”ת בעולם רק לעצמו, עז היה רצונו של אברהם אבינו לשתף בה את כלל האנושות, ללמד את כולם שיש בורא לעולם, למטרה זו כיתת אברהם אבינו את רגליו ממקום למקום כדי לגייר עוד ועוד אנשים, לספר לעוד ועוד מבאי עולם שיש מנהיג לבירה, בכל מקום שהגיע הוא הקים אהל עם ארבעה פתחים, אליו הוא הכניס כל מי שרק עבר דרך אחד מהם, גם אם היה מדובר אנשים פחותים ביותר, ערביים ועובדי עבודה זרה, גם עליהם לא ויתר אברהם, את כולם הוא הביא בצל קורתו והפך אותם להיות מאמינים גדולים ?

את כל הרצונות הרוחניים האישיים שהיו לו דחק אברהם אבינו הצידה, הוא התעסק אך רק עם דבר אחד, עם עשיית רצון הי”ת, הוא הבין שרצון ה’ הוא להפיץ את אורו בעולם, לקבץ עוד ועוד חיילים לצבא המאמינים, מאז ראה אברהם אבינו בכך את משימת חייו, הוא לא נח לרגע ועשה הכול כדי להוציאה מן הכוח אל הפועל, כדברי רבנו הרמב”ם בהלכות עבודת כוכבים (פרק א הל’ ג) : “והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול”.

במסכת ברכות (יג.) אומרים חז”ל : “כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שנאמר : “והיה שמך אברהם”, רבי אליעזר אומר עובר בלאו שנאמר : “לא יקרא עוד את שמך אברם”. ובספרי רבותינו עמדו חומרת האיסור לקרא לאברהם אברם, עד שהקורא לו אברם עובר בעשה ובלא תעשה ?

אחד התוארים של ה’ יתברך הוא “רם”, כך נאמר בספר תהילים (פרק קיג פסו’ ד – ו) : “רם על כל גוים ה’ על השמים כבודו”, ושם (פרק צט פסו’ ב) : ה’ בציון גדול ורם הוא על כל העמים”. בספר אפיקי ים ביאורי אגדות מסכת סוטה (דף ד ע”ב] מסביר הגרי”א חבר זצ”ל שהמונח “רם” מרמז למי שנמצא גבוה בשמים, לכן הי”ת נקרא רם כי מקום מושבו הוא בשמים ממעל, [בשונה מהמונח “גבוה” שמרמז לדבר המתנשא למעלה, אבל עדיין יש לו שייכות אל הנמוך והנמצא מתחתיו, רם מרמז לגובה שאין לו שייכות עם מה שלמטה, אצל הגויים הי”ת הוא בבחינת רם, גם אותם המאמינים שהוא ברא את העולם, סוברים הם שאחר שברא את העולם אין לו שום שייכות אל העולם השפל, ואין לו שום קשר עם בני האדם, אבל אצל כלל ישראל למרות שהי”ת בשמים כסאו מכל מקום הוא משגיח על כל מעשה בני האדם, כדברי דוד המלך עליו השלום בספר תהלים (פרק קיג פסוק ה – ו) : “מי כה’ אלהינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ”].

 

בתחילה נקרא אברהם אבינו “אברם”, שם זה מרמז שאברהם אבינו זכה להעפיל לרום כזה שהכיר את הי”ת בתכלית ההכרה, אומנם גם כאשר היה ראש היה בשמים, אבל יחד עם זאת לא נשאר שם למעלה, אלא עזב את דרגתו העליונה והוריד את עצמו עד לאנושות הרדודה ביותר, במטרה לעלות גם אותה למעלה, להביא גם אותה לאותה הכרה פשוטה וחזקה במציאות ה’ יתברך, עבור משימה זו נתן אברהם את מיטב ורוב שנותיו, בה הוא השקיע את כל כוחותיו.

אדם שעומד מן הצד יכול לטעות ולחשוב, אמנם נכון הדבר שאברהם אבינו עשה ופעל גדולות ונצורות בכל מה שקשור להאדרת שמו של הקב”ה בעולם, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שכל זה בא על חשבונו ! על חשבון העלייה וההשגות שאליהן יכל אברהם אבינו להגיע לו היה משקיע את כוחותיו בטיפוח בנינו העצמי, בלא להיכנס לנידון אם בכל זאת היה שווה לוותר, מכל מקום הפסד במישור אישי של אברהם אבינו ודאי יש כאן !

כפי שאמרנו הלך מחשבה זה הינו טעות גמורה, אברהם אבינו הוא ההוכחה החזקה ביותר לזה, בספר בראשית (פרק יז פסו’ ה) מובא הוסיף הי”ת לשמו של אברם אבינו את האות ה”א, מעתה נקרא הוא אברהם, הטעם להוספה זו אומר הי”ת : “כי אב המון גוים נתתיך”.

בשמו הראשון נקרא אברהם אבינו אברם, משמעותו של שם זה שהוא אב לארם, רש”י במסכת ברכות (יג.) ד”ה בתחילה מפרש “לאנשי מדינתו”, כלומר שטווח ההנהגה של אברהם אבינו בתחילה היה מצומצם רק לאנשי מדינתו בלבד,אחר ההוספה של האות ה”א לשמו של אברם נקרא הוא אברהם, שם זה בא ללמד על סופו של אברהם, שזכה שהנהגתו לא הסתכמה בגבולות ארם בלבד, אלא זכה שמצודתו היתה פרושה בכל העולם, הוא נהפך אב להמון גויים.

לדרגה רמה זו זכה אברהם דוקא משום שהוא מסר את עצמו למען הכלל, על אף גדלותו הוא לא ניתק את עצמו מאנשי העולם הזה, לכן הוסיף לו הי”ת דוקא את האות ה”א, האות שבה נברא העולם הזה כמבואר במסכת מנחות (כט.), בזה רצה הי”ת לרמז על החיבור שהיה לאברהם אבינו עם עולם הזה, עם אנשי העולם הזה, אברהם היה המקשר בינם לבין הקב”ה, כפי שדרשו חז”ל על הפסוק אלא תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא באברהם.

נמצא אפוא שכל הזמן “שבזבז” אברהם אבינו, לא רק שלא גרם לו הפסד אישי, לא רק שלא מנע ממנו את העליה הרוחנית שלו, אלא אדרבא בזכות אותו חסד עצום שעשה עם יושבי הארץ בעצם העובדה שהכיר להם את המנהיג של הבירה, בזכות זה גמל לו הי”ת שפע ענק של סייעתא דשמעיא, על ידה ומכוחה העפיל ונתעלה אברהם עד לדרגה של “התהלך לפני”, להיות אב להמון גויים, להיות רגל למרכבה, ולהעמיד את כלל ישראל.

על כך אומר דוד המלך בספר תהלים “מלוה ה’ חונן דל”, אדם שחונן את הדל נחשב כאילו הלוה להי”ת, כיון שהי”ת צריך לפרנס את אותו דל, לכן הנותן לדל די מחסורו כביכול נותן לו כן על החשבון, ביום מן הימים עתיד הי”ת לפרוע את חובו כביכול.

הדברים לא אמורים רק כלפי מי שהוא דל בממון, אלא גם ואולי בעיקר כלפי מי שהוא דל ברוח, כלפי מי שהוא דל בתורה, כלפי מי שהוא דל בידיעת ה’, מי שחונן דל כזה, ודאי וודאי שהי”ת יחזיר לו בכפל כפליים של סייעתא דשמעיא עד לאין ערוך.

בספר תהילים (פרק קיט פסו’ א – ג) אומר דוד המלך ע”ה : “אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה’, אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו, אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו”.

דוד המלך מדבר בשבח אותם ההולכים בתורת ה’, הנוצרים עדותיו ודורשים אותו בכל ליבם, בתוך כל השבחים הנפלאים מכניס דוד המלך שבח שנראה קצת תמוה. “אף לא פעלו עוולה”, והדבר צריך ביאור האם דבר זה שבח הוא למי שהוכתר כהולך בדרך ה’ כדורש את ה’ בכל לב ?

אכן תיתכן מציאות שהאדם יהיה מוכתר בכתר תורה, שיהיה תמים בכל דרכיו, דורש את ה’ בכל לבו, ויחד עם זאת הוא פועל עוול נורא ואיום, הוא אכן לומד תורה, הוא הוגה בה יומם ולילה, הוא מתעלה ומזדכך, אבל בכל מה שקשור לזולת הוא אינו מקדיש מזמנו ולא כלום, אדם כזה על אף היותו מוכתר בכל המעלות הנזכרות, הוא אינו הולך בדרכיו של הי”ת, רצונו של הי”ת היא שכל אחד ימסור נפש עבור כלל ישראל, ידאג להכניס כל יהודי ויהודי תחת כנפי השכינה, על צדיק כזה משבח דוד המלך “אף לא עשו עוולה”, הוא אינו יושב בקרן זוית כאותה תרומה המובדלת מין החולין שעליה אמר שלמה המלך ע”ה בספר משלי (פרק כט פסו’ ד) : “ואיש תרומות יהרסנה”, אלא מוסר את נפשו למען הכלל.

יסוד זה אומר בעל ההפלאה זצ”ל בספר פנים יפות על התורה בראשית (פרק יח פסו’ ג) רמוז בדברי דוד המלך בספר תהלים (פרק צב פסו’ יג) : צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה”. התמר אומר הרב זצ”ל הוא עץ שעושה פירות, אומנם מחמת שהוא נותן מכוחו להוציא פירות להנות בהם אחרים הוא אינו יכול להגיע לגבהו של עץ הארז שהוא אינו עושה פירות וכל כוחו מושקע בהגבהת עצמו.

אומר דוד המלך ע”ה שהצדיק שנמשל לתמר שאינו עסוק רק בהגדלת עצמו אלא שנותן מעצמו ללמד לאחרים את דרכי ה’ ותורתו, אל לו לחשוב שבעבור זה יפסיד את מעלתו, אלא אף על פי כן הוא “כארז בלבנון ישגה”, בזכות זה יצליח ה’ בידו לעלות למעלה למעלה ויזכה אח”כ ליגדל כארז בלבנון שאינו עושה פירות בבחינת מה שאמרו במסכת תענית (ז.) “ומתלמידי יותר מכולם”.

 

פרשת לך לך

תכלית הניסיון עשיית רצון ה’

“ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה, וילך אברם כאשר דבר אליו ה’ וילך אתו לוט ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן”.       (בראשית פרק יב)

 

 

 

 

 

 

 

בפרשה אנו קוראים על הניסיון הראשון של אברהם אבינו : “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”, כך אומר רבי לוי במדרש תנחומא (סי’ ד) : “ניסיון הראשון כניסיון האחרון ניסיון הראשון בלך לך מארצך ניסיון האחרון בלך לך אל ארץ המוריה עיי”ש.

ברש”י הקדוש כותב לפרש את הציווי של לך לך “להנאתך ולטובתך”, [נראה לפרש את ה”להנאתך” על פי המבואר בדברי חז”ל שחייו של אברהם אבינו באור כשדים לא היו פשוטים כלל וכלל, בפרט מעת שהחל אברהם אבינו לקרוא בשם ה’, לא אחת היה הוא צריך להתמודד עם גלויי עויינות ושנאה מצד אנשי מקומו, בית אביו היה בית חרושת לעבודה זרה, הוא נרדף על ידי השלטון ואף הושלך לתוך כבשן האש בשל דעותיו, כיון שכן היציאה מאור כשדים רק תסב לו הנאה, וב”לטובתך” הכוונה היא לכל הבטחות שהבטיח לו הי”ת (פרק יב פסוק ב – ג) כאשר יגיע אל היעד : “ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה, ואברכה מברכיך, ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחת האדמה”. שכל אלה הם טובות השמורים לו אם יעמוד בניסיון.

והנה מדברי הרש”י משמע שה”להנאתך” וה”לטובתך” הם לא רק דברי שידול לאברהם אבינו שיסכים לעזוב את ארצו ואת מולדתו ואת בית אביו, אלא שהם חלק בלתי נפרד מעצם הניסיון, שהיה מוטל על אברהם לצאת מחרן בהרגשה שהיציאה היא לטובתו ולהנאתו.

[גם בניסיון הגדול של העקידה נאמר לאברהם אבינו : “קח נא את בנך יחידך אשר אהבת את יצחק והעלוהו לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך”.

וקשה למה היה צריך הי”ת לומר לאברהם קח את בנך אשר אהבת, הלא פשוט וברור שאברהם אוהב את יצחק בנו, [בספר הברית [שער האהבה] כותב שהאהבה הגדולה ביותר שישנה היא אהבת האב לבנו, בדרשות רבי יהושע אבן שועיב פרשת תולדות קורא לאהבה זו “אהבה הטבעית”. כיון שכן די היה לצוות את אברהם קח את בנך יצחק והעלהו לעולה ?

גם כאן צריך לומר שה”אשר אהבת” הוא חלק בלתי נפרד מהניסיון עצמו, כלומר שהניסיון של עקידת יצחק נאמר לאברהם שבשעת העקידה הוא צריך להרגיש אהבת אב כלפי יצחק, וכך לעקוד אותו על המזבח מתוך אהבה, [שלא יגיע אברהם אבינו לדביקות בה’ עד כדי התפשטות הגשמיות, כפי שמצאנו אצל רבי עקיבא שבשעה שהיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל היה רבי עקיבא קורא קריאת שמע ושוחק, וביארו שזה מחמת שהיה רבי עקיבא דבוק בה’ יתברך בתכלית הדביקות, עד הסתלקו ממנו כל ההרגשים הגשמיים].

מהגאון הגדול רבי אשר זעליג וייס שליט”א שמעתי לבאר בזה את דברי התורה בפרשת העקידה : “ויאמר לו אבי ויאמר לו הנני בני”, שלכאורה הדברים סתומים ולא נתפרש מה היה הדו שיח בין יצחק לאברהם אביו ? וביאר הרב שליט”א שיצחק אבינו שידע מהניסיון פחד שמא אברהם אביו איש החסד, לא יוכל לשאת את המשא הכבד לעשות מעשה נועז כזה בבנו יחידו, ובשלב מסויים הוא יתנתק וידבק בה’ מאד ובזה יפסיד את הניסיון, לזה שאל אותו יצחק בדרך : “ויאמר אבי”, אתה עדיין מרגיש תחושה של אבא, אהבה של אבא, או שמא כבר התעלית מעל לתחושות האנושיות, על זה השיב לו אברהם : “הנני בני”, אני עדיין מרגיש אותך כבני, עדיין אהבתך אצלי גדולה כאהבת האב לבנו, ומסיים הפסוק “וילכו שניהם יחדיו” עכ”ד.

אומנם עדיין צריך ביאור שכן בניסיון של העקידה הדרישה של “אשר אהבת” מעצימה את הניסיון ומגדילה אותו, לא כן בניסיון של לך לך מארצך וממולדתך, הידיעה שהיציאה היא להנאתו ולטובתו של אברהם אבינו רק גימדה אצלו את הניסיון עד בכלל, אף שניתוק של אדם מארצו מעירו וממולדתו כרוך בקושי לא מבוטל, עם הזמן מתרגל כל אדם לסביבה שבה הוא גדל ולמקום בו הוא נולד וחי, עם הזמן נרקם קשר נפשי בינו ובין אותם אנשים שהיו חלק בלתי נפרד מהנוף של חייו, אומנם כל זה כאשר המקום בו הוא דר וישיבתו עם אנשי המקום נעימים לו, אבל אברהם שחי במקום שהיה לו רע, וגדל בחברת אנשים שהיו עוינים ורעים כלפיו, מן הסתם הוא לא הרגיש שום הקרבה בעזיבת את חרן על אחת כמה וכמה כאשר אלה מלווים בהבטחות מופלגות שאין בכך שום ניסיון ?

למה השלכת אברהם לכבשן האש לא נחשבת ניסיון

במסכת אבות (פרק ה משנה ג) אומרת המשנה : “עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום” ע”כ

רוב ככל הראשונים ובראשם הרמב”ם זצ”ל מונים את ניסיון של לך לך מארצך כניסיון הראשון של אברהם, כבר הזכרנו שבדברי רבי לוי במדרש תנחומא בפרשתנן (סי’ ד) יש ראיה לזה : “ניסיון הראשון כניסיון האחרון, ניסיון הראשון בלך לך מארצך, ניסיון האחרון בלך לך אל ארץ המוריה עיי”ש.

וידועה השאלה על כך שלא הזכירו הראשונים את המעשה המובא בפסיקתא “שהיה אברם משבר אלילי תרח, ונתקנאו בו והשליכוהו לכבשן האש” [וכן מביא הרש”י (פרק יא פסו’ כח) “שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש”], על פניו נראה זה ניסיון הרבה יותר גדול מהניסיון של היציאה מחרן ?

מהות הניסיון

כדי ליישב את הדברים נקדים לברר לעצמנו כמה נקודות בעניין הניסיון, מהו ניסיון ומהי תכליתו ? מהי אמת המידה על פיה נקבע מהו ניסיון קל ומהו ניסיון קשה ?

בעיני ההמון נמדד גודל הניסיון אם הוא קל או קשה בהתאם לקושי הכרוך בביצוע המשימה, ככל שיותר קשה לבצע את הדבר, נחשב לניסיון יותר קשה, ניסיון שאינו כרוך במאמץ או בקושי מיוחד נחשב בעיני ההמון לניסיון קל.

לפי נקודת מבט זו אכן צריך ביאור כל עניין הניסיון של אברהם אבינו בציווי של לך לך מארצך, שכן אצל אברהם אבינו לא היה בעצם היציאה מאור כשדים שום קושי, בעוד שמעשה זריקתו לכבשן האש היה כרוך בקושי עצום ורב.

אכן במבט הנכון על המושג ניסיון הוא כדי לבחון את האדם עד כמה מוכן הוא להקריב בשביל עשיית רצון ה’, עד כמה עז רצונו לעשות את רצון ה’, שזו תכלית ביאת האדם לעולם, ולכן היה דוד המלך מתפלל ומבקש מה’ : “למדני לעשות רצונך …”.

לפי נקודת מבט זו, במקום שנדרש מהאדם לעשות פעולה שכרוכה בקושי ובמאמץ, ובפרט אם כרוך הדבר בייסורים, אף שמצד עצם העשייה בפועל הדבר קשה לביצוע, מצד הכוונה לעשות את רצון ה’ נחשב זה ניסיון קל ביותר, אף אדם אינו עושה דבר הכרוך בצער ובקושי להנאתו, כל עשייתו היא במאת האחוזים רק כדי לעשות את רצון ה’, לא כן מי שנתבקש לעשות דבר שיש בעשייתו הנאה לעצמו או לגופו וכדו’ במקרה כזה מצד העשייה הדבר קל ביותר, אמנם מצד הכוונה לשם רצון ה’ נחשב זה לניסיון קשה, יותר קשה לכוון שייעשה הדבר רק מחמת ציווי ה’ בלבד בלא לערב שום פניה או נגיעה עצמית.

הליכתו של אברהם אבינו לכבשן האש בשל אמונתו בה’ היה מעשה כביר, אך עם זאת לא נדרש מאברהם הרבה מאמץ כדי לכוון במעשה זה לשם שמיים, אף אדם לא זורק את עצמו לתוך כבשן האש בשביל הנאת עצמו, מעשה כזה נעשה במאת האחוזים לשם שמיים, א”כ מצד הניסיון שענינו הוא לעשות לשם שמים נחשב זה לניסיון קל אם בכלל, לא כן הציווי של לך לך מארצך בהתחשב שאותו מקום ממנו נצטווה אברהם לצאת היה מקום רע עבורו, ובנוסף לזה כל הברכות שקיבל אברהם עבור יציאתו משם, ובפרט הברכה שיזכה לבנים ואותם ברכות שבדרך הטבע לא היה יכול להשיגם בארץ מולדתו בשום אופן, כאן עמד אברהם אבינו במבחן עצום, מצד אחד ציווי ה’ אליו ללכת, ומצד שני כל הברכות וההבטחות שדוחפים גם הם ללכת, מאמץ אדיר נדרש מאברהם שתהא הליכתו אך ורק מחמת רצון ה’ ולא מחמת טובתו האישית, ולכן נחשב מעשה זה לאחד מהעשרה ניסיונות שנתנסה אברהם ואולי מהקשים שבהם .

“וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה'”

בפירוש האור החיים הק’ הקשה שלכאורה הפסוק הזה מיותר, שהרי בפסוק אח”כ נאמר במפורש “ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען”, וא”כ איזה צורך יש בהודעת התורה שהלך אברהם כאשר דיבר אליו ה’ ?

ומתר‘ האור החיים שהתורה באה לומר לנו שלמרות שאמר לו ה’ הבטחות תועליות הרבה כשילך לו מארצו וכו’, א”כ הגם שילך יסבור הרואה כי אין להחזיק לו טובה על זה, שאפילו קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר ליסע, לזה הודיע הכתוב צדקתו של אברהם כי מה שהלך לא לצד ההבטחות האמורות אלא לעשות דבר ה’ …” עכ”ד

כל המצות הם ניסיונות

הנה כידוע שכל המצות כולם הם ניסיונות לאדם, עיקר תכליתם הוא לעשות רצון ה’ אשר ציוונו לעשותם, וכן תקנו לומר בנוסח הלשם יחוד שנוהגים לומר לפני כל מצוה שתכלית המצוה הוא “לעשות נחת רוח ליוצרינו ולעשות רצון בוראינו”, וכן כותב בספר מאור ושמש פרשת ויקרא : “כל המצות כולם הם גזירות המלך ועיקרם לעשות רצון יוצרנו יתברך” עכ”ל.

הנה במצות התורה ישנם כאלה אשר אין בהם הנאת הגוף כמו מצות ציצית ותפילין וכיוצא בהן, במצות אלו קל מאד לכוין שתהא עשייתם לשם יחוד קודשא בריך הוא, אומנם ישנם מצות כדוגמת עונג שבת ושמחת יו”ט וכיוצא בהן שחוץ מהמצוה שבהם יש בעשייתם גם הנאת הגוף, במצות אלה קשה הדבר שתהא עשייתם רק משום שזהו רצון ה’ ולא מחמת ההנאה המגיעה מהם, עבודה רבה נדרשת לבל תתערב עם עשיית המצוה שום תערובת של הנאת גופו ושייעשה הכול רק כדי לעשות רצון הבורא .

בספר פנים יפות פרשת לך לך איתא כי על אף שאמרו חז”ל במסכת קידושין (לט:) ששכר מצות בהאי עלמא ליכא מכל מקום באותם מצות שיש בהם הנאת עצמו אם מתאמץ האדם לקיימן רק מחמת ציווי הבורא ולא מחמת ההנאה שבהם אזי זוכה הוא לקבל שכר גם בעולם הזה מדה כנגד מדה על כך שכבש את הנאת גופו

 

 

 

 

פרשת לך-לך

הגר שפחת שרה

בפירוש המשניות לרמב”ם על מסכת אבות (פרק ה משנה ג) כותב שהניסיון החמישי של אברהם היה “לקחו הגר לאשה אחר שנואש מהוליד משרה”, כך מספרת התורה הקדושה בפרשה ששרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר.

רש”י כותב שהגר היתה ביתו של פרעה מלך מצרים , [בתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב שפרעה זה היה בנו של נמרוד, לפי זה היתה הגר שפחת שרי נכדה של נמרוד], כשראה את נסים שנעשו לשרה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר.

בפרקי דרבי אליעזר (פרק כו) אומר ר’ יהושע בן קרחה שמרוב שאהב פרעה את שרה הוא כתב לה בשטר כתובתה כל ממונו, בין כסף, בין זהב, בין עבדים, בין קרקעות, וכתב לה את ארץ גושן לאחוזה , לפיכך ישבו ישראל בארץ גושן, שהיא של שרה אמנו, וכתב לה את הגר בתו, מפילגשו לשפחה, ומנין שהיתה הגר המצרית שפחה ? שנאמר (טז, א) ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר.

במדרש במדבר רבה (פרשה י אות ה) מובא שהרשעים תמיד נכתבים באופן שהם קודמים לשמם, כך נאמר בספר שמואל א’ (פרק כה פסוק כה) על נבל : “נבל שמו”, וכן על גלית הפלישתי נאמר בספר שמואל א’ (פרק יז פסו’ ד) : “גלית שמו” : “שבע בן בכרי שמו”. אבל הצדיקים שמן קודמם כמו שכתוב בספר שמואל א’ (פרק א פסו’ א): “ושמו אלקנה”, ובהמשך ) פרק יז פסו’ יב) נאמר : “ושמו ישי”, וכן במגילת רות (פרק ב פסו’ א): “ושמו בעז”, ובמגילת אסתר (פרק ב פסו’ ה) : “ושמו מרדכי”, ואצל מנוח אבי שמשון “ושמו מנוח”, לגבי הגר שפחת שרה נאמר בתורה (פרק טז פסו’ א) : “ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר”, מה שמעיד שהגר היתה צדקת.

חז”ל במדרש בראשית רבה (פרשה מה אות ז) נחלקו כמה מלאכים נזדוגו לה ? רבי יוסי בר חנינא אמר חמשה, בכל מקום שנאמר אמירה, מלאך. רבנן אמרי ארבעה, בכל מקום שנאמר מלאך, אמר רבי חיא בוא וראה כמה בין ראשונים לאחרונים, מנוח אמר לאשתו (שופטים יג, כב) : מות נמות כי אלוהים ראינו, והגר שפחת שרי רואה חמשה מלאכים בזה אחר זה ולא נתיראה מהם, אמר רבי יצחק צופיה הליכות ביתה, בני ביתו של אברהם אבינו צופים היו, והיתה הגר רגילה לראות בהם, היא היתה רגילה, למלאכים שהגיעו לביתו של אברהם אבינו ולכן לא נבהלה מהם.

במסכת מעילה (יז:) מסופר שרשב”י הלך לבטל גזירת המלכות, הוא ביקש מהקב”ה שיעזור לו, ה’ שלח לו שד ששמו ‘בן תמליון’, בכה ר’ שמעון ואמר, מה שפחה של בית אבא [הגר] נזדמן לה מלאך שלש פעמים, ואני אפילו לא פעם אחת. מפורש שהגר שפחת שרה היתה צדקת, לכן שרה נתנה אותה לאברהם.

“ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה’ מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה”, כך בפרשת ויצא רחל אמנו רואה שהיא לא יולדת, היא פונה אל יעקב אבינו ואומרת לו  (פרק ל פסו’ ג) : “הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה”.

מה פירוש אולי אבנה ממנה ?

רש”י הקדוש בפרשת לך לך כותב שזה בא ללמד על החורבן שנמצא בו מי שאין לו בנים, שאינו בנוי אלא הרוס. הבן שיילדו הגר ובלהה הוא בבחינת בנין לאמהות הקדושות שרה ורחל, שהילד שנולד מהשפחה נזקף גם לזכותה של שרה או רחל אמנו, לכן רחל נותנת את השמות לדן ונפתלי שנולדו מבלהה שפחתה, וכך גם לאה נתנה שם לגד ואשר שנולדו מזלפה שפחתה, כי הם שייכים גם להן.

בחז”ל מובא שאברהם אבינו לא רצה להתחתן עם שפחה, וגם הגר לא רצתה להתחתן עם אברהם שהיה בן שמונים וחמש שנה, אבל שרה אמנו פיתתה אותה בדברים שתסכים : “ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה”. כותב הרש”י הקדוש שהיתה שרה אומרת להגר : “אשריך שזכית לדבק בגוף קדוש כזה”, כדאי לך להינשא לאברהם אבינו, וכן אומרת שרה אל אברהם “בא נא אל שפחתי”, ובמסכת ברכות (ט.) אמרי דבי רבי ינאי אין נא אלא לשון בקשה, וכן דרשו במדרש שכל טוב פרשת לך לך : “בבקשה ממך שתבא עליה”, מפורש שאברהם אבינו כלל לא רצה להתחתן עם הגר ושרה שידלה אותו לכך, כמו שאומרת התורה : “וישמע אברם לקול שרי”, חז”ל אומרים לקול רוח הקודש שבה.

 

וצריך להבין למה היתה שרה צריכה לשכנע את אברהם לקחת את הגר, הרי לא היו לו ילדים, כדברי הרמב”ם שנואש אברהם מלהוליד משרה, אם כן למה שלא יסכים להתחתן עם הגר, בשלמה רחל אמנו היתה צריכה לשכנע את יעקב אבינו שיקח את בלהה, כי ליעקב אבינו יהיו ילדים מלאה ורק לה לא היו ילדים, “ואבנה גם אנכי ממנה”, לא רק אתה אלא גם אנכי, אבל אברהם ושרה לשניהם לא היו ילדים, אם כן אברהם מצד עצמו צריך היה אם לא ליזום את המהלך, לפחות לא להתנגד לו ברמה כזו שצריך לשכנע אותו לעשות כן ?

זאת ועוד צריך ביאור מדוע נחשב לקיחת הגר ניסיון לאברהם, על פניו נראה שהניסיון בכל הסיפור הזה היה דוקא של שרה אמנו, שהיתה צריכה להכניס צרה לביתה, ולא סתם צרה אלא את מי שעד לא מזמן היתה שפחתה, בספר משלי (פרק ל פסו’ כא-כג) אומר שלמה המלך ע”ה : “תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת, תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם, תחת שנואה כי תבעל, ושפחה כי תירש גברתה, אומר לנו שלמה המלך ע”ה שמצב של שפחה תירש גבירתה זה דבר שהוא קשה מנשוא, בכל זאת שרה אמנו הצדקת פעלה לשם שמים והופכת את שפחתה לגבירה, והכל בתקוה של “אולי אבנה גם אנכי ממנה”.

לא לחינם היתה שרה אמנו האישה היחידה שהקב”ה דיבר איתה, כך אומר המדרש בבראשית רבה, (פרשה מח אות כ) : “ותכחש שרה לאמר לא וגו’ (בראשית יח, טו), רבי יהודה ברבי סימון אמר מעולם לא נזקק הקדוש ברוך הוא להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת, ואף היא על ידי עלה. רבי אבא בר כהנא בשם רבי אידי אמר כמה כרכורים כרכר בשביל להשיח עמה, ויאמר לא כי צחקת. רבי אליעזר אומר והכתיב (בראשית טז, יג): ותקרא שם ה’ הדבר אליה, רבי יהושע בשם רבי נחמיה בשם רבי אידי אמר על ידי מלאך. והכתיב (בראשית כה, כג): ויאמר ה’ לה, רבי לוי אמר על ידי מלאך. רבי אלעזר בשם רבי יוסי בר זמרא אמר על ידי שם בן נח. (בראשית יח, טז): ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם ואברהם הלך עמם לשלחם, מתלא אמר, אכלית, אשקית, לוית, כך ואברהם הלך עמם לשלחם.

אברהם אבינו מקיים את דבר ה’ הוא נושא את הגר : “ויבא אל הגר ותהר ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה.

אומר רש”י הקדוש “ותקל גברתה בעיניה”. אמרה שרי זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאלו היא צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מביאה ראשונה, [כך אומר רבי לוי בר חיתא במדרש בראשית רבה (פרשה מה אות ד) ויבא אל הגר ותהר מביאה ראשונה נתעברה]

אמר רבי חנינא בן פזי הקוצין הללו אינן לא מתנכשין ולא נזרעים מה אתה מתפלא שהיא מתעברת מיד ?! גם קוצים גדלים מיד. קוצים לא צריכים להשקות, לא צריכים לזרוע אותם, לא צריכים לנכש אותם מאיליהן הן יוצאים ומתמרים ועולים. החטים הללו כמה צער וכמה יגיע עד שלא יעלו. ולמה נתעקרו האמהות ? רבי לוי משם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם רבי יוחנן, שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן, שנאמר (שיר השירים ב, יד) : יונתי בחגוי הסלע, יונתי בחגוי, למה עקרתי אתכם, בשביל (שיר השירים ב, יד): הראיני את מראיך השמיעני את קולך. רבי עזריה משום רבי יוחנן בר פפא כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנוין. רבי הונא משם רבי חיא בר אבא כדי שיצאו רב השנים בלא שעבוד. רבי הונא ורבי אבון בשם רבי מאיר אמר כדי שיהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאשה מקבלת עברין היא מתכערת ומתעזבת, שכל תשעים שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בתוך חפתה, והיו מטרוניות באות לשאל בשלומה של שרה והיתה שרה אומרת להם צאו ושאלו בשלומה של עלובה, והיתה הגר אומרת להם שרי גברתי אין סתרה כגלויה, נראית צדקת ואינה צדקת, אלו היתה צדקת ראו כמה שנים שלא נתעברה ואני בלילה אחד נתעברתי, והיתה אומרת עם דא אנא מסב ומתן, הלואי מסב ומתן עם מרה.

שרה כועסת על אברהם והיא אומרת לו : “חמסי עליך, אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה, והיא מוסרת דין לשמים “ישפט ה’ ביני וביניך”.

רש”י מסביר חמסי עליך. חמס העשוי לי, עליך אני מטילה הענש, כשהתפללת להקדוש ברוך הוא מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך. ועוד, דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני ושותק.

מיד אומרת התורה : “ויאמר אברם אל שרי, הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך, ותענה שרי ותברח מפניה”.

מה באמת הפריע לשרה אמנו קשה לומר שהיא נפגעה ממה שהגר אמרה עליה שאין סתרה כגלויה, שהיא מראה עצמה כאילו היא צדקת אבל באמת אינה צדקת, מן הסתם היתה שרה אמנו ענוותנית לא פחות מאברהם אבינו, היא ודאי לא נפגעה מדבריה של הגר

טענתה של שרה אמנו היתה שבעקבות הדברים של הגר, הרבה נשים שהיו באות ללמוד ממני אמונה מתחילות לעזוב אותה. למה אברהם לא מוחה בה על כך שהיא מזלזלת בי ?

אברהם אבינו עונה לה : “הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך” את יכולה להגיד לה מה שאת רוצה, לא לקחתי אותה כגבירה, היא מחזיקה עצמה כגבירה, אבל מבחינתי היא עדיין שפחה !

שרה לוקחת את הגר ומענה אותה : “ותענה שרי”, כתגובה הגר בורחת למדבר : “ותברח מפניה”.

רש”י כותב ששרה היתה משעבדת בהגר בקושי, בפירוש הכתב והקבלה מוסיף שהיה זה קושי יותר ממה שהיתה רגילה לעשות, בילקוט שמעוני בראשית (רמז עט) : “רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר דליין וסנדלריאות הוליכה לה למרחץ.

רבותינו עמדו על השאלה היאך יתכן ששרה אמנו הצדקת תעשה דבר כזה לענות את שפחתה ?

בפירוש הרמב”ן מגדיר את מעשיה של שרה חטא : “חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם אומר הרמבן חטא בכך שהניח לה לעשות כן” ?

אכן חס ושלום ששרה אמנו הצדקת תנהג מנהג אכזריות עם שום בריה, כל שכן עם מי שנברא בצלם, וצריך לומר ששרה אמנו נתנה לה לעשות את אותם אותם דברים שהיתה רגילה לעשות קודם שנישאה לאברהם, רק שאז היתה הגר שפחה, לכן לא הרגישה קושי בעשיית דברים אלו, ועכשיו לאחר שנשתחררה אותם דברים נחשבו לגבה עינוי.

הגר לא מחזיקה מעמד, היא קמה ובורחת אל המדבר, שם מוצא אותה מלאך ה’ ושואל אותה : “אי מזה באת ואנה תלכי” ? הגר משיבה למלאך : “מפני שרי גברתי אנכי ברחת”.

המלאך מצוה עליה : “שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה”, התפקיד שלך הוא להיות שפחה בבית שרה, ומבשר לה מלאך ה’ : “הנך הרה וילדת בן”. הוא אומר לה איך לקרא את שם הילד שיולד : “וקראת שמו ישמעאל, כי שמע ה’ אל עניך”.

אכן אומרת התורה : “ותלד הגר לאברם בן, ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל”, לא הגר קראה לו כך אלא אברהם ?

כותב רש”י הקדוש : “שאף על פי שלא שמע אברם דברי המלאך שאמר וקראת שמו ישמעאל, שרתה רוח הקדש עליו וקראו ישמעאל”, אומנם אברהם קרא לו את השם, אבל זה השם שהגר נצטוותה לקרא לו ולא שם שאברהם בחר לקרא לו מעצמו.

[בספרים הקדושים מובא שהנפקא מינא אם אברהם קרא את שם הילד או שהגר קראה את שמו ? שאם אברהם היה נותן את השם לישמעאל, אזי היה ישמעאל נחשב כאחד האבות אף שאמו היתה שפחה, כמו שבני השפחות בלהה וזילפה נקראו בשמות על ידי יעקב והאימהות הקדושות, והם נכללו עם השבטים הקדושים, כך ישמעאל היה נכלל עם אבות האומה כבנו של אברהם, אבל כעת שהגר היא זו שקראה את השם לישמעאל הוא מיוחס אחריה ואינו נכלל בעם ישראל.

ולמה ?

במה היה שונה ישמעאל מבנות השפחות זילפה ובלהה שהם זכו להיכלל בכלל ישראל והוא לא ?

השפחות הקדושות זילפה ובלהה היו בטלות כלפי האימהות, זילפה ביטלה את עצמה בפני לאה ובלהה ביטלה את עצמה בפני רחל, כיון שהן היו בטלות לאימהות הבנים שנולדו מיעקב נכללו עם השבטים הקדושים, משא”כ הגר שפחת שרה לאחר נישואיה, ברגע שהיא הרתה, מיד “ותקל גברתה בעיניה”, היא כבר לא בטילה לשרה, לכן היא הפסידה שהבן שנולד לה לא יכלל באבות האומה.

בפרקי דרבי אליעזר (פרק כז) איתא : “והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, אימה זו מלכות אדום, חשכה זו מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל מכל מצות התורה, גדולה זו מלכות פרס ומדי שגדלה למכור את ישראל חנם, נופלת זו מלכות בבל שנפלה בידם ישראל, עליו אלו ישמעאלים שעליהם בן דוד יצמח שנ’ אויביו אלביש בושת”.

המלכות האחרונה שתמלוך לפני ביאת הגואל היא מלכות ישמעאל, בפרקי דרבי אליעזר שם (פרק לא) איתא : ולמה נקרא שמו ישמעאל ? שעתיד לשמוע הב”ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים”. ואז יבוא משיח בן דוד לגאול אותנו ממנו

פרשת חיי שרה מסתיימת בפסוק המדבר על בניו של ישמעאל : “וישכנו מחוילה עד שור, אשר על פני מצרים באכה אשורה, על פני כל אחיו נפל” מיד מתחילה פרשת תולדות בפסוק “ואלה תולדות יצחק בן אברהם” סמיכות זו של הפסוקים אומר בעל הטורים באה לומר שרק כאשר יפול ישמעאל באחרית הימים רק אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק.

בספר גלגולי נשמות להרמ”ע מפאנו זצ”ל (אות ה) כותב הרב זצ”ל שהגר שפחת שרה היא שפחת ישי, ועתה נתקנה כי בראשונה ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה, והיתה מבזית כבוד גברתה שרה אמנו, ופה לא רצתה לקבל דברי רבה ישי, דצוותה אבא נא אליך, והגידה הדברים לגברתה ויצא ממנו דוד, וממנו יבא משיח בן דוד:

במסכת ב”ב (יד.) נמנה ישי אבי דוד בן הארבעה שמתו בעתיו של נחש. בעוד שלגבי שאר אלו שהוזכרו יש מחלוקת מי הם היו לגבי ישי אבי דוד אומרים חז”ל הכל למודים שישי אבי דוד מת בעתיו של נחש.

בספר תהילים (פרק קיח פסו’ כא – כו) אומר דוד המלך ע”ה : “אודך כי עניתני ותהי לי לישועה, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, מאת ה’ היתה זאת היא נפלאת בעינינו, זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו, אנא ה’ הושיעה נא אנא ה’ הצליחה נא, ברוך הבא בשם ה’ ברכנוכם מבית ה'”:

בילקו”ש תהילים (רמז תתעג) אומר ר’ שמואל בר נחמני בשם ר’ יונתן : אודך כי עניתני אמר דוד. אבן מאסו הבונים אמר ישי. מאת ה’ היתה זאת אמרו אחיו. זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו אמר שמואל. אנא ה’ הושיעה נא אמרו אחיו. אנא ה’ הצליחה נא אמר דוד. ברוך הבא בשם ה’ אמרו ישראל. ברכנוכם מבית ה’ אמר שמואל. אל ה’ ויאר לנו אמרו כלם”.

באיזה הקשר נאמרו הדברים ?

מספר המדרש (ילקוט המכירי) – אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, מדרש, הן בעוון חוללתי (תהלים נ”א), מלא כתיב בשני ווי”ן, פליגי בה תרי אמוראי במערבא, חד אמר דוד בן אהובה היה, וחד אמר דוד בן שנואה היה, כיצד ישי ראש לסנהדרין היה, ולא היה יוצא ונכנס אלא באוכלוסא בס’ רבוא, והיו לו ס’ בנים גדולים, ופירש מאשתו ג’ שנים. לאחר ג’ שנים היתה לו שפחה נאה ונתאווה לה, אמר לה בתי, תקני עצמך הלילה כדי שתכנסי אלי בגט שחרור, הלכה השפחה ואמרה לגברתה הצילי עצמך ונפשי ואדוני מגיהנם, אמר לה מה טעם, שחה לה את הכל, אמרה לה, בתי מה אעשה שהיום ג’ שנים לא נגע בי, אמרה לה אתן ליך עצה, לכי תקיני עצמך ואף אני כך, ולערב כשיאמר סגירי הדלת תכנסי את ואצא אני, וכך עשתה, לערב עמדה השפחה וכבת את הנר, באת לסגור את הדלת נכנסה גברתה ויצאה היא, עשתה עמו כל הלילה נתעברה מדוד, ומתוך אהבתו על אותה שפחה יצא דוד אדום מבין אחיו… לט’ חדשים בקשו בניה להרגה ואת בנה דוד, כיון שראו שהוא אדום, אמר להם ישי הניחו לו ויהיה לנו משועבד ורועה צאן, והיה הדבר טמון עד כ”ח שנה

עשרים ושמונה שנים דוד המלך גודל בשדות עם הצאן, אף אחד לא מכיר בו : “מוזר הייתי לאחיי ונוכרי לבני אמי”,  אף אחד לא דיבר איתו אף אחד לא רצה איתו קשר

אחרי עשרים ושמונה שנה הקב”ה מצוה את שמואל הנביא : “לך אשלחך אל בית ישי הלחמי”, הקב”ה שולח את שמואל, למשוך מלך על ישראל.

ואיפה נמצא המלך ?

בבית של ישי.

שמואל מגיע לבית ישי הלחמי ואומר לו שהקב”ה שלח אותי, למשוך את אחד מבניך למלך, דוד מעביר את בניו לפני שמואל, הראשון היה אליאב. איך שדוד ראה אותו היה בטוח שהוא המשיח, “אך נגד ה’ משיחו”

הי”ת מתערב ואומר לשמואל : “אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו, כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב”,

ככה עברו כל השבעה בנים של ישי לפני שמואל בזה אחר זה, ועל כולם אומר לו שמואל : “גם בזה לא בחר ה'”, לא היה עוד את מי להגיש, ושמואל פונה אל ישי בתמיהה : “התמו הנערים” ?!

ישי עונה לשמואל בחצי בושה : “עוד שאר הקטן והנה רעה בצאן”.

“וקחנו כי לא נסב עד באו פה” פסק שמואל !

כיון שבא דוד, התחיל שמן המשחה לבצבץ ולעלות מעצמו, אמר הקב”ה לשמואל משיחי עומד ואתה יושב קום משחהו.

חז”ל במדרש אומרים שישי ובניו עמדו ברטט ובאימה, ואמרו, לא בא שמואל אלא לבזותנו ולהודיע לישראל, שיש לנו בן פסול, ואמו של דוד, שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ.

כיון שנטל כוס ישועות, שמחו כולם. עמד שמואל ונשקו על ראשו ואמר ה’ אמר אלי בני אתה.
באותה שעה אמרה אמו אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.  אבן  אי הבן, שמאסו אותך אחיך היתה לראש פנה אתה נעשית לראש .

הרמ”ע מפאנו זצ”ל מגלה לנו שהשפחה של נצבת בת עדאל היתה לא אחרת מאשר הגר שפחת שרה, ישי אומר לה ‘אני רוצה להתחתן איתך’

לכאורה היתה צריכה להיות שמחה, היא זוכה להשתחרר מהעבדות ולהתחתן עם ישי, עם אדם שאין לו שום חטא, אבל היא לא עושה כן, מעשה כזה יפגע קשה בגבירתה, היא לא מסוגלת לעשות לה כך, לזלזל בה, לפגוע בה. היא לא תחזור על הטעות שעשתה בגלגול הקודם שהיתה אצל שרה אמנו,

ומה היא עושה ?

היא הולכת לנצבת בת עדאל גבירתה ומספרת לה.

משם נמשך הסיפור שממנו בסופו של דבר נולד דוד מלך המשיח

מהגר שפחת שרה נולד ישמעאל, אומר הפרקי דרבי אליעזר שעליו יצמח משיח בן דוד

אותה אישה שהביאה את ישמעאל לעולם, אותה אשה תדאג ללדתו של משיח, שיבוא ויגאלנו במהרה בימינו אמן

 

לך לך

סוד הרכוש הגדול

“ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו, ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול”.            (בראשית פרק טו פסו’ יב – יד)   “ויוציאם בכסף וזהב”. (תהילים פרק קה פסו’ לז)

 

             

 

 

 

כידוע גלות מצרים היתה הכנה לקבלת התורה, כך אמר הי”ת למשה בספר שמות (פרק ג פסו’ יב) : “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה”.

חמישה שלבים הוזכרו בברית בין הבתרים ביחס לגלות מצרים, שלושה מהם קשורים לעצם הגלות והשעבוד שהם הגירות העבדות והעינוי, השלב הרביעי שהוא סוף הגלות ותחילת הגאולה, הוא השלב של ואת הגוי אשר יעבודו דן אנכי, אחריו בא השלב הקשור בגאולה ממש שהוא ההבטחה של היציאה ממצרים ברכוש גדול.

 

אכן את הקשר של הגירות העבדות והעינוי למתן תורה יש מקום להבין, על ידי שלושת השלבים האלה הוכשרו להיות עבדי ה’ וללמוד על עובדת היותנו גרים כאן בעולם הזה, כך גם בעשרת המכות למדו אמונה בה’ שהיא דבר נצרך לקבלת התורה, אמנם הקשר בין הרכוש הגדול למתן תורה אינו ברור, איך הוכשרו על ידי ריבוי הממון להיות ראויים לקבלת התורה

 

המושג רכוש בכלל ורכוש גדול בפרט הינו זר ומנוגד לכל מה שהתורה דורשת מהאדם, התורה מחנכת את האדם להיות מסתפק במועט, דרכה של תורה היא פת במלח תאכל ובמים במשורה תשתה, חיי מותרות מהווים סתירה מוחלטת לחיי התורה שאינה נקנית אלא למי שממית את עצמו עליה, כיון שכן צריך ביאור מה העניין באותו רכוש גדול שאיתו הובטחו בני ישראל לצאת בדרכם לקבל את התורה ?

 

קשה לומר שענין היציאה ברכוש גדול היה כעין פרס תנחומים על הסבל שהוצרכו לעבור בכור מצרים כדי להכשיר את עצמם להיות ראויים לקבל את התורה, בפשוטו חלק זה של היציאה ברכוש גדול, כמו שאר השלבים שהוזכרו בברית בין הבתרים, נועד גם הוא להכשיר את עם ישראל לקבל את התורה והשאלה היא איך ובמה ?

 

מה גם שכדי לגרום ליציאה עם הרכוש הגדול ממצרים נצרכה הנהגה ניסית, בדרך הטבע רחוק הדבר שיסכימו המצרים לתת לבני ישראל מעצמם את כספם וזהבם, כמי שסבלו שנה שלימה במכות קשות בסיבת היהודים היה ליבם של המצריים מלא שנאה כלפיהם, הדבר האחרון שיהיו המצריים מוכנים לעשות הוא להשאיל ליהודים את כליהם ואת כספם וזהבם, לזה חזרה התורה כמה פעמים על כך שהיתה התערבות מצד הי”ת כדי לאפשר את לקיחת הכסף והזהב מהמצריים : “ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים” [שמות (פרק ג’ פסו’ כא)], “ויתן ה’ את חן העם בעיני מצרים” (פרק יא פסו’ ג), “וה’ נתן את חן העם בעיני מצרים”. (פרק יב פסו’ לו), ם, כך כותב המלבי”ם בפירושו לספר תהילים (פרק קה פסוק לז) בחלק באור הענין : “ואף שהיה ראוי שיהיה להם שנאה עליהם ע”י הבכורות, בכ”ז נתן חנם בעיני העם וישאילום” עכ”ל.

 

גם כאשר ציוה הקב”ה את משה שיבקש מבני ישראל לשאול כלי כסף וכלי זהב מן המצריים הוא פונה אליו בלשון לא שגרתית : “דבר נא באזני העם וישאלו” (שמות פרק יא פסו’ ב), במסכת ברכות (ט.) אמרי דבי רבי ינאי, אין נא אלא לשון בקשה, הי”ת לא רק מצוה את משה לצוות את בני ישראל על לקיחת הכסף והזהב מן המצריים אלא מצרף לציווי גם בקשה : “אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב”,  ה’ מבקש ממשה שישתדל בכל כוחו שלא יצאו ממצרים בלא הרכוש הגדול.

 

הסיבה לבקשה זו של הי”ת מבוארת בגמ’ שם : “שלא יאמר אותו צדיק [אברהם אבינו] ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם”.

 

היתכן ! אברהם אבינו שעמד בכל העשרה נסיונות, שגם כאשר היו לו שאלות בעלי משמעות יותר גדולה לא שאל, ודוקא כאן שמדובר ברכוש, דוקא כאן ישאל אברהם אפה הכסף ?

 

 

 

 

 

 

 

דרך הכסף והזהב נשתרשה בהם מידת ההשתוקקות

“ונראה לפרש עפ”י מה שהגיד כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה בטעם החזרת כסף איש בפי אמתחתו בפעם הראשונה ובשניה, כי כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשיצאו ישראל ממצרים לקחוהו עמהם, וברוחניות היו כל ההשתוקקות שבעולם ומכונה בשם כסף וזהב וישראל לקחו כל אלה להשתוקקות הקדושה וקבלת התורה וזהו הרכוש הגדול באמת, והכסף והזהב הגשמי הי’ רק לבוש לזה. ולפי”ז מובן אשר הכסף והזהב של יעקב לא הי’ צריך לבוא מקודם ליד מצרים, עכת”ד”.                          (שם משמואל פרשת ויגש שנת תרע”ד)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אילפנו האבני נזר זצ”ל שהרכוש גדול אותו הבטיח הי”ת לאברהם בברית בין הבתרים הוא אינו הרכוש הגשמי שאיתו יצאו בני ישראל ממצרים, אלא הכוונה היא להשתוקקות הקדושה וקבלת התורה, וכלשון האבני נזר זצ”ל וזהו הרכוש הגדול באמת.

 

אומנם כאשר אנו מתבוננים בפסוקי התורה “ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות”, הרי שהכונה היא לרכוש גשמי, כך במסכת בכורות (ה:) אומרים חז”ל : “שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים”. במדרש תהילים (מזמור קה) אומר ר’ אליעזר הגדול שאת זה הוציא הירוד שבישראל, מה אם כן הוציא הגדול שבהם, וכמה הוציאו כולם יחד עי”ש

 

ממון זה אומר האבני נזר זצ”ל היה רק הלבוש למה שלקחו דרכו היוצאים ממצרים, וצריך לברר מקחו של צדיק, מה פירוש “לבוש”, איך סייע הרכוש הגשמי להשיג את הרכוש הרוחני הגדול שהוא כאמור מתן תורה ?

 

השתוקקות תנאי ללמוד תורה

“אמר רבי יוחנן אין הקב”ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהב חכמה לחכמן ומנדעה לידעי בינה שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו א”ל אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה”.                          (ברכות נה:)

 

 

 

 

 

בספר פרי צדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל פרשת קדושים מקשה שאם אין הקב”ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, אם כן מנין באה לחכם החכמה הראשונה, הלא אי אפשר לאדם להשיג חכמה מצד עצמו, רק ה’ יתן חכמה, ואין ה’ נותן חכמה אלא למי שהוא חכם, וא”כ החכמה הראשונה מאין תמצא ?

 

 [על כך מתר’ רבי צדוק זצ”ל שהחכמה הראשונה היא היראת שמים כדברי דוד המלך ע”ה בספר תהילים (פרק קיא פסוק י) : “ראשית חכמה יראת ה'”, היינו שהחכמה הראשונה עליה מתבססת שאר החכמה היא יראת ה’, כי גם היראה חכמה היא, כמו שנאמר : “הן יראת ה’ היא חכמה”, וזוהי כוונת דברי רבי יוחנן שאין הקב”ה נותן חכמה אלא למי שהוא חכם, היינו למי שיש בו יראת שמים, היראת שמים הינה הכלי קיבול לחכמה, כדברי רבי אליעזר בן עזריה במסכת אבות (פרק ג משנה כא) : “אם אין יראה אין חכמה”. וכן דורש רבי יונתן בפרק בא לו כהן גדול (עב:) על הפסוק במשלי : “למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין”, אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהן יראת שמיים, וחכמה זו הנקראת יראת שמיים אינה תלויה בדבר אחר אלא בכוח האדם להגיע אליה מצד עצמו, כך נאמר בספר דברים (פרק י פסו’ יב) “ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה …”, וכן אמרו חז”ל במסכת ברכות (לג:) : “הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים”.]

 

ביאור נוסף נאמר בהסבר דברי רבי יוחנן על פי מש”כ רבנו יונה בפירושו למסכת אבות (פרק ד משנה א) לבאר את דברי בן זומא : “איזהו חכם הלומד מכל אדם”. וזה לשונו שם : “אמרו חכמי האומות כי היודע כל החכמות אם אינו אוהב החכמה אינו חכם אלא טיפש הוא אחר שאינו אוהב החכמה, כי היא הדעת, אך האוהב אותה ומתאווה אליה, אף על פי שאינו יודע כלום הרי זה נקרא חכם, שעל כל פנים תשיג אל החכמה האמיתית, ודעת אלוקים תמצא, ועל זה אמר בן זומא איזהו חכם הלומד מכל אדם, שכל כך אוהב הוא את החכמה ומתאוה אליה ששואל לכל אדם, ואף אם אינו יודע כי אם דבר אחד ילמד ממנו ואז יצליח דרכו ואז ישכיל, ועל זה נקרא חכם כמו שנאמר : “מכל מלמדי השכלתי”, שכך אמר דוד ע”ה שלמד מכל אדם, ולא אמר זה אינו יודע כמוני, כי מכולם למד והשכיל, משל לאדם שהפסיד כלי קטן הלא מכל אדם מבקש אותו, עכ”ל רבנו יונה עיי”ש.

 

מבואר בדברי רבנו יונה כי המונח “חכמה” אינו מתייחס רק ליידע, חכם נקרא בעיקר זה שמכיר את ערכה של החכמה, זה שאוהב אותה ומשתוקק ושואף לדעת את כולה, אדם בעל יידע רחב ומקיף וגדול ככל שיהיה, עדיין אינו נקרא חכם אם אינו אוהב את החכמה, אם אינו מכיר בערכה, אם אינו מבקש לדעת את כולה, גם אם כרוך הדבר בעמל ואפילו בקצת בזיון, אין זה מונע ממנו מלבקש את החכמה ולרדוף אחריה, כל מגמתו ותשוקתו היא איך להשיג עוד ואיך לדעת עוד, אדם שמידה זו מקננת בתוכו אף אם עדיין אינו יודע כלום, הרי הוא בגדר חכם, ונעשה כלי הראוי הוא לקבל אליו את החכמה מאת הי”ת.

 

הקנין הראשון במ”ח קניני התורה הוא ללמוד מתוך חשק ורצון

“… והתורה נקנית בארבעים ושמנה דברים אלו הן, בתלמוד, בשדמיעת האוזן, בעריכת שפתיים, בבינת הלב, באימה…“. (אבות פרק ו משנה ג)

 

 

 

 

 

 

כבר עמדו המפרשים על כך שמנה התנא את התלמוד כאחד מארבעים ושמונה קנינים שהתורה נקנית בהם, התלמוד הוא הדבר הנקנה ואינו הקנין, זאת ועוד פשוט הדבר כי הרוצה לזכות לתורה צריך הוא בראש ובראשונה ללמוד, בלא הלימוד הרי שאין תועלת בקנינים שעשה, מדוע א”כ הוזכר התלמוד בין יתר הדברים אשר מועילים לקניית התורה ?

 

בספר מדרש שמואל על פרקי אבות כותב רבי שמואל די אוזידא זצ”ל תלמיד האר”י הקדוש זיע”א, שזה ודאי אין כוונת התנא במה שהזכיר תלמוד לעצם הלימוד עצמו, אלא כונת התנא לומר שצריך שיהיה הלימוד ברצף ומתוך תשוקה ואהבת התורה, שעל ידי זה זוכה לקנות את התורה, וז”ל שם : “כלומר בהיותו לומד לעולם כי איזהו חכם הלומד מכל אדם, ולעולם מחשיב את עצמו שהוא חסר וחושק לעולם ללמוד יותר, זה משיג מעלת התורה לפי שלעולם הוא צמא למים…” עכ”ל.

 

מבואר שהתשוקה והרצון לתורה הינם תנאי הכרחי להיות התורה קנויה לאדם, זולת אותה תשוקה לא יוכל האדם להשיג את מעלת התורה כפי שנתבאר.

 

איך מגיעים לידי השתוקקות לתורה

 

עדיין יש לשאול, איך היא הדרך להגיע לידי צימאון ותשוקה ללמוד תורה, איך נעשה האדם נכסף לדברי תורה ?

 

במסכת אבות (פרק א משנה ד) אומר יועזר איש צרדה : “והוי שותה בצמא את דבריהם”. בפירוש רע”ב מסביר את דברי יועזר איש צרדה “שותה בצמא” : “כאדם צמא ששותה לתיאבון ולא כאדם שבע שקץ במזונו שמואס אפילו בדברים הערבים וטובים”, דברי הר”ב זצ”ל מתייחסים אל האופן שבו צריך לגשת אל לימוד התורה, שהוא כאדם צמא המשתוקק למעט מים להרוות את צמאונו.

 

בהקדמה לספר אבי עזרי [הפלאה] שואל הרב ש”ך זצ”ל מדוע נקט התנא “הוי שותה בצמא”, מין הראוי היה לכתוב הוי שותה כצמא ?

 

על כך כותב הרב שך זצ”ל שאילו היה התנא כותב כצמא, היה מקום להבין שחיוב הלימוד הוא רק עד כמה שמרגיש האדם שהוא צמא, לכן כתב התנא הוי שותה בצמא היינו שלעולם צריך להרגיש צימאון תדיר לתורה, כלשון הרב ש”ך זצ”ל “כאדם השותה מים מלוחים”, השותה מים מלוחים לא רק שאינו מרווה את צמאנו אלא מגדילים את צמאנו יותר ויותר, כך גם בתורה הטבע הי”ת סגולה זו שככל שלומד אדם התורה באמת ומתוך השתוקקות הדבר גורם לו צימאון גדול יותר ממה שהיה לו.

 

נמצא שהדרך להגיע למצב של צימאון לתורה עובר דרך התורה עצמה, ככל שלומד ולומד כך נעשה יותר ויותר צמא לתורה, כדברי הגר”ח מוולאזין זצ”ל בספר רוח חיים על מסכת אבות (פרק ו משנה א) : “וכל אשר יוסיף ללמוד כן יוסיף לחפוץ ללמוד עוד. ובאהבת התורה ישגה ויחשוב והלואי שיוכל לא לישן ולא לאכול רק כל הימים וכל הלילות לייגע ולעיין ולשתות בצמא את דבריה”.

 

שמעתי מהגר”ח קרלינשטיין זצ”ל לפרש בזה את תפילתו של מר בריה דרבינא במסכת ברכות (יז.) “פתח לבי בתורתך ובמצותיך תרדוף נפשי”. מין הראוי היה לומר פתח ליבי “לתורתיך” ולא בתורתיך, וביאר שהכוונה בזה לומר שפתיחת הלב לתורה נעשה על ידי התורה עצמה, ככל שייגע האדם בתורה כך נעשה צמא יותר ויותר לדבריה.

 

בנ”י היו מוכרחים לעבור דרך כור ההיתוך המצרי כדי להכשיר את עצמם להיות ראויים לקבלת התורה, אמנם בבד בבד עם הזיכוך שעברו שם, העבדות הקשה והעינוי הגדול שהיו מנת חלקם שם מאתיים ועשר שנים, גרמו שניהם לדעיכה של אותה תכונה של השתוקקות אצל היוצאים.

 

על מנת להחיות בהם מחדש את אותה תכונה חשובה שהיא הכרחית לקיום התורה וההתעסקות בה תדיר, ביקש הי”ת ממשה לצוות להם להוציא איתם כסף וזהב והרבה, הדברים היותר גורמים לאדם השתוקקות ורצון לעוד הם כסף וזהב [כסף נקרא כך היות והכל נכספים אליו, וזהב הוא מלשון זה הב], במדרש קה”ר (פרשא א’ פסקא לב) אומרים חז”ל אדם שיש לו מאה מבקש לעשותם מאתים יש לו מאתים מבקש לעשותם ארבע מאות, וכן אמר שלמה המלך בספר קהלת (פרק ה פסו’ ט) “אוהב כסף לא ישבע כסף”, דרך הכסף והזהב הרב שהוציאו ישראל ממצרים הוחייתה בהם התכונה זו של השתוקקות וכמיהה, את אותה השתוקקות וכמיהה לקחו ישראל לצד הקדושה להשתוקקות לקדושה וקבלת התורה, זוהי כוונת האבני נזר זצ”ל שהרכוש הגדול הוא הלבוש הגשמי לרכוש הרוחני שהוא הרכוש הגדול באמת

 

נמצא שאותה הבטחה של “ואחרי כן יצאו ברכוש גדול”, כמו השעבוד עצמו היתה גם היא כחלק מההכנה לקבלת התורה כמו שנתבאר.

 

תלונתו לשל אברהם אבינו ע”ה לא היתה על עצם הרכוש הגשמי, רכוש ושאר עיניני העולם הזה לא תפסו מקום אצל אברהם אבינו כלל וכלל, עיקר טענתו ודאגתו היתה על כך שבאי קיומה של אותה הבטחה לא תהיה קיימת אצל בניו התכונה של התשוקה ומימלא לא יהיו ראויים לקבל את התורה, לכן ביקש ה’ ממשה שישתדל בכל כוחו שיצאו ברכוש גדול, ואף עשה נס ונתן את חן העם בעיני המצרים שיסכימו שלא כדרך הטבע לתת את כספם וזהבם לבני ישראל, הכל כדי להשריש בהם ולהפיח מחדש חיות באותה תכונה של השתוקקות וביקוש שהיו כבויות אצלם מחמת השעבוד.

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

“על ידי הסרת הערלה נעשה האדם שולט על כל אבריו

“ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני ובינכם”.  (בראשית פרק יז פסוק יא)

                             

 

המונח “ערל” אומר הרש”ר הירש בפירושו לתורה [בראשית (פרק יז פסוק י)] פירושו מצב של אובדן שליטה, “ערל שפתיים” שנאמר אצל משה, או “ערלה אזנם” שנאמר בספר ירמיה פירושם הוא אי שליטה על הפה והאזן, מטעם זה מי שאינו שולט על יצר לבו נקרא בשם “ערל לב”, כך גם נקראים פרות האילן בשלוש השנים הראשונות לגידולם בשם פירות ערלה “שלוש שנים יהיו לכם ערלים” [ויקרא (פרק יט פסוק כג)], באותם שלוש שנים הפירות מופקעים מרשותו של בעל הבית, הוא אסור באכילתם ואף להנות מהם נאסר עליו, הם אינם בשליטתו.

אדם שלא נימול נקרא בתורה בשם ערל “ונמלתם את בשר ערלתכם”, ערלות זו מתבטאת בכך שאין הערל שולט על כל אבריו, על ידי המילה שענינה הוא הסרת הערלה שוב נעשה האדם שליט על כל רמ”ח אבריו .

על ידי המילה נעשה אברהם שליט על כל אבריו

“ואמר רבי אמי כתיב אברם וכתיב אברהם, בתחילה המליכו הקב”ה על מאתים וארבעים ושלושה אברים, ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים, ואלו הן, שתי עינים, ושתי אזנים, וראש הגויה”.                            (נדרים לב:)

 

 

 

 

ולבסוף המליכו על  מאתים וארבעים ושמונה אברים !

מתי היה אותו לבסוף עליו מדברים חז”ל ?

מה פשר אותה המלכה על האברים לה זכה אברהם אבינו לבסוף ?

מה הפירוש למלוך על האברים ?

בפרוש הר”ן למסכת נדרים שם כותב וז”ל: “שבתחילה המליכו הקב”ה על אבריו שהם ברשותו להיזהר מעבירה, אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו שהרי על כרחו יראה בעינו ובאזניו ישמע, ולבסוף כשנימול המליכו הקב”ה אפילו על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה”, עכ”ל.

אילפנו הר”ן כי אותו לבסוף עליו מדבר רבי אמי הוא “לאחר שנימ אברהם אבינו”, ועוד למדנו הר”ן כי אותה המלכה עליה מדבר רבי אמי פירושה “שליטה”, שליטה על אותם אברים שאינם ברשותו של האדם כמו העינים והאזנים “שעל כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע”, לאחר שנימול האדם הרי הם בשליטתו, שליטה זו מתבטאת בכך שבכוחו של הנימול להחליט אם ירצה “שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה“, [עיין בדברי הרש”י בנדרים שם שפירש גם כן את דברי רבי אמי “שהמליכו” שפירושו “השליטו” עיי”ש].

קודם שנימול אברהם היה הוא בבחינת נשלט ביחס למקצת אבריו, גם אם היה רוצה לעצום עיניו כדי לא לראות ברע, אילו חפץ היה לסתום אוזניו על מנת שלא לשמוע דבר איסור, הם לא היו נשמעים לו, כך טבע יוצר האדם שלא יהא שולט על עיניו ולא יהא שולט על אוזניו אלא “על כרחו יראה בעינו ובאזניו ישמע”.

“ולבסוף המליכו”

מלך הוא זה ששולט, בדרך כלל מקובל ליחס מלכות למי ששולט על האחר, אילפונו חז”ל כי מלך אמיתי הוא קודם כל זה השולט על עצמו.

 

כך כותב רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה (במדבר (פרק ו פסוק ז) להסביר מדוע לגבי נזיר אומרת התורה כי נזר אלוהיו על ראשו, וזה לשונו: “ודע כי כל בני האדם עבדי תאוות עולם, והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חופשי מן התאוות” עכ”ל.

[על אותו משקל כותב גם רבנו בחיי בפרושו לתורה שם וזה לשונו: “ונקרא בשם הזה, על שם שהוא מלך מולך על התאוות, הפך בני העולם שהם עבדי התאוות” עכ”ל]

בני העולם עבדי התאוות הם, “כי כל הגויים ערלים”, כל באי עולם הינם חסרי שליטה על אותם אברים שהם כאמור מקור כל התאוות כולם, לא כן בני ישראל שניתנה להם מצות מילה אשר בכחה הם נעשים שולטים על כל גופם ומשתמשים בו כרצונם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

לא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא לצרף בהם

“ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה’ אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים”.                                 (פרק יז פסוק א)

ברש”י הקדוש מפרש בשם חז”ל : “התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני”

היינו שעל ידי קיום מצות מילה שהיא הסרת הערלה, שהוא החלק הרע, נעשה האדם שלם, שכל זמן שהערלה נמצא בו הוא נחשב בעל מום, וזה הכוונה היה תמים היינו שלם.

כן איתא במדרש תנחומא פרשת לך לך (סי’ כה) “עד שלא מל לא היה שלם, משמל נעשה שלם”.

הנה הקדוש ברוך הוא מתגלה אל אברהם בציווי על המילה בשם ש-די : “אני אל שדי”.

במדרש תנחומא פרשת לך לך (סי’ כה) איתא ד”א אני אל שדי, אמר ר’ אבהו, כיון שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, ברא את השמים ואת הארץ, ואמר להם שיהיו נמתחים והולכים, שנאמר וימתחם כאהל לשבת, אילולי שאמר להם די, היו נמתחים והולכים עד שיחיו המתים, אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם, אני הוא שאמרתי לעולמי די, כך אומר לערלה די.

ויש לעיין בדברי המדרש מה פירוש אני הוא שאמרתי לערלה די ?

עוד שואל הבית הלוי זצ”ל : “יש להבין מדוע אמר לו זה השם [שד-י] בעת ציווי על המילה ?

הבית הלוי זצ”ל ממשיל את ענין שאמרתי לעולמי די למה שאנו רואים בטבע, שאדם זורע זרעים באדמה אז מתחיל תהליך, בהתחלה יוצא מן השדה קש, ואח”כ מהמעולה שבזרע נעשה למעלה שבולת, ואח”כ נעשה בה המוץ שמונח בו הקמח, ואח”כ קרוב להגמרו נגדל בו הקמח, ואלמלא אמר הקדוש ברוך הוא די, היה הולך ונתתקן עוד, מחטה היה יוצא גלוסקא הראוי לאכילה, כדברי רבן גמליאל במסכת שבת (ל:) : “עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת”. [בפירוש שפתי כהן פרשת בהר כותב שהכוונה שם היא שלעתיד לבוא תוציא הארץ לחם גמור כמו הפירות, שאינם צריכים לא אפיה ולא בישול אלא נאכלים כמות שהם חיים, אותו לחם נקרא פרי, על זה אמר ונתנה הארץ פריה, כן כותב האלשיך הקדוש בפירושו לספר תהלים (פרק עב פסו’ טז) “שכאשר הארץ תוציא תאנים וענבים גם תמר ותפוח הנאכלים כאשר המה בלקיטתן כי ילקוט הלוקט אותם ובעודם בכפו יבלעם, ככה אין מעצור לה’ להוציא לחם מן הארץ בלא מוץ וקש וסובין ומורסן או קמח כי אם כסולת נקיה, ושיערב לפי אוכל בצאתם מן הארץ כיתר פירות מבלי טחינה ולישה ואפיה והיה טעמו כטעם גלוסקא יפיפיה”, כן היה יכול להיות גם בבריאת העולם] רק שאמר לו לעולם הקדוש ברוך הוא די, היינו שיותר לא יתוקן, כי כך גזרה חכמתו יתברך שסוף התיקון [של הפת] וגמרו יהיה ע”י מעשה האדם.

במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה יא סימן ו) פילוסופוס אחד שאל את רבי הושעיה, א”ל אם חביבה היא המילה מפני מה לא נתנה לאדם הראשון, א”ל … כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, כגון החרדל צריך למתוק, התורמוסים צריך למתוק, החיטין צריכין להטחן, אפילו אדם צריך תיקון ע”כ.

מבואר בדברי המדרש שכל מעשה בראשית נבראו בכוונה תחילה באופן כזה הטעון תיקון והשלמה, והטעם לזה כפי שנתבאר, כדי שיהיה התיקון והגמר ע”י מעשה האדם.

כך גם לגבי מצות מילה, הי”ת יכול היה לברוא את האדם באופן מושלם, ללא החלק של הערלה, רק שהקדוש ברוך הוא אמר בבריאת האדם די, היינו שגזרה חכמתו שלא תיגמר בריאתו של האדם באופן מושלם, אלא יישאר עדיין עם הערלה, והוא ימול את עצמו וישלים את עצמו.

כותב הבית הלוי שלכן בציווי על המילה מזכיר הי”ת אני אל שד-י, כדי שלא יקשה בעיהי אברהם אבינו, למה נברא עם הערלה מלכתחילה, לזה אמר לו הי”ת שכך גזרה חכמתו יתברך שהאדם יברא עם הערלה, והוא בעצמו יסרנה ובזה ישלים את עצמו.

ועדיין צריך ביאור מה העניין בזה ? למה שהי”ת ברא את הבריות באופן לא מושלם, כדי שיבוא האדם וישלים ויתקן אותם בעצמו ?

בילקוט שמעוני פרשת תזריע (רמז תקמז) איתא : “שאל טורנוסרופוס הרשע את ר”ע, הואיל והקדוש ברוך הוא חפץ במילה למה אינו מהול ממעי אמו ? אמר לו, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא לצרף בהם, וכך אמר דוד כל אמרת ה’ צרופה, ואומר אמרת ה’ צרופה מגן הוא לכל החוסים בו ע”כ.

מבואר בדברי המדרש שענין בריאת האדם עם הערלה, היא כדי שעל ידי קיום מצות מילה, יצרף האדם את עצמו, ולא רק מצות מילה היא לצרף את האדם אלא כל המצות ניתנו לישראל לצרף בהם.

בספר נפש החיים (שער ב פרק ד) מבאר הגר”ח זצ”ל : “היינו שצורך גדול המה לצרף ולזקק להפריד הסיגים מכל הכוחות, והעולמות הברואים יתצרף ויתלבן, וג”כ במשמע לצרף היינו לחבר ולקשר כל הכוחות והעולמות הברואים מתוקנים ומסודרים כפי הכוונה והרצון העליון ב”ה, וממילא גם בית ישראל עם סגולה יתאחדו בשם המיוחד ית’ לחלקו ונחלתו. שרק ע”ז התכלית באו כל המצות והעבודה הקדושה כולה בכללה”.

הגר”ח זצ”ל מזכיר שתי פירושים למונח “צירוף”, צירוף הוא ניקיון, הצורף מנקה את הזהב והכסף מהסיגים המעורבים בו, [עי’ בספר זכריה (פרק יג פסו’ ט) : “והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרף את הכסף”, רבינו יונה בספר משלי (פרק יז פסו’ ג) כותב “הצורף יבדיל ויפריש כל הסיגים, לא יותר מהם עם הכסף והזהב”]. עוד כותב הרב זצ”ל שצירוף הוא לשון חיבור [כמו לצרף דבר לדבר], שעל ידי הצירוף שמנקה את עצמו מהסיגים נעשה חיבור וקישור בכל העולמות.

עוד נראה בעניין הצירוף על ידי המצות, בהקדים מה מה שכותב בהרמ”א בשו”ע או”ח (סי’ ו סעי’ א) לבאר את הנוסח בברכת אשר יצר “יוצר כל בשר ומפליא לעשות”, שהכוונה מפליא לעשות הוא בזה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי עיי”ש.

הביאור בזה הוא, כי הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, מחמת זכותה וטהרתה אינה יכולה לסבול היותה שוכנת בתוך הגוף החומרי, והיא מבקשת בכל רגע ורגע לצאת משם ולחזור אל צור מחצבתה.

כן מפורש במדרש שוחר טוב (מזמור סב) : “אמר ר’ חייא בר אבא דמן יפו, הנשמה שבאדם כל שעה שהיא עולה ויורדת מבקשת היא לצאת ממנו, והיאך היא עומדת בגופו, אלא הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו, כשהיא באה לצאת ורואה את יוצרה חוזרת לאחוריה עיי”ש.

אלשיך הקדוש בפרשת בחקותי (פרק כו פסו’ יא) מבאר “כי כל דבר שואב מקורו, כדרך כל חלק אל הכל שהוא שורשו. על כן כשהנשמה עולה במחשבתה מהיכן היא שהיא חלקו יתברך ויורדת ומסתכלת היותה בחומר עכור, בכל נשימה מבקשת לצאת, אלא שרואה את יוצרה, שעם כל רוחניות קדושה הוא בעולם השפל שכבודו מלא עולם, חוזרת גם היא ומתנחמת ומתעכבת באדם”.

ומוסיף האלשיך זצ”ל : “ועתה מייעד הוא יתברך שעל ידי שבחוקותיו נלך, כי נהיה הולכים ומתקדשים עד נזדכך הכנות האמורות, עד שנהיה ראויים להיות בגוף ונפש מרכבה אל השכינה, ולא תצטרך הנפש אשר היא המרכבה לגעול בחומר ולבקש לצאת, כי אם אדרבה לא תהיה מבקשת לצאת.

וזהו אומרו ונתתי משכני בתוככם תוך גופיכם בנפשותיכם שבקרבכם. ובזה ולא תגעל נפשי אתכם, כי מה שהייתה מבקשת לצאת מתחלה בכל נשימה, הלא הוא לשוב אל מקורה הוא האלהים אשר נתנה, אך אחר שהיא בגוף מרכבה אל השכינה לא תגעל בגופים שלכם, כי הלא גם שם היא דבקה בשורשה, כי שם השכינה כי הוכן החומר לקבלה. וזה אומרו ולא תגעל נפשי אתכם, כי נפשי אשר בכם לא תגעל אתכם אחר היות משכני בתוככם”.

[כן מצינו במדרש רבה פרשת וזאת הברכה (פרשה יא סי’ י) שבשעת פטירתו של משה רבנו קרא הקדוש ברוך הוא לנשמה מתוך גופו, אמר לה, בתי מאה ועשרים שנה קצבתיך היותך בגופו של משה, עכשיו הגיע קצך לצאת צאי אל תאחרי, אמרה לפניו, ריבונו של עולם, יודעת אני שאתה אלוה כל הרוחות וכל הנפשות, נפש החיים והמתים מסורין בידך, ואתה בראתני ואתה יצרתני ואתה נתתני בגופו של משה מאה ועשרים שנה, ועכשיו יש גוף טהור בעולם יותר מגופו של משה, שלא נראה בו רוח סרוחה מעולם ולא רמה ותולעה, לכן אני אוהבת אותו ואיני רוצה לצאת ממנו]

זהו ענין הצירוף הנעשה באדם על ידי קיום המצות, שעל ידי המצות זוכה לקדש את גופו החומרי, בספר נפש החיים (שער א בהערות פרק ו) כותב “וזה שתקנו נוסח ברכות המצות אשר קדשנו במצותיו. וכן וקידשתנו במצותיך. כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה. תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שרשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו. וכתוב מפורש, והתקדשתם והייתם קדושים וכמאמרם ז”ל כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, ר”ל שמלמעלה נמשך עליו הקדושה משרשה העליון של המצוה” עיי”ש.

[במסכת בכורות (מג.) שואלת הגמ’ לא לכתוב רחמנא בבכור ותיתי מהנך. מה להנך שכן קדושתן מרובה”, ברש”י ד”ה קדושתן כותב חטאות ואשמות עולות ושלמים. אדם קדושתו מרובה במצות ע”כ. ובהגדה של פסח “אש דת” כותב הגה”ק מאוז’רוב זצ”ל : שמבואר ברש”י כאן, שהמצוות מקדשות את האדם בבחינת קדשים ממש, וזה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח הברכות “אשר קדשנו במצותיו”, וכן בתפלת שבת וימים טובים “קדשנו במצותיך” עי”ש.

כן מצינו בספרי פרשת שלח (פיסקא קטו) על הפסוק (פרק טו פסו’ מ) “למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם, זו קדושת כל המצות, אתה אומר זו קדושת כל המצות או אינו אלא קדושת ציצית ? אמרת במה ענין מדבר בקדושת כל המצות.

עוד ביארו בזה, שלכן נתקן בנוסח הברכה לומר “אשר קדשנו במצותיו, וצוונו”, שלכאורה היה צריך להזכיר את הציווי תחילה אשר צוונו וקדשנו במצותיו, אלא שכאן נרמז לנו שתכלית הציווי היא הקדושה, ולכן “אשר קדשנו במצותיו וצוונו” שהמטרה היא קדושה].

על ידי צירוף זה של הגוף הנעשה על ידי קיום המצות, נעשה גם צירוף וחיבור של הנשמה אל גוף, שאינה נגעלת להיותו בו ואינה מבקשת לצאת ממנו בכל רגע.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

“יצפון לישרים תושיה מגן להלכי תום”.

(משלי פרק ב פסו’ ז)

במסכת (פרק ה משנה ב) אומרת המשנה עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל (עליו) שכר כולם.

קרוב לאלפיים שנה מבריאת העולם לא היה אדם שגרם נחת רוח לקב”ה כמו אברהם אבינו, לא מתושלח ולא חנוך ולא נח ולא שם ועבר הצליחו לגרום לקב”ה נחת רוח אמיתית עד שבא אברהם ולכן קבל שכר כנגד כל אותם צדיקים שלא עשו כן

הביאור בזה כותב בספר אמרי נועם [חלק ב פרשת לך לך] שאברהם אבינו חי בתקופה של אלפיים שנה של תורה, במסכת סנהדרין (צז.) אומרת הגמ’ ששנות העולם מתחלקים לשלושה אלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה, ואלפיים ימות משיח. אלפיים שנות תוהו מסביר רש”י שכיון שלא נתנה עדיין התורה הכל היה שיממון וריקנות וחסר תוכן

אברהם אבינו חי בתחילת האלפיים שנות תורה, ואת הנפש אשר עשו בחרן מביר התרגום “דשעבידו לאורייתא” במסכת עבודה זרה (ט.) מבואר שכל זה התחיל משנת החמישים ושתיים שנה לחייו של אברהם וכיון שהיה אברהם אבינו עוסק בתורה בכל כוחו נחשב שכבר מאז נתנה התורה אף שבפועל היא ירדה רק במתן תורה, ובאבות דרבי נתן )פרק לג) מובא שזימן הקב”ה לאברהם אבינו ב’ כליותיו כשני חכמים והיו מבינות אותו ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה כל הלילה שנא’ (תהלים טז) אברך את ה’ אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי. וכן איתא במסכת יומא (כח:) שקיים אברהם אבינו את כל התורה שנאמר וישמור חוקותיי ותורותיי תורה שבכתב ותורה שבעל פה ואפילו עירוב תבשילין יש אומרים שקיים אברהם אבינו

כיון שאברהם היה קשור לתורה בכל כוחו, נתן לו הי”ת את מצות מילה, כי שתי מצוות אלו התורה והמילה קשורות וכרוכות הן זו בזו, במסכת נדרים (לב.) נחלקו רבי ורבי אליעזר אם הפסוק בספר ירמיה (פרק לג פסו’ כה) : “אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי” נאמר על התורה או על מצות מילה, אכן יש לומר שפסוק זה מתייחס לשתי המצוות גם יחד, שכן שתי מצות אלו, מצות לימוד תורה ומצות מילה קשורות הם זו בזו.

ביאור הדברים יש לומר בהקדים מה שכותב בספר עוללות אפרים (מאמר שצ”ב) “המילה החצונית היא סיבה למילה פנימית מערלת הלב, כשימול ערלת לבבו, אז יהיו חדרי ליבו פתוחים להבין ולהשכיל בתורה ובמצות”.

ומבואר בדברי העוללות אפרים שיש קשר ישיר בין הסרת הערלה להבנה בתורה הקדושה, מילת ערלת הבשר היא המבוא למילה של ערלת הלב, אשר על ידה יכול האדם להבין ולהשכיל בתורה ובמצות.

[בשו”ת רע”א חלק א’ (סי’ מב) דן בשאלה איך הדין כאשר מלין תינוק יתום מאב, מי יברך את ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ? ופוסק שם רע”א שברכה זו מברך סב התינוק,

ותמך דבריו ביסוד זה של הרב עוללות אפרים שהסרת הערלה מסייעת להבנת התורה וכיון שהסבא מצווה ללמדו תורה, כפי שלמדו חז”ל במסכת קידושין (ל.) מהפסוק : “והודעתם לבניך ולבני בניך” [וכן נפסק ברמב”ם (פ”א מהלכות ת”ת הלכה ב) ובשו”ע יו”ד (סימן רמה סעיף ג)] נכלל בזה לעשות גם דברים שמסוגלים להביאו לידי הצלחה בתורה, ובכלל זה גם מצות המילה שבכוחה להסיר את ערלת הלב, שעי”ז יהיו חדרי ליבו פתוחים להבין ולהשכיל בתורה ובמצות עיי”ש].

במדרש (שמו”ר פרשה ל אות יב) מסופר שעקילס הגר אמר לאדריינוס המלך, “רוצה אני להתגייר ולהיעשות ישראל, אמר לו לאומה זו אתה מבקש ? כמה בזיתי אותה, כמה הרגתי אותה, לירודה שבאומות אתה מבקש להתערב ? מה ראית בהם שאתה רוצה להתגייר ? אמר לו [עקילס] הקטן שבהם יודע היאך ברא הקב”ה את העולם, מה נברא ביום ראשון ומה נברא ביום שני, כמה יש משנברא העולם, ועל מה העולם עומד, ותורתן אמת. אמר לו, לך ולמד תורתן ואל תמול, אמר לו עקילס, אפילו חכם שבמלכותך וזקן בן מאה שנה, אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל, שכן כתוב [תהילים פרק קמז פסוק ] : “מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי”. ולמי ? לבני ישראל ע”כ לשון המדרש. [כעי”ז איתא במסכת חגיגה (יג.) “אין מוסרין דברי תורה לגוי, שנאמר לא עשה כן לכל גוי”] ומפורש שיש קשר בין מצות מילה למצות לימוד תורה

במסכת שבת (קלז:) איתא המל אומר, אשר קדשנו במצותיו וציונו על המילה, אבי הבן אומר, אשר קדשנו במצותיו וציונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”. ובתוס’ רבינו פרץ למסכת פסחים (ז.) כותב שברכת להכניסו בבריתו מתייחס לשאר מצות התורה שאחר שקיים מצות מילה חסר הוא ברי”ת מצוות מין תרי”ג מצות”.

על פי דברי הרב עוללות אפרים זצ”ל יתכן להוסיף שהטעם שתקנו לברך “להכניסו” על התרי”ב מצות שעתיד להתחייב בהם דוקא בשעת המילה, הוא משום שעניין קיום המצות מצריך קודם לימוד את טעמי המצות ואת דיניהם, שלא תהא עשייתנו את המצות כמצות אנשים מלומדה, זהו שאנו אומרים בתפילה : “פתח ליבי בתורתך ואחרי מצותיך תרדוף נפשי”, כי הרדיפה אחר קיום המצות תלויה היא בידיעת דיני וטעמי המצות, לזה נצרך לב רחב הפתוח להבין ולהשכיל ענין כל מצוה ומצוה על כל פרטיה ודקדוקיה, הרחבת הלב במידה כזו לא תיתכן אלא בהסרת ערלת הלב, וזה לא יתכן רק בהסרת בשר הערלה, כדברי הרב עוללות אפרים זצ”ל, שהסרת ערלת הבשר היא סיבה למילה פנימית מערלת הלב.

במדרש תנחומא בפרשתנו (סי’ יא) שואל מהו יצפון לישרים תושיה ?

מי הם הישרים ?

מה פירוש שה’ צופן להם תושיה ?

מסביר המדרש, שעד שלא נברא העולם צפן הקב”ה התורה, עד שבא אברהם וקיימה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורתי, אמר רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן תשע מאות ושמונים דור קפל הקב”ה בשביל ליתן המילה לאברהם, שנאמר זכר לעולם בריתו דבר ציוה לאלף דור, והרי לא נתנה אלא לעשרים דור, מאדם עד נח עשרה מנח עד אברהם עשרה הרי עשרים ונתנה לאברהם … אמר ליה הקב”ה [לאברהם], אתה עסקת בתורתי, חייך שאני מגן לך, כשם שהמגן אוחז החרב, אפילו זורקים בו חצים ואבנים המגן מקבלם, כך אני מגן לך, ולא לך בלבד אלא אף לבניך, אם יהיו עוסקין בתורתי כשם שעסקת אתה כך אני נעשה להם כמגן, שנאמר אמרת ה’ צרופה מגן הוא לכל החוסים בו, לכך נאמר מגן להולכי תם עד כאן דברי המדרש.

הישרים הם האבות כמבואר במסכת עבודה זרה (כה.), [עי’ בעל הטורים על במדבר (פרק כג פסוק י) ישרים. בגימטריא אבות העולם וכן פירש השפתי כהן על בראשית (פרק מ פסוק טו) שריגים, ג’ ישרים, שלושה אבות העולם] הטעם שנקראו כך האבות הקדושים הא משום שהם עבדו את הי”ת ביושר ובתמימות, ועי’ בהקדמת הנצי”ב זצ”ל לפירוש העמק דבר על ספר בראשית מה שביאר בזה].

בזכות האבות שהיו ישרים ובראשם אברהם אבינו, נתן הי”ת לאברהם את התורה שנקראת “תושיה”, כדברי רב חנן במסכת סנהדרין (כו:) : “למה נקרא שמה [של התורה] תושיה ? מפני שהיא מתשת כחו של אדם”, ואת מצות המילה שבזכותה נקראו “הולכי תום”, כדברי רבי במסכת נדרים (לא:) : “גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים”, ומפרש הרש”י התהלך לפניי במצות מילה, שכל זמן שלא הסיר האדם את הערלה ממנו נחשב בעל מום.

במסכת סנהדרין (נו.) תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נח, דינין וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי עכ”ל. וצריך ביאור מדוע לא נתן הי”ת לבני נח גם את מצות מילה ?

[עי’ עוד במדרש רבה פרשת מקץ (פרשה צ סימן ו) על הפסוק אשר יאמר לכם תעשו, ר’ אבא בר כהנא אומר שכפאן יוסף למול, ובפירוש יפה תואר הקשה המהר”ש יפה זצ”ל מאי טעמא דיוסף בכפיה זו כי זו אינה ממצות ב”נ להכריחם עלה אלא אות היא בבני ישראל ומצרים מה ענין למילה אצלם ע”כ [אכן במשנה למלך בהלכות מלכים (פרק י הל’ ט) כתב דאפשר דר’ אבא בר כהנא ס”ל דמילה נצטוו כל ב”נ וס”ל דמה שנשנית בסיני למילתיה נשנית דהיינו למישרי שבת וא”כ מצות מילה נאמרה לבני נח ולא נישנית בסיני ומסיני ואילך ניטלה מב”נ ונשארה לישראל ומש”ה כפאם יוסף למול משום דעד סיני נצטוו עליה ב”נ] עכ”פ בדברי הגמ’ לא הוזכרה מצות מילה בכלל המצות שנצטוו עליהם בני נח ועדיין צריך ביאור כנ”ל ?

ומצאתי בתוספות הרא”ש למסכת סנהדרין (נו:) דמילה וגיד הנשה שקבלו אבותיהם עליהם לא קא חשיב כי כבר נצטוו עליהם זרע אברהם עיי”ש.

לפי מש”נ שמצות מילה קשורה עם מצות לימוד תורה ותלויות הן זו בזו אפשר שמשום כך לא ניתנה מצוה זו לבני נח שכן במסכת סנהדרין (נט.) אומר רבי יוחנן שעכו”ם שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה ציוה לנו משה ונפסק ברמב”ם (פ”י מהל’ מלכים הל’ ט) כיון שכן אין שייכות לבני נח במצות מילה שעניינה פתיחת הלב להבין בתורה כנזכר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

וילך אתו לוט מעלת החסד

במסכת אבות (פרק ה משנה ג) שנינו עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן, הרבה מהראשונים מונים את הניסיון של לך לך מארצך כניסיון הראשון בעשרת הניסיונות שניתנסה בהם אברהם

בפירוש הרמב”ן לתורה (פרק יב פסו’ א) מסביר את הנסיון שהיה לאברהם ביציאה מחרן : “כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו, ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקדוש ברוך הוא” עכ”ל.

אולם כבר הקשו על כך שהרי הי”ת הבטיח לאברהם אבינו בעבור יציאה זו שכר גדול ועצום, “ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך,  והיה ברכה, ואברכה מברכיך, ומקללך אאר, ונברכו בך כל משפחת האדמה”. כיון שכן איזה קושי יש בניסיון זה, וכדברי האור החיים הקדוש : “שאפילו קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר ליסע” ?

באור החיים הקדוש (פרק ב פסו’ ד) מבואר שמטרת ההבטחות שניתנו לאברהם הייתה להגביר אצלו את הניסיון, שכן הניסיון לא היה בקושי לבצע את הציווי, אלא כדי לבחון את אברהם אם יואיל יעזוב הכל “לאהבתו של הקדוש ברוך הוא”, היינו שתהא הליכתו מאור כשדים לארץ כנען אך ורק משום מצות הי”ת ומכח אהבתו הגדולה להי”ת, בלא לערב בהליכתו שום דחף אפילו דק מן הדק המונע מכח אותם הבטחות שהובטחו לו בעבור אותה הליכה לארץ ישראל ואכן העידה עליו התורה “וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה'”.

והנה כאשר יצא אברהם מחרן אומר הפסוק : “וילך אתו לוט”, גם לוט בן אחיו הצטרף אל המסע לארץ ישראל, אברהם לא שכנע אותו וודאי לא כפה אותו על כך, הייתה זאת החלטה של לוט עצמו, [כך מפרש רבנו אלשיך הקדוש]

וצריך להבין מה היו המניעים של לוט להתלוות אל המסע של אברהם אבינו, הרי הוא לא נצטווה על כך כמו אברהם, אם כן למה לו לצער עצמו בניתוק מארצו וממולדתו ומבית אביו, הוא גם לא נכלל באותם הבטחות שנתנו לאברהם, אם כן לשם מה הוא הלך ?

הזכרנו את דברי הרמב”ן שלאברהם היה הניסיון קל יותר משום אהבתו הגדולה להי”ת, לוט שלא היה בדרגה זו של אברהם, לגביו מן הסתם היה הניסיון קשה יותר, אם כן צריך ביאור מה הביא את לוט לעשות כן ?

בהמשך הפרשה מספרת התורה שכשאר שמע אברהם שלוט נשבה, הוא גייס את חניכיו ילידי ביתו שהסתכמו בשלוש מאות ושמונה עשר איש בלבד, איתם הוא יצא לערוך מלחמה עם שוביו של לוט, ומי הם היו ? ארבעת המלכים שהביסו את החמישה בעמק השידים, אותם ארבעה מלכים היה כוחם עצום פי כמה וכמה מכוחו של אברהם, רש”י (פרק יד פסוק ט) כותב שהטעם שהדגישה התורה : “ארבעה מלכים את החמשה”, להודיעך שגבורים היו, אף על פי כן יצא אברהם עם אותו קומץ אנשים להילחם בהם, מעשה של מסירות נפש מצד אברהם, בפירוש הרש”י שם (פסוק יג) מובא שהטעם שבא עוג מלך הבשן להודיע לאברהם שנשבה לוט, הוא כדי שייהרג אברהם במלחמה והוא יישא את שרה, פשוט היה לעוג שאברהם לא ישרוד את המלחמה, ובכל זאת כדברי הרמב”ן זצ”ל שם אברהם אבינו את נפשו בכפו כדי להציל את לוט.

גם כאן צריך ביאור מה דחף את אברהם אבינו לעשות כן, מה ראה להכניס את עצמו ואת כל הנלווים אליו לסכנה גדולה הכרוכה בפיקוח נפש ממשי, לסמוך על הנס, כדי להציל את לוט בן אחיו ?

בפרשת וירא מסופר על הפיכתה של סדום, עיר שיושביה זכו לתואר “רעים וחטאים לה’ מאד”, אחר שהגדישו יושבי העיר את סאתם נגזרה עליהם כליה, מפסוקי התורה עולה שבגזירה זו נכלל גם לוט אחיינו של אברהם, אלא שזה ניצל משם בדרך נס, ולמה ? אומרת התורה (פרק יט פסו’ כט) : “ויהי בשחת אלוקים את ערי הככר, ויזכור אלוקים את אברהם, ישלח את לוט מתוך ההפכה בהפך את  הערים אשר ישב בהן לוט”.

רש”י במקום שואל מהי זכירתו של אברהם על לוט ? ומשיב הרש”י שזכר הי”ת ללוט את שתיקתו כאשר באו למצרים ואמר אברהם למצריים על שרה אחותי היא, ולוט שהיה יודע ששרה היא אשתו של אברהם, שמע ולא גילה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו והציל אותו.

רבי אליהו מזרחי זצ”ל מקשה על הטעם שהביא הרש”י שאם כן היה צריך להיות כתוב בפסוק : ויזכור אלהים את לוט ולא את אברהם, שכן ההתייחסות היא למעשה הטוב שעשה לוט לאברהם ולא למעשה שעשה אברהם בעצמו ?

בשפתי חכמים (אות ז) הקשה עוד בשם הרא”ם זצ”ל מדוע לא נזכר הטובה שעשה לוט לאברהם שעזב את ארצו ומקום מולדתו והלך אחריו בכל מקום שהלך, וכתב שאין זה טענה שכן אפשר שהליכתו של לוט עם אברהם לא היה לטובת אברהם אלא לטובתו, כדי שאם ימות אברהם יירש את כל רכושו, אבל מה שלא גילה אותן ששרה אשתו היא, חשבה לטובה לו כיון שהליכתו לא היה אלא לירשו, היה לו לגלות ששרה אשתו היא ויהרגו את אברהם כיון שנתן עיניו בממון, לכן חשבה לטובה עכ”ד

אכן הרמב”ן זצ”ל מפרש שהסיבה שניצל לוט ממהפכת סדום היא משום שלמרות הקושי שהיה כרוך ביציאתו מחרן עיר מולדתו הצטרף אל אברהם במסעו ולא נשאר בחרן, כיון שעשה כן לוט כדי שלא יישאר אברהם אבינו לבדו, שהרי אברהם מוכרח היה לצאת מחרן במצוות ה’, וכדי לצוות לאברהם אבינו בדרכו יצא לוט עמו, חסד זה זכר לו הי”ת ובעבור זה הוציאו מן ההפיכה.

כדי להבין את גודל החסד שעשה לוט עם אברהם בכך שהתלווה עמו, יש ללמוד מדברי הרמב”ן זצ”ל (פרק טו פסוק ב) שם מסביר הרמב”ן את טענת אברהם אבינו : “ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר”. [רש”י הסביר שטען אברהם על כך שלא זכה לבנים, אך לפי זה צריך ביאור המשך דברי אברהם שם (פסו’ ג) : “הן לי לא נתתה זרע” הרי כבר טען על כך] הרמב”ן שם מסביר שבמילים אלו קבל אברהם על כך שנאלץ להיות נע ונד בארץ נכריה,כשהוא  יחידי, כערער בערבה, אין יוצא ואין בא בביתו זולתי אליעזר שהוא איש נכרי לא מבית אביו ולא מארצו.

ידועים דברי הרמב”ם זצ”ל בהקדמתו לסדר זרעים שתכלית בריאת האדם היא כדי לדבוק בה’ ולעבוד אותו, ומה שאנו רואים הרבה אנשים שמבחינת היכולות שלהם לעולם לא יגיעו לתכלית הזו, כותב הרמב”ם שאלו נועדו לשמש חברה לאותם בני עליה מועטים הדבקים בה’, כדברי רבי שמעון בן עזאי במסכת ברכות (ו:) שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, היינו לחכם הדבק בהי”ת שכן האדם נברא כיצור חברתי והבדידות עבורו היא כמות ממש.

לאחר שלקתה מרים בצרעת אחר שדברה לשון הרע על משה, פונה אהרון למשה ומבקש ממנו להתפלל עבור מרים אחותם, “אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו” הוא מתחנן,

כך מסביר הגר”ח שמואלביץ זצ”ל בספר שיחות מוסר (תשל”ב – לא) את דברי חז”ל במסכת נדרים (סב.) שהמצורע חשוב כמת, שנאמר “אל נא תהי כמת” הסיבה שהמצורע חשוב כמת אומר הגר”ח זצ”ל היא אינה מחמת יסוריו הקשים, יסורין קשים ככל שיהיו עדיין עדיפים הם מהמוות, על זה משבח דוד המלך את הי”ת “יסור יסרני יה ולמות לא נתנני” וכן נאמר במגילת איכה “מה יתאונן אדם חי”, מפרש הרש”י “למה יתרעם האדם על כל הקורות הבאות עליו אחר כל החסד שאני עושה עמו שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה”, גם לא משום הבושה הנוראה נוכח הנגעים המכוערים שמכסים את גופו חשוב הוא כמת, הסיבה היא בשל העובדה שבזמן צרעתו הוא מבודד מהחברה, הוא רחוק ממכריו וידידיו, “בדד ישב מחוץ למחנה מושבו”. הבדידות זו עבור האדם כמיתה היא חשובה.

יסוד זה למד רבא במסכת תענית (כג.) מהמעשה עם חוני המעגל שהיה מצעטר להבין את הפסוק בספר תהילים (פרק קכו פסו’ א) : “בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים”, איך יתכן תמה חוני המעגל, שכל השבעים שנה של גלות בבל נמשלים לחלום ? יום אחד הלך חוני המעגל ברחובה של עיר, בדרכו הבחין באדם שנוטע עץ של חרובים, עצר חוני ופנה אל האיש בשאלה, עץ זה אמתי עתיד להניב פירות ? בעוד שבעים שנה היתה התשובה. האם פשוט לך שתחיה שבעים שנה המשיך חוני לשאול ? לא, השיב הנוטע, אני נהנה מפירות החרות שנטע אבי, עץ זה אני נוטע כדי שייהנו ממנו בניי, המשיך חוני לדרכו, כאשר ישב לסעוד את לבו הפיל עליו הי”ת תרדמה עמוקה, שבעים שנה נעלם חוני מעיני כל, איש לא ידע היכן הוא.

אחר שבעים שנה התעורר חוני המעגל, הוא רואה אדם מלקט חרובים מאותו עץ, האם לא אתה הוא זה שנטעת את האילן שאל ? לא, השיב לו האיש, סבי הוא זה שנטע את העץ לפני שבעים שנה, הבין חוני שהיה שקוע בשינה עמוקה שבעים שנה, מן השמים רצו להראות לו שאכן יתכן חלום של שבעים שנה.

והנה כאשר שב חוני לביתו, בני הבית לא הכירוהו, הוא שאל אם בנו של חוני המעגל חי, לא, השיבו לו בני הבית, בנו לא חי אבל בן בנו חי, אז פנה אליהם חוני ואמר אני הוא חוני המעגל, בני הבית לא האמינו לדבריו והסתכלו עליו בחשדנות, בצר לו פנה חוני אל בית המדרש, שם אולי ימצא מי שכן מכיר אותו, בהיותו בבית המדרש הוא שומע שני תלמידי החכמים אומרים זה לזה, היום מחוורים הדברים כפי שהיה בימיו של חוני המעגל, קם חוני ממקומו ואמר, אני הוא חוני המעגל, אך גם החכמים לא האמינו לו ואף לא נהגו בו כבוד כראוי.

הדבר גרם חלישות הדעת אצל חוני המעגל והוא ביקש רחמים על עצמו שייקח אותו הי”ת מהעולם הזה, ושמע ה’ את תפילתו והוא נפטר לבית עולמו.

כאשר שמע רבא את המעשה, אמר, זהו שאומרים הבריות “או חברותא או מיתותא”. במילים אלו ביאר רבא את הסיבה שהביאה את חוני המעגל למצב בו הוא יבקש רחמים לעזוב את העולם, שלא היה זה מחמת שלא הכירוהו או מחמת לא כיבדוהו כראוי. אלא מחמת הבדידות הנוראה בה היה שרוי, בדידות זו כמוה כמיתה הייתה עבורו, לכן ביקש רחמים מאת הי”ת ללכת לעולם שכולו טוב.

הרמב”ן כאן מחדש לנו שלא רק שהחברה נחוצה לאדם מאד, אלא שהאדם זקוק ביותר לחברה כזו המורכבת מידידיו ומבני משפחתו הקרובים, את החסר הזה מילא לוט לאברהם אבינו, בעבור אותו חסד זכה לוט להינצל מהדין שנעשה בסדום .

מטעם זה מסר אברהם אבינו נפש כדי להציל את לוט משביו, אברהם ראה בכך הכרת הטוב על החסד הגדול שעשה עמו לוט בכך שהתלווה אליו מעצמו כדי לשמש לו חברה.

בספר דברים (פרק ב) מסופר שבדרכם לארץ ישראל הגיעו בני ישראל לגבול מואב, אז בא ציווי מאת הי”ת אל משה, : “אל תצר את מואב ואל תיתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירשה, כי לבני לוט נתתי את ער ירשה”.

שנחלת עמון ומואב אומר הרמב”ן שם (פסוק י) היו חלק בלתי נפרד מהארץ המובטחת, רק שהקדוש ברוך הוא נתנה מתנה לבני לוט בעבור אברהם, בספר דברים (פרק כג פסוק ז) מסביר הרמב”ן שהשם שמר לבני לוט את זכות אביהם שליוה את נביאו בדרך אשר שלחו ה’, ולכך הנחילם מנחלת אברהם, וציוה אותנו לדורות שלא להילחם עימהם.

מידת החסד בה נהג לוט עם אברהם לא השתרשה ביוצאי חלציו, כאשר הגיעו בני ישראל אל גבול ארצם בדרכם לארץ ישראל, לא קדמו המואבים את פניהם בלחם ומים כפי שמתבקש, במקום זה שכרו עליהם את בלעם בן בעור לקללם, בכך אומר הרמב”ן (פרק כג פסוק ז) הם הפרו את ברית אחוה שהייתה בן לוט לאברהם, וציוה הי”ת שתהיה ברית זו מופרת לעולם, ומוסיף הרמב”ן שם (פסוק ה) שבמעשה זה היה גם משום כפיות טובה שהיו הם גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם השם מתוך ההפיכה. והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה עיי”ש.

[יתכן שהסיבה שלא החזיקה מידה זו אצל בניו של לוט, לפי שלא היתה מידת החסד מושרשת בהם, כמו כמו שהיתה מושרשת באברהם אבינו, אברהם היה איש חסד בכל רמ”ח אבריו, הוא לא רק עשה חסד אלא אהב חסד, [לכן גם כאשר היה ביום השלישי למילתו והחום בחוץ היה גדול יצא לחפש אורחים לעשות איתם חסד, מבחינת אברהם אי עשיית חסד היה פיקוח נפש לא פחות מלהסתובב במצבו בחום היום], ידוע מש”כ הגר”א קוטלר זצ”ל בשם הסבא מסלבודקא זצ”ל, שהכנסת אורחים של לוט אף שהיתה כרוכה בסכנת נפשות, לא נבעה מתוך אשיותו אלא הוא חיקה את מה ראה בביתו של אברהם. אבל לא היתה זאת מדרגתו העצמית, לכן לא עברה מידה זו לבניו בתורשה כמו אצל אברהם אבינו שהנחיל מידה זו גם לבניו אחריו, כדברי הגמ’ במסכת יבמות (עט.) : “שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים”, והאריך בזה הגר”ח מוולוזין זצ”ל בספרו רוח חיים על דברי התנא במסכת אבות (פ”ה מ”ג) עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולן, “כאן אמר אברהם אבינו ולעיל [משנה ב] אמר עשרה דורות מנח ועד אברהם ולא אמר אבינו, ירצה בזה עפ”י מש”כ במשלי (פרק כ פסוק ) “מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו”, כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם לבניו אחריו הם כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה, כמו שנראה בחוש שרבים מעמי הארץ מיהודים מוסרים את עצמם על קידוש ה’, והוא מוטבע בנו מאברהם אבינו שמסר את נפשו לאור כשדיים על אמונתו, וכן כל העשרה נסיונות היו להישר הדרך לפנינו וכו'” עכ”ל].

אכן בכל זאת מצינו גם בזרעו של לוט מי שאחז בדרכו, הלא היא רות המואביה, שסעדה ותמכה בנעמי חמותה בשעות הכי קשות, ועזבה את בית המלכות של אביה ושבה עמה לארץ ישראל בלא שום הבטחה לחיים טובים בכל אופן גמלה חסד עם חמותה ולא עזבה אותה ובעבור זה זכתה להיות אמה של מלכות, שממנה יצא לעתיד לבוא מלך המשיח הכל בזכות אותו חסד שעשתה עם חמותה כדברי

רבי זעירא במדרש רות רבה (פ”ב, טו) מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

גלות ישמעאל

“ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר, ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה’ מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי, ותיקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ותיתן אתה לאברם אישה לו לאשה”. (פ”טז פסו’ א – ג)

מקץ עשר שנים לשבת אברם ושרה בארץ כנען, אחר עשרות שנים של תפילות לזכות לבן שלא נענו, מתוך דאגה למפעל חיים שהקימה יחד אברהם, לעשרות אלפי הנפשות שהכניסו תחת כנפי השכינה, מתוך גדלות עצומה מקבלת שרה אמנו החלטה לא קלה, היא פונה אל אברם ואומרת לו : “הנה נא עצרני ה’ מלדת, בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה”, היא מוכנה לחלוק את אברהם עם עוד אישה, ולא סתם אישה אלא שפחה, ולא סתם שפחה אלא עם הגר שפחתה, אברם שומע ומסכים למהלך של שרה, הוא נושא את הגר, ולשמחת כולם הגר הרה, יש ממשיך לאברהם ושרה.

ווי על ההוא זמנא דאולידת הגר לישמעאל

אכן בזוהר פרשת וארא [דף לב עמוד א] יש התייחסות לא פשוטה לכל המהלך הזה של שרה, זה לשונו שם  : “רבי יוסי ורבי חייא הוו אזלי באורחא, א”ר יוסי לרבי חייא, אמאי את שתיק הא אורחא לא אתתקן אלא במלי דאורייתא, אתנגיד רבי חייא ובכה פתח ואמר ותהי שרי עקרה אין לה ולד, ווי על דא, ווי על ההוא זמנא דאולידת הגר לישמעאל”.

 

[רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּיא, לָמָּה אַתָּה שׁוֹתֵק, הֲרֵי הַדֶּרֶךְ לֹא מְתֻקֶּנֶת אֶלָּא רַק בְּדִבְרֵי תוֹרָה ? נֶאֱנַח רַבִּי חִיָּיא וּבָכָה. (אמר לו, כתוב : “וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. אוֹי עַל זֶה ! אוֹי עַל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁהוֹלִידָה הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל].

וצריך להבין את דברי הזוהר הקדוש, איזה חסרון היה במהלך זה של שרה אמנו, אברהם ושרה כבר זקנים מאד, צריך מי שימשיך להנהיג את המפעל חיים שהקימו, הרי שהמהלך הזה של שרה הוא לא רק ראוי אלא גם נחוץ, ואם אכן היה זה מהלך רע, איך לא ראו זאת אברהם ושרה שהיו בעלי רוח הקודש ?

ותענה שרי, ותברח מפניה

 

התורה ממשיכה לספר שאחר שהרתה הגר שפחת שרה, היא החלה לזלזל בשרה : “ותרא כי הרתה, ותקל גברתה בעיניה”. [במדרש רבה (פרשה מה סימן ד) מובא שהיתה הגר אומרת לבנות המקום, שרי גבירתי אין סתרה כגלויה, נראית צדקת ואינה צדקת, אילו היתה צדקת, ראו כמה שנים שלא נתעברה, ואני בלילה אחד נתעברתי.

בתגובה לזלזול בה שרה אמנו מענה את הגר, עינוי שגרם להגר לברוח מביתו של אברהם : “ותענה שרי, ותברח מפניה”.

רבותינו התייחסו למילה “ותענה” שכתבה התורה, פירוש המילה עינוי הוא הסבת צער וכאב עז גופני או נפשי לשני, את ביטוי עינוי אנו פוגשים בפרשה בהקשר לגלות מצרים, בברית בין הבתרים מבשר הקדוש לאברהם אבינו : “ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם”,  וכך מספר משה רבנו בספר דברים (פרק כו פסו’ ו) : “וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה”.

כאשר הביטוי “עינוי” מיוחס לשרה אמנו, הדבר הוא יותר מתמוה, אף שוודאי לא פעלה שרה אמנו ממניעים של נקמה חס ושלום, אלא עשתה כן כדי להכניע את הגר[1] להעמידה על מקומה, או להעביר דרך זה מסר לדורות[2], וגם אם על פי דין היה מותר לה להעניש את הגר[3], כפי שאמר לה אברהם “ועשי לה כטוב בעיניך”, למרות הכל השימוש ב”עינוי” אינו הולם את שרה אמנו.

ולו רק בשביל כבודו של אברהם היתה צריכה שרה להבליג, או לכל הפחות לחפש עונש מסוג אחר, כזה שאינו מבזה ומשפיל את מי שנשואה לו, עד כדי שתאלץ לברוח מבית בעלה ?

אף שאברהם נתן לה רשות להעניש את הגר על שזלזלה בה, ואמר לה : “הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך”, אין ספק שאברהם אבינו לא התכוון לסוג עונש כזה[4] ?

לא פחות תמוה על אברהם אבינו, היכן הוא בכל הסיפור הזה, מדוע הרשה לשרה להתנהג אל הגר בצורה כזו, למה עמד מן הצד לא התערב והוכיח אותה על כך, למה לא מנע מהגר את הצער הזה[5] ?

אכן בפירוש הרד”ק כאן כותב ששרה לא נהגה בזה למדת מוסר ולא למדת חסידות, לא מוסר, כי אף על פי שאברהם מוחל לה על כבודו, ואמר לה “עשי לה הטוב בעיניך” היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה; ולא מדת חסידות ונפש טובה, כי אין ראויה לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו, ואמר החכם מה נאוה המחילה בעת היכולת, ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך אל הגר “כי שמע ה’ אל עניך” והשיב לה ברכה תחת עניה עכ”ל.

לדברי הרד”ק זצ”ל, במעשה זה של שרה אמנו אומנם לא היה חסרון מצד הדין, אבל כן היה חסרון מצד המוסר ומצד החסידות, שכן מאשה רמת מעלה וצדקת כשרה אמנו, נדרש לנהוג לפנים משורת הדין, הן מצד כבודו של אברהם, והן מצד ההנהגה הראויה לצדיקים שנאוה המחילה בעת היכולת[6].

ובפירוש הרמב”ן זצ”ל כאן כותב, שמעשה זה של שרה כלפי הגר לא היה רק לא מוסרי, אלא היה בזה “חטא” : “חטאה אמנו בעינוי הזה”[7], ומוסיף הרמב”ן זצ”ל שגם אברהם בהניחו לעשות כן חטא, ומסיים הרמב”ן : “שמע ה’ אל עניה, ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי עכ”ל[8].

וצריך להבין את דברי הרמב”ן זצ”ל : “ונתן לה בן” שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי, שכן הגר היתה הרה באותו בן קודם שעונתה על ידי שרה, אם כן מה כוונת דברי הרמב”ן “ונתן לה בן” ?

אכן בהמשך מספרת התורה הקדושה, שבהיות הגר במדבר נגלה מלאך ה’ על עין המים ואומר לה : “הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל, כי שמע ה’ אל עוניך”.

ועמדו רבותינו על כוונת דברי המלאך להגר : “הנך הרה”, שכן בדברו עמה היתה הגר כבר הרה, אם כן מה פשר דברי המלאך “הנך הרה” ?

רש”י הקדוש (פרק טז פסו’ ה) מביא מדברי חז”ל[9] שבזמן שנגלה המלאך אל הגר היא לא היתה הרה, כיון ששרה הכניסה עין הרע בעיבורה והיא הפילה את עוברה, ולכן מפרש רש”י את דברי המלאך (פסו’ יא) הנך הרה : “כשתשובי תהרי”, היינו שבישר לה המלאך שהיא תזכה להתעבר בעוד בן אחר עיי”ש, ולפי מהלך זה מובנים דברי הרמב”ן “ונתן לה בן”, הוא שנתעברה בו אחר כך שהוא אינו אותו הבן שהתעברה בו הגר בתחילה.

אכן בפירוש רבי אברהם אבן עזרא שם כותב, שהמילים “הנך הרה” אינם חלק מהברכה של המלאך, אלא רק גילה לה המלאך שהוא יודע שהיא הרה, [בשיטה זו הולך גם הרד”ק זצ”ל שהבשורה של המלאך היתה רק שהיא תזכה ללדת את הבן שהיא הרה בו[10]] ואם נאמר שכך פירש גם הרמב”ן יוצא שמדובר על אותו בן שבו התעברה הגר קודם שעונתה על ידי שרה, ולפי זה צריך להבין את דברי הרמב”ן “ונתן לה בן” ?

 

והוא יהיה פרא אדם

עוד מספרת לנו התורה הקדושה, שאחר שהמלאך מברך את הגר בבן, הוא מצוה עליה לקרוא לו ישמעאל : “וקראת שמו ישמעאל”, את הטעם לקריאת שם זה מסביר לה המלאך : “כי שמע ה’ אל עוניך”, ומספר לה המלאך שזה הבן שיולד ממנה : “יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו”.

 

וגם כאן עמדו רבותינו על ביאור דברי המלאך, לכאורה אליה וקוץ בה, מצד אחד הוא מברך אותה “הנך הרה וילדת בן”, שזו בשורה משמחת, ותוך כדי דיבור הוא מספר לה, שאותו בן שהיא עתידה ללדת, לא יהיה ילד רגיל, אלא “פרא אדם”.

 

בתרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם את המילים פרא אדם : “ואיהו יהוי מדמי לערוד בבני נשא”, [והוא יהיה דומה לחמור בר בבני אדם], וברש”י מפרש “פרא אדם” שבישר לה שהוא יהיה לסטים, והכל יהיו שונאין אותו ומתגרין בו עיי”ש[11].

והדבר צריך ביאור, מדוע נגזר על אברהם אבינו עונש כזה שיולד לו בן כזה שיהיה פרא אדם ?

אומנם אמו היתה שפחה מצרית[12], אבל חז”ל דיברו בשבחה של הגר, שאחר שנכנסה לביתו של אברהם הפכה להיות צדקת, והראיה שזכתה שיתגלה אליה מלאך ה’, [ובפרשת חיי שרה (פרק כה פסו’ א) כותבת התורה הקדושה : “ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, ברש”י הקדוש כותב שזו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטורת], אם כן צריך להבין למה נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו בן פרא אדם.

וקראת שמו ישמעאל ולא שמעאל

בפירוש מושב זקנים כאן שואל, שאם הטעם שציווה ה’ לקרוא לבן שיולד  ישמעאל הוא על כך ששמע ה’ את עוניה, אם כן מן הראוי היה לקרוא לו שמעאל בלשון עבר, ולא ישמעאל בלשון עתיד.

בפירוש הרד”ל על פרקי דרבי אליעזר (פרק לב אות ה) כותב שנקרא ישמעאל בשם זה, על מה שעתיד הקדוש ברוך הוא לשמוע את קולו עת יהיה מושלך תחת אחד השיחים כאשר כלו המים מן החמת עיי”ש.

לו ישמעאל יחיה לפניך

בהמשך הפרשה (פרק יז) מבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם : “אני הנה בריתי אתך, והיית לאב המון גוים”, הוא מוסיף לשמו את האות ה”א : “ולא יקרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם, כי אב המון גוים נתתיך”, ומבטיח לו : “והפרתי אתך במאוד מאד, ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו, והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, ומצוה אותו על מצות מילה, ומוסיף לברך גם את שרי, וגם לה הוא מוסיף את האות ה”א והיא נקראת שרה, ומבשר לו : וברכתי אתה, וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה, והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו.

אברהם נופל על פניו, הוא מודה לקדוש ברוך הוא על הבשורה, אבל בליבו הוא תמה ואומר, הלבן מאה שנה יולד ! ואם שרה הבת תשעים שנה תלד ! ומבקש מהקדוש ברוך הוא : “לו ישמעאל יחיה לפניך”, די לי אם יתקיים ישמעאל, שימשיך את המפעל חיים שבנינו אני ושרה, זה לבד חסד עצום.

בייחס לבקשתו על ישמעאל משיב לו הקדוש ברוך הוא : “ולישמעאל שמעתיך, הנה ברכתי אתו, והפריתי אתו, והרביתי אתו במאד מאד, שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול”.

ושוב חוזר הקדוש ברוך הוא ואומר לאברהם : “אבל שרה אשתך ילדת לך בן, וקראת את שמו יצחק, והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו, ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה, למועד הזה בשנה האחרת”.

גם בסוגיה זו יש לעיין, הקדוש ברוך הוא מבטיח לאברהם בן נוסף משרה, בשורה שאמורה לשמח את אברהם ביותר, אומנם גם ישמעאל הוא בנו, ואברהם ראה בו כמי שראוי להמשיך אותו אחר מותו, אבל הוא בנו מהגר, אין יותר ראוי להיות הממשיך כמו הבן שנולד לו משרה, אם כן מה פשר בקשת אברהם אבינו : “לו ישמעאל יחיה לפניך” ?

בפרט אם נאמר שהגר סיפרה לו על המפגש שלה עם המלאך במדבר, ועל כך שהוא בישר לה שאותו בן שעתיד להיוולד ממנה יהיה “פרא אדם” שוודאי היה אברהם אמור לשמוח ולברך על הבשורה של הולדת יצחק משרה, שכן מה יועיל  אם יחיה ישמעאל, כפרא אדם הוא ודאי לא יוכל להמשיך את אברהם ?

אחר שעינתה שרה את הגר התכנית השתנתה

והנראה בכל זה בס”ד, שאכן המהלך שהובילה שרה אמנו שאברהם ישא את הגר ויוליד ממנה בן, היה מהלך נכון ומתבקש, בדרך הטבע לא היו אברהם ושרה בגילם המתקדם יכולים להוליד, ולהעמיד מי שימשיך את כל המפעל חיים שבנו עשרות בשנים היה נחוץ ביותר עבורם, לכן גם אברהם הסכים עם שרה לשאת את הגר על אף היותה שפחה[13], וכאשר הרתה הגר כולם שמחו בהיריון, ואברהם ושרה ראו בבן שעתיד להיוולד מהגר הממשיך הטבעי שלהם.

כל זה היה נכון עד סיפור העינוי של הגר, התנהגותה של שרה כלפי הגר גרמו לכך שאותו בן כבר לא יהיה הממשיך של אברהם, למימוש תפקיד זה יולד לאברהם ושרה בן, לבן שיולד מהגר יהיה תפקיד אחר לגמרי, הוא יהיה “פרא אדם”, תפקידו יהיה לשלם לזרעה של שרה על העינוי שענתה את אמו, כלשון הרמב”ן זצ”ל : “ונתן לה בן שיהא פרא אדם, לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי”, היינו שמאותו מעשה נשתנה ייעודו של ישמעאל, מהממשיך של אברהם ושרה, למי שיפרע מזרעם על העינוי.

ואכן בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב) מובא, שמטעם זה ציוה המלאך את הגר לקרוא לבן שיולד לה “ישמעאל” על שם העתיד : “שעתיד הקדוש ברוך הוא לשמוע בקול נאקת העם, ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר ישמע אל ויענם”[14] עכ”ל.

כאשר נגלה הקדוש ברוך הוא לאברהם ובישר לו על לידת יצחק משרה, אברהם לא ידע מדברי המלאך להגר אודות הבן שהיא הרה בו, שהוא עתיד להיות פרא אדם, לכן אברהם המשיך לראות בישמעאל מי שימשיך אותו אחר לכתו, ובצניעותו אמר אברהם לקדוש ברוך הוא, שאין צורך בעשיית נס גדול כזה שהוא ושרה בגילם המתקדם יזכו לבן, וביקש “לו יחיה ישמעאל לפניך”, מפרש רש”י “ביראתך”, היינו שימשיך את עבודת הגיור שלו.

על זה בכה רבי חייא וקרא ווי על הפסוק “ותהי שרי עקרה אין לה ולד, ווי על ההוא זמנא דאולידת הגר לישמעאל”, שכן לולא שהיתה שרה עקרה, הרי שלא היה צריך להיכנס לתוך המהלך הזה של נישואי הגר עם אברהם, דעתה של הגר לא היתה זכה עליה, והיא לא היתה מזלזלת בשרה, שרה לא היתה מענה אותה, והיה נחסך מאתנו אותו בן שיענה את זרעה בכל מיני עינויים.

גלות ישמעאל

לפי זה נוכל לומר עוד, שאכן בתחילה נגזר על בני ישראל להשתעבד בד’ גלויות מלבד גלות מצרים[15], שהיא השורש לכל הגלויות, [שעליה סיפר הקדוש ברוך הוא לאברהם בברית בין הבתרים : ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה”]. אחריה היו צפויים להשתעבד במלכות בבל, מלכות מדי, מלכות יון, ומלכות אדום, [וזה כדי לתקן את הפגמים שנגרמו מחטא אדם הראשון, הגלות החמישית גלות ישמעאל, נגזרה על זרע אברהם רק לאחר המעשה שהיה עם הגר ושרה, רק אז ניתנו לישמעאל הרשות והכוח לשלוט בזרעם של אברהם ושרה, וזה מונח במה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם “ולישמעאל שמעתיך”.

בספר נר מצוה [חלק א – עניני ארבע המלכויות] כותב המהר”ל זצ”ל : “ויש בני אדם שואלים, והיכן רמז מלכות ישמעאל, שהיא מלכות רבתא ותקיפא ?

ועונה על כך המהר”ל : “ותשובת שאלה זאת מה שלא זכר מלכות ישמעאל, כי לא יחשב הכתוב רק המלכות שקבלו מלכות קדישין עליונים, שירשו מלכות ישראל וכוחם, והם אלו ד’ מלכויות. ואם לא שבטל מלכות ישראל, לא הגיע להם המלכות. אבל מלכות ישמעאל לא ירש כוחו מן מלכות ישראל, כי כוחו ותוקפו נתן לו השם יתברך בפני עצמו, בשביל שהיה מזרע אברהם, והשם יתברך אמר “ולישמעאל שמעתיך”, והנה נתן השם יתברך כח ותוקף לישמעאל בפני עצמו. ומזה אין מדבר כאשר מזכיר אלו ד’ מלכויות” עכ”ד.

מבואר בדברי המהר”ל זצ”ל שגלות ישמעאל שונה במהותה משאר הגלויות, ושאת התוקף והכוח לשלוט בכלל ישראל קבל ישמעאל מה’ יתברך.

בספר עץ הדעת טוב על תהילים (פרק קכד) כותב המהרח”ו זת”ל על הפסוק : “שיר המעלות לדוד לולי ה’ שהיה לנו יאמר נא ישראל, לולי ה’ שהיה לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו” כותב : “כבר ידעת כי הגלויות אינם אלא ארבע. בבל ומדי ויוון ואדום. אבל עוד עתידין ישראל להיות באחרית הימים בגלות ישמעאל… והנה בהיות ישראל בגלויות הארבעה, הם עתידין לומר, ‘לולי ה’ שהיה לנו יאמר נא ישראל’…, אבל יש עוד גלות חמישי אחרון לכולם וקשה מכולם, והיא גלות ישמעאל הנקרא פרא אדם, ואינו נמשל לחיות. ואז יאמרו ישראל באופן אחר. ‘לולי ה’ שהיה לנו בקום עלינו אדם. כי להיותו אדם לסיבת היותו בן אברהם, ויש לו זכות אבות כמו שמצינו שאמר ‘לו ישמעאל יחיה לפניך’, וגם יש לו זכות המילה … ולכן גלותו תקיפה משאר ד’ מלכויות” עכ”ל, הרי שחילק מהרח”ו זצ”ל את הד’ גלויות מהגלות החמישית היא גלות ישמעאל.

“שבני ישמעאל קשין לישראל יותר מבני עשו”

בהמשך הפרשה (פרק טו פסו’ יב) מסופר על ברית בין הבתרים, הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם אברהם אבינו, ושם כותבת התורה : “ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו”.

בפרקי דרבי אליעזר (פרק כח) מובא שבפסוק זה רמז הקדוש ברוך הוא לאברהם על הד’ גלויות : “חשכה זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל מכל מצות שבתורה. גדלה זו מלכות מדי ופרס, שגדלה למכר את ישראל בחנם. נפלת זו מלכות בבל, שבידם נפלה עטרת ישראל. עליו אלו בני ישמעאל, שעליהם בן דוד יצמח, שנאמר אויביו אלביש בשת ועליו יציץ נזרו”.

גלות ישמעאל היא הגלות האחרונה, “שעליהם בן דוד יצמח”, והיא לא רק הגלות האחרונה, אלא גם הגלות הקשה ביותר, חז”ל הקדושים קראו לצרות שעתידים היות בזמן זה “חבלי משיח”.

בספר דניאל (פרק יב פסו’ א) מנבא על תקופה זו של קץ הימים, ושם הוא כותב : “ובעת ההיא [לפני הקץ] יעמד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך, והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא, ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר”.

לא על סתם צרה מבשר דניאל, אלא על צרה שלא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא[16].

ובמצודות דוד שם כותב, שצרה זו תבוא על ידי מלכות ישמעאל שיצרו להם מאד”.

במדרש הגדול פרשת בלק (פרק כד פסוק כג) דרשו על התקופה הזו של טרום הגאולה את הפסוק “אוי מי יחיה משומו אל”, וזה לשון המדרש שם : “מלמד שהן קשין מכל צרה, עליהן אמר ירמיה, ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע. אמר רב יהודה אמר רב אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות הרשעה על כל העולם כולו תשעה חדשים, לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל.

בספר משלי (פרק ל פסוק כא – כג) אומר שלמה המלך ע”ה : “תחת שלוש רגזה ארץ, ותחת ארבע לא תוכל שאת, תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם, תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גברתה”.

בזוהר הקדוש פרשת [שמות דף יז עמוד א] איתא : “ושפחה כי תירש גבירתה דא הגר דאולידת לישמעאל, שעשה כמה רעות לישראל, ושלט בהם, ועינה אותם בכל מיני ענויין, וגזר עליהם כמה שמדות, ועד היום הם שולטים עליהם, ואינם מניחים להם לעמוד בדתם, ואין לך גלות קשה לישראל כמו גלות ישמעאל” עכ”ל.

בספר דברים (פרק ל פסו’ ז) אומרת התורה הקדושה : “ונתן ה’ אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך”. כותב רבינו בחיי אויביך” ישמעאל, “שונאיך”, עשו. ומה שהזכיר “אויביך” על ישמעאל ו”שונאיך” על עשו, מפני שהאויב גדול מן השונא, כי השונא אף על פי שיריע לו, יעשה על דרך הרחמנות, אבל האויב הוא שבלבו איבה עולמית, לא ישים לו רחמים, על זקן יכביד עולו מאד, וזה מסוד הלשון ודקדוקו, כי “אויב” הוא מלשון אבוי, ואותיותיהם שוות, ועל שם שהנופל בידו צועק “אוי ואבוי”, ומפני שבני ישמעאל קשין לישראל יותר מבני עשו, לכך קראן הכתוב “אויביך”. וכן אמרו: תחת אדום ולא תחת ישמעאל עכ”ל.

וידועים דברי רבנו הרמב”ם זצ”ל איגרת תימן בענין  אופיה של גלות זו הנקראת גלות ישמעאל : “ואתם, אחינו, ידוע לכם שהקדוש ברוך הוא הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו, שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו כמו שגזר עלינו יתברך: “ואויבינו פלילים”, ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם, שאפילו דוד המלך עליו השלום כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומה מרעת בני ישמעאל ואמר (תהלים ק”כ ה’): “אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר” … ועוד דניאל לא ספר קטנותנו ודלדולנו אלא במלכות ישמעאל שתכנע במהרה, שכן אמר (דניאל ח’ י’): “ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמס”, ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושקרותם למעלה מיכולתנו שאין ביכולת האדם כח לסבול, ויהי כמו שאמר דוד עליו השלום (תהלים ל”ח י”ח): “ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו”. וכמו שהוכיחונו רבותינו לשאת כזבי ישמעאל ושקרו ולשתוק ממנו, וסמכו זה לפסוק שכתוב בשם בניו “ומשמע ודומה ומשא” – שמע דום ושא! וכבר הסכמנו כולנו, גדולים וקטנים, לסבול שעבודם, שכן אמר ישעיהו עליו השלום (ישעיה ג’ ו’): “גוי נתתי למכים ולחיי

יעסוק בתורה ובגמילות חסדים

“ששאלו תלמידיו את רבי אלעזר, מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח ? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים.                                                 (סנהדרין צח:)

חז”ל הקדושים גילו לנו שישנה אפשרות לעבור את התקופה הקשה הזו שנקראת חבלי משיח, על ידי שנהיה קשורים בשני העמודים, עמוד התורה ועמוד גמילות החסדים, [ופשוט שגם בעמוד העבודה היא התפילה], אם נחזיק העמודים אלה בכל הכוח נוכל לעבור את התקופה הזו בשלום.

בחידושי החתם סופר בפרשתנו (פרק טז פסו’ יב) כותב בשם השל”ה שעצה להינצל מגלות ישמעאל הקשה, רמוזה בדברי המלאך להגר : והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו”. ידו בכל ויד כל בו.

להבנת דברי הרב זצ”ל נקדים את דברי חז”ל במסכת בבא בתרא (טז:) : “שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב. אברהם, דכתיב ביה: בכל;  [וה’ ברך את אברהם בכל], יצחק, דכתיב ביה: מכל; [ויתן לו מעשר מכל], יעקב, דכתיב ביה כל, [יש לי כל].

וזה לשון החתם סופר שם : “ראיתי בשל”ה כי בכל מכל כל, בכל יש בו תערובות, כי בי”ת ב’כל משמע בכל ולא הכל, כמו כי ביצחק יקרא ולא כל יצחק, וה”נ דכוותי’, וכן מכל משמע מקצת כל ולא כלו, אך יעקב נתברך יש לי כל, בלי תערובות. ונראה הרמז אמר ידו בכל, כל שיש בו תערובות קליפות בקדושה המרומזת בתיבת בכל, אז יד ישמעאל שולט בו, וזה ידו בכ”ל וגו’, אמנם כשיתקנו ישראל דרכיהם ויבררו הקליפות וישאר קדושה ברורה, אזי יד כל בו מושלת על עשו וישמעאל עכ”ל.

ונראה בזה שבחינה של יעקב אבינו כידוע היא בחינת התורה, כפי שהעידה עליו התורה “ויעקב איש תם יושב אהלים”, כן מובא בזוהר הקדוש פרשת ויצא על דברי המשנה במסכת אבות : “על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים”, על התורה דא יעקב אבינו, וזהו בחינת “כל”, כדברי האור החיים הקדוש בפרשת כי תבוא (פרק כו פסוק ח) “כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם”, לכן העצה המועילה בזה היא לאחוז במידתו של יעקב אבינו ולעסוק בתורה.

יהי רצון שנזכה לראות מהרה בנפילת ישמעאל ואיבודו מן העולם, שאז תבוא הגאולה השלימה כמו שכותב בפירוש בעל הטורים לפרשת חיי שרה מפרש את הסמיכות שהתיבות האחרונות בפרשת חיי שרה “על פני כל אחיו נפל” למילים הפותחות את פרשת תולדות “ואלה תולדות יצחק”. לומר לך כשיפול ישמעאל באחרית הימים אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

במה אדע כי ארשנה

 

בפרשה (פרק טו פסו’ א) אנו קוראים על ברית בין הבתרים מספרת התורה : “אחר הדברים האלה היה דבר ה’ אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, אברם משיב : “אדני אלוקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר, הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אתי, והי”ת מבטיח לאברהם : “לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, הי”ת מוציא את אברהם החוצה ואומר לו שכמו שלכוכבים אין מספר כה יהיה זרעך, ומסיימת התורה שאברהם האמין בהבטחת ה’ וה’ החשיב לו את הדבר לצדקה.

אז שוב  פונה הי”ת אל אברהם ואומר לו אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, הי”ת מבטיח לאברהם את הארץ, אך הפעם בשונה מההבטחה הראשונה שאברהם האמין בה’, כאן אברהם כביכול מסתפק בקיומה של הבטחה זו : “ויאמר אדני אלוקים במה אדע כי אירשנה”

אז מצוה אותו הי”ת : “קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגוזל”.

אברהם לוקח כל מה שביקש הי”ת הוא מוותר אתם בתוך, ויתן איש בתרו לקראת רעהו העיט יורד על הפגרים ואז נופלת תרדמה על אברם ובתוך האימה והחשכה הגדולה מתגלה אליו הי”ת ואומר לו : “ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול, ואתה תבוא אל אבתיך בשלום תקבר בשיבה טובה, ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה ע”כ.

שתי שאלות מרכזיות העסיקו את רבותינו ז”ל בפרשה זו.

השאלה הראשונה היא איך יתכן שאברהם אבינו גדול המאמינים בה’, שהסכים למסור את עצמו לכבשן האש בעבור האמונה בה’, איך יתכן שהוא יטיל ספק בקיומה של הבטחה מפורשת מאת הי”ת ?

זאת ועוד צריך ביאור במה שונה הבטחת הארץ מההבטחה הראשונה שהבטיחו הי”ת באותו מעמד, שיהיו לו בנים שבקיום הבטחה זו האמין אברהם ללא ספק ?

השאלה השניה היא מדוע התשובה על השאלה במה אדע כי ארשנה היא גלות של ארבע מאות שנה בארץ לו להם עם עבדות ועינוי מפרכים ?

מה טיבה של גלות זו ?

במסכת נדרים (לב.) אומר שמואל : מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים ? מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנא’: במה אדע כי אירשנה [עי’ בחזקוני (פרק טו פסוק יג) שבאותו לשון שחטא לומר במה אדע, נקנס על זרעו גרות מדה כנגד מדה עיי”ש ועי’ עוד בפירוש זקנים מבעלי התוס’ שבמה בא”ת ב”ש הוא מנין ארבע מאות ובא לרמוז שהעינוי במצרים היה עונש על אמירת אברהם אבינו במה אדע עיי”ש]

אכן בכלי יקר הרשה שמין הראוי שייענש אברהם בעצמו על כך ולמה יהיו נעשים יוצאי חלציו, האבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה ? [יתכן שמטעם זה פירשו שאר האמוראים שם טעמים אחרים]

וגם אם נאמר שגלות זו עניינה הוא תיקון הנצרך לאמירה זו עדיין צריך ביאור איך ניתקן זה על ידי גלות מצרים ?

שתי מהלכים נאמרו בביאור הדברים, האחד הוא שאכן היה בדברי אברהם אלו הטלת ספק בקיום הבטחת הי”ת, אומנם אין בעובדה זו כדי להעיד חס ושלום על חוסר באמונה אצל אברהם אבינו. כידוע בכל מעלה ומידה יש דרגות רבות זו למעלה מזו, מהדרגה הבסיסית ועד למדרגה הגבוהה ביותר, גם באמונה ישנם דרגות זו למעלה מזו, הפירוש אמונה זה לא רק לדעת שיש ה’, זו אכן אמונה בסיסית ומתחייבת אצל כל נברא, אבל ממנה יש דרגות למעלה למעלה עד לאמונה חושית.

רש”י בפרשת נח (פרק ז פסו’ ז) מביא בשם חז”ל שנח היה הוא מקטני אמנה, אותו נח התורה מעידה עליו שגם בדור שכולו חייב הוא הצליח להישאר צדיק ותמים, במשך מאה ועשרים שנה הוא בונה תיבה, מצייד אותה באוכל לשנה שלימה, הוא מכניס לתוכה את כל החיות שבאו אליו ומסדר כל מין ומין במקומו המיוחד לו, והייתכן לומר על אדם כזה שהוא לא האמין ? האם לשוא טרח נח את כל הטרחה הזו ?

בכל זאת לא נכנס נח אל התיבה עד שדחפוהו המים לתוכה, מאמין ולא מאמין שיבוא ?

ודאי שנח היה נח מאמין בדבר ה’, אומנם אמונתו לא הגיע לרמה כזו שתגרום לו להיכנס לתיבה מאימת המבול.

במסכת סוטה (מח:) מסביר ר’ אלעזר את דברי הפסוק בספר זכריה (פרק ד פסו’ י) : “כי מי בז ליום קטנות”, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא ? ועונה הגמ’ “קטנות שהיה בהן, שלא האמינו בהקב”ה”.

הייתכן ! צדיקים שאינם מאמינים בה’ ?

גם כאן הביאור הוא שהייתה להם אמונה, רק שעדיין לא הגיעו לפסגת האמונה כפי הנדרש מהם לפי דרגתם ורום מעלתם ועד כמה שיש בכוחם להגיע.

בתחילת ספר שמות מצינו שכאשר טען משה לפני הי”ת אחר שנצטווה להוציא את בני ישראל ממצרים : “והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'”

אומרים חז”ל במדרש שמות רבה (פרשה ג סימן יב) שאותה שעה דבר משה שלא כהוגן לכן אמר לו ה’ מזה בידך, כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני הם מאמינים בני מאמינים, מאמינים שנאמר ויאמן העם, בני מאמינים שנאמר והאמין בה’.

האם לא ידע משה שבני אברהם יצחק ויעקב הם בני מאמינים, אם כן מדוע חדשם שלא יאמינו לדבריו ?

אם טענתו של משה שכעת הם במצב ירוד ואינם בעלי אמונה, מה השיבו על זה הי”ת שהם בני מאמינים, מכל מקום כעת אינם מאמינים ?

צריך לומר שכוונת הי”ת היא, שעל אף שבני ישראל נמצאים כעת בדרגה רוחנית ירודה, אכן מתוקף הגלות הם התדרדרו עד למ”ט שערי טומאה, מכל מקום לא נעקרה מהם האמונה לגמרי, עדיין מקוננת בהם האמונה הבסיסית שהושרשה בהם מכוח אברהם אבינו שהאמין בה’, ודי בה כדי לעוררם לשמוע את דבר ה’ בפי משה.

גם אברהם אבינו היה מאמין גדול בה’, אבל בכל זאת האמונה לא הייתה אצלו בשיא השלימות, היו בה עדיין סדקים קטנים לפי רום דרגתו של אברהם, בחינה דקה זו אצל אברהם יכלה לבוא לידי ביטוי אצל הבנים בצורה יותר רחבה.

במצב כזה צריך לחזק את האמונה, לצורך זה הוריד ה’ את אבותינו לגלות מצרים, ביציאה משם ביד חזקה למדו בני ישראל שיעור עצום באמונה בה’, כדברי הרמב”ן בספר שמות (פרק יג פסו’ טז) שהאותות והמופתים הגדולים שהיו במצרים עדים נאמנים הם באמונת הבורא ובתורה כלה עיי”ש, עי”ז נתחזקה בהם האמונה ביותר כפי שהעידה עליהם התורה ויאמינו בה’ ובמשה עבדו.

*    *   *

ביאור נוסף אנו מוצאים בדברי הרמב”ן ז”ל בפירושו, בשאלתו של אברהם אבינו אומר הרמב”ן לא היה משום הטלת ספק בקיום ההבטחה של הי”ת, אברהם אבינו אומר הרמב”ן ודאי האמין בכל מאודו שדבר ה’ יקום, וכדברי הרמב”ן שם (פרק טו פסוק ו) שמי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הנסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה”.

[קצת צ”ב מדברי הרמב”ן עצמו בפרשה (פרק יב פסוק יג) שברדת אברהם למצרים ציוה לשרה : “אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך” וכותב הרמב”ן שם : “ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא עכ”ל חזינן שכן היה חסרון משהו במידת האמונה אצל אברהם אבינו וצ”ע]

את שאלת אברהם אבנו : “במה אדע כי ארשנה” מסביר הרמב”ן ז”ל על פי יסוד שהבטחותיו של הי”ת כאשר הם נאמרות לטווח רחוק, או בייחס לדורות הבאים, הם רק בגדר “הצהרת כוונות”. כאשר האדם ראוי אזי הי”ת חפץ להטיב לו כשכר על מעשיו הטובים, אומנם קבלת הטבה בפועל מותנת בכך שיישאר האדם במצבו שהוא ראוי לקבל את השפע שהובטח לו באותה נקודת זמן שבה צריכה להתממש אותה הבטחה, הבטחותיו של הי”ת ודאי אינם מכריחות אותו באופן שגם אם האדם הרשיע עד שאינו ראוי יהיה הי”ת חייב לקיים את הבטחתו.

בזה יש חילוק בין הבטחה מיידית להבטחה שהיא לטווח רחוק, כאשר קיום ההבטחה הוא מיידי אין חשש שהדבר יתבטל מכל סיבה שהיא, שהרי המובטח הוא במצב שמגיע לו קיום ההבטחה. לא כן בהבטחה שהיא לטווח רחוק או לדורות הבאים, בשונה מנבואה לטובה שאינה חוזרת, [עי’ רמב”ם הלכות יסודי התורה (פ”י הל’ ד)], לגבי הבטחה זו מותנה הדבר באם יהיה או יהיו העתידים לקבלה ראויים לקיומה.

בספר בראשית (פרק כח פסוק טו) מבטיח הי”ת ליעקב אבינו : “והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך”, ובפרשת וישלח (פרק לב פסוק ח) לפני הפגישה של יעקב עם עשיו אומרת התורה : “ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות”. במסכת ברכות (ד.) אומר רבי יעקב בר אידי, שפחד יעקב אבינו שמא יגרום החטא.

כך בספר תהלים (פרק כז פסוק יג) אומר דוד המלך ע”ה : “לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים” על האותיות של המילה לולא בפסוק יש ניקוד, אומרת הגמ’ שם שאמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא : רבונו של עולם ! מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו ? וגם כאן שואלת הגמ’ מדוע פחד דוד הרי הוא העיד על עצמו (פרק פו פסו’ ב) : “שמרה נפשי כי חסיד אני” ? ועונה הגמ’ שבכל זאת חשש דוד המלך שמא יגרום החטא ולא יזכה לכל זה.

זו הייתה טענתו של שרו של מצרים בקריעת ים סוף : “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”, אף שהי”ת עשה תנאי במעשה בראשית שכאשר יגיעו בני ישראל אל ים סוף בדרכם לארץ ישראל יקרע בפניהם, מכל מקום זה רק כאשר ואם יהיו הם במצב רוחני טוב לא כן כאשר הם עובדי עבודה זרה במצבם זה אין להם זכות לקריעת הים.

הפירוש שמא יגרום החטא מסביר המהר”ל ז”ל בגור אריה פרשת לך לך (פרק טו) : “שכל מעשה כל זמן שלא יצא לפועל יכול להשתנות”. פירוש הדברים שהי”ת הבטיח לתת את השפע רק בהתאם למצב העכשווי, ואם זה ישתנה הרי שעל מצב כזה לא הייתה התחייבות, [הסבא מקלם מסביר שוודאי ידע יעקב אבינו שהוא לא חטא חטא ממש, אבל בכל אופן חשש אולי נעשה אצלו פגם במידות, שגם על פגם כזה צריך לעשות תשובה, כמבואר בדברי הרמב”ם הלכות תשובה].

אברהם אומר הרמב”ן זצ”ל חשש, אמנם קבלתי הבטחה על ירושת הארץ, אבל זו תתקיים רק בעוד ארבע דורות, מי מתחייב שבאותו הזמן יהיה זרעו במעמד הראוי לקיום ההבטחה, אולי יגרום החטא ולא יהיו ראויים לירש את הארץ.

זאת ועוד שירושת הארץ תלויה או היא בסיבת הרשעת העמים היושבים בה, לכן היא יכולה להתקיים רק בעוד ארבע דורות, כי עד אז לא שלם עון האמרי, כפי מסביר הרש”י שלא הרשיעו עדיין עד שיהיו ראויים להיות משולחים מהארץ, שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה, [כך נאמר בספר דברים (פרק ט פסוק ד) : “אל תאמר בלבבך בהדף ה’ אלהיך אתם מלפניך, לאמר בצדקתי הביאני ה’ לרשת את הארץ הזאת, לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה’ אלהיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה’ לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב”]. כיון שכך אומר הרמב”ן יש חשש שמא ישובו הכנעניים בתשובה ויקוים בהם הפסוק בספר ירמיה (פרק יח פסו’ ז – ח) : “רגע אדבר על גוי להרוס ולעקר ושב אותו הגוי ונחמתי”, וזה יגרום שלא תוכל להתקיים ההבטחה.

בשאלה במה אדע כי ארשנה אומר הרמב”ן, ביקש אברהם אבינו מאת הי”ת אם ישנה אפשרות כלשהי לעגן ולקבע את ההבטחה, באופן שזו תתקיים בכל אופן, שלא תהיה תלויה במצבם של יוצאי חלציו יורשי הארץ

על כך ענה לו הי”ת לקחת עגלה משולשת ועז משולש וכו’ וכו’ שמעשה זה יגרום להחליט את ההבטחה הזו כדי שתתקיים בודאי בבא העת.

רמב”ן בפרשת ויחי (פרק מח פסוק כב) כותב על פי יסוד זה לבאר את הפסוק : “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי”. וקרוב אלי עוד, שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים. נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו.

הרמב”ן ז”ל, כותב כאשר יעשה איזה פעל מאת השם דומה למה שיקרה בעתיד, הפעל הדמיוני ההוא מקיים העתיד שיבא בלי ספק, מטעם זה אומר הרמב”ן היו עושים הנביאים מעשה כדי להבטיח את נבואתם, כמו שציוה ירמיה הנביא לברוך בן נריה : “והיה ככלותך לקרוא את הספר, הקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת, ואמרת ככה תשקע בבל וגו’. וכן אלישע הניח את זרועו על קשתו של יואש המלך וציוה אותו לירות חיצים לכיוון מחנה ארם, ובכל ירי היה אומר ישעיה הנביא “חץ תשועה לה’ בארם”. ומסופר שם שעשה כן יואש המלך שלוש פעמים והפסיק, ואלישע קצף עליו ואמר לו שאילו היה עושה כן חמש או שש פעמים היה גורם שמחנה ארם יהיה מוכה עד כלה.

בספר הכתב והקבלה בראשית (פרק ל פסו’ לז) כותב שכן הוא ענין פתרון החלומות, אף שהחלום מורה לחולמו איזו גדולה וטובה העתידה לבוא לו, עדיין יכול הוא להתבטל, אבל לאחר שפתרו את החלום והוציאו את הפתרון בפה, עקימת שפתים בזה הוי מעשה להחליט קיומו.

בחידושי אגדות למהר”ל על מסכת הוריות (יב.) כותב הרב זצ”ל להסביר את דברי אביי שכיון שסימנא מילתא לכן בראש השנה יהיה אדם רגיל להביא על שולחנו קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי, ומסביר המהר”ל שאין זה דבר קטן ומדבר בצורה חריפה על אותם שמחשיבים דבר זה לניחוש, ומסביר המהר”ל שהמהלך בזה הוא על פי היסוד של הרמב”ן שכאשר עושה משעה קטן זה גורם להבטיח את קיום הדבר בפועל עיי”ש

הר”ן בדרשות (דרוש ב) כותב לבאר על פי יסוד זה של הרמב”ן שמטעם זה סיבב הי”ת שבצאת יעקב ועשיו מבטן אימם יאחוז יעקב בעקב עשיו כדי לקבע את הנבואה שבאחרית הימים [עקב רמז עיקבתא דמשיחא] יתפום יעקב את מלכות הקיימת באחרית ימי מלכות עשו, ורצה השם יתברך שיעשה מזה רמז בפעל כדי שיתקיים על כל פנים, כי בכלות עשיו כהתם הפושעים, ימלוך מלך בישראל יושב על כסא הש”י:

אלא שלפי המהלך של הרמב”ן עדיין לא מובן ענין של גלות מצרים שהוזכרה בברית בן הבתרים, על מה באה גזירה זו, הרי לדעת הרמב”ן לא היה שום פגם בדבריו של אברהם אבינו כפי שנתבאר ?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

הטבע כפוף לעמלי התורה לשמה

“אחר הדברים האלה היה דבר ה’ אל אברם במחזה לאמור אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אתי, והנה דבר ה’ אליו לאמור לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אתם, ויאמר לו כה יהיה זרעך, והאמן בה’ ויחשבה לו צדקה”.   (בראשית פרק טו פסו’ ג – ו)

 

רש”י הקדוש מביא שלושה פירושים בביאור דברי התורה : “ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים”.

לפי פשוטו כותב רש”י “הוציא הקב”ה את אברהם אבינו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים וברך אותו “כה יהיה זרעך”.

ומוסיף רש”י ולפי מדרשו, אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן. וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל.

[במסכת שבת (קנו.) מבואר שאברהם אבינו נולד במזל צדק שנמצא במערב, [המהרש”א שם כותב שלכן זכה אברהם להיות מרכבה למידת החסד, כמו שאומר מיכה (פרק ז פסו’ כ) : “תתן אמת ליעקב חסד לאברהם”, והיה מכניס אורחים ועושה צדקות עם הבריות, כל זה קיבל אברהם מההארה של מזל צדק שנולד בו, כדברי הגמ’ שם האי מאן דבצדק יהי גבר צדקן, וביאר רב נחמן בר יצחק היינו שיהיה צדקן במצות צדקה] לכן הבין אברהם שלפי מזלו הוא לא יכול להוליד, מסביר הרש”י שם שהמערב הוא מקום מצונן ולכן אין ראוי להוליד, המהר”ל בחידושי אגדות שם כותב שהמערב הוא המקום שהחמה שוקעת, כיון שראה אברהם שמזלו משמש בצד מערב, הבין ששמשו שוקעת ושוב לא יזכה להוליד, אמר לו הי”ת אני יעמיד את מזלך במזרח ותוכל להוליד] עיי”ש.

עוד מביא רש”י הקדוש פירוש נוסף “שהוציא הקב”ה את אברהם מחללו של עולם, והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה”.

כך מובא במדרש תנחומא פרשת שופטים (אות יא) שאין חוצה אלא הרקיע, שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות, וכן הוא אומר הן אראלים צעקו חוצה, שהעלה הי”ת את אברהם למעלה מכפת הרקיע, א”ל הקדוש ברוך הוא … צא מן המידה … הרי אתה למעלה מן המזל … שא נא עיניך השמימה אין כתיב כאן אלא הבט, כאדם שהוא מביט מלמעלה למטה.

מבואר בחז”ל שהנהגה זו שטבע הי”ת בבריאה להיות מושפעת ממהלך הכוכבים והמזלות, לא נאמרה רק לאברהם בלבד, אלא גם זרעו אחריו, גם הם אינם מושפעים מהנהגת גרמי השמיים, כפי שאמר הי”ת לאברהם אחר שהוציאו מחללו של עולם : “כה יהיה זרעך”.

כך דרשו במדרש תנחומא פרשת שופטים (אות יא) את הפסוק בספר דברים (פרק יח פסו’ יד) : “כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם, אל מעננים ואל  קסמים ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ה’ אלהיך”, אמר להם משה : “מה אברהם הניח את המזל ולא היה עוסק בו אף אתה לא כן נתן לך ה’ אלהיך”.

במסכת שבת (קנו.) אמרו “אין מזל לישראל”, ישראל אינם מושפעים מהמזלות, אינם שייכים לכל ההשפעות הבאים מהן.

במסכת מגילה (טז.) מובא שאומה זו [עם ישראל] משולה לעפר, ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין, יורדין עד עפר, וכשהן עולין, עולין עד לכוכבים, בפירוש הגר”א למגילת אסתר (פרק ג פסו’ ז) כותב, שבחינה זו התחדשה בכלל ישראל מאז שהוציא הי”ת את אברהם מחללו של עולם, מאז נקבע שכלל ישראל אינם יכולים להתקיים תחת המזלות, אלא או שהם צדיקים, ואז הם עולים עד למעלה מין המזלות, או שאינם צדיקים, ואז יורדים עד עפר היינו למטה מן המזלות.

[בספר יערות דבש חלק א (דרוש י) כותב מוהר”י אבייבשיץ זצ”ל, תוכחה קשה לאותם מבני ישראל שתולים את מקריהם בהשפעת המזלות, ומי שנוהג כך ייענש על כך מידה כנגד מידה, שיהיה נמסר למזל, וה’ סר מעליו להצילו בדרך ניסי, [ביערות דבש חלק ב’ (דרוש יד) כותב הרב זצ”ל שהמזל שונא לישראל], וכתב שם שזהו שאמרו במסכת פסחים (קי:) דמאן דקפיד, לדקדק בפגעי זמן, קפדינן בהדיה עיי”ש].

ועדיין צריך לברר מהי הסיבה שזכה אברהם אבינו להנהגה זו להיות מעלה מן הטבע, שלא יהיה מושפע ממהלך גרמי השמים שפועלים על פי רצון הי”ת, שיהיה הוא שולט עליהם ?

ברעיא מהימנא פרשת פנחס מובא : “ת”ח כל בריין דעלמא קודם דאתייהיבת אורייתא לישראל הוו תליין במזלא, ואפילו בני חיי ומזוני, אבל בתר דאתייהיבת אורייתא לישראל, אפיק לון מחיובא דככביא ומזליו, דא אוליפנא מאברהם, בגין דהוו עתידין בנוי לקבלא ה’ מאברהם, דאיהי חמשה חומשי תורה, דאתמר בה אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בה’ בראם, אמר לאברהם בגין האי ה’ דאתווסף בשמך השמים תחתך, וכל ככביא ומזלי דנהירין בה’ … ובגין דא כל המשתדל באורייתא בטיל מניה חיובא דככביא ומזלי, אי אוליף לה כדי לקיימא פקודהא ואם לאו כאלו לא אשתדל בה ולא בטיל מניה חיובא דככביא ומזלי” עכ”ל.

מפורש בזוהר הקדוש, שהנהגה זו שמורה רק למי שקשור ומחובר לתורה הקדושה ולומד אותה לשמה, אדם זה הוא מופקע מהנהגת הטבע, ואינו מושפע ממנה.

במסכת קידושין (פרק ד משנה יד) מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא נתנה, שנאמר, עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי מצותיי חוקותיי ותורותיי, לכן הוסיף לו הי”ת וכן לשרה את האות ה”א לשמם, אברם אינו מוליד אברהם מוליד, שרי אינה מולידה שרה מולידה.

האות ה”א כותב הזוהר הקדוש, מרמזת לחמשה חומשי תורה, נוסף לזה היא גם האות שבה ברא הי”ת את העולם הזה, כפי שלמדו חז”ל במסכת מנחות (כט.) מהפסוק “אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם”, בה”א בראם. [העולם הזה נברא באות ה”א הרומזת לחמישה חומשי תורה, שהיא תכלית כל בריאת עולם, והיא המקיימת את העולם כמו שנאמר “אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי]”, כל מי שקשור ומחובר לתורה הקדושה, מי שנמנה על עמליה הרי הוא שולט על כל הטבע של הבריאה שנברא באות ה”א.

במסכת חולין (ז.) מספרת הגמרא על רבי פנחס בן יאיר שהיה הולך לפדיון שבויים, בדרכו פגע בנהר גינאי, אמר רבי פנחס לנהר : גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך, השיב לו הנהר : אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה, אמר רבי פנחס : אם אי אתה חולק גזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, מיד חלק הנהר את מימיו. באותו מעמד היה גם אדם שנשא שקי חיטים לצורך אפיית מצות, אמר רבי פנחס לנהר שיחלוק את מימיו גם אותו אדם שעוסק במצוה, ושוב חלק הנהר את מימיו. חוץ מאותו אדם היה שם נוכרי שביקש גם הוא לחצות את הנהר, פנה רבי פנחס לנהר וביקש שיחלוק מימיו גם אותו גוי, שלא יאמר כך עושים לבני לויה, נענה הנהר לבקשת רבי פנחס וחלק את מימיו גם לאותו נוכרי, אמר רב יוסף : כמה גדול כוחו של רבי פנחס בן יאיר ממשה ושישים ריבוא, שכן אצל משה נחלק הים רק פעם אחת, ואילו כאן חלק רבי פנחס בן יאיר את הנהר שלוש פעמים, והגמ’ דוחה שאפשר שגם אצל רבי פנחס בן יאיר נחלק הנהר פעם אחת ורק אמר לו שלא יחזור עד שיעברו כולם.

האור החיים הקדוש בספר שמות (פרק יד פסוק כז) שואל, איך הצליח רבי פנחס בן יאיר לקרוע את הנהר, הלא הי”ת גזר עליו מששת ימי בראשית לזרום באותו מקום, אם כן מה כוחו לשנות את מה שטבע הי”ת בבריאה, הלא גם לקריעת ים סוף הוצרך תנאי מיוחד כדי שיקרא הים, כדברי ר’ יוחנן במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה ה אות ה) תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיהא נקרע לפני ישראל ?

כמו כן יש לעיין בזה, מה שהתפעלו העולם מהנס של קריעת ים סוף, הלא רבי פנחס בן יאיר לבדו, קרע את הנהר לא פעם אחת אלא שלוש פעמים, כפי שהעיר רב יוסף בגמרא ?

מחדש האור החיים הקדוש, שבבריאת העולם התנא הקדוש ברוך הוא תנאי עם כל מעשה בראשית, להיותם כפופים ללומדי התורה ועמליה, לעשות כל אשר יגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא, ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח שלטו עליהם הצדיקים יחידים, ואין צריך לומר מרובים, כאשר חקק ה’ להם בעת הבריאה, והוא סוד אומרו בוראך יעקב וגו’, ואמרו ז”ל, שאמר הקדוש ברוך הוא לעולמו, מי בראך ? מי יצרך ? ישראל, והכל בכוח התורה עיי”ש.

כן כותב גם הגר”ח מוולאזין זצ”ל בנפש החיים (שער ד פרק יח) שכל העמל בתורה לשמה, הכוחות הטבעיים מסורים אליו, כאשר יגזור אומר עליהם. ולכל אשר יחפוץ יטם. ואימתו מוטלת על כולם עכ”ל.

וזה לשון רבי יוסף אלבו זצ”ל בספר העיקרים (מאמר ד פרק כב) : “שראוי ומחוייב לפרסם, שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה, … כמו שהכתוב מיעד בתורה במקומות הרבה, שהטבע הוא נכנע ומשועבד למקיימי מצות התורה “.

ובנועם אלימלך פרשת ואתחנן כותב רבי אלימלך מליזעסק זצ”ל שלכן מקרא הצדיק איש אלוקים, מפני שהצדיק הוא בעל הדינים, והם בידו לכל אשר יחפוץ יטנו, להכניעם ולהמתיק אותם, והצדיק הוא הדיין, כי הדינים נקראים אלקים וכאשר ידין ויגזור למטה כן יקום עכ”ד.

[בשו”ת חתם סופר אהע”ז ח”א (סימן קיט) דן אם בשנה מעוברת צריך לקרוא שוב פרשת זכור בפרשת כי תצא, כי עד פורים של שנה הבאה יעברו יותר מי”ב חודש, והשכחה מצויה כעבור שנים עשר חודש, וכתב שלדינא אף אם יעברו יותר משנים עשר חודש בין קריאת פרשת זכור אחת לחברתה אין קוראים פרשה זו פעם נוספת לזיכרון, לפי שחוקי הטבע כפופים לתורה, ובשנה מעין זו שיעור השכחה הוא שלושה עשר חודש עכ”ד].

במסכת פסחים (נ:) שואלת הגמרא סתירה שפעם כתוב “כי גדול עד שמים חסדך”, ופעם כתוב “כי גדול מעל שמים חסדך”. ואומרת הגמרא לא קשיא כאן בעוסקים לשמה כאן בעוסקים שלא לשמה.

בפירוש הר”ן על הרי”ף במסכת פסחים (דף יז. מדפ”ה) כותב שמה שנאמר על העושין לשמה : “גדול מעל שמים חסדך”, כלומר שהקב”ה מבטל ומשנה מערכות שמים בשבילו עיי”ש.

כדברים האלה כותב הגר”ח מוואלזין זצ”ל בנפש החיים (שער ד פרק יח) : “אבל על העוסק בה לשמה. אמר מעל שמים. ר”ל שכל הנהגותיו יתברך עמו רק למעלה מהוראת כחות הטבעיים … ואדרבה הכוחות הטבעיים מסורים אליו כאשר יגזור אומר עליהם. ולכל אשר יחפוץ יטם. ואימתו מוטלת על כולם. כמ”ש בפרק התורה : “ונותנת לו מלכות וממשלה”. כי נזר אלוקיו אור התורה מאירה ומבהקת על ראשו. וחוסה כביכול בצל כנפי השכינה”.

ובנפש החיים שם מסביר הגר”ח זצ”ל, שהסיבה שהעמל בתורה הוא למעלה מן המזל, היא כיון שהוא דבוק בתורה ובהקב”ה ממש כביכול. על ידי זה הוא מתקדש בקדושה העליונה של התורה הקדושה שהיא למעלה לאין ערוך מכל העולמות, והיא הנותנת החיות והקיום לכולם ולכל הכוחות הטבעיים. הרי האדם העוסק בה מחיה ומקיים את כולם ולמעלה מכולם. ואיך אפשר שתהא הנהגתו מאתו יתברך על ידי הכוחות הטבעיים עיי”ש.

הנהגה זו שהטבע כפוף ללומדי התורה ועמליה הושרשה בטבע כאשר לקח הי”ת את אברהם והוציאו מחללו של עולם, אז קבע הי”ת, שכל מי שיהיה עמל בתורה, יהיה הוא מורם מכל מהלכי הטבע, ולא יהיה מושפע מהם כלל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך-לך

הגר שפחת שרה

הרמב”ם בפירוש המשניות למסכת אבות (פרק ה משנה ג) כותב שהניסיון החמישי של אברהם היה, “לקחו הגר לאשה אחר שנואש מהוליד משרה”.

בפרשה מסופר שלאחר הרבה שנים שרי אשת אברם לא ילדה לו, היא פונה אל אברהם ואומרת לו : “הנה נא עצרני ה’ מלדת, בא נא אל שפחתי, אולי אבנה ממנה” .

שרה מציעה לאברהם את שפחתה המצרית ששמה הגר, רש”י כותב שהגר הייתה ביתו של פרעה מלך מצרים , [בתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב שפרעה זה היה בנו של נמרוד, לפי זה היתה הגר שפחת שרי נכדה של נמרוד], כשראה את נסים שנעשו לשרה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר.

מן הסתם היתה הגר שגדלה בביתם של אברהם ויצחק צדקת, כן ניתן ללמוד מלשון הפסוק : “ולה שפחה מצרית ושמה הגר”, ובמדרש במדבר רבה (פרשה י אות ה) מובא שהצדיקים שמן קודם להם כמו שכתוב בספר שמואל א’ (פרק א פסו’ א): “ושמו אלקנה”, ובהמשך ) פרק יז פסו’ יב) נאמר : “ושמו ישי”, וכן במגילת רות (פרק ב פסו’ א): “ושמו בעז”, ובמגילת אסתר (פרק ב פסו’ ה) : “ושמו מרדכי”, ואצל מנוח אבי שמשון “ושמו מנוח”, אם כן לגבי הגר ושמה הגר, ניתן להסיק מכך שהיתה הגר צדיקה.

לא פשוט היה לשרה להציע כזה מהלך לאברהם, לא פשוט להכניס צרה לביתה, כל שכן שלא מדובר בסתם צרה אלא בשפחה שלה, בספר משלי (פרק ל פסו’ כא-כג) אומר שלמה המלך ע”ה : “תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת, אחד הדברים שמונה שלמה המלך הוא : “ושפחה כי תירש גברתה”, מצב זה הוא קשה מנשוא .

גם לאברהם לא היה קל להיענות לבקשה זו של שרה, שרה נדרשה להפעיל לחץ על אברהם לעשות כן, “בא נא אל שפחתי” היא אומרת לו, במסכת ברכות (ט:) למדונו חז”ל : “אין נא אלא לשון בקשה”,

הרמב”ן כותב על הפסוק : “ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה … ותתן אתה לאברם אישה לו לאשה”, להודיע שלא מהר אברם לדבר עד שלקחה שרי ונתנה אותה בחיקו”, רק לאחר מסע שכנועים מצד שרה וביודעו שה’ מסכים ליוזמה זו, הסכים גם אברהם למהלך זה : “וישמע אברם לקול שרי”, אומרים חז”ל “לקול רוח הקודש שבה”

עוד מובא בחז”ל שלא רק את אברהם אבינו היה צריך לשכנע אלא גם את הגר, גם היא לא ששה על הרעיון להינשא לאדם זקן ממנה,: “ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה”. רש”י מביא שלקחתה בדברים, שהיתה שרה אומרת לה : “אשריך שזכית לדבק בגוף קדוש כזה”, כדאי לך להינשא לאברהם אבינו.

כל זה עשתה שרה אמנו בצדקותה, היא ויתרה על היקר לה, היא הסכימה לחלוק את בעלה עם עוד אשה, והכל בשביל תכלית אחת : “אולי אבנה ממנה”, [כך גם אמרה רח”ל אמנו ליעקב אבינו בפרשת ויצא (פרק ל פסו’ ג) : “הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה”].

רש”י כותב שמכאן יש ללמוד שמי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס, האבן עזרא זצ”ל כותב שבן הוא כדמות בנין והאב כמו היסוד, מי שאין לו בנים אינו בנוי, בפרשת ויצא אומרת רחל ליעקב אבינו : “הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי”, מכאן למד רבי יהושע בן לוי במסכת נדרים (סד.) שכל מי שאין לו בנים חשוב כמת”.

הילד שיולד לאברהם מהגר חשבה שרה, יהיה המשך למפעל חיים שהקימו היא ואברהם במשך עשרות בשנים, “את הנפש אשר עשו בחרן”, כדברי הרמב”ם בהלכות עבודת כוכבים (פרק א הלכה ג) “שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם”, אברהם ושרה כבר זקנים, חייב לדאוג למי שימשיך את הכל, בעבור מטרה קדושה זו שרה מוכנה לשלם אפילו במהלך כזה לתת את שפחתה לאברהם.

אכן כאשר בישר הי”ת לאברהם על לידת יצחק, השיב לו אברהם (פרק יז פסו’ יח) : “לו ישמעאל יחיה לפניך”, בפירוש בכור שור מבאר שאמר אברהם אבינו להי”ת : “די היה לי אם ישמעאל יחיה”, כך מסביר הרמב”ן שאברהם אבינו הבין את הציווי של הי”ת פרק טו פסוק ד) : “אשר יצא ממעיך הוא יירשך” שהכונה בזה לישמעאל, במדרש אגדה מובא שאמר אברהם “איני רוצה שיתקיים אלא ישמעאל”, כעין זה איתא בזוהר הקדוש פרשת וארא : “ואף על גב דקודשא בריך הוא הוה מבשר ליה על יצחק אתדבק אברהם בישמעאל”.

 

אברהם נושא את הגר והיא מתעברת, ואז אומרת התורה (פרק  טז פסוק ד) : “ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה, היא מתחילה לזלזל בשרה, אומר רש”י שהיתה אומרת לנשים “שרי זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאלו היא צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מביאה ראשונה”.

שרה כועסת על אברהם, והיא רואה בו אחראי ישיר להתנהגותה של הגר : “חמסי עליך” היא אומרת, והיה לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך, ועוד שאתה שומע בזיוני ושותק, אנכי נתתי שפחתי בחיקך, ותרא כי הרתה ואקל בעיניה”, היא מוסרת דין לשמים “ישפט ה’ ביני וביניך”.

[באור החיים הקדוש מסביר ששרה פירשה שהתנהגותה של הגר נובעת מכך שאברהם שיחרר את הגר, לכן היא אינה מרגישה עוד שפחה, מצב זה מאפשר לה להעיז פניה ולדבר סרה בשרה גבירתה, [שרה נתנה את הגר לאברהם כדי שיתייחד עמה בהיותה שפחה, “אנכי נתתי שפחתי בחקיך”, על ידי זה תמשך הטומאה שנמצאת באברהם מתרח אביו, ואז יוכל אברהם ללדת את יצחק בטהרה, אבל לאחר ששחרר אברהם את הגר שוב לא יפעל בדבר, ועוד טענה שרה לאברהם שאין לו רשות לשחרר את הגר כיון שהיא נכסי מלוג].

אברהם אבינו שומע את כעסה של שרה ומשיב : “הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך”.

“ותענה שרי ותברח מפניה”.

שרה אומר רש”י הקדוש הייתה משעבדת בהגר בקושי, בפירוש הכתב והקבלה מוסיף שהיה זה קושי יותר ממה שהיתה רגילה הגר לעשות עד אז, בילקוט שמעוני בראשית (רמז עט) : “רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר דליין וסנדלריאות הוליכה לה למרחץ.

רבים מהמפרשים עמדו על השאלה, היאך יתכן ששרה הצדקת עשתה דבר כזה לענות את שפחתה, בספר פחד יצחק כותב “כמה קולמוסים נשתברו לפרש דרכה של שרה אמנו” ?

בפירוש הרמב”ן מגדיר את מעשיה של שרה חטא : “חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם אומר הרמב”ן חטא בכך שהניח לה לעשות כן” ?

שמעתי לפרש שבאמת לא נתנה שרה להגר לעשות דברים שלא הייתה רגילה לעשותם קודם שנישאה לאברהם, רק שבהיותה שפחה לא הרגישה בעשיית דברים אלו שום קושי, ורק לאחר שהרגישה עצמה בת חורין, במצב זה אותם דברים נחשבו אצלה לעינוי שלא יכלה לעמוד בו

אכן הגר לא מחזיקה מעמד והיא בורחת אל המדבר, שם במדבר מוצא אותה מלאך ה’ והוא פונה אליה בתואר : “הגר שפחת שרי”, ושואל אותה : “אי מזה באת ואנה תלכי”, והגר מגיבה לפניית המלאך אליה בתואר שפחה, והיא משיבה : “מפני שרי גברתי אנכי ברחת”.

מלאך ה’ מצוה עליה : “שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה”, התפקיד שלך אומר לה המלאך, הוא להיות שפחה בבית שרה.

ומוסיף מלאך ה’ לבשר לה : “הנך הרה וילדת בן”, ומוסיף לצוות : “וקראת שמו ישמעאל”, כי שמע ה’ אל עונייך”.

הגר חוזרת במצות המלאך אל שרי, כהבטחת המלאך נולד לה בן : “ותלד הגר לאברם בן”, אבל אז אומרת התורה שמי שנתן לו את השם ישמעאל היה אברהם ולא הגר : “ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל”, לא הגר קראה לו כך אלא אברהם ?

רש”י במקום כותב : “שאף על פי שלא שמע אברם דברי המלאך שאמר וקראת שמו ישמעאל, שרתה רוח הקדש עליו וקראו ישמעאל”, פירוש הדברים שאומנם אברהם קרא לו את השם בפועל, אבל היה זה משום שכך קיבל לקרא לו ברוח הקודש, השם לא היה בחירה של אברהם.

הסיבה שקבע המלאך שהגר היא זו שתתן את השם לבן שיולד ולא אברהם יש בה כדי לרמז שהבן שנולד אינו מיוחס אחר אברהם אלא אחר הגר, כלומר שאם עד עכשיו היה אפשרי שישמעאל ימשיך את אברהם, לאחר הזלזול של הגר בשרה הדבר נגוז.

אילו היתה הגר בטילה לשרה גבירתה, אזי היה ישמעאל ממשיך את אברהם אביו, בדיוק כמו שבני השפחות בלהה וזילפה נכללו עם השבטים הקדושים, כך ישמעאל היה נכלל עם אבות האומה כבנו וממשיך דרכו של אברהם.

אכן השפחות הקדושות זילפה ובלהה היו בטלות כלפי האימהות, זילפה ביטלה את עצמה בפני לאה וכך גם בלהה ביטלה את עצמה בפני רחל, כיון שהן היו בטלות לאימהות הבנים שנולדו מיעקב נכללו עם השבטים הקדושים, [בשם משמואל פרשת צו (תרעז) יש ביטוי שכל הבטל אליו הרי הוא כמוה].

[את הסיבה שהגר זלזלה בשרה גבירתה, ולא ביטלה עצמה כמו שעשו זילפה ובלהה, יש לפרש על פי שמה שכותב הרש”י הקדוש בשם חז”ל שהגר היתה ביתו של פרעה מלך מצרים, וכשראה את נסים שנעשו לשרה, אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר.

פרעה חושב ששרה אינה אשת איש, הוא לוקח את שרה אליו, בכל התקופה ששרה נמצאת בבית פרעה מה הוא רואה, לא את הצדקות של שרה, לא את האצילות שלה, לא את הקדושה שלה, הוא רואה רק את הניסים שנעשו לה, לא את המהות אלא את התוצאה, פרעה מתפעל רק מהדברים החיצוניים, מהדברים הטפלים, ממעשה ניסים, אם לשרה נעשים ניסים טוב שביתי תגדל לצד אשה כזו.

נמצא אם כן שסיבת נתינתה של הגר היא מחמת דבר שולי, אם כן הגר לא התבטלה לאשיות של שרה, היא העריכה אותה כל זמן שהיא היתה גדולה ממנה בניסים, לאחר שהיא נישאת לאברהם ומתעברת ממנו, היא מרגישה לא פחות משרה, כעת אצלה קורים הניסים אצל שרה עדיין לא, אז יש דברים שאני טובה יותר משרה, ממלא גם אין סיבה להרגיש כפופה וכנועה אליה, והיא מרשה לעצמה אפילו לזלזל בה].

בספר גלגולי נשמות להרמ”ע מפאנו זצ”ל (אות ה) כותב הרב זצ”ל שהגר שפחת שרה תקנה את אשר עיותה בכך שהיא לא התבטלה לשרה, כאשר באה בגלגול בשפחת ניצבת בת עדאל אשת ישי בית הלחמי, : “כי בראשונה ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה, והיתה מבזית כבוד גברתה שרה אמנו, ופה לא רצתה לקבל דברי רבה ישי, דצוותה אבא נא אליך, והגידה הדברים לגברתה ויצא ממנו דוד, וממנו יבא משיח בן דוד”.

כדי לבאר את דברי נקדים את דברי הפרקי דרבי אליעזר (פרק כז) : “והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, אימה זו מלכות אדום, חשכה זו מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל מכל מצות התורה, גדולה זו מלכות פרס ומדי שגדלה למכור את ישראל חנם, נופלת זו מלכות בבל שנפלה בידם ישראל, עליו אלו ישמעאלים שעליהם בן דוד יצמח שנ’ אויביו אלביש בושת”.

המלכות האחרונה שתמלוך לפני ביאת הגואל היא מלכות ישמעאל, בפרקי דרבי אליעזר שם (פרק לא) איתא : ולמה נקרא שמו ישמעאל ? שעתיד לשמוע הב”ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים”. ואז מכח הזעקות של כלל ישראל אל ה’ יבוא משיח בן דוד לגאול אותנו ממנו.

פרשת חיי שרה מסתיימת בפסוק המדבר על בניו של ישמעאל : “וישכנו מחוילה עד שור, אשר על פני מצרים באכה אשורה, על פני כל אחיו נפל” מיד מתחילה פרשת תולדות בפסוק “ואלה תולדות יצחק בן אברהם” סמיכות זו של הפסוקים אומר בעל הטורים באה לומר שרק כאשר יפול ישמעאל באחרית הימים רק אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק.

במסכת ב”ב (יד.) מוזכר שמו של ישי אבי דוד בן הארבעה שמתו בעתיו של נחש. [בלא שום חטא רק מחמת עונש מיתה שנגזר על אדם הראשון וכל יוצאי חלציו] בעוד שלגבי שאר אלו שהוזכרו הגמ’ יש מחלוקת מי הם היו, לגבי ישי אבי דוד אומרים חז”ל הכל למודים שישי אבי דוד מת בעתיו של נחש.

בספר תהילים (פרק קיח פסו’ כא – כו) אומר דוד המלך ע”ה : “אודך כי עניתני ותהי לי לישועה, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, מאת ה’ היתה זאת היא נפלאת בעינינו, זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו, אנא ה’ הושיעה נא אנא ה’ הצליחה נא, ברוך הבא בשם ה’ ברכנוכם מבית ה'”:

בילקו”ש תהילים (רמז תתעג) אומר ר’ שמואל בר נחמני בשם ר’ יונתן : אודך כי עניתני אמר דוד. אבן מאסו הבונים אמר ישי. מאת ה’ היתה זאת אמרו אחיו. זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו אמר שמואל. אנא ה’ הושיעה נא אמרו אחיו. אנא ה’ הצליחה נא אמר דוד. ברוך הבא בשם ה’ אמרו ישראל. ברכנוכם מבית ה’ אמר שמואל. אל ה’ ויאר לנו אמרו כלם”.

באיזה הקשר נאמרו הדברים ?

ילקוט המכירי מובא על הפסוק בספר תהילים (פרק נא פסו’ ז) : “הן בעוון חוללתי”, שישי ראש לסנהדרין היה, ולא היה יוצא ונכנס אלא באוכלוסא בס’ רבוא, והיו לו ס’ בנים גדולים, ופירש מאשתו ג’ שנים. לאחר ג’ שנים היתה לו שפחה נאה ונתאווה לה, אמר לה בתי, תקני עצמך הלילה כדי שתכנסי אלי בגט שחרור, הלכה השפחה ואמרה לגברתה הצילי עצמך ונפשי ואדוני מגיהנם, אמר לה מה טעם, שחה לה את הכל, אמרה לה, בתי מה אעשה שהיום ג’ שנים לא נגע בי, אמרה לה אתן ליך עצה, לכי תקיני עצמך ואף אני כך, ולערב כשיאמר סגירי הדלת תכנסי את ואצא אני, וכך עשתה, לערב עמדה השפחה וכבת את הנר, באת לסגור את הדלת נכנסה גברתה ויצאה היא, עשתה עמו כל הלילה נתעברה מדוד, ומתוך אהבתו על אותה שפחה יצא דוד אדום מבין אחיו… לט’ חדשים בקשו בניה להרגה ואת בנה דוד, כיון שראו שהוא אדום, אמר להם ישי הניחו לו ויהיה לנו משועבד ורועה צאן, והיה הדבר טמון עד כ”ח שנה.

 

עשרים ושמונה שנים דוד המלך גודל בשדות עם הצאן, אף אחד לא מכיר בו : “מוזר הייתי לאחיי ונוכרי לבני אמי”,  אף אחד לא דיבר איתו אף אחד לא רצה איתו קשר

אחרי עשרים ושמונה שנה הקב”ה מצוה את שמואל הנביא : “לך אשלחך אל בית ישי הלחמי”, הקב”ה שולח את שמואל, למשוך מלך על ישראל.

ואיפה נמצא המלך ?

בבית של ישי.

שמואל מגיע לבית ישי הלחמי ואומר לו שהקב”ה שלח אותי, למשוך את אחד מבניך למלך, דוד מעביר את בניו לפני שמואל, הראשון היה אליאב. איך שדוד ראה אותו היה בטוח שהוא המשיח, “אך נגד ה’ משיחו”

הי”ת מתערב ואומר לשמואל : “אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו, כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב”,

ככה עברו כל השבעה בנים של ישי לפני שמואל בזה אחר זה, ועל כולם אומר לו שמואל : “גם בזה לא בחר ה'”, לא היה עוד את מי להגיש, ושמואל פונה אל ישי בתמיהה : “התמו הנערים” ?!

ישי עונה לשמואל בחצי בושה : “עוד שאר הקטן והנה רעה בצאן”.

“וקחנו כי לא נסב עד באו פה” פסק שמואל !

כיון שבא דוד, התחיל שמן המשחה לבצבץ ולעלות מעצמו, אמר הקב”ה לשמואל משיחי עומד ואתה יושב קום משחהו.

חז”ל במדרש אומרים שישי ובניו עמדו ברטט ובאימה, ואמרו, לא בא שמואל אלא לבזותנו ולהודיע לישראל, שיש לנו  בן פסול, ואמו של דוד, שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ.

כיון שנטל כוס ישועות, שמחו כולם. עמד שמואל ונשקו על ראשו ואמר ה’ אמר אלי בני אתה.

באותה שעה אמרה אמו אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.  אבן  אי הבן, שמאסו אותך אחיך היתה לראש פנה אתה נעשית לראש .

הרמ”ע מפאנו זצ”ל מגלה לנו שהשפחה של נצבת בת עדאל היתה לא אחרת מאשר הגר שפחת שרה, ישי אומר לה ‘אני רוצה להתחתן איתך’

לכאורה היתה צריכה להיות שמחה, היא זוכה להשתחרר מהעבדות ולהתחתן עם ישי, עם אדם שאין לו שום חטא, אבל היא לא עושה כן, מעשה כזה יפגע קשה בגבירתה, היא לא מסוגלת לעשות לה כך, לזלזל בה, לפגוע בה. היא לא תחזור על הטעות שעשתה בגלגול הקודם שהיתה אצל שרה אמנו.

ומה היא עושה ?

היא הולכת לנצבת בת עדאל גבירתה ומספרת לה.

משם נמשך הסיפור שממנו בסופו של דבר נולד דוד מלך המשיח

מהגר שפחת שרה נולד ישמעאל, אומר הפרקי דרבי אליעזר שעליו יצמח משיח בן דוד

אותה אישה שהביאה את ישמעאל לעולם, אותה אשה תדאג ללדתו של משיח, שיבוא ויגאלנו במהרה בימינו אמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך וארא

כוחה של הליצנות

כאשר היו אברהם ושרה זקנים ועדיין לא זכו להיפקד, הטרידה אותם המחשבה שהנה הם עברו כבר את גיל גבורות, יום אחד יצטרכו ללכת לעולם שכולו טוב, אף אחד הרי לא חי לנצח אם כן מה יהיה עם כל המפעל הגדול שהם בנו בעשר אצבעותיהם ? מי יוביל אותו ?, מי ינהיג את כל הנפש אשר עשו בחרן ? האם לאחר מותם תלך ההשקעה של עשרות שנים לטמיון חס ושלום ? הם לא יכלו לסמן לעת עתה מי שראוי לקחת על עצמו את העול, להמשיך את המפעל חיים הענק שנמצא בשיא פריחתו.

התורה מספרת לנו התורה על אצילות נפשה של שרה אמנו, שבמסירות נפש ממש, בהתעלות מאין כמוה, היא יוזמת מהלך לא פשוט, היא פונה אל אברהם בהצעה אפשר לומר תמוה, לקחת את שיפחתה המצרית, את הגר, ולשאת אותה לאשה, היא מסכימה לחלוק את אברהם עם עוד אשה, ולא עם סתם אשה, עם שפחה, ולא עם סתם שפחה, עם מי שהיתה עד היום השפחה שלה, מהיום היא תקרא אשת אברהם, והכל למען המטרה הקדושה,”אולי אבנה ממנה”, כדי שיהיה מי שימשיך את כל המפעל האדיר ולא יגדע באיבו, איזו אצילות, איזו מסירות.

כאן יש להוסיף נקודה חשובה שכאשר פונה שרה שרה לאברהם בהעצעה זו היא משתמשת בלשון “אולי יבנה ממנה” בפשוטו הכונה בזה שהיא מוכנה לעשות את הצעד הזה גם אם רק קיים סיכוי שמהגר אכן יהיה ממשיך לאברהם.

בספר קול אליהו על התורה פרשת חיי שרה (פרק כד פסו’ לט) מובא בשם ילקוט הגרשוני, שבלשון הקדש כאשר חפץ האדם שלא יתקיים החשש בספק אשר הוא מעלה אזי יש להשתמש בלשון “פן”, כמו פן יפתה לבבכם (דברים יא. טז), פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (שם טו. ט), פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום (שם כט. יז), וכפי שלמדונו חז”ל במסכת עירובין (צו.) שהלשונות השמר, פן, ואל, אינם אלא לא תעשה, לא כן כאשר חפץ הוא שאכן יתממש אותו צד בספק שאז יש להשתמש בלשון “אולי”, כמו : “אולי ישא פני” (שם לב. כא), “אולי יש חמשים צדיקים” (שם יח. כד), “אולי אכפרה בעד חטאתכם” (שמות לב. ל), “אולי אוכל להלחם בו” (במדבר כב. יא) ממה שעשתה שרה שימוש בלשון “אולי” משמע שרצתה שרה בכל מאדה שדבר יצלח, ואכן יולד בן לאברהם מהגר, ובלבד שלא תיפסק חס ושלום עבודתו של אברהם לקרא בשם ה’.

על כוונתה הקדושה של שרה אמנו ניתן ללמוד ממה שאמרה לאברהם, אולי “אבנה” ממנה, הלא גם אם יוולד בן הרי הוא שייך לאברהם והגר, אברהם הוא זה שנבנה מהגר ולא שרה, מין הראוי היה שתאמר שרה לאברהם אולי “תבנה” ממנה, השימוש שעשתה שרה במילה אבנה באה לבטא את טהרת ליבה בכל המהלך, שלכן חשוב היה לה להעביר לאברהם את המסר ששמחתה תהא גדולה באם יוולד לו בן מהגר כאילו נולד בן זה לה עצמה, כאילו נבנתה היא.

אברהם לוקח את הגר לאשה, לשמחת הכל הגר הרה, אבל אז קורא דבר מוזר, הגר לוקחת את כל הענין של נישואיה עם אברהם למקום אחר לגמרי, היא רואה בכל הסיפור הזה מעבר ממצב של שפחה למצב של אשת אברהם, לא עוד שפחת שרה אלא אשת אברהם, הרגשה זו מביאה אותה לכדי זילזול בשרה, “ותיקל גבירתה בעיניה”, היא כבר לא מקבלת משרה.

בתגובה שרה אמנו מענה את הגר, מטרת העינוי לא היה חס ושלום כדי להתעלל בה, כדי לקבוע מי היותר חשובה, מטרת העינוי היה כדי לגרום לה הכנעה, הבן עתיד להיולד כדי סברא שרה יצטרך להתחנך על ידיה ועל פי רוחו של אברהם אבינו, במקום להיכנע ולקבל הגר בורחת אל המדבר, שם מתגלה אליה מלאך ה’ ומצוה עליה לשוב אל שרה ולהיות כנועה אליה, הגר שבה על עקבותיה וחוזרת אל ביתו של אברהם.

לא ארכו הימים ונולד בן, שמו נקרא ישמעאל, ה’ שמע אל רחשי ליבה של שרה, נולד הבן הכל כך מיוחל, זה שנועד להמשיך את אברהם אבינו, אברהם ושרה רואים בישמעאל ראוי והגון לתפקיד, להיות ממשיכו של אברהם ולכל מה שיבוא אח”כ מה שנקרא לימים “עם ישראל”.

לאחר שלוש עשרה שנים הקב”ה מתגלה אל אברהם ומבשר לו על בן נוסף שיולד לו, אך הפעם לא מהגר אלא משרה, לא בן שיפחה אלא בן גבירה, אברהם מודה לה’ על כך, אך בענותנותו הוא לא רואה בכך צורך, “לו יחיה ישמעאל לפניך” הוא אומר לה'”, יש לי את ישמעאל, אפשר להטיל עליו את המשימה של נשיאת העול, בתשובה עונה לו הי”ת “לא ירשך זה”, הוא כנראה לא ראוי לתפקיד זה, “אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק, והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו”, אברהם שלא מבין מה רע בישמעאל, למה הוא לא מתאים להיות ממשיכו, אבל הוא מקבל את הדברים ומודה לה’ על הבשורה.

לאחר שנה נולד בין לאברהם משרה וכפי שציוה ה’ הוא נקרא יצחק, יצחק הקטן גודל בבית אחד עם ישמעאל אחיו, הכל היה בסדר עד אותו יום שבו שרה רואה את ישמעאל “מצחק” עם יצחק, חז”ל מגלים לנו שהמילה מצחק מגוללת בתוכה לא רק צחוק תמים, אלא גילוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה זרה. שרה דרושת מאברהם בכל תוקף לסלק את ישמעאל מהבית באופן מידי, תחילה מסרב אברהם לבקשתה של שרה, בכל זאת מדובר בבנו יחידו אהובו, זה לא דבר קל, לאחר התערבותו של הי”ת אברהם מבין ששרה צודקת, ישמעאל יצא לתרבות רעה, השכם בבוקר קם אברהם ומשלח את הגר וישמעאל מביתו כאשר הוא מצייד אותם לחם ומים בלבד.

וכאן צריכים אנו לעמוד על שני שאלות עיקריות.

ראשית צריך ביאור הרי ישמעאל גדל בביתו של אברהם אבינו, על ברכיו הוא התחנך, אם כן איך יתכן שבתוך הבית הקדוש הזה, יגדל ילד שיגיע להיות פרוץ בגילוי עריות שפיכות דמים ועבודה זרה ?

זאת ועוד צריך ביאור שגם אם היה נגוע ישמעאל בעבירות חמורות אלו, מדוע בקשה שרה להוציאו מביתו של אברהם, הלא כל חייהם הכניסו אברהם ושרה לביתם עובדים עבודה זרה, כפי שדרשו חז”ל במסכת בבא מציעא (פו:) על הפסוק” ורחצו רגליכם” שחשדם שהיו עובדי עבודה זרה המשתחווים לאבק רגליהם, בכל זאת הכניסו אברהם ושרה את אותם אנשים לביתם שם לימדום אמונה בה’ והחזירום אל דרך המוטב, אם כן איך יתכן שדוקא כאשר מדובר בישמעאל בנו של אברהם ההוראה היא חד משמעית להוציאו מהבית ?

דבר נוסף שטעון ביאור הוא מדוע התורה אומרת ששרה ראתה את ישמעאל “מצחק” עם יצחק, המילה מצחק מגמדת את גודל הקלקול הנורא שהיה שם, הוא ממעיט מאד מחומרתן של העבירות שבאמת היה נגוע בהם ישמעאל, מדוע לא נאמר בתורה במפורש שראתה שרה את ישמעאל פרוץ באותן ג’ עבירות ?

 

שלוש עבירות חמורות היו תוצאה של התכונה מצחק

 

אכן שני שאלות אלו נראה שתלויות המה זו בזו, האחת מתרצת את חברתה, כאשר ראתה שרה את אותו צחוק, את אותם שלוש עבירות חמורות בהם היה פרוץ ישמעאל, היא שאלה את עצמה את אותה שאלה ממש, כיצד יתכן הדבר ? איך נתדרדר ישמעאל לכזו דיוטא תחתונה ? ועוד בביתה ? כלום לא ספג דבר מכל מה ששמע וראה ? היא ראתה בדבר כישלון שלה ושל אברהם !

כאשר העמיקה שרה בדבר, היא הגיעה למסקנא, שנפילה זו של ישמעאל היא תוצאה של המידה נוראה שקיננה בו, שהיא נקראת “מצחק”, הפירוש מצחק הוא מזלזל, עושה צחוק, בספרי המוסר מכונה תכונה זו בשם “ל י צ נ ו ת”.

ישמעאל הפיץ שמאבימלך נתעברה שרה

[אנו ודאי מכירים את דברי הרש”י על הפסוק בתחילת פרשת תולדות (פרק כה פסו’ יט) : “ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק”. רש”י הקדוש כותב שעל ידי הכתוב יצחק בן אברהם הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקדוש ברוך הוא, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם היה, שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק עיי”ש.

מי הם אותם ליצני הדור, אותם רשעים שהעיזו להפיץ שמועה כזו חמורה על שרה אמנו הצדקת ?

הספורנו בפרשתנו מגלה שהיה זה לא אחר מאשר ישמעאל בנה של הגר המצרית : כך מפרש הרב זצ”ל את המילה מצחק : “מלעיג על המשתה שנעשה בבית אברהם, באמרו שנתעברה מאבימלך. והטעם שלא קרה זה בעת לידת יצחק, [מדוע לא הפיץ ישמעאל שמועה זו כבר בזמן לידת יצחק] כותב הספורנו שאכן כבר בעת הלידה היה ישמעאל מצחק ואומר כן, רק שלא הרגישה בו שרה מחמת שהיתה אז טרודה עיי”ש.

החסרון שבמידת הליצנות

החיסרון הגדול שבמידה זו, הוא שאדם שנגוע בה אינו יכול לקבל תוכחות, המסילת ישרים זצ”ל כותב, שאדם הנגוע במידת הליצנות, משל למגן המשוך בשמן, שאינו מקבל את החיצים הנזרקים בו, גם אם יביאו לו מאה הוכחות שהוא טועה, גם אז הוא לא יקבל וישתנה, ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות, לכן אמרו רבותינו ז”ל במסכת עבודה זרה (יח:) שכל המתלוצץ נופל בגיהנם, כיון שהוא אינו מקבל תוכחות, מימלא הולך בדרך עקלקלות עד שהוא נופל בגינהום.

כל אותם שנים שחי ישמעאל במחיצתו של אברהם אבינו, הוא לא קיבל כלום מכל מה ששמע וראה שם, מידת הליצנות שקיננה בו מנעה ממנו לקבל ולהשתנות, משם ועד לנפילתו בחמורות שבעבירות היתה הדרך קצרה, זו כוונת התורה שראתה שרה את ישמעאל מצחק עם יצחק, היינו שראתה שיש בו את התכונה של ליצנות, לכן בקשה מיד לגרשו מביתם שלא ישפיע מתכונה זו גם על יצחק חס ושלום.

כל הנפש אשר עשו אברהם ושרה בחרן, היו אנשים שגדלו במקומות של כפירה של אנשים חטאים, אבל אלה לא נבעו אצלם מחמת תכונה שהיתה בהם, אלה מחמת שזה החינוך שקיבלו במקום בו גדלו, לכן הכניסום אברהם ושרה לביתם, שם הם לימדו אותם אמונה ודרך ארץ, והכניסום תחת כנפי השכינה, לא כן ישמעאל שגדל בביתם של אברהם ושרה, למרות שהוא קיבל את החינוך הכי טהור והכי טוב שיש, בכל זאת מתגלים אצלו תכונות שליליות כאלה, כל זה תוצאה של התכונה הקשה שקיננה בו כפי שביארנו, ככזה הוא חסר תקנה, לכן נחרץ דינו להוציאו מביתו של אברהם מיד כדי שלא ישפיע לרעה גם על יצחק.

 

ועדיין צריך ביאור מהיכן נשתרשה בישמעאל תכונה רעה זו, מהיכן למד להיות מזלזל בכל דבר שבקדושה ?

צריך לומר שאת זה קיבל מאמו הגר, כפי שסיפרנו לאחר שנלקחה הגר על ידי אברהם לאשה, החלה לזלזל בשרה “ותקל גבירתה בעיניה”, אותו זלזול התבטא בכך שהיא הפסיקה לקבל משרה, תכונה זו עברה ממנה אל ישמעאל בנה וכך היה גם הוא מזלזל בכל מה שניסתה שרה ללמדו.

ועדיין צריך לברר מנין השתרשה תכונה רעה זו בהגר שפחת שרה ?

העם המצרי היה נגוע בליצנות

 

במדרש רבה פרשת לך לך (פרשה מה) אומר ר”ש בן יוחאי : “הגר בתו של פרעה היתה וכיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו נטל בתו ונתנה לו, אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר”.

המלבי”ם בפרשת כי תשא (פרק לב פסוק ו) כותב שמנהג המצריים היה לעשות צחוק ומחולות.

במסכת עבודה זרה (יט.) דרשו על הפסוק בספר תהילים (פרק א פסו’ א) : “ובמושב לצים לא ישב”, שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו, שנאמר : “ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו”, וכן איתא במדרש שמואל פרשה יב אות ב) : לץ תכה אלו הפלשתים, ופתי יערים אלו הסגנים. ד”א לץ תכה אלו פלשתים, ופתי יערים אלו הסרנים”. וכן במדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה סא אות א) : “ובמושב לצים לא ישב זה אבימלך”, עי’ בשם משמואל פרשת בשלח (תרע”ב) דלכן גלות יצחק אבינו ע”ה היתה בפלשתים, שיצחק מדתו יראת שמים ששחוק וליצנות הוא היפוך לגמרי מיראה ופחד עיי”ש.

יתכן מאד שתכונה זו של ליצנות שהיתה בפלישתים הושרשה בהם מאביהם מצרים כפי שכותבת התורה בספר בראשית (פרק י פסו’ יג – יד) : “ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתחים, ואת פתרסים ואת כסלחים, אשר יצאו משם פלשתים”.

הגר בהיותה בת לעם המצרי היתה מידת הליצנות מושרשת בה באופן טבעי מאביה ואבות אבותיה היתה לוקה גם היא בתכונה רעה זו, וממנה נולדה תכונה רעה זו גם בישמעאל בנה.

הכלי יקר זצ”ל בספר בראשית (פרק כא פסו’ ט) מדייק מלשון הפסוק : “ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק”, לא אמר הפסוק ותרא את ישמעאל אלא את בן הגר המצרית, בזה באה התורה לומר שהיה נגוע בפגמים אלו מצד שהיה בן הגר המצרית לכן הולידה בדומה לה, כי כל המצרים שטופי זימה שנאמר (יחזקאל כג כ) וזרמת סוסים זרמתם, ותולדותיהן כיוצא בהם עיי”ש.

כעין זה כותב הספורנו שחשבה שהתעורר לזה הלעג מפני ששמע כך מאמו, כאומרם ז”ל [במסכת סוכה (נו:) שותא דינוקא בשוקא או דאבוהי או דאימיה, לכן קראה לו בן הגר המצרית ולא בשמו ישמעאל.

[בהמשך אומרת התורה “ותענה שרה”, כבר כתבנו שקשה לומר על שרה אמנו שהיא פעלה ממניעים של נקמה חס ושלום, אם כן מה פירוש ותענה ?

כאשר נראה מלאך ה’ אל הגר במדבר אחר שברחה מביתו של אברהם הוא אומר לה : “שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה”. מה פירוש התעני ? מסבירים המפרשים שהתעני הכוונה השתעבדי, זהו הפירוש ותענה שרה, שרה אמנו השתעבדה בה כפי מה שהיתה נוהגת בה לפני שנשאה אברהם לאשה.

ומדוע התורה קוראת השתעבדות זו עינוי ?

משום שהגר זלזלה בשרה, היא הרגישה גבירה, כיון שכן גם אותם מלאכות פשוטות שהיתה רגילה לעשותם בביתו של אברהם, מעתה נראו מלאכות אלה בעיניה כמשא, היא הרגישה עינוי בעשייתם]

אברהם שולח את ישמעאל בנו עם הגר אמו מביתו, הם הולכים במדבר, המים אוזלים ומצבו של ישמעאל שהיה חולה מאד הולך ומתדרדר עד שהוא גוסס, הגר מניחה אותו תחת אחד השיחים והולכת, בשמים מתחולל מאבק גדול בין הקב”ה למלאכים, ה’ אומר לעשות לו נס ולהצילו, ואילו המלאכים מבקשים שלא לעשות לו נס שכן בניו עתידים להמית את בני ישראל בצמא, ה’ שואל אותם מה מצבו כעת צדיק או רשע, צדיק הם עונים, וה’ אומר להם איני דן אותו אלא לפי מצבו העכשווי, ונעשה נס והגר אורה באר מים וישמעאל ניצל.

פלא עצום !

הי”ת שואל את המלאכים מה מצבו של ישמעאל כעת, והם עונים, צדיק, איך ייתכן שהוא צדיק, הרי הוא יצא לתרבות רעה, הוא היה פרוץ בג’ עבירות חמורות, ואיך יתכן שיאמרו עליו שהוא צדיק ?

צריך לומר שכאשר שילח אברהם את ישמעאל מביתו, כשראה ישמעאל שלא צייד אותם אברהם אביו רק בלחם ומים, הדבר לא נתן מנוח לנפשו, כיצד יתכן ? !! אברהם איש החסד, זה שהכניס לביתו כל זב ומצורע, שהאכיל בביתו עובדי עבודה זרה, שקיים בכל אחד ואחד אכילה שתייה ולויה, איך יתכן שעם בנו עצמו ובשרו יתנהג בכזו אכזריות, יש לכך סיבה !

אז החל לחלחל אל ראשו שזה משום שהוא לא הלך בדרכו, שלא קיבל ממנו את הדרך שניסה להתוות לו, מיד הרהר ישמעאל בתשובה על מעשיו, לכן נחשב כצדיק, שכן אמרו חז”ל במסכת קידושין (מט.) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה, ואכן מצינו שהרהורים אלו הבשילו ובסוף ימיו עשה ישמעאל תשובה.

רואים אנו מכאן שפעמים ומייעדים לאדם תפקיד חשוב, אבל האדם בשביל נגע קטן שלא טופל, שלא מוגר, הופך את עצמו מראוי ללא ראוי.

אכן בסוף ימיו עשה ישמעאל הוא תשובה כמו שמובא ברש”י על הפסוק בפרשת חיי שרה (פרק כה פסוק ט) : “ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה, אל שדה עפרן בן צחר החתי, אשר על פני ממרא”. מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, הוא ביטל עצמו לפני יצחק ההפיך ממה שהיה מצחק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך וארא

 

כאשר היו אברהם ושרה זקנים ועדיין לא זכו להיפקד, הטרידה אותם המחשבה שהנה הם עברו כבר את גיל גבורות, יום אחד יצטרכו ללכת לעולם שכולו טוב, אף אחד הרי לא חי לנצח אם כן מה יהיה עם כל המפעל הגדול שהם בנו בעשר אצבעותיהם ? מי יוביל אותו ?, מי ינהיג את כל הנפש אשר עשו בחרן ? האם לאחר מותם תלך ההשקעה של עשרות שנים לטמיון חס ושלום ? הם לא יכלו לסמן לעת עתה מי שראוי לקחת על עצמו את העול, להמשיך את המפעל חיים הענק שנמצא בשיא פריחתו.

התורה מספרת לנו התורה על אצילות נפשה של שרה אמנו, שבמסירות נפש ממש, בהתעלות מאין כמוה, היא יוזמת מהלך לא פשוט, היא פונה אל אברהם בהצעה אפשר לומר תמוה, לקחת את שיפחתה המצרית, את הגר, ולשאת אותה לאשה, היא מסכימה לחלוק את אברהם עם עוד אשה, ולא עם סתם אשה, עם שפחה, ולא עם סתם שפחה, עם מי שהיתה עד היום השפחה שלה, מהיום היא תקרא אשת אברהם, והכל למען המטרה הקדושה,”אולי אבנה ממנה”, כדי שיהיה מי שימשיך את כל המפעל האדיר ולא יגדע באיבו, איזו אצילות, איזו מסירות.

כאן יש להוסיף נקודה חשובה שכאשר פונה שרה שרה לאברהם בהעצעה זו היא משתמשת בלשון “אולי יבנה ממנה” בפשוטו הכונה בזה שהיא מוכנה לעשות את הצעד הזה גם אם רק קיים סיכוי שמהגר אכן יהיה ממשיך לאברהם.

בספר קול אליהו על התורה פרשת חיי שרה (פרק כד פסו’ לט) מובא בשם ילקוט הגרשוני, שבלשון הקדש כאשר חפץ האדם שלא יתקיים החשש בספק אשר הוא מעלה אזי יש להשתמש בלשון “פן”, כמו פן יפתה לבבכם (דברים יא. טז), פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (שם טו. ט), פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום (שם כט. יז), וכפי שלמדונו חז”ל במסכת עירובין (צו.) שהלשונות השמר, פן, ואל, אינם אלא לא תעשה, לא כן כאשר חפץ הוא שאכן יתממש אותו צד בספק שאז יש להשתמש בלשון “אולי”, כמו : “אולי ישא פני” (שם לב. כא), “אולי יש חמשים צדיקים” (שם יח. כד), “אולי אכפרה בעד חטאתכם” (שמות לב. ל), “אולי אוכל להלחם בו” (במדבר כב. יא) ממה שעשתה שרה שימוש בלשון “אולי” משמע שרצתה שרה בכל מאדה שדבר יצלח, ואכן יולד בן לאברהם מהגר, ובלבד שלא תיפסק חס ושלום עבודתו של אברהם לקרא בשם ה’.

על כוונתה הקדושה של שרה אמנו ניתן ללמוד ממה שאמרה לאברהם, אולי “אבנה” ממנה, הלא גם אם יוולד בן הרי הוא שייך לאברהם והגר, אברהם הוא זה שנבנה מהגר ולא שרה, מין הראוי היה שתאמר שרה לאברהם אולי “תבנה” ממנה, השימוש שעשתה שרה במילה אבנה באה לבטא את טהרת ליבה בכל המהלך, שלכן חשוב היה לה להעביר לאברהם את המסר ששמחתה תהא גדולה באם יוולד לו בן מהגר כאילו נולד בן זה לה עצמה, כאילו נבנתה היא.

אברהם לוקח את הגר לאשה, לשמחת הכל הגר הרה, אבל אז קורא דבר מוזר, הגר לוקחת את כל הענין של נישואיה עם אברהם למקום אחר לגמרי, היא רואה בכל הסיפור הזה מעבר ממצב של שפחה למצב של אשת אברהם, לא עוד שפחת שרה אלא אשת אברהם, הרגשה זו מביאה אותה לכדי זילזול בשרה, “ותיקל גבירתה בעיניה”, היא כבר לא מקבלת משרה.

בתגובה שרה אמנו מענה את הגר, מטרת העינוי לא היה חס ושלום כדי להתעלל בה, כדי לקבוע מי היותר חשובה, מטרת העינוי היה כדי לגרום לה הכנעה, הבן עתיד להיולד כדי סברא שרה יצטרך להתחנך על ידיה ועל פי רוחו של אברהם אבינו, במקום להיכנע ולקבל הגר בורחת אל המדבר, שם מתגלה אליה מלאך ה’ ומצוה עליה לשוב אל שרה ולהיות כנועה אליה, הגר שבה על עקבותיה וחוזרת אל ביתו של אברהם.

לא ארכו הימים ונולד בן, שמו נקרא ישמעאל, ה’ שמע אל רחשי ליבה של שרה, נולד הבן הכל כך מיוחל, זה שנועד להמשיך את אברהם אבינו, אברהם ושרה רואים בישמעאל ראוי והגון לתפקיד, להיות ממשיכו של אברהם ולכל מה שיבוא אח”כ מה שנקרא לימים “עם ישראל”.

לאחר שלוש עשרה שנים הקב”ה מתגלה אל אברהם ומבשר לו על בן נוסף שיולד לו, אך הפעם לא מהגר אלא משרה, לא בן שיפחה אלא בן גבירה, אברהם מודה לה’ על כך, אך בענותנותו הוא לא רואה בכך צורך, “לו יחיה ישמעאל לפניך” הוא אומר לה'”, יש לי את ישמעאל, אפשר להטיל עליו את המשימה של נשיאת העול, בתשובה עונה לו הי”ת “לא ירשך זה”, הוא כנראה לא ראוי לתפקיד זה, “אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק, והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו”, אברהם שלא מבין מה רע בישמעאל, למה הוא לא מתאים להיות ממשיכו, אבל הוא מקבל את הדברים ומודה לה’ על הבשורה.

לאחר שנה נולד בין לאברהם משרה וכפי שציוה ה’ הוא נקרא יצחק, יצחק הקטן גודל בבית אחד עם ישמעאל אחיו, הכל היה בסדר עד אותו יום שבו שרה רואה את ישמעאל “מצחק” עם יצחק, חז”ל מגלים לנו שהמילה מצחק מגוללת בתוכה לא רק צחוק תמים, אלא גילוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה זרה. שרה דרושת מאברהם בכל תוקף לסלק את ישמעאל מהבית באופן מידי, תחילה מסרב אברהם לבקשתה של שרה, בכל זאת מדובר בבנו יחידו אהובו, זה לא דבר קל, לאחר התערבותו של הי”ת אברהם מבין ששרה צודקת, ישמעאל יצא לתרבות רעה, השכם בבוקר קם אברהם ומשלח את הגר וישמעאל מביתו כאשר הוא מצייד אותם לחם ומים בלבד.

וכאן צריכים אנו לעמוד על שני שאלות עיקריות.

ראשית צריך ביאור הרי ישמעאל גדל בביתו של אברהם אבינו, על ברכיו הוא התחנך, אם כן איך יתכן שבתוך הבית הקדוש הזה, יגדל ילד שיגיע להיות פרוץ בגילוי עריות שפיכות דמים ועבודה זרה ?

זאת ועוד צריך ביאור שגם אם היה נגוע ישמעאל בעבירות חמורות אלו, מדוע בקשה שרה להוציאו מביתו של אברהם, הלא כל חייהם הכניסו אברהם ושרה לביתם עובדים עבודה זרה, כפי שדרשו חז”ל במסכת בבא מציעא (פו:) על הפסוק” ורחצו רגליכם” שחשדם שהיו עובדי עבודה זרה המשתחווים לאבק רגליהם, בכל זאת הכניסו אברהם ושרה את אותם אנשים לביתם שם לימדום אמונה בה’ והחזירום אל דרך המוטב, אם כן איך יתכן שדוקא כאשר מדובר בישמעאל בנו של אברהם ההוראה היא חד משמעית להוציאו מהבית ?

דבר נוסף שטעון ביאור הוא מדוע התורה אומרת ששרה ראתה את ישמעאל “מצחק” עם יצחק, המילה מצחק מגמדת את גודל הקלקול הנורא שהיה שם, הוא ממעיט מאד מחומרתן של העבירות שבאמת היה נגוע בהם ישמעאל, מדוע לא נאמר בתורה במפורש שראתה שרה את ישמעאל פרוץ באותן ג’ עבירות ?

אכן שני שאלות אלו נראה שתלויות המה זו בזו, האחת מתרצת את חברתה, כאשר ראתה שרה את אותו צחוק, את אותם שלוש עבירות חמורות בהם היה פרוץ ישמעאל, היא שאלה את עצמה את אותה שאלה ממש, כיצד יתכן הדבר ? איך נתדרדר ישמעאל לכזו דיוטא תחתונה ? ועוד בביתה ? כלום לא ספג דבר מכל מה ששמע וראה ? היא ראתה בדבר כישלון שלה ושל אברהם !

אכן כאשר העמיקה שרה בדבר היא הגיעה למסקנא שנפילה זו של ישמעאל היא תוצאה של המידה נוראה שקיננה בו, שהיא נקראת “מצחק”, הפירוש מצחק הוא מזלזל, עושה צחוק, בספרי המוסר מכונה תכונה זו בשם “ל י צ נ ו ת”.

החיסרון הגדול שבמידה זו הוא שאדם שנגוע בה אינו יכול לקבל, המסילת ישרים כותב שאדם הנגוע בליצנות דומה הוא למגן המשוך בשמן שאינו מקבל את החיצים הנזרקים בו, מי שיש בו את התכונה של הליצנות גם אם יביאו לו מאה הוכחות על כך שהוא טועה הוא לא יקבל, כי ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות, ולכן אמרו רבותינו ז”ל במסכת עבודה זרה (יח:) כל המתלוצץ נופל בגיהנם, וגם זה הוא מהטעם הנ”ל, שכיון שאינו מקבל, מימלא הולך בדרך עקלקלות עד שנופל בגינהום, גם ישמעאל היתה בו תכונה זו של מצחק, כיון שכן הוא לא קיבל כלום מכל מה ששמע וראה בביתו של אברהם וזה הביאו לצאת לתרבות רעה.

כל אותם שנים שחי ישמעאל במחיצתו של אברהם אבינו הוא לא קיבל כלום מכל מה ששמע וראה, מידת הליצנות שקיננה בו מנעה ממנו לקבל ובעיקבות זה להשתנות, משם ועד לנפילתו בחמורות שבעבירות היתה הדרך קצרה, זו כוונת התורה שראתה שרה את ישמעאל מצחק עם יצחק, היינו שראתה שיש בו את התכונה של ליצנות, לכן בקשה מיד לגרשו מביתם שלא ישפיע מתכונה זו גם על יצחק חס ושלום.

כל הנפש אשר עשו אברהם ושרה בחרן, היו אנשים שגדלו במקומות של כפירה של אנשים חטאים, אבל אלה לא נבעו אצלם מחמת תכונה שהיתה בהם אלה מחמת שזה החינוך שקיבלו במקום בו גדלו, לכן הכניסום אברהם ושרה לביתם שם לימדו אותם אמונה ודרך ארץ והכניסום תחת כנפי השכינה, לא כן ישמעאל שגדל בביתם של אברהם ושרה, הוא קיבל את החינוך הכי טהור ובכל זאת מתגלים אצלו תכונות שליליות כאלה, אין אלו אלא תוצאה של תכונה קשה שמקוננת בו כפי שביארנו, ככזה הוא חסר תקנה, לכן נחרץ דינו להוציאו מביתו של אברהם כדי שלא ישפיע גם על יצחק.

ועדיין צריך ביאור מהיכן נשתרשה בישמעאל תכונה רעה זו, מהיכן למד להיות מזלזל בכל דבר שבקדושה ?

צריך לומר שאת זה קיבל מאמו הגר, כפי שסיפרנו לאחר שנלקחה הגר על ידי אברהם לאשה, החלה לזלזל בשרה “ותקל גבירתה בעיניה”, אותו זלזול התבטא בכך שהיא הפסיקה לקבל משרה, תכונה זו עברה ממנה אל ישמעאל בנה וכך היה גם הוא מזלזל בכל מה שניסתה שרה ללמדו.

ועדיין צריך לברר מנין השתרשה תכונה רעה זו בהגר שפחת שרה ?

העם המצרי היה נגוע בליצנות

במדרש רבה פרשת לך לך (פרשה מה) אומר ר”ש בן יוחאי : “הגר בתו של פרעה היתה וכיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו נטל בתו ונתנה לו, אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר”.

המלבי”ם בפרשת כי תשא (פרק לב פסוק ו) כותב שמנהג המצריים היה לעשות צחוק ומחולות

במסכת עבודה זרה (יט.) דרשו על הפסוק בספר תהילים (פרק א פסו’ א) : “ובמושב לצים לא ישב”, שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו, שנאמר : “ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו”, וכן איתא במדרש שמואל פרשה יב אות ב) : לץ תכה אלו הפלשתים, ופתי יערים אלו הסגנים. ד”א לץ תכה אלו פלשתים, ופתי יערים אלו הסרנים”. וכן במדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה סא אות א) : “ובמושב לצים לא ישב זה אבימלך”, עי’ בשם משמואל פרשת בשלח (תרע”ב) דלכן גלות יצחק אבינו ע”ה היתה בפלשתים, שיצחק מדתו יראת שמים ששחוק וליצנות הוא היפוך לגמרי מיראה ופחד עיי”ש.

יתכן מאד שתכונה זו של ליצנות שהיתה בפלישתים הושרשה בהם מאביהם מצרים כפי שכותבת התורה בספר בראשית (פרק י פסו’ יג – יד) : “ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתחים, ואת פתרסים ואת כסלחים, אשר יצאו משם פלשתים”.

הגר בהיותה בת לעם המצרי היתה מידת הליצנות מושרשת בה באופן טבעי מאביה ואבות אבותיה היתה לוקה גם היא בתכונה רעה זו, וממנה נולדה תכונה רעה זו גם בישמעאל בנה

הכלי יקר זצ”ל בספר בראשית (פרק כא פסו’ ט) מדייק מלשון הפסוק : “ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק”, לא אמר הפסוק ותרא את ישמעאל אלא את בן הגר המצרית, בזה באה התורה לומר שהיה נגוע בפגמים אלו מצד שהיה בן הגר המצרית לכן הולידה בדומה לה, כי כל המצרים שטופי זימה שנאמר (יחזקאל כג כ) וזרמת סוסים זרמתם, ותולדותיהן כיוצא בהם עיי”ש.

כעין זה כותב הספורנו שחשבה שהתעורר לזה הלעג מפני ששמע כך מאמו, כאומרם ז”ל [במסכת סוכה (נו:) שותא דינוקא בשוקא או דאבוהי או דאימיה, לכן קראה לו בן הגר המצרית ולא בשמו ישמעאל

 

[בהמשך אומרת התורה “ותענה שרה”, כבר כתבנו שקשה לומר על שרה אמנו שהיא פעלה ממניעים של נקמה חס ושלום, אם כן מה פירוש ותענה ?

כאשר נראה מלאך ה’ אל הגר במדבר אחר שברחה מביתו של אברהם הוא אומר לה : “שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה”. מה פירוש התעני ? מסבירים המפרשים שהתעני הכוונה השתעבדי, זהו הפירוש ותענה שרה, שרה אמנו השתעבדה בה כפי מה שהיתה נוהגת בה לפני שנשאה אברהם לאשה.

ומדוע התורה קוראת השתעבדות זו עינוי ?

משום שהגר זלזלה בשרה, היא הרגישה גבירה, כיון שכן גם אותם מלאכות פשוטות שהיתה רגילה לעשותם בביתו של אברהם, מעתה נראו מלאכות אלה בעיניה כמשא, היא הרגישה עינוי בעשייתם]

אברהם שולח את ישמעאל בנו עם הגר אמו מביתו, הם הולכים במדבר, המים אוזלים ומצבו של ישמעאל שהיה חולה מאד הולך ומתדרדר עד שהוא גוסס, הגר מניחה אותו תחת אחד השיחים והולכת, בשמים מתחולל מאבק גדול בין הקב”ה למלאכים, ה’ אומר לעשות לו נס ולהצילו, ואילו המלאכים מבקשים שלא לעשות לו נס שכן בניו עתידים להמית את בני ישראל בצמא, ה’ שואל אותם מה מצבו כעת צדיק או רשע, צדיק הם עונים, וה’ אומר להם איני דן אותו אלא לפי מצבו העכשווי, ונעשה נס והגר אורה באר מים וישמעאל ניצל.

פלא עצום !

הי”ת שואל את המלאכים מה מצבו של ישמעאל כעת, והם עונים, צדיק, איך ייתכן שהוא צדיק, הרי הוא יצא לתרבות רעה, הוא היה פרוץ בג’ עבירות חמורות, ואיך יתכן שיאמרו עליו שהוא צדיק ?

צריך לומר שכאשר שילח אברהם את ישמעאל מביתו, כשראה ישמעאל שלא צייד אותם אברהם אביו רק בלחם ומים, הדבר לא נתן מנוח לנפשו, כיצד יתכן ? !! אברהם איש החסד, זה שהכניס לביתו כל זב ומצורע, שהאכיל בביתו עובדי עבודה זרה, שקיים בכל אחד ואחד אכילה שתייה ולויה, איך יתכן שעם בנו עצמו ובשרו יתנהג בכזו אכזריות, יש לכך סיבה !

אז החל לחלחל אל ראשו שזה משום שהוא לא הלך בדרכו, שלא קיבל ממנו את הדרך שניסה להתוות לו, מיד הרהר ישמעאל בתשובה על מעשיו, לכן נחשב כצדיק, שכן אמרו חז”ל במסכת קידושין (מט.) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה, ואכן מצינו שהרהורים אלו הבשילו ובסוף ימיו עשה ישמעאל תשובה.

רואים אנו מכאן שפעמים ומייעדים לאדם תפקיד חשוב, אבל האדם בשביל נגע קטן שלא טופל, שלא מוגר, הופך את עצמו מראוי ללא ראוי.

ואכן בסוף ימיו עשה ישמעאל תשובה ויקברו אותו יצחק וישמעאל יצחק לפני ישמעאל הוא הקדים את יצחק לפניו הוא ביטל עצמו לפני יצחק ההפיך ממצחק

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך – וירא

 

פרשת לך לך ופרשת וירא קשורות הן זו לזו, ולא רק בשל העובדה שבשתיהן מסופר אודות אברהם אבינו, אלא גם משום שבפרשת לך לך מוזכר הנסיון הראשון שבו נתנסה אברהם אבינו שהוא נסיון הגירות, והוא אומרו יתעלה לו לך לך מארצך וממולדתך, ובפרשת וירא מוזכר הנסיון האחרון שבעשרת הנסיונות שנתנסה בהם והוא נסיון העקידה כפי שנאמר בספר בראשית (פרק כב פסוק א) “ויהי אחר הדברים האלה והא’ נסה את אברהם.

 

במסכת אבות (פרק ה משנה ג) נאמר “עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום” ע”כ

 

ובפירוש המשנה לרמב”ם שם כותב “העשרה נסיונות אשר נתנסה אברהם אבינו כולם כתובים. הראשון הגירות, והוא אומרו יתעלה לו לך לך מארצך וממולדתך. והשני הרעב אשר מצא בארץ כנען כאשר השתקע בארץ, וכבר יועד לו “ואעשך… ואברכך ואגדלה שמך”, וזה נסיון גדול, והוא אומרו: “ויהי רעב בארץ” וכו’. והנסיון השלישי עשוק המצרים אותו בלקיחת שרה לפרעה. והרביעי הלחמו בארבעה מלכים. והחמישי לקחו הגר כשנואש מההולדה משרה. והששי המילה, אשר צווה בה בשנות הזיקנה. והשביעי עשוק מלך גרר אותו בלקיחת שרה גם כן. והשמיני הרחקת הגר אחר היבנותו ממנה. והתשיעי הרחקת בנו ישמעאל, והוא אמרו לו יתעלה “אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך”, וכבר העיד הכתוב כמה קשה היה הדבר עליו “וירע הדבר מאד בעיני אברהם”, אבל הוא קיים ציוויו יתעלה וגרשם. והעשירי עקדת יצחק.

 

[אכן בפירוש רבנו עובדיה מברטנורא שם כותב שהנסיון הראשון שנתנסה בו אברהם אבינו הוא נסיון אור כשדים, שהשליכו נמרוד לכבשן האש וכן בספר הישר לרבנו תם (חלק החידושים) (סימן קמו) כותב שהנסיון האחרון הוא מקנת מערת המכפלה במיתת שרה ובפירוש רבינו יונה על אבות שם כותב כדעת הברטנורא שהנסיון הראשון היה אור כשדים וגם כרבנו תם שהנסיון הראשון היה קבורת שרה אומנם יש ראיה לשיטת הרמב”ם מדברי המדרש תנחומא שם אומר רבי לוי נסיון הראשון כנסיון האחרון נסיון הראשון בלך לך מארצך נסיון האחרון בלך לך אל ארץ המוריה עיי”ש בשתי הנסיונות נאמר לאברהם לך לך בנסיון הראשון היתה זו הליכה שענינה הוא התנתקות מכל העבר ההליכה השניה היתה אפוא לצורך התנתקות מכל העתיד]

ולכאורה יש להבין מדוע בכל התשעה נסיונות האחרים מלבד נסיון העקידה לא הוזכרה המילה נסיון ? מדוע לא נאמר וה’ ניסה את אברהם ויאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך מדוע רק בנסיון האחרון בנסיון העקידה נאמר וה’ ניסה את אברהם ?

 

במסכת סנהדרין (פט:) איתא והאלהים נסה את אברהם ויאמר קח נא את בנך אמר רבי שמעון בר אבא אין נא אלא לשון בקשה, משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה והיה לו גבור אחד ונצחן, לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, אמר לו, בבקשה ממך עמוד לי במלחמה זו שלא יאמרו ראשונות אין בהם ממש, אף הקב”ה אמר לאברהם ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים וכו’ ע”כ [הובא ברש”י]

 

שלא יאמרו אין ממש בראשונים ?

האם רק בשל העובדה שלא יעקוד אברהם את יצחק, שלא יעמוד בנסיון האחרון שוב אין ערך לכל הנסיונות שכן עמד בהם עד כה, האם טמינת עצמו בקרקע שלוש עשרה שנה ומה שהושלך לכבשן האש בזמן נמרוד וגירוש בנו יחידו ואהובו, וכל יתר הנסיונות היו לחינם ?

 

ר’ ירוחם זצ”ל שואל הלא פיסגת הנסיונות של אברהם אבינו הוא נסיון העקידה אחרי נסיון זה נאמר לאברהם עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, מדוע א”כ לא ניסה הי”ת את אברהם בנסיון אחד בנסיון העקידה ?

לשם מה היו נצרכים כל תשעת הנסיונות שקדמו לעקידה ?

 

ר”א לופיאן זצ”ל שואל מה כל ההתפעלות הגדולה ממעשה העקידה הרי מצינו בהיסטוריה הרבה פעמים שאנשים היו מוכנים להמית אפילו את עצמם עבור כל מיני אידאולגיות שהם מאמינים בהם ובעד כל מיני אמיתות שהלכו אחריהם ?

 

בדומה לזה שואלים בעלי המוסר מדוע ענין עקידת יצחק תופס מקום כדבר עצום וגדול, הן אמת שלהקריב בן יחיד אינו דבר של מה בכך אבל היו במשך הדורות כמה וכמה מקרים של מסירות נפש של כפי שמובא בגיטין (נז.) מעשה בד’ מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן אמר ה’ מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, מבשן אשיב מבין שיני אריה אשיב, ממצולות ים אלו שטובעין בים כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים ק”ו בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך כך אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה ! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר “כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה” ע”כ

וכן מובא שם המקרה של חנה ושבעת בניה שמסרו עצמם על קדושת ה’ ואמרה להם “בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות” ?

 

“עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה”

וכי עד עתה לא נודע שאברהם  הוא ירא אלוקים, האם בכל נסיונות שנתנסה אברהם קודם לעקידה אין בהם כדי ללמד ולהעיד על יראתו השלימה של אברהם אבינו ?

 

עוד קשה מדוע לפני העקידה נאמר לאברהם : “קח נא את בנך יחידך אשר אהבת את יצחק”, אחר העקידה נאמר : “ולא חשכת את בנך את יחידך ממני” מדוע לא נאמר גם כאן “אשר אהבת” ?

 

בהקדמה לספר שב שמעתתא כותב המחבר ” כי הנסיון היה על שראה הש”י שאהב את בנו שהוליד למאה. ועל זה נתפשטה האהבה ולא היתה שלימה עמו ית’ לכן אמר לו לשחוט את בנו אשר אהב להשבית את האהבה מבנו ולהשלימה לו ית’. ואחר עמדו בנסיון וכבר השלים אהבתו לו ית’ עד שבאהבתו רצה לשחוט בנו יחידו אז כבר שבתה האהבה מבנו והשלים כל חלקיו לבורא ית’ ולכן לא הזכיר שוב אהבה ליצחק רק יחידו” עכ”ל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

אברהם אבינו וסדום

“וירא ה’ אליו באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום”.

אברהם אבינו זקן בן תשעים ותשע, ביום השלישי למילה, חלש חולה וכואב, [במסכת בבא מציעא (פו:) מובא שהיה אברהם קושר ומתיר את החבישה שעל המילה היה מתייסר בזה מאד], במקום לנוח בתוך באהל, לאגור כוחות כדי שיוכל להמשיך את מפעל האכנסת אורחים שלו, במקום זה הוא יושב בפתח האהל, מייחל ומצפה שיעבור משהו כדי שהוא יוכל בו לקיים מצות הכנסת אורחים.

התורה מדגישה שאברהם ישב בפתח האהל כחום היום, בשיר השירים (פרק ד פסוק ו) נאמר : “עד שיפוח היום”, מפרש שם רש”י עד שתתפשט החמה, כחום היום פרושו כחום השמש, במסכת בבא מציעא (פו:) מובא שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, במסכת עבודה זרה (ג:) אומר ריש לקיש שאין גיהנם לעולם הבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה, מדובר בחום יוצא מגדר הרגיל, כדברי הנביא מלאכי (פרק ג פסוק יט) : “כי הנה היום בא בוער כתנור”, לכן כאשר שלח הקב”ה אורחים לאברהם הוא לא שלח לו אנשים רגילים אלא מלאכים בדמות אנשים וזה מפני שאף בן אדם לא היה יכול לסבול את החום האדיר שהיה בחוץ, את כל זה עשה הי”ת כדי שלא יטרח אותו צדיק באורחים.

במסכת בבא מציעא שם מובא שלמרות החום הגדול ששרר בחוץ, שלח אברהם את אליעזר עבדו לראות אולי בכל זאת יעבור משהו, אליעזר יצא ומיד חזר והודיע לאברהם שאין נפש חיה בחוץ, אברהם סירב להאמין לדברי אליעזר וביקש לצאת לחפש אורחים בעצמו. [בספר בן יהוידע כותב רבי יוסף חיים זצ”ל שודאי לא חשב אברהם שאליעזר משקר, אליעזר היה צדיק וחכם ומדלה ומשקה מתורת רבו לאחרים, הוא רק טען שמן הסתם אליעזר כעבד נאמן עושה את המוטל עליו לדאוג לאדונו, וכדי שאברהם לא יטרח באורחים כשהוא חולה ומסוכן הוא אומר לו שאין אנשים בחוץ], עכ”פ אברהם מבקש בעצמו לראות אם אכן אין עוברי דרכים.

ראה הקב”ה שאברהם מבקש להכניס את עצמו לסכנה בשביל לקיים מצות הכנסת אורחים, כדי שתנוח דעתו של אברהם הוא שולח מן השמים שלושה מלאכים, מיכאל וגבריאל ורפאל, במסכת קידושין (לב:) מבואר שהם לא נראו לו כמלאכים אלא כערביים.

ומה החידוש בזה, מה זה משנה אם הם היו כישמעאלים או כשלושה אנשים מאומה אחרת, מה מיוחד באומה הישמעאלית שבחר הי”ת להביא אל אברהם אורחים דוקא בדמות אומה זו ?

במסכת כתובות (סו:) איתא שרבן יוחנן בן זכאי ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים אמר : אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, כותב הרש”י שהערביים נקראים אומה שפלה ששוכני אהלים הם במדבר, אלה האנשים שבאו אל אברהם.

לאברהם אבינו לא היה משנה מי עומד לפניו, כל הבאים היו בבחינת היכי תמצי לקיים מצות חסד, לכן מיד אברהם הכניס אותם לאהל, הוא מצווה את שרה שהיתה בעצמה בת תשעים שנה “מהרי” בזריזות, “שלוש סאה” כמות אדירה לשלושה אנשים [שיעור סאה לשיטת הגר”ח נאה הוא : 885 ליטר, ולשיטת החזון איש הוא : 942 ליטר, יתכן שבכל יום היתה שרה לשה שיעור כזה ולכן גם באותו יום לשה אותו שיעור למרות שהיו רק שלושה אנשים] ולא סתם אלא “קמח סולת” מהמובחר [לא ממה שנשאר או מה שלא רצוי].

“ויקח בן בקר רך וטוב” במסכת בבא מציעא אומר רב יהודה בשם רב, בן בקר אחד, רך שנים, וטוב שלשה, אברהם אבינו שוחט להם שלוש פרים, פר אחד זה כבר הרבה בשביל שלושה אנשים, אז למה שלוש פרים ? אמר רב חנן בר רבא בגמרא שם כדי לתת לכל אחד מהם לשון בחרדל, לשון של פר אחד יש בה די והותר בשביל שלושה אנשים, בכל זאת כותב האלשיך הקדוש רצה אברהם לתת לכל אחד מהם יחס אישי, לתת לכל אחד מהם תחושה כאילו הוא לבדו כאן.

גם אם היה אברהם נותן לכל אחד מהם ירך שלימה של הפר היה בזה כבוד גדול ? גם בכך הוא היה מרגיש תחושה של יחודיות, בכל זאת בחר אברהם לשחוט שלושה פרים כדי לתת לכל אחד “לשון בחרדל” אומר הרש”י במסכת בבא מציעא שלשון בחרדל הוא מעדן מלכים ושרים, כך נהג אברהם עם אותם ערביים המשתחווים לאבק שברגליהם, הוא נהג איתם כאילו היו הם בני מלכים.

“והוא עומד עליהם, “והוא” מפרש האלשיך הקדוש הידוע שהוא זקן וחולה, הרבה שליחים היו לאברהם שיכלו לשרת את האורחים, אבל הוא ביקש לעשות זאת בעצמו, “מצוה בו יותר מבשלוחו”, אף שהיה חולה וכואב, כאשר היה מדובר בחסד אברהם לא הרגיש כלום.

עוד ניתן לפרש את המילה “והוא” על פי המובא בספר בראשית (פרק יד פסוק יז): “ויצא מלך סדם לקראתו אחרי שובו מהכות את כדרלעמר ואת המלכים אשר אתו אל עמק שוה הוא עמק המלך”, ובמדרש תנחומא פרשת בהעלותך (אות יז) אמרו מהו עמק שוה ? שהושוו הכל ונטלו עצה וקצצו ארזים ועשו כיסא והושיבו אותו עליהם מלך, בהדגשה של התורה “והוא” עומד עליהם באה לומר התורה שאף שהיה אברהם מלך, במקום מצוה הוא לא חש לכבודו, כדברי הרמב”ם בהלכות לולב (פרק ח הל’ טו) : “וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני”.

מעשה זה היה בו כדי להעיד על האהבת חסד הגדולה שהיתה מושרשת באברהם אבינו, לא לחינם ייחס מיכה הנביא (פרק ז פסו’ כ) את מידת החסד לאברהם אבינו : “חסד לאברהם”, במדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה ט אות ט) דרשו על אברהם את הפסוק בספר משלי (פרק כא פסוק כא) : “רודף צדקה וחסד”, כי מידה זו היתה טבועה בו באופן יוצא דופן, במדרש בראשית רבה (פרשה יב פסו’ ט) דרשו על הפסוק בספר בראשית (פרק ב פסו’ ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם, בזכותו של אברהם, כי הנה חסד לאברהם הוא עיקר בריאת העולם, וקיום העמדת העולם הוא על ידי חסד הזה הנעשה בעולם, הפסוק בספר תהילים (פרק פט פסו’ ג) : “עולם חסד יבנה” ובמדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה ס אות ב) מבואר שכל החסד מתגלגל בעולם בשביל אברהם, בשפת אמת פרשת לך לך (תרמ”ו) הקשה הרי חסד הוא בלי זכות המקבל אם כן מה אפה כוונת חז”ל שכל החסד בעולם הוא בשבילו. וביאר הרבי זצ”ל שכדי שהחסד של עולם חסד יבנה יהיה לו קיום הרי זה בזכות רדיפת חסד במסירות נפש של אברהם אבינו עיי”ש

 

אברהם אבינו לא עשה חסד רק כאשר נקלע בדרכו אדם הזקוק לו, הוא קיים בעצמו את דרשת חז”ל במסכת שבת (קד:) שדרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים וכן כותב האמרי אמת זצ”ל (וירא תרפ”ט) שזה היה דרכו של אברהם אבינו ע”ה לרוץ אחר דלים עיי”ש. בספר סידורו של שבת חלק א (שורש א ענף ד) עומד מו”ה חיים מטשרנוביץ זצ”ל על ההבדל בין מידת החסד למידת הרחמים וכותב הרב זצ”ל אך ההפרש הפשוט, שבעל הרחמים אינו נותן צדקתו מלבו לבד, רק אחר שראה בעני העני וגודל צערו ודוחקו, אז נכמרו רחמיו עליו ונבזה בעיניו מעותיו נגד זה הרחמים, ונותן לו צדקה כערך רחמי הלב שבו, אולם לא כן הוא מדת החסד, כי מדת החסד הוא שדרכו להתפשט חסדו ומעצמו נותן. ובבוקר יעמוד והולך ורודף למצוא מקום לחול חסדו כמאמר חז”ל שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ בתר דלים, כי כן הוא דרך מדת החסד, שלבו בוער בקרבו ומשתוקק שיזדמן ליד עני לעשות עמו טובות, והוא מדת אברהם אבינו ע”ה … כי כן הוא דרך מדת החסד לחפש ולבקש את העני להשפיע לו ולתת עליו ברכה. כדי לפעול חסדו. והיא המדה הגדולה והטובה אשר שמו ית’ מברך נגדו והיה טרם יקראו ואני אענה, כשם שהוא קורא אל העני קודם בקשת העני. כן טרם יבקש הוא וישפוך שיחו בתפלה ובקשה לפני מלך אל רם ונשא שמו יתברך עונה אותו ממרומים עכ”ל.

 

אברהם קיים בעצמו את דברי הנביא מיכה (פרק ו פסוק ח) : “ומה ה’ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך”, אברהם אהב לעשות חסד, הוא היה זקוק לעני לא פחות מאשר העני היה זקוק לו, מטעם זה הוא התחנן לאותם אנשים שעברו על פתחו בחום היום “אל נא תעבר מעל עבדך”, וכבר אמרו במסכת ברכות (ט.) : “אין נא אלא לשון בקשה”, אברהם ראה בעשיית חסד צורך חיוני לקיומו, בשבילו היה החסד אויר לנשימה, דברי חז”ל במדרש רבה ויקרא (פרשה לד אות ח] : “יותר ממה שהעשיר עושה עם העני עושה העני עם העשיר”, קיבלו אצל אברהם משנה תוקף, הצער שהיה לאברהם אבינו מכך שאין לו אורחים היה גדול פי כמה וכמה מהצער שהיה לו מהמילה.

יום בלא עשיית חסד, ללא הכנסת אורחים, נחשב אצל אברהם אבינו יום מת, בספר בראשית (פרק כד פסו’ א) אומרת התורה : “ואברהם זקן בא בימים”, מסביר החפץ חיים בחובת השמירה (פרק א) שלא היה חסר אפילו יום אחד משעה שעמד אברהם על דעתו והכיר את בוראו שלא עשה בו מעשים טובים, כך כותב מהרח”ו זצ”ל בספר שערי קדושה (חלק ב שער ב) שכל יום שעובר על האדם בלי לימוד תורה ובלי עשיית חסד צריך האדם לומר אוי לי שהלך היום ולא עשיתי בו צדקה עם תלמוד תורה, שכל יום שהלך אינו חוזר לך.

[בספר באר מים חיים פרשת וירא כותב מו”ה חיים מטשרנוביץ זצ”ל לבאר את הפסוק בספר תהילים (פרק פט פסו’ ג) : “עולם חסד יבנה” שאין העולם מתקיים כי אם על ידי עשיית החסד מה שבני אדם עושין זה עם זה, שבזה הקדוש ברוך הוא משפיע טוב חסדו לבאי עולם ומחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, ועל כן אמרו בראשית רבה (פרשה יב פסו’ ט) על הפסוק בספר בראשית (פרק ב פסו’ ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם, בזכותו של אברהם, כי הנה חסד לאברהם הוא עיקר בריאת העולם, וקיום העמדת העולם הוא על ידי חסד הזה הנעשה בעולם, וזה צריך להיות בכל יום ויום, להיות על ידי זה יחודש בכל יום בטובו מעשה בראשית, ועל כן באותו היום שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, ואורח ברגליו לא יבוא (ישעיה מ”א, ג’) ולא היה עשיית החסד בעולם. הנה מיום הבריאה נחתם לפניו להיות ביום זה יבואו אלו המלאכים בדמות אנשים אל אברהם בכדי להיות נעשה חסד בעולם ולא יושבת עכ”ד עיי”ש.

 

וזה לשון מרן החפץ חפץ חיים זצ”ל באגרות ומאמרים (סימן יג) : “וכן בענין החסד יש ג”כ מדרגות, ואי אפשר לבארם פה, כי רבים הם ומבוארים באריכות בספרי אהבת חסד, והעיקר בזה הוא, שיראה האדם לעסוק בחסד כפי יכלתו, הן בגופו והן בממונו, וגם בזה יעסוק בתמידות, ולא יעבור עליו יום אחד שלא יקיים מצות חסד, בגופו או בממונו, אם יזדמן לו, דבזה הוא מעורר מדת החסד למעלה, כמו שאחז”ל : שאומר הקדוש ברוך הוא ומה אלו שהם בעצמם צריכים חסד, עושים חסד זה עם זה, אני, שאני מלא חסד ורחמים עאכו”כ, שאני צריך לגמול חסד עם בריותי. ובא וראה מה דאיתא בזוה”ק פר’ אמור, תנינא, בעובדא דלתתא איתער עובדא דלעילא, אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא יאות, הכי איתער חילא כדקא יאות לעילא, עביד בר נש חסד בעלמא, איתער חסד לעילא, ושארי בההוא יומא ואיתעטר בי’ בגיניה, ואי אתדבר (מתנהג) בר נש ברחמי לתתא, איתער רחמי על ההוא יומא ואיתעטר, ברחמי בגיני’ כדין ההוא יומא קאים עליו למיהוי אפוטרופא בגיניה, בשעתא דאיצטריך לי’ וכו’: בההוא מדה דבר נש מודד, בה מודדין לי’ וכו’ עמ”ש. ובפרט בימינו אלה, שגברה מדה”ד בעולם מאד, עלינו להתחזק בכל כחנו להחזיק במדת החסד, וממילא תתעורר מדת החסד למעלה, ותגין עלינו ממדת הדין הקשה עיי”ש].

בפרט שהעיקר בהכנסת אורחים אצל אברהם אבינו לא היה רק במה שהיה מאכיל ומשקה את הבאים אלא במה שהיה מכיר להם את הבורא עולם כמובא בדברי המדרש תנחומא פרשת לך לך (אות יב) : “לאחר שהיה מאכילן ומשקן היו מברכין אותו, ואמר להם לי אתם מברכין ברכו לבעל הבית שנותן לכל הבריות אוכל ומשקה ונותן בהם רוח, והיו אומרים לו היכן הוא, אמר להם שליט בשמים ובארץ וממית ומחיה מוחץ ורופא, צר את העובר במעי אמו ומוציאו לאויר עולם מגדל צמחים ואילנות מוריד שאול ויעל, כיון שהיו שומעין כך היו שואלין כיצד נברך אותו ומחזיקין לו לטובה, היה אומר להם אמרו ברוך ה’ המבורך לעולם ועד ברוך נותן לחם ומזון לכל בשר, והיה מלמדם ברכות וצדקות, הוא שאמר הכתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן”.

ולכאורה יש להבין מדוע שינה הקב”ה מדרך הטבע והוציא חמה מנרתיקה, הרי ידע הקב”ה את אהבתו הגדולה של אברהם אבינו לעשיית חסד, הוא ידע שאברהם לא ישב באהל לנוח, אם כן מדוע הוציא חמה מנרתיקה ולבסוף היה צריך לנס נוסף בהורדת המלאכים בדמות ישמעאלים, מדוע לא המציא לו מלכתחילה בני אדם רגילים כמו בכל יום ?

צריך לומר שאכן ידע הקב”ה את אהבתו הגדולה של אברהם לעשיית חסד בכלל ולהכנסת אורחים בפרט, אבל באותה מידה ראה הקב”ה שבענותנותו הגדולה הוא קיים בעצמו גם את סוף הפסוק בספר מיכה “והצנע לכת עם ה’ אלוקיך”, הקב”ה הוציא חמה מנרתיקה ביום השלישי למילתו של אברהם כדי להראות ולפרסם בכל העולם, לדורו ולדורות הבאים את גודל מעלת החסד של אברהם אבינו, עד כדי מסירות נפש של ממש.

בהמשך הפרשה מסופר על אנשי סדום שהתורה מעידה עליהם (פרק יג פסו’ יג) : “ואנשי סדם רעים וחטאים לה’ מאד”.

ומה הייתה רעתם של אנשי סדום ?

במסכת סנהדרין (קט.) תני רעים בממונם, ומה הפירוש הגמ’ מביאה את הפסוק בפרשת ראה “ורעה עינך באחיך האביון”, בפסיקתא זוטרתא פרשת ראה אמרו “ורעה עינך באחיך האביון. זה צרות עין”, בדיוק ההיפך מאברהם אבינו.

במסכת אבות (פרק ה משנה יט) אומרת המשנה שכל מי שיש בידו שלשה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום, הדבר הראשון שמזכיר התנא שם הוא “עין טובה”. לאברהם אבינו היתה עין טובה לכן הוא שפע טוב ללא גבול לכולם.

אדם רע עין יכול להתאכזר גם על מסכנים כמו עניים ואביונים, בזה התבטאה רעתם של אנשי סדום, כפי שאומר הנביא יחזקאל (פרק טז פסו’ מט) : “הנה זה היה עוון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה”, מסביר המלבי”ם זצ”ל “זה עוון סדום”, שזה העוון שבגללו נגזר עליהם העונש הקשה של הפיכת העיר, על שיד עני ואביון לא החזיקה.

למרות שמלבד שהיו אנשי סדום רעים הם היו גם חטאים לה’ מאד, הם היו פרוצים בכמה עלילות נשחתות, בגזל וחמס ועיוות הדין וגלוי עריות, כותב רבנו יונה בשערי תשובה (שער ג אות טו) שעם כל זה “הזכיר הכתוב כי אבדו ונשמדו בעוון בטול הצדקות, שנאמר “הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה” עכ”ל, וכן כותב גם הרמב”ן זצ”ל (פרק יט פסו’ ה) “ועל דעת רבותינו היו בהם כל מדות רעות, אבל נגמר דינם על אותו העוון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עוון יותר מכולם, וגם כי כל העמים עושים צדקות עם רעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגויים כסדום לאכזריות.

הנהגה רעה זו כותב המלבים זצ”ל לא נבעה מפני שהיה מצבם של אנשי סדום דחוק, או מפני שהיה המצבם הביטחוני לא יציב, בזמנים כאלה דרך בני אדם לאגור בר ולחם באוצרות ליום קרב ומלחמה וימי מצור, סדום התברכה בעושר אגדי, הפסוק ממשיל את סדום “כגן ה’ כארץ מצרים”, בילקוט שמעוני פרשת אמור (רמז תרנג) על הפסוק : “ועמק סכות אמדד”, מובא תיאור על השפע הגדול שהיה בסדום, המדרש שם שואל מהו המקום הנקרא עמק סכות ? עונה המדרש : “זו סוכתה של סדום, שהיתה מסוככת בשבעה אילנות שהן מסוככות זו על גב זו גפן תאנה ורמון ופרסק ושקדים ואגוז ותמרים על גביהם, שפע אדיר ! המינים הכי משובחים בעולם היו שם ובשפע עצום.

בפרקי דרבי אליעזר (פרק כה) אומר רבי זעירא עשירי עולם היו אנשי סדום מן הארץ הטובה והשמנה שהיו יושבין עליה, שכל צורך שבעולם היה יוצא ממנה, שנאמר ועפרות זהב לו. בשעה שהיה אדם יוצא ומבקש לקח לו ירק, היה אומר לעבדו צא וקח לי באסר ירק, הוא הולך לקח לו ירק ומוצא תחתיו זהב, שנאמר ועפרת זהב לו. וכסף היה יוצא ממנה, דכתיב כי יש לכסף מוצא. אבנים טובות ומרגליות היו יוצאים ממנה, שנאמר מקום ספיר אבניה. לחם היה יוצא ממנה, דכתיב ארץ ממנה יצא לחם.

שפע כלכלי אדיר, ובכל זאת לא חסו על כבוד קונם לשבר אכל לאורח ולגר, ופסקו את כל האילנות למעלה מפרותיהן שלא יהא הנאה מהם אפילו לעוף השמים, שנאמר נתיב לא ידעו עיט.

זאת ועוד אומר רבי יהודה שהכריזו בסדום ואמרו, שכל מי שהוא מחזיק ידו בפת לחם לעני לגר ולאביון יישרף באש. והמדרש מביא את המעשה עם פלוטית בתו של לוט שהיתה נשואה לאחד מגדולי סדום, ראתה עני אחד מדקדק ברחוב העיר, ועגמה נפשה עליו. ובכל יום כשהיתה יוצאת לשאוב מים היתה נותנת בכד שלה מכל מזון ביתה, ומכלכלת אותו העני. אמרו אנשי סדום, העני הזה מאין הוא חי ? עד שידעו הדבר והוציאו אותה להישרף, אמרה אלוהי עולם עשה משפטי ודיני מאנשי סדום, ועלתה זעקתה לפני כיסא הכבוד, אמר הקדוש ברוך הוא ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי אם כצעקת הנערה הזאת עשו אנשי סדום אהפוך יסודותיה שלה למעלה ופניה למטה.

אם מנין השתרשו בהם מנהגים מגונים אלה, מידת האכזריות בכזו רמה ?

כותב המלבים זצ”ל : “אלא מפני שהיו להם נימוסים רעים ומשפטים בל יחיו בהם, שהיה הנימוס אצלם שלא להטיב עם דל וחסר לחם”.

מתוך דאגה לעצמם הם חינכו את עצמם להתנהג כך, במסכת סנהדרין (קט.) מובא שהיו אומרים שאחר שנתברכו בכזה שפע עצום, למה לנו עוברי דרכים, שאין באים אלינו אלא לחסרינו, בואו ונשכח תורת רגל מארצנו, וכותב על זה הרמב”ן זצ”ל (פרק יט פסו’ ה) : “כי חשבו שבעבור טובת ארצם שהיא כגן ה’ יבאו שם רבים, והם היו מואסי הצדקה.

הרמב”ן זצ”ל מעיר שגם בשאר אומות העולם היו עמים רעים וחטאים מאד, ובכל זאת הקב”ה לא הענישם בעונש כזה קשה, שהפך הי”ת את המקום הכי משפיע בעולם, למקום הכי שומם בעולם, מקום שאינו מגדל כלום, כפי שכותבת התורה בספר דברים (פרק כט פסוק כב) : “גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצביים וצבוים אשר הפך ה’ באפו ובחמתו”.

וכותב הרמב”ן זצ”ל : “ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה’ ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כולו מפני תועבותם, הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ, והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו.

וממשיך הרמב”ן זצ”ל : “וראה הקדוש ברוך הוא שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים ליורשה כאשר התרה בהן גופרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה’ באפו ובחמתו

ונראה עוד שהפיכתה של סדום שהיתה שופעת נחלים, כגן ה’ לאילנות כארץ מצרים לזרעים, למקום מת שלא נותן חיות לכלום, היה בזה בחינה של מידה כנגד מידה, שאחר כל השפע העצום שהשפיע עליהם הי”ת, הם שמרו הכל לעצמם ולא נתנו כלום לאחרים לכן נענשו שנלקח מהם כל השפע הגדול ואותו מקום משפיע נהפך לדורות עולם כמקום של חדלון וחוסר נתינה.

הפעם היחידה שדוד המלך מזכיר בדבריו קללות הוא בפרק ק”ט שבתהילים, שם אומר דוד עליו השלום עשרים וארבע קללות נוראיות, “הפקד עליו רשע, ושטן יעמד על ימינו, בהשפטו [לפניך לדין] יצא רשע [בדינו], ותפלתו תהיה לחטאה. יהיו ימיו מעטים, פקדתו [גדלותו] יקח אחר, יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה. ונוע ינועו בניו, ושאלו ודרשו מחרבותיהם [הכל ישאלו עליה’ מה נהיתה בפלוני ופלוני מתוך קול חורבה שיצא עליהם], ינקש נושה לכל אשר לו, ויבזו זרים יגיעו, אל יהי לו משך חסד ואל יהי חונן ליתומיו, יהי אחריתו להכרית בדור אחר ימח שמם, יזכר עון אבתיו אל ה’ וחטאת אמו אל תמח, יהיו נגד ה’ תמיד ויכרת מארץ זכרם, ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו, וילבש קללה כמדו ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, תהי לו כבגד יעטה ולמזח תמיד יחגרה”.

על יבואו הקללות הקשות האלה ?

על איזה עוון חמור נענשים בכאלה קללות מרובות וקשות ?

אומר דוד המלך עליו השלום : “יען אשר לא זכר עשות חסד, וירדוף איש עני ואביון, ונכאה לבב למותת.

על אדם שלא עושה צדקה וחסד, שאינו יודע לעמוד לימין עני ואביון בשעת דחקם, אדם כזה מצבו חמור אפילו מזה שעבר עבירות חמורות.

כדברי המדרש תנאים דברים (פרק טו פסו’ ח) : “הא למדת שהמונע מן הצדקה נקרא חוטא שנ’ והיה בך חטא ונקרא רשע שנ’ (משלי יב י) ורחמי רשעים אכזרי … ומידבק בעשרים וארבע קללות”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא – תשפ”ב

מידת החסד של אברהם  אבינו

הפרשה שלנו כמו יתר הפרשיות שבספר בראשית, עוסקת בספור על על אברהם אבינו עליו השלום, לא לחינם התורה הקדושה מספרת לנו את הסיפורים על האבות הקדושים, המטרה בזה היא כדי שאנו נלמד מאבותינו הקדושים איך וכיצד עלינו להתנהג, מה אנו צריכים לעשות כדי להתקרב אל הי”ת, כדי להיות אהובים ורצויים אצלו כפי שהיו האבות הקדושים.

כבר צווח רבי שמעון בזוהר הקדוש בפרשת בהעלותך (דף קנב עמוד א) על אותם המסתכלים על סיפורי התורה כסיפורים בעלמא : “ווי לאינון חייביא דאמרי דאורייתא לאו איהי אלא ספורא בעלמא”, כולם כפי שאמרנו, יש בהם לימוד עצום עבורנו הדורות הבאים.

הי”ת חשק באבותינו הקדושים

בספר דברים (פרק ז פסוק ז – ח) אומרת התורה : “לא מרבכם מכל העמים חשק ה’ בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה’ אתכם, ומשמרו את השבעה אשר נשבע לאבתיכם הוציא ה’ אתכם ביד חזקה, ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים”. כך בפרשת עקב (פרק י פסוק טו) אומרת התורה הקדושה : “רק באבתיך חשק ה’ לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה”.

הי”ת לא רק בחר רצה ואהב את אבותינו הקדושים אלא חשק בהם, חשק הוא ביטוי לאהבה גדולה, בפירוש יפה תואר על מדרש רבה [פרשת וישלח (פרשה פ סימן ז)] כותב רבי שמואל יפה אשכנזי זצ”ל שחשק הוא המופלג שבתוארי האהבה עיי”ש.

אדם צריך להתבונן מה עשו הראשונים אבות העולם שחשק בהם הי”ת

הרמח”ל זצ”ל בספר דרך עץ חיים כותב : “זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה, ופעולתה גדולה, ופריה רב, שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות, לחשוב רק על הענין הזה שאמרתי, ויבקש בלבבו: מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה’ בהם ? מה עשה משה רבינו, עליו השלום? מה עשה דוד, משיח ה’, וכל הגדולים אשר היו לפנינו? ויעלה בשכלו, מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא, וטוב לו.

חסד לאברהם

בפרשה אנו מספרת התורה הקדושה על מידת החסד של אברהם אבינו עליו השלום, אברהם אבינו היה אחוז במידה זו באופן המושלם ביותר, הנביא מיכה (פרק ז פסו’ כ) מייחס מידה זו לאברהם אבינו : “תיתן אמת ליעקב וחסד לאברהם”, מידת החסד שייכת לאברהם אבינו.

במדרש רבא פרשת וירא (פרשה יב אות ח) דרשו חז”ל על הפסוק בפרשת בראשית (פרק ב פסו’ ד) : “אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה’ אלהים ארץ ושמים”. אל תקרי “בהבראם”, אלא באברהם, שבזכות אברהם נברא העולם.

בפירוש רבינו בחיי שם כותב הרב זצ”ל : “ובאור המדרש הזה שהעולם נבראו בחסד, שנאמר: (תהלים פט, ג) “אמרתי עולם חסד יבנה”, ואברהם זכה למדת החסד, שנאמר: (מיכה ז, כ) “חסד לאברהם”.

ביאור הדברים הוא שהקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, הקיום של העולם בכל יום [מאז שנולד אברהם אבינו], הוא מכח מידת החסד שיש בו, [עד אברהם אבינו הקדוש ברוך הוא קיים את העולם], לכן העולם נברא באופן כזה שהאחד נזקק לשני כדי שתמיד ייעשה בו חסד.

אברהם מסר נפש לעשות חסד

בתחילת הפרשה מסופר שביום שלישי למילתו של אברהם, הוציא ה’ חמה מנרתיקה כדי שלא יטרח אברהם בקבלת אורחים, במקום זה הוא ינוח ויאגור כוחות להמשיך את מפעל חייו.

אבל אברהם אבינו כמו בכל יום, השכים בבוקר, והכין את עצמו לעוד יום של עשיית חסד, כאשר הוא חולה וכואב, בחום הגדול ששרר בחוץ, [במסכת בבא מציעא (פו:) שבאותו היום הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, במסכת עבודה זרה (ג:) אומר ריש לקיש שאין גיהנם לעולם הבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ודן בה את הרשעים, אז מדובר שהחום בחוץ היה גהינם], במצב הזה יושב אברהם בפתח האהל, מייחל ומצפה שיעבור דרכו מישהו, שיוכל לקיים בו מצות הכנסת אורחים.

במסכת בבא מציעא שם מסופר, שאברהם אבינו שלח את אליעזר עבדו לפרשת דרכים, כדי למצוא עוברים ושבים להביאם, אליעזר יצא החוצה ומיד חזר לאהל, הוא סיפר לאברהם שמחמת החום האדיר אין נפש חיה בחוץ, אברהם סירב להאמין לדברי אליעזר וביקש לצאת לחפש אורחים בעצמו. [בספר בן יהוידע כותב רבי יוסף חיים זצ”ל שודאי לא חשד אברהם שאליעזר עבדו הנאמן משקר, אלא חשב שאליעזר כעבד נאמן עושה את המוטל עליו לדאוג לאדונו, וכדי שאברהם לא יטרח בהכנסת אורחים כשהוא חולה ומסוכן, הוא אומר לו שאין אנשים בחוץ], עכ”פ אברהם אבינו מבקש לצאת החוצה בעצמו לראות אם יש עוברי דרכים.

הקדוש ברוך הוא שולח לאברהם מלאכים

ראה הקב”ה שהדבר בנפשו של אברהם, שהוא מוכן להכניס את עצמו לסכנה בשביל מצות הכנסת אורחים, כדי שתנוח דעתו של אברהם, שלח לו הקדוש ברוך הוא שלושה מלאכים, במסכת בבא מציעא (פו.) מובא שהיו הם מיכאל גבריאל ורפאל.

במסכת קידושין (לב:) מובא שאותם שלושה מלאכים שבאו אל אברהם נראו לו כערביים ולא כמלאכים, בפשוטו כי מטרת שליחתם היתה לאפשר לאברהם אבינו לעשות חסד, ואם היה יודע אברהם שמדובר במלאכים ולא בבני אדם, לא היתה נחה דעתו בזה, שכן נמצא שהוא עשה חסד עם מי שאינו זקוק לו, לכן הם נדמו לו כערביים שיחשוב שהוא עושה עמהם חסד באמת, ובזה תתיישב דעתו.

אברהם אבינו ידע שמדובר במלאכים

אכן מדברי הרש”י הקדוש בפרשה שלנו משמע שאברהם אבינו ידע שאכן מדובר במלאכים ולא בבני אדם, לכן כאשר הזמינם לביתו אמר להם אברהם אבינו (פרק יח פסו’ ה) : “ואקחה פת לחם וסעדו לבכם”. רש”י הקדוש מביא את דברי רבי חמא במדרש, לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם, מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים”. [בפרשת ואתחנן (פרק ו פסו’ ה) מצוה אותנו התורה הקדושה : “ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך”, במסכת ברכות (נד.) אומרת הגמרא שהטעם שבמילה לבבך יש פעמים בי”ת, בא לומר שצריך לאהוב את ה’ בשני היצרים, ביצר טוב וביצר הרע. לכן אצל המלאכים שאין להם יצר הרע אמר אברהם אבינו סעדו לבכם ולא לבבכם], עכ”פ לפי זה יוצא שאברהם אבינו ידע שהבאים אליו הם מלאכים ולא בני אדם.

לפי זה צריך ביאור, איך התיישבה דעתו של אברהם אבינו לאחר שהכיר בהם שהם מלאכים, הרי התברר לו כעת הוא לא עשה חסד עם מי שהוא באמת צריך לו  ?

[בספר ראש גולת אריאל (ח”א ע’ כז) מסופר שכאשר היה האמרי אמת זצ”ל ילד הוא שאל את אביו בעל השפת אמת זצ”ל, הרי אברהם אבינו לא ידע שהם מלאכים וחשב שהם ערביים, א”כ מדוע הוא אמר “לבכם” ולא “לבבכם”, ותירץ לו השפת אמת זצ”ל שעל איש צדיק שומרים משמים שלא יוציא מפיו מילה בלתי נכונה, ולכן השגיחו על אברהם אבינו משמים ואמר: לבכם, כיון שבאמת היו אלו מלאכים שאין להם יצה”ר, לפי זה אכן לא קשה כי באמת אברהם לא ידע שהם מלאכים].

אומנם לפי פשוטו משמע שאברהם כן ידע שהם מלאכים ולא בני אדם, וכן כותב הרב חיד”א זצ”ל בספר מדבר קדמות [מערכת ר אות ד ערך רבקה, בשם הרב הנשי”א בעל מצות שמורים בדרשותיו כ”י] שהמלאכים כשבאו לבשר את שרה אברהם אבינו עליו השלום ידע שהם מלאכים עיי”ש], וגם בזוהר הקדוש פרשת וירא מפורש שבשעה שבשרו לו על לידת יצחק ידע אברהם אבינו שהם מלאכים ולא בני אדם וז”ל : “בקדמיתא לא הוה ידע, אלא דאינון בני נשא, ולבתר ידע דאינון מלאכין קדישין, ואתו בשליחותא לגביה. כיון שכן נמצא שאברהם לא עשה חסד באמת, ואיך נחה דעתו בזה ?

ההבדל בין אברהם אבינו לאיוב

כדי לבאר את הדברים נראה בהקדים דברי אבות דרבי נתן (פרק ז) : “כשבא עליו [על איוב] ההוא פורענות גדול, [שמתו כל בניו ובנותיו, ואיבד את כל ממונו, וכל גופו היה שחין], אמר לפני הקדוש ברוך הוא : “ריבונו של עולם, לא הייתי מאכיל רעבים ומשקה צמאים, שנאמר ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה (איוב ל”א י”ז) ולא הייתי מלביש ערומים שנאמר ומגז כבשי יתחמם.

אעפ”כ אמר לו הקדוש ברוך הוא לאיוב, איוב, עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם. אתה יושב ושוהה בתוך ביתך ואורחין נכנסים אצלך, את שדרכו לאכול פת חטים האכלתו פת חטים, את שדרכו לאכול בשר האכלתו בשר, את שדרכו לשתות יין השקיתו יין.

אבל אברהם לא עשה כן, אלא יוצא ומהדר בעולם, וכשימצא אורחין מכניסן בתוך ביתו, את שאין דרכו לאכול פת חטין האכילהו פת חטין, את שאין דרכו לאכול בשר האכילהו בשר, ואת שאין דרכו לשתות יין השקהו יין.

ולא עוד, אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים, והניח [שם] מאכל ומשקה, וכל הבא ונכנס, אכל ושתה וברך לשמים, לפיכך נעשית לו נחת רוח. וכל שהפה שואל מצוי בתוך ביתו של אברהם, שנאמר ויטע אשל בבאר שבע.

מבואר בדברי אבות דרבי נתן שהחסד של אברהם אבינו היה ברמה אחרת מהחסד שעשה איוב, איוב עם כל מה שהיה בעל חסד גדול, לא הגיע בעבודת החסד שלו אפילו לחצי העבודה של אברהם אבינו במידת החסד שלו.

וצריך ביאור, במה בא לידי ביטוי אותו הבדל שבין אברהם אבינו לאיוב בעבודה של מידת החסד ?

עשיית חסד הוא חיוב מצד השכל

הנה עשיית חסד עם נזקק לו הוא דבר שהשכל מחייבו, הראיה לכן היא שסדום נהפכה מחמת שלא היו אנשיה עושים חסד, כדברי יחזקאל הנביא (פרק טז פסו’ מט) : “הנה זה היה עוון סדום אחותך … ויד עני ואביון לא החזיקה”. כן כותב רבנו יונה זצ”ל בשערי תשובה (שער ג אות טו) : “ומצאנו בענין אנשי סדום שהיו רעים לה’ מאד בכמה עלילות נשחתות, כמו הגזל והחמס ועיוות הדין וגלוי עריות, ואם כל זה הזכיר הכתוב כי אבדו ונשמדו בעוון בטול הצדקות”.

ולמה נתבעו על אי עשיית חסד ?

היכן הם הצטוו לעשות חסד ?

על שאלה זו עומד רבי ניסים גאון בתחילת מסכת ברכות (ב.), שם שואל הרב זצ”ל, היאך יתכן להעניש על דבר שלא התחייבו בו, ולא ניתן להם, והלא יש להם [לאומות העולם] להשיב, כי אילו נצטוינו היינו עושים, ואילו הוזהרנו היינו נזהרים, ומקבלים כמו שקיבלו הם [עם ישראל] ?

וכותב הר”ן זצ”ל : “והרי אנו פושטים אלו תשובת הטענות, ונאמר כי כל המצות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא, כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים, והמצות שהן נודעות מדרך השמועה מדברי הנביאים, לא חשך אלהינו מלחייב לקדמונים מה שהיה ראוי בעין חכמתו לחייבם” עכ”ל. [אותם שבע מצות בני נח המוזכרים במסכת סנהדרין (נו.) אם עברו על אחת מהן חייבים מיתה, שאזהרתן זהו מיתתן, אבל עדיין מוטל עליהם חיוב לקיים כל דבר שהשכל האנושי מחייב עליהן].

לכן נתבעו אנשי סדום על כך שלא החזיקו יד עני, כיון שהם היו מוזהרים על כך מצד השכל, והדבר מפורש בדברי רבי אלעזר מגרמייזא זצ”ל בספר הרוקח [המשך הלכות ברכות סי’ שסו] וזה לשונו : “אבל כל דבר שגם בני נח הוזהרו עליו, כגון גזל גניבה וחמס, “והוענשו יד עני לא החזיקו”, וצדקה ולוייה, ולקט ושכחה ופיאה, והידור זקן” עכ”ל. מפורש בדבריו שאנשי סדום נתבעו מחמת שהם הוזהרו על כך, והביאור בזה הוא כמו שכותב הר”ן שהשכל מחייב לנהוג כך.

הביאור בזה הוא, שהשכל מחייב שכאשר רואים אדם הזקוק לעזרה, או אדם שנמצא בצרה, שצריך להושיט לו יד ולעזור ולסייע לו, כך נהג איוב, הוא היה מכניס אורחים ועושה חסד, אבל מעשיו נבעו מכח שהשל מחייב לעשות כן, לכן רק מי שכבר נכנס לביתו וביקש הוא הטיב עמו, מטעם זה הוא גם לא נתן מעבר למה שהאדם היה צריך ורגיל.

לא כן אברהם אבינו, החסד שלו עם הבריות נבע ממקור אחר לגמרי, הוא לא נפעל מכוח השכל, אברהם אבינו עשה חסד כי הוא היה איש חסד במהותו, החסד לגביו היה כמו אויר לנשימה, הוא הטיב לשם ההטבה עצמה, לכן אצל אברהם אבינו ההטבה עם השני פרצה את כל הגבולות, הוא לא המתין שבני אדם יבואו אליו לבקש, אלא הוא יצא לחפש ולהביא אותם אליו, וכשבאו בצל קורתו הוא השפיע לכל אחד מעל ומעבר למה שהוא רגיל.

לכן גם כאשר היה אברהם אבינו חולה מסוכן, גם כאשר בחוץ שרר חום אדיר, גם אז הוא היה מוכרח לעשות חסד, למרות שהוא ידע שבחום הגדול השורר בחוץ בני אדם לא מסתובבים בדרכים, האהבת חסד שפעפע בו לא נתנה לו מנוח, הוא יושב בפתח האהל כחום היום, ואף ביקש לצאת לחפש אורחים.

לגבי אברהם אבינו אי עשיית חסד היה כרוך בפיקוח נפש

במסכת קידושין (פב.) מובא שאברהם קיים את כל התורה כולה, אחת ממצות התורה היא “וחי בהם” ולא שימות בהם, הקדוש ברוך הוא אינו חפץ שאדם יכניס את עצמו למצב של סכנה בשביל עשיית מצוה, פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, בפירוש הזהירה התורה בספר דברים (פרק ד פסו’ טו) : “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, אם כן איך אברהם אבינו הכניס את עצמו למצב של סכנה בשביל לקיים מצות הכנסת אורחים, בשביל לעשות חסד?

צריך לומר, שלגבי אברהם אבינו עליו השלום, אי עשיית חסד היה כרוך בפיקוח נפש לא פחות מלשבת חולה בפתח האהל ולשוטט בדרכים בחום הגדול, הוא היה זקוק לחסד כמו לחמצן, כל החיות שלו היתה יונקת מעשיית חסד, לכן הוא סיכן את עצמו ויצא לחפש אורחים.

עשיית חסד ואהבת חסד

בספר מיכה (פרק ו פסוק ח) אומר נביא : “הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה’ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלהיך”.

בספר אהבת חסד [חלק ב פרק א] עומד החפץ חיים זצ”ל על שינוי הלשון של הנביא מיכה, שלגבי משפט הוא אומר “עשות משפט”, ואילו לגבי חסד הוא משתמש במילה אהבה : “ואהבת חסד”, למה לא נאמר עשות משפט וחסד, או אהבת משפט וחסד, מה מונח בשינוי הלשון ?

וכותב החפץ חיים זצ”ל : “הורה לנו הנביא בזה ענין גדול ומחודש, שכמעט אנו בעו”ה כולן נכשלין בו. והוא כי אף שכולנו עושין חסד, אבל ענין החסד שלנו הוא רק מצד ההכרח, דהיינו כשהאיש העלוב הצריך להחסד, הוא בא אצלנו פעם אחת ושתים, וקשה להשתמט ממנו, אז אנו עושין עמו חסד, וגם אין עושין זה ברצון ובלב טוב כלל, ולזה בא הנביא ואמר ומה ד’ דורש ממך, כי אם וגו’ ואהבת חסד, ר”ל, שלא תחשוב בנפשך, שבזה שאתה עושה לפעמים חסד, אתה יוצא בזה בשלימות, כ”א שהאדם צריך להיות לו אהבה למדה זו של חסד, וידוע דיש נ”מ גדולה בין דבר שהאדם עושה מצד ההכרח לדבר שהוא עושה מצד האהבה.

והאות לזה ממשיך החפץ חיים זצ”ל, ההנהגה שכל אדם מתנהג עם בנו במזונותיו ובמלבושיו, ובנשואין שלו, ובכל דבר, מצד האהבה שהוא אוהבו הוא מתנהג עמו הרבה יותר מכפי חיובו בכל זה, ומתבונן תמיד איך להיטיב עם בנו, אף שאיננו מבקש מאתו דבר, והוא שמח וטוב לב כשמטיב עמו, כן ממש בענין זה של חסד, כשאדם יהיה לו אהבה למדה זו, יהיה מחפש בכל כוחו איך לעשות חסד עם חברו, וגם יעשה הכול בעין יפה” עכ”ל.

בשונה מאיוב שעשה חסד, אברהם אבינו אהב חסד, לכן הוא לא ישב בביתו אלא חיפש תמיד עם מי אפשר לעשות חסד, אהבת החסד של אברהם אבינו גרמה לו אפילו לסכן את עצמו בשביל עשיית חסד.

אברהם אבינו עשה חסד מצד החיוב ללכת בדרכי ה’

ובעומק הדברים צריך לומר שאצל אברהם אבינו עליו השלום עשיית החסד נבעה מצד הרצון שלו להתדבק בהי”ת, שהרי אברהם אבנו קיים את כל התורה עד שלא נתנה, אחת המצות בספר דברים (פרק יא פסו’ כב) היא : “ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו”. ומסביר רש”י הקדוש, ללכת בכל דרכיו, הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גמול חסדים.

הסבא מקלם זצ”ל בספר חכמה ומוסר [חלק ב סימן ריא] מעיר הסבא זצ”ל : “והלא ידוע, שהאדם כשהוא חולה הוא מר לב, וקשה לו אז לקבל אדם בסבר פנים יפות, ואם כן אברהם אבינו היה צריך לשמוח כשלא באו אורחים, מחשש שהוא לא יקבל אותם בסבר פנים יפות, ועכ”ז ראינו כי נצטער כ”כ מזה, עד שהקב”ה שלח לו המלאכים להפיג צערו. ומה גם ששמר הפתח ככלות נפשו לתשוקתו העצומה להכניס אורחים ולגמול חסד.

ומסביר הסבא מקלם זצ”ל שאברהם אבינו הגיע לדרגה של דביקות כזו בבורא עולם, עד שגם במידת החסד שלו היה דומה לחסד של הי”ת : “כדוגמת חסד עליון אשר אינו נפסק רגע אחת, חדשים לבקרים באין תכלית, ככה היתה תשוקתו של אאע”ה לילך בדרך ה’, כמו שכתוב והלכת בדרכיו, לעשות באין הפוגות, כ”כ היתה תשוקה נכבדה הזאת בוערת בו, עד שמרוב השמחה העצומה נפל לפניהם בפישוט ידיים ורגלים ארצה, כי כל מקום שנאמר השתחוי’ מורה פשוט ידים ורגלים (ברכות לד ע”ב). בא וראה תכלית ההטבה והנדיבות של אאע”ה שלא לבד שלא הי’ צריך לעמול לקבלם בסבר פנים יפות, אלא שמרוב השמחה העצומה לגמול חסד עמהם נפל ארצה לפניהם, לכבדם ולשמחם ולהשיב נפשם בראותם אהבת האדם הגדול הנכבד שבעולם הלזה, מי ישער שמחת ועונג נפש האורח הרואה זאת. אשרי עין ראתה זאת. ומי לא יבין מה שהקב”ה עשה ויעשה אתו, מפני שמצא בו חלק ממדותיו ית’. לו נאה לו יאה עיי”ש.

אצל אברהם אבינו כותב הסבא מקלם זצ”ל מחמת דביקותו הגדולה בהי”ת גם מידת החסד שלו היתה דומה לחסד של הי”ת, כידוע שאצל הי”ת מידת טובו אינה נובעת מחמת שאנו הברואים זקוקים לו, אדרבא כל העולם נברא כדי לממש בפועל את מידת טובו של הי”ת, כמו שכותב הרמח”ל זצ”ל בדעת תבונות [מאמר כדי להטיב רצה ה’ שהאדם ישלים חסרונותיו אות יח] : “כי האל ית”ש הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם, מחק הטוב הוא להיטיב, וזה הוא מה שרצה הוא ית”ש, לברוא נבראים כדי שיוכל להיטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב, אין הטבה” עכ”ל, כך גם אברהם אבינו, מחמת הרצון שלו להדבק במידותיו של הי”ת כמו שכותב הסבא מקלם זצ”ל, לכן הוא השריש בעצמו מידה זו של עשיית חסד, שהרצון שלו לעשות ינבע מצד הרצון שלו להטיב ולא רק מחמת שהשני זקוק להטבה, וזו בחינה של אהבת חסד כמו שכותב החפץ חיים זצ”ל.

לפי זה נוכל לומר שבכוונה תחילה שלח הי”ת לאברהם מלאכים ולא בני אדם, כדי לפרסם גודל מעלת אברהם אבינו במידת החסד, שגם כאשר הוא עושה חסד עם מלאכים, אף שאינם צריכים לזה החסד כלל, מכל מקום לגבי אברהם אבינו היה די בזה לממש את רצונו להטיב כפי דרגתו, זהו וחסד לאברהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

אברהם אבינו תחילת אלפיים שנות תורה

“וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם”.                                                   (פרק יח פסוק ב)

 

בפרשיות אנו קוראים על דמותו של אברהם אבינו תכלית כל הבריאה, כמו שדרשו חז”ל אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהיבראם אלא באברהם, לא אברם אלא אברהם אחר שהוסיף לו הי”ת את האות ה”א, בזוהר הקדוש כתוב שהאות ה”א רומזת לתורה הקדושה.

ואכן במסכת שבת אומר ריש לקיש על הפסוק יום השישי ויכולו השמים הארץ, שהכוונה לשישי בסיון שאז נתנה התורה, שהיא תכלית הבריאה כמו שדרשו חז”ל על הפסוק “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ” בשביל התורה שנקראת ראשית.

במסכת עבודה זרה (ט.) תנא דבי אליהו : ששת אלפים שנה הוי עלמא, [כנגד ששת ימי המעשה, כמו שכתוב בפרשת בראשית : “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ”, לא בששת ימים אלא ששת ימים, וכל אלף שנים משולות אצל הקדוש ברוך הוא ליום אחד, כדברי דוד המלך בספר תהלים (פרק צ פסוק ד) : “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר”. ואחריהן אלף שנים שתהיינה שבת ומנוחה לעולם.

וממשיכה הגמ’ שבאותם ששת אלפי שנה, שני אלפים הם “שנות תהו”, בלא תורה. [בספר בראשית (פרק א פסוק ב) אומרת התורה : “והארץ היתה תהו ובהו” ומפרש הרש”י שתוהו הוא לשון שממון, וכן בספר ישעיהו (פרק מה פסוק יח) אומר הנביא : “לא תהו בראה לשבת יצרה”, מפרש המצודות ציון שתוהו הוא שממון, עיקר השיממון הוא כאשר העולם ריק מתורה, כך מפרש רש”י את דברי חז”ל במסכת יבמות (סב:) שאחר פטירת עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא היה העולם שמם “שנשתכחה תורה” עיי”ש].

שני אלפים אחריהן, הן “שנות תורה”, רש”י במסכת סנהדרין (צז.) כותב שאלפים שנות תורה החלו מן הנפש אשר עשו בחרן, אז החל העולם לצעוד לכוון התכלית של הבריאה שהיא קבלת התורה בו’ בסיון, על ידי זרעו של אברהם אבינו.

ובמסכת קידושין (פב.) איתא : “מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר : עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי”.

ואיך ידע אברהם אבינו את מצות התורה כדי לקיימן, הלא כך שנינו במסכת אבות (פרק ב משנה ה) : “ולא עם הארץ חסיד”, בתוספתא מסכת ברכות (פרק ו הל’ יח) אמרו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לעבדו לבשל לו תבשיל, הוא לא בשל לו תבשיל מימיו, סוף שמקדיח את התבשיל ומקניט את רבו, לחפות לו חלוק והוא לא חיפת לו חלוק מימיו, סוף שמלכלך את החלוק ומקניט את רבו, כך אדם שהוא עם הארץ ולא למד ובא להתחסד עם הי”ת עושה מעשים שבכך הוא מכעיס את ה’, אם כן איך אברהם קיים את המצות לפי שלמדם ?

לכן אמרו חז”ל במסכת סנהדרין (ז.) שתחילת דינו של האדם לעתיד לבוא הוא על דברי תורה ואחר כך על שאר מעשיו, כי עיקר החטאים שעושה האדם נובעים מכך שהוא לא למד תורה, לכן דנים אותו ראשית על הסיבה ואח”כ על התוצאה.

כך פירש הגר”א זצ”ל את דברי חז”ל במסכת ברכות (ה.) אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו [במסכת שבת (נה.) אומר רב אמי שאין יסורין בלא עון דכתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם. וכן אמרו רבנן לרב הונא במסכת ברכות (ה:) אחר שהחמיצו לו ארבע מאות חביות של יין : “לעיין מר במיליה”], ואומרת הגמ’ פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה.

והקשה הגר”א זצ”ל הלא כאשר פשפש במעשיו מן הסתם פשפש גם בעון של ביטול תורה, שהרי למדונו חז”ל במסכת פאה (פרק א פסו’ א) : “ותלמוד תורה כנגד כולם”, אם כן מה פירוש יתלה בביטול תורה ?

[בסוף ספר עץ החיים להגאון רבי חיים אבולעפיה זצ”ל הביא ליקוטים מהגאון רבי גבריאל איספירנסה זצ”ל ושם כתב לבאר שיתלה בביטול תורה אף שלמד תורה יומם ולילה, יתכן שלמד גירסה ולגבי דידיה שהיה יכול לחדש וליגע מה שקיבל מסיני כמו שאמרו שכל אחד קיבל חלקו מסיני ואי אפשר לבוא לחידושים אלו על ידי אחר ואין ביטול תורה גדול מזה עכ”ד היינו שיש מושג של ביטול תורה באיכות, וכן מביא הרב פלא יועץ זצ”ל [ערך ידיעה] בשם הפוסקים שמי שיכול לפלפל בחכמה ולקנות ידיעה חדשה ומוציא הזמן בלימוד תהלים וזוהר וכדומה לגבי דידיה חשיב ביטול תורה עיי”ש היינו ביטול תורה באיכות

כמו שכותב הגר”מ פיינשטיין זצ”ל בשו”ת אגרות משה יורה דעה [חלק ג סימן צו] : “ומה שאתה כותב אם צריך אתה להתענות איזה תעניתים אין כדאי לפניך ולכל אדם שעוסקים בתורה כי ח”ו בא לידי בטול ואם אף לא בא לבטול בכמות בא לבטול באיכות” עיי”ש]

והגר”א זצ”ל שם ביאר שכוונת הגמרא שיתלה בביטול תורה לא את היסורים אלא את מה שלא מצא, יתלה שלא מצה כי לא למד מספיק ולכן לא נודע אליו חטאו, שאילו היה לומד היה יודע כמה וכמה דברים שהם אסורים והיה נזהר בהם עכ”ד.

אכן בפרשת נח (פרק ז פסוק ב) על הציווי של הי”ת לנח : “מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים איש ואשתו” במסכת זבחים (קטז.) שאלו חז”ל הרי בזמן נח עדיין לא נתנה התורה ואיך ידע נח מה טהור ומה טמא ? וברש”י מביא שמכאן למדנו שנח למד תורה, וכן מצינו ששם בן נח למד ולימד תורה הוא ובנו עבר, אצלם למד יעקב אבינו תורה, שם טמן את עצמו ארבע עשרה שנה לפני צאתו לחרן ועסק בתורה, אם כן אפשר גם אברהם אבינו למד תורה משם בן נח.

[אף שאלפיים שנות תורה החלו רק מאברהם, לדעת חז”ל במסכת שבת (פח.) התורה נכתבה על ידי הקדוש ברוך הוא תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, בה הסתכל וברא את העולם, בספר יפה תואר לרבי שמואל אשכנזי זצ”ל פרשת בראשית (פרשה ח סימן ב) כותב שיחידי סגולה כמו נח ובניו זכו ללמוד תורה גם קודם שהחלו האלפיים שנות תורה].

ובמדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה סא אות א) איתא : ” אר”ש אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה, אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה”.

כיון שתכלית הבריאה היא לשמור את מצות התורה, מחוייב כל אחד ואחד להגות בתורה יומם ולילה, כדי לדעת את מצות הי”ת ולקיימן, כפי שפוסק הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה ח) : “כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה” עכ”ל.

במסכת יומא (לה:) איתא תנו רבנן : עני ועשיר ורשע באין לדין, לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה ? אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותיי, אומרים לו : כלום עני היית יותר מהלל ? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו : אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון : אבטליון אחי ! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא ? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו : ראוי זה לחלל עליו את השבת. עשיר אומרים לו : מפני מה לא עסקת בתורה ? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר ? אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא. אמר להן: בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה! אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך! ומימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה. רשע אומרים לו : מפני מה לא עסקת בתורה ? אם אמר : נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי, אומרים לו : כלום נאה היית מיוסף ? אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו. אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין. אמר לה: ה’ מתיר אסורים הריני כופפת קומתך ה’ זקף כפופים, הריני מסמא את עיניך ה’ פקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה לעולם הבא. נמצא, הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים.

בספר חומת אנך על ספר משלי (פרק יט) כותב הרב חיד”א זצ”ל : “ושמעתי רמז עצת ה’ הי”א תקום במ”ש פ’ אמר להם הממונה הלל מחייב העניים. רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים. יוסף הצדיק מחייב את הרשעים וזה רמז ועצת ה’ הי”א תקום הי”א ר”ת הלל יוסף אלעזר ובזה עצת ה’ היא תקום לדון כל איש כי על ידי ג’ האמורים מתחייבים הכל ואין לשום אדם טענה לינצל מן הדין עכ”ל.

שמעתי הרב חיים אלקבץ שליט”א שענין זה רמוז בדברי התורה בפרשתן (פרק יח פסוק ב) : “וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם”, כל אדם מחוייב לראות תמיד ששלושה אנשים [לשון חשיבות] ניצבים עליו, הם הלל רבי אליעזר בן חרסום ויוסף הצדיק, ובכך ימנע עצמו מעון ביטול תורה, ביודעו שלא יוכל להשיב כלום ביום הדין והתוכחה, וירא, אם כך יעשה, וירוץ לקראתם, ילך בדרכי אותם צדיקים אשר מסרו עצמם על מצות תלמוד תורה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

שליחת המלאכים אל אברהם אבינו לעשות הכנה למתן תורה

בפרשה אנו קוראים על המסירות נפש של אברהם אבינו בקיום מצות הכנסת אורחים, שעל אף היותו זקן וחולה, ביום השלישי למילתו, ובחוץ שורר חום אימים, ואברהם אבינו כמו בכל יום רגיל, יושב בפתח האהל, ומצפה לאיזה אדם שיקרה בדרכו, שיוכל לקיים בו מצות הכנסת אורחים.

בחז”ל מובא שבאותו היום הוציא הי”ת חמה מנרתיקה, דבר שגרם לחום אדיר בחוץ, וזאת כדי לתת לאברהם אפשרות לנוח מעט, להתרפא להתחזק ולחזור לעצמו, אבל כאשר ראה הי”ת שהמצב אינו משפיע על אברהם, שבמקום לנוח הוא מסתכן בעבור קיום המצוה, שלח הי”ת שלושה מלאכים בדמות ערביים כדי שיקיים בהם מצות הכנסת אורחים.

אברהם אבינו רץ אליהם מתחנן אליהם לבוא אליו לסעוד, הם נעתרים לבקשתו ובאים אחריו, למרבה הפלא אברהם אבינו לא מכניס את אותם אנשים לתוך האהל, אלא מושיב אותם בחוץ תחת העץ, ושם הוא מגיש לפניהם את הסעודה ?

וצריך ביאור מדוע באמת לא הכניס אברהם אבינו את האורחים לתוך האהל, למה הוא השאיר אותם בחוץ ?

בזוהר הקדוש [פרשת וירא דף קב עמוד ב] מבואר שאותו עץ שהיה לצד אהלו של אברהם אבינו, לא היה סתם עץ רגיל אלא עץ מיוחד, על ידו ידע אברהם אבינו מי מהבאים הוא עובד עבודה זרה וצריך לקרבו ומי לא, וזה לשון הזוהר הקדוש שם : “ת”ח, אילנא נטע אברהם בכל אתר דדיוריה תמן, ולא הוה סליק בכל אתר כדקא יאות, בר בשעתא דדיוריה בארעא דכנען, ובההוא אילנא הוה ידע מאן דאתאחיד ביה בקודשא בריך הוא, ומאן דאתאחיד בע”ז, מאן דאתאחיד בקודשא בריך הוא, אילנא הוה פריש ענפוי וחפי על רישיה, ועביד עליה צלא יאה, ומאן דאתאחיד בסטרא דע”ז, ההוא אילנא הוה אסתלק, וענפוי הוו סליקין לעילא, כדין הוו ידע אברהם ואזהיר ליה, ולא אעדי מתמן עד דאתאחיד במהימנותא דקודשא בריך הוא”.

ומוסיף הזוהר הקדוש : “ת”ח דאפילו בשעתא דאזמין לון למלאכין אמר לון והשענו תחת העץ בגין למחמי ולמבדק בהו ובההוא אילנא הוה בדיק לכל בני עלמא”. לכן לא הכניס אברהם אבינו מיד את האורחים אל ביתו כי קודם ביקש  לבדוק אותם אם כשרים הם או לא, שהרי הם נדמו לו כערביים ולא כבני אדם.

מטעם זה אברהם הגיש להם מים לרחוץ את האבק שברגליהם : “ורחצו רגליכם”, רש”י הקדוש כותב שלא רק מחמת הניקיון בלבד ביקש מהם אברהם לעשות כן, אלא מחמת שסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו עיי”ש.

אכן לאחר שאכלו ושתו, ועל ידי העץ ידע אברהם שהם כשרים, אז כבר הכניסם לתוך האהל, שהרי שם ברכו את שרה בבן.

אכן חידוש נפלא מובא בהקדים מה שמבואר בחז”ל שהטעם ששלח הי”ת שלושה מלאכים, הלא כדי שיקיים אברהם אבינו מצות מילה די היה לשלוח לו מלאך אחד ?

רש”י הקדוש (פרק יח פסו’ ב) כותב שאחד נשלח לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות. תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים ויאכלו, ויאמרו אליו, ובבשורה ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר כי לא אוכל לעשות דבר, לבלתי הפכי. ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר ויהי כהוציאם אותם החוצה, ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל ע”כ.

מקור הדברים הוא במסכת בבא מציעא (פו:) שם מבואר ששלשת האנשים שנראו אל אברהם, לא היו בני אדם באמת אלא שלושה מלאכים, מיכאל וגבריאל ורפאל. כל אחד מהם נשלח על ידי הקדוש ברוך הוא למשימה אחרת, מיכאל נשלח לבשר לשרה אמנו שהיא עתידה ללדת בן, רפאל נשלח כדי לרפא את אברהם שהיה חולה אחר המילה, גבריאל נשלח כדי להפוך את סדום עיי”ש.

אבל עדיין יש לשאול, הרי קודם ביאת המלאכים אל אברהם אבינו, היה אצלו הקדוש ברוך הוא, כמו שמביא רש”י הקדוש על הפסוק : “וירא אליו ה'” : אמר רבי חמא בר חנינא, יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו”. אם כן מדוע היה הי”ת צריך לשלוח מלאכים לבשר את אברהם ולרפא אותו, הלא יכול הוא בעצמו “רופא כל בשר”, לרפא את אברהם, כמו כן יכל הקדוש ברוך הוא בעצמו לבשר לשרה שהיא עתידה להוליד בן, די היה לשלוח רק את גבריאל כדי להתארח אצל אברהם ומשם ילך אח”כ להפוך את סדום, למה היו שלושה מלאכים צריכים לבוא אל אברהם ?

בשם רבי יששכר דב מבעלז זצ”ל מובא שבזה רצה הקדוש ברוך הוא לעשות הכנה לקבלת התורה.

הסיבה שבחר הי”ת לעשות כן דוקא עכשיו היא משום שאצל אברהם אבינו התחילו אלפיים שנות תורה, שבמסכת עבודה זרה (ט.) תנא דבי אליהו : ששת אלפים שנה הוי עלמא, [כנגד ששת ימי המעשה, כמו שכתוב בפרשת בראשית : “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ”, לא בששת ימים אלא ששת ימים, וכל אלף שנים משולות אצל הקדוש ברוך הוא ליום אחד, כדברי דוד המלך בספר תהלים (פרק צ פסוק ד) : “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר”. ואחריהן אלף שנים שתהיינה שבת ומנוחה לעולם.

וממשיכה הגמ’ שבאותם ששת אלפי שנה, שני אלפים הם “שנות תהו”, בלא תורה. [בספר בראשית (פרק א פסוק ב) אומרת התורה : “והארץ היתה תהו ובהו” ומפרש הרש”י שתוהו הוא לשון שממון, וכן בספר ישעיהו (פרק מה פסוק יח) אומר הנביא : “לא תהו בראה לשבת יצרה”, מפרש המצודות ציון שתוהו הוא שממון, עיקר השיממון הוא כאשר העולם ריק מתורה, כך מפרש רש”י את דברי חז”ל במסכת יבמות (סב:) שאחר פטירת עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא היה העולם שמם “שנשתכחה תורה” עיי”ש].

שני אלפים אחריהן, הן “שנות תורה”, רש”י במסכת סנהדרין (צז.) כותב שאלפים שנות תורה החלו מן הנפש אשר עשו בחרן, אז החל העולם לצעוד לכוון התכלית של הבריאה שהיא קבלת התורה בו’ בסיון, על ידי זרעו של אברהם אבינו עיי”ש. לכן מיד עשה הי”ת הכנה לקבלת התורה על ידי הורת המלאכים אל אברהם אבינו.

ואכן במדרש רבה פרשת יתרו (פרשה כח סימן א) מובא שבאותה שעה שעלה משה רבנו למרום לקבל את התורה הקדושה, בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקדוש ברוך הוא קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקדוש ברוך הוא, אי אתם מתביישין הימנו ? לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו ? אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם, שנאמר לקחת מתנות באדם, ואין אדם האמור כאן אלא אברהם שנאמר האדם הגדול בענקים.

לכן שלח הקדוש ברוך הוא את המלאכים אל אברהם שיתארחו שם, ובכך יסתתמו טענותיהם ולא יוכלו לקטרג על נתינת התורה לעם ישראל.

אברהם אבינו ידע זאת אומר הרב זצ”ל, לכן כאשר הזמין את המלאכים אל ביתו אמר להם  (פרק יח פסו’ ה) “אקחה פת לכם וסעדו לבכם, רש”י הקדוש מביא את דברי רבי חמא במדרש “לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם, מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים.

גם בזה נתכוין אברהם אבינו לרמוז להם שאין להם תרעומת על שעתידה התורה להינתן לישראל, כדברי רבי יהושע בן לוי במסכת שבת (פח:) “בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא : רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה’ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה, אמר לפניו: ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכיסא כבודי, וחזור להן תשובה, אמר להן מה כתיב בה ? לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, קנאה יש ביניכם ? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא ע”כ.

וזה שסיים אברהם אבינו את דבריו למלאכים : “כי על כן עברתם מעל עבדכם”. אמר להם שלתכלית הזו נשלחתם אליי, כדי לעשות הכנה לקבלת התורה.

בזה מבאר הרב זצ”ל את מה שנראה כסתירה לכאורה, שתחילה נאמר והנה שלושה אנשים נצבים עליו, משמע שדרגתם היתה למעלה מדרגתו של אברהם אבינו, ואח”כ אומרת התורה “והוא עומד עליהם”, משמע שדרגתו של אברהם אבינו היתה למעלה מדרגת המלאכים .

וביאר הרב זצ”ל שעד שלא באו אל ביתו של אברהם ואכלו מפיתו, עדיין היה להם פתחון פה לערער על נתינת התורה, וללא תורה דרגת המלאכים גבוהה מדרגת האדם, אבל לאחר שנכנסו לביתו ואכלו מפתו, נסתתמו טענותיהם, ועתידה תורה שתינתן לישראל, ועם התורה דרגת האדם היא גבוה משל המלאכים.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

אברהם מוסר נפש על מצות מילה הי”ת מביא לו מלאכים בדמות אדם כדי שיקיים

זה אנו מוצאים גם בפסח שני למה ניגרע הי”ת נותן להם פסח שני

אברהם נצטוה לעקוד את יצחק הוא מעלה אותו על המזבח ה’ אומר לו אל תשלח ידך אל הנער ובמקום זה נותן לו איל וצ”ב למה איל וכי האיל הוא חלף שחיטת בנו

הרבה דרכים נאמרו בזה אבל יש לומר שבציווי לשחוט את בנו נאמר לו שני דברים א’ להביא קרבן לה’ שזה דבר גדול מצד עצמו קרבן זה מלשון קירבה חוטא מביא קרבן היות ועל ידי החטא נתרחק על ידי הקרבן מתקרב אצל אברהם שלא חטא הקרבן מרמז שה’ רוצה בקרבתו הנסיון היה שהקרבן צריך להיות יצחק בנו יחידו אחר שעמד בנסיון ומסר נפש על דבר ה’ אמר לו ה’ אל תשלח ידך אל הנער אבל החלק של הבאת הקרבן את זה ה’ היה צריך לתת לאברהם אבינו לכן ניתן לו האיל כדי לממש את החלק של הקרבן

בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים זה נותנים לאדם רק צריך להראות רצון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

בפרשיות האחרונות כמו בפרשה הבאה עוסקת התורה בנסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו, עשרה נסיונות לא פשוטים שאברהם עמד בכולם.

אנו רגילים לבאר את המונח ניסיון במובן של בחינה, כאשר מבקשים אנו לברר נקודה מסויימת אצל אדם מסויים, או לבדוק אם כשיר הוא למסימה כל שהיא, אנו מנסים אותו.

כך אומרת התורה בספר במדבר (פרק יד פסו’ כב) : “כי כל האנשים הראים את כבדי ואת אתתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי”. ברש”י שם כותב וינסו כמשמעו המהר”ל זצ”ל בספר גור אריה מסביר את כוונת הרש”י שהיו בני ישראל מנסין את הקדוש ברוך הוא אם יכול לעשות בקשתם, ולא היו מאמינים בהקדוש ברוך הוא. כלומר שעם ישראל העמידו את הי”ת במבחן כדי לבדוק עד כמה הוא יכול לעשות את בקשתם.

וכן אומר דוד המלך ע”ה בספר תהילים (פרק עח פסו’ יח – יט) : “וינסו אל בלבבם לשאל אכל לנפשם”, ומהו הנסיון ? “… “אמרו היוכל אל לערך שלחן במדבר”.

אכן כל ענין הניסיון לפי זה יתכן רק ביחס לבני אדם, אצל בני האדם קיים מושג של ספק, מימלא נצרכים הם להשתמש בניסיון, שעניינו כאמור לברר את הספק, לא כן הדבר כאשר אנו מדברים בייחס להי”ת שהוא בוחן ליבות וכליות והכל גלוי וידוע לפניו, ולא שייך אצלו מושג של ספק. הרי שהוא יתברך אינו זקוק לשימוש בכלי הנקרא ניסיון.

כיון שכך צריך ביאור לכאורה בכל ניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו, מה היה תכליתם של כל אותם ניסיונות ?

לאיזה מטרה הם נעשו ?

באותה מידה צריך ביאור בדברי הפסוק בספר תהילים (פרק יא פסו’ ה) : “ה’ צדיק יבחן”, מפורש בפסוק שהי”ת עורך מבחן לצדיקים.

גם כאן צריך להבין לשם מה זקוק הי”ת לאותו מבחן ?

האם כדי לעמוד על מידת צדקותם ?

איזו ידיעה עשויה להתווסף אצל הי”ת על ידי העמדת הצדיק במבחן, כזו שלא היתה ידועה לו עד עתה ?

שאלה נוספת שיש לשאול שמתוך דברי הפסוק משמע שהי”ת עורך מבחן רק לצדיקים, והדבר הוא פלא, מדוע עורך הי”ת מבחן רק לצדיקים, למה את הרשעים הוא אינו בוחן ?

אחר ניסיון העקידה, אומר הי”ת לאברהם אבינו : “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”.

הקושי בדברי הי”ת זועק מאליו, וכי בלא ניסיון העקידה לא היה הי”ת יודע שאברהם אבינו הוא ירא אלוקים ?

האם באמת זקוק היה הי”ת למבחן העקידה כדי להגיע למסקנא זו ?

שאלה נוספת שיש לעמוד עליה היא בדברי חז”ל במדרש ביחס לשימוש שעשה הי”ת בניסיון הראשון של אברהם במילים “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”. מדוע נאמר לו בלשון זו, די היה לומר לו לך מארצך וכו’ ?

רש”י על אתר כותב שכוונת הי”ת היתה לומר לו שהליכתו היא להנאתו ולטובתו.

והדבר צריך ביאור, שכן יש בגילויים אלו לאברהם משום הקטנת הניסיון, אם רצונו של הקב”ה לבחון את אברהם באמת מין הראוי היה לבקש ממנו ללכת מארצו וממולדתו בלא להבטיח לו כלום, הבטחות אלו יש בכוחם לגרום להפרת האיזון ונפל בבירא כל ענין הנסיון ?

[אכן באוה”ח הקדוש כותב שזה גופא היה הניסיון של אברהם אבינו בלך לך, המטרה היתה לבחון את אברהם אבינו ע”ה אם ילך מארצו וממולדתו מחמת אותם הבטחות שהובטחו לו על ידי הי”ת [שכל אחת מהם היתה סיבה מספיקה לגרום לו לרצות ללכת], או שסיבת הליכתו משם היא רק מחמת שכך ציווהו הי”ת עיי”ש]

בפירוש הרמב”ן לפרשת וירא שופך הרמב”ן זצ”ל אור גדול על כל הסוגיא, לדבריו המונח ניסיון מקבל פרשנות אחרת כאשר המנסה הוא הי”ת.

וזה לשון הרמב”ן ז”ל :

“ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא “נסיון” מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד. ודע כי השם צדיק יבחן (תהלים יא ה), כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה” עכ”ל

אילפנו הרמב”ן זצ”ל כי המושג ניסיון בכל מה שקשור להקב”ה, הוא אינו דבר הנצרך אליו ח”ו, לגבי להי”ת הניסיון אינו מוסיף ולא מחדש כלום בייחס למה שהיה כבר ידוע אצלו יתברך.

כל מטרת הניסיון שמביא הי”ת על האדם אומר הרמב”ן זצ”ל היא רק בשביל המנוסה, ומבאר הרמב”ן שכל ענינו ותכליתו של הנסיון הוא כדי “להוציא הדבר מין הכח אל הפועל”. במשך החיים מתגדל האדם ומעלה את עצמו לדרגות גבוהות, באמונה, בקדושה, באהבת ה’, וביראת שמים. אומנם כל השגות אלה הם רק תאורטיות.

כל עוד שלא ביטא האדם את אותם השגות הלכה למעשה, כל עוד שלא הוציא אותם מין הכוח אל הפועל כלשון הרמב”ן, עדיין לא נהפכו השגות אלו להיות חלק מעצמיותו, רק כאשר עמד האדם במבחן העשייה, רק אז נעשים תכונות ומידות אלו חלק מאישיותו.

נמצא אפה שעל ידי הניסיון שבא לידו מתעלה האדם מדרגה של בכוח לדרגה של מעשה, שוב אינו האדם שהיה עד עכשיו, דבר זה לדעת הרמב”ן זצ”ל מתבטא גם בשכר לעתיד לבא, שאינו דומה השכר על מעשה טוב לשכר על טוב לב בלבד.

[נפקא מינא בעובדה זו שעל ידי העמידה בניסיון נהפך הדבר להיות חלק מעצמיותו של המנוסה, היא בכך שלאחר שנהפכו אלו להיות חלק ממנו, יש בכוחו להוריש את אותם מעלות אח”כ ליוצאי חלציו באופן טבעי,

[יסוד זה כותב הגר”ח מולואזין זצ”ל בספרו רוח חיים על דברי התנא במסכת אבות (פ”ה מ”ג) עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולן, “כאן אמר אברהם אבינו ולעיל [משנה ב] אמר עשרה דורות מנח ועד אברהם ולא אמר אבינו, ירצה בזה עפ”י מש”כ במשלי (פרק כ פסוק ) “מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו”, כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם לבניו אחריו הם כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה, כמו שנראה בחוש שרבים מעמי הארץ מיהודים מוסרים את עצמם על קידוש ה’, והוא מוטבע בנו מאברהם אבינו שמסר את נפשו לאור כשדיים על אמונתו, וכן כל העשרה נסיונות היו להישר הדרך לפנינו וכו'” עכ”ל].

עוד מוסיף הרמב”ן זצ”ל שדברי דוד המלך “השם צדיק יבחן”, אינם כדי לעמוד על טיבו של הצדיק, אלא כדי להוציא אל הפועל את כל אותם השגות אליהם הגיע בכל עמלו, וכלשון הרמב”ן : “כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון.

מטעם זה לא מעמיד הי”ת את הרשעים במבחן, שכן כל ענין הניסיון הוא כאמור כדי להנציח את המעלות שאותם השיג האדם על ידי הפיכתם לחלק בלתי נפרד ממנו, כיון שכן דבר זה אינו שייך אצל הרשעים כלל.

זוהי כוונת דוד המלך בספר תהילים (פרק כו פסוק ב): “בחנני ה’ ונסני”.

על פניו יש כאן כפל לשון, שכן בקשתו של דוד המלך ע”ה “בחנני ה'”, היא אותה בקשה של “ונסני”, שבשניהם הכוונה היא שיעמיד אותו הי”ת במבחן ולבדקו אם יעמוד בו ?

ולפי דברי הרמב”ן נוכל לומר שיש כאן שני בקשות שונות, ראשית מבקש דוד המלך “בחנני ה'”, כוונת דוד בבקשה זו היא שיבדוק אותו הי”ת אם ראוי הוא לעמוד בניסיון, ואם כן אז מבקש הוא “ונסני”, כאן מבקש דוד המלך מה’ שיעמידהו בניסיון כדי שעל ידו יתגדל ויעלה בדרגה.

[במסכת ברכות (סא:) מספרת הגמרא בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו : רבינו, עד כאן ? אמר להם : כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי : מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו ? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד.

מסביר רבי צדוק הכהן מלובלין בליקוטי מאמרים (עמו’ קסט) שאומנם רבי עקיבא הגיע לדרגה שכבר היה מוכן בלב שלם למסור נפש על קידוש ה’, לקיים את בדרישה של התורה בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, אבל הוא לא מסתפק בכך הוא מצפה כל ימיו לואקיימנו, להוציא את הדבר מין הכוח אל הפועל, לעשות מעשה.]

על דרך זה מפרש הרמב”ן את הניסיונות של אברהם אבינו שאין הכוונה בזה שהיה צורך אצל ה’ לברר מיהו אברהם אבינו, ודאי ידע ה’ שלבבו נאמן לפניו, ודאי לא היה ספק אצל הי”ת שאברהם הוא ירא אלוקים, כל תכלית הניסיון היה כדי להפוך את כל הדרגות שהשיג אברהם אבינו להיות חלק בלתי נפרד ממנו וזהו שאמר אברהם אבינו עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה שהיראת ה’ היא חלק בלתי נפרד ממך

בפירוש האבן עזרא לספר בראשית (פרק כב פסו’ א) מביא בשם יש אומרים שהאות הסמ”ך מתחלפת באות שי”ן, והאות ה”א מתחלפת באות אל”ף, כך שהמילה שהפירוש נסה את אברהם היא נשא את אברהם מלשון נשיאות כדברי דוד המלך ע”ה (פרק ס פסו’ ו) “נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה”, נס לשון הרמה, שעל ידי הניסיון מתעלה המנוסה לדרגה גבוהה יותר.

וכן אומרת התורה בספר דברים (פרק ח פסו’ טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, למען ענותך, ולמען נסותך כאשר המטרה והתכלית היא להיטבך באחריתך.

והדברים מפורשים בזוהר פרשת תולדות וז”ל שם :

“אבל קודשא בריך הוא מדקדק עם צדיקיא תדיר בכל עובדין דאינון עבדין, בגין דידע דלא יסטון לימינא ושמאלא, ובגין כך אבחין לון, לאו בגיניה, דהא איהו ידע יצרא ותוקפא דמהימנותא דלהון, אלא בגין לארמא רישיהון בגינייהו.

כגוונא דא עבד ליה לאברהם, דכתיב והאלהים נסה את אברהם, מאי נסה הרמת נס, כמה דאת אמר הרימו נס, שאו נס, ארים דגלא דיליה בכל עלמא, ואף על גב דהא אתמר בגין דא קודשא בריך הוא ארים דגלא דאברהם בעיניהון דכלא הדא הוא דכתיב נסה את אברהם אוף הכי קודשא בריך הוא בגין לארמא דגלא דצדיקיא איהו בחין לון לארמא רישייהו בכל עלמא עכ”ל, והן הן הדברים.

אחר שעקד אברהם את יצחק על המזבח, בעת ששלח את ידו אל המאכלת, פונה אליו מלאך ה’ ומצווה אותו : “אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה”.

חז”ל עמדו על הקושי שלאחר שנצטווה אברהם לא לשלוח יד אל הנער שוב אין מקום לצוותו באל תעש לו מאומה ?

על כך עונים חז”ל שהיה דו שיח בין אברהם אבינו למלאך ה’, כאשר נצטווה אברהם אבינו שלא לשלוח יד אל הנער, טען אברהם אבינו, אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום.

מה פירוש טענת אברהם “לחנם באתי לכאן” ?

אחר שנצטווה אברהם על ידי הי”ת שלא לשלוח יד אל הנער הרי שמבחינת הי”ת כבר עמד אברהם בניסיון, אם כן לשם מה ביקש לעשות בו חבלה ?

איזו תועלת רצה להשיג אברהם אבינו על ידי החבלה שיעשה ביצחק ?

לפי האמור יובן, ידע אברהם אבינו שתכלית הניסיון היא להוציא את השגתו ביראת ה’ מין הכוח אל הפועל, על ידי זה ישיג את שלימות בעניין, לשם כך הכין את עצמו למעשה הלא פשוט לעקוד את בנו יחידו, וכשעין במר בוכה ולב שמח הלך לעשות את רצון ה’ כדי להשיג את אותה שלימות, כיון שאמר לו הי”ת שלא לפגוע ביצחק קשה היה לאברהם להשלים עם העובדה שלא יעשה מעשה בפועל, לכן טען “לחינם באתי לכאן”, לכן ביקש לעשות לפחות פעולה קטנה, “אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם”.

אך עדיין צריך ביאור הרי מיד אחר כך אמר לו הי”ת “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”, כלומר שאברהם אבינו כן השיג את השלימות של ההוצאה מין הכוח אל הפועל, וקשה איך באמת השיג אברהם את השלימות בלא עשיית מעשה ?

[אכן מצינו באיכה רבה (פרשה א אות נ) אמרה חנה לבנה השביעי לפני שהוציאוהו להורג : “בני לך אצל אברהם אביכם ואמור לו, כך אמרה אמי, אל תזוח דעתך עליך ותאמר בניתי מזבח והעליתי את יצחק בני, הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלתה שבעה בנים ביום אחד, אתה נסיון ואני מעשה”. רואים שחנה החזיקה את עצמה לבעלת מעלה גדולה יותר מאברהם כיון שאצלה היה מעשה עקידה בפועל ואילו אצל אברהם לא היה במעשה]

ונראה בזה שאכן זכה אברהם אבינו לבחינה של ההוצאה מין הכוח אל הפועל של מידת היראה, בספר שערי תשובה (שער שלישי אות יב) כותב רבנו יונה שירא שמים הוא כינוי למי שמקיים את רצון ה’, כמו שנאמר בספר תהילים (פרק לד פסו’ יב) : “יראת ה’ אלמדכם”, ונאמר אח”כ (פסו’ טו) : “סור מרע ועשה טוב”.

כיון שכך נמצא שבעצם העובדה שאברהם אבינו, חרף כל ההכנה הגדולה שהכין את עצמו, לאחר שכבר עקד את יצחק, והעלהו על המזבח, וכבר שלח את ידו ולקח את המאכלת, ואחר כל הדברים האלה בא דבר ה’ אליו על ידי המלאך, “אל תשלח ידך אל הנער”, ובכל זאת אברהם אזר אומץ וכבש את רצונו העז לפעול ביצחק את מעשה העקידה, בזה ביטל את רצונו כלפי רצון ה’ “ואל תעש לו מאומה”, בזה עצמו היה אצלו ההוצאה מין הכוח אל הפועל של מידת היראה, ועל ידי מעשה זה של כבישת רצונו זכה לבחינה של “ירא אלוקים אתה”.

[ומה שמצינו אצל חנה שאמרה לבנה שיאמר לאברהם “אתה נסיון ואני מעשה”, צריך לומר שכוונתה הייתה שאצל אברהם לא היה מעשה עקידה בסופו של דבר אלא רק בשעת הניסיון, ואילו אצלה שיכלה שבעה בנים בפועל ממש, ובזה החזיקה את עצמה לגדולה מאברהם]

ידוע מה שכותב הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק א) “כי כל עניני העולם בין לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם”. עלינו לדעת שמטרת כל אותם ניסיונות היא כדי לחשל אותנו ולרומם אותנו, ולהעלות אותנו מדרגה של השגה לדרגה של עשייה.

[ומה שמובא במסכת ברכות (ס:) שהנכנס לישן על מיטתו אומר יהי רצון מלפניך ה’ אלוהי שתשכיבני לשלום, ותן חלקי בתורתך, ותרגילני לידי מצוה, ואל תרגילני לידי עבירה, ואל תביאני לידי חטא, ולא לידי עון, ולא לידי נסיון, ולא לידי בזיון. אין הכוונה בזה לניסיון שיש בו כדי לרומם ולעלות את האדם במעלה, אלא לנסיון כזה שלא יוכל לעמוד בו בחינת בחנני ה’ ונסני שאמר דוד המלך ע”ה כמש”נ]

 

 

 

 

 

 

 

         

פרשת וירא

“וירא אליו ה’ באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה”.                                               (פרק יח פסו’ א – ב)

“אמר רבי חמא ברבי חנינא: אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקדוש ברוך הוא לשאול באברהם”.

(מסכת בבא מציעא (פו:)

הקדוש ברוך הוא בא לבקר את אברהם אבינו ביום השלישי למילתו, אברהם רואה שלושה אנשים, במסכת מסכת בבא שם אומרים חז”ל שהם לא היו אנשים באמת, שכן באותו היום הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, כדי ששום אדם לא יסתובב בחוץ ואברהם יוכל לנוח, אלא היום הם המלאכים מיכאל וגבריאל ורפאל שנדמו לאברהם כאנשים.

אברהם אבינו עוזב את הקדוש ברוך הוא, ורץ אל אותם אנשים ומפציר בהם מאד להיכנס אליו הביתה, הם נענים לו, הוא נותן להם לרחוץ את הרגלים, מושיב אותם תחת העץ, ומגיש לפניהם אוכל ושתיה, רפאל מרפא את אברהם, מיכאל מבשר לשרה על לידת יצחק, והם יוצאים לכיוון סדום.

והשאלה ידועה איך יתכן שאברהם אבינו ע”ה עזב את השכינה שבאה לבקרו והלך לקיים מצות הכנסת אורחים עם שלושה אנשים ?

שאלה זו הביאה את רב יהודה אמר רב במסכת שבת (קכז.) למסקנא שגדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה ! לכן אברהם אבינו ע”ה עזב את המפגש שלו עם ה’ והלך להתעסק בדבר היותר חשוב, במצוה היותר גדולה.

בספר אמרי נועם מספר אדמו”ר הגרי”מ אברג’ל זצוק”ל שפעם נפגש הגאון רבי משה חברוני זצ”ל ראש ישיבת חברון עם הבבא סאלי ע”ה, כמובן שהם דיברו בדברי תורה וכשהגיעו לדברי רב שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה שאל ראש הישיבה זצ”ל את הבבא סאלי ע”ה, איך רב יהודה למסקנא שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה מכח העובדה שאברהם אבינו עזב את השכינה שבאה לבקרו והתעסק בהכנסת אורחים, אולי באמת אברהם אבינו לא עשה כהוגן בזה שעזב את השכינה הקדושה והלך להתעסק במצות הכנסת אורחים ?

השיב לו הבבא סאלי הקדוש, כאשר נסתיים הביקור בבית אברהם אומרת התורה (פסו’ כב) : “ויפנו משם האנשים וילכו סדומה, ואברהם עודנו עמד לפני ה'”. במדרש בראשית רבה פרשת וירא (פרשה מט אות ז) אומר רב סימון שהשכינה הייתה ממתנת לאברהם, אילו היה עושה אברהם אבינו שלא כהוגן אמר הבבא סאלי ע”ה, מן הסתם לא היה זוכה אברהם אבינו שהשכינה תמתין לו עד שיסיים, מן הסתם כל האירוח הזה לא ערך זמן מועט, לרוץ אליהם, לשכנוע אותם לבא, להביא אותם הביתה, להביא להם מים, רחיצת רגליהם, ללוש את הבצק, לחכות שיתפח, להכין ממנו עוגות, לשחוט את בן הבקר, להכשיר אותו, לבשל אותו, להגיש אותו, זמן הסעודה, כל זה נמשך לא מעט זמן, אם אנו רואים שהשכינה המתינה לאברהם אות היא שאברהם אבינו עשה כהוגן.

אכן עדיין צריך ביאור מנין למד אברהם אבינו ע”ה הלכה זו, שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, על מה הוא הסתמך לנהוג כן ?

בספר אמרי נועם חלק ד’ מבאר אדמו”ר הגרי”מ אברג’ל זצוק”ל, בהקדים מה שאמרו חז”ל בילקוט שמעוני פרשת וישלח (רמז קל) שהאבות הן הן מרכבה לשכינה, המושג מרכבה מבטא את הביטול המוחלט שהיה לאבות הקדושים בייחס לקב”ה, ה’ קורא ואברהם אברהם משיב “הנני”, מפרש האור החיים הקדוש (פרק כב פסוק א) “הריני מוכן לכל אשר תאמר אלי”, [כעי”ז מפרש הנצי”ב זצ”ל בהעמק דבר “מוכן לכל דבר”], כמו שהמרכבה בטלה לרוכב, הוא מסיט אותה לאן שהוא רוצה ואין בידה להתנגד לו, כך נהגו אבותינו הקדושים בעבודת ה’ שלהם, כפי שהגדיר זאת האדמור הזקן זצ”ל בספר בליקוטי אמרים תניא (פרק כג) : “שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה”ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם”.

במדרש בראשית רבה פרשת ויצא (פרשה סט אות א) אומר רבי אלעזר בשם ר’ יוסי בר זימרא על הפסוק “צמאה לך נפשי כמה לך בשרי”, רבנן אמרי כשם שנפשי צמאה לך, כן רמ”ח אברים שיש בי צמאים לך”, הצדיקים האמיתיים היו מזככים את רמ”ח אבריהם כל כך עד שהיו הופכים אותם להיות רוחניים, שהם היו משתוקקים וכוספים ונמשכים לעשות את רצון הי”ת, כמו שהנשמה שהיא רוחנית שכל חפצה ורצונה זה רוחניות כך האברים הגשמיים של הצדיקים היו חפצים לעשות את רצון ה’.

במדרש (ויקרא רבה (פרשה לה אות א) איתא על הפסוק בספר תהילים (פרק קיט פסו’ ): “חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך”, אמר דוד : רבש”ע, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר, למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות”. דוד המלך ע”ה זכה להגיע לבחינה של זיכוך החומר עד שאבריו היו מוליכות אותו מעצמם לביתי מדרשות,

[השם משמואל מסוכוטשוב זצ”ל מסביר שבחינה זו נקנית על ידי שמרגיל אדם את אבריו לעשיית מצות, על ידי זה הם מזדכים ורצים מעצמן לקיים המצות, וזהו שאמר דוד ע”ה “היו רגלי מוליכות אותי”, היינו ההרגל הוא זה שגרם לכך שישתנה טבעו להיות מעצמו נמשך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות

יסוד זה כותב האלשיך הקדוש בפירושו לספר דברים (פרק כב פסו’ א – ג) על הפסוק גבי מצות השבת אבידה : “לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך … וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם”

כותב האלשיך הקדוש : “ואחרי ששלשת במצוה מאז דע לך שכל כך תהיה מושרש ומלומד במצוה שמעצמך לא תוכל להתעלם, שאפילו יהיו לך עסקים רבים או תהיה זקן ואינו לפי כבודך לא תאמר פטור אני. כל כך תהיה המצוה חביבה בעיניך שלא תוכל להתעלם מעצמך ותעשנה” עכ”ד].                                                    

בשפת אמת פרשת ויצא (תרס”ה) כותב הרב זצ”ל שזה העיקר והתכלית להיות גובר השתוקקת הנפש להפוך גם השתוקקת הגוף אל הבורא.

במסכת אבות (פרק ב משנה ד) אומר רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא : “עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך”.

שתי דרגות הוזכרו כאן אומר המהר”ל זצ”ל, הדרגה הראשונה והמעולה היא “עשה רצונו כרצונך”, כלומר שיזכך אדם את עצמו כל כך עד שרצונו יהיה רק מה שהוא רצון הי”ת, עבודה זו אומר המהר”ל נקראת עבודה מאהבה, עוד בחינה הזכיר רבן גמליאל שהיא פחותה מן הראשונה והיא “בטל רצונך מפני רצונו”, גם כאשר יש לאדם רצונות משלו, גם אז נדרש ממנו לבטל את אותם רצונות פרטיים שלו, כאשר אלה נוגדים את רצון ה’, מחמת רצון הי”ת, דרגה זו אומר המהר”ל זצ”ל נקראת “עבודה מיראה”.

בדומה לזה כותב רבי נתן זצ”ל בליקוטי הלכות בהלכות ברכת השחר (הלכה ג אות יח) : “והאדם נברא כדי שיבטל הגוף לגבי הנשמה, והעבד לגבי הבן.

וצריך לבטל הגוף כל כך עד שיתהפך לטבע הנשמה ממש, שיתהפך מגוף לנפש מעבד לבן, כי גם בעבודת השם יתברך יש שני בחינות, יש מי שעובד השם יתברך בבחינת עבד ויש שהוא בבחינת בן, כמובא, היינו כי האדם צריך לעבד את השם יתברך בכל כוחו, שהגוף יעשה רק רצון הנשמה, אבל כל זמן שיש להגוף איזה ריח מתאוות הגוף, רק שמשבר תאוותו בשביל רצון הנשמה שהוא רצון השם יתברך, ועובד אותו יתברך תמיד, אף על פי שזה טוב מאד, אשרי לו, אף על פי כן עדין עבודתו בבחינת עבד דקדושה, כי בודאי הוא בבחינת עבד, כי עבודת ה’ נחשב לו לעבודה ויגיעה, כי רצון הגוף אינו נוטה לזה רק שמשבר רצון הגוף בשביל רצון הבורא, על כן הוא עדין בבחינת עבד.

אבל מי שזוכה לשבר הגוף לגמרי בתכלית הביטול, עד שהגוף נתהפך לנפש ממש. והוא מקים, “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך וכו'” בשני יצריך, שגם הגוף אוהב את ה’ ועושה רצונו מאהבה, כי אין לו שום תאווה אחרת ואינו רוצה שום רצון רק מה שהוא רצון הבורא יתברך, אזי נקרא בחינת בן, כי כל עבודתו את השם יתברך אינו נקרא בשם עבדות כלל, כי אין זה עבדות אצלו כלל, כי הוא עושה רצון השם יתברך באהבה שלמה ברצון הגוף והנפש, כי הגוף נתהפך לנפש כנ”ל. ועל כן בודאי אין שייך לקרותו בשם עבד כלל, כי עבדות אינו נקרא רק מה שהוא כנגד רצון האדם, אבל מה שהוא רצון האדם אינו נקרא בשם עבדות כלל, למשל אכילה ושתיה ושאר תאוות הגוף אינו נקרא אצל האדם עבודה ויגיעה כלל מאחר שעושה זאת מרצונו, רק כשצריך להגביה איזה משאוי כבד וכיוצא נקרא אצלו עבודה, וכן עבודת השם יתברך מחמת שהגוף אינו מרגל בזה נקרא אצלו עבודה. אבל כשזוכה להפך הגוף לנפש ממש אזי כל עבודת ה’ אינו נקרא אצלו בשם עבודה כלל, אדרבא, זהו עקר חיותו ותענוגיו ושעשועיו. ואין לו שם תענוג ושמחה אחרת בגוף ונפש כי אם כשזוכה לעשות רצון בוראו יתברך” עכ”ל.

בספר תולדות יעקב יוסף פרשת וירא (אות א) כי תכלית בריאת אדם בחומר וצורה כדי לזכך חומרו ושיהיה נעשה מן חומר צורה, כמו חנוך ואליהו שהיו מזככים כ”כ חומרם שנעשו מלאכים חיים וקיימים וכו’ יעו”ש,בזה ביאר את דברי הפסוק (פרק יח פסו’ א),ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים, ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן וגו’, דר”ל ששניהם החומר והצורה זכו בהזדכך חומרם, ובאים בימים למדריגות צורה, ונשמה הנקראת ימים נגד הגוף, והחומר הנקרא לילה כנודע. חדל להיות לשרה אורח כנשים, שהוא מדריגות חומר תאוה גשמיות בחינת נשים, רק עלו למדריגה הנק’ נשמה עיי”ש

בספר ישעיה (פרק מא פסו’ ח) נקרא אברהם אבינו “אברהם אוהבי”. [וכן במסכת סוטה (לא.) : “רבי מאיר אומר: נאמר ירא אלהים באיוב ונאמר ירא אלהים באברהם, מה ירא אלהים האמור באברהם מאהבה, אף ירא אלהים האמור באיוב מאהבה ואברהם גופיה מנלן ? דכתיב : זרע אברהם אוהבי]. אברהם אבינו עבד את הי”ת מאהבה גדולה, כדברי הזוהר הקדוש בפרשת לך לך (דף פה עמוד א) : “מן יומא דהוה אברהם בעלמא דאיהו חמיד ורחים ליה לקודשא בריך הוא באהבה”, [עי’ עוד ברעיא מהימנא פרשת ואתחנן (דף רסג עמוד ב) : “פקודא לאהבה והא אוקימנא רחימו דקודשא בריך הוא דבעי ב”נ לרחמא ליה רחימו סגי כאברהם דרחים ליה לקודשא בריך הוא בכמה רחימו ומסר גופיה ונפשיה לגביה], כל רצונו של אברהם אבינו היה רק עשיית רצון הי”ת, הוא קיים בעצמו הלכה למעשה את דברי הרא”ש באורחות חיים (אות סט) : “רצה באשר ירצה יוצרך”.

אכן בפרשה מסופר ששרה אמנו רואה את ישמעאל מצחק עם יצחק, מתוך דאגה ליצחק היא מחליטה : “לא ירש זה עם בני”, היא פונה אל אברהם דורשת ממנו בכל תוקף לגרש את הגר וישמעאל ומיד.

אברהם אבינו מסרב ובצדק לבקשתה, הוא אינו מוכן להסכים לדבר שכזה, בכל זאת מדובר באשתו ובבנו יחידו ואהובו . “וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו”.

בשלב זה מתערב הי”ת ואומר לאברהם : “אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה”.

ומה עושה אברהם אבינו ?

“וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה”.

הפלא ופלא !

רק לפני רגע היה מעשה זה כפי ההעידה התורה רע בעיני אברהם, רק לפני רגע סירב בכל תוקף לבקשתה של שרה.

וכעת, רגע אחרי, אברהם משכים בבקר כדי לשלח את הגר וישמעאל מביתו, הוא מצייד אותם רק עם לחם ומים בלבד,על כך כותב רבנו בחיי שהתנהג אברהם עימהם כמו שראוי להתנהג עם השונא ולכן נתן לו רק לחם ומים, כדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק כה פסו’ כא) : “אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים”.

אתמהה ?!!

התשובה לכך היא שלפני רגע לא ידע אברהם שאכן כך הוא גם רצון ה’ לשלחם, לכן הביע את דעתו ולא הסכים בשום אופן לדברי שרה, אומנם לאחר ששמע מאת ה’ כי שרה צודקת, לאחר שהתברר לו שכך הוא גם רצון ה’, כן לשלח את הגר וישמעאל מביתו, מיד ביטל אברהם את דעתו והשכים בבוקר לעשות את רצון ה’ לשלחם.

בחינה זו אצל אברהם אבינו באה לידי ביטוי חזק במעשה העקידה, הי”ת אומר לאברהם אבינו : “קח נא את בנל יחידך אשר אהבת את יצחק, והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך”

בדרשות הר”ן בדרוש השישי כותב הרב זצ”ל : “וכבר נודע שזה הציווי אינו לשון צווי אלא לשון בקשה, שהראה לו שייטב בעיניו אם ימחול אברהם על הבטחתו ויעקוד בנו, ולו היה אברהם משיבו “הן לי לא נתתה זרע” כי אם זה, והבטחתני בו ואיך אעשה זה, לא נחשב לו עון ולא ישיגנו עונש מזה, ואעפ”כ לגודל אהבתו את השם יתב’ מצא את לבבו לעקוד אותו כדי שיעשה חפץ הש”י לבד, ואע”פ שאילו לא עשאו לא היה משיגו עונש כלל, וזהו ענין העקידה וסודו”.

אילפנו הר”ן כי ענין העקידה לא היה אלא כדי להראות לכל העולם עד כמה עז היה רצונו של אברהם אבינו “לעשות רצון ה’, עד כמה חפץ היה הוא שייעשה רצון הי”ת.

לא בכדי נאמר ציווי זה לאברהם בלשון בקשה “קח נא” ואמרו חז”ל [עיין מסכת ברכות (ט.) ומסכת סנהדרין (פט:)] “אין נא אלא לשון בקשה”, רמז לו בזה שייטב בעיניו אם ימחול אברהם על הבטחת “כי ביצחק יקרא לך זרע” ויעקוד את בנו, אבל אין זה רצון המחייב ולו היה אברהם משיבו “הן לי לא נתת זרע” כי אם זה, והבטחתני בו ואיך אעשה זה, לא נחשב לו עון ולא ישיגנו עונש מזה, ואעכ”פ לגודל אהבתו את ה’ ית’ מצא את לבבו לעקוד אותו “כדי שיעשה חפץ ה'”.

ואף שבגוף הציווי נאמר “והעלהו שם לעלה”, ויכל אברהם לפרש שרצון ה’ בזה הוא רק לעלותו על גבי המזבח ותו לא, בזה היה חושך אברהם מעצמו את כל הצער של מעשה העקידה, היה נשאר עם יצחק, ואפשר שגם שרה לא היתה מתה., אילו היה מפרש כך את דברי הי”ת הרי שלא היה בציווי זה שום סתירה להבטחה המפורשת ששמע אברהם מפי הי”ת כי ביצחק יקרא לך זרע .

אבל אברהם אבינו שלא רצון עצמו עמד לנגד עיניו אלא רצון הי”ת בלבד, כל חפצו ורצונו היה עסוק בדבר אחד בלבד והוא “לעשות את רצון ה'”, וכיון שיתכן שרצון ה’ הוא שיקריבנו ממש לכן לגודל אהבתו את ה’ ית’ השכים בבקר לעקוד את בנו כדי שייעשה חפץ ה’.

על כך אמר לו הי”ת עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה

איך ?

“כי לא חשכת את בינך יחידך ממני”.

אילו רצית יכולת לחשוך את בנך, יכולת לצאת ידי חובה בעלייתו על גבי המזבח בלבד, לא היית ניתבע ולא נענש על כך ,

אבל אתה, אברהם ,לא חשכת את בנך.

למה ?

“כי ירא אלוקים אתה”.

כאשר ראה אברהם אבינו את שלושת המלאכים בדמות אנשים, הוא הרגיש שהרגלים שלו מבקשות לרוץ אליהם, אברהם אבינו היה חולה וחלש, ביום השלישי למילתו,

כאשר הגיע הי”ת לבקר את אברהם אומר ר’ ברכיה בשם ר’ לוי במדרש [שוחר טוב מזמור יח] : “בקש אברהם לעמוד, אמר לו הקדוש ברוך הוא שב, ואתה סימן לבניך, שיהיו בניך יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואני עומד, שנאמר אלהים נצב בעדת אל”.

הקשה הרה”ק ר’ יצחק מווארקא זצ”ל מה הפירוש שביקש לעמוד, למה לא עמד אברהם תיכף ומיד שנגלה אליו הי”ת, והסביר כיון שהיה אברהם אבינו ע”ה חלש כל כך מהמילה שלא היה בכוחו לעמוד לכבוד הי”ת, ואברהם ביקש מהשי”ת שיתן לו כח לעמוד לכבודו, ואמר לו הי”ת שאין צורך לעמוד, וכשראה אברהם האורחים מרחוק, הרגיש שנתחדשו כוחותיו במרץ נעורים, ורגליו בקשו לרוץ לקראתם, מזה הבין אברהם אבינו שרצון הי”ת שיתעסק כעת עם אותם עוברי אורח, לקיים בהם מצות הכנסת אורחים. מזה הבין אברהם שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה.

 

בתנא דבי אליהו רבה (פרק כה) כתוב לעולם חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, לא נאמר מתי יהיו אלא מתי יגיעו, ופירשו בזה שלהגיע לדרגתם של האבות ודאי אי אפשר, אבל לכל הפחות צריך להשתדל לנגוע במידות אלו, וכך כותב השפת אמת זצ”ל בפרשת ויצא (תרס”ה) שענין זו הוא העיקר והתכלית בעבודת האדם להיות גובר השתוקקת הנפש להפוך גם השתוקקת הגוף אל הבורא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

מצאתי דוד עבדי

“וירא אליו ה’ באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום”. (בראשית פרק יח פסו’ א)   “ישב כתיב, בקש לעמוד אמר לו הקב”ה שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך, שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין והן יושבין, שנאמר אלהים נצב בעדת אל”.                    (רש”י)

 

 

 

 

 

 

 

בספר דגל מחנה אפרים מקשה רבי משה חיים אפרים מסדליקוב זצ”ל, מה שייך כאן סימן לבנים שיהא הקב”ה עומד אצלם בשעת הדין, הלא אין מדובר כאן בענין הדיינים, אם כן מה ראה הקב”ה להשמיע לאברהם אבינו ענין זה דווקא כעת שבא לבקרו [עי’ עוד בגור אריה ובשם משמואל תרע”ה שעמדו בזה] ?

 

מיכאל רפאל וגבריאל באו לבקר את אברהם

 

“וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו”

(פרק יח פסו’ ב)

 

במסכת בבא מציעא (פו:) מבואר ששלשת האנשים שנראו אל אברהם לא היו בני אדם אלא שלושה מלאכים, מיכאל וגבריאל ורפאל. כל אחד מהם נשלח על ידי הקדוש ברוך הוא למשימה מוגדרת, מיכאל נשלח לבשר לשרה אמנו שהיא עתידה ללדת בן, רפאל נשלח כדי לרפא את אברהם שהיה חולה אחר המילה, גבריאל נשלח כדי להפוך את סדום.

הגמרא שם מקשה : והא כתיב “ויבאו שני המלאכים סדמה בערב” ? משמע שלא רק גבריאל הלך לבדו לסדום, אלא היה מלאך נוסף שנלוה אליו, ועונה הגמרא : “דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט”. יחד עם גבריאל הלך לסדום גם המלאך מיכאל כדי להוציא משם את לוט ומשפחתו, [גבריאל המלאך לא יכל להפוך את סדום וגם להציל את לוט כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות]

מבואר בדברי הגמרא שהמלאך מיכאל שבישר לשרה על הולדת יצחק, נשלח על ידי הקדוש ברוך הוא לסדום כדי להציל את לוט מהפיכתה, וצריך ביאור מדוע דוקא המלאך מיכאל נבחר להציל את לוט, למה לא נשלח המלאך רפאל לשליחות זו ?

[בפירוש רש”י כותב שהאחד בא כדי לבשר את שרה, ואחד כדי להפוך את סדום, ואחד כדי לרפאות את אברהם, ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, [וכן כותב רש”י (פסו’ לג) : “ואחד להציל את לוט, והוא אותו שבא לרפאות את אברהם”, והדבר מפורש במדרש רבה (פרשה נ אות ב) : “מיכאל אמר בשורתו ונסתלק, גבריאל נשתלח להפוך את סדום, ורפאל להציל את לוט”, [כדברי המדרש מתרגם גם רבי יונתן בן עוזיאל שאחד מהשלושה נשלח כדי להציל את לוט ולא לרפא את אברהם עיי”ש, עכ”פ בדברי הגמרא מפורש שמיכאל שבישר לשרה הוא זה שהלך להציל את לוט].

ועדיין יש לברר מדוע שלח הי”ת את מיכאל המלאך גם לבשר לאברהם על הולדת יצחק וגם להציל את לוט מהפיכת סדום, מדוע לא שלח מלאך מיוחד כדי להציל את לוט, שכן כך למדונו חז”ל במדרש רבה פרשת וירא (פרשה נ אות ב) שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות ? [ועי’ בדברי התוס’ במסכת בבא מציעא שם שכתבו לתרץ שההליכה להציל את לוט היא שליחות בפני עצמה, ונעשתה אחר שגמר מיכאל המלאך את השליחות לבשר לשרה על הולדת יצחק, אם כן אין זה שתי שליחויות].

עוד צריך ביאור, כיון שהמלאך גבריאל נשלח כדי להפוך את סדום, אם כן לשם מה היה צריך להגיע אל האהל של אברהם אבינו יחד עם מיכאל ורפאל, מדוע לא הלך מיד לסדום כדי לבצע את שליחותו ?

[אפשר שאכן פניו היו מועדות לסדום, רק שאברהם הפציר בו שיצטרף אל מיכאל ורפאל לבא אליו, כך נראה גם מלשון הפסוקים, שבתחילה נאמר : “וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו … וירץ לקראתם…”, בלשון רבים. ושוב נאמר : “ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך”, בלשון יחיד. ושוב נאמר : “יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ”, בלשון רבים. וברש”י כתב : “שלגדול שבהם אמר אל נא תעבור, וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חבריו עמו”, אכן יתכן שפנייתו של אברהם אבינו היתה אל גבריאל שהתכוון ללכת לסדום רק אברהם הפציר בו לבא אליו, ולכן דיבר בלשון יחיד] .

בלוט היתה נמצאת נשמת דוד המלך

“ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען”.

(בראשית פרק יב פסו’ ה)

 

בפרשת לך לך קראנו שאברהם אבינו נצטווה על ידי הי”ת : “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”, הי”ת מצוה את אברהם להתנתק לגמרי מכל עברו, בכלל זה גם שלא יקח עימו אל המקום אליו הוא הולך אף אחד מאנשי מקומו אפילו לא מבני ביתו, בכל זאת אברהם לוקח עמו את לוט  בין אחיו, וצריך להבין מה ראה אברהם אבינו לצרף אליו את לוט, הרי בכך הוא עובר לכאורה על הציווי של הי”ת : “לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך”, [כך מפרש הרש”ר הירש זצ”ל בפרשת לך לך את הציווי  “לך לך” לך לעצמך בבדידות, לך לעצמך, בדרכך שלך; לך בדרך, שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה] ?

כמו כן צריך ביאור מה ראה אברהם לקחת דוקא את לוט בן אחיו מיותר משאר אנשי ביתו, למה לא לקח אחיין אחר ? אולי משום שהיה לוט גם בן אחיו וגם אח של שרה אשתו ! ?

מה גם שבדברי חז”ל מבואר שלוט היה אדם שלילי מאד, שכל זמן שהיה לוט במחיצתו של אברהם לא דיבר הי”ת עם אברהם בגללו, וגם לאחר נאלץ להפרד מאברהם מחמת המריבה שהיתה בין רועיהם, מכל המקומות בחר לוט ללכת דווקא לסדום, מקום שהעידה התורה על אנשיה שהיו רעים וחטאים לה’ מאד, ועוד גילו לנו חז”ל שבנסיעתו של לוט לסדום הוא הסיע את עצמו מקדמונו של עולם, ואמר אי אפשי לא באברהם ולא באלהיו, אם כן מה ראה אברהם לקחתו עמו בצאתו ממולדתו ?

עוד מצינו שאברהם שמר על לוט מכל משמר, כאשר בא הפליט והודיע לו שנשבה לוט, הלך אברהם עם קומץ אנשים להלחם נגד מלכים מיומנים ומלמדי מלחמה, תוך כדי חירוף נפש ממש כדי להציל את לוט, וגם כאן צריך ביאור למה היה חשוב לאברהם להציל את לוט גם במחיר של מסירות נפש ?

זאת ועוד קשה שאם כל כך הקפיד אברהם לשמור על לוט בן אחיעו, מדוכ כאשר נפרדו זה מזה ובחר לו לוט ללכת לסדום, לא מנע ממנו אברהם ללכת למקום כזה שאנשיו רעים וחטאים לה’ מאד ?

אברהם אבינו ראה שמלוט עתיד לצאת דוד המלך

 

בזוהר הקדוש פרשת לך לך עומד על התנהוגו של אברהם אבינו בכל מה שקשור לקשר שלו עם לוט, וזה לשון הזוהר שם : “מה חמא אברהם לדבקא עמיה לוט” ? על כך עונה הזוהר : “אלא בגין דצפה ברוח הקדש דזמין למיפק מניה דוד”.

אברהם רואה ברוח הקודש שמצאצאיו של לוט עתידה לצאת אמה של מלכות, ממנה יולד דוד המלך, וממנו מלך המשיח, [בספרים שלוט הוא בגימט’ מ”ה שהוא מנין אדם שהוא ר”ת אדם דוד משיח], במדרש רבה פרשת לך לך (פרשה מ אות ה) על הפסוק (פרק יג פסוק ה) : “וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים” ר’ טוביה בר’ יצחק שני אהלים רות המואביה ונעמה העמונית, דכוותה קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות (בראשית יט טו) ר’ טוביה אמר שתי מציאות רות ונעמה, אמר ר’ יצחק מצאתי דוד עבדי (תהלים פט כא) איכן מצאתיו בסדום עיי”ש, עוד מובא בשם הרוקח זצ”ל שנרמז ענין זה בסופי תיבות של הפסוק (פרק יט פסוק טז) : “ויתמהמה ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנתיו בחמלת ה’ עליו ויצאהו וינחהו מחוץ לעיר”, סופי התיבות של המילים “וביד אשתו וביד”, הם דוד, לרמז שבהוציאם את בנותיו של לוט נתכונו להציל משם את הניצוץ של דוד המלך, עוד רמז נמצא בספר כסף מזוקק שהגימטריא של המילים (פסו’ יב): “מי לך פה חתן”, עולה בועז רמז לבועז היה חתן ללוט כי אשתו רות המואביה היתה מבני בניו של לוט, [עי’ בבעל הטורים שכתב רמז לבועז שיצא מלוט, והקשו עליו הא בועז יצא מפרץ בן יהודה ולא מלוט]

 

אברהם ביציאתו מחרן לא לקח עמו את לוט בן אחיו, הוא לקח משם את ניצוץ נשמתו של דוד המלך, לקיחתו של לוט הייתה כדי לדאוג לעתידם של בני בניו באחרית הימים.

מטעם זה מסר אברהם את עצמו על הצלתו של לוט במלחמת המלכים, לא על לוט בלבד חירף אברהם את נפשו, אלא גם ואולי בעיקר על שולשלת דוד המלך שהיתה חבויה בתוך לוט ומגולגלת בו, כך כותב השלה”ק בפרשת ויצא (תורה אור אות ד) שכל הסכנות שסיכן אברהם עצמו לרדוף אחר הארבעה מלכים להציל את לוט, הוא משום שצפה ברוח הקודש שעתיד ליצא ממנו מלכות דוד ומשיח עיי”ש.

מטעם זה גם לא הניא אברם את לוט כאשר בחר ללכת לסדום, ידע אברהם שבחירתו של לוט ללכת דוקא לסדום אינה מקרית, הוא ראה בזה חלק מההכנה של הקמת מלכות בית דוד ומלך המשיח, כך דרשו חז”ל על הפסוק בספר תהילים (פרק פט פסו’ כא) : “מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו”, שואלים חז”ל במדרש רבה (פרשה מא אות ד) היכן מצאתיו ? אומר רבי יצחק : “בסדום”. ואכן מחמת הבריחה של לוט מסדום הוצרך להחבא במערה עם שתי בנותיו, שסברו שלא נשאר בעולם ממי להקים דור המשך, ומזה נולד מואב שממנו יצא דוד המלך ומלך המשיח

בתורה (פסו’ יז) נאמר : ויהי כהוציאם אתם החוצה, ויאמר המלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמד בכל הככר ההרה המלט פן תספה”. המלאך מזהיר את לוט ואת משפחתו האזהרה חמורה לא להביט לאחוריהם, וסיבב הי”ת שאשת לוט תבט לאחור ונהפכה לנציב מלח, שאם היתה ניצלת לא היו בנותיו מולידות ממנו את עמן ומואב שמהם באה רות המואביה וממנה דוד המלך.

 

דוד נולד מרות המואביה כדי למשוך מהם את מידת הגאוה והעזות הנצרכות למלכות

ועדיין צריך להבין איך יתכן שזרע המלוכה של עם ישראל, של העם המובחר, יוולד באופן כזה של חיבור בן הטמא והטהור, בן בועז שהיה משבט יהודה לרות בת עגלון מלך מואב ?

הביאור לזה כותב השם משמואל זצ”ל [שבועות שנת תר”ע] בשם הרבי מקאצק זיע”א, שענין המלוכה לא היה נמצא בישראל והיו צריכין ליקח זאת מעמון ומואב, וביאר השם משמואל שחלק מהתכונות הנצרכות למלך הם הגאוה והעזות, מידות אלה לא מושרשות בזרעו של אברהם [כדברי הגמ’ במסכת יבמות (עט.) [ובירושלמי מסכת קידושים (פ”א הל’ א),”שלשה סימנים באומת ישראל, רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים, גומלי חסדים”]. לכן הוצרכו ישראל ליטול מידות אלו מעמון ומואב, שכן קליפת מואב גיאות כמו שאומר ישעיה הנביא (פרק טז פסו’ ו) : “שמענו גאון מואב גא מאוד”, [וכן אומר ירמיהו (פרק מח פסו’ כט) : “שמענו גאון מואב גאה מאד גבהו וגאונו וגאותו ורם לבו”], וע”כ היתה נפש דוד המלך ע”ה טמועה בשביה בתוך קליפת מואב כדי להוציא ענין ההתנשאות מהקליפה ולהביאה אל הקדושה להתנשא ולהשתרר לשם שמים. ושאול המלך שלא נתקיימה מלכותו אמרו ז”ל במסכת יומא (כב:) משום שלא הי’ בו שום דופי, ושמואל הנביא אמר לו הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, ועבור מעשה זה איבד את המלוכה, מפני שהי’ חסר לו כח הגיאות והשררה, כאמור שם : “כי יראתי את העם ואשמע בקולם” עיי”ש

[לפי זה יובן גם דברי חז”ל במדרש שמששת ימי בראשית זימן הי”ת יין באותה מערה, כדי שכאשר יבאו לשם לוט ושתי בנותיו, יישתו מן היין ועל ידי זה יולד מואב שממנו תצא רות המואביה וממנה דוד המלך, וזהו שנאמר : “ותשקן את אביהן יין בלילה הוא”, כידוע שכל מקום שנכתב הוא בא לרמז שהיה זה בסיוע מאת הי”ת, כדברי חז”ל במסכת נדה (לא.) על הנאמר בספר בראשית (פרק ל פסו’ טז) : “וישכב עמה בלילה הוא”, מלמד שהקב”ה סייע באותו מעשה עיי”ש]

 

דוד הותר לבא בקהל מכח הדין שכל כבודה בת מלך פנימה

 

א”ל דואג האדומי עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו. מ”ט ? דקאתי מרות המואביה. א”ל אבנר, תנינא: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. אלא מעתה, ממזר ולא ממזרת ממזר כתיב, מום זר. מצרי ולא מצרית שאני הכא, דמפרש טעמא דקרא, על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אשה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים אישתיק. מיד ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם, התם קרי ליה נער, הכא קרי ליה עלם הכי קא אמר ליה הלכה נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש שאל, אמרו ליה: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית … מכל מקום קשיא הכא תרגמו: כל כבודה בת מלך פנימה. במערבא אמרי, ואיתימא ר’ יצחק, אמר קרא ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו’.                                             (יבמות עו:)

 

מבואר בגמ’ שאילו היה דרכם של הנשים לקדם את פני הנשים בלחם ומים, הרי שהיו גם נשות עמן ומואב נכללות גם הן באיסור של “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'”, ורק מחמת שאין דרכם של נשים לקדם אפילו נשים בלחם ומים, מכוח הדין של כל כבודה בת מלך פנימה, לכן נאמרה ההלכה “עמוני ולא עמונית”, מואבי ולא מואבית”.

דין זה שאין דרכה של אשה לקדם בלחם ובמים, התחדש באהל אברהם אבינו, כאשר שאלו אותו המלאכים : “איה שרה אשתך” ? למה היא לא מגישה לפניהם, שמא אינה בבית ? השיב להם אברהם אבינו “הנה באהל”, מטעמי צניעות היא אינה יוצאת להגיש בפני אנשים זרים, הנהגה זו נובעת מכח הדין של “כל כבודה בת מלך פנימה”.

[ואף שאפשר שהטעם שלא יצאה שרה לקדם פניהם כיון שהם היו בדמות אנשים ואין דרכם של נשים לקדם אנשים, אבל אילו היו נשים, יתכן שכןהיתה שרה יוצאת לקדם את פניהם ?

צריך לומר שזה גופא לימדונו חז”ל, שהטעם שלא קדמה שרה אמנו את פניהם הוא לא משום שהם היו אנשים, אלא משום הדין שכל כבודה בת מלך פנימה שדין זה נוהג אפילו בנשים לקראת נשים]

מיכאל המלאך שאל את אברהם “איה שרה אשתך”

 

“ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל”

(בראשית פרק יח פסו’ ט)

 

במסכת בבא מציעא (פז.) הוזכרו כמה טעמים לשאלת המלאכים את אברהם “איה שרה אשתך” ? רב יהודה בשם רב, [ואיתימא בשם רבי יצחק] אומר, “כדי לחבבה על בעלה”. ורבי יוסי ברבי חנינא אומר “כדי לשגר לה כוס של ברכה” עיי”ש .

בפירוש האור החיים הק’ כותב שלהיות שבשורה שבא עליה המבשר היא לבשר שרה, ורצו לגלות לאברהם שלבשר לשרה באו ולא לו, לזה אמרו לו איה שרה, פירוש שאליה באנו לבשר, והשיב אברהם הנה היא באוהל לשמוע כל אשר תאמרו לה עכ”ל.

לדברי האור החיים נמצא שאת השאלה “איה שרה אשתך” ? שאל המלאך שבא לבשר לה על הולדת יצחק, לפי מה שנתבאר היה זה המלאך מיכאל, וצריך ביאור למה דוקא הוא שאל את אברהם אודות שרה ? למה לא שאלו כן רפאל או גבריאל ?

ולפי מה שנתבאר יש לומר שכיון שמיכאל המלאך נשלח לסדום כדי להוציא משם את לוט, שממנו צריכה לצאת רות המואביה, וממנה שולשלת בית דוד עד מלך המשיח, אמנם כדי להציל את לוט היה צריך מיכאל לברר קודם את ההלכה, אם האיסור שנכתב בתורה “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'”, כולל גם את נשי עמון ומואב, או שמא עמוני ומואבי דוקא אסרה התורה ולא עמונית ומואבית.

פסק זה היה תלוי בתשובתו של אברהם אבינו לשאלה “איה שרה אשתך” ? רק אם יענה אברהם : “הנה באהל”. נלמד שאין דרכה של אשה לקדם אפילו נשים, משום שכל כבודה בת מלך פנימה, לפי זה נשים אינם נכללות באיסור של לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה’, שהוא עונש על כך שלא קדמו עמון ומואב את בני ישראל בלחם ומים.

מטעם זה הלך גם גבריאל אצל אברהם, אף שנשלח על ידי הי”ת להפוך את סדום, מכל מקום הצטרף אל מיכאל ורפאל כדי לשמוע את הפסק, אבל גם כדי להיות חלק מהבית דין שבפניהם יאמר אברהם את הפסק, כדי שיהיו שלושה ויהיה לאותו פסק תוקף של בית דין הלך עימהם גם גבריאל, [יתכן למטעם זה הפציר בו מאד אברהם אבינו להצטרף עימהם כדי שיהיה לפסק זה תוקף לדורות]

לפי זה מובנים דברי הרש”י הקדוש שביקש אברהם אבינו לעמוד לכבוד הי”ת ואמר לו הי”ת שב ואני אעמוד, והוא סימן לבניך שעתיד אני לעמוד אצל הדינים בשעה שיושבים בדין, לא בכדי נתן לו הי”ת סימן זה כאשר בא לבקרו, כדי לרמוז לו שכאן באהל עומדת להיות הכרעה לדורות בפני בית דין, שאין דרכה של אשה לקדם אפילו נשים, משום כל כבודה בת מלך פנימה.

 

“כוס ישועות אש”ה” ר”ת א’יה ש’רה א’שתך

 

דרש רב עוירא, זימנין אמר ליה משמיה דרב, וזימנין אמר ליה משמיה דרב אשי מאי דכתיב : “ויגדל הילד ויגמל”, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק: טול וברך,  אומר להן איני מברך שיצא ממני עשו. אומר לו ליעקב: טול וברך אומר להם איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן שעתידה תורה לאוסרן עלי. אומר לו למשה טול וברך, אומר להם איני מברך שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע, טול וברך! אומר להן איני מברך, שלא זכיתי לבן, דכתיב: יהושע בן נון נון בנו יהושע בנו. אומר לו לדוד: טול וברך אומר להן אני אברך ולי נאה לברך, שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא.                                           (מסכת פסחים (קיט:)

 

הנה דוד המלך אמר לי נאה לברך, אומנם לא הגיד לנו טעמו של דבר למה דוקא נאה לו לברך יותר מהאבות הקדושים ויותר ממשה רבנו ויהושע בן נון ?

וראיתי בספר של”ה ששמע שהסיבה לזה היא מאחר שדוד בא מרות המואביה. א”כ נחשב הוא כאורח בעם ישראל, כי בא מאומה אחרת מצד האם ולא מאומה ישראלית, וכן אמר דוד בספר תהילים (פרק לט פסו’ יג) : “גר אנכי בארץ”, ולכן אמר שלו נאה לברך על דרך מה שאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי במסכת ברכות (מו.) : “בעל הבית בוצע ואורח מברך” עכ”ד.

 

ומה שהביא דוד ראיה מהפסוק : “כוס ישועות אשא …”, יש לומר בהקדים מה שכתב המגלה עמוקות פרשת ואתחנן (אופן קנב) שהמילה אש”ה היא נוטריקון ‘איה ‘שרה ‘אשתך עיי”ש, השאלה שבה היתה תלויה כניסתו של דוד המלך לכלל ישראל.

זאת ועוד שאת אותו כוס ישועות אשה, אמר דוד המלך עליו השלום, על עובדה זו עצמה שהותר לבוא בקהל, : “אנא ה’ כי אני עבדך בן אמתך, פתחת למוסרי”, אומר דוד המלך אני הייתי אסור במוסרות מלבא בקהל, ואתה ה’ פתחת למוסרי, בזה שהוכחת שאני עבדך בן אמתך, ולא כפי שחשדו בי אבי ואחיי, שאני ממזר, כמו שאמר דוד בתהילים (פרק סט פסו’ ט) : “מוזר הייתי לאחיי נכרי לבני אמי”, תחילה בקשו להורגו ואח”כ במצות ישי אביו נזרק כ”ח שנים בשדות לרעות את צאן אביו.

ועוד אמר פתחת למוסרי, בכך שכתבת בתורה לא יבוא עמוני ומאבי בקהל ה’, שאילו היה כתוב לא יבא עמון ומואב לא היה אפשר לדרוש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ובהוספת האות יו”ד נפתח הפתח לדרוש כן, וזה שאמר דוד המלך בספר תהילים (פרק פו פסו’ יז) : “עשה עמי אות לטובה, ויראו שנאי ויבשו, כי אתה יה’ עזרתני ונחמתני”. דוד אמר תודה לה’ על האות יו”ד שהוסיף במילים עמוני ומואבי שהיא אות לטובה, שמכוחה יכלו לדרוש ולהתירו לבא בקהל, ועל ידי זה נהפכו פניהם של שונאיו כשולי קדירה.

בשכר צניעות זוכים למלוכה

 

במסכת בבא מציעא שואלת הגמ’ מדוע שאלו המלאכים את אברהם “איה שרה אשתך” הלא ידעו הם ששרה נמצאת באהל ?

על כך עונה רב יהודה בשם רב : “כדי לחבבה על בעלה”.

ברש”י מבאר שעשו כן כדי להודיע ששרה היתה צנועה ועל ידי זה לחבבה על בעלה.

ובפירוש הכלי יקר מקשה וכי עד עכשיו לא ידע אברהם אבינו ששרה אשתו היא אשה צנועה ?

מתרץ הכלי יקר זצ”ל לפי שאמר המלאך לאברהם “שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך”, שלכאורה היה צריך לומר שוב אשוב אליכם, שהלשון שוב אשוב אליך משמע שהיא הייתה הסיבה אשר מנע ה’ מהם פרי בטן, ע”כ ראה המלאך לתקן את הרושם שמשתמע מדבריו וחזר לשאול : “איה שרה אשתך” ? אע”פ שידע היכן היא, כדי לפרסם על ידי תשובת אברהם אבינו “הנה באהל” שהיא צנועה, ושמטעם זה ודאי לא יקפח הקב”ה שכר צניעותה, שהרי אמרו חז”ל במסכת מגילה (י:) שכל כלה שהיא צנועה זוכה ויוצאין ממנה מלכים כמו שמצינו אצל תמר שהיתה צנועה וזכתה שיצאו ממנה מלכים, וכן נתברכה שרה אמנו על ידי הי”ת (פרק יז פסו’ ו) : “ומלכי עמים ממנה יהיו”.

כן איתא במסכת מגילה (יג:) “בשכר צניעות שהיתה בה ברחל, זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול, זכה ויצאת ממנו אסתר”.

 

[ובספר בן יהוידע שם כותב מרן הבן איש חי זצ”ל שבזמן הזה שאין מלוכה, אישה שהיא צנועה, היא זוכה ויוצאים ממנה תלמידי חכמים, ראשי ישיבות, שהרי במסכת גיטין (סב.) אמרו : “מאן מלכי רבנן”. כאשר תלמיד חכם היה מתמנה להיות ראש ישיבה, היה נקרא מלך כדברי חז”ל במסכת ברכות (סד.) : “מלך רבה עשרין ותרתין שנין, מלך רב יוסף תרתין שנין ופלגא” עיי”ש]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

על אנשי סדום כותבת התורה בפרשה שהיו הם רעים וחטאים לה’ מאוד, הם פיתחו תפיסת עולם מושחתת, לפיה כל מה שאדם משיג בעמלו צריך לשמש רק אותו, אין לתת או לתמוך במי שאין לו, כל אחד צריך לדאוג לעצמו בכוחות עצמו, אם אחד יפרנס את השני כך טענו יביא הדבר לכך שאנשים לא ירצו להתאמץ כדי להתפרנס, בכך יהפכו לנטל על הציבור, כדי למסד את הרעיון הזה, לבל יהין משהו לחרוג מהתקנה, הם חקקו חוק שכל מי שיעשה חסד בסדום דינו מות.

 

כך כמובא בילקוט פרשת לך לך (רמז פג) : “רבי יהודה אומר הכריזו בסדום כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לעני ואביון ישרף באש פלוטית בתו של לוט היתה נשואה לאחד מגדולי סדום ראתה עני אחד מדוקר ברחוב העיר ועגמה עליה נפשה מה היתה עושה בכל יום כשהיתה יוצאה לשאוב מים היתה נותנת בכד שלה מכל מה שבביתה ומאכלת לאותו עני אמרו מאין חי העני הזה וכשידעו בדבר הוציאוה לישרף אמרה רבון העולמים עשה משפטי ודיני ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד באותה שעה אמר הקב”ה ארדה נא [ואראה] אם צעקת הנערה הזאת עשו אנשי סדום אהפוך יסודותיה למעלה הכצעקתם אינו אומר אלא הכצעקתה”.

 

עוד מובא במדרש שם : “מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן המעין אמרה אחת לחברתה למה פניך חולניות א”ל כלו מזונותינו וכבר אנו הולכין למות, מה עשתה מלאה הכד קמח והחליפו נטלה זו מה שביד זו וזו מה שביד זו וכיון שהרגישו בדבר שרפוה”.

עיקר שלותה של סדום אומרים חז”ל במדרש שם לא היה אלא נ”ב שנה ומהם כ”ב שנה היה הקב”ה מרעיש עליהם הרים ומביא עליהם זועות כדי שיעשו תשובה ולא עשו כאשר הוגדשה הסאה והקב”ה ביקש לבא בחשבון עם אנשי סדום ולא היה להם שום זכות קיום שכן “עולם חסד יבנה” המעמיד של העולם הוא החסד ומקום שאין עושים בו חסד הרי שאין לו זכות קיום

העונש לא פגע רק בעושי הרעה אלא גם בארץ עצמה “גופרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח”. על ידי העונש ניטל מן המקום כל חיותו “לא תיזרע ולא תצמיח”

 

היחיד שניצל מכל העיר היה רק לוט ובני ביתו ה’ שלח מלאך כדי להוציא אותו ואת בני ביתו מתוך ההפיכה

ומדוע ?

מה היתה זכותו של לוט שזכה הוא להינצל ?

 

לכאורה התשובה פשוטה גזר דינם היה משום שמיאנו בחסד וא”כ לוט שכן עשה חסד ולא רק עשה חסד אלא במסירות נפש ממש שהרי הוא ידע היטב את החוק האוסר לעשות חסד ואת הכרוך בזה הוא חוה על בשרו את חומרת הדין הסדומי בשריפת ביתו ולמרות הכל הור מפציר במלאכים לבא אליו הוא מתחנן אליהם באו וגם שמתגלה הדבר הוא בכל מחיר לא מוכן לותר על המצוה של הכנסת אורחים א”כ לוט ודאי אינו נכלל בגזירה אין לו שום שייכות עם אותם רשעים של סדום שאינם רוצים חסד בזכות זה הוא הוא ניצל

 

אכן ברש”י מובא דבר אחר שכאשר באו מצרימה פחד אברהם אבינו שיהרגו אותו ויקחו את שרה לכן אמר לשרה אמרי שאת אחותי וכך היה ששאלו ואמר אחותי לוט שהיה שם יכל לומר לא נכון הוא אשתו ולא אחותו אבל הוא שתק ולא דיבר וכך ניצל אברהם אותה זכות שהציל אצת אברהם היא זו שעמדה לו להצילו מסדום

 

ואכן השאלה עולה מאליה האם בזה מסתכמת זכותו של לוט בכך שלא דיבר על מי על דודו אברהם הלא פשוט שהוא לא יסכן את דודו ומה זה לעומת מסירות נפשו של לוט על המצות הכנסת אורחים אשר על פניו נראית כדבר יותר גדול

 

על כך אומר הסבא מקלם כי אכן לוט קיים מצות הכנסת אורחים ואף במסירות נפש אבל דבר זה לא בא מתוך פנימיותו של לוט מתוך שהוא הבין שכן צריך לנהוג אלא שכמי שגדל במחיצתו של אברהם אבינו חונך הוא להתנהג כך כך היא הצורה שבא צריך לנהוג עם אורחים כיון שהיה זה מעשה חצוני לא היה בכוחו להגן עליו מפני הגזירה

 

הראיה שלוט כאשר לא נוח לו עם אברהם הוא עוזב אותו מקור מים חיים והולך לאן לסדום מה יש שם איך אפשר לעזוב את אברהם שכולו חסד וללכת למקום שהוא ההפך הגמור אלא ודאי שלוט לא בא לידי הכרה בפנימיות שלו שהכנסת אורחים זה הדרך היחידה אלא שכך חונך זוהי צורת חיים ויש גם צורה אחרת ואפשר לחיות זה ליד זה כל אחד ודרכו

 

דוקא אותו מעשה פעוט אותה שתיקה ששתק ולא גילה דוקא אותו מעשה הוא זה שהגין עליו להצילו כיון שזה עשה מעצמו מתוך פנימיותו ולא משום שכך חונך לא מצות אנשים מלומדה

 

התורה והמצות מגינות על האדם לפעמים אדם עושה מצות כמצות אנשים מלומדה זה לא מצוה זה לא מגין צריך שהכל יבוא מהפנימיות

 

איך עושים שיבוא מהפנמיות על ידי התבוננות על ידי לימוד ההלכות וידיעת טעמי המצוה ונוסף ליראת שמיים זה גורם לעשיית המצוה גדר מעשה מצוה

 

גם מעשים שעושים אפילו במסירות נפש אבל זה לא מתוך הפנימיות אין בכוחם להציל אינם מצות מצוה לעשות את רצון ה’

 

כל המצות הם רק היכי תמצי לשעות רצון ה’

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

המתפלל על חברו נענה תחילה

 

“וה’ פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה’ לשרה כאשר דבר”.

(בראשית פרק כא פסוק א)

“סמך פרשה זו לכאן ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, שנאמר ויתפלל וגו’ וסמיך ליה וה’ פקד את שרה שפקד כבר קודם שרפא את אבימלך”.                           (רש”י)

 

 

דברי הרש”י הקדוש כאן מקורם במסכת בבא קמא (צב.) : “א”ל רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן: כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה? א”ל, דכתיב: וה’ שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו. אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא: ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו [וגו’], וכתיב: וה’ פקד את שרה כאשר אמר וגו’, כאשר אמר אברהם אל אבימלך”.

[הרבי מקלויזנבורג זצ”ל בשפע חיים (מכתב רכז) ביאר שמה שהוצרכנו גם לפסוק בספר איוב, הוא משום שאברהם ניתן ללמוד שרק שאם הגדול מתפלל בעד הקטן ממנו הוא נענה תחלה, אבל שמתפלל בעד “חבירו” לא, לזה הביא ראיה מאיוב שהתפלל בעד חבריו].

האלשיך הקדוש בפרשת תולדות כותב שלכן כאשר התפללו יצחק ורבקה לזכות לבנים נענע יצחק קודם, כמו שכתוב “ויעתר לו ה'”. דרשו חז”ל לו ולא לה, כי הוא התפלל על רבקה אשתו כמו שכתוב “ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו כי עקרה היא”,  ובמסכת יבמות (סד.) איתא ששניהם היו עקרים, לכן נענע יצחק תחילה, כי המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה עיי”ש.

בעצה זו כותב הרב זצ”ל בפירושו למגילת אסתר (פרק ד פסו’ טז) השתמשה אסתר המלכה, כאשר היתה צריכה להיכנס אל המלך אחשוורוש שלא כדת, היא שלחה אל מרדכי היהודי : “לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום, גם אני ונערתי אצום כן, ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי”. וביאר הרב זצ”ל שאמרה להם צומו עלי ואני עליכם באופן נהיה נענים כאחד כי המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה עיי”ש.

אכן החיוב להתפלל על חברו הוא דבר חשוב מצד עצמו, כן כותב רבינו יונה זצ”ל בפרושו למסכת אבות (פרק ג משנה ב) : “שיש לאדם להתפלל על שלום כל העולם ולהצטער על צער של אחרים. וכן דרכן של צדיקים כמו שאמר דוד ע”ה [תהלים ל”ה י”ג] ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי שאין לאדם לעשות תחנוניו ובקשתו לצרכיו לבד. אך להתפלל על כל בני אדם שיעמדו בשלום …”.

דברים דומים כותב רבנו יונה גם בספר היראה : “ויתפלל בכל יום כפי צחות לשונו על כל חולי בנ”י שיתרפאו, ועל הבריאים שלא יחלו, ושינצלו מכל נזק, ושיציל הקדוש ברוך הוא את בנ”י מכל רו”ר, ומדקדוקי עניות, ומכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם”.

בשו”ת אגרות משה [יורה דעה חלק ד סימן נא] כותב רבי משה פינשטיין זצ”ל שמי שמבקש מחברו, אף אם הוא אדם פשוט ואינו נזהר במצוות כל כך, ואף עוד לגרועים מאלו, אם אך הוא מאמין בהשי”ת, בין שביקשו בעל פה בין שביקשו בכתב, צריך להתפלל עבורו להשי”ת. דאפשר שהשי”ת יחוש לתפילתו ולברכתו מאיזה טעם, כי הוא יודע וזוכר כל מעשה ומחשבה של כל איש ואיש, ואפשר שיש לו איזה זכות שיקבל השי”ת תפילתו בשביל זה.

כאן התחדש שכאשר האדם מתפלל על חברו בדבר שהוא זקוק לו, הוא נענה תחילה כי אז תפילתו מקובלת יותר, כן כותב בספר נועם אלימלך [ליקוטי שושנה ד”ה אמרו בגמ’ כל שיש לו צעקת לגימה על חבירו]  : “שהאדם צריך להתפלל תמיד בעד חברו, שלעצמו אינו יכול לפעול כל כך שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, ועל חברו נענה במהרה, ונמצא זה פועל לזה חפצו, עד שכולם נענים”.

בספר אמרי אמת [ראש השנה שנה תרצד] מביא בשם דרשות הר”ן (דרוש ב), שהטעם שהמתפלל בעד חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, משום שהשפע עובר על ידו, ממילא הוא גם זוכה לאותו שפע ונענה.

כן כותב רבי חיים מטשרנוביץ זצ”ל בספרו באר מים חיים פרשת שמות : “כי הלא בהכרח תבוא הישועה קודם לשורש נשמתו למעלה ולמטה וכיון שהוא צריך לאותו דבר הרי תיכף נשרש בו הישועה לאותו דבר, ואחר כך ממנו מתחלק לחבירו” עכ”ל.

דברים דומים כותב גם השם משמואל מסוכטשוב זצ”ל [שמיני עצרת ושמחת תורה שנה תרעד] עפ”י המבואר בדברי המקובלים, שכל דבר קדושה היורד מלמעלה, איננו נעתק מלמעלה למטה באופן שלמעלה נשאר ריקם, אבל הוא כמדליק מנר לנר שהאור איננו נעתק מנר לנר אלא מתרבה. וע”כ באשר המתפלל נעשה צינור לשפע, איננו נעתק ממנו לחברו אלא מתרבה, וע”כ פועל השפע אצלו תחילה שהרי איננו נעתק ממנו כלל עיי”ש.

בספר בית אלוקים [שער התפילה פרק יב] כותב המבי”ט זצ”ל : “וסבת הדבר, כי בזמן שהאדם מתפלל על עצמו, נראה שהכנעתו וכוונתו בתפלה הוא לתועלת המושג לו בתפלתו, ואינה תפלה לשמה, אמנם כשמתפלל על אחרים, כוונתו בתפלה לא להשגת תועלת המושג, כי אם שמודיע ומכיר, כי אין מי שיוכל להפיק רצון איש ואיש כי אם הוא יתברך, ולזה הוא יתברך משלים חסרון המתפלל תחלה, ואחר כך למי שהתפלל עליו, כיון שהוא לא התפלל על עצמו בהיותו צריך לאותו דבר, ולא כיון גם כן לעצמו, כמו שאמר הכתוב באברהם, ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך, כי לא היתה תפלתו כי אם על אבימלך, ובאיוב כתיב בהתפללו בעד רעהו, שלא כיון לעצמו כלל כי אם לרעהו, והוא יתברך שב שבותו קודם עכ”ל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

אברהם אוהבי

בפרשה (פרק כב פסוק ב) אנו קוראים על הניסיון האחרון והקשה שנתנסה בו אברהם אבינו לעקוד את יצחק בנו : “ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך”.

במסכת סנהדרין (פט:) אמר רבי שמעון בר אבא : אין נא אלא לשון בקשה. משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גיבור אחד ונצחן. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, אמר לו : בבקשה ממך, עמוד לי במלחמה זו, שלא יאמרו : ראשונות אין בהם ממש. אף הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם: ניסיתיך בכמה ניסיונות ועמדת בכולן, עכשיו עמוד לי בניסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים.

וצריך ביאור מדוע אם לא יעמוד אברהם אבינו בניסיון הקשה של עקידת בנו, יאמרו שאין ממש בכל הניסיונות הראשונים, הרי נתנסה בהם אברהם אבינו ועמד בהם ?

אחר העמידה של אברהם אבינו בניסיון העקידה אומר הי”ת לאברהם אבינו (פרק כב פסוק יב) : “כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני” וברש”י מפרש שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם : “מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלוהים אתה”.

וצריך איך העמידה בניסיון של העקידה סתמה את טענותיהם של השטן ואומות העולם על חיבתו של הי”ת לאברהם ?

בפירוש הרד”ק לספר בראשית כותב : “והאמת כי הניסיון הזה להראות לבני עולם אהבת אברהם השלמה, ולא נעשה לאותם הדורות אלא לדורות הבאים המאמינים בתורה שכתב משה רבינו מפי האל ובספוריה שיראו עד היכן הגיע אהבת אברהם לאל; וילמדו ממנה לאהבה את ה’ בכל לבבם ובכל נפשם, כי אברהם היה אוהב את יצחק יותר מנפשו כי הוא היה זקן, ואם ימות הוא, ימות בטבעו בשיבה טובה זקן ושבע ימים אבל בנו היה נער ועדיין לא היה לו אישה ובנים ולא נהנה מן העולם, ואם ימות הוא יהיה הדבר קשה לאברהם מאד. ועוד שהיה לו בן זקונים, וכשאמר לו האל שיעלהו שם לעולה היתה כל אהבה והחבה כאין בעיניו, ולא שאל ולא נסה, הלא אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע, אלא כיון שאמר לו האל עשה כך, מיד השכים ומהר לעשות רצון האל, ולא חשב שום אהבה כנגד אהבתו” עכ”ל.

על ידי הניסיון של העקידה התברר אצל כל באי עולם גודל אהבתו של אברהם להי”ת כפי שקורא לו הי”ת בספר ישעיהו (פרק מא פסוק ח) “אברהם אוהבי”, לכן גם הי”ת גילה לו חיבה יתירה, ובחר בו ובזרעו אחריו להיות עם סגולה מכל העמים כדברי הי”ת בספר דברים (פרק י פסוק טו) : “רק באבותיך חשק ה’ לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה”.

אכן צריך ביאור לפי זה מה שאמר הי”ת לאברהם “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”, הא ביארנו שעל ידי ניסיון העקידה התעלה אברהם אבינו עד לדרגה של אהבת ה’ שהיא גדולה מדרגת היראה, מן הראוי היה לומר עתה ידעתי כי אוהב אלוקים אתה ולא ירא אלוקים ?

ובמסכת סוטה (לא.) תניא, רבי מאיר אומר : נאמר ירא אלוהים באיוב ונאמר ירא אלהים באברהם, מה ירא אלהים האמור באברהם מאהבה, אף ירא אלוהים האמור באיוב מאהבה. ואברהם גופיה מנלן ? דכתיב : זרע אברהם אוהבי. מאי איכא בין עושה מאהבה לעושה מיראה? איכא הא דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור, וזה תלוי לאלפים דור”.

וגם בדברי הגמרא צריך ביאור מה הכוונה שירא אלוקים שנאמר אצל אברהם אבינו היינו מאהבה, אם כן למה נאמר ירא אלוקים ולא אוהב אלוקים ?

וראיתי בספר של”ה בעשרה מאמרות [מאמר שלישי ורביעי אות קלה] שעמד על ביאור הדברים וזה לשונו שם : “הנה שלש אלה שזכרתי, יראה, ואהבה הפנימית, ויראה לפני ולפנים, הם כך. יראה הפנימיית, הוא צדיק גמור, השומר כל התורה תרי”ג מצות, כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן, הן דאורייתא הן דרבנן, כל מה שמצווה עושה, הן לא תעשה הן עשה מקיים הכול, לא משום יראת עונש ולא משום קבלת שכר, רק מיראת שמים, רצוני לומר שהוא ירא ובוש לעבור על ציווי מלך גדול רם ונשא רב ושליט.

אחר כך נכנס ליותר מדרגה, דהיינו שעושה באהבה, ואין עליו כמשאוי, רק בשמחה ובטוב לבב, ובדביקה וחשיקה וחפיצה.

אחר כך נכנס ליותר מדרגה, ליראה לפני ולפנים, כי מאחר שנדבק בו יתברך, יודע שהוא כביכול בדמותו ובצלמו, ורוצה לקיים הדברים בשביל עצמיות וצורך גבוה, לתקן שמו הגדול, ואז המורא עליו ביותר, וירא מפני החטא ביותר ממה שמחוייב, כי יש עליו המורא תמיד שלא יחסר סוד התאחדות המלך בכבודו.

ומסכם השל”ה הקדוש : “נמצא, היראה הראשונה בחינות צדיק גמור, המקיים התורה לא גורע ולא מוסיף על מה שהוא מצווה. והאהבה, היא הדביקה וחשיקה וחפיצה בכל אשר עושה. והיראה לפני ולפנים, הוא חסיד עושה ביותר ממה שהוא מצווה, מפני היראה הזו שהוא לפני ולפנים, סוד יחוד השם. וכן אמרו בתקונים (תקוני זהר בהקדמה, דף א’ ע”ב), נקרא חסיד שמתחסד עם קונו. הוא הדבר אשר דברתי, כי מתחסד בשביל צורך קונו. ועל זה נאמר ‘רוצה ה’ את יראי”ו את המיחלים לחסד”ו’. ותיבת ‘לחסד”ו’ קאי על ‘ה” אשר הזכיר, דהיינו מכח יראה זו מתחסד עם ה'”.

ומסיים השל”ה זצ”ל : “ולזו היראה זכה אברהם אבינו, שאמר לו השם יתברך ‘כי ירא אלהים אתה’. והיא היראה היוצאה מהאהבה, ונעשה חסיד שמתחסד עם קונו. זהו סוד ‘חס”ד לאברה”ם’, וזהו ‘כי ירא אלהים אתה’.

מבואר בדברי השל”ה זצ”ל שהתואר “ירא אלוקים” שניתן לאברהם אבינו אחר העמידה של הניסיון העקידה היא יראה הנמשכת ממידת האהבה, שמבטא דביקות גדולה בהי”ת עד כדי שהוא ירא שלא יפגום באחדות הי”ת חס ושלום ולכן נאמר עליו ירא אלוקים שהכוונה בזה היא לדרגה היותר גבוהה שבאהבת ה’.

וזה לשון הרמח”ל בספר מסילת ישרים (פרק יט) : “אמנם ודאי שמי שמתכוין בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה’ לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעוה”ב לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוין לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. אך הכוונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב”ה יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאווה אל הגדלת כבודו, ומצטער על כל שימעט ממנו, כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה, שלפחות מצדו יהיה כבודו יתברך מתגדל ויתאווה כל שאר בני האדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם, וכל שכן על מה שממעט הוא עצמו בשוגג או באונס או בחולשת הטבע, אשר קשה לו להישמר מן החטאים בכל עת, כענין הכתוב : כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא עכ”ל.

ונראה שדרגה זו באה לידי ביטוי בביטול הגמור של אברהם אבינו כלפי ציווי ה’,  בבחינת מה שאמר ריש לקיש במדרש רבה פרשת לך לך (פרשה מז אות ו) שהאבות הן הן המרכבה שנא’ ויעל אלוהים מעל אברהם, היינו שכל רמ”ח אבריהם היו בטלים ממש לרצון הי”ת כאותה המרכבה שבטלה לרוכב שעליה ועושה את רצונו ללא שום הרהור כמו שכותב בליקוטי אמרים תניא (פרק כג) : “שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה”ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם”.

ואכן מצינו במדרש רבה פרשת וירא (פרשה נו אות י) שאחר ניסיון העקידה אמר אברהם אבינו לפני הקדוש ברוך הוא, ריבון העולמים, בשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך היה לי מה להשיב, אתמול אמרת כי ביצחק וגו’ ועכשיו קח נא את בנך וגו’ וחס ושלום לא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך, זהו הביטול המוחלט של הצדיקים לגבי רצון הי”ת.

וכן מצינו בדברי המדרש רבה בפרשת ויצא (פרשה סט אות א) על הפסוק בספר תהילים (פרק סג) : “כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים, רבנן אמרי, כשם שנפשי צמאה לך כן רמ”ח אברים שיש בי צמאים לך, מבואר ששייך ענין של כמיהה של האברים לעשיית רצון ה’ עיי”ש.

בספר ליקוטי הלכות הלכות ברכות השחר (הל’ ג) מגדיר בחינה זו כבן העושה רצון אביו וזה לשונו שם : “וצריך לבטל הגוף כל כך עד שיתהפך לטבע הנשמה ממש שיתהפך מגוף לנפש מעבד לבן, כי גם בעבודת השם יתברך יש שני בחינות יש מי שעובד השם יתברך בבחינת עבד ויש שהוא בבחינת בן, כמובא, הינו כי האדם צריך לעבד את השם יתברך בכל כוחו שהגוף יעשה רק רצון הנשמה, אבל כל זמן שיש להגוף איזה ריח מתאוות הגוף, רק שמשבר תאותו בשביל רצון הנשמה, שהוא רצון השם יתברך ועובד אותו יתברך תמיד, אף על פי שזה טוב מאד אשרי לו, אף על פי כן עדין עבודתו בבחינת עבד דקדושה, כי בודאי הוא בבחינת עבד, כי עבודת ה’ נחשב לו לעבודה ויגיעה, כי רצון הגוף אינו נוטה לזה רק שמשבר רצון הגוף בשביל רצון הבורא, על כן הוא עדין בבחינת עבד, אבל מי שזוכה לשבר הגוף לגמרי בתכלית הביטול עד שהגוף נתהפך לנפש ממש. והוא מקים, “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך וכו'” בשני יצריך, שגם הגוף אוהב את ה’ ועושה רצונו מאהבה, כי אין לו שום תאוה אחרת ואינו רוצה שום רצון רק מה שהוא רצון הבורא יתברך, אזי נקרא בחינת בן, כי כל עבודתו את השם יתברך אינו נקרא בשם עבדות כלל, כי אין זה עבדות אצלו כלל, כי הוא עושה רצון השם יתברך באהבה שלמה ברצון הגוף והנפש, כי הגוף נתהפך לנפש כנ”ל. ועל כן בודאי אין שייך לקרותו בשם עבד כלל, כי עבדות אינו נקרא רק מה שהוא כנגד רצון האדם, אבל מה שהוא רצון האדם אינו נקרא בשם עבדות כלל, למשל אכילה ושתיה ושאר תאוות הגוף אינו נקרא אצל האדם עבודה ויגיעה כלל מאחר שעושה זאת מרצונו, רק כשצריך להגביה איזה משאוי כבד וכיוצא נקרא אצלו עבודה, וכן עבודת השם יתברך מחמת שהגוף אינו מרגל בזה נקרא אצלו עבודה. אבל כשזוכה להפך הגוף לנפש ממש אזי כל עבודת ה’ אינו נקרא אצלו בשם עבודה כלל, אדרבא, זהו עקר חיותו ותענוגיו ושעשועיו. ואין לו שם תענוג ושמחה אחרת בגוף ונפש כי אם כשזוכה לעשות רצון בוראו יתברך עכ”ד.

על פי זה ביאר אדמו”ר הגרי”מ אברג’ל זצוק”ל בספר אמרי נעם חלק ד’ פרשת וירא את השאלה מנין ידע אברהם אבינו עליו השלום את מה שלמדו חז”ל במסכת שבת (קכז.) מכך שהניח את הי”ת שבא לבקרו, ורץ אל שלושת המלאכים שנדמו לו כאנשים, כדי לקיים מצות הכנסת אורחים, שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, אכן חז”ל הקדושים למדו כן מאברהם אבינו, אבל אברהם עצמו מי לימד אותו דין זה .

וביאר הרב זצ”ל על פי הדברים הנ”ל שדרגת הביטול של אברהם אבינו לגבי הי”ת היה ביטול מוחלט להי”ת עד כדי כך שאבריו היו כמהים לעשיית רצון הי”ת, וכאשר ראה אברהם אבינו את השלושה אנשים נצבים עליו, הרגיש שרגליו מבקשות לרוץ אליהם להזמינם אל אוהלו, מכך הבין שרצון הי”ת לעשות כן ולכן הניח את הקדוש ברוך הוא ורץ לקראתם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

גירוש ישמעאל מבית אברהם

“ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו ויאמר אלוקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביחק יקרא לך זרע … וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע”.                                         (פרק כא פסוק יד)

התורה הקדושה מספרת לנו על סילוקו של ישמעאל מביתו של אברהם אביו, וזאת משום שיצא ישמעאל לתרבות רעה, והוא היה מצחק עם יצחק ומלמד אותו דברים חמורים, כמו שכותב רש”י הקדוש בשם חז”ל, שלשון מצחק מצאנו לגבי עבודה זרה, כמו שנאמר בחטא העגל ויקומו לצחק. ולגבי גילוי עריות, כמו שאמרה אשת פוטיפר לאנשי ביתה, הבאתם לי נער עברי לצחק בי. וכן לשון רציחה כמו שנאמר בספר  שמואל יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, ששם מדובר מענין שפיכות דמים.

תחילה לא הסכים אברהם אבינו לבקשת שרה : “גרש האמה הזאת ואת בנה”, כפי שכותבת התורה, קשה היה לאברהם לשלוח את בנו אהובו : “וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו”, מפרש רש”י משום שהוא בנו.

בל נשכח שאברהם אבינו אהב את ישמעאל לא פחות מאשר את יצחק, כך מביא רש”י בסוף הפרשה על הציווי של הקדוש ברוך הוא אברהם : קח נא את בנך יחידך אשר אהבת את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך” : “אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו את יצחק”.

אברהם ראה בישמעאל ממשיך הטבעי שלו בכל מה שקשור למפעל חיים שהקים, לכן כאשר בישר הקדוש ברוך הוא לאברהם שעתיד להיוולד לו בן משרה, אמר אברהם : “לו ישמעאל יחיה לפניך”, יש לי את ישמעאל, הוא יכול למלא את התפקיד אחריי בצורה טובה.

אכן, אחר שאמר לו הקדוש ברוך הוא : “אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה”, כותבת התורה : “וישכם אברהם בבוקר, ויקח לחם וחמת מים, ויתן אל הגר שם על שכמה, ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע”, אברהם משים קום ומשלח את הגר ואת ישמעאל מביתו כדבר ה’.

אברהם אבינו לא מתמהמה, השכם בבוקר הוא מצייד את הגר בלחם ומים, ומשלח אותה יחד עם ישמעאל אל בית אביה.

למה רק “לחם וחמת מים”,

עדיין צריך להבין ! אומנם לא היתה לאברהם אבינו ברירה, אחר שדיבר אתו הקדוש ברוך הוא, הוא היה חייב לשלח את הגר ואת ישמעאל מביתו, אבל למה הוא שולח אותם למדבר עם המינימום ההכרחי : “לחם וחמת מים”, למה לא נתן להגר ולישמעאל כסף וזהב ומתנות, כמו שנתן לבני הפילגשים כאשר שלחם אברהם קדמה אל ארץ קדם מעל פני יצחק, למה לישמעאל בנו הוא לא עשה כן ?

רש”י הקדוש כאן כותב, לחם ומים, ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו, על שיצא לתרבות רעה”[17].

מקור הדברים במדרש רבה פרשת שמות (פרשה א סימן א)  : “ללמדך שהיה שונא לישמעאל על שיצא לתרבות רעה, ושלחו הוא ואמו הגר ריקם, וטרדו מביתו על כך, וכי תעלה על דעתך שאברהם שכתוב בו ואברם כבד מאד במקנה, היה משלח אשתו ובנו מביתו ריקם בלא כסות ובלא מחיה ? אלא ללמדך כיון שיצא לתרבות רעה לא נפנה עליו”.

דברי רבי בחיי זצ”ל

בפירוש רבינו בחיי כאן כותב עוד : “ויתכן לומר, כי מה שגרש אותו בלחם ומים, שיכלול ענין אחר, והוא, שאברהם ראה במראה הנבואה, שעתידים בניו להשתעבד תחת ידי ישמעאל, וכי ישנאו אותם שנאה גדולה, שאין אומה בעולם שיהיו שונאים לישראל כבני ישמעאל, וע”כ התנהג אברהם עמו כמו שראוי להתנהג עם השונא, ונתן לו לחם ומים, הוא שכתוב “אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים” עכ”ל.

 

כבר אז ראה אברהם אבינו עליו השלום את השנאה הגדולה שמפעפעת בזרעו של ישמעאל כלפי זרעו של יצחק, שנאה תהומית, כזו שאין אומה בעולם ששונאים את כלל ישראל יותר מהם.

על דרך זה כותב רבנו בחיי על הפסוק בספר דברים (פרק ל פסוק ז) : “ונתן ה’ אלהיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך”.

רמב”ן בפרשת בחוקתי (פרק כו פסוק טז) כותב שרמז כאן לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו, וכוונתו היא למלכות אדום ולמלכות ישמעאל.

 

ועדיין יש לברר ומי הם המוגדרים אויבך ומי הם המוגדרים שונאיך בפסוק ?

 

ובפירוש רבינו בחיי כאן כותב שאויבך הכוונה לזרע ישמעאל, ושונאיך הכוונה לבני עשיו, ומבאר רבנו בחיי : “ומה שהזכיר “אויביך” על ישמעאל ו”שונאיך” על עשו[18], מפני שהאויב גדול מן השונא, כי השונא אף על פי שיריע לו יעשה על דרך הרחמנות, אבל האויב הוא שבלבו איבה עולמית, לא ישים לו רחמים, על זקן יכביד עולו מאד, וזה מסוד הלשון ודקדוקו, כי “אויב” הוא מלשון אבוי, ואותיותיהם שוות, ועל שם שהנופל בידו צועק “אוי ואבוי.

ומפני שבני ישמעאל קשין לישראל יותר מבני עשו, לכך קראן הכתוב “אויביך”. וכן אמרו : תחת אדום ולא תחת ישמעאל[19], וכן מצינו בהקב”ה שאמר: “על רבעים לשונאי”, אבל באויביו נאמר: “ואיבי ה’ כיקר כרים כלו בעשן כלו”. למדך כי האויבים אין להם השארות כלל, ולכך ימשילם לחלב הכבשים, שהכל כלה בעשן.

דברי הרמב”ם באגרת תימן

וכבר האריך רבנו הרמב”ם באגרת המפורסמת ששלח אל בני תימן בזמן השמד וזה לשונו : ואתם, אחינו, ידוע לכם שהקדוש ברוך הוא הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו, שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך: “ואויבינו פלילים”[20], ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה, לדלדל אותנו, ולהקטין אותנו, ולמאוס אותנו כמוהם, שאפילו דוד המלך עליו השלום כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל, התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומה מרעת בני ישמעאל, ואמר : “אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר”, וראו איך זכר קדר משאר בני ישמעאל, לפי שהמשוגע הוא מבני קדר כמו שהוא מפורסם מייחוסו. ועוד דניאל לא ספר קטנותנו ודלדולנו אלא במלכות ישמעאל שתיכנע במהרה, שכן אמר : “ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמס”, ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושקרותם למעלה מיכולתנו, שאין ביכולת האדם כח לסבול, ויהי כמו שאמר דוד עליו השלום : “ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו”. וכמו שהוכיחונו רבותינו לשאת כזבי ישמעאל ושקרו ולשתוק ממנו, וסמכו זה לפסוק שכתוב בשם בניו “ומשמע ודומה ומשא”, שמע דום ושא! וכבר הסכמנו כולנו, גדולים וקטנים, לסבול שעבודם, שכן אמר ישעיהו עליו השלום : “גוי נתתי למכים, ולחיי למורטים, פני לא הסתרתי מכלימות ורוק”. ועם כל זה, לא נוכל להינצל מרב רעתם ופחזותם בכל זמן, וכל זמן שאנו רודפים שלומם, הם רודפים אחרינו בחרום ובמלחמה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום : “אני שלום וכי אדבר המה למלחמה”, כל שכן אם נעורר עלינו ונקרא במלכות בדברים בטלים ושקר, הלא נסכן בנפשותינו ונבא לידי מיתה …” עיי”ש.

“והוא יהיה פרא אדם”

הן אמת שאת כל זה סיכם המלאך שנגלה להגר במדבר, כאשר בישר לה על לידת ישמעאל, אז סיפר לה המלאך שהבן שיולד לה יהיה “פרא אדם”.

בחידושי מהרי”ל דיסקין שם כותב : “ידוע שבכל מקום יבא שם התואר אחר שם העצם כמו ועיר פרא וגו’ וכמו איש נבון, איש חכם, אדם טוב, אדם רע, שם העצם קודם. ולא נמצא (כמעט) בשום מקום במקרא שם התואר קודם. ויתכן לומר שכאן רמז רמז שעיקרו יהי’ פרא ושם אדם יהי’ טפל אצלו לשם פרא, כי זה יהי’ העיקר”.

עוד אמר לה המלאך על ישמעאל שהוא יהיה רבה קשת, ומפרש רש”י, היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים ושבים[21].

מדברי כ”ק בעל השפע חיים זצ”ל על שנאת ישמעאל

נעתיק כאן מספר אמרות צדיקים דברים שאמר כ”ק מרן אדמו”ר הגה”ק בעל ה’שפע חיים’ מצאנז זיע”א בכל מיני הזדמנויות על מצב יושבי הארץ בגלות הישמעאלים ימ”ש.

בדרך הטבע אמר הרבי זצ”ל, בימינו היה צריך להיות טבוע בלבנו שנאה עזה לישמעאלים ימ”ש, ושלא יוכלו להביט בפניהם, אחר כל מה שעברנו בשנות המלחמה אצל הרשע היטלר ימש”ו, שכן ידוע לי, שהמופתי ימש”ו היה זה שלימד את היטלר לבנות את תאי הגזים והמשרפות, כפי שהנני יכול להעיד על כך, בתורת “ואם לא יגיד”, שבשעה שהשתחררנו מהמחנות, הכניסו אותנו למחנות הנוער הנאצי [היטלר יוגענ”ד] ימ”ש, ועל הארונות והדלתות היו רשומים כתובות ורשימות בשפה הערבית. ותרגמו לנו הכתוב, כאן גר המופתי וקבוצתו שהמציאו ולימדו את היטלר לעשות את תאי הגזים.

ולאחר שהרשעים הללו עזרו ורצו להכחיד את עם ישראל, הרי אין שיעור לשנאה הגדולה שצריכה להיות אצלנו כלפי הגוי, ואיך אפשר עוד להביט בעיניהם ולהתחבר עם רוצחים שפלים אלו, אשר כל מחשבתם יומם ולילה הוא לכלות את עם ישראל חלילה, והם זוממים תמיד לאמר לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד, האם יש מכאוב כמכאובי בראותנו שלאחר כל זאת, עדיין ישנם כתות רעות של רשעים, מינים כופרים ואפיקורסים, בעיקר באוניברסיטאות ועוד מקומות ובין אלו המכונים “חברי כנסת”, השואפים להתחברות עם הגויים, ועוד מגינים עליהם.

ובהזדמנות אחרת זעק מקירות ליבו, שכגואל הדם של אשתו ו-11 ילדיו שנטבחו בשואה על ידי הנאצים הארורים : “לא אחדל להתריע על כך, כי הערבים ימ”ש גרועים מהנאצים ימ”ש“.

רק לפני שנים מועטות זער הרבי זצ”ל, נמצאו במגירותיהם של שרי הצבא הערביים, תכניות להקים גדרות תיל ומחנות השמדה, כמו שעשו הנאצים ימ”ש.

רמז לזה אמרה תורה בפרשה, כי תצא למלחמה, דע שהנך נלחם על אויביך, שאומות העולם הם אויבים ושונאי ישראל. אל תשמע להטפה כאילו הערביים הם אוהבים וידידים. גם גויי אמריקה, אנגליה או צרפת, אינם אוהבים את בני ישראל, כפי שאני יכול להעיד, שקבלתי מכות אכזריות מגויים רוסיים ואיטלקיים, הולנדיים ובלגיים. אפילו האומות שמראים פנים כידידים, הסגירו לנאצים כל יהודי שניסה להסתתר.

בזהר פ’ בראשית דף קכ”ז, שבזמן ביאת המשיח יהיו כיתות רעים מהערב רב שירצו רק להיטיב עם הגויים ולהרע לישראל. ואם מכים איזה ערבי או שנוגעים במשהו ממנו, הם רותחים ומשתוללים שהכאיבו לערבי, וכשהם עושים רע לשומרי תורה ומצוות זה כלום, ההיפך, הם עוד נלחמים נגדנו כפי שהיה בגרמניה.

“גם לאחר החורבן של היטלר ימ”ש, ושל הקומוניסטים שהיה קשה מחורבן הרומאים, ונשארו קצת שארית הפליטה מאירופה ומרוסיה, הם לא למדו הלקח, ותמיד שואלים ומתייחסים למה יאמרו הגויים, ומפחדים מהם ועושים כרצונם, היום כשרוצים לדעת בעולם כמה צודקים הערבים וכמה מסכנים הם, פותחים את הרדיו של ישראל ושומעים כמה הערבים טובים, ואיך היהודים שודדים אותם, ומראים איך פה הרגו ערבי ושם גנבו מערבי, לא צריך לפתוח רדיו באיראן או במצרים כי רק בתל אביב יש רדיו כזה, ולא באף מדינה ערבית בעולם. לכן עדיף להכניס עשרים צלמים הביתה ולא רדיו אחד של הרשעים הללו.

ובשנת תשל”ח פרשת שופטים, התייחס הרבי לשופטי בתי המשפט המטים את דינם לטובת שונאי ישראל ויגנו על זכויות הערבים בא”י, ואמר: “…וזה שמלמדת אותנו התוה”ק, ‘שופטים ושוטרים תתן ‘לך’ שיהיו מקרב אחיך הנבחרים, אשר ידעו חוקי האלוקים… ואם תתן עליך שופט כזה אשר לא אחיך הוא בתורה ובמצוות, הוא יפסוק וישפוט שאסור לך לשבת באר”י השייכת לערבים המסכנים אשר גרשו אותם מכאן, וצריך להחזיר את כל הערבים הללו ולא לנגוע בכל מה שלהם הוא,ואז לא נצטרך להמתין לבני ישמעאל שיאמרו כן, מאחר שהשופט הישראלי מזרע ישראל יפסוק כן ביתר תוקף, והרי בוש הוא בישיבתו באר”י והוא הוא שאומר על ישראל ליסטים אתם שכבשתם את הארץ… בנ”י מאמינים בני מאמינים יודעים היטב כי משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו, וכאשר השי”ת נטלה מהם ונתנה לנו, תהא אר”י שלנו כל זמן שהעולם קיים, ובנ”י ישבו באר”י כימי השמים על הארץ.

יהודים מאמינים בני מאמינים אין שמים לבם למה יאמרו הגוים, היהודים היושבים בערי ארה”ק לא יראו מרבבות עם אשר סביב שתו עליהם, כי ונתן ה’ לך לב רגז בבבל כתיב אבל יהודי אר”י יודעים, שכשם שהתורה נצחית, כך קיום היהודים באר”י נצחי, ובטוחים בהבטחתו ית”ש, איננו מבקשים מהגויים מאומה, מה שיש לנו הוא מהקב”ה בכבודו ובעצמו, בורא העולם נוטה שמים ויוסד ארץ.

ומוסיף הרבי זצ”ל : שיבוא עת ובנ”י יגיעו למצב בו יעלו בדעתם שהארץ בה”א הידיעה דהיינו ארץ ישראל, היתה תוהו ובוהו וכבר קרב קיצה, שהערבים ימ”ש יאיימו עליה מסביב בכלי זיין שבכוחם להחריב חצי עולם, וכל העולם ישמעו לדבריהם, וחיל ורעדה יאחזו את כל בני ישראל, עד שישאלו להיכן נלך ולהיכן נבוא[22], ואו אז, כשיתקיים הפסוק חושך על פני התהום, ועלטה תכסה את הכול ללא מצוא שום פתרון טבעי, תתקיים המשך הפסוק ורוח אלוקים מרחפת על פני המים, זהו רוחו של מלך המשיח.

בעוד שקודם לכן, כל זמן שבני ישראל לא יאמרו להיכן נלך להיכן נבוא, ועדיין ישימו בטחונם על פצצות האטום וכיוצ”ב או על אומות העולם שיעזרום, עדיין לא יחיש להם הקב”ה ישועה, ורק בשעה שמלך פרס הולך ומחריב את כל העולם, וירעשו ויבהלו כל האומות, ובני ישראל יצעקו אל ה’ בצר להם שכבר הגיעו מים עד נפש ולהיכן ילכו ולהיכן יבואו ומי יפתח בעדם שעריהם, או-אז יבוא בן דוד לגאלנו, ויאמר לנו הקב”ה כל מה שבראתי ובתוכם כל המזיקים המחבלים והרוחות וכו’ לא בראתי אלא בשבילכם בכדי להרעיד אתכם כדי שתאמרו להיכן נלך ולהיכן נבוא, ותגיעו להכרה שאין לכם כל פתרון זולתי בטחון בהשי”ת.

מה יעשה האדם וינצל מחבלי משיח

ומה העצה האמתית והנכונה והמועילה להינצל מהצרה הזו ומכל הצרות שהיא עתידה עוד לעשות ?

כבר כתבו רבותינו כי גלות ישמעאל היא הגלות האחרונה שעליה תצמח מלכות דוד, הוא משיח צדקנו שיבוא במהרה בימינו, והם עתידים לעשות לכלל ישראל צרות גדולות, כפי שמובא בפרקי דרבי אליעזר שנקרא שמו “ישמעאל”, על שם העתיד : “שעתיד הקדוש ברוך הוא לשמוע בקול נאקת העם, ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר ישמע אל ויענם”[23] עכ”ל.

 

דברי מרן החפץ חיים זצ”ל

 

החפץ חיים זצ”ל בספר אגרות ומאמרים (סימן יג) כותב, שאנו רואים שכל הסימנים והיעודים שנאמרו בחז”ל לפני ביאת משיח צדקנו, כמעט שנתקיימו כולם, ואין לנו יום שאין קללתו מרובה מחברו, וכלל ישראל סובל הרבה צרות ומצוקות, ובלי ספק שימינו אלה המה עיקבתא דמשיחא, והצרות והמצוקות האלה נכללים בחז”ל בשם חבליו של משיח. והמה בבחינת חבלי לידה לאשה, שקודם הלידה היא סובלת הרבה מכאובים וייסורים, כמו כן קודם ביאת משיח צדקנו, צריכים להיות צרות ומצוקות, והמה נקראים חבלי משיח.

 

החפץ חיים זצ”ל שם (סימן כח) מביא את דברי חז”ל על הפסוק “התרפית ביום צרה צר רחק” שכל המרפה עצמו מד”ת אין בו כח לעמוד ביום צרה, וכותב הרב זצ”ל שבזמן שיבואו חבלי משיח ומלחמת גוג ומגוג, ומחיית עמלק. אז יצטרך כל אחד ואחד זכויות גדולות שיגנו עליו מהצרות שיהיו אז.

 

כאשר נתבונן היטב בחז”ל כותב הרב , נמצא עצה גם לזה, איך להינצל מחבלי של משיח, וזהו מה דאיתא בחז”ל [מסכת סנהדרין (צח:)] שאלו תלמידיו את ר”א, מה יעשה אדם וינצל מחבלי של משיח? והשיב להם יעסוק בתורה ובגמ”ח, ומבואר שאין תרופה להינצל מהדין הקשה של העת ההיא, אלא ע”י תורה וחסד[24].

אומנם מוסיף הרב זצ”ל : “ושני העניינים האלה, יש בכוחם להציל את האדם מחבליו של משיח, אם רק יעסוק בהם ולא ירפה מהם, וזהו נרמז באמרו יעסוק, מלשון עסק. וכשם שהאדם בעסקיו, מחפש עצות ותחבולות, ולא ינוח ולא ישקוט והוא שקוע ראשו ורובו בעסקיו, שיעלו מעלה מעלה ויכניסו לו ריוח, כן על האדם לעסוק תמיד בשני הענינים האלה, ויחפש אופנים שונים, כדי שיתרבו זכויותיו, שיעמדו לו בעת צרה ומצוקה”.

הן אמת שהיסוד הזה נמצא בסוף הפרשה שלנו, התורה מספרת על אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה’ מאוד, עד כדי כך הם היו רעים וחטאים, שהקדוש ברוך הוא ביקש להפוך את סדום על יושביה, בישרותו עמד אברהם אבינו וביקש עליהם רחמים, שתבטל מעליהם הגזירה בזכות הצדיקים הדרים בה, תשובת הי”ת היתה שבסדום אין אפילו עשרה צדיקים, אילו היו בה עשרה צדיקים אמר הי”ת לאברהם : “ונשאתי לכל המקום בעבורם”. מפורש כאן שגם סדום הרשעה לא היה לו זכות של עשרה צדיקים שהיו דרים בתוכה, יכולה היתה להינצל מגזירת הכליה שנגזרה עליה.

לכן כששאלו במסכת סנהדרין (צט:) אפיקורוס כגון מאן ? והשיב על כך רב יוסף : כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו, לדידהו תנו. אדם כזה כבר נכלל בשם אפיקורס שאין לו חלק לעולם הבא, ובגמ’ שם אומר רב נחמן בר יצחק שדבר זה נלמד מדברי התורה בפרשת שלנו “אם ימצאון … לא אשחית בעבורם”[25].

דברי השל”ה הקדוש

במקום אחר הזכרנו מה שכותב בחידושי החתם סופר פרשת לך לך (פרק טז פסו’ יב) בשם השל”ה הקדוש שעצה להינצל מגלות ישמעאל הקשה, רמוזה בדברי המלאך להגר : והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו”. ידו בכל ויד כל בו.

להבנת דברי הרב זצ”ל נקדים את דברי חז”ל במסכת בבא בתרא (טז:) : “שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב. אברהם, דכתיב ביה: בכל;  [וה’ ברך את אברהם בכל], יצחק, דכתיב ביה: מכל; [ויתן לו מעשר מכל], יעקב, דכתיב ביה כל, [יש לי כל].

וזה לשון החתם סופר שם : “ראיתי בשל”ה כי בכל מכל כל, בכל יש בו תערובות, כי בי”ת ב’כל משמע בכל ולא הכל, כמו כי ביצחק יקרא ולא כל יצחק, וה”נ דכוותי’, וכן מכל משמע מקצת כל ולא כלו, אך יעקב נתברך יש לי כל, בלי תערובות. ונראה הרמז אמר ידו בכל, כל שיש בו תערובות קליפות בקדושה המרומזת בתיבת בכל, אז יד ישמעאל שולט בו, וזה ידו בכ”ל וגו’, אמנם כשיתקנו ישראל דרכיהם ויבררו הקליפות וישאר קדושה ברורה, אזי יד כל בו מושלת על עשו וישמעאל עכ”ל.

ונראה בזה שבחינה של יעקב אבינו כידוע היא בחינת התורה, כפי שהעידה עליו התורה “ויעקב איש תם יושב אהלים”, כן מובא בזוהר הקדוש פרשת ויצא על דברי המשנה במסכת אבות : “על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים”, על התורה דא יעקב אבינו, וזהו בחינת “כל”, כדברי האור החיים הקדוש בפרשת כי תבוא (פרק כו פסוק ח) “כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם”, לכן העצה המועילה בזה היא לאחוז במידתו של יעקב אבינו ולעסוק בתורה.

וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו

כיון שהצלתנו בעת הזו תלויה אך ורק בעסק התורה, נעתיק פרפרת לחיזוק נקודה זו של עסק התורה, הנלמד מפרשתנו.

בהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה ח) כותב הרמב”ם : “כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה” עכ”ל.

במסכת יומא (לה:) איתא תנו רבנן : עני ועשיר ורשע באין לדין, לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה ? אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותיי, אומרים לו : כלום עני היית יותר מהלל ? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו : אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון : אבטליון אחי ! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא ? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו : ראוי זה לחלל עליו את השבת. עשיר אומרים לו : מפני מה לא עסקת בתורה ? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר ? אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא. אמר להן: בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה! אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך! ומימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה. רשע אומרים לו : מפני מה לא עסקת בתורה ? אם אמר : נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי, אומרים לו : כלום נאה היית מיוסף ? אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו. אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין. אמר לה: ה’ מתיר אסורים הריני כופפת קומתך ה’ זקף כפופים, הריני מסמא את עיניך ה’ פקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה לעולם הבא. נמצא, הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים.

בספר חומת אנך על ספר משלי (פרק יט) כותב הרב חיד”א זצ”ל : “ושמעתי רמז עצת ה’ הי”א תקום במ”ש פ’ אמר להם הממונה הלל מחייב העניים. רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים. יוסף הצדיק מחייב את הרשעים וזה רמז ועצת ה’ הי”א תקום הי”א ר”ת הלל יוסף אלעזר ובזה עצת ה’ היא תקום לדון כל איש כי על ידי ג’ האמורים מתחייבים הכל ואין לשום אדם טענה לינצל מן הדין עכ”ל.

מהרב חיים אלקבץ שליט”א [מלפנים שו”ב ורב קהילת רשב”י בעיירה ירוחם ת”ו] שמעתי שענין זה רמוז בדברי התורה בפרשתן (פרק יח פסוק ב) : “וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם”, כל אדם מחויב לראות תמיד שלושה אנשים [לשון חשיבות] ניצבים עליו, והם הלל, רבי אליעזר בן חרסום, ויוסף הצדיק, על ידי כך ימנע עצמו מעון ביטול תורה, ביודעו שלא יוכל להשיב כלום ביום הדין והתוכחה, וירא, אם כך יעשה, וירוץ לקראתם, ילך בדרכי אותם צדיקים אשר מסרו עצמם על מצות תלמוד תורה.

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

עקידת יצחק –  לעשות רצונך אלוהי חפצתי

“ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני, ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך…”.                                           (בראשית פרק כב) “אמר רבי שמעון בר אבא אין נא אלא לשון בקשה משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גבור אחד ונצחן. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, אמר לו: בבקשה ממך, עמוד לי במלחמה זו, שלא יאמרו ראשונות אין בהם ממש. אף הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם: ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים”.                                                 (סנהדרין פט:)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ידועה השאלה, מה ענין הניסיון האחרון לאותם ניסיונות שקדמו לו, מדוע אם לא היה עומד אברהם בניסיון של העקידה יאמרו שאין ממש בכל התשעה ניסיונות שכן עמד בהם אברהם ?

הניסיון שבעקידה

ככל שננסה ללמוד את הסיפור הפלאי שנקרא “עקדת יצחק”, כמה שננסה להתעמק בו, לא נוכל למצותו עד תום, דעתנו קצרה מלהבין את עוצם וגודל הניסיון בו עמד אברהם אבינו ע”ה, הן מצד עצם הציווי עצמו, שהיה בו סתירה לכל משנתו של אברהם אבינו, עשרות בשנים היה אברהם אבינו עסוק בפרסום הרצון האלוקי שלא יהא האדם מקריב לפניו קרבן את אחד מבניו, ועתה הוא מתבקש על ידי אותו האלוקים להקריב לפניו את בנו יחידו, והן מצד המעשה עצמו, שהיה כרוך בקושי עצום נפשי ורגשי בל יתואר, כמי שחתום ואחוז במידת החסד : “חסד לאברהם”, לעשות מעשה כזה לאדם זר הוא קשה מנשוא, על אחת כמה וכמה שנדרש ממנו לעשות כן לבנו יחידו ואהובו שנולד למאה שנה.

אכן, למרות הקושי העצום שהיה כרוך בזה, עמד אברהם אבינו בניסיון זה בגבורה, עם עין בוכה ולב שמח הוא ניגש לעשות את רצון הי”ת, [זה לשון המדרש רבה (פרשה נו אות ח) : “הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות, ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא, ואעפ”כ הלב שמח לעשות רצון יוצרו” עכ”ל].

“קח נא” – ציווי או בקשה

זה לשון הר”ן בדרשות [דרוש השישי] :

והמעשה היותר גדול והיותר רחוק מהטבע הוא מעשה אברהם אבינו עליו השלום בעקידת יצחק, כי לא היה נמשך לו עונש כלל אם לא יעקדנו, כי לא צוהו השם ית’ בזה, והנה הבטיחו, “כי ביצחק יקרא לך זרע”, וזהו לשון הכתוב: קח נא את בנך וגו’, וכבר נודע שזה הציווי אינו לשון צווי אלא לשון בקשה, שהראה לו שייטב בעיניו אם ימחול אברהם על הבטחתו ויעקוד בנו, ולו היה אברהם משיבו “הן לי לא נתתה זרע” כי אם זה, והבטחתני בו ואיך אעשה זה, לא נחשב לו עון ולא ישיגנו עונש מזה, ואעפ”כ לגודל אהבתו את השם יתב’ מצא את לבבו לעקוד אותו כדי שיעשה חפץ הש”י לבד, ואע”פ שאילו לא עשאו לא היה משיגו עונש כלל, וזהו ענין העקידה וסודו ולזה הוכיח בירושלמי: אמר רבי אבא בר אבין בשם רבי יוחנן, אמר אברהם לפני הקב”ה רבש”ע גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני על גבי המזבח, היה לי להשיב ולומר אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, עכשיו אתה אומר לי העלהו לי לעולה, חס ושלום לא עשיתי כן, אבל כבשתי את יצרי לעשות רצונך, רבש”ע יהי רצון מלפניך שבשעה שיהיו בניו של יצחק נכנסין לידי צרה ואין להם מי שילמד סניגוריא, אתה תהא מלמד עליהם סנגוריא. ה’ יראה ויזכור להם עקדתו של יצחק אביהם ויתמלא עליהם רחמים עכ”ל.

 

אלפנו הר”ן זצ”ל, שתכלית הניסיון בעקידה היה כדי להראות ולגלות, עד כמה עז רצונו של אברהם אבינו “לעשות את רצון ה’, עד כמה חפץ הוא שייעשה ויתקיים רצון הי”ת.

לא בכדי לא נאמר לאברהם בפירוש להקריב או לשחוט את בנו, הציווי נאמר בלשון שאינה מחייבת “קח נא”. במסכת ברכות (ט.) [ובסנהדרין (פט:)] אומרים חז”ל “אין נא אלא לשון בקשה”, בשימוש במילה “נא” כותב הר”ן זצ”ל, ביקש הקדוש ברוך הוא לומר לאברהם שאין הוא מחייב אותו לעשות כן, רק שייטב בעיניו אם ימחול על הבטחת “כי ביצחק יקרא לך זרע” ויעקוד לפניו את בנו. אבל אין זה רצון המחייב, לו היה אברהם משיבו “הן לי לא נתת זרע” כי אם זה, והבטחתני בו, ואיך אעשה זה, לא נחשב לו עוון, ולא ישיגנו עונש מזה, אף על פי כן לגודל אהבתו את ה’ יתברך, מצא את לבבו לעקוד אותו “כדי שיעשה חפץ ה'”.

 

ואף שבגוף הציווי נאמר לאברהם “והעלהו שם לעלה”, ולו רצה אברהם היה יכול לפרש שרצון ה’ בזה, הוא רק לעלותו על גבי המזבח ותו לא, בזה היה חוסך אברהם מעצמו את כל הצער שהיה לו במעשה העקידה, וגם היה נשאר יחד עם יצחק, ואפשר שגם שרה אמנו לא היתה מתה, זאת ועוד שלפי פירוש זה לא היה בציווי זה משום סתירה להבטחה המפורשת ששמע מפי הי”ת כי ביצחק יקרא לך זרע.

 

אבל לא ! למול עיניו של אברהם אבינו עמד דבר אחד בלבד, “לעשות את רצון ה'”, וכיון שיתכן שרצון ה’ במילים “והעלהו שם לעולה”, הוא שיקריב את בנו ממש, לגודל אהבתו את ה’, וחפצו לעשות את רצונו, בחר אברהם בפירוש הקשה של הציווי, והשכים בבקר לשחוט את בנו, כדי שייעשה חפץ ה’.

על כך אמר לו הי”ת “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”.

איך ?

“כי לא חשכת את בינך יחידך ממני”.

אילו רצית יכולת לחסוך את בנך, יכולת לצאת ידי חובה בעלייתו על גבי המזבח בלבד, לא היית ניתבע ולא נענש על כך

אבל אתה אברהם, לא נהגת כך, לא חשכת את בנך.

ולמה ?

“כי ירא אלוקים אתה”.

כאלו היו האבות הקדושים, הם השאירו מאחור את כל החשבונות האישיים, והתעסקו אך ורק בדבר אחד, בעשיית רצון ה’, הם קיימו בעצמם את דברי התנא באבות (פרק ב משנה ד) “עשה רצונך כרצונו”, או כפי שהגדיר זאת רבנו רא”ש בספר אורחות חיים (אות סט) : “רצה באשר ירצה יוצרך”, בלי להתחכם, בלי לעגל פינות, אלא לחפש מהו רצון ה’ באמת, זו היתה כל שאיפתם : “לעשות רצונך אלוקי חפצתי”, לכן באותה מידה חשק בהם הי”ת ללא גבול, בחינה זו כלשון רבנו הר”ן ז”ל היא : “כל ענין העקידה וסודו”.

 

בסוף הפרשת (פרק כב פסו’ כ) מספרת התורה הקדושה שאחר שחזר אברהם אבינו מהר המוריה, הוגד לו שילדה מלכה בנים לנחור אחיו, רש”י הקדוש כותב, שהיה אברהם מהרהר ואומר, אילו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בישרו הקב”ה שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו הדברים האלה, הרהורי דברים שהיו ע”י עקידה עכ”ל.

 

ולכאורה קשה, שכן על דברי המלאך לאברהם אבינו : “כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”, מביא הרש”י הקדוש את דברי חז”ל : “א”ר אבא, א”ל אברהם [לקדוש ברוך הוא] אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו הקב”ה לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה”. אם כן מפורש בחז”ל, שהקב”ה השיב לאברהם שלא יתכן שלא תתקיים הבטחתו לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע, כיון שכן מה שייך להרהר שהיה צריך להשיאו אשה כדי שלא ימות יצחק בלא זרע ?

בספר רמתים צופים (סימן ג), כותב רבי שמואל משינאוי זצוק”ל לבאר את דברי המדרש, שאחר העקידה הצטער מאוד אברהם ונשפל רוחו, לאשר לא זכה לגמור ציווי ה’ בשלימות הגמור. והיה מהרהר בלבו כי הוא עצמו חייב בדבר שלא נגמר ונעשה החפץ ורצון הבורא, להקריב את יצחק בנו על גבי המזבח. כי הקב”ה הבטיחו כי ביצחק יקרא לך זרע. וכיון שלא הזדרז להשיאו ובבא הציווי להעלות את יצחק לא היה ליצחק זרע, לא היה שייך שיהיה נקרב עולה. אבל אם מזדרז להשיאו אשה מבנות ענר וכו’, והיה לו זרע קודם העקידה, היה ביכולתו להקריבו לעולה, והיה נגמר ונעשה רצון ה’.

 

ועל זה בישרו הקב”ה שאל יצטער בזה כלל, באשר לא היה שום מציאות שיהיה ליצחק זרע עד עכשיו, כי רק כעת נולדה בת זוגו. וההבטחה כי ביצחק יקרא לך זרע היא דוקא ממנה. ואמר לו שמתחילה כשצויתיך לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו. ובודאי נעשה מאמרי על ידך בלי שום הפסד וגרעון כלל עיי”ש.

[כעי”ז כותב גם בספר שם משמואל פרשת וירא (תרע”ב), אך עיקר הפירוש שאברהם היה מהרהר, שבשביל זה עצמו מנעו ה’ מלשחוט אותו, באשר אין לו בנים, והרי צריך להתקיים בו כה יהי’ זרעך, והי’ מתרעם על עצמו מדוע לא השיאו והי’ נבחר להקרבה עיי”ש].

שוב עדים אנו עד כמה היה עז רצונו של אברהם אבינו לעשות את רצון הי”ת, גם כאשר מדובר בהקרבת בנו אהובו ויחידו, גם אחר שנאמר לו שלא ישחט את בנו, לא נתן הדבר מנוח לנפשו מדוע מנע הי”ת ממנו לעשות בקשתו ורצונו, והיה תולה הדבר בסיבתו, עד שהי”ת הרגיעו שאין הדבר תלוי בו כלל כמש”נ.

ולא נשא על קרובו

“ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו ויאמר אלוקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביחק יקרא לך זרע … וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע”.                                         (פרק כא פסוק יד)

שרה רואה את ישמעאל מצחק עם יצחק, מתוך דאגה ליצחק היא מחליטה : “לא ירש זה עם בני”, היא פונה אל אברהם ודורשת ממנו בכל תוקף לגרש את הגר וישמעאל מביתם מיד.

תחילה כותבת התורה : “וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו”, אברהם התנגד לבקשתה של שרה, בכל זאת מדובר באשתו ובבנו יחידו ואהובו.

בשלב זה מתערב הקדוש ברוך הוא ואומר לאברהם : “אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה“.

 

ומה עושה אברהם אבינו ?

“וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה“.

הפלא ופלא !

רק אתמול כפי שהעידה התורה, היה גירושם של הגר וישמעאל דבר רע בעיני אברהם, רק אתמול הוא סירב בכל תוקף לשלחם מביתו.

 

וכעת, רגע אחרי שדיבר אתו הקדוש ברוך הוא, אברהם לא רק מוכן לגרשם, אלא הוא משכים בבקר ומזדרז לשולחם מביתו, תוך כדי שהוא מצייד אותם במינימום ההכרחי, עם לחם ומים בלבד, כפי שמתנהגים עם שונאים[26], כדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק כה פסו’ כא) : “אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים”.

אתמהה ?!!

 

התשובה לכך היא, שאתמול, לפני שדיבר איתו הקדוש ברוך הוא, עדיין לא ידע אברהם שכך הוא גם רצון ה’ לשלח את הגר וישמעאל, לכן הוא לא הסכים בשום פנים ואופן לדברי שרה, אבל לאחר ששמע מאת ה’ ששרה צודקת, ושרצון ה’ לשלוח את הגר וישמעאל מביתו, מיד ביטל אברהם את דעתו, והשכים בבוקר לעשות את רצון ה’.

מסירות נפש על רצון ה’

“ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש …”.                                       (רש”י בראשית פרק יא פסו’ כח)

“כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן” .                             (רמב”ם הלכות עבודת כוכבים פרק א הל’ ג)

בספר פרשת דרכים [דרך האתרים דרוש שני] הקשה, איך הותר לאברהם להשליך עצמו לכבשן האש בעבוד אמונתו, הרי פסק הרמב”ם (פ”י מהל’ מלכים הל’ ב) שבן נח אינו מחויב למסור את נפשו על קידוש השם, ובהלכות יסודי התורה (פ”ה מהל’ הל’ ד) כותב הרמב”ם שכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו.

והביא שם הרב בשם המהרימ”ט בספרו צפנת פענח פרשת תולדות, שאכן לא עשה אברהם כדין במסירת נפשו על הדבר, ולכן לא זכה להינצל מכבשן האש רק בזכות יעקב אבינו, כדברי חז”ל במדרש (ברא”ר פרשה סג אות ב) : “אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכות יעקב, הדא הוא דכתיב [ישעיה פרק כט פסו’ כב) : “לכן כה אמר ה’ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם”. יעקב פדה את אברהם” עכ”ל.

ובספר אגרא דכלה פרשת נח (דף פ ע”א) כותב מוהצ”א מדינוב זצ”ל לתרץ, שהליכתו של אברהם אל כבשן האש, היתה בגדר עבירה לשמה, אשר עליה אמרו חז”ל במסכת נזיר (כג:) : “גדולה עבירה לשמה יותר ממצוה שלא לשמה”, וז”ל שם : “הגם שידע בטוב שהוא עושה עבירה בזה שמוסר עצמו, ועונש העבירה הוא גיהנם, אף על פי כן כדי שיתקדש שמו הגדול מסר חיותו בעולם הזה ובעולם הבא עבור קדושת שמו, ועשה עבירה לשמה, והנה היות הדבר הזה שלא כתורה כי הוא עבירה, אי אפשר שיתפרש בתורה, כי היא רק עבירה לשמה דרך אמת לעבודתו יתברך, ואי אפשר להתפרש ולדמות מילתא למילתא, רק הוא דרך אמ”ת נקודה הפנימית שבלב, וכבר ידעת כי מיד”ת האמ”ת הוא יעק”ב, תתן אמ”ת ליעקב (מיכה ז כ), זהו שרמזו רז”ל בזכות יעקב ניצול אברהם …” עכ”ל.

אכן כן !

כזה היה אברהם אבינו, כל כך היה דבוק ביוצרו, עד שמוכן היה לאבד לא רק  את העולם הזה עם כל המשתמע מכך, אלא גם את העולם הבא עם כל הכרוך בזה, והכל בשביל שלא לעבור ח”ו על רצון ה’, בשביל לקדש את שמו ברבים, על ידי שיראו כולם ויידעו שתכלית הכל הוא עשיית רצון ה’.

“ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם …”. “את יצחק מבעי ליה דהא יצחק בר תלתין ושבע שנין הוה והא אבוי לאו בר עונשא דיליה הוה דאלמלא אמר יצחק לא בעינא לא אתענש אבוי עליה, מאי טעמא והאלהים נסה את אברהם ולא כתיב נסה את יצחק ? אלא את אברהם ודאי דבעי לאתכללא בדינא דהא אברהם לא הוה ביה דינא כלל מקדמת דנא והשתא אתכליל…”.             (זוהר פרשת וירא)

והאלוקים ניסה את אברהם

 

 

 

 

 

 

מבואר בדברי הזוהר הקדוש, שעיקר הקושי שהיה לאברהם בניסיון העקידה, היה משום שנדרש ממנו לעשות מעשה שהוא ההיפך הגמור מהמידה שהיתה מאפיינת אותו, שהיא מידת החסד, “חסד לאברהם”, מטעם זה מתייחס הניסיון דוקא לאברהם ולא ליצחק.

והדברים מפורשים בדברי האלשיך הקדוש פרק כב פסו’ א- ב) וז”ל : “ואחשבה כי הלא אין מדות אברהם ויצחק שוין, כי זה חסד וזה דין. ועל כן מדת יצחק היא לבלתי חמול על עוברי מאמרו יתברך, כמו שאמרו ז”ל שצוה את עשו אם יעברו בני יעקב על התורה גזור עליהם שמדות ולא תחמול. אך לא כן אברהם, כי חפץ חסד הוא, ואפילו לאנשי סדום טרח לזכותם …, ועל כן להיות מדת יצחק למות על קיום מאמרו יתברך, כי יקוב הדין את ההר, על כן ודאי שבאמור הוא יתברך להקריבו על גבי המזבח, כי לא יהרהר, ואדרבה זה כל ישעו וכל חפץ, אך אברהם כי חפץ חסד הוא, לאמר לו שיהפך לדין, ובידו יקח את המאכלת וישחוט את בנו, זה יחשב לניסיון גדול, שמהפך טבעו ומדתו על בנו יחידו, ואפילו לא יאמר הלא אמרת כי ביצחק יקרא וכו’. וזה יאמר והאלהים שהוא מדת יצחק, נסה את אברהם, לעשות הפך מדתו, אך נסות האלהים את יצחק אינו ניסיון כי כך היא מדתו וטבעו להתאכזר נגד הכל, לקיים מאמרו יתברך” עכ”ל.

מעתה נוכל לומר, שזו גם כוונת רבותינו במדרש, שאמר לו ה’ לאברהם : “עמוד לי בניסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים”. כבר הזכרנו בפרשת לך לך כי תכלית הניסיון הוא לבחון את האדם לנסותו אותו, עד כמה הוא מוכן לעשות למען רצון ה’, עד כמה עז רצונו לעשות את מה שהוא רצון ה’, וזה הוא תכלית ביאת האדם לעולם לעשות את רצון ה’, על זה היה מתפלל דוד המלך ע”ה בספר תהילים (פרק קמג פסו’ י) “למדני לעשות רצונך …”.

כל הניסיונות הראשונים בהם נתנסה אברהם אבינו, אכן היו ניסיונות עבורו, אומנם, לא היה ניכר בהם שהיתה עשייתו אותם רק מחמת שהיה זה רצון ה’, אפשר שנעשו הם מצד מידותיו הטובות של אברהם, בניסיון העקידה הוברר ונתגלה, שכל מה שעשה אברהם, בכל הניסיונות, לא עשה כן, אלא משום שהיה זה רצון ה’, שכן מעשה העקידה היה היפך הגמור ממידתו של אברהם, על ידי עמידתו בניסיון זה, ידעו כולם שגם באותם תשעה ניסיונות שקדמו לעקידה יש ממש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

עקידת יצחק הביטול המוחלט בן אברהם לקב”ה

 

ויהי  אחר הדברים  האלה והאלוהים ניסה את

אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני, ויאמר

קח נא  את  בנך יחידך אשר  אהבת את יצחק

ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על

               אחד ההרים אשר אומר אליך

(בראשית פרק כב פסוק א-ב)

 

כמה שנוסיף ללמוד ולהעמיק בפרשה מופלאה הנקראת “עקדת יצחק”, עדיין לא נוכל לירד לסוף הענין ולהבין את עוצם וגודל הנסיון בו עמדו אברהם ויצחק ע”ה, אצל אברהם היה בזה קושי עצום הן מצד עצם הציוי שהיה בו משום סתירה לכל משנתו של אברהם אבינו אשר עשרות בשנים היה מחנך אברהם אבינו לכל באי עולם, כי אין זה מרצון האלוקים שיהא האדם מקריב לפניו קרבן את אחד מבניו, והנה עתה נתבקש הוא על ידי לא אחר מאשר אותו האלוקים אשר בשמו דיבר להקריב לפניו את בנו יחידו, והן מצד הקושי הכרוך בביצוע מעשה העקידה בפועל, אברהם אבינו החתום במידת החסד והרחמים צריך לא פחות מאשר “לשחוט”, ולא סתם אדם זר אלא את בנו אשר נולד למאה שנה, יחידו ואהובו יצחק, חרף כל הקשיים עומד אברהם אבינו בעין בוכה אך בלב שמח לעשות רצון הי”ת, כי כזה הוא אברהם אבינו למוד הוא להיות מוסר את נפשו על מצות הי”ת, כך עשה בהיותו באור כשדים עת השליכו נמרוד אל כבשן האש, וכך עושה הוא כעת במצוה לשחוט את בנו יחידו את יצחק.

 

וכך גם יצחק, על אף היותו אז אך בן לז’ שנים בלבד ובכחו היה להתנגד למעשה העקידה הן בכח והן בסברא, הרי שלא רק שלא התנגד לזה אלא פשט את צאורו להיות נשחט ואף זירז את אביו וחיזקו לעמוד בנסיון.

 

מובן מאליו כי הכח הכביר ותעצומות הנפש הנדרשים למסירות נפש מסוג זה הוטבעו בו ביצחק רק מכח היותו בנו של אברהם אבינו ע”ה, ממנו קיבל יצחק את התכונה הנדירה הזו הנקראת מסירות נפש.

 

 

אמר  רבי  אבהו  מפני  מה  תוקעין בשופר של איל בראש

השנה אמר הקב”ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור

לכם עקידתו של  יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו

עקדתם עצמכם לפני                               (ראש השנה טז.)

 

במסכת ראש השנה (כו.) מבואר כי כל השופרות כשרים הם לקיום המצוה של תקיעת שופר בראש השנה [חוץ משל פרה מפני שהוא קרן], כמבואר בדברי המשנה מכל מקום לכתחילה יש לקיים מצוה זו דוקא בשופר של איל כדי להזכיר עקידתו של יצחק אבינו ע”ה

 

וצריך להבין לכאורה מהו הענין בהזכרת עקידתו של יצחק אבינו דוקא בתוך קיום המצוה של תקיעת שופר ?

 

וכן צריך ביאור בדברי רבי אבהו “אמרה התורה לתקוע בשופר של איל בראש השנה כדי להזכיר את עקידתו של יצחק בן אברהם” כלום יצחק אחר יש אשר עקדו אביו על גבי המזבח עד שהוצרך להשמיענו רבי אבהו כי הכונה בזה היא לעקדת יצחק בנו של אברהם אבינו ע”ה ?

 

וביותר צריך ביאור אומרו ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני, שהוא דבר מוזר לכאורה שעל ידי שיהא אדם תוקע בשופר בראש השנה יחשב לו הדבר כאילו עקד את עצמו על גבי המזבח ?

ולפי מה שביארנו כי הכח הכביר ותעצומות הנפש הנדרשים למסירות נפש מסוג זה הוטבעו בו ביצחק רק מכח היותו בנו של אברהם אבינו ע”ה, יובנו דברי רבי אבהו דרצונו לומר כי הטעם שתוקעים ביום ראש השנה בשופר של  איל הוא כדי שיזכור לנו הי”ת את עקידתו של יצחק בן אברהם, דכונתו בזה היא לומר כי תכונה זו של מסירות נפש אשר מצאנו אצל יצחק אבינו ע”ה, לא באה לו אלא מכח היותו בנו של אברהם אבינו ע”ה וכמו שנתבאר

 

ובזה יובן גם מה שסיים ואמר ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני, שאין כונת רבי אבהו לומר ששקולה היא תקיעת שופר כמו עקידת עצמנו על גבי המזבח ממש, רק שכונתו בזה היא לומר שע”י התקיעה בשופר של איל עולה זכרון עקידתו של יצחק אבינו, אשר הינה תוצאה של אותה תכונה של מסירות נפש אשר נשתרשה בו מאברהם אבינו עליו השלום, ואותה מידה הושרשה גם בנו אנו יוצאי בני בניו כפי שקיימו בעצמם אלפים ורבבות מבית ישראל בכל הדורות, אשר חרפו את נפשם על דבר כבוד שמו יתברך בכל מיני מצבים וזמנים, והכל בא מכח אותה תכונה שנטע בנו אבינו הגדול אברהם, וכך כותב הגר”ח מולואזין זצ”ל בספרו רוח חיים על דברי התנא במסכת אבות (פ”ה מ”ג) עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולן, “כאן אמר אברהם אבינו ולעיל [משנה ב] אמר עשרה דורות מנח ועד אברהם ולא אמר אבינו, ירצה בזה עפ”י מש”כ במשלי (פרק כ פסוק ) “מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו”, כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם לבניו אחריו הם כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה, כמו שנראה בחוש שרבים מעמי הארץ מיהודים מוסרים את עצמם על קידוש ה’, והוא מוטבע בנו מאברהם אבינו שמסר את נפשו לאור כשדיים על אמונתו, וכן כל העשרה נסיונות היו להישר הדרך לפנינו וכו'” עכ”ל, וזהו שאמר “ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם על גבי המזבח”, אף שבפועל לא הגענו אנו לכלל נסיון זה של עקידת עצמנו על גבי המזבח, מכל מקום הוכח הדבר על ידי אבותינו הקדושים כי אם יתבקש זאת מאיתנו נעשה זאת ובשמחה, כי כך הושרש בנו מאבותינו הקדושים .

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

שלושה כללים בקיום המצות

בספר הפרשה החסידית פרשת וירא מובא מעשה שסיפר האדמו”ר הזקן זצ”ל אודות “חבורת מסיקי התנור”, שהיו בחצרו של המגיד ממזריטש זצ”ל, לילה אחד סיפר בעל התניא זצ”ל, הגיעו אלה להכין את התנור ולהסיקו ליום הבא, כבר עליתי על יצועי המשיך הרב לספר אך טרם נרדמתי, כך שהזדמן לי לשמוע את ששוחחו בניהם.

אחד מהם פנה לחבריו ושאל : “מדוע מתפעלים כל כך ממסירות נפשו של אברהם שעקד את יצחק בנו יחידו ?

מי לא היה נוהג כך לו היה מתבקש לעשות כן על ידי הי”ת בעצמו ?

הראיה לכך הוסיף, שבמשך כל הדורות היו כמה וכמה מישראל, שמסרו את נפשם על קדושת ה’, אף שלא נצטוו לעשות כן במפורש ?

ומהי דעתך בזה השיבו חבריו בשאלה ?

לדעתי, השיב חברם כאשר יהודי בן אברהם יצחק ויעקב מוסר את נפשו בעבור אמונתו, אין בכך שום חידוש, אכן בכל הדורות מסרו רבבות מכל ישראל את נפשם על אמונתם הצרופה, אומנם כוח זה בא להם בירושה מאבותינו הקדושים, לא כן אברהם אבינו, כוח זה ודאי לא בא לו מתרח אביו שהיה עובד אלילים, ובכל זאת עמד בניסיון בגבורה וזהו אכן חידוש גדול.

החברים לא הסתפקו בביאור זה, סוף סוך ממשיכו לטעון, הלא הי”ת בעצמו ציוהו לעשות כן, ומי לא ישמע לצווי מפורש מפי הקדוש ברוך הוא, כך אברהם אבינו לאחר שהכיר את הי”ת שוב אין חידוש בכך שמסר נפשו על דבר ה’ !

אחת מן המסיקים ניסה את כוחו, פלא וחידוש גדול יש במעשהו של אברהם אבינו, אומנם כל אחד שישמע ציווי מפורש מאת הי”ת יעשה כן, אכן גדלותו של אברהם לא אינה בעצם המעשה אלא בצורה שהוא נעשה, לאחר ששמע אברהם אבינו מאת הי”ת : “קח נא את בינך יחידך … והעלהו לעולה”, לא התמהמה ולא התעכב, אלא מיד השכם בבקר אץ רץ לקיים את מצות בוראו, לעקוד את בנו ולעלותו לעולה.

אך גם תרוצו לא הניח את דעת חברם לגמרי, עדיין המשיכו להקשות, אם הי”ת בעצמו יבקש זאת מאיתנו באופן ישיר, היינו גם אנו אצים ורצים לעשות את רצונו, יתכן שאף לא היינו ממתינים עד הבוקר כפי שעשה אברהם !

אז הציע חבר נוסף ביאור משלו, לדעתי כך אמר : עיקר הגדולה של אברהם במעשה העקידה היא לא במעשה העקידה עצמו, אלא דווקא בחלקה השני של העקידה, לאחר שהכין אברהם את עצמו למעשה העקידה, מעשה שהוא ההיפך הגמור ממידתו של אברהם איש החסד, לאחר שכבר עקד את יצחק על גבי המזבח, כבר שלח את ידו ולקח את המאכלת, רגע לפני שהוא מקיים את דבר ה’ ומקריב את יצחק, הוא שומע את קולו של מלאך ה’ קורא אליו מן השמיים, ומצוה אותו “אל תשלח ידך אל הנער”, כל אחד מאתנו לו היה שומע את דברי המלאך, היתה נפלטת מגרונו אנחת רווחה, מי לא יחפוץ בהצלת בנו יחידי ואהובו, אך לא כך אברהם, גם לאחר ששמע את דברי המלאך, גם אז לא שמח כלל על דבריו, הוא עדיין ביקש רשות לעשות בו משהו, רק לאחר שהבין שרצון ה’ הוא “ואל תעש לו מאומה”, רק אז הניח אברהם את המאכלת מידו, והוריד את יצחק מעל גבי המזבח.

לאחר העקידה אומר מלאך ה’ לאברהם : “עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני”, המילה “ממני” לכאורה מיותרת, די היה לכתוב “ולא חשכת את בינך יחידך” ?

אלא שכאן מעיד הכתוב על גדלותו של אברהם אבינו, שהעיד מלאך על אברהם אבינו שגם בתום הניסיון כשנצטווה אברהם שלא לפגוע ביצחק, הסיבה היחידה שחשך אברהם את יצחק מהעקידה היה משום שכך נצטווה על ידי הי”ת, שום שיקול אחר לא היה מעורב במעשה זה, אפילו בחינה דקה מן הדקה של צורך עצמו לא התערבה בהצלת יצחק בנו יחידו, זהו פירוש “ולא חשכת את בנך יחידך ממני” כל הצלת יצחק באה רק ממני, מחמת שכך ציוותי אותך.

אף שכל אחד משלושת החברים עמד על נקודה אחרת בגדלותו של אברהם, למעשה כל שלושת הנקודות שהוזכרו יש בהם כדי ללמד על גדלותו של הגדול שבענקים אברהם אבינו, [מדרש רבה פרשת בראשית (פרשה יד אות ו)].

מאופן התנהגותו של אברהם אבינו במעשה העקידה למדנו שלושה כללים עיקריים בקיום מצות הי”ת, הכלל הראשון הוא שעשיית המצוה תעשה מתוך רצון פנימי לקיים את רצון ה’, שלא תהיה פעולה תכנית ללא לב, אחת התוכחות של הנביא ישעיה (פרק כט פסו’ יג) לעם ישראל היא “ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה”, מסביר רבי יצחק אברבנאל זצ”ל שהכונה בזה לקיום המצוה מפאת ההרגל לא מכוונת הלב, רבנו יונה בספר היראה מגדיר בחינה זו של מצות אנשים מלומדה “מנהג אבות”, אברהם אבינו אב לא למדו ורב לא היה לו, אל הכל הוא הגיע מעצמו אחר חיפוש ודרישה, לאחר שהכיר את בעל הבירה, עז היה רצונו לעשות את רצון הי”ת.

הכלל השני שלמדנו מאברהם אבינו בעשיית המצות הוא “זריזין מקדימין למצות”, אברהם יכל להשתהות במעשה העקידה יום או יומים, בכל זאת מדובר בבנו יחידו, אבל אברהם אבינו לא מתמהמה, אלא “וישכם אברהם בבקר”, מיד עם בוקר הוא חובש את חמורו ויוצא לדרך, כך בעשיית המצות צריך האדם להיות זריז, לא להשתהות בעשייתן אלא לקיימן מיד, כמו שדרשו רז”ל במכילתא (פרשה ט) : “כשם שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצות, שאם באה מצוה לידך אל תחמיצנה אלא עשה אותה מיד, הזריזות במצות צריכה לבא גם היא מצד הרצון העז לקיים את מצות הי”ת, לא מחמת החשש להחמיצה, על כך אמר דוד המלך עליו השלום בספר תהלים (פרק קיט פסו’ ס) : “חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך”. חשתי אומר דוד המלך בקיום מצות הי”ת, אבל לא משום שהתמהמתי, אלא משום רצוני העז לקיים את מצות ה’.

הכלל השלישי שלמדנו מאברהם אבינו בעשיית המצות הוא, שיהיו כל מעשינו לשם שמיים, שכל המניע לעשייתם יהיה לתכלית אחת “לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו”, כדברי חז”ל במסכת נדרים (סב.) : “עשה הדברים לשם פעלם” היינו לשם מי שציוה עליהם, ובספרי אמרו : “אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי ואפשי, ואבי שבשמים גזר עלי”, מטעם זה הזהירונו חז”ל במסכת אבות (פרק ב משנה א) “הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה”. כי לשניהם תכלית אחת, והיא עשיית רצון ה’, וכדברי רבנו יונה שערי תשובה (שער ג אות כג) : “ודע, כי הירא את דבר ה’ יחמיר וידקדק וישים נפשו בכפו על מצוה קלה כמו על החמורות, כי לא יבינו לאשר המצוה הזאת קלה לעומת החמורות, אך יבינו לגדולת המזהיר עליה יתברך עכ”ל.

 

 

 

פרשת וירא

תפקיד הניסיון

“ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם …”

(בראשית פרק כב)

הרמב”ן בפירושו כאן כותב : “ענין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא “נסיון” מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך, יצוה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד.

כאשר האדם עושה מעשה טוב בפועל אומר הרמב”ן זצ”ל אין זה רק גילוי דעת על היראת ה’ שיש לו, על אהבת ה’ שיש לו, אלא שיש כאן מהות אחרת, על ידי הוצאת הדבר מן הכוח אל הפועל, נהפך זה להיות חלק בלתי נפרד מהאדם עצמו.

אחר העמידה בניסיון של העקידה אומר הי”ת לאברהם אבינו : עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”, הי”ת ודאי ידע שאברהם הוא ירא אלוקים, הוא הרי הלך במצותו אל הלא נודע, מעולם לא הרהר אחר מידותיו

הרמב”ן בהמשך כותב מפורש שהי”ת ניסה את אברהם רק לאחר שהיה ברור לו שאברהם נמצא במצב שהוא יעמוד ודאי בניסיון : “שהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצווה אותו בנסיון”.

הרמב”ן מביא את הפסוק בספר תהילים (פרק יא פסוק ה) : “ה’ צדיק יבחן”, הי”ת אינו מעמיד במבחן רק מי שכבר הגיע לדרגת צדיק, דרגה זו מבטאת ביטול גמור אל הי”ת, כדברי שלמה המלך ע”ה בספר משלי (פרק כ פסוק ז) : “מתהלך בתומו צדיק”, כדברי הרמב”ן “ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו”.

כך כותב הר”ן זצ”ל בדרשות (הדרוש הששי) : “כי בהיות מחשבת הצדיק טובה ועינינו חזק ביראת השם יתברך, מביאו לידי ניסיון למען תצטרף מחשבתו הטובה לידי מעשה, ולכן לא ינוסה רק הצדיק העומד בניסיונו, והוא אומרו ה’ צדיק יבחן”.

במדרש תנחומא הביאו משל ליוצר הזה שאינו בודק בקנקנים רעועים שאין מספיק להקיש עליהם עד שהוא משברן.

כיון שכן מה מוסיף מעשה העקידה על אותה ידיעה שכבר היתה ידועה להי”ת קודם, או כדברי הר”ן זצ”ל בדרוש השישי : “כי אין ספק שלא ינסה השם יתברך לידע אם יעמוד בניסיונו, כי השם יתברך צופה ומביט כל העניינים העתידים, ואין אצלו ספק כלל”.

אכן אחר מעשה העקידה בפועל שוב לא הייתה היראת ה’ של אברהם רק בתאוריה, לאחר שתרגם אברהם את כל הדבקות שלו בה’ למעשה, אהבת ה’ שלו והיראת ה’ שלו הפכו להיות חלק מהעצמיות של אברהם, כדברי הי”ת : “עתה ידעתי כי ירא אלוקים “אתה”.

לכן גם השכר על המעשה בפועל הוא גדול יותר, שוב אינו רק שכר של מחשבה טובה אלא של מעשה.

[במסכת קידושין נתחדשה הלכה שמצוה בו יותר מבשלוחו, רש”י מסביר שדין מתבטא גם בשכר, כאשר גופו עוסק במצוה השכר הוא יותר גדול, אומנם העצם המינוי של השליח לקיים עבורו את המצוה יש גלוי לרצון הטוב של המשלח לעשות את המצוה, שעניינה הוא עשיית רצון ה’, “לעשות רצון בוראנו”, לכן אמרה התורה שאכן “שלוחו של אדם כמותו”, שכן בעצם המינוי מתגלה הרצון של המשלח בעשיית המצוה, אבל עדיין חסר כאן מעשה בפועל, שגופו יתעסק במצוה, התוספת שכר על העשייה אינה משתלמת רק עבור המאמץ הפיזי, אין זה רק מצד הדין של לפום צערא אגרא, אלא שכאשר גופו עוסק במצוה הרי שהרצון מקבל מימד אחר].

בספר שמות (פרק טז פסו’ ד) אומר הי”ת אל משה “הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא”. הורדת המן היתה נסיון לכלל ישראל, כך נאמר גם בספר דברים (פרק ח פסו’ טז) : “המאכלך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להיטבך באחריתך”.

הרמב”ן זצ”ל בשער הגמול כתוב שעניין הניסיון בהורדת המן היה כדי להוציא אל הפועל מידת הביטחון שבהם, אחר היציאה ממצרים היו כלל ישראל מאמינים בה’ כפי שהעידה עליהם הי”ת “ויאמינו בה’ ומשה עבדו”. אבל עדיין רצה הי”ת שכל הבחינות האלה יקבלו תוקף במעשה, שעל ידי המעשה יקבעו וישתרשו הם בעצמיותם של כלל ישראל.

והנה בספר מסילת ישרים (פרק א) כותב הרמח”ל זצ”ל : “והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך … כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם ניסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד … נמצינו למדים מסכם הרמח”ל זצ”ל : “כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בניסיון”.

דברי הרמח”ל זצ”ל שכל תכלית חיי האדם בעולם הזה היא לעמוד בניסיון, לכאורה אינם עולים בקנה אחד עם דברי הרמב”ן והר”ן שהקב”ה מנסה רק את מי שיודע שיעמוד בניסיון, שכן ענינו רואות שרוב בני אדם אינם עומדים בניסיון ונופלים פעם אחר פעם ?

בספרי המוסר מובא שהקב”ה לעולם אינו מביא על האדם ניסיון שאינו יכול לעמוד בו, גם אם הניסיון נראה גדול מאוד יכול הוא לעמוד בו, שאם לא כן לא היה מביא הי”ת ניסיון זה לפתחו.

אכן כל זה הוא בניסיון הבא אליו מן השמים, אבל אם האדם מביא את עצמו לידי ניסיון, אין שום ערבות שהוא לא יכשל, יתכן שהוא הכניס את עצמו לתוך נסיון שהוא למעלה מכוחותיו, כך אומר רב יהודה בשם רב במסכת סנהדרין (קז.): לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל.

הגר”ח שמואלביץ זצ”ל בשיחות מוסר מסביר שכאשר מביאים אל האדם נסיון משמים אזי משמים גם נותנים לו את הכוח לעמוד בו, אדם שמביא את עצמו לידי ניסיון חסר הוא את הסייעתא דשמעיא  הניתנת משמים שכן עשה שלא כדין בזה שהכניס את עצמו לידי ניסיון.

אכן נראה שמה שקורא הרמח”ל זצ”ל לענייני העולם בין טוב לרע ניסיונות, הכוונה בזה היא לניסיון שעניינו הוא מבחן, בכל רגע עומד האדם בפני אתגרים שהוא אמור לבחור ולהחליט איך לנהוג בהם לטוב או לרע, בכל אלה יתכן שהאדם יכשל ואפילו יותר מפעם אחת, כדברי הפסוק בספר משלי (פרק כד פסו’ טז) : “כי שבע יפול צדיק וקם”.

המושג ניסיון עליו מדבר הרמב”ן נאמר בייחס למה שנראה כלפי חוץ מבחן, אבל האמת היא שאין זה מבחן כלל, שכן ברור להי”ת שהוא יעמוד בו, מטרת הניסיון היא כדברי הרמב”ן להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל, בניסיון זה אכן לא שייך שהצדיק יפול.

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד

 

“ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה”.

בפירוש הרש”י כותב שהסיבה שחזרה התורה לומר “שני חיי שרה” הוא לומר לנו שאותם מאה עשרים ושבע שנים שבהם חיה שרה היו “כולן שווין לטובה”.

עוד מובא ברש”י כאן : “לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, [מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים], לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי עיי”ש.

[בחידושי הגרי”ז (סי’ לט) הקשה על מה שכתב הרש”י בת ק’ כבת כ’ לחטא שכן ההלכה שבת עשרים אינה בעונשי שמים, שאין מענישים בשמיים פחות מבן כ’, אבל החטא ודאי חטא גמור הוא, וא”כ מנין מוכח דעד כ’ היתה נקיה מחטא.

וביאר בזה על פי המבואר בדברי הגמ’ במסכת יבמות (סד:) ששרה אמנו הייתה איילונית, וברמב”ם (פ”ב מהל’ אישות הל’ ג) מבואר שאיילונית נקראת קטנה עד בת כ’, וע”כ שנראו בה סימני איילונית קודם, נמצא לפי”ז ששרה היתה קטנה עד בת כ’, ועד אז הייתה נקיה מחטא, ולפי זה מה שכתב הרש”י שהרי אינה בת עונשין כוונתו שדינה כקטנה שאינה בת עונשים כלל אפילו בידי אדם עיי”ש.

וגם במש”כ הרש”י “ובת עשרים כבת שבע ליופי” צריך ביאור שמשמע מדבריו שעיקר היופי הוא כשהיא בת ז’, ועי’ במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה יד אות ז) שם אומר רבי יוחנן שאדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו, משמע שעיקר היופי הוא בהיותה בת כ’, שכן אמרו במסכת בבא בתרא (נח.) ששרה בפני חוה היא כקוף בפני אדם ?

ונראה בזה בהקדים דברי הברייתא במסכת מגילה (טו.) תנו רבנן ארבע נשים יפיפיות היו בעולם, שרה אביגיל רחב ואסתר, ובתוס’ שם הקשו מדוע לא מנו גם את חוה שהיתה יפה יותר מכולם, ותר’ שהברייתא מנתה רק את אותן שנולדו מאשה עיי”ש, ולפי”ז אפשר שבנולדות מאשה אכן עיקר היופי הוא בגיל ז’ ולא בגיל כ’.

ועוד יש לומר בזה בהקדים דברי רבי יצחק במסכת מגילה (יד.) יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה ? שסכתה ברוח הקדש, שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, דבר אחר: יסכה שהכל סוכין ביופיה עיי”ש

ולכאורה שתי הדרשות סותרות זו לזו, שכן הפירוש הראשון של השם יסכה מרמז על רום מעלתה של שרה אימנו, שמרוב צדקותה היא היתה סכה ברוח הקודש, לא כן הפירוש השני של השם יסכה מתייחס ליופי הגשמי של שרה אימנו ?

אכן נראה ששני הדרשות אלו לא רק שאינן סותרות זו לזו אלא משלימות הן זו את זו, שתיהן מעידות על גודל מעלתה של שרה אמנו ע”ה, שעל אף שהיתה מארבעת הנשים היפות בעולם, עד שהיו הכל סכין ביופיה, אבל היא עצמה לא התעסקה כלל עם יופיה הגשמי, ובשונה מכל העולם היתה היא סכה ברוח הקודש, ברומו של עולם.

מעתה אפשר כי זה כוונת דברי הרש”י בת כ’ כבת ז’ ליופי, הן אמת שעיקר יופיה של האשה הוא בהיותה בת כ’ שנים, אבל כוונת הרש”י ששרה אמנו גם בהיותה בת כ’, גיל שכבר יש לאשה מודעות ליופיה, אצל שרה אמנו מרוב צדקותה, היא התייחסה ליופיה בדיוק כפי שמתייחסת אליו ילדה קטנה בת ז’, שעדיין אין לה שום מודעות ליופי שלה.

זוהי כוונת דברי הרש”י שאצל שרה אמנו היו של ימי חייה שווין לטובה, כולם היו יחידה אחת של דבקות בה’ יתברך, מצד אחד היו כולם מנוצלים אך ורק לעבודת ה’, ומצד שני היה בהם ניתוק מוחלט מכל הבחינה הגשמית.

אכן בפסיקתא פרשת חיי שרה (פרק כג סי’ א) מובא שהמילים “שני חיי שרה” באו ללמד שכל שנותיה של שרה עברו עליה בשמחה ובששון.

ודברי הפסיקתא צריכים ביאור, איך יתכן שכל שנותיה של שרה עברו עליה בשמחה ובששון, הרי במשך חייה של שרה עברו עליה כמה וכמה ניסיונות, תשעים שנה היתה עקרה, ובמסכת נדרים (סד:) אומר רבי יהושע בן לוי שכל אדם שאין לו בנים חשוב כמת, שנאמר : הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. [אכן יש שכתבו לפרש את דברי התורה “ויהיו חיי שרה”, שחיי שרה באמת היו רק שלושים ושבע שנים כמנין ויהיו, שז נולד לה יצחק], ולקיחתה לבית פרעה ולבית אבימלך, ומה שזלזלה בה הגר לאחר נישואיה עם אברהם, וכל הנסיונות שעברה יחד עם אברהם אבינו, אם כן איך אפשר לומר שהיו שני חייה שווין לטובה ?

שמעתי לבאר בזה על פי משל לאומן שפרסם אחת מתמונותיו על בנין רב קומות, על כל קומה בבניין הודבק חלק מהתמונה, כל מי שעמד מחוץ לבניין התפעל מאד מיופיה, לא כן מי שביקר בתוך הבניין, אותם שהיו בקומה העליונה הם ראו רק חלק מהתמונה, כך אותם שהיו בקומות האמצעיות, וכן בקומות התחתונות, אף אחד מהם לא ראה את התמונה בשלימותה, חלקם ראו צבע בהיר, וחלקם ראו רקע שחור, אם היינו שואלים את אותם שנמצאים בתוך הבניין לחוות את דעתם על התמונה, אף אחד מהם לא היה יכול להגדיר מה הוא רואה בדיוק, רק לאחר שיצאו מן הבניין ועמדו במרחק מה ממנו, רק אז נתגלתה לעיניהם התמונה במלא יופיה והדרה.

כאשר אנו מחלקים את שנות חייה של שרה אמנו ליחידות זמן, אכן היו לה זמנים שהיו קשים ואפילו קשים מאד, אומנם כאשר מסתכלים על המכלול של החיים של שרה אמנו, כאשר מביטים על התמונה הכוללת התוצאה תהיה “כולן שווין לטובה”.

אומנם תשעים שנה היתה שרה אמנו עקרה, אך עקרות זו היתה כדי שבסופם של התשעים שנה יוולד יצחק, כדי ללדת את יצחק היה צריך אברהם להיות בן מאה שנים, גיל זה מהוה ניתוק מן העבר, כדברי התנא במסכת אבות (פרק ה ) שבן מאה הרי הוא כאלו עבר ובטל מן העולם, יצחק הוא אינו המשך ישיר של תרח והקודמים לו, היא התחלה חדשה, כדי להוליד בן כמו יצחק נצרכות תשעים שנה של תפילות.

גם לקיחתה אצל פרעה אומר הרמב”ן היה זה סימן לבנים, אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב”ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם, ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א כב) וכל הבת תחיון, והקב”ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד עיי”ש.

גם נישואי אברהם להגר היה בהם תועלת כפי שמבאר האור החיים הקדוש : “וצורך היה בדבר להיות כן כי באמצעות היותה שפחתה נתברר בה חלק המאוס שהיה דבוק באברהם מימי קדם ויצאה הזוהמא בישמעאל ונשאר אור שלם ונכון ביצחק”.

כאשר הגיע יעקב אבינו למצרים, הציגו יוסף לפני פרעה, קודם ששאל פרעה לשלמו ואיך עברה עליו הדרך מארץ ישראל למצרים, הוא מיד פתח בשאלה “כמה ימי שני חייך”

יעקב מסביר לפרעה “ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותיי בימי מגוריהם ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה”.

במדרש שכל טוב פרשת ויגש – ויחי (פרק מז) כותב שבדבריו מעט ורעים התכוין יעקב לספר לפרעה שעברו ימיו בתלאות : “ברחתי מפני עשו אחי, נשכרתי ללבן חמי, וביום אכלני חרב וקרח בלילה, נצטערתי על פרידת יוסף בני כ”ב שנה”.

ובמדרש מובא שהקפיד הקדוש ברוך הוא על מה שאמר מעט ורעים ואמר הקדוש ברוך הוא אני מלטתיך מלבן, אני הצלתיך מעשו, אני הצלתיך משכם, אני החזרתיך דינה, אני החזרתיך יוסף, ואתה אמרת מעט ורעים, חייך על [כל] תיבה ותיבה שאמרת אגרע שנה אחת משנותיך. וצא וספור מויאמר פרעה אל יעקב עד בימי מגוריהם יש ל”ג תיבות כנגד ל”ג שנים שחי יעקב פחות מאביו, גם על מכירת יוסף מובא במדרש רבה פרשת מקץ (פרשה צא אות ו) שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליוסף אני עסוק להמליך את בנו במצרים, והוא א’ למה הרעתם לי.

אכן בסוף ימיו כאשר העביר יעקב אבינו את כל שנות חייו למול עיניו, המסקנא היתה : “האלהים הרעה אתי מעודי עד היום הזה”, הודה יעקב אבינו שהיו כולן שווין לטובה, בספר עקידת יצחק בראשית (שער לב) מביא בשם דורשי רשומות שהמילה “מעודי” בגימטריה ק”ל, לרמז שכל המאה שלושים שנים היה יעקב אבינו מושגח, על ידי הי”ת.

מסופר שפעם הגיע אדם אל המגיד ממזריטש זצ”ל וביקש להבין את דברי המשנה במסכת ברכות (נד.) : “חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה”, כיצד יתכן שאל לברך על רעה כמו שמברכים על הטובה ?

סע לאנפולי פסק עליו המגיד, שם מתגורר תלמידי רבי זושא, הוא יוכל לענות לך על שאלתך.

נסע אותו אדם לאניפולי, הגיע לביתו של רבי זושא, בית חרוב ישן ומט ליפול, העוני העצום היה ניכר בכל פינה בבית, אפילו עצים להסיק בהם את הבית מהקור הגדול ששרר בו לא היה, מבעד לחלון נראה רבי זושא עטוף בבלאות יושב ועוסק בתורה בשמחה עצומה.

נקש האיש קלות על דלת הבית, זו נפתחה ומולו עמד רבי זושא, פניו היו זוהרים כפני חמה, וחיוך רחב התפשט על פניו.

שלום עליך רבי יהודי ! קר מאד בחוץ, בא והיכנס פנימה, אכבדך במשהו חם.

מה הביאך אל ביתי שאל רבי זושא ?

נשלחתי לכאן על ידי המגיד הקדוש ממזריטש ענה האורח.

באמת ! פתח רבי זושא את שתי עניו, אתה הייתי אצל המגיד הקדוש ? ! בטח שמעת ממנו כמה חידושים נפלאים, בבקשה ממך אמור לי דבר מה בשם הרבי !

נשלחתי לכאן על ידי המגיד המשיך האורח כדי שאתה רבי זושא תסביר לי איך ניתן לקיים את דברי המשנה במסכת ברכות שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, המגיד הקדוש אמר לי שרק אתה תוכל להסביר לי כיצד אפשר לעשות זאת.

אני ! תמה רבי זושא ? איך אוכל להסביר לך דבר זה, הן מעודי לא עשה לי דבר רע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

חשיבות של כל רגע

“ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה”

(בראשית פרק כג פסו’ א)

“שני חיי שרה כולן שוין לטובה”.

(רש”י)

רבותינו עמדו על כוונת דברי רש”י הקדוש “כולן שוין לטובה”, איך ייתכן לומר שכל המאה עשרים ושבע שנות חייה של שרה היו כולם שוין לטובה, הרי תשעים שנה היתה שרה עקרה, ונלקחה לבית פרעה ולבית אבימלך, ועברה את כל הניסיונות יחד עם אברהם, אם כן מה כוונת רש”י שהיו כולם שוין לטובה.

עוד עמדו רבותינו על מה שחזרה התורה לכתוב “שני חיי שרה” אחר שכבר כתבה בתחילה “ויהיו חיי שרה” איזה צורך יש בכפילות הדברים ?

בפירוש המלבים זצ”ל כותב לבאר שעיקר החיים של האדם הם חיי השכל והעבודה ולא חיי ההרגש שהוא חיי הבהמה.

במילים “שני חיי שרה” באה התורה לומר לנו שכל המאה עשרים ושבע שנים של שרה אמנו, היו כולם “חיי שרה”, שהיתה צדקת [במדרש רבה פרשת וירא (פרשה נג אות ט) איתא שהיו מטרוניות באות ומניקות את בניהם ממנה, והיו אומרות אין אנו כדי להניק את בנינו מחלבה של צדקת, ובמסכת סנהדרין (סט:) אומר רבי יצחק : “יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה – שסוכה ברוח הקדש”].

זוהי כוונת דברי הרש”י ששנות חייה של שרה היו כולם השווים לטובה, היינו שכל חייה היו רצף אחד של עשיית רצון הי”ת, בבחינת מה שאמר רשב”י בזוהר פרשת האזינו (דף רפח עמוד א) קודם פטירתו כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא עיי”ש

על זה אפשר להכריז אומר המלבים זצ”ל רק לאחר המוות, בעוד האדם בחיים יתכן שיקלקל את מעשיו ויפסיד גם העבר, כדברי יחזקאל הנביא (פרק יח אות כד) : “ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ככל התועבות אשר עשה הרשע יעשה וחי כל צדקתו צדקתיו אשר עשה לא תזכרנה במעלו אשר  מעל ובחטאתו אשר חטא”, לזה אמר שעתה נודע כי היו חייה קכ”ז שנים וכולם היו שני חיי שרה חיי הצדקת.

במדרש רבה אסתר רבה (פרשה א אות ח) איתא : “ר’ עקיבא היה יושב ודורש ונתנמנמו התלמידים, בעא לערערה יתהון אמר מה זכתה אסתר למלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה”.

והקשו בזה איך ביקש רבי עקיבא לעוררן בדרוש הזה, מן הסתם אמר רבי עקיבא בפניהם דרושים נחמדים ואעפ”כ התנמנמו התלמידים, אם כן מה היה מיוחד בדרשה זו שגרמה להם להתעורר ?

זאת ועוד צריך ביאור מה ענין מנין חייה של שרה לעובדה זכתה אסתר למלוך על מאה עשרים ושבע מדינה ?

והביאור בזה הוא שכאשר ראה רבי עקיבא שהתלמידים מתנמנמים בשיעור ומאבדים את זמנם, אמר להם באו ונחשב מהו ערכו של רגע אחד, אסתר זכתה למלוך על מאה עשרים ושנה מדינה כמנין השנים בהם עבדה שרה אמנו את ה’, מעתה צאו וחשבו, בעד כל שנה זכתה אסתר למלוך על מדינה שלימה, עבור כל חודש זכתה למלוך על שכונה ועבור כל יום זכתה למלוך על רחוב אחד, ועבור כל רגע זכה למלכות על בית אחד, נמצא שבעבור רגע אחד שמנוצל לטובה אפשר לזכות למלכות, הדברים נכנסו בלבותם של תלמידי רבי עקיבא והתעוררו מתנומתם.

זה ביאור דברי חז”ל במדרש רבה פרשת חיי שרה : “ויהיו חיי שרה מאה שנה, יודע ה’ ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה, כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים, בת כ’ כבת ז’ לנוי, בת ק’ כבת עשרים שנה לחטא.

תמימות פירושה שלימות, כפי שהצדיקים הם עובדים את ה’ בשלימות, כך ימי חייהם הם שלמים, כל יום ויום מימי חייהם היה מלא בתוכן ובעבודת ה’, לא היה יום אחד שעבר עליהם בבטלה אלא כולם שווין לטובה.

הספר בראשית (פרק כד סעי’ א) אומרת התורה : “ואברהם זקן בא בימים וה’ ברך את אברהם בכל”.

בספר שיחות מוסר [מאמר צב] כותב הגר”ח שמואלביץ זצ”ל שהכוונה בזה היא שכל ימיו של אברהם באו אתו, כל יום וקנינו,כל יום והשגותיו, כל יום בחייו של אברהם אבינו היה מוסיף על היום שקדם לו.

כך מפורש בזוהר הקדוש פרשת ויחי (דף רכד עמוד א) : “כד אסתלק מהאי עלמא, באינון יומין ממש דיליה עאל ואתלבש בהו, ולא גרע מההוא לבוש יקר כלום, דכתיב בא בימים”.

בכל יום מימי חייו של האדם, הוא מכין את הלבוש אותו הוא ילבש לעתיד לבא בעולם הבא, לבוש זה כותב הזוהר הקדוש נעשה על ידי קיום המצות של התורה, ככל שהאדם מתאמץ להשלים כל יום מימי חייו בעשיית המצות כך יהיה לבושו לעתיד לבא יפה ושלם, [בספר ערבי נחל פרשת חיי שרה (דרוש א) כותב הרב זצ”ל, שלא רק הלבוש של האדם נעשה בימי חיותו, אלא גם מזונו לעולם הבא, גם הוא תלוי בצידה שהכין לעצמו, כל יום בימי חייו של האדם הוא כנגד יום בעולם הבא, כל יום שעבר על האדם בבטלה וחוסר לימוד תורה, באותו יום בעולם הבא לא יהיה לו מזון], אברהם אבינו כותב הזוהר הקדוש הוא בא בימים, הוא בא כאשר כל הימים שלו היו רצף אחד של עבודת ה’ בלי הפסק.

[כן כותב בשפת אמת פרשת חיי שרה (שנה תרמא) על הפסוק יודע ה’ ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. דכתיב את מספר ימיך אמלא. דרשו חז”ל הקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. הענין הוא כי השי”ת מחדש בכל יום מעשה בראשית. ומאחר שיש התחדשות בכל יום בטבע הבריאה שהיא החיצוניות. מכ”ש שיש התחדשות בכל נפש ישראל בכל יום בכח התורה דכתיב אנכי מצוך היום כי הימים הם כלים לקבל ההארות. והם החיצוניות. והתורה הפנימיות כנ”ל. וכתיב ויקרא אלקים לאור יום ואמרו חז”ל קרי’ לנהורא ופקדי’ אמצותא דיממא כו’. היינו שנתן זה בהטבע שהימים יהיו כלים לקבל ההארות. ועל ידי הצדיקים העוסקים בעבודת ה’ ממשיכין אור התורה בהטבע. וזה מספר ימיך היינו האור של הימים. ואז הם תמימים כשמתמלאים ההארות שהם רק כלים כנ”ל].

“ואברהם ושרה זקנים באים בימים”, גם אברהם וגם שרה זכו שניהם לנצל את ימי חייהם בעולם הזה באופן הכי מושלם לעשיית רצון הי”ת, כדברי מרן החפץ חיים בחובת השמירה (פרק א) : “שכל ימיהם היו בקדושה, ומאירים שם למעלה, שחקוקים שם כל המעשים טובים שעשה באותו היום, וכן כל דברי הקדושה שדיבר באותו היום. ולזה אמר: בא בימים, שלא היה חסר אפילו יום אחד משעה שעמד על דעתו שהכיר את בוראו. ולא כן מי שאינו הולך בדרך ה’, יהיו ימיו חשוכים ואין נוגה להם, כי נמשך עליהם רוח הטומאה.

מוסר גדול יוצא מזה כותב השל”ה בפרשת חיי שרה דרך חיים תוכחת מוסר(אות כח), שצריך האדם לראות שבכל יום ויום מימי חייו יעשה בו טוב ולא רע, ואז יש מציאות חיות לזה היום, וכן כותב מהרח”ו זצ”ל בספר שערי קדושה (חלק ב שער ב), שכל יום שעובר על האדם בלי לימוד תורה ובלי עשיית חסד, צריך האדם לומר אוי לי שהלך היום ולא עשיתי בו צדקה עם תלמוד תורה, שכל יום שהלך אינו חוזר לך עיי”ש.

 

פרשת חיי שרה

והסר השטן מלפנינו ומאחרינו

 

“ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה”.

 

המילה לבכותה בפסוק כתובה עם האות כ’ קטנה, בפירוש בעל הטורים זצ”ל כותב שכתיבת האות כ’ קטנה, באה ללמד שלא בכה אברהם על שרה אשתו אלא מעט, לפי שזקנה הייתה עיי”ש.

וצריך ביאור, מה בא להשמיענו בזה שאברהם לא בכה על שרה אלא מעט ?

זאת ועוד צריך להבין את הטעם שכתב, מפני שזקינה הייתה, וכי משום שהיתה שרה אמנו זקינה אין צריך לבכות על חסרונה הגדול של צדקת זו ?

הפרשה נקראת מיד אחר פרשת וירא שם מסיימת התורה בסיפור הניסיון של עקידת יצחק, מיד בסמוך פותחת הפרשה שלנו בסיפור פטירתה של שרה אמנו, בפירוש הרש”י כותב : “ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה”.

[ידועים דברי מרן החתם סופר זצ”ל שפטירת שרה לא היתה מחמת שההיא הצטערה על עקידת בנה יחידה, אלא היה זה מריבוי השמחה שמלא את לבה, כאשר התוודעה שרה לגדלותו של אברהם, לדבקותו הגדולה בהי”ת, עד כדי כך שהוא מוכן לכבוש את רחמיו ואהבתו הגדולה לבנו יחידו שנולד לו למאה שנה, וללכת להקריבו על גבי המזבח במצות הי”ת, וכן גדלותו של בנה יצחק ששבגיל שלושים ושבע שנים הסכים לפשוט צווארו על גבי המזבח לכבוד ה’, ליבה לא הכיל את השמחה העצומה עד שנעתקה ממנה נשמתה, כפי שכותב הרמב”ן בפירושו לפרשת ויגש (פרק מה פסו’ כו) לפרש את דברי התורה שם על יעקב אבינו אחר שספרו לו כי יוסף חע במצרים “ויפג לבו” : “שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת, וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות, כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו].

הנה עיקר עבודת האדם בזה העולם היא לנצח את היצר הרע, בספר חובות הלבבות [שער ה – שער יחוד המעשה פרק ה] כותב רבנו בחיי זצ”ל ואמרו על חסיד, שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה חזקה, אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם : מלחמת היצר וחייליו. [עי’ בפירוש שפתי כהן לפרשת כי תצא שהביא מעשה זה עם אלכסנדרוס מוקדון ואריסטו, וז”ל שם : “אלכסנדרוס מוקדון חזר מהמלחמה אחר שלוש שנים שצר על מדינה ועשה מלחמה גדולה עד שכבשה ובחזרתו יצא לקראתו אריסטו שהיה חכם גדול ומלומד ואמר לו נצחת מלחמה הקטנה נשאר לך לנצח מלחמה הגדולה, אמר לו יש גדולה מזו אמר לו כן זו מלחמה שהיא תמידית מלחמת היצר, ואיזהו גבור הכובש את יצרו”].

הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק ב) כותב על היצר הרע, שהוא איש מלחמה, ושהוא מלומד בערמומיות, ושאי אפשר להימלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה עיי”ש.

הרב חובות הלבבות שער ה שם כותב : “בן אדם, ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך והמעורב במזג רוחך, והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים, המושל בסודות נפשך וצפון חובך, בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות, שתהיינה ברצונך, האורב לעתות פשיעתך, ואתה ישן לו והוא ער לך, ואתה מתעלם ממנו והוא אינו מתעלם ממך, לבש לך בגדי הידידות ועדה עדי האהבה לך, ונכנס בכלל נאמניך ואנשי עצתך וסגולת אוהביך, רץ אל רצונך בנראה מרמיזותיו וקריצותיו, והוא מורה אותך בחציו הממיתים לשרשך מארץ חיים.

איך הוא עושה זאת ?

כותב הרב זצ”ל : “ראשית שישתדל לספק עליך אמיתתך ולשבש מה שנתברר לך, ולערבב את נפשך במחשבות כזבים וטענות שקרים, יטריד אותך בהם מתועלותיך ויספק עליך מה שנתברר לך מאמונתך ודתך”.

ואם תהיה נזהר ממנו ותזמין לו שלחי שכלך להילחם אותו בהם ותסלק חציו מעליך תנצל ותמלט ממנו בעזה”י.

אבל ואם תשליך עניניך אליו ותמשך אחר רצונו, לא ירף ממך עד שיאבדך בשני העולמים וישרשך משני המעונים.

כל אויב שיש לאדם אומר החובות הלבבות זצ”ל כאשר ינוצח פעם או שתים, ירף ממך ולא יעלה על לבו להילחם בך, לדעתו יתרון כחך על כוחו, והוא מתייאש מנצח אותך ומגבר עליך.

לא כן היצר הרע “אין מספיק לו ממך ניצוח פעם ומאה פעמים, בין שנצח אותך בין שניצחתו. כי אם ינצח אותך, ימיתך, ואם תנצחהו פעם אחת, יארוב לך כל ימיך לנצח אותך, כמו שארז”ל : אל תאמין בעצמך עד יום מותך.

[במסכת ברכות (סא.) אומר רב שהיצר הרע דומה לזבוב, אחת התכונות של הזבוב היא שכאשר האדם מסלקו מעליו, הוא חוזר שוב ושוב ואינו מתייאש, כך גם היצר הרע אינו מתייאש כדברי החובות הלבבות זצ”ל, וכך כותב הגר”ח מוולאזין זצ”ל בספר רוח חיים על פרקי אבות (פרק ו משנה א) : “הנה האדם מיום הולדו עד שובו לעפרו אשר לוקח משם צריך ללחוץ היצר לבל ילכדנו במצודתו. ודבר זה ביכולתו לעשות אם כל ימיו מתאמץ ללחום מלחמתו ולא יתרפה מהביט בכל דרכיו שלא יוכל לצודו ולקחת נפשו משם. כי היצר הרע מלומד מלחמה מנוער. ולכן מאוד צריך להתגבר עליו. ואם מתגבר עליו ואינו נוטה כלל מדרך התורה הוא הנקרא צדיק … אך כל זמן היותו חי על האדמה הוא בטורח רב במצור מלחמה. ולכן קראו חכמים מיתת צדיקים נח נפשיה כי אז ינוח על משכבו. ועם היות שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה [במסכת ברכות (סד.)] תלמידי חכמים אין להם מנוחה בעולם הבא גם כן אבל שם אין מלחמה וטרדא רק קיבול שכר. אך הטרדא היא קודם כיבוש יצרו, אבל אחר כבוש יצרו והוא לעבד לו, וההרגל יתהפך אליו לטבע, אז אין לו עוד מלחמה. … ועם כל זה היצר הרע עוד לא ישיב רוחו ממנו בכל, רק עדיין יחפש מקום שיוכל ללכדו. אם לא שרגלי חסידיו ישמור ה’ שיעמידנו על עמדו שלא יכשל. ועל זה ביקש דוד לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי עכ”ל].

היצר הרע ממשיך חובות הלבבות זצ”ל “אינו מקיל בקטנה שבקטנות ענייניך לנצח אותך בה, כדי שתהיה לו מדרגה לנצח אותך במה שלמעלה ממנה. ועל כן ראוי לך, שתהיה נזהר ממנו. ואל תמלא ממשאלותיו בך מאומה, רק יגדל בעיניך המעט שבמעט מניצוחו והמצער מהתגברותך עליו, כדי שתהיה לך מדרגה אל מה שלמעלה ממנו, כי במהרה תהיה תשוקתו אליך, ולא יעמד לפניך בעמדך כנגד.

בספר אורחות חיים חלק א’ בעניינים אחרים מתשובה מביא תפילה שיש להתפלל על היצר הרע, וזה לשון התפילה : “וסייעני להתחזק בתורתך וביראתך ועזרני נגד השטן הנלחם בי בתחבולות ומתנקש בנפשי להמיתני לבלתי ימשול בי ורחקהו ממאתים וארבעי’ ושמונה איברים שבי והשקיעהו בתוך מעמקי מים וגעור בו לבל יעמוד על ימיני לשטני ועשה אשר אלך בחקיך והסר לב האבן מקרבי ותן לי לב בשר”.

מה פירוש מה שאנו מבקשים בתפילה : “ורחקהו ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבי” ?

בספר תולדות יעקב יוסף פרשת תצווה (אות ב) כותב : “שמעתי משל באחד שהפציר בחברו לקנות ביתו ולא עלתה לו, עד שקנה בדמים מרובים שיהיה לו מקום בביתו רק על מסמר אחד, עד שזה היה סיבה שהוכרח המוכר לעקור מביתו לגמרי כך העניין כשיש מקום לקליפות ויצר הרע לשלוט באדם באבר אחד ח”ו, אזי הוא סיבה להסתלקות הקדושה ח”ו מכל וכל”.

אומנם זאת יש לדעת כי היצר הרע אינו מבקש להניא את האדם שלא יקיים את המצות, אלא גם לאחר שהתגבר האדם על יצרו וקיים את המצוה, גם אז בא אליו היצר הרע ומנסה בכל כוחו לגרום לו להיות תוהה עליהם, כדי שיפסיד בכך את שכר המצוה כדברי ריש לקיש במסכת קידושין (מ.) עיי”ש.

על כך אנו מתפללים בנוסח התפילה “שבור והסר השטן מלפנינו ומאחרינו”, [גם  יצר הרע שבור הוא מסוכן התפילה היא שהי”ת יסיר אותו מאתנו לגמרי] וההסרה של היצר הרע תהיה גם מלפנינו, היינו מהיצר הבא אלינו קודם קיום המצוה לשדל אותנו שלא נעשה מצוה, והן מאחרינו, הוא היצר הבא אלינו אחר עשיית המצוה ומבקש לגרום לנו להיות תוהים על הראשונות.

רש”י בספר מדבר (פרק יט פסו’ ב) כותב, שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל על חוקי התורה בטענה מה המצוה הזאת ? ומה טעם יש בה ? לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה, דורשי רשומות אמרו לבאר, שכך צריך להיות היחס של האדם למצות הי”ת, כאשר הוא בא לקיים את המצוה, צריך לחשוב שהמצוה גזירה היא איך עצה להישמט ממנה, ואחר עשיית המצוה אין לו רשות להרהר אחריה שלא יהיה תוהה עליה חס ושלום ויאבד שכרה.

אברהם אבינו הולך במצות הי”ת לעקוד את יצחק בנו יחידו שנולד לו אחר מאה שנים, השטן לא היה יכול להישאר אדיש לדבקות כזו בהי”ת, הוא ניסה בכל דרך לנמוע את העקידה.

כך מובא בילקוט שמעוני פרשת וירא (רמז צח) : “בא שטן ועמד לפניו ונדמה לו לזקן, א”ל להיכן אתה הולך ? א”ל להתפלל, א”ל והעצים והאש ומאכלת למה ? א”ל שמא אשהה יום ויומים לאפות ולאכול, א”ל אדם שכמותך יאבד בנו שניתן לו בזקנתו ותאבד נשמה ותתחייב בדין ? א”ל הקדוש ברוך הוא אמר לי, בא ועמד אצל יצחק נדמה לו כנער, א”ל להיכן אתה הולך ? א”ל ללמוד מוסר ובינה ? א”ל בחייך או לאחר מיתתך ? לשחטך הוא הולך, א”ל אף על פי כן, בא אצל שרה א”ל בעלך היכן הוא ? א”ל במלאכתו, ובנך היכן הוא ? א”ל עמו, א”ל לא כך היית אומרת שאינך עוזבת אותו שיצא מפתח החיצונה ? א”ל לא למלאכה הלכו אלא להתפלל, א”ל לא תראי אותו ? אמרה הקדוש ברוך הוא יעשה רצונו מבני”.

וצריך להבין מה ראה השטן ללכת אצל שרה ולגלות לה על עקידת יצחק בנה ? הניסיון היה של אברהם ויצחק בלבד, שרה לכאורה לא היתה חלק מניסיון העקידה, היא אפילו לא ידעה ממנה עד שהגיע אליה השטן וסיפר לה על כך, ואכן צריך ביאור מה רצה השטן בזה ?

אחר שחזר אברהם אבינו מהר המוריה, כאשר הגיע לבאר שבע הוא מתבשר ששרה אשתו הצדקת, זו שעמדה לימינו יותר ממאה שנים נפטרה, הוא גם מגלה שסיבת פטירתה היא העקידה עצמה, כאן לכאורה היה צריך אברהם אבינו להישבר, פטירת שרה היה עבור אברהם אבינו ניסיון נוסף לא פשוט.

מעשה שטן זה היה כדי לגרום לאברהם שיתחרט על מעשה העקידה, בכך יפסיד הוא וכל זרעו אחריו שכרה העצום, אבל אברהם אבינו אהובו ואוהבו של הי”ת לא נשבר ולא הרהר אחר מידותיו של הי”ת, אלא קיבל עליו את הדין באהבה, בזכות גבורתו זו אנו בניו ובני בניו אוכלים שכר העקידה עד היום הזה.

הטעם שכתבה התורה את המילה לבכותה, עם האות כ’ קטנה, אומר בעל הטורים לרמז שלא בכה אלא מעט, על כזו צדקת, אמה של מלכות, היה ראוי לבכות שבעים יום כמו על יעקב אבינו, או לפחות שלושים יום כמו על אהרן הכהן, אכן כיון שהיתה פטירתה סמוך ממש למעשה העקידה, וגם היתה העקידה סיבת פטירתה, לא רצה אברהם שאפילו יצטייר כלפי חוץ שהוא מתחרט על ההליכה לעקוד את יצחק, שהוא חס ושלום תוהה עליה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו

בפרשה אנו קוראים על דמותו של אליעזר עבד אברהם, לדעת חז”ל אליעזר היה בנו של נמרוד, הוא גדל כבן מלך בארמונו של נמרוד, ככזה לא חסר לו דבר, עד שראה את הנס שנעשה לאברהם באור כשדים, שאחר שנזרק על ידי אביו לתוך כבשן האש ויצא משם בשלום, עזב אליעזר את אביו ודבק באברהם.

מן הסתם לא היה הדבר כל כך פשוט לאליעזר לנטוש את בית אביו, לוותר על כל מנעמי המלכות שהיו חלק מחייו, להתנתק מהכול ולהדבק באברהם שאז היה אברהם העברי, הוא מעבר אחד וכל העולם מהעבר השני, אף אחד לא הסכים עם דרכו של אברהם, מן הסתם גם אליעזר כמו אברהם אבינו סבל מהטרדות והצקות של אנשי הדור ההוא, מהתלוצצות על דרכו המשונה, הם התייחסו אליו כאל מי שדעתו נטרפה עליו.

חרף כל הקשיים נשאר אליעזר נחוש בדעתו, הוא התגבר על כל הניסיונות שעמדו בפניו, המשיך לדבוק באברהם בכל ליבו, מנסה להדמות אל אדונו ככל שניתן.

בפרשה מסופר שבשלב מסוים מבין אליעזר שככל שיבקש להתקשר לאברהם, לעולם הוא לא יוכל להיות דבוק בו בתכלית, אברהם הסביר לו שכצאצא לחם בן נח הוא נקרא ארור, כך קילל נח את חם סבו : “ארור כנען”, לא כן אברהם שהוא כצאצא לשם בן נח הנקרא ברוך, ואין ארור מדבק בברוך.

אברהם הסביר לאליעזר שעם כל הרצון הטוב הוא לעולם לא יוכל להגיע לדרגת אברהם רבו.

לא זו בלבד, אלא שכארור מסביר לו אברהם הוא מנוע מלהתחתן עם זרעו של שם, לכן במקום לקחת את ביתו של אליעזר כאשה ליצחק, הוא שולח אותו לחרן אל ביתו של בתואל שהוא מזרעו של שם, להביא משם אשה ליצחק.

אליעזר שומע את דברי אברהם ובמקום להתייאש ולהישבר, הוא ממשיך לדבוק באברהם, אף שכארור אינו יכול להיות ברוך, הוא יקבל מאברהם עד כמה שהוא כן יכול לקבל.

ומה בסוף !

תוך כדי השליחות לחרן להביא אשה ליצחק, כאשר מגיע אליעזר לבית בתואל לבקש את רבקה, פונה אליו לבן : “בא עתה ברוך ה’ למה תעמוד בחוץ”. בזוהר הקדוש מובא שהי”ת שם מילים אלה בפיו של לבן, מעתה לא עוד ארור אלא ברוך ה’, זכה אליעזר בדביקותו באברהם לצאת מכלל ארור ולהיכנס לכלל ברוך.

נתקיימו באליעזר דברי חז”ל : “בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו”, פעמים שהרצון של האדם הוא מעבר ליכולת שלו ללכת, הוא מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, בכוחות הטבעיים שלו אין שום סיכוי שיצליח לממש את שאיפותיו הגבוהות, אבל הוא לא מתייאש ועושה כל מה שיש בכוחו לעשות, אז בא החלק של המוליכים אותו, הוא מרגיש שנמסכים בו כוחות חדשים המוליכים אותו מעצמן אל היעד, כך אליעזר ביקש להדבק באברהם אבינו, עשה כל מה שהיה יכול לעשות עד קצה היכולת, אז זכה לסייעתא דשמיא ונפתחו בפניו שערי ברכה, יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך.

לימוד עצום יש כאן עבורנו, פעמים בדרך העולה בית אל, ניצבים בפני האדם כל מיני קשיים, יש מי שלא ניחן בכישרונות מיוחדים, קשה לו ללמוד, קשה לו להבין, קשה לו להתמיד, אם יתעקש להצליח, יראה לקדוש ברוך הוא שהוא אכן רוצה, שהוא עושה את כל מה שיש בכוחו לעשות, משתדל עד היכן שידו מגעת, אז יזכה לסייעתא דשמיא מיוחדת שתביא אותו אל היעד הנכסף, יזכה לבחינה של “מוליכין אותו”.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

“לפי מה שהוא”

“ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה”.

(בראשית פרק כג פסוק א)

 

האור החיים הקדוש בתחילת הפרשה שואל, למה כתבה התורה “ויהיו חיי שרה” ולא ותחי שרה כסדר האמור בכל הצדיקים, ויחי אדם, ויחי שם. או יאמר ואלה שני חיי שרה כסדר האמור באברהם (פרק כה פסוק ז) “ואלה ימי שני חיי אברהם” ?

כותב האור החיים הקדוש לבאר על פי דברי חז”ל שהובאו ברש”י (פרק כג פסוק ב) שנסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה, שזה יגיד שאם לא היה המאורע הייתה ממשיכה לחיות עוד, לכן אמר ויהיו, פירוש הויה חדשה משונית מהקצבה שנקצב לה לחיות באמת.

בזה מבאר האור החיים זצ”ל את דברי התורה “שני חיי שרה” : “להודיע משפט החסד אשר ישפוט הקדוש ברוך הוא לידידיו, כי כל צדיק שלא השלים ימיו לסיבה ידועה, לא יגרע ה’ מצדיק מה שהיה מרוויח אלו חי שניו שלמים, וישלים לו שכרו על השנים שלא פעל בהם דבר, כי יאמר אליו אלו הייתי חי תאוותי היתה לסגל דבר טוב, וזו הכוונה במילים “שני חיי שרה”, היינו אל השאר שכל שנותיה היו חיים ממנה והאירו מכבודה עיי”ש.

יסוד זה של האור החיים הקדוש נמצא בדברי שלמה המלך עליו השלום בספר קהלת (פרק ה) : “מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל, והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון”.

מדרש תנחומא פרשת כי תשא (סימן ג) איתא שאמרו לו לשלמה, אלו אחר אמר הפסוק הזה היינו שוחקין עליו, אתה שכתוב בך ויחכם מכל האדם תאמר מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל, אין הדבר כך, שכל מי שהוא רעב אכל קמעא שנתו מתנדדת ממנו, אכל הרבה שנתו מתוקה ?

אמר להם שלמה המלך עליו השלום “איני מדבר אלא בצדיקים ובעמלי תורה, כיצד ? אדם שכל שנותיו שלשים שנה, ומעשר שנים ואילך הוא עמל בתורה ובמצות, ומת לשלושים שנה, ואדם אחד חיה שמונים שנה, ומעשר שנים ואילך עמל בתורה ובמצות עד שמת, את אומר הואיל ולא יגע הראשון אלא עשרים שנה בתורה, וזה שיגע שבעים שנה, שהקב”ה מרבה לזה שכר יותר ממי שעסק בתורה עשרים שנה ? ! לפיכך אני אומר אם מעט אם הרבה יאכל, שיכול בן עשרים שנה לומר לפני הקדוש ברוך הוא אילולי שסילקתני מן העולם בחצי ימי, הייתי מאריך שנים ומרבה בתורה ובמצות, לפיכך אני אומר אם מעט אם הרבה יאכל, שמתן שכרו של זה כמתן שכרו של זה.

ממשיך המדרש “תדע שהרי משה שמש את ישראל במצרים ובמדבר מ’ שנה וחיה ק”כ שנה, ושמואל כל ימי חייו שנים וחמשים, וסבל משאן וטרחן של ישראל, ושקלן הכתוב כאחד, שנאמר משה ואהרן בכוהניו, ושמואל בקוראי שמו, הוי מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל.

ובמדרש שם ממשיל זאת רבי לוי למלך ששכר פועלין למלאכתו, עם שהן עושין נטל המלך אחד מהן וטייל עמו, לערב באו הפועלין ליטון שכרן, בא אותו פועל שטייל עם המלך ליטול עמהן שכרו, ושמא יכול המלך לומר לו אתה לא עשית עמהם אלא שתי שעות טול כפי מה שעשית, אף הוא יכול לומר למלך, אילולי אתה שביטלתני וטיילתני עמך היה שכרי מרובה, וכך הקדוש ברוך הוא יתברך שמו, המלך זה הקדוש ברוך הוא, והפועלין אלו עמלי התורה, מי שיגע בתורה חמשים שנה, ומי שיגע בתורה עשרים או שלשים, יכול לומר אילולי שסלקתני הייתי עוסק בתורה, לפיכך אמר שלמה אם מעט אם הרבה יאכל שמתן שכרן שווה.

בירושלמי מסכת ברכות (פרק ב הלכה ח) מסופר על פטירתו של רבי בון בר ר’ חייא בן עשרים ושמונה שנים, וכשעמד רב זעירא להספידו קרא עליו את הפסוק הנזכר בספר קהלת “מתוקה שנת העובד”. לא שנת הישן אלא שנת העובד, מי שעמל ועבד במשך כל היום אז שנתו מתוקה אם מעט אם הרבה יאכל. כך רבי בון בר’ חייא יגע רבי בון בתורה לעשרים ושמונה שנה, מה שאין תלמיד וותיק יכול ללמוד למאה שנה, ודומה הוא למלך ששכר פועלים הרבה, והיה שם פועל אחד והיה משתכר במלאכתו יותר מדאי, מה עשה המלך, נטלו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות. לעיתותי ערב באו אותם פועלים ליטול שכרן, ונתן לו שכרו עמהן משלם. והיו הפועלים מתרעמין ואומרים אנו יגענו כל היום, וזה לא יגע אלא שתי שעות ונתן לו שכרו עמנו משלם. אמר להן המלך יגע זה לשתי שעות יותר ממה שלא יגעתם אתם כל היום כולו עיי”ש.

נמצאנו למדים שהאדם בצורת החיים שלו קובע את אמות המידה שעל פיהם הוא יהיה נידון, מי שניצל את זמנו לעמל ויגיעה בתורה, גם כאשר הוא נאנס ונאלץ להתבטל ממנה, בשמים יתנו לו שכר גם על אותם שעות בהם לא למד כאילו למד ועמל בתורה, שכן רק מחמת האונס התבטל ממנה.

לא כן אדם שמאבד את זמנו בבטלה, גם כאשר יכול לעסוק בתורה אינו עוסק בה, אדם כזה גם אם יגיע לו אונס שלא יוכל ללמוד, יתבע גם על ביטול תורה גם על אותו זמן בו היה אנוס, שכן מעשיו הוכיחו שלא האונס מנע ממנו לעסוק בתורה, שכן גם בזמן שלא היה אנוס לא עסק בה.

בספר תהלים (פרק עה פסו’ ג) אומר דוד המלך עליו השלום : “כי אקח מועד אני מישרים אשפט”. ופרשו בזה [המגיד מדובנא זצ”ל [וכן מביא הרב חיד”א זצ”ל בספר יוסף תהילות על ספר תהלים (פרק עה פסוק ג – ד) מביא בשם מהר”ר ר’ יעקב ן’ נעים זצ”ל, וכן כותב הרב פלא יועץ זצ”ל בערך שבת] שכוונת הפסוק לרמוז על מי שהוכרח להתבטל מן התורה לצורך פרנסתו וכדו’, שבשמים ידונו אותו על פי מה שהיה מנהגו בשבתות ובימים טובים שאסורים בעשיית מלאכה, שאם הוא ניצל את אותם זמנים לעסק התורה, בשמים יחשיבו לו כאילו למד גם באותו זמן בו הוצרך לטרוח לפרנסתו, וזה שאמר דוד המלך “כי אקח מועד” הם אותם זמנים שאסורים בעשיית מלאכה “אני משרים אשפוט” על פיהם אשפוט על שאר הימים. שאם מאבד הזמן ואינו עוסק בתורה בשבתות ובמועדים ענוש יענש גם על ימי החול, ואין לו מקום פטור באומרו שהיה טרוד על המחיה ועל הכלכלה שהרי שבתות ומועדים יוכיחו כי אין בפיהו נכונה”.

במסכת אבות (פרק ג משנה) שנינו : “ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו”. ובספר ליקוטי מוהר”ן (תורה קיג) מביא מהר”ן מברסלב זצ”ל ששמע מזקנו הבעש”ט זצ”ל, שקודם כל גזר דין שבעולם, מאספין כל העולם אם מסכימין להדין ההוא. ואף את האיש בעצמו שנגזר עליו הדין חס ושלום, שואלין אותו אם הוא מסכים, אזי נגמר הדין חס ושלום.

ואף שבוודאי אם ישאלו את האדם על עצמו אם מגיע לו עונש כזה שיאמר שאין הדין כן ? אומר הבעל שם טוב זצ”ל שמהשמיים מטעין אותו, ומביאים לפניו מעשה דומה עם משהו אחר והוא פוסק עליו את דין, וכפי מה שהוא פסק את הדין על חברו כך נגמר הדין גם לגביו. כעניין שהוכיח נתן הנביא את דוד המלך על מעשה בת שבע על פי מה שחרץ דוד את הדין במעשה עם כבשת הרש, וזוהי כוונת התנא שנפרעים מן האדם מדעתו, כלומר ששואלים את דעתו שלא מדעתו, והוא חורץ בעצם את דינו שלו עיי”ש.

כך הוא גם בעניינו, האדם נידון בדין שמים על פי אמות המידה אותם הוא יצר בעצמו, כך לגבי עוון ביטול תורה הוא נידון על הזמנים בהם לא למד תורה, לפי איך שהיה מנצל את זמנו הפנוי, בזה הוא קובע את אמת המידה שעל פיה יהיה נידון גם בזמנים בהם היה אנוס מלעסוק בתורה כמו שנתבאר.

במדרש רבה בראשית (פרשה צג אות י) איתא : “אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, … יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד  בתוכחתו … לכשיבוא הקב”ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר והוכיחה ואערכה לנגדך, על אחת כמה וכמה”.

הרבה פירושים נאמרו בביאור אמת המידה “לפי מה שהוא” המוזכרת בדברי אבא כהן ברדלא, לפי דרכנו נוכל לומר שהכוונה שלאמת המידה שהוא יצר וקבע על פי מעשיו, בדין שמים ידונו אותו על פי אמת מידה זו, לפי מה שהוא היה עושה, אם היה מנצל את זמנו לעסק התורה, אזי גם כאשר הוא אנוס מללמוד, דנים אותו בשמים לפי מה שהוא היה עושה בזמנים בהם הוא לא אנוס “לפי מה שהוא”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

“עבד אברהם אנכי”

 

בפרשה מספרת התורה הקדושה על השליחות ההיסטורית של אליעזר עבד אברהם אל ארם נהריים, להביא משם אשה ליצחק בנו של אברהם.

אנשי ארם נהריים ובכללם משפחתו של בתואל, היו רחוקים מאד מלהיות יראי ה’, מבחינה רוחנית לא היה הרבה הבדל בינם לבין אנשי ארץ כנען.

אומנם מעלה אחת היתה לאנשי ארם נהריים על יושבי ארץ כנען, אנשי כנען היו מזרעו של חם בן נח, ממנו הושרשו בהם מידות ותכונות רעות, לא כן אנשי ארם נהריים בכלל ומשפחתו של בתואל בפרט, כצאצאים של שם בן נח, הם נחנו במידות טובות.

מטעם זה לא אבה אברהם אבינו לקחת אשה ליצחק [ולא יצחק ליעקב] מבנות הכנעני, וכלשון רבנו ניסים זצ”ל בדרשותיו (דרוש חמישי) : “מאשר היו בנות כנען מוטבעים בתכונות רעות, היו בוחרים האבות להתרחק מהם, ולהתדבק במי שאינו מוטבע באותן התכונות הרעות, כי גם היה עובד עבודה זרה, לפי שאותן התכונות מתעברות ונמשכות בזרעם, והם כמו חולי הגוף נקראים בספרי הרפואה חלאים ירושיים. לפי שמצות ועבירות התורה על שני פנים, מהם יעשו רושם בגוף ובנפש יחד, ומהם שלא יעשו רושם רק בנפש לבד. והרושם ההוא שיהיה בנפש לבד, הרושם ההוא עם היותו רע מזיק מאד איננו מתעבר אל הבנים, כי אין לנפשות יחס וקורבה כלל. אבל העבירות אשר ירשמו וישנו לרע הנפש והגוף, בהכרח יעבור רשומם אל המשתלשל מהם. ואשר ירשמו לרע הנפש והגוף, הם העברות שיש להם מבוא בתכונות נפשיות כשנאה וקנאה והאכזריות ורכילות ודומיהם, כי אלו יעשו רושם רע בנפש מצד שהם עברה ותכונה רעה, ומלבד זה יעשו רושם רע בגוף”.

 

זאת ועוד, שבכנענים דבקה קללתו של נח : “ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו”. כיון שכך, לא יכול היה אברהם לקחת ליצחק אשה מבנות כנען אשר הוא חי בקרבם, והוצרך לשלוח את אליעזר עבדו עד לחרן, אל משפחת בתואל שהיו ממשפחת שם ולהביא משם אשה ליצחק.

 

מטעם זה אגב שלל אברהם על הסף את הרעיון להשיא את יצחק לביתו של אליעזר עבדו הנאמן, כמי שגדלה בביתו של אברהם, כבת למי שהעידה עליו התורה שהיה זיו איקונין שלו זהה לזה של אברהם אבינו, שהיה דולה ומשקה מתורתו רבו לאחרים, ודאי לא היתה מתאימה וראויה ממנה להינשא ליצחק.

 

בחז”ל מובא שאליעזר אכן ניסה בכל דרך להוציא את השידוך הזה אל הפועל, כפי שכותב הרש”י על הפסוק (פרק יד פסו’ לט) : “ואומר אל אדני אלי לא תלך האשה אחרי”. אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיא בתו”.

 

אומנם כיון שגם אליעזר נמנה על צאצאי חם בן נח, הרי שגם בו דבקה הקללה של “ארור כנען”, לכן לא יכל אברהם להיענות לחיזורו של אליעזר ולעשות את רצונו, כדברי חז”ל שם : “אמר לו [אברהם], בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מתדבק בברוך”[27].

בכל סיפור השליחות לא מוזכר אליעזר בשמו אלא בתואר עבד

 

 

הנה כאשר אנו מתבוננים בפסוקי התורה העוסקים בסיפור השליחות של אליעזר ארם נהריים, עדים אנו לתופעה מעניינת, בכל מהלך השליחות, מהרגע בו נקרא אליעזר למשימה, ועד להבאתה של רבקה אל יצחק, לאורך כל הסיפור לא מוזכר שמו של אליעזר בשמו אפילו פעם אחת, בכל מהלך השליחות הוא מופיע רק בשם התואר שלו “העבד” : “ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו …, ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי …, וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדניו וישבע לו על הדבר הזה .., ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך וכל טוב אדניו בידו …, ירץ העבד לקראתה …, ויאמר עבד אברהם אנכי …, ויהי כאשר שמע עבד אברהם …, ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה …, ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו, ויאמר העבד הוא אדני …, ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה”.

 

 

והדבר צריך ביאור, מה ראתה התורה להעלים את שמו של אליעזר דוקא כאן בשליחות החשובה והמשמעותית ביותר בחייו, מדוע דוקא כאן נקרא הוא רק בשם התואר העבד ולא בשמו הפרטי אליעזר ?

 

בשליחות זו נדרש מאליעזר להיות בטל לאברהם לגמרי

 

בדברי רבותינו מובא שיש קשר בן אי הזכרת שמו של אליעזר לאופי השליחות, למשימה כזו נעלית וחשובה, להביא את מי שעתידה יחד עם יצחק להניח נדבך נוסף בבניין הנקרא “בית ישראל”, את מי שעשויה למלא את מקומה הענק של שרה אמנו, למשימה גדולה וחשובה כזו נדרשת אחריות ומסירות אין קץ.

 

אם ראה אברהם לנכון להפקיד את המשימה הזו בידיו של אליעזר, אין זה אלא משום שהכיר אברהם את מעלותיו ומידותיו של אליעזר, כמו כן את נאמנותו ומסירותו הגדולה, ומעל לכל הכיר אברהם את הביטול המוחלט שלו אליו, רק משום כך סמך עליו אברהם בשתי ידיו, וראה בו את האדם המתאים ביותר להטיל על שכמו את ביצוע המשימה, אולי הכי חשובה שנדרש אליה אי פעם, כל עתידה של האומה הישראלית הופקד בידיו של אליעזר.

אכן, חרף כל מעלותיו של אליעזר, אברהם לא מסתפק בהכרת אופיו ותכונותיו של אליעזר, הוא אינו מסתמך רק על נאמנותו בעבר, כדי להבטיח את הצלחת המשימה, כדי לסייע בידו של אליעזר, לזרזו לבצע את המשימה בצורה היותר מושלמת, להיות חף מכל נגיעה עצמית[28] או אחרת[29], אברהם משביע אותו שבועה חמורה בשם ה’, ובנקיטת חפץ[30] : “… שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה’ אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו”.

 

כעבד נאמן לרבו, אליעזר מקבל על עצמו את התפקיד הלא פשוט הזה, ולמרות הנגיעה האישית שהיתה לו בדבר, הוא מתעלה מעל לכל החשבונות, למול עניו הוא שם מטרה אחת ויחידה, למלא את המשימה שהטיל עליו אדונו, ולבצע אותה באופן הכי מושלם שאפשר.

כדי להבטיח שאכן הוא עושה את הדבר הנכון, הוא לא מסתמך על חכמתו וכישוריו בלבד, אלא מרים את עניו לשמים ומתפלל : “ה’ אלהי אדני אברהם, הקרה נא לפני היום, ועשה חסד עם אדני אברהם”, הוא מבקש מהקדוש ברוך הוא שיזמין לו את האשה הראויה ליצחק.

 

 

בעודו מתפלל, זימן לו הקדוש ברוך הוא את רבקה : “ויהי הוא טרם כלה לדבר, והנה רבקה יצאת, אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם, וכדה על שכמה”.

 

אחר מבחן אופי קצר, גילה אליעזר שלפניו ניצבת נערה אצילה, מוכתרת במידות טובות, הוא תוהה על קנקנה, ונדהם לגלות שהיא לא אחרת מאשר בת בתואל בן מלכה אשר ילדה לנחור, ברוך ה’ אלהי אדני אברהם הוא מברך, אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני, אנכי בדרך נחני ה’ בית אחי אדני”.

 

בינתיים הספיקה רבקה לרוץ לביתה, לספר לאמה[31] על עובר האורח המשונה שפגשה על הבאר, אלה מיהרו להביאו אל ביתם, שם נסגר השידוך בהכרזה של כולם : “מה’ יצא הדבר”.

 

כיון שכן אמרו לאליעזר : “הנה רבקה לפניך קח ולך, ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה'”. אליעזר משתחווה ומודה לקב”ה : “וישתחו ארצה לה'”.

 

במדרש רבה (פרשה ס אות ו) [הובא ברש”י] למדו מכך חז”ל : “שמודים על בשורה טובה”. עד כדי כך היה אליעזר שמח במציאת רבקה, כאילו מצא כעת חתן לבתו, והרגיש צורך מיוחד להודות לה’ על הטובה שנעשתה עמו.

על ידי הביטול של אליעזר לאברהם יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך

 

 

 

חכמינו ז”ל מגלים לנו, שהתבטלות זו של אליעזר לאדונו, זיכתה אותו בסופו של יום להיכנס בשערי ברכה, בשכר התבטלותו המוחלטת לאדונו אברהם, בטלה ממנו קללת נח “ארור כנען”, והוא נכנס לכלל ברוך.

 

כך אומר רבי יוסי בר דוסא במדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה ס אות ז) : “כנען הוא אליעזר, ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה, יצא מכלל ארור לכלל ברוך”. כפי שקרא לו לבן הארמי : “בא ברוך ה'”. ובזוהר הקדוש פרשת שלח לך מובא, שבא המלאך משמים ושם את מילים אלו בפיו של לבן עיי”ש.

 

 

בשפת אמת [חיי שרה תרמ”ט] כותב הרבי זצ”ל, שדבר זה נרמז בגוף הקללה שקילל נח את חם : “ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו”. לא כל הפסוק הוא קללה כותב הרבי זצ”ל, אלא רק המילים “ארור כנען”, המשך הפסוק “עבד עבדים יהיה לאחיו” כותב הרב, הם הרפואה והתיקון והדרך לצאת מקללה זו, במילים אלה נאמר לחם על ידי נח אביו, שאם יחפוץ הוא או מי מיוצאי חלציו להסיר מעליהם את קללת הארור, הם יוכלו לעשות כן על ידי שיהיה עבד עבדים למי שהוא ברוך, על ידי שיהיו בטלים לזרעו של שם, שנאמר עליו “ברוך ה’ אלוקי שם”, יזכו לצאת מכלל ארור.

 

במדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה ס סימן ב) נקרא אליעזר “עבד משכיל”, וזה משום אליעזר השכיל לרדת לעומק דבריו של נח סבו, הוא השכיל להבין שבתוך דבריו מונח שיש אפשרות להשתחרר מהקללה הנוראה של ארור כנען, וזה על ידי שתהיה בו בחינה זו של “עבד עבדים יהיה לאחיו”, על ידי שיהיה באל ביטול מוחלט כלפי אברהם אדונו, כך עשה וזכה להיכנס לכלל ברוך.

 

גם טבי עבדו של רבן גמליאל זכה לצאת מכלל ארור

 

במסכת ברכות (טז:) מעיד רבן גמליאל על טבי עבדו שהוא עבד כשר, [לכן קיבל עליו רבן גמליאל תנחומים אף שאין מקבלים תנחומים על עבדים].

 

כמו אליעזר עבד אברהם, גם טבי עבדו של רבן גמליאל שימש את רבן גמליאל רבו תוך כדי ביטול מוחלט, גם בעת שהיה רבן גמליאל יושן בסוכה, היה טבי עבדו ישן תחת המיטה בסוכה, [שיודע היה שעבדים כמו נשים פטורים מין הסוכה], וזאת כדי להיות סמוך לרבן גמליאל, להיות זמין לשרתו בעת הצורך.

 

אכן בספר שער הגלגולים [הקדמה כט] מובא, שבטבי עבדו של רבן גמליאל התגלגלה נשמת חם בן נח שנתקלל בארור, [חם וטבי בגימט’ קטנה עולה י”ב], ובספר אמרי נועם חלק ג’ פרשת חיי שרה [הערה ה’] מוסיף הרבי מדיז’קוב זצ”ל, שלא לחינם גלגלה ההשגחה העליונה שטבי יהיה עבד דוקא אצל רבן גמליאל, כי ברבן גמליאל היה ניצוץ נשמת אברהם אבינו, כפי שמסופר במסכת קידושין (לב:) על רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובים בסעודת החתונה של בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל עומד עליהם ומשמש אותם ומגיש להן מאכל ומשקה, כשהעיר רבי אליעזר שאין זה מן הראוי שיעמוד נשיא הדור לשמשם, השיבם רבן גמליאל, כך מצינו באברהם אבינו שהיה גדול הדור ועמד ושימש את המלאכים שבאו אליו.

 

 

כמו אליעזר עבד אברהם, גם טבי עבדו של רבן גמליאל עבר את אותו תהליך של בירור, על ידי שהיה בטל לרבן גמליאל באופן מושלם, הוא זכה גם הוא לצאת מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך, כדברי הרב שם משמואל פסח [שנת תרעז] בשם אביו זצ”ל שכל הבטל אליו הרי הוא כמוהו.

 

מעתה נוכל לומר, שמטעם זה לא נזכר שמו של אליעזר בכל מהלך השליחות שלו להבאת רבקה ליצחק, בשליחות זו היה מונח עיקר הניסיון של אליעזר, עד כמה הוא בטל כלפי אברהם אבינו, עד כמה מקיים הוא בעצמו : “עבד עבדים יהיה לאחיו”, לכן בכל מהלך השליחות נקרא הוא רק בתואר עבד, לומר שעשה אליעזר את השליחות באופן היותר מושלם, ואכן ראוי הוא לצאת מכלל ארור לכלל ברוך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

“אהבת חסד”

בפרשה אנו קוראים על המבחן שערך אליעזר עבד אברהם למי שעתידה להיות אשה ליצחק אבינו, הוא לא בדק את מצבה הרוחני, אלא ביקש להתחקות אחר מידותיה, כאשר הדגש הוא על מידת החסד.

מידת החסד הינה אחד הסממנים המאפיינים את העם היהודי, כדברי הגמרא במסכת יבמות (עט.) : “שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים”.

מידה זו היא הושרשה בנו מאברהם אבינו שהיה אחוז ומושלם במידה זו, כדברי הנביא מיכה (פרק ז פסוק כ) : “תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם”. ממנו ירשנו אנו יוצאי חלציו את המידה הנפלאה הזו כדברי הגמ’ במסכת יבמות שם : “גומלי חסדים, דכתיב : למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט. אברהם אבינו חינך את בניו ואת בני ביתו להיות אנשי חסד.

במסכת כלה רבתי (פרק ט הלכה ו) אומר רבא : “כל מי שיש בו שלש מדות הללו, בידוע שהוא מזרעו של אברהם, רחמן ובישן וגומל חסדים; גומל חסדים, שנאמר תתן אמת ליעקב חסד לאברהם”.

ולכאורה צריך ביאור, מה הראיה מכך שאברהם אבינו היה בעל חסד, שגם אנו יוצאי חלציו בעלי חסד, עד כדי כך שמידה זו היא מהסימנים המעידים על השתייכותנו לעם אברהם, בשלמא הפסוק המובא במסכת יבמות “למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט”. מפורש בפסוק שאברהם אבינו חינך את בניו ואת בני ביתו להיות אנשי חסד כמותו, אבל בפסוק חסד לאברהם כתוב רק שאברהם אבינו היה איש חסד, אבל מה הראיה שמידה זו מושרשת גם בנו יוצאי חלציו.

אכן כבר השרשנו מרן הגר”ח מוולאזין זצ”ל בספר רוח חיים על אבות (פרק ה משנה ג) : “כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע”. כיון שהעיד הנביא מיכה על אברהם אבינו שהיה אחוז במידת החסד ביותר, אם כן פשוט שמידה זו הושרשה גם בנו יוצאי חלציו מכוחו, עד שהפכה להיות סימן היכר באומתנו.

אכן כאשר באים לעסוק במידת החסד של אברהם אבינו עליו השלום, עלינו לדעת שאצל אברהם אבינו לא היה רק בחינה של עשיית חסד, אצל אברהם אבינו היה בחינה “אהבת חסד”, כדברי הנביא מיכה (פרק ו פסוק ח) : “הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה’ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלהיך”.

לגבי הדרישה להנהיג דין ומשפט משתמש הנביא מיכה בלשון “עשות משפט” לא כן לגבי מצות גמילות חסדים, שם משתמש הנביא מיכה במילים “אהבת חסד”.

בספר אהבת חסד (חלק ב פרק א) עומד מרן החפץ חיים זצ”ל על הבדל הלשון בן עשיה לאהבה וזה לשונו : “הורה לנו הנביא בזה ענין גדול ומחודש, שכמעט אנו בעוונותנו הרבים כולן נכשלין בו. והוא כי אף שכולנו עושין חסד, אבל ענין החסד שלנו הוא רק מצד ההכרח, דהיינו כשהאיש העלוב הצריך להחסד הוא בא אצלנו פעם אחת ושתים, וקשה להשתמט ממנו, אז אנו עושין עמו חסד, וגם אין עושין זה ברצון ובלב טוב כלל, ולזה בא הנביא ואמר, ומה ד’ דורש ממך כי אם וגו’ ואהבת חסד, ר”ל שלא תחשוב בנפשך שבזה שאתה עושה לפעמים חסד, אתה יוצא בזה בשלימות, כי אם שהאדם צריך להיות לו אהבה למדה זו של חסד, וידוע דיש נפקא מינא גדולה בין דבר שהאדם עושה מצד ההכרח, לדבר שהוא עושה מצד האהבה. והאות לזה ההנהגה שכל אדם מתנהג עם בנו, במזונותיו, ובמלבושיו, ובנישואין שלו, ובכל דבר, מצד האהבה שהוא אוהבו הוא מתנהג עמו הרבה יותר מכפי חיובו בכל זה, ומתבונן תמיד איך להיטיב עם בנו אף שאיננו מבקש מאתו דבר, והוא שמח וטוב לב כשמטיב עמו, כן ממש בעניין זה של חסד, כשאדם יהיה לו אהבה למדה זו, יהיה מחפש בכל כוחו איך לעשות חסד עם חברו וגם יעשה הכול בעין יפה” עכ”ל.

כזה היה אברהם אבינו, עשיית החסד אצלו לא נבעה ממידת הרחמים שלו, הוא לא עשה חסד רק עם מי שפנה אליו, עשיית החסד של אברהם אבינו נבעה מכוח אהבתו לעשות חסד, יום ללא עשיית חסד אצל אברהם אבינו היה מבחינתו יום מת, לכן גם כאשר היה חולה וכואב, ביום השלישי למילתו, גם אז ישב אברהם בפתח האהל למרות החום הנורא, מצפה בכיליון עינים לאורחים, למרות שהיו לו את כל הסיבות לשבת בתוך האהל ולנוח, אבל אהבת החסד בערה בו כאש ולא נתנה לו מנוח, אי עשיית חסד לגביו הייתה פיקוח נפש לא פחות מלחפש אורחים בחום היום.

במסכת כתובות (ח:) מכונים כלל ישראל גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו. מבואר שעל ידי עשיית החסד אנו אוחזים בבריתו של אברהם אבינו, וברש”י כותב המחזיקים בבריתו של אברהם שגמל חסדים, דכתיב ויטע אשל, ר”ת אכילה שתיה לינה, ובספר אילת השחר הקשה שעדיין אינו מבואר למה זה נקרא ברית, מה גם שלא מצינו שכרת ברית על גמילות חסדים עכ”ל

אכן בפרשת לך לך (פרק יז פסוק א – ב) : “ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, וירא ה’ אל אברם, ויאמר אליו אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים, ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאוד מאד”.

בפירוש הספורנו מפרש את הדרישה “התהלך לפני והיה תמים” שיקנה השלימות האפשר למין האנושי. השכל וידוע אותי בידיעת דרכי, ובהדמותך אלי כפי האפשר אצלך.

ביאור הדבריו הקדושים בהקדים מה שהצטווינו בספר דברים (פרק יג פסוק ה) היא “אחרי ה’ אלהיכם תלכו”. [כן בפרשת כי תבוא (פרק כח פסוק ט) מצוה התורה : “והלכת בדרכיו”].

ובמסכת סוטה (יד.) שאלו : “וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר : כי ה’ אלוהיך אש אוכלה הוא ?

ועונה הגמרא : “אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: ויעש ה’ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: וירא אליו ה’ באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים.

כך פוסק הרמב”ם בהלכות דעות (פרק א הלכה ה) : “ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו. ומוסיף הרמב”ם (הל’ ו) “כך למדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו עכ”ל.

על כך מבטיח הי”ת לאברהם אבינו “ואתנה בריתי ביני ובינך”. ומבאר הספורנו זצ”ל שהכוונה בזה לברית המוזכרת בהמשך הפרשה (פרק יז פסוק ז) : “והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורתם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך”.

היינו שעל ידי מידת החסד ומכוחה זוכים אנו להנהגה והשגחה פרטית על ידי הי”ת, כדברי המדרש רבה רות (פרשה ה אות ד) : “בא וראה כמה גדול כחן של צדיקים וכמה גדול כחה של צדקה וכמה גדול כחן של גומלי חסדים שאין חסין לא בצל שחר ולא בצל כנפי ארץ ולא בצל כנפי שמש ולא בצל כנפי חיות ולא בצל כנפי כרובים ולא בצל כנפי שרפים אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים ל”ו) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון”.

ואכן במסכת עבודה זרה (יז:) אומר רב הונא שכל העוסק בתורה בלבד בלא גמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר : וימים רבים לישראל ללא אלוהי אמת, מאי ללא אלהי אמת ? שכל העוסק בתורה בלבד  דומה כמי שאין לו אלוה. ולפי מה שנתבאר יובן שכן הברית של “להיות לך לאלוקים” נאמרה על עשיית חסד.

לכן נקראים כלל ישראל גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, היא הברית שכרת הי”ת עם אברהם אבינו להיות לו לאלוקים, שכאשר אנו עושים חסד אנו מחזיקים באותה ברית.

מטעם זה כאשר כאשר הלך אליעזר עבד אברהם בנאמנות להביא אשה ליצחק, הוא התנה זאת במי שתעמוד במבחן במידת החסד, כדברי חז”ל במסכת יבמות שם שכל שיש בו סימנים הללו [רחמנים ביישנים וגומלי חסדים], ראוי להידבק באומה זו, ומשמע שכל מי שאין בו אין ממדות אלו שאינו ראוי להידבק בו.

[מטעם זה נאסר על עמון ומואב לבוא בקהל ה’ עד עולם, כי לא היו בעלי חסד, כדברי התורה בפרשת כי תצא (פרק כג פסוק ד – ה) : “לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה’ גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה’ עד עולם”, הסיבה להרחקתם אומרת התורה : “על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך, וכן אמר שאול בספר שמואל ב’ (פרק כא פסו’ ב) על הגבעונים שהרג שלא מבני ישראל המה”, כי הם נהגו במידת אכזריות ובזה הראו שאינן מזרעו של אברהם אבינו, ואינן ראויין להידבק בישראל].

ואכן לא סתם מבחן ערך אליעזר למי שעתידה להיות אשתו של יצחק, הוא בחן גם ואולי בעיקר באהבת החסד שלה, מטעם זה הוא לא הלך לדפוק על דלתי הבתים לבקש מים לשתות, מן הסתם היו הרבה שהיו נותנים לו כוס מים לשתות, הוא שם פעמיו אל העין, שם אל באר המים באות השואבות ללא כלי שתיה, הן מביאות עמם כדים גדולים, אותם ממלאים ונושאים לביתם לצורך כל היום, לשם הלך אליעזר, שם הוא יבקש לשתות, ומי אשר תאמר לו שתה אדוני כדי לפניך, למרות שהיו אתו עבדים שיכלו לשאוב לו מים, אות היא שהינה אוהבת חסד, שכן היא מוכנה לעשות חסד גם במחיר של טרחה מרובה, שהרי היא ודאי לא תוליך את הנשאר בכד לביתה לאחר ששתה ממנו איש זר, היא תצטרך לשפוך את תכולתו לשטפו ולמלא אותו שוב, מה גם שכדי לא לפגוע באליעזר ולשפוך את הנותר בכד בפניו, היא תאלץ לתת את הנותר לגמלים, אלא שאז תצטרך לשאוב מים לכל העשרה גמלים. שאם לא כן יבין אליעזר שנתינת המים שנותרו בכד לגמלים אינה באמת כדי להשקותם, אלא דרך מתוחכמת לשפוך את הנותר משתייתו, מי שבכל זאת תסכים לעשות כן, אין ספק שאהבת חסד נטועה בליבה, ושראויה היא להיכנס לביתו של אברהם אבינו.

בספר אהבת חסד (חלק ב פרק יב) מעורר מרן החפץ חיים זצ”ל, ומאד צריך ליזהר שלא יחסר לו מדת החסד אפילו יום אחד מימי חייו, כמו שצריך איש הישראלי להיזהר לענין קביעת עתים לתורה בכל יום,

ומביא שם החפץ חיים זצ”ל את דברי רבנו חיים ויטאל זצ”ל בספר שערי קדושה (חלק ב שער ב) : “בכל יום הוי אומר אוי לי שהלך היום ולא עשיתי בו צדקה עם תלמוד תורה, שכל יום שהלך אינו חוזר לך”.

אכן כדי להגיע למידה זו צריך להרגיל את עצמנו לעשות חסד בכל יום וכן כותב הרמב”ם בהלכות דעות (שם הל’ ז) כיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו ? עונה הרמב”ם “יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהם תמיד, עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו, ויקבעו הדעות בנפשו.

היינו שעל ידי שירבה בגמילות חסדים עוד ועוד אף שבתחילה עשה כן מתוך ההכרח, אבל עם הזמן וריבוי המעשים ישתרש הדבר בלבו ויעשה אותו מרצון ובשמחה, כפי שכותב בספר החינוך פרשת בא (מצוה טז) : “כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות” עכ”ל.

כעין זה כותב הרמב”ם בפירוש המשניות למסכת אבות (פרק ג משנה טו) שהאדם אם ייתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה. וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינר, או נתן צדקה לעני במאה דינר שהיו די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה אסירים, או השלים חסרון עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרים עכ”ד.

לגבי מצות השבת אבדה אומרת התורה בספר דברים פרק כב פסו’ א – ג) “לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך, ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו, וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם”.

וקשה מדוע כאשר התורה רוצה לצוות אותנו לבל נתעלם מהשבת האבידה, היא אינה משתמשת בלשון “אסור להתעלם” או “אינך רשאי להתעלם”, אלא נוקטת התורה לשון : “לא תוכל להתעלם”.

בפירוש האלשיך הקדוש שם כותב “ואחרי ששלשת במצוה, מאז דע לך שכל כך תהיה מושרש ומלומד במצוה, שמעצמך לא תוכל להתעלם, שאפילו יהיו לך עסקים רבים, או תהיה זקן ואינו לפי כבודך, לא תאמר פטור אני. כל כך תהיה המצוה חביבה בעיניך שלא תוכל להתעלם מעצמך ותעשנה” עכ”ל.

במילים “לא תוכל להתעלם” לדעת רבנו האלשיך הקדוש באה התורה ללמד אותנו יסוד עצום בכל מה שקשור לקיום המצות, והוא שריבוי המעשים גורם להשריש בעושה אותם חביבות וקשר חזק למצוה, קשר זה יבוא לידי ביטוי כאשר תקרא לפניו המצוה, שגם אם יהיה טרוד, ירגיש בעצמו שאינינו מסוגל להתעלם ממנה.

להרגשה זו יכול האדם להגיע רק וכאשר יקיים את המצוה פעם אחר פעם, “וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך”, רק אז יפעל הדבר אצלו שיהיה מושרש ומלומד במצוה עד שמצד עצמו לא יהיה יכול להתעלם ממנה.

כך הוא בכל מצוה ומצוה, כדי לזכות לבחינה של אהבת חסד, להיות אחוז בבריתו של אברהם אבינו, לזכות לקיום הברית של “להיות לך לאלוקים”, עלינו להרבות במעשה הצדקה, עד שזו תקבע בלבנו, ולא נוכל שיעבור עלינו אפילו יום אחד בלא עשיית צדקה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חיי שרה

שני צמידים – שני לוחות מצומדות

“ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם”.                                  (בראשית פרק כד פסו’ כב)    “ושני צמידים רמז לשני לוחות מצומדות, עשרה זהב משקלם רמז לעשרת הדברות שבהן”.                                   (רש”י)

 

 

 

 

 

לא בסתם בחר אליעזר לתת לרבקה צמידים ולא תכשיט אחר, לא בכדי הוא נותן רק שתי צמידים ולא יותר, גם משקל הצמידים הוא מדוקדק, כל אלו באו לרמז לרבקה שעתיד לצאת ממנה עם שיקבל שני לוחות שבהם כתובים עשרה הדברות, עשרה דברות שבהם כלולה כל התורה כולה.

 

עדיין צריך ביאור לשון חז”ל רמז לשני לוחות “מצומדות”, די היה לומר רמז לשני לוחות ?

מה ראו חז”ל להדגיש שהיו שתי הלוחות “מצומדות” ?

 

לחת אבן שהיו שתיהן שוות

“ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלהים”.                                         (שמות פרק לא פסו’ יח)   “לחת כתיב שהיו שתיהם שוות” (רש”י)

 

 

 

 

 

שהיו שתיהן שוות !

לפי פשוטו הכוונה בזה היא, שהיו שני הלוחות שוות, במראן, בגודלן, ובצורתן.

ולפי”ז קשה למה הוצרכה התורה לכתוב “לחת” חסר כדי ללמד אותנו שהיו הלוחות שוות, זאת ניתן ללמוד ממה שכתבה התורה “שני” לחת, כפי שלומדת הגמרא במסכת יומא (סב.) מדברי הפסוק בספר ויקרא (פרק טז פסוק ה) “שני שעירי עזים לחטאת” ששני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים לגבי ציפורי המצורע שצריך שיהיו שתיהן שוות ממה שכתבה התורה “שתי” ציפורים, וכן במסכת קידושין (סח:) דרשו חז”ל כי תהיינה לאיש שתי נשים שתהיינה שוות מעם אחד עיי”ש] ?

“והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד האל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו”.            (רמב”ן שמות פרק כ פסו’ יב)

 

 

 

 

על כל אחת משני הלוחות היו כתובים סוג מצות שונה, על לוח אחד היו כתובין המצות שעניינם הוא בין אדם למקום, [אנכי ה’ …, לא יהיה …, לא תשא …, זכור את יום השבת …, כבד את אביך ואת אימך], על הלוח השני היו כתובים המצות שעניינם הוא בין אדם לחבירו, [לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד בית רעך].

בייחס לקיום המצוות מצינו חילוק בין בני האדם, ישנם ששמים דגש בעשיית המצוות בעיקר על המצות שהם בין אדם לחברו, הם מסתפקים בעשיית חסד, בהקפדה על רכוש הזולת, לא כן במצות שהם בין אדם למקום בהם הם פחות מקפידים, לעומתם יש ששמים דגש בשמירת המצות שהם בין האדם למקום, בהם הם מדקדקים ומהדרים, אבל במצות שהם בין אדם לחברו אינם זהירים ומקפידים באותה מידה.

אכן השלימות האמיתית היא בהקפדה על כל מצות התורה בלא יוצא מן הכלל, גם על אותם מצות שהם בין האדם למקום, וגם על מצות שהם בין אדם לחבירו, בכולם נדרשת אותה מידה של דקדוק, אותה מידה של זהירות, וזאת משום שעיקר התכלית בשמירת המצות היא עשיית רצון הי”ת, מטעם זה לא גילתה לנו חז”ל שכרן של מצוות, כדי שנקיים את דברי חז”ל במסכת אבות (פרק ב משנה א) : “הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה”, כך כותב רבנו יונה זצ”ל בספר שערי תשובה (שער ג אות כג) : “ודע, כי הירא את דבר ה’, יחמיר וידקדק וישים נפשו בכפו על מצוה קלה כמו על החמורות, כי לא יבינו לאשר המצוה הזאת קלה לעומת החמורות, אך יבינו לגדולת המזהיר עליה יתברך עכ”ל.

 

זוהי גם כוונת דברי חז”ל כאן שהיו שני הלוחות שוות, לא על השוויון מבחינת צורתן מדובר, אלא על היחס הנדרש כלפיהם, אף שכל לוח עוסק בסוג אחר של מצות, בכל זאת צריך לנהוג ולהתייחס לכולן באופן שווה.

את המסר הזה העביר אליעזר לרבקה בנתינת הצמידים על ידיה, הוא רמז לה לא רק על שתי הלוחות שעתידים בניה לקבל במעמד הר סיני, אלא גם שלחות אלו מצומדות, כל העשרה דברות יחידה אחת הן, לא ניתן להפריד או לחלק בניהם, את כולן יש לקיים באופן שווה כמש”נ.

כך כותב מרן החפץ חיים ז”ל בספרו שמירת הלשון (חלק ב פרק כז) : “ומה יפה בזה מליצת חכמינו זכרונם לברכה, מה שאמרו על הפסוק : “והלחת מעשה אלקים המה”. לחת כתיב, שהיו שתיהן שוות, ורצה לומר, ונראים כלוח אחד, כי ידוע שבלוח אחד מימין היה כתוב בו העניינים שבין אדם למקום, ובלוח השני, שמתחיל מ”לא תרצח לא תנאף” עד סוף הלוח, היה כתוב בו העניינים שבין אדם לחברו, והיינו שלא יחשב האדם על איזה מהן שהוא רק לכתחילה, ליפות את האדם, ולזה באו שתיהן שוות בצמצום גדול, שאין יתרון לזה מזה, וגם שהיו נראין כלוח אחד, לרמז, שכמו האדם, אימתי הוא איש באנשים כשהוא שלם באיבריו, אבל אם יחסר לו בגופו איזה חלק ממנו, הוא נמאס בעיני אנשים וגם בעיני עצמו, כן הוא בענייני הנפש, אימתי הוא אדם השלם כשחביבים לו כל דברי ה’. מה שאין כן אם חס ושלום, הקטן בעיניו איזה דבר מדברי ה’, בין מעניינים שבין אדם למקום ובין מהעניינים שבין אדם לחברו, אינו בכלל איש” עכ”ל.

עלי יניח צדיק את ראשו

“ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא … וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה”.                                                         (בראשית פרק כח פסו’ יא – יח)   “אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו; תנא וכולן נבלעו באחד”.                                                   (מסכת חולין צא:)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אף על גב שאת לשון הפסוק “מאבני המקום” יתכן לפרש שלקח יעקב אבינו רק אבן אחת, פשוט היה חז”ל שלקח יעקב יותר מאבן אחת, לפי הכלל שמיעוט רבים שניים, [עי’ מסכת יומא (סב:) מיעוט כבשים שנים, וכן כותב בשו”ת רבי אברהם בן הרמב”ם (סימן פו) והפחות של רבים לפי ההלכה שנים] לכל הפחות נטל יעקב שני אבנים, וכן מפורש במדרש אגדה : “מאבני המקום מיעוט רבים שנים”. ואפשר שדייקו כן חז”ל גם ממה שלא נכתב בתורה “ויקח אבן” אלא ויקח “מאבני” המקום .

וצריך להבין למה באמת לא הסתפק יעקב אבינו בלקיחת אבן אחת כדי לשכב עליה, מדוע לקח דוקא שנים ולא יותר ?

במידה לא פחותה צריך ביאור ענין מריבת באבנים זו עם זו מה הכוונה בזה ?

מה הפירוש שהיתה כל אחת מהן אומרת עלי יניח צדיק את ראשו ?

גם הפיכת אותם אבנים לאבן אחת צריכה ביאור, מה המסר בזה ?

 

בספר שבילי פנחס פרשת ויצא כותב המחבר שליט”א ששתי האבנים שלקח יעקב אבינו מרמזות לשתי לוחות הברית, [בתורה נקראים הלוחות “לחת אבנים”] וזה רמוז במה שאמרה התורה ויקח “מאבני המקום”, הכוונה בזה להי”ת הנקרא מקום], כל אחת מהלוחות הייתה אומרת “עלי יניח צדיק את ראשו”, אותה שעליה היו כתובות המצות שהן בין אדם למקום הייתה אומרת, הצדיק הבא לקיים את מצות התורה עלי צריך לשים את ראשו ורובו, לתת חשיבות יתר ולשים את עיקר הדגש על המצות הכתובות עלי, שהם המצוות שבין האדם למקום, כך הייתה אומרת גם האבן שעליה היו כתובות המצות שהם בין אדם למקום שעליה יש לשים את עיקר הדגש .

מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת !

המסר בזה הוא שאין שום הבדל בין המצות, כולם מרועה אחד נתנו ואת כולם צריך  לקיים באופן שווה, באותה זהירות ובאותה הקפדה והידור.

כך כותב מרן החפץ חיים זצ”ל בספר שמירת הלשון שם : “כלל הדברים, צריך האדם להיות זהיר לקיים דברי התורה, בין הדברים שבין אדם למקום ובין הדברים שבין אדם לחברו, כי כולם דברי ה’ המה, וזהו מה שאמר הכתוב בפרשת האזינו (פרק  לב פסו’ מו-מז) : “אשר תצום את בניכם לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת, כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם”. והינו שלא יחשב האדם בנפשו על איזה מצות, שאינן רק לכתחילה ליפות את האדם, ולזה אמר, “כי הוא חייכם”, שכמו בעניני הגוף יש בכל איבר ואיבר חיות, וכלם נצרכים לו בהכרח, כן בכל מצוה ומצוה יש בה חיות לנפש האדם, וכלם מכרחים לו. וזהו מה שאמור בקהלת (פרק יב פסו’ יג) : “סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם”. והיינו שעל ידי יראת האלקים מלעבר על שום לא תעשה, ולקים כל מצותיו שצוה בקום ועשה, זהו כל האדם והיינו שאז נקרא אדם שלם, מה שאין כן אם תקטן בעיניו, חס ושלום, איזה מצוה, אז הוא חסר בנפשו” עכ”ל.

“ר’ יהודה בר נחמיה אמר בשם ר’ יוחנן בן זכאי לפי שעברו ישראל על עשרת הדברות, יתנו עשרת גרה”.   (מדרש תנחומא פרשת כי תשא סימן ז)

 

 

 

 

“לפי שעברו ישראל על עשרת הדברות” ? !

היכן מצינו שעברו בני ישראל על עשרת הדברות ?

בעשיית העגל עברו לכאורה רק על הדיבר של לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני ?

במכילתא דרבי ישמעאל פרשת יתרו [מסכתא דבחדש פרשה ד] מובא שכאשר אמר הי”ת את עשרת הדברות אמרם בדיבור אחד, מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן, שנאמר וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר. אם כן מה ת”ל אנכי ה’ אלהיך, לא יהיה לך, אלא מלמד שאמר הקב”ה עשרת הדברות בדיבור אחד וחזר ופרטן דיבור דיבור בפני עצמו.

 

מהר”ל זצ”ל מסביר שאף על גב שכאשר אמר הי”ת את כל הדיברות בדיבור אחד לא הבינו בדבור זה כלום, מכל מקום אמרם הי”ת בדבור אחד, כדי להעביר לבני ישראל את המסר שכל התורה היא ענין אחד ודבור אחד, שהרי כל התורה הם יוצאים מעשרת הדברות, וכיון שעשרת הדברות נאמרו בדבור אחד, נמצא שכל התורה היא דבור אחד. והנפקא מיניה בזה כותב המהר”ל זצ”ל, שכל האומר כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שאמרו משה מעצמו, הוא בכלל “כי דבר ה’ בזה” ונחשב כופר בכל התורה, כי מאחר שכל התורה כולה היא דבור אחד הוא, ואין זה בלא זה, דהיא כמו נקודה אחת, ואין לה מקצת, ואם כופר במקצת הוא כופר בכל התורה.

 

מדוע נחלק דם הברית במתן תורה בשווה

 

בספר שמות (פרק כד פסו’ ו) אומרת התורה : “ויקח משה חצי הדם וישם באגנת וחצי הדם זרק על  המזבח”.

במדרש ויקרא רבה (פרשה ו אות ה) שואל : “ומהיכן היה יודע משה חציו של דם” [דבר נוזלי אי אפשר לחלקו בדיוק שוה בשוה] ?

 

במדרש שם מביא כמה דעות איך נחלק הדם בדיוק, ר’ יהודה ברבי אילעי אומר הדם נחלק מאליו, ר’ נתן אומר נשתנו מראיו ונעשה חציו שחור וחציו אדום כך ידע משה לחלקו, בר קפרא אמר מלאך ירד בדמות משה וחלקו, יצחק אומר בת קול היתה יוצאת מהר חורב ואומרת עד כאן חציו של דם, ולדעת רבי ישמעאל בקי היה משה בהלכות דם וחלקו עיי”ש.

 

בעיקר דברי חז”ל יש לעיין מדוע היה צריך שיחלק משה את הדם בשווה בדיוק, מדוע לא די לחלק את הדם בערך ?

בשם הגר”י הוטנר זצ”ל מובא, שהיות ובברית שהיתה במתן תורה בין כלל ישראל לקב”ה, חלק מהדברות הם בין אדם למקום וחלק מהם הם בין אדם לחבירו, היה צריך לחלק את דם הברית השווה, כדי להעביר את המסר שכל הדברות הם שווים, גם אלה שהם בן אדם למקום וגם אלה שהם בין אדם לחבירו צריך להקפיד על קיומן באותה מידה בדיוק, אילו היה יותר דם בצד אחד אומר הרב הוטנר זצ”ל היה מקום לחשוב שיש יותר חשיבות בצד אחד של המצות.

יישר כח ששברת

באבות דרבי נתן (פרק ב) מובא שכאשר ראו אותו שבעים הזקנים שמשה מתכוין לשבור את הלוחות, הם רצו אחריו, משה אחז בראש הלוח והן אחזו בראש הלוח, וגברה ידו של משה עליהם שנאמר ולכל היד החזקה וגו’,

 

בספר פרדס יוסף על ספר שמות (פרק לב פסו’ טו) דן הרב זצ”ל מה היה דעת הזקנים שרצו אחר משה למונעו מלשבר את הלוחות, ומה השבח ששיבח הי”ת את משה שהיה גבור מהם ושבר את הלוחות ?

וביאר הרב זצ”ל דכל מצוות נחלקים לשנים, בין אדם למקום, ובין אדם לחבירו. יש חרדים בינם למקום שנזהרים אפילו מספק איסור, אבל במה שנוגע לדררא דממונא, הם מזלזלין ומורים היתר לעצמן, ויש אנשים זהירים בינם לחבירם שלא לנגוע בפרוטה שאינה שלהם, ועושים צדקה וחסד, ומקיימים וחי אחיך עמך, אבל אינם זהירים בשבת ומאכלות אסורות, ושניהם טועים, שעלינו לשמור כל התורה

 

הזקנים שרצו אחר משה ותפסו בלוחות כוונתם היתה שלא ישבור משה את שתיהן, כי לא עברו רק על בין אדם למקום, אבל על לוח שני שעליו נכתבו הדברות שבין אדם לחבירו לא עברו ולמה לשבור גם לוח זה, אבל משה ששיבר בא לרמז שאין להפריד בין שני הלוחות כמש”נ עיי”ש

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

“מידות טובות”

בפרשה אנו קוראים על פטירתה של שרה אמנו, זו שעמדה לצידו של אברהם אבינו וחוותה עמו כמעט את כל הניסיונות, אכן בשוב אברהם מין הניסיון הקשה של העקידה, כל רצונו היה רק להגיע לביתו, לגלות לשרה הצדקת על הניסיון של העקידה שהסתיר ממנה, לספר לה איך עמדו בו הוא ויצחק בגבורה, במקום זה הוא מתבשר בבשורת איוב, אשת נעוריו, שרה הצדקת נפטרה.

עבור אברהם היה זה שבר גדול, אחר הבכי וההספד קם אברהם לדאוג למקום ראוי לקבורת שרה, [בילקוט שמעוני בראשית (רמז פב) על הפסוק “ואל הבקר רץ אברהם” מובא שכאשר רצה אברהם להאכיל את המלאכים שבאו אליו, ברח בן הבקר מלפניו ונכנס למערת המכפלה, נכנס אברהם אחריו וראה שם את אדם וחוה שוכבים וישנים ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח, לפיכך חמד מערת המכפלה עיי”ש].

אותה מערה הייתה בקצה השדה שהייתה בבעלותו של עפרון וחיתי, אברהם ביקש לפגוש את עפרון כדי לקנות ממנו את המערה בכסף מלא, לאחר המשא ומתן שילם אברהם על המערה טבין ותקילין [בספר ברכת פרץ עושה מרן הגר”י קנייבסקי זצ”ל שאברהם אבינו שילם פי שמונים משוויה], ביודעו את ערכה של המערה שילם אברהם לעפרון את הכסף וקבר שם את שרה.

קודם שניגש אברהם לפגישה עם עפרון, כותבת התורה (פרק כג פסו’ ג) : “ויקום אברהם מעל פני מתו, וידבר אל בני חת לאמר”.

על פניו צריך ביאור, שכן זה ודאי שאברהם אבינו לא דיבר אל בני חת כאשר הוא רכון על על מתו, אם כן מה ראתה התורה להזכיר פרט זה שאברהם קם מעל פני מתו בטרם ניגש לדבר אל בני חת וביקש ממנו לקנות את המערה ?

בספר תפארת יהונתן כותב הגר”י אייבשיץ זצ”ל לבאר, שהיות וביקש אברהם לקבור את שרה במערת המכפלה, במערת זו, יחד עם אדם וחוה יכלו להיקבר רק אותם שמתו מיתת נשיקה, מי שמת על ידי מלאך המות לא יכל להיקבר שם, כיון שכך רצה אברהם לבדוק אם אכן מתה שרה במיתת נשיקה ואפשר לקוברה במערה.

 

איך אפשר לבדוק אם אכן נפטרה שרה אמנו במיתת נשיקה או על ידי מלאך המות ?

במסכת עבודה זרה (כ:) איתא : “אמרו עליו על מלאך המות, שכולו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה, עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות .

נמצא אם כן שאדם שמת על ידי מלאך המות אחד הסימנים הוא שפניו מוריקות,  קודם שניגש אברהם אבינו לדבר עם בני חטא אודות מערת המכפלה, הלך להסתכל בפניה הקדושות של שרה, כיון שראה שאין פניה מוריקות, הבין אברהם שצדקת זו לא מתה על ידי מלאך המות אלא במיתת נשיקה,כיון שכך מיד ניגש עם בני חת שימכור לו את מערת המכפלה כדי לקבור בה את שרה.

אכן במדרש אגדה פרשת חיי שרה (פרק כג סימן ג) דרשו על הפסוק “ויקם אברהם”, שקם מאבלו.

וצריך להבין את דברי המדרש, מה הכוונה שקם אברהם מאבלו, הן רק כעת נודע לאברהם על פטירת שרה, עדיין לא נקברה אותה צדקת, אם כן מה שייך לומר שקם אברהם מאבלו ?

בשם רבי ירוחם ממיר זצ”ל מובא שביאר את הפסוק : “ויקם אברהם מעל פני מתו”, שבזה בא אברהם אבינו ללמדנו פרק בכבוד הבריות, לא רק בקימה פיזית עוסק הפסוק, אלא גם בהקמת עצמו מן השבר העצום בו היה שרוי אברהם בעקבות פטירת שרה, בטרם ניגש לנהל משא ומתן עם בני חת הוא קם מעל פני מתו, הוא רחץ את פניו מהדמעות, טמן את צערו בעמקי לבבו, לא ניכרה על פניו שום נימה של צער מפטירת שרה.

בזה אומר רבנו ירוחם זצ”ל לימד אותנו אברהם אבינו עד כמה צריך האדם להיות רגיש לזולתו, עפרון אינו אמור לסבול מכך שאברהם שרוי בצער, ביחס לשני חל כלפיו החיוב גמור של : “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”, זהו ויקום אברהם מעל פני מתו.

 

מסופר על רבי ישראל סלנטר זצ”ל, שבאחד מערבי יום הכיפורים, צעד אל בית הכנסת יחד עם מלוויו לאמירת כל נדרי, בדרכם לבית הכנסת חלף על פניהם יהודי שאימת הדין וחרדת היום הקדוש היו ניכרות על פניו, הוא חלף על פני הפמליא של רבי ישראל זצ”ל בלא לומר מילה, רבי ישראל זצ”ל תמה בקול “מדוע עלי לסבול מחרדת הדין שלו.

 

סיפור זה בא להמחיש לנו עד כמה יש החיוב להאיר פנים לשני, לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, הרבה פעמים עובר האדם דברים שגורמים לבטל ממנו את השמחה, יש זמנים בהם הוא שרוי בעצבות, גם אז מוטלת עליו החובה להאיר פנים לשני, ולקבל אותו בסבר פנים יפות.

 

הגר”ח פרייננדלר זצ”ל כותב בשם הגר”א דסלר זצ”ל שיסוד זה ניתן ללמוד מכך שאת המאמר : “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”, במסכת אבות (פרק א משנה טו), אומר התנא שמאי, אמרה זו מתאימה יותר לשיטת הלל, שמידתו והנהגתו הם לפנים משורת הדין, העובדה שדוקא שמאי הוא בעל המימרא יש בה כדי ללמד לנו שדרישה זו להיות מאיר פנים לכל אדם, אינה מידת חסידות, אלא היא חיוב גמור מצד הדין.

הרמב”ם (פ”ה מהלכות יסודי התורה הל’ יא) כותב : “ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, ומוסיף הרמב”ם שאם דיקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות הרי זה קידש את ה’ ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

הן הן הדברים, אברהם  אבינו גם בעת צערו הגדול, אזר כוח לקיים בעצמו מצות קידוש ה’, על כן קם מעל פני מתו, הכין את עצמו בכוחות עילאיים כדי שבפגישה עם עפרון החתי לא ישדרו פניו הבעה של צער, כזו שתגרום עוגמת נפש אצל עפרון, כדברי הרב בעל חובת הלבבות זצ”ל (שער הפרישות פ”ד) שהפרוש אבלו בלבו וצהלתו בפניו.

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

“ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה’ אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו, כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק, ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם, ויאמר אליו אברהם השמר לך פן תשיב את בני שמה, ה’ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם”

חז”ל עמדו על השאלה מדוע כאשר אברהם משביע אל אליעזר הוא אומר : “ואשביעך בה’ אלהי השמים ואלהי הארץ. ובסיום דבריו כאשר הוא מברך את אליעזר שיצליח בשליחותו הוא אומר “ה’ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי”, ולא מזכיר שה’ הוא גם אלוקי הארץ ?

רש”י הקדוש אומר שאמר לו אברהם לאליעזר, עכשיו ה’ הוא אלוהי השמים וגם אלוהי הארץ, כי אני, אברהם, הרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני ה’ מבית אבי, אז היה ה’ רק אלוהי השמים ולא אלוהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ.

וצריך ביאור מה כל כך חשוב לאברהם לספר לאליעזר דוקא עכשיו לפני שהוא יוצא לשליחות המיוחדת להביא אשה ליצחק, את העובדה שבעבר העולם לא ידע מי זה הי”ת, הוא זה שפרסם את ה’ בעולם ?

מה גם שלדעת חז”ל היה אליעזר בנו של נמרוד. זה שזרק את אברהם “הסורר” לכבשן האש, בגלל שהתריס קבל עם ועדה כנגד עובדי עבודה זרה, אליעזר מן הסתם זוכר את אותם ימים, גם במשך כל השנים ששימש אליעזר את אברהם אבינו בנאמנות ראה עין בעין איך אברהם אבינו מאיר לעולם באור ה’, אם כן מה ראה אברהם צורך מיוחד לחזור על דברים ידועים דווקא עכשיו ?

מדוע השביע אברהם את אליעזר

“שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה’ אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו”.

אף שאברהם סמך על נאמנותו של אליעזר, במדרש שכל טוב פרשת חיי שרה דרשו : “המושל בכל אשר לו, שמינהו אפוטרופוס בנכסיו”, אברהם אבינו כפי שהעידה התורה היה כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. את הכל הפקיד אברהם בידיו הנאמנות של אליעזר, בכל זאת באשר לשליחות שהוטלה עליו להביא אשה ליצחק לא סמך אברהם על נאמנותו של אליעזר בעבר, אלא השביע אותו בשם ה’ ובנקיטת חפץ שיבצע את השליחות כפי שציוה אותו ?

לאליעזר היתה בת שהוא ביקש להשיאה ליצחק

בספר בראשית (פרק כד פסוק לט) מספר אליעזר לבתואל ולבן את כל השתלשלות ביאתו לחרן, בין הדברים אומר אליעזר : “ואמר אל אדני אלי לא תלך האשה אחרי” המילה אולי כתובה בלא האות וא”ו, רש”י מביא שבת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו.

בספר קול אליהו על התורה פרשת חיי שרה (פרק כד פסו’ לט) מובא בשם ילקוט הגרשוני, שבלשון הקדש כאשר חפץ האדם שלא יתקיים החשש בספק אשר הוא מעלה אזי יש להשתמש בלשון “פן”, כמו פן יפתה לבבכם (דברים יא. טז), פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (שם טו. ט), פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום (שם כט. יז), וכפי שלמדונו חז”ל במסכת עירובין (צו.) שהלשונות השמר, פן, ואל, אינם אלא לא תעשה, לא כן כאשר חפץ הוא שאכן יתממש אותו צד בספק שאז יש להשתמש בלשון “אולי”, כמו : “אולי ישא פני” (שם לב. כא), “אולי יש חמשים צדיקים” (שם יח. כד), “אולי אכפרה בעד חטאתכם” (שמות לב. ל), “אולי אוכל להלחם בו” (במדבר כב. יא)]

אליעזר ראה כדבר פשוט שאברהם אבינו ייקח את בתו אשה ליצחק, שהרי בביתו של אברהם נתגדלה אותה בת, נתחנכה על ברכי שרה, אם כן פשוט שאין טובה וראויה ממנה להיות אשתו של יצחק

אכן כאשר ניסה אליעזר לעלות את ההצעה הזו, נתקל בסירוב מוחלט מצדו של אברהם,

אליעזר שואל ומה האלטרנטיבה ?

עונה אברהם “אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק”, אברהם שולח את אליעזר אל ארץ מולדתו חרן, אל משפחתו בתואל ולבן בני הרן ונחור, משם תביא אשה לבני.

מה ! ! זועק אליעזר, מביתו של בתואל ? הרי כולם שם עובדי עבודה זרה. [כאשר הגיע אליעזר לבית לבן לא הסכימו הגמלים להיכנס עד שאמר לבן לאליעזר, אומר לו לבן : “ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים” וכותב רש”י פניתי הבית. מעבודה זרה]. במה הם עדיפים על הבת הצדיקה שלי ?

“אתה ארור ובני ברוך”, אומר לו אברהם, “ואין ארור מדבק בברוך”.

הר”ן בדרשות (דרוש החמישי) כותב : “ולזה מאשר היו בנות כנען מוטבעים בתכונות רעות, היו בוחרים האבות להתרחק מהם, ולהתדבק במי שאינו מוטבע באותן התכונות הרעות כי גם היה עובד עבודה זרה, לפי שאותן התכונות מתעברות ונמשכות בזרעם, והם כמו חולי הגוף נקראים בספרי הרפואה חלאים ירושיים. לפי שמצות ועבירות התורה על שני פנים, מהם יעשו רושם בגוף ובנפש יחד, ומהם שלא יעשו רושם רק בנפש לבד. והרושם ההוא שיהיה בנפש לבד, הרושם ההוא עם היותו רע מזיק מאד איננו מתעבר אל הבנים, כי אין לנפשות יחס וקורבה כלל. אבל העברות אשר ירשמו וישנו לרע הנפש והגוף, בהכרח יעבור רישומם אל המשתלשל מהם. ואשר ירשמו לרע הנפש והגוף, הם העברות שיש להם מבוא בתכונות נפשיות כשנאה וקנאה והאכזריות ורכילות ודומיהם, כי אלו יעשו רושם רע בנפש מצד שהם עברה ותכונה רעה, ומלבד זה יעשו רושם רע בגוף על הדרך שאבאר, … הנה אם כן, מי שהוא מורגל באותן התכונות הרעות, מטה מזגו וטבעו שיהיה מוכן אליהם, וברוב יהיה טבע הבנים נמשך שוקד על טבע האבות, ולכן רוע תכונות אנשי כנען היה מתחייב שיהא נמשך לבניהם אחריהם…”.

מידות ותכונות אומר הר”ן זצ”ל עוברות בתורשה. השקפות ודיעות כוזבות לא עוברות בתורשה, מידות ותכונות קשה לעקור ואפילו לשנות, לא כן השקפות פסולות אותן אפשר לשנות. לכן היו בוחרים האבות להתרחק מבנות כנען, כיון שהם היו מושרשים במידות ותכונות רעות, ואין רצונו שידבקו אלה בזרעו.

את היסוד הזה גילה אברהם לאליעזר, אתה ארור, השורש שלך מאנשים בעלי מידות רעות, מחם ומכנען, במסכת פסחים (קיג:) אומרת הגמרא שחמשה דברים ציווה כנען את בניו לפני מותו אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל, ואהבו את הזמה, ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת. כל זה עבר גם אליך בגנים.

נכון שבתואל ולבן עובדי עבודה זרה, אבל את זה ניתן לשנות, גם מבית כזה יכול לצאת הגדול שבמאמיני ה’, הראיה הכי גדולה אומר אברהם לאליעזר, זה אני, אתה יודע וזוכר באיזה בית נולדתי, לאבי היה בית מסחר לעבודה זרה, וברגע שחקרתי בשכלי הכרתי את ה’ והפצתי את אורו בכל העולם

בפרשת וירא מסופר שאחר שראתה שרה את ישמעאל מצחק עם יצחק, דרשה בכל תוקף מאברהם “גרש את האמה הזאת ואת בנה”, לאחר התערבות של הקב”ה, אברהם משכים בבקר ושולח את הגר וישמעאל מביתו, ואומרת התורה “ותלך ותתע במדבר באר שבע”, ומסביר הרש”י מה פירוש ותתע “שחזרה לגילולי בית אביה”. וכן איתא במדרש שהיא נקראה קטורה, משום שהיתה מקטרת לעבודה זרה. במדרש אגדה מובא שהעמידה אבן והשתחווה לה.

אותה הגר שהיתה בביתו של אברהם, שנשאה לאברהם, שראתה במו עיניה את אורח חייהם האצילים של אברהם ושרה, שהכירה את הי”ת, בכל זאת כשאר יצאה מביתו של אברהם אבינו חזרה לגילולי בית אביה, ולמרות זאת אחר פטירת שרה אמנו חזר אברהם ולקחה : “ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה” וברש”י כותב שקטורה זו הגר, והיא נקראה בשם זה משום שהיו נאים מעשיה כקטורת חזינן שהדעות משתנות ואינם מושרשות קבועות כמו התכונות והמידות שהם כטבע שלא נתנים לשינוי

בפרשת נח (פר ט פסוק כא – כב) מסופר שאחר שיצא נח מן התיבה : “וישת מן היין, וישכר, ויתגל בתוך אהלה, וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ”

שואלים המפרשים למה צריך להזכיר שחם הוא אבי כנען ?

במדרש בראשית רבה (פרשה לו אות ז) אומרים חז”ל שבאמת כנען ראה והוא הלך והגיד לאביו לכך הוזכר על הדבר ונתקלל, כנען התחיל בעברה, הוא הלך לחם וסיפר לו. לכן מקלל נח גם את כנען.

בספר דברים (פרק כג פסו’ ד) אומרת התורה : “לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה’, גם דור עשירי לא יבוא לא יבוא בקהל, חומרא כזו שלא מצינו אפילו ביחס לעמלק, שעל ציוה הי”ת “מחה תמחה את זכר עמלק”, אם יחפוץ להיכנס לכלל  אין שום מניע לקבלו, מבני בניו של המן אומרת הגמ’ במסכת גיטין (נז:) למדו תורה בבני ברק ובעין יעקב סנהדרין שם גריס מנו רב שמואל בר שילת עיי”ש, כן איתא במסכת בבא בתרא (ח:) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות. כגון מאן ? אמר רב כגון רב שמואל בר שילת. עיי”ש, [אכן ברבינו נסים גאון כותב דהיינו רבי עקיבא שהי’ בן גרים והי’ בבני ברק].

מדוע ?

במה עדיפים העם העמלקי על המואבים והעמונים ?

מסבירים בעלי המוסר, חילוק גדול יש בין העם העמלקי לעמים עמון ומואב, בעוד שאצל עמלק הפגם היה חיסרון ביראת שמים : “ולא ירא אלוקים”, אצל עמון ומואב היה פגם גדול במידות, : “על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך, עמון ומואב חבים את עצם קיומם לבני אברהם, לולי שחרף אברהם אבינו נפשו להציל את לוט מידי חמשת המלכים, ספק אם היו באי לעולם, במקום להשיב טובה, הם התנהגו בכפיות טובה, החיסרון של עמלק אומנם הוא חיסרון, אבל הוא לא חיסרון במידות אלא בדיעות, יראת שמים ניתן ללמד, לכן העם העמלקי לא נדחה מלבוא בקהל

אכן צריך לדעת שיש דרך אחת ויחידה שדרכה ניתן לשנות גם מידות ותכונות, והיא ! עמל התורה. כאשר האדם עמל בתורה

במסכת אבות (פרק ו משנה א) אומר רבי מאיר : “כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה מלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה”.

במסכת ב”ב (טז.) אומרים חז”ל בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו, רבונו של עולם, בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן, בראת גיהנם, בראת צדיקים, בראת רשעים, מי מעכב על ידך…

איוב טוען לקב”ה אתה בראת כל אחד עם מידות מסוימות אם כן הם לא ניתנות לשינוי ואיך אפשר לתבוע אדם על כך

אמר לו הקב”ה, איוב אתה צודק ! מידות שעוברות מאבא לבן באמת לא ניתנות לשינוי, אם האבא קמצן, הבן קמצן. אם האבא בעל גאווה, זה עובר לילדים, כל המידות שבאות מהחומר, עוברות בתורשה.

יש רק דרך אחת לשנות את זה, והיא עמל התורה : “בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין” לתורה, יש לה כוח לשנות את מידותיו של האדם. בשביל זה נתתי את תורה כדי לשנות בכוחה את המידות!

אליעזר עבד אברהם אומרים חז”ל הצליח לצאת מכלל ארור ולהיכנס לכלל ברוך, כך אומר רבי יוסי בן רבי דוסא במדרש בראשית רבה פרשת חיי שרה (פרשה ס אות ז) כנען הוא אליעזר ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך.

איך זכה אליעזר לכך ?

אליעזר נקרא “דמשק אליעזר”, אומרים חז”ל כי היה אליעזר דולה ומשקה מתורת רבו. אליעזר למד תורה, ועל ידי התורה הצליח לשנות גם את הדברים שהיו טבועים בו בתורשה.

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

יצחק ורבקה הכנה לבחינת התורה הקדושה

בספר מגלה עמוקות על ואתחנן (אופן רמו) כותב רבי נתן שפירא זצ”ל שיצחק ורבקה הם סוד תורה שבכתב ותורה שבעל, היינו שעל ידי שניהם נעשה שלימות התורה הקדושה שהיא תכלית הבריאה, עוד כותב שם הרב זצ”ל שהמילים בפסוק ויצחק בן ארבעים שנה “בקחתו “את “רבקה, ר”ת באר. ובספר במדבר (פרק כא פסוק יח) נאמר באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם. ובמסכת נדרים (נה.) דרשו פסוק זה על התורה עיי”ש.

וצריך ביאור השייכות של רבקה ויצחק דוקא לשתי בחינות אלה של התורה הקדושה, ואיך הדבר בא לידי ביטוי על ידם ?

 

בפרשה אנו קוראים על השליחות של אליעזר לחרן להביא אשה ליצחק, אליעזר מגיע לחרן הולך אל באר המים ומתפלל, ה’ אלוהי אדני אברהם, הקרה נא לפני היום, ועשה חסד עם אדני אברהם, הנה אנכי ניצב על עין המים ובנות אנשי העיר יצאת לשאוב מים, והיה הנער אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני”.

אליעזר לא בודק את יראת השמים של רבקה, הוא לא מברר איך הצניעות שלה, בדבר אחד הוא מתמקד, במידות שלה, אם היא בעלת חסד או לא, אם היא תעמוד במבחן המידות, “אותה הוכחת לעבדך ליצחק”, מפרש הרש”י הקדוש, ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים, וכדאי להיכנס בביתו של אברהם.

בתפילה של אליעזר הוא מזכיר “ועשה חסד עם אדני אברהם”, “ובה אדע כי עשית חסד עם אדני”, ואחר שהוא נפגש עם רבקה והיא עומדת במבחן באופן יוצא דופן, ולאחר שהיא מגלה לו שהיא בת בתואל בנו של נחור, מרים אליעזר את ידיו ומודה אליעזר להי”ת : “ברוך ה’ אלהי אדני אברהם, אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני, אנכי בדרך נחני ה’ בית אחי אדני”. כאן כבר מזכיר אליעזר “חסדו ואמתו”, וצריך ביאור מה התוספת בזה ?

מבאר החתם סופר זצ”ל שידע שהיה יצחק מידת הדין על כן התפלל להשם יתברך שתזמן לו אשה ממידת החסד כדי שיצאו מבין שניהם יעקב מידת האמת כמו שכתוב תתן אמת ליעקב הכלולה מדין ורחמים דאי לאו הכי  לא יהי חס ושלום קיום העולם, וכן היה באמת, רבקה אוהבת את יעקב, אבל ביצחק כתיב ויאהב יצחק את עשיו, ומשום כן אמר ועשה חסד עם אדוני אברהם, חסד דייקא, ועשה לו ניחוש ממידת החסד להשקותו וגמליו, ואמר ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני, ואחר כך אמר אשר לא עזב חסדו ואמיתו הרי חסד ואמת.

מבואר בדברי החתם סופר זצ”ל, שהטעם שחיפש אלעזר ליצחק אשה שמידתה חסד, היא כדי שתוכל להמתיק את הדין של יצחק על ידי מידת החסד שבה, שכך יהיו ראויים להוליד את יעקב שמידתו תפארת שהיא כלולה משני המידות גבורה וחסד.

הביאור בזה הוא שלכל אחד מהאבות הקדושים היתה דרך עבודה משלו, אומנם כל האבות היו מושלמים בכל אך כל אחד היתה עיקר עבודתו במידה אחת, אצל אברהם אבינו היה עיקר עבודתו במידת החסד, כדברי הנביא “חסד לאברהם”, אצל יצחק אבינו היתה עיקר עבודתו במידת הגבורה, ויעקב אבינו הייתה מידתו תפארת, שהיא מידת הרחמים הכלולה מחסד ודין יחד.

זהו שאמר אליעזר “אשר לא עזב חסדו ואמתו”, כי במציאת רבקה שהיתה מושלמת במידת החסד, על ידה ייעשה מתוק למידת הגבורה של יצחק אבינו, על ידי זה יוכלו להוליד את יעקב שמידתו תפארת, כמו שנאמר באיכה (פרק ב פסו’ א) “תפארת ישראל” שהיא מידת האמת כמו שאמר הנביא “תיתן אמת ליעקב”, שהיא בחינת התורה הקדושה הנקראת “תורת אמת” כדברי הנביא מלאכי (פרק ב פסו’ ו) “תורת אמת היתה בפיהו”.

 

לכן נקרא יעקב אבינו “איש תם יושב אהלים”, מפרש הרש”י הקדוש שהכוונה היא לאוהלי שם ועבר, ששם היה יעקב אבינו יושב ועוסק בתורה הקדושה, ועוד בהיותו עובר היה יעקב מבקש ללכת לבית מדרשם של שם ועבר ללמוד תורה, כמו שכותב רש”י הקדוש על הפסוק בפרשת תולדות (פרק כה פסו’ כב) “ויתרוצצו הבנים בקרבה”, שכאשר היתה רבקה אמנו עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת עיי”ש.

וכן מובא בזוהר סתרי תורה פרשת ויצא (דף קמו עמוד ב) על דברי שמעון הצדיק במסכת אבות (פרק א משנה ב) : “על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים” התורה דא יעקב. עיי”ש.

שתי הבחינות של התורה, התורה שבכתב והתורה שבעל פה, שהיו נמצאים אצל יצחק ורבקה, הושרשו מהם ביעקב אבינו, [רבינו בחיי שמות בפרשת כי תשא (פרק לד פסו’ כז) כותב, שהמשנה שהיא התורה שבעל פה היא הפירוש של התורה שבכתב, היינו שהתורה שבכתב מתגלה ומתפרשת על ידי המשנה שהיא השורש של התורה שבעל פה, את שישה סדרי המשנה סידר וערך רבי יהודה הנשיא, ובילקוט חדש (אות קנב) מובא שרבי יהודה הנשיא היה גלגול של יעקב אבינו, לכן הוא נקרא בתואר רבי יהודה הנשיא, שהוא ר”ת ה’וא נ’יצוץ ש’ל י’עקב א’בינו. ולכן נקרא רבינו הקדוש כנגד יעקב תיקן ברכת אתה קדוש, והוצרך רבי להתלבש בניצוצו של יעקב בשעה שסידר המשניות שהוא תורה שבעל פה, כדי לחבר ולקשר אותה עם תורה שבכתב, ולפי שמידת יעקב היא תפארת, לכן התחיל רבי את פרקי אבות (פרק ב משנה א) איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

וזה שכותב החתם סופר זצ”ל “דאי לאו הכי לא יהיה חס ושלום קיום לעולם”, כי תכלית בריאת העולם היא כדי לתת את התורה הקדושה לעם ישראל, כמו שהביא רש”י הקדוש בתחילת פרשת בראשית (פרק א פסו’ א) בשם חז”ל, שהעולם נברא בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו. היינו כדי שעם ישראל יקבלו את התורה ויקיימוה, כדברי רב אבדימי בר חמא בר חסא במסכת שבת (פח.), שבמעמד הר סיני כפה הקדוש ברוך הוא על כלל ישראל את הר סיני כגיגית, ואמר להם : אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם.

כי הראויים והמוכנים לקבל את התורה הקדושה, התורה שבכתב והתורה שבעל פה, הם אך ורק כלל ישראל, זרע יעקב בחירו, המוכתרים במידת האמת מיעקב אבינו, כדברי הגר”ח מוואלזין בספר רוח חיים (פרק ה משנה ג) : “כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם. לבניו אחריו המה כטבע מוטבע. ובקצת יגיעה יגיעו לזה” עכ”ל.

וכבר כתב באור החיים הקדוש כאן : “ומעתה מי שזכה בתורה זכה בכל העולם ומי שלא זכה בתורה אין לו ליהנות מן העולם עד מדרך כף רגל זולת אם ישמש הכשר עמליה” עכ”ל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

יצחק ורבקה גלגול אדם וחוה

 

בזוהר פרשת בהעלותך (דף קמט עמוד ב) כותב וזכאין אינון ישראל דאתיהיב להו אורייתא עלאה אורייתא דקשוט, ומאן דאמר דההוא ספורא דאורייתא לאחזאה על ההוא ספור בלבד קאתי תיפח רוחיה, דאי הכי לאו איהי אורייתא עלאה אורייתא דקשוט

בפרשה (פרק כד פסו’ סא – סז) אומרת התורה : “ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד את רבקה וילך, ויצחק בא מבוא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב, ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל, ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס, ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה, ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו”.

וצריך ביאור מה המסר שבא ללמד אותנו סיפור הנפילה של רבקה מעל הגמל כאשר ראתה את יצחק ?

והנה פירוש המונח נפילה הוא שלא במתכוין, היינו שמרוב התרגשות שראתה את יצחק נפלה בעל כורחה, אכן בתרגום פירש [הביאו רש”י] שאין הפירוש שנפלה שלא מרצונה אלא השמיטה עצמה לארץ, וצריך ביאור מה ראה התרגום לשנות מהפירוש הפשוט בכל מקום שנפילה היינו בעל כורחה ופירש השמיטה עצמה לארץ מרצונה ?

בספר ליקוטי תורה פרשת חיי שרה ותרכבנה על הגמלים. דע כי רבקה רכבה על הגמלים רמז לאותו נחש שארז”ל שהי’ כעין גמל ובא סמאל ורכב עליו לפתות את חוה והטיל בה זוהמ’ עתה רכבה עליו ע”ד עני ורוכב על החמור לאכפיא לי’ תחותי’:

[כן מובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק יב) : “והיה סמאל שר גדול בשמים, והחיות מארבע כנפים, ושרפים משש כנפים, וסמאל משנים עשר כנפים, מה עשה סמאל לקח כת שלו וירד וראה כל הבריות שברא הב”ה בעולמו ולא מצא בהם חכם להרע כנחש, שנ’ והנחש היה ערום, והיה דמותו כמין נמל ועלה ורכב עליו”].

ביאור דבריו הוא בהקדים מה שגילה לנו רבנו האריז”ל בספר הליקוטים פרשת תולדות ס”ת חו”ה. כי רבקה תקנה עון חוה, שהוא גלגולה. וכן יצחק תקן עון אדה”ר, בפשיטת צוארו ע”ג המזבח.

כך כותב רבנו האריז”ל בספר עץ הדעת טוב : “כי יצחק ורבקה גלגול אדם וחוה הם ועל כן חוה טרחא כל כך יקבל הברכות, ונמצא כי רבקה היא חוה אשתו שמששת ימי בראשית ומוכרח הוא לתקנה עתה מאשר חטאה בעץ הדעת, וזה נרמז בס”ת לה’ לנכח אשתו’ ס”ת חוה, כי רבקה זו היא חוה עצמה אשתו הראשונה, ומה שתחלה נק’ חוה על שם כי היא הייתה אם כל חי, אדרבה עתה כי עקרה היא ולכן הרבה מאד בתפלה וייעתר וכו’ ולא נשא אחרת.

בספר בראשית (פרק ג פסו’ יד) מסופר שאחר חטא אדם הראשון קילל הי”ת את הנחש : “ויאמר ה’ אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך”.

ברש”י כותב על גחונך תלך, רגלים היו לו ונתקצרו.

כן איתא במסכת סוטה (ט:) : “וכן מצינו בנחש הקדמוני, שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו, מה שביקש לא נתנו לו, ומה שבידו נטלוהו ממנו, אמר הקדוש ברוך הוא : אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה; אני אמרתי יהלך בקומה זקופה, עכשיו על גחונו ילך”.

בפרשת תולדות מצינו שרבקה אמנו התערבה על פי מסר שקבלה בנבואה, שיצחק לא יתן את הברכות לעשיו אלא ליעקב, על אף פחדו של יעקב אולי ימשש אותו אביו ויביא עליו קללה ולא ברכה, שידלה אותו רבקה להיכנס אל יצחק, ואף הסכימה לקבל על עצמה את הקללות אם יהיו, “עלי קללתך בני”.

על כך כותב רבנו האריז”ל בליקוטי תורה פרשת תולדות : “בני, דע כי רבה גלגול חוה ובעבורה נתקלל האדם שהוא יעקב דשופרא דיעקבא מעין שופר אדאדם ועתה היו צריכין לתקן בשמיעה זאת לטובה כמו ששמע אז לרעה כמ”ש כי שמעת לקול אשתך וזהו אך שמע בקולי שהמיעוט הוא דהשתא הוה שמיעה לטובה מכלל דתחלה לרעה”.

לא לחינם הסכימה רבקה שיבואו עליה הקללות, יעקב אבינו היה גלגול של אדם הראשון, בשער הפסוקים פרשת ויגש כותב רבנו האריז”ל שיעקב אבינו היה נשמתו של אדם הראשון [נפשו של אדם התגלגלה באברהם רוחו התגלגלה ביצחק. ונשמתו התגלגלה ביעקב ולכן הם נקראים אבות על שם שהם שייכים לאדם הראשון שהוא אב לכל הבאים אחריו יעקב בא לתקן את מה שפגם אדם הראשון .

מטעם זה כאשר נפגשו יעקב עם פרעה בפעם הראשונה, פרעה נדהם מהמראה המיוסר של יעקב, עד כדי כך שנפלטה מפיו השאלה בן כמה אתה ? יעקב עונה לפרעה נכון שהמראה שלי מטעה, אבל אני לא כזה זקן בסך הכל בן מאה ושלושים שנה : “ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה”, ובהקשר למראה שלו מסביר יעקב : “מעט ורעים היו ימי שני חיי”, המראה הוא תוצאה של הייסורים שהיו מנת חלקי כל אותם שנים, ואז מוסיף יעקב : “ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם”.

מה פירוש ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי ?

לאיזה אבות נתכוין יעקב ?

במסכת עירובין (יח:) אומר רבי ירמיה בן אלעזר, שכל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי, [אחרי החטא של האכילה מעץ הדעת], הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא [עד גיל מאה ושלושים שילד בדמותו ובצלמו] לאו כצלמו אוליד. ושואלת הגמ’ הרי היה רבי מאיר אומר: שאדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה ? ומתרצת הגמ’ שאין כוונה שבכונה הוליד שלא בדמותו וצלמו, אלא שבכל אותם מאה ושלושים שנה היה רואה קרי באונס.

כדי לתקן את אותו פגם של השחתת זרעו בשוגג, הוצרך יעקב אבינו שהיה גלגול של אדם הראשון לתקן על ידי אותם ייסורים מאה קשים שהיו מנת חלקו במשך מאה ושלושים שנה .

[בזוהר פרשת תולדות (דף קמב עמוד ב) כותב שבשעה שהלבישה רבקה את יעקב בבגדי החמודות שהיו בגדים שנטל עשו מנמרוד, שנמרוד נטלן מאדם הראשון, כאשר היה לובש אותם עשו, לא היו מריחין בהם כלום, אבל כאשר לבשם יעקב, מיד נתנו בגדים אלו ריח טוב, כמו הריח שהיו נותנים בשעה שהיה לובשם אדם הראשון, ומסביר הזוהר הקדוש שזה משום שכאשר לבשם יעקב אבינו חזרה האבידה לבעליה. עכ”ד והן הן הדברים].

בספר יחזקאל מובא שעל כיסא הכבוד חקוקות ארבעה דמויות, פני אדם, פני אריה, פני שור, ופני נשר. [עי’ בתוס’ מסכת יומא (נד:) ד”ה כרובים], במדרש אגדה בראשית (פרק כח) מובא שדמות האדם שחקוקה בכיסא הכבוד היא דמותו של יעקב אבינו. [וכן איתא במדרש שכל טוב בראשית (פרק לג) : “כי שרית עם אלהים, שזיו איקונין שלך חקוקה בכסא הכבוד”, וכן בתיקוני זוהר (תיקון כב) : “דיוקנו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד”]. ובפירוש הריקאנטי לספר בראשית (פרק כה) כתב  רמז לזה שבמה שנקרא יעקב אבינו “יושב אהלים”, שזה עולה בגימט’ יושב הכסא עיי”ש. וכן רמזו על הנאמר בספר בראשית (פרק כח פסו’ טז) : “וייקץ יעקב משנתו, ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי”. שאמר יעקב ידעתי שבמקום אלוקים שהוא כיסא הכבוד, יש “אכן” ראשי תיבות א’ריה כ’רוב נ’שר, אולם “אנכי” שגם אני יעקב שנרמז באות י’ של המילה אנכי, זה לא ידעתי.

ולכאורה צריך ביאור, שכן מין הראוי היה שהדמות שתהא חקוקה בכיסא הכבוד, תהיה דמותו של אדם הראשון, שהוא יציר כפיו של הקב”ה, מדוע נבחרה דוקא דמותו של יעקב אבינו להיות חקוקה כיסא הכבוד ?

אכן לפי דברי רבנו האריז”ל שיעקב היה גלגול של אדם הראשון, לא קשה מידי, שכן דמות יעקב אבינו היא דמותו של אדם הראשון ודמות אדם הראשון היא דמות יעקב אבינו, נמצא שהדמות שחקוקה בכיסא הכבוד היא אכן דמות אדם הראשון, וכן כותב רבי צדוק הכהן זצ”ל בספר פרי צדיק פרשת נח : “וזה סוד מה שנאמר : “ותמונת ה’ יביט”. דצורתו של יעקב חקוקה בכסא. שיעקב היה כאדם הראשון קודם הקלקול …” עיי”ש, כדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (פד.) : “שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון”, ובפירוש האור החיים הקדוש לספר במדבר (פרק טז פסו’ א) שאחר שפגם אדם הראשון באה נפש אברהם אבינו ונתלבנה באמצעות עשר נסיונות, וכל הפסולת התנקזה בישמעאל, ונשמת יצחק יצאה יותר מבוררת, וגם נשמת יצחק התלבנה במעשה העקדה, ונתברר ממנה הפסולת ונתנקז הכל עשו, ויצאה נשמת יעקב בלא שום דופי, פירוש שלא היה בו פסולת כאדם קודם שחטא” עכ”ל.

[במדרש בראשית רבה (פרשה כד) אומר רבי יעקב דכפר חנין : שי”ב השבטים היו צריכים לצאת מאדם הראשון שכתוב : “זה ספר תולדות אדם”, ז”ה בגימט’ עולה י”ב, אמר הקב”ה ב’ בנים נתתי לו ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו י”ב שבטים עיי”ש, אכן רצון זה של הי”ת נתממש ביעקב שהיה גלגול של אדם הראשון ממנו יצאו אותן י”ב שבטים שהיו צריכים לעמוד מאדם הראשון] .

מטעם זה זכה יעקב אבינו שלא שלטה בו מיתה, כדברי רבי יוחנן במסכת תענית שיעקב אבינו לא מת, מכל האבות זכה רק יעקב אבינו לבחינה זו, הטעם לזה הוא כיון שיעקב היה התיקון המושלם של אדם הראשון שהיה צריך לחיות לעולם, כפי שכותב הרמב”ן בהקדמה לספר תורת האדם : “תולדת האדם לחיות לעולם, ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם”. וכן כותב בדרשות ר”י אבן שועיב לפרשת בראשית שהכוונה היתה לחיות לעולם ולהיות כמלאכים, וזה שנאמר “כי ביום אכלך ממנו מות תמות”, היינו שתהיה בן מות כמש”כ הרמב”ן שם, וכיון שיעקב אבינו תיקן את הפגם שגרם לאותה תמותה הראוי הוא להיות חי לעולם .

בספר אמרי נועם (אות יג) מביא בשם הרב מגלה עמוקות זצ”ל שראשי התיבות של המילה “ויצא” שבפסוק ויצא יעקב מבאר שבע, הם ו’ירא י’עקב צ’ורת א’ עיי”ש.

וצריך לברר מקחו של צדיק, מה כוונתו בזה שראה יעקב אבינו צורת האות אל”ף, ולמה דוקא יעקב ראה צורת זאת האות, ולמה דוקא אות אל”ף ולא אות אחרת מהכ”ד אותיות ?

במדרש תנחומא פרשת ויצא (סימן א) איתא : “ילמדנו רבינו, ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה ? כך שנו רבותינו : ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט, לשלש הערים שבעבר הירדן, ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן, בורח בנפשו, ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב”ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום וכו’ ע”כ.

מבואר מדברי המדרש שביציאת יעקב אבינו מבאר שבע היה בחינה של גלות, אומנם נשלח יעקב מבאר שבע במצות אמו מחמת שעשו רצה להורגו, והלך לחרן במצות אביו כדי לקחת משם אשה מבנות לבן אחי אמו, אבל כל אלו היו הנסיבות, הסיבה שגלגלה את המצב שיעקב יקח את הברכות באופן כזה שעשו יבקש להורגו, וגם העובדה שיצחק אביו בחר לשלוח אותו בעצמו לקחת אשה מבנות לבן, ולא הסתפק בשליחת שליח להביא משם אשה כפי שנהג אברהם, היו כל אלה משום שמצד הדין היה מחוייב יעקב לגלות מבאר שבע כדין רוצח בשוגג שגולה ממקום מושבו לעיר מקלט.

אכן דברי חז”ל צריכים ביאור, מה השייכות של יעקב אבינו לפרשה של רוצח בשוגג, את מי רצח יעקב אבינו ? מתי זה קרה ? הרי גם בשעה שנפגש יעקב עם עשיו אחיו שבא כדי להורגו, אף שמצד הדין היה מותר לו להרוג את עשו, גם אז נאמר בתורה (פרק לב פסו’ ח) : “ויירא יעקב מאד וייצר לו”, ומפרש רש”י שהיה לו צער גדול מזה שנכפה עליו מצב בו הוא צריך לשפוך דם, א”כ איך יתכן לייחס ליעקב דין של רוצח בשוגג ?

במדרש תנחומא פרשת מסעי (סימן יא) על הפסוק : “זכור רחמיך ה’ וחסדיך כי מעולם המה”, אמר דוד : ריבונו של עולם, אילולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון, לא היה לו עמידה, שאמרת ליה כי ביום אכולך ממנו מות תמות, ולא עשית לו כן, אלא הוצאת אותו מגן עדן וחיה תשע מאות ושלשים שנה ואח”כ מת, ומה עשית לו ? גרשת אותו מגן עדן, שנאמר : “ויגרש את האדם”, ולמה נתגרש ? על שהביא מיתה על הדורות, והיה צריך למות מיד, אלא שרחמת עליו וגרשתו כדרך הרוצח חבירו בשגגה שגולה ממקומו ויושב בערי מקלט, לכך נאמר זכור רחמיך ה’ וחסדיך וגו’ עיי”ש

מפורש במדרש שאדם הראשון סולק מגן עדן, משום שהיה לו דין רוצח בשוגג, בזה דגרם מיתה לכל העולם על ידי החטא של האכילה מעץ הדעת, וכדין רוצח בשוגג הצריך גלות כך גלה אדם הראשון מגן עדן.

מעתה יובנו דברי המדרש תנחומא בפרשה, שיעקב יצא מבאר שבע לגלות כדין רוצח בשוגג, שכן יעקב היה גלגול של אדם הראשון, לכן היה צריך לעבור גם הוא גלות על ידי היציאה מבאר שבע, [בספרים איתא שהטעם ששהה יעקב בגלות כ”ב שנים, זה כנגד כ”ב אותיות שמהם מורכבים כל השמות של כלל ישראל שנכללים בעונש מיתה שנגזר על אדם הראשון]

בספר מגלה עמוקות פרשת תולדות כותב הרב זצ”ל שרבקה אמנו היתה גלגול של חוה אמנו, דבר זה רמוז בסופי התיבות של המילים : ויעתר יצחק “לה’ לנוכח אשתו”.

בספר של”ה הקדוש [תורה אור מסכת מגילה] כותב בשם הציוני פרשת תולדות, שעשיו הוא הנחש הקדמוני, כפי שתרגם אונקלוס את הפסוק : “ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה”, והוה עשו גבר נחשירכן, שזה אותיות “נחש ירך”, וכיון שהיה יעקב גלגול של אדם הראשון, ולכן יציאתו מבאר שבע לגלות שהיתה כדי לתקן את הפגם שנגרם מהחטא של אדם הראשון, נגרמה דווקא על ידי רבקה ועשיו, שהם חוה והנחש, שהם היו הגורמים לחטא של אדם הראשון.

על פי הקדמה זו יתבארו דברי הרב מגלה עמוקות זצ”ל, בהקדים שהאות אל”ף מורכבת משלושה אותיות האות וא”ו באמצע ועוד שני יודי”ן בשתי צדדיה, והמגלה עמוקות כותב שהאות ו’ שבאמצע האות א’ הייתה בתחילה ישרה וזקופה, ובעקבות חטאו של אדם הראשון נפגמה האות ו’ שבאלף ונתעקמה, [הטעם שנפגמה דווקא האות וא”ו הוא משום שעל ידי חטא האכילה מעץ הדעת גרם אדם הראשון מיתה לכל העולם, כידוע שההורג את הנפש נידון למיתה בסייף, רבנו האריז”ל כותב שמיתת סייף היא כנגד האות ו’ שבשם הויה, [ד’ מיתות בי”ד סקילה שריפה הרג וחנק, הם כנגד ד’ אותיות הויה, האות וא”ו היא כנגד המיתה הנקראת הרג, [כן איתא בתיקוני הזוהר (תיקון סט) שלאחר שהרג קין את הבל ושב בתשובה, נתן לו הי”ת אות כדי שלא ינזק, : “וישם ה’ לקין אות”, האות שנתן לו הי”ת מובא בתיקוני הזוהר היא אות וא”ו : “שוי עליה אות ו’ לשזבא ליה”. על ידי זה נסתלקה ממנו הקללה שניתקלל להיות נד בארץ וישב בארץ נוד. וכן כותב מוהרצ”א מדינוב זצ”ל בספר בני יששכר (מאמרי חודש אדר מאמר ו אות יד) שהאות ו’ היא אות אות חיים עיי”ש]. יעקב אבינו שהיה גלגולו של אדם הראשון, ותיקן את מה שפגם אדם הראשון, זכה לראות את האות אלף כצורתה קודם שנפגמה מכוח החטא.

לכן רבקה התאמצה מאוד שיעקב שהוא גלגול של אדם הראשון יקבל את הברכות מיצחק, כדי לתקן בכך את מה שהביאה על האדם קללות במה שהכשילה אותו באכילה מעץ הדעת, ומצד שני כיון שאדם הראשון חטא בכך שהוא שמע לקול אשתו, כעת יעקב צריך לתקן שמיעה זו לרעה על ידי שהוא ישמע לרבקה אמו שהיא גלגול חוה, לקיים מצות כיבוד אם

הנה עיקר המלחמה של עשיו שהוא הנחש הקדמוני ביעקב שהוא אדם הראשון היתה על התורה, כאשר נלחם שרו של עשיו עם יעקב במעבר יבק פגע בו ביעקב בכף ירכו שהוא המעמיד של כל הגוף, היינו שרצה לפגוע במעמיד של התורה, שלא יהיה מי שיתמוך בלומדי התורה ואז מימלא לא יוכלו לומדי התורה להתקיים.

בזוהר הקדוש פרשת וישלח מובא שהטעם שהתורה משתכחת זה מחמת שאין מי שמטיל מלאי לכיסם של תלמידי חכמים ואין הם יכולים להתקיים, וממשיך הזוהר שזה שקילל הי”ת את הנחש “על גחונך תלך”, מאי על גחונך תלך ? דאיתברו סמכין דיליה וקציצו רגלוי ולית ליה על מה דקאים, כד ישראל לא בעאן לסמכא ליה לאורייתא אינון יהבין ליה סמכין ושוקין לקיימא ולאתתקפא בהו.

כאשר שואל הי”ת את השטן בספר איוב “מאין תבוא” ? עונה לו השטן “משוט בארץ ומהתהלך בה”. וצריך ביאור מה זה הכפילות משוט בארץ ומהתהלך בה, מה ההבדל בין לשוט בארץ לבין להתהלך בה ?

מסביר בדרשות מורנו רבי אריה לייב צינץ זצ”ל (חלק ג דרוש כג) שתחילה הלך השטן שהוא הנחש על גחונו, כאשר ראה שאין תומכי תורה כראוי אזי קיבל רגליים וכבר יכל ללכת, וזהו “ומהתהלך בה”.

בסיפור של רבקה רוכבת על הגמל רמזה לנחש הקדמוני שעליו רכב הס”מ כאשר בא להכשיל את חוה, כעת רבקה שהיא גלגול של חוה, היא רוכבת על הגמל, וזה רומז שכעת היא שולטת על הס”מ להכניעו, הראיה לזה שהיא לא הלכה בדרכי אביה ואחיה שהיו רשעים גדולים, אלא למרות שגדלה בבית כזה הלכה בדרכי ה’ כהאבות והאימהות הקדושים.

ועוד נרמז בזה שהצליחה רבקה אמנו להכניע את קליפת הנחש הקדמוני קודם שנקצצו רגליו, כאשר היה עדיין בדמות הגמל.

לכן פירש רש”י שכוונת הפסוק שרבקה נפלה מעל הגמל היא שהפילה עצמה ולא נפלה בעל כרחה, כי מאחר שענין רכיבת רבקה על הגמל לרמוז על שליטתה על הנחש והכנעתו, לכן לא שייך לומר שנפלה מעל הגמל בעל כורחה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תולדות

כוחן של ריבוי תפילות

ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת  בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה, ויעתר יצחק לה’ לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה’ ותהר רבקה אשתו”.                          (בראשית פרק כה פסו’ כ – כא)

“וצלי יצחק קדם יי לקביל אתתיה ארי עקרא היא”.

(אונקלוס)

אונקלוס מתרגם את המילה “ויעתר” ויתפלל, [בספר תפארת שלמה פרשת נצבים כותב רבי שלמה הכהן רבינוביץ מרדומסק זצ”ל שיצחק אבינו היה עמוד העבודה, שהוא עמוד התפילה כדברי רבי יהושע בן לוי במסכת ברכות (כו:) שהתפלות הם כנגד התמידין. וכן אמרו במסכת תענית (ב.) : “ולעבדו בכל לבבכם”, איזו היא עבודה שהיא בלב ? הוי אומר זו תפלה. וכן אמרו בירושלמי מסכת ברכות (פרק ד הל’ א) “עבודה זו תפלה”, שכן נאמר בספר דניאל (פרק ו פסו’ יז) : “אלהך די אנת פלח ליה” וגו’, וכי יש פלחן בבבל, אלא על שם שהיה מתפלל, וכן דוד ע”ה הוא אומר בספר תהלים (פרק קמא פסו’ ב) : “תכון תפלתי קטורת לפניך”].

עשרים שנה עברו מנישואי יצחק עם רבקה עדיין לא זכו הם לבנים, בביתם של יצחק ורבקה דבר זה היה משמעותי ביותר, שכן לא מדובר רק בן רגיל, אלא במי שעתיד להמשיך את השלשלת של כלל ישראל שהתחילה מאברהם אבינו, לכן יצחק אבינו עמוד התפילה עומד בתפילה לזכות לבנים.

בפירוש הרשב”ם זצ”ל כאן מבואר שתפילת יצחק אבינו היתה בשביל רבקה אשתו, וצריך ביאור מדוע התפלל יצחק רק בשביל אשתו, הרי במסכת יבמות (סד.) אומר ר’ יצחק שגם יצחק אבינו עקור היה, שנאמר ויעתר יצחק לה’ לנכח אשתו, על אשתו לא נאמר אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו, וכן אמרו במסכת יבמות שם “מפני מה אבותינו היו עקורים ? מפני שהקב”ה מתאווה לתפילת צדיקים”. מבואר שגם אבותינו היו עקורים ובכללם גם יצחק אבינו, אם כן מדוע לא התפלל יצחק גם על עצמו שיזכה לבנים שימשיכו את השלשלת של בית ישראל ?

בפירוש הספורנו כאן כותב : “אף על פי שהובטח על הזרע שיירש, התפלל לאל יתברך שיתן לו אותו הזרע מזאת ההגונה הנצבת נכחו”.

בפרשת לך לך (פרק יז פסוק יט) אומר הי”ת לאברהם : “אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו”, הי”ת הבטיח לאברהם שיהיה ליצחק זרע, לכן לא ראה יצחק צורך להתפלל על עצמו, ברור היה לו שהי”ת יקיים את הבטחתו, רק שיתכן שהבטחה זו תתקיים מאשה אחרת, על כך התפלל יצחק, שהזרע שהוא עתיד לזכות לו יהיה מרבקה ולא מאשה אחרת. דברי חז”ל במדרש רבה (פרשה סג אות ה) שאמר יצחק : “רבש”ע כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו” והועילה תפילתו : “ויעתר לו ה’ ותהר רבקה אשתו”.

בספרי פרשת ואתחנן (פיסקא כו) מובאים עשרה לשונות שנקראת בהם התפלה, זעקה, שועה, נאקה, רינה, פגיעה, נפול, פילול עתירה, עמידה, חילוי. השם משמואל בפרשת ואתחנן (שנה תרעה) כותב שעשרה לשונות אלה של תפילה הם נגד עשרה הכוחות שבנפש ממטה למעלה, מכל העשרה לשונות השתמש יצחק אבינו בכוח הנקרא עתירה : “ויעתר יצחק לה'”.

וצריך ביאור מהו אותו כוח התפילה הנקרא עתירה, למה לא כתבה התורה במפורש ויתפלל יצחק נוכח אשתו כי עקרה היא, כמו שכותבת התורה בפרשת וירא (פרק כ פסו’ יז) : “ויתפלל אברהם אל האלוהים, וירפא אלוהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו”, וכן בספר במדבר (פרק כא פסו’ ז) אומרת התורה : “ויתפלל משה בעד העם”, למה כאן נקטה התורה לשון עתירה ואונקלוס מתרגם שיצחק התפלל ?

עתירה ריבוי תפילות

רש”י הקדוש כותב : “ואומר אני כל לשון עתר לשון הפצרה ורבוי הוא”, בפרשת וירא (פרק יט פסוק ג) מסופר שכאשר באו במלאכים אל לוט וביקש מהם לסור לביתו, לא הסכימו המלאכים לבקשתו ואמרו “לא כי ברחוב נלין”, לוט לא ויתר “ויפצר בם מאד ויסרו אליו ויבאו אל ביתו”. בפירוש הרד”ק כותב שלוט הרבה להם דברים ותחנות עד שנטו אליו ובאו עמו אל ביתו, כן הוא הפירוש של ויעתר יצחק שיצחק אבינו הפציר והרבה בתפילות, כן כותב הרש”י בפרשת וארא (פרק ח פסוק ה) שכל לשון עתר הרבות פלל הוא עיי”ש. [במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סג אות ה) אומר ר’ יוחנן אמר ששפך תפילות בעושר, ובפירוש יפה תואר שם כותב שהכוונה שיצחק אבינו הרבה להתפלל עתיר בארמית הוא עשיר].

יצחק אבינו לא התפלל רק תפילה אחת, אלא הרבה להתפלל, הוא הפציר בקב”ה פעם אחר פעם שיפקוד את רבקה אמנו. ואכן הועילו תפילותיו ומיד אומרת התורה : “ויעתר לו ה’ ותהר רבקה אשתו”, התפילה של יצחק אבינו התקבלה ורבקה אמנו נפקדה בתאומים.

ועדיין צריך ביאור מדוע היה צריך יצחק להפציר בתפילתו הרבה כדי לזכות לבנים, למה לא הספיקה לו תפילה רגילה להיפקד ?

יצחק אבינו היה צריך לשנות את הטבע

בזוהר הקדוש פרשת תולדות כותב : “ויעתר יצחק, דצלי צלותיה וחתר חתירה לעילא לגבי מזלא על בנין, דהא בההוא אתר תליין בנין דכתיב ותתפלל על ה’, וכדין ויעתר לו יי’, אל תקרי ויעתר לו אלא ויחתר לו, חתירה חתר ליה קודשא בריך הוא וקביל ליה וכדין ותהר רבקה אשתו” עכ”ל. מבואר בדברי הזוהר הקדוש, שכדי שיזכה יצחק אבינו לבנים, היה צריך לחתור חתירה, היינו ליצור מהלך חדש על ידי ריבוי התפילות, כזה שלא היה במציאות, וגם כאן צריך להבין מדוע היה זקוק יצחק אבינו למהלך מחודש כדי לזכות לבנים ?

במסכת סוכה (יד.) אומר רבי אלעזר למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר [שכתוב אצל יצחק אבינו ויעתר יצחק לה’, עתר הוא כלי שבו הופכים את התבואה] ? עונה רבי אלעזר : “לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממידת אכזריות למדת רחמנות”.

מידת האכזריות האמורה כאן הכוונה היא למידת הדין, היינו שמצד מידת הדין לא היו יצחק ורבקה ראויין להוליד, כדברי רב יודן בשם ר’ שמעון בן לקיש במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סג אות כא) “עקר מטרין לא היה לה, וגלף לה הקדוש ברוך הוא עיקר מיטרין”, מסביר המתנות כהונה שנעקר בית רחמה, במסכת יבמות (סד.) מדייקת הגמ’ ממה שנאמר “לנוכח אשתו” ולא על אשתו ששניהם עקורים היו עיי”ש.

לכן הוצרך יצחק אבינו לריבוי תפילות, בכוח תפילות אלה הוא חתר חתירה אל המקום המזל שבו תלויים הבנים, [כדברי רבא במסכת מועד קטן (כח.) חיי, בני, ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא], ורק אז זכה לבנים, כדברי ריש לקיש במדרש שם שבתפילותיו הפך יצחק אבינו את הגזירה.

 

המאריך בתפילתו אינה חוזרת ריקם

 

כעין זה אומר רבי חנינא במסכת ברכות (לב:) שכל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם ובספר חיי עולם חלק ב’ (פרק כח) מבאר מרן בעל קהילות יעקב זצ”ל שאין הכוונה רק למי שמתפלל תפילה ארוכה, אלא הוא הדין למי שמתפלל תפילה קצרה אבל חוזר מבקש על זה זמן רב בכל יום, שהוא בכלל המאריך בתפילתו עיי”ש.

אחת התוכחות של ישעיהו הנביא לכלל ישראל (פרק א פסו’ טו) שאם לא יעשו תשובה על מעשיהם הרעים, הוא לא ישמע את תפילתם גם אם ירבו להתפלל אליו : “ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפלה אינני שמע, ידיכם דמים מלאו”. משמע שבלא אזהרת הנביא מדרך המרבה בתפילה להיענות.

כן איתא במדרש שוחר טוב (מזמור כז) על הפסוק בספר תהילים : “קוה אל ה’, חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'”. אמר ר’ חייא בר אבא : אם נתפללת וחזרת ונתפללת, תהא מבושר שנשמעה תפלתך, והוא עתיד לעשות בקשתך, מה טעם, קוה אל ה’ חזק ויאמץ לבך, משום וקוה אל ה עכ”ל.

גם חנה נפקדה בכוח ריבוי התפילה

בספר שמואל א’ (פרק א פסו’ ב) אומר הנביא “ולחנה אין ילדים” ופירשו המפרשים שהיתה חנה עקרה [בפירוש אברבאנל זצ”ל לספר שמואל מבאר שלא היתה חנה עקרה בטבעה, והאל יתברך ברצונו ועל דרך נס מנע ממנה ההולדה, ולכן אמר ולחנה אין ילדים ולא אמר שהיתה עקרה].

גם חנה כמו האימהות הקדושות לא התייאשה, אלא הרבתה בתפילות לה’ והתחננה לפניו שיפקוד אותה, כדברי הנביא שם (פסו’ יב) : “והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה'”. סופה שזכתה לבן : “ויהי לתקפות הימים ותהר חנה ותלד בן”, ובירושלמי מסכת ברכות (פרק ד הל’ א) אומר ר’ חייא בשם ר’ יוחנן ר’ שמעון בן חלפתא בשם ר”מ מכאן שכל המרבה בתפלה נענה.

 

משה רבנו הרבה להתפלל להיכנס לארץ ישראל

בספר במדבר (פרק כ פסו’ יב) מסופר שאחר שהיכה משה בסלע במקום לדבר אליו, נגזר עליו בשבועה שלא יכנס לארץ ישראל : יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר  נתתי להם”. ובמדרש רבה פרשת וארא (פרשה ו אות ד) איתא “אין לכן אלא לשון שבועה”. אף על פי כן הרבה משה להתפלל כי ידע שבכוח ריבוי התפילות לצור מהלך חדש שיוכל להיכנס לארץ.

 

במדרש רבה פרשת ואתחנן (פרשה יא אות ו) מובא שהתפלל משה תפילות כמנין ואתחנן כדי לזכות להיכנס לארץ, ואכן תפילותיו הועילו, שהרי שהוצרך הקדוש ברוך הוא לצוות עליו אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה. וזאת משום שאם היה משה רבנו מוסיף להתפלל עוד תפילה אחת, היה הי”ת צריך להתיר את השבועה ולהכניסו לארץ ישראל.

 

[ובספרי פרשת ואתחנן (פיסקא כט) אמרו : “ומה משה שנאמר לו רב לך אל תוסף, לא נמנע מלבקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא, שאר בני אדם [שלא נאמר להם אל תוסף] על אחת כמה וכמה שצרכים להרבות בתפילה עיי”ש, ועוד אמרו במדרש תנחומא פרשת ואתחנן (אות ד) : “לימד משה את באי עולם, שלא יאמר אדם הואיל וחולה שלו מסוכן, ועשה דייתיקי, וחילק כל אשר לו, לא יתפלל עוד, אלא יתפלל, שאין הקדוש ברוך הוא פוסל תפלת כל בריה עיי”ש].

בספר מלכים ב’ (פרק ד פסו’ א) נאמר : “ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה’ והנשה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים”.

ובפירוש הרד”ק זצ”ל שם מבוא שבתרגום של תוספתא מובא שאשת עובדיה הנביא צעקה אל אלישע מאתים שישים וחמש פעם ולא השגיח בה, ואז הלכה לקברו של בעלה וצעקה בעלי היכן היא הבטחתך בשעה שנטית למות כאשר אמרתי לך על מי אתה עוזב אותי ואת שני בני, והשבת לי שהקב”ה הבטיח לך עזוב את יתומך ואני אקיימם, ואלמתך עלי הבטח, ועכשיו לא נמצא לנו ישועה, וגם היתומים צווחים ואומרים קבל אותנו אבא, והשיב לה עובדיה מקברו, לכי לאלישע עם מעט השמן שנותר לך והוא יברך אותך.

בספר ומתוק האור פניני הגראי”ל, כותב בשם מרן הגריא”ל שטיינמן זצ”ל, שרואים מכאן שאף אם לא נענה אדם בתפילתו יחזור ויתפלל עוד ועוד עד שיענה, שהנה אותה אשת עובדיה זעקה מאתיים פעמים ולא נענתה, אף על פי כן היא לא התיאשה והמשיכה לבקש ולצעוק עוד ועוד, כי לפעמים חסרה תפילה אחת לסך התפילות כדי לבטל את הגזירה.

אדם שמרבה בתפילה זוכה שתפילתו נשמעת מיד

חידוש גדול כותב הרב דוד שלמה אייבשיץ זצ”ל ובספר ערבי נחל פרשת וארא (דרוש א), אדם שהרגיל את עצמו להרבות בתפילות לפני הי”ת הרי הוא זוכה שבקשתו נעשית מיד כאשר מתפלל לפני הי”ת, ובזה ביאר את דברי דוד המלך עליו השלום בספר תהלים (פרק פו פסו’ ג) : “חנני ה’ כי אליך אקרא כל היום”. מבאר הרב זצ”ל שאמר דוד המלך עליו השלום לפני הי”ת, שיחון אותו מיד בלא שיצטרך להתפלל, וזאת משום “כי אליך אקרא כל היום”, הנני מקבל עלי שאליך אקרא כל היום, ולא ארפה עד אשר תצטרך לעשות בקשתי.

ריבוי הצרות משום שלא זועקים ומרבים בתפילה לה’

בספר ליקוטי אמרים (פרק י) כותב מרן החפץ חיים זצ”ל שכל הצרות הרבות הבאות עלינו שאיננו נצלים מהם המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפלה עליהם, כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקדוש ברוך הוא בודאי לא ישובו תפלותינו ובקשותינו ריקם, ולא יסתפק האדם במה שמתפלל השמ”ע ג”פ בכל יום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפלות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומקא דליבא, כי השלשה תפלות הם אצלו כבר שגורות בפיו ואינו נותן לב להם כ”כ, משא”כ אם יתבונן כל אדם בינו לבין עצמו ויעשה חשבון הנפש על מצבו ומעמדו, גודל עניותו וטרדותיו הרבות, ועל כולם הוא משתכר רק על לחם צר ומים לחץ ואזי ישפוך לבו כמים נגד השי”ת, והתפלה תצא אז בכונה עמוקה ובלב נשבר ורוח נמוכה, תפלה כזו בודאי לא תשוב ריקם עכ”ל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תולדות

יעקב ועשו

“ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו, ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם”.                                                     (פרק כה פסוק כה – כו)

 

“כשנולד עשו וראו אותו כאדרת שער, לא היו יודעים מה שם יקראו לו, באו בני אדם וקראו שמו עשו[32]. אבל יעקב, הב”ה קרא לו שם, שנ’ ויקרא שמו יעקב”.      (מדרש ילמדנו ילקוט תלמוד תורה בראשית אות קטו)

 

לפי דברי רבותינו עשיו היה צריך להיקרא עשוי ולא עשו, כמו כן יעקב היה צריך להיקרא עקב[33] ולא יעקב, וצריך ביאור מדוע הושמטה משמו של עשיו האות י’, ולמה ליעקב נתנה האות י’[34] ?

 

לאום מלאום יאמץ

תשע עשרה שנים עברו מאז נשא יצחק את רבקה, בכל השנים האלה הם לא זכו לבנים[35], אחר תשע עשרי שנים יצחק אבינו מתפלל אל ה’, מבקש שיזכה אותם בזרע של קיימא, ואחר עשרים שנה תפילתו נענית : ויעתר לו ה’, ותהר רבקה אשתו”.

 

תקופת ההיריון מספרת התורה, לא עברה על רבקה אמנו בקלות : בתוך רחמה היתה תכונה תמידית “ויתרצצו הבנים בקרבה”, רש”י הקדוש מסביר שכאשר היתה רבקה אמנו עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, וכאשר היתה עוברת על פתחי עבודה זרה היה עשו מפרכס לצאת[36].

 

המצב הזה לא נתן לה מנוח, עד כדי כך שהיא מתחרטת על ההיריון : “ותאמר אם כן למה זה אנכי”, האם שוה לסבול את צער העיבור בשביל כזה וולד אחד הפכפך ! היא קמה והולכת אל בית מדרשו של שם : “ותלך לדרש את ה'”, היא מבקשת לברר על טיבו של ההיריון, שיגידו לה מה יהא בסופה.

 

בית מדרשו של שם נאמר לה בשם ה’, שאין מדובר בוולד אחד, אלא : “שני גוים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר”, וכך היה : “וימלאו ימיה ללדת והנה תומם בבטנה”.

דברי התנא יהונתן בן עוזיאל

בתרגום יהונתן בן עוזיאל על דברי התורה : “ויצרוצצו הבנים בקרבה”, מתרגם : “ואדחיקו בניא במיעהא הי כגוברין עבדו קרבא”.

מבואר בדברי התרגום יהונתן, שהאיבה בין עשיו ליעקב לא החלה בהיותם בני שישים ושלוש, מחמת שיעקב לקח לעשיו הברכות במרמה, שם אולי התעצמה השנאה יותר, או קבלה לגיטימציה מבחינת עשיו, כבר בתקופת ההיריון, בהיותם עוברים, כבר אז התרחשה בתוך רחמה של רבקה אמנו מלחמה של ממש בין עשיו ליעקב.

 

הרמב”ן זצ”ל (פרק כה פסו’ כג) רואה בקרב זה של יעקב עם עשיו ברחם אימם סימן לבנים : “ויתכן שיאמר עוד, כי בעבור היותם שני גוים שונאים ונלחמים זה בזה, עשו בתחילת יצירתם מריבה, רמז למה שיהיה ביניהם בסוף” עכ”ד.

בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב) מסופר מה היה בסופו של הקרב, היה זה מיד ביציאתם של יעקב ועשיו לעולם : מה עשה יעקב אבינו ? אחז בעקב עשו להפילו, שנאמר וידו אחזת בעקב עשו. מכאן אתה למד, שאין בני עשו נופלים עד שיבא שריד מיעקב ויקצץ רגליו של עשו” עכ”ד.

ועדיין צריך לברר ! על מה נלחמו יעקב ועשיו, מה ביקש כל אחד מהם להשיג בהכנעת השני ?

אכן המאבק של יעקב ועשיו לא היה מאבק סתמי אלא מאבק על השליטה וההנהגה של העולם, עשיו סימל את התגלמות הצד הרע בעולם,[37] רצונו לשלוט על הנהגת העולם, ולהוביל את כל האנושות לטביעה בענייני החומר, מנגד עמד יעקב שהוא סימל את צד הקדושה, הוא נקרא יושב אהלים, ובמדרש[38] פירשו שני אהלים, בית מדרשו של שם, ובית מדרשו של עבר, והוא נקרא עמוד התורה[39] שעבודתו היתה להקים את בית ישראל, העם שעתיד לממש את סיבת הבריאה, בקבלת התורה בהר סיני,[40] ולתקן עולם במלכות שדי, ולזה עיקר ההתנגדות של עשיו הרשע, לבטל את ישראל מן התורה, כי רק על ידה בא לנו כוח התגברות עליו, כדברי רבי יהושע בן לוי במסכת קידושין (ל:) : “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו, שנאמר: אלהים לא יעזבנו בידו. ומסביר רבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל בספר צדקת הצדיק [אות קפז] שהעזר והסייעתא הוא על ידי דברי תורה שמאיר לו. וכדברי חז”ל שם בגמרא : “כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, … ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו[41].

 

מעת עמדו על דעתו, עשיו נצמד ליצחק אביו, הוא לא עזב אותו לרגע אחד, הוא היה המוציא והמביא בכל מה שקשור ליצחק אביו, הכל עבר דרכו, מטעם זה הוא גם כיבד את אביו בצורה יוצאת דופן, ואף דאג להראות לו פנים של מי שמדקדק במצות, ואת כל זה הוא עשה למטרה אחת, כדי שבבא העת, כאשר יבקש יצחק למנות לו ממשיך, יהיה זה הוא שימונה לתפקיד, כך חשב עשיו יוכל לסכל את התכנית של כלל ישראל שעתיד לצאת מיעקב.

אכן בהגיע הזמן, עשיו נקרא אל אהל אביו, שם בינו לבינו הוא מבשר לו שרצונו להעניק לו את הברכות, במילים להעביר לו את שרביט ההנהגה אחריו.

אי אפשר לתאר את השמחה שאחזה בעשיו באותם רגעים, העמל והיגיעה כל השנים היה משתלם, הוא חכך את ידיו בהנאה ומיהר להביא לאביו מטעמים על מנת שיוכל לברך על המוגמר.

דבר אחד לא ידע עשיו, שבאותו הזמן שבו שהה ביחידות עם יצחק אביו, באותה שעה בדיוק, נתגלה לאמו הנביאה ברוח הקודש כל תוכן השיחה בניהם, וכאשר הוא היה עסוק בציד, היא דאגה לסכל את התוכנית של יצחק, ושלחה את יעקב אל אהל יצחק אביו לקבל את הברכות במקומו.

 

כאשר חזר עשיו אל אהל יצחק, כבר היה מאוחר, הברכות כבר נתנה למי שראוי להן באמת, והממשיך של אברהם ויצחק הוכתר, כאשר כל זה מעוגן בסכמה של יצחק, שבינתיים נחרד[42] לגלות על התרמית של עשיו כל השנים וחתם את דבריו במילים : “גם ברוך יהיה”.

 

עשיו לא ידע את נפשו מרוב צער, כגודל הצפייה כך גדלה האכזבתו, עבודה המאומצת של שנים רבות הלכה לטמיון, הוא לא הצליח להתגבר על יעקב, בליבו הוא נשבע לנקום ממנו על המרמה : “יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”[43], שוב מגלים לרבקה ברוח הקדש על כוונותיו הזדוניות של בנה הגדול, והיא ממהרת לדאוג שיעקב יברח מן המקום מיד.

 

הבריחה של יעקב מבית אביו הכעיסה גם היא את עשיו, שוב יעקב חומק לי מבין הידים, הוא ממהר לשלוח אחריו את בנו אליפז עם ציווי מפורש להורגו את יעקב, אך גם מזה ניצל יעקב בדרך נס[44], והוא מצליח להגיע לחרן, אל ביתו של דודו לבן אחי אמו.

 

עשיו מנסה להבין מה לא עבד ? למה הוא לא הצליח להתגבר על יעקב ?

 

הוא מעלה אפשרות שכוחו של יעקב גדול משלו, יעקב השתייך למידת התפארת, מידה הכלולה משתי כוחות משולבות, מידת החסד ומידת הגבורה, הוא עשיו קיבל מאביו את הצד הרע של מידת הגבורה, אבל אין לו את העזר של מידת החסד, ואז מבריק במוחו רעיון.

 

“וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה”.                                    (בראשית פרק כח פסו ח -ט)

 

על פניו מדובר במעשה תמים, לראשונה שומע עשיו שבנות הכנעני רעות בעיני אביו[45], לכן הוא הולך אל ישמעאל, ולוקח את מחלת בתו לאשה.

אלא שלפי זה קשה ! אם אכן היה רצון אביו חשוב בעיניו, היה לו לגרש את נשיו הראשונות שהיו לא לרצונו, אבל הוא לא עשה כן אלא, נשא את מחלת בת ישמעאל “על נשיו לו לאשה”, כותב רש”י הקדוש שהוסיף רשעה על רשעתו, שלא גירש את הראשונות”.

אם כן צריך להבין ! למה הלך עשיו לקחת את בת ישמעאל, הרי היו לו כבר נשים, ונולדו לו מהן ילדים, והוא כבר היה בן שישים ושלוש [46]אז מה לו ללכת לשאת עוד אשה על נשיו ?

זאת ועוד צריך ביאור, למה בחר לקחת אשה נוספת דוקא מבנות ישמעאל, למה לא הלך גם הוא לחרן כמו יעקב ולקח לו אשה ממשפחת אמו ?

זהו ! שלא מדובר במעשה תמים, לא לחינם הלך עשיו דוקא אל ישמעאל, החיבור של עשיו אל ישמעאל כותב המגלה עמוקות זצ”ל בפרשת ויצא, מעשה מתוך מחשבה של עשיו, שישמעאל שנולד מאברהם קיבל ממנו את בחינת החסד מהצד הרע [מצד הקליפה], על ידי החיבור שלו עם ישמעאל חשב עשיו יקבל את הבחינה של התפארת מצד הרע, ואז יוכל להתגבר ועל יעקב אחיו ולהכניעו[47].

דבר זה רמוז במילים “וילך עשו”, הליכה היא ברגלים, ובספר הליקוטים פרשת כי תצא כותב רבנו האריז”ל, שגלות אדום וישמעאל הם כנגד הירכים, ולכן הם שתים. ולכן גם נתארכה גלות זה, כי היא כנגד הירכים, שהם ארוכים עיי”ש[48], גם עשיו הבין שלבדו לא יוכל להתגבר על הבחינה של יעקב ולהכניעו, כמו אדם שלא יכול ללכת טוב על רגל אחת, לכן התחבר עם ישמעאל כדי לחבר את שני רגלי הקליפה, וכך יוכל להתגבר על יעקב.

מעתה מובן הטעם שלקח הקדוש ברוך הוא את האות יו”ד משמו של עשיו, שהיו צריך להיקרא “עשוי”, ונתנה ליעקב שהיה צריך להיקרא “עקב”, ונקרא שמו יעקב, להורות שבחינת יעקב אבינו גדולה וחזקה לבטל אפילו את צירוף שני הקליפות הקשות שור וחמור, ובספר שבילי פנחס [פרשת לך לך תשע”ט עמו’ לח] כותב הרב שליט”א זה רמוז בשם יעקב שהוא ר”ת [למפרע] ב’יטול ק’ליפת ע’שו י’שמעאל עיי”ש ודפח”ח.

עיקר ההתגברות על ישמעאל ועשו רק מכח עסק התורה

והנה כוחו של יעקב אבינו להתגבר ולהכניע קליפות אלה היה רק מכח היותו בן תורה, שנקראת תפארת[49] שהיא מדתו של יעקב אבינו, נתקיימו בו דברי רבותינו במסכת קידושין (ל:) “… ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו”, שזה כולל גם את ישמעאל שנאמר עליו “ידו בכל”, וגם את עשיו שנאמר עליו “והידיים ידי עשו”[50], ובכח התורה הקדושה לשבר כל הקליפות ולבטלן, כפי שאמר בלעם לאומות העולם[51] : “לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן, אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחן אביהן ואמר להם, הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידים ידי עשו.

במקום אחר הזכרנו מה שכותב בחידושי החתם סופר פרשת לך לך (פרק טז פסו’ יב) בשם השל”ה הקדוש שעצה להינצל מקליפת ישמעאל, רמוזה בדברי המלאך להגר : והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו”. ידו בכל ויד כל בו, וזה לשון החתם סופר שם : “ראיתי בשל”ה כי בכל מכל כל, בכל יש בו תערובות, כי בי”ת ב’כל משמע בכל ולא הכל, כמו כי ביצחק יקרא ולא כל יצחק, וה”נ דכוותי’, וכן מכל משמע מקצת כל ולא כלו, אך יעקב נתברך יש לי כל, בלי תערובות. ונראה הרמז אמר ידו בכל, כל שיש בו תערובות קליפות בקדושה המרומזת בתיבת בכל, אז יד ישמעאל שולט בו, וזה ידו בכ”ל וגו’, אמנם כשיתקנו ישראל דרכיהם ויבררו הקליפות וישאר קדושה ברורה, אזי יד כל בו מושלת על עשו וישמעאל עכ”ל.

ונראה בזה שאצל יעקב אבינו נאמר הלשון כל, כי הוא בחינת התורה שהיא כוללת הכל, כדברי האור החיים הקדוש בפרשת כי תבוא (פרק כו פסוק ח) “כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם”, זו העצה המועילה לבטל קליפת ישמעאל על ידי שנאחוז במידתו של יעקב אבינו תפארת זו תורה, לעסוק ולעמול בה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תולדות

כוחה של תפילה

“ויעתר יצחק לה’ לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה’ ותהר רבקה אשתו”.

(בראשית פרק כה פסוק כא) :

לנכח בשביל

(רשב”ם)

במדרש רבה פרשת נצבים (פרשה ח אות א) אומר ר”א רצונך לידע כוחה של תפלה, אם אינה עושה כולה חציה היא עושה, קין עמד על הבל אחיו והרגו יצאה גזירה “נע ונד תהיה בארץ”, מיד עמד ונתוודה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר “גדול עוני מנשוא”, אמר לפניו, רבש”ע כל העולם אתה סובל ולעוני אי אתה סובל, כתבת נושא עון ועובר על פשע סלח לעוני שהוא גדול, מיד מצא חסד לפני הקדוש ברוך הוא ונמנע ממנו נע חצי הגזירה, שכן כתיב (וישב בארץ נוד מכאן אתה למד שגדולה התפלה לפני הקדוש ברוך הוא” עכ”ל המדרש.

[בספר דברים כאשר הוכיח משה את בני ישראל על חטא העגל, בין הדברים (פרק ט פסו’ כ) אומר משה : “ובאהרן התאנף ה’ מאד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההוא”, רש”י הקדוש כותב שהכוונה להשמידו היא כלוי בנים רח”ל, והועילה תפלתו של משה לכפר מחצה, ומתו שנים נדבר ואביהו, ונשארו השנים אלעזר ואיתמר עיי”ש].

ובעיקר דברי ר”א יש לעיין שאם רצונו להראות את כוחה של התפילה, למה הוכיח כן ממה שהועילה תפילתו של קין לבטל חצי מהעונש שהושת עליו, מדוע לא הביא ר”א ראיה על כוחה של התפילה מכך שהועילה תפילתם של יצחק ורבקה שהיו עקורים לזכות לבנים, אף שמצד הטבע לא היו ראויים להוליד, כדברי רב יודן בשם ר’ שמעון בן לקיש במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סג אות כא) “עקר מטרין לא היה לה, וגלף לה הקדוש ברוך הוא עיקר מיטרין” עיי”ש, ומכאן מוכח שבכוחה של התפילה לבטל את הגזירה לגמרי, לעשות הכול ולא רק מחצה ?

גם תפילה שלא מתקבלת פועלת משהו

בספר בד קדש פרשת תולדות כותב הגרב”ד פוברסקי שליט”א שר”א שהעובדה שיש בכוח התפילה לבטל גזירות ולשנות את הטבע הוא דבר שהטביע הי”ת בטבע הבריאה, כך כותב רבנו בחיי בפרשה שגדולה התפילה מאד ואפילו לשנות ולהפוך את הטבע, במסכת סוכה (יד.) אומר רבי אלעזר תפלתן של צדיקים נמשלה לעתר [כלשון הכתוב ויעתר יצחק לה’, עתר הוא כלי שבו הופכים את התבואה] ? עונה רבי אלעזר : “לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממידת אכזריות למדת רחמנות”.

במסכת קידושין (כט:) מספרת הגמרא שבבית מדרשו של אביי היה נחש בעל שבע ראשים שהיה מזיק בבאי בית המדרש, באחד הימים שמע אביי שרב אחא בר יעקב עומד להגיע לעיר, ביקש אביי מתושבי המקום שאף אחד לא ייתן לו אכסניה בביתו, כך יאלץ רב אחא בר יעקב ללון בבית המדרש, והוא יתגבר על אותו מזיק, ומספרת הגמ’ שאכן רב אחא בר יעקב נשאר בבית המדרש ונגלה אליו אותו מזיק, ורב אחא כרע כנגדו ז’ כריעות ובכל כריעה נפל אחד מראשיו של אותו נחש, רב אחא הבין שהדבר היה מתוכנן, בבוקר למחרת הוא ניגש אל אביי ושאל אותו מדוע סיכן אותו ?

בחידושי אגדות שם שואל המהרש”א זצ”ל איך הכניס אביי את רב אחא למקום סכנה על הספק שמא יתרחש לו נס, וגם אם יתרחש לו נס הוא גורם שינכו לרב אחא בר יעקב מזכיותיו, כדברי רבי ינאי במסכת שבת (לב.) שכל מי שעושין לו נס מנכין לו מזכיותיו ? ומתרץ המהרש”א זצ”ל דודאי סמך אביי על חסידותו ושמתוך תפלתו לא יהיה ניזוק ויהרוג את המזיק ואין זה מקרי נס עכ”ד.

מפורש בדברי המהרש”א זצ”ל שכאשר אדם מתפלל בעת צרה והוא ניצול ממנה, שאין זה בגדר נס, ולא מנקים לו מזכויותיו בעבור זה, כי כך קבע קבע הי”ת בטבע הבריאה שתפילה שמתקבלת פועלת.

ובספר עלי שור חלק א’ מביא הגר”ש וולבה זצ”ל, שבאחד ממכתביו של הגאון רבי עקיבא איגר זצ”ל הוא כותב לממוען : “על דבר שביקשני להתפלל עבור חולה, התפללתי ולא נעניתי, אולי היתה איזו טעות בשם” עכ”ל.

פשוט היה לו לרבי עקיבא איגר זצ”ל שאם מתפללים כראוי אזי התפילה צריכה להישמע, קשה לפרש את דבריו “ולא נענתי”, שמחמת גדלותו בתורה וקדושתו הנוראה היה ראוי להיענות, כידוע שהיה הגאון רבי עקיבא איגר לא רק גאון בתורה אלא גם ואולי בעיקר היה גאון במידות, ועל כולם מידת הענוה שהיא טובה מכל המידות טובות, אלא ודאי שהיה פשוט לגאון רבי עקיבא איגר זצ”ל שאם מתפללים צריכים להיענות, ומשלא נענה תלה את הדבר בטעות בשם החולה.

אם כן מכך שהועילה תפילתם של יצחק ורבקה לבטל את הגזירה ולשנות את הטבע וזכו לבנים אומנם יש ראיה על “טבעה של התפילה”, אבל אין מכך ראיה על “כוחה של התפילה”.

לא כן קין שהתפלל לבטל את הקללה של נע ונד תהיה בארץ ותפילתו לא נענתה, שהרי לא התבטלה ממנו הקללה, כי הי”ת חפץ להענישו על הריגת הבל אחיו, ובכל זאת הופחת לו חצי מהעונש מחמת התפילה שהתפלל, וזה ראיה על כוחה של התפילה, שאף במקום שאינה ראויה להתקבל, מכל מקום היא פועלת ואינה שבה ריקם.

גם תפילה אחת פועלת

עוד נראה לבאר בהקדים מה שמפרש רש”י הקדוש את הפסוק ויעתר יצחק לה’ : “ואומר אני כל לשון עתר לשון הפצרה וריבוי הוא”, [בפרשת וירא (פרק יט פסוק ג) מסופר שכאשר באו במלאכים אל לוט וביקש מהם לסור לביתו, הם סירבו לבקשתו ואמרו לו “לא כי ברחוב נלין”. לוט לא ויתר אלא : “ויפצר בם מאד ויסרו אליו ויבאו אל ביתו”. בפירוש הרד”ק שם כותב שלוט הרבה להם דברים ותחנות עד שנטו אליו ובאו עמו אל ביתו, כן הוא הפירוש של ויעתר יצחק, שיצחק אבינו הפציר והרבה בתפילות], כן כותב הרש”י בפרשת וארא (פרק ח פסוק ה) שכל לשון עתר הרבות פלל הוא עיי”ש. [במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סג אות ה) אומר ר’ יוחנן אמר ששפך תפילות בעושר, ובפירוש יפה תואר שם כותב שהכוונה שיצחק אבינו הרבה להתפלל עתיר בארמית הוא עשיר].

לדעת חז”ל יצחק אבינו לא התפלל רק תפילה אחת, אלא הרבה להתפלל, הוא הפציר בקב”ה פעם אחר פעם שיפקוד אותו ואת רבקה. אם כן אפשר שלכן הועילו תפילותיו, וכבר אמר רבי חנינא במסכת ברכות (לב:) שכל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם, ובספר חיי עולם חלק ב’ (פרק כח) כותב מרן בעל קהילות יעקב זצ”ל שאין הכוונה רק למי שמתפלל תפילה ארוכה, אלא גם למי שמתפלל תפילה קצרה אבל חוזר מבקש על הדבר זמן רב ובכל יום, שגם הוא בכלל המאריך בתפילתו שתפילתו נשמעת עיי”ש.

[אחת התוכחות של ישעיהו הנביא לכלל ישראל (פרק א פסו’ טו) שאם לא יעשו תשובה על מעשיהם הרעים, שהקדוש ברוך הוא לא ישמע את תפילתם גם אם ירבו להתפלל אליו : “ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפלה אינני שמע, ידיכם דמים מלאו”. משמע שבלא אזהרת הנביא היינו נענים כי מדרך המרבה בתפילה להיענות. כן איתא במדרש שוחר טוב (מזמור כז) על הפסוק בספר תהילים : “קוה אל ה’, חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'”. אמר ר’ חייא בר אבא : אם נתפללת וחזרת ונתפללת, תהא מבושר שנשמעה תפלתך, והוא עתיד לעשות בקשתך, מה טעם, קוה אל ה’ חזק ויאמץ לבך, משום וקוה אל ה’ עכ”ל.

ר”א ביקש להראות לנו מהו כוחה של תפילה אחת בודדה, שגם היא יש בכוחה לפעול ולשנות את הגזר דין, גם אם לא את כולו אז את חציו, לכן הביא ר”א ראיה מקין שאף שהתפלל רק תפילה אחת, בכל זאת פעלה תפילתו לבטל ממנו חצי מהעונש שהושת עליו.

אפילו תפילה של רשע נשמעת

עוד נראה לבאר על פי דברי במסכת סוכה (יד.) אומר רבי אלעזר תפלתן של צדיקים נמשלה לעתר [כלשון הכתוב ויעתר יצחק לה’, עתר הוא כלי שבו הופכים את התבואה] ? עונה רבי אלעזר : “לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממידת אכזריות למדת רחמנות”.

מבואר שתפילת יצחק ורבקה הועילה להם לשנות את הטבע מחמת שהיו שתיהם צדיקים, וכדברי הגמרא במסכת יבמות (סד.) שהאבות היו עקרים משום שהקב”ה מתאוה לתפילתם של צדיקים.

רצונו של ר”א היה להוכיח על כוחה של תפילה, שגם אם היא נאמרת ממי שאינו צדיק, ואפילו חוטא גם אז יש בכוחה לפעול, כמו שהאריך רבי משה אבן מכיר זצ”ל בספר סדר היום [כוונת שמונה עשרה ברכות] : “כי הוא שומע תפלת כל פה בין ראוי בין אינו ראוי, כדכתיב קרוב ה’ לכל קוראיו וגו’, ואומר ושמעתי כי חנון אני ודרכו להיטיב עם כל בריותיו, ובפרט למתחננים לפניו בהכנעה ובכבידת ראש ובפרט אם יבכה לפניו שודאי לא תשוב ריקם, ואפילו יהיה מלא עבירות, כי שערי דמעה לא ננעלו ולא תשוב ריקם” עכ”ל.

וכן מצינו בפרשת קורח שאחר שהוסכם להביא קטורת לבדוק במי בחר ה’, אם בקרח ועדתו או במשה רבנו, משה רבנו התפלל תפילה מיוחדת וביקש מאת הי”ת : “אל ה’ אל תפן אל מנחתם”. ומפרש הרמב”ן זצ”ל : שהתפלל משה רבנו שהי”ת לא ישמע את תפילתו של קרח בעת ההיא, הרי לנו שאפילו אדם רשע כמו קרח שחלק על השכינה, [בירושלמי מסכת סנהדרין פרק חלק (הל’ א) אומר רב שקרח היה אפיקורס], אפילו הכי היה צריך משה להתפלל תפילה מיוחדת שלא תשמע תפילתו, כל שכן מי שלא הגיע לדרגות אלה שתפילתו רצויה ומקובלת.

כן מצינו במנשה מלך יהודה, אשר בימי מלכותו מילא את ירושלים בכל התועבות שבעולם, עד שהוגדשה הסאה, ה’ דיבר אליהם שיעשו תשובה והם לא הקשיבו, אז אומר הפסוק בדברי הימים ב’ (פרק לג פסוק יא) : “ויבא ה’ עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחחים ויאסרהו בנחשתים ויוליכהו בבלה”.

ובירושלמי מסכת סנהדרין (פרק י הל’ ב) “א”ר לוי, מולא של נחושת עשו לו ונתנו אותה בתוכה, והיו מסיקין תחתיו, כיון שראה שצרתו צרה, לא הניח ע”ז בעולם שלא הזכירה, כיון שלא הועיל לו כלום אמר, זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת : “בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו, כי אל רחום ה’ אלהיך, לא ירפך, ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם”. הרי אני קורא אותו, אם עונה אותי מוטב, ואם לאו הא כל אפייא שוין.

עוד מובא בירושלמי שם : “והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך הוא, והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, אדם שעבד ע”ז והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה ?  אמר להן אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה.

מה עשה לו הקדוש ברוך הוא ! חתר לו חתירה מתחת כיסא הכבוד שלו ושמע תחינתו, הדא היא דכתיב [דברי הימים ב לג יג] ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו. ובמסכת סנהדרין (קג.) אומר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב וישמע אליו ויחתר לו, ויעתר לו מיבעי ליה ? מלמד שעשה לו הקדוש ברוך הוא כמין מחתרת ברקיע, כדי לקבלו בתשובה, מפני מדת הדין, הרי לנו שאפילו אדם רשע כמנשה מלך יהודה, שהרשיע כל כל, שמלאכי השרת סתמו בעד תפילתו, שהם ביקשו מהי”ת שלא יקבל את תפילתו, בכל זאת כאשר התפלל מנשה הועילה תפילתו לשבר את מידת הדין והשיבו לכסא מלכותו בירושלים.

לכן הביא ר”א ראיה מקין, שאף שחטא קין בחטא חמור של הריגת הבל אחיו, בכל זאת כאשר התפלל וביקש מהי”ת שישא את עוונו ויסלח לו, עשתה תפילתו פירות ובטלה ממנו חצי מהעונש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תולדות

רשעותו של עשו

בירושלמי מסכת נדרים (פרק ג הל’ ח) אומר רבי אחא בשם ר’ חונא, עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו, ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, והקב”ה גוררו ומוציאו משם, מה טעמא ? “אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קנך, משם אורידך נאם יי”. ואין כוכבים אלא צדיקים, כמה דאת אמר “ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד” ע”כ.

 

ויש להבין במאמר זה, ראשית איך הצליח עשו הרשע להיכנס לתוך גן עדן, לשבת שם יחד עם הצדיקים, אף אחד לא העיר לו על כך, עד שבא הקדוש ברוך הוא וגרר אותו משם ?

מדוע היה צריך הקב”ה לגרור את עשו ולהוציא אותו מגן עדן בעצמו, למה לא הוציאו אותו משם הצדיקים עצמם ?

כמו כן צריך ביאור, מה גרם לעשו לחשוב שהוא ראוי להיות בגן עדן יחד עם הצדיקים, כאשר כל ימיו היו רצופים במעשים רעים, ההיפך ממעשיהם של הצדיקים היושבים שם ?

מהותו של עשיו היתה : “איש יודע ציד איש שדה”, רש”י מפרש שאומנות הציד של עשיו לא הסתכמה בציד של חיות בלבד, בלשונו החלקלקה היה עשו צד ומרמה את אביו, בפיו, הוא היה מעמיד פני צדיק ושואל את אביו איך מעשרים את המלח ואת התבן ?

התורה אומרת ששאלות אלו גרמו ליצחק לאהוב את עשיו : “ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו”, אם התורה כותבת שיצחק אהב את עשיו, ברור שמדובר באהבה אמתית, מה גם שמהפסוק משמע שאהב יצחק רק עשו, [אכן בספורנו מפרש ויאהב יצחק “גם” את עשיו, היינו שעיקר אהבתו של יצחק אכן הייתה ליעקב שהיה יושב אהלים, בנוסף לזה הוא אהב גם את עשיו, אבל פשטות הפסוק לא משמע כן].

על פניו הדבר נראה תמוה שיצחק ילך שולל אחר עשו, היתכן שכמה שאלות יגרמו ליצחק אבינו לטעות בעשו ולחשוב שיש בו ממש ?

מה גם שדמותו של עשו כפי שהיא מצטיירת מדברי חז”ל מעלה תמונה של רשע גדול, וקשה לומר שיצחק אבינו לא ידע מזה.

הלא בשעה ששלח את עשו להביא לו מטעמים כדי לברכו, ציוהו יצחק (פרק כז פסוק יג) : “ועתה שא נא כליך תלייך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד”. רש”י הקדוש מביא בשם חז”ל שאמר יצחק לעשיו : “חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבילה”, מפורש אם כן שיצחק ידע מיהו עשו, אם היתה צדיק בעיניו לא היה חושדו שיאכילנו נבילה ?

גם במה שאמר יצחק לעשיו : “וצודה לי ציד”, מפרש רש”י שציווה אותו שיקח מן ההפקר ולא מן הגזל, הרי שהחזיק יצחק את עשיו כגזלן ?

כאשר נכנס יעקב לאהל יצחק לקבל את הברכות, שואל אותו יצחק בחושבו שהוא עשיו : מה זה מהרת למצוא בני ? יעקב משיב לעשיו : “כי הקרה ה’ אלוקיך לפני”, רש”י מביא את דברי המדרש שאמר יצחק בליבו : “אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר כי הקרה ה’ אלוהיך”, דבר זה גרם ליצחק לחשוב שהוא יעקב ולא עשיו, ואם עשיו היה מוחזק לצדיק מדוע לא היה שם שמים שגור על פיו .

בתחילת הפרשה מסופר שעשיו הגיע מן השדה עייף, בילקוט שמעוני פרשת תולדות (רמז קיא) מובא שעשיו הביא עמו כת של פריצים ואמר להם, באו נאכל משל יעקב ונשחק עליו, עשו נכנס לאהל יעקב ומבקש מיעקב : “הלעיטני נא מן האדום אדום הזה”, יעקב הסכים לא לפני שעשיו יסכים עשו למכור לו את הבכורה, מה טיבה של עבודה זו התעניין עשיו ? יעקב הסביר לו שהיא עבודה שכמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו : אלו הן שבמיתה שתויי יין, ופרועי ראש. אם כך אמר עשיו, כיון שאני הולך למות על ידה, אין לי חפץ בה.

כל מי ששמע את הנימוק של עשיו לכך שויתר על הבכורה, התפעל מאד היראת החטא של עשיו, הוא מוכן לוותר על התפקיד הרם ביותר, לשרת לפני הי”ת, וכל זה מחשש שיכשל במילוי תפקידו, יצחק אבינו אומר המהר”ל בגור אריה ראה את עשיו בנו הולך בדרכו ועובד ה’ מיראה, “פחד יצחק”, [מכאן אגב גם באה אהבתו של יצחק לעשו כיון שהיה אחוז במידתו].

ככזה טען יצחק אבינו לא מתאים לו להזכיר שם שמים, העובד מיראה אינו רגיל להזכיר שם שמים, הוא מתיירא מפני שמו הגדול ונבהל מפניו, לכן ביקש לברר אם אכן מדובר בעשיו על ידי מישושו.

כאשר שאל עשו את יצחק אביו איך מעשרים את התבן ואת המלח, יצחק הבין שודאי לעשו שהמלח אף שאינו מאכל בפני עצמו, מכל מקום חייב הוא במעשר מכוח היותו דבר המתבל את האוכל ונותן בו טעם, כך גם התבן אף שאינו מאכל, אך מכוח היותו שומר לפרי מסתבר שיש לחייבו במעשר כמו הפרי עצמו, שאלתו נסובה רק סביב הנידון איך וכיצד מעשרים דברים אלו.

גם כאשר ציווה יצחק את עשיו והזהירו שלא יאכילנו נבילה, מבאר המהר”ל שלא חשדו יצחק שהוא אינו בודק את הסכין לפני השחיטה, רק שביודעו גודל מסירות נפשו למצות כיבוד אף ואם חשש שמא מתוך שימהר לעשות דברו, ימהר בבדיקת הסכין ולא יבדוק במתינות ובכוונת הלב, ועל זה הזהירו שיבדוק במתינות ובכוונת הלב.

כעין זה מפרש המהר”ל את הציווי של יצחק לעשיו שלא יטול מן הגזל, שאין הכוונה שחשדו שיקח מן הגזל ממש, אלא הזהירו שלא ייקח מן הסמוך לעיר שאסרו חכמים ליקח מהם עד שיעור מיל מין העיר משום ספק גזל, וחשש יצחק שמא מחמת להיטותו יעלה בדעתו שמשום מצות כיבוד אב ואם ידחה איסור דרבנן זה, ולכן הזהירו שירחיק ולא יטול מסמוך לעיר כתקנת חכמים.

עד כדי כך הצליח עשיו לתעתע בכל העולם ואפילו באביו הקדוש, באצטלה זו הוא גם הצליח לדחוק את עצמו לתוך לגן עדן, להושיב את עצמו בין בצדיקים, אף אחד מן הצדיקים לא העלה על דעתו שעשיו אינו צדיק באמת, עד שבא הקדוש ברוך הוא וגילה לכל העולם את מהותו האמתית של עשו, שהסיבה שסירב לקחת את הבכורה לא היתה מחמת יראתו אלא מחמת רשעותו : “ויבז עשיו את הבכורה”. בסתר לבו הוא בז וזילזל בעבודה קדושה זו, כדברי הרש”י הקדוש : “העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תולדות

וידו אוחזת בעקב עשו

בפרשה (פרק כה פסו’ כה – כו) אנו קוראים על לידתם של יעקב ועשו : “ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער, ויקראו שמו עשו.

רש”י עומד על השאלה מדוע בייחס לעשיו כותבת התורה “ויקראו שמו”, בלשון רבים ולא “ויקרא שמו” כמו אצל יעקב ? ומסביר  כרש”י שהכול קראו לו כן, כל מי שראה את עשיו פעם ראשונה מיד נפלטה מפיו המילה עשיו, והטעם לזה מסביר הרש”י “לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה” ברשב”ם מסביר לפי שעשיו נולד בצורה מושלמת מבחינה פיזית והוא היה “עשוי”

ובאמת צריך להבין מדוע קראו לו כל העולם עשיו ולא עשוי ?

וממשיכה התורה : “ואחרי כן יצא אחיו, וידו אוחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב…”, כאן כבר את השם נתן לו יצחק אביו, או הקב”ה לפי פירוש אחר, והטעם שנקרא בשם זה כותב הרש”י (פסוק כו) “על שם אחיזת העקב”.

גם כאן צריך ביאור אם כן מדוע נקרא בשם יעקב ולא עקב על שם אחיזת העקב ?

בספר מגלה עמוקות כותב, שאכן שמו של עשיו היה צריך להיות “עשוי”, ולא עשו” ושל יעקב היה צריך להיות שמו עקב, ורק שמיד בצאתו של עשיו לאויר העולם אחז יעקב בעקבו ונטל ממנו את האות י’ שבסוף שמו [עקב הוא הסוף], ידו אותיות יו”ד, יעקב אחז את האות יו”ד וצירפה לשמו, כך נשאר שם אחיו הבכור עשו, והוא נקרא יעקב ולא עקב עכ”ד קודשו

ועדיין הדברים בבחינת סוד ה’ ליראיו, וצריך להבין עומק דבריו הקדושים,

מה פירוש שנטל יעקב את אות יו”ד ?

ולמה נטל דוקא את האות יו”ד ?

איזו התועלת יש בזה שצירף את אותה יו”ד לשמו ?

כדי לברר מקחו של צדיק נקדים מה שמובא בספרי רבותינו זצ”ל שכל עיקר ותכלית בריאת העולם ובתוכו האדם היא כדי שיקבל עליו מלכות הי”ת, וביארנו במקום אחר שהמלכת ה’ מתבטאת בקבלת התורה ושמירת כל מצוותיה.

כדי שיוכל האדם לעמוד במשימה, כדי שיוכל האדם להתגבר על היצר הרע המבקש להסיטו מדרך הטוב, ולעשות נגד רצון הי”ת, ברא הי”ת את האדם באופן שיהיה ירא ממנו, שנאמר : “והאלהים עשה שייראו מלפניו,  יראת שמים, מכוח אותה יראה יהיה האדם נשמר מלחטוא,  כדברי יהודה במסכת שבת (לא:) : “לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו”.

דבר זה נרמז במה שכתבה התורה בריאת האדם [בראשית (פרק ב פסו’ ז)] : “וייצר ה’ אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה”. וייצר בשתי יודי”ן, היו”ד הנוספת באה לרמז על אותה יראה, כן איתא ברעיא מהימנא פרשת נשא : “י’ יראה, ודא איהי על רישיה דב”נ, ומנה ייעול דחילו ללבא דב”נ למדחל מקודשא בריך הוא, ולנטרא גרמיה, דלא יעבר על פקודין דלא תעשה”.

כן מצינו שיראת ה’ נקראת “יוד חכמה קדומה”, היינו החכמה הראשונית וכן אומר דוד המלך ע”ה בספר תהלים (פרק קיא פסו’ י) : “ראשית חכמה יראת ה'”. [במסכת ברכות (נה:) אומר רבי יוחנן שאין הקב”ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר : “יהב חכמה לחכמן ומנדעה לידעי בינה”, וממשיכה הגמ’ “שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו, א”ל אתון מהתם מתניתו, לה אנן מהכא מתנינן לה, דכתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה”.

בספר פרי צדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל פרשת קדושים, מקשה הרב זצ”ל, שאם אין הקב”ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, אם כן מנין באה לאותו חכם החכמה הראשונה, הלא אי אפשר לאדם להשיג חכמה מצד עצמו, רק על ידי הי”ת כדברי שלמה המלך ע”ה בספר משלי (פרק ב פסוק ו) : “כי ה’ יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה”, והרי אין ה’ נותן חכמה רק למי שהוא חכם, א”כ החכמה הראשונה מאין תמצא ?

ומתרץ הרב זצ”ל שהחכמה הראשונה שעליה מתבססת שאר החכמה, היא יראת ה’, כי גם היראה חכמה היא, כמו שנאמר : “הן יראת ה’ היא חכמה”. וכוונת רבי יוחנן שאין הקב”ה נותן חכמה אלא למי שהוא חכם, היא למי שיש בו יראת שמים, היראת שמים הינה הכלי קיבול לחכמה, כדברי רבי אליעזר בן עזריה במסכת אבות (פרק ג משנה כא) : “אם אין יראה אין חכמה”. וכן דורש רבי יונתן בפרק בא לו כהן גדול (עב:) על הפסוק במשלי : “למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין”, אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהן יראת שמיים.

החכמה שביראת שמים שיש בכוחה להציל את האדם מן החטא, היא בכך שהאדם מחשב מהם ההשלכות של החטא, בבחינת : “איזהו חכם הרואה את הנולד”, היצר הרע מנסה להסיח את דעתו של האדם שלא להתבונן על העתיד אלא לחיות רק את ההוה : “שמח בחור בילדותיך, ויטיבך לבך בימי בחורותך, והלך בדרכי לבך, ובמראי עיניך”, אמנם כאשר האדם מחשב את ההשלכות של החטא, כאשר הוא משריש בעצמו את הידיעה שסוף דבר הל נשמע, את הידיעה שעל הכל יביא האלוקים במשפט, ידיעה זו בכוחה להביא אותו למסקנא “ולא שווה לנו”, זה יגרום למנוע אותו מן החטא, כדברי התנא הקדוש עקביא בן מהללאל במסכת אבות (פרק ג משנה א) : “הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ההסתכלות בדברים אלו מחדירה באדם יראת שמים וזו גורמת לו שלא יבוא לידי עבירה.

[כדי להגיע לבחינה של היראה צריך שיהיה האדם מושלם גם במידת הענוה, כדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק כב) : “עקב ענוה יראת ה’. ומסביר הרש”י שבשביל הענוה יראת ה’ באה עיי”ש. וכן כותב הרמב”ן באיגרתו : “ובעבור הענוה, תעלה על לבך מדת היראה, כי תתן אל לבך תמיד מאין באת, ולאן אתה הולך, ושאתה רמה ותולעה בחייך ואף כי במותך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון, לפני מלך הכבוד, שנאמר (דברי הימים ב ו), “הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי לבות בני אדם”. ונאמר (ירמיהו כג), “הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'”. וכאשר תחשוב את כל אלה, תירא מבוראך ותשמר מן החטא. ובמדות האלה תהיה שמח בחלקך” עכ”ל. [כן מובא בתיקוני זוהר (הקדמה דף ה:) : שהענוה והיראה קשורות הן זו בזו].

[באותיות דרבי עקיבא מובא : “יו”ד מפני מה הוא קטן מכל האותיות, [האות יו”ד היא האות הקטנה ביותר מכל כ”ב האותיות שבתורה ובנוסף לזה גם ראשה של היו”ד כפוף], ללמדך שכל מי שהוא מקטין את עצמו זוכה שיהיה בנוחלי העוה”ב שנברא ביו”ד, שנאמר כי ביה ה’ צור עולמים , בה”א נברא העוה”ז וביו”ד נברא העוה”ב עיי”ש. מטעם זה כאשר כתב משה את הפסוק “והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה”, השמיט מהמילה עניו את האות יו”ד, במקום לכתוב עניו כתב ענו, השמטת האות יו”ד דוקא לא היתה בכדי, אלא משום שהאות י’ מרמזת למידת הענוה, [בילקוט שמעוני פרשת כי תשא (רמז תז) איתא : “רבי יהודה בר נחמן אמר כשמשה כתב את התורה, נשתייר בקולמוס קימעא והעבירו על ראשו, ומשם נעשו לו קרני ההוד” ע”כ. על כך כותב האוה”ח בפרושו לספר שמות (פרק לד פסוק כט) : “ומצינו שהעידה התורה על משה שעניו מאוד מכל האדם, וכשאמר ה’ לכתוב הדברים מצינו לו שלא כתב עניו אלא ענו חסרה יו”ד, ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד, כי הפליא ברצונו יתברך, גם ה’ הפליא חסדו לו בשנותו מכל האדם, והוא מה שרמז רבי יהודה באומרו נשתייר בקולמוס קמעא, והוא אות יו”ד שהיה צריך לכתוב, ולא כתב לרוב ענוותנותו וממנה זכה כנזכר” עכ”ל. [כן מבואר בדברי התרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת שלח, שהאות יו”ד מרמזת לענוה, שכתב שם על פסוק (במדבר פרק יג, פסוק טז) “ויקרא משה להושע בן נון יהושע, וכד חמי משה ענוותנותיה קרא להושע בר נון יהושע” הרי שהוסיף לו משה דוקא אות יו”ד שהיא מרמזת על הענוה כאמור] עיי”ש .

כאשר בא הנחש להחטיא את אדם הראשון, דאג קודם כל לבטל ממנו את אותה יראה שהיתה טבועה בו,  בפסיקתא זוטרתא פרשת בראשית (פרק ג) מובא שהנחש דחף את חוה ונגעה באילן ולא מתה, אז אמר לה הנחש : הלא תראי כי כשם שנגעת בו ולא מתה כך אם תאכלי ולא תמותי ובכך נתפתתה, שנא’ ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון”.  וכן איתא במדרש בראשית רבה (פרשה יט אות ג) שאמר הנחש לחוה : “מאילן הזה אכל וברא את העולם והוא א’ לכם לא תאכלו ממנו שלא תבראו עולמות אחרים”, במעשים ודיבורים אלו הצליח הנחש לבטל ממנה את יראה העונש ונתפתתה חוה ושמעה לו לאכול מעץ הדעת ואף האכילה ממנו לאדם, במעשה זה גרם הנחש לבטל מהם את האות יו”ד שבא נבראו.

בספר ליקוטי תורה פרשת שמות כותב רבו האריז”ל שעשו הוא היצר הרע  [עשיו היה איש שדה מפרש בתרגום יהונתן בן עוזיאל “גבר נחשירכן”, ובפירוש כתר יהונתן מביא בשם הציוני, שעל ירכו של עשיו היה ציור של נחש, לרמז שהוא מסטרא דנחש. [וכן  כותב גם השלה”ק בשער האותיות (אות י – ד) ובחדושי אגדות להמהרש”א מסכת מכות (יג:) ד”ה ג’ טעיות] שעשו הוא היצר הרע עיי”ש [עי’ בשער הפסוקים פרשת ויצא ובשלה”ק עמק ברכה שער האותיות (אות ו)] ששרו של עשו הוא סמאל כדברי זוהר חדש (תיקונים כרך ב דף פג עמוד ב) : “איהו יצה”ר ואיהו נחש הוא סמאל הוא עמלק הוא פלשתי הוא מלאך המות …”. ובמסכת בבא בתרא (טז.) אמר ר”ל : “הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות …” עיי”ש.

[ובמגן אברהם (ס”ק יג) כותב שכן כתוב בכוונות ובשלה”ק לעשות ז’ כריכות עיי”ש [ז”ל שער הכוונות שם (דרושי תפילין דרוש ה) “ואח”כ יכרוך הרצועה סביב זרועו ז’ כריכות כנגד שבעה נערות הראויות לתת לה”, [וכן כותב גם השלה”ק במסכת חולין נר מצוה (אות כה) עכ”ל], ועיין במשנה ברורה (ס”ק לא) שכן יש לנהוג כדברי הכוונות והשל”ה לכרוך שבעה כריכות דוקא עיי”ש, טעם מנהג הוא משום שענין מצות תפילין של יד הוא כדי לבטל זוהמת עשו שדוקא ביד זו עת נגע יעקב אבינו בעקיבו כמש”נ. והנה כידוע כח הרע של עשו מורכב הוא משבעה כחות, בפגישה של יעקב אבינו עם עשו מצינו שהשתחוה יעקב לפניו שבעה פעמים, כפי שכתוב בספר בראשית (פרק לג פסו’ ג) “והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו”, ובספר שם משמואל פרשת וישלח (תרע”ד) כותב : “ונראה בטעם שבע ההשתחואות של יעקב שהיו כאן, שענין השתחואה הוא ביטול מהותו, והיינו שביטל כל שבע מדותיו לרצון הש”י, ובזה עצמו מה שביטל כל שבע בחינות מדותיו להש”י ניצל מעשו… וע”כ נתבטל כחו של עשו שבעה כחות הטומאה שהביא הנחש הקדמוני לעולם שכולם נקבצו בעשו…” עכ”ל, [ועי’ במסכת סוכה (נב.) “דרש רבי עוירא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי שבעה שמות יש לו ליצר הרע”, ובספר מגלה עמוקות פרשת ואתחנן (אופן קצב) כותב : “כי קליפת עשו הם ז’ כחות הטומאה, וסמאל שר של עשו יש לו ז’ שמות, כי סמאל הוא מלאך המות והוא יצר הרע…” עכ”ל, היינו שכל שם מכוון כנגד אחד מכוחותיו, עיין עוד במסכת קידושין (כט:) שם הביאה הגמרא מעשה באותו מזיק שהיה בבית מדרשו של  אביי, והיה מזיק אפילו ביום ואפילו בשניים, והגיע לעיר רב אחא בר יעקב וביקש אביי שלא יארחו אותו, כדי שילון רב אחא בבית המדרש ועל ידי זה. יעשה להם נס, וכך היה נכנס רב אחא בר יעקב ללון בבית המדרש, נגלה אליו אותו מזיק בדמות נחש עם שבעה ראשים, רב אחא כרע לפניו שבע כריעות וכל כריעה שכרע נפל אחת משבעת הראשים של המזיק, ע”כ דברי הגמרא. ובחדושי המהרש”א שם כותב “שאותו נחש הוא משורש נחש הקדמוני ואותם שבעה ראשים הם כנגד שבעת כוחות הטומאה שהביא הנחש הקדמוני לעולם”, ולכן השתחוה שבעה פעמים כמו יעקב אבינו שהשתחוה שבעה פעמים כדי לבטל כחו של עשיו, ובספר במגלה עמוקות שם שכותב שזה נרמז במ”ש עשו יש לי רב אחי שרמז על רב אחא, ולכן נקרא בר יעקב, שכח זה שהפיל את השבעה ראשים של הנחש באה לו מן יעקב אבינו עיי”ש]

עוד מובא בשער הפסוקים לרבנו האר”י פרשת ויגש שיעקב אבינו היה גילגול של אדם הראשון [נפשו של אדם נתגלגלה באברהם רוחו נתגלגלה ביצחק. ונשמתו נתגלגלה ביעקב ולכן נקראים שלושתם אבות, על שם שהם שייכים לאדם הראשון שהוא אב לכל הבאים אחריו, יעקב בא לתקן את מה שפגם אדם הראשון .

[במסכת עירובין (יח:) איתא : “ואמר רבי ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד. מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה ? כי קאמרינן ההוא בשכבת זרע דחזא לאונסיה.

מבואר שאדם הראשון קילקל מאה ושלושים שנה בהשחתת זרעו לבטלה, כדי לתקן פגם זה היה צריך יעקב אבינו לסבול מאה ושלושים שנה של יסורין, וזהו שאמר יעקב לפרעה כאשר ירד למצרים : “ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם”. [רק שבע עשרה שנה שהיה במצרים היו אצל יעקב בבחינת טוב [שבע עשרה בגימ’ טוב] אבל כל המאה ושלושים שנה עד שירד למצרים היו אצלו בחינת רע, כיון שבהם סבל ייסורים לתקן את ענין השחתת זרעו הנקרא רע כמש”כ בספר בראשית (פרק לח פסו’ ז) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה’, וימתהו ה’. ומפרש רש”י שהיה משחית זרעו כמו שכתוב בהמשך שם (פסו’ ט – י) : “וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, והיה אם בא אל אשת אחיו, ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו, וירע בעיני ה’ אשר עשה, וימת גם אתו”. לכן השתמש יעקב במילים “מעט ורעים” לרמז שבא לתקן את עוון השחתת זרעו שנקרא רע כנ”ל] .

במדרש תנחומא פרשת ויצא (סימן א) איתא ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה, כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט לשלש הערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב”ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום וכו’ ע”כ. ומבואר שיציאת יעקב אבינו מבאר שבע היתה מדין גלות וכדין רוצח בשוגג שגולה לעיר מקלט, ולכאורה צריך ביאור מה ענין רוצח בשוגג אצל יעקב אבינו, את מי בדיוק רצח יעקב אבינו שנתחייב לגלות, ואדרבא אפילו בשעה שנפגש עם עשיו אחיו שבא כדי להורגו נאמר בתורה (פרק לב פסו’ ח) “ויירא יעקב מאד וייצר לו”, ופירש רש”י ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים, וא”כ איך מייחס המדרש ליעקב דין רוצח בשוגג כפי שמפורש בדברי המדרש : “בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו” ? ולפי דברי האר”י שיעקב אבינו היה גלגול של אדם הראשון יובן שכידוע אדם הראשון היה לו דין רוצח בשוגג וכן איתא במדרש תנחומא פרשת מסעי (סימן יא) … זכור רחמיך ה’ וחסדיך כי מעולם המה אמר דוד רבש”ע אילולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון לא היה לו עמידה שאמרת ליה כי ביום אכלך ממנו מות תמות ולא עשית לו כן אלא הוצאת אותו מגן עדן וחיה תשע מאות ושלשים שנה ואח”כ מת, ומה עשית לו גרשת אותו מגן עדן שנאמר ויגרש את האדם ולמה נתגרש על שהביא מיתה על הדורות והיה צריך למות מיד אלא שרחמת עליו וגרשתו כדרך הרוצח חבירו בשגגה שגולה ממקומו ויושב בערי מקלט, לכך נאמר זכור רחמיך ה’ וחסדיך וגו’ עיי”ש, כיון שתיקן יעקב את הפגם של אדם הראשון במסכת בבא מציעא (פד.) איתא שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון

יעקב אבינו שהיה גלגול של אדם הראשון, רצה לתקן את את הפגם שגרם לו הנחש, בהסרת היראה שהיתה טבועה בו ורמוזה באות יו”ד, לכן נטל מעשיו שהוא מסטרא שנחש את האות יו”ד שבשמו בשעת הלידה, כדי לצרפה לשמו ולהחזיר את היראה למקומה, בזה חזר להיות שופריה כעין שופריה דאדם הראשון, שהיה מוכתר באותה יו”ד חכמה עילאה, ולכן נאמר על יעקב אבינו שהוא לא מת, כי בזה שתיקן את אותו פגם וחזר לקדמותו בבחינת, החכמה תחיה את בעליה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תולדות

“ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב”. (בראשית כה פרק פסוק כח)   “כשהיה בא עשו מן החוץ היה אומר לאביו אבא המלח מהו שתהא חייבת במעשר והיה תמה יצחק ואומר ראה בני זה כמה מדקדק במצות”.                 [עיין תנחומא שם וברש”י פסוק]

 

 

 

 

 

 

התורה כותבת במפורש שיצחק אבינו אהב את עשיו ?

הנביא מלאכי (פרק א פסו’ ג) אומר בשם ה’ : “ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי”, ויצחק אוהב את עשו ?

בספר תהילים (פרק קלט פסו’ כא – כב) אומר דוד המלך עליו השלום : “הלא משאניך ה’ אשנא … תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי”. ויצחק אוהב את עשו

אכן במדרש שהש”ר (פרשה א) מובא : “אמר הקב”ה יצחק יש לי עליו, שהיה אוהב לעשו ואני שנאתיו, שנאמר : “ואת עשו שנאתי” עיי”ש.

 

מדברי הפסוק : “ויאהב יצחק את עשיו”, משמע קצת שיצחק אהב רק את עשיו, או שעל כל פנים היתה אהבתו לעשו גדולה מאהבתו ליעקב, ועל פניו הדבר תמוה שיהא יצחק אוהב את עשו יותר מאשר את יעקב, שהיה איש תם יושב אהלים ?

[בפירוש רבי עובדיה ספורנו זצ”ל הרגיש בזה ולכן פירש : ויאהב יצחק “גם” את עשיו, יצחק אהב את עשיו אבל אהבתו לעשו היתה טפילה ופחותה מהאהבה שאהב את יעקב, כוונת התורה לומר שיצחק אהב גם את עשו.

אומנם עדיין אין בזה כדי לבטל את הקושי כיצד יתכן שיצחק אבינו שהיתה מידתו גבורה, גילה רגשי אהבה לעשו שהיה רשע ?]

 

קשה לומר שאהבת יצחק לעשיו נבעה מחמת היותו בנו, ומטבע האב לאהוב את בניו גם אם אינם הולכים בדרך הטובה, אבותינו הקדושים קיימו בעצמם את דברי דוד המלך בספר תהלים (פרק טו פסו’ ג) : “ולא נשא על קרובו”.

 

כך נהג אברהם אבינו עליו השלום, כאשר נודע לו שישמעאל בנו יצא לתרבות רעה, מספרת התורה בפרשת לך לך שהוא השכים בבקר וסילקו מביתו ואף שנא אותו על כך, ופירוש ברבינו בחיי פרשת לך לך כותב, שלכך נתן אברהם להגר רק לחם ומים בלבד, שכך הדרך ליתן לשונא לחם ומים, כדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק כה פסו’ כא) : “אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא הוא השקהו מים”. א”כ צריך ביאור, כיצד יתכן שיצחק אהב את עשיו ?

 

מה גם שלבטח נופף עשו באותה אהבה שהרעיף עליו אביו לתת הכשר למעשיו הרעים, שכן רצוי הוא ואהוב אצל גדול הדור, ואכן במדרש רבה תולה את יציאתו של עשו לתרבות רעה בכך שלא רידהו יצחק אביו על מעשיו הרעים ?

 

והתמיה הגדולה היא שבתורה נכתב שהסיבה לאהבה שאהב יצחק את עשיו היא : “כי ציד בפיו”, עשו כפי שכתוב בתחילת הפרשה היה : “איש יודע ציד”, ממה שהיה צד בשדה היה מכין ליצחק אביו מטעמים ומביא לו, כך אמר לו יצחק כאשר ביקש לתת לו את הברכות (פרק כז פסוק ג – ד) : “וצא השדה וצודה לי צידה ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה”. וענין זה צריך ביאור שיאהב יצחק את בנו רק משום שהיה מביא לו מטעמים לאכול ?

ואכן בפירוש רש”י (פרק כה פסו’ כז)] מבוא שהכוונה כי ציד בפיו היא שהיה עשיו שואל את יצחק, היאך מעשרין את המלח ואת התבן ? והיה סבור יצחק שהוא מדקדק במצות, ועדיין הדבר תמוה האם יש בשאלות מעין אלה בכדי להטעות את יצחק אבינו ?

מה גם שיעקב אבינו מין הסתם שאל שאלות הרבה יותר מסובכות והרבה יותר מחוכמות ומורכבות מאשר כיצד מעשרין מלח ותבן ?

 

במדרש הגדול שאכן ידע יצחק את טיבו של עשיו, בכל זאת ראה לו חיבה בפניו כדי לקרבו וז”ל המדרש שם : “וכי לא היה אבינו יצחק יודע במעשה עשו שהן כעורין ? והכתוב אומר : “הלא משאנך ה’ אשנא”, ומפני מה אהבו ? אלא שהיה אוהבו בפניו כדי לקרבו ולמשכו. שהרי קל וחומר, אם כשהוא אוהבו מעשיו מקולקלין, אילו שנאו ורחקו על אחת כמה וכמה, ואמרו רבותינו לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל דוחה, לכך נאמר “ויאהב יצחק את עשו” עכ”ל. [כיוצא בזה כותב גם האור החיים הקדוש : “כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב, ואפשר שהיה מועיל, ותמצא שאמרו ז”ל [ברא”ר (פרשה עו אות ט)] כי נענש יעקב שמנע דינה מעשו, שאפשר שהיתה מחזירתו למוטב, הרי שאפשר לו לחזור למוטב עכ”ל].

 

אכן הרמב”ן ז”ל בפרשת תולדות (פרק כז פסו’ כא) כותב שלא היה עשו רשע בעיני אביו, ולדבריו צריך ביאור כנ”ל ?

 

[בביאור הדברים נראה בהקדים מה שהביא מורנו רבי שמואל קיידונבר זצ”ל בספר קב הישר (פרק פא) שהרמב”ן ז”ל כתב בספרו דרוש אחד ואמר, “כל בר ישראל שהמיר דתו ועובד איזה ע”ז מן האומות אזי צריך לידע שאותו הבן אינו מזרע ישראל הוא, כי בוודאי הוא מזרע האומות או בן תמורה, [ומספר שם הרב זצ”ל שלא היו ימים מועטים עד שהמיר בן אחד מבני הרמב”ן את דתו, ואז שלח האפיפיור אחר הרמב”ן ואמר ראה הדרוש שלך שנדפס מקרוב ועתה נכשל זרעך בדבריך, ואז הלך הרב הרמב”ן ז”ל לביתו סר וזעף וכשבא לביתו היה יושב ובוכה על הארץ והיה מסגף בסיגופים גדולים והיה יותר מצער על הדרוש שהדפיס יותר מצער בנו שהמיר דתו, ולא היה אוכל ושותה כמה ימים, עד שבאה אשתו אליו והיתה מדברת על לבו שלא יהיה בצער כי פעם אחת היתה הולכת לבית הטבילה שהיה רחוק מביתה כשהיה לילה היתה רוצה לילך לבית בעלה אז ראה שר אחד את הוד יפיה וצוה השר לעבדיו שיקחו האשה לביתו והיה השר אונס אותה וממנו התעברה ואם לא תאמיט לי הרי יש אצבע שלו עדיין בידי שגרסתי בשיני את האצבע שלו, וכששמע הרב הרמב”ן ז”ל את דברי אשתו אז קם מהארץ והיה שמח שמחה גדולה ואמר לאשתו נחמתני, אז תכף אזר כגבר חלציו והלך להאפיפיור וספר לו דברים האלה, ותיכף שלח האפיפיור לאותו השר ובא אליו והיה על ידו בית היד שקורין הענטשי’ך וצוה האפיפיור להסיר ההענטשי’ך מעל ידו ולא רצה השר. ואז צוה האפיפיור לעבדיו להסיר בית היד שקורין הענשי”ך בחזקה מעל ידו אז ראה האפיפיור שחסר אצבע אחד מידיו, ושאל אותו מה טיבה של אצבע זו אז הודה השר שפעם אחת היה אונס אשת איש אחת מבני ישראל והיתה האשה גורסת את אצבעו בשיניה, אז אמר הרמב”ן “ראה שהתורה שלנו היא אמת ודברי חכמים ודברי ה’ הן אמת”] עכ”ל.

 

מעתה גם יצחק אבינו ברור היה לו שלא יתכן שימצא פסול בזרעו, ואף שאצל אברהם אבינו נולד ישמעאל, שם נולד הוא מהגר שהיתה שפחה מצרית, משא”כ עשו שנולד מרבקה שהיא מזרעו של שם, והיא גבירה לא שפחה, והיתה צדקת כשרה אמנו, אם כן לא יתכן שיצא פסול בזרעם, אלא ודאי ששניהם שורשם בקדושה.

 

ואף שראה יצחק שעשו איש צדיק, סבר משום שהוא התלבש במידתו שהיא מידת הגבורה, לכן היה מסוגל למלאכת הציד שיש בה נטילת חיים וצריך לזה בחינה של גבורה, וביעקב התלבשה הבחינה של אברהם אביו שהיה אחוז בחסד, לכן לא היה מסוגל למלאכת הציד והיה יושב אוהלים. ככזה התחבר יצחק אבינו אל עשיו ביותר מחמת שהיה בחינתו ומידתו שלו.

 

מטעם זה ביקש יצחק לתת את הברכות לעשיו כיון שיעקב היה בחינת החסד ממלא לא היה זקוק לברכה, כיון שיש בכוחו למשוך ברכה לעצמו, כמו אברהם אבינו שנאמר בו בפרשת לך לך (פרק יב פסוק ב) “והיה ברכה” ומפרש הרש”י שהברכות נתונות בידך, ובפירוש חזקוני כתב “ברכה תהיה מצויה בכל אשר תעשה”. וכמו שיצחק היה זקוק לברכה כמו שמצאנו בפרשת חיי שרה (פרק כה פסוק יא) שאחר פטירת אברהם ברך אותו הי”ת : “ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו”.

אכן מן השמים נאמר לרבקה בנבואה לדאוג לכך שהברכות לא ינתנו לעשיו אלא ליעקב, כי אכן גם מידת החסד של אברהם אבינו וגם מידת הגבורה של יצחק התמזגו שתיהן ביעקב אשר היה אחוז במידת תפארת שהיא שילוב של החסד עם הגבורה, ומצד השתייכותו למידת הגבורה היה זקוק לברכות, אבל עשו לא היתה מידתו בקדושה כלל וכלל, אלא בזוהמת הנחש שהיתה צריכה להתברר עוד וכבר האריכו בענין זה בספרי רבותינו עיי”ש]

 

הייתכן לגנוב ברכות ?

“כשמע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי ויאמר הלא אצלת לי ברכה ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירש סמכתיו ולכה אפוא מה אעשה בני ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת הוא לך אבי ברכני גם אני אבי וישא עשו קלו ויבך”.                                                  (בראשית פרק כז פסו’ לד – לח)

 

 

 

 

כל ימי חייו יגע עשיו כדי להגיע לרגע שבו יקבל את הברכות מיצחק אביו, ידע עשיו כי באותם הברכות כלול הכל, אותו שיזכה בהם יהיה הממשיך של אברהם ויצחק, לשם כך היה עשיו משתדל בכבוד אביו באופן יוצא דופן, כפי שהעיד רבן שמעון בן גמליאל בפסיקתא רבתי (פיסקא כג – י) : “כשהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים צואים, וכשהייתי יוצא לחוץ, הייתי יוצא בבגדים נאים, כדי שאצא לשוק מבוסם, אבל עשו, כשהיה משמש את אביו, היה משמשו בבגדי מלכות, דכתיב : “את בגדי עשו בנה הגדול החמודות”, ואין חמודות אלא בגדי מלכות, אמר, כדאי הוא אבא שישתמש בבגדי מלכות” עיי”ש.

 

השתדלותו של עשיו הועילה בסוף ימיו מבקש יצחק לתת את הברכות לעשיו, כפי שמספרת התורה (פרק כז א – ד) “ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני, ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות” ע”כ. בפירוש הרמב”ן כותב שהיה בדעתו של יצחק לברך את עשיו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ, ולהיות הוא בעל הברית לאלהים כי הוא הבכור עיי”ש.

 

עוד מובא בחז”ל שכל הזמן קינן בלבו של עשיו החשש שמא יפספס את הרגע המיוחל, גם באותו יום בו נקרא לקבל את הברכות, בטרם יצא לשדה להביא ציד ליצחק, סיכם איתו עשיו שכאשר יבוא עם המטעמים, ישנה את קולו וידבר בלשונו של יעקב, זאת מהחשש שיבוא יעקב לקחת אותם במרמה, אז ודאי יצטרך יעקב לשנות את קולו לקולו של עשיו ויתפס בקלקלתו. [בפירוש הרמב”ן העיר איך באמת לא חשש יעקב מהשינוי בקולו מזה של עשיו ?  ותר’ הרמב”ן שהיה יעקב לשנות את קולו ולדבר כלשון עשיו עיי”ש, והטעם שלא עשה כן יעקב לדבר כלשון עשיו ? הרי בעבור זה כמעט שנתפס בשקרו ? כמו שאמר יצחק : “הקול קול יעקב והידים ידי עשיו”. מסביר בספר בית לוי עה”ת, שיעקב אבינו בשכלו הבין שודאי עשה עשיו תנאי עם יצחק בייחס לשינוי הקול, לכן כאשר נכנס יעקב ליצחק דיבר כדרכו. וזוהי כוונת התרגום : “בא אחיך במרמה”, בא אחוך בחוכמא. מרמה וחכמה הם לכאורה שני עניינים שונים ? אלא שהמרמה היתה בזה שלא רימה יעקב בקולו אלא דיבר כדרכו, ודבר זה הוא חכמה גדולה עיי”ש] .

 

אכן בעיקר המעשה קשה [וכן הקשה בפירוש האברבאנל בפרשה] איך יתכן לקחת ברכה במרמה, איזה תוקף יש לה לאותה ברכה שניתנה במרמה ?

נתאר לעצמנו אדם שבא לפני צדיק גדול ומבקש להתברך ממנו, והצדיק מצידו מסרב ואינו חפץ לברכו, אותו אדם הצליח להערים על הצדיק ולקבל ממנו ברכה בלא ידיעתו, האם יש תוקף לברכה זו ?

עוד צריך ביאור מדוע לאחר שנודע ליצחק שבא יעקב לפניו במרמה לא בירך את עשיו כפי שהיה בדעתו לעשות בתחילה ?

 

גם תגובתו של יצחק לאחר שנודע לו מעשהו של יעקב צריכה ביאור, לא רק שיצחק לא כעס על יעקב, וגם לא קללו כמו שחשש יעקב באמרו : “אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה”, אלא הסכים יצחק עם מה שנעשה ואמר : “גם ברוך יהיה”, על פניו דבר תמוה הוא ? [כעי”ז שואל הרמב”ן זצ”ל : “אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאד וצועק “מי הוא אשר רמני לברך אותו” שישלים צעקתו לאמר מיד “גם ברוך יהיה”, אבל היה ראוי שיקללהו”] ?

 

[אכן בילקוט שמעוני (רמז קטו) איתא : “אמר רבי יצחק בא לקללו, [לאחר שנודע ליצחק מעשהו של יעקב ביקש לקללו], “א”ל הקב”ה היזהר, שאם אתה מקללו לנפשך את מקלל, שכבר אמרת אורריך ארור”. [וכן איתא בזוהר פרשת תולדות (דף קמד.) : “בעא יצחק למילט ליה ליעקב, אמר ליה קודשא בריך הוא, יצחק גרמך אנת לייט, דהא כבר אמרת ליה אורריך ארור ומברכיך ברוך”. ועיין עוד בפסיקתא זוטרתא (בראשית פרק כז) שהשכינה היא שאמרה גם ברוך יהיה ולא יצחק], עכ”פ מבואר שאכן יצחק רצה לקלל את יעקב רק שמן השמיים התערבו ומנעו זאת ממנו] .

 

כיצד אכל יצחק משחיטת עשו ?

“ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות”.             (בראשית פרק כז פסו’ ג- ד)   “ועתה שא נא כליך, שחוז מאני זינך שלא תאכילני נבילות וטריפות, סב מאני זינך שלא תאכילני גזילות וחמסים“. (ברא”ר פרשה סה אות יג)

 

 

 

 

 

 

הקשה החיד”א הקדוש, מה יתן ומה יוסיף שישחיז עשיו את סכין השחיטה, הלא עשיו דין מומר היה לו כמבואר במסכת קידושין (יז.) [וכן איתא במדרש, שהיתה עוברת על פתחי עבודה זרה, היה עשיו מפרכס לצאת, וכן כותב בעל הטורים : “יעקב הלך אחר צו את בני ישראל, ועשו הלך אחר צו זה עבודה זרה”, וכן כותב רש”י על הפסוק “ויגדלו הנערים”, : זה פירש לבית המדרש וזה פירש לעבודה זרה, וקיימא לן במסכת חולין (ד:) שמומר לעבודה זרה נחשב מומר לכל התורה כולה, ודינו כעכו”ם ושחיטתו פסולה], אם כן קשה, איך אכל יצחק משחיטתו של עשיו, הלא אפילו אם שחט כהוגן שחיטתו נבלה היא ?

 

[עי’ במסכת קידושין (פב.) שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר : “עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי”. וכן אומר רב במסכת יומא (כח:) : “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה”, שנאמר : “עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור וכו'”, מסתמא אברהם לימד גם את יצחק את כל התורה, כדברי התורה (פרק יח פסו’ יט) : כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'”. ואכן כך מצינו במדרש בראשית רבה (פרשה פב) : “והרי הדברים קל וחומר מה אם עשו הרשע שלא היה בידו אלא מצוה אחת, ע”י שהיה מכבד את אביו היו מלכיות ושלטוניות רוצות להדבק לו, על אחת כמה וכמה שיהיו רוצין להדבק ביעקב אבינו הצדיק שקיים את כל התורה כולה”, וכן הביא הרש”י בתחילת פרשת וישלח על הפסוק : “עם לבן גרתי”. ותרי”ג מצות שמרתי, הרי שלא רק אברהם שמר את כל התורה, אלא גם יצחק ויעקב הלכו בדרכו [ומכאן תשובה למש”כ רבנו הגדול זצ”ל בשו”ת הרמ”א (סי’ י) שרק אברהם קיים את כל התורה ולא יצחק ויעקב, והביא ראיה ממה שנשא יעקב אבינו שתי אחיות, ולכאורה צריך ביאור לדברי הרמ”א מהנ”ל, ובעיקר קושייתו ממה שנא יעקב שתי אחיות כבר נאמרו בזה כמה תר’ ואכמ”ל] עכ”פ קשה, מה מועילה השחזת הסכין של עשיו כאשר השחיטה עצמה היא נבילה ?

כמו כן צריך ביאור, שמדברי יצחק : “ועשה לי צטעמים כאשר אהבתי”, משמע שהיה רגיל יצחק לאכול מצידו של עשיו, ולכאורה איך הניחו הקב”ה לאכול משחיטת עשו שהיא נבילה, הלא במסכת חולין (ה:) אמרינן שאפילו בהמתן של צדיקים אין הקב”ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן ?

 

[עיין בפלתי יו”ד (סי’ ב סק”א) גבי הך דחולין (צא.) וטבח טבח והכן פרע להם בית השחיטה, דהקשה וכי יודעים שיוסף וביתו ישראלים הם, הלא חשבום לעכו”ם, ומה יועיל ששחט האיש אשר על הבית, הלא שחיטת נכרי נבילה ? וכתב שעל כרחך צריך לומר שיודעים היו שיוסף וביתו אינם עובדים ע”ז ומן התורה שחיטתן כשירה עיי”ש. אכן גבי עשיו מפורש שפירש לעבודה זרה ולפי זה עדיין קשה כנ”ל וצ”ע] .

 

תרוצו של הישמח משה זצ”ל

 

בספר ישמח משה עה”ת פרשת תולדות כותב ליישב על פי הקדמה, דמבואר בדברי המדרש מאנשי ירושלים שהיו מכירים באכילת הבשר את מהות השוחט ובודאי ליצחק שכל רז לא אניס ליה היה מכיר באכילת הבשר אם נבלה או כשרה הוא, וכן מהות השוחט, והנה יעקב ורבקה לא רצו להלשין על עשו ולומר דלטוריא על עשו הרשע, וגם כדי שלא לצער את הצדיק, ויודעים היו שלא יועיל אם יוכיחו, והנה סמכו את עצמם שבודאי לא יכשל באיסור כי אין הקב”ה מביא תקלה על ידו. והנה בכיבוד אב יש שני מינים. א’, אם מצוה לו. ב’, אף אם אין מצוה לו, רק עושה מה שיודע שהוא לו לנחת רוח, וזה יותר גדול. והנה גם עשו ידע שיצחק לא יבא לידי תקלה על ידו, ולא יאכל משחיטתו, וגם שיכיר במהותו על ידי זה, ולזה התחכם הרשע בכל מה שצד לאביו, הביא ליעקב שישחוט לצורך אביו, ויעקב עשה זאת בשביל כבוד אביו אף שלא ידע אביו. והנה יעקב בשחיטתו תיקן הרבה מאד, לפי שהיה איש תם, היינו השלם הגמור בכל השלמות ויכול לתקן בכל המדריגות, וגם יושב אוהלים אהלו של שם ועבר וידע כל הסודות והרזין והכוונות. והנה עשו הביא את זה לאביו, והכיר אביו באכילתו כי השוחט הוא צדיק גדול מאד, וחשב שהוא בעצמו שחטו, על כן חשבו לצדיק גדול מאד והצנע לכת, שמראה עצמו כאיש שדה והוא גדול ואיש אלקים. וז”ש ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו לרמאות רוחו.

 

[אף שבשעה ששלח את עשיו להביא לו מטעמים, ציוהו (פרק כז פסוק יג) : “ועתה שא נא כליך תלייך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד”. וברש”י מביא בשם חז”ל שאמר יצחק לעשיו : “חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבילה”, גם במה שאמר יצחק לעשיו : “וצודה לי ציד”, מפרש רש”י שציווה אותו שיקח מן ההפקר ולא מן הגזל, הרי שחשד יצחק את עשיו בגזלן, גם כאשר נכנס יעקב לאהל יצחק לקבל את הברכות, שואל אותו יצחק בחושבו שהוא עשיו : מה זה מהרת למצוא בני ? יעקב משיב לעשיו : “כי הקרה ה’ אלוקיך לפני”, רש”י מביא את דברי המדרש שאמר יצחק בליבו : “אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר כי הקרה ה’ אלוהיך”, דבר זה גרם ליצחק לחשוב שהוא יעקב ולא עשיו, ואם עשיו היה מוחזק לצדיק מדוע לא היה שם שמים שגור על פיו .

בתחילת הפרשה מסופר שעשיו הגיע מן השדה עייף, בילקוט שמעוני פרשת תולדות (רמז קיא) מובא שעשיו הביא עמו כת של פריצים ואמר להם, באו נאכל משל יעקב ונשחק עליו, עשיו נכנס לאהל יעקב ומבקש מיעקב : “הלעיטני נא מן האדום אדום הזה”, יעקב הסכים לא לפני שעשיו יסכים למכור לו את הבכורה, מה טיבה של עבודה זו התעניין עשיו ? יעקב הסביר לו שהיא עבודה שכמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו : אלו הן שבמיתה שתויי יין, ופרועי ראש. אם כך אמר עשיו, כיון שאני הולך למות על ידה, אין לי חפץ בה.

המהר”ל בגור אריה כותב שיצחק אבינו ראה בעשיו בנו כמי שעובד את ה’ מיראה, כפי שהיתה עבודתו של יצחק עצמו “פחד יצחק”, [מכאן אגב גם נבעה אהבתו של יצחק לעשו], לכן היה עשיו מוכן לוותר על התפקיד הרם ביותר, להיות משרת לפני הי”ת, וכל זה מחשש שיכשל במילוי תפקידו.

ככזה טען יצחק אבינו לא מתאים לו להזכיר שם שמים, שכן העובד את ה’ מיראה אינו רגיל להזכיר שם שמים, הוא מתיירא מפני שמו הגדול ונבהל מפניו, לכן ביקש לברר אם אכן מדובר בעשיו על ידי מישושו, מכאן גם נבעו שאלותיו של עשיו איך מעשרים את התבן ואת המלח ? פשוט היה לעשיו שהמלח אף שאינו מאכל בפני עצמו, מכל מקום חייב הוא במעשר מכוח היותו דבר המתבל את האוכל והנותן בו טעם, כך גם התבן אף שאינו מאכל, אך מכוח היותו שומר לפרי מסתבר שיש לחייבו במעשר כמו הפרי עצמו, שאלתו נסובה רק סביב הנידון איך וכיצד מעשרים דברים אלו.

גם כאשר ציווה יצחק את עשיו והזהירו שלא יאכילנו נבילה, מבאר המהר”ל שלא חשדו יצחק שהוא אינו בודק את הסכין לפני השחיטה, רק שביודעו גודל מסירות נפשו למצות כיבוד אף ואם חשש שמא מתוך שימהר לעשות דברו, ימהר בבדיקת הסכין ולא יבדוק במתינות ובכוונת הלב, ועל זה הזהירו שיבדוק במתינות ובכוונת הלב.

כעין זה מפרש המהר”ל את הציווי של יצחק לעשיו שלא יטול מן הגזל, שאין הכוונה שחשדו שיקח מן הגזל ממש, אלא הזהירו שלא ייקח מן הסמוך לעיר שאסרו חכמים ליקח מהם עד שיעור מיל מין העיר משום ספק גזל, וחשש יצחק שמא מחמת להיטותו יעלה בדעתו שמשום מצות כיבוד אב ואם ידחה איסור דרבנן זה, ולכן הזהירו שירחיק ולא יטול מסמוך לעיר כתקנת חכמים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תולדות

תפילין של יד

 

“והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה’ ממצרים” (שמות פרק יג פסוק ט)   “וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך” (דברים פרק ו פסו’ ח)   ת”ר ידך זו שמאל, אתה אומר שמאל, או אינו אלא ימין, תלמוד לומר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואומר, ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים, ואומר “למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה”.                  (מנחות לו:)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מבואר בדברי הגמרא שכאשר נכתב בתורה יד סתם הכונה ליד שמאל, כאשר כונת התורה ליד ימין היא כותבת כן במפורש בפסוק כמו שנאמר בספר ישעיה (פרק מח פסו’ יג) “אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים”, וכן נאמר בספר שופטים (פרק ה פסו’ כו) “ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים”, וכן נאמר בספר תהילים (פרק עד פסו’ יא) “למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה”, וכן נאמר בספר בראשית (פרק מח פסו’ יח) “ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכר שים ימינך על ראשו” וכן בספר שמות (פרק טו פסו’ ו) “ימינך ה’ נאדרי בכח ימינך ה’ תרעץ אויב”, [עי’ בביאור הלכה (סי’ כז סעי’ ו) ד”ה מניח בשמאלו שאם הניח תפילין של יד ביד ימין אפילו בדיעבד לא יצא י”ח].

 

וצריך ביאור לכאורה מדוע נבחרה דוקא יד שמאל לקיום מצות הנחת תפילין של יד, ומדוע לא תתקיים מצוה זו ביד ימין כמו כל המצות שנעשים את ביד ימין ?

 

 בילקו”ש תהלים (רמז תתמב) על הפסוק “יפול מצדך אלף ורבבה מימינך” איתא : “למה משל ימין יותר משל שמאל ? אלא מפני שהימין שולטת בכל המצות, לכך נאמר רבבה מימינך, אבל שמאל שאינה שולטת אלא במצוה אחת [תפילין של יד] לכך נמסרו לשמאל אלף, ע”כ. והיא גופא קשיא מדוע נשתנתה מצות תפילין מכל המצות שכל המצות נוהגות ביד ימין ורק מצות תפילין מתקיימת ביד שמאל ?

 

“וידו אוחזת בעקב עשו” – יד שמאל

“ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם”.        (בראשית פרק כה פסו’ כו)

 

 

בסה”ק מובא כי הטעם שאחז יעקב אבינו בעקבו של עשו היה זה משום שעשו היה כולו רע וכדי להשפיע עליו מעט קדושה אחז יעקב בעקבו, כתוצאה מאחיזה זו והשפעת הקדושה שבאה ממנה אל עשו יצאו ממנו כמה וכמה מגדולי האומה אשר מהם נפוצה כמעט כל התורה שבעל פה, כדוגמת אונקלוס הגר שתרגם את כל התורה כדברי הגמרא במסכת מגילה (ג.) “תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו”, וכן שמעיה ואבטליון שהיו ממעתיקי השמועה שהיו בני גרים כדברי הגמרא במסכת גיטין (נז:) “מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים, מאן אינון ? שמעיה ואבטליון”. וכן מובא במסכת יומא  (עא.) שאמר להן אותו כהן גדול “ייתון בני עממיא לשלם”, גם רבי עקיבא היה בן גרים שהיה אביו גר צדק מבני בניו של סיסרא, [עיין בחדושי המהרש”א למסכת יבמות (טז.)]. וכן רבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא שהיה מבני בניו של נירון קיסר שבא על ירושלים ולבסוף נתגייר, וכמבואר במסכת גיטין (נו.) ערק ואזל ואיגייר, ונפק מיניה ר”מ עיי”ש.

 

[הנה מגעו של יעקב אבינו בעשו היה כאמור בעקב, ידוע שעשו נמשל לחזיר בתהלים (פרק פ פסוק יד) נאמר “יכרסמנה חזיר מיער וזיז שדי ירענה”, ובפרוש הרד”ק כתב חזיר מיער זה עשו הרשע, מה החזיר פורס טלפיו לומר טהור הוא כך עשו בונין להם דימסאות ממה שהם גוזלין וחומסין ודנין הגזלנין והחומסין לומר שהם דייני אמת, וכן איתא במדרש ברא”ר (פרשה סה טות א) למה הוא מושלה בחזיר, אלא מה חזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מפשיט את טלפיו כלומר שאני טהור כך מלכות הזאת הרשעה גוזלת וחומסת נראת כאלו מצעת את הבימה, כך עשו כל ארבעים שנה צד נשי אנשים ומענה אותם וכיון שהגיע לארבעים שנה דימה עצמו לאביו, אמר מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה הה”ד ויהי עשו בן ארבעים שנה.

 

בספר ויקרא (פרק יא פסו’ ד – ח) אומרת התורה “אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס, טמא הוא לכם, ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס, טמא הוא לכם, ואת הארנבת כי מעלת גרה הוא ופרסה לא הפריסה, טמאה הוא לכם, ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם, מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם”.

 

בגמל בשפן ובארנבת סימן הטהרה הוא בכך שהם אינם מעלים גרה, אצל החזיר לעומת זאת נמצא סימן הטהרה ברגל [שהוא מפריס פרסה], ולפי מה שנתבאר יש לומר שהטעם שאצל החזיר הסימן הוא ברגל הוא משום שהחזיר הוא עשו ועיקר טהרתו באה לו על ידי נגיעת יעקב אבינו בעקבו, ושוב מצאתי שכן כותב השלה”ק פרשת בא תורה אור (אות ד) וזה לשונו: “ידוע שעשו נקרא חזיר, שנאמר (תהלים פ, יד) יכרסמנה חזיר מיער, והחזיר פושט טלפיו, כמו שנאמר (ויקרא יא, ז), ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא, וסימנך וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה, כו), כי בפרסות עשו יש סימן טהרה מפריס פרסה הוא” עכ”ל.

 

בפסוק יכרסמנה חזיר מיער האות עי”ן תלויה וזה רמז שאותה אות אינה קבועה ועתידה היא להשתנות, ומצינו במדרש בראשית רבה (פרשה כ אות יב) על הפסוק “ויעש ה’ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם”, שבתורתו של ר”מ מצאו כתוב כתנות אור אלו בגדי אדם הראשון, מבואר שלפי רבי מאיר האות עי”ן מתחלפת באות אל”ף, ולפי”ז המילה מיער תתהפך להיות מיאר שהם אותיות מאיר ורומז לרבי מאיר שיצא מעשיו כנ”ל וכן מובא בספרים על הפסוק בספר בראשית (פרק לב פסו’ ח) “ויירא יעקב מאד ויצר לו…”, וברש”י כתב ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים עכ”ל. ופירשו בזה שחשש יעקב אבינו שאם יהרוג את עשו לא יצא ממנו רבי מאיר שנקרא אחרים כמובא במסכת הוריות (יג:) “אסיקו לרבי מאיר אחרים”].

 

והנה על ידי הנגיעה של יעקב בעקבו של עשו אומנם נתווספה קצת קדושה בעשו אבל מאידך גיסא על ידי זה דבקה בידו של יעקב מזוהמת הטומאה של עשו הרשע .

 

הנה כח הרע של עשו מורכב הוא משבעה כחות, בפגישה של יעקב אבינו עם עשו מצינו שהשתחוה יעקב לפניו שבעה פעמים, כפי שכתוב בספר בראשית (פרק לג פסו’ ג) “והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו”, ובספר שם משמואל פרשת וישלח (תרע”ד) כותב : “ונראה בטעם שבע ההשתחואות של יעקב שהיו כאן, שענין השתחואה הוא ביטול מהותו, והיינו שביטל כל שבע מדותיו לרצון הש”י, ובזה עצמו מה שביטל כל שבע בחינות מדותיו להש”י ניצל מעשו… וע”כ נתבטל כחו של עשו שבעה כחות הטומאה שהביא הנחש הקדמוני לעולם שכולם נקבצו בעשו…” עכ”ל, [ועי’ במסכת סוכה (נב.) “דרש רבי עוירא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי שבעה שמות יש לו ליצר הרע”, ובספר מגלה עמוקות פרשת ואתחנן (אופן קצב) כותב : “כי קליפת עשו הם ז’ כחות הטומאה, וסמאל שר של עשו יש לו ז’ שמות, כי סמאל הוא מלאך המות והוא יצר הרע…” עכ”ל, היינו שכל שם מכוון כנגד אחד מכוחותיו, עיין עוד במסכת קידושין (כט:) שם הביאה הגמרא מעשה באותו מזיק שהיה בבית מדרשו של  אביי, והיה מזיק אפילו ביום ואפילו בשניים, והגיע לעיר רב אחא בר יעקב וביקש אביי שלא יארחו אותו, כדי שילון רב אחא בבית המדרש ועל ידי זה. יעשה להם נס, וכך היה נכנס רב אחא בר יעקב ללון בבית המדרש, נגלה אליו אותו מזיק בדמות נחש עם שבעה ראשים, רב אחא כרע לפניו שבע כריעות וכל כריעה שכרע נפל אחת משבעת הראשים של המזיק, ע”כ דברי הגמרא. ובחדושי המהרש”א שם כותב “שאותו נחש הוא משורש נחש הקדמוני ואותם שבעה ראשים הם כנגד שבעת כוחות הטומאה שהביא הנחש הקדמוני לעולם”, ולכן השתחוה שבעה פעמים כמו יעקב אבינו שהשתחוה שבעה פעמים כדי לבטל כחו של עשיו, ובספר במגלה עמוקות שם שכותב שזה נרמז במ”ש עשו יש לי רב אחי שרמז על רב אחא, ולכן נקרא בר יעקב, שכח זה שהפיל את השבעה ראשים של הנחש באה לו מן יעקב אבינו עיי”ש]

 

ומעתה יובן הטעם שציותה התורה להניח תפילין של יד על יד שמאל דוקא ובשונה משאר המצות שעשייתם היא בימין דוקא, הטעם בזה הוא משום שאותה יד שנגעה בעקב עשו היתה יד שמאל כמש”נ, על ידי הנחת התפילין על יד זו אנו מבטלין ממנה את כל ההשפעה הרעה שדבקה בה מאותה אחיזה שאחז יעקב אבינו בעקבו של עשו.

 

בטעם המנהג לכרוך על היד שבעה כריכות

“אורך רצועה של יד כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר ותמתח על אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלשה כריכות ויקשור. ונוהגין העולם לכרוך על הזרוע ששה או שבעה כריכות”.             (שולחן ערוך או”ח סי’ כז סעי’ ח)

 

 

 

 

 

 

שלושה מנהגים שונים הוזכרו בהקשר למנין הכריכות שצריך לכרוך על היד בזמן הנחתן יש שעושין שלושה כריכות ויש שעושין שישה כריכות ויש שעושין שבעה, ובמגן אברהם (ס”ק יג) כותב שכן כתוב בכוונות ובשלה”ק לעשות ז’ כריכות עיי”ש [ז”ל שער הכוונות שם (דרושי תפילין דרוש ה) “ואח”כ יכרוך הרצועה סביב זרועו ז’ כריכות כנגד שבעה נערות הראויות לתת לה”, [וכן כותב גם השלה”ק במסכת חולין נר מצוה (אות כה) עכ”ל], ועיין במשנה ברורה (ס”ק לא) שכן יש לנהוג כדברי הכוונות והשל”ה לכרוך שבעה כריכות דוקא עיי”ש.

 

לפי דרכנו נוכל לומר בטעם המנהג לפי הקבלה לכרוך על היד שבעה כריכות דוקא שהוא משום שענין מצות תפילין של יד הוא כדי לבטל זוהמת עשו שדוקא ביד זו עת נגע יעקב אבינו בעקיבו כמש”נ, וא”כ כדי לבטל את כח השפעתו של עשו שהוא כאמור מורכב משבעה כוחות לכן צריך לכרוך שבעה כריכות כי בכל כריכה שעושה מכניעה וסוגר על אחד מכוחות הרע שדבקו בה ועל ידי שכורך שבעה כריכות גורם לבטל את כולן .

 

 

 

 

פרשת תולדות

“תתן אמת ליעקב”

 

בפרשת השבוע מספרת התורה הקדושה, שכאשר זקן יצחק אבינו וכהו עניו, הוא קרא אליו את עשו בנו הגדול, ושם בתוך חדרו של יצחק, בלי שאף אחד ישמע, מגלה יצחק לעשיו שרצונו להעביר לו את הברכות, את אותן ברכות שקיבל מאברהם מהקדוש ברוך הוא, שאחר פטירת אברהם אבינו עברו ידיו של יצחק,[52] והוא מצוה את עשיו : “שא נא כליך תליך וקשתך, וצא השדה וצודה לי צידה ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות”, הוא מצוה עליו.

 

כל ימיו חיכה עשיו לרגע זה, למענו הוא התמסר לאביו בצורה נדירה כל השנים, הוא נהג בו כבוד באופן יוצא דופן[53], ולא משום שמצות כיבוד אב עניינה אותו במיוחד, שכן את אמו הוא לא כיבד[54], את כל הכבוד הזה הוא עשה רק בשביל מטרה אחת, שבבא העת יזכה לקבל את אותם ברכות המיוחלות[55].

תוך שיצחק אבינו מדבר אל עשו בנו, ומספר לו על רצונו, כותבת התורה הקדושה (פרק כז פסו’ ה) : “ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו …”.

 

חס ושלום ! רבקה אמנו לא הטתה אוזן מתוך סקרנות חלילה, היא לא ביקשה לגלות מה מבקש יצחק למסור לעשיו בחשאי.

 

היתה זו רוח הקודש שנצנצה בה, היא זו שגילתה לה על תוכן השיחה בין יצחק לעשיו, כך מפורש בתרגום רבי יונתן בן עוזיאל על דברי התורה “ורבקה שומעת” : “ורבקה שמעת ברוח קודשא”. מן השמים גילו לרבקה אמנו שיצחק מתכנן לתת את הברכות החשובות במקום ליעקב הבן הצדיק, זה שיושב האהלים, לעשיו הבטלן הצד נשים מתחת בעליהן.

 

רבקה אמנו שהיתה נביאה[56] הבינה שאם מתערבים מן השמים, אות היא שעליה לקום ולעשות מעשה, עליה לפעול בכל דרך לסיכול התכנית של יצחק, שחס ושלום לא תצא לפועל, עליה לדאוג לכך שיעקב יהיה זה שיקבל את הברכות ולא עשו.

 

ואכן, מיד שולחת רבקה לקרוא ליעקב בנה, שהיה ספון כבכל יום באוהלי שם ועבר, עמל ויגע בעסק התורה, בהגיעו מצוה עליו רבקה (פסו’ ט) : “לך נא אל הצאן, וקח לי משם שני גדיי עזים טובים, ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב”.

 

יעקב לא מבין ! מעולם לא קרה שאמו ביטלה אותו מלימוד תורה, ובטח שלא כדי להביא לה גדיי עיזים מן הצאן לצורך הכנת מטעמים, מה יום מיומיים ! האם אין עבדים בבית שיכולים לעשות את הדבר במקומו ?

 

רבקה מרגישה שיעקב לא מבין, והיא מסבירה לו : “והבאת לאביך ואכל, בעבר אשר יברכך לפני מותו”, אבא מעביר היום את הברכות, את הברכות שעל פיהם יקבע מי הוא הממשיך של אבא, לכן אתה צריך למהר כדי לזכות בהם.

 

יעקב עדיין לא מבין, מדוע אבא לא קורא אותי אליו, ומעביר לי את הברכות בצורה מסודרת, משהו לא כאן לא ברור בכל התהליך הזה, הוא מרגיש שמסתירים ממנו משהו.

 

אט אט הוא מתחיל להבין, שנרקמת פה תכנית מאחרי גבו של אביו, יעקב מבין שיש כאן רצון לסכל מהלך של יצחק אביו, באותו רגע נתקף יעקב אבינו חרדה, כמי שהאמת היא נר לרגליו, הוא לא רואה את עצמו מסוגל לעמוד לפני אביו הגדול ולשקר לו.

 

תחילה הוא מנסה להניא את אמו מהתוכנית, לשכנע אותה שטכנית הדבר לא יתכן : “הן עשיו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק, אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע”, ואז טען יעקב, לא רק שלא אקבל ממנו ברכות אלא הביא עליי קללה : “והבאתי עלי קללה ולא ברכה”.

 

 

רבקה שומעת את חששו האמתי של יעקב, והיא מרגיעה אותו : “עלי קללתך בני”, גם כאן מתרגום אונקלוס : “ואמרת ליה אמיה, עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לוטיא עלך ברי …”, שוב התערבות משמים, בנבואה נאמר לרבקה שתאמר ליעקב שלא תהיה קללה, והיא מצוה את יעקב : “אך שמע בקלי ולך קח לי”.

 

כמי שהיה אחוז במידת האמת : “תיתן אמת ליעקב”, כמי שמעולם הוא לא שינה בדיבורו, דרישה זו עבור יעקב היתה קשה מנשוא, משימה בלתי אפשרית, לגבי כל אדם לרמות את אביו הוא דבר קשה, על אחת כמה וכמה הדבר קשה למי שאמון על מידת האמת, לרמות את אביו[57].

 

בלית ברירה, “אנוס כפוף ובוכה”, כשבידו המטעמים שהכינה אמו, יוצא יעקב אל אהל אביו לקיים את מצות אמו.

 

בחרדת קדש הוא ניצב בפתח אהל יצחק אביו, לשאלת אביו “מי אתה” ? הוא משיב אנכי עשיו בכורך”[58], ומספר לאביו : “עשיתי כאשר דברת אלי”, ומבקש : “קום נא שבה ואכלה מצידי, בעבור תברכני נפשך”.

 

לשאלת יצחק : “מה זה מהרת למצוא בני ? הוא משיב : “כי הקרה ה’ אלהיך לפני”.

 

יצחק אבינו לא רגוע, הוא עדיין לא בטוח שהעומד לפניו הוא עשיו בנו הגדול, סגנון הדיבור של יעקב “כי הקרה ה’ אלהיך לפני”, אינו מתאים לסגנון דיבורו של עשיו : “אמר יצחק בלבו, אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר כי הקרה ה’ אלהיך” [רש”י פסוק כא][59].

כדי להסיר ספק, [בכל זאת מדובר בהעברת הברכות], יצחק מבקש מהניצב לפניו : “גשה נא ואמושך בני”, יודע היה יצחק שיעקב הוא איש חלק ועשו איש שעיר, לכן הוא מבקש למשש את גופו, לאמת שאכן הוא עשו, מן הסתם לא התכוון יצחק למשש את בגדיו מלמעלה, כדי לברר אם מדובר בעשו עליו להכניס את ידו ולמשש תחת הלבוש.

 

במדרש מובא, באותם רגעים שנתבקש יעקב לגשת אל אביו : “נשפכו מים על שוקיו של יעקב, והיה לבו רפה כשעווה, יעקב אבינו כמעט והתמוטט מרוב פחד, מיד זימן לו הקדוש ברוך הוא שני מלאכים, אחד מימינו ואחד משמאלו, והיו אוחזין אותו במרפקו כדי שלא יפול”.

 

 

יעקב ניגש אל יצחק אביו, יצחק מנשק אותו, ומכריז : “ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'”. יצחק מבקש ממנו : “הגשה לי ואכלה מציד בני, למען תברכך נפשי, ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת”, יצחק טועם מהמאכלים, מטיב את ליבו ביין, ומרעיף על יעקב ברכות, בכך הושלמה המשימה והושגה המטרה.

“שקר דבר מאוס”

 

 

ולכאורה יש לעיין בסוגיה זו, למה היה הדבר כל כך קשה ליעקב, אמנם האמת היתה נר לרגליו, וככזה לא היה מסוגל לרמות, אבל יחד עם זאת הוא ידע שלא סתם הוא ישלח על ידי אמו לעשות כן, הוא ידע שאמו הצדקת היתה נביאה[60], ושכך נאמר לה לעשות משמים, א”כ בלכתו ליצחק אביו לקבל את הברכות, לא רק שהוא אינו עובר בזה שום איסור, אדרבא הוא מקיים מצוה בכך שהוא שומע לדברי הנביא[61], כיון שכן היה לו ללכת לקיים את דברי אמו בזריזות ובשמחה ולא מתוך אונס, כפוף ובוכה ?

 

 

להבנת הדברים נקדים את דברי החינוך על חומר העוון של שקר, וזה לשונו (מצוה עד) : “כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהרתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב מדבר שקר תרחק, והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות, ומצד הריחוק הזהרתנו שלא נטה אוזננו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בבריא שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זיכרונם לברכה [חולין דף מ”ד ע”ב] הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. …”.

 

 

מבואר בדברי החינוך זצ”ל, שבאמירת דבר שקר, מלבד האיסור החמור שיש בזה, עוד יש בחטא זה מאיסות, אדם שמוציא מפיו דבר שקר נעשה מאוס ונתעב, וכן כותב רבנו יונה זצ”ל בספר שערי תשובה (שער ג אות קעט) : “כי השקר מלבד צד הנזק הוא תועבת ה’, שנאמר : “תועבת ה’ שפתי שקר”, ונאמר : “שש הנה שנא ה’ – עינים רמות לשון שקר וגו’ עכ”ל.

 

וזה לשון רבי אליעזר פאפו זצ”ל בספר פלא יועץ [ערך אמת] : “ורעת השקר היא רעה בעיני אלהים ואדם, כי מי שהוא שקרן הוא נבזה ונמאס, וגנאי הדבר לעין כל, עד שאפי’ באומות העולם יש שנזהרים מאד לאמת דבריהם ושלא לדבר שקר” עכ”ל.

 

עד כדי כך נמאס הדובר שקרים, שבתיקוני זוהר (תיקון סט) איתא : “ווי לון לבני נשא דנפקין מפומייהו מלולין ואומאין דשקרא, טב לון דלא יתון לעלמא”, אדם כזה טוב לו וכדאי היה לו שלא יבוא לעולם כלל.

 

במסכת סוטה (מב.) לומדים חז”ל מדברי הפסוק בספר תהילים (פרק קא פסו’ ז) “דובר שקרים לא יכון לנגד עיני”, שכת שקרנים אינו רואים פני שכינה, ובשם רבי זושא מאניפולי זצ”ל מובא לפרש על דרך זה את את דברי התורה בפרשת משפטים (פרק כג פסוק ז) : “מדבר שקר תרחק”, שעל ידי דיבור אחד של שקר כבר נעשה האדם מרוחק מהקדוש ברוך הוא, כי חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת[62] [מסכת יומא סט:].

מסיבה זו היה קשה ליעקב אבינו מאד לבצע את השליחות שהטילה עליו אמו, הקושי לא היה מחמת האיסור החמור של שקר, מצד הדין מן הסתם היה מותר ליעקב לשקר, שכן מחויב היה לעשות כמצות אמו שקבלה כן בנבואה, הקושי הגדול בזה היה מחמת המאיסות של השקר, שכן גם אם הוא מותר עדיין שקר הוא, והוא מאוס ומתועב ונאלח. מזה פחד יעקב אבינו ביותר, שגופו הקדוש הזך הטהור, ימאס בהוצאת דבר שקר מפיו[63].

 

כזה היה יעקב אבינו, חתום במידת האמת באמת, הוא התרחק מכל מה שהריח שקר, ומכל סטייה קטנה ככל שתהיה מן האמת הצרופה, עד כדי כך, שגם כאשר נדרש ממנו על פי הדיבור לשקר, גם אז הוא לא היה מסוגל לבצע את הדבר, והוא עשה כן כשהוא אנוס כפוף ובוכה, והשתדל בכל דרך להמעיט ככל שאפשר מלהוציא דבר שקר.

 

למה לא רימה יעקב את לבן

 

בפרשת ויצא (פרק כט פסו’ ל) מספרת התורה הקדושה על היציאה של יעקב אבינו מבאר שבע לחרן, לא סתם יציאה אלא בריחה, כדברי הושע הנביא (פרק יב פסו’ יג) : “ויברח יעקב שדה ארם”, היה זה אחר לקיחת הברכות, אז נשבע עשיו : “ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”, בציווי אביו ואמו יעקב בורח לחרן, שם הוא עובד שבע שנים כדי לשאת את רחל ביתו של לבן, אחר שבע שנים לבן מחליף את רחל בלאה, יעקב קובל על לבן : “מה זאת עשית לי, הלא ברחל עבדתי עמך, ולמה רמיתני ? לבן הרמאי טוען כנגדו : “לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה”. והוא מציע ליעקב : “מלא שבע זאת, ונתנה לך גם את זאת, בעבדה אשר תעבד עמדי עוד שבע שנים אחרות”. יעקב עובד עוד שבע שנים בעבור נישואיו עם רחל.

 

רש”י הקדוש כותב, שהטעם שכתבה התורה “ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות”, הוא כדי להקישן לשבע שנים הראשונות, לומר שכמו שבשבע שנים הראשונות עבד יעקב את לבן באמונה, אף את השבע שנים האחרונות עבד באמונה, אף על פי שברמאות בא עליו.

 

בשבע שנים הראשונות, עדיין לא רימה לבן את יעקב, יעקב אבינו עבד עמו באמונה וביושר, אבל אחר שרימה לבן את יעקב ונתן לו את לאה במקום רחל, היה מקום שיעקב התנהג עמו באותה מידה, אבל לא, גם בשבע השנים האחרונות עבד יעקב עם לבן בנאמנות לא פחות מהשבע שנים הראשונות, למרות שלבן רימה אותו.

 

 

בפרשה שם (פרק כט פסו’ יב) כאשר פוגש יעקב את רחל הוא מגלה לה כי אחי אביה הוא, רש”י עומד על השאלה איך אמר לה יעקב שאחי אביה הוא, הרי הוא לא אחיו של לבן אלא בן אחותו ? רש”י מביא את דברי חז”ל במדרש, שאמר לה יעקב אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה. כיון שכך סבר יעקב, מדוע כאשר רימה אותו לבן ואחר שבע שנים של עבודה מייגעת, נתן לו את לאה במקום רחל, לא השיב לו יעקב באותה מטבע ורימה אותו בחזרה ?

 

לפי דרכנו נוכל לומר, שיעקב אבינו אומנם יכול היה לרמות את לבן, על אף שהיה חתום במידת האמת, היה הוא מכיר ויודע לרמות, בכל זאת הוא לא נהג עם לבן, בגלל המאיסות שבשקר, מימת זה הוא לא היה מסוגל לרמות ולשקר גם כאשר היה מותר וצריך].

 

הלקח שלימד הסבא זצ”ל את בעל השרידי אש

 

 

על רבי יחיאל יעקב וינברג זצ”ל בעל ה”שרידי אש” מסופר, שפעם פנה לגאון הצדיק רבי נפתלי אמסטרדם זצ”ל, ובקש ממנו עצה נגד שכחה.

 

“מה אתה שוכח” התעניין רבי נפתלי זצ”ל ? אני שוכח לפעמים להתפלל מנחה השיב לו בעל השרידי אש.

 

נעץ בו רבי נפתלי את עיניו הקדושות, הביט בו בתדהמה ושאל בחרדה, אתה שוכח להתפלל מנחה לגמרי, או רק שוכח להתפלל בציבור ?

 

 

מרוב פחד ממבטו החודר של הרב, סיפר בעל השרידי אש, מיהרתי לענות, אני רק שוכח להתפלל בציבור.

 

רבי נפתלי זצ”ל נרגע מתשובתו, ויעץ לו לשעבד את עצמו להתפלל תמיד רק בישיבה.

 

 

אחר מעשה המשיך בעל השרידי אש באתי והתוודיתי בפני מרן ה”סבא” זצ”ל, סיפרתי לו את תוכן השיחה, מרן ה”סבא” גער בי ואמר : שקרן ! הונית את דעתו של אדם גדול וצדיק, לך נא מיד אל רבי נפתלי והתודה בפניו פסק ה”סבא”.

 

סירבתי בכל תוקף ללכת אל רבי נפתלי סיפר השרידי אש זצ”ל, פחדתי מאד ממבטו החודר של רבי נפתלי, איך יגיב עת ישמע שלא אמרתי לו את האמת, אך ה”סבא” זצ”ל גזר עליי שאם לא אציית לדבריו ולא אלך אל רבי נפתלי, אסור לי לדרוך על מפתן ביתו.

 

בלית ברירה נכנעתי בפני ה”סבא”, קבלתי את גזרתו והלכתי אל רבי נפתלי זצ”ל, ההליכה עד הקלויז של רבי נפתלי היתה קשה, הדרך היתה מכוסה בשלג עב, טרם הגעתי אל מפתן ביתו של רבי נפתלי זצ”ל, הגיע תלמיד מהישיבה בשליחות ה”סבא” זצ”ל ובקשני בשמו לשוב על עקביי מיד, בקשתי שהיות וכבר הגעתי עד פתח ביתו של רבי נפתלי, שאכנס אליו ואשוב אל ה”סבא”, לא ! השיב אותו תלמיד. ה”סבא” ביקש שתחזור עכשיו ומיד, הסתובבתי וקיימתי את רצון ה”סבא”, וחזרתי אל הישיבה.

 

כאשר נכנסתי אל חדרו של ה”סבא” זצ”ל, הרים את עיניו הקדושות ואמר לי : “לא רציתי לגרום לך בושת פנים, רציתי רק לנקות אותך מהזוהמה של השקר, כיון שראיתי שהיית מוכן ללכת אל ביתו של רבי נפתלי במסירות נפש, די לך בזה”.

 

 

“נשמתי תצא ולא אוציא דבר שקר מפי”

 

סיפור נוסף שיש בו כדי להעמידנו על חומרת האיסור של שקר, הוא[64] על רבי רפאל מברשיד זצ”ל תלמידו של הרה”ק רבי פינחס מקוריץ זצ”ל שעל שמו רשומה האימרה : “נשמתי תצא ולא אוציא דבר שקר מפי”. כך תלמידו הגדול רבי רפאל מברשיד קיבל את דבריו כפשוטם והיה מוכן למסור את נפשו בפועל ובלבד שלא יוציא דבר שקר מפיו.

 

מעשה שהיה כך היה. יהודי אחד עבר על חוקי המדינה, הוא מכר סחורה אסורה, נתפס ונידון למוות בידי המלכות.

לאחר תחנונים רבים לקבל חנינה, הסכימו חבר השופטים שאם רבי רפאל מברשיד ורבי משה צבי מסאווראן שהיו ידועים שאנשי אמת יעידו בשבועה שהוא חף מפשע, יפטרוהו מיד ללא עונש.

 

רבי משה לא הסס והסכים מיד להישבע, שכן הלכה היא שפיקוח נפש דוחה אפילו איסור חמור של שבועת שווא, מה גם שבחייו של הנאשם, תלויים גם חיי אשתו ובניו.

 

לא כן רבי רפאל מברשיד זצ”ל, כמי שכל ימיו עמל על מידת האמת, שמעולם לא הוציא מפיו דבר שקר אפילו פעם אחת, הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו שבועת שווא, אף על פי שמטבעו היה רבי רפאל אדם רחמן, ומוכן להפקיר את כל אשר לו כדי למנוע אפילו דמעה אחת מבן ישראל, והיה מוכן להפקיר את נפשו למען כל יהודי באשר הוא, הפעם הוא הקשיח את לבו, ומיאן בעקשנות להישבע לשקר.

 

מדי יום הגיעו אשת הנאשם וילדיו אל ביתו של הרב, הם בכו והתחננו ללא הרף, שיהין בנפשו באופן חד פעמי להישבע לשקר, להציל את אביהם מגזר דין מוות.

 

בהגיע היום האחרון שלפני מועד ביצוע פסק הדין, לא זזה המשפחה מביתו של הרב ובכתה ללא הרף כל היום באזניו.

 

הלילה ירד, רבי רפאל ישוב בחדרו סגור ומסוגר. יודע הוא כי מחר הוא יום הדין הנורא על בעל האשה והילדים, הוא יודע שבידו להצילו ולהשיבו לביתו. אך איך יעשה נבלה להישבע לשקר, לזאת לא היה מסוגל. כל ימיו לחם למען האמת והכריז כי השקר הוא אבי אבות הטומאה, והאמת היא חותמו של הקדוש ברוך הוא, מקור כל קודש, יסוד לכל עבודת האדם, עיקר העיקרים. כל ימיו מסר נפשו עבור האמת, וכעת בעת זקנותו יישבע לשקר ?!

 

נתן רבי רפאל את קולו בבכי: אנא ה’! קח את נפשי ממני! קחני מן העולם השפל הזה ובלבד שלא אוציא דבר שקר מפי!

כך התמוגג בבכי כל אותו הלילה, עד שלפנות בקר פרחה נשמתו בטהרה.

 

הבוקר אור, ובעוד כמה שעות אמור להתבצע פסק הדין. באותה שעה מיהר המבשר לביתו של רבי רפאל, להודיעו שאין כבר צורך בעדותו כי הנאשם הודה בעצמו בפשע, אך לתדהמתו מצאו רכון על שולחנו ללא רוח חיים!

 

שמע ה’ את בכיו, ואת תפלתו לקח, והעיקר שלא יוציא דבר שקר מפיו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תולדות

נתינת הברכות לעשיו כדי שישמש את יעקב כזבולון

 

ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב

 (בראשית פרק פסוק )

 

כבר הזכרנו במקום אחר את השאלה המפורסמת כיצד יתכן שיאהב יצחק את עשיו, את אותו עשו שעליו אמר ה’ : “ואת עשיו שנאתי” [מלאכי פרק א פסו’ ג], ואת אותו עשיו יצחק “אוהב”, הלא משאניך ה’ אשנא ואכן בשהש”ר (פרשה א) איתא שאמר הקב”ה יצחק יש לי עליו שהיה אוהב לעשיו ואני שנאתיו שנאמר ואת עשו שנאתי, [עי’ עוד במדרש תנחומא  פרשת קדושים (סימן ב) בא יצחק אמרו לו זה הוא, אמר להם זה אוהב את שונאי] ?

“ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני, ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות”.                               פרק כז פסו’ א – ד)

 

 

 

 

 

עצם העובדה שביקש יצחק ליתן את הברכות לעשיו יש בה כדי ללמדנו שאהבתו של יצחק לעשו לא היתה רק מין השפה ולחוץ, יצחק באמת אהב את עשיו, והדבר תמוה לכאורה איך יתכן שיצחק יעדיף את עשיו על פני יעקב האיש תם יושב האהלים ?

“ורבקה שמעת בדבר יצחק אל עשו בנו וילך עשו השדה לצוד ציד להביא: ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואכלה ואברככה לפני יקוק לפני מותי ועתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טבים ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב והבאת לאביך ואכל בעבר אשר יברכך לפני מותו”.                                               (בראשית פרק כז פסו’ ה – י)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התערבותה של רבקה בענין מסירת הברכות הוא דבר מובן מאליו, רבקה ידעה בדיוק מיהו יעקב, היא ידעה שהוא איש תם ויושב אהלים, באותה מידה היא ידעה גם מיהו עשיו ומהם מעשיו, לא לחינם אהבה רבקה את יעקב דוקא, [ועי’ בספורנו שרבקה אהבה את יעקב לבדו ולא את עשיו, מפני שהכירה ברשעו של עשיו, וכן כותב רבנו בחיי : “אחר כך הוסיף בשבח רבקה כי היתה אם יעקב ועשו, והיה ראוי לה לאהוב את שניהם בשוה כי הם בניה אשר ילדתם, ועוד היה ראוי לאהוב את עשו יותר מיעקב, כי כן מנהג האמות בבן הבכור, ואף על פי כן לא שמה רבקה עיקר אהבתה כי אם על יעקב מתוך שהיתה רואה יופי מדותיו …” עכ”ל]. כיון שכן ברור מדוע עשתה רבקה הכל כדי שיעקב הוא זה שיקבל את הברכות ולא עשיו ?

 

אומנם עדיין צריך ביאור על מה בדיוק נסב הויכוח בן יצחק לרבקה מי יקבל את הברכות ? מדוע לא הסכים יצחק עם רבקה שהברכות צריכות אכן להינתן ליעקב, על פי כל אמת מידה ראוי יעקב מעשו להיות יורשו הטבעי של יצחק, להיות ממשיך דרכו של אברהם, איך א”כ עלה על דעתו של יצחק לתת את הברכות לעשיו ?

 

תכלית הבריאה שמירת התורה על ידי האדם

“ויקח ה’ אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”.                                                   (בראשית פרק ב פסו’ טו)   “ודבר ה’ אלקים ית אדם מן טור פולחנא אתר דאתבריא מתמן ואשרה בגינוניתא דעדן למהוי פלח באוריתא ולמנטר פקודהא”.                                                                  (תרגום יב”ע)   “ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה לעבדה בפקודין דעשה ולשמרה בפקודין דלא תעשה”.  (תיקוני זוהר תקונא עשרין וחד ועשרין)

 

 

 

 

 

 

 

 

מבואר שתכלית בריאת האדם היתה כדי לשמור את מצות התורה, למטרה זו הכניסו הי”ת לגן עדן כדי לעבדה ולשמרה וכדברי התקוני הזוהר שלעבדה מתייחס למצות עשה ולשמרה מתייחס למצות לא תעשה, וכך כותב רבנו בחיי בפרושו לתורה שם : “מה עבודה היתה בתוך הגן שאמר לעבדה, שמא תאמר לזמור כרמים ולחרוש ולשדד האדמה או לקצור או לעמר והלא כל האילנות נצמחים מאליהם, שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן והלא נהר מושך ויוצא מעדן שנאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומה לעבדה, אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור כל המצוה שנאמר לשמור את דרך עץ החיים ואין עץ החיים אלא תורה שנאמר [משלי פרק ג פסו’ יח) : “עץ חיים היא למחזיקים בה”…” עיי”ש

 

 [בספר צדיק יסוד עולם על מגילת רות (פרק א פסוק א) מובא בשם האר”י הקדוש זי”ע שתכלית בריאת העולם ובתוכו האדם היתה למטרה אחת, והיא “המלכתו של הי”ת ע”י האדם”, [כך כותב גם רבינו יונה באגרת התשובה (דרוש הראשון אות ג) “והעולם כולו נברא לקבל עליהם עול מלכות שמים” עכ”ל] .

 

[אע”ג שהקב”ה היה מלך עוד בטרם כל יציר נברא כפי שאומר הפייט “אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא” מ”מ לא “נקרא” הוא מלך בלא שתקובל מלכותו ע”י הממליכים כדאיתא בילקוט שמעוני משלי (רמז תתקמא) : “עד שלא נברא העולם נתיעץ הקב”ה בתורה ששמה תושיה לבראת את העולם, השיבה ואמרה לו, רבון העולמים אם אין צבא למלך, או אם אין מחנה למלך, על מה הוא מלך, אם אין עם מקלסין למלך איזהו כבודו של מלך, ושמע הקב”ה וערב לו, מכאן אמרו חכמים כל מלכות שאין לה יועצים אין מלכותה מלכות …”, וכן כותב רבינו בחיי בספרו כד הקמח “אין מלך בלא עם”, לתכלית זו נברא האדם כדי להמליך עליו את הקב”ה שעל ידי זה תתממש הבחינה של מלכות הלכה למעשה ויהא הי”ת נקרא המלך, וכפי שממשיך הפייט ואומר “לעת נעשה בחפצו כל [היינו לאחר בריאת העולם ובתוכו האדם מי שעתיד להמליך עליו את הי”ת] אזי “מלך” שמו נקרא”, וכן כותב התניא בשער היחוד והאמונה (פרק ז) : “הנה הוא ידוע לכל כי תכלית בריאת העולם הוא בשביל התגלות מלכותו יתברך דאין מלך בלא עם …” ודו”ק].

 

ובמקום אחר ביארנו שענין המלכת הי”ת באה לידי ביטוי על ידי קבלת התורה ברצון ומתוך בחירה, כך ורק כך אנו מגלים שאכן קיבלנו על עצמנו את עול מלכותו יתברך, כך נאמר במסכת ברכות (נח:): “מלכותא דארעא היא כעין מלכותא דשמיא”, הנה במלכותא דארעא המלכות מתבטאת בכך שהעם הנמצאים תחת שלטון המלך נשמעים לחוקי המלך ולגזירותיו, ואם יאמר אדם הרני מקבל עלי עול מלכות המלך ואת דתי המלך אינו עושה ברור הדבר שאין בה באמירה זו ולא כלום ואין זה נקרא שממליך עליו את המלך, כן הוא הדבר גם במלכותא דשמיא כדי שיחשב שקבלנו את מלכות ה’ עלינו נדרש מאיתנו ציות מוחלט אל מצות ה’ ועשייתם כולם בשלימות כך ורק כך יחשב שקבלנו עלינו את מלכותו יתברך. כך כותב הרמב”ן על הפסוק בספר דברים (פרק ו פסו’ יג) : “את ה’ אלהיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע”, וז”ל אותו תעבוד : “לעשות כל אשר צוך כעבד שומר מצות אדוניו”, ומבואר בדבריו שקיום מצות ה’ הוא מדין עבדות עיי”ש. לבחינה זו הגיעו עם ישראל במעמד הר סיני באומרם נעשה ונשמע, וכן אנו אומרים בתפילת ערבית “ומלכותו ברצון קיבלו עליהם”, היינו קבלת התורה שהיא הביטוי המעשי למלכות הי”ת בעולם, [עיין בילקוט שמעוני פרשת יתרו (רמז רסח) “אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם בסיני”].

 

לאחר חטא עץ הדעת נגזר על האדם לדאוג לצרכיו הגשמיים בכוחות עצמו

“ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב“.                                                    (בראשית פרק ג פסו’ יז – יט)   “וישלחהו ה’ אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם”. (בראשית פרק ג פסו’ כג)    “בזיעת אפיך לאחר שתטרח בו הרבה”. (רש”י)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחר שחטא האדם באכילה מעץ הדעת נתקלל: “בזיעת אפיך תאכל לחם”, מעתה הוטל עליו לדאוג לצרכיו הגשמיים בכוחות עצמו, כדי לאכול לחם שהוא עיקר מזונו נדרש ממנו לעשות לא פחות מעשרה מלאכות שונות, כל מה שזכה לו מן המוכן קודם החטא נשלל ממנו, ומעתה עליו לדאוג לכל צרכיו בעצמו, וכן מפורש במסכת קידושין (פב:) : “תניא, ר”ש בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר עונותיכם הטו אלה וחטאותיכם מנעו הטוב מכם”.

 

מבואר שכל אלו המלאכות הנצרכות לקיומו של האדם הוזקק להם רק לאחר שחטא וכך כותב המהר”ל בספר תפארת ישראל (פרק א) : “כי הפעולות והמלאכות שעושה האדם לצורך פרנסה אינם מצד מעלת האדם אבל הם לו מצד פחיתות וחסרון, וכשנברא האדם לא נבראת עמו המלאכה ותקון בגדים ובנין הבתים רק בגן עדן היה בלא דברים אלו, ואם כן אין אלו הפעולות לאדם מצד השלמות שלא נמצא בבעלי חיים אלו הפעולות והם מתפרנסים בלא דברים אלו. אם כן פעולות אלו הם לאדם מצד חסרון שחטא וקפח פרנסתו ולולא זה לא היה צריך לדברים אלו. וזכר ג’ דברים כי באדם ג’ דברים, הגוף והנפש והשכל ובכל שלשתן משמש האדם בהם לצורך חיותו. ואמר כי אין שלמות האדם במה שהוא משמש לצורך פרנסתו הן בגופו הן בנפשו הן בשכלו. וזה כי הארי יש לו גוף חזק כאשר נודע מענין הארי והרי אין משמש בכח גופו שיש לו לצורך פרנסתו, לכך אין לחשוב מה שעושה האדם בגופו הוא שלמות לו שהרי בבעלי חיים לא נמצא דבר זה שיהיה צריך אליו …”. עכ”ל

 

בדברי החת”ס שיצחק חשב שיעקב יעסוק בתורה ועשו יוכל לדאוג לצרכיו הגשמיים

 

בספר תורת משה על התורה כותב מרן החתם סופר זצ”ל שהדבר ברור הוא שיצחק אבינו ידע גם ידע מיהו עשו וידע גם ידע מהם מעשיו, הוא הכיר היטב את ההבדל התהומי שבין יעקב הצדיק לעשיו הרשע, הסיבה שביקש לתת לו את הברכות היא כדי שיוכל יעקב להמשיך להיות יושב אהלים, להמשיך לקיים את תכלית הבריאה שהיא כאמור שמירת התורה והמצות, יצחק הבין שיעקב נברא להיות בבחינת יששכר, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ואילו עשו הוא נברא להיות בבחינת זבולון, תפקידו הוא לפרנס את יעקב ולאפשר לו לשבת ולשקוד על התורה ועל העבודה, [מטעם זה נולד עשו ראשון שכן זבולון קודם ליששכר, כמו שמצינו בפרשת ויחי שאמר יעקב אבינו (פרק מט פסו’ יג – יד) : “זבולן לחוף ימים ישכן והוא לחוף אניות וירכתו על צידן, יששכר חמר גרם רבץ בין המשפתים” וכן משה הקדים את זבולון ליששכר בסוף ספר דברים (פרק לג פסוק יח) : “ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך”, [מטעם זה גם הקדימה התורה בפרשת פקודי (פרק מ פסו’ כב) את סידור השלחן במשכן לסידור המנורה (פסו’ כד) כי השלחן שעליו היה מונח לחם הפנים מרמז לזבולון והמנורה ליששכר שעוסק בתורה שהיא אור]. והטעם בזה מבואר במדרש ברא”ר (פרשה ק אות יג) מבואר שכיון שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה, וזבולון בא ומאכילו, לפיכך קדמו עליו עץ חיים היא למחזיקים בה, טעם נוסף כותב בפירוש המזרחי על התורה בראשית (פרק מט פסו’ יג) : “ולפיכך קדם זבולון ליששכר, אף על פי שיששכר גדול ממנו, מפני שגדול המעשה יותר מן העושה”. ובחתם סופר שם כותב שכיון שהכנעת זבולון לפני יששכר היא יותר לשם שמים מהכנעת יששכר לזבולון על כן זבולון קודם ליששכר עיי”ש.

 

[על פי זה מסביר החת”ס שם את דברי רש”י ע תשובת הי”ת לרבקה “שני גוים בבטנך, גיים כתיב כמו גאים אלו אנטונינוס ורבי, בזה ביקש הי”ת לרמוז שהסיבה שנתעברה בתאומים הוא כדי שהיו שניהם כיששכר וזבולון כמו שהיה בזמן רבי שהיה עוסק בתורה בבחינת יששכר [בספר מגלה עמוקות על ואתחנן (אופן פג) כותב שרבי היה ניצוץ של יעקב אבינו ולכן נקרא בתואר הנשיא שהוא ר”ת הוא ניצוץ של יעקב אבינו] ואנטונינוס [שהיה מעשו] היה מאפשר לו לעשות כן כן בבחינת זבולון].

 

מטעם זה חשב יצחק שצריך לתת לעשו את השליטה על עניני העולם הזה, והוא ימציא ליעקב את כל הנדרש לו כדי להתקיים, באותה מידה שהיה מכבד את אביו כך ינהג גם כלפי יעקב, יצחק ראה באופן התנהגותו של עשיו כלפיו לא רק קיום של מצות כיבוד אב ואם בהידור, אלא גם תכונה של ביטול כלפי מי שהוא היששכר של הדור, מטעם זה חשב יצחק שראוי הוא עשיו להפקיד בידיו את הברכות על מנת שיוכל על ידם לשמש בתפקיד של זבולון.

 

ראייתו זו של יצחק אומר החת”ס היתה נכונה רק שחסרה לו הידיעה שאותה קבלה רבקה בבית שם ועבר, כאשר הלכה לדרוש את ה’, שם נאמר לה : “שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו …”, שם קבלה רבקה בנבואה את ההלכה שעשו שונא ליעקב, ידעה רבקה שעשיו יממש את התפקיד שייעד לו יצחק, הוא לא ירצה לדאוג ליעקב, הוא לא יאפשר לו לחיות וכל שכן לא כבן תורה, לכן עשתה הכל כדי שלא ינתנו הברכות לעשיו, הזבולון האמיתי זה שיתמוך בישככר הבן תורה יצטרך לצאת מתוך יעקב עצמו, רק כך יתאפשר לו לממש את התפקיד החשוב להיות מחזיק תורה.

 

מטעם זה אחז יעקב בעקבו של עשו, הוא ראה שעשו לא מתכוין ליישם את היעוד שעבורו הוא נולד, אם כן אין לו שום זכות קדימה, באחיזתו של יעקב ביקש הוא לגרום שלא יצא עשו ראשון שכן לא זכי הוא לאותו כבוד להיות קודם ליששכר

 

 

 

פרשת תולדות

רצה הי”ת שהברכות ינתנו ליעקב כאשר הוא לבוש כעשיו

“ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני”, ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות”

בחז”ל מובא שאחת הסיבות שהקב”ה גרם ליצחק שיהיה סגי נהור היא כדי שיעקב יקבל את הברכות ולא עשיו.

אכן צריך ביאור למה לא אמר הקב”ה ליצחק אבינו שהוא טועה בכך שהוא חושב שהברכות מגיעות לעשו, הברכות מגיעות ליעקב ?

למה צריך להעניש אותו שיהיה סגי נהור כדי שיעקב יקבל את הברכות ?

[כאשר קרא יצחק לעשיו, אומרת התורה ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשיו בנו, בתרגום כותב שאין הכוונה שרבקה אמנו הטתה אוזן לשמוע מה שביקש יצחק לדבר עם עשיו לבד, אלא שברוח הקודש נאמר לה שיצחק מבקש לתת לעשיו את הברכות, גם כאשר ניסה יעקב להניא את אמו מהתוכנית שהוא יתחזה לעשיו ויכנס אל אביו לקבל את הברכות בטענה שאולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, עונה לו רבקה “עלי קללתך בני”, גם כאן אומר התרגום שהיה זה ברוח הקודש.

ולכאורה במקום להתערב פעמיים משמיים כדי לדאוג שהברכות יינתנו ליעקב, די היה פעם להתערב משמיים ולצוות ליצחק לברך את יעקב ?]

אחד הפסוקים הקשים ביותר בתורה הוא : “ויאהב יצחק את עשיו”, התורה מעידה שיצחק אהב את עשיו, איך יתכן שיצחק יאהב את עשיו, פשוט שלא יתכן לומר שלמרות שהיה רשע אהבו משום שהיה בנו, אצל האבות הקדושים מצינו שקיימו בעצמם את דברי דוד המלך ע”ה “ולא נשא על קרבו”, כך היה עם אברהם אבינו כאשר נודע לו שיצא ישמעאל לתרבות רעה השכים בבוקר ושלח אותו למדבר עם מים ולחם, כמו שמתנהגים עם שונא, אם כן קשה לומר שאהבתו של יצחק נבעה מרגשי האבהות גם כאשר ידע מיהו עשיו ומהם מעשיו, מה גם שיתכן שעשיו השתמש באהבתו זו של יצחק לתת לגיטימציה למעשיו הרעים, אכן במדרש איתא שאמר הקב”ה יש לי על יצחק שאהב את עשיו ?

קשה לומר שיצחק אבינו לא ידע מיהו עשו ומה היו מעשיו הרעים ?

בתורה אכן כתוב שהוא אהב יצחק את עשיו “כי ציד בפיו”.

בתנחומא מובא שבכל יום בדרכו לצוד היה עוצר עשיו בפתח בית המדרש, היה שם את אזנו כאפרכסת לשמוע מה מדברים בבית המדרש, ורק אז היה הולך למלאכת הציד, כאשר היה חוזר הביתה, היה ניגש ליצחק ומספר לו שכעת חזר הוא מהישיבה, ומספר לו על דנו שם, ועל כך אהבו.

אבל עדיין קשה לומר שהצליח עשיו להתל באביו הגדול בבדיות כאלה, או בשאלות כמו איך מעשרין את התבן או המלח ?

לפני ששלח יצחק את עשיו להביא לו ציד הוא מצוה אותו : “ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד” ברש”י כותב שא נא. לשון השחזה כאותה ששנינו (ביצה כח א) אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה, חדד סכינך ושחוט יפה, שלא תאכילני נבלה.

אם בעיני יצחק היה עשיו צדיק והגון, ומדקדק במצות, לשם מה הוצרך להזהירו על הגזל ועל איסור נבילה ?

גם כאשר נכנס יעקב אבינו לאהל יצחק לקבל את הברכות, שאל אותו יצחק : מה זה מיהרת למצוא בני ?

יעקב ענה ליצחק : “כי הקרה ה’ אלוהיך לפני”.

מיד מבקש יצחק ממנו : “גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשו אם לא”.

מה העלה את חשדו של יצחק לגבי זהותו של העומד לפניו שביקש לבודקו ?

רש”י כותב שאמר יצחק בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, בכל השישים ושבע שנים שאני מכיר אותו אף פעם לא שמע יצחק שעשיו מזכיר שם שמים !

נמצא לפי זה שיצחק אבינו אכן ידע מי הוא עשו. הוא ידע שצריך להזהיר אותו שלא יאכיל אותו נבלות, ושלא יאכיל אותו מן הגזל. אם כן איך ביקש לתת לו את הברכות ?

בספר שמות מסופר שמשה יצא ראות בסבלם של אחיו, ואז הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי, משה לא יכל לראות את העול שנעשה : “ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול”.

רש”י מסביר שהביט משה עד סוף הדורות וראה שלא עתיד לצאת מאותו מצרי אף אחד שיתגייר ואז הרגו.

גם יעקב אבינו ראה שמאפרים ייצאו בעתיד ירבעם בן נבט ויהושע בן נון, וממנשה ייצא יהוא בן נמשי, ומשבט לוי ייצא קרח, ומשבט שמעון ייצא זמרי בן סלוא.

כך גם כאשר צעקו הנערים הפוחזים על אלישע הנביא “עלה קרח עלה קרח”, אומר הנביא : “ויפן אחריו ויראם ויקללם”. במסכת סוטה (מו:) יש כמה דעות מה ראה אלישע, רבי יוחנן אומר שראה שלא הייתה בהן לחלוחית של מצוה, ושואלת הגמ’ אולי בזרעם עתיד להיות ? ועונה רבי אלעזר שראה אלישע שלא יהיה כן לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות.

ואיך הם ראו ?

במסכת נידה (ל.) מובא שבשעה שהעובר נמצא במעי אמו, ישנו מלאך שמלמד אותו את כל התורה כולה, ונר דלוק לו מעל ראשו, ורואה מסוף העולם ועד סופו. בשעה שהתינוק יוצא, בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכח את כל התורה כולה

שאל האדמו”ר מסטמאר זצ”ל למה לא כתוב שמכבים את אותו נר, שהיה דלוק על ראשו ?

אומר האדמו”ר מסאטמר זצ”ל הנר הזה הוא אור מיוחד כאשר האדם מחזיר את כל התורה שלמד במעי אמו, הוא זוכה לראות דרך האור הזה מסוף העולם ועד סופו

במסכת חגיגה (יב.) איתא אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן, שנאמר וימנע מרשעים אורם. ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר אמרו צדיק כי טוב. כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח, שנאמר אור צדיקים ישמח. ובמדרש תנחומא פרשת נח (סימן ג) מובא שגנזו הקב”ה לעמלי תורה שבע”פ ביום ובלילה, נמצא שהיה הנס בזכות עמלי התורה הקדושה עיי”ש] .

אם כן איך יתכן שיצחק אבינו לא ראה מה שהיה בכוחם של שאר הצדיקים לראות, איך לא ידע מיהו עשיו ?

על השאלה הזו עומד הזוהר הקדוש : “היך לא ידע יצחק כל עובדוי בישין דעשו, והא שכינתא הות עמיה הרי השכינה היתה עמו דאי לא שריא עמיה שכינתא, היך יכיל לברכא ליה ליעקב בשעתא דברכיה הרי אם לא היתה השכינה עמו, איך יכל לברך את יעקב, אלא ודאי שכינתא הות דיירא עמיה בביתא ודיירא עמיה תדיר”.

ובזוהר הקדוש שם כותב : “אבל לא אודעא ליה, בגין דיתברך יעקב בלא דעתיה אלא בדעתיה דקודשא בריך הוא”. הקב”ה לא רצה שהוא יברך את יעקב, ויחשוב שהוא יעקב, אלא הוא רצה שהוא יחשוב שהוא מברך את עשו אבל בפועל יברך את יעקב .

ועדיין צריך להבין למה באמת רצה הי”ת שיעקב יקבל את הברכות דווקא באופן הזה ?

בפסוק כתוב שלאחר שאכל יצחק מן התבשילים שהביא לו יעקב הוא ביקש מיעקב לנשקו, כאשר ניגש יעקב לנשק את יצחק, אומרת התורה : “וירח את ריח בגדיו ויברכהו, ויאמר, ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'”.

יצחק לא מריח את גופו של יעקב אבינו אלא את בגדיו !

מה הכוונה בזה, מה כל כך התפעל יעקב מהריח של הבגדים שלבש יעקב, הלא כאשר הלבישה רבקה את יעקב בבגדי עשיו אחיו, שמה עורות גדיי העזים על ידיו ועל חלקת צואריו, ובמדרש שיר השירים רבה (פרשה ד אות ב) אומר רבי יוחנן שאין לך דבר שריחו רע וקשה יותר משטף של עזים  ?

במסכת סנהדרין (לז.) אומר רבי זירא שאין כוונת התורה ללבוש של יעקב, אלא שהריח יצחק את ריחם של הבוגדים שישנם ביעקב : “אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו”, שאפילו את בוגדיו בירך יצחק .

המדרש בראשית רבה (פרשה סה אות כז) אומר כגון יוסי משיתה ויקים איש צרורות, יוסי משיתה בשעה שביקשו שונאים להכניס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחילה, אמרון ליה עול מה דאת מפיק דידך, נכנס והוציא מנורה שלזהב, אמרו לו אין דרך הדיוט להשתמש בה אלא עול זמן תניין ומה דתפיק דידך, ולא קיבל עליו, אמר ר’ פינחס נתנו לו מכס ג’ שנים ולא קיבל עליו, אמר לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת אלא אכעיסנו פעם שנייה, ומה עשו לו, נתנו אותו בחמור שלחרשים והיו מנסרין אותו והיה צווח וויי וויי דארגיזית לבריי. יקים איש צרורות היה בן אחותו של ר’ יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיה, אזל קמי שריתא אזל למצטלבה, אמר ליה חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך, אמר ליה אם כך למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו, אמר לו ועשה אדם רצונו יותר ממך, אמר לו ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו, נכנס בו הדבר כארס שלחכנה, הלך וקיים בו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק, מה עשה הביא קורה ונעצה בארץ ועשה סביבה גדר וקשר בה נינייא [ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע נתלה בקורה נפסקה נינייא] ונחנק, קידמתו החרב ונהפך עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר וראה את מיטתו פורחת באויר, אמר בשעה קלה קידמני זה לגן עדן.

את הריח הזה הריח יצחק, את הפנימיות של יוסף משיתא ויקום איש צרורות הוא הרגיש בבגדים של יעקב.

אילו יעקב אבינו היה מקבל את הברכות כיעקב אבינו, כשיצחק היה רואה ויודע שהעומד למולו הוא יעקב לא היתה חלה ברכתו רק על הצדיקים כיעקב

אומר הזוהר שהקב”ה רצה שיצחק יברך את יעקב כשהוא לבוש כמו עשו. כך תחול הברכה גם על יהודי שנמצא בדרגה הכי נמוכה, שבצורה החיצונית שלהם הם נראים כמו עשו, שאין להם שום קשר ליעקב אבינו, כי רק מבחוץ הוא עשו אבל בפנים יעקב אבינו !

כדוגמת יוסף משיטה ויקום איש צרורות, שהיו נראים עשו בחוץ אבל בפנימיות שלהם היתה נקודה טהורה, שכאשר הם הולכים למות הם פתאום צועקים : “לא די שהכעסתי את בוראי פעם אחת , אלך ואכעיסהו עוד פעם !?”

פתאום מתגלה שבתוך התחפושת העשיוית נמצא יעקב אבינו שעליו אומר ר’ יוסי בן יועזר “בשעה קלה הקדימני זה, לחיי העולם הבא”.

“וירח את ריח בגדיו”

במסכת ברכות (מג:) שואל רב זוטרא בר טוביה בשם רב : מנין שמברכין על הריח ? [בחדושי הצל”ח שואל מה פירוש מנין שמברכים על הריח הרי שום ברכת הנהנין אינה דאורייתא רק סברא שאסור ליהנות מעוה”ז בלא ברכה, וא”כ כיון שגם מריח נהנה ממנו צריך לברך כמו שמברך על שאר הנאות ומסביר על פי דברי הגמ’ (לה.) שכל הנהנה מעוה”ז בלא ברכה הוי מועל, וכיון שבמסכת פסחים (כו.) מבואר שקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, לכך שאל מנין שמברכין על הריח]

ומתרץ מר זוטרא שחיוב ברכה על הריח נלמד ממה שנאמר בספר תהילים : “כל הנשמה תהלל יה”, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח.

וירח את ריח בגדיו לא את הגוף הריח יצחק אלא את הנשמה של יעקב אבינו את הפנימיות של כלל ישראל

בתרגום יונתן בן עוזיאל מובא על הפסוק כותב שאמר יצחק ראה ריח של בני כריח של קטורת בסמים שעתידים להקריב בהר בית המקדש שנקרא שדה שבירך אותו יי ובחר להשכין שכינתו שם

במסכת כריתות (ו.) מבואר שקטורת היו אחד עשר סממנים. אחד מסממני הקטורת היתה חלבנה, ובגמרא שם (ו:) אומר רבי חנא בר בזנא בשם שמעון חסידא : כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת.

כאשר בא יעקב עם הבגדים יצחק מריח ממנו את ריח של קטורת, את אותם יהודים שמנותקים, בבחינת חלבנה, אבל הפנימיות שייכת ליעקב אבינו .

בשעה שיעקב אבינו קיבל את הברכות במקום עשו, כותב השפתי צדיק יסוד זצ”ל, זכה שיצחק אבינו יקרא לו שמונה פעמים “בני”

“ויבא אל אביו ויאמר אבי ויאמר הנני מי אתה בני, ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכרך עשיתי כאשר דברת אלי, קום נא שבה ואכלה מצידי בעבור תברכני נפשך, ויאמר יצחק אל בנו מה זה מהרת למצא בני, ויאמר כי הקרה ה’ אלהיך לפני, ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשו אם לא, ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו, ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שערת ויברכהו, ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני, ויאמר הגשה לי ואכלה מציד בני למען תברכך נפשי, ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת, ויאמר אליו יצחק אביו גשה נא ושקה לי בני, ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'”.

מה המשמעות של זה מבאר השפתי צדיק זצ”ל על פי דברי הגמרא במסכת סוטה (י:) שכאשר הספיד דוד את בנו אבשלום זעק שמונה פעמים על אבשלום בני.

“וירגז המלך ויעל על עליית השער ויבך וכה אמר בלכתו בני אבשלום בני בני [אבשלום] מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני… והמלך לאט את פניו ויזעק המלך קול גדול בני אבשלום אבשלום בני בני”.

שואלת למה זעק דוד שמונה פעמים בני ?

אומרת הגמרא שבע פעמים כדי להוציא את אבשלום משבעה מדורי גיהינום, והפעם השמינית, כדי להעלות אותו לגן עדן

כאשר מריח יצחק את הריח של הבגדים של יעקב, של אותם בוגדים, הוא מזכיר שבע פעמים בני, לרמוז לו שגם אנשים שהם מנותקים, שהם לבושים בבגדי עשו, בפנימיות שלהם הם יעקב, בכוחם לצאת משבע מדורי גיהינום ולהיכנס בשערי גן עדן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

חשיבות לומדי התורה

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה

(בראשית פרק כח פסוק י)

ברש”י לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה עכ”ל.

בפירוש הכלי יקר שואל הרי גם שאר האבות יצאו מקום למקום, אברהם יצא מבאר שבע והלך למצרים, והתורה לא כותבת ויצא אברהם, אלא וירד אברם מצרימה לגור שם, כך גם כאשר הלך אברהם לגרר התורה כותבת “ויסע משם אברהם ארצה הנגב”, כך גם לגבי יצחק שיצא בזמן הרעב לגרר גם שם התורה לא כתבה לשון יציאה אלא “וילך יצחק משם ויחן בגרר”, וצריך ביאור למה דוקא אצל יעקב ראתה התורה לנכון ללמד אותנו ענין זה שיציאת הצדיק עושה רושם ?

[בפירוש הכלי יקר מבאר שאברהם ויצחק לא הניחו במקום שהלכו משם צדיק כמותם, ולכן פשיטא שיציאתם עשה רושם, אבל ביציאת יעקב הרי יצחק ורבקה נשארו שם, והיה מקום לומר שאין יציאתו עושה רושם קא משמע לן.

ועוד פירש שיציאת הצדיק עושה רושם רק על הצדיקים הדרים בעיר, הם יודעים להכיר שהוא הדרה הודה וזיוה של העיר, לכן דוקא יציאתו של יעקב עשתה רושם, כי ביציאתו עדיין היו שם יצחק ורבקה שידעו להכיר בחסרונו של הצדיק, משא”כ ביציאת אברהם ויצחק שיצאו ממקומם יחד עם כל בני ביתם ולא נשאר במקום שיצאו משם שום צדיק, על כן רושם יציאתם לא היה ניכר, כלשון הכלי יקר זצ”ל : “כי הרשעים שנשארו שמה אינן מקפידין על יציאת הצדיקים, ואדרבה הם שמחים בצאתם מהם, לפי שאינן הולכים בדרכיהם, והם לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיהם, והם מריבים עמהם עבור מעשיהם, אבל ההולך ממקום שצדיקים מצויים שם אז יציאתו עושה רושם, כי הצדיקים שנשארו קשה עליהם פרידתם, כי דעתם נוחה ממנו, ואינו דומה זכות של מועטין לזכות של מרובים. וכאן היו יצחק ורבקה לכך היה רושם יציאתו ניכר”

מסופר על הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ”ל המכונה “סנגורן של ישראל”, שבראשית דרכו שימש ברבנות בעיר ז’ליחוב, לא ארך הזמן עד נאלץ רבי לוי יצחק לעזוב את העיר, הסיבה היתה ריבוי המתנגדים שקמו לו, אחד מראשי הקהל שהיה גם הוא מראשי המתנגדים ביקש להשאיר בפיו טעם מר, לפני עלייתו של רבי לוי יצחק לכרכרה שנשכרה להסיעו משם, פנה אליו אותו מתנגד ואמר, במסכת ברכות (לא.) למדנו שאל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, לפי שמתוך כך הוא זוכרהו, עם עזבך את העיר רבי, אומר גם אני לך דבר תורה למען לא תשכחני, פתח האתון את פיו ושאל, בחז”ל מובא שהטעם שהתורה כתבה לשון יציאה אצל יעקב אבינו, הוא כדי ללמדנו שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, דע לך הוסיף האותו איש בעזות מצח, אנו יושבי עיר הזאת איננו מרגישים שום חיסרון בכך שהינך עוזב אותנו, בכך ביקש כמובן לרמוז לרבי לוי יצחק שהוא אינו צדיק אמיתי, רבי לוי יצחק בחכמתו קיים בעצמו, את דברי שלמה המלך ע”ה בספר משלי (פרק כו פסו’ ה) : “ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו” והשיב לו תשובה ניצחת, דע לך אמר רבי לוי יצחק זצ”ל לאותו מתנגד חצוף, שעל אברהם ויצחק לא כתבה התורה לשון יציאה, אף שודאי היו הם ההוד הזיו וההדר של המקום בו היו גרים, וזאת משום שאיתם יצאו מן המקום כל בני ביתם, כך שלא נשאר באותו מקום שום אדם שמבין במעלת הצדיקים, כזה שיש בכוחו להרגיש בחסרון ההוד הזיו וההדר].

 

בספר קול יהודה מביא מרן ראש הישיבה הגר”י צדקה זצ”ל פירוש נפלא בשם הגרי”ח קופשיץ שליט”א שבשונה מאברהם ויצחק שהיו מפורסמים בעולם, אברהם נקרא נשיא בפי בני חת אלוקים אתה בתוכנו, אברם היה עשיר גדול : “ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב”, הוא נטע אשל בבאר שבע, באבות דרבי נתן מובא שאברהם בנה בלטורין על הדרכים והניח בן מאכל ומשתה, כל הבא נכנס ואכל ושתה וברך לשם שמים, בהלכות עבודה זרה (פרק א הל’ ג) כותב הרמב”ם שאברהם היה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, … עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם”, במסכת בבא בתרא (צא.) אומר רב חנן בר רבא בשם רב שאותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם, עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו : אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, אוי לספינה שאבד קברניטה. כך גם יצחק אבינו היה עשיר ומוכר, ויגדל האיש וילך הלוך וגדל, ובמדרש אומר רבי חנין עד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, לכן ביציאתם מן המקום היה ניכרת יציאתם וחסרונן היה מורגש

לא כן יעקב אבינו שהיה איש תם ויושב אוהלים, היה ספון יומם ולילה בתוך באוהלי שם ועבר שם עמל ויגע בעסק התורה, אף אחד לא הכיר אותו, הוא לא היה מעורב עם הבריות, ככזה יציאתו מבאר שבע לא הייתה ניכרת, חסרונו לא היה מורגש כלל, לכן דווקא כאן ראתה התורה לנכון להדגיש שביציאתו מן העיר, פנה הודה, פנה זיוה, ופנה הדרה. כי הוא יעקב, הבן תורה, הוא הזיו והוא ההוד, וההדר של העיר, הוא המעמיד שבזכותו עומד ומתקיים עולם בכל רגע.

במסכת ברכות (יז:) איתא : “כל העולם כולו ניזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.

בספר בעל שם טוב על התורה פרשת תולדות מסביר שהצדיק הוא כמו שביל וצינור הממשיך נוזלים, כך הצדיק על ידי מעשיו הקדושים נהפך לצינור שממנו נמשכות השפעות טובות לעולם, כך רבי חנינא בצדקותו סלל שביל שדרכו ניזון כל העולם.

[במסכת יומא (נג:) מבואר שאחת התפילות שהיה מתפלל הכהן גדול בעום הכיפורים בהיותו בקדש הקדשים היא שלא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים, [בפיוט אתה כוננת מובא ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לענין הגשם בשעה שהעולם צריך לו]  בגמרא שם מסופר שרבי חנינא בן דוסא היה מהלך בדרך וירד עליו גשם. אמר רבי חנינא : רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער ? פסק הגשם. כאשר הגיע לביתו שוב אמר : רבונו של עולם, כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת ? חזר הגשם. אמר רבי יוסף : תפילת הכהן גדול אינה מועילה לגבי רבי חנינא.

בספר דרך עץ החיים פרשת פנחס [אות ב הערה 41] כותב הגר”פ ארלנגר שליט”א שכיון שרבי חנינא היה צינור השפע שממנו התפרנסו כל בני דורו, לכן היה אפשר לו לבקש שבלכתו בדרך יפסקו הגשמים, שכן בזה הוא פגע בשפע שלו ולא בשל אחרים]

בילקוט לקח טוב פרשת וירא (עמו’ פג) מובא מעשה בבני כפר אחד שבאו לפני הג”ר יצחק אלחנן מקובנא זצ”ל, ובקשו ממנו המלצה על מועמד מתאים לשמש רב בכפרם, שלחם רבי יצחק אלחנן אל אברך מסויים בהמליצו עליו כמתאים למשרה זו, אותו אברך השיבם שמצדו הוא מוכן לקבל עליו את התפקיד, אלא שמדין הכרת הטוב חייב הוא לקבל את הסכמת חמיו, שכן כל השנים היה סמוך על שולחנו ולא החסיר ממנו מאומה, כאשר הציע אותו אברך את הדבר בפני חותנו השיבו, לשם מה אתה זקוק לזה ? וכי חסר לך דבר ? אני מוכן להוסיף על הסכום שהנך מקבל ממני מדי חודש ובלבד שתישאר עימי.

חלפה שנה ובפני הגאון רבי יצחק אלחנן התייצבה משלחת נוספת, אך הפעם היתה זו משלחת מעיירה גדולה וחשובה, בקשתם היתה שימליץ להם הרב על דמות מתאימה לישב על כס הרבנות בעירם, גם אותם שלח רבי יצחק אלחנן אל אותו אברך תוך שהוא ממליץ עליו בחום, גם להם השיב אותו אברך שעליו לקבל את הסכמת חותנו, שוב חזר החותן ושאל : לשם מה אתה זקוק לזה ? וכי חסר לך דבר ? אני מוכן להוסיף על הסכום שהנך מקבל ממני מדי חודש ובלבד שתישאר עימי.

חלף עוד זמן ומשלחת נוספת הגיעה אל הגאון רבי יצחק אלחנן זצ”ל גם בפיהם דרישה להמליץ עבורם על רב מתאים לכהן אצלם ברבנות, הפעם היתה זו משלחת חשובה ונכבדה מעיר גדולה ומפורסמת, גם אותם שלח רבי יצחק אלחנן אל אותו אברך, כאשר הוצע לו הדבר וכתב הרבנות היה מוכן בידם, לא יכלה אשתו לעמוד מנגד, הפעם אנני מוותרת אמרה ! התשובה צריכה להיות חיובית קבעה ! בעלה שאל לדעת חמיו שזה מבטיח להוסיף על הסכום החודשי, כאן כבר התערבה ביתו וטענה : “עד מתי אבא תתמוך בנו ? האם לא הגיע הזמן שנתפרנס בכוחות עצמנו ?

תשובת האב היתה קצרה “מי יודע מי מחזיק את מי” השיב ? !

החוזה נחתם, ואכן כעבור מספר שבועות עזבו האברך ואשתו את העיירה, כשמגמת פניהם אל העיר הגדולה, אך יצאו את העיר, עוד לא עברו את תחום שבת, השיג אותם פרש בהול ובידו מברק, בתוכו היתה הבשורה המרה, החותן שבק חיים לכל בריה, אז הבינו היטב את משמעות דברי האב “מי יודע מי מחזיק את מי ?

בספר משלי (פרק י פסו’ כה) אומר שלמה המלך : “וצדיק יסוד עולם”. הצדיק מגלה לנו שלמה המלך ע”ה הוא היסוד שמעמיד ומקיים את כל העולם, כך אומר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן במסכת יומא (לח:) שאפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, אף שהיסודות מכוסים ואינם נראים לעין, אבל הם המעמידים והם המקיימים של העולם, עליהם נאמר בספר שמואל א’ (פרק ב פסו’ ח) : “כי לה’ מצוקי ארץ וישת עליהם תבל”.

כך מובא בתנא דבי אליהו אליהו זוטא (פרשה ה) שבכל יום ויום יוצאין מלאכי חבלה לחבל את העולם כולו אלמלא שמוצאין בני אדם שיושבין וקורין ושונין מיד היו מחריבין את כל העולם שנא’ כי לה’ מצוקי ארץ וישת עליהם תבל, מצוקי ארץ אלו הצדיקים שבזכותם העולם קיים, שאלמלא הם היה העולם חרב.

במסכת פסחים (סח:) אומר רבי אלעזר : “אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי”.

כך מובא גם במסכת שבת (פח.) על הפסוק : “ויתיצבו בתחתית ההר”, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש : מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה”א יתירה למה לי ? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

נמצא שהתלמיד חכם מממש את היעוד של העולם, בזה הוא מעמיד ומקיים את העולם, כל שאר בני האדם שחיים בעולם זה רק אודות לאותו תלמיד חכם הספון בבית המדרש, רחוק מעיני העולם, משם הוא מושך חיות לכל הבריאה, ומאפשר לדרים עליה להמשיך בשגרת חייהם אף לרשעים שבהם.

כאשר שאלו במסכת סנהדרין (צט:) אפיקורוס כגון מאן ? השיב רב יוסף : כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו, לדידהו תנו. אדם כזה כבר נכלל בשם אפיקורס שאין לו חלק לעולם הבא, ובגמ’ שם אומר רב נחמן בר יצחק שדבר זה נלמד מדברי התורה בפרשת וירא, כאשר ביקש הי”ת להפוך את סדום, עיר שהיו אנשיה רעים וחטאים לה’ מאד, עמד אברהם בישרותו וביקש מהי”ת שיבטל מעליהם את הגזירה בזכות הצדיקים שיש בה, תשובת הי”ת היתה שבסדום אין אפילו עשרה צדיקים, אילו היו בה עשרה צדיקים אמר הי”ת לאברהם : “ונשאתי לכל המקום בעבורם”.

אילו היו בסדום עשרה צדיקים אומר הגה”צ ר”א לופיאן זצ”ל, היתה גזירת הכליה מתבטלת, והיו אנשי סדום ממשיכים לחיות את חייהם כרגיל, אף אחד לא היה מעלה בדעתו שהוא חב את חייו לאותם צדיקים שסביר להניח שלא היו נחשבים בעיני אנשי סדום הרשעים ללא כלום, כאז מוסיף הגר”א זצ”ל גם עתה איש אינו יודע כמה גזירות נתבטלו בדורנו ובדורות הקודמים בזכות הצדיקים החיים בכל דור ודור.

כאשר שלח משה את המרגלים לתור את הארץ, אחד הדברים שביקש מהם לבדוק הוא “היש בה עץ”. בילקוט שמעוני פרשת שלח (רמז תשמב) מובא שאמר להם משה ראו אם איוב קיים ששנותיו דומין לעץ ומגין על דורו כעץ.

כלל ישראל עומד בשערי ארץ ישראל, מבקש להיכנס לארץ המובטחת, כל זה תלוי ועומד אם בתוך ארץ ישראל לא חי עוד אותו צדיק ששמו איוב, קיומו של איוב לא יאפשר לכלל ישראל להיכנס לארץ המובטחת, בכוחו הוא מגן על יושביה.

כך מובא גם במסכת גיטין (נו.) שזכותו של רבי צדוק הגינה על ירושלים ארבעים שנה מפני החורבן, כל הצבא הגדול שהגיע לכבוש את ירושלים לא הצליח להכניע אדם אחד בודד וחלש כמו רבי צדוק.

בספר מלכים ב’ (פרק ב פסו’ ח) מסופר כאשר עלה אליהו לשמים ברכבי אש זעק אלישע תלמידו : “אבי אבי רכב ופרשיו”

במסכת מועד קטן (כו.) תירגם רב יוסף את דברי אלישע רכב ישראל ופרשיו : “דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין, [שהיה אליהו טוב להם לישראל בתפילותיו עבורם יותר מאשר יכולים להועיל להם צבא של רכב ופרשים.

גם במדרש איכה (פרשה ב) מסופר שאדריינוס קיסר עשה מצור על העיר ביתר במשך שלוש וחצי שנים ולא היה יכול לה, וזאת משום שבעיר היה חי רבי אליעזר המודעי שהיה עסוק בשקו ותעניתו, והיה מבקש בכל יום מהי”ת שלא ישב בדין, אדריינוס כבר חשב לוותר ולחזור לארצו, לפני שיצא לדרך ניגש אליו כותי אחד ולחש באזנו, יש באפשרותך לכבוש אותם אם תצליח לפגוע בכוח האמיתי שלהם שהוא רבי אליעזר המודעי, שכל זמן שהוא מתפלש בעפר ומתפלל לא תוכל להם, הוסיף אותו כותי ואמר לאדריינוס : המתן לי ואעשה שתוכל לכובשם, הלך אותו כותי ומצא את רבי אליעזר מתפלל עשה עצמו כאילו הוא לוחש על אזנו דבר מה, אנשים שראו זאת הלכו לבר כוכבא ואמרו לו דודך רבי אליעזר רוצה להשלים עם אדריינוס, קרא בר כוכבא לאותו כותי ושאל אותו, מה לחשת באזנו של רבי אליעזר ? מוטב שאהרג ולא אגלה סודות המלך השיב, המתין בר כוכבא לרבי אליעזר שיסיים את תפילתו ושאל גם אותן, מה לחש אותו כותי באוזנך ?  אמר לו הייתי שקוע בתפילה ולא שמעתי מה אמר. כעס בר כוכבא ובעט בדודו והרגו, מסיים המדרש “מיד גרמו עוונות ונלכדה ביתר”.

במדרש רבה על איכה (פתיחתות אות ב) על הפסוק : “על מה אבדה הארץ ויאמר ה’ על עזבם את תורתי”, מסופר שרבי שלח את ר’ אסי ור’ אמי לתקן את ערי ישראל להקים בהם תלמודי תורה, הם היו באים לעיר והיו שואלים הראו לנו את שומרי העיר, הביאו להם את שומרי העיר השוטרים, אמרו להם אלה לא שומרי העיר כי אם ה’ לא ישמור עיר שוא שקד שומר, שאלו אנשי העיר את רבי אמי ורבי אסי אז מי הם שומרי העיר שרצונכם לראות אמרו להם אלו סופרים ומשנים שהם הוגים ומשנים ומשמרין את התורה ביום ובלילה

 

באחת מאגרותיו כותב מרן החזון איש זצ”ל שעל ידי עמלות התורה, משתפך רוח טהרה בעולם, והוא פועל להציל אנשים הרבה וילדים הרבה, מה שהשתדלות מעשית לא הייתה פועלת.

במסכת תענית מסופר שבעיר סורא שבבבל פשטה מחלת הדבר, היא הכתה בכל מקום בעיר חוץ מהשכונה בה היה מתגורר רב, שם לא נחלה אף אחד בדבר, כמובן ששכינו של רב תלו את הדבר בכך שהם קרובים לרב, ובזכותו הם ניצולים, אך בחלום גילו להם שזכותו של רק היא גדולה בהרבה גדולה ורב כוחה להציל את כל העיר ולא רק את אותה שכונה.

מסופר על אחד מגדולי ישראל בדור הקודם. שאחר חתונתו נסע לעיירה סמוכה כדי להשקיע את עצמו בתורה כמה שנים, לא ארך הזמן והחלה להתפשט מחלה קשה בכל האזור, מחלה שגבתה נפשות רבות, חמיו שדאג לשלומו שלח אליו לחזטר מיד לאשתו וילדיו, משראה חמיו שהוא לא שב, הוסיף לשלוח לו מכתב נוסף בו הוא מצוה עליו לחזור ומיד, בלית ברירה ארז החתן את חפציו ושם פעמיו לעירו, מיד לאחר צאתו מן העיר בה שהה, החלה המחלה הנוראית להתפשט בין יושבי העיר כאש בשדה קוצים, וכילתה לא עלינו רבים מאנשיה, אז הבינו כולם שעד אז לא פגעה בהם המגפה בזכות אותו תלמיד חכם שהיה יושב שם ועוסק בתורה בפרישות.

זה הלימוד שהתורה רוצה ללמד אותנו, שיעקב אבינו, על אף היותו נסתר, היה הוא המעמיד של כל העולם, הוא היה הזיו וההוד וההדר של העולם, ביציאתו פנה הודה פנה זיוה ופנה הדרה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

פחדו של יעקב מהשהיה במחיצת לבן הרשע

“ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש”.

רש”י הקדוש בסוף פרשת תולדות (פרק כח פסוק ט) עושה חשבון שלא מיד הלך יעקב לחרן, קודם לכן הוא נטמן בישיבה של שם ועבר ארבע עשרה שנה, שם ישב יעקב ועסק בתורה בהתמדה גדולה, רק אחר כך הוא שם פעמיו אל דודו לבן, כך אומר רבי יהודה במדרש רבה פרשת ויצא (פרשה סח אות יא) על הפסוק “וישכב במקום ההוא”, רבי יהודה אומר כאן שכב אבל כל י”ד שנה שהיה טמון בבית עבר לא שכב עיי”ש.

אף שיצחק ציווה את יעקב ללכת לחרן לקחת לו אשה : “ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו, ויצוהו ויאמר לו, לא תיקח אשה מבנות כנען, קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך”. בכל זאת יעקב לא הלך מיד אל לבן אלא התעכב ארבע עשרה שנה בבית שם ועבר, שנים אלה שישב ולמד יעקב תורה אצל שם ועבר היו הם ימים של הכנה כדי להכשיר את עצמו להליכה אל לבן, ברור היה ליעקב אבינו אי אפשר ללכת אל לבן הרשע המפורסם בלא הכנה מוקדמת, ידע יעקב אבינו שהסכנה בשהייה במחיצת אותו רשע היא גדולה עצומה, בפרט ליעקב אבינו שהיה חתום במידת האמת : “תיתן אמת ליעקב”, להיות בכפיפה אחת עם הרמאי הגדול ביותר בעולם הדבר לא פשוט כלל וכלל.

על פחדו הגדול של יעקב אבינו מההליכה אל דודו לבן ניתן ללמוד ממה שסיפר יעקב לעשיו בהתפעלות : “עם לבן גרתי”, יעקב ודאי לא התכוון לגלות לעשיו היכן הוא היה עד היום, ידע עשיו שיעקב היה בכל אותם השנים אצל לבן, [אחר לקיחת הברכות מעשו, נשבע עשיו להרוג את יעקב, רבקה שהכירה את טיבו של בנה הגדול, מתוך דאגה ליעקב היא מצוה אותו : “וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה”. שואל השם משמואל זצ”ל איזו הצלה יש בכך ליעקב, הלא עדיין יכול עשו לרדוף אחרי יעקב לחרן ושם בחרן לא יהיה לו שום מציל, יותר טוב היה שיישאר בביתו של יצחק שם יוכלו אביו ואמו להגן עליו ? אכן בחז”ל מובא שידעה רבקה שעשו לא יעז להתקרב לחרן, לבן אחיה היה מכשף גדול, הוא היה משתמש עם תרפים, בפרקי דרבי אליעזר (פרק לו) מובא שאת הטרפים היו עושים מאדם בכור שהיו שוחטים אותו ומולקין את ראשו, ומולחים אותו במלח ובשמן, וכותבין על ציץ זהב שם רוח טמאה, ומניחין אותו תחת לשונו, ונותנין אותו בקיר, ומדליקין נרות לפניו ומשתחווים לו, והוא מדבר עמהם, וכיון שהיו התרפים נעשים מבכור ידעה רבקה שעשיו יפחד להתקרב לחרן בכך יהיה יעקב שמור]. אם כן מה הוסיף יעקב לעשו בכך שסיפר לו שכל השנים היה דר עם לבן ? רש”י הקדוש מביא בשם חז”ל שיעקב התכוון לספר ללבן את הנס הגדול שקרא לו, שלמרות שהוא חי בקירבת לבן עשרים שנה, הוא הצליח לשמור על כל התרי”ג מצוות ולא למד כלום ממעשיו הרעים, יעקב אבינו התייחס להישרדות שלו עם לבן כנס גמור !

ואכן לפני צאתו לחרן אומרת התורה : (פרק כח פסוק כ – כא) : “וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה’ לי לאלהים”. במילים : “ושבתי בשלום אל בית אבי”, מסביר הרש”י שביקש יעקב אבינו שישוב מביתו של לבן שלם מן החטא, שלא ילמד מדרכיו הרעים של לבן. במדרש רבה פרשת ויצא (פרשה ע אות א) אומר רבי יצחק הבבלי שיעקב אבינו לימד כאן לדורות שיהיו נודרים בעת צרתן, מפורש שיעקב אבינו ראה בהליכה אל לבן עת צרה.

לכן הוכרח יעקב אבינו להכין את עצמו לכך, בספרים מובא שהוא הלך דווקא לשם ועבר כיון שהם חיו בדור המבול שהיו רשעים גמורים, יעקב ביקש ללמוד מהם עצות איך וכיצד יוכל לשרוד בשהות עם לבן, הכנה זו ארכה ארבע עשרה שנה. [לימים ילמד יעקב אבינו את התורה הזו שלמד אצל שם ועבר ליוסף, ידע יעקב ברוח קודשו שעתיד יוסף לרדת לארץ מצרים, כדי להכין את יוסף לחיים בתוך טומאת מצרים, לתת לו כלים לשמור את עצמו במקום שנקרא ערות הארץ, יעקב העביר ליוסף את כל מה שקיבל באותם ארבע עשרה שנים בבית שם ועבר, מגיל שלוש עד גיל שבע עשרה שנה, האחים שלא ידעו את בסוד חשבו שהיה בזה העדפה של יוסף עליהם לכן הם קינאו בו

והנה אם דקדק בדברי הרש”י בשם חז”ל הקדושים נראה שהם לא אמרו שיעקב הלך ללמוד תורה אצל שם ועבר ארבע עשרה שנה, אלא “נטמן בבית עבר ארבע עשרה שנים”. המונח טמון פירושו מכוסה, במשך כל אותם ארבע עשרה שנים בבית מדרשם של שם ועבר היה יעקב אבינו מנותק מכל הוויות העולם, ספון כל כולו בתוך ד’ אמות של הלכה.

במסכת כלים (פרק יז משנה יג) אומרת המשנה : “כל שבים טהור חוץ מכלב המים”. [כל כלים שנעשו מבעלי החיים שבים הם טהורים מלטמא, חוץ מכלי שנעשה מכלב ים שהוא נטמא] : “מפני שהוא בורח ליבשה”. בפירוש רבנו עובדיה מברטנורא מבאר הרב זצ”ל שכל שאר בריות שבים אין אחד מהם בורח ליבשה כשבאים לצוד אותם, אלא כלב הים בלבד. כלומר כיון שבשעת הסכנה כלב הים בורח ליבשה ששם הוא מרגיש יותר בטוח, אף שרוב הזמן נמצא כלב המים בים, שהרי הוא כלב ים, וגם כאשר הוא עולה ליבשה הרי זה רק לזמן מועט, ובחלוף הסכנה הוא מיד חוזר לים, די באותה שהייה מועטה כותב הגר”א לופיאן זצ”ל בספר לב אליהו פרשת ויצא [מאמר עשה תורתך קבע] כדי להפקיע ממנו שם בריה שבים ונחשב הוא כבריות שביבשה ואם עשה ממנו כלי הוא מקבל טומאה.

כן הדבר כותב הגר”א לופיאן זצ”ל גם בעניין לימוד התורה הקדושה, שהיא מקור חיותינו בעולם, [כמשל שאמר רבי עקיבא לפפוס בן יהודה במסכת ברכות (סא:) על אותו שועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם ? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה”].

ים התורה אומר הגר”א זצ”ל הוא האויר והחיות של כלל ישראל, לכן התורה נקראת תורת חיים, התורה היא מקור הטהרה של כלל ישראל, כל העוסק בתורה נקרא טהור, ואין דברי תורה מקבלין טומאה, אומנם כדי לזכות לכך אומר הגר”א זצ”ל מותנה הדבר בכך שיהיה האדם נמצא בתוך ים התורה בכל רגע ורגע, כל כולו ספון ומושקע בתוכה.

ישנם כאלה כותב הגר”א זצ”ל שהם אומנם נמצאים בים התלמוד, אבל יש בהם נטיה ללכת אחרי תענוגי הרחוב, אותם לומדים אע”פ שאינם שוהים שם הרבה ומיד חוזרים ללימוד, כבר יש להם דין אחר, הוא כבר שייך לאנשי הרחוב ועלול לקבל טומאה

יעקב אבינו אומרים חז”ל הקדושים טמן את עצמו בתוככי בית המדרש, כל כולו היה שקוע בתורה בלימוד רצוף ללא הפסק, הוא לא התעניין בכל מה שקרה מחוץ לכותלי בית המדרש, אף שהיה אז במצב של סכנה, שהרי עשיו חיפש אחריו להורגו, בכל זאת שינס יעקב אבינו את מותניו והשקיע את עצמו בעמל התורה בהתמדה וביגיעה עצומה, ארבע עשרה שנה לא נתן יעקב אבינו שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, כדברי רבי יהודה במדרש על הפסוק : “וישכב במקום ההוא”, כאן שכב, אבל כל י”ד שנה שהיה טמון בבית עבר לא שכב. אומנם אי אפשר לומר שיעקב אבינו לא ישן בכלל במשך ארבע עשרה שנה, שהרי אמר רבי יוחנן שהאומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר,  צריך לומר שבכל אותם ימים לא ישן יעקב אבינו שינת קבע אלא ארעי, כדברי רב אשי בש”ס “נים ולא נים, תיר ולא תיר”. וגם זה לא על מיטה ואפילו לא על הארץ, בהר המוריה היתה זו הפעם הראשונה ששכב יעקב על הארץ.

וכבר עמד מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל בשיחות מוסר לבאר איך יתכן שבן אנוש יחיה כך במשך ארבע עשרה שנה ללא שינה נורמלית, איך הוא הצליח להחזיק מעמד ארבע עשרה שנים, וביאר הגר”ח זצ”ל שבאדם טמונים כוחות גדולים ועצומים, כוחות אלה מתגלים בעת צרה או כאשר עומד אדם הסכנה, בעיתים אלה יכול האדם לפעול דברים שבזמן רגיל הוא לא היה עושה אותם, ולא מפני שהוא אינו מסוגל לכך, אלא משום שהוא אינו מודע לאותם כוחות הגדולים שיש בו, הדרך להוציא את אותם כוחות אל הפועל היא על ידי כוח נוסף שיש באדם, הוא כוח הרצון, כאשר יש לאדם רצון אמיתי ובלתי מתפשר, הוא יגלה שגם הדברים שעד עכשיו נראו לו מחוץ ליכולת שלו הם ברי השגה.

כאשר אדם מסמן לעצמו מטרה מוגדרת, כאשר יש לו רצון כנה ואמתי להגיע ליעד מסוים, בכוח הרצון הזה להביא לידי מימוש של כל הכוחות הגדולים גלומים בתוכו, הוא יגלה בעצמו כוחות סמויים שלא ידע על קיומם, ויוכל לפעול בהם דברים גדולים.

כוח הרצון היה טבועה ומושרשת במהותו של יעקב אבינו, עוד בהיותו קטן הוא היה יושב אהלים, בתרגום יונתן בן עוזיאל פירש “תבע אולפן מן קדם ה'”, בספר שמות (פרק לג פסו’ ז) אומר משה רבנו : “והיה כל מבקש ה’ יצא אל  אהל מועד” מתרגם אונקלוס “כל מבקש” כל דתבע אולפן, כוח הרצון של יעקב אבינו יצר בו את דחף ללמוד עוד ועוד ללא הרף, הוא רצה לדעת הכל, היה עובר מאהל שם לאהל של עבר כדי לשמוע עוד דבר תורה עוד הלכה, בכוח רצונו העז הוא למד ארבע עשרה שנה בלא שינה.

בכוח אותו כוח רצון אומר הגר”ח זצ”ל הרים יעקב אבינו את האבן גדולה שהיתה על פי הבאר בחרן, אבן שכדי להרימה היה צריך שיתאספו כל הרועים יחד, כאשר באה רחל עם צאן לבן, ניגש יעקב אבינו אל הבאר והרים מעליה את האבן בכזו קלות, כמי שמסיר פקק מעל גבי הצלוחית, אחר ארבע עשרה שנים של עמל ויגיעה בתורה שנקראת תושיה מפני שהיא מתשת כחו של אדם, אחר ארבע עשרה שנה בלי שינה מסודרת, כאשר היה לו רצון להוריד את האבן מעל פי הבאר, ברצונו הוא ריכז את כל כוחותיו והסיר את האבן ללא כל מאמץ מיוחד.

יעקב אבינו ראה בהליכה ללבן סכנה קיומית רוחנית, ההרגשה שהוא נמצא במצב של סכנה, יחד עם הרצון העז שקינן בו להכין את עצמו לשהייה עם לבן הרשע, שני אלה הביאו אותו לממש את כוחות הגדולים והעצומים שהיו טמונים בו, והדבר התבטא בכך שהוא לא היה זקוק לשינה סדורה בכל אותם ארבע עשרה שנה, עכ”פ לא שינה ממש.

במדרש רבה פרשת ויצא (פרשה ע אות ד) איתא : “אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, מלשון הרע, היך מה דאת אמר “וידרכו את לשונם קשתם שקר”.

החפץ חיים זצ”ל בספר זכור למרים (פרק כו אות א) מבאר שכיון שהלך אצל לבן שהוא מקור המרמה והרמאות והיה ירא שמא ילמד ממעשיו, [לבן ובניו היו בעלי לשון הרע כמו שכותב הספורנו על הפסוק : “וישמע יעקב את דברי בני לבן, שספרו עליו לשון הרע בקנאתם” עיי”ש] לפיכך אמר בדרך הזה דייקא, ר”ל ללבן, לאפוקי בעת שהיה בבית מדרשו של שם ועבר שלא היה צריך לירא מזה. ובני אדם כמונו צריכים בכל עת לבקש מה’ יתברך על זה.

ועדיין צריך להבין מה ראה יעקב אבינו להתפלל עם הליכתו לבית לבן הארמי על ענין הלשון הרע ביותר משאר הדברים ?

שמעתי מהגאון הגדול רבי יעקב חיים סופר שליט”א לבאר על פי דברי הזוהר הקדוש בפרשת פקודי שעל ידי שאדם הוא פוגם את לשונו בדבורים אסורים, הוא מונע אחר כך כל דבורים של קודש שהוא מדבר מלעלות למעלה וזה לשון הזוהר הקדוש : “ובהאי רוחא בישא תליין כמה גרדינין אחרנין דאינון ממנין לאחרא מלה בישא או מלה טינופא דאפיק בר נש מפומיה, ולבתר אפיק מילין קדישין וי לון וי לחייהון וכו’ וי לון בהאי עלמא וי לון בעלמא דאתי, בגין דאלין רוחין מסאבין נטלין ההוא מלה מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מילין קדישא, אקדימי אילין רוחי מסאבא מילי ההוא מסאבא, ומסאבי לההוא מלה קדישא, ולא זכי ליה בר נש וכביכול תששא חילא קדישא עכ”ל. הלא נראה בעליל מזוהר הקדוש שכל דברי התורה ותפלה שלנו הם עומדים באויר השמים ואינם עולין למעלה, ומאין תבוא עזרתינו לביאת המשיח וכיוצא בזה.

אחר כל ההכנה הגדולה שעשה יעקב אבינו בעמל התורה של ארבע עשרה שנה בבית מדרשם של שם ועבר, ידע יעקב אבינו שכל זה עומד בסכנה אם חס ושלום יכשל בעוון החמור של לשון הרע לכן ביקש והתחנן אל הי”ת ונדר נדר כדי שהי”ת שישמור אותו מלהיכשל בחטא זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

הבא לטהר מסייעין אותו

 

ויצא יעקב מבאר שבע  וילך חרנה ויפגע במקום וילן  שם כי בא

              השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא                       (בראשית פרק כח פסוק י – יא)

 

ת”ר  יעקב  אבינו  קפצה לו  הדרך  שנאמר  ויצא  יעקב  מבאר

שבע  ויפגע  במקום כי  מטי  לחרן אמר אפשר עברתי על מקום

שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בעי למהדר כיון שהרהר

               בדעתו למיהדר קפצה לו הדרך מיד ויפגע במקום    (סנהדרין צה:)

                      

הנה יעקב אבינו ע”ה בדרכו לחרן עבר הוא דרך הר המוריה, דרך אותו מקום בו התפללו אבותיו, וא”כ נשאלת השאלה מדוע לא עורר הי”ת את תשומת ליבו לכך שהינו נמצא במקום בו התפללו אבותיו, ברור שאילו ידע יעקב כי נמצא הוא בהר במוריה היה נושא תפילה כאבותיו, מדוע אם כן לא גילה לו זאת הי”ת בהיותו שם ?

 

מדוע המתין הקב”ה עד בואו של יעקב לחרן, למה חיכה עד שנזכר יעקב מעצמו ונתן דעתו לחזור ?

 

אכן כך היא אמת המידה של שמיים שאין נותנים לו לאדם ואין מראים לו כלום אלא א”כ מצד עצמו מראה הוא נכונות ורצון לקבל, ולכן כל זמן שלא נתעורר יעקב מעצמו לחזור להתפלל במקום בו התפללו אבותיו מן השמיים לא עוררו אותו לכך, אף שהיה כרוך הדבר בהפסדן של כל אותם השגות גדולות וגילויים עצומים והבטחות שהשיג וקבל יעקב אבינו באותו חלום הסולם ועם כל המסתעף מזה לדורות הבאים אחריו, הכל היה תלוי ועומד באם יתן יעקב דעתו ויתעורר מעצמו, ורק משהראה נכונות לכך נעשה לו נס והגיע באותו יום לאותו מקום להתפלל, כי רק כאשר מתעורר הרצון זוכה זוכה למסייעין אותו ואף למוליכין אותו עם כל מה שכרוך בזה.

 

 וירא ה’ כי סר לראות ויקרא אליו מתוך הסנה

ומשה  היה  רועה  את  צאן  חותנו  יתרו    כהן  מדין  וינהג 

את  הצאן  אחר המדבר  ויבא  אל הר האלוקים חרבה וירא

מלאך   ה’  אליו בלבת אש  מתוך  הסנה,  וירא והנה הסנה

בוער  באש  והסנה  אננו אכל, ויאמר משה אסורה נא ואראה

את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה, וירא ה’ כי                                                                  סר לראות ויקרא   אליו  מתוך  הסנה  ויאמר,  משה  משה                                 

                     ויאמר הנני                                        (שמות פרק ג פסוק א – ד)

 

             רבי   יוחנן  אמר, ג’ פסיעות פסע  משה, ריש לקיש אמר, לא

              פסע, אלא צוארו עיקם, אמר לו  הקב”ה  נצטערת  לראות,

              חייך שאגלה עליך, מיד ויקרא אליו  האלוקים  מתוך  הסנה

              ויאמר משה ויאמר הנני.                          (מדרש תנחומא)

 

אלמלא סר משה לראות את המראה המוזר של הסנה הבוער באש ואננו אכל, לולי שהתיחס אל המחזה וביקש להבינו לא היה זוכה לגלוי הי”ת אליו, פירוש הדבר הוא שלא היה זוכה להיות שליח ה’ להוציא את עם ישראל ממצרים, לא היה זוכה משה להוריד את התורה לעולם, כל עתידו של משה ובמידת מה גם עתידו של עם ישראל היה תלוי איפוא בכך שיתן משה דעתו ולבו לקריאת ה’ אליו דרך המחזה של הסנה, רק משסר לראות נגלה אליו הי”ת והגיע ולמה שהגיע, ג’ פסיעות לדעת רבי יוחנן ואפילו עקימת צואר לדעת ריש לקיש דיים כדי להראות נכנות ורצון לקבל, אותו מעט הינו הפתח כחודו של מחט אשר נדרש מהאדם לעשות על מנת שיפתחו פניו פתח שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בו כמש”נ.

 

אדם שנותן את דעתו זוכה לדברים גדולים

 

ויעשו  את  הפסח  בראשון  בארבעה  עשר  יום    לחדש  בן הערביים במדבר  סיני  ככל אשר  צוה ה’  את משה  כן עשו  בני  ישראל ויהי אנשים  אשר  היו טמאים  לנפש אדם  ולא יכלו  לעשות הפסח  ביום ההוא ויקרבו  לפני  משה  ולפני אהרן  ביום ההוא  ויאמרו  האנשים  ההמה אליו אנחנו טמאים  לנפש אדם למה  נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה’ במועדו בתוך  בני  ישראל ויאמר להם משה עמדו ואשמעה  מה  יצוה ה’  לכם  וידבר ה’  אל  משה לאמר  דבר אל  בני  ישראל           לאמר איש  איש  כי  יהיה  טמא  לנפש  או  בדרך  רחוקה  לכם או          לדרתכם  ועשה  פסח  לה’  בחודש   השני  בארבעה  עשר  יום   בן          הערביים יעשו אותו  על מצות  ומרורים  יאכלוהו  לא  ישאירו  ממנו                          עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חקת הפסח יעשו אותו (במדבר פרק ט פסוק א – יב)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחת הפרשיות המופלאות ביותר בתורה היא זו העוסקת במצות פסח שני, לראשונה נפגש משה בטענה מסוג של “למה נגרע”, לראשונה שומע משה אי השלמה עם פטור מעשיית מצוה.

 

במי מדובר בקבוצה של אנשים שנטמאו למת וחל יום השביעי שלהם בערב פסח [עיין סוכה כה:], ההלכה קובעת שאין הקדשים קרבין בטומאה ולכן הם אינם יכולים להקריב את קרבן הפסח במועדו, והנה אותם טמאים באים לפני משה וקובלים על כך שאינם יכולים להקריב, הם אינם מוכנים להשלים עם העובדה שכל עם ישראל כן מקרבים והם לא, הם מרגישים חסרים, למה נגרע ? הם טוענים לפני משה ואהרן.

 

ומשה רבנו אשר זו לו הפעם הראשונה שבה הוא נפגש עם טענה מסוג זה, לראשונה הוא שומע טענה של למה נגרע, מבקש מאותם אנשים להמתין עד שישאל את פי ה’ כיצד ומה לעשות בנידון כזה.

 

התשובה אותה קיבל משה מאת הי”ת גם היא מפליאה לא פחות, הקב”ה מודיע למשה כי אכן נתקבלה טענת אותם אנשים וכדי למלא את חסרונם תינתן להם אפשרות להקריב את קרבן ה’ במועד אחר, ביד’ באייר, והוא נקרא פסח שני.

 

נמצא שבזכות אותה טענה של למה נגרע זכו אותם אנשים ואף זיכו לבאים אחריהם במצות פסח שני, על ידי שגילו את רצונם העז לקיים את מצות ה’ נתן להם הי”ת מצוה חדשה עם כל דיניה ופרטיה ודקדוקיה.

 

כמה לימוד תורה נתוסף, כמה חדושי תורה נתרבו בזכות אותה טענה של למה נגרע, בזכות אותה נכונות שגילו אותם אנשים לקיים את מצות ה’, וכבר אמרו חז”ל [הובא ברש”י] “ראויה פרשה זו להאמר על ידי משה כשאר כל התורה אלא שזכו אלו שתאמר על ידהן שמגלגלין זכות על ידי זכאי” ע”כ.

 

על כך יש להוסיף את דברי המדרש שמואל על דברי המשנה במסכת אבות (פרק ג’ משנה ט) “כל שמעשיו מרובים” כלומר אם שיש לו ריבוי מעשים ריבוי מצות ומעשים טובים, וזה בא לו “מחכמתו“, כלומר שהוא כל הזמן לומד ומחפש ומשתמש בחכמתו כדי למצוא איך אפשר לקיים עוד ועוד מצות, אדם זה “חכמתו מתקיימת” מובטח לו שאכן יזכה הוא לקיים מצות לרוב.

 

דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך הטרקמסין לחייבן

 במעשר  דורות  אחרונים  מכניסין פירותיהן  דרך גנות חצרות

וקרפיפות כדי לפוטרם מן המעשר                           (ברכות לה.)

 

דורות הראשונים מרב חביבותם ותשוקתם לקיום המצות היו מחפשים דרכים ועיצות איך וכיצד ניתן להתחייב בעוד מצוה, יכלו הם להכניס את פירותיהם לבית דרך הגנות והחצרות כדי שלא יחול עליהם חיוב של תרו”מ אבל הם בחרו להכניס את פירותיהן לבית דוקא דרך הטרקסמין, למה ? כדי לקיים עוד מצוה

 

הדורות האחרונים לעומת זאת מקפידין להכניס את פירותיהם לבית רק דרך הגנות והחצרות כדי שלא יחול עליהם חיוב של תרו”מ ואף שמעשה זה לא לביטול מצוה שכן כך הוא הדין שתבואה הנכנסת לבית דרך הגנות והחצירות פטורה מתרו”מ, מכל מקום יש בו במעשה זה כדי להראות את היחס של אותם דורות לקיום המצות

 

יש לרוץ גם בשביל לקיים חצי מצוה

 

חידוש גדול אנו מוצאים בפירוש המשניות להרמב”ם על מסכת אבות שם (פרק ד משנה ב) אומר בן עזאי “הוי רץ למצוה קלה”, ודנו הראשונים ז”ל מה פירוש מצוה קלה, רמב”ם בפירושו שם מביא את הפסוק בספר דברים (פרק ד פסוק מא) “אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש” משה רבנו מבדיל שלוש ערים שהםעתידים לשמש כערי מקלט, מתי ? רק לאחר כניסתם של ישראל לארץ ישראל כאשר יבדיל אז יהושע עוד שלוש ערים אחרות, רק אז יוכשרו גם אותם ערים שבעבר הירדן לשמש כערי מקלט.

 

א”כ נשאלת השאלה מדוע בחר משה להבדיל את אותם ערים הרבה זמן קודם שיוכלו להיות ראויים לקלוט אליהם את הרוצחים בשוגג ? מה גם שידע משה שהוא לא יזכה להבדיל את שלושת הערים שבתוך הארץ שכן כך נאמר לו מפי ה’ שהוא לא נכנס לארץ ישראל

על כך עונה הגמרא במסכת מכות (י.) “אלא אמר [משה] מצוה שבאה לידי אקיימנה”

הרמב”ם מעיר את תשומת ליבנו לכך שמשה רבנו ראה בהבדלת אותם ערי מקלט משום קיום מצות ה’, משום כך נזדרז הוא לקיימה, כך היתה מדתו של משה רבנו להוסיף עוד ועוד מצות, כפי שדרשו חז”ל במסכת מכות [שם] “אוהב כסף לא ישבע כסף” זה משה, כל שאיפתו ורצונו של משה היה עוד מצוה ועוד מצוה, וממשיך הרמב”ם ואומר שלכאורה אף שבמעשיו של משה לא היה אלא חצי מצוה בלבד, [שהרי עוד לא הופרשו שלושת הערים האחרות שבתוך תחום ארץ ישראל], מכל מקום “נכסף [משה] להוסיף חצי מצות עשה”, כי מי שאוהב כסף לא ישבע כסף הוא אינו מבדיל בן מטבע שלם לחצי מטבע, דין פרוטה אצלו כדין מאה, כזה היה משה רבנו אוהב את המצות ואת ההתעסקות בהם עד שהיה כמהה לקיים אפילו חצאי מצות, לדעת הרמב”ם לזה כוונו דברי בן עזאי “הוי רץ למצוה קלה”, כלומר אפילו למצוה שאינה שלימה, אפילו לחצי מצוה צריך אתה לרוץ כדי לקיים כי אוהב כסף לא ישבע כסף.

 

המשתמט מקיום המצות נקרא מאוס אצל ה’

 

כי מאסת דבר ה’ וימאסך ה’ מהיות מלך על ישראל

                                (שמואל ב’ פרק טו)

 

והנה שאול בלכתו להלחם עם עמלק נצטוה לך והכית את עמלק מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מחמור ועד גמל וכו’ והוא לא עשה כן אלא חמל על הצאן ועל אגג כפי שמפורש בספר שמואל וא”כ היה צריך שמואל לומר לו מדוע עברת על דבר ה’ ומהו הלשון כי מאסת דבר ה’ ?

 

בהקדמה לשו”ת עונג יו”ט כותב המחבר זצ”ל כי אכן שאול בחומלו על הצאן לא עבר על דבר ה’, וזאת משום שעיקר המצוה של מלחמת עמלק נאמרה רק כשיש מלך בישראל, וכדברי הגמרא במסכת סנהדרין (כ.) שלושה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, הרי שקודם צריך להעמיד מלך ורק אח”כ להכרית זרעו של עמלק, וכיון שנכנע שאול המלך לרצון העם וחמל על הצאן והבקר, בזה פרק מעצמו כח המלוכה על ידי שאינו מחזיק עצמו למלך, שכן מלך הוא רק זה אשר אין על גביו אלא ה’ אלוקיו כמבואר במסכת הוריות (י.), אבל אם מתיירא הוא מבשר ודם אינו מלך, וכן איתא בירושלמי שכל אותם ימים שברח דוד מפני אבשלום בנו אם היה חוטא היה מתכפר בכבשה ושעירה כהדיוט ולא בשעיר כמלך, כיון שהיה עליו מורא בשר ודם, וזה שאמרה אביגיל לדוד שאין לנבל דין מורד במלכות מפני שעדיין לא יצא טבעו בעולם ולא נתחזקה מלכותו שלא יהא עליו מורא בשר ודם כדאיתא במסכת מגילה (יד.) עיי”ש, וא”כ גם שאול המלך כיון שהיה ירא מבשר ודם כמו שאמר לשמואל “כי יראתי את העם ואשמע בקולם, היינו שלא החזיק בתוקף כח מלכותו שלא יהא עליו מורא בשר ודם וממילא אין לו דין מלך, וכיון שלא היה לו דין מלך ממילא היה יכול לשמוע בקולם ליקח השלל, שכן על ידי שנתבטלה מלכותו נתבטלה גם המצוה של מחיית זכר עמלק שאינה שייכת רק כשיש מלך כנ”ל, ולכן אמר שמואל לשאול כי מאסת את דבר ה’, כי שאול עשה כן לפרוק מעליו עול המלכות כדי שעל ידי זה תבטל ממנו המצוה של מחית זכר עמלק, ואף שעל ידי זה אינו מבטל המצוה בידיים מכל מקום הרי זה בכלל ממאס בדבר ה’ במה שעושה טצדקי לפטור עצמו ממצות ה’ עכ”ד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

יעקב אבנו הולך לחרן לתקן את הנשמות שנפגמו בחטא אדם הראשון

 

“ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”.

 

לא מרצונו עזב יעקב אבינו את בית אביו, לא מתוך בחירה הוא יצא מבאר שבע, הוא נאלץ לעשות כן, אחר לקיחת הברכות נשבע עשו להרגו, : “יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”, במצות אמו הוא בורח מבאר שבע, כך אומר הנביא הושע (פרק יב פסו’ יג) : “ויברח יעקב שדה ארם”, ולכאורה צריך ביאור מדוע, למה סיבב הקב”ה שיצטרך יעקב אבינו לעזוב את אהלי שם ועבר ששם ישב יעקב והגה בתורה יומם ולילה, למה נגזר עליו ללכת לחרן אל דודו לבן, לעבור את כל הסבל הגדול שהיה לו שם ?

להודיעך שכוחו גדול

“וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים והאבן גדלה על פי הבאר, ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן והשיבו את האבן על פי הבאר למקמה … ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו, ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן, עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא, ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו“.          (בראשית פרק כט פסו’ י)   “כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול”.   (רש”י)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

“ויעקב רעה את צאן לבן הנותרת, ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשף הלבן אשר על המקלות, ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ויחמנה בבאן לשתות, ויחמו הצאן אל המקלות ותלדן הצאן עקדים נקדים וטלאים, והכשבים הפריד יעקב ויתן פני הצאן אל עקד וכל חום בצאן לבן וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן, והיה בכל יחם הצאן המקשרות ושם יעקב את המקלות לעיני הצאן ברהטים ליחמנה במקלות, ובהעטיף הצאן לא ישים והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב, ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים“.                                          (בראשית פרק ל פסו’ לה – מג)

היתכן שהתורה תשבח את יעקב בזה שהיה כחו גדול, האם שבח הוא זה למי שכל כולו תורה ורק תורה, קשה לומר שרצונו של יעקב במעשה זה של גלילת האבן היה כדי להרשים את רחל בכוחו הגדול, מה אם כן כוונת התורה לומר לנו בזה שהיה כוחו של יעקב גדול ?

 

                       

 

 

לא קל היה ליעקב בבית לבן אחי אמו, יום יום היה צריך להתמודד עם רמאותו של לבן, עשרת מונים החליף לבן את משכורתו של יעקב במטרה לנשל אותו מכל רכושו, על מנת לשרוד את לבן נאלץ יעקב לעשות פעולות שעל פניו נראות כרמאות, הוא משתמש בכל מיני פעולות חיצוניות כדי לגרום לכך שילדו הצאן כפי מה שסיכם עמו לבן.

על פניו קשה להבין שבשביל ריבוי הממון ירמה יעקב אבינו את לבן, הלא גם כאשר נשלח במצות אמו הנביאה לקחת את הברכות מיצחק אביו אשר בקש ליתנם לעשו, לא היה מסוגל יעקב לעמוד מול אביו ולשקר לו, אלא עשה כן אנוס כפוף ובוכה, אם כן איך יתכן שכדי להרבות את רכושו ישתמש יעקב בדרכים לא ישרים ולא כשרים ?

ואתם צאני צאן מרעיתי

 

מבואר בדברי המדרש שיש קשר בן הצאן של לבן לבני ישראל במצרים, אופן ריבויים של צאן לבן היה תואם את אופן ריבוים של בני ישראל במצרים, כשם שבני ישראל ירדו למצרים במתי מעט, בשבעים נפש, כך גם צאן לבן בתחילה היה מעט, רק שבעים כבשים, וכשם שנתרבו ישראל במצרים משבעים נפש לכדי שישים ריבוא, כך נתרבה גם צאנו של יעקב אשר נולד מצאן לבן באותה מידה והדבר אומר דרשני ?

בצאן לבן היו מגולגלות נשמות ישראל

 

בספר מדבר קדמות כותב הרב חיד”א זצ”ל (אות י) שבצאן לבן היו מגולגלות נשמות ישראל שנפגמו מחטא אדם הראשון, ובספר ערבי נחל פרשת ניצבים מסביר שבאיכותו של אדם הראשון היו תלוים כל ניצוצי קודש שיעור קומה דקדושה שהם נפשות כלל ישראל שהם ס’ רבוא נפשות קדושות, ובחטא אדם הראשון נפלו ממנו ניצוצי קודש לעמקי הקליפות ושוב היה תיקונם עולה אחת לאחת במדריגת דומם צומח חי מדבר ממדריגה למדרגה כמו שנתבאר תחלה, ובהיותם במדריגת חי קרובים לתקון לבא לגלגול צאן, באו בצאן לבן שהיה אז שורש החיצונים והנפשות היו אז עדיין מסורים בידם, והיה יעקב אבינו ע”ה רועה אותן כדי להמשיך הצאן תחת רשותו, והתחכם בזה בתחבולות הצגת המקלות עקודים נקודים וברודים וכדומה, ומאז עלו אח”כ למדריגת אדם והיה תיקונם אחת לאחת עכ”ל.

ועדיין צריך ביאור מדוע דווקא יעקב מכל האבות היה צריך לרעות את צאן לבן עם כל המשתמע מכך כדי להביאם לידי תיקון ?

יעקב אבינו גלגול של אדם הראשון

 

בשער הפסוקים לרבנו האר”י פרשת ויגש כותב שיעקב אבינו היה נשמתו של אדם הראשון [נפשו של אדם נתגלגלה באברהם רוחו נתגלגלה ביצחק. ונשמתו נתגלגלה ביעקב ולכן הם נקראים אבות על שם שהם שייכים לאדם הראשון שהוא אב לכל הבאים אחריו יעקב בא לתקן את מה שפגם אדם הראשון.

במסכת עירובין (יח:) איתא : “ואמר רבי ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד. מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה? כי קאמרינן ההוא בשכבת זרע דחזא לאונסיה.

מבואר שאדם הראשון קלקל מאה ושלושים שנה בהשחתת זרעו ולכן יעקב שבא לתקן זאת היה צריך לסבול מאה ושלושים שנה של יסורין, על מנת לתקן את מה שפגם אדם הראשון בהשחתת זרעו, וזהו שאמר יעקב לפרעה כאשר נפגשו בפעם הראשונה : “ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם”.

במדרש תנחומא פרשת ויצא (סימן א) איתא ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה, כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט לשלש הערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב”ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום וכו’ ע”כ

ומבואר שיציאת יעקב אבינו מבאר שבע היתה מדין גלות וכדין רוצח בשוגג שגולה לעיר מקלט, ולכאורה צריך ביאור מה ענין רוצח בשוגג אצל יעקב אבינו, את מי בדיוק רצח יעקב אבינו שנתחייב לגלות, ואדרבא אפילו בשעה שנפגש עם עשיו אחיו שבא כדי להורגו נאמר בתורה (פרק לב פסו’ ח) “ויירא יעקב מאד וייצר לו”, ופירש רש”י ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים, וא”כ איך מייחס המדרש ליעקב דין רוצח בשוגג כפי שמפורש בדברי המדרש : “בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו” וצ”ב

לפי דברי האר”י שיעקב אבינו היה גלגול של אדם הראשון יובן שכידוע אדם הראשון היה לו דין רוצח בשוגג וכן איתא במדרש תנחומא פרשת מסעי (סימן יא) … זכור רחמיך ה’ וחסדיך כי מעולם המה אמר דוד רבש”ע אילולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון לא היה לו עמידה שאמרת ליה כי ביום אכלך ממנו מות תמות ולא עשית לו כן אלא הוצאת אותו מגן עדן וחיה תשע מאות ושלשים שנה ואח”כ מת, ומה עשית לו גרשת אותו מגן עדן שנאמר ויגרש את האדם ולמה נתגרש על שהביא מיתה על הדורות והיה צריך למות מיד אלא שרחמת עליו וגרשתו כדרך הרוצח חבירו בשגגה שגולה ממקומו ויושב בערי מקלט, לכך נאמר זכור רחמיך ה’ וחסדיך וגו’ עיי”ש ולכן יעקב היה צריך גם כן לעבור גלות של כב’ שנים שהם כנגד הכב’ אותיות שמהם מורכבים כל השמות של כלל ישראל

בספר מגלה עמוקות פרשת תולדות כותב שרבקה אמנו היתה גלגולה של חוה “ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו” ס”ת חוה, והשל”ה הקדוש בתורה אור מסכת מגילה כותב בשם הציוני פרשת תולדות, שעשיו הוא הנחש כפי שתרגם אונקלוס את הפסוק : “ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה”, והוה עשו גבר נחשירכן, שזה אותיות נחש ירך הייינו שעשיו הוא הנחש הקדמוני ויעקב היה אדם הראשון, ולכן יצא יעקב מבאר שבע לגלות שהיא התיקון לחטא אדם הראשון דוקא על ידי רבקה ועשיו שהם חוה והנחש שהם היו הגורמים לחטא אדם הראשון

מטעם זה גם הלבישה רבקה את יעקב בבגדי החמודות שהיו בחזקת עשיו היות והיו הם הבגדים של אדם הראשון ויעקב הוא גלגול של אדם הראשון וחזרו הבגדים לבעליהם, כפי שמובא בזוהר פרשת תולדות (דף קמב עמוד ב) “אלין אינון לבושין דרווח עשו מנמרוד, ואלין לבושי יקר דהוו מן אדם הראשון ואתו לידא דנמרוד … וכד הוה לביש לון עשו לא הוו סלקין ריחין כלל, כיון דלביש לון יעקב כדין תבת אבדה לאתרה וסליקו ריחין בגין דשופריה דיעקב שופריה דאדם הוה, ובגין כך אהדרו בההיא שעתא לאתרייהו וסליקו ריחין” עכ”ל הזוהר, והביאור בזה הוא שכאשר לבשם יעקב שהוא גלגולו של אדם הראשון חזרו ליתן ריח של גן עדן וכדברי הזוהר שבזה חזרה האבידה לבעליה שהוא אדם הראשון כאמור.

בספר יחזקאל מובא שעל כסא הכבוד חקוקות ארבעה דמויות פני אדם ופני אריה ופני שור ופני נשר, [עי’ בתוס’ מסכת יומא (נד:) ד”ה כרובים] ובמדרש אגדה בראשית (פרק כח) מובא שדמות האדם שחקוקה בכסא הכבוד היא דמותו של יעקב אבינו וכן איתא במדרש שכל טוב בראשית (פרק לג) “כי שרית עם אלהים שזיו איקונין שלך חקוקה בכסא הכבוד”. [עי’ עוד בתיקוני זוהר תיקון עשרים ושתים “דיוקנו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד”]. ובפירוש הריקאנטי לספר בראשית (פרק כה) כתב  רמז לזה שיושב אהלים, עולה בגימטריא יושב הכסא עיי”ש, וכן רמזו על הנאמר בספר בראשית (פרק כח פסו’ טז) “וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי” שאמר יעקב ידעתי שבמקום אלוקים הוא כסא הכבוד יש אכן היינו אריה כרוב נשר אולם אנכי שגם אני יעקב שנרמז באות י’ של אנכי לא ידעתי שגם צורתי חקוקה שם.

ולכאורה צריך ביאור שכן מין הראוי היה שהדמות שתהא חקוקה בכסא הכבוד תהיה דמותו של אדם הראשון, יציר כפיו של הקב”ה, ומדוע א”כ נבחר יעקב אבינו להיות זה שדמותו חקוקה על כסא הכבוד ?

ועפ”י דברי האר”י שיעקב היה גלגול של אדם הראשון לא קשה שכן יעקב הוא אדם ונמצא שחקוקה דמות אדם הראשון בכסא הכבוד וכן כותב הפרי צדיק פרשת נח : “וזה סוד מה שנאמר  ותמונת ה’ יביט. דצורתו של יעקב חקוקה בכסא. שיעקב היה כאדם הראשון קודם הקלקול …” עיי”ש.

[במדרש בראשית רבה (פרשה כד) איתא : ,א”ר יעקב דכפר חנין ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו י”ב שבטים מאי טעמיה ז”ה ספר תולדות אדם, [מנין ז”ה ז’ שבעה ה’ חמשה הרי יב]. אמר הקב”ה ב’ בנים נתתי לו ועמד אחד והרג את חבירו, והיאך אני נותן לו י”ב שבטים עיי”ש, והנה אברהם אבינו ג”כ לא הצליח להעמיד יב’ שבטים וגם לא יצחק כי עשיו תלש את הרחם של רבקה  כמו שאיתא במדרש וידו אחזת בעקב עשו שבקש לקרוע רחם אמו שלא יצא יעקב משם, ואחז יעקב בעקיבו שיצא אחריו, אבל רחם אמו השחית שלא נתעברה עוד כמו שאמרו חז”ל במדרש תנחומא פרשת כי תצא (סימן ד) על הפסוק בספר תהלים (פרק קט פסוק יד)  יזכר עון אבתיו אל ה’ וחטאת אמו אל תמח וכי אבותיו של עשו רשעים היו, והלא צדיקים היו, אברהם זקינו, יצחק אביו, ואתה אומר יזכר עון אבותיו, אלא חטא שחטא על אבותיו, ומה חטא על אבותיו, אתה מוצא יצחק מכח אברהם בא, וחיה מאה ושמונים שנה, ואברהם חיה מאה ושבעים וחמש, רבי לוי אמר בתוך חמש שנים שנמנעו מחייו של אברהם, עבר עשו שתי עבירות קשות, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכו’ ומה חטא חטא על אביו, גרם לו שכהו עיניו בחייו, מכאן אמרו כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע גורם לו שיכהו עיניו בחייו, ומה חטא על אמו, ר’ יהודה ור’ נחמיה ורבנן, ר’ יהודה אומר כשיצא ממעי אמו חתך מיטרין שלה (פי’ שליא), שלא תלד, הה”ד על רדפו בחרב אחיו ושיחת רחמו ויעקב הוא זה שהעמיד את אותן יב’ שבטים שהיה צריך להעמיד אדם הראשון].

במסכת בבא מציעא (פד.) איתא שופריה דיעקב מעין שופריה ובפירוש האור החיים הקדוש לספר במדבר (פרק טז פסו’ א) כותב : “דע כי כשברא ה’ את האדם, ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדושה, וכשחטא ונפגם נפגמו כל הנשמות שהיו תלוים בו, וכל שיצאו ממנו פגומים היו, עד שיצתה נפש אברהם אבינו ונתלבנה, באמצעות עשר נסיונות, ונתברר הפסולת בישמעאל, ויצתה נשמת יצחק ונתלבנה בעקדה, ונתברר הפסולת בתגבורת האש הוא עשו, ויצתה נשמת יעקב בלא שום דופי, והוא מה שהעירונו רבותינו ז”ל במאמרם  שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה עד כאן, פירוש שלא היה בו פסולת כאדם קודם שחטא” עכ”ל. [וכן כותב האור החיים בפירושו לספר דברים (פרק לב פסו’ ח) “וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות ונתברר האילן הטוב מחדש וזה הוא יעקב אבינו ע”ה, ולזה אמרו שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה והבן הדברים” עיי”ש].

בספר אמרי נעם (אות יג) הביא בשם המגלה עמוקות שויצא יעקב מבאר שבע ויצא ר”ת וירא יעקב צורת א’ ובספר שבילי פנחס פרשת ויצא (מאמר ב) ביאר דבריו על פי המבואר בזוהר הקדוש על הפסוק וייצר ה’ אלוקים את האדם שהי”ת חקק בכל אדם אותיות יוי וזהו וייצר ויי – צר היינו שה’ צר בכל אדם צורת י’ו’י’ שהם שני העניים והחוטם [ואפשר שזה נרמז בפסו’ וראו כל עמי ארץ כי שם ה’ נקרא עליך היינו שעל כל יהודי יש שמו של ה’ שהם כאמור העינים והחוטם שהם שני יודין ואות ואו שהם כמנין הויה, ועיין בספר בן יהוידע על מסכת סנהדרין שביאר בזה את דברי רבי חנינא שם (נח:) שהסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, היינו שבפניו של אדם יש שם הוי”ה שמספרו כ”ו, ששתי העינים הם דוגמת שני יודין, וחוטם שהוא דוגמא ו’]. ואע”ג שגם לשאר האומות יש עינים וחוטם אין בהם חלות קדושה רק על עם ישראל שהם מוקפים וגדורים בכל מיני גדרים כפי שמובא בשו”ע או”ח (סי’ לב סעי’ ד) “צריך שלא תדבק שום אות בחברתה, אלא כל אות תהיה מוקפת גויל”]. והנה האות א’ מורכבת גם היא מאות ואו ושני יודין וכותב המגלה עמוקות שהאות ו’ שבאמצע האות א’ היתה ישרה וזקופה ונתעקמה ועל ידי חטא אדם הראשון נפגמה האות ו’ שבאלף ונתעקמה, [הטעם שנפגמה האות ו’ דוקא הוא משום שעל ידי חטא האכילה מעץ הדעת גרם אדם הראשון מיתה לכל העולם וכידוע ההורג את הנפש נידון בסייף שהיא כנגד האות ו’ שבשם הויה כמו שכותב האר”י שד’ מיתות בי”ד סקילה שריפה הרג וחנק הם כנגד ד’ אותיות הויה והאות ו’ היא כנגד המיתה הנקראת הרג, וכן איתא בתיקוני הזוהר (תיקון סט) שלאחר שהרג קין את הבל ושב בתשובה נתן לו הי”ת אות לבילתי הכות אותו, כמו שנאמר “וישם ה’ לקין אות”, ואומר התיקוני הזוהר שנתן לו אות ו’, “שוי עליה אות ו’ לשזבא ליה”, על ידי זה נסתלקה ממנו הקלל שנתקלל להיות נד בארץ וישב בארץ נוד, וכן כותב בספר בני יששכר (מאמרי חודש אדר מאמר ו אות יד) שהאות ו’ היא אות אות חיים ובזה ביאר את דברי זרש להמן במגילה (פרק ו פסו’ יג) : “אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו”, המילה לנפל כתובה בלא האות ו’, כפי שמובא בהמשך הפסוק : “כי נפול תפול” לפניו עיי”ש]. ולכן יעקב אבינו היה גלגולו של אדם הראשון, ולמעשה הוא תיקן את מה שפגם אדם הראשון זכה לראות האלף כצורתה קודם שנפגמה.

עפי”ז יובנו גם דברי רבי יוחנן במסכת תענית שיעקב אבינו לא מת אלא נשאר חי לעולם, ורק יעקב זכה לזה ולא אברהם ויצחק, הטעם לזה הוא כיון שיעקב היה גילגולו של אדם הראשון שהיה צריך לחיות לעולם, כמו שכותב הרמב”ן בהקדמה לספר תורת האדם : “תולדת האדם לחיות לעולם, ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם”. וכן כותב בדרשות ר”י אבן שועיב לפרשת בראשית שהכוונה היתה לחיות לעולם ולהיות כמלאכים, וזה שנאמר “כי ביום אכלך ממנו מות תמות”, היינו שתהיה בן מות כמש”כ הרמב”ן שם, ומימלא יעקב אבינו שתיקן את הפגם של אדם הראוי הוא להיות חי לעולם .

כיון שכן מצד הדין היה מוטל על יעקב אבינו להיות זה שיביא את אותם נשמות ישראל שנתגלגלו בצאן לבן לידי תיקון ובירור, שכן הוא זה שגרם להם ליפול שם על ידי שאכל מעץ הדעת כאשר היה בגוף אדם הראשון.

מטעם זה גם הוצרך יעקב אבינו לפעול בכל מיני דרכים ושיטות כדי לגרום שיוולדו כמה שיותר צאן כפי המגיע לו ועל ידי זה יתוקנו כל אותם נשמות ישראל שהיו מגולגלות אז בצאן לבן ויעלו לדרגת אדם

אותם נשמות שהיו מגולגלות בצאן לבן הגיעו לתיקונם במצרים

 

בספר קהלת יעקב להגאון רבי יעקב צבי יאליש בעל מלא הרועים (ערך תת – תתקעד) כותב בשם הרב גליא רזיא זצ”ל שאותם דורות שנתגלגלו בצאן לבן, ויעקב היה רועה אותם, אחר כך הוליכם יעקב למצרים, ושם זכו להתגלגל במין אנושי, ועל כן היו ישראל פרים ורבים במצרים לברר התתקע”ד דורות אלו עיי”ש.

מבואר בדבריו שעל אף התיקון שעברו אותם נשמות על ידי יעקב אבינו עדיין לא נתקנו כל הצורך והיו צריכים להתגלגל שוב למצרים כדי להגיע לתיקונם הסופי, ומשם יצאו לקבל את התורה ולהיקרא עם ה’.

והדבר צריך ביאור מדוע לא הספיק אותו תיקון שעשה יעקב אבינו לאותם נשמות על מנת להעלותם לגמרי מן המקום אליו נפלו, מדוע היו צריכים להתגלגל שוב למצרים כדי להמשיך את תיקונם, מה היו עדיין חסר במעשיו של יעקב אבינו שהושלם רק בירידה לארץ מצרים וההשתעבדות שם ?

 

על ידי המישוש של לבן בצאן הוצרכו לתיקון נוסף

וישג לבן את יעקב ויעקב תקע את אהלו בהר ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד, ויאמר לבן ליעקב מה עשית ותגנב את לבבי ותנהג את בנתי כשביות חרב, למה נחבאת לברח ותגנב אתי ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשרים בתף ובכנור, ולא נטשתני לנשק לבני ולבנתי עתה הסכלת עשו … ויען יעקב ויאמר ללבן כי יראתי כי אמרתי פן תגזל את בנותיך מעמי, עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה נגד אחינו הכר לך מה עמדי וקח לך ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם, ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהת ולא מצא ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל … ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי, כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו”.                                         (בראשית פרק לא פסו’ ב – מד)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאחר שנתמלאה סאתו של יעקב בבית לבן, משהחל להרגיש שהקרקע הולכת ונשמטת תחתיו, אחי רחל ולאה נתנו עיניהם בעושרו הגדול שהשיג יעקב בעמל כפיו, משל אבינו עשה את הכל הם אמרו זה לזה, הוא נטל את המגיע לנו, יעקב אבינו הגיע למסקנא שאין לו עוד מה לחפש בבית לבן, עליו לצאת משם ומהר ככל האפשר, ויפה שעה אחת קודם. תוך כדי הרהורים נגלה אליו הי”ת, ומצוה עליו לעזוב את חרן ולחזור לבית אביו. יעקב ידע שאין סיכוי שלבן יסכים לשלחו עם נשותיו וכל רכושו, לכן הוא מתכנן בריחה, בהגיע שעת הכושר, כאשר הלך לבן לגוז את צאנו, מנצל יעקב את הרגע ובורח.

ברגע הראשון שנודע ללבן על בריחתו של יעקב, הוא עוזב מיד את הכול ואץ כדי להדביק את יעקב, במקום אחר מגלה לנו התורה שלבן בא בכוונה להרוג את יעקב, “ארמי אובד אבי”. לבן אומר בעל ההגדה “ביקש לעקור את הכל”, רק בהתערבות משמים נמנע לבן מלעשות כן, הוא פונה אל יעקב בטענה : “מה עשית ותגנב את לבבי, ותנהג את בנותי כשביות חרב, למה נחבאת לברח ותגנב אותי, ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשרים בתף ובכנור, ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי, עתה הסכלת עשו”. על כך משיב לו יעקב : “כי יראתי כי אמרתי פן תגזל את בנותיך מעמי, עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה נגד אחינו הכר לך מה עמדי וקח לך”. אחר חיפוש מדוקדק באהל האמהות ובאהל השפחות, כאשר שב לבן בידים ריקות אחר שלא מצא דבר, יעקב פונה אליו יעקב בכעס : “ויחר ליעקב, וירב בלבן, ויען יעקב ויאמר ללבן, מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי, כי מששת את כל כלי, מה מצאת מכל כלי ביתך, שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו”.

כעסו של יעקב וטענתו “כי מששת את כל כלי” צריכה ביאור לכאורה, שכן יעקב נתן לו רשות לעשות כן, בפירוש אמר ללבן “הכר לך מה עמדי וקח לך”. אם כן איך הוא טוען כלפיו על כך שמישש בכליו?

בספר ליקוטי מאמרים שבילי פנחס [תש”ע] פרשת ויצא הביא בשם החקל יצחק מספינקא זצ”ל, שכשם שצדיק במישוש ידיהם יכולים להמשיך קדושה על הדבר, כך הרשעים במגע ידיהם מכניסים בדבר טומאה וקלקול, [בפרשת תולדות כתבנו בשם הספרים הקדושים, שעל ידי שנגע יעקב אבינו בעקב עשו, נמשך מזה השפעה שלילית לידו של יעקב, לכן אנו מניחים תפילין ביד שמאל, כדי לבטל את אותה השפעה רעה עיי”ש], על פי זה כותב החקל יצחק זצ”ל לבאר, שכעסו של יעקב היה משום שהוא אמר ללבן : “הכר לך”, כלומר שרק בהסתכלות יבדוק עם יש משהו השייך לו, אבל לא הרשה יעקב ללבן לנגוע בידיו ברכוש, ולבן הלך בכוונה תחילה ומישש בידיו הטמאות את כל רכושו של יעקב, וזאת כדי להכניס בהם פגם וקלקול, ומשום אותו קלקול שנמשך מידיו של לבן הוצרכו בני יעקב לירד למצרים להמשיך את תיקונם, טרם יקבלו את התורה עיי”ש.

מבואר שלא לחינם הוצרך יעקב אבינו לצאת לחרן, שם היה צריך יעקב להביא את אותם נשמות ישראל שנתגלגלו בצאן לבן לידי תיקון, להעלותם מהמקום שאליו נפלו, לצורך זה סיבב הי”ת שיאלץ יעקב ללכת לחרן בעל כרחו : ויברח יעקב”. זאת על מנת לתקן את אשר נגרם על ידו באכילה מעץ הדעת בגלגול של אדם הראשון.

דבר זה רצה לרמוז לרחל עת באה עם הצאן אשר לאביה, הוא אביה שבשמים [עי’ בקדושת הלוי פרשת ויצא שפירש והנה רחל באה עם הצאן עם הצאן קדשים ישראל], במעשה גלילת האבן מעל פי הבאר רמז לה שתכלית ביאתו היא לחרן היא כדי לשחרר את אותם נשמות שהיו אצורות בצאן לבן ולהביאם לידי תיקון, ובדבר הזה כוחו גדול כי רק הוא יכול לתקנם כיון שהוא גלגול של אדם הראשון כאמור .

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

יעקב אבינו תיקון של אדם הראשון

“ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”.

בספר אמרי נעם (אות יג) מביא רבי יהושע הורביץ מדיז’יקוב זצ”ל בשם המקובל האלקי הרב נתן שפירא זצ”ל בעל המגלה עמוקות, שראשי התיבות של המילה “ויצא” שבפסוק “ויצא יעקב מבאר שבע”, הם ו’ירא י’עקב צ’ורת א’ עיי”ש.

ולכאורה צריך לברר מקחו של צדיק, מה הכוונה שראה יעקב אבינו את צורת האות אל”ף ? מה מיוחד באות אל”ף משאר כ”ד אותיות התורה, שדוקא אותה הוא ראה ?  זה גילוי זה בא ללמד אותנו ?

יעקב אבינו יוצא לגלות

המדרש תנחומא בתחילת הפרשה (סימן א) שואל : “ילמדנו רבינו, ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה ?

ועונה המדרש : “כך שנו רבותינו, ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט, לשלש הערים שבעבר הירדן, ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן, בורח בנפשו, ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב”ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום וכו’ ע”כ.

מבואר בדברי המדרש, שליציאה של יעקב אבינו מבאר שבע היה בחינה של גלות, אומנם הוא נשלח מבאר שבע לחרן במצות אמו, מחשש שעשו יממש את האיום לפגוע בו[65], ובמצות אביו כדי לשאת שם אשה מבנות לבן אחי אמו[66], אבל כל אלו היו הנסיבות ליציאתו של יעקב מבאר שבע, העובדה שהוא הוצרך לקחת את הברכות מאביו באופן כזה, שיעורר עליו את כעסו של שעשו אחיו, עד שיבקש להורגו, כמו העובדה שיצחק אביו בחר לשלוח אותו בעצמו לקחת לחרן, ולא הסתפק בשליחת שליח להביא לו משם אשה, כפי שנהג אברהם אביו במקרה שלו, היו כל אלה הכי תמצי לגרום לו לגלות משם, כדין רוצח בשוגג שגולה ממקום מושבו לעיר מקלט.

 

ודברי המדרש כאן צריכים ביאור, מה השייכות של יעקב אבינו לפרשת רוצח בשוגג ? את מי רצח יעקב אבינו בשוגג ? מתי קרה הדבר ? איך זה שלא סופר על כך בתורה ?

בפרשת וישלח מסופר על הפגישה הבלתי נמנעת של יעקב עם עשיו אחיו אחר בריחתו מבית לבן, עשיו אחיו בא לקראתו עם ארבע מאות איש כדי להורגו, למרות שבמקרה כזה, היה מותר ליעקב מבחינה דתית ומוסרית להשכים ולהרוג את עשו, כותבת התורה (פרק לב פסו’ ח) : “ויירא יעקב מאד וייצר לו”, ומפרש רש”י שהפחת הגדול של יעקב היה מזה שנכפה עליו מצב כזה שהוא צריך לשפוך דם, א”כ איך אפשר יתכן לייחס ליעקב תואר מפוקפק כזה של רוצח ואפילו בשוגג ?

יעקב אבינו גלגול של אדם הראשון

 

לא אחת כדי לבאר את דברי חז”ל הקדושים הנראים סתומים, נזקקים אנו לדבריהם של רבותינו בעלי הסוד, בהרבה מקומות דבריהם שופכים אור בהיר על הבנת העניין בו חסרים לנו פרטים להשלמת התמונה, וכבר אמרו בירושלמי מסכת ראש השנה (פרק ג הל’ ה) : “דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר”, כך גם להבנת סוגיה זו נדרש לדבריהם.

 

בשער הפסוקים פרשת ויגש כותב רבנו האריז”ל שביעקב אבינו התגלגלה נשמת אדם הראשון [נפשו של אדם הראשון התגלגלה באברהם, רוחו התגלגלה ביצחק, ונשמתו התגלגלה ביעקב, ולכן נקראים כולם “אבות” על שם שהם שייכים לאדם הראשון שהוא אב לכל הבאים אחריו], יעקב אבינו [כמו אברהם ויצחק] בא לתקן את מה שפגם אדם הראשון באכילה מעץ הדעת[67].

 

הטעם שסבל יעקב אבנו מאה שלושים שנה

בפרשת ויגש (פרק מז פסו’ ז –ט) מסופר שכאשר הגיע יעקב אבינו לארץ מצרים, ויוסף הציג אותו לפני פרעה מלך מצרים, פרעה נדהם מהמראה המיוסר של יעקב, עד כדי כך שנפלטה מפיו השאלה : “כמה ימי שני חייך” ?

 

יעקב מיהר להסביר לפרעה, שהוא לא באמת כזה זקן, רק שהמראה שלו מטעה, אבל הוא בסך הכל בן מאה ושלושים שנה : “ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה”.

 

בהקשר למראה המיוסר שלו מסביר יעקב לפרעה : “מעט ורעים היו ימי שני חיי”. חיי היו רוויים בייסורים, לא ידעתי רגע של נחת בכל אותם שנים, ומוסיף יעקב : “ולא השיגו את ימי שני חיי אבותיי בימי מגוריהם”.

 

וגם כאן צריך ביאור, מה פירוש דברי יעקב אבינו “ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי” ? לאיזה אבות מתכוון יעקב אבינו, שלא השיגו ימיו את ימי מגוריהם ?

 

במסכת עירובין (יח:) אומר רבי ירמיה בן אלעזר, שכל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי, [אחרי החטא של האכילה מעץ הדעת],  הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר : “ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו”, מכלל דעד האידנא [עד גיל מאה ושלושים שאז ילד בדמותו ובצלמו] לאו כצלמו אוליד. ושואלת הגמ’ הרי היה רבי מאיר אומר, שאדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה, והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה ? ומתרצת הגמ’ שאין הפירוש שבכוונה הוא הוליד שלא בדמותו וצלמו, אלא שבכל אותם מאה ושלושים שנה היה רואה קרי באונס.[68]

כדי לתקן את פגם זה של השחתת זרעו בשוגג במשך מאה ושלושים שנה, הוצרך יעקב אבינו להתייסר בייסורים קשים שהיו מנת חלקו במשך מאה ושלושים שנה .

חוה התגלגלה ברבקה כדי לתקן מה שהחטיאה את אדם ראשון

 

בפרשת תולדות מסופר, על הרצון של יצחק לברך את עשיו לפני מותו, חז”ל גילו לנו שלא היה מדובר בסתם ברכות, אלא בברכות אותם קיבל יצחק מאברהם אבינו לפני מותו, במילים אחרות יצחק מבקש להעביר את שרביט ההנהגה לעשיו.

 

ברוח הקודש מתגלה לרבקה תוכן השיחה של יצחק עם עשיו, היא מבינה שעליה להתערב ולפעול כדי שזה לא יקרה, היא שולחת מיד לקרא ליעקב בנה הקטן, ומצוה אותו : “עתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך”.

 

 

היא מבקשת ממנו להביא לי שני גדיי עיזים מהעדר, מהם היא עושה מטעמים, ומבקשת מיעקב להיכנס אל אהל יצחק אביו, להעמיד פנים שהוא עשיו ולהתברך.

 

 

יעקב אבינו שהיה אחוז במידת האמת : “תתן אמת ליעקב”. נתקף בחרדה גדולה, הוא מנסה להסביר לאמו שניסיון לא יצליח : “הן עשו אחי איש שער ואנכי איש חלק, אולי ימושני אבי והייתי בעניו במתעתע, והבאתי עלי קללה ולא ברכה.

 

 

רבקה אמו מרגיעה אותו : “עלי קללתך בני”, קבלתי בנבואה היא מספרת לו שלא תהיה קללה, אנוס כפוף ובוכה לוקח יעקב את התבשילים, נכנס לאהל יצחק אביו, ומצליח לקבל ממנו את הברכות, רגע לפני שמגיע עשיו אחיו.

 

 

כבר נשאלה השאלה, למה היה צריך יעקב אבינו לקבל את הברכות באופן כזה, למה הוא נדרש לרמות את אביו במצות אמו, אם כבר מתערבים משמיים למה לא אמרו ליצחק שהברכות ראויות ליעקב ולא לעשיו, בכך היתה נמנעת כל האיבה שהושרשה בעשיו וזרעו לדורי דורות[69] עם סיפור לקיחת הברכות במרמה ?

 

 

גם דברי רבקה ליעקב : “עתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך”. צריך ביאור, מה פירוש עתה, מן הסתם יעקב תמיד שמע לקול אמו ?

 

 

 

גם מה שאמרה לו אמו : “עלי קללתך בני” צריך ביאור, מהו הלשון “עליי”, למה לא אמרה לו בפשטות שלא תהיה קללה ?

 

 

 

בספר ליקוטי תורה פרשת תולדות, מסביר רבנו האריז”ל[70] שברבקה אמנו התגלגלה נשמת חוה אשת אדם הראשון[71], וכיון שהיא גרמה לאדם הראשון קללה, בכך ששמע לה לאכול מעץ הדעת, [ולאדם אמר, כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צוותיך לאמר לא תאכל ממנו], כעת יתוקן ענין זה על ידי ישמע לה יעקב שהוא גלגול של אדם הראשון לטובה, וזהו שאמרה לו “אך שמע בקולי”[72], המילה אך תמיד באה למעט, בא למעט שכעת היא שמיעה לטובה, אבל תחילה היתה שמיעה לרעה”[73]

בספר עץ הדעת טוב פרשת תולדות מוסיף רבנו האריז”ל : ולכן ילדה רבקה ליצחק ב’ בנים, האחד הוא עשו, שהוא בחינת זוהמת הנחש שהטיל בחוה[74], והב’ הוא יעקב, והוא בחינת הטוב שהיה בעקב אדם.

 

עוד מוסיף רבנו האריז”ל שבזה תוקנה גם האיבה שנולדה בין אדם הראשון לחוה אחר החטא כמו שכתוב : “ואיבה אשית בינך ובין האשה” ולכן כתוב : “ורבקה אוהבת את יעקב” שהוא אדם בעלה של חוה”.

 

וכנגד מה שלקחה אז מפרי העץ ואכלה ואח”כ נתנה גם לאדם ואכל, ועתה מעשה זה תוקן על ידי “ולך קח לי” היינו אתה ולא כמו אז שאני לקחתי לך ועל ידי כל זה אגרום שיחזור הקדוש ברוך הוא לברך אותך, וזהו : “למען יברכך לפני ה’ לפני מותו” ובזה יתוקן כל מיני חטאות וקללות שקולקלנו אז”.

 

חזרה אבדה לבעליה

 

בפרשת תולדות מסופר, שכאשר שלחה רבקה את יעקב אל יצחק לקבל את הברכות, כדי לטשטש את ההבדל בינו לבין עשיו, היא הלבישה אותו בבגדי החמודות של עשיו : “ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמודות, אשר אתה בבית, ותלבש את יעקב בנה הקטן”.

 

בזוהר הקדוש פרשת תולדות (דף קמב עמוד ב) מובא בגדים אלה היו בגדיו של אדם הראשון, נמרוד נטלן ממנו, ועשיו נטלן מנמרוד, וכאשר היה לובש אותם עשו, לא היו מריחים בהם כלום, אדרבא היה בהם ריח רע של שטף עזים [עי’ רש”י פרשת תולדות (פרק כז פסו’ כז)], אבל כאשר לבשם יעקב, מיד נתנו בגדים אלו ריח טוב, כמו הריח שהיו נותנים בשעה שהיה לובשם אדם הראשון, ומסביר הזוהר הקדוש שזה משום שכאשר לבשם יעקב אבינו, [שהיה גלגול של אדם הראשון] חזרה האבדה לבעליה.

דמות יעקב אבינו חקוקה בכיסא הכבוד

בספר יחזקאל מסופר שעל כיסא הכבוד היו חקוקות ארבעה דמויות, פני אדם, פני אריה, פני שור, ופני נשר. [עי’ בתוס’ מסכת יומא (נד:) ד”ה כרובים], ובמדרש אגדה בראשית (פרק כח) מובא שדמות האדם שחקוקה בכיסא הכבוד היא דמותו של יעקב אבינו. [וכן איתא במדרש שכל טוב בראשית (פרק לג) : “כי שרית עם אלהים, שזיו איקונין שלך חקוקה בכיסא הכבוד”, וכן בתיקוני זוהר (תיקון כב) : “דיוקנו של יעקב חקוקה בכיסא הכבוד”]. ובפירוש הריקאנטי לספר בראשית (פרק כה) כותב רמז לזה שבמה שנקרא יעקב אבינו “יושב אהלים”, שזה עולה בגימטריה יושב הכיסא עיי”ש. וכן רמזו על הנאמר בספר בראשית (פרק כח פסו’ טז) : “וייקץ יעקב משנתו, ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי”. שאמר יעקב ידעתי שבמקום אלוקים שהוא כיסא הכבוד, יש “אכן” ראשי תיבות א’ריה כ’רוב נ’שר, אולם “אנכי” שגם אני יעקב שנרמז באות י’ של המילה אנכי, זה לא ידעתי.

וצריך ביאור, שכן מין הראוי היה שהדמות שתהא חקוקה בכיסא הכבוד, תהיה דמותו של אדם הראשון, יציר כפיו של הקב”ה, מדוע נבחרה דווקא דמותו של יעקב אבינו להיות חקוקה כיסא הכבוד ?

לפי דברי רבנו האריז”ל שיעקב היה גלגול של אדם הראשון, נמצא שדמות יעקב אבינו היא דמותו של אדם הראשון, ודמות אדם הראשון אכן נחקקה בכיסא הכבוד, כך כותב רבי צדוק הכהן זצ”ל בספר פרי צדיק פרשת נח : “וזה סוד מה שנאמר : “ותמונת ה’ יביט”. דצורתו של יעקב חקוקה בכיסא. שיעקב היה כאדם הראשון קודם הקלקול …” עיי”ש.

וכן איתא במסכת בבא מציעא (פד.) : “שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון”, וכן איתא בזוהר פרשת משפטים (דף קיא) : “דלית גופא מיומא דהוה אדם הראשון, כגופא דיעקב, ושופריה דאדם הראשון, ההוא שופריה ממש הוה ליה ליעקב. ודיוקניה דיעקב, דיוקנא דאדם הראשון ממש”[75], ובזוהר פרשת יתרו מובא שהיה יעקב אבינו דומה לאדם הראשון בתכלית עד שאפילו שרטוטי  גופו של יעקב אבינו היו כמו של אדם הראשון, [כידוע שבתביעות שרטוטי האצבעות [טביעת אצבע] אין אחת דומה לחברתה בכל העולם[76].

 

י”ב שבטים היו צריכים להיוולד מאדם הראשון

 

במדרש בראשית רבה (פרשה כד) אומר רבי יעקב דכפר חנין : שי”ב השבטים היו צריכים לצאת מאדם הראשון שכתוב : “זה ספר תולדות אדם”, ז”ה בגימט’ עולה י”ב, אמר הקב”ה ב’ בנים נתתי לו ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו י”ב שבטים עיי”ש, אכן רצון זה של הי”ת נתממש ביעקב שהיה גלגול של אדם הראשון ממנו יצאו אותן י”ב שבטים שהיו צריכים לעמוד מאדם הראשון].

יעקב אבינו לא מת

במסכת תענית (ה:) אומר רבי יוחנן שיעקב אבינו לא מת, אמר ליה : וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?  אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה’ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים עיי”ש.

 

מכל האבות רק על יעקב אבינו נאמר שהוא לא מת,הטעם לזה הוא כיון שיעקב היה התיקון המושלם של אדם הראשון, וכמו שאדם הראשון היה צריך לחיות לעולם[77], כך יעקב אבינו שהיה גלגול של אדם הראשון ותיקן את הפגם שגרם לאותה תמותה, הראוי הוא להיות חי לעולם.

 

 

וירא יעקב צורת אלף

 

על פי הקדמה זו יתבארו דברי הרב מגלה עמוקות זצ”ל שהבאנו בפתיחת המאמר, שמילה “ויצא” שפותחת את הפרשה היא הר”ת של וירא יעקב צורת אלף.

 

וזה בהקדים שהאות אל”ף מורכבת משלושה אותיות, האות וא”ו באמצע, ועוד שני יודי”ן בשתי צדדיה, האות ו’ שבאמצע האות א’ לפני חטא אדם הראשון כותב המגלה עמוקות, היתה ישרה וזקופה, ובעקבות חטאו של אדם הראשון נפגמה האות ו’ ונתעקמה[78], יעקב אבינו שהיה גלגולו של אדם הראשון, ותיקן את מה שפגם אדם הראשון בחטא האכילה מעץ הדעת, זכה לראות את האות אלף כצורתה קודם שנפגמה מכוח החטא.

 

“וגרשתו כדרך הרוצח חברו בשגגה“

 

במדרש תנחומא פרשת מסעי (סימן יא) על הפסוק : “זכור רחמיך ה’ וחסדיך כי מעולם המה”, אמר דוד : ריבונו של עולם, אילולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון, לא היה לו עמידה, שאמרת ליה כי ביום אכולך ממנו מות תמות, ולא עשית לו כן, אלא הוצאת אותו מגן עדן וחיה תשע מאות ושלשים שנה, ואח”כ מת, ומה עשית לו ? גרשת אותו מגן עדן, שנאמר : “ויגרש את האדם”, ולמה נתגרש ? על שהביא מיתה על הדורות, והיה צריך למות מיד, אלא שריחמת עליו וגרשתו כדרך הרוצח חברו בשגגה, שגולה ממקומו ויושב בערי מקלט, לכך נאמר זכור רחמיך ה’ וחסדיך וגו’ עיי”ש.

 

מפורש בדברי המדרש, שאדם הראשון סולק וגורש מגן עדן, משום שעל ידי החטא של האכילה מעץ הדעת, הוא גרם מיתה לכל העולם, וכיון שלא עשה כן במזיד נידון כרוצח בשוגג, וכדין רוצח בשוגג שחייב גלות, כך גלה אדם הראשון מגן עדן

 

לפי זה מובנים דברי המדרש תנחומא בתחילת הפרשה, שיעקב יצא מבאר שבע כדין רוצח בשוגגה החייב גלות, כפי שנתבאר היה יעקב אבינו גלגול של אדם הראשון, לכן היה צריך לעבור גם הוא גלות, [בספרים איתא שהטעם ששהה יעקב בגלות כ”ב שנים, זה כנגד כ”ב אותיות שמהם מורכבים כל השמות של כלל ישראל שנכללים בעונש מיתה שנגזר על אדם הראשון]

 

ולפי מה שביארנו שרבקה אמנו היתה גלגול של חוה אמנו, שהיא החטיאה את אדם הראשון לאכול מעץ הדעת, לכן נסתובב שעל ידה ועל ידי עשיו יצטרך יעקב לגלות מבאר שבע, שהם חוה והנחש, שהם היו הגורמים לחטא של אדם הראשון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

יעקב אבינו היה דבוק בהי”ת בתכלית

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם”.

(בראשית פרק כח פסו’ י)

ברש”י מפרש את דברי הפסוק וילך חרנה “יצא ללכת לחרן”

וצריך להבין, מה הוסיף הרש”י בפירושו על מה שמפורש בפסוק שיעקב אבינו יצא מבאר שבע והלך לחרן ?

בשפתי חכמים (אות ז) כותב שהוקשה לרש”י שממה שכתבה התורה וילך חרנה משמע שיעקב בא לחרן, וזה אי אפשר שהרי אח”כ כתוב ויפגע במקום, וזה היה קודם ביאתו לחרן, ודוחק לומר שיהיה וילך כמשמעו שבא לחרן, ואחר כך שב לבאר מה שפגע לו בדרך, כי אין זה דרך המקרא, לכן פירש יצא ללכת עיי”ש.

בהמשך הפרשה (פסו’ יא) אומרת התורה : “ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא”.

רש”י מביא את דברי חז”ל שבמילים “וישכב במקום ההוא” באה התורה לומר, שרק באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנה ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה.

ולכאורה צריך ביאור שכן יעקב נשלח במצות אביו לחרן כדי לישא אשה, אם כן למה לא הלך לשם מיד, מדוע התעכב ארבע עשרה שנה ורק אז הלך לקיים את מצות אביו ?

לכאורה צריך לומר שכל אותם ארבע עשרה שנה שבהם הטמין יעקב את עצמו בבית מדרשם של שם ועבר היו גם הם בכלל הציווי של אביו ללכת לחרן, שכן אותם שנים שבהם עמל בתורה היו הכנה למפגש הלא פשוט עם הדוד הרשע לבן הארמי.

על טיבו של לבן ניתן ללמוד מאופן השיחה שניהל יעקב עם אנשי חרן אודות לבן דודו, בכניסה לחרן סמוך לבאר המים פוגש יעקב מספר רועים והוא הוא פונה אליהם בשאלה : “הידעתם את לבן בן נחור ? תשובתם הסתכמה במילה אחת “ידענו”, יעקב מנסה לדובב אותם, לקבל יותר פרטים, הוא ממשיך לשאול : “השלום לו” ? ושוב הם משיבים במילה אחת”שלום”, תוך כדי שהם מוסיפים “והנה רחל בתו באה עם הצאן”.

וצריך ביאור ? למה לא ענו הרועים ליעקב בכבוד, מה הקשר בין העובדה שרחל בתו של לבן באה עם הצאן לעצם השאלות ששאל אותם יעקב ?

אומרים בעלי המוסר, שלבן היה אדם כל כך רע ואכזר עד שאף אחד לא רצה איתו שום קשר, לכן אותם רועים לא רצו להרחיב את הדיבור עם יעקב אודות הדמות המפוקפקת של לבן הרשע, מטעם זה כאשר ראו את רחל ביתו באה עם הצאן שלחו את יעקב שיברר אצלה כל מה שקשור לאביה.

ידע יעקב שכדי לשרוד מספר שנים אצל כזה אדם ולהשאר עבד ה’ שומר תורה ומצות הדבר הוא על גבול הבלתי אפשרי, ואכן כאשר יצא משם יעקב הכריז בפני עשו אחיו : “עם לבן גרתי” מביא רש”י הקדוש בשם חז”ל שאמר יעקב לעשות שלמרות שגרתי עם לבן כמה שנים, “תרי”ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים”, אין זה דבר מובן מאליו אלא בגדר נס ובהשגחה פרטית זכה ליעקב לצאת מביתו של לבן כשהוא שלם בגופו, שלם בממונו, ושלם בתורתו.

[בספרים מובא שלא לחינם הלך יעקב ללמוד תורה דוקא בבית מדרשם של שם ועבר, כמי שגדל והתחנך כל ימיו על ברכי אביו וסבו הגדולים, כמי שלא מש מאהלם של שם ועבר, מעולם לא התנסה יעקב בחיים עם שקרנים גזלנים ורשעים, לכן היה מוכרח לקבל הדרכה ועצות איך וכיצד להתמודד עם הניסיון הלא פשוט שבא לפתחו, שם ועבר חיו בדור המבול ובדור הפלגה, כמי שחיו עם רשעים ונשארו צדיקים יכלו הם ללמד את יעקב פרק בהשרדות, [בספר אלופי יהודה פרשת וישב הביא בשם הגה”ק מאוסטרובצה זיע”א שאת אותה תורה שלמד יעקב אצל שם ועבר העביר יעקב אח”כ ליוסף, וזאת משום שידע יעקב שעתיד יוסף להתגלגל לבין הגויים, וכבר מגיל שלוש שנים שהיה ראוי ללמוד ועד גיל שבע עשרה למדו כל מה שלמד אצל שם, כדברי אונקלוס [הביאו הרש”י בפרשתנו (פרק לז פסו’ ג)] “בן זקונים הוא לו” בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. ומטעם זה לא לימד תורה זו גם לשאר בניו כי להם לא היתה היא נצרכת והם שלא ידעו מזה קינאו ביוסף ושנאו אותו על כך עיי”ש]

אכן באותם ארבע עשרה שנים שבהם השקיע יעקב את עצמו בבית מדרשם של שם ועבר, שנים שבהם למד תורה בצער, [בספר שיחות מוסר מדייק הגר”ח שמואלביץ זצ”ל שבאותם ארבע עשרה שנה לא רק שלא ישן יעקב על מיטה אלא גם על ריצפת אבן הוא לא ישן שכן בהר המוריה לא הציע יעקב מטה תחתיו אלא שכב לישון על אבני המקום, ולעומת שכיבה זו לא ישן יעקב בבית שם ועבר ארבע עשרה שנה], לכן זכה יעקב בשנים להגיע לדרגות גבוהות מאד בדביקות בהי”ת.

ההוכחה לכך היא שכאשר הגיע יעקב להר המוריה, השקיע הי”ת את החמה כדי שיעקב יאלץ ללון באותו מקום, בשנתו חולם יעקב על הסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הוא זוכה לראות מראות אלוקים, נבואות גדולות ומסרים עצומים מתגלים לו.

ואת כל זה רואה יעקב אבינו בחלום !

במסכת ברכות (נה:) אומר רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן : “אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, [מסביר הרש”י מה שהוא מהרהר ביום] שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סלקו, ואיבעית אימא מהכא ורעיוני לבבך תנדע. אמר רבא: תדע, דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא, ולא פילא דעייל בקופא דמחטא. [לא מראים לאדם בחלום אף פעם פיל שנכנס בתוך נקב המחט שדברים אילו אינם עולים על דעתו בהקיץ, לכן אף בחלום אינם נראים לו], החתם סופר בפרשת מקץ כותב שמכלל זה הבין פרעה שחלומו על הפרות והשבלים הוא אות מהשמים, ולכן אמר “לא רעיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע”, והיינו שלא היו פרות כאלו במחשבתי מעולם, ובהכרח אין זה חלום מהרהורי לבי].

במסכת ברכות (נו.) מסופר שפעם אמר קיסר רומי [שהיה טרוד במלחמה עם הפרסים] לרבי יהושע ברבי חנניא : אתם היהודים אומרים על עצמכם שאתם חכמים מאד. אמור לי מה אחלום בלילה ? אמר ליה רבי יהושע: אתה תראה בחלום שעבדי מלך פרס שובים אותך מעמידים אותך לרעות שקצים במקל זהב, הרהר הקיסר כל היום בדבריו ובלילה חלם בדיוק כמו שאמר לו רבי יהושע.

מעשה נוסף מביאה הגמ’ בשבור מלכא [מלך פרס] שאמר לשמואלאומרים אתם שהינכם חכמים אמור לי מה אחלום בלילה, אמר לו שמואל בלילה אתה תחלום שמלך רוצי שובה אותך וכופה אותך לטחון גרעיני תמרים קשים בריחיים של זהב]. הרהר שבור מלכא כל היום בדבריו של שמואל ובלילה חלם בדיוק כמו שאמר לו.

יעקב אבינו, המתמיד הגדול, היה שקוע כל כולו בדביקות גדולה בהי”ת, עד שגם כאשר היה יושן, היה רואה בחלומו “מראות אלוקים”, מהרהורי לבו.

במדרש רבה פרשת ויצא (פרשה סט אות  ז) דורש רבי יוחנן את הפסוק : “ויקץ יעקב משנתו”, ממשנתו. בפירוש בעל הטורים (בראשית פרק כח פסו’ טז) מסביר שמתוך שהיה יעקב הוגה בתורה ביום גם בלילה לא שכב לבו מלהגות בה בחלומו עיי”ש

בתנא דבי אליהו רבה (פרק כ”ה) מובא שחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי עכ”ל, היינו שיגיעו ממש למעשה אבותי, ופרשו בעלי המוסר שהכוונה בזה היא לנגוע במעשיהם ומידותיהם של אבותינו הקדושים.

אכן בספר דרך עץ חיים כותב הרמח”ל זצ”ל : “הלא האדם רוב שנות ימיו עומד לחשוב חשבונות עסקיו, עסקי חיי שעה, ולמה לא ישים אל לבבו אפילו שעה אחת גם לזאת לחשוב מחשבת ממש: מה הוא ? ולמה בא לעולם ? או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא? ומה יהיה סוף כל עניניו ? זאת אומר הרב זצ”ל היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה, ופעולתה גדולה, ופריה רב.

אחד הדברים שמציע הרמח”ל זצ”ל להתבונן בהם הוא : “ויבקש בלבבו מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה’ בהם ? מה עשה משה רבינו, עליו השלום ? מה עשה דוד, משיח ה’, וכל הגדולים אשר היו לפנינו ? ויעלה בשכלו, מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא וטוב לו!

שאלות אלה אומר הרמח”ל זצ”ל יש בכוחם לגרום לאדם להתעורר ולהציב את עצמו בדרכם של אבות האומה, לשאוף להיות כמותם קרוב אל הי”ת ורצוי אצלו.

בספר חסידים (סי’ קסה) מתייחס רבי יהודה החסיד זצ”ל לשאלה זו שהזכיר הרמח”ל : “ולמה אהב הקב”ה את האבות ? על כך עונה רבי יהודה החסיד זצ”ל : “מפני שכל היום וכל הלילה לא הי’ לבם פונה מלהרהר אחר חפצי שמים, שנאמר : “כי אם ביראת ה’ כל היום, וכמ”ש : “וייקץ יעקב משנתו, ואמרו חז”ל ויקץ יעקב ממשנתו”.

המסקנא היא שכדי לזכות להיות דבוקים בהי”ת באופן מוחלט, צריך לנתק כל קשר עם ההויה החיצונית הזרה לעולם התורה, רק כך יכול לזכות האדם לנסוק לגבהים עצומים ברוחניות, להגיע להשגות גדולות ולדביקות מוחלטת בהי”ת.

בספר קהלת (פרק א פסו’ ו) אומר שלמה המלך ע”ה : “הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סבב הולך הרוח ועל סביבתיו שב הרוח”.

במסכת בבא בתרא (כה:) אומר רבי יצחק : “הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום, המהרש”א בחידושי אגדות למסכת מנחות (כט:) כותב שההולך בדרך רע ותענוגי עה”ז בקנינים המדומים נוטה לצד צפון אחרי עצת יצה”ר שנקרא צפוני אשר ע”ז אמרו הרוצה להעשיר יצפין, בספר בית הלוי (שמות יט, ה) מוסיף הגרי”ד זצ”ל שהמנורה רומזת לחכמה כמו שנאמר בספר קהלת (פרק ח) : “חכמת אדם תאיר פניו”, ואילו השולחן רומז לפרנסה ומזונות, ולכן המנורה עמדה בבית המקדש בימין, כי “לב חכם לימינו”, ואילו השולחן עמד בשמאל.

בעלי המוסר מסבירים את הפסוק כך, הולך אל דרום, לפעמים אדם הולך אל דרום, הוא רוצה רוחניות, רוצה תורה, רוצה קדושה, אבל תוך כדי הליכתו אל הדרום, יחד עם הרצון שלו להיות בדרום, הוא סובב אל הצפון, הוא  עדיין מסתכל לצפון, קשה לו להתנתק מהבלי העולם הזה, הוא רוצה גם וגם.

בקריאת שמע אנו אומרים : “והיו הדברים האלה על לבבך”. המילה על נדרשת במסכת זבחים (יט.) לומר שלא תהא חציצה [שם דרשו את הפסוק ומכנסי בד ילבש על בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו], כך ניתן לומר גם בענייננו שכונת התורה בציווי “והיו הדברים האלה על לבבך”, שלא תהיה שום חציצה בין האדם לתורה, שיהיה מחובר אליה באופן מוחלט.

 

 

פרשת ויצא

על ידי לימוד תורה זוכים להשראת השכינה

“וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי”.                                                      (פרק כח פסוק טז)

יעקב אבינו מתעורר מהחלום הפלאי שבו הוא רואה את ה’ ניצב עליו לשומרו, הוא רואה מלאכי אלוקים, הוא שומע הבטחות מהי”ת, הוא קובע “אכן יש ה’ במקום הזה”.

רש”י הקדוש מפרש את דברי יעקב אבינו “ואנכי לא ידעתי” כהתנצלות והבעת צער על כך שישן במקום קדוש : “שאילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה”, כן כותב הנצי”ב זצ”ל בפירוש העמק דבר : “כמצטער על שישן באותו מקום שהיה שם התגלות שכינה”.

מדברי הרש”י משמע שהמקום היה כבר קדוש לפני שהגיע אליו יעקב אבינו, רק שיעקב אבינו לא ידע מכך עד שישן וראה מראות אלוקים, ומהם הבין שהמקום הוא בית אלוקים ושער השמים.

וצריך ביאור ! מנין הגיע קדושה לאותו מקום בו לן יעקב אבינו, אם קדושתו חלה כבר בריאת העולם, מאז סומן הר המוריה במקום אשר בחר ה’ לשכנו, ומאז נתקדש, אם כן מדוע לא הודיע הי”ת כן לאברהם אבינו כאשר הלך לעקוד את יצחק שהמקום הוא מקום קדוש, כפי שאמר הקדוש ברוך הוא למשה בספר שמות (פרק ג פסו’ ) כאשר רעה את צאן יתרו חותנו והגיע אל הר סיני : ” “אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא” ?

ושם התקדש המקום מחמת שהשכינה ירדה עליו כדי לדבר עם משה רבנו כמו שכותב רמב”ן זצ”ל : “כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה”, אבל כאן מאיזו סיבה היתה קדושה במקום ?

אם משום שהוא מקום שבו התפללו האבות הקדושים אברהם ויצחק, [אברהם התפלל בבית אל כדברי התורה בפרשת לך לך (פרק יב פסוק ח) : “ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה’ ויקרא בשם ה'”. שהוא הר המוריה ונקראת כן על שם שהיתה עיר האלהים כדברי הרש”י כאן (פסוק יז) וכן יצחק התפלל בהר המוריה כדברי התורה בפרשת חיי שרה (פרק כד פסוק סג) : “ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ובמסכת ברכות (כו:) מבואר שתיקן יצחק תפילת מנחה שאין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי יעטף ולפני ה’ ישפך שיחו, ובמסכת פסחים (פח.) מבואר שהיה זה בהר המוריה] אם כן מה פירוש דברי יעקב אבינו “ואנכי לא ידעתי”, הלא ודאי ידע שהתפללו אבותיו במקום זה, שהרי רק משום כך נתן דעתו לחזור אף שכבר שהגיע לחרן, כדברי חז”ל במסכת סנהדרין (צה:) : “כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו”, ואם כן למה ישן שם ?

כל מקום שלמדים בו תורה מתקדש

 

“כי קדושת ואור המצוה אשר תשכין אורה על אותו הדבר והחפץ אשר בו וע”י תעשה המצוה, אינו שורה עליהם רק לפי שעתו, בעת שהמצוה נעשית בהם, אבל אחר שנעשה בהן מצותן, הקדושה והאור מתעלה ומסתלק מהם תיכף ונשאר כבראשונה. אבל התוה”ק, כל מקום שתזריח ותופיע אורה וקדושתה פעם א’, קדושת עולם תהיה לו, ונשאר תמיד בקדושתו, כמו ששנינו בברייתא (מגילה כ”ו ב), שתשמישי מצוה נזרקין לאחר שנעשה מצותן ותשמישי קדושה נגנזין, ולכן מנו שם תשמישי תפילין ומזוזות בכלל תשמישי קדושה, מחמת פרשיות התורה שהיו מונחים בתוכם פעם א’, ולית לך מידי בדבריהם ז”ל דלא רמיזא בקרא, ויש לכוין הכתוב, “כי נר מצוה ותורה אור” גם ע”ז הענין הנזכר עפ”י פירושם ז”ל הנ”ל בסוטה שם, מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה, ומה אור מאיר לעולם, והם ז”ל עשו ההפרש ביניהם לענין ההגנה וההצלה להאדם, ואפשר לפרשו ג”כ שירמוז הכתוב גם לענין ההפרש וההבדל בין התוה”ק והמצות המבואר בברייתא דמגילה הנ”ל”.                                 (נפש החיים שער ד פרק ל)

מבואר בדברי הגר”ח זצ”ל, שכוחו של לימוד התורה הוא גדול עד שבכל מקום שעוסקים בו בתורה, מכח הלימוד מתקדש אותו מקום בקדושת השכינה, כדברי התורה בפרשת יתרו (פרק כ פסוק כא) : “כל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך”. ובמסכת ברכות (ו.) דרשו פסוק זה על מי שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, ואחר שנתקדש אותו מקום בקדושת התורה פעם אחת, שוב אינה מסתלקת ממנו גם אחר שפסק הלימוד, כלשון מרן הגר”ח זצ”ל : “קדושת עולם תהיה לו, ונשאר תמיד בקדושתו”.

ראיה לזה יש מדברי המדרש בשיר השירים רבה (פרשה א) שם מובא שבבית מדרשו של רבי אליעזר היתה אבן אחת שמיוחדת לו לישיבה, ופעם אחת נכנס רבי יהושע והתחיל נושק את אותה האבן, ואמר ‘האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית’ ובהר סיני נאמר : ‘כי ביום השלישי ירד ה’ לעיני כל העם על הר סיני’ ע”כ הרי שאפילו הדומם מקבל קדושה מכח הלימוד תורה, וקדושה זו לא סרה ממנו לעולם.

וזה לשון הר”ן בדרשותיו (הדרוש השמיני) : “אין ספק שראוי שנאמין, שכמו שבזמן שהיה בית המקדש קיים, היה המעון ההוא המקודש, מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה, עד שבאמצעות המקום ההוא, היה שפע על כל ישראל, כן הוא אצל הנביאים והחכמים בכל דור ודור, שהם עצמם כמו המקדש המקודש.

וכן כותב רבי עובדיה ספורנו זצ”ל על הפסוק בספר שמות (פרק כה פסו’ כב) ‘ונועדתי לך שם ודיברתי אתך’, כי בזה שרתה שכינה, ותשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור אשר מגמת פניהם השכל וידוע אותו יתברך עכ”ל.

מסופר על מרן החזון איש זצ”ל שנצרך לעשות הליכה לצורכי בריאות, והיה לו מסלול קבוע שאותו היה עושה אחר תפילת שחרית עם מלוה, ופעם עבר תחת מנורת רחוב ונעצר, המלוה שהיה עובר עם החזון איש זצ”ל באותו מקום מידי יום לא הבין את פשר עצירתו של החזון איש זצ”ל, לשאלתו אם הכל בסדר, ענה לו החזון איש שאכן הכל בסדר, והסיבה שנעצר היא משום שהוא מרגיש נעימות מיוחדת במקום זה, המלוה שמידי יום היה עובר עם החזון איש באותו מקום לא הבין מה יום מיומיים ? מדוע לא נעצר כאן החזון איש כאשר עבר כאן אתמול ? הוא החליט לברר את העניין, ואחר בדיקה הוא גילה שבסמוך לאותו שוכנת ישיבה, ונודע לו שאתמול בלילה היתה הפסקת חשמל בישיבה, כדי לא להתבטל מן התורה, ירדו שני בחורים מהישיבה עם הסטנדר והגמרא ולמדו כמה שעות לאור המנורה שברחוב. אז הבין את פשר עצירתו של החזון, החזון איש בקדושתו הנוראה הרגיש שיש קדושה במקום מחמת שאתמול למדו שם תורה, ולכן נעצר כדי ליהנות מהנעימות שהשרתה הקדושה במקום.

בספר חשוקי חמד על מסכת בכורות (ה:) מביא מעשה דומה שסיפר הרב יוסף בוקסבוים ז”ל, שהתגורר בבניין בו התגורר הרב מטשעבין, ותקופה קצרה אחר פטירתו של הרב מטשעבין, יצא מביתו והבחין בר’ אריה לוין זצ”ל עומד עם ספר תהילים בידו כשהוא מתמוגג בדמעות, ושאלו לפשר הדבר.

ענה לו ר’ אריה, שאחד ממיודעיו חולה מאוד וזקוק לישועה, וחיפש מקום שבו יוכל לשפוך את ליבו בתפילה, ומכיון שבאותה תקופה לא התאפשרה התפילה בכותל המערבי, החליט רבי אריה שכאן, ליד בית גדול זה שממנו יצאה תורה והוראה לישראל, ובו מצאו שבורי לב ונזקקים לישועות פורקן ונחמה, זהו המקום הראוי לתפילה.

וייקץ יעקב משנתו – ממשנתו

“וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי”

“רבי יוחנן אמר ממשנתו”.

(מדרש רבה פרשה סט אות ז)

לדעת רבי יוחנן, יעקב אבינו כלל לא ישן שניה רגילה באותו לילה, גם בשנתו הוא למד תורה, כאשר הוא הקיץ היה זה “ממשנתו”.

בפירוש בעל הטורים כותב שמתוך שהיה הוגה בתורה ביום גם בלילה, לא שכב לבו מלהגות בה בחלומו” עכ”ל.

ובמסכת תמיד (לב.) תנא רבי חייא: “כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר : “קומי רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים לבך נכח פני ה’.

על ידי לימוד התורה של יעקב אבינו בלילה, היה במקום השראת השכינה, מכוח הלימוד חלה קדושה במקום, בזכותה זכה יעקב אבנו לגילויים עצומים, ולכן כשהקיץ מיד אמר אכן יש אלוקים במקום הזה, היינו השראת השכינה מכוח התורה כמו שנתבאר.

 

 

 

פרשת ויצא

“יראת חטא”

בפרשה מסופר על החלום המופלא לו זכה יעקב אבינו בשובו להר המוריה להתפלל שם (פרק כח פסו’ יב – טו) : “ויחלום והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עלים וירדים בו, והנה ה’ ניצב עליו ויאמר אני ה’ אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק, הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך, והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזובך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך”.

כל אדם שהיה זוכה לחלום כזה מלא גילויים נבואיים, מלא הבטחות מופלגות, רואה את הי”ת ניצב עליו לשומרו, רואה מלאכי אלוקים, היה קם בשמחה, מלא סיפוק על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו, היה משתוקק לעוד חלום כזה.

אבל על יעקב אבינו אומרת התורה (פסו’ טז – יז) : “וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים”.

יעקב קם מהחלום מלא פחד ויראה !

למה ?

ממה הוא פחד ?

יעקב אבינו מבין שאם הוא זכה לכזה גלוי עצום במקום הזה, סימן הוא שהמקום הזה הוא “בית אלוקים” הוא “שער השמים”.

אם המקום הזה הוא בית אלוקים, אם כאן זה שער השמים, הרי שיש דינים והלכות המיוחדות למקום כזה. בשולחן ערוך אורח חיים (סי’ קנא סעיף ג) נפסק שאין ישנים בבית הכנסת אפילו שינת עראי.

כאשר התעורר יעקב אבינו בבקר, במקום להתעסק עם המראות אלוקים שראה בחלום, הוא נבהל מעצם הרעיון שהוא ישן במקום שאסור היה לישון בו אפילו שינת עראי : “יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי”. הוא אומר פחד, מפרש רש”י הקדוש : “שאילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה”.

אף שיעקב אבינו היה שוגג בדבר, שכן הקדוש ברוך הוא סיבב וגרם להביאו אל הר המוריה ללון שם, ואף זכה לנס שקפצה לו הדרך, ושקעה לו החמה שלא בעונתה כדי שילון שם, אף על פי כן יעקב אבינו מתודה ומתחרט : “אילו ידעתי לא ישנתי”.

אילו היה יודע יעקב אבינו שהמקום הוא מקום קדוש, אף ארבע עשרה שנה הוא לא ישן, הוא היה נשאר ער או לן במקום אחר, הוא היה מוכן לוותר על כל המראות אלוקים שראה בחלום, על כל ההבטחות שקיבל לו לזרעו אחריו באותו לילה, ובלבד שלא יעבור על איסור אפילו בשוגג.

בספר אור הצפון חלק א’ [דרך ארץ קדמה לתורה] מביא הסבא מסלבודקא זצ”ל את דברי רבי יוחנן במדרש רבה (פרשה סט) על הפסוק : “וייקץ יעקב משנתו” אל תקרי משנתו אלא ממשנתו, ומבואר שלא מדובר היה בסתם שינה אלא בשינה כעין משנה, שינה שהודות לה דבקה נשמתו בהי”ת והשיגה חזיונות מופלאים, בכל זאת הרגיש יעקב אבינו חסרון, כי סוף כל סוף היתה כאן צורה חיצונית של “שינה”, והיה כאן איזה פגם בדרך ארץ, של שינה במקום קדוש, והיה כדאי לו לוותר על כל הדביקות ועל כל הגילויים, ובלבד שלא לפגום פגם כלשהו במידת דרך ארץ עיי”ש.

כך דרכו של מי שהוא ירא את ה’, הוא מפחד וירא מכל נדנוד איסור, גם אם זה נעשה בשוגג, כך כותב רבי יחזקאל פנט זצ”ל [תלמיד מובהק לרבי מנחם מנדל מרימנוב זצ”ל] בספר מראה יחזקאל [שבת שובה] שמי שהוא ירא שמים אינו יכול לבוא אפילו לידי שוגג, דאותן העבדים העומדים לפני המלך נזהרין אפילו משוגג, שלא יבוא לידם דבר נגד רצון המלך אפילו בבלי דעת.

בספר רוח חיים על פרקי אבות (פרק ב משנה א) כותב רבי חיים מוולאזין זצ”ל שהאדם הוא כמרכז המחוגה אשר עם קטנותו בנטותו מעט יתעקם כל העיגול. כן האדם מתקן ומקלקל במעשיו כל העולמות וגם בדיבור אחד יכול לתקן ולקלקל. ובהיות כן גם בשוגג יוכל לקלקל כל העולמות כי מכל מעשיו נעשה רושם למעלה מטוב ועד רע. ודוגמת מלכותא דארעא אם יתחייב אחד מאוהבי המלך מיתה בעשותו דבר נגד חוקי המלך, הנה ברצות המלך באהבתו למלטהו ממהומת מות ולסלוח לו וחי. אבל אם יאכל אוהבו סם המות האם יוכל המלך למלט נפשו. ואף אם שגג הסם יעשה כטבעו.

בספר מסילת ישרים (פרק כד) עוסק הרמח”ל זצ”ל על מעלת הירא שמים, וזה לשונו שם : “אך יראת החטא היא בכל עת ובכל שעה, שהנה בכל רגע הוא ירא פן יכשל ויעשה דבר או חצי דבר שיהיה נגד כבוד שמו יתברך, ועל כן נקראת יראת חטא, כי עיקרה יראה מן החטא שלא יכנס ויתערב במעשיו מחמת פשיעה והתרשלות או מחמת העלם יהיה באיזה דרך שיהיה.

על זה אומר שלמה המלך עליו השלום בספר משלי (פרק כח) : “אשרי אדם מפחד תמיד”, ופירשו חז”ל במסכת ברכות (ס.) : “ההוא בדברי תורה כתיב”. כי אפילו בשעה שאינו רואה המכשול לנגד עיניו, צריך שיהיה לבו חרד בקרבו פן טמון הוא לרגליו והוא לא נשמר, ועל יראה זאת אמר משה רבינו ע”ה (שמות כ): ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, כי זה עיקר היראה, שיהיה האדם ירא ומזדעזע תמיד עד שלא תסור יראה זו ממנו, כי על ידי זה ודאי לא יבוא לידי חטא, ואם יבוא כאונס יחשב. וישעיהו אמר בנבואתו : “ואל זה אביט, אל עני ונכה רוח וחרד על דברי”, ודוד המלך השתבח בזה, ואמר : “שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי” עיי”ש.

בספר אורחות יושר [ערך יראת חטא] כותב מרן הגרי”ח קנייבסקי שליט”א, שענין יראת חטא הוא שמראה שיש לו אמונה חושית עד שמרגיש שעבירה היא אש שורפת, כמו שמספרים על הגר”א זצ”ל שבילדותו נגע בשבת בלי כונה במוקצה והתעלף.

בספר תהלים (פרק קיב פסוק א) אומר דוד המלך עליו השלום : “איש ירא את ה’ במצותיו חפץ מאד”. המדד ליראת השמים של האדם הוא הייחס שלו לקיום המצות, אומנם בלא ידיעת התורה אי אפשר להגיע לידי יראה, כפי ששנינו במסכת אבות (פרק ב משנה ה) : “אין בור ירא חטא”, ומפרש הרד”ק בהקדמתו לתנ”ך “שלא יכשר המעשה מבלי הלמוד”, אבל גם אם למד האדם תורה הרבה, עדיין אין זה מחייב שהוא ירא שמים, כפי שכותב הרמב”ן זצ”ל בספר האמונה והביטחון (פרק א) : “אבל אין החכמה לאות על החסידות, שאפשר שיהא חכם והוא רשע”.

ואמר רבה בר רב הונא במסכת שבת (לא.) : כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל ? היינו שאין תועלת במה שיודע הרבה תורה אם לא להגיע לתכלית שהיא יראת שמים, ולדעת רבי ינאי שם מי שיש לו תורה ואינו ירא שמים דומה למי דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד”. במסכת יומא (עב:) מסביר רש”י הקדוש שהתורה היא הבית שער להיכנס בה ליראת שמים עיי”ש היינו שהיראת שמים היא בבחינת בית שהיא העיקר, ומי שאין לו יראת שמים אף שלמד הרבה תורה דומה הוא למי שאין לו בית ועושה שער לבית.

וכן מוכח מהמעשה שהובא בגמרא שם על רבי סימון ורבי אלעזר שהיו יושבים, ורבי יעקב בר אחא התקרב לעברם. אמר רבי אלעזר לרבי סימון בא נעמוד בפניו שאדם ירא חטא הוא, אמר לו רבי סימון נקום בפניו כיון שהוא תלמיד חכם ! אמר לו רבי אלעזר : אני אומר לך שהוא ירא חטא ואתה אומר לי שהוא תלמיד חכם ? מפרש הרש”י הקדוש שבזה אתה ממעט בשבחו עיי”ש. מבואר שהשבח הגדול הוא מה שזוכה לדרגה של יראת שמים.

האבות הקדושים ידעו שהתכלית היא להגיע ליראת שמים, כדברי רב יהודה במסכת שבת (לא:) : לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והאלוהים עשה שיראו מלפניו.

כזה היה יעקב אבינו, הוא היה ירא את ה’ בתכלית, כל נדנוד של איסור גם אם הוא נעשה בשוגג, גרם לו פחד ויראה גדולה, לא מחמת העונש אלא מחמת גודל הכרתו בגדלות הי”ת שעבר על רצונו, כדברי רבנו יונה בספר שערי תשובה (שער ג אות כג) : “ודע, כי הירא את דבר ה’ יחמיר וידקדק וישים נפשו בכפו על מצוה קלה כמו על החמורות, כי לא יבינו לאשר המצוה הזאת קלה לעומת החמורות, אך יבינו לגדולת המזהיר עליה יתברך עכ”ל.

במסכת קידושין (כט:) מספרת הגמרא על אותו מזיק שהיה נראה בבית מדרשו של  אביי, ובשונה מכל המזיקין שנראים ומזיקים בלילה ורק ליחיד, אותו מזיק היה מזיק אפילו ביום ואפילו הם שניים, יום אחד הגיע לעיר רב אחא בר יעקב, אביי ביקש מכל התושבים שלא יארחו את רב אחא, כך יאלץ רב אחא ללון בבית המדרש, ועל ידו יעשה להם נס וימת אותו מזיק, רב אחא בר יעקב הגיע למקום מושבו של אביי, ומשלא הוזמן להתארח ניגש לבבית המדרש, שם נגלה אליו אותו מזיק שהיה בדמות נחש בעל שבעה ראשים, רב אחא כרע לפניו שבע כריעות ובכל כריעה נפל אחת מראשיו של המזיק. ובחידושי אגדות כותב המהרש”א זצ”ל שאותו נחש הוא משורש נחש הקדמוני, ואותם שבעה ראשים הם כנגד שבעת כוחות הטומאה שהביא הנחש הקדמוני לעולם”, [כן מבואר במסכת סוכה (נב.) “שבעה שמות יש לו ליצר הרע”. שהוא הנחש הקדמוני] והטעם שהשתחווה רב אחא לפניו שבעה פעמים, הוא למד כן מיעקב אבינו שכאשר נפגש עם עשו שהוא היצר הרע, [כן כותב רבנו האריז”ל בספר לקוטי תורה פרשת שמות שעשו מסמל את יצר הרע] השתחוה יעקב לפניו שבעה פעמים, כדי לבטל בזה את שבעת הכוחות של עשיו, ובספר במגלה עמוקות כותב רבי נתן שפירא זצ”ל שרב אחא ידע סוד זה כיון שהוא היה ניצוץ של יעקב אבינו, ולכן נקרא רב אחא “בר יעקב”, וזה רמוז במה שאמר יעקב לעשו כאשר נפגשו : “יש לי רב אחי”, רמז לו על רב אחא שעתיד להכניעו בזמן אביי, שכוח זה בא לו מן יעקב אבינו עיי”ש], לפי זה נבין למה התואר של רב אחא בר יעקב היה “גבר דחיל חטאין”, כי היה משתייך ליעקב אבינו שהיה “דחיל חטאין”.

בספר בעל שם טוב על התורה פרשת ויצא (אות יב) מפרש בזה הרב זצ”ל את דברי יעקב אבינו לאחר שהקיץ משנתו : “ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים”. ופירש הבעל שם טוב זצ”ל, שאחר שיעקב היה טמון בבית עבר ארבע עשרה שנה ועסק בתורה יומם ולילה, בכל אותם ארבע עשרה שנה שבהם ישב ועסק בתורה לא הרגיש יעקב יראה ברמה כזו כפי שהרגיש כאן בהר המוריה, במקום בית המקדש, ולכן אמר אין זה כי אם בית אלוהים, כעת התברר לו שיראת שמים היא בבחינת בית, והתורה שלמד אצל עבר היא רק בחינת שער, בבחינת תרעא לדרתא עיי”ש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

חומר האיסור לדבר בבתי כנסיות

 

בפרשה מסופר על יציאת יעקב אבינו מבאר שבע והליכתו לחרן, בהגיעו לחרן נזכר יעקב שבדרכו עבר דרך הר המוריה, המקום שבו התפללו אבותיו והוא לא התפלל, גמיד מר בדעתו לחזור לשם להתפלל, נעשה לו נס וקפצה לו הדרך, בהגיעו להר המוריה השקיעה הי”ת את השמש טרם זמנה, וזאת כדי שלא תהא ליעקב ברירה אלא ללון שם, בחז”ל מובא שהייתה זו שנתו הראשונה של יעקב אבינו מזה ארבע עשרה שנים שבהם לא עצם עין, בהיותו טמון בבית שם ועבר שקוע כל כולו בעמלה של תורה, כהכנה לשהות עם דודו לבן.

בשנתו זכה יעקב להרגיש שהי”ת ניצב עליו, ובחלומו הוא רואה סולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, באותה שעה אומרים חז”ל קיפל הי”ת את כל ארץ ישראל תחתיו והבטיחה לו לבניו אחריו : “הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך”.

כל עתידו עם ישראל הובטח ליעקב אבינו באותו חלום : “והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה”, בנוסף קיבל יעקב הבטחה להשגחה פרטית : “הנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך”.

כאשר קם יעקב משנתו ונזכר בכל הגילויים הנוראיים שראה אמר בהתפעלות : “אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי”. רש”י מביא את דברי חז”ל במדרש, שכוונת יעקב אבינו היתה : “שאם ידעתי לא ישנתי במקם קדוש כזה”.

והדברים צריכים ביאור, מה כוונת דברי יעקב אילו ידעתי לא ישנתי, הרי הי”ת עשה את הכל כדי לגרום ליעקב לישון באותו מקום, הוא קיצר לו את הדרך, הביא את השמש בצהרים, והכל כדי להראות ליעקב את כל המראות שקרה, אם כן מה פשר דברי יעקב שאילו היה יודע שיש השראת השכינה במקום לא היה ישן ?

בספר אור הצפון [חלק א עמו’ קפא] כותב הסבא מסלבודקא זצ”ל שיעקב אבינו רצה ללמד אותנו כאן, איך וכיצד צריך לנהוג במקום שיש בו השראת השכינה, היה מוכן יעקב אבינו לוותר על כל ההשגות הגבוהות, על הבחינות שאין לנו שום תפיסה ואחיזה בהם, ובלבד שלא יכשל בחוסר דרך ארץ כלפי מקום קדוש שהשכינה שורה שם.

במסכת ברכות (ו:) שואלת הגמ’ מה פירוש דברי דוד המלך ע”ה בספר תהילים (פרק ב פסו’ ט) “כרום זלות לבני אדם” ? עונה על כך הגמ’ : “אלו דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם”, וברש”י שם מסביר כגון תפלה שעולה למרום, ובני אדם מזלזלים בה.

במסכת מגילה (כח:) איתא בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש, בשולחן ערוך אורח חיים (סי’ קנא סעיף א) כותב שהפירוש קלות ראש, הוא שחוק ושיחה בטלה. וביורה דעה (סימן רמו סעיף יז) כותב השולחן ערוך : “אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה, אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש. וקדושת ביהמ”ד חמורה מקדושת ביהכ”נ.

עוד כותב השולחן ערוך אורח חיים (סי’ קכד סעי’ ז) : “לא ישיח שיחת חולין בשעה שש”ץ חוזר התפילה, ואם שח, הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו”.

בכל השו”ע לא מצינו התבטאות חמורה כזו, גם בהלכות החמורות ביותר לא השתמש השולחן בלשון “גדול עוונו מנשוא”, ביטוי שמצינו בתורה בייחס לחטא הנורא של שפיכות דמים, לאחר שהרג קין את הבל אחיו ונתקלל על ידי הי”ת להיות נע ונד בארץ, אמר קין בספר בראשית (פרק ד פסו’ יג) : “ויאמר קין אל ה’ גדול עוני מנשא”.

על כך מוסיף המשנה ברורה (ס”ק כז) בשם הכל בו, אוי לאותם האנשים שמשיחים בעת התפלה כי ראינו כמה בהכ”נ נחרבו בשביל עון זה.

[הש”ך ביורה דעה שם (ס”ק טז) מביא בשם הפרישה (שם אות לו) שמה שאין אומרים רפואה מפני ביטול ב”ה אפשר דזהו דוקא בימיהם שלא ראו מספריהם לחוץ כל שכן שלא היו משיחים אבל עכשיו דבלאו הכי אין נזהרים אומרים רפואה עיי”ש.

ובט”ז שם (ס”ק ו) כתב על דברי הפרישה : “ולא היה לו לכתוב דבר זה לבדות קולא מלבו, דאף דמצינו באו”ח סברא כזו לענין חתן, שקורא ק”ש עכשיו כיון שגם שאר בני אדם אינם מכונים, היינו משום שנמשך מזה דבר טוב שיקרא ק”ש, מה שאין כן כאן שימשך מזה דבר מגונה, שהשומע סבר מדהותרה עכשיו לומר רפואה, הותרה הרצועה וישיח גם כן שיחה בטלה, וכבר אנו מוזהרין בזה בעונש גחלי רתמים ח”ו, ע”כ אין להשגיח בזה להקל, ואדרבה יהיה הרב מזהיר ע”ז, וילמדו ק”ו לאיסור שיחה בטילה, והמרבה בכבוד התורה ה”ז מכובד ומשובח עכ”ד]

ואכן מסופר שבעיר אנטוורפן שבמדינת בלגיה ישנו בית מדרש קטן בשם “אייזמען”, בית מדרש זה הוקם על ידי הרב אייזמען זצ”ל שהיה קרובו של הרב שמשון רפאל הירש זצ”ל, בבית מדרש זה היתה הקפדה יתירה על דיבורים בבית כנסת, בעת התפילה בודאי, אך גם שלא בזמן התפילה היו נזהרים שם מאד מדיבורים בטלים, בית כנסת זה היה ממוקם בין שתי בתי כנסת גדולים ומפוארים, האחד שימש את קהל מחזקי הדת שבעיר, והשני היה שייך לקהילת שומרי החומות, בשנות השואה הנוראה נפגעו שני בתי הכנסת קשות, הגרמנים ימ”ש הסיבו להם נזק רב, אך בדרך פלא, בית המדרש האייזעמאן, על אף מיקומו הוא כמעט ולא נפגע בכלל, יהודי אנטוורפן יודעים להסביר שהסיבה לכך היא משום שבית כנסת זה הקפידו שלו לדבר שיחה בטילה.

בספר יערות דבש חלק א (דרוש ד) כותב הגר”י אייבשיץ זצ”ל  ששיחת חולין בבית כנסת מונעת בעד תפילותיו של המדבר מלעלות אל השמים, הבל פיו של המדבר בבית כנסת אומר היערות דבש זצ”ל, הופך למסך ענן המשמש כמסך חוצץ בעד תפילותיו, וכך כותב רבי אליעזר אזכרי זצ”ל בספר חרדים (פרק סו) שדיבור בעת התפילה גורם לאי קבלתה.

וידועים דברי הזוהר הקדוש בפרשת תרומה (דף קל”א ע”ב) אודות מי ששח בבית כנסת : “מאן דמשתעי בבי כנישתא במילין דחול, ווי ליה דאחזי פרודא, ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל דאחזי, דהא לית ליה אלהא ולא אשתכח תמן, ולית חולקא ביה, ולא דחיל מיניה, ואנהיג קלנא בתקונא עלאה דעילא”.

עוד כותב הזוהר הקדוש פרשת ויקהל (דף ר”ה ע”ב) : “כיון דעאלו עמא קדישא לבי כנישתא, אסור לאשתדלא אפילו בצורך בי כנישתא, אלא במילי תושבחן וצלותא ואורייתא, וכדקא חזי לון, ומאן דאשתדל במלין אחרנין, ובמלין דעלמא, דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא, לית ליה חולקא בעמא דישראל”.

דברים מבהילים !

אין לו חלק באלוקי ישראל !!

אין לו חלק בעם ישראל !

בעיר פראג עמד בית כנסת ישן נושן, פרנסי הקהילה נמנו וגמרו שהגיע העת להחליף את קורות העץ הישנות בחדשות, לסייד את בית הכנסת בסיד לבן וריחני, להוסיף מנורות שיאירו את כל בית הכנסת באור גדול, ממחשבה ולמעשה הם אספו את הכסף הדרוש, שכרו בעלי מקצוע מיומנים, אלו החלו בשיפוץ בית הכנסת מן המסד ועד הטפחות, סכום כסף גדול השקיעו בני הקהילה בשיפוץ בית ה’, אכן בשנת תק”ה הסתיימה מלאכת השיפוץ, במרכז העיר פראג עמד בנין בית הכנסת מרהיב ביופיו, אל חנוכת בית הכנסת החדש הוזמן רבה הנערץ של העיר פראג, הלא הוא הגאון המפורסם רבי יהונתן אייבשיץ זצ”ל, הרב כדרכו נשא דרשה ארוכה ומפולפלת בשבח ובמעלת בית הכנסת, ובחיוב לשמור קדושתו, בסיום דרשתו פנה הרב אל ראשי הקהל שנכחו על בימת הכבוד.

ידידיי ורעיי ! טרחה גדולה טרחתם, ממון רב השקעתם, כדי לפאר ולרומם את בית ה’, כיצד תגיבו אם יבוא מאן דהו וישליך בוץ ורפש על קירות ותקרת בית הכנסת ? ודאי תתמלאו עליו כעס וזעם, אין ספק שהוא יגורש בבושת פנים ובבוז מבית הכנסת.

דעו נא ידידיי ! הוסיף רבי יונתן זצ”ל במילים נוקבות, דיבורים בטלים שמדברים הבריות בבית הכנסת, גם אם אינם נאמרים בשעת התפילה, הרי הם משחירים את קירות בית הכנסת פי כמה וכמה, והרי הם מזהמים את האויר הקדוש וכניסים במקומו רוח חולין וטומאה.

בראותכם אדם ששח שיחת חולין בבית הכנסת, הורה להם הרב, עליכם להתייחס אליו לא פחות מאילו השליך טיט ורפש על קירות בית הכנסת היפים, הריני מגלה לכם ! סיים הרב את דרשתו, שכל בתי הכנסת הגדולים והמפוארים שהיו בפראג וחרבו, לא חרבו אלא בעוון זה של דיבורים בטלים בבית הכנסת.

במסכת מגילה (טו:) אומרת הגמ’ שעתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק.

בפירוש בעל הטורים לספר דברים (פרק כו פסו’ יט) מבאר הרב זצ”ל שאותה עטרה עשויה מאותם תפילות שישראל משבחים ומהללים להשם, את אותם שבחים מחזיר הקב”ה לישראל בצורה של עטרה בראשם, וזה רמוז בדברי התורה בספר דברים (פרק כו פסו’ יט) : “ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת”. אומנם, מוסיף הרב בעל הטורים זצ”ל, כל זה רק למי שאינו שח שיחת חולין בבית הכנסת, אבל מי ששח שיחת חולין בבית הכנסת, לא רק שלא יזכה לאותה עטרה אלא שמקיפין את כל גופו בקוצים.

הבית יוסף באורח חיים (סי’ נה) מביא בשם האגור שנהגו העולם לצרף לעשרה גם את אותם שמשיחים שיחת חולין, [גם לדעת הבית יוסף זצ”ל אין צירופם של אנשים אלו מובן מאליו, ויש כאן חידוש שכן מצרפים אותם] אכן בט”ז (שם ס”ק ד) תמה על דברי האגור, היאך אפשר לצרף שוטים אלו שעושים איסור בהפסקת שיחה בטילה, אשר גדול עוונם מאוד, וכותב הט”ז באמת אני אומר, שחלילה להצטרף עם אנשים פושעים כאלה כשאין מנין זולתם עיי”ש.

עד כדי כך חמור הדבר לדבר בתוך בית כנסת ובפרט בשעת התפילה, שלדעת הט”ז עדיף להתפלל ביחידות מאשר להתפלל במנין כזה שיש בו אנשים שמדברים בבית הכנסת, שמזלזלים בקדושת המקום, על אחת כמה וכמה כשזה נעשה באמצע התפילה.

בשער הכוונות (ענין בית כנסת) מעיד רבנו חיים ויטאל זצ”ל על רבנו האריז”ל, שכל כך חשש מאיסור זה של דיבור שיחת חולין בבית כנסת, עד שגדר את עצמו שלא לדבר בבית כנסת אפילו דברי מוסר ותוכחות, וכל זה כדי שחס ושלום לא ימשך עי”ז לדבר דברים של חול בבית הכנסת

עד היכן הדברים מגיעים !!

והרב באר הגולה ביור”ד (סי’ שלד ס”ק קכג) כותב בשם המהר”ם מרוטנבורג שרבינו גרשון מאור הגולה, החרים מי שמדבר בביהכ”נ וצריך לישב שם באימה וביראה, ובשו”ת הרב”ז חלק ג (חושן משפט סי’ נו) כותב שאדם שמדבר שיחת חולין בבית הכנסת, הוא מבזה את דת ישראל, ויש בזה חילול ה’, כי בבתי התיפלה של הגויים יש סדר ושקט מופתי, אף אחד לא מעיז לדבר שם שיחת חולין, אם כן איך יתכן שמקום בו שורה השכינה הקדושה, מקום הנקרא “מקדש מעט”, דוקא שם ינהגו קלות ראש,

ואכן דבר זה גרם וגורם להרבה צרות של גלות וגירוש לבין הגויים, כדי שנלמד מהם איך וכיצד צריך להתנהג במקום מקודש, ואם הם נוהגים כך בבתי התיפלה שלהם אנו על אחת כמה וכמה צריכים לנהוג כן בביתי כנסיות ובבתי מדרשות שלנו, על זה זועק הנביא מלאכי (פרק א פסו’ ו) : “בן יכבד אב ועבד אדוניו, ואם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי” ?

הסירו נא מעלינו בית ישראל את החרפה אשר שברה לבנו זועק שם הרדב”ז זצ”ל מקירות ליבו הטהור, , ומנהג לא טוב אשר נהגו העם בבלי דעת ב”בתי-מקדשי” אלהינו, ללכת הנה והנה, ולדבר כל שיח וכל שיג, ככל העולה על רוח איש ואיש, תנו מורא וכבוד לה’ אלהינו, הציבו גבולות וסדרים ישרים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, לפאר ולכבד מקום מקדש ה’, ולהרים בית הכנסת לזה המצב שהוא צריך לעמוד, ע”כ דבריו החוצבים של הרדב”ז זצ”ל

בספר חסידים (סימן רט) כותב אם תראה בית של צדיק או בהכנ”ס חרב, או רשעים דרים בו, דע שישראל היו דרים בו דרך בזיון. וכן בהמד”ר שנוהגים בו קלות ראש סופו נופל ביד ערלים, דיו לעבד שיהא כרבו כי לא נהגו נכרים קלות ראש ובזיון בבית ה’ עד שנהגו בו ישראל שנאמר (ירמיה ז’ י”א) : “המערת פריצים היה הבית הזה, ואח”כ וארוה כל עוברי דרך. לעולם לא יעשו הערלים רעה אלא א”כ יעשו ישראל תחילה רעה ביניהם זה לזה, ולא יתבזו ת”ח אא”כ יבזו זה לזה תחילה, או שמבזין את התורה ואין מוחין בידם עכ”ל

בספר “מורא מקדש” מובא שבשנת ת”ח כשנהרגו בעו”ה רבבות מישראל, אמרו למעלה שגזירה זו באה בשביל שדברו בבית הכנסת ובית המדרש. ולכן תיקן רבינו בעל התוספות יום טוב, נוסח מיוחד של “מי שבירך” למי שאינו מדבר בבית הכנסת, ותקנו לאומרו בכל שבת בביתי הכנסת, מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה, הוא יברך את כל מי ששומר פיו ולשונו, שלא ידבר בעת התפלה וקריאת התורה. הקדוש ברוך הוא ישמרהו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, ויחולו עליו כל הברכות הכתובות בספר תורת משה רבינו ובכל ספרי הנביאים והכתובים, ויזכה לראות בנים חיים וקיימים, ויגדלם לתורה לחופה ולמעשים טובים, ויעבוד את ה’ אלקינו תמיד באמת ובתמים, ונאמר אמן.

בספר אורחות חיים חלק א’ [דין עניית אמן אות ה] כותב בשם הר”י מקור’ ז”ל [וכן כותב הכלבו (סי’ יא)] ומאותה שעה זוכין התינוקות לחיי הע”הב וא”כ אוי להם למדברים דברים בטלים או שחוק בשעת תפלה ומונעין בניהם מחיי הע”הב כי יש לנו לעשות ק”ו בעצמנו מן האומות עכו”ם שאמונתם שקר ועומדים בבית תפלתם כאלמים כל שכן אנחנו שאנחנו עומדים לפני ממ”ה הקדוש ברוך הוא כי ראינו בעינינו כמה בתי כנסיות שנחרבו על שנהגו בהם קלות ראש ונהפכו להיות ע”ז. ואמר הנביא המערת פריצים היא הבית הזה…”.

בשם הרב חיד”א זצ”ל מובא על הפסוק ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון שכאשר באים המקטרגים לקטרג על ישראל הקב”ה דוחה אותם שבשאר האומות המצב הוא פי כמה וכמה יותר גרוע אבל כאשר באים המקטרגים וטוענים שעם ישראל מדברים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ומזלזלים בהם כביכול אין לקב”ה תשובה מה לענות להם שכן אצל הגויים ימ”ש אינם מדברים בית התיפלה שלהם וזהו שאמר ה’ ילחם לכם בכל מה שיטענו כלפיכם המקטרגים אבל אתם תחרישון ואל תדברו בביתי כנסיות ובתי מדרשות

לב מי לא ירעד למקרא דברים אלה, וכמה צריך אדם ליזהר בקדושת בית הכנסת שלא לדבר בו דברי חול אפילו שלא בשעת התפלה, וכ”ש בשעת התפלה וקריאת התורה, שהוא עון כפול וחמור ביותר ועונשו מרובה.

ובספר פלא יועץ (מערכת בית הכנסת) כתב, תסמר שערות אנוש ולבבות יכאבו על שנעשה כהיתר לרבים מעמי הארץ, ואין נגרע, ששומעים חומר האיסור, ואף על פי כן אין מניחים מנהגם הרע, ועולם כמנהגו נוהג, אוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה, וביותר פשתה המספחת הזאת בימי שמחות וגיל, ובחגים, וכל מי שיש בידו למחות ימחה על כבוד שמו, ויש שאינם רוצים לדבר בבית הכנסת, אבל כשמדברים אליהם אחרים, נראה להם כיוהרא שלא להשיבו דברים בטלים בבית הכנסת, עד שנעשה לו כהיתר, והרי צריך לחוס על נפשו ועל כבוד קונו. זה כלל גדול שלא לעבור שום עבירה ושלא להימנע מקיום שום מצוה מפני הבושה, ועל זה אמרו הוי עז כנמר, ומכלל מורא בית הכנסת שלא יתן שם בקולו עוז, אפילו לקרוא לאדם בשמו, או למחות באחרים, וידבר להם כעומד לפני מלך, וחובת גברא הוא למאמין באמונה שלימה במציאות ה’ מלך נורא ואיום בכל מקום, וכל שכן בהיכל קדשו. עכת”ד.

וראיתי להעתיק מה שכותב הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט”א בספר חשוקי חמד על מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א בהערה נו. שהרב ר’ ישעי’ חשין זצ”ל שהיה ר”מ בת”ת עץ חיים, היה נוהג לספר לכל בחור שנעשה בר מצוה, שבעיר אוסטראה פרצה פעם מגפה רח”ל, רב העיר ובית דינו גזרו תענית ויום תפילה, והכריזו שכל מי שיודע איזה דבר חשוד בעיר מחויב לבוא להודיע לבית דין, כדי לידע מה לעשות כדי לעצור את המגפה רח”ל.

והנה בעיר הנ”ל היה יהודי שלא היה רגיל לבוא לבית הכנסת להתפלל, ואחרי הכרזת בית הדין הנ”ל לקחו על עצמם שני אנשים מבני העיר, לחקור ולעקוב אחר האיש הנ”ל, עד שיוודעו מהותו, וכך עשו והתחילו לעקוב אחריו כל היום ולא ראו מאומה, אחר כך עקבו אחריו גם בלילה וראו שבחצות הלילה קם ממטתו ויוצא מחוץ לביתו, והולך מחוץ לעיר, שני האנשים הלכו אחריו שלא ירגיש בהם, וראו שאחר שיצא מחוץ לעיר נכנס ביער הסמוך ונעלם מעיניהם, וחזרו העירה.

למחר באו לרב העיר וסיפרו לו בפרטות מה שראו בלילה זו, ומי יודע מה הוא עושה ביער, ענה הרב אני אבדוק זאת בעצמי, וכן עשה, בלילה הרב בעצמו הלך ביחד עם אנשים אלו, ועקבו אחריו גם ביער, עד שראו שעמד במקום מסוים, וישב לו לארץ והתחיל לומר תיקון חצות בקול בכי ובדמעות שליש עד שנמס לבבם מגודל הבכי והנעימות, אולם היה דבר שעורר את תימהונם ששמעו עוד קול בלתי ידוע, שאומר עמו ביחד את התיקון, ולא ראו שום אחד שעמד ביחד עמו.

כשגמר לומר תיקון חצות, אמר לו הרב, עתה ראינו בעיננו כי איש קדוש אתה, ואני מבקש לדעת של מי הקול השני שאמר עמך ביחד את התיקון חצות, האיש ניסה להתחמק מלענות על שאלה זו, אמר לו הרב דע שאני המרא דאתרא וגוזרני עליך שתגיד לי את האמת, כשמעו את גזירת הרב ענה, מנהגי כבר מאז, להתאבל כראוי על חורבן בית המקדש, ונתנו לי מתנה מן השמים שבכל לילה ירמיהו הנביא בא אלי ליער לומר עמי יחד תיקון חצות. שאלו הרב מכיון שיש לך זכיה גדולה כזו לערוך תיקון חצות ביחד עם ירמיהו הנביא, אם כן למה אינך מתפלל לבטל גזירת המגפה הנוראה רח”ל מהעיר, אמר לו למחר אני ישאל את ירמיהו הנביא.

למחרת בא ואמר לרב, שירמיהו הנביא אמר לו שארבעים שנה קודם שנחרב בית המקדש, היה כבר צריך להיחרב, אבל כיון שלא היו מדברים דברים בטלים בבית הכנסת, בית המקדש נשאר עוד ארבעים שנה ולא נחרב, ואפילו שהיו רשעים באותו דור, אבל כשהתחילו לדבר בבית הכנסת נחרב בית המקדש, וכל הצרות שאירעו ליהודים, הם משום שמדברים דברים בטלים בבית הכנסת.

רב העיר החליט להכריז בכל העיר שכולם יתאספו בבית הכנסת הגדול, והרב עלה ודרש על ענין קדושת ומורא וכבוד בית הכנסת, וסיפר להם כל המעשה הנ”ל, ומה שאמר לו האיש הנ”ל שזהו סיבת המגפה רח”ל, וגעו כל העם בבכיה והיה התעוררות גדולה ובאותו מעמד קבלו על עצמם ועשו תקנה שאסור לשום איש לדבר בבית הכנסת שום דיבור חול ובפרט עם התפילין, ותיכף אחר קבלה זו נעצרה המגיפה וליהודים היתה אורה ושמחה, ע”כ. (מובא בהקדמת ספר דברי משפט לגאון רבינו חיים אוירבאך זצ”ל).

בהערה נז מוסיף הגר”י זילברשטיין זצ”ל : “שוחחנו פעם עם אחד מגדולי הרופאים בא”י, ושאלנוהו האם מבקר פעם בבית הכנסת? תשובתו היתה, בקרתי פעם אחת בבית הכנסת, וראיתי אנשים משוחחים ביניהם, בדומה ל”שוק” ולא למקום קדוש, ונמנעתי מלשוב ולבקר שם שנית. השי”ת ירחם שהדברים הללו לא יהיו קטרוג, והמסייע לשמור על קדושת המקום ועל תפילה בכוונה אין קץ למתן שכרו, והסייעתא דשמיא מובטחת לו ומצדיקי הרבים יזהירו ככוכבים.

עוד מוסיף הרב שליט”א : “שמעתי שבחד מבתי כנסיות בארה”ב תלו מודעה ובה סיפור שלאחד התלמידים של הגאון הצדיק הרב אביגדור מילר זצ”ל נתגלה שסובל מהמחלה הנוראה, ובא להתחנן על נפשו אצל רבו, שאלו הרב האם הוא מתפלל בבית הכנסת אשר שם משוחחים בעת התפילה? והשיב לו כן. אמר לו הרב אם כן אין לי תקנה למחלתך, התלמיד העתיק את תפילתו לבית הכנסת אחר שלא משוחחים בו בעת התפילה, ונתרפא עיי”ש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

לחם לאכול ובגד ללבוש – הסתפקות במועט

בפרשה אנו קוראים על יציאתו של יעקב אבינו מבאר שבע לחרן במצות אביו ואמו, טרם כניסתו לחרן נודר יעקב אבינו נדר ומתפלל לה’, (פרק כח פסו’ כ – כב) : “אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה’ לי לאלוהים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך”.

יעקב אבינו עליו השלום אינו מבקש מהקדוש ברוך הוא חיי רווחה, הוא לא דורש מותרות, הוא מבקש את המינימום ההכרחי הנדרש לאדם כדי לחיות : “לחם לאכול ובגד ללבוש”.

רבינו בחיי כאן בפרשה כותב שאלת יעקב אבינו היא שאלת הצדיקים מאת השם, שלא ישאלו המותרות, רק הדבר ההכרחי בלבד שאי אפשר לו לאדם שיחיה בלעדיו.

ומוסיף הרב זצ”ל : “ובידוע כי נטיית אדם אחר בקשת המותרות הוא גורם לו מהומות רבות, ועל כן כל איש ירא את השם ראוי לו שיהיה שמח בחלקו ושיסתפק במעט, ושלא יתאווה המותרות, וייטב לבו ביראת השם.

וכן ביקש  שלמה המלך עליו השלום בספר משלי (פרק ל פסו’ י) : “הטריפני לחם חקי”. היינו שהתפלל על מדת ההסתפקות, כי הריש והעושר מדות מגונות מביאות אותו לעבור על מצות התורה, כי עם הריש יצטרך אדם להחניף את הבריות, כענין שכתוב : “תחנונים ידבר רש”, ועם העושר יבא האדם אל המותרות ויקנה לעצמו גסות הרוח וגבה לב, כענין שנאמר: “ועשיר יענה עזות”, עד שישימנו תועבה, שנאמר: “תועבת ה’ כל גבה לב”. ומפני זה אמר : “ראש ועושר אל תיתן לי הטריפני לחם חקי”.

ומוסיף רבנו בחיי : “ודע כי לולא שיצר לב האדם רע מנעוריו, הומה אחר תאוות יתרון העושר והכבוד בעוה”ז, לא היה ראוי לו שידאג במה שלא קנה מן המותרות, רק שיבקש דבר המוכרח, כי מה שהוא מוכרח הקדוש ברוך הוא יזמינהו לידו יום ביום, וכעינין שכתוב בפרשת המן : “ולקטו דבר יום ביומו”, כי לא היה אפשר להם להצניע מן המן לזמן ידוע ואפילו מיום אחד למחרתו, ומתוך שהיו בוטחים בהש”י היה מזמינו להם יום יום, וכבר דרשו רז”ל בענין הפרנסה: (עבודה זרה ג ב) הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כלו מקרני ראמים ועד ביצי כנים, וזהו שאמר הכתוב: (תהלים קמה, ט) “ורחמיו על כל מעשיו”.

עניין זה כותב הרב זצ”ל ניתן ללמוד מסדר העולם והנהגתו, שהיא בחכמה עמוקה ונפלאה, שהקב”ה מזמין לבריותיו וממציא להם הדבר ההכרחי, ומה שהוא מוכרח יותר הוא מצוי יותר, ומה שאינו מוכרח כל כך אינו מצוי כל כך. כעניין המרגליות ומיני אבנים יקרות, שאינן מצויות כל כך בעולם, ואינם תחת יד כל אדם, לפי שאינם מוכרחות כל כך, שהרי הבריות יכולין לחיות זולתן, אבל המזון שהוא מוכרח יותר מן המרגליות הוא יותר מצוי מן המרגליות, שהרי תמצא התבואה והמזון בשוקים וברחובות מה שלא תמצא המרגליות, והמים שהם מוכרחים יותר מהמזון, שהרעב יכול אדם לסבלו שנים וג’ ימים, ולא כן הצמא, כי אפילו זמן מועט לא יכול אדם לסבול, ע”כ המים מצויים יותר מן המזון כי תמצאם בכל מקום במדינות ואפילו בדרכים, והאויר שהוא יותר מוכרח מן המים, שהרי חשק הצמא יוכל אדם לסבול מיל אחד או פרסה אחת, אבל בלי האויר לא יוכל אדם ולא כל חי להתקיים אפילו רגע, ע”כ הוא מצוי יותר שלא תמצא מקום ריק מן האויר ואפילו במקום שהכותל עומד שם האויר.

והא למדת מסכם רבנו בחיי זצ”ל שהדברים המוכרחים הם מצויים יותר בעולם, כי הקדוש ברוך הוא בחכמתו הגדולה סידר את עולמו בהן והזמינן לבריותיו.

וזאת הסיבה הוא מסיים, ששאל יעקב הצדיק “לחם לאכול ובגד ללבוש”. שהוא הדבר המוכרח, ושאל מידת ההסתפקות שהיא שאלת הצדיקים ולא שאל המותרות, כי התורה מואסת בהן עד שתמנע אותם ואפילו מן המלך, הוא שכתוב : (דברים יז, יז) “לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד” עכ”ד.

וזה לשון הרב מאור ושמש ברמזי פסח ד”ה כמה : “כי הנה הצדיק אוכל לשובע נפשו, ואינו מבקש המותרות, וכל מה שמשפיע לו השי”ת די לו בכדי להחיות את נפשו. ואם משפיע עליו השי”ת ברוב רחמיו וחסדיו איזה השפעה יותר מכדי קיום החיות, אזי זאת נחשב להצדיק לטובה רבה, והשפעה גדולה. לא כן הרשעים מבקשים מותרות, ובטן רשעים תחסר, וכל מה שיגיע לו מהטובות מעוטים המה בעיניו, וכלא היו נחשבים אליו” עכ”ל.

בספר שפת תמים (פרק ה) מעורר מרן החפץ חיים זצ”ל שלכאורה התיבות “לאכול וללבוש” שהזכיר יעקב בבקשתו הם שפת יתר, שהרי ברור שהלחם הוא כדי לאכול והבגד הוא כדי ללבוש ?

וכותב החפץ חיים זצ”ל, שידוע שדרך העשירים להתנהג בענייני סעודתן בדרך גבוה, כי יותר מתפזר ממה שהוא אוכל. וכהאי גוונא בענייני מלבוש, להיות לו בגדים שהוא לובש על בשרו, וגם בגדים להתראות בו בין הסוחרים, מינים ממינים שונים, וכיוצא בזה הרבה. אבל יעקב אבינו אף שגדל בבית יצחק אבינו שהיה עשיר גדול עד מאד, לא בקש מאת ה’ יתברך כי אם ההכרחיות, לחם לאכול ובגד ללבוש ולא יותר.

עוד כותב שם החפץ חיים זצ”ל שצריך האדם ללמד את עצמו מידות מאבותינו עליהם השלום, כמו שכתוב בשיר השירים (פרק א פסוק ח) : “אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן, ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים”. וכמו שפירש רש”י שם “הסתכלי בפסיעת דרך שהלכו הצאן והעקבים ניכרים התבונני בדרכי אבותיך הראשוני’ שקבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצותי ולכי בדרכיהם”.

אם כן כמו שיעקב אבינו עליו השלום, אף שהיה בן יצחק שהיה עשיר גדול יותר מאבימלך, כמו שכתוב בתורה. אף על פי כן לא שאל מאת הקדוש ברוך הוא כי אם לחם לאכול ובגד ללבוש, כמו שכתוב בתורה. אם יהיה אלוקים עמדי וגו’ ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, כך צריך כל אחד ואחד לאחוז בדרכו של יעקב אבינו ולחנך את עצמו להסתפק במועט, ובהכרחי לקיומו.

כן כותב רבי יהונתן אייבשיץ זצ”ל בספר יערות דבש [חלק ב דרוש יב] : “אך טוב לישראל לילך בדרכי אבותינו הקודמים, יעקב שהתפלל ונדר לה’ “אם יהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש”, ולא בגדי מלכות, כי אם ישתה חלב צאן, ומגז כבשים יתחמם, תהיה לו דירתו אהל שיכן באדם מכוסה בעורות עזים, לבל יכהו הגשם והשלג וביתדות יחזקהו”.

ואף שבמסכת חולין חולין (צב.) אמרו שיעקב אבינו היה ממונו חביב עליו יותר מגופו, כותב רבי צדוק הכהן מלובלין בספר ישראל קדושים (אות ה) שלא היה זה מפני תאות וחמדת הממון, רק מפני הצורך ללחם חוקו לפי הטף, שלא יטריד נפשו בדאגת הפרנסה והיה רק הבקשה בגבול עיי”ש.

וכן כותב רבי יצחק אברבאנל זצ”ל בפרשת וישלח על הפסוק (פרק לב פסו’ כה) “ויותר יעקב לבדו”, וברש”י הקדוש כתב ששכח יעקב אבינו פכים קטנים וחזר עליהם, והקשו על זה איך סיכן יעקב אבינו עצמו בשביל פכים קטנים ? וכותב רבי יצחק אברבאנל זצ”ל שאין הכוונה שחזר יעקב אבינו בשביל דברים פעוטים של מה בכך,

אלא שחזר להביא את כל רכושו שהיה רב, ואף שכתוב ויותר יעקב לבדו, אין הכונה שהלך לבדו להביא את כל הרכוש הגדול שהיה לו, אלא שאחרי שהעביר את נשיו ואת ילדיו, חזר לצוות על העברת כל אשר לו, והיה שם עד שעבדיו העבירו הכל ומפני זה נשאר לבדו מעבר הנהר”. מה שאמרו ז”ל שחזר יעקב על פכים קטנים כותב הבראבאנל זצ”ל “כי היה בעיניו כל הרכוש כפכים קטנים ביחס הנשים והבנים”.

[בטור הלכות ראש חודש (סימן תיז) כותב ששמע מאחיו הר”י זצ”ל שחג סוכות הוא כנגד יעקב דכתיב : “ולמקנהו עשה סוכות”. ובספר השל”ה הקדוש מסכת סוכה פרק נר מצוה (אות נג) כותב שלכן חג סוכות כמו שהסוכה היא דירת ארעי ושיעור מצומצם, רק שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו, והם שבעה טפחים על שבעה, כמוזכר בפוסקים (שו”ע או”ח סימן תרל”ד ס”א). כך היתה אכילתו של יעקב אבינו ע”ה הנרמז במלת ‘מקנהו’ כדלעיל – כל ימיו אכילת ארעי ושיעור מצומצם כדי חייו פת במלח ומים במשורה כדי ללמוד תורה, כי לא בקש כי אם ‘לחם לאכל ובגד ללבש’ (בראשית כח, כ). על כן אמרו, סוכות כנגד יעקב עיי”ש].

 

ועדיין צריך ביאור, מדוע דוקא יעקב אבינו התפלל תפילה כזו, למה רק הוא ביקש מהי”ת לחם לאכול ובגד ללבוש, מדוע לא מצינו כן אצל אברהם ויצחק, למרות שוודאי גם הם היו מסתפקים במועט אף שהיו עשירים גדולים, [שעל אברהם אבינו אומרת התורה בפרשת לך לך (פרק יג פסו’ ב) : “ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב”. וכן ביצחק כתוב בפרשת תולדות (פרק כו פסו’ יג) : “ויגדל האיש וילך הלוך וגדל ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה”. ובמדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סד אות ז) אמר רב חנין שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך”]. בכל זאת לא מצינו אצלם במפורש את ההנהגה הזו לבקש את המינימום ההכרחי, רק אצל יעקב אבינו ?

חייב ללמוד תורה הוא בכל רגע ביום

ביאור הדברים נראה בהקדים דברי הפסוק בספר יהושע (פרק א פסו’ ח) נאמר : “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה, למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל”. ובספר דרך חיים על מסכת אבות (פרק ו משנה ה) כותב המהר”ל זצ”ל שכך היא דרכה של התורה לעסוק בה יומם ולילה. ובספר השל”ה [מס’ שבועות פ’ נר מצוה ד”ה במדרש] כותב בשם המדרש, [בספר מחזיק ברכה או”ח (סי’ קנו ס”ק א) מביא כן בשם המדרש שמואל], לפרש את הפסוק בספר תהלים (פרק קיט פסו’ קכו) : “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”. שהקובע עתים לתורה לומר שהיא נוהגת באותו עת ולא בעת אחר הוא מפיר את התורה, כי חובת הלימוד היא כל היום וכל הלילה.

מטעם זה השיב רבי ישמעאל במסכת מנחות (צט.) לבן דמא בן אחותו שלמד כל התורה כולה וחפץ ללמוד חכמה יונית : “צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יונית”. שכוון רבי ישמעאל בזה לומר לו שהגם שיודע הוא את כל התורה כולה, עדיין מחויב לעסוק ולעמול בתורה בכל רגע ורגע ביום ובלילה.

[בספר שמירת הלשון (חלק ב פרק כט) מבאר זה החפץ חיים זצ”ל על פי משל לחייט אחד היתה לו מלאכה רבה, והוצרך לשכור פועל לחודש ימים שיבוא לביתו לעזור לו להשלים מלאכתו, וכן היה, ושילם לו. ואחר כך הביא הפועל מלאכה משלו גם כן לבית בעל הבית לעשותה שם. אמר לו בעל הבית, עד עתה שעשית מלאכתי הוכרחתי לתת לך שולחני וכל כלי לעשות מלאכתי, אבל כעת שאתה עושה מלאכתך למה לי לתת לך שולחני וכל כלי. כך הנמשל: הקדוש ברוך הוא ברא את הזמן והוא יום ולילה לעשות מלאכתו, ואתה באת ללמוד חכמה יונית בזמן שהוא שלו, צא ובדוק שעה שאינה לא יום ולא לילה ולמוד בה.

ואף שבמסכת ברכות (לה:) לומד רבי ישמעאל ממה שנאמר בתורה : “ואספת דגנך” שצריך להנהיג בהן מנהג דרך ארץ, מכל מקום בזמן הפנוי מחויב ללמוד בכל רגע, וידע רבי ישמעאל בבן אחותו שאינו חפץ ללמוד חכמה יוונית כדי להתפרנס לכן אסר לו ללמוד].

כן כותב הרב פלא יועץ זצ”ל בערך חכמה : “וידוע שהרוצה לזכות לכתרה של תורה צריך שיהא לו חיבה יתירה ושקידה רבה יומם ולילה”, ובערך תורה כותב הרב זצ”ל : “ואפי’ אם ילמוד האדם כל היום וכל הלילה רק חצי שעה ירצה לפנות עצמו לבטלה לעסוק בשחוק או בדברים בטלים ולהיות מיושבי קרנות אין פוטר אותו מיום הדין” עכ”ל.

וכן אומר ירמיהו הנביא (פרק לג פסו’ כה) : “כה אמר ה’ אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”, ובמסכת שבת (לג.) מעמיד פסוק זה על התורה, היינו שתכלית בריאת היום והלילה היא בשביל עסק התורה, ומוכח שיש חיוב ללמוד תורה ביום ובלילה.

הרשב”ץ בפירוש מגן אבות על מסכת מסכת אבות פ(רק ה משנה כב) מפרש שזו כוונת בן בג בג “ומינה לא תזוע” היינו שאין שום שעה שמותר לעסוק בחכמה אחרת זולתי חכמת התורה.

כדי שיוכל האדם לקיים את החיוב ללמוד בכל עת, צריך להינזר מכל דאגה ומכל מחשבה המטרידה את מוחו, עליו פנוי כל כולו אך ורק לתורה, לכן מי שאינו מורגל להסתפק במועט, מי שלבו נוטה אחר תאוות הממון ומנעמי העולם הזה, שאינו חופשי מהרעבון התאווני, אדם זה אינו יכול לזכות לכתרה של תורה, שכן כדי להפיק את רצונותיו דרוש לו ממון רב, וכדי להשיגו צריך לבטל הרבה מזמנו, במקום להיות עסוק בתורה.

מסופר על מרן החפץ חיים זצ”ל שפעם ביקר בביתו של אחד מקרוביו וראה על החלונות וילונות מהודרים ויקרים, פנה אל בעל הבית ואמר לו : “אני רואה כמה דפי גמרא תלויים על החלונות”, הסתובב ויצא מן הבית.

כדי לעסוק בתורה כל היום צריך להסתפק במועט

והנה כדי להיות עסוק בתורה כל הזמן, צריך האדם להיות פרוש ומובדל מתאוות והנאות העולם הזה, ולהיות מסתפק במועט. כדברי המדרש תנחומא בפרשת נח (סימן ג) על הפסוק בספר איוב (פרק כח) : “ולא תמצא בארץ החיים”. ומאי לא תמצא בארץ החיים, וכי בארץ המתים תמצא ? אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאווה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר “זאת התורה אדם כי ימות באהל”. וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל … שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע”פ …”.

כן כותב הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה (פרק ג הל’ ו) : “מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי, ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ומוסיף הרמב”ם שם (הל’ ט) שדברי תורה מתקיימים רק במי שמסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה” עיי”ש.

במסכת בבא מציעא (נט:) מסופר על הויכוח של רבי אליעזר עם רבי יהושע ובית דינו לגבי תנורו של עכנאי, ואומרת הגמרא שבאותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו, אמר להם : אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח, נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב.

בספר קול אליהו על התורה מובא בשם הגר”א זצ”ל שהטעם שהביא רבי אליעזר ראיה שהלכה כמותו מהחרוב הוא כדי להוכיח שהיה מסתפק במועט שזה תנאי הכרחי לקנין התורה כפי שנינו בפרקי אבות (פרק ו משנה ד) : “כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה…”. לכן הביא ראיה דוקא מן החרוב שהוא מרמז על מידת ההסתפקות במועט, כדברי הגמרא במסכת ברכות (יז:) : “בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת”.

במדרש תנחומא פרשת במדבר (סימן ו) מבואר שמזה הטעם ניתנה לנו התורה במדבר ולא בתוך ארץ ישראל שהוא מקום יישוב, כדי לומר שלא נתנה התורה אלא למי שעושה עצמו כמדבר. המדבר הוא מקום מנוגב מכל טוב, ובא לרמוז שכדי לזכות לתורה צריך להיות פרוש מכל טוב, וכן מפורש במשנת רבי אליעזר (פרשה יג) : “אם עשה אדם עצמו כמדבר הזה, שהוא ריק מכל מיני מעדנים, התורה ניתנת לו מתנה”.

וזה לשון המהר”ל בספר נתיבות עולם (נתיב התורה פרק ג) : “ועוד אמרו על האדם אשר נמצא בו התורה, ראוי להרחיק עצמו מן התאוה הגשמית. בפרק אלו עוברים (פסחים מ”ט ע”א) אמר ר’ יצחק : “כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה, שנאמר : האוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק” וכתיב בתריה : “לכן עתה יגלו בראש גולים” עד כאן. באו לבאר גנות התלמיד חכם כאשר אין לו הנהגה הראויה לתלמיד חכם, שראוי שיהיה לו הרחקה מן הנאות הגוף, שזה ראוי אל האדם שהוא שכלי כמו שהוא תלמיד חכם. וביאור זה, כי כאשר הוא נהנה מסעודות הרשות שרודף אחר הנאות הגוף, כי סעודת מצוה אין הסעודה עניין גופני שהרי מצוה יש בזה, וכאשר הסעודה להנאתו נמשך אחר הגוף לכך הוא ראוי לגלות. כי האדם דבק בעליונים ובשביל שיש לו דביקות לשם אינו זז ואינו גולה ממקומו, וחיבור זה הוא על ידי השכל, כי בלא השכל אין לאדם חבור לעליונים כלל, וכאשר התלמיד חכם מרבה סעודתו בסעודת הרשות שדבר זה הוא נטיה אל החמרי, אז יוסר ממנו החיבור והדביקות אשר לאדם בעליונים כאשר הוא שכלי” עכ”ל.

יעקב אבינו בחינת התורה

כידוע מרבותינו שיעקב אבינו היה בחינת התורה הקדושה, לכן הוא נקרא בתורה “איש תם יושב אהלים”, מפרש הרש”י הקדוש שהכוונה היא לאוהלי שם ועבר, ששם היו עוסקים בתורה הקדושה, עוד בהיותו עובר היה יעקב מבקש ללכת לבית מדרשם של שם ועבר ללמוד תורה, כמו שכותב רש”י הקדוש על הפסוק בפרשת תולדות (פרק כה פסו’ כב) “ויתרוצצו הבנים בקרבה”, שכאשר היתה רבקה אמנו עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת עיי”ש.

וכן מובא בזוהר סתרי תורה פרשת ויצא (דף קמו עמוד ב) על דברי שמעון הצדיק במסכת אבות (פרק א משנה ב) : “על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים” התורה דא יעקב. עיי”ש.

רבינו בחיי שמות בפרשת כי תשא (פרק לד פסו’ כז) כותב שהמשנה היא הפירוש של התורה שבכתב, היינו שהתורה שבכתב מתגלה ומתפרשת על ידי המשנה שהיא השורש של התורה שבעל פה, וכידוע שאת שישה סדרי המשנה סידר רבנו הקדוש, ובילקוט חדש (אות קנב) מובא שרבינו הקדוש היה גלגול יעקב, לכן נקרא רבי יהודה הנשיא, כי נשי”א נוטריקון נ’יצוץ ש’ל י’עקב א’בינו. ולכן נקרא רבינו הקדוש, כי יעקב תיקן ברכת אתה קדוש, והוצרך רבי להתלבש בניצוצו של יעקב בשעה שסידר המשניות שהוא תורה שבעל פה, כדי לחבר ולקשר אותה עם תורה שבכתב, שניתנה בזכות יעקב. לכן יש בעשרת הדיברות עק”ב שזה י – עקב. ולפי שמידת יעקב היא תפארת, לכן התחיל רבי את פרקי אבות [פ”ב מ”א] איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

לכן דוקא יעקב אבינו שהוא בחינת התורה הקדושה, דווקא הוא מלמד אותנו את היסוד החשוב הזה של ההסתפקות במועט, שהוא כאמור תנאי הכרחי ונצרך ביותר לכל מי שחפץ לזכות לכתרה של תורה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

שערי דמעה לא ננעלו

“ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה” (בראשית פרק כט פסו’ יז)   “ועיני לאה רכות מאי רכות ? אילימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, בגנות צדיקים דבר הכתוב …, רב אמר לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים, שני בנים יש לה לרבקה שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן, [בבראשית רבה פרשה ע, טז שהיו אומרים כך היו התנאים [בן רבקה ללבן] הגדולה לגדול והקטנה לקטן], והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת, גדול מה מעשיו ? איש רע הוא, מלסטם בריות, קטן מה מעשיו ? איש תם יושב אוהלים והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה”.                                       (בבא בתרא קכג.)   “אמר הקב”ה לישראל אל תטעו אחר עבודת עכו”ם שאין בה ממש, שנאמר (תהלים קטז) עינים להם ולא יראו וגו’ כמוהם יהיו עושיהם, אבל הקדוש ברוך הוא אדם מלחש בתוך לבו בתפלה מיד הוא שומע, מנין ? מחנה, שנאמר והנה היא מדברת וגו’ (שמואל א א), תדע לך, שהרי רחל ולאה, לאה לא היתה ראויה להנשא אלא לעשו, ורחל ליעקב, והיתה לאה יושבת בפרשת דרכים ושואלת על עשו, מה מעשיו ? והיו אומרים לה איש רע, שופך דמים, מקפח עוברים ושבים, אדמוני, כלו כאדרת שער, רשע, כל תועבות ה’ עשה, כיון שהיתה שומעת כך היתה בוכה ואומרת, אני ורחל אחותי מבטן אחד יצאנו, רחל תנשא ליעקב הצדיק ואני לעשו הרשע, והיתה בוכה ומתענה עד שנעשו עיניה רכות, לפיכך כתיב ועיני לאה רכות”.              (מדרש תנחומא סי’ ד)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מבואר בדברי חז”ל שלאה לא נולדה עם עינים רכות אלא הם נעשו רכות, וזאת משום שהייתה לאה יוצאת מידי יום לפרשת דרכים והייתה שואלת ומבררת אצל העוברים ושבים אודות עשו, זה שאמורה היא ליפול בחלקו, וכאשר הייתה שומעת על טיבו ומעשיו של עשו, הייתה יושבת ובוכה על מר גורלה עד שנשרו ריסי עיניה.

 

אכן בדברי המדרש מבואר עוד שלא רק על עשו שאלה לאה והתענינה, גם אודות יעקב היא שאלה ורצתה לדעת מה טיבו ומה הם מעשיו.

והדבר צריך ביאור לכאורה שכן מה אכפת לה ללאה מיהו יעקב?

מה תוסיף לה הידיעה שיעקב הינו צדיק ואיש תם ויושב אהלים כדי לנחם אותה על מר גורלה להיות אשתו של עשו ?

 

צריך לומר שלא מתוך סקרנות חטטנית חס ושלום התענינה לאה בחתנה של רחל אחותה, אימותינו הקדושות היו רחוקות מדברים מעין אלה, עיקר רצונה של לאה בזה היה לצורך עצמה, כדי לדעת מה היא הפסידה, במה היא לא זכתה, כפי המבואר בדברי המדרש שעל שתי דברים אלו היא בכתה א. על מה שנפל בחלקה לחיות עם עשו הרשע ב.  על שלא זכתה להיות במחיצת יעקב הצדיק .

 

שערי דמעה לא ננעלו

“וא”ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ואע”פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר שמעה תפלתי ה’ ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש”.              (ברכות לב:)   “א”ר הונא קשה היא התפלה שבטלה את הגזירה ולא עוד אלא שקדמה לאחותה”.                    (ברא”ר פרשה ע אות טז)

 

 

 

 

 

 

 

צערה הגדול ובכייתה של לאה לא היו לשוא, כך לימדנו רבי אלעזר במסכת סוכה (יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר ? לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת אכזריות למדת רחמנות.

 

אכן דמעותיה הטהורות של אמנו לאה פתחו בפניה את כל שערי השמים, תפילתה הזכה בקעה ועלתה דרך כל הרקיעים, היא הצליחה בכח התפילה לבטל את הגזירה הנוראה, להינשא לעשו הרשע, ולא זו בלבד אלא שקדמה לאה לאחותה.

ובמה היא קדמה לה ?

בשתי דברים !

תפילתה של לאה ובכייתה על כך שנגזר עליה להיות אשת עשו הרשע גרמה שהיא תהיה זו שתינשא ליעקב תחילה, ואף תלד לו בנים תחילה.

כך אומרים חז”ל במדרש תנחומא (סי’ ד) : “וירא ה’ כי שנואה לאה, שנואין מעשה עשו בפניה, אבל רחל שהייתה שומעת שהיא תינשא ליעקב היה לבה שמח ומתגאה, כיון שנשאו שתיהן ליעקב אמר הקב”ה אותה שהיתה בוכה ומתענה ושנאה מעשי עשו ומתפללת לפני בדין שלא תתרחק מן אותו צדיק הריני נותן לה בנים תחלה, לכך נאמר וירא ה’ כי שנואה לאה”

 

עבור הצער והבכי והתענית של לאה על כך שלא זכתה להיות במחיצת יעקב זכתה שהיא זו שתיקבר לצידו של יעקב אבינו במערת המכפלה .

וכן איתא בזוהר פרשת בראשית : “מ”ט רחל לא [לא נקברה עם יעקב במערת המכפלה] ? והא כתיב : “ורחל עקרה”, דאיהי עקרא דביתא ? [וא”כ מן הראוי שתהיה היא זו שתקבר עם יעקב או לכל הפחות גם היא], אלא לאה זכתה ביה לאפקא שית שבטין מגזעא קדישא בעלמא יתיר ובגיני כך אתייהבת עמיה לזוגא במערתא.

 

ועדיין צריך ביאור מדוע באמת זכתה לאה להוליד מיעקב שישה שבטים, בעוד שרחל שהיא עיקר הבית לא ילדה ליעקב אלא שני שבטים בלבד ?

 

על כך עונה רבי יהודה בזוהר שם : “לאה כל יומהא הות בפרשת אורחין קיימא ובכת בגיניה דיעקב כד שמעת דאיהו צדיקא וצלותא אקדמת ליה והיינו דכתיב (שם) ועיני לאה רכות כמה דאוקימנא דמקדמת ויתבת בפרשת אורחין למשאל, רחל לא נפקת לאורחין לעלמא בגיני כך זכתה לאה לאתקברא עמיה ורחל קיימת קבורתה בפרשת אורחין ואתקברת תמן הדא הוא דכתיב ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל מהו עלי עלי ודאי כלומר בגיני, בארץ כנען בדרך בגיני מיתת בדרך, דלא נפקת בגיני לעלמין כאחתה, בגין כך לאה דנפקת ובכת בפרשת אורחין בגיניה דיעקב זכתה לאתקברא עמיה, רחל דלא בעאת למיפק ולמשאל בהדיה בגין כך קבורתה בפרשת אורחין,

ות”ח דתניא דמעין סגיאין שדיאת [דמעות הרבה שפכה] ההיא צדקת לאה א. בגין למהוי חולקיה דיעקב  ב. ולא בההוא רשע דעשו והיינו דתנינן כל בר נש דאושיד דמעין קמיה דקודשא בריך הוא [כל מי שמוריד דמעות לפי הי”ת] אף על גב דאתגזר עליה עונשא יתקרע ולא יכיל ההוא עונשא לשלטאה ביה

מנלן ?

מלאה .

דהא לאה אתגזר למהוי חולקא דעשו, והיא בבעותא

א. אקדימת ליה ליעקב

ב. ולא אתייהיבת ליה לעשו.

 

מדוע נקברה רח”ל בפרשת דרכים

“ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם”.                                                               (בראשית פרק מח פסוק ז)   “ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת], אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו’, והקב”ה משיבה (ירמיה לא טו) יש שכר לפעולתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם”.                               (רש”י שם)

 

 

 

 

 

 

מדברי הרש”י מבואר שעל פי הדיבור נקברה רחל על אם הדרך ולא נקברה במערת המכפלה יחד עם יעקב וזאת משום שעתידין ישראל לעבור דרכה כאשר יגלה אותם נבוזראדן ואז תקום רחל אמנו ותתפלל עליהם ותהיה להם לעזרה בעת צרתם ?

לכאורה צריך ביאור הרי באותה מידה יכל הי”ת לסובב שביציאה שגלות יעברו הגולים דרך מערת המכפלה ואז תלמד עליהם רחל זכות משם יחד עם שאר האבות והאמהות, למה היא היתה צריכה להיקבר לבד בפרשת דרכים ?

זאת ועוד צריך ביאור שכן לפי טעם זה מן הראוי היה שתקבר שם לאה ולא רחל, שהרי שישה מבניה יצאו לגלות בעוד שבני רחל היו רק שני שבטים ?

שאלה זו נשאלה בזוהר הקדוש פרשת שמות וז”ל שם : “ר’ שמעון פתח ואמר “קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו’, תא חזי האי קרא אוקמוה בכמה אתרי, והאי קרא קשיא, רחל מבכה על בניה, בנהא דרחל יוסף ובנימין הוו ולא יתיר, ולאה שית שבטין הוו דילה, אמאי בכת רחל ולא לאה ?

 

על כך עונה הזוהר שם : “אלא הכי אמרו כתיב : “ועיני לאה רכות”, אמאי רכות ? בגין דכל יומא נפקת לפרשת ארחין ושאלת על עשו, והוו אמרין לה עובדוי דההוא רשע, ודחילת למנפל בגו עדביה [פחדה ליפול בחלקו] והות בכת כל יומא עד דאתרככו עינהא, וקודשא בריך הוא אמר אנת בכת א. בגין ההוא צדיקא [יעקב] ב. דלא תהוי בעדביה דההוא רשע [עשיו], חייך אחתך תקום בפרשת ארחין ותבכי על גלותהון דישראל, ואת תקום לגו ולא תבכי עלייהו.

 

זוהי כוחה של תפילה בפרט כאשר היא נאמרת בדמעות היא קורעת את כל המסכים פותחת את כל השערים ובוקעת את כל הרקיעים ומהפכת מידת אכזריות למידת רחמנות כדברי הזוהר הקדוש פרשת בראשית “ולעולם לא אהדרו דמעין בריקניא”, [לעולם לא חזרו הדמעות ריקם] .

 

כך כותב המאירי בחדושיו למסכת בבא קמא (פ:) : “אע”פ שמשפטי האדם מצד תולדתו ומערכת מזלו מבא גדול בעניניו ובהצלחתו ובמקריו עד שדלת הנועלת לא במהרה היא נפתחת, מ”מ אין בזה עכוב מכל וכל אלא הדבר מסור לתפלה ולמעשים, ולעולם שערי תפלה או מעשים טובים לא ננעלו אלא מגינין בעדו ומשנין עליו סדרי בראשית שלו וזה דבר ראוי ומוכרח באמונה ובגדרי הדת …” עכ”ל.

 

“כח התפלה כשהיא באה מתוך לב נשבר”

בספר בראשית (פרק ל פסו’ א-ב) אומרת התורה “ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחתה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן”.

 

במדרש (ב”ר פרשה עא אות ז) מובא שרחל אמרה ליעקב, התפלל עלי לפני ה’ כשם שעשה אביך לאמך, ויעקב ענה לה, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, וממך מנע ה’ ולא ממני.

והדברים מתמיהים מאד, האם העובדה שיש ליעקב בנים מלאה מהווה סיבה שלא להתפלל על רחל שיהיו לה בנים, הדבר דומה לאדם חשוך בנים שבא לפני צדיק לבקש שיתפלל עליו שיזכה לבנים, והצדיק אומר לו לי ב”ה יש בנים, לך אין אז תתפלל אתה על עצמך, הייתכן כדבר הזה ודאי שלא ! שכן עדיין צריך וחייב להתפלל גם על צרת חברו ?

הרמב”ן ז”ל בפירושו לספר בראשית עומד על כך וז”ל, ומה שאמר יעקב, אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע ממני לא מנע. וכי הצדיקים אינן מתפללים בעד אחרים, והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות ? [וברמב”ן שם כותב שלכן אמרו חז”ל בבראשית רבה (עא, ז) : “אמר לו הקב”ה, כך עונין את המעיקות ? חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה עיי”ש.

בביאור הדברים נראה עוד דהנה במסכת יבמות (סד.) [ובמדרש תנחומא פרשת תולדות] אמרו, למה היו האבות והאמאות עקרים ? משום שהקב”ה מתאוה לתפילתם של צדיקים.

ויש לעיין בזה, וכי אם לא יהיו האבות והאמהות עקרים הם לא היו מתפללים להי”ת, [בספר בית אלוקים כותב המבי”ט זצ”ל שאכן האבות לא היו צריכים להתפלל כי התפילה היא שימוש במידת הרחמים והאבות קבלו בדין מה שמגיע להם ורק כיון שה’ מתאוה לשמוע קול תפילתם גרם להם עקרות כדי שיתפללו אליו].

אכן יש לומר עוד בזה שאינה דומה תפלה היוצאת מלב נשבר ונדכה, לתפלה של אדם שהוא שמצבו שפר עליו. תפילה מלב נשבר בוקעת ויוצאת מקירות לבו של המתפלל, תפילה כזו מפלחת את כל הרקיעים, בכוחה לשנות את הטבע, לא כן תפילה של אדם במצב רגיל, שגם אם נאמרת היא ברצינות ובכוונה, אומנם אינה יוצאת מקירות ליבו ואין בה כוח לפעול כל כך.

על הכוח העצום של התפילה הנישאת מלב שבור ניתן ללמוד מדברי הזהר הקדוש פרשת בלק, שם מביא ששלושה כתוב בהם הלשון תפילה, אצל משה רבנו נאמר בספר תהילים (פרק צ פסו’ ) : “תפילה למשה איש האלוקים”, אצל דוד המלך נאמר שם (פרק פו פסו’ ) : “תפילה לדוד”. ולגבי עני כתוב שם (פרק קב פסו’) : “תפילה לעני”. ושואל הזוהר הקדוש מי משלושת התפילות חשובה ביותר ? ועונה הזוהר תפילת העני, תפילה זו קודמת לתפילותיהם של משה דוד, והטעם שתפילת העני חשובה יותר אומר הזוהר הקדוש, משום שלעני יש לב שבור, וכתוב בספר תהילים (פרק לד פסו’) : “קרוב ה’ לנשברי לב”, ומוסיף הזוהר הקדוש שם שבשעה שהעני מתפלל אזי הוא פותח את כל חלונות הרקיעים, ולא עוד שהוא עושה עיטוף לכל התפילות שעולות ומעכב אותן מלהיכנס עד שתכנס תפילתו תחילה, לא עוד שבשעה שעולה תפילת העני, הי”ת מתייחד עמה לבדו, כמו שכתוב : “ולפני ה’ ישפוך שיחו”.

בזוהר הקדוש שם מביא שכאשר נתוודע דוד המלך לכוחה העצום של תפילת העני, שכל החלונות פתוחים בפניה, ושהיא נכנסת ראשונה לפי הי”ת, מיד עשה עצמו עני ומסכן, פשט את בגדי המלכות ישב על הארץ כמו עני, ופנה אל ה’ : “הטה ה’ אזנך ענני, למה ? “כי עני ואביון אני”, אמר לו הקב”ה, דוד, ולא מלך אתה ? ואתה עושה את עצמך עני ואביון ? מיד חזר ואמר שמרה נפשי כי חסיד אני.

והנה דברי הקב”ה לדוד למה תעשה עצמך עני ואביון, צריכים ביאור, מה בכך שהוא מלך, הרי דוד בחר להתפלל תפלת עני, הוא פשט את בגדי המלכות וישב על הארץ, התפלל והתחנן כעני ואביון, אם כן מה פסול יש בלעשות כן ?

צריך לומר שכוחה של תפילת העני היא מכח זה שלבו שבור מחמת העוני שבו הוא שרוי, מצבו הכלכלי מדכאו ומשפילו עד עפר, בילקוט שמעוני פרשת בהר (רמז תרסה) איתא ששמונה שמות נקראו לעני, עני, אביון, מסכן, רש, דל, דך, מך, והלך. עני כמשמעו. אביון שהוא מתאוה לכל. מסכן שהוא בזוי לפני הכל כד”א וחכמת מסכן בזויה, רש שהוא רש מן הנכסים. [דל מדולדל], דך שהוא מדוכדך רואה דבר ואינו אוכל רואה דבר ואינו שותה. מך שהוא מך לכל שהוא עשוי כאסקופה התחתונה. הלך שכל נכסיו הלכו לו”.

מתוך אותו שברון לב זועק וצועק העני אל ה’, צעקה זו היוצאת עמוק עמוק מקירות הלב היא זו שפועלת ומכריע את כל התפילות, אם היינו פותחים את ליבו המר של העני ובוחנים בעין בוחנת כותב הגר”ח זייצ’יק זצ”ל במעייני חיים פרשת בהר, או אז היתה עין המשכיל מגלה בתוכו שמונה מיני עניות, כאשר הוא צועק מרוב כאב אין זו צעקה אחת אלא שמונה מיני צעקה, כאשר עינו מזילה דמעה אין זו דמעה אחת כי אם שמונה סוגי דמעה, כאשר הוא נותן קולו בבכי בוקעים מליבו בבת אחת שמונה מיני בכיה, את זאת יכול לראות רק בוחן ליבות וכליות, לכן הוא מזהיר אותנו לתת לב לזעקותיו של העני המדוכא : “כי אם צעוק יצעק” צעקתו כפולה ומכופלת, שמוע אשמע, בצעקתו אני אשמע כמה שמיעות ואראה כמה דמעות. וכבר אמרו חז”ל במסכת סנהדרין (קו:) : “רחמנא ליבא בעי”, תפילה כזו אומר הזוהר הקדוש בכוחה לפתוח את כל החלונות ואת כל השערים, ויש בכוחה לעלות עד לפני המקום ממש.

לא כן תפילה שלא מתוך כאב, שאינה באה מעומק הלב פנימה, תפילה זו גם אם היא נאמרת היא מתוך תחנונים כעני, לעולם היא לא תגיע לאותם עומקים של תפילת מי שהוא עני באמת, זהו שאמר הי”ת לדוד “הלא מלך אתה” ? ככזה אין לך את אותו צער ואת אותו שברון לב שיש למי שהוא עני באמת.

 

זוהי כוונת יעקב אבינו ע”ה לרחל שאינו יכול להתפלל שיהיו לה בנים בטענה, “אני אינני כאבא, לאבא לא היו בנים לי יש בנים”, ודאי התפלל יעקב אבינו על רחל גם קודם שבקשה ממנו, רק שטענה רחל בפני יעקב, מדוע תפילתו אינה פועלת כמו שפעלה התפילה של יצחק אביו בהתפללו על רבקה, על כך השיב לה  אבינו ע”ה, אני איני כאבא. אבא היה חשוך בנים בעצמו, תפילתו נבעה מלב נשבר ונדכא, לכן היה כוחה רב להפוך את גזירת העקרות, אבל אני שיש לי בנים גם אם אתפלל בכל כוחי לעולם לא אגיע לאותה רמה של תפילה שנאמרת מלב שבור באמת, ולכן אמר לה יעקב אבינו : “ממך מנע ולא ממני”. כלומר, כיןו שאת עקרה, את יכולה להגיע לרמה כזו של תפלה מעומק הלב שיש בכוחה לבטל את העקרות ועל ידי זה תזכי להיפקד בבנים.

[במסכת יומא (נב:) מובא שכאשר היה הכהן גדול יוצא מקודש הקודשים ביום הכיפורים היה נושא תפילה קצרה, בתפילה זו היה מבקש כמה דברים על הכלל ועל הפרט, במסכת תענית (כד:) מובא שבין יתר הדברים שעליהם היה מתפלל הכהן הגדול בשיאו של היום הכי קדוש, במקום הכי מקודש : “ואל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים”, [בפיוט אתה כוננת שאומרים במוסף של יום הכיפורים יש תוספת של המילים : “בשעה שהעולם צריך לו”].

הפלא ופלא !

כל העולם צריך לגשם, כל הצבור זועקים בתפילה “ותן טל ומטר לברכה”, כל זה אינו עומד בפני תפלתו של אותו הלך שנמצא כעת בדרך, שמבקש מבורא עולם שלא יוריד כעת גשם, עד כדי כך חשובה תפילתו שיש בכוחה לגרום שלא תתקבל תפילת הרבים,  וצריך תפלה מיוחדת של הכהן הגדול ביום הכיפורים בתוך קודש הקודשים כדי לבטלה ?

אכן כן ! אותו הלך המסתרך בדרכים, שוהה מחוץ לביתו, נושא הוא תפילה מקירות ליבו ומבקש מהי”ת שלא יוריד גשם כל זמן שהוא בדרך, לבל יהפכו המשעולים לבוץ ורפש, הוא חס על משאו שלא יתקלקל, תפילתו אפה יוצאת מעומק הלב, היא נשפכת מלב חם, כדי לבטל את כוחה של תפילה זו צריך כוח מיוחד, בזמן מיוחד במקום מיוחד ועל ידי איש מיוחד.

בפרשת דברים (פרק כא פסו’ יח – כא) אומרת : “כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם, ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקמו, ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומרה איננו שמע בקלנו זולל וסבא, ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו”

 

במסכת סנהדרין (עב.) איתא : “רבי יוסי הגלילי אומר וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל ? אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב ע”כ.

 

בספר בראשית (פרק כא פסו’ טו – יט) מספרת התורה שאברהם אבינו גירש את הגר עם ישמעאל בנה, היא טעתה בדרך והמים כלו מן החמת, היא משליכה את ישמעאל תחת אחד השיחים ויושבת מנגד ותשא את קלה ותבך, מיד אומרת התורה : “וישמע אלקים את קול הנער ויקרא מלאך אלקים אל הגר מן השמים ויאמר לה, מה לך הגר ? אל תיראי ! כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם, ה’ פותח את עיניה והיא מגלה באר מים, ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את הנער.

שואל הרא”ם זצ”ל מדוע יש חילוק בין הנהגת שמים עם הבן סורר ומורה, שנידון הוא על שם סופו ולכן נחרץ דינו למות בסקילה כבר עכשיו, ואילו ישמעאל נידון על פי מצבו העכשווי “באשר הוא שם” מדוע לא נידון גם הוא על שם סופו שעתיד להמית בניך בצמא ?

הרבה דרכים נאמרו ביישוב קושיא זו אומנם ראיתי מי שביאר שאכן הנהגת הי”ת היא לדון את האדם על שם סופו ואם בסופו עתיד הוא להרשיע אזי פוסקים עליו מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב, עדיף לו לאבד את חיי העולם הזה ובלבד שיזכה להיות בן העולם הבא, אכן במקרה של ישמעאל, כיון שהגר התפללה מעומק ליבה, תפילה של אמא שרואה את בנה מת למול עיניה, ובפרט תפילתו של ישמעאל על עצמו, תפילה זו בקעה את כל הרקיעים : “וישמע אלקים את קול הנער … כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא

 

במסכת תענית (ל:) אומר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. ורבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן אומר שהשמחה ביום חמישה עשר באב היתה משום שביום זה כלו מתי מדבר [במסכת בבא בתרא (קכא.) אומר טעם זה רב דימי בר יוסף בשם רב נחמן]

בפירוש הרשב”ם בב”ב שם כותב בשנה אחרונה עשו כן, בדקו עצמן ונמצאו שלמים וכו’ ע”כ. וכן הביאו בתוס’ ע”ש ומבואר שלא מתו לגמרי כולם אלא נשארו מהם מעט

 

וכבר נתקשו בדברי הרשב”ם איך נתבטלה הגזירה מאנשי הדור האחרון, הרי הקדוש ברוך הוא נשבע שדור המדבר ימותו כולם במדבר ולא יבואו לארץ ישראל, כדברי התורה בספר במדבר (פרק יד פסו’ לה) : “אני ה’ דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי, במדבר הזה יתמו ושם ימתו”, וכן אומר דוד המלך עליו השלום בספר תהלים : “אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי”, ובמסכת סנהדרין (קי:) למדו מפסוק זה שדור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר “במדבר הזה יתמו ושם ימתו”. יתמו בעולם הזה, ושם ימתו בעולם הבא. אם כן איך זכו להינצל מן הגזירה הרי מסכת ראש השנה (יח.) איתא : “מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע, שנאמר “ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה” וכו’. יעו”ש. וא”כ כאן שהיתה הגזירה מעוגנת בשבועה איך נתבטלה מהם ולא מתו ?

וביארו המפרשים שאכן בהגיע יום תשעה באב גם אותה הקבוצה האחרונה שהיו צריכים למות בשנה האחרונה, גם הם נכנסו לקברים כדרך שעשו כל ישראל בכל שנה ושנה ביום ט’ באב, [כדברי המדרש באיכה [הובא ברש”י ותוס’ במסכת תענית] : “א”ר לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור, והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר קומו והפרישו המתים מן החיים, והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף. ושנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים, אמרו דומה שטעינו בחשבון, וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר כיון דאיתמלא סיהרא אמרו דומה שהקב”ה ביטל אותה גזירה מעלינו, וחזרו ועשאוהו יום טוב עכ”ל המדרש].

 

אכן בכל שנה ושנה כאשר היו ישראל נכנסים לקברים לא היו בטוחים שהם ימותו בודאי באותה שנה, עדיין היה ספק בליבם שמא יישארו בחיים עד השנה הבאה, לא כן אותם שנשארו בשנה האחרונה, הם בבירור שהם מתים באותה שנה, ולכן עשו תשובה שלימה גמורה, ונשאו תפילה ותחינה לפני הקדוש ברוך הוא שירחם עליהם ויבטל מעליהם את הגזירה הקשה הזאת, שיזכו להיכנס לארץ ישראל ולא ימותו במדבר, ואותה תפלה שבקעה ממעמקי ליבם, עמדה להם לבטל אף גזירה קשה ונוראה כזאת שיש עימה שבועה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

הפעם אודה את ה’

 

“ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה’ על כן קראה שמו יהודה ותעמד מלדת”.                                            (פרק כט פסוק לה)

“הפעם אודה שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות”.

(רש”י)

בילקוט שמעוני תורה פרשת ויצא (רמז קכו) אמרו : משל לכהן שהיה עומד בגורן, נתן לו אחד כור של מעשר ולא החזיק לו טובה, בא אחד ונתן לו קומץ של חולין והחזיק לו טובה, אמר ליה אדוני כהן אני נתתי לך כור אחד ולא החזקת לי טובה, וזה לא נתן לך אלא קומץ אחד והחזקת לו טובה ? אמר ליה את מחלקי נתת לי, אבל זה משלו נתן לי, כך לפי שהיו האימהות סבורות שזו מעמדת שלשה, וכיון שילדה לאה בן רביעי אמרה הפעם אודה את ה'”.

ולכאורה צריך ביאור, הייתכן שלאה אמנו לא הודתה לקדוש ברוך הוא על הולדת ראובן שמעון ולוי ?

האם החיוב לומר תודה חל רק כאשר מקבל אדם מעבר למה שמגיע לו מצד הדין ?

ובכלל מי אמר שמגיע ללאה ללדת שלושה שבטים, שרק בלידת יהודה הבן הרביעי ראתה חובה להודות על כך ?

וצריך לומר שפשוט הדבר שלאה כמו שאר האימהות הקדושות הודו לה’ על כל בן ובן שילדו.

בלידתו של יהודה התחדש אצל לאה אמנו, שגם השלושה שבטים שילדה, אין זה מחמת שכך מגיע לה מצד הדין, שהרי לאחר שילדה לאה את יהודה, אחת האימהות לא תוכל ללדת שלושה, אם כן גם שלושת השבטים שילדה אין זה מחמת שמגיע לה מצד הדין.

כיון שכן, צריכה היא תודה מחודשת על השלושה שילדה, שאינה דומה תודה על דבר המגיע לאדם מצד הדין, לתודה המגיעה על דבר שהוא חסד גמור כמבואר בדברי הילקוט, על זה אמרה לאה אמנו “הפעם אודה את ה'”, שנטלתי יותר מחלקי.

“כלל ישראל נקראו יהודים על שם יהודה”

“ותקרא שמו יהודה”.

בשפת אמת בראשית פרשת ויגש (שנה תרל”א) כותב : “שמעתי מאא”ז מו”ר זצלה”ה שנקראו יהודים על שם שמודין להשי”ת על כל דבר קטן וגדול שיודעין שהכל ממנו יתברך”.

בספר הזכות מובאים דברי החדושי הרי”ם זצ”ל בתוספת ביאור וזה לשונו שם : “על שם זה נקראים יהודים, על שם יהודה, הפעם אודה, ופירש רש”י שנטלתי יותר מחלקי, ואנחנו בני ישראל, כל מה שהי”ת נותן אנו יודעים שזה יותר ממה שראויים … שהוא בחסד הי”ת.

הצדיקים אינם מרגישים שמגיע להם שכר מצד הדין

“וידר יעקב נדר לאמר, אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה’ לי לאלהים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך”.                                                  (פרק כח פסוק כ – כב)

 

רבותינו [רש”י ועוד] נתקשו במילה “והאבן הזאת”, הלא מכאן מתחילים דברי יעקב אבינו מה יעשה כאשר יקיים לו הי”ת את אשר ביקש מאיתו : “ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי”. אם כן מן הראוי היה לכתוב “האבן הזאת” בלא וא”ו החיבור ?

הגאון רבי אליהו דיסקין שליט”א אמר לבאר שכך היא דרכם של הצדיקים, שכאשר הם זוכים לקיים מצות הי”ת ולהודות ולהלל לשמו, אינם מרגישים שמגיע להם בעבור זה גמול רב וטובה גדולה, אלא ליבם מתמלא ברגשי הכרת הטוב לבורא יתברך שמו על שהפליא חסדיו עמהם לקרב אותם לשמו הגדול להודות לו ולייחדו באהבה.

יעקב אבינו הרגיש בנפשו שגם מה שהקדוש ברוך הוא מזכה אותו להשיב לו על חסדיו עמו, וזה עצמו המשך לטובת ה’ עמו, לכן נכתב בתוספת ו’ החיבור כהמשך לכל הטובות שייטיב עמו הי”ת עכ”ד.

אברכה את ה’ בכל עת תמיד תהילתו בפי

“הפעם אודה את ה'”.

לאה מרגישה שהיא צריכה להודות להי”ת, זה לה הבן הרביעי, היא לא צפתה ליותר משלושה שבטים : “הפעם אודה את ה'”.

לאה בוחרת לבטא את תודתה להי”ת על הולדת הבן הנוסף בקריאת שמו יהודה : “ותקרא שמו יהודה”.

הטעם שבחרה לאה לומר תודה להי”ת, דוקא באופן זה של קריאת שמו יהודה, הוא כדי שתמיד בהעלותה על פיה שם בנה, יהיו לנגד עיניה גמולות וטובות של הקדוש ברוך הוא, ותתעורר להודות לפניו על חסדיו המרובים.

וכך הוא מפרש את הפסוק : “הפעם אודה את ה'” בלשון שאלה, וכי די פעם אחת להודות לה’? לא נכון הדבר, אלא צריכה אני להתמיד בתהילה והודאה לה’ בכל עת, לכן קראה את שמו יהודה, המורה על התודה תמיד.

 

אסף ה’ את חרפתי

 

“ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלוהים את חרפתי”.

(פרק ל פסוק כג)

“א”ר לוי בר זכריה עד שלא תלד האשה הסרחון נתלה בה, לאחר שתלד תלוי בבנה, מאן אכל הדא מקמתא ברך, מאן תבר הדא מקמתא אלא ברך, אסף אלהים את חרפתי”.                                       (מדרש רבה פרשה עג סימן ה)

רחל אמנו עקרה, לאה יולדת, בלהה יולדת, זלפה יולדת, ורק היא אינה יולדת,  היא פונה אל יעקב ואומרת : “הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי”. ה’ רואה שהיא מתאווה ומחזרת להרבות שבטים, הוא שומע את תפילותיה והיא יולדת בן.

ומה היא רואה בבן שנולד ?!

על מה היא שמחה ?!

לא על זכתה ללדת, לא על שיש לה חלק בשבטי ישראל, אלא “אסף ה’ את חרפתי”, כעת יש לה במי לתלות סירחונה, היא לתלות בו את שבירת הכלים ואכילת התאנים ?

הביאור בזה הוא שרחל אמנו באה ללמד אותנו פרק בהלכות הודאה, בדרך כלל אדם מודה על הדברים הגדולים ובעלי משמעות רבה, לא תמיד הוא יורד בהודאה לפרטים הקטנים.

חשקה של רחל אמנו ללדת ודאי היה כדי לקחת חלק בהעמדת בית ישראל, כדברי חז”ל שראה הי”ת שהיא מתאווה ומחזרת להרבות שבטים, אמנם כאשר היא באה רחל אמנו להודות לה’ יתברך שזיכה אותה בבן, היא לא שוכחת לכלול בהודאתה גם על הטובות הנלוות, הפחות חשובות, גם על כך שיש לה במי לתלות סירחונה, גם על כך היא לא שוכחת להודות לה’.

 

“זבח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים”

(תהלים פרק נ פסוק כג)

בהקדמה לספרו אמרי בינה כותב רבי מאיר אוירבאך זצ”ל לבאר את דברי דוד המלך : “כי בזמן שהמקבל הטובה מכיר ונותן תודה על טובו והחסד אשר קבל ואינו כפוי טובה בזה נפתח הצינור שהמטיב יטיב לו בכפלים לכן אמר זובח תודה יכבדנני שמכבד לה’ ומכיר טובו וישועתו והשגחתו ובזה שם דרך שאראנו לעתיד בכל עת בישע אלהים” עכ”ד.

השל”ה הקדוש במסכת פסחים [מצה שמורה אות קסא] הקשה שפתח הפסוק בלשון יחיד “יודו לה’ חסדו”, ושוב סיים בלשון רבים “ונפלאותיו לבני אדם” ?

כותב השל”ה הקדוש : “כי כשמשבחין להשם יתברך בחסד שעשה, אז בא התעוררות שיושפע עוד, על כן התחיל בלשון יחיד ‘חסדו’, ומסיים בלשון רבים ‘ונפלאותיו’, אלא כשיודה על החסד שעשה, אז יבא מצד התעוררותו עוד השפעה להוסיף על הראשון, זהו ‘ונפלאותיו’.

“כי חמת אדם תודך שארית חמת תחגר”.

(תהלים פרק עו פסוק יא)

דברים אחדים (דרוש לב) מביא הרב חיד”א זצ”ל פירוש שראה במכתב לקדוש אחד על פסוק זה, שהמודה לה’ על נס שנעשה לו, מכאן ואילך יעשה ה’ עמו חסד בכל עת, ועונה להצילו מכל צרה, וזה שאמר הפסוק כי חמת אדם תודך, שעל חמה שבאה לאדם והצלתו, והוא מודה לפניך על הנס שעשית לו, על ידי זה שארית חמות תחגור, לשון חגירת הצפורן, כלומר, שאר הצרות אין אתה מביאם עליו, אחר שאינו כפוי טובה, ומודה על הנס הנעשה לו.

[וכתב הרב חיד”א זצ”ל לפרש על דרך זה את דברי הפסוק “יודו לה’ חסדו ונפלאותיו לבני אדם”, כנ”ל שכאשר מודים לה’ על הנס שנעשה להם, זה גורם נפלאותיו לבני אדם, שהקב”ה יעשה להם נפלאות אחרות בעבור שהודו לו על הנס הראשון עיי”ש].

כעין זה מפרש רבנו יונה זצ”ל בספר שערי תשובה (שער ד אות יב) את הפסוק בספר תהילים (פרק נב אות יא) : “אודך לעולם כי עשית ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך”. פירוש : אודך על הטובה שעשית עמדי, ובעבור זה אקוה להתמדת טובותיך עיי”ש.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

“ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה” (בראשית פרק ל פסו’ כא)   “מאי ואחר ? אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממנו, וארבעה מן השפחות הרי עשרה, אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה”.          (ברכות ס.)

מעשיית חסד לא מפסידים

 

 

 

 

 

 

חסד גדול עשתה לאה עם רחל אחותה, עבור לאה שהייתה מחזרת להעמיד שבטים מיעקב [עיין בירושלמי מסכת סוטה (פרק ג הל’ ה) ובספר ערבי נחל פרשת ויצא], ודאי שלא היה הדבר קל כלל ועיקר לוותר על העמדת שבט נוסף, ובכל זאת היא עשתה כן כדי שלא תהיה אחותה פחותה מן השפחות .

על פניו נראה שלאה הפסידה מהמעשה שעשתה, אמנם היא נהגה באצילות כלפי אחותה, לא כל אחד מסוגל לעשות דבר כזה, אבל בכל זאת היא הפסידה העמדת שבט נוסף !

אכן כאשר נתבונן בהמשך פרשיות התורה נראה שלא רק שלאה לא הפסידה מהמעשה שעשתה, אלא קבלה על מעשה זה שכר כפול.

 

בפרשת וישלח מספרת התורה על לקיחתה של דינה בת לאה על ידי שכם בן חמור, במדרש אגדה בראשית (פרק מא) מובא שכאשר בא יעקב אבינו משכם, כתב על טס של זהב כל מה שאירע להם עם שכם בן חמור, וכשילדה דינה את אסנת, נתן יעקב את הטס על צוארה השליכה בחומת מצרים, אותו היום יצא פוטיפר לטייל עם נעריו והגיעו עד לחומה, שמע קול בכיית ילוד, אמר אל נעריו הביאו לי את הילד הזה, ראה את הטס ואת המאורעות, אמר פוטיפר לעבדיו, זאת הבת בת גדולים היא, הוליכוה לביתי והביאו לה מינקת, ובעבור שגידלה נקראת בתו עיי”ש.

 

[בפרקי דרבי אליעזר (פרק לז) מובא שעל הטס של זהב היה כתוב שם הקדש ותלה אותו על צוארה ושלחה והלכה, וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לבית פוטיפרע, שהיתה אסנת ראויה ליוסף לאשה, [כן איתא גם במסכת סופרים (הוספה א פרק א הלכה ה) שמיכאל הוליכה לבית פוטיפר].

 

לאחר שירד יוסף מצרימה, לאחר שעלה שם לגדולה אומרת התורה בפרשת מקץ (פרק מא פסוק מה) : “ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח, ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה …”. אותה אסנת ביתה של דינה נישאת ליוסף אחיה מאב, היא יולדת לו במצרים שני בנים, את מנשה ואת אפרים, קודם פטירת יעקב אבינו הוא קורא אליו את יוסף, יוסף מגיע יחד עם שני בניו מנשה ואפרים, הוא מעמידם לפני אביו ושומע ממנו את המילים הבאות : “ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה, לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי”.

 

אכן כן זכתה לאה שמאותו מעשה של ויתור, מאותו בן שנהפך לבת בגלל התפילה שלה, יצאו אחר כך שני שבטים, עוד שבט נתווסף לה.

נמצאנו למדים שמי שעושה חסד עם זולתו לעולם אינו מפסיד, אף אם לעת עתה נראה הדבר כך, אבל סופו שיחזור אליו שכרו כפול ומכופל

 

שכרו של רבי פרידא

מדוע כל כך התפעלו בשמיים מכך שויתר רבי פרידא על ארבע מאות שנה בעולם הזה בשביל לזכות לעולם הבא, איזו גדלות נפש ראו בשמים במעשה זה של רבי פרידא, שבעבורו העניקו לו גם ארבע מאות שנה של חיים בעולם הזה, וגם שיהיו הוא ובני דורו בעולם הבא, הלא משנה היא במסכת אבות (פרק ד משנה יז) שיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה, חיי העולם הזה גם אם יהיו ארוכים ומדושני עונג ככל שיהיו, אינם אלא כקליפת השום למול חיי הנצח של העולם הבא, אם כן איזו הקרבה היתה כאן מצידו של רבי פרידא שודאי הבין בערכו של העולם הבא בכך שויתר על העולם הזה לטובת ההבטחה לחיי העולם הבא ?

 

תירוץ נפלא עונה על כך רבי יוסף צבי סלנט זצוק”ל בספרו באר יוסף באותה משנה עצמה במסכת אבות נאמר : “יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא”. מי שהגיע לדרגה גבוהה בעבודת ה’, מי שכל עבודת ה’ וקיום המצות שלו הם שלא על מנת לקבל פרס, שהם רק היכי תמצי להתקרב על ידם להי”ת, אדם כזה יודע להעריך בערך אמיתי כל יום של עבודת ה’ בעולם הזה, כל יום הוא תוספת של עוד התעלות ועוד דבקות בה’, של עוד השגות חדשות בידיעת ה’, חיים אלה עדיפים הם יותר מחיי הנצח של העולם הבא, ששם לא ניתן עוד להתקדם בעבודת הי”ת.

 

מצד עצמו וטובתו האישית, ודאי היה מעדיף רבי פרידא עוד ארבע מאות שנה של חיי העולם הזה, בהם יוכל הוא להשיג דרגות עצומות בעבודת ה’ . אומנם רבי פרידא לא שם למול עניו את טובתו האישית, כיון שבהבטחה לעולם הבא כללו גם את בני דורו, ויתר רבי פרידא על כל ההתקדמות שלו בשביל שיזכו בני דורו לעולם הבא

 

בשמים ראו במעשה זה של רבי פרידא מסירות נפש למען הכלל, האם בשביל מידותיו הטובות יפסיד רבי פרידא, לא ולא ! מן השמים זיכוהו לשכר כפול, גם ארבע מאות שנה בהם יוכל לעלות ולהתעלות בעבודת ה’, וגם חיי העולם הבא לכל בני דורו .

 

“רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין”.                (ראש השנה יח.)

 

אביי ורבה היו שניהם מצאצאי עלי הכהן, גם עליהם רבצה הקללה שנתקללו בניו של עלי הכהן שזלזלו בקדושת המשכן : “… וכל מרבית ביתך ימותו אנשים”. כל זרעו היו מתים בעודם בחורים צעירים רח”ל, אף אחד מהם לא עבר את גיל עשרים, כך מובא בספר אליהו רבה (פרשה יא) מעשה בשתי משפחות של כהנים שבאו לפני רבן יוחנן בן זכאי, אמרו לו, רבי בנינו מתים בני שמונה עשרה ובני חמש עשרה ובני שתים עשרה, אמר להן, לא הייתם אלא ממשפחת בני עלי דכתיב ביה, וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, גם אביי ורבה לא היו צריכים להאריך ימים, אבל כיון שעסק רבה בתורה חי עד גיל ארבעים, אביי שעסק גם בגמילות חסדים חי עד גיל שישים .

 

פשוט שידע רבה את מעלתה של מצות צדקה וחשיבותה הגדולה, את סגולתה וכוחה להציל אפילו ממות, בכל זאת העדיף לנצל את ימיו רק לעסק התורה, אביי לעומתו בחר לשלב עם העסק בתורה גם עשיית חסד, משום כך זכה הוא לעשרים שנה נוספים.

 

 מכך שזכה אביי להאריך ימים יותר מרבה אומר החפץ חיים זצ”ל, ניתן להסיק שגם בשמים הסכימו עם הנהגתו של אביי, אותם עשרים שנה שנתווספו לחייו של אביי היו כתמורה על כך שכביכול ביזבז מזמנו לצורך עשיית חסד, על כך הוסיפו לו עוד שנות חיים כדי להשלים את תורתו, כי מעשיית חסד לא מפסידים .

נח ואברהם

בפרשת לך לך פונה הי”ת לאברהם אבינו ומצוה עליו : “התהלך לפני והיה תמים”, חז”ל העמידו אותנו על ההבדל בין הנאמר אצל אברהם “התהלך לפני” לנאמר אצל נח : “את האלוקים התהלך נח”.  ובמדרש (ברא”ר פרשא ל אות י) המשילו זאת חז”ל למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, אמר לקטן : הלוך עמי, ואמר לגדול : “התהלך לפני והיה תמים”, כך אברהם אבינו שהיה כוחו יפהנאמר בו התהלך לפני והיה תמים, אבל נח שהיה כוחו רע נאמר בו : “את האלוקים התהלך נח”.

נח על אף היותו צדיק תמים, שהתורה העידה עליו כי מצא חן בעיני הי”ת, בכל זאת היה הוא זקוק עדיין לסיוע מאת הי”ת, לא היתה לו היכולת להלך בכוחות עצמו, כאותו בן קטן שכוחו רע הזקוק תדיר לתמיכת ידו של אביו, לא כן אברהם אבינו, הוא יכל להלך בכוחות עצמו, הוא זכה להגיע לדרגה כזו שהוא אינו זקוק לסיוע מאת הי”ת, יפה היה כוחו להתהלך לבדו.

ועדיין צריך להבין מהו שורש ההבדל בין נח לאברהם, מהי הסיבה שבגינה זכה לאברהם לדרגה זו שהיה כוחו יפה להתהלך לפני הי”ת בלא סיוע, למה נח לא זכה לבחינה זו ?

שמעתי מפי קדשו של אדמו”ר זצוק”ל שנח אומנם היה צדיק גדול, אך כל זה בייחס לעבודת ה’ האישית שלו, הוא הקדיש את עתותיו לעליה הרוחנית של עצמו, בייחס לעבודה עם הכלל לא נתן נח מעצמו כלום, לכן מכונה נח בספרי רבותינו “צדיק בפרוה”, ביטוי זה הסביר הרב זצ”ל מרמז למי שבזמן הקרה והכפור השוררים בחוץ, דואג לחמם רק את עצמו, הוא עוטף את גופו במעיל פרווה ושומר חום גופו בעוד שיתר הסובבים אותו קופאים למות, גם כאשר הודיע הי”ת לנח שהוא רוצה להביא מבול מים על הארץ, מבול בסדר גודל שיחריב את כל העולם, נח אפילו לא התפלל על בני דורו שינצלו, בזוהר הקדוש מובא שלכן הנביא ישעיה (פרק נד פסו’ ט) מייחס את הבאת המבול לנח עצמו : “כי מי נח זאת לי מעבור עוד על הארץ”, כיון שהוא לא מסר נפשו על בני דורו.

 

משונה מנח היה עסוק ושקוע כל כולו אך ורק בבניין העצמי שלו, אברהם אבינו מסר את כל כולו למען הכלל, אלו היה אברהם מתעסק רק בעצמו, לו היה מקדיש את זמנו למימוש העצמי שלו, ודאי היה מעפיל לדרגות גבוהות שאין לשער, במסכת עבודה זרה של אברהם אבינו אומרים חז”ל היו ארבע מאות פרקים, כמה תורה יכל אברהם לחדש ולהוסיף לו היה מנצל את זמנו לכך.

 

אכן מיום שהכיר אברהם אבינו את הי”ת, מהעת בו הציץ עליו בעל הבירה, גמר בליבו שלא להשאיר את הידיעה העצומה הזו של מציאות הי”ת בעולם רק לעצמו, עז היה רצונו של אברהם אבינו לשתף בה את כלל האנושות, ללמד את כולם שיש בורא לעולם, למטרה זו כיתת אברהם אבינו את רגליו ממקום למקום כדי לגייר עוד ועוד אנשים, לספר לעוד ועוד יושבי חלד שיש מנהיג לבירה, הוא לא ויתר על שום אדם, הוא הקים אהל עם ארבעה פתחים, אליו הוא הכניס כל מי שרק עבר דרך אחד מהם, גם אם היה מדובר אנשים פחותים ביותר, בערביים, בעובדי עבודה זרה, גם עליהם הוא לא ויתר, את כולם הוא הביא בצל קורתו ושם הפך אותם להיות מאמינים גדולים ?

 

את כל הרצונות הרוחניים האישיים שהיו לו דחק אברהם אבינו הצידה, הוא התעסק אך רק עם דבר אחד, עם עשיית הרצון של הי”ת, הוא הבין שרצון ה’ הוא להפיץ את אורו בעולם, לקבץ עוד ועוד חיילים לצבא המאמינים, מאז ראה אברהם אבינו בכך את משימת חייו, הוא עשה הכול כדי להוציאה מן הכוח אל הפועל, כדברי רבנו הרמב”ם בהלכות עבודת כוכבים (פרק א הל’ ג) : “והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול”.

במסכת ברכות (יג.) אומרים חז”ל : “כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שנאמר : “והיה שמך אברהם”, רבי אליעזר אומר עובר בלאו שנאמר : “לא יקרא עוד את שמך אברם”. ובספרי רבותינו עמדו חומרת האיסור לקרא לאברהם אברם, עד שהקורא לו אברם עובר בעשה ובלא תעשה ?

 

אחד התארים של ה’ יתברך הוא נקרא “רם”, כך נאמר בספר תהילים (פרק קיג פסו’ ד – ו) : “רם על כל גוים ה’ על השמים כבודו”, וכן נאמר שם (פרק צט פסו’ ב) : ה’ בציון גדול ורם הוא על כל העמים”, המונח רם מסביר הגרי”א חבר זצ”ל [בספר אפיקי ים ביאורי אגדות מסכת סוטה דף ד ע”ב] מרמז למי שנמצא גבוה בשמים, לכן הי”ת נקרא רם כי מקום מושבו הוא בשמים ממעל, בתחילה נקרא אברהם אבינו “אברם”, שם זה מרמז שאברהם אבינו זכה להעפיל עד לרום כזה שהכיר את הי”ת בתכלית ההכרה, אבל יחד עם זאת אברהם אבינו לא נשאר שם למעלה, אלא עזב את דרגתו העליונה והוריד את עצמו עד לאנושות הרדודה ביותר, במטרה לעלות גם אותה למעלה, להביא גם אותה לאותה הכרה פשוטה וחזקה במציאות ה’ יתברך, עבור משימה זו נתן אברהם את מיטב ורוב שנותיו, בה הוא השקיע את כל כוחותיו.

אדם שעומד מן הצד יכול לטעות ולחשוב, אמנם נכון הדבר שאברהם אבינו עשה ופעל גדולות ונצורות בכל מה שקשור להאדרת שמו של הקב”ה בעולם, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שכל זה בא על חשבונו ! על חשבון העלייה וההשגות שאליהן יכל אברהם אבינו להגיע לו היה משקיע את כוחותיו בטיפוח בנינו העצמי, בלא להיכנס לנידון אם בכל זאת היה שווה לוותר, מכל מקום הפסד במישור אישי של אברהם אבינו ודאי יש כאן !

 

כפי שאמרנו הלך מחשבה זה הינו טעות גמורה, אברהם אבינו הוא ההוכחה החזקה ביותר לזה, בספר בראשית (פרק יז פסו’ ה) מובא הוסיף הי”ת לשמו של אברם אבינו את האות ה”א, מעתה נקרא הוא אברהם, הטעם להוספה זו אומר הי”ת : “כי אב המון גוים נתתיך”.

בשמו הראשון נקרא אברהם אבינו אברם, משמעותו של שם זה שהוא אב לארם, רש”י במסכת ברכות (יג.) ד”ה בתחילה מפרש “לאנשי מדינתו”, כלומר שטווח ההנהגה של אברהם אבינו בתחילה היה מצומצם רק לאנשי מדינתו בלבד,אחר ההוספה של האות ה”א לשמו של אברם נקרא הוא אברהם, שם זה בא ללמד על סופו של אברהם, שזכה שהנהגתו לא הסתכמה בגבולות ארם בלבד, אלא זכה שמצודתו היתה פרושה בכל העולם, הוא נהפך אב להמון גויים.

לדרגה רמה זו זכה אברהם דוקא משום שהוא מסר את עצמו למען הכלל, על אף גדלותו הוא לא ניתק את עצמו מאנשי העולם הזה, לכן הוסיף לו הי”ת דוקא את האות ה”א, האות שבה נברא העולם הזה, כמבואר במסכת מנחות (כט.), בזה רצה הי”ת לרמז על החיבור שהיה לאברהם אבינו עם עולם הזה, עם אנשי העולם הזה, אברהם היה המקשר בינם לבין הקב”ה, כפי שדרשו חז”ל על הפסוק אלא תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא באברהם.

 

נמצא אפוא שכל הזמן “שבזבז” אברהם אבינו, לא רק שלא גרם לו הפסד אישי, לא רק שלא מנע ממנו את העליה הרוחנית שלו, אלא אדרבא בזכות אותו חסד עצום שעשה עם יושבי הארץ בעצם העובדה שהכיר להם את המנהיג של הבירה, בזכות זה גמל לו הי”ת שפע ענק של סייעתא דשמעיא, על ידה ומכוחה העפיל ונתעלה אברהם עד לדרגה של “התהלך לפני”, להיות אב להמון גויים, להיות רגל למרכבה, ולהעמיד את כלל ישראל.

 

על כך אומר דוד המלך בספר תהלים “מלוה ה’ חונן דל”, אדם שחונן את הדל נחשב כאילו הלוה להי”ת, כיון שהי”ת צריך לפרנס את אותו דל, לכן הנותן לדל די מחסורו כביכול נותן לו כן על החשבון, ביום מן הימים עתיד הי”ת לפרוע את חובו כביכול.

הדברים לא אמורים רק כלפי מי שהוא דל בממון, אלא גם ואולי בעיקר כלפי מי שהוא דל ברוח, כלפי מי שהוא דל בתורה, כלפי מי שהוא דל בידיעת ה’, מי שחונן דל כזה, ודאי וודאי שהי”ת יחזיר לו בכפל כפליים של סייעתא דשמעיא עד לאין ערוך.

בספר תהילים (פרק קיט פסו’ א – ג) אומר דוד המלך ע”ה : “אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה’, אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו, אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו”.

דוד המלך מדבר בשבח אותם ההולכים בתורת ה’, הנוצרים עדותיו ודורשים אותו בכל ליבם, בתוך כל השבחים הנפלאים מכניס דוד המלך שבח שנראה קצת תמוה. “אף לא פעלו עוולה”, והדבר צריך ביאור האם דבר זה שבח הוא למי שהוכתר כהולך בדרך ה’ כדורש את ה’ בכל לב ?

אכן תיתכן מציאות שהאדם יהיה מוכתר בכתר תורה, שיהיה תמים בכל דרכיו, דורש את ה’ בכל לבו, ויחד עם זאת הוא פועל עוול נורא ואיום, הוא אכן לומד תורה, הוא הוגה בה יומם ולילה, הוא מתעלה ומזדכך, אבל בכל מה שקשור לזולת הוא אינו מקדיש מזמנו ולא כלום, אדם כזה על אף היותו מוכתר בכל המעלות הנזכרות, הוא אינו הולך בדרכיו של הי”ת, רצונו של הי”ת היא שכל אחד ימסור נפש עבור כלל ישראל, ידאג להכניס כל יהודי ויהודי תחת כנפי השכינה, על צדיק כזה משבח דוד המלך “אף לא עשו עוולה”, הוא אינו יושב בקרן זוית כאותה תרומה המובדלת מין החולין שעליה אמר שלמה המלך ע”ה בספר משלי (פרק כט פסו’ ד) : “ואיש תרומות יהרסנה”, אלא מוסר את נפשו למען הכלל.

יסוד זה אומר בעל ההפלאה זצ”ל בספר פנים יפות על התורה בראשית (פרק יח פסו’ ג) רמוז בדברי דוד המלך בספר תהלים (פרק צב פסו’ יג) : צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה”. התמר אומר הרב זצ”ל הוא עץ שעושה פירות, אומנם מחמת שהוא נותן מכוחו להוציא פירות להנות בהם אחרים הוא אינו יכול להגיע לגבהו של עץ הארז שהוא אינו עושה פירות וכל כוחו מושקע בהגבהת עצמו.

 

אומר דוד המלך ע”ה שהצדיק שנמשל לתמר שאינו עסוק רק בהגדלת עצמו אלא שנותן מעצמו ללמד לאחרים את דרכי ה’ ותורתו, אל לו לחשוב שבעבור זה יפסיד את מעלתו, אלא אף על פי כן הוא “כארז בלבנון ישגה”, בזכות זה יצליח ה’ בידו לעלות למעלה למעלה ויזכה אח”כ ליגדל כארז בלבנון שאינו עושה פירות בבחינת מה שאמרו במסכת תענית (ז.) “ומתלמידי יותר מכולם”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

כח התפלה כשהיא באה מתוך לב נשבר

 

בספר בראשית (פרק ל פסו’ א-ב) אומרת התורה “ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחתה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן”.

במדרש (ב”ר פרשה עא אות ז) מובא שרחל אמרה ליעקב, התפלל עלי לפני ה’ כשם שעשה אביך לאמך, ויעקב ענה לה, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, וממך מנע ה’ ולא ממני.

והדברים מתמיהים מאד, האם העובדה שיש ליעקב בנים מלאה מהווה סיבה שלא להתפלל על רחל שיהיו לה בנים, הדבר דומה לאדם חשוך בנים שבא לפני צדיק לבקש שיתפלל עליו שיזכה לבנים, והצדיק אומר לו לי ב”ה יש בנים, לך אין אז תתפלל אתה על עצמך, הייתכן כדבר הזה ודאי שלא ! שכן עדיין צריך וחייב להתפלל גם על צרת חברו ?

הרמב”ן ז”ל בפירושו לספר בראשית עומד על כך וז”ל, ומה שאמר יעקב, אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע ממני לא מנע. וכי הצדיקים אינן מתפללים בעד אחרים, והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות ? [וברמב”ן שם כותב שלכן אמרו חז”ל בבראשית רבה (עא, ז) : “אמר לו הקב”ה, כך עונין את המעיקות ? חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה עיי”ש.

בביאור הדברים נראה עוד דהנה במסכת יבמות (סד.) [ובמדרש תנחומא פרשת תולדות] אמרו, למה היו האבות והאמאות עקרים ? משום שהקב”ה מתאוה לתפילתם של צדיקים.

ויש לעיין בזה, וכי אם לא יהיו האבות והאמאות עקרים הם לא היו מתפללים להי”ת, [בספר בית אלוקים כותב המבי”ט זצ”ל שאכן האבות לא היו צריכים להתפלל כי התפילה היא שימוש במידת הרחמים והאבות קבלו בדין מה שמגיע להם ורק כיון שה’ מתאוה לשמוע קול תפילתם גרם להם עקרות כדי שיתפללו אליו].

אכן יש לומר עוד בזה שאינה דומה תפלה היוצאת מלב נשבר ונדכה, לתפלה של אדם שהוא שמצבו שפר עליו. תפילה מלב נשבר בוקעת ויוצאת מקירות לבו של המתפלל, תפילה כזו מפלחת את כל הרקיעים, בכוחה לשנות את הטבע, לא כן תפילה של אדם במצב רגיל, שגם אם נאמרת היא ברצינות ובכוונה, אומנם אינה יוצאת מקירות ליבו ואין בה כוח לפעול כל כך.

על הכוח העצום של התפילה הנישאת מלב שבור ניתן ללמוד מדברי הזהר הקדוש פרשת בלק, שם מביא ששלושה כתוב בהם הלשון תפילה, אצל משה רבנו נאמר בספר תהילים (פרק צ פסו’ א) : “תפילה למשה איש האלוקים”, אצל דוד המלך נאמר שם (פרק פו פסו’ א) : “תפילה לדוד”. ולגבי עני כתוב שם (פרק קב פסו’ א) : “תפילה לעני”. ושואל הזוהר הקדוש מי משלושת התפילות חשובה ביותר ? ועונה הזוהר תפילת העני, תפילה זו קודמת לתפילות של משה ושל דוד, ומה הטעם שתפילת העני חשובה יותר, אומר הזוהר הקדוש, משום שלעני יש לב שבור, וכתוב בספר תהילים (פרק לד פסו’) : “קרוב ה’ לנשברי לב”, ומוסיף הזוהר הקדוש שם שבשעה שהעני מתפלל אזי הוא פותח את כל חלונות הרקיעים, ולא עוד שהוא עושה עיטוף לכל התפילות שעולות ומעכב אותן מלהיכנס עד שתכנס תפילתו תחילה, לא עוד שבשעה שעולה תפילת העני, הי”ת מתייחד עמה לבדו, כמו שכתוב : “ולפני ה’ ישפוך שיחו”.

בזוהר הקדוש שם מביא שכאשר נתוודע דוד המלך לכוחה העצום של תפילת העני, שכל החלונות פתוחים בפניה, ושהיא נכנסת ראשונה לפי הי”ת, מיד עשה עצמו עני ומסכן, פשט את בגדי המלכות ישב על הארץ כמו עני, ופנה אל ה’ : “הטה ה’ אזנך ענני, למה ? “כי עני ואביון אני”, אמר לו הקב”ה, דוד, ולא מלך אתה ? ואתה עושה את עצמך עני ואביון ? מיד חזר ואמר שמרה נפשי כי חסיד אני.

והנה דברי הקב”ה לדוד למה תעשה עצמך עני ואביון, צריכים ביאור, מה בכך שהוא מלך, הרי דוד בחר להתפלל תפלת עני, הוא פשט את בגדי המלכות וישב על הארץ, התפלל והתחנן כעני ואביון, אם כן מה פסול יש בלעשות כן ?

צריך לומר שכוחה של תפילת העני היא בזה שהיא יוצאת מלב שבור העוני שבו שרוי העני, מצבו הכלכלי המעורער מדכאו ומשפילו עד עפר, מתוך אותו שברון לב הוא זועק אל ה’, צעקה זו היוצאת מקירות לבו השבור, כבר אמרו חז”ל במסכת סנהדרין (קו:) “רחמנא ליבא בעי”, תפילה כזו אכן פותחת את כל השערים, ובכוחה לעלות עד לפני המקום.

לא כן תפילה שאינה יוצאת מעומק הלב, גם אם נאמרת היא מתוך תחנונים, לעולם היא לא תגיע לכוח התפילה של מי שהוא עני ואביון באמת, זהו שאמר הי”ת לדוד הלא מלך אתה, במציאות אין לך את אותו צער ואת אותו שברון לב שיש למי שהוא באמת עני, לכן אין תפילתך דומה לתפילתו.

זוהי כוונת יעקב אבינו ע”ה לרחל שאינו יכול להתפלל שיהיו לה בנים בטענה, “אני אינני כאבא, לאבא לא היו בנים לי יש בנים”, ודאי התפלל יעקב אבינו על רחל גם קודם שבקשה ממנו, רק שטענה רחל בפני יעקב, מדוע תפילתו אינה פועלת כמו שפעלה התפילה של יצחק אביו בהתפללו על רבקה, על כך השיב לה  אבינו ע”ה, אני איני כאבא. אבא היה חשוך בנים בעצמו, תפילתו נבעה מלב נשבר ונדכא, לכן היה כוחה רב להפוך את גזירת העקרות, אבל אני שיש לי בנים גם אם אתפלל בכל כוחי לעולם לא אגיע לאותה רמה של תפילה שנאמרת מלב שבור באמת, ולכן אמר לה יעקב אבינו : “ממך מנע ולא ממני”. כלומר, כיון שאת עקרה, את יכולה להגיע לרמה כזו של תפלה מעומק הלב שיש בכוחה לבטל את העקרות ועל ידי זה תזכי להיפקד בבנים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

חנוך לנער על פי דרכו

“וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה ויבא אתם אל לאה אמו”. (בראשית פרק ל פסו’ יד)

 

ההדגשה של התורה שראובן יצא “בימי קציר חיטין” אומר הרש”י באה להגיד את שבחן של השבטים הקדושים, שאף ששעת הקציר היתה, לא פשט ראובן את ידו בגזל והביא חטים ושעורים, אלא הביא דבר שהוא הפקר ושאין אדם מקפיד בו.

חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה

בפרשת מטות מספרת התורה שלבני גד ולבני ראובן היה מקנה רב עצום מאד, הם שמים לב לכך שעבר הירדן הוא מקום משופע במרעה ומתאימים מאד לגידול מקנה.

בני גד ובני ראובן נגשים אל משה ושוטחים בפיו את בקשתם : “הארץ אשר הכה ה’ לפני עדת ישראל, ארץ מקנה הוא, ולעבדיך מקנה, אם מצאנו חן בעיניך, יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה, אל תעבירנו את הירדן”.

תחילה חשד משה שמדובר בסיפור כיסוי, כוונתם האמתית היא רצונם להשתמט מליטול חלק במלחמה העתידה בכניסה לארץ, משה מוכיח אותם על כך : “האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה ? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה’ ? כה עשו אבותיכם בשולחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ, ויעלו עד נחל אשכול ויראו את הארץ ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בא אל הארץ אשר נתן להם ה'” הוא מטיח בפניהם.

הוא מזכיר להם את הכעס שגרם אותו חטא של המרגלים : “”ויחר אף ה’ ביום ההוא”. את העונש הקשה שהוא גרר אחריו : “וישבע לאמר, אם יראו האנשים העלים ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה את האדמה אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב כי לא מלאו אחרי, … וינעם במדבר ארבעים שנה עד תם כל הדור העשה הרע בעיני ה’”.

והנה קמתם תחת אבותיכם מוסיף משה להוכיח אותם, תרבות אנשים חטאים הוא מכנה אותם, לספות עוד על חרון אף ה’ אל ישראל, כי תשובון מאחריו, ויסף עוד להניחו במדבר, ושחתם לכל העם הזה”. הוא זועק !!

בני גד ובני ראובן מתנצלים ומסבירים למשה רבנו שמעולם לא עלה על דעתם חס ושלום להשתמט מנטילת חלק במלחמה העתידית, כראיה לכך הם מבטיחים למשה : “אנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם… לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו …”.

משה מקבל את דבריהם ואף נעתר לבקשתם : “ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחן מלך האמרי ואת ממלכת עוג מלך הבשן הארץ לעריה בגבלת ערי הארץ סביב”. [וכן נאמר בספר דברים (פרק ג פס’ יג) : “ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה …”] .

והנה פרשה זו צריכה לימוד מכמה פנים, ראשית צריך להבין את טענתם בני גד ובני ראובן, כיצד יתכן שהיו מוכנים הם לוותר על הזכות העצומה לגור בארץ ישראל, ארץ אשר כל המהלך בה ארבע אמות מובטח לו שהוא בין העולם הבא [כתובות (קיא:)], ארץ ששקולה ישיבתה כנגד כל המצות [(ספרי פרשת ראה)], ארץ שכל היוצא ממנה לחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה (תוספתא עבודה זרה פרק ה’), שדומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי:) על כל זה מוכנים הם לוותר בשביל מרעה ?

מה גם שבתוך ארץ ישראל קיימים מין הסתם מקומות משופעים במרעה כאלה שאפשר וניתן לגדל בהם את המקנה הרב שהיה להם ?

[במדרש קהלת רבה (פרשה ד אות א) איתא שכאשר נכנסו שבט גד ושבט ראובן לארץ ישראל וראו כמה בית זרע יש בה, כמה בית נטע יש בה, אמרו טוב מלא כף נחת בארץ ישראל ממלא חפנים עמל בעבר הירדן.

יתכן שידעו בני גד ובני ראובן שהארץ עתידה להתחלק על פי גורל, א”כ גם אם ישנם בתוך הארץ מקומות שמשופעים במרעה, כיון שלא יוכלו לבחור לגור באותם חלקים, לכן בחרו לגור בעבר הירדן שאת חבל ארץ זה כן יכלו לבקש].

ביותר צריכה ביאור העובדה שמשה רבנו נענה לבקשתם של בני גד ובני ראובן, הוא לא מדבר איתם מילה אחת על רצונם לשבת בעבר הירדן במקום להיכנס לארץ ישראל, כמי שהתחנן אל ה’ לא פחות מחמש מאות וחמשה עשר תפילות כדי לזכות להיכנס לארץ הקודש, היה מצופה ממשה רבנו שייסר אותם על בקשתם, שידבר על ליבם בערך ומעלת הישיבה בארץ הקודש, ולא יסכים לבקשתם ?

במדרש ברא”ר (פרשה עב) מבואר שהטעם שלא רצו שבט ראובן להיכנס לארץ, היה זה משום שהיו הם זהירים מאד לבל יכשלו חס ושלום בעוון גזל, לכן הם ביקשו ממשה להישאר בעבר הירדן, הם היו מוכנים לוותר על הזכות העצומה לדור בארץ ישראל, ולא להיכנס לספק שמא יכשלו באיסור גזל [שכך נפסק בשו”ע חו”מ (סי’ תט סעי’ א) שאין מגדלים בהמה דקה בא”י מפני שדרכם לרעות בשדות של אחרים והיזקם מצוי].

זהירות מופלאה זו מאיסור גזל באה להם בירושה מראובן אביהם שהוא כמו יתר השבטים קיבלו חינוך לזה מיעקב אביהם, שהיה אף הוא זהיר מאוד בענין הגזל, [בספר בראשית (פרק לה פסוק א) אומר הקב”ה ליעקב אבינו : “קום עלה בית אל ושב שם, ועשה  שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך” בספר משך חכמה כותב רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ”ל שלא מצאנו בשום אדם שיצוהו השי”ת לעשות מזבח לבד יעקב בפעם הזה. וביאר הרב זצ”ל על פי דברי ישעיהו הנביא (פרק סא פסוק ח) : “כי אני ה’ אהב משפט שנא גזל בעולה”, ויעקב חשש שמא יש בידו גזל משלל שכם, לכן הודיע הקב”ה שלא ישים לבו שאין בהם חשש גזל כלום. עוד מסופר בספר בראשית (פרק לב פסו’ כג) על יעקב אבינו שהעביר את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו את מעבר יבק, וברש”י הביא את דברי חז”ל במדרש רבה פרשת וישלח (פרשה עו אות ט) שעשה יעקב אבינו את עצמו כגשר, נסיב מן הכא ויהיב הכא, ובחידושי החתם סופר זצ”ל על התורה הקשה מדוע הוצרך יעקב אבינו לעשות עצמו כגשר ולהעביר כך את בני ביתו את הנחל, הלא מפורש בפסוק שהיה שם מעבר, אם כן יכל להעביר את בני ביתו דרך אותו מעבר יבק, וכותב החתם סופר זצ”ל שאף שהיה שם מעבר וגשר קבוע שנבנה על ידי נשיא הארץ כדי לעבור בו את הנהר, אך כיון שאמרו חז”ל במסכת ב”ק (קיג:) מבואר שרוב הגשרים הם בנויים מעצים שגזלו עבדי המלך, ולכן אין לנו רשות לעבור עליהם רק משום שדינא דמלכותא דינא, יעקב אבינו אומר החתם סופר דקדק בעצמו יותר ולא רצה ליהנות מן הגזל  עפ”י ההלכה שדינא דמלכותא דינא לכן לא העביר את בני ביתו על המעבר שהיה שם אלא עשה עצמו כגשר ועי”ז נשאר לבדו לבסוף. וזה ביאור הפסוק : “ויקח את שתי נשיו וילדיו ויעבר את מעבר יבק, פי’ שהוליכם הלאה ממקום המעבר והגשר (כמו והוא עבר לפניהם), וכשכבר עבר הלאה ממקום המעבר, אז ויקחם ויעבירם את הנחל, לא במעבר הנחל אלא בעצמותו של נחל ע”י שעשה עצמו כגשר, וכל כך למה מפני שאין צדיקים פושטים ידיהם בגזל ולא רצה לעבור הגשר], ממנו עברה מידה זו של זהירות מן הגזל גם לבניו השבטים הקדושים והושרשה בהם מידה זו באופן כזה שנהפכה להיות חלק מעצמיותם, כדברי הגר”ח מוולאזין זצ”ל בספר רוח יעקב על פרקי אבות (פרק ה משנה ג) : “כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם. לבניו אחריו המה כטבע מוטבע. ובקצת יגיעה יגיעו לזה.

דבר זה בא לידי ביטוי בכך שגם מאות שנה אחר כך, כאשר נפגשים בניו של יעקב עם סוגיות שיש להם השלכה לאיסור גזל, עדיין מפעפעת בהם אותה רגישות לאיסור, והם מוכן לוותר על מנת שלא להיכשל, במדרש קראו על זה את הפסוק בספר משלי (פרק כב פסו’ ו) : “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”, בקשתם של שבט ראובן לא להיכנס לארץ הייתה תוצאה ישירה של אותו חינוך לזהירות מאיסור גזל שקיבלו מראובן אביהם.

כאשר מבקשים להנחיל חינוך או הנהגה לדורות הבאים, כדי לדעת אם אכן הדבר הושרש בהם באופן חזק, המדד לזה הוא לא בדור הראשון, רק אם גם אחר שנים רבות, עדיין רואים את ההשלכות של אותם נקודות עליהם עמלו ההורים להנחיל לבנים, רק אז זה סימן שאכן הדברים היכו שורש אצל הבנים, ונהפכו להיות חלק מעצמיותם.

ההצלחה של יעקב אבינו בחינוך שנתן לבניו באיסור גזל, לא התבטא באותו מעשה של הבאת הדודאים מן ההפקר, הראיה לכך שהוא הצליח להשריש מידה זו בבניו, היא בבואם של בני בניו של ראובן לבקש ממשה נחלה בעבר הירדן מחשש שיכשלו באיסור גזל, מעשה זה מעיד כאלף עדים על איכות החינוך שנתן יעקב אבינו לשבטים הקדושים.

 

מדוע זכה שבט יהודה זכה למלכות

במכילתא פרשת בשלח איתא ששאלו תלמידיו של רבי טרפון את רבם “אמרו לו למדנו רבינו באי זו זכות זכה יהודה למלכות ? אמר להם רבי טרפון אמרו אתם, אמרו בזכות שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו שהצילו ממיתה, אמר להם דייה להצלה שתעמוד ותכפר על המכירה שנתן עצה למכרו ולא להשיבו אל אביו, או בזכות שאמר ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, אמר להם דייה להודאה שתכפר על הביאה, או בזכות מה, בזכות שאמר ישב נא עבדך תחת הנער, אמר להם מצינו בכל מקום שהערב משלם. אמרו לו רבי למדנו באי זו זכות זכה יהודה למלכות ? אמר להם כשעמדו שבטים על הים זה אומר איני יורד תחלה וזה אומר איני יורד תחלה שנאמר סבבוני בכחש אפרים וגו’ מתוך שהיו נוטלין עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים, לפיכך זכה למלכות, שנ’ בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו, לכך ישראל ממשלותיו אמר להם הקדוש ברוך הוא מי שקדש שמי על הים יבא וימשול על ישראל, והודו לו הזקנים לרבי טרפון.

תלמידיו של רבי טרפון ביקשו לדעת את הסיבה שבגינה זכה שבט יהודה להיות השבט של המלכות, מהי התכונה המיוחדת שהיתה בשבט זה שהעדיפה אותו על שאר השבטים ?

המכנה המשותף בין כל התשובות שהעלו תלמידיו של רבי טרפון הוא שכל אחד מהם הצביע על התכונה הכי חשובה שצריכה להיות למלך שהיא “לקיחת אחריות”.

במסכת יומא (כב:) אומרת הגמ’ : “שאול באחת ועלתה לו”, עבירה אחת עשה שאול המלך וזו עלתה לו בהפסד המלכות, “דוד בשתיים ולא עלתה לו”, דוד המלך אף שנכשל בשתי עבירות לא הפסיד את המלכות, החטא שגרם לשאול המלך להפסיד את המלכות היה השארת אגג מלך עמלק שממנו יצא אח”כ המן הרשע, אחר המעשה הזה של השארת אגג מלך עמלק אמר הי”ת “ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך”, [אח”כ שאול הרג את נוב עיר הכוהנים אבל זה היה כבר אחר שהי”ת התחרט על שהמליך את שאול למלך, נמצא שעיקר הפסד המלכות אצל שאול היה משום חטא אחד של השארת אגג], אצל דוד המלך היו שני חטאים, האחד בשליחה של אוריה למלחמה בחוד הצבא, דבר שהביא למותו של אוריה, והפסוק מייחס את מיתתו לדוד : “אותו הרגת בחרב בני עמון”, החטא השני של דוד היה כאשר ספר דוד את בני ישראל, מחמת ספירה זו פגעה בהם עין הרע ומתו שבעים איש מבני ישראל, למרות זאת לא הפסיד דוד המלך את המלכות בגין כך.

בתוס’ ישנים שם מקשים שלכאורה גם אצל שאול היו שני חטאים שכן בספר שמואל א’ (פרק יג) מסופר שבאו הפלישתים להילחם עם ישראל, שלשים אלף רכב, וששת אלפים פרשים, ועם כחול אשר על שפת הים לרב, שמואל מצוה את שאול להמתין עד לבואו בעוד שבעה ימים, אז אומר לו שמואל “הנני יורד אליך להעלות העולה”, ולאחר מכן נצא למלחמה, במשך שבעת ימי ההמתנה חייליו של שאול החלו להישמט מרוב פחד : “ויתחבאו העם במערות ובחוחים ובסלעים ובצרחים ובברות”, חלקם עברו את הירדן לברוח מפני פלשתים, לקראת סוף היום השביעי, שמואל עדיין לא בא אל הגלגל : “ויפץ העם מעליו”, שאול פחד שבקצב הזה הוא ישאר בלי צבא בכלל, הוא מבקש : “הגשו אלי העלה והשלמים” ומעלה אותה על הבמה, “ויהי ככלתו להעלות העלה”, אומר הנביא : “והנה שמואל בא, ויצא שאול לקראתו לברכו”, שמואל שואל את שאול “מה עשית” ? ויאמר שאול, כי ראיתי כי נפץ העם מעלי, ואתה לא באת למועד הימים, ופלשתים נאספים מכמש, ואמר עתה ירדו פלישתים אלי הגלגל ופני ה’ לא חליתי, ואתאפק ואעלה העלה, על כך אמר לו שמואל : “נסכלת לא שמרת את מצות ה’ אלהיך אשר צוך”, מעשה זה היה קודם למעשה של השארת אגג מלך עמלק, קודם שאמר הי”ת ניחמתי כי המלכתי את שאול, נמצא שגם שאול חטא בשתיים ?

מבאר הגר”ח שמואלביץ זצ”ל שאומנם היו לשאול שני חטאים, אבל שני החטאים בשורשם נבעו מאותה תכונה של ענוה פסולה שהיתה בשאול, את הסיבה לכך שהקריב שאול את הקרבן לפני בואו של שמואל נימק שמואל : “כי יראתי את העם ואשמע בקולם”, גם את השארת אגג מלך עמלק הוא תלה באותה סיבה : “כי ראיתי כי נפץ העם מעלי”, זהו פירוש דברי חז”ל ששאול באחת ועלתה לו, הכוונה לאותו פגם אחד של ענוה פסולה שהיתה בשאול, כמו שהוכיח אותו שמואל “הקטן אתה בעיניך, ראש בני ישראל אתה”, התוכחה בזה היתה שאינו ראוי למלכות כיון שחסרה לו התכונה של לקיחת אחריות, להיות מוביל ולא מובל.

לא כן דוד המלך עליו השלום, כאשר בא אליו נתן הנביא וסיפר לו על את הסיפור עם כבשת הרש, לאחר שחרץ דוד את דינו למיתה והנביא אמר לו אתה האיש, הגיב דוד “חטאתי לה'”. הוא לקח אחריות על מעשיו.

רבי טרפון לא דחה את הראיות שהביאו תלמידיו לכך שבכל אחד מהמקרים שהזכירו ניכרת מידת האחריות שהיתה ביהודה, אבל זה עדיין לא ראיה טען רבי טרפון שתכונה זו הושרשה גם בבניו, כדי לקבוע ששבט יהודה ראוי למלכות צריך לברר תכונה זו של אחריות מושרשת בגינים של השבט הזה לדורותיו, הראיה לכך שאכן מידה זו הושרשה גם בדורות הבאים היתה במעשה של קפיצתם לים ראשונים, במעשה זה הראו שיש בהם תכונה זו של קבלת אחריות, בעבורה זכו למלכות.

 

 

 

 

 

 

פרשת וישלח

אחריות

 

“וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום”

(בראשית פרק לב פסוק ד)

יעקב אבינו שולח מיוזמתו מלאכים אל עשיו אחיו, הפגישה עם עשיו לא נכפתה עליו, הוא יוזם אותה בכונה תחילה

וצריך להבין למה היה כל כך חשוב ודחוף ליעקב אבינו להפגש עם עשיו ?

“וישלח יעקב ר”ה פתח “מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו” שמואל בר נחמן אמר משל לארכי לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים עבר חד ושרי מעיר ליה א”ל קום לך דבישא שכיח הכא קם ושרי מקפח ביה א”ל ניער בישא א”ל דמיך הוה ועוררתניה כך אמר לו הקב”ה לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב”. (ברא”ר פרשה עה אות ג)

 

 

 

 

 

 

 

 

מבואר במדרש שאכן היתה טענה על כך ששלח יעקב אבינו מלאכים אל עשיו, חז”ל קוראים עליו את הפסוק בספר משלי (פרק כו פסו’ יז) “מתעבר על ריב לא לו”.

וצריך ביאור מדוע עשה כן יעקב אבינו ?

“אמר רבי אבא וכי אמאי אתער איהו לגביה דעשו וטב הוה ליה לאשתוקי מניה ?   אלא אמר יעקב ידענא דעשו חייש ליה ליקרא דאבא ולעלם לא ארגיז קמיה והא ידענא הואיל ואבא קיים לא מסתפינא מניה אבל השתא דאבא קאים בעינא לאתפייס עמיה מיד”.        (זוהר בראשית)

 

 

 

 

 

 

מבואר בדברי הזוהר הקדוש שיעקב עשה כן כדי להתפייס עם עשיו .

 

בפרשת תולדות מסופר על הברכות שלקח יעקב מעשיו כויכול בגניבה, כך נכתב בתורה מפורש “בא אחיך במרמה”.

כל ימיו עבד עשיו את אביו וכבדו באופן מיוחד במינו, כפי שאמרו בזוה”ק פתח רבי ייסא ואמר (מלאכי א ו) בן יכבד אב ועבד אדוניו, בן דא עשו, דלא הוה בר נש בעלמא דיוקיר לאבוי כמה דאוקיר עשו לאבוי, וכן איתא במד”ר בראשית (פרשה סה) : “אר”ש בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות”.

כל זה עשה עשיו בשביל מטרה אחת, כדי לקבל מיצחק את הברכות, ולכן חשב ותיכנן כל פרט כדי להביא לפיוס המיוחל, ברגע המבחן, אחר שכבר נקרא אל אביו לקבל את הברכות, בא אחיו הקטן “במרמה” ולוקח ממנו את הברכות. עשו לא יכול לסלוח על מעשה כזה, הוא גומר בדעתו : “יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”. דברי עשיו מגיעים לאזנה של רבקה שממהרת להבריחו מבאר שבע לחרן, עד שתשוב חמת אחיו, כדי לאלץ את יעקב לצאת היא משכנעת את יצחק שהגיע הזמן שיעקב ישא אשה, לצורך זה הוא צריך לצאת לחרן, אבל הסיבה העיקרית היתה הסכנה שחירפה מעל לראשו של יעקב,במצות אימו יעקב בורח מבאר שבע, כפי שאומר הושע הנביא (פרק יב פסו’ יג) : “ויברח יעקב שדה ארם”.

אומנם ידע יעקב אבינו כי הבריחה מעשיו אינה אלא פיתרון זמני בלבד, אומנם יש בה הצלת עצמו, אבל הדורות הבאים הם יהיו חשופים לסכנה של בניו של עשיו, אין ספק שעשיו יצוה לבניו לנקום מבניו של יעקב על גזילת הברכות, יעקב יודע שהוא חייב להביא לסגירה של מעגל האיבה הזה, לצורך זה הוא יוזם את פגישה עם עשיו, כדי להביא לפיוס בינו לבין עשיו לצמצם את השיאה הגדולה שיש לעשיו עליו, עכ”פ כלפי העולם בחוץ.

על אף שלאחר שנודע ליצחק שבא יעקב במרמה ולקח את הברכות, הוא הוסיף “גם ברוך יהיה”, הוא הסכים שאכן הברכות שייכות ליעקב [ראה מה שביארנו בזה בפרשת תולדות] מכל מקום בתורה כתוב לדורות שיעקב לקח את מה שהיה צריך להינתן לעשיו, שיעקב נטל את הברכות “במרמה”, בהסתמך על מה שמפורש בתורה, יכול עשיו לרדוף את בני יעקב עד עולם.

“ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות ותעמד בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות נכח פתח הבית”.                   (אסתר פרק ה פסוק א)   “חוס על עמך ולא תמסר בנוי דיעקב בידוי דהמן בר המדתא בר עדא בר בזנאי בר אפליטוס בר דיוסוס בר פרוס בר חמדן בר תליון בר אתניסומוס בר חרום בר חרסום בר שגר בר גנר בר פרמשתא בר ויזתא בר אגג בר סומקר בר עמלק בר אליפז בר עשו רשיעיא”.                                          (תרגום יב”ע)

 

 

 

 

 

 

 

 

אכן גם לאחר הפיוס בין יעקב לעשיו עדיין לא שככה אש השינאה אצל עשיו, הרבה דורות אחר כך, בדורם של מרדכי ואסתר עדיין נתנה שיאה זו את אותותיה.

 

בתרגום יונתן על מגילת אסתר מפורש שהשנאה העצומה שהיתה בליבו של המן הרשע לכלל ישראל, שינאה שבאה לידי ביטוי הגזירה של “להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים”. גם היא היתה תוצאה ישירה של לקיחת הברכות לעשיו, וז”ל התרגום על הפסוק במגילת אסתר (פרק ג פסו’ ו) : “ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי”. והוה חוך קדמוי לאושטא ידוי למקטול ית מרדכי בלחודוהי ארום חויאו ליה דמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן עשו אבא דאבוי דהמן ית בכורתא וית ברכתא ויהודאי אינון עמא דמרדכי ובעא המן לשיצאה ית כל יהודאי די בכל מלכות אחשורוש עמא דמרדכי”.

 

ידע יעקב אבינו שכל זמן שיצחק אביו חי אפשר לסיים את הפרשה הזו, גם אם לא את כולה את חלקה הגדול כדברי הזוהר הקדוש : “ידענא דעשו חייש ליה ליקרא דאבא, ולעלם לא ארגיז קמיה, והא ידענא הואיל ואבא קיים לא מסתפינא מניה, אבל השתא דאבא קאים בעינא לאתפייס עמיה מיד”.

 

[ראוי לציין שיעקב אבינו לא פחד מהמפגש עם עשיו, גם לא מאותם ארבע מאות איש שבאו עמו, כוחו של יעקב היה גדול לאין שיעור, צא ולמד ממה שספרה התורה בספר בראשית (פרק כט פסוק י) שכאשר הגיע יעקב לחרן, ראה כמה עדרי צאן רובצים אצל הבאר שאת פתחה כיסתה אבן גדולה, כדי להסירה היה צורך שיתאספו כל הרועים יחד ורק אז יכלו להורידה מעל פי הבאר, כשראה זאת יעקב ניגש והסיר את אבן מעל הבאר לבדו, אומר הרש”י שעשה כן יעקב ללא שום מאמץ אלא כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול, זאת ועוד כאשר עבר יעקב את מעבר יבוק אומרת התורה בראשית (פרק לב פסו’ כד) “ויעבר את אשר לו”, ברש”י מפרש שעשה יעקב אבינו עצמו כגשר שנוטל מכאן ומניח כאן, כך העביר יעקב לא רק את נשיו וילדיו את גם את מטלטליו וכל הבהמות שהיו לו, איזה כוח עצום היה צריך למבצע כזה, בחז”ל מובא שהיו ליעקב אבינו שישים ריבוא כלבים רועים שתפקידם היה לשמור על העדרים של הבהמות שהיו לו, מעתה צא וחשוב כמה בהמות היו לו, ואת כולם העביר יעקב לבדו מהגדה האחת של הנהר לגדה השניה, אין ספק שמדובר בכוח על אנושי, מה גם שהיו איתו גם ילדיו השבטים, אומנם היו הם ילדים רכים, אבל שניים מהם הלכו והרגו עיר שלמה על כל יושביה, אם כן ודאי יכל יעקב לגבור על עשיו ועל כל אותם שנלוו עמו אבל ידע שבזה לא תוסר העננה מעל גבי הדורות הבאים לכן רצה בכל מאודו להיפגש עם עשיו]

 

כמי שהכיר את עשו ואת חולשותיו, ידע יעקב שכאשר עשו עסוק בתאוותיו ובמילוי רצונותיו הוא כעיור ממש, כך היה כאשר הוא בא עייף מן השדה, כל חפצו היה רק את האדום אדום הזה, הוא הסכים להחליף את העבודה בבית המקדש בנזיד עדשים, יעקב שהכיר אהבתו הגדולה של אחיו לממון [בספר שערי אהרן פרשת וישלח מביא פירוש מהרוקח עה”ת [כת”י] שעשו קרא לבנו אליפז מלשון אלי-פז, שהממון היה האלוהות שלו] שלח לו כמות גדולה של בהמות, [חמש מאות וחמישים בהמות], הוא חילק אותם באופן כזה שישביעו את עינו של אותו רשע, את המלאכים ששלח עם המנחה הוא מצוה לדבר אל עשו בלשון כבוד “לאדוני לעשו”, מאידך להמעיט בכבודו לפני אחיו “עבדך יעקב” [בטכסיס זה נהג גם רבנו הקדוש כפי שמובא במד”ר בראשית (פרשה עה אות ה) אמר לרבי אפס כתוב חד אגרא מן שמי למרן מלכא אנטונינוס, קם וכתב מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס, נסבה וקרייה וקרעיה, אמר ליה כתוב מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס, אמר ליה רבי מפני מה אתה מבזה על כבודך אמר ליה מה אנא טב מן סבי לא כך אמר כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי” ע”כ].

 

שיטת הפעולה של יעקב אבינו עבדה בצורה מושלמת, כאשר נפגשו זה בזה, כאשר ראה עשיו את יעקב אומרת התורה : “וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו”.

אכן קרא הבלתי יאומן, אותו עשו שהיה שנשבע להרוג את יעקב, אותו עשיו רץ אל יעקב ומחבק אותו ונושק לו, כדברי חז”ל במדרש ברא”ר (פרשה עח אות ט) : “מלמד שנכמרו רחמיו באותה השעה ונשקו בכל לבו”, כפי שמסביר הספרנו זצ”ל “נהפך לבו כמו רגע בהכנעותיו של יעקב”.

 

[במדרש לקח טוב איתא : “אמר רב יונתן כל מי שרוצה לרצות מלך או שילטון ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם יניח פרשה זו [של המפגש בן יעקב לעשו] לפניו וילמד הימנה טכסיסי פיוסים ורצויים” ע”כ]

 

כל העולם ראה את עשו רץ אל יעקב ומחבק אותו, בכל מקום דובר אודות הסולחה והפיוס ההיסטורי בין שתי בניו של יצחק, העולם ראה בכך מעין השלמה של עשו עם העובדה שיעקב קיבל את הברכות, את התמונה הזו ביקש יעקב אבינו להנציח, וזאת כדי שלא יוכלו בני בניו של עשיו בדורות הבאים לבוא על בניו בטענה של גזילת הברכות, שכן כבר נתפייסו על כך יעקב ועשיו.

 

ברגע של התעשתות עשו מבין את טיבו של המפגש היזום, ואת השלכותיו העתידיות, הוא שוב נפל קרבן לתאבותיו, שוב היה זה יעקב אחיו שניצל את חולשותיו כדי לסחוט ממנו את מבוקשו, הוא מתמלא כעס נורא על יעקב אחיו בזוה”ק בראשית  מובא שאילו היה יודע עשו את מה שטומן לו יעקב במפגש, היה הורג את עצמו קודם לכן כדי שלא לפגוש את יעקב, עשו מבקש להרוג את יעקב כאן ועכשיו, כדברי רבי ינאי במדרש (פרשה עח אות ט) “למה נקוד עליו אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש וקהו שיניו של אותו רשע”.

אלו היו אבות העולם, הם לקחו על עצמם אחריות לדאוג לא רק להם אלא גם לדורות הבאים אחריהם, הם לא השאירו שום דבר שיכול לגרור אחריו סיבה ועילה לאומות העולם להתנכל לדורות הבאים, אף אם היה הדבר כרוך בסיכון עצמם ממש לא נמנעו מלעשות כן

 

 

 

 

פרשת וישלח

“שמא יגרום החטא”

בפרשה אנו קוראים על הפגישה הטעונה בין יעקב לעשיו, אחר לקיחת הברכות נשבע עשיו להרוג את יעקב, במצות רבקה אמו הוא נאלץ לברוח מבאר שבע לחרן אל בית לבן אחי אמו, (פרק כז פסו’ מג – מה) : “ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך, עד שוב אף אחיך ממך, ושכח את אשר עשית לו, ושלחתי ולקחתיך משם, למה אשכל גם שניכם יום אחד”. אכן יעקב נושא את רגליו ובורח לחרן, כדברי הנביא הושע (פרק יב פסו’ יג) : “ויברח יעקב שדה ארם”.

אחר עשרים שנה לא פשוטות במחיצת דודו המפורסם ברשעותו, שוב נאלץ יעקב לברוח גם משם, כדברי התורה (פרק לא פסו’ כ – ) : “ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי ברח הוא, ויברח הוא וכל אשר לו ויקום ויעבר את הנהר וישם את פניו הר הגלעד”.

בדרכו לבאר שבע שולח יעקב מלאכים אל עשיו אחיו לבשר לו על בואו : “להגיד לאדוני”, הוא מצוה את המלאכים לומר לעשיו שפניו לשלום : “למצא חן בעיניך”. המלאכים חוזרים מהפגישה עם עשיו ומספרים ליעקב : “באנו אל אחיך”. באנו אליו בגישה של אחווה, בנימה של פיוס, אומנם אותו שאתה קורא לו אחי, הוא נוהג עמך כעשיו, הוא עודנו בשנאתו : “וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו”. בתרגום יונתן בן עוזיאל (פרק לב פסוק ז) מובא שאותם ארבע מאות איש שבאו עם עשיו היו רק השרי חיילות, וכן מפורש בפסיקתא זוטרתא פרשת וישלח : “מה הוא עשוי על ארבע מאות איש, כך כל אחד ואחד מהם עשוי על ד’ מאות איש”.

אילו היו שואלים אותנו איך לדעתנו הגיב יעקב לאחר ששמע את דברי המלאכים, כאשר נודע לו שגם אחר עשרים שנה מאז לקיחת הברכות, עדיין מפעפעת בעשיו אחיו שנאה התהומית כלפיו כמו ביום שעזב את בית אביו, שנאה שמוליכה אותו כעת יחד עם ארבע מאות אנשי מלחמה כדי לפגוע ביעקב, איך הרגיש עם זה יעקב אבינו ?

לבטח היינו אומרים שיעקב אבינו כלל לא חשש ולא פחד ממה ששמע, הבטחה מפורשת ניתנה לו מאת הי”ת בהר המוריה (פרק כח פסו’ טו) : “והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך”, גם ביציאתו מבית לבן הבטיחו הי”ת בשנית (פרק לא פסוק ג) : “שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך”, מסביר הספורנו שהבטיחו בזה שלא יקרה לו היזק בדרך.

אכן בתורה הקדושה מפורש (פרק לב פסו’ ח) שלמרות ההבטחות המפורשות שקיבל יעקב אבינו, בכל זאת הדברים ששמע מהמלאכים עשו עליו רושם חזק, הם גרמו לו לירא ולפחד מאד : “ויירא יעקב מאד ויצר לו”.

במסכת  ברכות (ד.) עומד רבי יעקב בר אידי על השאלה מדוע פחד יעקב אבינו ממה ששמע, הרי הקדוש ברוך הוא הבטיח לו במפורש שהוא יהיה עמו כדי לשמרו, הייתכן שיעקב לא סמך ולא בטח בהבטחת הי”ת שישמור עליו מכל רע ?

על כך עונה רבי יעקב בר אידי שחששו של יעקב היה “שמא יגרום החטא”. שמא נכשל חס ושלום באיזה חטא לאחר שקיבל את ההבטחות, וזה יגרום לכך שאלה לא יתקיימו בו : “קטנתי מכל החסדים ומכל האמת”, אומר יעקב אבינו בתפילתו לפני הקב”ה, מסביר הרש”י הקדוש שאמר יעקב אבינו : “לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להימסר ביד עשו”.

פלאי פלאות !

במי מדובר ?

ביעקב אבינו ! בבחיר האבות : “כי יעקב בחר לו יה”.

הוא ירא ומפחד מאד.

ממה?

מכוחו של עשיו ?

מצבא הגדול שהביא עמו ?

ודאי שלא !

יעקב שנלחם וניצח את שרו של עשיו, ודאי היה בכוחו לנצח את עשיו עצמו.

פיזית היה יעקב אבינו גיבור לא פחות מעשיו, בפרשת ויצא מסופר שבהגיעו לחרן הרים יעקב את האבן הגדולה מעל פי הבאר כמי שמעביר פקק מעל גבי הצלוחית, סיפור זה נכתב בתורה אומרים חז”ל כדי ללמד על כוחו הגדול של יעקב.

לפני הפגישה עם עשיו חילק יעקב אבינו את אנשי ביתו לשני מחנות : “ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות” הטעם לכך אומרת התורה שאמר יעקב : “אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה” ברש”י מפרש “על כרחו כי אלחם עמו”. בספר חידושי הגרי”ז (סימן נח) כותב שמכאן מוכח שידע יעקב בעצמו שכוחו גדול כדי להילחם עם עשו עיי”ש.

פחדו של יעקב אבינו היה “שמא יגרום החטא”, שמא הוא נכשל חס ושלום באיזה חטא, חטא שבשבילו הפסיד את קיום ההבטחות של : “ושמרתיך בכל אשר תלך”, של : “ואהיה עמך”. ושוב לא יעמוד לו כוחו הגדול לנצח את עשיו אחיו.

וכל זה מחמת חטא אחד, “שמא יגרום החטא” !

גם זה לא ודאי אלא “שמא”.

בפירוש האבן עזרא לספר בראשית (פרק לב פסוק ט) כותב שחששו של יעקב עליו השלום לא היה שמא נכשל חס ושלום בעשיית חטא ממש, הלא בפגישה עם עשיו אחיו העיד יעקב על עצמו “עם לבן גרתי ותרי”ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים”, חששו של יעקב היה שמא נכשל חס ושלום במחשבת חטא, ז”ל שם : “ידענו כי כל עון קטן וגדול כנגד העושה, ע”כ העון הקל לגדול יקרא גדול. ויעקב פחד שמא חטא או שגג במחשבתו, ובעבור זה לא יהיה השם עמו” עכ”ל.

בספר אור יהל פרשת וישלח כותב הגה”צ רבי לייב חסמן זצ”ל שהסיבה שאנו כל כך רחוקים מדרגתו של יעקב אבינו ביראה מן החטא היא, משום שאין לנו שום מושג מהו חטא, מה הפגם הגדול שהוא פועל בכל העולמות, דרך בני אדם לפחד רק מדברים מוחשיים, מעולם לא ראינו אדם מפחד בגלל חטא שעשה.

לא כן יעקב אבינו ! מי דמותו חקוקה בכיסא הכבוד, הוא הבין וידע מהו כוחו חטא, איזה פגם עצום יכול להיגרם מחטא אחד, ולא רק מחטא ממש אלא אפילו ממחשבת חטא, לכן חשש ופחד שמא גרם לבטל את כל ההבטחות הטובות שהבטיח לו הקב”ה.

במסכת סנהדרין (קא.) מספר רבה בר בר חנה “כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. רבי אליעזר שחוליו הוכבד מאד אמר להם חימה עזה יש בעולם, התחילו התלמידים בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו למה אתה משחק ? אמר להן : וכי מפני מה אתם בוכים ? אמרו לו : אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה ? אמר להן : לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה את רבי שאין יינו מחמיץ, ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש, ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו בחייו, ועכשיו שאני רואה את רבי בצער אני שמח, הרי זה ראיה שהוא לא קיבל את כל שכרו בעולם הזה, אלא שכרו שמור לו לעולם הבא.

רבי אליעזר ששמע את דברי תלמידו רבי עקיבא, בשארית כוחותיו שאל את רבי עקיבא ! היאך אתה אומר שאני סובל מחמת עוונותי ? כלום חיסרתי מן התורה כולה ?

תשובתו של רבי עקיבא היתה מפתיעה : “לימדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” [ובמסכת שבת (נה.) אומר רב אמי שאין יסורין בלא עון דכתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם].

על מי מדובר ?

על רבי אליעזר הגדול !

זה שכינוהו תלמידיו גדולי התנאים “ספר תורה”, זה שהעיד על עצמו שלא חיסר כלום מן התורה כולה, זה שהעיד על עצמו במסכת סוכה (כח.) שמימיו לא הקדימו אדם בבית המדרש ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, שלא שח שיחת חולין מימיו, ואמרו עליו במסכת אבות (פרק ב משנה ח) שאם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם, שבשעת מיטתו נטל את שתי זרועותיו והניחן על לבו אמר: אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין. שר’ יהושע היה מנשק את האבן שעליה יושב רבי אליעזר ומלמד תורה, ואמר האבן הזאת דומה להר סיני וזה שיושב עליה דומה לארון ברית.

עליו חשש תלמידו הגדול רבי עקיבא שמא אכל את כל עולמו בחייו, שמא לא נשאר לו שכר לעולם הבא !

וזאת למה ?

“כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”.

“תסמרנה שערות ראש, ויזדעזע וימס לב מבין בפחד פחדים מכל זה, מהו חטא ועד היכן הוא מגיע” כותב רבי לייב זצ”ל, עד כמה חששו גדולי התנאים הקדושים, שעליהם אמרו במסכת עבודה זרה (י:) : “ידענא זוטי דאית בכו מחיה מתים”, מכל פגם של חטא ואפילו ממחשבת חטא.

כזה היה יעקב אבינו עליו השלום, עם כל גדלותו הנוראה [בתרגום יונתן בן עוזיאל (פרק כח פסו’ יב) מובא ששני המלאכים שהלכו לסדום וגורשו ממחיצותיהם, בגלל שגילו סודות של אדון עולם, ביום ההוא שחלם יעקב אבינו את חלום הסולם עלו אותם מלאכים לשמי מרום, והיו עונים ואומרים למלאכים במרום, אתם רואים יעקב החסיד שדיוקנו קבוע בכיסא הכבוד שהייתם מתאווים לראות אותו, והיו המלאכים הקדושים יורדים להסתכל בו. [וביאר הגאון הגדול רבי יעקב חיים סופר שליט”א שכל זמן שהיה יעקב אבינו ער והיה עוסק בתורה לא היו המלאכים יכולים להביט בו מרוב הקדושה הנוראה שהיתה סביבו, כי הם פחדו להישרף כמו שמספרת הגמ’ על גדול תלמידיו של הלל רבי יהונתן בן עוזיאל, שכאשר היה לומד תורה כל עוף שהיה פורח מעליו היה נשרף, וכתבו התוס’ ד”ה כל שהדברים שמחים כנתינתם בסיני שנתנה תורה באש, וכענין זה מצינו במדרש בעובדא דרבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובין בסעודה וליהטה האש סביבם, וכבר כתב הרב חובות הלבבות בשער הכניעה (פרק ה) שאם כך אמרו על התנאים אין ספק, שמעלת הנביאים היא למעלה מזה, על אחת כמה וכמה היה הדבר כן בזמן שהיה לומד יעקב אבינו תורה, לכן אפילו המלאכים לא היו יכולים להביט בו, וביאר שם שמה שאמרו כל עוף שהיה פורח באויר היה נשרף כל בא לרבות גם את המלאכים שעליהם נאמר בספר קהלת (פרק י פסו’ כ) : “כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפיים כנפים יגיד דבר”], למרות הדרגה הגבוהה של יעקב אבינו ואולי בגללה היה ירא מאוד שמא יגרום החטא.

אחד מחמשת התלמידים שהיו לרבן יוחנן בן זכאי היה ר’ שמעון בן נתנאל, במסכת אבות (פרק ב משנה ח) מובא שרבן יוחנן בן זכאי היה מונה את השבח והמעלה של כל אחד מתלמידיו, את ר’ שמעון בן נתנאל שיבח רבן יוחנן בן זכאי שהוא “ירא חטא”.

בפירוש רבינו יונה שם כותב הרב זצ”ל לפרש שהיה רבי שמעון בן נתנאל נוהג לעשות סייגים וגדרים כדי להרחיק את עצמו מן העבירות, ובפירוש רבי עובדיה מברטנורא כותב שלכן היה נזהר גם בדברים המותרים, ובפירוש הרשב”ץ שם מוסיף שהיה נזהר רבי שמעון בן נתנאל שלא יכשל אפילו באונס.

וכבר עמדו על השאלה מה השבח בזה שהיה רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא, הלא במסכת אבות שם (פרק ב משנה ה) אומר הלל הזקן “אין בור ירא חטא”, משמע שכדי להיות ירא חטא אין צריך להיות בדרגתו של רבי שמעון בן נתנאל, די בכך שהאדם אינו בור ?

אכן בדברי רבותינו מבואר שישנם דרגות במושג “ירא חטא”, יש יראה שנקראת “יראת העונש”, הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת (פרק כד) כותב שיראה זו הנקראת “יראת העונש”, היא כפשוטה שאדם ירא מעבור את פי ה’ אלוהיו מפני העונשים אשר לעבירות, אם לגוף, ואם לנפש.

יראה זו כותב הרמח”ל זצ”ל אינה נובעת מאהבת ה’ אלא מאהבת האדם את עצמו, מכך שהוא יירא לנפשו, ואין דבר שירחיק אותו מעשות דבר אחד יותר מן היראה שלא תבואהו בו איזה רעה.

הרמח”ל זצ”ל כותב שיראה זו ראויה לעמי הארץ, ולנשים אשר דעתן קלה, אך אינה יראת החכמים ואנשי הדעת. [מקור הדברים הוא ברמב”ם הלכות תשובה (פרק י הלכה א) שם כותב הרמב”ם : “אל יאמר אדם אפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא … שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה’ על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים …” עכ”ל].

גם מעמי הארץ נדרשת דרגה מינימלית של יראת חטא, לפחות יראת העונש, במסכת בבא קמא (עט:) איתא ששאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול, עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת. גם אדם שפל כמו גנב נתבע על כך שלא היה לו יראה מהי”ת, לפחות פחד ויראת העונש.

[אף שבמסכת ברכות (כח:) מובא שלפני פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי הוא בירך את תלמידיו “יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם”, ואם ראה רבן יוחנן בן זכאי לברכם על דבר זה סימן שאינו דבר של מה בכך, אם כן איך אפשר לתבוע השגה זו מאדם שפל כמו גנב וצ”ע]

אכן יש דרגה נוספת של יראה שהיא נקראת “יראת הרוממות”, עניינה כותב הרמח”ל זצ”ל שם : “שהאדם ירחק מן החטאים, ולא יעשה מפני כבודו הגדול יתברך שמו, כי איך יקל, או איך יערב לבו של בשר ודם שפל ונמאס לעשות דבר נגד רצונו של הבורא יתברך ויתעלה שמו … שיהיה האדם ירא ודואג תמיד על מעשיו, פן נתערב בם איזה שמץ חטא, או פן יהיה שם איזה דבר קטן או גדול שאינו לפי גודל כבודו יתברך ורוממות שמו”.

[המבי”ט זצ”ל בספר בית אלוקים שער התשובה (פרק א) כותב : “כי זו היא מעלת הירא חטא, שהוא נזהר שלא יבא לידי חטא בשוגג מיראת החטא … ולכך בדבר שיש בו חשש שמא יהא בו חטא, אינו נוגע בו עד שיתברר שהוא היתר גמור, כי האל יתברך ציוונו בתורה מצות עשה ומצות לא תעשה, לצוותנו על מה שנעשה ולהזהירנו ממה שנבדל ממנו, ומה שאינו מהמצות ומהעבירות הוא רשות, אם נרצה לעשותו הרשות בידינו, אלא שצריך שיהיה ברור וידוע שאינו מן העבירות, כי כמו שהמצוה והעבירות הן ידועות, כך מה שהוא רשות לעשותו צריך שיהיה ברור שהוא מחלק שהוא רשות, שאם אינו ברור אפשר שהוא מהעבירות, ואין לו רשות לעשות שום פועל עד שידע בודאי שהוא רשות לעשותו, שאינו מהדברים האסורים מן התורה”].

הרמח”ל במסילת ישרים שם כותב : “זאת היראה [יראת הרוממות] “אינה כל כך קלה להשיג אותה, כי לא תולד אלא מתוך ידיעה והשכלה להתבונן על רוממותו יתברך, ועל פחיתותו של האדם”.

אכן במסכת עבודה זרה (כ:) איתא מכאן אמר רבי פינחס בן יאיר: “תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקדש, רוח הקדש מביאה לידי תחית המתים”. וכותב על כך הרמח”ל זצ”ל במסילת ישרים (פרק כד) הנה ראותנו המידה הזאת נמנית אחר כל המידות הטובות אשר זכרנו עד הנה, די לנו להעירנו על ענינה שראוי שיהיה ודאי ענין נכבד ועיקרי מאד, וקשה להשיג אותו, שכבר לא יוכל להגיע אליו, אלא מי שכבר השיג כל המידות שקדם זכרם.

התנא הקדוש רבי שמעון בן נתנאל, מעלתו ושבחו היו בכך שהוא היה ירא לא מן העונש אלא מן החטא עצמו, ולא רק מחמת הפגם שנעשה בנפש על ידי החטא, אלא גם ואולי בעיקר מחמת רצונו לעשות את רצון הי”ת ולא לפגוע חס ושלום בכבודו.

כזה היה יעקב אבינו, חששו מן החטא לא רק מחמת העונש המגיע למי שעובר על רצון המלך, יראתו מן החטא היתה יראת הרוממות, פחדו היה מהתוצאות וההשלכות של החטא, מהפגם שנעשה באדם על ידי החטא, כדברי הרש”י : “לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא”.

בברייתא של רבי פנחס בן יאיר נאמר : “ענוה מביאה לידי יראת חטא”, כדי להגיע ליראת הרוממות צריך להשתלם קודם במידת הענוה, כידוע שיעקב אבינו ע”ה היה מוכתר במידת הענוה והיה שפל בעיניו כמו שאמר : “קטונתי מכל החסדים ומכל האמת”. וכן נאמר בספר עמוס (פרק ז פסו’ ה) : “יעקב כי קטן הוא”. [עי’ בספר פרי צדיק בראשית בדרוש לחנוכה אות ב’ ד”ה וזדים] וכן פירש הרד”ק בספר ירמיהו (פרק מט פסו’ טו) שפירוש קטן הוא שפל ונבזה כמו קטונתי מכל החסדים עי”ש, ועי’ בטור או”ח (סי’ תיז) בשם אחיו שחג סוכות הוא כנגד יעקב אבינו דכתיב ולמקנהו עשה סוכות …” ואכן חג הסוכות ענינו הוא ביטול היש מתייחס ליעקב אבינו שהיה שלם במידת הענוה. [במסכת שבת (לא:) איתא רבי סימון ורבי אלעזר הוו יתבי, חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא. אמר ליה חד לחבריה: ניקו מקמיה, דגבר דחיל חטאין הוא, ובמגלה עמוקות ואתחנן (אופן קצב) שבדברי עשו ליעקב : “יש לי רב אחי”, שרמז לו על רב אחא בר יעקב שהיה ניצוץ נשמתו של יעקב אבינו, ולכן נקרא בר יעקב, וממנו קיבל את בכוח להכניע את אותו מזיק שהיה בבית המדרש של אבי שהיה בעל שבעה ראשים, ובכל כריעה שכרע לפניו נפל ראש אחד, כמו שעשה יעקב אבינו לעשיו כאשר נפגש איתו, שהשתחוה לפניו שבע פעמים עד גשתו עד אחיו, ולכן היה גם דחיל חטאין כמו יעקב אבינו].

מסופר על אדם שהגיע אל רבו ותינה בפניו, רבי קדוש, זו כבר השנה העשירית שאני נשוי ועדיין לא זכינו אני ואשתי להיפקד בזרע של קיימא, אני מבקש שהרב יבטיח לי שנזכה השנה לחבוק בן זכר, נחמו הרבי בדברים תוך כדי שהוא מצרף הבטחה מפורשת, השנה בעזרת ה’ תזכו לבן זכר, שמח וטוב לב יצא אותו אדם מאת הרב, אץ לביתו לבשר לאשתו כי ישועתם קרובה לבוא, והשנה בעזרת ה’ יתברך יזכו לחבוק בן זכר, ככל שנקפו החודשים גדלה צפייתם שעוד מעט ותתגשם ברכת הרב, אך לצערם הרב עברו חלפו שתים עשר חודשים ועדיין לא זכו לבן, חזר אותו אדם אל הרב וטענה בפיו, הן לפני שנה הבטיחני הרב מפורשת שהשנה אזכה לבן זכר, אז יתכן ששנה עברה ולא זכיתי עדיין לבן זכר ?

השיב לו הרבי, אומנם נכון שהבטחתי אבל בכל זאת אני לא הקב”ה, אבל גם אתה, האם טוב אתה יותר מיעקב אבינו, גם יעקב קיבל הבטחות מפורשת שהוא יהיה שמור ומוגן לא מהרבי אלא מהי”ת, ובכל זאת אומרת התורה שכאשר נפגש יעקב עם עשיו אחיו : “וירא יעקב מאד וייצר לו”, ולמה ? כי חשש יעקב יגרום החטא, שמא נכשל באיזה חטא שבגללו שוב אינו ראוי עוד לקיום ההבטחות, האם אתה פנה הרבי אל אותו אדם, האם אין לך אפילו חשש שמא גרם החטא ? !

הרבה פעמים מתנהגים גם אנו כאותו אדם בדיוק, כאשר אנו נתקלים בקושי מסוים אנו תמהים על מה ולמה זה קרה ? אף אחד מאיתנו אינו מעלה על הדעת שמא הוא צריך לפשפש במעשיו מה הסיבה שגרמה לכך, כדברי הפסוק בספר משלי (פרק יט פסו’ ג) : “אולת אדם תסלף דרכו על ה’ יזעף לבו”, רש”י במסכת תענית (ט.) מסביר שכשאדם חוטא ומסלף דרכו כשבאין עליו פגעים, במקום לפשפש במעשיו ולעשות תשובה : “השם יזעף לבו”, הוא כועס ואומר מפני מה אירע לי פגע זה, ובספר נחלת יעקב פרשת מקץ (פרק מב פסו’ כח) מסביר רבי יעקב מליסא זצ”ל שהוא שואל כך מחמת שבדעתו הוא לא חטא כלל עיי”ש.

יעקב אבינו לימד אותנו שלא רק שכאשר מתרגשים ובאים על האדם שעות קשות עליו לתלות את סיבת הדבר בו, שהרי לא חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא, עוד למדנו מיעקב אבינו את המושג של “יראת חטא”, להיזהר ולירא כל העת שמא נכשלנו באיזה החטא חס ושלום.

 

 

 

 

פרשת וישלח

עיקר האחיזה של היצר הרע היא באדם

 היא בעבירות הקלות שאדם דש בעקביו

 

“ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר, וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו, ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם  ברכתני, ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב, ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אתו שם, ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צלע על  ירכו”.                                                                                  (בראשית פרק לב פסו’ כה – כט)

 

ברש”י מביא בשם רבותינו ז”ל שאותו האיש שנלחם עם יעקב הוא שרו של עשו, והוא מדברי המדרש תנחומא פרשת וישלח שהיה זה סמאל שרו של עשו שביקש להרג,את יעקב, וכעי”ז מובא גם בזוהר הקדוש פרשת וישלח : “וההוא מלאך שרו של עשו היה ואיהו סמאל”.

והנה ידועים דברי ריש לקיש במסכת בבא בתרא (טז.) שהשטן הוא יצר הרע והוא מלאך המות, לפי זה יוצא שהמלחמה של יעקב אבינו עם שרו של עשיו היתה מלחמה עם היצר הרע, כיון שכן עלינו להתבונן היטב שפרשה זו ממנה נלמד גם אנו איך להינצל מליפול ברשת היצר הרע.

במסכת חולין (צא.) לומד רבי יהושע בן לוי ממה שהשתמשה התורה בלשון מאבק ולא בלשון מלחמה שבמלחמם שהעלו אבק עד כיסא הכבוד, וכן הוא בזוהר פרשת וישלח : “מלמד דסליקו אבק ברגליהון עד כורסי יקרא” עיי”ש.

ודברי חז”ל צריכים ביאור, שכן זה ודאי שאין הכוונה בדבריהם לאבק ממש, שהרי כיסא הכבוד הוא מקום רוחני ואין שייך שם אחיזה למושגים גשמיים כמו אבק אם כן צריך להבין כוונתם בזה ?

בספר מגלה עמוקות כותב רבי נתן שפירא זצ”ל מבאר [כך מבאר גם בספר פנים יפות בפרשתנו] על פי מה שידוע שעיקר האחיזה של היצר הרע באדם מתחילה באותם עבירות הקלות שהם בחינת אבק, עבירות אלה מכונים בדברי חז”ל דברים שאדם דש בעקביו, על ידי דישת העקב בקרקע היא מעלה אבק, האבק הינו דבר זניח וחסר חשיבות, כך יש מצות שאצל האדם הם נחשבות קלות, דבר זה מתבטא בכך שהוא אינו מקפיד על קיומן באופן מהודר במקרה הטוב, או שהוא מזלזל בהן במקרה הגרוע, אז נפתח הפתח ליצר הרע להיכנס אליו ולשלוט בו, משם לא ארוכה הדרך עד שיהיה נכשל גם בחמורות שבעבירות.

כך נאמר בתורה ביחס לאיבה שבין הנחש לאדם, שהוא הנחש ישופך ראש, מטרתו להכשילך בעבירות החמורות שהם בחינת ראש, ואם רצונך להינצל ממנו אזי מוטל עליך לקיים, ואתה תשופנו עקב, עליך להיות זהיר באותם מצות קלות שדרך האדם לדוש בעקביו, אותם המכונות אבק.

בתוספתא מסכת עבודה זרה (פרק א הלכה י) איתא : “ארבע אבקאות הן, אבק ריבית, אבק שביעית, אבק עבודה זרה, ואבק לשון הרע”. [אבק לשון הרע, כגון המרבה לספר בשבחו של חברו, שמתוך ריבוי השבחים עלולים השומעים להזכיר גם את גנותו, וכן האומר לחברו “איני רוצה לספר לך מה אירע ומה היה עם פלוני”, עובר באיסור אבק לשון הרע. למרות שלא סיפר הלה דבר בגנות חברו, אף על פי כן משתמעת מדבריו גנותו של אותו פלוני. אבק עבודה זרה כולל איסור נשיאה ונתינה עם העובדי כוכבים בזמן חגיהם, שגורם להם להודות לאלילם על רווחיהם, וכתוב : “ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך”, ודרשו חז”ל: אל תגרום ששם האליל יהא נשמע על ידי אחרים. אבק ריבית היא פעולה שמותרת מן התורה שאין איסור ריבית אלא בהלוואה ואם היתה קציצת הריבית בשעת מתן ההלוואה, אבל חכמים אסרו לקחת גם ריבית שלא נקצצה מראש, וכן ריבית במקח וממכר, אבק שביעית כולל איסור לסחור בפירות שביעית שאף שאסור מהתורה אבל אינו עיקר איסור שביעית כמו עבודת הקרקע]. כל אלו נראים בעיני האדם שאיסורים קלים ואינו מקפיד עליהם הקפדה גמורה ודווקא בהם מוצא היצר הרע את הפתח להיות לו אחיזה באדם.

יסוד זה שתחילת שליטת היצר הרע באדם מתחילה במצות הקלות, מפורש בדברי רבי יוחנן בן נורי במסכת שבת (קה:) שאומנתו של יצר הרע היא, שהיום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד, אף פעם היצר לא מנסה להכשיל את האדם בדברים הגדולים תחילה, אם יבוא היצר הרע לפתות את האדם לעבוד עבודה זרה תחילה, יתקל בסירוב מוחלט, לכן הוא מתחיל בדברים פעוטים שהאדם אינו שם לב להיזהר בהם, אט אט הוא מכשילו בדברים יותר גדולים עד שמכשילו בעבודה זרה.

כדוגמא לזה מביא רבי יוחנן בן נורי בגמרא שם, המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו, כל אלו מעשים שאינם ראויים אבל אין בהם איסור, ובכל זאת ההתייחסות למעשים אלו היא : “יהא בעיניך כעובד עבודה זרה”, כלומר שמעשים אלו גם אם אינם גוף העבירה, אבל הם מהווים פתח, פתח שדרכו יבוא אותו אדם להיכשל גם בעבודה זרה, כדברי הרש”י שם “שמלמד ומרגיל את יצרו לבא עליו”.

לכן אומר התנא הקדוש בן עזאי במסכת אבות (פרק ד משנה ב) שצריך האדם לברוח מן העבירה, כל עבירה אפילו הקלה ביותר, גם ממנה צריך האדם לברוח כבורח מפני אש, והטעם הוא שעבירה גוררת עבירה, אותה עבירה קלה שלא נתן דעתו עליה להיזהר בה כל כך, היא תגרור אחריה עבירה חמורה יותר, סוף דבר שיפול האדם בחמורות שעבירות.

כך כותב רבנו האור החיים בפירושו לספר ויקרא (פרק כו פסו’ יא) : “ותמצא שכל נפש החוטאת בעולם, אינה פועלת הרע בתחילתה, עד שתקדים בחטא קל מקלי הקלות” עכ”ל.

בספר אהלי שם להגה”צ אב”ד דק”ק זאלאשיץ הי”ד כתב שענין זה רמוז בדברי הי”ת למשה “לך אל העם וקדשתם היום ומחר”, רצונו לומר שילמד לישראל לקדש לא רק את המצות החמורות, אלא גם היום ומחר, רמז לעבירות הקלות שהיצר מכשיל בהם את האדם היום אומר לו כך ומחר אומר לו כך, גם אותם צריך לקדש ולשמור בשמירה מעולה כמו את המצות החמורות עכד”ק

כל הלילה ניסה שרו של עשיו למצוא אצל יעקב אבינו איזה שהוא זלזול במצוה קלה ולא מצא, יעקב הכיר את עשיו אחיו עוד מזמן שהותם ברחם אימם, לכן מיד ביוצאו מרחם אמו אחז יעקב בעקב עשיו, הוא ידע שעיקר העבודה של עשיו היא להכשיל אותו בעבירות שאדם דש בעקב, לכן ניזהר יעקב אבינו בכל מצות התורה בלי יוצא מן הכלל, כמו ששלח לומר לעשיו אחיו : “כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי”. ומביא הרש”י בשם חז”ל : ותרי”ג מצות שמרתי. אמר לו שאין לך שום אחיזה לקטרג עליי לפני כיסא הכבוד, וזהו שכתוב : “וירא כי לא יכל לו”, שרו של עשיו לא הצליח לעורר שום קטרוג על יעקב עצמו, שזהו שאמרו חז”ל הובא ברש”י הקדוש, שחזר יעקב אבינו על פכים קטנים, [בספר אמרי נועם לחג סוכות [יום ג אות ד] מובא ש”פכים קטנים” בגימט’ שטן, ידע יעקב שהשטן מבקש לתופסו בפכים הקטנים, הם המצות הקלות, לכן עשה חשבון נפש בעצמו לבדוק אם לא נכשל בהם חס ושלום.

משראה שרו של עשיו שהוא אינו יכול לו, שהוא אינו מצליח למצוא שום דבר לקטרג על יעקב אבינו, אז הוא נגע בכף ירכו, הוא ביקש לפגוע ביוצאי ירכו של יעקב, להכשילם בדברים הקלים כדי להפילם בסוף גם בעבירות החמורות, כדי שיוכל לעלות לקטרג עליהם לפני כיסא הכבוד.

ואיך באמת הצליח יעקב אבינו להישמר מליפול אפילו בדברים הקלים, התשובה היא, משום שהיה יעקב אבינו איש תם ויושב אוהלים, התורה שלמד והגה בה היא זו שהגינה עליו, כדברי הגמרא במסכת קידושין (ל:) כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים, [בספר מסילת ישרים (פרק ה) כותב הרמח”ל זצ”ל והנה פשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב להינצל זולתה, אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו, כן כותב מרן החפץ חיים בספר נדחי ישראל (פרק י) ובלא זה [לימוד התורה] בודאי אין שום עצה כלל לעמוד נגד היצה”ר הבוער בקרבו ועומד ומצפה בכל מיני ערמומיות על האדם להחטיאו ולהביאו לדרכי מות וכמו שאחז”ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק וגו’ כי מי יודע יותר את כחו של היצה”ר מהבורא יתב’ שהוא יצרו ובראו והוא אמר לנו שאין לנו תרופה אחרת להנצל ממנו בלתי בלימוד התורה וכנ”ל, והיא עיקר חיי הנפש כמו], וכיוצא בזה כותב גם הגר”ח מוולאזין זצ”ל בספר נפש החיים (שער ד פרק לב) כי אין תרופה ותקנה אחרת בעולם כלל להנצל מרשת יצרו אשר פורש לרגליו תמיד ללכדו ולהפילו עד שאול תחתית להמיתו מיתת עולם ח”ו. אלא ע”י העסק בתו”הק ועי’ עוד בספר קובץ מאמרים מאמר מעשה אבות סימן לבנים כותב הגרא”ו וסרמן זצ”ל שלכן שרו של עשיו עשה מלחמה רק עם יעקב אבינו ולא עם אברהם ויצחק משום שהאבות היו כנגד ג’ עמודים שעליהם עומד העולם תורה עבודה וגמילות חסדים, אברהם היתה מידתו חסד “חסד לאברהם”, יצחק הוא כנגד העבודה שהיא התפילה, [עי’ מסכת ברכות (כו:) אמר ר’ יהושע בן לוי תפילות כנגד תמידין תיקנום], ויעקב הוא כנגד עמוד התורה שהיה איש תם יושב אהלים, לכן דוקא עם יעקב בא שרו של עשיו לעשות מלחמה, כי הוא התבלין ליצר הרע עיי”ש

במסכת אבות (פרק א משנה ד) אומר יוסי בן יועזר “והוי מתאבק בעפר רגליהם”, ופירש הרע”ב שתשב לרגליהם על הארץ שכך היה מנהגם שהרב יושב על הספסל והתלמידים יושבים לרגליו על גבי הקרקע, הטעם שנקט התנא לשון “מתאבק”, יש לומר על פי המסופר במסכת כתובות (קו.) על רב הונא שהיה ראש ישיבה בבבל והיו לו שמונה מאות תלמידים, מחמת ריבוי התלמידים הוצרך רב הונא להשתמש בשלוש עשרה מתרגמים שהיו מתחלקים למסור את השיעור לקבוצות קבוצות, במשך השיעור היו יושבים התלמידים על הרצפה על בגדיהם ולאחר שקמו מן השיעור היו מנערים את בגדיהם מהאבק שדבק בהם, ענן ענק של אבק היה עולה והיה נראה אפילו בארץ ישראל ע”כ.

דרך העבודה של מלכות יון להתחיל בעבירות הקלות

בדרך כלל נקראת פרשת וישלח סמוך לחג החנוכה, כל מגמתם של היונים הרשעים היתה להעביר את עם ישראל על דתם, להעבירם מלשמור את חוקי התורה לגמרי, עד לעבודה זרה ממש, כך ציוו לישראל “כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל”.

בספר שם משמואל פרשת במדבר (תרעו) כותב הרב זצ”ל שד’ כחות הטומאה שהם שרף נחש עקרב וצימאון, הם כנגד ד’ מלכיות, בבל שרשה שרף, מדי עקרב, יון נחש, אדום צימאון עיי”ש, ועוד כותב שם הרב זצ”ל שד’ כוחות הטומאה אלה הם לעומת קדושת שלשת האבות ודוד המלך עליו השלום, עקרב לעומת אברהם, שרף לעומת יצחק, נחש לעומת יעקב, וצמאון נגד דוד המע”ה שאמר צמאה לך נפשי וגו’, עיי”ש.

יון הרשעה היא כנגד הנחש שהוא היצר הרע כמובא בתיקוני הזוהר [תיקונא קדמאה] : “דאיהו יצר הרע, ואיהו נחש הוא סמא”ל הוא עמלק הוא פלשתי”. כמו היצר הרע שדרכו להכשיל את האדם בדברים הקטנים תחילה ומשם עולה ומטפס עד לדברים החמורים, כך הקליפה הנקראת יון, עיקר כוחה הוא בהפלתם של כלל ישראל בדברים הקלים ומשם להביאם לידי כישלון גם בדברים החמורים, וזה נרמז בשם יון, שהאות יו”ד היא קטנה מאד, אחריה באה האות וא”ו שהיא בנונית, ובסוף האות ן’ שהיא גדולה מאוד, מהנקודה הקטנה של היו”ד, מתדרדר האדם עד לעבודה זרה, עד לן’ שערי טומאה.

בזוהר חדש בראשית מובא שד’ הגליות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד האבות, מהגלות הראשונה שהיא גלות בבל, נגאלו בזכות אברהם אבינו עליו השלום, מהגלות השניה שהיא גלות מדי, נגאלו בזכות יצחק אבינו עליו השלום, ומהגלות השלישית שהיא גלות יון נגאלו בזכות יעקב, והגאולה האחרונה מגלות אדום תהיה בזכות משה רבנו עליו השלום.

כפי אשר ביארנו הדרך להינצל מהקליפה הנקראת יון, זו המבקשת להכשיל אותנו תחילה בעבירות הקלות, היא רק באמצעות לימוד התורה הקדושה שהיא בחינת יעקב אבינו שהוא מכוון כנגד גלות זו, לכן היונים כדי להפיק את זממם בקשו בראש ובראשונה “להשכיחם תורתך”, כי כל זמן שקול התורה נשמע בגאון אין כח ליצר הרע לפעול עלינו.

 

 

 

 

 

פרשת וישלח

מיד אחי מיד עשיו

 

“הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אתו פן יבוא והכני אם על בנים”

(בראשית פרק לב פרק יב)

 

בפירוש הרא”מ זצ”ל הקשה, כיון שלא היה ליעקב אבינו אלא אח אחד בלבד, לשם מה הוצרך יעקב להזכיר בתפילתו גם “מיד עשו”, הלא בבקשתו מאת הי”ת שיצילהו מיד אחיו, נכלל בזה שיצילהו מיד עשיו ?

בזוהר הקדוש פרשת וישלח מבואר, שבזה באה התורה ללמדנו, שהמתפלל צריך לפרש ולפרט בתפילתו את בקשתו בצורה ברורה, וז”ל הזוהר שם : “מכאן מאן דצלי צלותא דבעי לפרשא מיליה כדקא יאות כו’ מיד אחי ואי תימא קרבין אוחרנין סתם אחין איקרון מיד עשו בגין לפרשא מיליה כדקא יאות” עכ”ל.

[בספר קול אליהו במדבר (פרק כג פסו’ כג) מקשה הגר”א זצ”ל, מדברי המדרש שהובא ברש”י (פרשת חוקת) על הפסוק “וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב וגו'” זה עמלק, ושינה את לשונו לדבר בלשון כנעני, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב”ה לתת כנענים בידם, והם אינם כנענים, אמרו ישראל ריבונו של עולם, אין אנו יודעים מי הם, מכל מקום עשה בהם מדת הדין, והתפללו סתם, שנאמר “אם נתן תתן את העם הזה בידי”, מיד וישמע ה’ בקול ישראל וכו’ עיי”ש. ומבואר שנתקבלה תפילתם אע”פ שלא פירשו ובררו את דבריהם, ותירץ הגר”א ששם היו הכנענים בפניהם, כמו שאמרו אם נתן תתן העם הזה, דהיו מורים עליהם באצבע, שהרי באו להלחם בישראל, וכתוב וישב ממנו שבי, לכן שפיר הועילה תפלתם אף בלי הזכרת השם. משא”כ גבי יעקב כיון שהתפלל שלא בפני עשו, לכן הוצרך להזכיר השם בפירוש עיי”ש].

 

ועדיין יש לשאול, מדוע אמר יעקב אבינו פעמים מיד אחי מיד עשו, די היה לו לומר בתפילתו “הצילני נא מיד אחי עשו”, בלשון זה דבריו מפורשים ובקשתו ברורה ?

כמו כן צריך ביאור, מדוע הקדים יעקב אבינו לבקש שיצילהו ה’ מיד אחיו, ורק אח”כ ביקש הצלה מיד עשו, למה לא אמר הפוך הצילני נא מיד עשו מיד אחי?

בפירוש אור החיים הקדוש על התורה מובא, שהתכוון יעקב אבינו להתפלל על שתי בחינות התוקף שהיו לעשו, האחת לצד זכות יצחק, והשנית לצד גודל תוקפו ומעלתו, וצריך חוזק גדול להינצל ממנו, לזה התפלל שלא תעמוד לו לעשו זכות אבות, והוא אומרו הצילני נא מיד אחי, הגם שאח עשו ליעקב, ואע”פ כן אני מתפלל, וכנגד בחינת גודל תוקפו אמר מיד עשו, וידוע הוא בנשא ורם.

עוד כותב האור החיים זצ”ל, שביקש יעקב אבינו הצילני נא מיד אחי, היינו אם יתחכם עלי להרע ברמאות אחווה, שהוא דרך שאין יעקב יכול להינצל ממנו, מיד עשו אם יפרסם רשעתו להרע, גם לזה הוצרך לתפלה להצילו מידו עכ”ל. [כן כותב רבנו בחיי פרשת וישלח “הצילני נא מיד אחי מיד עשו. שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו …” עיי”ש.

מבואר בדברי האור החיים הקדוש, שידע יעקב אבינו שבפגישה הבלתי נמנעת עם עשו אחיו הוא נכון לאחד משתי התרחישים, או שעשו יתגלה ברשעתו ויבקש להורגו, או שישוב מאפו וירצה לשבת עם יעקב בשלוה ובאחווה כשני אחים, שני אופנים אלו מבחינתו של יעקב היו הרות אסון, גם גילוי חיבה ואהבה מצד עשו, רעה היא אצל יעקב ומסוכנת לא פחות ואולי יותר מרשעתו הגלויה, וכבר אמר רבי יוחנן במסכת נזיר (כג:) : “כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים”.

ועל אלו שני האופנים כותב הבית הלוי זצ”ל אמר הכתוב : ויירא יעקב מאד ויצר לו, דאמר ויירא על ספק שמא יהרגנו, וייצר לו על הספק שמא יתקרב לו.

וזהו שביקש על הני שני אופנים, הצילני נא מיד אחי מיד עשו, שאיננו רוצה בו לא לאח ולא לעשו, וביקש שיצילו משני ידיים הללו. ונתקבלה תפלתו, שבתחילה היה בדעת עשו להרגו והקב”ה הצילו מידו, ואח”כ כשנתרצה לו ביקש להיות עמו ביחד ואמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ויהיו שניהם ביחד, והוא דחה אותו בדברים וניצל גם בזה ממנו, וכמו שאמר הכתוב : וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה, השמיענו הכתוב דבאותו יום עצמו נפרד עשו ממנו והלך לדרכו ולא נתעכב אפילו יום אחד עמו וכבקשתו.

וממשיך הבית הלוי זצ”ל : “והנה כל מעשי אבות הם סימן לבנים, דגם בגלותו של עשו יתנהג כן עם ישראל בשני האופנים, כאשר רצה לעשות עם יעקב, שבהתחלת הגלות יהיה גוזר גזירות רעות בשמדות וייסורים, וילחם בהם, וירצה לאבדם, וה’ ברחמיו לא יעזבם. ולבסוף יאמר כי רוצה ליישב בשלוה עם יעקב, וכוונתו שבזה ירחיק את ישראל מעבודת ה’ וידיחם מאמונתם. וכמו שעשו אמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך.

בזה מפרש הבית הלוי את דברי המדרש (ב”ר עח יד) שעשו אמר יעקב שישתתף עמו בשני העולמות עוה”ב ועוה”ז. מבאר הרב שעשיו הציע ליעקב ששניהם יתקרבו זה אצל זה, כל אחד יוותר קצת ממנהגו הקדום, עד שיתקרבו זה אצל זה, גם הם בני עשו יקבלו עיקרים טובים מאמונת ישראל, שיהיו גם הם מאמינים בבורא יחיד, ובתורה מן השמים, וגמול ועונש, אבל גם יעקב יוותר קצת מאת אשר לו, יניח קצת מעבודות הנוגע רק לעוה”ב, רק יקח לו קצת מדרכי העולם, וחלק בעוה”ז להתעסק בדרכים ודברים חיצונים, ולא שישקדו רק על התורה.

וזה הגלות השני שיהיה בסוף הגליות, הוא נקרא בפרך בפה רך. ומזה הגלות נתיירא יעקב אבינו יותר מיראתו מן הראשון, כי טבע האדם עלול להיכשל בו יותר מן הראשון, ועל כן הקדימו בתפלתו ואמר, הצילני נא מיד אחי ואח”כ אמר מיד עשו, יען כי בראשון אין בו רק שיעבוד גופני, והשני הוא שיעבוד בשניהם ברוחני וגם בגופני, שהרי כל הטוב שייתן הוא רק למוותר מהמצות ונמצא מאבד נפשו, ומי שלא יחפוץ בטובה ההיא, ולא ירצה להתקרב, יישאר במצב דוחקו כאשר מקודם, ונמצא משתעבדים בשניהם. וזה העניין יהיה נמשך עד ביאת משיח בב”א”.

[בפרשת שמות (פרק א פסוק ח) מוסיף הבית הלוי זצ”ל מקרבים עצמם חלילה להם, אז הקדוש ברוך הוא היה מחדש ההבדל על ידי זה שמחדש שנאה בלבם, וכל זה היה לטובתן של ישראל, כדי שלא יתערבו ביניהם, משום כך כותב הבית הלוי, אחרי שעשו ישראל מעשה ותחבולה להסתיר ההבדל שנתן הקדוש ברוך הוא ביניהם ובין המצריים, ורצו להתקרב להם, אזי הבדילם הקדוש ברוך הוא על ידי זה שחידש והוסיף שנאה בלב המצריים עליהם, וכמאמר הכתוב ויקוצו מפני בני ישראל, שפירושו הפשוט שכל כך היו הישראלים מאוסים בעיני המצריים, עד שכשהיה המצרי רואה אותן היה קץ בעצמו, כדרך מי שרואה דבר מאוס שקץ בו, והקב”ה הטיל שנאה ונתן מיאוס על ישראל כדי שלא יתערבו עמהם. וכל זה לא היה בגדר עונש כלל, כי לא חטאו אז ולא היה מגיע להם שום עונש רק היה בגדר שמירה שלא יתערבו עמהם וכל זה היה לטובתן.

עוד כותב הרב זצ”ל : “וזהו מה שאנו רואין בחוש, אשר בגלות הארוך הזה במדינת הגר ומדינת ראמניע, אשר בכל יום מתרבית השנאה ונתוספת יותר משלפניו, אשר לפי דרך השכל והטבע צריך להיות השנאה הולכת ומתמעטת תמי,ד כדרך כל דבר שבתחילה היא בתוקפה ואח”כ הולכת ודלה, כן הגלות בהתחלתו היה צריך להיות השנאה יותר גדולה מאח”כ. והסיבה האמיתית לזה הוא כמו שנתבאר, דכל מה שישראל ממעטים בהבדלים שנתנה להם התוה”ק, ע”י קיום התורה והמצוה, הקדוש ברוך הוא מוסיף שנאה בלבם לפי ערך תכלית המבוקש, כדי שישארו ישראל מובדלים. וב”ה אשר נתן בלב הממשלה יר”ה במדינתנו לתת לנו רישיון לשמור תוה”ק באין מוחה, וע”י קיום התורה והמצוה יתוסף חן של ישראל בעיניהם”].

התורה (פרק לג פסו’ ד) מספרת שאחר המנחה שקיבל עשיו מיעקב, כאשר ראה את יעקב אחר עשרים שנה של ניתוק, ליבו התרכך : “וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו …” . בפרוש הרש”י הביא בשם חז”ל שבאותה שעה נכמרו רחמיו של עשיו על יעקב אחיו ונשקו בכל לבו.

במדרש (ברא”ר פרשה עח אות ט) מובאת דעתו של רבי ינאי : “למה נקוד עליו [על המילה וישקהו] ? אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של אבינו יעקב שיש” עכ”ל. ולכאורה יש לעיין בדברי רבי ינאי שפירושו סותר את המשמעות הפשוטה של הכתוב שעשו נישק את יעקב ולא נשכו?

בספר שפת אמת על התורה פרשת וישלח (תרמד) כותב : “שמעתי מפי מו”ז ז”ל שהנשיקה עצמו הוא הנשיכה כדכתיב נעתרות נשיקות שונא …” עיי”ש הן הן הדברים שכתבנו שלגבי יעקב כל גלוי של קירבה מצידו של עשיו נחשב הוא כאסון לא פחות מרשעותו הגדולה .

עשיו הוא יצר הרע

 

בספר הליקוטים פרשת שמות כותב האריז”ל, [כעי”ז כותב גם השל”ה הקדוש בשער האותיות (אות י – ד) בחדושי אגדות להמהרש”א מסכת מכות (יג:) ד”ה ג’ טעיות] שעשו הוא היצר הרע עיי”ש הביאור בזה הוא שכל הנהגתו של עשיו היתה בהשפעת היצר הרע שהוא שרו של עשו של עשיו [עי’ בשער הפסוקים פרשת ויצא ובשלה,ק עמק ברכה שער האותיות (אות ו)] ששרו של עשו הוא סמאל כדברי זוהר חדש (תיקונים כרך ב דף פג עמוד ב) : “איהו יצה”ר ואיהו נחש הוא סמאל הוא עמלק הוא פלשתי הוא מלאך המות …”. ובמסכת בבא בתרא (טז.) אמר ר”ל : “הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות …” עיי”ש.

נמצא לפי”ז, שגם היצר הרע כמו עשו הרשע פועל גם הוא בשתי דרכים, הוא פושט צורה ולובש צורה, פעם הוא מתגלה לאדם כיצר הרע, מבקש להכשילו לעבור על רצון ה’, ופעם הוא נדמה לו כאדם כצדיק, המבקש לזכות את האדם במצות.

בפירוש הגר”א למגילת רות (פרק א פסו’ יח) כותב הגר”א זצ”ל, שזה ביאור דברי חז”ל במסכת ברכות (סא.) שהיצר הרע דומה לזבוב ויושב בן שתי מפתחי הלב : “כי היצר הטוב אינו יועץ אלא למצוה, אבל היצר הרע משיאו לעבירות, ואם יראה שאינו יכול לו מפתהו לעשות מצוה מעוטף בכמה עבירות, ועל דרך זה אמרו במסכת סוכה (נב.) “יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום”, היינו שאם רואה שלא יפתה אותו לעבירה, מתחדש עליו לפתותו במצוה …” עכ”ל.

[ומדברי רבנו הגר”א משמע לכאורה, שתחילה מנסה היצר הרע לפתות את האדם שיעשה עבירה, ורק משרואה שאינו יכול, אז הוא עוטף את העבירה במצוה, וצריך עיון ממה שכותב רבנו זצ”ל בפרושו לספר משלי (פרק ז פסוק יד) : “אין היצר הרע בא אל האדם לפתותו לעשות עבירה, כי מי ישמע לו, אך בא אליו במצות, ועל ידי זה ימשוך אותו …” עכ”ל. ומשמע שכבר מתחילה מראה היצר לאדם שהוא עוסק במצוה ולא בעבירה וצ”ע].

בספר יואל (פרק ב פסו’ כ) נאמר : “ואת הצפוני ארחיק מעליכם, והדחתיו אל ארץ ציה ושממה …”. ובמסכת סוכה (נב.) איתא, תנו רבנן, ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצר הרע, שצפון ועומד בלבו של אדם עיי”ש. ובפרוש אור תורה על ספר מעלות התורה לרבי אברהם אחי הגר”א זצ”ל, כותב הגרי”א חבר זצ”ל שהטעם שנקרא היצר הרע צפוני, כיון שמדרכו להסתיר ולהצפין את העון והחטא, ומראה לאדם שאין חטא בדבר, וממציא לו היתר בכל דבר עיי”ש.

במסכת חולין (צא.) נחלקו רבי שמואל בר נחמני ורבא בר עולא, באיזו דמות נגלה שרו של עשו כאשר בא להילחם עם יעקב אבינו כאשר נשאר לבדו בנחל, לדעת רבי שמואל בר נחמני היה נראה שרו של עשו כעובד כוכבים, ודעת רבא בר עולא שנמדה לו כתלמיד חכם, ולפי דרכנו אפשר שאין כאן מחלוקת, שכן כך היא דרכו של היצר הרע שפעמים הוא מתגלה בפניו האמתיות, ופעמים שהוא בא בדמות של תלמיד חכם, וממציא לאדם כל מיני ראיות מן התורה שעל האדם לשמוע אליו.

כיוצא בזה כותב השפת אמת בפרשת וישלח (תרלה) בשם זקינו החידושי הרי”ם זצ”ל שמדברי יעקב אבינו למלאך ששלח אל עשו : “… כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך” ניתן ללמוד שגם היצה”ר שואל את אותם ג’ שאלות ששואל עקביא בן מהללאל במסכת אבות (פ”ג מ”א) הסתכל בשלשה דברים דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, וצריך הבחנה גדולה למי שמסתכל בג’ דברים הנ”ל שלא יהי’ מבחי’ עשיו ח”ו עיי”ש.

על דרך זו מובא בספר בעל שם טוב על התורה פרשת בראשית (אות קמז), לבאר את דברי הגמ’ במסכת סוכה (נב.), שלעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. והקשה הבעל שם טוב זצ”ל, כיון שהיצר עושה את דבר הי”ת שבראו כדי שיעמיד את האדם בניסיון, אם כן מדוע צריך הוא להיענש על כך ? וביאר הבעל שם טוב זצ”ל בדרך רמז, על פי דעת רב במסכת שבת (עה.) שהשוחט בשבת חייב משום צובע, וביאר הבעש”ט שתפקידו של היצר הוא להחטיא את האדם, וזה על ידי שיפתה אותו לעשות עבירה, אומנם היצר הרע צובע לו את העבירה כמצוה, ולזה לא ניתנה לו רשות ועל כך הוא נענש.

עיקר עבודתו של האדם היא, לברר תמיד מי הוא זה שעומד מולו, מי המדבר אליו, האם הוא תלמיד חכם באמת, היצר הטוב, או שמא הוא עשו הרשע, רק שהוא בא בדמות של תלמיד חכם כדי להכשילו, האם המעשה שעושה הוא מצוה באמת, או שמא עבירה היא רק שעטופה במצוה.

בספר המגלה עמוקות פרשת וישלח, כותב רבי נתן שפירא זצ”ל, שעל זה היה מבקש דוד המלך בספר תהילים (פרק קיח פסוק ז) : “ה’ לי בעזרי ואני אראה בשנאי”, היינו שביקש דוד המלך מאת הי”ת, שיהיה בעזרו כדי שיוכל להינצל מן היצר הרע שמראה את עצמו כאלו הוא אוהבו ובא לעזרתו, ובאמת הוא שונאו ומבקש להמיתו, שלולי עזרת הי”ת אי אפשר להינצל מלפול ברשתו, כדברי ריש לקיש במסכת סוכה (נב:) : “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו”, היינו שלולי עזרתו של הי”ת כמעט ולא יוכל האדם להינצל מן היצר הרע שבא במסוה של תלמיד חכם כדי להכשילו, [בזוהר הקדוש פרשת וישלח [דף קעט עמוד א] איתא, שעל זה אמר דוד המלך עליו השלום בספר תהלים (פרק קיח) : “דחה דחיתני לנפול וה’ עזרני”. פתח ר’ אלעזר, דחה דחיתני, דחה דחוני מבעי ליה מאי דחה דחיתני ? אלא דא סטרא אחרא דדחייא ליה לב”נ תדיר, ובעי לדחייא ליה ולאסטאה ליה מעם קודשא בריך הוא, ודא הוא יצה”ר דאשתכח לגביה דב”נ תדיר, ולקבליה אהדר דוד ואמר דחה דחיתני לנפול, בגין דאיהו הוה אשתדל לגביה בכל אינון עקתין לאסטאה ליה מעם קודשא בריך הוא, ועליה אמר דוד דחה דחיתני לנפול בגיהנם, ויי’ עזרני דלא אתמסרנא בידך עכ”ד].

וכאן המקום להעתיק עצה שכותב הגר”א זצ”ל בפרושו למגילת רות (פרק א פסו’ יח) וז”ל שם : “והרוצה לבחון עת בא לידו המצוה אם הוא מהיצר הרע או לא, יבחין בעת עשיית המצוה, אם אבריו נעים ונדים בעת ההיא בזריזות לעשות המצוה, מסתמא היא מעצת היצר, כי איך יוכל להיות שמאברי הגוף הכבדים אשר מעפר יסודם, וטבעם לילך אחר תאותם הגופני היורד מטה כטבע העפר, יתלבשו רצון לעשות, אין זה כי אם עצת היצר, בכדי שילכד אח”כ ברשתו, ואם בתשוקת נפשו הפנימית להתקרב אל עושהו במעשה המצות אברי הגוף כבדים ועצלים, אז נראה שמדרך הטבע הוא, ולכן נלבש היצר הרע באברי הגוף ורוצה לעכבם מעשות המצוה” עכ”ל.

 

ויותר יעקב לבדו

מהי הדרך להישמר מליפול ברשת היצר הרע, איך נהיה בטוחים שאין אנו מתפתים למצד שוא שמציג בפניו היצר הרע.

בפרשה אנו קוראים על המלחמה של יעקב אבינו עם שרו של עשיו, היה זה אחר שהעביר יעקב את כל מחנהו את מעבר יבוק, כאשר שב יעקב אל הגדה השניה של הנהר להביא פכים קטנים ששכח שם.

“ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר”.

רש”י מביא את דברי חז”ל במדרש רבה (פרשה עח אות ג) שאותו איש היה שרו של עשו, וכן במדרש תנחומא פרשת וישלח (סי’ ח) איתא שהיה זה סמא”ל שרו של עשיו.

ידוע השאלה הרי במסכת בבא בתרא (טז.) מבואר שהשטן, הוא היצר הרע, והוא מלאך המות, אם כן היה הוא עוד מימי בראשית, אז למה לא נלחם לא עם אברהם ולא עם יצחק אלא רק עם יעקב?

בספר קובץ מאמרים מאמר מעשה אבות סימן לבנים כותב הגרא”ו וסרמן זצ”ל לבאר שאצל האבות היתה עבודתו של כל אחד מהם במידה אחרת, אברהם אבינו היתה עיקר עבודתו במידת החסד “חסד לאברהם”, יצחק הוא כנגד העבודה שהיא התפילה, [עי’ מסכת ברכות (כו:) אמר ר’ יהושע בן לוי תפילות כנגד תמידין תיקנום], ויעקב הוא כנגד עמוד התורה שהיה איש תם יושב אהלים, [אהל הוא בית מדרש, בתרגום יונתן על פסוק בספר שופטים (פרק ה פסו’ כד) : “מנשים באהל תברך” מפרש “מנשיא דמשמשין בבתי מדרשין תתברך”, במסכת ברכות (טז.) אומרת הגמ’ למה סמכה התורה אהלים לנחלים, דכתיב: כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע וגו’, לומר לך: מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות, וברש”י מפרש אהלים בתי מדרשות]. לכן נלחם שרו של עשו דוקא עם יעקב, כי התורה היא התבלין ליצר הרע עיי”ש].

אכן נראה בזה עוד, שהסיבה למלחמת שרו של עשיו עם יעקב אבינו ולא עם אברהם ויצחק, היא משום שיעקב אבינו הגיע לדרגת הלבדו, וזה שאומר הפסוק “ויותר יעקב לבדו”, לכן “ויאבק איש עמו”.

ביאור הדברים הוא, על פי מה שכותב רבי ירוחם ממיר זצ”ל בספר דעת תורה בראשית (עמו’ רה – רו, שכמו שישנם מידות המאפינות את הי”ת, כמו רחום, חנון, ארך אפיים, ואמת, כך יש מידה שנקראת לבדו, “ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא”, וזה לשונו שם : “והענין הוא, כי זה ממדותיו של הקדוש ברוך הוא, מידה של לבדו, הרי יש בריאה ויש סדר של יוצר משרתים,כביכול כאילו הקדוש ברוך הוא יש לו צורך בבריאה, כביכל כאילו זקוק לעזר וכו’, הנה זוהי ההנהגה בשאר מידותיו, אבל יש עוד מידה של לבדו, ובמידה ההיא הכל בה, בהנהגת המידה ההיא כבר אין שום צורך,  ולא הזדקקות לעזר כל שהוא מזולתו, הכל בטל בתכלית לעומת המידה של לבדו, היא המידה השולטת על כל המידות … בגדלותו של יעקב קא מדכרינן, כי בא לפסגת מדרגתו, כי היה דומה לו יתברך של לבדו, לא היה נצרך לכלום עזר, כי היא מידה דכולה בה, ובמידה הזו דוקא הוא אשר לחם ונתברך, וזוהי מידת היחידות של הקדוש ברוך הוא הנזכרת בגמרא בפסחים (קיח.) ומוסיף שם רבנו ירוחם שמידה זו הושרשה בנו יוצאי חלציו של יעקב אבינו, כפי שאמר בלעם “הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. הנה כולם “לבדיים”, יחידיים”, עצמיים”, אינם נמשכים לשום זולת, כי אינם נצרכים לשום זולת, יש להם, בהם ועמהם בכל מכל כל, והדבר שייך כמובן גם כן ביחס אל כל יחיד ויחיד בפני עצמו, שהרי למשך כל ימותיו שרוי ונמצא האדם עם המקיף והסובב אותו, קיימות משיכות למיניהם, הסביבה, העולם החיצוני, הרצונות הפרטיים, הצרות, דברים המוציאים את האדם מהלבדו שלו, ומעצמיותו האמיתית, אך זהו סוד העולם הבא להיות לבדיי עצמיי, לא להתפעל מכל אלו, ועוד כלול בדבר הזה גם כן, לא להתחשב בגויים ובאורח חייהם, שהרי כלל ישראל הוא עם בפני עצמו, וכן כל אחד ואחד יסודו וכוחו בעצמיות שלו, שאינו מונע ונפעל מכוחות משפיעים אחרים, אלא צועד בדרכו שלו לבדו, בטח. וזוהי המידה שקבעו חז”ל במדרש רבה, שהיא ממדותיו של הקדוש ברוך הוא, בדימוי למידתו של מקום “ונשגב ה’ לבדו” עכ”ד.

הנה מי שהשכיל לרכוש לעצמו מידה זו של לבדו, קל לו להתגבר גם על תעתועי היצר הרע הנדמה לו בכל מיני צורות, אדם זה אינו רואה חוץ לד’ אמות של תורה, של עבודת  ה’, כך נשמר הוא מלהיות נופל ברשתו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וישלח

המאבקים של יעקב עם שרו של עשיו ועם עשו והלקח מהם לדורות

בפרשה אנו קוראים על שני מפגשים של יעקב אבינו, תחילה עם שרו של עשו, היה זה כאשר חזר יעקב לגדה השנייה של מעבר יבק, אחר שהעביר את נשיו וילדיו את הנהר חזר יעקב להביא משם פכים קטנים ששכח, [בפירוש אברבאנל על התורה כותב שיעקב חזר להביא את רכושו שהיה גדול, רק שהיה בעיניו כל הרכוש כפכים קטנים ביחס הנשים והבנים], בהיותו לבדו המעבר השני של הנהר הגיח שרו של של עשו להילחם עמו, בתורה כתוב : “ויאבק איש עמו עד עלות השחר”, אולם רבותינו גילו לנו שלא היה זה סתם איש אלא של עשו שבא להילחם ולפגוע ביעקב.

אחר שניצח יעקב את שרו של עשו, בדרכו לבאר שבע הוא פוגש את עשו אחיו, הוא כבר שמע מהמלאכים ששלח אל עשו שלמרות שעברו שלושים שנים מאז לקיחת הברכות, עדיין עשו עומד בשנאתו, עשו עומד מול יעקב ועמו ארבע מאות איש, [במדרש רבה פרשת וישלח (פרשה עה אות ז) איתא שכל אחד ואחד מהן היה ממונה על ארבע מאות איש], הוא לקיים את מה שנשבע : “יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”.

כאשר אנו מתבוננים בפסוקי התורה, עולה בפנינו תופעה מעניינת, בכל אחד מהמפגשים נוהג יעקב אבינו בצורה שונה.

בפגישה עם שרו של עשו אומרת התורה : “ויאבק איש עמו עד עלות השחר”, במסכת חולין (צא.) אומרים חז”ל שמעוצמת המאבק עלה אבק עד כיסא הכבוד, יעקב לא מבקש להתפייס עמו, הוא לא מנסה להיכנס ללבו, אלא נאמק בו בכל הכוח, מלחמה עיקשת וללא פשרות, עד שגברה ידו של יעקב אבינו והוא הצליח להכניעו : “וירא כי אין יכול לו”.

לא כן במפגש עם עשו עצמו, שם יעקב מגלה אורך רוח וסבלנות, [בפרקי דרבי אליעזר (פרק לה) קורא עליו את הפסוק בספר קהלת (פרק ז פסו’ ח) : “טוב ארך רוח מגבה רוח”]. שולח לעשו מנחה מכובדת, הוא מצווה את המלאכים ששלח להתייחס לעשו בכבוד ולקרוא לו אדוני, יעקב עצמו מראה כלפי עשו הכנעה וביטול, הוא משתחווה לפניו שבע פעמים, והכל כדי למצוא חן בעיניו, כדי לעורר בו את רגשי אחווה עם ישנם, ומתפלל לה’ שיעזור לו בכך, שלא יאלץ להילחם בעשו ולפגוע בו, כדרשת חז”ל על הפסוק (פרק לב פסו’ ח) : “וירא יעקב מאד וייצר לו”. ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים.

וצריך ביאור מדוע לא נהג יעקב אבינו עם עשו כמו שנהג עם שרו של עשו, מדוע לא נאבק בו עד שהכניעו, למה לא ניסה להתפייס עם שרו של עשו כפי שנהג במפגש עם עשו אחיו ?

כידוע שכל סיפורי התורה בספר בראשית אינם סיפורים בעלמא, כולם הם לימוד לדורות הבאים ואיך וכיצד להתנהג בכל דבר ודבר, כך כותב הרמב”ן זצ”ל בפרשת לך לך (פרק יב פסו’ ו) : “אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו” עכ”ל.

כך הדבר גם בייחס לסיפור המפגש של יעקב עם שרו של עשו ועם עשו אחיו, מטרת הסיפור הוא כדי ללמד אותנו את דרכי ההתמודדות בכל מפגש עם אומות העולם הקמים עלינו, כן מפורש במדרש לקח טוב : “אמר רב יונתן : כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו [של המפגש בן יעקב לעשו] לפניו וילמד הימנה טכסיסי פיוסים ורצויים”.

כיון שכן עלינו להתבונן וללמוד מה הלקח שעלינו לקחת מצורת ההתנהגות של יעקב אבינו בכל אחת משני הפגישות הנזכרות, מה ההבדל בין שני המאבקים של יעקב עם עשיו ועם שרו של עשו, מדוע בפגישה עם עשו נהג יעקב באיפוק ואורך רוח, ואילו במפגש עם שרו של עשו ניהל יעקב מאבק עיקש ובלתי מתפשר ?

אכן המאבק של יעקב עם שרו של עשו והמאבק שלו עם עשו אחיו היו בעלי אופי שונה, בפגישה של יעקב עם עשו אחיו, סכסוך היה על רקע אישי, עשו טען שיעקב רימה את יצחק וגזל ממנו את הברכות שביקש יצחק לתת לעשו, יעקב לעומתו טען שהוא הלך בתמימות במצות אמו שקבלה בנבואה לעשות כן, במקרה כזה לימדנו יעקב אבינו, אין להשיב מיד במלחמה, תחילה יש לנסות בדרך של פיוס, להשתדל לסיים את הסכסוך בדרכי שלום, גם אם כרוך הדבר בהתרפסות בפני חברו, לכן יעקב יזם את המפגש עם עשו אחיו, הוא מנסה לרצותו ולהיכנס ללבו על ידי מנחה, תוך כדי שהוא מתפלל להי”ת שיעזור לו.

כך כותב הרמב”ן בפרשה (פרק לב פסוק ד) : “ויש בה עוד רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק, שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה”.

בפירוש כלי יקר כותב הרב זצ”ל שעלה בדעתו של שרו של עשו לסמא עין שכלו כדי להביאו לידי הכחשת אלוה ממעל עיי”ש. אילפנו יעקב אבינו, שכאשר המאבק הוא על רקע אידאולוגי, כאשר מדובר במלחמה רוחנית, במקרה זה אין להתפשר, אין לנסות לפתור את הסכסוך בדרכי שלום, במקרה כזה יש לצאת למלחמה עיקשת ובלתי מתפשרת, ולמסור נפש על העמדת הדת.

בפירוש הריקאנטי לפרשת וישלח (פרק לב פסו’ כה) כותב שמלחמה זו של יעקב עם שרו של עשו באה ללמד על אופן התגובה בדור השמד עיי”ש. כן למדנו רבי יוחנן במסכת סנהדרין (עד:) שבשעת גזירת המלכות, כאשר הגויים הכריזו מלחמת השמד על היהדות ועל ישראל; באותם הזמנים אפילו מצוה קלה איננה נדחית מפני פיקוח נפש; ואפילו דורשים רק לשנות ממנהג ישראל הנוגע לקשירת שרוך נעל “לשנויי ערקתא דמסאנא”, יש למסור את הנפש על קידוש השם כדי לקיים את הנאמנות היהודית לתורה.

בעוד מספר ימים נכנס כולנו לימים הקדושים של חג החנוכה, חג שאותו חוגגים כלל ישראל על הניצחון הניסי של בני חשמונאי שהיו מעטים וחלשים על מלכות יון שהיתה האימפריה החזקה באותה תקופה.

מתתיהו הכהן הגדול ובניו החשמונאים לא ניסו להתפייס עם הקיסר היוני, הם לא חילו את פניו במנחה כדי שיבטל את הגזירות שגזר על היהודים, אלא קמו ויצאו להילחם ביונים במסירות נפש, כנגד כל הסיכויים הם חירפו נפשם על קדושת ה’, ועשה להם הי”ת נס והם ניצחו את הוינים וסילקו אותם מארץ ישראל.

גם בחודש אדר חוגג העם היהודי על הנס שקרא לו בתקופת המן בן אמדתא האגגי, שביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש ביום אחד, אכן במגילת אסתר לא מסופר על התקוממות היהודים כנגד הגזירה של המן, שם נקט מרדכי היהודי בדרך של השתדלות, הוא מצוה את אסתר המלכה לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה, הוא מכנס את כל היהודים הנמצאים בשושן והם צמים ומתפללים שלשת ימים להצלחת השליחות, אסתר מזמינה את המלך אחשורוש למשתה היין, שם היא מבקשת מהמלך : “אם מצאתי חן בעיניך המלך, ואם על המלך טוב, תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי, … ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך, ותפל לפני רגליו, ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי, ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים”.

הסיבה שבמלכות יון לא ניסו מתתיהו ובניו החשמונאים להתחנן על ביטול הגזירה לפני שפתחו במלחמה עם העם היוני, ובפורים בחר מרדכי היהודי דוקא בדרך של פיוס, שניהם למדו זאת מיעקב אבינו, ממנו למדו איך וכיצד צריכה להיות התגובה בכל סכסוך עם אומות העולם.

בתקופת מלכות יון עיקר רצונם של היונים הרשעים היה : “להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך”. הם בקשו לקעקע את האמונה מכלל ישראל : “כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל”. כן כותב הרמב”ם זצ”ל באיגרת תימן שבתקופת מלכות יון עיקר רצונם של היונים הרשעים היה : “להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך”. הם בקשו לקעקע את האמונה מכלל ישראל : “כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל”. כן כותב הרמב”ם ז”ל באגרת תימן שהיוונים שמו כוונתם לסתור דתנו ולהפר תורתנו בטענות שטוענין עליה ובקושיות שמחברים, ומגמתם בכל זה להפר התורה ולמחות עקבותיה בחיבוריהם, כמו שהתכוונו האנסים במלחמותיהם, וכן אירע בבית שני כשגברה מלכות יון הרשעה, וגזרו שמדות גדולות ומשונות על ישראל לאבד הדת, וגזרו עליהם חלול השבת ולהפר ברית מילה ושיכתוב כל אחד מישראל בלבושו שאין להם חלק בה’ אלהי ישראל, ושיחוק בקרן שורו כענין הזה ואחר כך שיחרוש בו, ועמדו בגזרה זו כמו חמשים ושתים שנה עיי”ש.

 

מתתיהו הכהן ובניו ידעו שבמקרה כזה, הדרך היא לצאת להילחם, אין כאן מקום להתרפסות ולא לתחנונים, אלא יש לצאת להשיב מלחמה עיקשת, ולמסור נפש על קדושת השם. [בספר צידה לדרך על הפסוק ויותר יעקב לבדו, מביא בשם המהרש”ל זצ”ל שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב “אתה מסרת נפשך על פך קטן בשבילי”. כי יעקב חזר לעבר השני של הנהר כדי להביא פך של שמן כדי לנסך להי”ת בבית אל, ומבואר שהיה בזה מסירות נפש מצדו של יעקב אבינו, ופשוט שלא מחמת עצם מה שעבר את הנהר לבדו, אלא משם שהוצרך להיכנס למצב של סכנה במלחמה עם שרו של עשו, משם למדו מתתיהו ובניו שבמלחמה כזו יש למסור נפש].

לא כן בזמן מרדכי היהודי ואסתר המלכה, שם ביקש המן הרשע לפגוע בגוף, גם מי שהסכים להמיר את דתו נכלל בגזירה, הבעיה של המן הרשע היה עם עצם קיומו של עם ישראל, גזירה זו לדעת חז”ל היתה המשך של אותו סכסוך ישן של עשו עם יעקב על הברכות שלקח יעקב מיצחק אביו, [כך מובא בתרגום על מגילת אסתר על הפסוק (פרק ג פסו’ ו) : “ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי”. והוה חוך קדמוי לאושטא ידוי למקטול ית מרדכי בלחודוהי, ארום חויאו ליה דמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן עשו אבא דאבוי דהמן ית בכורתא וית ברכתא, ויהודאי אינון עמא דמרדכי, ובעא המן לשיצאה ית כל יהודאי די בכל מלכות אחשורוש עמא דמרדכי” עכ”ד. לכן נהג מרדכי היהודי במקרה זה כפי שנהג יעקב עצמו כאשר הוא נפגש עם עשו שבא להורגו בשל לקיחת הברכות.

 

 

פרשת וישלח

ויהי לי שור וחמור

“ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה, ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך”.                                          (בראשית פרק לב פסוק ה – ו)

“דבר אחר גרתי בגימטריא תרי”ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי”ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים”.

יעקב אבינו מספר לעשו בפגישה הראשונה עמו אחר עשרים שנה של ניתוק, שלמרות השהות הארוכה עם לבן בדרך נס הוא הצליח לשרוד רוחנית, הוא הצליח לשמור את התרי”ג מצות והוא לא לממד ממעשיו הרעים.

אכן צריך ביאור מנין שאב יעקב אבינו את הכוח לעמוד בניסיון הגדול הזה, איך הצליח לשמור על עצמו שלא יהיה ניסת אחר המנהגים הרעים של לבן דודו ושל אנשי חרן, הרמב”ם בהלכות דעות (פרק ו הלכה א) כותב שדרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, אם כן זה תכונה שטבועה באדם מצד טבעו וצריך ביאור איך באמת הצליח יעקב אבינו לעמוד בניסיון היומיומי הזה במשך עשרים שנה ?

[במדרש קהלת רבה (פר’ א) מסופר אודות רבי יהודה בן נקוסה, שהיו הכופרים מתעסקים עמו, היו שואלים אותו והיה משיב, שואלים אותו ומשיב, אמר להם, ‘על חינם אתם מתווכחים, בואו נערוך בינינו התחרות, שהמנצח בה, יפצע את מוחו של אחר בקורנס’. הויכוח הסוער החל, ובסופו רבי יהודה נצחם, ופצע את מוחם עד שהתמלאו פצעים פצעים. כשהגיע לישיבה, אמרו לו תלמידיו, ‘רבי סייעוך מן השמים ונצחת’, השיבם: ‘וכי יצאתי משם בחינם, ללא נזק, לכו והתפללו עלי ועל אותה החמת (מוחו), שהיתה מלאה אבנים טובות ומרגליות, אבל עכשיו מלאה פחמים’. מבואר שאפילו דיבורים רעים ששומעים יש בכוחם לפגום את המחשבה והאמונה].

שמעתי לבאר שיעקב אבינו רמז לנו מקור שאיבת הכוח בהמשך דבריו : ויהי לי שור וחמור”, בדברים אלה לא ביקש יעקב לספר לעשו רק על רכושו, אלא גם לומר לו שהסיבה שהוא הצליח להתמודד עם הרשעות של לבן ובני ביתו, שזה משום שהוא התייחס אליהם כאל שור וחמור, כך שמר על עצמו שלא ללמוד מהם, כי אין האדם לומד מדרכי הבהמה.

זה לשון הרמב”ם בהלכות דעות (פרק ו הלכה א) : “דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים וליישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע, ואומר אשרי האיש וגו’, וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כעניין שנאמר ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים”.

בספר בד קודש פרשת בהעלותך הגרב”ד פוברסקי זצ”ל על העצה שכותב הרמב”ם שיצא אל המערות ולחוחים ולמדברות, הרי שם הוא יפגוש ויראה חיות רעות ומהם ילמד הנהגות רעות ?

וכתב הרב שאין חשש שאדם ילמד הנהגות רעות מהחיות רעות שבמדבר, כיון שהוא יודע שהם חיות, ואין האדם מושפע ממי שאינו מינו ואינו נמשך אחריו כלל, לכן עדיף שילך למדבר וישב עם החיות הרעות ולא יגור עם בני אדם רעים שלא יהיה מושפע מהם לרעה.

בזה ביאר הרב את הציווי של התורה בספר במדבר (פרק ח פסו’ יד) : “והבדלת את הלוים מתוך בני ישראל והיו לי הלוים”.

הרמב”ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (פרק יג הל’ יב) כותב : “ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו ? מפני שהובדל לעבוד את י”י לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם”.

עניינה של הבדלה זו של שבט לוי הוא כדי שידעו ויכירו הלויים שהם מין אחר המובדלים לשרת לפני ה’, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, על ידי זה לא ילמדו מעשיהם של שאר בני אדם.

בהמשך כותב הרמב”ם (הל’ יג) : “ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י”י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה”ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים”.

כמו הלויים גם לומדי תורה צריכים להיות מובדלים ומופרשים משאר בני אדם עמי הארץ, כמו שכותב הרמב”ם בהלכות דעות (פרק ה הל’ א) : “כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו, ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו, ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר”.

עניינה של הבדלה זו היא גם כדי שידע ויכיר במחשבתו שהוא אינו כשאר אנשים, שמתוקף עיסוקו בתורה הוא מורם מהם, [לא חס ושלום כדי להתגאות עליהם] אלא משום שלגביו חלים דינים מיוחדים למי שהוא משרת לפני הי”ת, כמו שמונה הרמב”ם בהלכות דעות שם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וישב

הבוטח בה’ חסד יסובבנו

במדרש רבה פרשת וישב (פרשה פד אות ה) על הפסוק “וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען”, מה כתיב למעלה מן העניין [בפרשת וישלח (פרק לו פסו’ לא)] : “ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל”. [שם מונה התורה את כל אלופי עשו], וכתיב הכא וישב יעקב.

א”ר חוניא משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתיירא מהם וישב לו ביניהם, כך כיון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא מהם וישב לו ביניהם.

על פניו דברי המדרש תמוהים, שכן אותו אדם שראה כת של כלבים ונתיירא מהם, היה צריך לברוח משם ואיך הלך לשבת בניהם ?

בחידושי הרי”ם כותב הרב זצ”ל שידע יעקב שההתמודדות עם עשו ואלופיו היא מציאות שלא ניתן לשנות, כמו כן ידע יעקב אבינו שדוקא בשל כך העצה היחידה להתגבר על עשו ואלופיו, היא לא לברוח מהם אלא לישב בניהם ולבטוח בהי”ת שלא יארע לו שום נזק מהם, בהיותו דבוק בקדוש ברוך הוא ובוטח בו.

ואכן בפרשה (פרק לז פסוק לב – לג) מסופר שאחר שמכרו האחים את יוסף לישמעאלים הם טבלו את כתונת יוסף בדם והביאו אותו ליעקב ואמרו לו : “זאת מצאנו הכר נא הכתונת בנך הוא אם לא”.

יעקב מביט בכותונת וקובע חד משמעית : “כתונת בני חיה רעה אכלתהו טרף טורף יוסף”.

ולכאורה מדוע היו צריכים האחים לטבול את כתונת יוסף בדם ולהביאה אל יעקב אביהם, הלא גם בלא זה כאשר יראה יעקב שיוסף אינו שב לביתו ישער שמסתמא מת וחיה רעה אכלתהו ?

תירץ רבי יעקב אריה מראדזימין זצ”ל שידוע סגולתה של מידת הביטחון שאם בוטח האדם בלב שלם בדבר מסויים הי”ת ימציא לו את אותו דבר שבוטח עבורו.

בספר מדרגת האדם בדרכי הביטחון מביא הסבא מנוברדוק זצ”ל מעשה שהיה באדם ששמע פעם את רבנו האלשיך מדבר במעלת מידת הביטחון ואמר לעצמו האם דעתי נשתגעה בקרבי, כיון שיש בטחון בלי סיבה א”כ כל השתדלותי היא רק הבל ורעות רוח ולמה לי לעמול כל ימי, יומם לא ינוח ולילה לא ישקוט. יכול אני למנוע את עצמי מכל הצרות האלה ולהשיג את פרנסתי בלי שום השתדלות כל שהוא, ואין לי עתה אלא להיות חסר דעה ולנסוע עם עגלתי בעבודת החומר והטיט, וגם על דרך זה מי יודע אם אשיג כפי הצטרכותי, ואף אם אשיג, הרי צריך אני לשלם בעד זה החומר, וגם הרווח והתשלומים הזה הוא רק בעד דבר אשר בין כך ובין כך הוא שלי ונגזר עלי, למה לי לטרוח לריק ולשום כל כחותי לבהלה, כיון שיש בטחון בלי סבה יבא אלי הדבר ממילא בלא שום ספק ספיקא, ולכן אין לי אלא להיות שוגה ופתי לעזוב מקור מים חיים ולסמוך על טרחתי אשר לא תמלא בשאלותי וההוצאה יתרה על ההכנסה לא אעשה עוד הסכלות הלזו בשום אופן.

אותו אדם הסכים הסכמה חזקה, והלך ושכב על יד התנור ואמר שם תהלים. כשבאו אליו אשתו ובני ביתו לתבוע אותו שיסע עם עגלתו אמר להם בצעקה: וכי משוגעים אתם, רחמנא לצלן? הלא שמעתי בפירוש מהאלשי”ך שאם האדם בוטח בה’ בא אליו טרפו בלי שום סבה, ולמה לי לנסוע בקרח ובקור בעת שיבא אלי הדבר ממילא, ועד עכשיו הייתי נבוך, אבל עכשיו שנודעתי מזה למה לי כל היגיעה המחרבת כל החומר וגס הרוח. גם אתם, בני ביתי, שכבו על התנור ופרנסתנו יבא אלינו ממילא, כאשר ראו כן הלכו ממנו.

לימים מכרו את החמור והעגלה לעכו”ם. הלך העכו”ם עם העגלה והחמור לחפור חמר ומצא אוצר שם. מלא את השקים מן האוצר ונתן על העגלה, נפל עליו אבן מן ההר ומת. החמור ברח לדרכו אצל בעל הבית הראשון כפי הרגלו. פתאום נשמע קולו ומצאוהו טעון שקי זהב, ובאו אליו בני ביתו. סבר שבאו פעם שנית לתבוע ממנו ואמרו לו: הושיע לך בטחונך כי מצאנו אוצר גדול.

מספר הסבא זצ”ל שתלמידי האלשי”ך שאלו אותו במה כוחו של אדם זה גדול יותר משלנו? גם אנו בוטחים בה’ ואין עולה הדבר בידינו כמו כן, והוא שמע פעם אחת והלך על התנור והשיג אוצר.

אמר להם הסבא זצ”ל יש מי שמכה את המקל באדמה קשה, אז יעמוד המקל שמה חזק ולא יזוז ממקומו, אבל אם יכה את המקל באדמה מפוררה וחפורה אז יתהפך המקל ולא יעמוד שם.

אותו אדם פשוט כאשר שמע את דברי האלשי”ך זצ”ל לקח את ענין הביטחון כמות שהוא, כי כך הוא הדבר בלי שום ספק ובלי שום פחד, הוא לקח את הביטחון כאילו אין אופן אחר במציאות כלל. לא כן אתם, כמו אדמה חפורה ומפוררת, מהפכים בדעתכם הן ולאו, שמא נס הוא ושמא לא כך הדרך. הביטחון בלתי ברור, לכן אין הביטחון מועיל לכם.

אילו לא היו מביאים ליעקב את הכותונת טבולה בדם השעיר, היה צד שיוסף עדיין חי וקיים, אז היה יעקב מתעצם במידת הביטחון שיוסף יחזור לביתו בריא ושלם, וזה היה גורם שיוסף יחזור לביתו ונמצא שלא הועילו מעשיהם כלום, ובנוסף היה יוסף חוזר ומספר לאביו על המכירה והיו מביאים עליהם קללה.

את הכוח הזה של הביטחון העביר יעקב אבינו גם ליוסף, כפי שאמרו במדרש רבה פרשת מקץ (פרשה פט אות ג) : “אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו, זה יוסף”. דבר שעזר ליוסף להתמודד עם כל הניסיונות שהיו לו בהיותו לבדו בארץ מצרים.

לאחר שהעלילה אשת פוטיפר על יוסף דברי כזב, השליך אותו פוטיפר אל בית הסוהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים, והתורה כותבת (פרק לט פסו’ כ) : “ויקח אדני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים ויהי שם בבית הסהר”.

על פניו נראה סיום הפסוק “ויהי שם בבית הסוהר” מיותר שכן כבר נאמר בפירוש בתחילת הפסוק : “ויתנהו אל בית הסוהר”, כיון שכן מדוע חזרה וכתבה “ויהי שם בבית הסוהר”, די היה לכתוב ויהי שם ?

בספר קדושת לוי פרשת וישלח כותב שאף על פי שיוסף הושלך לבית האסורים על לא עול בכפו, והיה אפשר לו לעשות איזה פעולה כדי לצאת מבית הסוהר, בכל זאת יוסף לא עשה שום פעולה מצדו אלא היה בטוח בה’ שבוודאי יהיה הכל לטובה, וזהו שסיימה התורה : “ויהי שם בבית הסוהר”, היינו שקיבל עליו את הדין והיה מלא ביטחון בה’ שיצילהו.

אכן נתקיים בו הפסוק : “ויהי ה’ את יוסף ויהי איש מצליח”, יוסף זכה לליווי צמוד של הי”ת, עד כדי כך שאומרת התורה שגם פרעה המלך ראה שיש עליו השגחה : “וירא אדניו כי ה’ אתו וכל אשר הוא עשה ה’ מצליח בידו”. וזכה לצאת מבית האסורים ובשעה אחת עלה לגדולה.

פרשת וישב נקראת בסמוך לימי החנוכה, בספר תפארת שמואל חנוכה כותב רבי שמואל צבי דצינגר מאלכסנדר זצ”ל בשם אביו זצ”ל שהחשמונאים זכו לנס מחמת שתלו את בטחונם בהי”ת, ונתקיימו בהם דברי חז”ל במסכת ראש השנה (כט.) שכל זמן שמסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים הם מתגברים, ובחנוכה ראו בעין פקיחא, בעין השכל, כי הכל הוא מהשי”ת ובכוחו, ולא בכוח יגבר איש, כי הניצוח היה שלא על פי הטבע, רבים ביד מעטים, וגיבורים ביחד חלשים, והכל רק באתערותא דלעילא לבד, בחי’ וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וישב – תשעט

בספר חובות הלבבות כותב הרב זצ”ל שלו יצוייר שהיה אדם מקבל מכתב מאיזה מלך מקצווי הארץ, ודאי היה מאד רוצה להבין מה נכתב בו, היה מתאמץ ומשתדל בכל כוחו למצוא מי שיפרש לו את תוכנו, הוא היה מוכן אף לשלם על כך, רק לדעת מה כותב לו המלך.

כיון שכך שואל הרב זצ”ל, מדוע במכתבו של מלך מלכי המלכים, התורה הקדושה שנאמר עליה “והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות”, למה לא כולם מתאמצים וטורחים להבין ולפרש בכל פסוק ופסוק בתורה מה בדיוק רצון הי”ת בזה.

אחד הדברים הנחוצים לעובד האלוקים הוא שיבין נכונה את כוונת תורתנו הקדושה, לא הבנה של ילדות, הרבה פעמים אנו חיים עם ההסברים ששמענו בילדותנו למרות שאין לזה שום קשר לעומק הדברים באמת, הרב חובות הלבבות כותב שחייב לעקור דעות אלו ממנו ולהבין נכונה את כוונת הפסוקים בתורה, אם על בעלי התלמוד, אמר אנטונינוס במסכת עבודה זרה (י:) זוטי דאית בכו מחיה מתים על אחת כמה וכמה האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב ויוסף והשבטים שאין לנו השגה בעוצם גדלותם.

שאלו פעם את האדמו”ר מצאנז זצ”ל איך הוא מתאר את אביי ורבא, אין כמעט דפיים שלוש בש”ס שלא מוזכרים בהם אביי ורבא, אמר להם תארו לעצמכם שני עמודים גדולים וגבוהים עד השמים, אם כך זה האמוראים מי יכול לתאר את האבות והשבטים הקדושים.

כיון שכך כאשר אנו באים לדבר על הפרשה של יוסף והשבטים צריך להבין שזה לא כפי שמשתמע מפשטות הפסוקים שהאחים קינאו ביוסף, ושמחמת קנאה זו רצו להרוג אותו, ואח”כ הם מכרו אותו לישמעאלים, עלנו לדעת שמחלוקת שורשה ברומו של עולם.

מסופר שבישיבת וולאזין המעטירה התגלע ויכוח בין שני ראשי הישיבה הגאונים רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצ”ל [בעל ההעמק דבר על התורה והמרומי שדה על הש”ס], ורבי יוסף דוב סאלובייציק זצ”ל [בעל שו”ת בית הלוי], שני הצדדים סיכמו שכדי לדון בענין יש להביא את השאלה לפני גדולי הדור ומה שיחליטו כן יעשו, לצורך הענין כינסו את גדולי הדור בניהם היה אחד המגיגים הגדולים שחיו אז, כשזה נתבקש לפתוח את הדיון פתח ואמר, נמצאים אנו בפרשת וישב, הנוכחים לא הסתירו את תמיהתם על דבריו שכן פרשת השבוע אז לא היתה וישב, מיד הסביר אותו מגיד את דבריו, ראו ! פתח ואמר לנוכחים, הנני מגיד ומתוקף תפקידי מסתובב אני ממקום למקום לחזק את ליבותיהם של אחינו בית ישראל, כאשר מתחילים אנו ספר בראשית, לא קשה עליי לבאר את הפרשיות, שכן בפרשת בראשית אני מעמיד את האור מול החושך, כך בפרשת נח אני מעמיד בדבריי את נח ובניו הצדיקים מול אנשי הדור הרשעים, ומשם לפרשת לך לך אברהם מעבר אחד מול אנשי עירו שהיו עובדי עבודה זרה, בפרשת וירא אני מדבר עך אברהם ומנגד אנשי סדום הרשעים, וכך בכל פרשה אני מעמיד את הרע מול הטוב, לא כן כאשר אני מגיע לפרשת וישב אז עומד אני נבוך שכן מחד גיסא עומד יוסף הצדיק, ומאידך גיסא עומדים השבטים הקדושים, כך באסיפה שבה אנו נמצאים כדי להכריע בין שני ענקי הרוח הנצי”ב זצ”ל והבית הלוי זצ”ל מרגיש אני את אותו קושי המתלוה אליי בפרשת וישב.

אם כן שומא עלינו לחקור ולהבין על מה ולמה התרחש הסיפור של המכירה, איך השבטים הקדושים מכרו את אחיהם הקטן, הוא עומד ומתחנן על נפשו והם מוכרים אותו, כפי שהקדמנו אין מדובר אנשים פשוטים שעושים מעשים נפשעים.

היה בחור עני מרוד שהגיע לפרקו שלא היה לו פרוטה לפורטה וטרחו לאסוף לו כסף כדי שיתחיל עמלו ואספו לו סכום יפה, הלכו לחתונה ונדהמו איזה פאר איזה מנות איזה תזמורת, כעסו עליו מה פירוש מה החוצפה הזו הבזבוב הזה, הלכו לרב וסיפרו לו, אמר להם אני יודע דבר שאתם לא יודעים, לפני החתונה הוא הלך לבעל האולם וביקש להתחתן באולם אבל אמר לו החתן אין לי כסף אז תן לי בתשלומים שאוכל לעמוד בהם כדי שלא אתבזה, אמר לו בסדר איך השם שלך, אמר לו את השם, מה ! נזדעק בעל האולם אתה הבן של פלוני, כן השיב מה ! שוב זעק, אבא שלך הציל אותי ממות אני חייב לו את החיים שלי אני יעשה לך חתונה כמו של נסיך, את זה אתם לא יודעים, לפעמים יש דברים שלא יודעים.

מספרים על בחור עני מרוד שהגיע לפרקו שלא היה לו פרוטה לפורטה, ראשי הקהל טרחו לאסוף לו כסף כדי שיתחיל עמלו ואספו לו סכום יפה, כאשר הלכו לחתונה נדהמו לראות את ההדר והפאר, איזה מנות, איזה תזמורת, הם ממש כעסו עליו, איזו חוצפה כזה בזבוב של כסף, הלכו לרב העיר וסיפרו לו, אמר להם אני יודע דבר שאתם לא יודעים, לפני החתונה הוא הלך לבעל האולם וביקש להתחתן באולם אבל אמר לו החתן אין לי כסף אז תן לי בתשלומים שאוכל לעמוד בהם כדי שלא אתבזה, אמר לו בסדר איך השם שלך, אמר לו את השם, מה ! נזדעק בעל האולם אתה הבן של פלוני, כן השיב מה ! שוב זעק, אבא שלך הציל אותי ממות אני חייב לו את החיים שלי אני יעשה לך חתונה כמו של נסיך, את זה אתם לא יודעים, לפעמים יש דברים שלא יודעים

בספר אפיקי יהודה כותב ביאור נפלא להסביר את כל הסיפור של המחלוקת של יוסף עם השבטים הקדושים, ומה הביא לכך שהם מכרו אותו

בתורה כתוב : “וישראל אהב את יוסף מכל בניו ועשה לו כתונת פסים, ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם”. יעקב מפלה את יוסף משאר השבטים, הוא לומד איתו את כל התורה שלמה אצל שם ועבר, הוא עושה לו כתונת פסים, האחים רואים את האהבה היתירה של אביהם אל יוסף, זו מולידה בהם שינאה כלפיו, בגינה הם מבקשים תחילה להרגו ולבסוף מכרו אותו לישמעאלים.

ובאמת שקשה להבין מה חטאו של יוסף בכל זה, אם היה כתוב שהשנאה היתה משום שיוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם, היה מקום להבין את התנהגותם, אבל בפסוקים מפורש ששנאתם היתה תוצאה של האהבה העודפת של יעקב ליוסף, כיון שכן טענתם צריכה להיות כלפי יעקב אביהם ולא כלפי יוסף, וכי צריך היה יוסף לעשות מעשים רעים כדי לגרום שיעקב ישנא אותו, מה גם שזה דבר טבעי שאבא לפעמים אוהב בן אחד יותר משאר האחים, בפרט אם הוא הקטן.

זאת ועוד צריך להבין איך נכשלו גדולי עולם כמו השבטים הקדושים בשינאה כלפי יוסף אחיהם עד שלא יכלו לדברו לשלום, וזה הביא אותם לידי כך שמכרו אותו לישמעאלים.

מוכרח לומר אומר הרב זצ”ל שאדרבא מחמת שהיו האחים שבטי-ה צדיקים גמורים לכן הם עשו את מה שעשו, השבטים הקדושים ראו במעשה זה של העדפת יוסף כמי שסומן על ידי יעקב להיות הממשיך של יעקב אבינו בבניה של כלל ישראל, לאברהם נולדו שני בנים, ישמעאל ויצחק, והוא נתן לישמעאל מתנות וסילק אותו מעליו, וליצחק שנבחר להיות הממשיך הוא נתן את כל אשר לו.

כך גם אצל יצחק גם לו היו שני בנים, יעקב ועשיו, וגם יצחק כמו אברהם בירר את יעקב להיות הממשיך שלו בהעמדת כלל ישראל, ונתן לו את ברכת אברהם, את עשיו שלח מעליו המדברה להר שעיר.

כאשר ראו השבטים שיעקב נותן יחס מועדף ליוסף עליהם, הם חששו שכיון שעיקר אהבתו של יעקב היתה לרחל ולא לאה, בשבילה הוא עבד את שבע השנים הראשונות אצל לבן, אומנם אח”כ הוא התחתן גם עם לאה, אבל זה היה משום שלבן רימה אותו, אבל ודאי שרחל היתה קודמת אצלו ללאה וכל שכן השפחות, רחל היתה עיקר הבית, כפי שכותבת התורה בפרשת ויצא (פרק כט פסו’ ל) : “ויאהב את רחל מלאה”, הנה כעת לאחר שנפטרה רחל יעקב מבכר את יוסף, הוא לומד רק איתו, הוא מוסר רק לו את התורה שלמד בבית שם ועבר, הוא עושה רק לו כתונת פסים, ואותנו שלח יעקב אבינו להיות רועי צאן בשדות.

בנוסף לכל זה בא יוסף ומוסיף שמן למדורת הקנאה, הוא מביא את דיבתם רעה אל אביהם, הוא מספר ליעקב שהם אוכלים אבר מן החי, ודאי שאין הדברים כפשוטם, הרי אחת מהם משקר לכאורה או שהם אכלו אבר מן החי או שיוסף משקר ?

כבר ביאר המשנה למלך זצ”ל שהם היו אוכלם את הבהמה אחר שחיטה בעודה מפרכסת, אכילה זו אסורה לגוי ומותרת לישראל, הם סברו שבהיותם חלק מכלל ישראל יש להם דין ישראל לכן היו אוכלים כך, אבל יוסף סבר שלא היה להם דין ישראל ולכן היו אסורים באכילת הבהמה כשהיא מפרכסת כדין אבר מן החי.

עובדה זו העצימה אצלם את המחשבה שאכן הם צודקים, יוסף לא רק סומן כממשיכו של יעקב, הוא גם מתייחס אליהם בהתאם לכך, הוא מסכים עם אביו, בנוסף לזה בא יוסף ומספר להם את אשר חלם עליו ועליהם, שהוא המלך והם משתחווים לו, אין זה אלא משום שהוא חושב על כך כל היום, שכן אין מראים לאדם בחלום אלא מהרהורי ליבו.

כיון שכך השבטים דנו את יוסף כרודף כמסית ומדיח, כמי שרוצה להדיח אותם מהדת הקדושה, מהעולם הזה ומהעולם הבא, כיון שכך הכלל הוא שהבא להרגך השכם להורגו, כל הנהגתם היתה על פי דין, גם השכינה הצטרפה איתם, כוונתם היתה רק לשם שמים, כדי שלא ידחו מהדת הקדושה.

[זה לשון הספורנו זצ”ל (בראשית פרק לז) : “שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית ושבא אליהם לא לדרוש שלומם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם כדי שיקללם אביהם או יענישם האל יתברך וישאר הוא לבדו ברוך מבנים” עיי”ש]

בכל דרך ניסו השבטים הקדושים למנוע את הוצאתם חוץ לכלל ישראל, לכן הם מכרו אותו כדי להיפטר ממנו, כך הם חשבו אבל כבר כותב הרמב”ן זצ”ל שהחריצות שקר והגזירה אמת, יוסף נמכר למצרים כי הוא היה צריך להכין את הירידה של יעקב לשם כדי לקיים את הגזירה של גר יהיה זרעך בארץ לא להם

הסיבה שיעקב אבינו קירב את יוסף ביותר, היה זה מרחמנות עליו, כיון שהיה יתום מאימו, ואין מי שידאג לו, כדי לנחמו קירב אותו יעקב ביותר, מאותה סיבה אהב יעקב גם את בנימין מאד, עד שהיתה נפשו קשורה בנפשו.

ובאמת שגם יוסף הצדיק לא חשב להדיחם מכלל ישראל, והראיה לכך שהוא בא וסיפר להם את החלומות לפי תומו, הוא חשב שהם גם אוהבים אותו כמו שהוא אהב אותם.

אכן בפרשת ויגש (פרק מב פסוק כא) הרגישו השבטים בטעותם שם מסופר שכאשר ירדו למצרים ברעב, טפל עליהם יוסף עלילה שהם מרגלים, אז אמרו איש לאחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו הקטן …, עשרים ושתיים שנה הם לא שכחו את המכירה, מיד שקרה להם משהו הם התעוררו, [מי מאתנו שקרה לו משהו יתלה זאת במה שעשה לפני עשרים ושתים שנה] אבל הם לא עשו תשובה על המכירה עצמה, רק על כך שיוסף התחנן והם לא התייחסו לתחנוניו, כדברי הספורנו שעיקר העונש הוא על כך שהיינו אכזרים נגד אחינו שאף על פי שחשבנוהו לרודף היה לנו לרחם בהתחננו וכנגד מדת אכזריותינו זה האיש מתאכזר נגדנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וישב עט

“ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם”.

בספר אפיקי ים חלק ב’ מקשה למה הזכיר הכתוב והוא נער את בני בלהה ואת בני זילפה, מה זה ענין למה שהביא יוסף את דיבת האחים אל אביו ?

זאת ועוד מקשה הרב זצ”ל מהו הלשון ויבא, למה לא אמר ויספר כמו שנקט בסיפור החלומות “ויספר אל אביו ואל אחיו” ?

כמו כן צריך ביאור מהו הלשון “אל אביהם”, הרי יעקב הוא גם אביו של יוסף, אם כן היה לו לומר אל אביו, כמו שנקט בסיפור החלומות ויספר אל אביו ?

ותר’ הרב זצ”ל על פי הקדמה שאם רואה אדם באחד שעושה דבר שלא כהוגן, והוא רוצה לגלות לאביו או לרבו כדי שיוכיחו אותו ועי”ז יחזור למוטב יש בזה איזה תנאים עקרים:צריך להקפיד על שלושה תנאים עיקריים.

התנאי הראשון הוא שקודם שילך לאביו או רבו יוכיח את אותו אדם בעצמו שיחזור בו מעשיו הרעים, ורק אם יראה שלא הועילו דבריו ועדיין הוא עומד בסורו, רק אז מותר לגלות לאביו או לרבו שיוכיחוהו.

התנאי השני הוא שכאשר מספר הדברי לרביו או רבו לא יגדיל העוולה יותר, ולא יוסיף שום פרט שלא היה באמת שיכול ליצור מצג שוא,

התנאי השלישי הוא שגם כשמוכרח ללכת לאביו או רבו לספר יכווין בדבריו רק לתועלת, ולא ליהנות ח”ו מפגם חבירו.

התורה באה להעיד על צדקתו של יוסף ע”ה, שלא בא חלילה להוציא דיבה על אחיו, וכל כוונתו היתה רק לטובה, ובאופן שמותר עפ”י הדין, לכן הקדים לומר והוא נער, כדי לתרץ מדוע לא הוכיח יוסף את אחיו בטרם גילה לאביו כפי המתבקש מהדין, שהוא משום שלפי השערתו ידע שוודאי לא תועיל תוכחתו, כיון שהם היו מזלזלין בבני השפחות, והוא כך מסביר המלבי”ם זצ”ל היה משמש ומשרת אצל בני השפחות, א”כ בודאי שלא יועילו דברי תוכחתו, ואח”כ אמר, ויבא יוסף ולא ויספר יוסף, להורות שלא הוסיף יוסף שום דבור נוסף על מה שראה באמת, אלא הביא את דבריהם לאביו כמביא דבר ממקום למקום בלא הוספה וגרעון, ואח”כ אמר הפסוק אל אביהם ולא אביו, דאז הלא יוכל היות שכיון ליהנות מפגם שלהם, שאביו יחבב אותו יותר, וע”כ אמר אביהם לומר שעיקר כוונתו היתה בהבאת הדברים רק לתועלת, כאילו אין הדבר נוגע כלל לעצמו, כאילו אינו אביו כלל.

הנה כבר כמעט עבר חודש כסלו ועדיין לא ירדו גשמים, במסכת תענית (ו.) מבואר שלשיטת רבי יוסי הזמן האחרון של ירידת היורה הוא בראש חודש כסליו, וצריך לעורר הלבבות על ענין זה, שכן הגשם הוא סימן שאנו הולכים בדרך ה’, משא”כ כאשר אין עושים רצונו של מקום אומרת התורה : “וחרה אף ה’ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והארץ לא תיתן את יבולה”.

במסכת תענית (ו.) אומר רב נהילאי בר אידי בשם שמואל שהגשם נקרא מלקוש על שם שהוא מל קשיותיהן של ישראל, מסביר הרש”י שכשאינו יורד חוזרין ישראל בתשובה ומתענין ועושין צדקות.

במסכת ברכות (לג.) אומר רב יוסף שהטעם שמזכירים גבורות גשמים בתחיית המתים. כיון ששקול יום הגשמים כתחיית המתים.

בדרשות החת”ס (תקס”ו עמו’ שעו) כותב המגיהה אמרתי בליבי טוב להזכיר כאן מה ששמעתי מכבוד מו”ח הגאון רבי שלמה סופר נכדו של החתם סופר זצ”ל שדרוש ההספד שאמר החת”ס אז שהיה זמן של עצירת גשמים נראה התעוררות גדולה לעורר הלבבות, וכל הנאמר בו יראה שהוא צלותא דרחמי ומיתוק הדינים להביא גשמי ברכה לעולם בהתרעותא דלתתא, כי אז היתה עצירת גשמים גדולה, אנו רואים שהשנים מתקלקלים כי אין גשם, ואמר לי כבוד חותני נכד החת”ס, בחנתי ונסתי כמה פעמים בעת עצירת גשמים שלמדתי הדרוש ברבים וירדו גשמי ברכה.

פעם אחת מספר הרב זצ”ל היתה עצירת גשמים זמן רב וביקש הכומר מאיתי שהיהודים יתפללו על הגשמים, והבטיח לו שביום שני ירדו גשם רב, ביום שני אספתי חבורה של תלמידי חכמים יראים ושלמים ולקחתי פנקס יד קדשו של החת”ס, ואמרתי לפניהם את כל הדרוש הנוכחי ומיד התקדרו השמים בעבים והיה גשם גדול וכן היה פעם אחרת שאמרתי דרוש זה ברבים וירד גשם גדול.

בין הדברים שם מביא החת”ס את דברי הנביא בספר מלכים א’ (פרק יז פסוק א) ובמסכת סנהדרין (קיג:) שאחאב שאל את אליהו הנביא בניחום אבלים אצל חיאל בית האלי, איך יתכן שהי”ת אמר בתורה הקדושה שכאשר סרים מדרך ה’ והולכים אחרי אלוקים אחרים, ה’ עוצר את השמים מלהוריד מטר, והנה אני אומר אחאב לאליהו העמדתי עבודה זרה על כל תלם ותלם בארץ ישראל ובכל זאת יורדים גשמים ?

בתגובה נשבע אליהו לאחאב : “חי ה’ אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי”.

משם הלך אליהו והסתיר את עצמו תחילה בנחל כרית אשר על פני הירדן, ומשם עבר לצרפתה אשר לצידון, שלוש שנים קשות עברו על ארץ ישראל, טיפת מים אחת לא ירדה מן השמים, כל מקורות המים יבשו ולא היה מה לאכול, אחאב חיפש את אליהו בכל מקום אפשרי ולא מצאו, חי ה’ אלהיך אמר עובדיה הנביא לאליהו כאשר פגש בו, “אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדני שם לבקשך ואמרו אין”.

אחר שלוש שנים הי”ת מצוה את אליהו : “לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה”. אליהו שולח את עובדיה הנביא לומר לאחאב שאליהו בדרכו אליו, כאשר רואה אחאב את אליהו הוא קורא לעברו “האתה זה עכר ישראל”.

אליהו משיב לאחאב : “לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך בעזבכם את  מצות ה’ ותלך אחרי הבעלים”.

ועתה אומר אליהו לאחאב המלך : “שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים ונביאי האשרה ארבע מאות אכלי שלחן איזבל, אחאב מקבץ את הנביאים מכל הארץ אל הר הכרמל.

אליהו עמד לפניהם ופתח : “עד מתי אתם פסחים על שתי הסעפים אם ה’ האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו ולא ענו העם אתו דבר, אני נותרתי נביא לה’ לבדי אומר אליהו לנביאי הבעל, ואתם נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים איש.

כל אחד מכם מציע אליהו יקח פר וינתחהו וישימו על  העצים ואש לא ישימו, וגם אני אעשה את הפר האחד ונתתי על העצים ואש לא אשים, וקראתם בשם אלהיכם ואני אקרא בשם ה’ והיה האלהים אשר  יענה באש הוא האלהים ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר

נביאי הבעל לוקחים את הפר אשר נתן להם אליהו, ניתחוהו והעלוהו על המזבח ויקראו בשם הבעל מהבקר ועד הצהרים הבעל עננו, ואין קול ואין עונה, ויפסחו, אליהו הנביא מהתל בהם : “קראו בקול גדול כי אלהים הוא, כי שיח וכי שיג לו, וכי דרך לו, אולי ישן הוא ויקץ”.

בעלות המנחה פונה אליהו לכל העם : “גשו אלי, ויגשו כל העם אליו” הוא בונה את המזבח ההרוס לוקח עוד שתים עשרה אבנים כמספר שבטי ישראל, הוא חופר תעלה גדולה סביב המזבח, הוא עורך את העצים על המזבח מנתח את הפר ושם אותו על העצים, נביאי הבעל שופכים כמות מים גדולה על העצים ועל המזבח, בעלות המנחה נושא אליהו תפילה אל ה’, ענני ה’ ענני הוא זועק, “וידעו העם הזה כי אתה ה’ האלהים, ואתה הסבת את לבם אחרנית”.

אך סיים אליהו את תפילתו נפלה אש ה’ ואכלה את העלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואפילו את המים אשר מלאו את התעלה לחכה האש, העם שחזה בכל הנעשה מיד נפלו על פניהם ויאמרו כולם “ה’ הוא האלהים ה’ הוא האלהים”.

אחר שהרגו את כל נביאי הבעל אומר אליהו לאחאב שהיה בצום [רד”ק] “עלה אכל ושתה כי קול המון הגשם”, אחאב עולה אל ביתו לאכל ולשתות, אליהו עולה אל ראש הכרמל גוהר ארצה שם פניו בין ברכיו ומתפלל לגשם, שבע פעמים שב אליהו ומתפלל על בא הגשם, בפעם השביעית הוא שולח את נערו לראות אם באו ענני גשמים, הנער שב ומספר שאכן יש עב קטן ככף איש עולה מכיון הים, מיד שולח אליהו לאחאב שיאסור את מרכבתו וירד מהר הכרמל אל ביתו שלא יעכב אותו הגשם, ואכן השמים התקדרו בעבים ורוח, ויהי גשם גדול.

מרן החת”ס זצ”ל עומד על כמה שאלות העולות מן הסיפור, ראשית שואל החת”ס זצ”ל אליהו לא ענה כלום על שאלתו של אחאב המלך מדוע היו יורדים גשמים כאשר היתה ארץ ישראל זרועה בעבודה זרה מן הקצה אל הקצה, מה עם ההבטחה המפורשת התורה “ועצר את השמים ולא יהיה מטר” ?

במקום להשיב על שאלת אחאב המלך נשבע אליהו לאחאב שמעתה שלוש שנים לא ירד גשם כי אם על פי דברי, איזה תשובה יש במילים אלו לפרוך את טענתו של אחאב המלך ?

עוד שואל החת”ס זצ”ל מה פירוש דברי אליהו לאחאב אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, מה פירוש לפני דברי ?

עוד שואל החת”ס הרי הי”ת אמר לאליהו אחרי השלוש שנים : “לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה”, הי”ת ביקש מאליהו להראות אל אחאב ומיד להביא מטר על הארץ, אם כן מה ראה אליהו לעכב את ירידת הגשמים שהיו נחוצים מאד לאנשי הארץ, עד אחר כל הוויכוח עם נביאי הבעל ?

עוד שואל החת”ס איך יתכן שאחרי כל מה שעשה אליהו הגיע רק ענן קטן ככף יד איש, וגם זה אחר כמה פעמים שהתפלל אל הי”ת, מדוע לא התקדרו השמים בעבים מיד עם בא אליהו אל אחאב במצות ה’ וירד גשם רב ?

החת”ס זצ”ל מביא את דברי רבי יהושע במסכת תענית (ט:) תניא, רבי אליעזר אומר : כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה. [מקור הגשמים הוא מהמים שעל הארץ, ולא ממים שבאים מלמעלה]. שנאמר: “ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה”. אמר לו רבי יהושע: היאך אפשר לומר שהעולם שותה ממימי אוקיינוס, והלא מימי אוקיינוס מלוחין הן, [ואין התבואה יכולה לצמוח על ידם] ? אמר לו רבי אליעזר : מי האוקיינוס ממתקין בעבים ואז הם יורדים להשקות את הארץ.

רבי יהושע חולק על רבי אליעזר ואומר: כל העולם כולו מים העליונים הוא שותה. שנאמר: “למטר השמים תשתה מים”, ומה אני מקיים [היאך מתקיים ומתפרש המקרא] “ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה”, שמשמעותו שמקורם של מי הגשמים מהארץ ? מלמד שהעננים מתגברים ועולים לרקיע, ופותחין את פיהן כמו כלי עור המיועד להכיל נוזלים ומקבלין ממים עליונים מי מטר.

שנאמר: “יזקו מטר לאדו”. “יזקו” כמו יצקו והיינו, שהרקיעים יוצקים את מי המטר לעבים [“אדו” היינו עבים, כמו “ואד יעלה מן הארץ”], ומנוקבות הן [העבים מנוקבים] כמו כברה [נפה], ובאות העבים ומחשרות [משירות, מזלפות] מים על גבי קרקע שנאמר: “חשרת מים עבי שחקים”. דהיינו, שהעבים מחשרים [משירים] את מי השחקים על הארץ.

מוסיף החתם סופר זצ”ל שהעננים מתהוים מן האדים העולים מן הארץ ומהבל פיהם של אנשי העולם מזה נעשים העענים ועולים לשמים ומורידים גשם על העולם.

ולכן אומר החתם סופר זצ”ל השכל והחוש יעידו שאם בני אדם ההבל העולה מהם הוא מפה דובר נבלה ולשון הרע ורכילות, הגשמים המתהוים מזה הם מלוכלכים מזוהמת העוונות המעורבים בהם והמאכלים המתהוים מהגשם הזה מטמאים את האוכליהם ביתר שאת.

[כעין זה כותב הב”ח זצ”ל באו”ח (סי’ רח) שקדושת הארץ נשפעת היא מקדושת הארץ העליונה, ממנה היא נמשכת לארץ ישראל, קדושה זו עוברת דרך היניקה גם לפירות הגדלים בארץ, כאשר אוכל האדם מן הפירות על ידי זה מתווספת בו קדושה מכוח אותה אכילה, על זה אנו מודים ומשבחים לה’ שזכינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה של ארץ ישראל, שעל ידי אכילה זו אנו זוכים לקדושה נוספת

בזה ביאר הב”ח את דברי הפסוק בפרשת מסעי (פרק לה פסו’ לד) “ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה”,

לכאורה יל”ע בדברי התורה שכן בתחילת הפסוק נאמר ציווי שלא לטמא את הארץ, והטעם אומרת התורה משום אשר אני שכן בתוכה, כיון שה’ נמצא בארץ אם יטמאו אותה במעשיהם יגרמו לסילוק השכינה מין הארץ.

אומנם סיום הפסוק “כי אני ה’ שכן בתוך בני ישראל” צריך ביאור שלכאורה אין לו שום שייכות לעצם הצווי שלא לטמא את הארץ, טעם זה הוא סיבה לכך שלא יטמאו את עצמם ולא את הארץ ?

ברש”י ז”ל פירש שכונת הי”ת שלא תשכינו אותי בטומאתה וזאת משום כי אני ה’ השוכן בתוך בני ישראל, שאף בזמן שהם טמאים שכינה ביניהם, ולכן כאשר תטמאו את הארץ ואני שוכן בתוככם.

בב”ח מסביר שכך שמטמאים את הארץ יונקים הפירות הגדלים בה טומאה [כשם שהם יונקים ממנה קדושה כאשר היא קדושה, כך הוא יונקים ממנה טומאה כאשר היא טמאה] ועל ידי שאוכלים את אותם הפירות נמשכת טומאה גם לגוף האוכל, ולכן הזהיר הי”ת “כי אני ה’ שכן בתוך בני ישראל” ולכן צריך להיזהר לא לגרום טומאה לגוף דרך אכילת הפירות עיי”ש].

ממשיך החת”ס זצ”ל לפי זה יוצא שההבל היוצא מבני האדם בשנה הבאה הוא רע יותר משל אשתקד, וזה יוסיף טומאה על טומאה, ואחריהם הפירות יותר טמאים, ותגדל אנשים רעים וחטאים יותר וכן לעולם חוזר חלילה, עד שיהיו מושפעים בחטא וטומאה, עד כי אין רפואה למכתה חלילה.

זהו פירוש דברי התורה “ועצר את השמים ולא יהיה מטר”, כדי שלא תיתוסף הטומאה ולא יהיה מטר רע ולא יהיו ירות רעים עד שיכנע לבבם הערל וישובו אל ה’ יתברך, ויטהרו את האויר ויהנו מזיו ה’ ותפארתו, וזה הסוד של עצירת הגשמים, וזהו מה שאומר רב נהילאי בר אידי בשם שמואל במסכת תענית (ו.) שהגשם נקרא מלקוש על שם שהוא מל קשיותיהן של ישראל, מסביר הרש”י שכשאינו יורד חוזרין ישראל בתשובה ומתענין ועושין צדקות.

זה שאנו אומרים ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תיתן את יבולה ואבדתם מהרה כדי שיעשו תשובה או עד שיאבדו חס ושלום, וכן היה בימי אחאב שהגיעו לזה השיעור של טומאה, עד שעשה ליצנות, אז ענה אליהו אני נשבע שלא יהיה מטר כי אם לפי דברי הפה הקדוש והטהור אשר משפיע כפי ההבל היוצא בקדושה על פי דברי אליהו הצדיק או כדומה לו ולא לפי אחאב,

לכן עצר את השמים, ולכן שה’ שלח את אליהו הנביא לתת מטר היה יודע אליהו שהאויר טמא מטומאת העוונות וידע שהוא צריך לפעול כדי לסלק את הטומאה ולהחזירם בתשובה, לכן הלך וריבץ את כולם וקידש שם שמים עד שאמרו כולם ה’ הוא האלוקים ומההבל פה הזה נעשה אותו עב קטן וממנו בא אח”כ כל הגשם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וישב

גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם

“ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים”.                              (בראשית פרק לז פסו’ לד)   “עשרים ושתים שנה משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר יוסף בן שבע עשרה שנה וגו’ ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השובע ושנתים הרעב כשבא יעקב למצרים הרי עשרים ושתים שנה, כנגד עשרים ושתים שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם. עשרים שנה שהיה בבית לבן, ושתי שנים בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל וזהו שאמר ללבן לעיל זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן”.                                               (רש”י)   אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא : גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש”.                  (מגילה טז:)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ידועה השאלה מדוע נתבע יעקב אבינו על כל אותם השנים ששהה אצל לבן, הלא כל יציאתו לשם הייתה במצות אביו ואמו, בפרשת תולדות (פרק כז פסו’ מב – מד) אומרת התורה : “ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדל, ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן, ותאמר אליו, הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך, ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך”. וכן לקמן (פרק כח פסו’ א –ב) אומרת התורה : “ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו ויצוהו ויאמר לו, לא תקח אשה מבנות כנען, קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך”. ושם (פסו’ ז) נאמר עוד : “וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם”. וכיון שהלך במצות הוריו הרי שבכל רגע ורגע ששהה שם קיים מצות כיבוד אב ואם ומדוע א”כ נענש על כך ?

ועוד קשה שגם אם לא היה הולך יעקב לחרן במצות יצחק ורבקה, גם אם היה בורח על דעת עצמו מהחשש שעשו יהרגהו, גם אז היה מקום לשאול מדוע נענש על כל שלא כיבד את אביו ואת אמו כל אותם שנים, שהרי אנוס היה הוא ואנוס רחמנא פטריה ?

 

ביותר תמוה שכן בדברי הגמ’ מבואר שעל אותם יד’ שנים שהלך יעקב אבינו ללמוד תורה אצל שם ועבר טרם יצא לחרן, שעל זה לא נצטוה על ידי אביו ואמו, על אותם שנים לא נתבע יעקב אבינו ולא נענש עליהם, רק על אותם שנים שהיה בדרכו ללבן ומשם ועל אותם שנים ששהה אצל לבן נתבע הוא וצריך ביאור מדוע ?

 

[בספר אמת ליעקב להגר”י קמינצקי זצ”ל פרשת ויצא כותב שהליכתו של יעקב ללמוד יד’ שנים תורה אצל שם ועבר היתה הכנה להליכתו אל לבן, ידע יעקב שהולך הוא לחיות בין אנשים רשעים ובחברת לבן הארמי, על מנת לשרוד את אותם שנים במחיצת אותם רשעים, כדי שיוכל לומר אחר יציאתו משם “עם לבן גרתי ותרי”ג מצות שמרתי”, נדרשה לו הכנה לא פשוטה, כמי שגדל כל ימיו על ברכי אביו וסביו הגדולים, כמי שלא מש מאהלי שם ועבר, שלא נתנסה מעולם במלחמות עם שקרנים ועם גזלנים ורשעים, היה עליו לקבל הדרכה ועצות איך וכיצד להתמודד עם הניסיון הלא פשוט שבא לפתחו, מטעם זה  הלך יעקב ללמוד אצל שם ועבר ולא אצל יצחק אביו, שם ועבר חיו בדור המבול ובדור הפלגה, כמי שחיו עם רשעים ונשארו צדיקים יכלו הם ללמד את יעקב פרק בהשרדות, [בספר אלופי יהודה פרשת וישב הביא בשם הגה”ק מאוסטרובצה זיע”א שאת אותה תורה שלמד יעקב אצל שם ועבר העביר יעקב אח”כ ליוסף, וזאת משום שידע יעקב שעתיד יוסף להתגלגל לבין הגויים, וכבר מגיל שלוש שנים שהיה ראוי ללמוד ועד גיל שבע עשרה למדו כל מה שלמד אצל שם, כדברי אונקלוס [הביאו הרש”י בפרשתנו (פרק לז פסו’ ג)] “בן זקונים הוא לו” בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. ומטעם זה לא לימד תורה זו גם לשאר בניו כי להם לא היתה היא נצרכת והם שלא ידעו מזה קינאו ביוסף ושנאו אותו על כך עיי”ש

 

כיון שכן נמצא שהליכתו של יעקב לבית מדרשם של שם ועבר נכללת גם היא במצות הוריו ללכת לחרן, שכן לא תיתכן הליכתו לחרן לולי אותה הכנה שקיבל אצל שם ועבר, וא”כ מה הראיה שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, הלא עצם הלימוד תורה שלמד יעקב אצל שם ועבר נכלל הוא במצות כיבוד אב ואם כמו שנתבאר ?

 

והביאור בזה שכיון שמצאנו שנתבע יעקב על אותם כ”ב שנים שהיה אצל לבן שמע מינה שבכל אותם שנים מאז שיצא יעקב מבאר שבע ועד ששב לא קיים מצות כיבוד אב ואם, וא”כ קשה מדוע לא נתבע יעקב אבינו גם על אותם יד’ שנים שהיה בישיבת שם ועבר, ועל כרחך משום שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם] .

 

ואומנם עצם הדבר ששהייתו של יעקב אבינו אצל לבן לדעת חז”ל לא היה בה משום קיום מצות אב ואם צריך ביאור כמו שנתבאר, שכן יעקב הרי הלך לחרן במצות אביו ואמו אשר שלחוהו לשם מחמת כעסו של עשיו וכדי לישא אשה, ומדוע נענש שיפרוש ממנו יוסף עשרים ושתיים שנה ?

 

[שאלה זו שואל המהרש”א בחדושי אגדות למסכת מגילה שם וז”ל שם : “וא”ת למה נענש גם על אותן כ”ב שנים כיון דברצון אב ואם ובמצותן הלך יעקב מסתמא מחלו על כבודם” ?

 

[דברי המהרש”א “מסתמא מחלו על כבודם” צריך ביאור שכן גם אם לא מחלו על כבודם אין סיבה להעניש את יעקב על הליכתו לחרן שהרי הלך במצות אביו ואמו, וא”כ בעצם הליכתו הרי הוא מקיים מצות כיבוד אב ואם ?] .

 

המהרש”א שם מביא בשם בעל האמרי נועם שכתב בשם הר”י מפרי”ש שלבסוף י”ד שנה שהיה בבית עבר נתקררה דעתו של עשו ושלחה רבקה אמו את דבורה מנקתה אחריו לבית לבן והוא שהה שם כ”ב שנה עיי”ש] .

 

תרוץ נוסף שמעתי מהגה”צ ר’ ראובן קרלינשטיין שליט”א שעל אף שהלך יעקב לחרן במצות אביו ואמו מכל מקום יעקב נתבע על כך שבעבודת השם שלו חסרו אצלו כב’ שנים

 

“ימים אחדים”

“ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדל ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך, ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך, עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם למה אשכל גם שניכם יום אחד”.                                                       (בראשית פרק כז פסו’ מב – מה)

 

 

 

 

 

 

 

והנה בדברי רבקה ליעקב בהקשר לזמן ישיבתו אצל לבן ישנה סתירה לכאורה, תחילה אמרה לו רקבה : “וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך”, משמע שבעבור אותו פרק זמן הנקרא “ימים אחדים” ישוב יעקב לבאר שבע מעצמו, ושוב חזרה ואמרה לו רבקה : “עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם”, ומשמע שיעקב היה מצווה להישאר אצל לבן עד אשר תשלח רבקה לקחתו משם, והוא מעצמו לא היה יכול לחזור ?

 

יישוב נפלא ראיתי בספר ברכת מאיר פרשת וישב ותוכ”ד שם ששתי מצות נאמרו ליעקב על ידי רבקה האחת מתייחסת למשך הזמן שצריך הוא להתעכב שם, והמצוה השנית היא על צורת ישיבתו שם, על משך זמן ישיבתו נאמר לו שצריך הוא להישאר שם : “עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם”, אומנם אופן הישיבה צריך להיות בגדר של “ימים אחדים”.

 

והביאור בזה הוא שהנה פעם נוספת מצאנו בתורה את המונח “ימים אחדים”, בהקשר לעבודתו של יעקב ברחל אומרת התורה בפרשת ויצא (פרק כט פסו’כ) : “ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה”. בפירוש המזרחי בראשית (פרק כט פסו’ כ) כותב : ופירוש ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה דמשמע שאהבתו גרמה לו שיחשבו בעיניו השבע שנים לימים אחדים, הוא שאהבתו גרמה לו לחשוב השבע שנים לימים האחדים שאמרה לו אמו, אבל לולא האהבה לא היה חושב אותן כך כי השבע שנים אינו ימים אחדים כי רבים עכ”ל.

 

וידועה השאלה הלא מדרך הטבע שככל שהאדם חפץ וניכסף לדבר מסוים יותר, יחשב אצלו זמן קצר לזמן ארוך מגודל הכמיהה והציפיה, וא”כ איך זה שהעידה התורה שאצל יעקב נחשבו השבע שנים לימים אחדים באהבתו אותה ?

 

ובספר אגרא דכלא כותב מוהרצ”א זיע”א : “אבל תבין דהנה יעקב לא אהב אותה כדרך האנושי לחיבת התאוה, רק לחיבת המצוה. והנה האדם שמחבב איזה מצוה גדולה ותגדל בעיניו כבודה, הנה עושה לעצמו הכנות גדולות כמו שמכין את עצמו לכבוד המלך, הנה כל מה שמחובב בעניו יותר כבוד המלך, יארך הזמן של הכנתו, וכל מה שמתארך הזמן, עדיין סובר שזמן קצר הוא להכנה כראוי, הנה איש כזה הגם שלא בא אליו עדיין המלך, הנה כל הימים שהוא מכין את עצמו, הנה כבר נקרא עובד ונקרא עובד במלך גופו ובתוכו, כיון שבכל רגע מצייר בעיניו מהותו ואיך מהראוי לכבדו, הבן הדבר. הנה כן הוא הדבר ביעקב אבינו כיון שבאת לידו לקיים מצוה רבה, גדלה בעיניו יקרה וכבודה, וכל עבודתו בז’ שנים הוא להכנת המצוה, אם כן נקרא עובד ברחל ממש, על כן היו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, והיה סובר שעדיין לא יצא ידי חובת ההכנה דרבה”.

 

ובספר לב אליהו פרשת ויצא כותב הגר”א לופיאן זצ”ל לבאר שכאשר אדם עסוק באהבת עצמו אזי באמת גם זמן קצר נראה ארוך ביותר, וזה משום שהעיקר בזה היא התכלית שהיא ההנאה בפועל ואין שום חשיבות באמצעי, ולכן ככל שתתאחר השגת התכלית כך יכבד ויקשה הדבר בעיני האוהב, אולם כאשר מדובר באהבה רוחנית כאהבת ה’ וכדו’ אזי ההכנה היא ג”כ תכלית בפנ”ע ולכן אף שכאשר עבד יעקב ברחל הוא ראה בעבודתו אמצעי להתקרב אל ה’, לכן היו אצלו השבע שנים שעבד כימים אחדים

רבקה אמנו ציותה את יעקב שכל עבודתו אצל לבן תהיה בבחינת ימים אחדים, שבכל מה שיעבור שם יראה כאמצעי להתקרב אל ה’, המבחן לזה הוא אם ירגיש יעקב בקושי העבודה או לא, אם יהיו אצלו אותם עשרים ושתיים שנה כימים אחדים או לא .

 

והנה בפרשת וישלח (פרק לא פסו’ לו – מא) במפגש של יעקב עם לבן אומרת התורה : “ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי, כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו, זה עשרים שנה אנכי עמך רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי, טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה גנבתי יום וגנבתי לילה, הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני, זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך ותחלף את משכרתי עשרת מנים”, יעקב מפרט לפני לבן עד כמה היה “קשה לו” אצל לבן, השנים אצל לבן לא היו אצלו כימים אחדים, הם היו עשרים ושתים שנים של סבל, א”כ

 

 

 

 

פרשת וישב

נוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים

בפרשה אנו קוראים על הסיפור עם תמר ביתו של שם וכלתו של יהודה, אחר שנשאה לשני בניו ומתו, נשארה תמר שומרת יבם לשילה הבן הקטן עד שיגדל, משגדל ולא נתנה לו, היא כיסתה את עצמה ונישאה ליהודה חמיה בלא שהכיר אותה.

רש”י הקדוש (פרק לט פסו’ א) כותב שכל כוונתה של תמר היתה לשם שמים שהיא ידעה שהיא צריכה ללדת את זרע המלוכה, לכן היא בקשה בכל דרך להתחתן עם משפחת יהודה, כך אומרים חז”ל במדרש רבה פרשת וישב (פרשה פה אות י) : “מלמד שהיתה מטפחת על כריסה ואומרת מלכים אני מעוברת גואלים אני מעוברת”.

אחר שלוש חודשים נאמר ליהודה שתמר כלתו מעוברת בעודה שומרת יבם, הביאו אותה לבית הדין ושאלו אותה ממי את הרה, ותמר שותקת ולא מגלה ממי היא הרה, כיון שהיא היתה ביתו של שם בן נח שהוא מלכי צדק מלך שלם שהיה כהן, כמו שנאמר והוא כהן לאל עליון, לכן דינה כבת כהן שזינתה להישרף, וכך פסק עליה יהודה : “הוציאוה ותישרף”.

דינה של תמר נחרץ למיתה, היא יודעת שיש בבטנה תאומים, לא סתם תאומים אלא זרע המלוכה, מהם עתיד לעמוד מלך המשיח, היא יודעת שבשריפתה גם הם ישרפו, ולמרות שהיא יודעת ממי היא הרה היא לא גילתה.

היא נלקחת לבית המוקד להישרף : “הוא מוצאת”. המהרש”א במסכת סוטה (י:) כותב שהאות א’ שבמילה מוצאת היא א’ נחה, כלומר שהאות א’ שבמילה לא נשמעת, וכאילו נכתב והיא מוצת, ולמדו מזה התוספות במסכת בבא מציעא (נט.) שכבר הציתו את האש, ויש דעות בחז”ל שכבר היא החלה להישרף.

גם אז היא לא מפרסמת ממי היא הרה, היא רק שולחת ליהודה חמיה את המטה החותמת והפתילים שהיו אצלה בערבון ואומרת לו : “לאיש אשר אלה לו אנכי הרה”. מיד שראה יהודה את מה ששלחה הכיר שממנו היא הרה, ובגבורה גדולה עמד והודה וביטל את הגזר דין.

וצריך ביאור ! מדוע לא סיפרה תמר ליהודה חמיה ובית דינו שממנו היא הרה ? איך היא היתה מוכנה להישרף יחד עם שני העוברים שהיו בבטנה, כאשר היא יודעת שאין עול בכפה ? למה עשתה כן רק ברמז על ידי שליחת המטה החותמת והפתילים אל יהודה ולא אמרה כן בפירוש ?

מסכת סוטה (י:) [וכן במסכת בבא מציעא (נט.)] לומד מכך התנא רבי שמעון בן יוחי, שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.

תמר למדה אותנו יסוד עצום, לא יתכן שהבאת שלשלת המלוכה של בית ישראל, של מלך המשיח, יהיה כרוך הדבר בביזיון של משהו, בהלבנת פנים של מישהו, גם אם אותו אדם אשם בביזיון שנגרם לו, לכן היתה מוכנה למסור את נפשה ואת נפש העוברים שהיו ברחמה ובלבד שלא לבייש את יהודה בםני בית דינו.

ספר מנורת המאור כותב שזאת הסיבה שזכתה תמר שתצא ממנה שלשלת כזו קדושה, וז”ל שם (אות נח) : שיש לו לאדם לשמר פיו ולשונו שלא יכשל בעברה כזאת לאבד עולמו בשעה אחת. ואם יזכה להינצל כל ימיו מחטא זה, האל יתברך יצילהו מכל צרה ויצאו ממנו בנים הגונים, כמו שמצינו שארע לתמר, כי בזכות שהיתה מפלת עצמה לשריפה כדי שלא תלבין פני יהודה, זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים עכ”ד.

על חומרת העבירה של הלבנת פנים אנו לומדים ממה שאמר אותו תנא לרב נחמן בר יצחק במסכת בבא מציעא (נח:) : כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. ואמר לו רב נחמן בר יצחק : שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא, אדם שהלבינו את פניו ברבים, פניו מאדימות ולבסוף הן מחוירות.

בספר תולדות יצחק פרשת בראשית (פרק ד פסוק ה) מסביר רבי יצחק קארו זצ”ל את התהליך הביולוגי שעובר אדם שמכלימים את פניו : “שדרך טבע כששמעון מכלים פני ראובן, שראובן פניו אדומים וגם פניו לבנים בזה אחר זה, וזה הרבה פעמים, אדומים ולבנים אדומים ולבנים. והטעם, לפי שיש לראובן שני הפכים בלבו, מצד ההכלמה שעשו לו נכנס הדם לצד פנים ונשאר לבן, שמצד הכלימה הלב נופל והולכים הרוחות והדם לחזקו, ולכן נשאר לבן, ולזה קראו חז”ל למי שמבייש פני חבירו מלבין, שאמרו המלבין פני חבירו שמצד שנכנס הדם והרוח לצד פנים, נשארו פניו לבנים, ולזה אמרו המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים דאזיל סומקא ואתי חיורא [ב”מ נח]. פי’ הדם שהיה לצד חוץ שפך אותו לצד פנים, ומצד שרוצה להנקם משמעון, פניו אדומים, לפי שהרוחות והדם יוצאים לחוץ להנקם, וכמו שאמרו חכמי הטבע. ואולי זהו אזיל סומקא ואתי חיורא, שמתאדם ומתלבן הרבה פעמים, זה אחר זה מתאדם ומתלבן, ועוד לפעמים ברגע עצמו שפניו אדומים קצת פניו לבנים, כמו שנראה לעין”.

עוד מובא שם ששאל אביי את רב דימי : במערבא במאי זהירי? אמר ליה: באחוורי אפי. בזה היו מקפידים ביותר שלא להיכשל בזה

הטעם שמאד הקפידו בארץ ישראל על עוון זה של הלבנת פנים, אומר רב דימי לאביי מחמת מה שאמר רבי חנינא שהמלבין פני חברו ברבים יורד לגהינום ואינו עולה משם [וביארו התוספות או שאינו עולה לעולם כמו המינים והאפיקורסים. או שנידון אחד עשר חודשים בגהינום ולאחר שתים עשר חודש לא חי ולא נידון אלא שרוי בלא רעה ובלא טובה].

בספר שערי תשובה (שער ג אות קלט) כותב רבנו יונה זצ”ל והנה אבק הרציחה הלבנת פנים, כי פניו יחוורו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה … כי צער ההלבנה מר ממות, וכמו שלגבי איסור רציחה נאמרה ההלכה במסכת סנהדרין (עד.) שייהרג ואל יעבור. כן אמרו לגבי הלבנת פנים לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. דבר שלא אמרו כן בשאר עבירות חמורות אכן דמו אבק הרציחה אל הרציחה.

עוד מביא רבנו יונה שם את דברי רבי אלעזר המודעי במסכת אבות שהמלבין פני חברו שאין לו חלק לעולם הבא, דבר זה כותב רבנו יונה זצ”ל לא נאמר אפילו על מי שרצח ממש, רואים שיש חומרה במלבין פני חברו ברבים יותר מרוצח ממש.

ומבאר רבנו יונה שם (אות קמא) שזה מחמת שהמלבין פני חברו איננו מכיר גודל חטאו, ואין נפשו מרה לו על עונו כמו הרוצח, על כן הוא רחוק מן התשובה, וזה אסון הכי גדול שיכול להיות לאדם שהוא לא יכול לעשות תשובה על חטאיו, וכך ימות בחטאו ולא יזכה לעולם הבא.

בספר מדרש אליהו (דרוש ז פרק ח) כותב רבי אליהו הכהן מאזמיר זצ”ל שהטעם שהמלבין את פני חברו הוא חמור מן הרוצחו, הוא משום שההורע את חברו הורגו מיד ובפעם אחת, לא כן המלבין את פניו ממית אותו מעט מעט, ובכל עת אשר הוא רואה את אותם אנשים שהלבינו בפניהם הוא חוזר ומתבייש שוב, ושוב חוזר ונשפך דמו, נמצא שהורגו כמה פעמים.

מסופר על הגאון רבי ישראל חיים קפלן זצ”ל חתנו של המשגיח רבי ירוחם זצ”ל שפעם ישב בבית המדרש של ישיבת בית מדרש עליון בעיר מונסי שבארצות הברית, ובכה בדמעות שליש, ניגש אליו תלמידו ושאל לסיבת הבכי ? ענה לו ראש הישיבה זצ”ל הלא חז”ל אומרים שנוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, ועוד אמרו חז”ל שכל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים.

אילו היית רואה עכשיו כאן בבית המדרש שקם בחור ונועץ סכין בלב אחד התלמידים האם יכול היית להתאפק ולא לבכות ? לפני מספר רגעים כאן בבית המדרש לנגד עיניי בחור הלבין פני חברו ברבים, אז איך לא אבכה ?

כך התייחסו גדולי הדור לאיסור החמור של הלבנת פנים, הם חיו את דברי חז”ל שהמלבין פני חברו ברבים הוא כאילו שופך דמים ממש, הם הזדעזעו מהלבנת פנים כמו מרציחה ממש.

עצם העובדה שהתירו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש כדי לא לבייש את חברו, יש בה אומר פני יהושע זצ”ל בחידושיו למסכת בבא מציעא (נט.) ללמד על חומרת העון של הלבנת פנים שכן אדם שאיבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, וכאן התירו לו לאבד עצמו לדעת כדי שלא לבייש את חברו, ואדרבא אם אינו עושה כן אין וחברו התבייש אין לו חלק לעולם הבא עיי”ש.

בענין זה של אזיל סומקא ואתי חוורא, כותב בספר שם משמואל פרשת וישב בשם המפרשים שכאשר אדם מלבין את פני חברו, אותו שנתבייש נוטל את הזכויות של המלבין, והמלבין נוטל את העבירות של הנעלב, וזה ביאור דברי רב נחמן בר יצחק דאזיל סומקא הכוונה לעבירות שהם דומות לאדמימות, כדברי ישעיה הנביא (פרק ,פסוק  יח) “אם יהיו חטאיכם כשנים”, שהעבירות מסתלקות מהמתבייש ועוברות למבייש, ואתי חוורא הם הזכויות שהם צחות כשלג כדברי הפסוק שם “כשלג ילבינו” היינו שיהפכו לזכויות על ידי תשובה.

בספר אור יהל עומד הגאון רבי יהודה ליב חסמן זצ”ל על דברי רבי שמעון בר יוחאי “נוח” לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, למה לא אמר רשב”י “צריך אדם” להפיל עצמו לתוך כבשן האש ולא להבין פני חברו ברבים, או “חייב אדם” להפילו עצמו וכו’ ? מהו הלשון “נוח” ?

ומבאר הרב זצ”ל שרשב”י בא להשמיענו שצריך לנהוג כך לא רק מצד הדין ומחמת החומרא של המלבין פני חברו ברבים, אלא גם מצד הכדאיות, עדיף לו להישרף בחום האש של העולם הזה, ולא חס ושלום להישרף בחום האש הגדולה של הגיהנום. [וכבר כתב הרמב”ן זצ”ל בשער הגמול ששעה אחת האש של גהינום קשה הרבה יותר משבעים שנה של ייסורי איוב בעולם הזה”].

רבותינו דנו איך הדין המקרה שהאדם עשה מעשה שיכול לגרום לו להתבייש האם גם המקרה כזה מוטל על האדם למסור את נפשו כדי שחברו לא התבייש ?

ופשטו את הדבר מהמעשה שהביאה הגמרא במסכת כתובות (סז:) עם מר עוקבא, שהיה נוהג להשליך לביתו של שכינו העני ארבעה זוזים, פעם אחת התלוותה אליו אשתו, באותו יום שכנו העני שהיה סקרן לדעת מיהו זה אשר עושה עמו חסד, המתין וחיכה לרגע שבו יושלכו הזוזים בחור דלתו, מיד יצא ממקום מחבואו ורץ לראות את איש החסד, מר עוקבא ואשתו שהרגישו בדבר החלו במנוסה והשכן בעקבותם, תוך כדי מנוסה ראו מר עוקבא ואשתו תנור פתוח וקפצו לתוכו, התנור היה לוהט, רגליו של מר עוקבא נחרכו מעט, אשתו הצדקת אמרה לו שיניח את כפות רגליו על רגליה שלא שלטה בהם החום.

וצריך ביאור אמנם ניתן להבין את סיבת בריחתם של מר עוקבא ואשתו, רצונם היה לקיים מצות צדקה בהידור, שלא יידע המקבל ממי הוא מקבל, הם לא רצו ששכנם יתבייש בראותו את מר עוקבא ואשתו, אבל למה קפצו לתוך  התנור שבמקרה היה גרוף, פרט זה לא היה ידוע להם כאשר קפצו לתוכו, למה מסרו נפשם הרי אותו שכן עני שרדף אחריהם הוא הביא על עצמו את הבושה ?

מוכח רצו שבכל מצב שבו עלולה להיגרם בושה לשני מוטל עליו למסור נפש שלא לביישו, גם אם המתבייש גרם לעצמו את אותה בושה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וישב

במכירת יוסף היה ניתוק בין התורה של יעקב ליראה של יוסף

 

בפרשה אנו קוראים על מכירת יוסף על ידי אחיו, יוסף נער צעיר בשבע עשרה שנה הולך במצות אביו לדרוש את שלום אחיו, משם הוא לא חוזר אל אביו, אחיו מכרו אותו לישמעאלים, יוסף מתחנן אליהם שלא יעשו כן, האחים לא מתייחסים לתחנוניו והם מוכרים אותו לישמעאלים, בלי להיפרד מאביו האהוב, הוא נשלח על ידי אחיו בשר מבשרו אל העתיד הלא נודע, שבר עצום ועצוב בכל קנה מידה.

חטא זה של המכירה היה קשה לא רק בשל העובדה שהוא נעשה על ידי אחיו של יוסף, בשר מבשרו, אלא גם בשל העובדה שכלפי חוץ משתקפת הנהגה של אכזריות אצל האחים, בייחס לשבטי י-ה קדושי עליון גם בזה היה חטא, כפי שהמשתמע מדברי האחים עצמם לאחר שנחשדו על ידי יוסף בריגול : “ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו, בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת.

הרבה דיו נשפך כדי לבאר מה היה עיקר הפגם שנעשה על ידי המכירה של יוסף, בפרשת מקץ אחר הוידוי שעשו האחים על המכירה, פונה אליהם ראובן : “הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש”. רש”י הקדוש כותב “אתין וגמין רבויין, דמו וגם דם הזקן”. מבואר אפוא שבמכירה של יוסף פגיעה לא היתה ביוסף בלבד אלא גם ביעקב, וצריך ביאור במה מתבטא אותו פגם שגרם לפגיעה גם ביוסף וגם ביעקב ?

כידוע שהחיבור בין יעקב ליוסף לא היה חיבור רגיל כמו עם יתר האחים, ולא משום שיעקב העדיף את יוסף על שאר האחים חלילה כפי שסברו האחים, אלא משום שיוסף היה שטנו של עשיו, הוא השלים את כוחו של יעקב להתגבר על עשיו אחיו.

לאחר לקיחת הברכות המרמה, נשבע עשיו להרוג את יעקב, במצות רבקה אמו ברח יעקב מבאר שבע אל בית דודו לבן, שם הוא נשאר עשרים שנה עד שנולד יוסף, : “ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף” אומרת התורה בפרשת ויצא (פרק ל פסוק כה) : “ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי”.

בקשתו של יעקב תמוהה לכאורה, איך הוא לא פחד לצאת מבית לבן כאשר עשיו אחיו שמבקש להורגו, הרי בדיוק משום כך הוא ברח מבאר שבע, ואכן מסופר בתורה שכאשר נודע לעשיו שיעקב בדרך לבאר שבע, הוא מיד יצא לקבל את פניו עם ארבע מאות איש אחוזי חרב, אם כן מה התחדש בלידת יוסף ששוב לא פחד יעקב מהמפגש עם עשיו ?

במסכת סוכה (נב.) איתא שהיצר הרע נדמה לרשעים כחוט השערה, המהרש”א זצ”ל מבטר שזה משום שהיצר הרע הוא כוחו של עשו שנקרא שעיר עיי”ש, כן כותב השל”ה בשער האותיות (אות י’ יצר הרע אות ד) : “ודע כי ענין יצר טוב ויצר הרע הוא כדמות יעקב ועשיו, ובמסכת פסחים [מצה עשירה אות כא] כותב השל”ה : “נודע כי הקליפה קודם לפרי, כענין קדימת עשו ליעקב וקדימת יצר הרע להיצר הטוב”.

במסכת קידושין (ל:) איתא : “כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל : בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו”.

מבואר שהדרך לנצח את היצר הרע שהוא קליפת עשיו היא אך ורק על ידי עסק התורה, וכבר כתב הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק ה) : “והנה פשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב להנצל זולתה, אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו” עכ”ל.

כך דרשו חז”ל במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סה אות כ) על דברי יצחק בפרשת תולדות : “הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו”, שכך הבטיחן אביהן ואמר להם … בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידיים ידי עשו, ואם לאו הידיים ידי עשו”.

כידוע שיעקב אבינו הוא בחינת התורה הקדושה כך נאמר בפרשת תולדות : “יעקב איש תם יושב אהלים”. ודרשו חז”ל במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סג אות י) שני אהלים בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר, כן איתא בזוהר חדש פרשת חקת : “על התורה דא יעקב”. וכן אומר הנביא מיכה (פרק ז פסו’ כ) : “תיתן אמת ליעקב”, ובירושלמי מסכת ראש השנה (פרק ג) אמרו : “ואין אמת אלא תורה”, וכן אומר הנביא מלאכי (פרק ב פסוק ו) : “תורת אמת היתה בפיהו”.

מעתה תתעצם השאלה יותר, מדוע חיכה יעקב אבינו בבית לבן הארמי עד שנולד יוסף, למה הוא לא יצא משם קודם, כל רגע במחיצת אותו רשע היה אצל יעקב בבחינת סכנה רוחנית, כפי שסיפר בהתפעלות לעשיו אחיו : “עם לבן גרתי”. דרשו חז”ל שאף על פי כן תרי”ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים. ואם משום שחשש מעשיו אחיו, הרי יעקב הוא בחינת התורה, ובכוח התורה להכניע את קליפת עשיו שהוא היצר הרע.

במדרש רבה פרשת ויצא (פרשה עג אות ח) איתא : “כיון שנולד יוסף נולד שטנו של עשו … דאמר רבי פנחס בשם ר”ש בר נחמן, מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל.

וצריך ביאור במה התבטא הדבר שהיה יוסף שטנו של עשיו ?

כמו כן צריך ביאור מדוע היה זקוק יעקב לכוחו של יוסף, למה לא הספיק כוח התורה שלו כדי לנצח את עשיו ולהכניעו ?

בספר עובדיה (פרק א פסו’ יח) אומר הנביא : “והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה’ דבר”.

מפורש בדברי הנביא עובדיה שכדי להתגבר על עשיו שנמשל לקש ולכלותו, אין די בכוחו התורה של יעקב שהיא בחינת “אש”, כדברי ירמיהו הנביא (פרק כג פסו’ כט) : “הלוא כה דברי כאש”. אלא צריך גם את הכוח של יוסף שהוא בחינת “להבה” שהוא הכוח המכלה בפועל.

ועדיין צריך ביאור מהו אותו כוח הנקרא להבה שהיה נמצא ביוסף שהיה בו כדי להשלים את כוחו של יעקב אבינו שהיה בחינת אש לכלות את עשיו ?

אכן במסכת אבות (פרק ג משנה ט) שנינו : “רבי חנינא בן דוסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת”.

מבואר שהקיום של התורה הוא רק כאשר היראה קודמת לה, בספר תהילים (פרק קיא פסו’ י) נאמר : “ראשית חכמה יראת ה'”. ובתנא דבי אליהו זוטא (פרשה יד) איתא שלא יהא אדם קורא ושונה ויראת שמים אין בו, ובמסכת שבת (לא.) המשילו את מי שיש לו תורה ואין לו יראת שמים, לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו עירבת לי בהן קב חומטין ? אמר לו לאו. אמר לו מוטב אם לא העליתה, ועוד אמר רבה בר רב הונא שם : “כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל ?

המכנה המשותף בכל מאמרי חז”ל אלה הוא שללא יראת שמים התורה שלמד האדם היא חסרה, היא אינה מתקיימת, אין תוקפה דומה למי שיראתו קודמת לחכמתו.

בספר אמרי אמת (ראש השנה תרס”ו) כותב הרבי זצ”ל שמידתו של יוסף היתה יראת שמים, כפי שאמר לאחיו השבטים הקדושים בפרשת מקץ (פרק מב פסו’ יח) : “זאת עשו וחיו את  האלהים אני ירא”, וכן איתא במדרש תהלים (מזמור כה) : “מי זה האיש ירא ה’ זה יוסף”, ובמדרש תנחומא פרשת נשא (סי’ כה) איתא : “כל אדם שהוא עני ירא מן הקב”ה, וכשהוא עשיר בוטח בעשרו ואין עליו יראת שמים, אבל יוסף כשהיה עבד ירא את ה’, כשהיתה אדונתו משדלתו והוא אומר לה ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים, וכשנעשה מלך הוסיף יראה, שנאמר ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו את האלהים אני ירא”.

החיבור של יעקב עם יוסף הוא החיבור של התורה עם יראת ה’, תורה לא יראת שמים אין כוחה גדול, ורק בצירוף שניהם יחד נעשה כוחה גדול ויש בו כדי להכניע את עשיו הוא בחינת היצר הרע.

לכן כל זמן שלא נולד יוסף נשאר יעקב בבית לבן, ידע יעקב אבינו שללא כוחו של יוסף שהוא בחינת יראת שמים עדיין אין לו את בכוח להתמודד עם עשיו שהוא בחינת היצר הרע.

נמצא שעל ידי הפירוד שעשו האחים בין יעקב ליוסף במעשה המכירה, הם לא פגעו רק ביוסף אחיהם, אלא פגעו הם גם ביעקב אביהם, שכן על ידי ניתוק של יוסף שהוא שטנו של עשיו מיעקב שהוא בחינת התורה, נתמעט כח התורה של יעקב ונעשה חשוף לפגיעתו של עשיו.

לכן כאשר ירדו האחים למצרים, ויוסף שהכיר בהם התנכל אליהם, ואף תפל עליהם עלילה של ריגול, כדרך הצדיקים שחוטאים כותב רבנו בחיי בפרשת מקץ (פרק מב פסו’ כא) הם מודים בדבר ומצדיקים עליהן את הדין, כך גם השבטים הקדושים מיד כאשר נחשדו על ידי יוסף : “ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת”. וראובן מוכיח אותם : “הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש”, דרשו חז”ל שלא רק דמו של יוסף אלא גם דמו של יעקב אבינו” שכן במכירת יוסף נעשה חיסרון גם בכוחו של יעקב.

בספר עבודת ישראל לרבי ישראל מקאזניץ זצ”ל כותב הרבי זצ”ל שיסוד זה שבמכירת יוסף נעשה הפגם גם ביעקב ולא רק ביוסף, רמוז בדברי הפסוק בפרשת מקץ (פרק מב פסו’ כא) : “ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת”. בפסוק זה עוסק בוידוי של האחים על המכירה, בפסוק זה ישנם שש מילים ברצף שכולן מתחילות באות א’ “א’יש א’ל א’חיו, א’בל א’שמים א’נחנו”.

האות א’ כותב הרב זצ”ל מורכבת מאות ו’ ושני יודין בצידה, שלושה אותיות אלה יחד הם כמנין הוי”ה, שש פעמים א’ רומזים לשש שמות הויה שהם בגימט’ יוסף, כי יוסף הוא כנגד מידת היסוד שהיא הספירה השישית בשבעה מידות תחתונות חג”ת נהי”מ, יוסף נקרא צדיק, והצדיק הוא יסוד עולם, ובא ראובן והוכיחם שלא רק ביוסף נעשה הפגם אלא גם ביעקב : “וגם דמו הנה נדרש”, פירש רש”י וגם דם הזקן, היינו שהפגם היה כנגד שבע הויות שהם בגימטריא יעקב עיי”ש עי”ש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וישב

אין דבר עומד בפני הרצון

ויהי כדברה אליו יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה              (בראשית פרק לט פסוק י)                      ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף וילבש אותו בגדי שש וישם רביד זהב על צאורו וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקרא לפניו אברך ונתון אותו על כל ארץ מצרים (שם פרק מא פסוק מב-מג)

 

 

 

 

 

 

הנסיון בו נתנסה יוסף הצדיק עם אשת פוטיפר היה זה נסיון היומיומי, “ויהי כדברה אליו יום יום”.

 

בעקבות עמידת בנסיון, זכה יוסף לגדולה.

א.”ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף,

ב. וילבש אותו בגדי שש, וישם רביד זהב על צאורו,

ג. וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו,

ד. ויקרא לפניו אברך

ה. ונתון אותו על כל ארץ מצרים.

ויהי באמרם אליו יום יום ולא שמע אליהם וגו’ (אסתר פרק ג’ פסוק ד)   ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו  (שם פרק ו פסוק יא)   ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי ותשם אסתר את מרדכי על בית המן (שם פרק ח פסוק ב)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גם הנסיון בו נתנסה מרדכי היהודי שלא להשתחוות להמן היה זה נסיון של יום יום, “ויהי כאומרם אליו יום יום”,

גם מרדכי כמו יוסף זכה לגדולה

א. “ונתון הלבוש והסוס,

ב. וירכיבהו ברחובה של עיר,

ג. ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו,

ד. ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי,

ה. ותשם אסתר את מרדכי על בית המן”.

הקבלה מדהימה מוצאים אנו בן מה שהתרחש עם יוסף שהיה בנה של רחל, ובן מה שקרה עם מרדכי היהודי שהיה מבני בניו של בנימין והיה אף הוא בנה של רחל, הן לענין הנסיון שנתנסו והן לענין הגדולה שלה זכו.

 

על הקבלה מענינת זו העמידנו המדרש (אסתר רבה פרשה ז אות ז) וז”ל שם “רבי יוחנן בשם רבי בנימן בן רבי לוי [עיין ברא”ר (פרשה פז אות ו) שם איתא רבי יודן בשם רבי בנימן] בניה של רחל, ניסן [הנסיון בו נתנסו] שוה, וגדלותן [הגדולה לה זכו בסופם] שוה” ע”כ.

 

רבות נאמר ונכתב על ידי רבותינו זצ”ל בביאור דברי המדרש המופלאים בענין הנסיון והגדולה אשר היו מנת חלקם של בניה של רחל, אך השאלה המתבקשת ביותר היא מנין שאבו ויוסף ומרדכי את הכח לעמוד איתנים בנסיון כזה ארוך וקשה יום יום שעה שעה ?

 

במדרש (ברא”ר פרשה פז אות ה) מובא דו שיח שהיה בן יוסף הצדיק לאשת פוטיפר, וזה לשון המדרש שם : אמר לה, למוד הוא הקב”ה להיות בוחר מאהובי בית אבא לעולה, [כמו שנאמר] לאברהם קח נא את בנך, אשמע ליך ושמא אבחר לעולה ואפסל מן הקרבן, ד”א ויאמר אל אשת אדוניו, אמר לה למוד הקב”ה להיות נגלה על אהובי בית אבא בלילה, [אצל] אברהם [נאמר] אחר הדברים האלה היה דבר ה’ אל אברם במחזה, [אצל] יצחק [נאמר] וירא ה’ אליו בלילה ההוא, [אצל] יעקב [נאמר] ויחלום והנה סולם, אשמע ליך ושמא יתגלה עלי הקב”ה וימצא אותי טמא וכו’ עכ”ד המדרש עיי”ש

 

מדברי המדרש יתן ללמוד כי עמידתו האיתנה של יוסף בנסיון היתה מכח היותו עסוק כל ימיו בהכנת עצמו להיות ראוי לכך שיתגלה אליו הי”ת כמו שנגלה אל אבותיו, כדי להיות זה שאותו יבחר הי”ת לעולה כפי שהיה אצל אבותיו, זו היתה כל שאיפתו ורצונו, לכך היה מיחל ומצפה יוסף כבר מראשית ימיו, אכן הדבר לא היה פשוט כלל וכלל, בעוד שאצל אברהם אבינו לא היה מי שראוי ומתאים להיות ממשיכו יותר מאשר יצחק אבינו, וכן אצל יצחק אבינו לא היה מי שראוי ומתאים להיות ממשיך דרכו יותר מיעקב אבינו, הרי בתוך ביתו של יעקב אבינו היו שתים עשר בנים אשר כולם קדושים וטהורים, ואשר כל אחד ואחד היה ראוי בזכות עצמו להיות ממשיכו של יעקב אביהם, להיות זה שאליו יתגלה הקב”ה, זה שאותו יבקש ה’ להיות עולה לפניו, יוסף על אף היותו הקטן שבאחים היה משתדל ושואף ומכין את עצמו להיות הנבחר, עז היה רצונו להיות זה שימשיך את השלשלת של אבותיו הקדושים, בכך היה הוא עסוק תדיר, בלהיות מוכן וראוי לתפקיד רם זה, גילו לנו חז”ל כי אותה שאיפה ואותו רצון עז שהיו בו, הם הם אשר נתנו לו את הכח ואת היכולת לעמוד איתן מול כל המצבים שנקלעו בדרכו, שכן דבר אחד היה למול עניו, והוא הרצון להגיע אל המטרה אליה נכספה נפשו, וכבר אמרו חז”ל כי אין לך דבר שעומד בפני הרצון.

 [ואפשר שזהו גם הפשט בדברי חז”ל במסכת סוטה (לז.) שנראתה ליוסף דמות דיוקנו של אביו [ועל ידי זה ניצל מלחטוא עם אשת פוטיפר], כלומר שכנגד עניו היה תדיר דיוקנו של יעקב אביו בבחינת דוגמה ומודל לחיקוי, אותו ביקש לחקות, אליו שאף להגיע, ובזכות אותו רצון ואותה שאיפה ניצל].

 

מנקודה זו שאב גם מרדכי היהודי את הכח להתמיד בנסיון היומיומי לא להשתחוות להמן חרף כל הקושי העצום שהיה כרוך בזה, השאיפה והרצון והכמיהה הגדולה להדבק בהי”ת, לעשות את רצונו, הם הם שעמדו לו לנצח במערכה, כשם שברור היה לו למרדכי כי על פי דין הדבר אותו נתבקש לעשות הוא איסור גמור, כך באותה מידה ברור היה לו שהוא לא ישתחוה ויהי מה, למול עיניו עמד תמיד שיקול אחד ויחיד, והוא לעשות רצון הי”ת.

 

לימוד עצום יש בהם בדברי המדרש עבורינו אנו החיים כאן בעולם שכולו רצוף נסיונות, אם חפצים אנו להתגבר ולשרוד את כל המכשולים הנקראים בדרכנו, עלינו בראש ובראשונה לברר לעצמנו לאן פנינו מועדות, לסמן את המטרה והיעד אליהם חפצים אנו להגיע, רק לאחר שנתברר אצל האדם מה היא הדרך שחפץ הוא לילך בה, אזי יוכל גם לדעת את המעשה אשר יעשה, אדם שאינו שואף לכלום, מי שחי את חייו בלא שום תכלית או מטרה, אדם כזה בודאי לא יוכל להחזיק את עצמו מול כל אותם הקשיים והנסיונות שיבואו בדרכו, כי למה לו להתאמץ כל כך ולסבול כל כך בלא שום סיבה ותכלית, לכן פונה הוא לדרך אחרת שלעת עתה קל לו להלך בה.

יסוד זה השרישנו הרמח”ל בתחילת ספרו מסילת ישרים וזה לשונו שם : “יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה, הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מהי חובתו בעולמו”.

אילפנו הרמח”ל זצ”ל כי כל המבקש להתעלות בתורה ובעבודת ה’ חייב להעמיד מול עניו יעד שלקראתו יכסוף, בהתאם לכך יוכל להעריך את עצמו אם ובכמה הוא התקדם בהשגת יעד זה, או שמא חס ושלום התרחק ממנו, באין אתגר נכסף כזה עלול האדם לדרוך במקום במקרה הטוב או חלילה לסגת ולשנות כיוון בלי לחוש מאומה, רק לאחר שסמן לעצמו את המטרה יוכל לכלכל את דרכיו אל אותה מטרה ויוכל גם לעמוד בכל המכשולים שיקראו בדרכיו ולהתגבר עליהם.

יסוד זה הוא נכון גם במישור החומרי, גם בעניני העולם הזה יקשה מאד על האדם להגיע להשגים מבלי לסמן תחילה את המטרה שאליה יכוון את צעדיו, והוא נכון שבעתיים כאשר מדובר בעבודת ה’.

 

כאן המקום להעיר נקודה חשובה, אומנם סימון המטרה הוא דבר נכון וראוי אבל יחד עם זאת צריך שימת לב וזהירות רבה שלא ליפול ברשת היצר הרע, פעמים שהיצר מפתה את האדם לשאוף לדרגות שהם למעלה מכחותיו, הוא נדמה לו כתלמיד חכם, מטרתו בזה שכאשר יראה האדם שלא הצליח להגיע ליעד אותו הציב לעצמו, מיד יפול לזרועות היאוש, ויתרפה לגמרי וירד מטה חס ושלום.

על האדם לבחון את כוחותיו, להכיר את יכולותיו, בהתאם לזה להציב לעצמו את היעד ולסמן את המטרה אליהם יש בכוחו להגיע, לאחר שהצליח לכבוש את היעד אז יוסיף יעד אחר גבוה יותר, כך יעלה בבטחה במעלות התורה ועבודת ה’.

 

בספר תולדות יעקב יוסף פרשת שופטים (אות ב) מבאר בדרך רמז את הפסוק : “ושפטו את העם משפט צדק” שהזהיר בזה את העם שהם רמז לאיברים של האדם לנהוג במשפט צדק, היינו מדריגה ממוצע, שיהי’ נשאר קיים בה.

[כעי”ז מפרש הרמ”א בספר מחיר יין על הפסוק במגילת אסתר (פרק ה פסו’ יד) : “יעשו עץ גבוה חמשים אמה, שהוא עצת היצה”ר כשלא יוכל להאדם לפתותו ברע, [ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה] אזי מפתהו היצר להגיע לתכלית הטוב ולמדריגה העליונה שלא יוכל לעמוד בה, וזה יהי’ סבת נפילתו יעו”ש].

 

 

 

 

 

פרשת וישב

אם אין ה’ עוזרו אינו יכול לו

 

בפרשה אנו קוראים על הניסיון הקשה של יוסף הצדיק עם אשת פוטיפר, במדרש תנחומא מבואר שהיה זה ניסיון היומיומי של שנה שלימה “ויהי כדברה אליו יום יום א”ר יהודה בר שלום יום יום שנים עשר חדש”.

 

עוד מובא במסכת (לה:) שבכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו. אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין. אמר לה: ה’ מתיר אסורים הריני כופפת קומתך ה’ זקף כפופים, הריני מסמא את עיניך ה’ פקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה לעולם הבא.

יוסף מרכבה למידת היסוד

בשכר העמידה של יוסף בניסיון בגבורה זכה יוסף להיות מרכבה למידת היסוד, כדברי הרמ”ק זצ”ל בספר פרדס רימונים (שער כג פרק י אות נב) : “יוסף הוא היסוד וקראו בלשון יוסף להיותו מרכבה אליו”. בזכות מידה זו אומר הרמ”ק זצ”ל היה בכוחו של יוסף לכלכל את כל מצרים בשנות הרעב, כלכל בגימט’ עולה יסוד, על ידי זה זכה יוסף לתואר צדיק כדברי הפסוק בספר עמוס (פרק ב פסוק ו) : “על  מכרם בכסף צדיק” [שזה נאמר על יוסף כמבואר בפרקי דרבי אליעזר (פרק לח) : “ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, וכל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות מנעלים ברגליהם”], ובמדרש תנחומא פרשת נח אמרו “למה נקרא שמו צדיק ? הואיל וזן את בריותיו של הקדוש ברוך הוא נעשה כבוראו, שנאמר בו [תהלים פרק יא פסו’ ז] כי צדיק ה’ צדקות אהב, ובספר משלי (פרק י פסוק כה) “וצדיק יסוד עולם”, [עי’ בזוהר חדש פרשת תולדות דף מה עמוד א לכל זה זכה יוסף מכח העמידה האיתנה בנסיון כדברי הזוהר בפרשת מקץ : “רבי שמעון אמר עד לא אירע ליוסף ההוא עובדא לא אקרי צדיק כיון דנטר ההוא ברית קיימא אקרי צדיק” עכ”ל].

יוסף מחייב את הרשעים

 

במסכת יומא (לה:) אומרת הגמרא רשע [שבא לדין] אומרים לו : מפני מה לא עסקת בתורה ? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי, אומרים לו : כלום נאה היית מיוסף ? אמרו עליו על יוסף הצדיק : בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה : לאו. אמרה לו : הריני חובשתך בבית האסורין אמר לה : ה’ מתיר אסורים הריני כופפת קומתך ה’ זקף כפופים, הריני מסמא את עיניך ה’ פקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה לעולם הבא. נמצא, מסכמת הגמרא “יוסף מחייב את הרשעים”.

יוסף ניצל על ידי שראה דמות אביו בחלון

 

הנה בהמשך הפרשה נאמר “ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו”. ובמסכת סוטה (לו:) אומר רבי יוחנן : מלמד, ששניהם לדבר עבירה נתכוונו. “ואין איש מאנשי הבית”. אפשר, בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש ? תנא דבי ר’ ישמעאל: אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא, אמרה: אין לי יום שניזקק לי יוסף כיום הזה. ותתפשהו בבגדו לאמר, באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו : יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מבניהם ותקרא רועה זונות ? דכתיב : ורועה זונות יאבד הון. מיד: ותשב באיתן קשתו, מידי אביר יעקב מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד ? אלא אביר יעקב, משם רועה אבן ישראל משם זכה ונעשה רועה, שנאמר: רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף.

מי נראה ליוסף בחלון

 

ובעיקר דברי חז”ל שנראית לו דמות אביו בחלון יש לעיין למה נראית לו דמות אביו בחלון דוקא ולא במקום אחר ?

זאת ועוד יש להבין מה פירוש נראית לו דמות אביו, שכן זה ודאי לא מדובר בהרהור גרידא שדמיין יעקב את דמות אביו בחלון, שכן במסכת סוטה מבואר שנאמרה לו שם נבואה : “עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם”.

גם אין לומר שיעקב אבינו ראה שיוסף בצרה גדולה והוא זה שבא ונראה אליו כדי להצילו מן החטא, שלפי”ז ידע יעקב אבינו שיוסף חי, ובפרשת ויגש (פרק מה פסו’ כג) מבואר שכאשר באו האחים מארץ מצרים ואמרו לו עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם .

אכן בילקוט שמעוני פרשת וישב (רמז קמו) מובא : “כיון שבא ליזקק לה בא הקדוש ברוך הוא בדמות אביו ונתקררה אמתו שנאמר ותשב באיתן קשתו אמרה לו מה לך אמר לה אבא אני רואה, אמרה ליה והיכן הוא ואין איש מאנשי הבית, א”ל את בת חמורים אשר בשר חמורים בשרם וחמור אינו רואה אבל אנא מן הרואים שנאמר וירא את המקום מרחוק” עיי”ש.

מבואר בדברי המדרש שהדמות שנראתה ליוסף בחלון היתה גילוי אלוקי שבא אליו בדמות יעקב אביו, ובספר בראשית (פרק א פסוק כז) נאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו”. [במסכת בבא בתרא (נח.) מסופר שרבי בנאה נכנס למערת המכפלה, [הרשב”ם מסביר שהיה רבי בנאה נכנס במערות ומודד מדת ארכן מבפנים ואח”כ מודד מבחוץ כנגדן ועשה שם ציון סיד כדי להכיר מקום הטומאה ולא יביאו טהרות דרך כאן שלא יאהיל על הקבר] שם ראה את האבות יצאה בת קול ואמרה לו “נסתכלת בדמות דיוקני” מסביר הרשב”ם שהכונה היא ליעקב שבסמוך אומרת הגמ’ “שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון”, [ועי’ בתיקוני זוהר [תקונא שתין ותשע] דיוקנא דאבוה דאזדמן לגביה דהוה דיוקנא דאדם קדמאה].

 

 

ביאור הדברים ביארו על פי מה שכותב הרב מאור עיניים בפרשת בראשית ד”ה אומנם האמת הביא בשם הבעל שם טוב זלה”ה נשמתו בגנזי מרומים, [הובאו דבריו בספר בעל שם טוב על התורה פרשת קדושים (אות יג)] לפרש את הפסוק בשיר השירים (פרק ב פסו’ ט) : “משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים”, שכאשר אדם הולך לעבור עבירה בסתר, ופתאום נדמה לו שהוא מתיירא שלא יראנו אדם, ומדמה בדעתו, כאילו אחד רואה עליו בעד החלון ומציץ מבין החרכים, ועל ידי זה נופלת עליו היראה כאילו אחד רואהו, וזה משום שהבורא ברוך הוא צמצם יראתו לזה האדם כדי שישוב ויפרוש מן העבירה, וזה מחמת גודל רחמנותו יתברך שמו על האדם.

ואפשר שזהו הכוונה שנראה לו דמות אביו בחלון, שכן בפסיקתא זוטרתא על שיר השירים (פרק ב סימן ט) מפרש את הפסוק בשיר השירים : “משגיח מן החלונות” על הי”ת שמשקיף משמי קדשו להושיע את הצדיקים עיי”ש.

 

והנה לפי המפורש בדברי הגמ’ שנראתה לו דמות אביו בחלון יש לעיין שכן לא מכוחו הצליח יוסף לעמוד בניסיון, אלא דמות אביו שנראית לו היא זו שגרמה לו שיעזוב את בגדו אצלה וינוס החוצה, אם כן מדוע זכה להיות יוסף להיות מרכבה למידת היסוד כיון שעמידתו לא היתה מכוחו העצמי ?

 

עוד שואל רבי מנחם מנדל מוויטבסק זצ”ל בספר פרי הארץ פרשת וישב איך יכול יוסף לחייב את הרשעים, הלא לא מנע את עצמו כי אם מחמת ראותו את דמות דיוקנו של אביו, ואולי כל הרשעים אם היה נראה להם כמו כן היו נמנעים מלחטוא ?

אין אדם יכול לנצח את היצר הרע לולי סיוע מהי”ת

 

בביאור הדברים נראה בהקדים דברי רבי שמעון בן לקיש במסכת סוכה (נב:) : “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו, שנאמר ה’ לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו”.

בספר מסילת ישרים (פרק ב) כותב הרמח”ל זצ”ל שהיצר הרע הוא איש מלחמה והוא ומלמד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה, בהמשך כותב הרמח”ל זצ”ל שפשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו, אין בכוחו להינצל אילולי הקדוש ברוך הוא עוזרו, כי היצר הרע תקיף מאד. [בפירוש אור החיים לספר דברים פירש על דרך זה את דברי הפסוק שם (פרק כו פסוק ח) : “ויוציאנו ה’ ממצרים” זו הצלת יצר הרע וכוחותיו המצרים אותנו, כי הוא המציל מיצר הרע, כאומרם ז”ל שלולי שה’ עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להינצל ממנו]

בהמשך דבריו כותב הרמח”ל זצ”ל שלא כל אחד זוכה לסיוע משמים אלא אם האדם מפקח על עצמו, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו וניצול מן היצר הרע, אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו, ודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו. כי אם הוא אינו חס, מי יחוס עליו. כן כותב החפץ חיים זצ”ל בדבר בעיתו (פרק ז) : “כשיעשה מה שיש בכחו יעזרהו ה’ שלא יפול ביד יצרו”.

מי זוכה לסיוע מהי”ת

ואכן צריך ביאור מהו השיעור שעל ידו יחשב שהאדם מפקח על עצמו, להיות ראוי לאותה סייעתא דשמעיא מאת הי”ת להינצל מהיצר הרע ?

וראיתי בהקדמה לשו”ת עונג יום טוב שכתב : “ואך אחרי יעשה האדם את כל אשר בכחו לעשות במערכת מלחמתו עמו אז יעזרנו ד’ כמ”ש בסוכה (נב.) ע”פ צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ד’ לא יעזבנו בידו. אבל מתחילה צריך האדם בבחירתו הטובה לעמוד כנגדו בכל מאמצי כחו” עכ”ל. אילפנו הרב עונג יום טוב זצ”ל רק לאחר שעושה האדם את כל אשר יש בידו לעשות כדי לנצח את היצר הרע, רק אז זוכה הוא לאותה סייעתא דשמעיא מאת הי”ת שלא יפול ברשת היצר הרע ויתגבר עליו.

מעתה אפשר שגם יוסף הצדיק לא זכה לאותה התגלות אלוקית בדמות אביו, רק לאחר מלחמה עיקשת מצדו לעמוד בניסיון עם אשת פוטיפר, שתים עשר חודש של עמידה בגבורה שלא ליפול, היא זו שגרמה שברגע שכמעט ומעד זכה לשמירה מאת הי”ת להשגיח עליו ולהצילו מן החטא.

זהו גם ביאור דברי חז”ל במסכת יומא שיוסף מחייב את הרשעים, מיוסף היה להם ללמוד שאילו היו נלחמים ביצר הרע בכל כוחם, היו גם הם כמותו זוכים לסייעתא דשמעיא והיו ניצולים מן החטא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת מקץ – חנוכה

סיבה ומסובב

פרשת מקץ נקראת תמיד בחנוכה, כך סדרו עזרא הסופר ובית דינו שתקנו לסיים את התורה בכל שנה, וצריך ביאור למה סדרו כך שתקרא פרשה זו בחנוכה ? מה השייכות של חג החנוכה לפרשת מקץ ?

הפרשה פותחת בחלומות של פרעה : “”ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם”.

במדרש עמדו חז”ל על מה שכתבה התורה לשון מקץ, ולא אמרה ויהי לסוף שנתיים ימים, או ויהי אחר שנתיים ימים ? המדרש מביא על זה את הפסוק בספר איוב (פרק כח פסו’ ג) : “קץ שם לחושך”, קץ שם ליוסף כמה יהיה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ ופרעה חולם”.

בספר בית הלוי כותב הגרי”ד זצ”ל לבאר, שבכל דבר שבעולם יש סיבה ומסובב, כגון אדם שקנה סחורה והרוויח בקניה זו סך גדול של כסף, לפי השכל האנושי קניית הסחורה היא הסיבה שממנה נסתובב שהוא הרוויח את הממון, אבל באמת הוא טעות, לא הקניה גרמה לו את הריווח, אלא שמן השמים נגזר עליו שירוויח הרבה כסף, לכן סיבב הי”ת שתזדמן לו סחורה לקנות, כדי שיתעשר על ידה, נמצא שהריווח הוא הסיבה, וקניית הסחורה הוא המסובב.

לפי השכל הסיבה ליציאת יוסף מבית הכלא היתה החלום של פרעה, כיון שפרעה חלם ולא היה מי שיפתור לו את החלום, אז נזכר שר המשקים ביוסף, כך הגיע יוסף אל פרעה, מזה נסתובב שפרעה מינה אותו למושל במצרים, אכן כותב הבית הלוי זצ”ל האמת אינה כן, אדרבא הסיבה שפרעה חלם דוקא עכשיו, בתום השנתיים ימים שהתווספו ליוסף בבית הסוהר, זה משום שהגיע הזמן שיוסף צריך לצאת מבית האסורים, וזהו שאמר ויהי מקץ שנתים ימים [כאשר נשלם הזמן של יוסף להיות בבית הכלא אז] ופרעה חולם, זה סיבב שפרעה חלם. וזהו שמביא המדרש הפסוק קץ שם לחושך וכיון שהגיע הקץ מיד ופרעה חולם.

[כך גם בענין מכירת יוסף למצרים, גם שם ניתן לטעות שהסיבה שזכה יוסף למלוך במצרים היא מחמת מה שמכרו אותו אחיו, לולא שמכרוהו האחים לא היה מגיע למצרים ולא היה מתמנה להיות מלך, אכן לפי האמת ההיפך הא הנכון, כיון שיוסף צריך למלוך בארץ מצרים, כדי להוציא גזירה זו אל הפועל סיבב הי”ת שאחיו ישנאו אותו וימכרו אותו למצרים.

[בפרשת מטות מסופר, שכאשר חנו בי ישראל על גבול ארץ ישראל, באו בני גד ובני ראובן אל משה רבנו ובקשו לקבל נחלה בעבר לירדן, טענתם היתה שיש להם מקנה רב ועבר הירדן היא מקום מרעה, גם כאן ניתן לטעות לחשוב שהעובדה שהיה להם מקנה רב זה הסיבה לבקשתם, מזה נסתובב שהם לא יכנסו לארץ, אכן רבינו האריז”ל כותב שבאמת שבט ראובן ושבט גד לא היו יכולים להיכנס לארץ ישראל, [שבט ראובן מחמת שהיה בן תמורה] זו היתה הסיבה, לכן סיבב הי”ת שדוקא להם יהיה מקנה רב והם יבקשו להישאר מעבר הירדן]

כך היה דרכם של אבותינו ורבותינו הקדושים, בכל דבר שקרה עימם הם חקרו ודרשו מה הסיבה גרמה לדבר לקרות, הם בדקו בכל דבר מה הסיבה ומה המסובב, וזאת כדי לדעת איזו נקודה צריך לתקן אצלם.

במסכת בבא בתרא (י.) מסופר שרב פפא הוה סליק בדרגא [עלה במדרגה], אישתמיט כרעיה בעי למייפל, [נשמטה רגלו וכמעט שנפל]. אמר, השתא כן [אם אכן הייתי נופל, הרי זו ראיה] דאיחייב מאן דסני לן [שהתחייב מי ששונא אותי ,רב פפא התכוין לעצמו, אלא שתלה קללתו בחברו], כמחללי שבתות וכעובדי עבודת כוכבים [שדינם הוא בסקילה, ואמרו בכתובות ל ב] כי מי שנתחייב סקילה בזמן הזה, או נופל מן הגג או שחיה דורסתו. [ואם הייתי נופל הרי זו ראיה שנתחייבתי סקילה].

אמר ליה חייא בר רב מדפתי לרב פפא, שמא [מה שכמעט נפלת, הוא משום ד]עני בא לידך ולא פרנסתו, דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר, כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים, דכתיב הכא [גבי מצות צדקה] ‘השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל’, וכתיב התם [גבי עבודה זרה] ‘יצאו אנשים בני בליעל’, ודרשינן, מה להלן המילה ‘בליעל’ נאמרה על עבודת כוכבים אף כאן שנאמר ‘בליעל’ הוא מענין עבודת כוכבים. [ומכאן שכל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עבד עבודת כוכבים. וכיון שענשה של עבודת כוכבים היא סקילה, וצדקה הרי היא כעבודת כוכבים, לכן כמעט ונפלת].

[המגיד מדובנא זצ”ל כותב שעניין זה רמוז בטעמים שעל המילים “פתוח תפתח” שהם דרגה תביר, [מדרגה שבורה], לרמוז שמי שלא פותח את ידו לצדקה, גורם שתשבר המדרגה מתחתיו].

החינוך במצוה (מצוה רמא) כותב שמשורשי המצוה של לא תיקום ולא תיטור היא, שידע האדם ויתן אל לבו, כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו, כי עוונותיו גרמו, והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב’ ט”ז, י”א] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא.

גם במצוה של בניית מעקה לגג (מצוה תקמו) כותב החינוך זצ”ל, שמשרשי המצוה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם, ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו זיכרונם לברכה [חולין ז’ ע”ב] אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצוץ את מוחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע, ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו עכ”ד.

בספר חכמה ומוסר [חלק א סימן נט] כותב הסבא מקלם זצ”ל שאדם שאינו יודע להבחין בין הסיבה למסובב, נכלל הוא בדברי התורה הקדושה בפרשת בחקותי “אם תלכו עמי בקרי”.

וזה לשונו שם : “מטבע האדם בימי נעוריו לחשוב הכל מקרה חס ושלום ולא במכון, כי האדם בטבעו רחוק לבקש סבה מהמסובב, והארכנו בזה: כי מה שנאמר “ואם תלכו עמי קרי”, פי’ ר’ יונה ז”ל: במקרה, הייתי סבור כי מחמת חטא ילכו בזה, עד שעלתה בידי כי אין זה מחמת חטא, רק הטבע האדם בלי התבוננות מרובה דעתו כן, והכתוב הזהיר לנו, אם תלכו בהטבע הזה, ולא תתבוננו הרבה לעקור הטבע הזה, ממילא יבוא לכל החטאים ח”ו, ומעתה הרי זה השרשה ראשונה, והרבה שמירה צריך להשרשה ראשונה, וזה כל האדם, להתבונן תמיד מהמסובב להסיבה ראשונה ב”ה, המסבב כל המסובב, וטוב לנו.

עוד כותב שם הסבא מקלם זצ”ל, שעיקר הנס הגלוי [עיקר הסיבה שהי”ת עושה נס גלוי הוא כדי], להתבונן על ידו שכל ההנהגה גם הטבע הוא נסים, ומוסיף שהתועלת בזה היא בעיקר לדורות הבאים, כי הדורות הראשונים לא היו צריכים לנס כדי לחזק את אמונתם, ורק חביבות הראה להם הי”ת בכך שעשה להם נס, מה שאין כן אנחנו, הדורות האחרונים, אנו זקוקים וצריכים לנס נגלה כדי לחזק את האמונה, וההתבוננות הזאת [בנס הגלוי להכיר על ידו בניסים הנסתרים] היא כמו חיה כאז כן עתה, לזה רמזו אנשי כנסת הגדולה [בימים ההם] “בזמן הזה” דייקא [שגם בזמן הזה כמו בימים ההם עדיין ניתן להגיע דרך הנס להכרה בניסים הנסתרים].

וממשיך הסבא זצ”ל “והנה אלו לא היה לנו רק נס חנוכה, אשר זה גלוי ומפורסם גם היום בין אומות העולם, [כאשר ספר בני נ”י, כי כל השול קינדער [בית ספר] יודעים מהנפלאות שנעשו אז מקורות העתים, גם ספר לי ידי’ רד”ד נ”י כי ראה חבור שלם מפראפעסאר אחד, הגבורות שהראו בני חשמונאי, והחבור נקרא בשם “חשמונאי”, כך שם החבור באריכות גדולה כל הפרטים], היה די לעשות את האדם למאמין שלם גם בנסים נסתרים תמיד. כל שכן שיש לנו הרבה והרבה נסים מאד מפורסמים בכל העולם, וגם נסים חיים וקיימים גם כהיום הזה, יש לנו להתבונן תמיד בהם ולהיות נגד עינינו, ומזה נקבל עול מלכות שמים בשלמות וטוב לנו. [מי שמקבל עליו עול מלכות שמים, הוא קרוב לה’ וממלא טוב לו, כדברי דוד המלך בספר תהילים (פרק עג פסו’ כח) : “ואני קרבת אלהים לי טוב”].

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת מקץ

בין בטחון להשתדלות

“אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו ולא פנה אל רהבים”. (תהלים פרק מ פסו’ ה)   “אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו זה יוסף, ולא פנה אל רהבים, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים …”.      (מדרש רבה פרשה פט אות ג)

 

 

 

 

 

 

מבואר במדרש שהיתה תביעה על יוסף הצדיק על כך שביקש משר המשקים להזכירו אצל פרעה, היה לו ליוסף לבטוח בה’ שיוציאו מבית הסוהר ולא להסתמך על שר המשקים, עונשו היה שנתווספו לו עוד שתי שנים להיות בבית הסוהר וכן איתא במדרש תנחומא פרשת וישב (אות ט) : “ולא היה צריך לעשות שם אלא עשר שנים, ולמה הוסיפו לו שם ב’ שנים, אמר הקב”ה, אתה השלכת בטחוני ובטחת בשר המשקים ואמרת לו שתי זכירות כי אם זכרתני והזכרתני, תשתכח ב’ שנים בבית הסהר, לכך כתיב ויהי מקץ שנתים ימים ב’ שנים ליציאת שר המשקים מבית הסהר, וכו’ עיי”ש

 

ולכאורה יש לעיין בדברי המדרש שכן יוסף הצדיק ודאי היה שלם במידת הבטחון בהי”ת, כפי שדרשו חז”ל במדרש “אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו זה יוסף”, אומנם יחד עם זאת ידע יוסף כי חובה מוטלת על כל אחד ואחד להשתדל ולא לסמוך על הנס.

 

כך כותב הרמח”ל בספרו מסילת ישרים (פרק כא) : “אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצרך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו. על כן אמרו : “יכול אפילו יושב ובטל ? תלמוד לומר בכל משלח ידך אשר תעשה”. אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שההשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות מוכרח” עכ”ל .

 

וכן בספר חובת הלבבות שער הבטחון (פרק ד) כותב רבנו בחיי “כי אדם אע”פ שקצו ומדת ימיו קורים בגזרת הבורא יתברך יש על האדם להתגלגל לסיבות החיים במאכל ובמשתה ומלבוש ובמעון כפי צרכו ולא יניח את זה על האלהים שיאמר אם קדם בגזרת הבורא שאחיה ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו. וכן אין ראוי לאדם להכניס בסכנות בבטחונו על גזירת הבורא וישתה סמי המות או שיסכן בעצמו להלחם עם הארי והחיות הרעות ללא דוחק או שישליך עצמו בים או באש והדומה לזה ממה שאין האדם בטוח בן ויסכן בנפשו וכו’ עכ”ל.

 

כיון שכן צריך ביאור מדוע נענש יוסף על כך שאמר לשר המשקים זכר והזכרתני אל פרעה, יוסף כמי שיודע את חובת ההשתדלות המוטלת עליו ראה בכל השתלשלות הדברים השגחה משמים כדי לאפשר את יציאתו מבית האסורים, מסיבה זו פנה אל שר המשקים שיזכיר אותו אל פרעה, הוא לא ראה במעשה זה משום סתירה לבטחונו בהי”ת, אדרבא כך היא המידה הנכונה להשתדל עד היכן שידו מגעת ?

 

מפורסם שפעם פנה הגר”ח הלוי זצ”ל אל תלמידיו ושאל, במדרש מובא שנתווספו ליוסף עוד שנתיים משום שאמר “כי אם זכרתני והזכרתני”, על כל מילה שאמר נתוספה לו עוד שנה בבית הסוהר, אילו היה יוסף אומר רק הזכרתני אל פרעה שאל הגר”ח כמה שנים היה מקבל ? ענו התלמידים אם על אמירת שתי מילים קיבל יוסף שנתים א”כ שורת הדים שעל אמירת מילה אחת יקבל שנה אחת, אמר להם הגר”ח לא ולא, הלא חובה מוטלת על כל אדם להשתדל ולא לסמוך עצמו על הנס, מימלא אם היה אומר יוסף רק מילה אחת, היה זה נחשב כהשתדלות לא היה צריך להענש בכלל, אומנם כיון שאמר יוסף “זכרתני והזכרתני”, דבר זה העיד שהינו חסר ביטחון בה’ ומימלא גם המילה הראשונה שאמר היא אינה השתדלות אלא חוסר ביטחון ולכן נענש בעוד שתי שנים .

 

חובת ההשתדלות היא רק לרוב העם

 

בספר בית הלוי על התורה פרשת ויגש מבוא שחובת ההשתדלות נאמרה רק ביחס לרוב האנשים, וזה משום שלא כל אדם מסוגל ויכול להגיע למדרגת הבטחון הגמור בה’, וע”כ הותרה לו ההשתדלות כדי שתהיה לו סיוע ודרכה יגיע למדריגת הביטחון השלם . ההשתדלות אומר הבית הלוי היא בבחינת שלא לשמה שתכליתה היא להגיע אל הלשמה שהוא הביחטון הגמור בה’.

 

כיון שכן אומר הבית הלוי הרי ששיעור ההשתדלות המותרת משתנה היא מאדם לאדם, מי שדי לו במעט השתדלות כדי להגיע לדרגה של בטחון אזי ככל שירבה להשתדל יותר מכפי הנצרך לו יחשב לו הדבר לחטא ולחוסר בטחון, וככל שירבה בהשתדלות יותר מכפי הנצרך עונשו יהיה שמן השמים יוסיפו על הצטרכותו להשתדלות באופן שלא תוזמן לו פרנסתו רק ע”י יגיעת בשר הדרך שבחר לו.

 

השתדלותו של יוסף היתה קטנה ופחותה, שהרי לא עשה שום פעולה כדי לצאת מבית הסוהר אלא רק דיבר אל שר המשקים, ובכל זאת הוא נתבע על כך ונענש, וזה משום שהיה יוסף נמצא בדרגת ביטחון גדולה כזו כפי שדרשו חז”ל : “אשר שם מבטחו בה’ זה יוסף”, ולכן גם השתדלות פעוטה כזו נחשבת לגביו כחוסר ביטחון שראוי להענש עליה עכת”ד .

בספר דברי הימים ב’ (פרק יד)  מסופר על אסא מלך יהודה שהיה מלך צדיק, והוא ערך מלחמה עם זרח הכושי שהגיע עם חיל גדול של אנשים, מצויידים בשלוש מאות מרכבות, מה שלא היה אצל כלל ישראל.

אסא לא מתרגש מהעוצמה הצבאית שלפניו, חדור ביטחון בהי”ת הוא עומד מתחנן אליו : “אין עמך לעזור בין רב לאין כח, עזרנו ה’ אלוקינו כי עליך נשעננו, ובשמך באנו על ההמון הזה, וה’ אלוקינו אתה, אל יעצור עמך אנוש”.

ואכן בזכות הבטחון הגדול בהי”ת היתה תשועה גדולה : “ויגוף ה’ את הכושים לפני אסא ולפני יהודה וינוסו הכושים, וירדפם אסא והעם אשר עמו עד לגרר, ויפול מן הכושים לאין להם מחיה, כי נשברו לפני ה’ ולפני מחנהו.

בשנת שלושים ותשע למלכותו נחלה אסא המלך ברגליו עד למעלה חוליו, [הוא חלה בחולי שנקרא פדגרא, במסכת סנהדרין (מח:) מבואר שהייסורין בחולי הם קשים, החולה בה מרגיש כאילו דוקרים את בשרו במחט, אסא לא נרפא מחולי זה עד יום מותו.

ובנביא מבואר שהיה זה עונש לאסא המלך שלא יתרפא וימות החוליו ?

ולמה ?

ואומר הנביא : “וגם בחוליו לא דרש את ה’ כי אם ברופאים”.

כאשר התחיל המלך אסא להיות חולה, הוא לא התפלל אל הי”ת שירפא אותו אלא הלך לשאול ברופאים.

 

בפסוק משמע שהיו על אסא המלך שתי טענות, גם על כך שבהיותו חולה לא דרש את ה’, ממלך צדיק כמוהו היה מצופה שיתפלל אל הי”ת שהוא רופא כל בשר שירפא אותו לפני שהוא הולך לדרוש ברופאים, אכן מלבד הטענה למה לא התפלל אסא אל ה’ משמע שהיתה עליו טענה גם על כך שהוא הלך לדרוש ברופאים, שאם לא כן מדוע הזכיר הפסוק את העובדה שהלך לדרוש ברופאים, די היה לומר שבחלותו לא דרש את ה’ ?

ולכאורה הדבר תמוה שכן איזה חסרון יש בזה שהוא הלך לדרוש ברופאים, הלא כך למדו חז”ל במסכת בבא קמא (פה:) מהפסוק בספר שמות (פרק כא פסוק יט) “רק שבתו יתן ורפא ירפא” שנתנה רשות לרופא לרפא, לפי זה אפשר שהחובה מוטלת עליו לשמור עצמו ולא לסמוך על הנס ולכן הלך לדרוש ברופאים ?

 

המהר”ל בספר נצח ישראל (פרק ל) כותב שאף על גב שאמרו חכמים שניתן רשות לרופא לרפאות, מכל מקום ישים עיקר בטחונו בו יתברך, יתכן שזוהי התביעה שהיתה על אסא המלך, לא על עצם העובדה שדרש הרופאים הוא נתבע, אלא על כך שתלה בטחונו בהם במקום לבטוח בה’, וכן מפורש בספר עקידת יצחק [הערות שער כו הערה א] שעון אסא המלך היה בכך שהוא בטח בחוליו רק ברופאים ומן ה’ סר לבו עיי”ש .

 

אכן בפירוש הרמב”ן ז”ל לספר ויקרא (פרק כו פסוק יא) כותב : “והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר : “כי אני ה’ רופאך”, וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו, ואמר הכתוב : “גם בחליו לא דרש את ה’ כי ברופאים”, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ : אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח : “וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך”, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה, להזהיר ממנו ולצוות עליו  וכך אמרו (ברכות סד.) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב”ר ט ג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם (ברכות ס.) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שאילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה’, אבל הם נהגו ברפואות, והשם הניחם למקרי הטבעים:  וזו היא כונתם באמרם ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות, כי נהג ברפואות, והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו עכ”ל .

 

נמצאנו למדים שמי אשר שלם במידת בטחונו בהי”ת, לגביו גם מעשה כזה שמתפרש אצל המון העם כהשתדלות ואף כחובה ומצוה, לגביו היא נידונת כחוסר בטחון, כי מי שהגיע לדרגות גבוהות כאלה של ביטחון בה’ גם השתדלות קטנה ככל שתהא מהוה לגביו סתירה לחובת הביטחון לכן נענש יוסף בכך הוסיפו לו שנתיים ימים על השתדלותו כאמור.

בספר הגאון החסיד מוילנא (עמוד קפה) מובא שפעם חלה הגר”א זצ”ל והוזקק לרופא, בני המשפחה הזמינו רופא גוי לביתו שלא בידיעתו, כאשר הגיע הרופו הגר”א לא הסכים בשום פנים ואופן שהוא יכנס אליו, הרופא שאל את הגר”א למה הוא כועס על כך שהזמינו אותו, לשם מה נבראו הרופאים בעולם שאל ? ענה הגר”א זצ”ל בשאלה “ובשביל מה נבראו חזירים בעולם” ? בשביל מי שאוכלים אותם השיב הרופא, גם רופאים נבראו בשביל מי שאוכל אותן השיב הגר”א.

 

והיה ה’ מבטחו

 

דברי המדרש על כך שנתוספו ליוסף עוד שנתים בבית הסוהר משום שביקש משר המשקים להזכירו אצל פרעה, אינם עולים בקנה אחד עם הנאמר בתחילתו “אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו זה יוסף”, דברי המדרש כאן הם לכאורה מעשה ולסתור ?

 

“ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו”

(ירמיהו פרק יז פסו’ ז)

 

דברי הנביא לכאורה צריכים ביאור, שכן לאחר שנאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה’, א”כ מימלא ידעינן שהיה ה’ מבטחו, ומדוע חזר ואמר והיה ה’ מבטחו  ?

 

ונראה שבה לומר כי מעלת הבוטח באמת היא שעל אף שהותר לו לעסוק בכל מיני השתדלויות ולא לסמוך על הנס, מכל מקום גם בעשותו אותם עיקר מבטחו הוא רק בה’ לבדו ולא באותם סיבות, וכדברי החובות הלבבות בשער הבטחון (פרק ד) : “כי הבוטח באלהים, ואם יתעסק בסיבות, לא יסמוך בלבו עליהן ולא יקוה מהן תועלת ולא נזק, מבלי רצון האל. אך מתעסק בהן לבחור בעבודת הבורא, אשר ציוה להתעסק בעולם ליישבו  …”, וזהו שאמר והיה ה’ מבטחו, היינו שעיקר מבטחו שאכן ישיג את הנצרך לו הוא לא בהסתמך על השתדלותו אלא רק על ה’ לבדו .

 

מעתה אפשר שיוסף אכן עשה כדין במה שביקש משר המשקים להזכירו אצל פרעה, מצות הביטחון כפי שמבואר בדברי חז”ל אינה אומרת הסתמכות על הנס, על הבוטח מוטלת חובה להשתדל עבור צרכיו, ההבדל בין הבוטח למי שאינו בוטח הוא בכך שהאינו בוטח תולה את הצלחתו רק או גם בהשתדלות שעשה, בעוד שהבוטח רואה בהשתדלות רק מילוי חובה גרידא אבל עיקר וכל בטחונו  הוא רק בה’ לבדו

 

וזוהי כונת חז”ל במדרש “ולא פנה אל הרהבים”, אכן כלפי חוץ פנה יוסף לשר המשקים וביקש ממנו להזכירו אל פרעה, אומנם במחשבתו לא תלה יוסף ולו לרגע אחד שתהא הצלתו מהם או בגללם, כל בטחונו היה אך ורק בה’ לבדו, הוא ורק הוא זה שיוציהאו מבית האסורים. ושו”ר מצאתי שכן כותב השפת אמת (ליקוטים פרשת מקץ) וז”ל : “דזה עיקר הרבותא שאפילו כשנראה לו דרך הצלה על ידי רהבים כמו שכתוב כי אם זכרתני, שהי’ יודע יוסף שעל ידי זה יהי’ לו הגאולה אף על פי כן לא פנה אל רהבים, שהרי נשתהא עוד ב’ שנים ולא עשה פעולה להזכיר את שר המשקים הבטחתו, שהרי כתוב וישכחהו משמע שאם הי’ זוכר בו הי’ מזכירו אל פרעה הרי שאף על פי שאמר זכרתני הי’ רק מפני שהי’ נראה לו שכן הרצון בשמים אבל לא הזכירו עוד” עכ”ל.

 

ומעתה אפשר [עי’ בשפת אמת שם] שאותם שנתיים שנתוספו ליוסף בבית האסורים לא היו עונש, אותם שנתיים היו עבור יוסף נסיון, באותם שנים נבחן יוסף עד כמה איתן בטחונו בה’, האם במשך השנתיים לא יתיאש ח”ו ויתלה תקוה בשר המשקים, ואכן שנתיים שלימות ישב יוסף וציפה לישועת ה’ שיוציאו מבית האסורים ובכל השנתיים ימים שם מבטחו בה’ ולא פנה אל הרהבים .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת מקץ

קץ שם לחושך

 

“ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר”.

(בראשית פרק מא פסוק א)

“קץ שם לחשך, זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום”.                   (מדרש רבה פרשה פט אות א)

 

לכל מצב בעולם יש קץ וסוף שנקבע כבר מראש, במסכת עבודה זרה (נה.) מובא שבשעה שמשגרין על האדם יסורין, משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני, והיינו דא”ר יוחנן מאי דכתיב (דברים כח) וחלים רעים ונאמנים רעים בשליחותן ונאמנים בשבועתן.

היסורים הבאים על אדם הם מדודים ושקולים בדקדוק רב, אין אדם נענש יותר מן המגיע לו אפילו כמלוא נימה, כאשר מגיע הזמן שהייסורים צריכים להפסק מהאדם, הוא לא יסבול אפילו רגע נוסף, על יוסף נגזר להיות שתים עשרה שנה בבית הסוהר, כאשר הסתיימו אותם תשים עשרה שנה, אומרת התורה : (פסוק יד) : “וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור”. כיון שתמה קצבת הייסורים שנגזרה על יוסף, רגע אחד הוא לא נשאר שם.

בדברי רבותינו מובא עוד שלא רק שיש קץ לחושך, אלא שבדרך כלל אחר החושך מגיע אור, יוסף הצדיק סבל ייסורים ורדיפות שנים רבות, עוד בבית אביו הוא נדחה על ידי אחיו, הם שנאו אותו שנאה גדולה עד שלא יכלו דברו לשלום, ויתנכלו אותו להמיתו, הם מכרו אותו במחיר נעלים, יוסף עמד והתחנן על נפשו והם לא התייחסו, איזו הרגשה נוראה היתה ליוסף באותה שעה, מה הוא חשב כל הדרך למצרים, בספר הליקוטים פרשת וישב (פרק לז) כותב דע, כי חשבו אחי יוסף שהוא שירים לשירים, קליפה מה שנפרדה מאברהם ויצחק בצאת מהם ישמעאל ועשו, ועדיין לא נטהרו. ומה גם בחשבם שיוסף פגם ביסוד, לכן כאשר ירדו למצרים הלכו לחפש את יוסף בשווקים של פרוצות, הם אמרו רק שם היא יוכל להיות, לעבד נמכר יוסף, עבד זה אחד שנשלט על ידי התאוות שלו.

אחר שהגיע למצרים שבור ורצוץ ומבוהל, בא עליו הניסיון הקשה של אשת פוטיפר, היא לא הרפתה ממנו שנה שלימה, בכל יום היתה משדלת אותו לחטוא בכל מיני תחבולות, בפרשת וישב (פרק מ פסוק טו) מסופר שלפני שיצא שר המשקים מבית האסורים יוסף מבקש ממנו להשתדל עבורו אצל פרעה והוא מסביר “כי גנב גנבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה, כי שמו אתי בבור”. איתא בחז”ל שגם בהיותו בבור היתה באה אליו אשת פוטיפר ואומרת לו אם תחטא עימי אוציא אותך מכאן, ויוסף עמד איתן בניסיון הקשה.

בשנה האחרונה בבית האסורים, אחר שראה יוסף ששר המשקים לא זכר אותו, כמעט שיצאה נפשו, במסכת סוטה (לו:) מובא שבא גבריאל ולימדו שבעים לשון, ומיד באו והריצו אותו מתוך הבור החשוך לכס המלוכה, אחר הניסיון הקשה מלך יוסף הצדיק על מצרים שמונים שנה כמניין יסוד, וזכה להיות בן השבעה רועים, אברהם יצחק יעקב יוסף משה אהרן ודוד, הוא למעשה המשיך את יעקב אבינו.

בזוהר הקדוש פרשת מקץ [דף קצז עמוד ב] כתוב שאותו ניסיון שעבר יוסף הצדיק עבר גם דוד המלך עליו השלום, גם דוד המלך כמו יוסף הצדיק אחיו ריחקו אותו וביזו אותו,

בספר תהלים (פרק סט פסו’ ט) אומר דוד המלך “מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי”. בספר יוסף תהילות על ספר תהלים מביא הרב חיד”א זצ”ל בשם חז”ל שישי אביו של דוד תבע את שפחתו, [הרמ”ע מפאנו ז”ל כותב שחשש ישי שהוא עמוני והיה רוצה לטהר זרעו בכך שיוליד משפחה], הלכה שיפחתו וגילתה לאשתו ונשתנית, ישי שהיה פרוש מאשתו חשב שהיא השפחה ובאה אליה ומזה נתעברה בדוד. הבנים שידעו שישי אביהם פרוש מאשתו, אמרו לו ראה אמנו הרה לזנונים, ורצו להרגה לה ולעוברה, אמר להם אביהם הניחו לה שתלד ולא תוציאו לעז עליכם, ויהיה הולד מאוס ועבד לכם.

ואכן משעה שנולד דוד המלך עליו השלום, הוא נשלח למדבר לרעות את הצאן, לא היה לו קשר עם אחיו, שם במדבר בחום הנורא ביום ובקור המקפיא בלילה, וכל הפחדים מהחיות במדבר, רעב וצמא, את כל זה עבר דוד המלך.

גם דוד המלך כמו יוסף ברגע שהגיע הזמן שיפסקו ממנו הייסורים, שמואל נשלח למשוך מלך מבניו של ישי, ישי מעביר את הבנים שלו אחד אחד, ועל כל אחד אומר דוד לא בזה בחר ה’, כאשר סיים ישי להעביר את כולם, שמואל שואל את ישי התמו הנערים ? ישי משיב “עוד שאר הקטן”

במדרש הגדול פרשת דברים (פרק א פסוק יז) איתא “ולמה נקרא קטן ? שהיה מאוס בעיני אביו … מה עשה בו אביו הניחו לרעות את הצאן. אמר לו שמואל, שלחה וקחנו, וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי. כאשר נכנס דוד היה שמואל יושב. מיד קצף עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו, קום משחיהו כי זה הוא, קום בגערה. אמר לו קום מלפניו משיחי עומד ואתה יושב.

במדרש שמואל (פרשה יט סימן ז) איתא שבאותה שעה אמר דוד המלך “אודך כי עניתני ותהי לי לישועה”, ישי אמר “אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה”, [אותה אבן שמאסו האחים אל תקרי בונים אלא בנים, לבסוף נהיתה לראש פינה], אחיו של דוד אמרו “מאת ה’ היתה זאת היא נפלאת בעינינו”, ושמואל הנביא אמר “זה היום עשה ד’ נגילה”.

בזוהר הקדוש אומר רבי יצחק תא חזי דוד מלכא זכה לאתחברא באבהן וירית דוכתיה בגווייהו, הדא הוא דכתיב אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, גם דוד המלך אחר הניסיונות שלו עם אחיו זכה למלוכה, וזכה גם הוא להתחבר לאבות הקדושים.

הפרשה באה ללמד אותנו שגם כאשר בא על האדם ניסיון, ואין אדם שאין לו ניסיון, הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק א) כותב שעיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון, צריך להיזהר בשעות אלה שלא לאבד את האמונה אלא בטוח מהי”ת שהחושך הזה בא כדי להאיר לו אחר כך באור גדול, בזמנים אלה היצר הרע מכניס בלב האדם כל מיני בלבולים, גורם לו חלישות הדעת, הוא חושב שה’ לא שמח בו, אבל זה לא נכון, ה’ בוחן אותו כעת כדי להאיר אותו באור גדול.

הרבה מגדולי ישראל נתנסו בייסורים, בספרים מסופר רק על ימי הזוהר, על הימים שהם הנהיגו את כלל ישראל ביד רמה, אבל על הייסורים שהם עברו לא מסופר, ודוקא שם הם זכו למעלות שלהם הגדולות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת מקץ

“אחריות”

בפרשה זו אנו לומדים על אחד היסודות הגדולים הדרושים לכל בר ישראל בכלל ולעובד ה’ בפרט, והוא המעלה של לקיחת אחריות על מעשינו.

התורה מספרת על הירידה של עשרת השבטים למצרים מפני הרעב הכבד שפקד את ארץ כנען, יעקב אבינו רואה באספקלריא של קדש שיש שבר במצרים, הוא מצוה לעשרת בניו : “רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות”.

לא רק בני יעקב ירדו למצרים לשבור אוכל, הרעב הכבד ששרר בארץ כנען אילץ רבים מיושביה לעשות את הדרך מצרימה כדי לחיות את נפשם : “ויבאו בני ישראל לשבר בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען”.

יוסף שידע שהרעב יכריח את אחיו לרדת מצרימה, מצוה על הממונים שלא ימכרו מזון לשום אדם לפני שזה עמד לפניו ושאל ממנו רשות לקנות, ואכן אחי יוסף כמו כולם נגשו תחילה אל יוסף לקבל אישור : “ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפיים ארצה”.

יוסף מזהה את אחיו, בשונה משאר היורדים הוא מדבר אליהם בלשון קשה, הוא תופל עליהם עלילה שהם מרגלים : “וידבר איתם קשות … ויאמר אליהם מרגלים אתם, לראות את ערות הארץ באתם”.

השבטים ניסו לשכנע את יוסף שהם לא מרגלים, שגם הם כמו כל הבאים למצרים באו לאותה מטרה, כדי לשבור אוכל להחיות את ביתם : “ועבדיך באו לשבר אכל … כנים אנחנו, לא היו עבדיך מרגלים”, אך יוסף בשלו : “ויאמר אלהם לא כי ערות הארץ באתם לראות”.

יוסף מבקש לערוך להם מבחן נאמנות “בזאת תבחנו”, אחד מכם אומר להם יוסף, יעלה עם אוכל לארץ ישראל ויחזור למצרים עם בנימין, יתר האחים יהיו נתונים עד אז במאסר כאן במצרים, אחר שלוש ימים במשמר יוסף מוציא אותם החוצה ומספר להם שממניעים של יראת שמים :”את האלהים אני ירא”, הוא מסכים שרק אחד מהם יאסר, וכולם יעלו לארץ ישראל ויחזרו עם בנימין אחיהם, אם תעמדו במבחן הזה סיים יוסף : “יאמנו דבריכם ולא תמותו”.

בלית ברירה האחים מסכימים לתנאי השחרור, תוך כדי שהמליץ מביא את דבר הסכמתם לפני יוסף, מתוודים השבטים בינם לבין עצמם : “אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו, בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת, ראובן מוכיח אותם גם הוא, אמרתי לכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש”.

יוסף אוסר את שמעון ומבקש מהממונים למלא את כליהם של יתר האחים במזון, ומצוה להשיב את כספו של כל אחד ואחד אל שקו, הם מעמיסים את שברם על חמוריהם ויוצאים לדרך.

תכונה היא באדם כותב הגאון רבי אלחנן וסרמן הי”ד בקובץ מאמרים [מאמר המשבר העולמי וסביבותיו] לזקוף לעצמו את כל הישגיו, כמו עשירות, כבוד, וכל דבר טוב אחר שמתארע לו, הוא רואה בכל אלה תוצאה מכישרונותיו, כדברי התורה בספר דברים (פרק ח פסו’ יז) :”כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”.

לעומת זאת כותב הרב זצ”ל, כאשר מתרחשים אצלו מקרים ומאורעות רעים, כשהוא יורד מטה ונמצא במדרון, אזי הוא תולה את החיסרון באחרים ובנסיבות חיצוניות.

בשנת תרפ”ט מספר הגר”א וסרמן זצ”ל פקד את אמריקה משבר כלכלי בנפילת שוק הממון, משבר זה המיט אסון כבד על מיליוני משקיעים ובעלי עסקים, וכתוצאה מזה על מיליוני עובדים בכל רחבי תבל, בין היתר ואולי בעיקר גרם משבר עולמי זה להתמעטות התמיכה בישיבות הקדושות ברחבי אירופה בצורה משמעותית.

כל הכלכלנים הגדולים שהיו אז תלו את סיבות המשבר בנסיבות חיצוניות שאינם תלויים בהם, הם האשימו את כולם בנפילה הגדולה חוץ מאשר את עצמם, הנהגה זו אומר רבי אלחנן זצ”ל היא ההנהגה של המון העם שאינם פועלים על פי השקפת התורה.

התורה הקדושה מחנכת את האדם בדיוק הפוך, היא מלמדת את האדם לקחת אחריות על מעשיו, אף שאפשר למצוא הרבה אשמים לכישלון, על האדם למצוא את הקשר הישיר שלו למה שהתרחש ולנסות לתקן את הצריך תיקון, כך בדיוק נהגו השבטים הקדושים, כאשר נחשדו בריגול על ידי יוסף, הם לא תלו את העלילה בשום סיבה אלא אמרו : “אבל אשמים אנחנו על אחינו”, עשרים שנה אחורה הם בדקו את עצמם אם יש בהם פגם שאפשר לתלות בו את העלילה.

זה דרך הצדיקים כותב רבנו בחיי זצ”ל, כשהם חוטאים הם מודים בדבר ומצדיקים עליהן את הדין”, [כעין זה כותב רבינו החתם סופר ז”ל בדרושים ואגדות (ע’ קל”א) : “מדרך הצדיקים וחסידי עליון כשעושים חשבון הנפש לעצמם ומפשפשים במעשיהם, אז אינם מוצאים אף מעשה אחד טוב שיהי’ ישר בעיניהם שעשו רצון הבורא בשלימות”].

כך היה גם כאשר מצאו האחים את הכסף ששלמו לפרעה בתוך אמתחתם, גם אז תגובתם היתה : “מה זאת עשה אלוקים לנו”. המלבי”ם זצ”ל מסביר שלאחר שהחליטו שהעלילה שתפל עליהם יוסף שהם מרגלים באה כעונש מאת ה’ על מכרם בכסף צדיק, שנתגלה להם ענין השבת הכסף, לא ידעו לייחס לו עוון שבעבורו יקרה להם זאת, ולכן שאלו “מה זאת”, לאיזה חטא נייחס דבר זה שעשה אלוקים לנו בעבורו עיי”ש, שוב אנו רואים את התכונה הנפלאה של לקיחת אחריות שהיתה אצל השבטים הקדושים, לתור ולחפש במעשיהם אם יש סיבה שבגינה בא להם העונש.

תכונה זו מוצאים אנו גם אצל יונה הנביא עת נשלח לנבא על העיר נינווה שבעוד שלושים יום היא נהפכת, במקום ללכת להוכיח את אנשי נינוה, ברח יונה ליפו משם יצא באניה את ארץ ישראל, [לא כדי לברוח מהי”ת חס ושלום עשה כן אלא שידע שבחוץ לארץ לא תשרה עליו הנבואה מחמת טומאת ארץ העמים, ועל ידי זה חשב יבחר הי”ת בנביא אחר לבצע את השליחות].

בהיותו באניה, הטיל הי”ת רוח גדולה אל הים, ויהי סער גדול בים, והאניה חשבה להישבר, פחד גדול אחז ביושבי האניה, הם זעקו איש אל אלוהיו, הטילו את כליהם אל הים, והים לא שקט.

רב החובל שם לב לכך שבתוך כל ההמולה שוכב יונה בירכתי האניה רדום, אינו מודע לסכנה הגדולה בה הם נמצאים, ניגש אליו רב החובל וקרא לעברו : מה לך נרדם, קום קרא אל אלהיך, אולי יתעשת האלהים לנו ולא נאבד !

נוסעי האניה החליטו להפיל בניהם גורל כדי לדעת בשל מי באה עליהם הרעה הזאת, הגורל נפל על יונה, הם שואלים אותו : “מה מלאכתך ומאין תבוא, מה ארצך ואי מזה עם אתה ?

יונה משיב : “עברי אנכי, את ה’ אלוקי השמים אני ירא, אשר עשה את הים ואת היבשה, הוא מספר להם כי מלפני ה’ הוא בורח, מה זאת עשית הם שואלים ? מה נעשה לך וישתק הים מעלינו כי הים הולך וסער ?

אומר להם יונה : שאוני והטילני אל הים וישתק הים מעליכם, כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם”. הם נשאו את יונה הטילו אותו אל הים ויעמד הים מזעפו.

שוב עדים אנו להבדלי הגישות הקיימים בין אומות העולם לעם ישראל, הים הסוער מטלטל את האניה עד שזו חשבה להישבר, כולם מבינים שהסערה הפתאומית הזו לא בא סתם, אבל אף אחד לא לוקח אחריות, לכן היו צריכים להפיל גורל, לחשוף את הגורם בעל כורחו, כאשר נפל הגורל על יונה מיד הוא הודה ואמר בשלי הסער הגדול הזה, לו רצה יונה היה יכול למצוא סיבות לסער הגדול, רוב ככל נוסעי האניה היו עובדי אלילים : “ויזעקו איש אל אלהיו”, [במסכת ברכות (ז.) אמרו בשמו של רבי מאיר : בשעה שהחמה זורחת, וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקדוש ברוך הוא], בכל זאת עמד יונה ולא עשה חשבונות הוא ידע שיש סיבה שקשורה אליו מיד קם והודה, בשלי הסער הגדול הזה.

כך מצינו בתוספתא מסכת ברכות (פרק ד הלכה יח) מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבין בבית שער של ר’ יהושע, אלעזר בן מתיא, וחנניא בן כינאי, ושמעון בן עזאי, ושמעון התימני, והיו עסוקין במה ששנה להם ר’ עקיבא, מפני מה זכה יהודה למלכות ? מפני שהודה בתמר ! … אמר להם וכי נותנין שכר על העבירות ? אלא מפני מה זכה יהודה למלכות ? מפני שהציל את אחיו מן המיתה, [שמנע מהם את רציחת יוסף] שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו, אמר להם דיה להצלה שתכפר על המכירה.

ולכאורה קשה הרי גם יהודה עצמו היה בכלל האחים שגמרו את דינו של יוסף למכירה, ועשו כן על פי דין, אם כן מה ראה כעת לחזור בו ולומר מה בצע כי נהרוג את אחינו ?

הגר”ח שמואלביץ זצ”ל מסביר שעיקר הטענה של יהודה היתה לא על עצם הריגתו של יוסף, עונש זה היה מגיע ליוסף על פי דין, בחז”ל מובא שגם הקב”ה הצטרף עמהם, עיקר הטענה של יהודה היתה “וכסינו את דמו”, רש”י מסביר שנעלים את מיתתו, אם אכן כך הוכרע דינו של יוסף למיתה על פי דין, עלינו כך טען יהודה להוציא את דינו אל הפועל בלא להעלים את מיתתו, העלמת מיתתו של יוסף טען יהודה יש בה משום פחד מקבלת אחריות, כיון שכך אין הצדקה לעשיית מעשה כזה.

כך היה גם כאשר פסק יהודה את דינה של תמר כלתו למיתה לאחר שהרתה, תמר שלא רצתה להלבין את פניו של יהודה ברבים, שלחה אליו את חותמו פתיליו והמטה שנתן לה יהודה ערבון, ובקשה לומר לו : “לאיש אשר אלה לו אנכי הרה”, מיד קם יהודה והכריז “צדקה ממני”, ממני היא הרה, בחז”ל מובא שאמר יהודה מוטב לי להתבייש בעולם הזה שהוא עולם חולף, ולא אתבייש בפני אבותי הצדיקים בעולם הבא, גם מעשה גבורה זה של יהודה נבע מאותה תכונה של לקיחת אחריות.

בספר ויקרא (פרק ט פסוק ז) אומרת התורה : “ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר ציוה ה'”, רש”י מביא שהיה אהרן בוש וירא לגשת מחמת שעשה את העגל, אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, בהמשך (פסו’ כג – כד) מספרת התורה שאחר שהקריב אהרן את קרבנותיו ואת קרבנות העם, נכנס עם משה אל אהל מועד, בתורה לא מפורש למה נכנס משה עם אהרן, ברש”י מביא שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער, ואמר יודע אני שכעס הקדוש ברוך הוא עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל, גם כאן אנו רואים את גודל האחריות של גדולי ישראל, כאשר לא ירדה שכינה מיד תלה אהרן את הדבר בו, הוא לא אמר כן בלשון ספק אלא בלשון ודאי “יודע אני” שכועס הקב”ה עלי “ובשבילי” לא ירדה שכינה לישראל”.

במסכת אבות (פרק ב משנה ט) אמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם ? רבי שמעון אמר זה הלווה ואינו משלם.

בספר שיחות מוסר מסביר הגר”ח שמואלביץ זצ”ל שהרוע בהנהגה זו של הלווה ואינו משלם הוא בכך שאדם זה הוא חסר אחריות, הוא אינו מרגיש את עצמו בעל חוב, מידה זו אומר רבי שמעון הינה שלילית ביותר היא נוגעת לעיקר מהותו וצורתו של האדם ועל כן יש לאדם להתרחק ממנה.

הגר”א וסרמן זצ”ל עומד על ההבדל המהותי והגדול שקיים בן שני הגישות השונות שהזכרנו, כאשר לא מתייחסים לסיבה האמתית אומר הרב זצ”ל, כאשר מנסים להיתפס לכל מיני סיבות וגורמים חיצוניים, אזי עיקר כובד המשקל מתרכז בניסיון לבטל את אותם סיבות במקום להתמקד בתיקון של הסיבה האמיתית, החיסרון בזה הוא שבביטול הסיבות הצדדיות לא ימצא מרפא למצב שכן במקומן יימצאו סיבות אחרות שהרי הרבה שלוחים למקום, וכבר השרישנו הרמב”ן זצ”ל כי הגזרה אמת והחריצות שקר, אם כן מה תועיל רוב ההשתדלות אם לא יסולק הגורם האמיתי.

כל דבר שבא על האדם אות הוא משמים כי עליו לפעול לתקן משהו שלקוי אצלו, אדם שמתעלם מהקריאה השמימית אליו, שממשיך בשגרת יומו בלי להתבונן, הוא גורם בזה שתחזק עליו הרעה עוד יותר, כך אומר הי”ת בפרשת בחוקתי (פרק כו פסו’ כג – כד) : “ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי, והלכתי אף אני עמכם בקרי והכיתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם”, מסביר רבינו בחיי זצ”ל שבא ללמד לאדם שכאשר יבואו עליו צרות ומקרים שיודה עלי פשעו לה’, ויחשוב כי אין זה אלא מצד חטאו, ולא שיתלה אותם במקרה, כי אם יתלה זה במקרה הנה הקדוש ברוך הוא יוסיף לו מאותו מקרה, וזה שאמר: “ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי”, “והלכתי אף אני עמכם בקרי”, וכן אמר עוד: “ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי”, “והלכתי עמכם בחמת קרי”, כלומר אשפכנו עליכם בחמה.

[כעין זה מסביר הרד”ק זצ”ל את תוכחת הנביא ישעיהו (פרק א פסוק ה) : “על מה תכו עוד, תוסיפו סרה, כל ראש לחלי, וכל לבב דוי”, מסביר הרד”ק זצ”ל, ולא תחשבו כי האל הוא המכה אתכם על עונותיכם אלא תלכו בקרי ותאמרו כי הרע בא עליכם דרך מקרה ולא עונש עונותיכם, שזה הסיבה שתוכו עוד עיי”ש]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויגש

יוסף ויהודה עושים הכנה לגלות מצרים והד’ גלויות

בפרשה אנו קוראים על פגישה של יוסף עם יהודה, במדרש אמרו על פגישה זו את הפסוק בספר תהילים (פרק פסו’ ) : “הנה המלכים נועדו”, בספר עמוס (פרק ג פסו’ ג) : “הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו”, ברש”י מפרש שלא יתכן שיפגשו שני בני אדם אלא א”כ קבעו מועד ללכת יחדיו למקום פלוני, וכן כותב המלבי”ם בודאי הוזמנו לכך ואינו מקרה.

 

אכן פגישה זו של יהודה עם יוסף תוכננה על ידי יוסף, הוא ביקש מהשבטים להוריד את בנימין למצרים, הוא זה שביקש מהאיש אשר על ביתו להטמין את גביע הכסף באמתחת בנימין, כל זה נעשה כדי לגרום ליהודה שהיה מלך, [מדרש אגדה פרשת וישב (פרק לח פסו’ א) איתא שאחר המכירה נידו האחים את יהודה ואמרו לו כשאמרת לנו מה בצע כי נהרוג את אחינו שמענו לך, אם היית אומר לנו השיבונו אצל אביו היינו שומעים לך, מוכח שיהודה היה המנהיג של כולם] וצריך ביאור מה היתה מטרתו של יוסף ליזום את המפגש עם יהודה.

 

מעניין שגם כאשר שלח יוסף את האחים לארץ כנען כדי להוריד את יעקב למצרים, גם אז יעקב אבינו שולח את יהודה אל יוסף : “ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה”. רש”י הקדוש מביא בשם המדרש ששלחו יעקב אבינו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה עיי”ש.

 

בפרשת מקץ מסופר שכאשר באו האחים לארץ מצרים, הניח יוסף את שמעון בבית האסורים כערבון לכך שהם יחזרו שוב למצרים עם בנימין אחיהם הקטן, וצריך ביאור מה ראה יוסף לחייב את האחים להוריד את בנימין לארץ מצרים, מן הסתם ידע יוסף שדרישה זו תסב ליעקב צער גדול ?

הירידה של יעקב למצרים תחילת גלות מצרים

בפרשה אנו קוראים על הירידה של יעקב אבינו לארץ מצרים, ירידה זו הינה תחילת ההתממשות חלקה הראשון של גזירת בין הבתרים : “גר יהיה זרעך בארץ לא להם”, בירידה זו של יעקב ובני ביתו החלה למעשה גלות מצרים.

בספרי רבותינו מובא גלות מצרים שהיא הגלות הראשונה של זרעו של אברהם, והיא היתה הראש לכל הגלויות שיבואו אחריה, אכן במדרש רבה פרשת לך לך (פרשה מד אות יז) דרשו חז”ל את הפסוק שנאמר בברית בין הבתרים : “והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו”. על ארבעת הגלויות : “אימה זו בבל חשיכה זו מדי, גדולה, זו יון, נופלת עליו זו אדום”. עיי”ש

 

וכבר אמרו רבותינו שכשם שגלות מצרים היתה ראש לכל הגלויות שיבואו, כך גאולת מצרים שהיתה הגאולה הראשונה, היא היתה השורש והראש לכל הגאולות לגאולות מאותם ד’ גלויות.

 

משמו של הרבי מקוצק זצ”ל מובא שלכן חייב כל האדם להתייגע בסוגיה של גלות וגאולת מצרים כדרך שהוא עמל ויגע בהבנת סוגיות קשות בש”ס, ובספר שפתי צדיק הסביר שזה משום שגלות מצרים היא השורש לכל הגלויות הבאים אחריה, וכך גם היציאה ממצרים היא שורש והמפתח לכל הגאולות העתידות.

 

 

בספר ליקוטי תורה פרשת כי תצא שואל רבנו האריז”ל מדוע במדרשים הזכירו רבותינו ז”ל רק את הד’ גלויות בבל, מדי, יון, ואדום. למה לא כללו איתם גם את גלות מצרים שהיא הגלות הראשונה והגדולה שבכולם ?

מתרץ רבנו האריז”ל : “אלא הד’ גליות היו נגד ד’ אותיות הוי”ה, גלות בבל כנגד האות י’ שבשם, גלות מדי היא כנגד האות ה’ שבשם, גלות יון היא כנגד האות ו’ שבשם, גלות אדום היא כנגד האות ה’ האחרונה שבשם, וגלות מצרים שהיא כוללת את כולם היא נגד קוצו של יו”ד, [עי’ בספר בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת (מאמר ב – אור תורה) שזה רמוז בדברי הפסוק “ויקוצו מפני בני ישראל”], ומוסיף רבנו האריז”ל שגלות מצרים שקולה ככולם ויותר מהם, ולכן לא הוזכר בכללם כי הוא בחינה גדולה מכולם עכ”ל.

 

ובספר שמחת הרגל על הגדה של פסח (לימוד ב) כותב הרב חיד”א זצ”ל שענין זה רמוז בדברי התורה : “אלא שמות בני ישראל הבאים מצרימה”, ה’באים ר”ת ה’ גלויות, ב’בל, א’דום, י’ון, מ’די. [שכולם באו] מצרימה … כי הכל היו במצרים” עיי”ש. וכן איתא במדרש בראשית רבה (פרשא טז אות ד) : “אמר רבי יוסי בר רבי חלפתא כל המלכיות נקראו על שם מצרים על שם שהם מצירות לישראל”. ובספר מגלה עמוקות בפרשת תזריע כותב רבי נתן שפירא זצ”ל שכל הד’ גלויות היו ראויים להיות במצרים, ורק שאם היה כן עדיין היינו אנו ובנינו היינו משועבדים שם, ורק הקב”ה דלג את הקץ וחלקן לד’ גליות.

במדרש שמות רבה (פרשה ו אות ד) : “ד’ גאולות יש כאן, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, כנגד ד’ שגזירות שגזר עליהן פרעה, וכנגדן תקנו חכמים ד’ כוסות בליל הפסח, לקיים מה שנא’ (תהלים קטז) כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא”. ובפירוש בעל הטורים לספר שמות (פרק ו פסוק ו) כותב שארבעת הלשונות של הגאולה והוצאתי. והצלתי. וגאלתי. ולקחתי. הם כנגד ארבעה הגלויות שעתיד הי”ת לגאול את ישראל מארבע מלכויות, [בבל, מדי, יון, אדום]. ומוסיף בעל הטורים שעל הגלות האחרונה שהיא אדום נכתב הלשון ולקחתי, לשון לקיחה היא נטילה בחוזקה, וזה משום שגלות אדום היא הקשה מכולם עיי”ש

ועדיין צריך ביאור, מה ענין להזכיר את הד’ לשונות שנאמרו על גאולות מארבעת המלכויות בעתיד, בתוך הפסוקים העוסקים בגאולת מצרים ? לפי מה שנתבאר יובן מדוע הזכירה התורה ד’ לשונות של גאולה בפרשה העוסקת בגלות וגאולת מצרים, שכן ד’ לשונות אלה מתייחסים לארבעת הגאולות מן הד’ גלויות העתידים, שכן בכניסה למצרים נכנסו בני ישראל לשורה של גלויות שתחילתם היתה גלות מצרים ואחריה גלות בבל מדי יון ואדום.

אכן מצינו בתורה שחמישה פעמים נכנסו אבותינו למצרים ויצאו משם, בפעם הראשונה שלחם יעקב אבינו להביא אוכל בזמן הרעב, ושוב יצאו לארץ ישראל כדי להביא את בנימין מצרימה, ושוב ירדו למצרים עם בנימין, אח”כ חזרו לארץ ישראל, ושוב חזרו למצרים אחרי העלילה על בנימין, ושוב יצאו משם אחר שנגלה אליהם יוסף, ושוב חזרו למצרים עם יעקב אביהם והשבעים נפש, ושוב יצאו משם כדי לקבור את יעקב אביהם וחזרו למצרים ונשתעבדו בה מאתים ועשר שנים, ושוב יצאו ממצרים בליל פסח באותות ובמופתים, ואפשר שהיה בזה משום הכנה לחמישה גלויות בבל, מדי, יון, ואדם, ומצרים שהיא השורש לכולם כנזכר.

קודם הירידה של יעקב אבינו למצרים, ירידה שהיא תחילת גלות מצרים, יוסף מבקש לעשות הכנה עם יהודה שמהם עתידים לצאת משיח בן יוסף ומשיח בן דוד לכל הד’ גלויות הכלולות בגלות מצרים.

בפרשת ויצא (פרק ל פסו’ כה) אומרת התורה : “ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי”.

במסכת בבא בתרא (קכג:) שאל ר’ חלבו את ר’ שמואל בר נחמני מה ראה יעקב דוקא עכשיו אחר לידת יוסף לעזוב את בית לבן ולחזור לבית אביו, השיב לו ר’ שמואל בר נחמני שראה יעקב אבינו ברוח הקודש שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר בספר עובדיה (פרק א פסו’ יח) : “והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה’ דבר, לכן עד שלא נולד יוסף בנה הראשון של רחל כותב האלשיך זצ”ל פחד יעקב מהמפגש עם עשו, ורק אחר שנולד יוסף שהוא “שטנו של עשו”, רק אז היה בטוח יעקב לעזוב את בית לבן, [בשערי הלשם [חלק ב סימן ג’ פרק א עניייני האבות] כותב שלכן אהב אותם יעקב מכל בניו כי רק בהם תלוי כל ביטול הרע כולו], כח זה להתגבר על עשו לא היה רק ביוסף אלא גם בבנימין בנה השני של רחל, כן אומר פנחס בשם ר”ש בר נחמן במדרש רבה פרשת ויצא (פרשה עג אות ז) : “מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל”, [בשערי הלשם שם כותב שכוחם של יוסף ובנימין היה מכוח היותם בנים של רחל שהיא עיקרה של בית המנהגת את כל העולמות התחתונים, וכאשר תתוקן רחל עלאה ביחודה למעלה, אז יתוקן כל החיצונית דהעולם ג”כ בביטול כל הרע ע”י בניה של רחל למטה, ויהיה כל המציאות כולו קודש לה’], ואכן רחל ביקשה אמנו מיעקב “הבה לי בנים”, לא בן אחד אלא בנים, כאשר נולד יוסף התפללה רחל אמנו יוסף ה’ לי בן אחר, ומבאר המגלה עמוקות כי ידעה רחל שבדורו של המן הרשע לא תהיה תקומה לישראל רק על ידי מרדכי היהודי שהוא משבט בנימין, וזה רמוז במילה “הב”ה לי בנים, ה’מן ב’ן ה’מדתא. וכן להילחם בעמלק שלח משה את יהושע ולא הלך להילחם בעמלק בעצמו, כיון שעמלק מזרעו של עשו היה לכן נלחם בו יהושע שהיה משבט אפרים בן יוסף, וכן בזמן שמואל הנביא נשלח שאול המלך משבט בנימין בנה של רחל.

בארץ מצרים היה יוסף עם שני בניו משנה ואפרים, יוסף הצדיק מבקש להוריד את בנימין, שבכוחם לפעול להתגברות כלל ישראל על ד’ גלויות הרמוזים בר”ת של שמותם, י’וסף – י’ון, ב’נימין – ב’בל, מ’נשה – מ’די, א’פרים – א’דום.

גם בפגישה של יהודה עם יוסף [כאשר נשלח על ידי יעקב] עשו שניהם הכנה להנ”ל, כי ביהודה יש אותיות הוי”ה ברוך הוא, והאות ד’ הנוספת היא רמז לד’ גלויות שכל אחת מהן מתנגדת לאות אחת מד’ אותיות הוי”ה ברוך הוא כמבואר מרבנו האריז”ל, הטעם שפיזר הי”ת את ד’ אותיות שמו הקדוש בד’ גלויות, הוא לקיים את הפסוק בספר תהילים (פרק צא פסו’ טו) : “עמו אנוכי בצרה”, כדברי המכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא [מסכתא דפסחא פרשה יד] : “את מוצא בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר : “הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים”. גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר : “למענכם שולחתי בבלה”. גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר : “ושמתי כיסאי בעילם, גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר : “מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה”. וכשעתידין לחזור כביכול שכינה חוזרת עמהן שנאמר : “ושב ה’ אלוהיך את שבותך”. אינו אומר והשיב אלא ושב. ואומר “איתי מלבנון כלה”. וכי מלבנון היא באה, והלא ללבנון היא עולה, ומה ת”ל איתי מלבנון כלה ? כביכול [אני ואת מלבנון גלינו] אני ואת ללבנון עולים. [הראשונים במסכת סוכה (מה.) מבארים את מה שתקנו לומר בסדר ההושענות : “אני והו הושיעה נא”, שכוונה היא על גלות השכינה, “אני” על שם הפסוק בספר יחזקאל (פרק א פסו’ א) “ואני בתוך הגולה”, “והו” על שם הכתוב בספר ירמיה (פרק מ פסו’ א) : “והוא אסור בזיקים”.]

בפרשת שמות (פרק ג פסו’ ב) אומרת התורה  : “וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל”.

ולכאורה מדוע התגלה הי”ת למשה דוקא בסנה, במסכת שבת (סז:) מובא שסנה הוא נמוך מכל האילנות, במסכת פסחים (מט.) מובא שסנה הוא אילן מכוער, למה לא נגלה אליו הי”ת על אילן גבוה ונאה ?

רש”י הקדוש כותב וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה, ולא אילן אחר, משום עמו אנכי בצרה.

הסנה הוא אילן נמוך ומכוער, מלא קוצים, דוקא שם נגלה הי”ת למשה כדי לרמוז לו שכל השנים שכלל ישראל מצטערים גם הוא כביכול נמצא איתם בצרתם.

 

בפרשת משפטים (פרק כד פסוק ט – י) אומרת התורה : “ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר”. רש”י הקדוש כותב שלבנת הספיר היא דמות לבנה היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל, שהיו משועבדים במעשה לבנים”, כדברי דוד המלך עליו השלום בספר תהילים (פרק צא פסוק טו) : “עמו אנכי בצרה”. [בפירוש חזקוני שם כותב : “אמר ר’ עקיבא עבדי פרעה היו דוחקין ומכין את ישראל כדי לעשות להם תוכן לבנים בכפל שנאמר תוכן לבנים תתנו והמצרים לא היו נותנים להם תבן והיו צריכים לקושש קש במדבר ואותו קש היה מלא קוצים וברקנים והיה הקש נוקב את עקביהם והיה הדם מתבוסס ומתערב בטיט, ורחל בת בנו של מתושלח היתה הרה ללדת ורומסת בטיט עם בעלה עד שיצא הולד ממעיה ונתערב עם המלבן והיתה צועקת על בנה ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד וירד מיכאל ונטלהו והעלהו לפני כסא הכבוד ועשה אותו מלבן ונתנו למטה מרגליו של הקדוש ברוך הוא, הוא שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. פירוש לבנה שנעשית משפיר היולדת. וכעצם לשון מראה כמו אדמו עצם מפנינים” עכ”ל].

בילקוט שיר השירים (רמז תתקפח) מובא על מה שמכנה הי”ת את כלל ישראל “תמתי”, מלשון תאומתי, כביכול הי”ת וכלל ישראל הם כשני תאומים : “מה תאומים הללו חשש האחד את ראשו השני מרגיש, כך עמו ואנכי בצרה” עיי”ש.

[בידיעה זו ישנם שתי עניינים האחת היא עם הידיעה עצמה שהי”ת נמצא יחד אתנו בתוך הצרה, ועוד יש בידיעה זו נפקא מינא שכאשר אנו מתפללים ומבקשים על ביטול הגלות, עיקר בקשתינו צריכה להיות גם ואולי בעיקר על צער השכינה, ורק אח”כ על צערנו אנו, כך למדנו מתפילת חנה שהיא מקור להרבה הלכות תפילה, בספר שמואל א’ (פרק א פסוק י) נאמר : “והיא מרת נפש ותתפלל על ה’ ובכה תבכה”. ובמסכת ברכות (לא:) לומד רבי אלעזר ממה שנאמר על ה’ ולא אל ה’ שחנה הטיחה דברים כלפי מעלה, וביאר מרן הגר”ח מוולאזין זצ”ל בספר נפש החיים (שער ב פרק יב) הגם שהיא עצמה היתה מרת נפש עכ”ז השליכה צערה מנגד ולא אכפת לה להתפלל ע”ז כלל. אלא שהאיחה דברי תפלתה לפניו ית”ש על הצער של מעלה הנעשה מחמת שהיא שרויה עתה בצער, וזה שאנו אומרים בתפילה : “ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה”, היינו שאנו מתפללים לפני הקדוש ברוך הוא שיוציא אותנו מד’ הגלויות, שהם רמוזות המילה “מביא”, מ’די ב’בל י’ון א’דום, ולא רק עבורנו אנו מבקשים, אלא גם ואולי בעיקר בשביל ולמען שמו הגדול, לצרף ד’ אותיות שמו שהנמצאים בגלות, שאז בגאולה השלימה יתאחדו שוב ד’ אותיות הוי”ה ברוך הוא, ויתקיים הפסוק בספר זכריה (פרק יד פסו’ ט) : “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”].

 

לכן לפני שירד יעקב אבינו למצרים שלח את יהודה אל יוסף גושנה, בספר בני יששכר [מאמרי כסלו טבת מאמר ב אות כה] כותב שעשה כן יעקב כדי לעשות הכנה לגלויות הבאים, ראשי תיבות גשנ”ה ג’ופניי ש’כליי נ’פשיי ה’כל, הכל היינו מלכות הרביעית הכוללת כולם, והיא נגדית לנפש הכוללת, ועל כן מתנגדת לגוף ולנפש ולשכל וכאמור לעיל, וביטול כולם יהיה בשלימות על ידי משי”ח בגימ’ גשנ”ה עיי”ש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויגש

 

“ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה”.                                                        (בראשית פרק מד פסו’ יח)

 

במדרש (ברא”ר פרשה צג אות ו) מובא בשם ר’ יהודה שהגשה זו של יהודה היתה למלחמה, כעין הנאמר בספר שמואל ב’ (פרק י פסו’ יג) “ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה”, וכך אמר יהודה ליוסף : “אם שולף אני את חרבי ממך אני מתחיל ובפרעה רבך אני מסיים”.

כך מובא גם בבעלי התוס’ עה”ת בשם הירושלמי, שאמר יהודה ליוסף : “לא אדכר לך, ולא אשתמודע דעבדו תרי אחי שמעון ולוי בקרתא דחמור אבוהי דשכם, כד עלו בגווה וקטלו כל דכורא בדיל דינה אחתין, דליתא במנין דשבטייא ודלית לה חלק בפלוגת ארעא, ואנא בחילי תקיף מתרויהון, חי ה’ אם אשלף חרבי לא אותיבנה לתייקא עד דאיקטול כל מיצראי בך אנא מתחיל ובפרעה רבך אנא מסיים”.

וצריך להבין, מדוע נתכעס יהודה דוקא עכשיו כאשר נמצא הגביע באמתחת בנימין ? למה כאשר בא יהודה עם אחיו בפעם הראשונה למצרים, כאשר העליל עליהם יוסף שהם באו לרגל את מצרים, למה אז לא כעס יהודה וניגש אל יוסף ?

למה לאחר שנתן יוסף את שמעון בבית האסורים ושלח את יתר האחים להביא את בנימין, לא התנגד יהודה והראה את כחו ?

מדוע מלכתחילה לא ניגש יהודה אל יוסף וטען לחפותם של אחיו, למה אז לא איים להפוך את מצרים על כל העלילות שהעליל עליהם יוסף ?

עוד קשה, שעד עכשיו דיברו האחים עם יוסף בלשון רכה, הם נפלו לרגליו, התחננו וביקשו על נפשם, וכעת, אחר שנמצא הגביע באמתחת בנימין, נשתנה השיח מן הקצה אל הקצה, את הרכות ולשון תחנונים החליפה לשון קשה ומאיימת, מה השתנה כעת שלא היה קודם לכן ?  מהו הדבר שהביא לתפנית החדה בגישתו של יהודה והאחים כלפי יוסף ? מהו הדבר שהכעיס את יהודה כל כך עד שיצא להילחם עבור בנימין ?

על שאלות אלו עונה האור החיים הקדוש בפרושו לספר בראשית (פרק מד פסוק יז), וז”ל : “כי מקודם חשב כי מה’ יצא הדבר, כי מצא האלהים עונם, וכשראו שלא קיבל יוסף אלא בנימין לבד, אמר הרי זה לך לאות, כי לא על עון נתפסו, ומעתה עמד הדבר לצד בחירת הבחירי, לזה ויגש אליו יהודה” עכ”ל.

בפרשת מקץ (פרק מב פסו’ כא) כאשר העליל יוסף על האחים שהם מרגלים ולראות ערות הארץ באו, אומרת התורה : “ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת”.

עד עכשיו סברו האחים שמן משמים באים איתם חשבון על מכירת יוסף, [לא על עצם המכירה שהיתה על פי פסק בי”ד ובצירוף הי”ת כמבואר בדברי חז”ל, אלא על כך שלא נהגו בו לפנים משורת הדין שכן יוסף בכה והתחננן על נפשו לבל ימכרוהו, כמבואר בדברי המדרש (ברא”ר פרשה צא אות ח) : “ר”ל בשם רבי יוחנן בר שאילה אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה היה רואה את אחיו מוכרים אותו והוא שותק ? אלא מלמד שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נתמלאו” ע”כ]. עד מציאת הגביע באמתחת בנימין הצדיקו השבטים עליהם את הדין כדברי רבנו בחיי שם “זה דרך הצדיקים כשחוטאים מודים בדבר ומצדיקים עליהן את הדין”. לאחר שנמצא הגביע אצל בנימין שלא השתתף במכירת יוסף הסיקו השבטים כי יוסף מהטל בהם מצד בחירתו ולא בסיבתם ולכן כעס יהודה וניגש לעשות מחלמה עם יוסף.

ועדיין צריך להבין מדוע באמת התנהג כך יוסף עם אחיו ?

למה העליל עליהם יוסף עלילות שקר ?

מה ראה להכעיסם כל כך עד שכמעט ובא לידי סכנה הוא וכל מצרים ?

מדוע בחר להכעיסם דוקא על ידי נתינת הגביע באמתחת בנימין ?

כדי לבאר את הענין נקדים שאדם הראשון הוזהר על ידי הי”ת שלא לאכול מעץ הדעת כך נאמר בספר בראשית (פרק ב פסוק טז – יז) : “ויצו יהוה אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות”.

הנה האדם על אף אכלו מעץ הדעת לא מת, וכתבו הראשונים שכוונת הי”ת לא היתה שימות האדם ביום אוכלו, אלא שביום אוכלו מעץ הדעת יתהפך להיות בין תמותה, שקודם שאכל מעץ הדעת היה ראוי האדם לחיות לעולם כמלאכי השרת, ואחר שאכל מעץ הדעת נכנסה עליו ועל יוצאי חלציו מיתה, זה לשון הרמב”ן זצ”ל בפרושו לספר בראשית שם : “אבל הכוונה כי בעת שיצא יהיה חייב מיתה למלך, והוא ימית אותו כאשר ירצה …” עכ”ל.

במסכת חולין (קלט:) שואלת הגמ’ : “המן מן התורה מנין” ? בפשוטו שאלת הגמ’ מתבססת על העיקרון שאין דבר שאינו נרמז בתורה כדברי הגמ’ במסכת תענית (ט:) : “מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא”, מכאן שאלת הגמ’ היכן נרמז המן הרשע בתורה ? על כך עונה הגמ’ שהמן נרמז בתוכחת הי”ת לאדם הראשון : “המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת”, המן אותיות המן.

אכן בדברי חז”ל מבואר שכונת הגמ’ בשאלתה היא לדבר יותר עמוק, כך כותב השל”ה הקדוש בספר שמות [דרוש ואתה תצוה אות ד] : “ברמז המן שמרמז בתורה, נרמז חטא האכילה שהביא הגזירה לעולם על ידי אכילה בימי אדם הראשון כשאכל מן העץ. וכן אירע בימי המן, בשביל חטא אכילה שנהנו מסעודתו של אחשורוש. אף על פי כן היה הסוף שנתלה על העץ, וזהו המן המן העץ” עכ”ל.

לדברי השל”ה הקדוש שאלת הגמ’ המן מן התורה מנין ? אינה מתיחסת רק לעצם האזכור של המן בתורה, אלא לגזירה שגזר המן הרשע להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים, על כך שואלת הגמרא מהי הסיבה שהביאה לגזירה הנוראה זו ?

ועל כך עונה הגמ’ שהשורש לגזירה זו נמצא בספר בראשית (פרק ג פסו’ יא) בתוכחת הי”ת לאדם הראשון אחר שאכל מעץ הדעץ : “המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת” ?

הסיבה שגרמה לגזירת המן הרשע היא אכילתו של אדם הראשון מעץ הדעת שבאזהרה עליו נאמר לאדם : “כי ביום אכלך ממנו מות תמות”. וכדברי השל”ה הקדוש : “שהביא הגזירה לעולם על ידי אכילה בימי אדם הראשון כשאכל מן העץ וכן אירע בימי המן וכו'”.

ההצלה של כלל ישראל מגזירת המן על ידי מרדכי היהודי

“איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימי”

(אסתר פרק ב פסוק ה)

“איש ימיני מבנימין היה” (רש”י).

מי שניהל את כל המאבק עם המן הרשע והושיע את כלל ישראל מגזירתו האיומה היה מרדכי היהודי משבט בנימין.

חז”ל הקדושים גילו לנו שבזה נעשה תיקון לקלקול שנעשה בזמן שאול המלך שהיה אף הוא משבט בנימין, כפי שכתוב בספר שמואל א’ (פרק ט פסו’ א – ב) ויהי איש מבן ימין [מבנימין] ושמו קיש בן אביאל בן צרור בן בכורת בן אפיח בן איש ימיני גבור חיל ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה מכל העם.

בספר שמואל א’ (פרק טו פסו’ ג) מובא שאול נצטוה על ידי שמואל בשם ה’ “לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל” שאול יוצא למלחמה והורג את כולם חוץ מאגג המלך והצאן כפי שמובא בספר שמואל א’ (שם פסו’ ח – ט) “ויתפש את אגג מלך עמלק חי ואת כל העם החרים לפי חרב ויחמל שאול והעם על אגג וכו'” על השארתו של אגג על ידי שאול אומרת הגמ’ במסכת מגילה (יג.)”ומה שילם לי ימיני דלא קטליה שאול לאגג דאתיליד מיניה המן דמצער לישראל” כפי שמובא בחז”ל [עי’ פרי עץ חיים שער ר”ח חנוכה ופורים פרק ו’] שבלילה ההוא הביאו לו שפחה אחת בבית האסורים ונתעברה הימנו, ויצא ממנו המן] א”כ נמצא שעיקר הקלקול התחיל על ידי שאול.

הסיבה שמשבט בנימין נבחר דוקא מרדכי היהודי למשימה זו, כיון שהגזירה באה בעבור חטאו של אדם הראשון כמש”נ.

בספר בני יששכר מבאר מוהרצ”א מדינוב זצ”ל שבאכילת אדם הראשון מעץ הדעת נפגמו ארבעת החושים חוש הראיה במ”ש ותרא האשה וגו’, חוש השמיעה במה ששמעה לדברי הנחש וכמ”ש כי שמעת לקול אשתך, וחוש המישוש וחוש הטעם כמ”ש ותקח ותאכל, חוץ מחוש הריח שהוא לא נפגם.

מרדכי היהודי היה משתייך לבחינת הריח, כך מבואר בדברי הגמרא במסכת חולין (קלט:) “מרדכי מן התורה מנין ? דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא”. [בילקו”ש שמות (רמז שפז) : “ואתה קח לך בשמים ראש, מנין למרדכי בתורה ? שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור, ומתרגמינן מרי דיכי], לכן היה בכחו לתקן את הפגם שנגרם מהאכילה מעץ הדעת.

זהו שאמרה רחל ליעקב [בראשית פרק ל פסו’ א] : “הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי”. רחל לא הסתפקה בבן אחד, היא מבקשת בנים, לא די לה ביוסף היא חייבת את בנימין [בפרשת ויצא (פסו’ כד) נאמר : “ותקרא את שמו יוסף לאמר יסף יהוה לי בן אחר” חוץ מיוסף מבקשת רחל “בן אחר”, בן שיש בכוחו לעמוד כנגד עשו שהוא סוד אל אחר כמו שאמר לבן : “טוב תתי אותה לך מתתי לאיש אחר” שזה עשו, ידעה רחל אמנו שלולא בנימין לא תהיה תקומה מידי עשיו הרשע בזמן גזירת המן הרשע, כי רק מרדכי היהודי שהיה מבחינת הריח יש בכוחו לנצח את המן שבא על כלל ישראל מכח החטא של אדם ראשון, וזהו שאמרה רחל ליעקב : “הבה לי בנים” הב”ה ר”ת המן בן המדתא, ואם אין חס ושלום מתה אנכי.

יוסף הצדיק בנה של רחל, רואה ברוח קדשו שההצלה בזמן המן תלויה במרדכי היהודי משבט בנימין אחיו, הוא גם רואה שבעוד כמה דורות תהיה הצלה זו נתונה בסכנה, בזמן דוד המלך כאשר הוא יאלץ לברוח מירושלים מפני אבשלום בנו, עמד שמעי בן גרא סבו של מרדכי וקילל את דוד המלך כפי שמובא בספר שמואל ב (פרק טז פסו’ ה – ז) “ובא המלך דוד עד בחורים והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל, ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד וכל העם וכל הגברים מימינו ומשמאלו, וכה אמר שמעי בקללו צא צא איש הדמים ואיש הבליעל” [עי’ ספר מלכים א’ (פרק ב פסו’ ח) שם אומר דוד לשלמה על שמעי והוא קללני קללה נמרצת. ובמדרש תהילים (פרק ג) איתא נמצרת נוטריקון “נואף “מואבי “רשע “צורר “תועבה עיי”ש].

דינו של שמעי היה צריך להיות אחד “מות” כך באמת טען יואב בן צוריה שר צבאו של דוד המלך “למה יקלל הכלב המת הזה את אדני המלך אעברה נא ואסירה את ראשו”.

ומה עונה דוד המלך ?

“ויאמר המלך מה לי ולכם בני צוריה כי יקלל, וכי יהוה אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשיתה כן, ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי ואף כי עתה בן הימיני הנחו לו ויקלל כי אמר לו יהוה, אולי יראה יהוה בעוני, והשיב יהוה לי טובה תחת קללתו היום הזה”

עוד מסופר בספר שמואל שם (פרק יט פסו’ טז – כד) : “וישב המלך ויבא עד הירדן ויהודה בא הגלגלה ללכת לקראת המלך להעביר את המלך את הירדן,וימהר שמעי בן גרא בן הימיני אשר מבחורים וירד עם איש יהודה לקראת המלך דוד ואלף איש עמו מבנימן, וכו’ ושמעי בן גרא נפל לפני המלך בעברו בירדן, ויאמר אל המלך אל יחשב לי אדני עון ואל תזכר את אשר העוה עבדך ביום אשר יצא אדני המלך מירושלם לשום המלך אל לבו, כי ידע עבדך כי אני חטאתי והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף לרדת לקראת אדני המלך, ויען אבישי בן צרויה ויאמר התחת זאת לא יומת שמעי כי קלל את משיח יהוה, ויאמר דוד מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן היום יומת איש בישראל כי הלוא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל, ויאמר המלך אל שמעי לא תמות וישבע לו המלך.

דוד “מלך ישראל” מתקלל קללה “נמרצת” משמעי בן גרא, זה שכרת ברית עם אבשלום שמרד בדוד וביקש להורגו, ולמרות הכל דוד מתיחס לכל הענין בסלחנות שאינה מוסברת, והוא אף נשבע לשמעי שהוא לא יהרוג אותו.

לא זו בלבד אלא ששמעי הפך להיות מאוכלי שולחנו של דוד המלך, דוד ממנה אותו להיות הרב של שלמה בנו, כמו שאיתא במסכת ברכות (ח.) : “ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא לעולם ידור אדם במקום רבו שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה” ?

אילו היה הורג דוד את שמעי בן גרא לא היה נולד מרדכי היהודי, לולא מרדכי היהודי לא היתה תקומה בזמן גזירת המן, כך נאמר במסכת מגילה (יב:) : “ראו מה עשה לי יהודי דלא קטליה דוד לשמעי, דאתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן” ע”כ. [כעי”ז במדרש פנים אחרים (נוסח ב) : “צפה דוד שעתיד מרדכי לצאת ממנו, שכן אמר דוד שם (פרק יט פסו’ כג) “היום יומת איש בישראל”, זה איש יהודי. אמר ר’ לוי מה הוא איש יהודי איש ימיני ?  אילולי דוד שהיה משבטו של יהודה לא היה איש ימיני” עיי”ש].

את כל זה רואה יוסף הצדיק, כדי שיוכל דוד המלך בעוד כמה דורות לאזור כח ולהתאפק ולא להרוג את שמעי בן גרא, הוא מבקש להביא את יהודה למצב של כעס בסיבת בנימין, על ידי ישלוט יהודה בכעסו ולא יהרוג את יוסף, בזה יתן כח ותעצומות בעוד כמה דורות לנכדו דוד להתאפק ולא להרוג את שמעי, לכן עשה יוסף את כל כדי להכעיס יהודה בסיבת בנימין, כדי לבטל עי”ז את הכעס שיהיה ליהודה (דוד) על בנימין (שמעי) בעוד כמה דורות, על ידי זה לא יהרג שמעי ויצא ממנו מרדכי שיציל את עם ישראל מגזירת המן.

מטעם זה כותב הבני יששכר זצ”ל השתמש יוסף בגביע שהטמינו באמתחת בנימין, כי המילה גביע מורכבת מהאותיות ג’ ב’ י’ ע’. ואם נכפיל את המספר ע”ב י”ג פעמים [אותיות גביע] נקבל = 936 כמנין מרדכי ואסתר [עם הכולל], [וכן איתא בספר פרי עץ חיים ר”ח חנוכה ופורים (פרק ו) די”ג הויות דשמות ע”ב כמנין תתקל”ו הוא מנין מרדכי ואסתר, וכן איתא בספר ליקוטי הלכות תשעה באב ותעניות (הלכה ד) שכך איתא בילקוט הראובני בשם ה”מגלה עמקות” שגביע הוא בחינת י”ג פרקים ע”ב] עיי”ש [ועוד נראה לומר שעשה כן עם גביע דוקא, כי במילה גביע יש רמז ליסוד של כלל ישראל, ג’ היינו ג’ אבות אברהם יצחק ויעקב, י”ב כנגד י,ב השבטים הקדושים, וע’ כנגד שבעים נפש יוצאי ירך יעקב, שבניסיון זה היה מונח כל העתיד של כלל ישראל כפי שנתבאר].

אחר שעמד יהודה בניסיון, אחר שכבש את כעסו והתאפק מלהרוג את יוסף, אומרת התורה : “לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימן נתן חמש חליפות”. במסכת מגילה (טז:) אומר רבי בנימן בר יפת שרמז רמז בזה יוסף לבנימין שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, שנאמר : “ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וגו'”, כעת לאחר שעמד יהודה בניסיון וכבש את כעסו בסיבת בנימין, יכול יוסף לבשר שאכן תהיה תקומה לכלל ישראל על ידי מרדכי היהודי משבט בנימין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויגש

הזהירות של יוסף הצדיק בכבוד האחים

בפרשה מסופר על התוועדות של יוסף אל האחים, אחר עשרים ושתים שנה של ניתוק, יוסף עומד מול האחים ומכריז : “אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה”.

הטעם שלא הודיע יוסף ליעקב שהוא במצרים

אחת השאלות שהעסיקו את המפרשים היא מדוע בכל אותם שנים שהיה יוסף במצרים, בפרט כאשר עלה לגדולה, למה לא שלח להודיע לאביו שהוא חי וקיים בארץ מצרים, למנוע ממנו את הצער והאבל עליו בכל אותם שנים ?

בפסיקתא זוטרתא פרשת מקץ (פרק מא פסוק א) איתא שלכן נקרא יוסף “חכם”, הן על כך שלא הודיע לאביו שהוא חי במצרים, והן על כך שהוא לא סיפר לו אחר כך שאחיו מכרוהו.

וצריך ביאור, למה הוא נקרא חכם בעבור זה, אדרבא מצד כיבוד אב היה צריך לגלות לאביו כדי להפסיק את צערו, ואיך זה מתקשר לעובדה שהוא לא סיפר לאביו על כך שהאחים מכרו אותו לישמעאלים ?

דרך אגב במשך חכמה פרשת תצוה (פרק כח פסוק ט) כותב שלכן לא זכה יוסף שתשרה השכינה בחלקו, כמו שלא שרתה אצל שאר השבטים מלבד בנימין, כי במכירת יוסף כולם ציערו את יעקב, השבטים בכך שמכרוהו, ויוסף בכך שהוא לא הודיע לאביו, ובזה עברו על כיבוד אב ורק בנימין שכיבד את אביו, [הוא לא ידע מהמכירה], לכן שרתה שכינה בחלקו. ולכן כשאבד ישפה מבנימין הראה להם השם יתברך גודל מצות כיבוד אב אצל דמא בן נתינה עיי”ש.

בדעת זקנים מבעלי התוספות בפרשת מקץ (פרק מב פסוק א) מבואר שהטעם שיוסף לא שלח להודיע לאביו שהוא חי בארץ מצרים הוא משום שהשבטים בזמן המכירה הטילו חרם ביניהם, ושתפו בחרם גם את הקב”ה וגם את יוסף השביעו שלא לגלות, ולכן לפני שיוסף מתוודע אל אחיו, הוא מצוה “הוציאו כל איש מעלי” מפני שלא רצה לגלות בפני זרים מחמת השבועה.

ועוד מובא שם שבכל השנים שהיה יוסף עבד במצרים, כל שכן באותם שנים בהם היה נתון בבית הסהר, לא רצה לגלות ליעקב כי בזה היה מצערו יותר, וגם לאחר שמלך לא שלח להודיע ליעקב, כי ידע שאביו לא יאמין לו שהוא מלך במצרים, ערות הארץ, והוא עדיין בצדקו, כך היה כאשר ספרו האחים ליעקב בשובם ממצרים, שיוסף חי, ושהוא מלך במצרים, אומרת התורה “ויפג לבו כי לא האמין להם”.

גם האור החיים הקדוש פרשתנו (פרק מה פסוק כו) עמד בשאלה זו : “ראיתי לתת לב בענין יוסף, איך לא חש על צער אביו כמה שנים, והן אמת בימי עבדותו נוכל לומר כי עשה ולא הצליח, אלא אחר שעלה לגדולה, למה לא כתב אגרת לאביו להפיג צערו, כי יודע היה יוסף גודל הפלגת חיבת יעקב בו, ויתאבל עליו ימים רבים, ולמה לא שלח לבשרו ? ותגדל עוד הקושיה על ימי הרעב שהיו עוברים ושבים מארץ מצרים לארץ כנען, ולא חש על צערו, ועוד, מי התיר לו אחר שבאו אחיו להאריך לו ימי צרה, שלא להודיעו תיכף ומיד ?

וכותב האור החיים הקדוש, שנמנע יוסף מלהודיע לאביו מפני שחש על כבוד האחים מלביישם לפני יעקב ויצחק וכל זרע יעקב, וסבל שיישאר אביו בצערו מלביישם” והוא על דרך אומרם ז”ל [ב”ק (נט.)] “מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו” עכ”ד.

זה היה המניע של יוסף הצדיק שלא לגלות ליעקב היכן הוא, לא לבייש את האחים, את אותם אחים שמכרוהו בביזיון לישמעאלים, שלא התייחסו לתחנוניו לבל ימכרוהו, שניתקו אותו מאביו עשרים ושתים שנה, שבגללם לא היה אביו לא בחופתו ולא בלידת ילדיו, שבסיבתם היה צריך לעמוד בניסיון קשה שנה שלימה עם אשת פוטיפר, ואחר כך הושלך לבית הסוהר שתים עשרה שנה, זה דוחה מצות כיבוד אב, זה שקול כנגד צערו הגדול של יעקב.

מדוע ציוה יוסף להוציא כל איש מעליו בשעה שהתוודע אל האחים

לאורך כל הדרך הקפיד יוסף לשמור על כבודם של אחיו, גם כאשר הגיע הרגע שהוא היה חייב להתגלות אליהם : “ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו”, גם אז הוא מצוה “הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו”.

במדרש תנחומא פרשת ויגש (סימן ה) אומר רבי שמואל בר נחמן “לסכנה גדולה ירד יוסף, שאם הרגוהו אחיו, אין בריה בעולם מכירו, ולמה אמר הוציאו כל איש מעלי ? אלא כך אמר יוסף בלבו, מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים”.

בספר אור יהל כותב הגרי”ל חסמן זצ”ל שאע”פ שידע וחשש שיהרגוהו אחיו, בכל זאת חישב ומצא כי מוטב לו לאבד הכול ברגע אחרון זה, לגרום כי כעת שירצחוהו אחיו ממש שוב לא יהיה להם יותר תקומה, גם נוח לו לקפד פתיל חייו ברגע מכריע לאושר הלזה שלו ושל אביו, כדי שלא לבייש את האחים שלו.

יוסף עושה חשבון, הוא בודק וחוקר מהי ההנהגה הנכונה כעת, הוא לא יכול להתאפק, הוא חייב להתוודע לאחים, הוא הגיע למסקנה שלפי השקפת התורה עדיף להסתכן מאשר לבייש את האחים.

כזו היתה מדרגת קדושתו של יוסף הצדיק כותב הגרי”ל חסמן זצ”ל, שנוח היה לו לוותר על כל תקוותיו, מלבייש את אחר בפני המצרים.

[במדרש רבה יש דעה שבכך שיוסף הוציא את כל המצרים בשעה שהתוודע אל האחים, הוא לא נהג כשורה, אסור היה לו לסכן את עצמו ולהישאר לבדו עם האחים, ואיך עשה כן יוסף שלא כדין.

כותב הגרי”ל חסמן זצ”ל שעל זה נאמר שהאהבה מקלקלת את השורה, מחמת האהבה הגדולה שרחש יוסף לאחיו, העובדה שהם עשויים להתבייש לפני המצרים גרמה לו לפעול שלפעול שלא כשורה, לכן הוא ביקש להוציא כל איש מעליו למרות הסכנה שבדבר.

[משם גם שאב יוסף את הכוח לחכות עד שיצאו הנוכחים מהמקום, מן הסתם הדבר לקח מספר דקות, ואף שהתורה העידה שיוסף לא היה יכול להתאפק עוד, אכן כשאר אדם הוא שלם במידות ובעניינים של בין אדם חברו, כאשר הוא נקלע למצב שיכול להיות פגיעה בשני, הוא מקבל כוחות מעבר למה שיש לו].

“והשגתם, ואמרת אליהם”

בפרשת מקץ (פרק מד פסוק ד) מסופר, שאחר שסעדו האחים עם יוסף בביתו, רגע לפני שקמו ללכת לארץ כנען עם האוכל שקנו במצרים, ביקש יוסף מהאיש הממונה על ביתו שיטמין את גביע הכסף באמתחת בנימין, מעשה זה היה כדי להעליל עליהם שהם גנבו את הגביע, ואומרת התורה : “הם יצאו את העיר, לא הרחיקו, ויוסף אמר לאשר על ביתו, קום רדוף אחרי האנשים והשגתם, ואמרת אליהם למה שלמתם רעה תחת טובה”.

המפרשים עמדו על מה שהוצרך יוסף לומר “והשגתם” ואמרת אליהם, הרי פשוט שאינו יכול לומר להם כלום קודם שישיגם, אם כן די היה לצוותו את האיש אשר על ביתו, קום רדוף אחרי האנשים ואמרת אליהם ?

בספר הכתב והקבלה מסביר רבי יעקב צבי הקלנבורג זצ”ל שבכך הזהיר יוסף את השליח “לא תדבר אליהם דבר עד שתשיגם ותגיע אליהם, אז תדבר עמהם פנים אל פנים, ולא תצעק אליהם עודך רחוק מהם, ולומר תפשו הגנבים, כדי שלא ירגיש אדם אחר בדבר ושלא לביישם”.

יוסף רואה לנכון להעליל על האחים שהם שלמו רעה תחת טובה, [בספרים מובא שהוא רצה לבחון אותם אם ימסרו נפש על בנימין בנה של רחל, בכך הם יעשו תשובת המשקל על כך שפגעו בו], אומנם הכל נעשה בדקדוק רב, בהקפדה גדולה על כבודם של האחים.

למה המתין יוסף לאחים בביתו ולא יצא לבימה לדון כמו בכל יום

גם אחר שנמצא הגביע באמתחת בנימין, במצות יהודה מעמיסים האחים את שקיהם על חמוריהם ושבים מצרימה, הם שמים את פעמיהם אל ביתו של יוסף משם הם יצאו לדרך : “ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף, והוא עודנו שם, ויפלו לפניו ארצה”.

רש”י הקדוש מפרש את המילים “והוא עודנו שם” שהיה יוסף ממתין להם. שכיון שיוסף שלח אחריהם לחפש את הגביע, הוא ידע שכאשר ימצא הגביע אצל בנימין הם יחזרו אליו למצרים, לכן הוא המתין להם במקום שמשם הם יצאו לדרך.

אכן בספר הכתב והקבלה שם כותב הרב זצ”ל, שכוונת התורה במילים “והוא עודנו שם”, לומר לנו, שאף שלמוד היה יוסף לצאת בכל יום לבימה לדון, אותו היום לא הלך, שלא לבייש את אחיו לפני המצרים. [שאם היה יוצא לבימה לדון, כאשר האחים לא היו מוצאים אותו בביתו, היו באים אליו לשם, ואז היה סיפור הגניבה מתפרסם לפני הנמצאים שם והיו האחים מתביישים מזה.

יוסף מסתיר את עינן המכירה מבנימין

אחר ההתגלות של יוסף לאחים, נבהלו האחים מפניו, אז פונה יוסף אל האחים אומר להם “גשו נא אלי, וייגשו, ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה”.

וצריך ביאור, למה בפעם הראשונה שאמר יוסף לאחים “אני יוסף העוד אבי חי” לא הזכיר את ענין המכירה, ורק כאשר נגשו אליו האחים, אז הזכיר את המכירה ואמר להם “אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה” ?

בספר צרור המור כותב שמה שאמר להם גשו נא אלי, הוא לפי שלא רצה לדבר עמהם על ענין מכירתו בפני בנימן, כדי שלא יתביישו ממנו, [שהרי בנימין לא ידע מהמכירה כי היה עם יעקב].

הטעם שלא ספר יוסף ליעקב על המכירה

בפרשת ויגש (פרק מה פסוק כז) כותב הרמב”ן זצ”ל : “יראה לי על דרך הפשט, שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים.

הרמב”ן זצ”ל מביא ראיה לכך ממה נאמר בפרשת ויחי, שם מסופר שאחר ששבו האחים ממערת המכפלה שם קברו את יעקב אביהם, קינן בהם חשש שכעת אחר שיעקב אביהם נפטר יבקש יוסף לנקום מהם על מה שעשו לו : “לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו”, בצר להם, מחמת פחדם מיוסף, הם ממציאים סיפור, שיעקב הניח בפניהם צואה בעל פה : “אביך צוה לפני מותו לאמר …, כה תאמרו ליוסף, אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם, כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי אלוהי אביך”. ואלו ידע יעקב מענין המכירה מפי יוסף, היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו, לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים.

ולמה באמת לא סיפרו השבטים הקדושים ליעקב אביהם על המכירה, למה לא עשו תשובה על הצער שגרמו לו בכל אותם שנים של ניתוק מיוסף ?

כותב על זה הרמב”ן זצ”ל “כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם, כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי.

ומה עם יוסף ? למה הוא לא סיפר ליעקב אביו את כל מה שעבר עליו, איך הוא התגלגל לארץ מצרים ?

כותב הרמב”ן : “ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו.

מה פירוש ב”מוסרו הטוב” ?

בספר ישמח משה פרשת ויגש כותב הרבי זצ”ל, שהטעם שהאחים לא ספרו מעצמם ליעקב על דבר המכירה, ולא התוודו על כך בפניו, הוא משום שהיה קשה בעיניהם יותר ממאה מיתות לבייש את עצמם כל כך לפני אביהם הצדיק, ומוסיף הרב זצ”ל שם “יתכן שגם יוסף לא רצה לביישם להודיע לאביו, והיא צדקות גדול אף שיש בו ביטול מצות כיבוד אב [עיי”ש עוד מה שפלפל בזה]. על כל פנים ניתן לפרש בזה את כוונת הרמב”ן זצ”ל שיוסף לא גילה לאביו ב”מוסרו הטוב” היינו שלא לביישם.

מדוע לא גר יוסף בסמוך ליעקב אביו

פרשת ויחי (פרק מח פסוק א) אומרת התורה “ויאמר ליוסף הנה אביך חולה”.

מי בישר זאת ליוסף ?

רש”י הקדוש מביא בשם יש אומרים, שהיה זה אפרים בנו של יוסף, שהיה רגיל לפני יעקב בתלמוד, וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלך אפרים אצל אביו למצרים והגיד לו.

מבואר שאחר ירידת יעקב אבינו למצרים יוסף לא התגורר בסמוך אליו אלא במקום אחר, עם יעקב השאיר יוסף את בנו אפרים, גם כדי ללמוד ממנו תורה, וגם לדאוג לכל מחסורו.

הטעם הפשוט שיוסף התגורר בארץ מצרים ולא בארץ גושן עם אביו, הוא מחמת שיוסף היה משנה למלך, מתוקף תפקידו היה צריך להיות תדיר בארץ מצרים כדי לנהל את המדינה.

אכן בדעת זקנים מבעלי התוס’ כותב “ושמעתי מפי הרב ר’ שמואל ז”ל הטעם, לפי שהיה ירא שישאל לו [יעקב אביו] העניין היאך הורד למצרים, ויגיד לו שמכרוהו אחיו ויקללם יעקב, ונמצא מחריב את העולם כולו, שהרי רחל אמו שקלל שלא מדעת, ואמר עם אשר תמצא [לא יחיה] נתקיימה קללתו ומתה בדרך אפרת, הא אם יקללם מדעת לא כל שכן” עכ”ד.

ולפי דרכנו נוכל לומר עוד, שיוסף הצדיק במוסרו הטוב, נתן את דעתו לכך שיעקב אביו ודאי שאל אותו על סיבת הגעתו לארץ מצרים, כמו שכותב בדעת זקנים מבעלי התוס’, ואז יוכרח יוסף לספר לאביו את האמת, שאחיו מכרוהו לישמעאלים, ובזה יסתובב על ידו בושה גדולה לאחיו, ורצה למנוע עצמו מזה, אף שהיה זה כרוך בביטול מצות כבוד אביו.

מדוע אפרים לא סיפר ליעקב על המכירה

עדיין יש לשאול, אומנם יוסף דאג לא להתראות עם יעקב, לכן הוא קבע את מושבו בארץ מצרים ולא בארץ גושן, אבל אפרים בנו של יוסף, הוא הרי כן היה עם יעקב, אם כן למה יעקב לא שאל את אפרים, מה סיפר להם יוסף אביהם, איך הוא התגלגל הגיע לארץ מצרים ?

צריך לומר שאכן יעקב אבינו שאל וחקר אצל אפרים על כך, ואפרים השיבו שגם הוא הרבה פעמים שאל את אביו על כך, ובכל פעם יוסף התחמק בצורה אחרת מלספר להם על דבר המכירה שמכרוהו אחיו.

הסיבה שהזכיר יוסף את ענין המכירה כאשר התוודע לאחים

עדיין יש לשאול, כיון שכל כך חשש יוסף מלפגוע בכבודם של אחיו, אם כן למה כאשר התגלה יוסף לאחים, אומר להם יוסף : “אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה”, למה הוא הזכיר בפניהם את מעשה המכירה, האם אין בכך ביוש לאחים ?

על שאלה זו עומד הסבא מקלם זצ”ל בספר חכמה ומוסר [חלק ב סימן רכד] וזה לשונו : “פלא גדול למה הזכיר אשר מכרתם אותי, כאלו “לפזר מלח על מכתם” וכי לא ידע שיתביישו מאוד, כמו שנאמר “ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו”. לכאורה אפילו אדם פשוט לא יעשה רציחה כזו, ויוסף הצדיק יבייש כ”כ אחיו?

וכותב על כך הסבא זצ”ל : אבל נכון מאוד. כי אדרבה כיוון בזה להקל מעליהם המשא. והוא כי אמרי אינשי שמדרך האדם לירא מביזיון, ופעמים אדם שומר את עצמו מעז פנים פן יחרפנו על פניו, משאין כן כשכבר חרף אותו, וגילה סוד נבלותו, שוב אין לו מה לירא ממנו. וזה הי’ כוונת יוסף. כי אם לא היה מדבר לפניהם בזיונם, שוב היו תמיד מתביישין מפניו, לכן כיון לומר להם בפעם אחת, כשהוכרחו להתבייש, בפה מלא את כל המעשה אשר עשו, ויתביישו בפעם אחת בהכרח, ושוב לא יתביישו עוד. וזהו למען תשכילו את כל אשר תעשון.

מדוע ניחם יוסף את אחיו

בפרשה (פרק מה פסוק ה – ח) מסופר שאחר שנתוודע יוסף אל האחים, כאשר ראה את הפחד שאחז בהם, אומר להם להם יוסף : “ועתה אל תעצבו, ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה, כי למחיה שלחני אלהים לפניכם … ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים, וישימני לאב לפרעה, ולאדון לכל ביתו, ומשל בכל ארץ מצרים”.

בספר דעת תורה כותב רבי ירוחם ממיר זצ”ל שבמילים אלה ביקש יוסף להפוך את כל ענין המכירה, ממעשה רע למעשה טוב וחיובי, בדבריו הוא גרם למצב שכאילו הוא חייב להודות להם על כל אשר עשו לו, גם זה נבע ממידת טובו של יוסף, שלא להשאיר אותם עם ההרגשה הרעה שהם עשו עול, כי כבר התחרטו על המעשה שאמרו אבל אשמים אנו על אחינו, וכן מסרו נפש כעת על בנימין, לכן פייס אותם יוסף להפיס דעתם, [רבי ירוחם זצ”ל כותב שהנהגה זו עם השב היא חיוב גמור ולא מידת חסידות, כדברי הרא”ש זצ”ל באורחות חיים : “אל תחשוב עון למי שבא להתנצל לפניך אם אמת ואם שקר”. רבי יצחק בלאזר זצ”ל ביאר את דבריו שכאשר בא החוטא ומתנצל ומתחרט באמת, על חברו מוטל לקבלו ולראות מעתה כאילו לא עשה לך כל עול, [יתכן שזה נלמד מהנהגת הי”ת עם החוטא, כמו שכותב הרמב”ם בהלכות תשובה (פ”ב הלכה ד) : “מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד אל ה’ בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים” עכ”ל. ובהמשך שם כותב הרמב”ם (פ”ז הל’ ד) : “ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לבורא כאילו לא חטא מעולם” עכ”ל. וכן כותב גם רבנו תם בספר הישר (שער העשירי) : “דע כי התשובה הגמורה לרשע תטהרנו מכל חטאתו ויהיה כבן יומו. וכאשר הילוד נקי מכל חטא … כך הרשע בעשותו תשובה גמורה הוא נקי מכל חטאתיו ונמלט מעונש הבורא” עכ”ל]. ואף אם שיקר החוטא בהתנצלות, וחברו יודע שבא להטעותו בדברי שקר, גם אז עליו להעלים עיניו מזה ולתת לו לחשוב שאתה סבור שהוא צודק עיי”ש.

זהו יוסף הצדיק, הכל אצלו נעשה בחשבון מדוייק, לפי רוח ההלכה ודעת התורה הקדושה, הוא ידע להשתלט על כל הרגשות והדחפים שהיו בו, לנווט אותם כפי רצונו, בספר אור ישראל [איגרת כב] כותב הגרי”ס זצ”ל “זה כל האדם, להיות מושל ברוחו, להטותה לחפצו אל אשר ישאנו רוח מצבו”. [כן כותב רבי ירוחם זצ”ל בדעת חכמה ומוסר [חלק ג מאמר קצג] “: עיקר האדם להיות מושל באבריו. וזהו שתמליכוני עליכם, ועל האדם להתלמד להיות מושל על משרתיו וכחותיו].

לכן זכה יוסף הצדיק להיות אחד משבעת הרועים, בשורה אחת עם אברהם יצחק ויעקב, [האור החיים הקדוש בפרשת ויחי (פרק מח פסוק ו) כותב שיוסף היה בחינת נפש יעקב, בדרגה של האבות ממש כמו אברהם יצחק ויעקב, לכן אומר שם יעקב אבינו ליוסף (פסו’ ה) “ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה “לי הם” אפרים ומנשה כראובן ושמעון “יהיו לי”. במדרגת בני יעקב לא במדרגת בני בניו, כי יוסף היה במדרגת אב לשבטים יקרא, כמו שאומר דוד המלך בספר תהילים (פרק עז פסו’ טז) “גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף”. הרי יוסף הוא בכלל בני יעקב, אם כן מה כוונת דוד המלך “בני יעקב ויוסף” ? הכוונה בזה כותב האור החיים הקדוש לומר, שאכן יוסף היה בדרגת האבות, כשאמר ה’ ליעקב שיצאו ממנו עוד שני שבטים, אף שהם נולדו מיוסף זה נחשב שנולדו מיעקב. [לכן גם לא נכלל יוסף בין השבטים, [אין שבט יוסף], כי אין ראוי למנות האב עם הבנים] עיי”ש, הסיבה שזכה יוסף לכך היא בעבור כוחו הגדול להיות מושל ברוחו, להיות מלך שליט על רצונותיו להטותם לאן שהוא חפץ כפי שנתבאר.

בספר דרך עץ חיים כותב הרמח”ל זצ”ל שכל אדם צריך בכל יום לפחות שעה אחת, להיות פנוי משאר כל המחשבות, ולחשוב ולבקש בלבבו, מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה’ בהם? [ה’ לא רק בחר באבותינו, לא רק אהב אותם אלא חשק בהם, שזו דרגה גדולה של אהבה], ויעלה בשכלו, מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא וטוב לו! אז יתורו מחשבותיו לדעת, באיזה מצב הוא נמצא ועומד, לפי הנירצה בדרך אשר דרכו אנשי השם אלה אשר מעולם המה ואם אין? האדם שאינו חושב על זה, קשה לו מאוד מאוד להגיע אל השלימות, והאדם החושב על זה קרוב אליה מאוד. והחכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד, לא יפנו דעתם מזאת, ולכן יצליחו בכל מעשיהם, אך הממעיט לא ימעיט מלהיות לו קביעות זמן, לפחות לשים אל לבו אם מעט ואם הרבה, כי אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל.

בפרשיות האלה של יוסף והאחים, עלינו להתבונן ולדרוש למה זכה יוסף למעלה יותר מכל האחים ? להתבונן בדרכיו של יוסף, ללמוד מהם איך וכיצד יש לנהוג בכל דבר וענין, שזוהי תכלית סיפור הדברים בתורה, כמו שכותב מרן החפץ חיים זצ”ל באגרות ומאמרים (סי’ לט), שכל סיפורי התורה נכתבו, או כדי ללמוד מהם הנהגה או מדה טובה שיתדבק בה האדם, או להפך איזה הנהגה ומדה רעה שיתרחק ממנה האדם. וכבר הרעיש רשב”י ע”ה בזוהר הקדוש בפרשת בהעלותך (דף קנב עמוד א) על אותם המסתכלים על סיפורי התורה כסיפורים בעלמא, וזה לשונו שם : “ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי … אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין אינון ורזין עלאין עכ”ל.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויגש

תוכחתו של יוסף

 

בפרשה אנו קוראים על התגלות יוסף אל אחיו, לאחר מספר התנכלויות של יוסף לאחיו, התנכלויות שהביאו אותם לערוך חשבון נפש בעצמם, להתוודות ולומר “אבל אשמים אנחנו על אחינו”, אחר שחזרו השבטים למצרים בסיבת הגביע שנמצא באמתחת בנימין, יהודה ניגש ליוסף ומספר לו על הדאגה לאביו הזקן, הוא מסביר ליוסף שאין מדובר בסתם בן, אלא בבן מיוחד, שנפשו קשורה בנפשו, הוא מודיע ליוסף : “והיה כראותו כי אין הנער ומת”.

יוסף מחליט שזה הרגע להתגלות, הוא מוציא כל איש מעליו, אז פונה יוסף אל אחיו ואומר להם :  “אני יוסף”, הוא ממשיך לשאול “העוד אבי חי” ? כדי להוכיח להם שאכן מדובר ביוסף אחיהם הוא מספר להם על דבר המכירה : “אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה”.

פעורי פה עמדו השבטים, מופתעים מהמהלומה שנחתה עליהם ללא הכנה, כפי שמעידה התורה שלא יכלו אחיו של יוסף לענות אתו כי נבהלו מפניו.

במדרש תנחומא (אות ה) מובא שלא מיד אמר להם אני יוסף, אלא אמר להם יוסף : לא כך אמרתם אחיו של זה מת, אני קורא אותו והוא בא אצלי, והיה קורא : יוסף בן יעקב בוא אצלי והיו מסתכלין בארבע פינות הבית. אמר להם: מה אתם מסתכלים, אני יוסף אחיכם, מיד פרחה נשמתם.

המפרשים עמדו על השאלה ששאל יוסף את האחים מיד לאחר שהתוודע אליהם שהוא יוסף : “העוד אבי חי” ? שכן עיקר טענתו של יהודה שלא ייתכן לשוב לארץ כנען בלי בנימין הייתה מחמת שיעקב אביהם לא יוכל לעמוד בכך אם לא יראה את בנימין : “והיה כראותו כי אין הנער ומת, והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה …, כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי”. כיון שכן מה מקום יש לשאול את האחים אם יעקב עדיין חי ?

מה גם שבירידתם למצרים עם בנימין כבר שאל יוסף את האחים אודות יעקב אביהם, כפי שאומרת התורה : “ויאמר השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי, ויאמרו שלום לעבדך לאבינו, עודנו חי ויקדו וישתחוו”. אם כן אין מקום לחזור ולשאול אותם “העוד אבי חי”, שכן שמאז בואם למצרים לא חזרו לארץ ישראל, אם כן לא נתחדש אצלם כלום אודות יעקב אביהם ?

עוד קשה שלא מצינו בתורה שהשיבו האחים תשובה לשאלת יוסף “העוד אבי חי” ? מדוע לא ענו לו שבפעם האחרונה שראו את אביהם לפני ירידתם למצרים הוא היה חי, אבל מאז אין להם שום מושג בייחס למצבו ?

אכן בפסוק מובא שהסיבה שהשבטים לא ענו ליוסף על שאלתו היא משום שהם נבהלו מפניו : “ולא יכלו אחיו לענותו כי נבהלו מפניו”. אחר ההתגלות של יוסף אליהם, הפחד שיתק אותם עד שלא היו מסוגלים לענות על שאלתו של יוסף.

אך עדיין יש להבין כותב רבי יצחק קארו זצ”ל בספרו תולדות יצחק, מדוע לאחר שהתעשתו האחים, לאחר שנרגעו מהפחד שאחז בהם, למה אז לא השיבו לשאלתו של יוסף “העוד אבי חי” ?

“העוד אבי חי תוכחה ולא שאלה”

 

במדרש ברא”ר (פרשה צג אות י) : “אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה … יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הה”ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבוא הקב”ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה” עכ”ל.

בספר בית הלוי על התורה אומר הגרי”ד זצ”ל מדברי המדרש למדנו שדברי יוסף : “העוד אבי חי” לא נאמרו בתורת שאלה, ידע יוסף שאין לאחים שום ידיעה חדשה אודות מצבו של יעקב אביהם, המילים העוד אבי חי נאמרו לא בתורת שאלה אלא כתוכחה על מעשה המכירה.

עדיין צריך ביאור איך מזדעקת מתוך המילים של יוסף “העוד אבי חי” תוכחה לאחים על מכירתו ?

בספר בית הלוי מסביר הגרי”ד זצ”ל, שתוכחת יוסף היתה על טענתם שלא ייתכן לשוב לארץ כנען בלי בנימין, שכוחותיו של אביכם הזקן לא יעמדו לו עת יראה את חסרנו של בנימין, אם שלומו של אבא כל כך חשוב לכם טען יוסף, מדוע לא חשבתם על אבא כאשר מכרתם אותי לישמעאלים, למה אז לא לקחתם בחשבון איך יוכל אבא להחזיק מעמד, לחיות עם התחושה שבנו האהוב נטרף האם אחר הצער הגדול שנגרם לאבא מכך שמכרתם אותי, אחר עשרים ושתיים שנה של ניתוק מהבין זקונים שלו הוא עודנו חי, כדברי רבי עובדיה ספורנו זצ”ל : “אי אפשר שלא מת מדאגתו”.

התוכחה הקשה שגרמה לבהלה אצל השבטים הקדושים לא היתה על עצם הזכרת מעשה המכירה, כבר נתבאר בדברי רבותינו שמבחינת האחים מעשה המכירה היה על פי דין, גם כאשר עשו חשבון נפש בעצמם, הם לא התחרטו על מעשה המכירה אלא רק על כך שהם לא ריחמו על יוסף שהתחנן וביקש על נפשו, עיקר התוכחה של יוסף הייתה על הסתירה שבהתנהגותם, תוכחה כזו היא קשה מאד ואי אפשר לעמוד בה.

 

האגדה מספרת שבעיירה אחת גרו זה לצד זה שני יהודים, האחד החזיק מאפיה למחייתו, ולשכנו היתה מחלבה, מידי יום היה החלבן שולח לחברו האופה קילו חמאה, וזה בתמורה היה שולח לו כיכר לחם באותו משקל, פעם הבחין החלבן כי שכנו האופה אינו שולח לו כיכר במשקל קילו, לא זו בלבד אלא שמידי יום משקל הפת נעשה פחות יותר ויותר.

החליט החלבן לתבוע את חברו האופה לדין תורה אצל רב העיר, הרב שמע את טענת החלבן וביקש מהאופה להביא אל בית הדין את המאזנים בהם הוא שוקל, הניח הרב על כף אחת משקולת של קילו, על הכף השניה הניח החלבן את הפת ששלח לו האופה, הכל ראו שהכף בה נמצאת המשקולת כבידה יותר, צדקתי טען החלבן, ידידי האופה מרמה אותי ושולח לי כמות פחותה ממה שצריך !

אז פנה הדיין אל האופה וביקש ממנו : הבא נא לי את המשקולת בה הנך משתמש לשקילת הפת.

אינני משתמש במשקולת ענה האופה.

אינך משתמש במשקולת תמה הדיין ! אם כן, איך אתה מודד אתה את משקל הפת שאתה שולח הוסיף לשאול ?

מידי יום אני מניח על הכף השניה את כמות החמאה ששולח לי חברי החבלן, על פי כמות החמאה אני מחשב את משקל הפת השיב.

לפי מה שהוא

 

זהו פירוש המשך דברי המדרש שם שלעתיד לבא הקב”ה יוכיח כל אחד ואחד “לפי מה שהוא”, הכוונה בזה היא שגם לעתיד לבא תהיה התוכחה ביום הדין על ידי שיראו לאדם את הסתירות שהיו קיימות במעשיו במשך ימי חייו עיי”ש.

זהו ביאור הפסוק בספר תהילים (פרק נ פסו’ כא) שהביא המדרש : “ואוכיחך ואערכה לעיניך”. התוכחה של האדם לעתיד לבוא אומר דוד המלך עליו השלום תהיה לפי הנהגתו של האדם עצמו, כפי מה שפסק לעצמו במקום אחר, אדם שיטען שלא למד תורה משום שלא היה לו כוח, או משום שלא נתנה לו בינה, יראו לו בשמים כיצד התאמץ בדברים אחרים, כמה מחשבה ותבונה היה משקיע בדברים שחפץ לעשותם.

בספר לב אליהו כותב הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ”ל שזה פירוש דברי אבא כהן ברדלא : “אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה”. הדין מתייחס לעצם מעשה שעשה האדם, אם אז ינסה האדם לתרץ את מעשיו בכל מיני הסברים, אז יגיע השלב של התוכחה, יוכיחו לו מתוך מעשיו במקום אחר שאין ממש בטענותיו.

מעשיהם יהו מעידין בהם

בילקוט שמעוני פרשת נצבים (רמז תתקמ) מובא מה שסיפר אליהו הנביא : “פעם אחת הייתי מהלך, ומצאני אדם אחד היה מתלוצץ ומלעיג בדברי, אמרתי לו מה תשיב ליוצרך ליום הדין ? אמר לי בינה ודעה לא נתנה לי שאקרא ואשנה, אמרתי לו בני מה מלאכתך ? א”ל צייד, ואני אמרתי לו מי לימדך שתיטול פשתן ותארגנו מצודות ותשליכה לים ותעלה הדגים מן הים ? אמר לי, בינה נתנו לי מן השמים, אמרתי לו, מה ליטול פשתן ולארוג מצודות להשליכו לים להעלות בה דגים מן הים נתנו לך דעה ובינה מן השמים, לדברי תורה שכתוב בהם כי קרוב אליך הדבר מאד לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים, מיד הרים קולו ובכה עד שאמרתי לו אל ירע לך שכל באי עולם משיבין תשובה זו אבל מעשיהם יהו מעידין בהם” ע”כ.

אליהו הנביא גילה לאותו הלך, שאמת המידה לעתיד לבוא היא תהיה “לפי מה שהוא”, מעשיהם של בני האדם יהו מעידין בהם, כאשר הבין אותו הלך את עומק הדין מיד הרים קולו ובכה.

תוכחת נתן הנביא לדוד המלך

בספר שמואל ב’ (פרק יא) מסופר שדוד המלך שלח את אוריה עם  אגרת ליואב שר הצבא ובה היה ציווי ליואב מאת דוד לשלוח את אוריה [שהיה לו דין של מורד במלכות] למקום סכנה כדי שימות, יואב מקיים את מצות דוד ושולח את אוריה לחזית הקרב, אוריה החיתי נפגע ונהרג, בתום ימי האבל על אוריה לוקח דוד את בת שבע אשת אוריה לאשה, והנביא אומר שהדבר היה רע בעני ה’.

בהמשך (פרק יב) מסופר שה’ שלח את נתן הנביא אל דוד כדי להוכיח אותו, נתן הנביא מגיע אל ארמונו של דוד המלך, במקום להוכיח את דוד הוא מספר לו : “שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד ראש, לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאד, ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה, ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו, מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת, ויבא הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו, ויקח את כבשת האיש הראש ויעשה לאיש הבא אליו.

דוד המלך שומע את הסיפור ומתמלא כעס : “ויחר אף דוד באיש מאד”, הוא פונה אל נתן הנביא ופוסק : “חי ה’ כי בן מות האיש העושה זאת, ואת הכבשה ישלם”.

אז פונה נתן הנביא אל דוד המלך ואומר לו : “אתה האיש” כה אמר ה’ אלהי ישראל, אנכי משחתיך למלך על ישראל, ואנכי הצלתיך מיד שאול, ואתנה לך את בית אדוניך, ואת נשי אדוניך בחיקך, ואתנה לך את בית ישראל ויהודה, ואם מעט ואספה לך כהנה וכהנה, מדוע בזית את דבר ה’ לעשות הרע בעיני, את אוריה החיתי הכית בחרב, ואת אשתו לקחת לך לאשה, ואותו הרגת בחרב בני עמון, ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם, עקב כי ביזיתני ותיקח את אשת אוריה החיתי להיות לך לאשה”.

ולכאורה צריך ביאור, מדוע לא הוכיח נתן הנביא את דוד על מעשה הלקיחה של בת שבע מיד, איזה צורך יש בסיפור המשל של כבשת הרש לעצם התוכחה על הריגת אוריה החיתי ולקיחת בת שבע ?

ביאור הדברים הוא שכאשר חורץ האדם את הדין בעצמו, במקרה זה גדולה התוכחה וכוחה יפה ביותר, לכן הקדים נתן הנביא את המשל של כבשת הרש, כדי שיפסוק דוד את הדין בעצמו, ואז כשיאמר לו הנביא “אתה האיש” תהא התוכחה חזקה יותר.

 

חששם של גדולי ישראל מסתירה במעשיהם

סיפר הגאון הגדול רבי יעקב גלינסקי זצ”ל שפעם התקיימה חתונה של אחד מבחירי ישיבת אהל תורה בברנוביץ בעיר רחוקה, רבים מבני הישיבה עלו על הרכבת בשעות הצהרים כדי להספיק להגיע לחתונה בזמן, קבוצה אחרת ובתוכה שני המשגיחים הרוחניים של הישיבה הגאון הצדיק רבי ישראל יעקב ליובצאנסקי חתן הסבא מנוברדוק זצ”ל והגאון הצדיק רבי יצחק וולדשטיין זצ”ל אף הוא מתלמידי הסבא מנוברדוק זצ”ל שאיחרו את הרכבת שיצאה בצהרים, הוצרכו להמתין לרכבת הבאה שיוצאת בשעה שתים אחר חצות.

שעה קלה לפני הזמן המיועד יצא הגאון רבי יצחק וולדשטיין אל ביתו של רבי יעקב ישראל כדי ללכת עמו אל הרציף, כה גדלה הפתעתו כאשר נוכח לדעת שרבי יעקב ישראל מתכוין להישאר בברנוביץ ולא להגיע את החתונה, בטח חלש הוא ואינו חש בטוב הרהר רבי יצחק לעצמו, נפרד מרבי יעקב ישראל לשלום ועלה על הרכבת בדרכו אל חתונת תלמידו.

בשובו לברנוביץ סר רבי יצחק אל ביתו של רבי יעקב ישראל לדרוש בשלומו, כאשר ראה שברוך ה’ הוא בריא ושלם, הפטיר “ברוך רופא חולים”, ברוך ה’ בריא אני השיב רבי יעקב ישראל, אם כן מדוע לא הצטרף הרב ונסע עמנו לחתונה תמה רבי יצחק ?

אומר לך ידידי פתח רבי יעקב ישראל, כל חתונה של תלמיד מהישיבה חשובה בעיני מאוד, ואכן תכננתי להשתתף בחתונה זו, הכנתי את עצמי לעלות על הרכבת היוצאת בצהרים, אלא שההשגחה סיבבה שנאחר את הרכבת, כאשר נודע לי שהרכבת הבאה יוצאת רק בשעה שתים אחר חצות הלילה, הרהרתי לעצמי : הלא בכל לילה נוהג אני לעלות על יצועי מעט קודם חצות הלילה כדי להחליף כוחות ליום הבא, אמרתי לעצמי אם אסע כעת לחתונה בשעות הלילה, כאשר אשאל ביום הדין מדוע לא למדת בלילה ? אם אענה שהייתי עייף בגלל עסקי בישיבה במהלך היום, ישיבו לי הלא כאשר הצרכת לנסוע לחתונה מחוץ לעיר, אז נשארת ער עד שעות מאוחרות, פתאום היו לך כוחות להישאר ער, רק כאשר נוגע הדבר ללימוד תורה אתה עייף, ולא אדע מה להשיב על טענה זו, לכן החלטתי לא לנסוע לחתונה ולהישאר בברנוביץ כדי שלא אגרום סתירה במעשיי.

כאשר יש נגיעות לא רואים את האמת

 

ועדיין צריך ביאור כיצד באמת נכשלו השבטים הקדושים בדבר זה, איך לא עמד מול עיניהם צערו של יעקב אביהם בעת שמכרו את יוסף, ודאי ידעו השבטים מאהבתו הגדולה של יעקב ליוסף, איך לא לקחו בחשבון את כל מה שטענו על אי הבאתו של בנימין אל יעקב ?

 

בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן יג) מובא מעשה מרב האי גאון בשועל שבא עליו הארי לאכלו אמר השועל לאריה מה יש לי בידי להשביעך אבל אני מראה אותך אדם שמן שאתה טורף ושבע ממנו, והיה שם גומץ מכוסה ואדם יושב מאחריו כיון שראה הארי אמר לשועל הריני מתירא מתפלתו של זה שלא תכשילני, א”ל שועל, אי אתה מתירא ולא בנך ובן בנך מגיעו העון, עכשו תשביע רעבונך ועד בן בנך זמן הרבה, נתפתה הארי וקפץ על הגומץ ונפל שם, בא לו שועל ועמד על שפת הגומץ מציץ עליו וא”ל הארי הלא אמרת לי שאין הפורענות באה עליך אלא בן בנך נתפס בה, א”ל השועל כבר יש עון על אבי אביך שאתה נתפס בו, א”ל הארי אבות יאכלו בסר ושני בנים תקהינה, א”ל שועל ולמה לא חשבת כן מבראשונה, וכמה ומסיים רב האי גאון כמה מיני מוסר יש במשל הזה עיי”ש.

מה גרם לאריה לזעוק מן הבור, מדוע כאשר פיתה אותו השועל לטרוף את האיש בטענה שרק נכדו ילקה בעבור זה לא זעק האריה “אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה” ?

התשובה לזה היא פשוטה שכן כל עוד היה האריה רעב, כאשר היה מונע על ידי תאוותו לאוכל, לא נתנה לו תאוותו את האפשרות לראות את האמת כפי מה שהיא באמת, לנגד עניו עמד דבר אחד, להשקיט את רעבונו, אומנם כאשר נפל לתוך הבור רחוק מלמלא את תאוותו, או אז השכיל כי בעצם השלה אותו השועל שכן לא יתכן שאבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.

כאשר בקשו השבטים למכור את יוסף הם לא ראו את צערו של יעקב, קינאתם ושנאתם ליוסף סימאה את עיניהם מלראות כן, לנגד עניהם עמד דבר אחד, כיצד נפטרים מיוסף ומחלומותיו המשונים, לא כן כאשר המדובר הוא בנימין או אז הם כן ראו את צערו הגדול של אביהם הזקן ואת ההשלכות האמורות לבא מאי הבאתו של בנימין אל אביו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויגש

ולא נשא על קרובו

 

“ויגדו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם”. (בראשית פרק מה פסו’ כו)

 

 

הפלא ופלא !

עשרים ושתים שנה מתאבל יעקב אבינו על יוסף, עשרים ושתים שנה שהוא מסרב להשלים עם היעלמותו הבלתי מוסברת, והנה באים בניו ומספרים לו שזה עתה ראו את יוסף, זה עתה הם דיברו איתו בהיותם מצרים, ויעקב מסרב להאמין ?

והדבר צריך ביאור מדוע ?

למה לא האמין יעקב אבינו לעדותם של השבטים שיוסף אחיהם חי ? וכי חשד יעקב שהשבטים כולם משקרים אותו ?

באבות דרבי נתן ( פרק ל) איתא  : “רבי שמעון אומר כך עונש של בדאי שאפילו דובר אמת אין שומעין לו. שכן מצינו בבניו של יעקב שכיזבו לאביהן בתחילה האמין להם שנאמר “ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים … ויכירה ויאמר כתונת בני”, אבל באחרונה אף על פי שדברו אמת לפניו לא האמין להם שנאמר : “ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי … ויפג לבו כי לא האמין להם”.

ועדיין צריך ביאור למה לא האמין להם יעקב באחרונה הלא כל אדם במצבו של יעקב היה שש ושמח על כל בדיל של מידע אודות בנו שהעלם, וכל קצה חוט שיכול להוביל למציאת בנו היה נלקח ברצינות מרובה, ואיך א”כ לא האמין יעקב לשבטים שהעידו בפניו שיוסף חי והוא מלך במצרים ?

“… וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם”.               (שם)

 

 

 

ולכאורה קשה מה נשתנה אצל יעקב אבינו כאשר ראה את העגלות, למה לאחר שראה את העגלות הוא כן האמין לדברי בניו שאכן יוסף חי, מדוע לא הסתפק בעדותם של בניו על כך שיוסף חי ?

במדרש ברא”ר (פרשה צד) איתא : “ר’ לוי בשם ר’ יוחנן בר שאול, אמר להם אם יאמין לכם הרי מוטב, ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק, הה”ד וירא את העגלות ותחי רוח, ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני שחטאתי שאמרתי (ישעיה מ) נסתרה דרכי מה’, ובטוח אני שיש לי במה רב טובך.

[כעי”ז איתא גם במדרש תנחומא פרשת ויגש (סימן יא) : וז”ל : “כיון שבאו אחי יוסף ואמרו לו עוד יוסף חי ויפג לבו כי לא האמין להם נזכר יעקב באיזה פרק פירש ממנו, ואמר בלבו יודע אני שבפרק עגלה ערופה פירש יוסף ממני ואמר להן יתן לכם סימן באיזה פרק פירש ממני ואני מאמין לכם, ואף יוסף נזכר באיזה פרק פירש מאביו מה עשה יוסף נתן להם עגלות, כיון שראה יעקב את העגלות מיד ותחי רוח יעקב אביהם].

כאשר באו השבטים ואמרו ליעקב : “עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים” יתכן והאמין להם יעקב שמבחינה פיזית אכן יוסף חי, אומנם מבחינה רוחנית חשב יעקב אבינו שלא נשאר הוא אותו יוסף כפי שהיה, אחר עשרים ושתים שנה בארץ מצרים, ולא עוד אלא שהוא מלך שם לבטח נטמע שם בין המצרים ואין בינו למה שהיה ולא כלום.

העגלות ששלח יוסף היה בהם משום העברת מסר ליעקב, דרך העגלות רצה יוסף לתת סימן לאביו שעדיין זוכר הוא את הפרק בו עסקו קודם שפירש ממנו, לרמז לו כי עדיין הוא אותו יוסף כפי שהיה עת יצא אל אחיו, למרות השנים הרבות בהם היה מרוחק מאביו ונמצא בארץ מצרים, המשיך יוסף ללמד תורה בכל עת ובכל זמן.

[בספר בצור ירום על התניא [הקדמת התניא עמו’ כב] כתב על הפסוק (פרק מה פסו’ כג) נאמר : “ולאביו שלח כזאת עשרה חמרים נשאים מטוב מצרים ועשר אתנת נשאת בר ולחם ומזון לאביו לדרך”, ובמסכת מגילה (טז:) איתא : “מאי מטוב מצרים ? א”ר בנימין בר יפת א”ר אלעזר, שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה ממנו”, ופירוש רש”י עה”ת הביא בשם המדרש אגדה ששלח לו גם גריסין של פול עיי”ש, ובספרים איתא שבא לרמז לו בזה שעדיין שמורה אצלו כל התורה שלמד עימו כי יין עולה כמנין שבעים לרמז כי יודע שבעים פנים לתורה וישן עולה מנין ש”ס לרמז כי עדיין בקי הוא בכל שישה סדרי משנה [עיין בבעל הטורים על הפסור (פרק לז פסו’ ג) כי בן זקנים הוא לו. זקנים נוטריקון ז’רעים ק’דשים נ’שים י’שועות מ’ועד]. וגריסים של פול בא לרמז שיודע אותם הן בגירסה והן בפילפול] .

“ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות” .                           (פרק מו פסו’ כח)

 

 

רק לאחר שראה יעקב את העגלות, רק לאחר שנתברר לו כי יוסף עדיין עומד בצדקו, רק אז ביקש יעקב ללכת לראות את יוסף, ולכאורה משמע שלולי שהיה יודע יעקב שיוסף נשאר עבד ה’ כפי שהיה, לא היה כמהה ולא היה מתאמץ ללכת למצרים כדי לראותו.

על פניו נראה הדבר תמוה, הרי בכל זאת מדובר בבנו, לא בסתם בן אלא בבן הזקונים, אותו בן שהעידה התורה שיעקב אהב אותו מכל בניו, אם כן מה בכך שהוא אינו אותו יוסף, מה עם אותם שנים של געגועים לראותו ?

ולא נשא על קרובו

“לא רגל על לשנו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרבו”.                         (תהלים פרק טו פסו’ ג)   “מי שהוא נבזה ברשעתו נמאס בעיניו של צדיק, כגון חזקיהו שגירר עצמות אביו בבזיון” .                 (רש”י)

 

 

 

בספר שערי תשובה (שער ג אות קצג) כותב רבנו יונה : “… והצדיקים מאוס ימאסוהו את הרשע …”. כך היא דרכם של הצדיקים שאינם נושאים פנים ואף לא לקרובים אליהם, כאשר הם חוטאים לפני ה’, כך עשה חזקיה המלך שגירר עצמות אביו בבזיון, כמבואר במסכת מכות (כד.) ולא חש לכבודו באשר הוא אביו, אלא קיים בעצמו “נבזה בעיניו נמאס”. וכדברי הרש”י שם “שנבזה היה בעיניו אביו שנמאס בעבודת כוכבים”. וכן נהג גם פנחס בן אלעזר שלא מחל על קרובו זמרי בן סלוא משבט שמעון וקנא במצות הבורא על העבירה והרגו.

[על דרך זה פירש רבנו בחיי בספר כד הקמח (ערך גזל) את דברי דוד המלך שם : “וחרפה לא נשא על קרובו”. שאם חטא אחד מקרוביו הוא קודם לבא כנגדו ואינו מחפה עליו …  שכל מי שמעלים עיניו מעל אחיו ומעל קרוביו העושים עבירה ואינו מוחה הוא נענש כאלו עשאה שנא’ ואם העלם יעלימו וגו’ ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו …” עכ”ל]

“ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו ויאמר אלוקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביחק יקרא לך זרע … וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע”.                                        (בבראשית פרק כא פסוק ט – יד)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שרה רואה את ישמעאל מצחק עם יצחק, רש”י בשם חז”ל מביא שלא מדובר בסתם צחוק תמים של שני אחים, ישמעאל לימד את יצחק מושגים בעבודה זרה גילוי עריות ובשפיכות דמים, מתוך דאגה ליצחק היא מחליטה : “לא ירש זה עם בני”, היא פונה אל אברהם דורשת : “גרש האמה הזאת ואת בנה”.

 

התורה מעידה שקשה היה לאברהם להענות לבקשתה של שרה, בכל זאת מדובר באשתו ובבנו יחידו ואהובו, “וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו” .

בשלב זה מתערב הי”ת ואומר לאברהם : “אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה”.

ומה עושה אברהם ?

“וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה”.

הפלא ופלא !

רק לפני רגע היה מעשה זה של גירוש הגר וישמעאל רע בעיני אברהם, רק לפני רגע סירב אברהם בכל תוקף למלא את בקשתה של שרה. ולאחר ששמע את דברי ה’ לעשות כדבר שרה הוא משכים בבקר כדי לשלחם מביתו, לא זו בלבד אלא שהוא מצייד אותם בלא יותר מלחם ומים, על כך כותב רבנו בחיי שהתנהג אברהם עימהם כמו שראוי להתנהג עם השונא מטעם זה הוא מצייד אותם רק לחם ומים, כדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק כה פסו’ כא) : “אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים”.

 

כאלה היו האבות הקדושים, על אף מידותיהם הנאצלות, הם השתמשו בהם רק לצורך הי”ת, הם ידעו לנתב את רגשותיהם למקומות שצריך, באותה מידה הם ידעו לכובשם היכן שלא צריך מטעם זה לא ראה יעקב לנכון לרדת מצרימה כדי לראות את יוסף כל עוד הוא לא ידע בבירור כי הוא אותו יוסף עומד בצדקו .

 

לאחר שמפגש של יעקב עם יוסף פונה יעקב אל יוסף ואומר לו (פרק מו פסו’ ל) : “אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי”, ומפרשי התורה עמדו לאיזה ענין אמר יעקב “כי עודך חי” שלכאורה די היה לו לומר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך ?

 

בפרוש האור החיים הקדוש כותב : “כי הגם שנתבשר כי עודנו חי, זה הועיל לדעת שישנו במציאות, אבל עדיין לבו דוי עליו לצד היותו בין הנכרים, שפל עבד מושלים, אם עודנו בצדקותו ולא כהתה עינו ולא נס ליחו, … ודבר ידוע הוא כי הצדיקים יותר יחפצו בהעדר הבן בהיותו בן מביש, … אשר על כן לא היתה שמחתו שלימה מספק זה עד וירא אליו והכיר בו בפניו, … לזה כשהכיר בו אמר אליו אמותה הפעם, פירוש הפעם הזאת בראייתך, ולא מקודם כשנתבשרתי, והטעם אחרי ראותי פניך והכרתי בהם שעודך חי, פירוש צדיק כמקודם ולא נשתנה דיוקנך מכמות שהיה אלא עודך חי כי הצדיקים קרויים חיים ” עכ”ל .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

ארץ גושן התקדשה על ידי לימוד התורה

“ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה”.                                                                               (בראשית פרק מז פסו’ כח)

רבותינו הראשונים עמדו על שינוי הלשון שנאמר לגבי יעקב אבינו “ויהי” ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, ממה שנאמר אצל אברהם ויצחק “ויהיו” ימי אברהם, ויהיו ימי יצחק, מה בא שינוי זה להשמיענו ?

בבעל הטורים כותב שכך הוא הנוסח בכל מקום שלא הגיע האדם לימי אבותיו, כך כתבה התורה אצל חנוך : “ויהי כל ימי חנוך”. וכך נכתב אצל למך : “ויהי כל ימי למך”.

בספר צרור המור כותב רבי אברהם סבע זצ”ל שלשון זה בא להורות שכל ימיו של יעקב אבינו היו בצער ומכאוב, כפי שאמר יעקב אבינו לפרעה (פרק מז פסו’ ט) : “מעט ורעים היו ימי שני חיי”, לכן נכתב לגבי יעקב אבינו “ויהי”, על דרך שאמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן במסכת מגילה (י:) : “דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה: כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער” עיי”ש.

בפירוש הריב”א על התורה מביא בשם ר”ת מאורלייש שלכך לא כתוב ויהיו כמו שנאמר באברהם וביצחק לפי שלא חי יעקב בחיים טובים אלא כמניין ויהי [שלושים ואחד שנה] והן הי”ד שלמד תורה בבית עבר והי”ז שנה שהיה עם יוסף בנו במצרים עכ”ד.

בדרשות החתם סופר חלק א’ הקשה על דברי ר”ת איך שייך להשוות את שנות חיותו של יעקב אבינו בבית שם ועבר שם ישב ועסק בתורה אפוף בקדושת ארץ ישראל, לאותם י”ז שנים בהם חי בטומאת ארץ מצרים, בערות הארץ ?

כדי להבין את עומק שאלת החתם סופר נקדים שאומנם גם במצרים למד יעקב אבינו תורה, כך נאמר בפרשת ויגש (פרק מו פסו’ כח) : “ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו” ברש”י הביא מדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה”. וכן מובא במסכת יומא (כח:) בשם רבי חמא ברבי חנינא : “מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. היו במצרים ישיבה עמהם, שנאמר לך ואספת את זקני ישראל”.

מכל מקום אינו דומה לימוד תורה בארץ ישראל שעליה שנינו במסכת כלים (פרק א משנה ו) : “ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות”, ובמסכת בבא בתרא (קמח:) אמר רבי זירא : “אוירא דארץ ישראל מחכים”. מטעם זה אמר רבא במסכת כתובות (עה.) דחד מינן [אחד מחכמי ארץ ישראל] כי סליק להתם [לבבל] עדיף כתרי מינייהו, דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא, לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, כי סליק להתם, קרי לן בבלאי טפשאי.

על התורה הנלמדת בארץ אמרו במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה טז אות יד) : “וזהב הארץ ההיא טוב מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל”. ובירושלמי (פ”ו דנדרים סוף ה”ח), אמר הקדוש ברוך הוא, חביבה עלי כת קטנה שעוסקת בתורה בא”י, מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ, ובילקוט שמעוני תהלים (רמז תתס”ב) איתא : “אמר ר’ יוסי בן חלפתא לר’ שמואל בריה מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד”, כיון שכך איך לצרף את הארבע עשרה שנה שבהם למד יעקב אבינו תורה בבית שם ועבר בארץ ישראל עם אותם י”ז שנה שחי יעקב בארץ מצרים הטמאה בארץ העמים ?

כדי שנבין את תירוצו של מרנא החתם סופר זצ”ל נקדים מה שמסופר בפרשת ויגש, אחר שנגלה יוסף לאחים : “אני יוסף”, הוא מצוה אותם (פרק מה פסו’ ט – י) : “מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו, כה אמר בנך יוסף, שמני אלהים לאדון לכל מצרים, רדה אלי אל תעמד, וישבת בארץ גשן, והיית קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך, וצאנך ובקרך וכל אשר לך”. מבואר בדברי יוסף לאחים שכבר מראש הכין יוסף את ארץ גושן להיות מקום מושבם של יעקב והאחים לכשירדו למצרים.

גם כאשר באו האחים לבאר שבע, אחר שספרו ליעקב על הפגישה עם יוסף אחיהם, הם אומרים לו שיוסף ציוה אותם להביאו אליו לארץ מצרים, ושהוא הכין לו מקום מיוחד בארץ גושן, [כך נאמר (פרק מה פסוק כז) : “וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם” אם כן הם סיפרו לו גם על ארץ גושן], ואכן אומרת התורה (פרק מו פסוק כח) : “ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף ,להורת לפניו גשנה, ויבאו ארצה גשן”, יעקב אבינו מסכים עם דברי יוסף והוא שולח את יהודה להכשיר את ארץ גושן לירידתו לשם.

ואכן אנו מוצאים שכאשר הגיעו יעקב והאחים למצרים, מתדרך אותם יוסף (פרק מו פסו’ לג – לד) איך ומה לומר כדי שפרעה יאפשר להם לגור במצרים : “והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם ? ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה, גם אנחנו גם אבותינו”. וכל זה למה ? : “בעבור תשבו בארץ גשן ! כי תועבת מצרים כל רעה צאן”. וממלא הם לא ירצו שנגור יחד איתם.

וצריך לברר מה המיוחד שהיה בארץ גושן יותר מכל ארץ מצרים, למה בחר יוסף להושיב את יעקב ואחיו דווקא שם ?

אכן כאשר הגיעו אחי יוסף למצרים בפעם השלישית עם יעקב אביהם, הציג יוסף את אביו ואחיו לפני פרעה, בסוף המפגש אומר פרעה ליוסף (פרק מז פסו’ ו) : “ארץ מצרים לפניך הוא, במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך, ישבו בארץ גשן”.

מתוך דברי פרעה משמע שגושן הייתה המיטב של ארץ מצרים, וכן כותב בעל הטורים שהמילים “במיטב הארץ” בגימטריא הוא כמנין “גושן”. אם כן יש לומר שמטעם זה ביקש יוסף להושיב את יעקב אביו ואחיו דוקא בארץ גושן שהיא החבל ארץ המובחר של מצרים.

ואף שבהמשך הפרשה אומרת התורה (פרק מז פסוק יא) : “ויושב יוסף את אביו ואת אחיו, ויתן להם אחזה בארץ מצרים, במיטב הארץ בארץ רעמסס, כאשר צוה פרעה”. ומשמע שהמיטב של ארץ מצרים היה רעמסס ולא גושן ?

כבר הרגיש בזה הרש”י שם וכתב שרעמסס מארץ גושן היא. ובספר משיבת נפש מסביר שגושן הוא שם המדינה ובתוכה היתה עיר ששמה רעמסס, ושם הושיב יוסף את יעקב ואחיו עכ”ד. היינו שבתוך ארץ גושן שהיתה המיטב של מצרים היה מקום שנקרא רעמסס שהוא היה החלק בטוב שבארץ גושן ושם ישבו יעקב ובניו, כציווי של פרעה ליוסף : “במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך, ישבו בארץ גשן”.

[אלא שלפי דבריו יוצא שמושב בני ישראל בארץ גושן לא היה בכל הארץ, אלא רק בחלק ממנה, במקום ששמו רעמסס, ובפירוש העמק דבר מעיר הנצי”ב זצ”ל ממה שמסופר בספר שמות (פרק ח פסוק יח) שהקב”ה ציוה את משה לומר לפרעה, שהוא עתיד להביא עליו מכת ערוב, ולהודיע לו : “והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב למען תדע כי אני ה’ בקרב הארץ”. מדברי הפסוק אומר הנצי”ב עולה שמכת ערוב לא היתה בכל ארץ גושן, ולא רק במקום הנקרא רעמסס, ומשמע שבני ישראל ישבו בכל ארץ גושן ולא רק בחלק ממנה, והטעם אומר הי”ת : “אשר עמי עמד עליה”, אם כן משמע שבני ישראל ישבו בכל ארץ גושן ולא רק במקום מסויים שם ?

וצריך לומר שבתחילת בואם של יעקב ובניו למצרים אכן הושיבם יוסף באותן חלק הנקרא רעמסס, שהוא היה המיטב של ארץ גושן, וזה לפי מה שציוה אותו פרעה : “במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך”, אמנם עם השנים התרבו בני ישראל מאד, בחז”ל מובא שלפני השעבוד היו יולדות ששה בכרס אחת, אז כבר היו מוכרחים להתפרס על פני כל ארץ גושן. ועוד אפשר לומר על פי מה שמפרש רבי אברהם אבן עזרא (פרק מז פסו’ א) שארץ גושן נקראה גם רעמסס [ העי”ן בשוא נח], והיא אינה רעמסס [בפתח תחת העי”ן] שהיתה מערי המסכנות של פרעה]

אכן בפירוש האור החיים הקדוש כותב לבאר את דברי פרעה “במיטב הארץ …  בארץ גושן”, שאכן גושן לא היתה מיטב ארץ מצרים, רק אמר לו פרעה ליוסף שמצדו הוא יכול להושיב את אביו ובניו במיטב הארץ, אבל אם ארץ גושן הטובה בעיניהם יותר אין לו התנגדות שישבו שם עיי”ש.

לפי דברי האור החיים יוצא שאכן ארץ גושן לא היתה מיטב ארץ מצרים, ובכל זאת יוסף הושיב את יעקב אביו ואת אחיו דוקא שם, משום שהיא הייתה טובה עבורם, וצריך ביאור למה ראו בארץ גושן כמקום הראוי להם יותר משאר המקומות הטובים בארץ מצרים ?

[בפירוש רבינו בחיי זצ”ל (פרק מז פסוק כז) כותב שמפני שהיו שנים עשר בניו של יעקב הגונים ונכבדים, כל אחד מהם לפני מלכים יתייצב, לכך רצה יעקב להתיישב בארץ גושן ולא במצרים ממש אשר שם המלכות, לבל יעשו מהם גזברים ושלטונים.

כך אגב נהג יעקב בעצמו בהיותו בבית לבן, הוא התבודד ככל האפשר מאנשי חרן, לא קיבל עליו שום משרה שתקשר אותו עם אנשי חרן, כך הוא שרד את כל העשרים שנה בבית לבן בתמימותו, כפי שאמר לעשיו אחיו : “עם לבן גרתי” מפרש רש”י ותרי”ג מצות שמרתי”, והסיבה לכך היא המשך דברי הרש”י “ולא נעשיתי שר וחשוב”.

יתכן שעצה זו קיבל יעקב משם בן נח באותם ארבע עשרה שנים שלמד אצלו טרם צאתו לחרן, שם חי בתקופת המבול ובדור הפלגה ובכל זאת נשאר באמונתו, משום שלא היה לו קשר עם אותם אנשים, ויעקב נהג כן גם לגבי בניו במצרים, כן כותב בספר אהבת יהונתן (פרק ז פסוק ו)  שהטעם שנח לא הוכיח את אנשי דורו משום שהוא בודד עצמו ולא הלך כלל עמם והרחיק עצמו מהם לבל יפתו אותו ח”ו כמאמר שלמה במשלי מנע רגלך עיי”ש]

בביאור הדברים נראה עוד בהקדים מה שכותב האלשיך הקדוש זצ”ל שכאשר הוגד ליעקב שיוסף מבקש להורידו למצרים, חשש יעקב אבינו מאד לרדת מצרימה, לא רצה היות נתון תחת שליטתו של שרו של מצרים, אבל כאשר נאמר לו על פי יוסף שהוכן עבורו מקום בארץ גושן, נחה דעתו של יעקב אבינו, וזאת על פי מה שמובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק כו) : “רבי יהושע בן קרחה אומר, מאהבתו אותה פרעה כתב לה בשטר כתבה כל ממונו, בין כסף בין זהב בין עבדים בין קרקעות, וכתב לה את ארץ גושן לאחזה, לפיכך ישבו ישראל בארץ גושן שהיא של שרה אמנו” עכ”ל. אם כן אינו מסתופף תחת טומאת השר של מצרים, כי אין טומאה מרחפת שמה כיתר גבול מצרים כיון שניתנה במתנה גמורה לשרה אמנו, מצדה שרתה קדושה במקום ההוא.

[פרשת ויגש מסיימת בפסוק (פרק מז פסו’ כז) : “וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד”. בזוהר הקדוש כותב : “ויאחזו בה אחסנת עלמין, דהא להון אתחזי”. מבואר שגושן היתה ירושת עולמים. ואכן בספר יהושע (פרק טו פסו’ יא) מובא שארץ גושן היתה בין המקומות שנתן יהושע לשבט יהודה  בחלוקת הארץ, ובפירוש הרד”ק על הפסו’ (פרק יא פסו’ טז) “ויקח יהושע את כל ארץ הזאת ההר, ואת כל הנגב, ואת כל ארץ הגושן”, כותב שהכוונה היא לארץ גושן שישבו שם בני ישראל במצרים, ובדעת זקנים מבעלי התוספות (פרק מו פסוק כט) מובא שהטעם שלא ערערו המצריים על חבל ארץ זו, משום שידעו שנתנה לשרה מאת פרעה].

ועדיין קשה במה נחה דעתו של יעקב אבינו בכך שהוכן עבורו מקום בארץ גושן, אומנם מאז שניתן חבל ארץ זה לשרה אמנו, שוב אינו תחת שליטת שרו של מצרים, אבל עדיין אין בו קדושת ארץ ישראל, ואיך הסכים יעקב להתיישב שם ?

אכן בתרגום יותנן בן עוזיאל על הפסוק : “וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן” מפרש וישב ישראל בארץ של מצרים ויבנו להם בתי מדרשות, ושאל רבי יששכר דב מבעלז זצ”ל מנין לקח התרגום יונתן שהם בנו להם בתי מדרש, וביאר שלמד כן ממה שנאמר בפסוק ויאחזו בה, ובזוהר הקדוש כתוב שהכוונה היא ירושת עולמים, והוקשה לו איך יתכן שתהא ארץ גושן שהיא חלק מארץ מצרים ירושת עולמים, אף שנתנה במתנה לשרה אמנו, אבל עדיין חסרה היא קדושת ארץ ישראל, לזה בא התרגום יונתן לומר שעל כורחך בנו שם בתי מדרש, מכוח קדושת התורה שהיו עסוקים בה נתקדשה ארץ גושן בקדושת ארץ ישראל [בפרי צדיק פרשת מקץ (אות ד) מבואר שקדושת ארץ ישראל נמשכת מקדושת התורה שבעל פה]

לפי זה מיושבת שאלת החתם סופר זצ”ל על דברי רבנו תם שהטעם שכתבה התורה לגבי יעקב “ויהי” ימי יעקב, ולא “ויהיו” ימי יעקב כמו שנאמר אצל אברהם ויצחק, משום שיעקב אבינו חי חיים טובים כמנין ויהי, י”ד שנים בהם למד בישיבת שם ועבר טרם יצא לחרן, ועוד י”ז שנה עם וסף במצרים, שכן גם באותם שבע עשרה שנים שהיה במצרים לא היה בארץ מצרים עצמה שהיא ערות הארץ, אלא בארץ גושן שנתנה לשרה שפקע ממנה טומאת ארץ מצרים ועוד שנתקדשה בקדושת ארץ ישראל על ידי לימוד התורה שלמדו שם בבתי מדרש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי תשעח

“ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם  נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים”.

(בראשית פרק מז פסו’ כט)

“חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפהו לתשלום גמול”.

(רש”י)

בפרשת חיי שרה מסופר אחר שדיבר אליעזר עם לבן ובתואל אודות רבקה, אמר להם : “ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדני הגידו לי, ואם לא הגידו לי, ואפנה על ימין או על שמאל”.

והקשו הרי בעת שדיבר אליעזר אל בתואל ולבן היה אברהם אבינו עדיין חי, אם כן איך אמר אליעזר ללבן ובתואל שהם עושים עמו חסד ואמת הרי חסד ואמת עושים רק עם המתים?

וכן בספר יהושע (פרק ב פסו’ יד) אמרו המרגלים לרחב “והיה בתת ה’ לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת” אף שרחב היתה עדיין חיה?

בפירוש הרא”ם לספר בראשית כותב לבאר שהכונה בדברי הרש”י חסד שעושים עם המתים, היינו שחסד שאינו מצפה לתשלום וגמול עליו נקרא חסד של אמת, לפיכך כל מקום שאינו מצפה לתשלום וגמול נקרא חסד של אמת. וכיון שלבן ובתואל לא היו מצפין מאברהם לשום תשלום וגמול לרוב המרחק שביניהם, לכן אמר להם אליעזר “ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדני”. וכן מה שאמרו המרגלים לרחב “ועשינו עמך חסד ואמת” הוא מפני שהחסד ההוא לא יהיה אלא אחר כבוש הארץ, כדכתיב : “והיה בתת ה’ לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת”, ואחר כבוש הארץ שוב אינם מצפים ממנה תשלום גמול עכ”ד.

אך עדיין יש לשאול כותב האור החיים הקדוש שכן יעקב אבינו אמר ליוסף (פרק מח פסו’ כב) : “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך” ופירש רש”י “אתה טורח להתעסק בקבורתי, גם אני הנה נתתי לך נחלה שתקבר בו”, ואם כן קיבל יוסף שכר על כך שקבר את יעקב במערת המכפלה ואיך קורא לזה יעקב “חסד ואמת” ?

[ברא”מ שם הרגיש בשאלה זו וכתב לתרץ שכיון שבשעת עשיית החסד ליעקב להוליכו לארץ לקוברו, שהוא אחר מיתתו, שוב לא היה יוסף מצפה לתשלום גמול, לכן נקרא חסד של אמת.

והמהר”ל בגור אריה בראשית (פרק מז) כותב ששייך לשון “חסד ואמת” בכל דבר שהוא גמילות חסדים, כי הוא ‘חסד’ מצד אחד וגם הוא ‘אמת’ מחמת שכך ראוי לעשות, וכל דבר שראוי לעשות הוא נקרא “אמת”].

וגם לביאורו של הרא”ם עדיין יש לעיין שהרי בכל חסד שאדם עושה כגון הנותן צדקה לאדם עני, גם שם הנותן אינו מצפה לגמול מאת העני, ואם משום שהוא מצפה לגמול משמיים כמו שאומרת התורה בספר דברים (פרק טו פסו’ י) על מצות צדקה : “כי בגלל הדבר הזה יברכך ה’ אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך”, אם כן גם העושה חסד עם המת מצפה לו גמול משמיים על הגמילות חסד שעשה עם המת ומדוע נקרא זה חסד ואמת ?

עוד הקשו המפרשים מדוע כאשר ביקש יעקב מיוסף לקוברו במערת המכפלה לא הסתפק בעצם גילוי רצונו לכך, שכן בגילוי זה לבד יש כדי לחייב את יוסף לעשות כן מצד מצות כיבוד אב, מדוע ביקש להשביעו על כך בשבועה חמורה ובנקיטת חפץ : “שים נא ידך תחת ירכי”?

[במדרש אגדה פרשת ויחי (פרק נ) מובא שהמצריים לא היו ממליכים עליהם מלך, אלא אם כן היה יודע בשבעים לשונות, ופרעה היה יודע בהם חסר אחת, והוא לשון עברי, ושבעים מעלות היה לו לעלות עד שמגיעים לעלות לכסאו של פרעה, ועל כל לשון ולשון שהיה יודע היה עולה מעלה אחת, וכשהמליכו את יוסף העלוהו על כל מעלה ומעלה, והיה מדבר בלשון אחד כי על כל מעלה היו לשם אנשים יודעים בלשון, וכיון שבא למעלה העליונה, אמר לו יוסף בלשון עברי, כיון ששמע פרעה אמר לו יוסף אני פרעה, וכי עדיין לא היה יוסף יודע שהוא פרעה עד שאמר אני פרעה, אלא מלמד שאמר פרעה ליוסף אני הוא הסבה שהוגעתיך עד הלום, א”כ אינו ראוי לך שתעבירני מן המלוכה בסבת שאתה יודע לשון אחד יותר ממני, אמר לו יוסף חס וחלילה שאעשה זה, אמר לו פרעה אם כן השבעה לי, ומיד נשבע לו, וכשרצה יוסף לילך לקבור את אביו לא הניחו פרעה, מיד שלח יוסף לפרעה ואמר לו אתה השבעתני שלא אגלה הסוד, ואבי השביעני שאלך ואקבור אותו במערה, אם תניחני אלך ואקברהו ואחזור, ואם לאו אני אבטל שבועתך ושבועת אבא ואשלחנו ביד אחי שיקברו אותו, כששמע פרעה שהוא אמר שיבטל השבועות, אמר לו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך].

בספר קהלת (פרק ט פסו’ י) אומר שלמה המלך ע”ה : “כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה”. שלמה המלך ע”ה מזהיר את האדם שיזדרז לקיים מצוות בעודו חי שכן לאחר המיתה, כאשר הנפש נפרדת מן הגוף שוב אי אפשר לקיים מצות.

בספר בראשית (פרק יח פסוק יט) אומרת התורה : “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה’ על אברהם את אשר דבר עליו”. וברש”י כותב לבאר מה שאמר הפסוק למען הביא ה’ על אברהם ולא על בית אברהם שכל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת.

בספר מלכים א’ (פרק יא פסוק כא) נאמר : “והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבתיו וכי מת יואב שר  הצבא ויאמר הדד אל פרעה שלחני ואלך אל ארצי”.

ובמסכת בבא בתרא (טז.) שואלת הגמרא מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה, וביואב נאמרה בו מיתה ? ומתר’ הגמ’ דוד שהניח בן נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן נאמרה בו מיתה, שואלת הגמ’ ויואב לא הניח בן ? והכתיב : “מבני יואב עובדיה בן יחיאל” ? אלא, דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה.

בכתב סופר פרשת פנחס מביא בשם אביו החתם סופר זצ”ל שביאר בזה את דברי הפסוק בספר מלכים א’ (פרק א – ג) : “ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר, אנכי הלך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש, ושמרת את משמרת ה’ אלהיך ללכת בדרכיו לשמר חקתיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם”.

וביאר החתם סופר זצ”ל שדוד ציוה לשלמה בנו לעזור לו שיזכה גם אחרי פטירתו להיות בבחינת הולך, ולא בבחינת עומד וזה על ידי שישתדל לשמור את משמרת ה’ ללכת בדרכיו לשמור חוקותיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו, על ידי זה יחשב כאילו הוא בחיים גם אחרי פטירתו.

במשך חכמה בסוף פרשת וזאת הברכה ביאר את דברי הפסוק : “ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה”, שהצדיק נקרא מהלך, כיון שהוא שהולך מחיל אל חיל בעבודת ה’, משא”כ המלאכים, הם נקראים עומדים, כיון שהם עומדים תדיר בדרגא אחת. וכשהצדיק נפטר מן העולם, אף שהצדיקים קרויים חיים, יתכן בחינת המיתה מחמת זה שנהפך ממהלך לעומד, שהיום לעשותם ומחר לקבל שכרם.

לכן על אדם שנסתלק מהעולם הזה נאמר “ויאסוף את רגליו” שהרגלים הם אברי ההליכה, כי האדם בחיי חיותו הוא בבחינת הולך, לא כן אחר שנסתלק מן העולם הוא בבחינת עומד, שאינו יכול לעשות עוד מצות ומעשים טובים, כפי שהסבירו על הפסוק : “וירא כי אין יוסף בבור”, לאחר שהורד האדם אל הבור שוב אי אפשר להוסיף עוד מצות ומעשים טובים, רק כאן בעולם העשייה, כדברי חז”ל היום לעשותם.

במסכת שבת (קנג.) איתא שאמר רב לרב שמואל בר שילת אחים בהספידא, דהתם קאימנא, [בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו בשעת הספד ואשמע איך תתחמם].

בספר אהבת יהונתן על ספר ויקרא (פרק כו פסו’ ג) מבאר את דברי רב דהתם קאימנא שהצדיקים בחייהם הולכין תמיד ממדריגה למדריגה אבל כשמתו הם נשארו במדרגתן כמו שהיו בחייהם ולכך מספידין על ת”ח שמתו על שאינן יכולין להשיג עוד יותר למדריגה ושפיר הוא נתינת טעם דהתם קאימנא במקום אחד ולא אוכל להשיג עוד יותר למדרגה.

אבל יתכן להיות האדם בבחינת הולך גם לאחר מותו, וזה על ידי שמשאיר אחריו זרע ברך ה’ שהולכים בדרך התורה והמצות, וזה שאמר שלמה המלך ע”ה בספר משלי (פרק כ פסו’ ז) : “מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו” אל תקרי בתומו אלא במותו, שהצדיק גם אחרי  הוא בבחינת הולך מכח בניו אחריו, שהולכים בדרך אבותם כדברי הגמ’ בסנהדרין (קד.) : “ברא מזכי אבא”, וכן איתא במסכת עירובין (ע:) : “יורש כרעיה דאבוה הוא”.

הרב יששכר דוב מבעלז זצ”ל היה מפרש על דרך זה את דברי התורה בספר דברים (פרק יא פסו’ יט – כא) : “ולמדתם אתם את בניכם לדבר  … למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה’ לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ”, שעל ידי שמלמד את בניו תורה תזכו להיות בשמים בבחינת הולכים כמו שהיה בהיותו על הארץ.

וזה נרמז בדברי רש”י על דברי התורה שם, לתת לכם אין כתיב כאן, אלא לתת להם, מכאן לתחיית המתים מן התורה, שעל ידי שמלמד את בניו תורה ומצות, הם מזכים אותו להיות הולך גם לאחר מותו שזהו בחינה של תחיית המתים.

במסכת תענית (ה:) אומר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת, אמר ליה רב נחמן לרב יצחק, “וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא ? אמר ליה, מקרא אני דורש : “ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו’ כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים”, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

כאשר זרעו בחיים, כשאשר הולכים הבנים בדרך אלוקים חיים, אזי נחשב שגם יעקב אבינו חי, חיות שמתבטאת בהליכה מתמשכת גם בעולם הבא שהוא מקום העמידה, גם אז הצדיק הוא בבחינת מתהלך.

את זה שביקש יעקב מיוסף : “ושכבתי עם אבתי”, לשון שכיבה שייך רק כאשר הניח בן כמותו, כך ציוה יעקב ליוסף לדאוג שילכו כולם בדרך ה’, כדי שימשיך יעקב ללכת מחיל אל חיל גם אחר פטירתו, וזהו שים נא ידך תחת ירכי, לרמז שיקבל יוסף על עצמו את תפקיד הירכיים, שהם המעמידים את האדם, וביקש יעקב מיוסף בנו שידאג שגם אחר מותו יהיה בבחינת הולך, ולא יהיה בבחינת עומד כמו שכתוב : “ויאסוף את רגליו. אלא מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

אפרים ומשנה כראובן ושמעון יהיו לי

הפרשה פותחת (פרק מז) במספר השנים שחי יעקב אבינו בארץ מצרים “ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה”.

מעניין שיעקב אבינו ויוסף חיו שני תקופות יחד, השנים הראשונות של יוסף עד שהוא נמכר למצרים, והשנים האחרונות של יעקב אבינו בארץ מצרים לפני עזיבתו את העולם הזה, שתי התקופות זהות במספר השנים, בשני המקרים היו יעקב ויוסף יחד שבע עשרה שנה.

המספר שבע עשרה הוא גימטריה של המילה “טוב”, השנים הטובות של יעקב אבינו בכל המאה ארבעים ושבע שנים שהוא חי, היו השנים בהם היה יוסף לצדו, רק אלה היו נחשבים אצל יעקב אבינו בבחינת חיים, הבעל הטורים בתחילת פרשת ויחי כותב שלזה רומזת המילה ויחי הפותחת את הפרשה, המילה ויחי בגימטריה היא שלושים וארבע כמספר פעמים טוב, רמז לשנים הטובות שחי יעקב אבינו יחד עם יוסף כפי שנתבאר.

בתחילת הפרשה מספרת התורה הקדושה שימי ישראל אבינו קרבו למות, הוא שולח לקרא ליוסף, כמי שיש בידו יכולת פונה אליו יעקב ומבקש ממנו : “אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים, ושכבתי עם אבתי, ונשאתני ממצרים, וקברתני בקברתם, יוסף מבטיח ליעקב “אנכי אעשה כדברך”, יעקב אינו מסתפק בהבטחה זו, כדי לזרז את יוסף לעשות כן, הוא משביע אותו, “ויאמר השבעה לי, וישבע”.

אחר הדברים האלה ממשיכה התורה לספר (פרק מח) נאמר ליוסף [לדעה אחת ברש”י על ידי אפרים שהיה נמצא עם יעקב בארץ גושן], שיעקב חולה מאד, מיד לוקח יוסף את שני בניו, את מנשה שהיה עמו בארץ מצרים, ואת אפרים שהגיע מארץ גושן לבשר לו על מצב הסבא, וממהר איתם לארץ גושן אל יעקב אביו.

בפגישה של יוסף ובניו עם יעקב, מספר יעקב ליוסף שהקדוש ברוך הוא נראה אליו בלוז בארץ כנען, ושהוא בירך אותו שם “הנני מפרך והרביתך, ונתתיך לקהל עמים, ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם”.

יעקב מגלה ליוסף שמעמדם של מנשה ואפרים, הוא לא כמעמד בני השבטים, אלא כמו השבטים עצמם : “ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי”.

משם ממשיך יעקב ומספר ליוסף (פסו’ ז) על פטירת רחל בכניסה לארץ ישראל וקבורתה בדרך אפרת : “ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען, בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם”.

כאשר עזב יוסף את יעקב אביו הוא היה בן שבע עשרה שנה, מן הסתם הוא שמע לא פעם מיעקב אביו את סיפור פטירתה של רחל אמו, מן הסתם הוא גם פקד את קברה בדרך אפרת לא פעם, אם כן מה ראה יעקב אבינו לספר ליוסף את כל הסיפור הזה שוב לפני פטירתו.

רש”י הקדוש כותב שאכן יעקב אבינו לא התכוון לספר אלא להתנצל, דבריו הם המשך לבקשה שלו מיוסף בנו בתחילת הפרשה : “אל נא תקברני במצרים, ושכבתי עם אבותי, ונשאתני ממצרים, וקברתני בקבורתם”.

יעקב הרגיש שיוסף אומנם הבטיח ונשבע לו לקיים את בקשתו לקבור אותו במערת המכפלה, אבל יש בליבו טענה על יעקב, שהרי יעקב קבר את רחל אמו בדרך, באמצע שום מקום, הוא לא טרח לכבד אותה, להכניס אותה לתוך ארץ ישראל, לקבור אותה במקום יישוב בצורה מסודרת, למרות שלא היה דרוש לזה מאמץ גדול, ולעצמו הוא דואג להיקבר עם אבותיו, אף שהדבר כרוך הטרחה של נשיאתו ממצרים עד חברון.

כדי לפייס את יוסף, יעקב מבקש לספר לו את הסיבה לכך, דע לך אומר יעקב ליוסף, הדבר לא היה תלוי בי, מצד עצמי לא היה שום מניע להכניס אותה לתוך ארץ ישראל ולקבור אותה במקום יישוב, השמים היו בהירים, הדרך היתה סלולה וקלה, אלא שכך נצטוויתי משמים : “על פי הדבור קברתיה שם”, והסיבה לכך הסבירו לי : “שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר “קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה”, והקב”ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם”.

אך עדיין קשה, שכן אם מדובר כאן בהתנצלות של יעקב, למה הוא לא אמר לו את הדברים בתחילת הפרשה סמוך לבקשתו מיוסף לקבור אותו במערת המכפלה, למה רק עכשיו לפני פטירתו של יעקב [בפרק מח] רואה יעקב אבינו לנכון להסביר ליוסף את הסיבה לקבורת רחל בדרך אפרת ?

אחת השאלות שעסקו בה רבותינו המפרשים היא, מה הסיבה באמת שזכו מנשה ואפרים להיות בדרגה אחת עם השבטים, זכאים ליטול חלק בתוך ארץ ישראל כשאר השבטים, במה הם שונים מהבנים של שאר השבטים ?

[האור החיים הקדוש בפרשתן כותב שיעקב גילה ליוסף על מעמדו שלו, שהוא לא בדרגה אחת עם אחיו השבטים, אלא עלה ונתעלה מהם עד לגרדת האבות, וממלא מנשה ואפרים נחשבים כמו השבטים ולא כבני השבטים].

עוד העירו על האריכות בדברי יעקב : “ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה, לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי”, כולנו יודעים שמנשה ואפרים נולדו בארץ מצרים, באותה מידה כולנו יודעים שזה היה קודם לירידתו של יעקב למצרים, אם כן מה ראה יעקב להזכיר עובדות אלה, די היה לומר ועתה מנשה ואפרים כראובן ושמעון יהיו לי ?

נראה ששתי השאלות מתורצות זו בזו, הטעם שזכו מנשה ואפרים לדרגת השבטים הקדושים, מסביר יעקב ליוסף היא משום שהם נולדו וגדלו בערות הארץ, בארץ מצרים, וזה היה טרם בואי אליך, בשונה מבני שאר השבטים, למנשה ואפרים לא היה סבא יעקב, הם לא ראו את הדודים צדיקים כמו שאר הנכדים, הם גדלו וחיו במקום הכי נמוך והכי חשוך מבחינה רוחנית, ואף על פי כן “לי הם”, הם הצליחו לשמור על הקדושה שלהם, להבדל מכל ההשפעות הרעות שהיו שם, הם נשארו מחוברים לדרך שלי, לשלשת של אברהם ויצחק אבותיי, לכן הם זכו להתרומם עד לדרגת השבטים, “כראובן ושמעון יהיו לי”.

כך כותב הגאון הצדיק רבי שמואל הומינר זצ”ל בספר עבד המלך בראשית : “להבין קצת למה דוקא אפרים ומנשה נתייחדו שיברך איש את בנו שיהיה כמותם, נראה בס”ד לומר, דהנה נודע ומפורסם הוא, גודל מעלתם וקדושתם המופלאה של י”ב שבטי י-ה, וממוסד עד הטפחות היו מחונכים ומגודלים בביתו הקדוש של יעקב אבינו, ומתורתו ויראתו האציל והשפיע עליהם תמיד, וכשעלו לארץ ישראל זכו להיות בצוותא חדא גם עם אבינו יצחק, לשמוע מפיו תורה וקדושה וטהרה.

והנה מנשה ואפרים, נולדו ונתגדלו במצרים ארץ טמאה ורחוקה מאד מן האמונה, ואביהם משנה למלך, ובענייני המלוכה היו באים אצלו שרי מצרים וחרטומיהם שהיו משוקעים בכמה מיני טומאות וכישופים, ואור פני קדושת יצחק אבנו ויעקב אבינו עדיין לא ראו, וכשבא יעקב אבינו למצרים ובחן וראה באפרים ומנשה שלא נמשכו כלל אחר טומאת מצרים, ולא נתפעלו ולא למדו כלל ממנהגי ונימוסי מצרים, שריהם חכמיהם וחרטומיהם, ואדרבא גודלו וחונכו בדרך התורה והיראה על ברכי יוסף הצדיק אביהם, וראה כל צדקתם וקדושתם שהם כבר במדריגה שראויים להתחשב ולהמנות בתוך שנים עשר שבטי י-ה הקדושים והטהורים, ובודאי עמדו בזה ניסיונות וקושיים גדולים, ובכל זאת התגברו על כל המכשולים והמניעות, ודרכו אך ורק בדרך הקדש של אבותינו הקדושים, כפי שלימדם והדריכם אביהם הצדיק.

וכאן מגלה יעקב ליוסף, אתה יודע מהו המקור שממנו שאבת אתה ובניך מנשה ואפרים את הכוח לעמוד בניסיונות הקשים שזימנה לכם ארץ מצרים, את הכוח לחיות חיי קדושה בתוך ארץ טמאה זו, ולא ללמוד ממעשיהם.

כאשר נפטרה רחל אמך בדרך בית לחם, קיבלתי ציווי משמים, לקבור אותה שם, באמצע הדרך ולא להוליכה לתוך העיר.

הטעם לכך הסבירו לי, שבעתיד יבוא נבוזארדן הרשע ויגלה את עם ישראל לבבל, בדרכם לשם הם יעברו על מקום קבורת רחל, אז תעמוד רחל ותשפוך דמעות בתפילה עליהם, “רחל מבכה על בניה”, על מה היא בקשה ? על ביטול הגלות ? לא ולא ! היא זעקה ובכתה על בניה, היא בקשה מהי”ת שישמור על הבנים בגלות, שיחזרו ממנה שלמים באמונתם, שלא יתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם.

התפילות של רחל יעשו רושם חזק בשמים, הקדוש ברוך הוא יאמר לה, “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה”, שמעתי את התפילות שלך רחל, את התחנונים שלך שהבנים לא יעזבו את דרך ה’  הם הגיעו עד כיסא הכבוד, אל דאגה, אני מבטיח לך רחל : “ושבו בנים לגבולם”, אני מבטיח לך שכאשר הם יחזרו לגבולם בתום הגלות, הם עדיין יהיו הבנים שלך והבנים שלי.

הקדוש ברוך הוא אומר יעקב ליוסף ידע והכיר את עוצמת כוח התפילתה של רחל, לכן ציוה אותי לקבור אותה בדרך, באותה דרך שבעוד עשרות דורות יצאו הבנים דרכה לגלות, כדי שהיא תתפלל עליהם, ובכח התפילה שלה הם יחזיקו מעמד.

זו היתה האמא שלך יוסף ! אלה היו התפילות שלה לא רק בעתיד אלא גם בעבר, תמיד היא התפללה ובקשה שהבנים שלה ישמרו את דרך ה’, מהתפילות שלה קבלת גם אתה יוסף וגם מנשה ואפרים את הכוח לעמוד בניסיונות הקשים שהיו לכם בארץ מצרים ולהישאר נאמנים לקדוש ברוך הוא.

לכן מוסיף יעקב אבינו ואומר ליוסף “בך יברך ישראל לאמר, ישמך אלהים כאפרים וכמנשה” מעתה ועד סוף כל הדורות, כאשר יבוא מי מישראל לברך את בניו, נוסח הברכה תהיה “ישימך אלהים כאפרים וכמנשה”.

לא כראובן ושמעון או שאר השבטים, אלא כמשנה ואפרים, כי הברכה הכי גדולה שכל אבא וכל אמא רוצים ומבקשים להעניק לבניהם, היא שיזכו גם הם לגלות את האלוקות בכל מקום ובכל מצב שהיו, גם אם תגזור ההשגחה העליונה שהם יגיעו למקומות הכי נמוכים והכי חשוכים, גם שם הם יישארו תמיד נאמנים להי”ת ולדרך התורה הקדושה.

וכן כותב הרב הומינר זצ”ל בעבד המלך שם “גם כוונה זו יכוון כל איש בברכו את בניו ותלמידיו וכל איש ישראל, שילכו אך ורק בדרך התורה הקדושה, ולא ילמדו ולא יתפעלו כלל מהעוזבים דרכי יושר” עכ”ל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

ענין קץ הימים לזרז את האדם על יחוד השם

“אמר ר”ש בן לקיש בקש יעקב לגלות קץ הימין לבניו ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח”ו יש פסול במטתי כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בליבנו אלא אחד מיד פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.                                                                                        (פסחים נו.)

הרמב”ם בהלכות קריאת שמע (פרק א הלכה ד) כתב הקורא קריאת שמע, כשהוא גומר פסוק ראשון, אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וחוזר וקורא כדרכו ואהבת את יי’ אלהיך עד סופה”, ומוסיף הרמב”ם “ולמה קורין כן [למה מזכירים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הרי אינו פסוק בתורה] ? “מסורת היא בידינו, שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו, ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה’ שהלך בה אברהם ויצחק אביו, ושאל אותם ואמר להם, בני שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמי ביחוד השם, כענין שאמר לנו משה רבינו פן יש בכם איש או אשה וגו’, ענו כולם ואמרו שמע ישראל יי’ אלהינו יי’ אחד, כלומר שמע ממנו אבינו ישראל, יי’ אלהינו יי’ אחד, פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה עכ”ד.

בכסף שם עומד על דברי הרמב”ם “ציום וזרזם על יחוד השם” שענין זה לא מוזכר בגמרא בפסחים, אלא שם מובא שביקש לגלות לבניו קץ הימין. וכתב הכסף משנה שהרמב”ם לא רצה לכתוב שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתלקה ממנו שכינה לפי שאינו מענינו, [אין זה עניין לעצם החיוב לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקריאת שמע] ועדיין הדברים צריכים בירור ?

[לעיקר קושיית הכסף משנה אכן במדרש רבה פרשת ויחי (פרשה צח סימן ג) לא מוזכר שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ וזה לשון המדרש : “אלעזר בן אחוי אמר מכאן זכו ישראל לקריאת שמע, בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו אמר להם שמעו אל ישראל שבשמים אביכם שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקדוש ברוך הוא א”ל (דברים ו) שמע ישראל אבינו כשם שאין בלבך מחלוקת על הקדוש ברוך הוא, כך אין בלבנו מחלוקת אלא ה’ אלהינו ה’ אחד אף הוא פירש בשפתיו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד עכ”ד, מכל מקום טענת הכסף משנה שכיון שהדבר מפורש בתלמוד היה לרמב”ם להזכיר כן ותירץ מה שתירץ].

בספר אבי עזרי כאן כותב הגרא”מ שך זצ”ל שדייק הרמב”ם לכתוב כך, ללמדנו שלא להיות במחשבי קיצים, כי ידיעת הקץ אינו חשוב כלל וכלל, הוא אינו ענין בפני עצמו, אלא שיש בזה משום זירוז לייחוד ה’, כי אין שום נפקא מינא בזה ידיעתנו מתי יהיה, נאמן עלינו הקדוש ברוך הוא שיהיה מתי שיהיה כרצונו, [באיגרת תימן כותב הרמב”ם זצ”ל “אבל מה שזכרת מדבר הקצים ומה שבאר רב סעדיה בהם תחלת מה שיש עליך לדעת, שהקץ על דרך האמת לא יתכן לשום אדם לדעת אותו לעולם. כמו שבאר דניאל ואמר (דניאל י”ב ט’): “כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ”].

התועלת בידיעה זו של קץ הימין כותב הרב שך זצ”ל היא רק בזירוז שיש בזה לייחוד ה’, וזה מה שכותב הרמב”ם “ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה’ שהלך בה אברהם ויצחק אביו”.

הביאור בדבריו שאין הכוונה בדברי הגמרא שביקש יעקב לגלות לבניו את קץ הימים, שיעקב אבינו ביקש לגלות לבניו את התאריך שבו יתרחש הקץ, אלא שיעקב אבינו ביקש לגלות להם את המצב שיהיה בעולם בזמן שיגיע קץ הימים, שאז אומר הנביא זכריה (פרק יד פסו’ ט) יהיה ייחוד הי”ת בכל העולם כולו : “והיה ה’ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”, זהו שכותב הרמב”ם “ציום וזרזם על יחוד השם”. כך מפרש הרש”י הקדוש בפרשת ואתחנן (פרק ו פסוק ד) את הפסוק “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד”, ה’ שהוא אלוהינו עתה ולא אלוהי האומות, הוא עתיד להיות ה’ אחד, שנאמר (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ ונאמר (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”.

עוד יש להוסיף בזה על פי דברי הרמח”ל זצ”ל בספר דרך ה’ [חלק ד פרק ד אות ג] “והנה בהיות ישראל מתחזקים בכל יום על דבר זה, ומקבלים מלכותו, יתברך, ומודים בה בלבם ובפיהם, מופיע הקדוש ברוך הוא בעולמו, וכחות הרע נרפים תחת הטוב, ונמשכת הברכה לעולם”. גם בעניינו הדרך להגיע לקץ הימים, לזכות לגאולה השלימה, היא על ידי שנתחזק כולנו בייחוד הי”ת וקבלת עול מלכות שמים, את זה ביקש יעקב אבינו לגלות לבניו, לא את הזמן של קץ הימים, את זה אף אחד לא יודע כמו שכותב הרמב”ם, אלא את הדרך לקרב את הקץ הזה, על ידי שיתחזק כל אחד ואחד בעבודה זו של ייחוד הי”ת, הרב שך זצ”ל שם מסיים במילים “כמה נפלאים הדברים בסעייתא דשמיא”.

אם אנו עוסקים בייחוד והמלכת הי”ת עלינו, נעתיק את דברי החפץ חיים זצ”ל בספר שם עולם [חלק א פרק יב] : “שמעתי בשם הגאון האמיתי ר’ ישראל סלאנטער זצ”ל, שהתאונן שבעוונותינו הרבים אין אנו נוהגין כראוי, אמת שאין אנו מתעצלין להמליך הש”י על כל השבעה רקיעים, ועל הארץ בד’ רוחותיה כדין, אבל על עצמנו אין אנו מקבלין אותו למלך, שיהיו אברינו נשמעין לקבל עליהם עול מלכותו ית’, וכמה פעמים שוכחין דבר זה לגמרי” עכ”ל.

וכבר כותב רבנו בחיי זצ”ל בהקדמה לספר חובות הלבבות שכדי להגיע לדרגה של ייחוד הי”ת, [רמב”ם בהלכות יסודי התורה (פרק א הלכה ז) כותב שידיעת דבר זה הוא מצות עשה שנאמר ה’ אלהינו ה’ אחד], צריך להיות מנותק מכל ענייני העולם הזה, וזה לשונו “וכאשר השיבותי אל מחשבתי בענין האחד האמת, ראיתי, כי יחודו בלב שלם לא יתקיים בנפש המאמין כשלבו שכור ביין אהבת עולם ונוטה אל תאוותיו הבהמיות, ואם ישתדל לפנות את לבבו ולסלק את מצפונו ממותרי העולם ולפרוש ממעדניו, יתקיים היחוד השלם בלבו ויעל אל מעלתו” עיי”ש.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

“ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים” .        (בראשית פרק מט פסוק א)   “אמר ר”ש בן לקיש בקש יעקב לגלות קץ הימין לבניו ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח”ו יש פסול במטתי כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בליבנו אלא אחד מיד פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.                                                       (פסחים נו.)

 

 

 

 

 

 

 

מתוך תשובת השבטים “כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בליבנו אלא אחד” משמע שעיקר חשדו של יעקב אבינו כלפי בניו השבטים הקדושים היה שמא יש באחד מהם פסול בעניני אמונה, [וכן מפורש בדברי המדרש ברא”ר (פרשה צח) שאמר להם יעקב שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב”ה] על כך השיבוהו השבטים, כשם שאין בליבך אלא אחד כך אין בליבנו אלא אחד.

[ובתרגום יונתן לספר דברים (פרק ו פסו’ ד) מובא שקודם פטירתו חשש יעקב אבינו שמא יש פסול בזרעו, אמנם לא מוזכר שם שחשש זה נבע מכך שמנעו ממנו לגלות את הקץ], וכן כותב הרמב”ם בהלכות קריאת שמע (פרק א הל’ ד) שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו, ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה’ שהלך בה אברהם ויצחק אביו, ושאל אותם ואמר להם, בני שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמי ביחוד השם, כענין שאמר לנו משה רבינו פן יש בכם איש או אשה וגו’ ענו כולם ואמרו שמע ישראל יי’ אלהינו יי’ אחד, עכ”ל, ועי’ בכסף משנה שם למה לא הזכיר הרמב”ם שהמקור לזה הוא מהגמרא בפסחים, ועוד הביא שם שכן איתא בספרי על פסוק שמע ישראל, כשנפטר יעקב אבינו מן העולם, קרא לבניו והוכיחם כל אחד בפני עצמו, וחזר וקרא כולם כאחד, אמר להם שמא בלבבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם, אמרו לו שמענו, כשם שאין בלבך מחלוקת, כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם].

וצריך להבין לכאורה מדוע חשש יעקב אבינו שיש בהם פסול בעניני אמונה דוקא למה לא חשש שמא יש בהם פסול אחר?

ובכלל צריך להבין, מדוע עלה חשש בלבו של יעקב אבינו שמא יש פסול במיטתו, אם משום שנמנע ממנו לגלות להם את אשר יקרה בקץ הימין, הלא כמה וכמה צדיקים קדושים וטהורים היו בכל הדורות, שעל אף צדקותם וקדושתם העצומה לא נגלה להם את אשר יקרא באחרית הימים, וגם מי שכן נתגלה לו ענין הקץ לא תמיד הותר לו לגלותו, כמו שאמר המלאך מיכאל לדניאל (פרק יב פסו’ ד) : “ואתה דניאל סתם הדברים וחתם הספר עד עת קץ” ?

וכבר כתב הרמב”ם ז”ל (פרק יב מהלכות מלכים הל’ כ) “וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו …” עכ”ל עיי”ש.

גם הנימוק שמעלה יעקב אבינו לבסס את חששו בכך שגם אצל אברהם אבינו מצינו שיצא ממנו ישמעאל, וכן אצל יצחק אבינו שיצא ממנו עשו, הוא דבר תמוה, שכן אם לדעתו העובדה שנתסתם ממנו הקץ מהוה סיבה שיש פגם בזרעו, א”כ גם אם לא היו ישמעאל ועשיו נולדים לאברהם ויצחק עדיין יש מקום לחשש זה, מה הראיה מכך שגם אצל אברהם ויצחק היה פסול בזרעם שגם בזרעו יש פסול ?

[אכן בילקוט שמעוני פרשת ויחי (רמז קנז) איתא : “מסיר שפה לנאמנים זה יצחק ויעקב ששניהם בקשו לגלות הקץ קרא לעשו ובקש לגלות הקץ וגנזו הקב”ה ממנו שנאמר “ויקרא את עשו בנו הגדול”, ואף יעקב ביקש לגלות את הקץ שנאמר “האספו ואגידה לכם”. ומבואר שגם יצחק רצה לגלות לעשו את הקץ ונסתם ממנו, לכן אמר יעקב שמא גם אני כמו אבי שמנעו ממנו לגלות הקץ לעשו מחמת שהיה רשע, גם אני נסתם ממני לגלות את הקץ לבניי כיון שיש פסול בזרעי עיי”ש ועדיין קשה מה שהזכיר את אברהם] .

ובהסבר הענין שמעתי לבאר על פי מה שמבואר בדברי רבותינו שבחטא אדם הראשון נעשה פגם בשלוש עבירות חמורות שהם : גילוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה  זרה, [וכן איתא  במסכת  סנהדרין  (לח:)  “ואמר  רב  יהודה  אמר  רב, אדם הראשון מין היה וכו’ רבי יצחק אמר מושך בערלתו היה וכו’ רב נחמן אמר כופר בעיקר היה וכו'” עיי”ש, [עי’ בפני מנחם (בראשית תשנ”ה ליל ש”ק) אדם הראשון מין הי’, כופר בעיקר הי’, נגד עבודה זרה, מושך בערלתו הי’, נגד גילוי עריות, והביא מיתה לעולם, נגד שפיכות דמים, ג’ עבירות החמורות. וכן איתא במדרש תנחומא על פרשת מסעי שמבואר בדבריו שאדם הראשון גורש מגן עדן כיון דעל ידי אכלתו מעץ הדעת גרם מיתה לכל הדורות ודנו הי”ת כדין רוצח בשוגג שחייב גלות עיי”ש].

עם התהוותו של  עם ישראל להיות העם הנבחר היה צורך בבירור של אותם שלושה פגמים שהיו מושרשים בגן האנושי מכוח אותו חטא של אדם הראשון, במסכת שבת (קמו.)  אומר רבי אבא בר כהנא שעד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו, אכן בלידת ישמעאל נתנקז כל הפגם של העריות, כך אומרת הגמרא במסכת קידושין (מט:) : “עשרה קבין של זנות ירדו לעולם תשעה נטלו בני ישמעאל”, אחריו נולד יצחק מבורר ומנוקה מפגם זה, בלידת עשיו יצא שעליו נאמר “על חרבך תחיה”, הופרש הפגם של השפיכות דמים, [במדרש ברא”ר (פרשה סג פסקה ח)  :”אדמוני אמר רבי אבא בר כהנא כאלו שופך דמים וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני דכתיב וישלח ויביאהו והוא אדמוני נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשיו”], אחריו נולד יעקב מנוקה וזך מפגם זה, נשאר רק הפגם של עבודה זרה שעדיין לא נתקן, כאשר מנעו מיעקב אבינו לגלות לבניו את קץ הימין, מיד חשש יעקב אבינו שזה מחמת שיש פסול במיטתו, וחשדם בחסרון באמונה דוקא, שכן ידע יעקב אבינו שפגם זה עדיין לא נתקן, ורק לאחר שענו אותו בניו ואמרו כולם פה אחד שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד נחה דעתו של יעקב.

עדיין צריך ביאור שכן היות והיו כל השבטים קדושים וטהורים, כיון שהיו כולם שלמים באמונתם באל אחד, אם כן אותו פגם של עבודה זרה להיכן הלך ? באיזה אופן נתקן הוא אם בכלל ?

המאור שבתורה מחזירו למוטב

וצריך לומר שיעקב אבינו שהיה איש תם יושב אהלים, אהלי שם ועבר ששם ישב יעקב ועסק בתורה הקדושה, כיון שהיה כל כולו קשור ודבוק בתורה הקדושה, לגביו לא היה נצרך שייעשה התיקון לאותו פגם על ידי ניקוז והפרשה, אלא מכח קדושת התורה שהיה עסוק בה תדיר נתנקה ונזדכך יעקב אבינו מכל פגם או חיסרון דק שהיה בו, כדברי רב הונא ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא בפתיחתא למגילת איכא (אות ב) : “המאור שבה מחזירן למוטב”, כך אמרו חז”ל במסכת מנחות (קי.) על דברי הפסוק בספר ויקרא (פרק ז פסוק לז) : “זאת התורה לעולה למנחה ולאשם”, מלמד שכל מי שעוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם, ופירש הרש”י שם דהיינו משום שהתורה שלמד מכפרת על העוונות במקום הקרבנות עיי”ש, [בשם הרוקח זצ”ל [פרשת חוקת] מובא שמה שכתבה התורה זאת חוקת התורה אשר ציוה ה’ לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה שמן הראוי היה לכתוב זאת חוקת הפרה שכן הנושא של הפרשה הוא מצות פרה אדומה ? באה התורה לרמוז לנו בזה שכמו שפרה אדומה מועילה לטהר אף את הטומאה הגדולה ביותר שהיא טומאת מת, כך התורה הקדושה בכוחה לטהר ולצחצח את מי שעמל ויגע בה לשמה מכל טומאה שדבקה בו כך כותב של”ה בפרשת חוקת [דרך חיים תוכחת מוסר אות יח] : “כי אף בזמן שאין אפר פרה, יוכל אדם לטהר את עצמו כשדבק בהתמדת התורה, ולומד ומלמד על מנת לשמור ולעשות ולקיים. עיי”ש יסוד זה מביא גם האור החיים הקדוש בספר ויקרא (פרק כו פסו’ טז) והנה התורה נמשלה לאש דכתיב (ירמי’ כ”ג) “הלא כה דברי כאש”, ודע כי התורה תסגל ג’ מעלות טובות בנפש אדם, הא’ מבאמצעות עסקה, להיותה אש מצרפת הנפש ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת שאול לצרפה עיי”ש כעי”ז כותב הרב זצ”ל גם בספרו ראשון לציון על ספר משלי (פרק ב פסוק א) : “כי יש עבירות אשר יעשה האדם ויספיק לו הטבילה ויש ע”י הגעלה ויש ע”י ליבון האש … והליבון הוא עסק התורה בתמידות ביגיעה שהיא אש ע”י אש התורה תוציא בליעת האיסור שנבלע בגוף האדם בעבירה … ואפשר לרמוז זה בקרא דכתיב זאת התורה אדם כי ימות באהל פי’ כי מועלת התורה ללבן ולזכך האדם כאשר מועלת המיתה לגוף לעכלו” עכ”ל. [ועי’ עוד בדברי הרב זצ”ל בפרשת כי תשא (פרק ל פסו’ יג) על הפסו’ “זה יתנו כל העובר על הפקודים”, כלל בידנו שכל מקום שנאמר זה הכוונה שהראהו באצבע, ופירש שהכוונה בזה על ספר התורה שכתוב עליו (יהושע א’) “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך”, שהכוונה היא לספר תורה המונח לפני הקב”ה כמשפטו אשר נצטוה המלך בספר דברים (פרק יז פסו’ יט) והיתה עמו וגו’, וזה שאמר ה’ למשה זה כלומר שבאמצעות מה שילמדו בתורה היא מגינה ומכפרת עון ומרבה זכיות שדרש ריש לקיש במסכת מנחות (קי.) על הפסוק : “זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם”, שכל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם ומסיים הרב זצ”ל “ואפילו היו ביד האדם עבירות רבות זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כאילו הקריב כל הקרבנות המכפרים” עיי”ש. ועיין עוד בספר נפש החיים (שער ד פרק לא) שהאריך בענין זה ואכמ”ל].

זהו ביאור דברי חז”ל במסכת בבא מציעא (פד.) : “שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם [כעי”ז בזוה”ק : “שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה”, ובפירוש האור החיים לספר במדבר (פרק טז פסוק א) ביאר שלא היה בו פסולת כאדם קודם שחטא, היינו שיעקב אבינו זכה להגיע לדרגת אדם הראשון קודם החטא שהיה זך ונקי מכל פגם וחיסרון, וכל זה מכוח התורה שעסק בה, כי המאור שבה מחזירו למוטב כמש”נ.

שבט לוי נזדכו מזוהמת נחש על ידי עסק התורה

בפרשת שמות מסופר על השליחות של משה ואהרן אל פרעה מלך מצרים, לדרוש ממנו בשם ה’ לשלח את בני ישראל מארץ מצרים.

פרעה שומע את דבריהם, והוא פונה אליהם (פרק ה פסוק ד – ה) “למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו, לכו לסבלתיכם, הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אתם מסבלתם”.

רש”י הקדוש מסביר את פנייתו של פרעה למשה ואהרן “לכו לסבלותיכם”  לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם.

מהפירוש לכו לבתיכם !

למי במצרים נתנה הרשות באמצע היום ללכת הביתה, הרי מדובר בתקופה של השעבוד ?

אם נתבונן בפרשיות שמות וארא ובא, נראה תופעה משונה, בעוד שכל בני ישראל עובדים ומוכים, משה ואהרן נכנסים ויוצאים לארמונו של פרעה, מסתובבים חופשי היכן שהם רוצים, ואף אחד לא מדבר איתם ?

רש”י הקדוש מתיחס לתופעה זו וכותב : “אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות”.

שבט לוי לא נטלו חלק בשעבוד מצרים !

רמב”ן מביא את דברי הרש”י וכותב “ונכון הוא,

ומסביר הרמב”ן : “ומנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם, ולכן הניח להם פרעה שבט לוי שהיו חכמיהם וזקניהם. והכל סבה מאת ה’.

הרמב”ן מביא את דברי רבי יהושע בן לוי במדרש שמות רבה (ה כ) שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך, אמר להם פרעה, בשביל שאתם פנויים אתם אומרים נלכה נזבחה לאלהינו, לכו לסבלותיכם לישראל.

דבר אחר, אמר להם, דייכם שאתם עומדים פנויים, שמא רע לכם שאין אתם עושים במלאכה, לכו לסבלותיכם.

וצריך להתבונן בדברי הרמב”ן זצ”ל, אומנם מנהג יפה נכון וראוי להיות בכל עם חכמים מורי תורתם, אבל כאן מדובר לא בחכמים של מצרים, אלא בחכמים של בני ישראל, של העם שעובר כעת שואה, האם באמת עניין את פרעה שלעם הזה שהוא מבקש להכחיד יהיו חכמים שיגידו להם את תורתם, מתי בדיוק הם אמרו להם את חוקיהם ?

איך הם ויתרו לשבט שלם מעם ישראל שלא יטלו חלק בשעבוד ?

בספר תורת חיים על מסכת חולין כותב שלמצב הזה דאג יוסף הצדיק בעודו שליט במצרים, הוא זה שדאג לכך ששבט לוי לא ישתעבדו.

בפרשת ויגש מסופר שבשנה השנית לרעב במצרים, כאשר גבר הרעב מאד, וכבר נתנו המצריים את כל רכושם ליוסף בעבור אוכל, הם הסכימו לתת ליוסף גם את אדמתם, יוסף קנה את כל מצרים מיד המצרים, הוא החכיר להם את האדמה לעבוד בה וקבע להם שיעור מס של חמישית, מידי שנה עשרים אחוז מהיבול היה ניתן לאוצרו של פרעה.

כל העם המצרי היו חייבים בנתינת המס לבד מהכוהנים, הכמרים המצריים, אותם פטר יוסף מהשעבוד למס השנתי : “רק אדמת הכהנים לא קנה, כי חק לכהנים מאת פרעה, ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה, על כן לא מכרו את אדמתם”. הכוהנים אינם כך קבע יוסף בחוק אינם כפופים לשעבוד.

כוונתו של יוסף בחוק הזה כותב התורת חיים זצ”ל, ודאי לא היה כדי להטיב עם הכמרים המצריים, לא כבודם העסיק אותו, כל מגמתו של החוק היה כדי שבבא אביו ואחיו למצרים, יחול החוק הזה גם על הכוהנים שלהם, גם הם יהיו פטורים מהשעבוד שעתיד מלך מצרים לשעבד אותם, כוון שמדובר בחוק גם פרעה המלך היה כפוף לו, ולא יכל לעשות כלום בענין, כבר בירידת יעקב והשבטים למצרים, סומנו הלויים ככוהנים של בני ישראל, אלה שמורים להם את חוקי תורתם, מכח החוק הזה היו שבט לוי פטורים מהשעבוד, לכן יכלו משה ואהרן לצאת ולבוא באמונו של פרעה.

ועדין יש לעיין בסוגיה זו של שבט לוי, הלא בספר דברים (פרק ד פסו’ כ) אומרת התורה : “ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה”. גלות מצרים מכונה “כור הברזל”, [כך נאמר בספר מלכים א’ (פרק ח פסוק נא) : “כי עמך ונחלתך הם אשר הוצאת ממצרים מתוך כור הברזל”], רש”י בספר דברים כותב שכור הוא כלי שמזקקים בו את הזהב.

ומבואר שתכלית הגלות במצרים היתה כדי לזקק את כלל ישראל, לצרפם ולהכינם לתכלית של בריאת העולם שהיא קבלת התורה, בגלות מצרים הוכשרו בני ישראל לתכלית זו, כפי שאמר הי”ת למשה רבנו בספר שמות (פרק ג פסו’ יב) : “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה”.

כיון שכן צריך ביאור, איך נעשה תיקון זה אצל שבט לוי, איך הם נתנקו והוכשרו להיות ראויים לקבל את התורה ?

וביותר יש לעיין בזה איך למדו שבט לוי תורה במצרים, הרי לזה נצרכה הכנה רבה, כל גלות מצרים היתה רק לתכלית הזו כדי להכשירם להיות ראויים לבחינת התורה ?

ולפי מה שנתבאר יש לומר שגם שבט לוי, אף שהם לא הטלו חלק בשעבוד הקשה במצרים, אבל כיון שהיו עמלים ועסוקים בתורה הקדושה, מכל התורה הקדושה זכו להתנקות ולהיות מוכשרים לבחינת התורה הקדושה, וידועים דברי הזוהר הקדוש [פרשת בראשית] : וימררו את חייהם בעבודה קשה בקושיא, בחומר בקל וחומר, ובלבנים בלבון הלכתא, ובכל עבודה בשדה דא ברייתא, את כל עבודתם וגו’ דא משנה, היינו שעל ידי בחינת עמל התורה ניתן להגיש זיכוך כמו על ידי השעבוד ממש, אלא שזו מלאכתו יפה.

 

הבירור לעתיד לבא יתכן בשתי אופנים

בפירוש אור החיים הקדוש על הפסוק בסוף הפרשה “כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו” כותב שפסוק זה מתייחס לגאולה העתידה שתהיה במהרה בימינו, גאולה זו אומר האור החיים זצ”ל תיתכן בשני אופנים, האופן הראשון הוא בחינה של כיבוס, הכוונה בזה היא לזיכוך מכח לימוד התורה שנמשלה ליין [וכן אתא במסכת עבודה זרה (לה.) מאי כי טובים דודיך מיין ? כי אתא רב דימי אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של וכן איתא ילקוט שמעוני במדבר (רמז תרפז) על הפסוק בשיר השירים “הביאני אל בית היין” זה סיני שבו נתנה התורה שנמשלה ליין, שנאמר ושתו ביין מסכתי, וכן הביא בספר בצור ירום על התניא [הקדמת התניא עמו’ כב] על הפסוק בספר בראשית (פרק מה פסו’ כג) : “ולאביו שלח כזאת עשרה חמרים נשאים מטוב מצרים ועשר אתנת נשאת בר ולחם ומזון לאביו לדרך”, ובמסכת מגילה (טז:) איתא : “מאי מטוב מצרים ? א”ר בנימין בר יפת א”ר אלעזר, שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה ממנו”, ופירוש רש”י עה”ת הביא בשם המדרש אגדה שחוץ מהיין הישן שלח לו גם גריסין של פול עיי”ש, ובספרים איתא שבזה בא יוסף לרמז ליעקב אבינו שעדיין שמורה אצלו כל התורה שלמד עמו בשלימותה, כי מילה “יין” עולה כמנין שבעים בזה רמז לו שיודע הוא את כל השבעים פנים של תורה והמילה “ישן” עולה כמנין ש”ס בזה רמז לו שעדיין בקי הוא בכל השישה סדרים [עיין בבעל הטורים על הפסוק שם (פרק לז פסו’ ג) : “כי בן זקנים הוא לו”. זקנים נוטריקון ז’רעים ק’דשים נ’שים י’שועות מ’ועד]. ובמה ששלח לו גריסים של פול בא רמוז לו שיודע את אותם שישה סדרים הן בגירסה והן בפילפול] ובספר ראשון לציון על שיר השירים כותב רבנו האור החיים (פרק ב פסוק ד) שבתורה כמו ביין ישנם ארבעה דברים, בתורה נקראים חלקים אלה בשם פרד”ס [פשט, רמז, דרש, סוד], גם ביין ישנם ד’ סוגי הנאות האחד הוא ההנאה מאכילת הענבים שהם סועדים את ליבו כמבואר בברכות (לה:), עוד יש ביין הנאת שהוא משמח את לב האדם “ויין ישמח לבב אנוש ” וכן יש ביין הנאה מריחו, וגם שבכוח היין להביא את האדם לידי שכרות, ארבעת הדברים שיש ביין מקבילים לארבעת החלקים שישנם בתורה, החלק של הפשט אומר האור החיים זצ”ל הוא כנגד אכילת הענבים שהם סועדים את ליבו, החלק של הרמז הוא כנגד ההנאה מריח היין, החלק של הדרש הוא כנגד התכונה של היין לשמח, [במסכת שבת (ל:) איתא שרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, ובסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתתא. והפני יהושע בפתיחה למסכת ברכות כותב ולענ”ד כמו זר נחשב לפרש דברים כפשטן שהיה אומר להם מילתא דבדיחותא ממש במילי דבדיחי דמלבד שהוא מוקצה מהדעת, אמרו חז”ל שאין שכינה שורה לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה ולכן מפרש הפנ”י שם שהיה דורש להם במילי דאגדתא שמשמח לבו של אדם שאגדה מושכת לבו של אדם לדברי תורה], החלק של הסוד הוא כנגד התכונה של היין להביא את האדם לידי שכרות שהוא אובדן הדעת הגשמית לגמרי ואמרו חז”ל בעירובין (סה.) “נכנס יין יצא סוד”, המהר”ל בחדושי אגדות למסכת סנהדרין כותב כי כמו הסוד שהוא כמוס ומוסתר גם היין הוא כנוס ומוסתר בתוך הענב, ובספר רסיסי לילה (אות כ) כותב רבי צדוק הכהן זצ”ל שעל ידי השכרות מסתלקת מהאדם הדעת ואינו מסתיר ומעלים מה שבעמקי לבבו. ואז מתגלה מה שהוא תוך מעמקי הלב שהוא בחינת סוד עכ”ד] עכ”פ בכוח התורה לברר ולתקן את כל הפגמים בלא יסורים כמש”כ המאור שבתורה מחזירו למוטב.

גאולה זו מכוח התורה אומר האור החיים הקדוש שם יכולה להיות גם קודם הזמן, גאולה זו נקראת בלשון הפסוק בספר ישעיה (פרק ס פסו’ כב) ועל פי דברי חז”ל במסכת סנהדרין (צח.) “אחישנה”. וזה כאמור יכול להיות רק כאשר ואם תהיה בישראל זכות התורה, וידועים דברי רבנו האור החיים זצ”ל בפירושו לספר שמות (פרק כז פסוק כ) בשם הזוהר חדש שהגאולה האחרונה תהיה על ידי משה רבנו שהיה הגואל הראשון וזה רמוז בפסוק מ’ה ש’היה ה’וא שיהיה ר”ת משה, וכותב שם הרב זצ”ל “ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה” והן הן הדברים כי על מנת לזכות לגאולה קודם הזמן תלוי הדבר בבירור שייעשה על ידי ומכוח התורה הקדושה.

אם ח”ו לא נזכה לבחינה של אחישנה ויגיע הקץ של ולא ימצא אצלנו זכות התורה, אז אומר האור החיים זצ”ל תהיה הגאולה באמצעות עול ותוקף הגלות אשר יצירון האומות לישראל, כדברי חז”ל במסכת סנהדרין (צז:) כי כשיגיע קץ הנחתם ולא יהיה בישראל זכות לגואלם יעמיד להם מלך קשה כהמן וכו’, והוא אומרו ובדם ענבים, כי באמצעות היסורין יזדככו הנפשות ויתבררו ניצוצי הקדושה כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה, אלא שזו מלאכתו נאה וזו מלאכתו בלתי נאה עכ”ד.

בספר קול אליהו על אגדות על הש”ס מסביר הגר”א זצ”ל את דברי הגמ’ במסכת בבא בתרא (נח:) : “בראש כל מרעין אנא דם, בראש כל אסוון אנא חמר, באתר דלית חמר תמן מתבעו סממנין”, שבראש כל אסוון ר”ל רפואות הנפש אנא חמר, היא התורה שנמשלה ליין כמו שאמרו חז”ל בכמה דוכתי, באתר דלית חמר תמן מתבעו סממנין, ר”ל מי שאינו בעל תורה הוא צריך לרפואות המרות איך להתנהג אבל מי שהוא בעל תורה אינו צריך לרפואות המרות רק לעסוק בתורה ויראת ה’ כל היום. ולפי דרכנו יש לפרש זה על דרך מה שנאמר דהיין הוא רמז לתורה ומי שיש בו זכות התורה הרי שמאור שבה מחזירו למוטב ואינו צריך לסממנים ורפואות אחרות לרפא בהם את נפשו].

במסכת ברכות (ה:) איתא אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול, ונתקשו הרבה בביאור מאמר זה דאיך יתלה בביטול תורה אחר שפשפש ולא מצא, ודאי פשפש גם בעוון ביטול תורה שהוא כנגד כולם, וידועים דברי הגר”א זצ”ל דיתלה בביטול תורה את מה שלא מצא דזה מחמת שנתבטל מן התורה ואינו יודע מה אסור ומה מותר ולא את היסורין עצמן, אכן יש לומר דרך רמז שאם רואה שיסורין באים עליו ודאי יש בו חטא כדברי רב אמי במסכת שבת (נה.) “ואין יסורין בלא עון דכתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם”, ועל כן ריך האדם לפשפש במעשיו לידע על איזה עון הוא נתפס, ואם פשפש ובכל זאת לא מצא שום עון לתלות בו היסורין יידע שבאו לו יסורים אלא לטובתו לזככו מזוהמת הנחש וכן כותב הרב פני יהושע בחדושיו למסכת ברכות שם : “דזולת היסורין בלתי יכולת להנשמה אף לאחר הפרדה מן הגוף להשיג ולקבל כל האורות והעולמות העליונים הצפונות והנעלמות אשר עליהם נאמר עין לא ראתה אלקים זולתיך. לא מבעיא לאחר שחטא אדה”ר שאפילו הצדקים גמורים יש בהן קצת מעטיו של נחש שעשתה פגם בכל הנשמות העתידות לבוא אלא אף קודם שחטא אדה”ר אפילו בתחילת בריאת עולם כתיב וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל כו’ ודרשו חכמים שראה הקב”ה שאין העולם כדאי להשתמש באותו האור והיינו ג”כ מטעם הנ”ל שאי אפשר לקבל אותו אור מחמת היותה מעורבת עם החשך שהם מענייני התאות הגופניות והגשמיות שמתוך כך בלי ספק שנתעבו ג”כ חלקי הנשמה מחמת אותן העניינים המקרים והטבעים וביותר חלק הנפש שבה ולכן לעולם לא תוכל לקבל האור הגדול אלא ע”י יסורין שמתוך כך תזדכך הנשמה כאילו היא נפרדת מן הגוף ואין לה חלק בענייני עה”ז כי אם במה שהוא הכרח לצורך קיומה לעבודת השם ולמצותיו עד שלפעמים בצדיקים גמורים אפילו הגוף שלהם מזדכך כאותן שנכנסו חיים בגופן לגן עדן וכ”ש שנשמת הצדיקים מזדככת ומזוקקת ככסף צרוף והוא לגמרי כענין המלח שממתקת הבשר” עיי”ש. וזה שאמר יתלה בביטול תורה היינו שמה שנצרך לזיכוך כזה על ידי יסורין הוא משום שלא היתה בו זכות התורה שאם כן היה מתברר ומתנקה על ידה כמש”נ.

האור החיים זצ”ל כותב שעל שתי בחינות אלה של הגאולה נאמר במסכת סנהדרין (צח.) : “זכו עם ענני שמיא לא זכו עני רוכב על חמור”, זכו מתייחס לגאולה שקודם הזמן וזה תלוי בזכות התורה כמש”נ, אם נזכה לזה אזי יבוא הגואל על ענני שמיא, ואם לא אז יבוא עני ורוכב על חמור שהוא רמז לעינוי וייסורין כמש”נ.

בספר צל”ח על מסכת פסחים (נז.) שואל מה פירוש שרצה יעקב לגלות לבניו את קץ הימין, וכתב שיש קץ שהוא בבחינת ימין שהוא מצד החסד ורחמים, ויש קץ שהוא בבחינת שמאל שהוא מידת הדין וכמו שכתוב בספר יחזקאל (פרק כ פסוק לג) “אם לא בחימה שפוכה אמלוך עליכם”, והקב”ה מביא עליהם מציקין כהמן להחזירן למוטב והאריך בזה שם, ואפשר שכאשר נתאספו כל בניו של יעקב אבינו סביבו וראה שכולם בני תורה וצדיקים רצה לגלות להם שהקץ יהיה “קץ הימין” מצד החסד והרחמים, וכאשר נסתם ממנו חשש שמא יש עדיין פסול בזרעו שעדיין לא נתקן ולכן יצטרכו לבחינה השניה של קץ השמאל, עד שאמרו לו בניו שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד, אין בליבנו אל אחד, ובזה נחה דעתו של יעקב אבינו שמן השמים אין רוצים שיגלה לבניו את הקץ.

 

 

פרשת ויחי

אוהב את התוכחות

“ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם”.      (בראשית פרק מט פסו’ א-ב)

 

כאשר אנו קוראים את הפסוק הראשון בפרק מ”ט מובן שמטרת הכינוס של השבטים על ידי יעקב אבינו היתה כדי לומר להם דברי נבואה, דברים הקשורים לאחרית הימים, אכן כאשר קוראים את המשך הפסוקים אין שם שום דיבור על העתיד, יעקב מדבר על העבר ועל ההוה אבל לא על העתיד.

במסכת פסחים (נו:) אומר רבי שמעון בן לקיש שאכן כאשר קרא יעקב לבניו הוא ביקש לגלות להם את קץ הימין, אלא נסתלקה ממנו השכינה, סילוק השכינה היה עבור יעקב אבינו יותר מסימן שמין השמים לא מסכימים לגלות.

במסכת פסחים שם אומר ריש לקיש שיעקב אבינו תלה את ההתנגדות משמים בכך שיש פסול במיטתו, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק שיצא ממנו עשו, שמא גם אחד מבניו אינו ראוי לשמוע את נבואת העתיד מחמת פגם שיש בו, אמרו לו בניו : שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

ועדיין צריך להבין מדוע באמת נמנע מיעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו ?

[בפירוש אברבנאל לתורה כותב שיעקב חשש שקצת בניו יקוצו בתוכחתו ודבריו, ואולי מיראתם שיוכיחם בדברים קשים התרחקו ולא יקרבו לפניו, ולכן בראשונה אמר להם האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, כדי שיחשבו שלא היה דעתו להוכיחם אלא לגלות להם דברים סתומים וחתומים לעתיד לבא, כל אדם יכסוף לדעת הדברים העתידים. ואחרי שנתקבצו כולם אז אמר אליהם הקבצו ושמעו בני יעקב, ר”ל כיון שאתם בני אין ראוי שתקוצו בתוכחתי ואל יכבדו עליכם דברי עיי”ש.

לפי דבריו לא באמת רצה יעקב אבינו לגלות לבניו את הקץ, אלא שרצה יעקב אבינו לקרב אותם אליו כדי להוכיחם, לכן אמר להם שהוא רוצה לגלות להם דברים עתידיים, ואחר שנקבצו אמר להם דברי תוכחה כפי שרצה לומר באמת.

ולכאורה צריך עיון מדברי הגמ’ בפסחים ששם מפורש שביקש יעקב לגלות לבניו את הקץ רק שנסתם ממנו, ומשמע שלולי שנסתם ממנו כן היה מגלה להם ולא רק אומר להם דברי תוכחה].

כיוון שנמנע מיעקב לגלות לבניו את הקץ, הוא אומר להם דברים אחרים, בסוף דבריו של יעקב אבינו אומרת התורה : “וזאת אשר דבר להם אביהם, ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אתם”. יעקב אבינו מברך את בניו לפני מותו, כך נהגו אברהם ויצחק וכך נהג גם יעקב.

כאשר אנו קוראים את דברי יעקב לשבטים, בפרט מה שאומר יעקב לראובן שמעון ולוי, תוכן הדברים שם לא תואם את ההגדרה של המילה ברכה לפי המובן הפשוט שלה. “יתר שאת ויתר עוז”, ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה ובמלכות, [שאת לשון נשיאות כפים, ועז הוא מלכות] אומר יעקב לראובן, את שניהם הפסדת אומר לו יעקב אבינו, וזה משום שאתה “פחז כמים”, מהרת להראות כעסך, ככזה אתה לא ראוי למעלות אלו.

אח”כ מטיח בו יעקב אבינו “עלית משכבי אביך, חללת יצועי עלה”, אומנם במסכת שבת (נה.) אומרים חז”ל שעשה כן כדי לתבוע עלבון אמו, אבל התורה בפרשת וישלח (פרק לה פסו’ כב) מוזכר מעשה זה בלשון קשה : “וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו”, מעשה שעליו נאמר בפרשת כי תבוא קללת ארור, דברים כאלה קשה להגדיר אותם כברכות.

מראובן עובר יעקב אבינו לשמען ולוי, חמסתם מעשיו את אומנות הרציחה הוא מטיח בהם, אתם שהצעתם לאחים להרוג את יוסף בדותן, הוא מזכיר להם את מעשה זמרי נשיא שבט שמעון, ואת מחלוקת קרח משבט לוי, הוא מתפלל : “בסודם אל תבוא נפשי, ובקהלם אל תחת כבודי”. בשל כך הוא מודיע להם לוי לא יקבל נחלה עם אחיו, וגם שבט שמעון יהיו עניים וסופרים ומלמדי תינוקות שיהיו נפוצים בכל הארץ. “ארור אפם כי עז” הוא אומר, ארור זה ההיפך הגמור מברכה.

אכן כאשר יעקב מבקש לעבור ליהודה, הוא פונה אליו בלשון “יהודה אתה יודך אחיך”, רש”י במקום עומד על כך שאצל שום אחד מהשבטים לא השתמש יעקב במילה אתה רק אצל יהודה, הטעם לזה כותב הרש”י לפי שיהודה ראה שיעקב הוכיח את הראשונים בקנטורים, התחיל יהודה לסוג לאחוריו, הוא הבין שיעקב אביו לא מברך אלא מוכיח, אז הוא התחיל לסוג, לכן קראו יעקב בדברי רצוי, אתה לא כמותם, אתה יודך אחיך.

בפתיחה של הפרק לא מוזכר אפילו ברמז שיעקב רוצה לברך את השבטים, כאשר יצחק אבינו ביקש לברך את עשיו, זה מפורש בפסוק (פרק כז פסו’ ד) : “בעבור תברכך נפשי בטרם אמות”. גם כשהוא מבקש לברך את יעקב לפני יציאתו לחרן, הוא אומר לו : “אל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים, ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, אבל כאן אצל יעקב לא מוזכר שהוא רוצה לברך, רק בסוף דבריו של יעקב מסכמת התורה : “זאת אשר דיבר אליהם אביהם ויברך אותם איש כברכתו ברך אותם” שמשמע שמה שדיבר אליהם יעקב היו דברי ברכה

האמת שהספורנו זצ”ל קורא את הפסוק כך, “וזה אשר דיבר להם אביהם”, שהכוונה בזה לכל מה שאמר להם יעקב עד עכשיו, שהם כאמור תוכחות ודברים קשים, [דיבור בלשון התורה הכוונה לדיבור קשה, בשונה לאמירה שהכונה ללשון רכה] בנוסף לזה אומרת התורה “ויברך אותם”, אחר שסיים יעקב להוכיח את השטים הוא גם בירך אותם, מה בירך אותם לא מפורש בכתוב.

אכן ברש”י מפורש שכוונת דברי התורה ויברך אותם היא לדברים אשר דיבר אליהם אביהם, לא רק מה שנאמר לשאר השבטים היו ברכות, אל גם מה שנאמר לראובן שמעון ולוי לדעת רש”י היו ברכות, “יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, שהרי הוא אמר להם דברים קשים, תלמוד לומר ויברך אותם, כולם במשמע” עיי”ש, לו היינו שואלים את ראובן שמעון ולוי ביציאתם מה נאמר שם, הם היו אומרים בפנים שמחות קבלנו ברכות, ועדין צריך ביאור לפי פירוש רש”י איזה ברכות נאמרו לראובן שמעון ולוי ?

ביאור הדברים נראה שאומנם יעקב אבינו הטיח בראובן שמעון ולוי דברים קשים, אבל המטרה בדברים אלה לא הייתה כדי לביישם חס ושלום, כוונתו של יעקב אבינו בזה הייתה רק כדי לתקן את דרכם ולהעמיד אותם על דרך הישר.

כאשר אדם מוכיח את חברו על מעשה רע שעשה, אדם מן הישוב יכול לראות במעשה כזה התערבות שלא במקומה, בפרט אם הוא נגוע במידת הגאווה, הוא יראה בכך פגיעה בכבודו, הוא אף יכול לפתח שנאה כלפי המוכיח כדברי הנביא : “אל תוכח לץ פן ישנאך”. לא כן כאשר מדובר באדם חכם, במי שחפץ לחיות את חייו באופן היותר מושלם, אדם כזה לא רק שאינו מתנגד לדברי המוכיח, אלא הוא שמח בהם, עליו אמר שלמה “הוכח לחכם ויאהבך”.

בספר בראשית (פרק כא פסוק כה) מסופר שאברהם הוכיח את אבימלך על באר המים אשר גזלו עבדיו, מיד אח”כ (פסו’ כז) אומרת התורה ויכרתו שניהם [אברהם ואבימלך] ברית, בספרי פרשת דברים למדו מכאן שהתוכחה מביאה לידי שלום, לא רק שדברי אברהם לא יצרו שנאה אצל אבימלך, הוא נעשה אוהב של אברהם עד כדי שכרת עמו ברית ?

בספר חרדים (מצוות עשה פרק א אות לב) מפרש את דברי התורה “ומלתם את ערלת לבבכם”, שהכוונה בזה שיהא לבו של אדם רך לקבל דברי המוכיח ולא ישנאהו אדרבה יוסיף לו אהבה על דרך הוכח לחכם ויאהבך. ובסמ”ק מונה זאת כמצות עשה (מצוה ט) לאהוב את התוכחות ולאהוב מי שיוכיחנו.

במסכת ערכין (טז:) אומר רבי יוחנן בן נורי : “מעיד אני עלי שמים וארץ, שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן שמעון בן גמליאל, וכל שכן שהוספתי בו אהבה.

במסכת מכות (כב.) מבואר שלרבי יהודה המקום שבו היו לוקים חייבי המלקות היה נקרא בית מאהביי, ומסביר הבן איש חי זצ”ל, שמנין המלקות [שלושים ותשע] הוא שלוש פעמים אהבה, לרמז שצריך לקבל הלוקה את המלקות באהבה.

במסכת אבות (פרק ו משנה ו) מובא שהקנין הל”ב מהארבעים ושמונה קנינים שהתורה נקנית בהם, הוא “אוהב את התוכחות”, בפירוש פרקי משה לרבי משה אלמושנינו זצ”ל כותב שהכוונה בזה שכאשר יוכיחוהו חבריו על דבר שעשה, או שדבר שלא כהוגן, לא יתפעל מזה, אדרבה יאהב זה, כי יהיה סבה שלא יכשל בו פעם אחרת.

בהקדמה לספר חיי אדם מביא הרב זצ”ל שהגאון בעל עבודת הגרשוני זצ”ל היה מחזיק אצלו תלמיד חכם ונתן לו שכר, על מנת שיהיה תמיד עמו, ישגיח על כל מעשיו ודבריו ותנועתיו, ומה שלא יישר בעיניו יאמר לו תיכף שעשה שלא כהוגן.

אכן המונח ברכה אינו מתייחס רק לדברים שערבים ונעימים לאוזן, כאשר מעמידים את החכם על טעותו, כאשר מוכיחים לו שהוא לא נהג כהוגן, לגביו נחשב הדבר לברכה גדולה, יתכן ואפילו יותר מאילו נאמרו לו דברים נעימים וערבים.

יעקב לא קילל חס ושלום את ראובן וגם לא את שמעון ולוי עצמם, אלא את מידת הכעס שהיתה בהם, בספר במדבר (פרק כג פסוק ח) אומר בלעם לבלק : “מה אקב לא קבה אל”, אומר הרש”י כשהיו ראויים להתקלל לא נתקללו כשהזכיר אביהם את עוונם, כי באפם הרגו איש. לא קלל אלא אפם, שנאמר (בראשית מט, ז) ארור אפם, יעקב אבינו הוכיח אותם על שהשתמשו במידת הכעס שלא במקומה ולא במידה הנכונה, עבורם דברים אלו היו לא פחות מברכה.

עוד נראה בזה על פי דברי המדרש בראשית רבא (פרשה צט אות ד) [הובאו ברש”י] על הפסוק “איש כברכתו ברך אותם” שואל הרש”י לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו [בלשון יחיד], מה תלמוד לומר ברך אותם ? לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולנפתלי קלותו של איל, ולבנימן חטיפתו של זאב, יכול שלא כללן בכל הברכות, ת”ל: ברך אותם.

מפורש בדברי המדרש שבכל אחד מהשבטים היו מושרשות כל השנים עשרה תכונות שהיו אצל השבטים, מה שהזכיר יעקב אצל יהודה גבורת אריה, ואצל בנימין חטיפת הזאב, זה משום שאצלם תכונות הם בולטות ביותר, אבל באמת תכונה זו קיימת אצל כל אחד ואחד מהשבטים אם כי בצורה פסיבית.

נמצא לפי זה שגם ראובן שמעון ולוי קבלו ברכות כמו שאר השבטים, אומנם נאמרו להם גם דברים קשים, אבל יחד עם זה הם קבלו גם ברכות, מצד היותם חלק בלתי נפרד מכלל ישראל, גם בהם כמו בשאר השבטים הושרשו כל המעלות שנזכרו.

בדברי המדרש כאן כתוב לכאורה את עיקר היסוד של “כלל ישראל”, כל אחד מכלל ישראל הוא כלול מכל הכלל, וכל הכלל לא נחשב ככלל אם חסר יהודי אחד, בהלכה קוראים לזה “ערבות”, כל ישראל ערבים זה לזה, מעורבים זה בזה “כולנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו”.

במסכת ראש השנה (כט.) נאמרה ההלכה שבברכת המצות אף אם יצא ידי חובה יכול להוציא את מי שלא יצא, אם יש יהודי שלא קידש יכול מי כבר קידש לקדש עבורו כאילו לא יצא ידי חובה, עומק בדברים הוא שאם יש יהודי אחד שלא יצא ידי חובת קידוש אז חסר גם בקידוש שלי, כי אני והוא ערבים זה לזה, אם בנפתלי לא היה את הזאב של בנימין הוא לא יכול להוציא אותו ידי חובה, כי הוא לא חלק ממנו.

בפרשת וישלח אומר ה’ ליעקב : “אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו”, גוי פירושו עם, עם ישראל נקראים “קהל גויים”, אבל יחד עם זה הם נחשבים כולם עם אחד, מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, כלשון הגמ’ במסכת ברכות (ו.) חטיבה אחת.

יעקב אבינו קורא לבניו כדי לדבר איתם על אחרית הימים, אבל נסתלקה ממנו שכינה, יעקב מבין שעדיין אין בניהם חיבור, עדיין הם לא בבחינת גוי אחד וחטיבה אחת, כיון שכן הם לא ראויים עדיין לגאולה, במדרש אגדה (פרק פג) מובא שאמר להם אביהם, אעפ”י שאינו ידוע אימתי יום הדין, אלא הרי אני אומר לכם כשתאספו ותקבצו אותה שעה אתם נגאלין”.

אחר שקברו את יעקב במערת המכפלה, בדרכם חזרה למצרים אמרו זה לזה : “לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו”. עדיין קינן החשש אצל השבטים שיש בלבו של יוסף טינה עליהם, שהוא עדיין לא מרגיש כלפיהם רגשי אחוה את זה רואה יעקב, והוא אומר להם רציתי לדבר אתכם על הגאולה אבל נסתם ממני, כי עדיין חסר ב”היקבצו”, חסר אצלכם באחדות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

מעלתם של תומכי התורה

בפרשה אנו קוראים על הברכות שברך יעקב אבינו את השבטים הקדושים לפני מותו, התבוננות בפסוקים מראה שיעקב הקפיד לברך את השבטים הקדושים לפי סדר מסויים, תחילה הוא בירך את בני לאה שילדה ראשונה, הוא מתחיל בראובן ועובר לשמעון אחריו לוי ויהודה, משם הוא מדלג ליששכר וזבולון, שהם אומנם נולדו אחרי בני השפחות, הם היו הבנים התשיעי והעשירי, מכל מקום כיון שנולדו מלאה ברך אותם יעקב יחד עם בני לאה הגדולים אח”כ ברך יעקב את בני השפחות בלהה וזלפה, וסיים בבניה של רחל יוסף ובנימין.

אכן כאשר בא יעקב לברך את יששכר וזבולון בני לאה, משנה יעקב מסדר הילודה, ובמקום לברך את יששכר שנולד קודם, הוא מברך תחילה את זבוליו שנולד אחריו, והדבר צריך ביאור מדוע אצל יששכר וזבולון שינה יעקב מסדר הילודה שהקפיד אצל שאר השבטים והקדים את זבולון ליששכר ?

[דרך אגב גם בספר דברים (פרק לג פסוק יח) כאשר מבקש משה רבנו לברך את השבטים לפני מותו, גם משה יתכן בעקבות יעקב אבינו, מקדים לברך את שבט זבולון לפני שבט יששכר, “ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך”, וגם כאן הדבר טעון ביאור מדוע הקדים משה לברך את שבט זבולון לפני יששכר].

על שאלה זו עמדו חז”ל במדרש רבה פרשת ויחי (פרשה צז אות יג) וז”ל : “מה ראה יעקב שבירך זבולן ואחר כך יששכר, [מה הסיבה שבגינה הקדים יעקב לברך את זבולון לפני יששכר] “והלא יששכר גדול ממנו ויששכר היה ראוי לברך תחילה” ?

על פניו נראה שכוונת המדרש שיש להקדים את זבולון ליששכר משום שהוא נולד קודם, ומטעם זה ראוי הוא לברכה תחילה.

אכן נראה שכוונת המדרש לומר שמלבד זה שצריך וראוי להקדים את ברכת יששכר לזבולון משום שהוא גדול מזבולון, סיבה נוספת יש לכך שצריך היה להקדים את יששכר לזבולון, “שיששכר ראוי להתברך תחילה”, ולמה הוא ראוי ? משום שיששכר הם השבט של לומדי התורה, כך נאמר בספר דברי הימים א’ (פרק יב פסו’ לג) : “ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, לדעת מה יעשה ישראל, ראשיהם מאתים וכל אחיהם על  פיהם”. ובמדרש תנחומא פרשת במדבר פרשו חז”ל שאלו מאתים ראשי סנהדראות שיצאו מיששכר, שהיו מסכימים הלכה על פיהם והוא משיב להם הלכה כהלכה למשה מסיני. וכיון שכך מין הראוי להקדימו לזבולוןב?

ספר במדבר (פרק ז פסו’ יח) מסופר על הקרבת הנשיאים בחנוכת המשכן, ביום הראשון הקריב נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה, אחריו ביום השני הקריב, נתנאל בן צוער נשיא שבט יששכר, שואל האור החיים הקדוש בשלמא שבט יהודה הקריב ראשון, יהודה הוא מלכות, אבל  שבט יששכר, איך קפץ וקודם מהמקום התשיעי עד המקום השני, לפני ראובן הבכור ויתר האחים הגדולים ממנו, וביאר האור החיים שהיה זה לצד היותו בן תורה, לכן הורם שבטו וקדם לראובן הבכור עיי”ש אם כן גם בעיניננו מן הראוי להקדים את שבט יששכר לברכה מצד היותו בן תורה כפי שהוקדם בחנוכת המשכן ?

הטעם שבכל זאת הקדים יעקב לברך את זבולון לפני יששכר, אומר המדרש שם : “וכל השבח הזה מאין היה ליששכר ?

המדרש מקדים  לשאול איך באמת זכה יששכר להגיע לכזו גדלות תורנית, איך הוא הצליח להעמיד מתוכו מאתיים ראשי סנהדראות, להפוך את שבטו להיות השבט של לומדי התורה ?

שאלת המדרש כאן צריכה ביאור, מה פירוש מהיכן היה לו, יששכר חינך את עצמו ואת בניו מקטנותם לשאוף לגדלות בתורה, להיות עמלים בתורה, לא להסתפק בלימוד שטחי, לנצל כל רגע ורגע לעסק התורה, רק כך אפשר לזכות לגדלות בתורה, ובשל כך זכה גם שבט יששכר לכל מה שזכה, אם כן מה פירוש שאלת המדרש : “וכל השבח הזה מאין היה ליששכר ?

אכן גם אם נכון הדבר שכדי לזכות לכתרה של תורה צריך עמל ושקיעות בתורה יום ולילה, אומנם כדי להגיע לידי כך צריך האדם להיות משוחרר מכל דאגה שהיא, צריך ששום מחשבה לא תטריד את מוחו, רק כך יתכן שיהיו עתותיו בידו ולהיות שקוע כל כולו רק בתורה.

אמנם דא עקא שבדרך הטבע ישנם הרבה סיבות הגורמות לדאגה בלב איש, כל מיני טרדות הגורמות לבטל מהאדם את יישוב הדעת, לגרום שלא ליבו פנוי רק לעסק התורה, הסיבה הראשונה והשכיחה ביותר היא דאגת הפרנסה, מי שראשו עסוק תדיר בשאלה של מה אוכל למחר ? אין מוחו פנוי ואינו יכול לרכז את כל כולו בלימוד התורה, במסכת קידושין (כט:) הגדירו זאת רבי יוחנן במשפט : “ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה”.

[בספר אמרי פנחס לרבי פנחס מקוריץ זצ”ל [אות קלד] הליץ על כך את מאמר חז”ל בירושלמי מסכת תרומות (פ”ח הל’ ד) שכל האברים תלויים בלב והלב תלוי בכיס, שכן מי שדואג לפרנסתו תדיר הרי שאין ליבו פנוי להבין ולהשכיל בתורה כראוי, עוד הליצו על זה את דברי רבי אמי בילקוט שמעוני תהלים (רמז תשסא) שאין תורתו של דואג אלא מן השפה ולחוץ].

כוונת המדרש אינה לשאול איך נעשו שבט יששכר גדולי תורה, הדרך לזה היא אחת כמש”נ, כוונת המדרש היא לשאול איך יתכן ששבט שלם הצליחו להכין את עצמם להיות ראויים לבחינה של עסק התורה, להניח בצד את כל הטרדות, לפנות את ליבם מכל דאגה, וכי לא היו זקוקים לפרנס את עצמם, בפרט שלא מצינו שהיה שבט יששכר עשיר במיוחד ?

על כך עונה המדרש : “משל זבולון [בזכות זבולון] שהיה עוסק בפרקמטיא שלו [וממה שהיה מרוויח היה] מאכיל את יששכר שהיה בן תורה.

אכן שבט יששכר לא היו עשירים במיוחד, מה שזכו למרות זאת להעמיד גדולי תורה ומורי הוראה, היה זה אודות לתמיכתו התמידית של שבט זבולון, מהונו היה נותן זבולון ביד רחבה לבני יששכר אחיו, כדי שאלה יוכלו לעסוק בתורה מתוך יישוב הדעת, נמצא אם כן שמי שאפשר לשבט יששכר לגדול בתורה היה זבולון.

כיון שכן זכותו וחלקו של זבולון בלימוד התורה של יששכר אינו פחות מזו של יששכר שלמד בפועל, וכך כותב הטור ביו”ד (סי’ רמו) : ” ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד, או מפני טרדת הזמן, יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו”.

בספר חומת אנך על ספר תהלים (פרק יד) מחדש הרב חיד”א זצ”ל בשם אביו זצ”ל, שלא רק שנחשב לו כאילו למד בעצמו, אלא גם מלמדים אותו לעתיד לבא את כל התורה, והכריח כן מדברי הירושלמי במסכת סוטה (פרק ז הל’ ד) שם אומר רבי חייה שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל לבעלי מצות בצילה של בעלי תורה, שנאמר : “כי בצל החכמה בצל הכסף”, והקשה הרב חיד”א זצ”ל איזו הטבה יש בזה לתומכי תורה בהיותם במתיבתא דרבנן, אדרבא יגדל צערם ביושבם שם בין בעלי התורה והם לא ידעו ולא יבינו ? והביא בשם אביו זצ”ל שעל כרחך מלמדים את אותו מחזיק תורה את כל התורה ולכן יכול להיות בחברת התלמידי חכמים בעולם הבא וזו מעלה גדולה עכ”ד.

כאשר הקים הגר”ח מוולאזין זצ”ל את ישיבתו, היה דרכו לכתת רגליו בכפרים ובעיירות לערוך בהם מגבית לטובת הישיבה הקדושה, הלא היא “ישיבת וולאוזין”, אשר הוצאות החזקתה היו נטל לא פשוט, בן התורמים הקבועים נמנה איכר פשוט, עם הארץ היה אותו איכר, כזה שלא ידע צורת אות, אומנם אהבת התורה שבערה בו הביאה אותו להרים תרומה נכבדה לכבודה של תורה, קופה מיוחדת היתה לו לאותו כפרי בה היה טומן מידי פעם את אשר הפריש לצדקה לטובת הישיבה, וכאשר היה מגיע ראש הישיבה לכפר, היה רץ אליו בשמחה ומעניק לו את תרומתו הנכבדה.

באחד הימים הגיע מברק לישיבת וולאזין, הוא מוען אל ראש הישיבה הגאון רבי חיים זצ”ל, כאשר פתח רבי חיים את המכתב הבעת צער ניכרה בפניו, זה עתה נתבשר כי אותו כפרי אוהב תורה, מתומכי הישיבה השיב את נשמתו, הרגיש רבי חיים זצ”ל חובה להכיר טובה לאותו כפרי, מיד שכר עגלון שיסיע אותו אל אותו כפר, אם לא הייתי בלוויה לפחות אכבד אותו בדברי הספד בתום ימי השבעה, חשב. העגלה יצאה לדרכה ואכן בסיום ימי השבעה עמד רבי חיים זצ”ל ראש הישיבה והספיד את הנפטר שהיה תומך תורה בכל לבו.

באחד הימים ישב לו הגר”ח זצ”ל בחדרו כשהוא רכון על ספרי הראשונים והאחרונים, בעוד מספר ימים עליו למסור שיעור כללי לפני בני הישיבה, אך דא עקא שהסוגיא אינה מחוורת כל צורכה, עדיין רב בה הנסתר על הנגלה, אחר שעות של עמל מאומץ למצוא שביל בהבנת הסוגיא, נשמט ראשו של ראש הישיבה על הספרים ונרדם, בחלומו הופיע אותו כפרי ופניו מזהירות, רבי ! פנה אל רבי חיים, אל דאגה, אני יסביר לרב את כל הסוגיא באופן שהכל יהיה מחוור, אתה ? ! תמה רבי חיים, הלא אתה לא יודע אפילו קרוא וכתוב, ואיך תסביר לי סוגיא כל כך עמוקה ומסובכת ?

אכן רבי ! השיב אותו כפרי, נכון שבחיי חיותי בעולם הזה הייתי כפרי פשוט, עם הארץ שאינו יודע ללמוד, אבל רבי ! כאשר הגעתי לעולם שכולו טוב, כאשר ראו את תמיכתי רבת השנים בישיבה הקדושה, מיד למדו אותי את כל התורה, ומן השמיים שלחו אותי כעת להסביר לרב את מהלך הסוגיא כפי שלמדוני בישיבה של מעלה.

זוהי מעלתו של התומך בתורה, כדי לפרסם את מעלתו של זבולון, להודיע שהיא שווה לזו של יששכר, לכן הקדימו יעקב אבינו וברכו לפני יששכר.

בפרשת תולדות מספרת התורה על ההריון של רבקה אמנו, שהיו הבנים מתרוצצים בקרבה, היא שלא ידעה שמדובר בשני בנים, חשבה שמדובר בבן אחד הפכפך, פעם רוצה לצאת בפתחי עבודה זרה, ופעם רוצה לצאת בפתחי בתי מדרשות, ותלך לדרוש את ה’, בבית מדרשו של שם בשרו לו “שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו”, ובמסכת ברכות (נז:) איתא אל תקרי גוים אלא גיים, ואמר רב יהודה אמר רב : אלו אנטונינוס ורבי עכ”ד הגמ’ שם. [רבי היה ניצוץ נשמתו של יעקב אבינו, לכן נקרא הנשיא, ר”ת הוא ניצוץ של יעקב אבינו, במדרש רבה פרשת ויחי (פרשה צו סימן ה) מובא שרבינו הקדוש בחייו היה דר בציפורי שבע עשרה שנה והיה קורא על עצמו את הפסוק ויחי יעקב בארץ מצרים י”ז שנה וחיה יהודה בציפורי י”ז שנין, ואנטונינוס היה מצאצאיו של עשו ושניהם חיו באותו דור].

והנה גם כאן יש לשאול מדוע הקדים רב את אנטונינוס לרבי, הלא מצד מעלתו של רבי ועוצם קדושתו, מן הראוי היה להקדים את רבי מה גם שהיה רבי נשיא ישראל ומן הראוי היה להקדימו לאנטונינוס שהיה גוי ומצאצאיו של עשו הרשע.

שמעתי ממורינו הרב יורם זצ”ל שכידוע שעד ימיו של רבי לא נכתב שום דבר מהתורה שבעל פה, מחמת האיסור שבדבר כמבואר בגיטין (ס.), וכן כותב הרמב”ם בהקדמה ליד החזקה : “ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע. ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם. ורבצו בכל מקום. כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל. ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה. לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת. וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות. חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח” עכ”ל.

[כן כותב הרש”י במסכת בבא מציעא (לג:) משרבו תלמידי שמאי והלל שהיו לפניו שלשה דורות רבו מחלוקות בתורה ונעשית כשתי תורות, מתוך עול שעבוד מלכיות וגזירות שהיו גוזרין עליהן, ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי, שנתן הקדוש ברוך הוא לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי, כדאמרינן בעבודה זרה (י:), ונחו מצרה, ושלח וקבץ כל תלמידי ארץ ישראל, ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות, אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה, ונתן סימנים: הלכה פלונית ופלונית שמעתי משם פלוני, וכשנתקבצו אמר כל אחד מה ששמע, ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דברי מי ראוין לקיים, וסידרו המסכתות …” עכ”ל]

אכן כדי לחבר חיבור כזה מושלם כמו המשנה, היה צריך רבי יהודה הנשיא לקבץ את כל חכמי ישראל מכל המקומות בארץ, שכל אחד מהם ישמיע את מה ששמע וקיבל מרבותיו, ואח”כ לערוך הכל בסדר מופתי כמו שעשה, דבר זה היה כרוך בהוצאות גדולות מאד, שכן אותם מאות חכמים שישבו לפני רבי היו צריכים להתפרנס, מי שילם את כל מחסורם, את כל הסכום האדיר שהיה נדרש להחזיק את כל המפעל הגדול הזה, לא אחר מאשר אנטונינוס, כדברי הרש”י בבבא מציעא שם שנתן הקדוש ברוך הוא את חנו של רבי בעיני אנטונינוס מלך רומי, [בתלמוד ירושלמי מסכת מגילה (פרק א הל’ יא) מבואר שאנטונינוס התגייר לכן היה מותר לקבל ממנו צדקה זו]

עכ”פ ביאר הרב זצ”ל שאפשר שמטעם זה גם הקדימו את אנטונינוס לרבי לכבדו בכך שזכה להיות תמכין דאורייתא אשר זכותו גדולה כזכות הלומד עצמו  כמש”נ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

יעקב אבינו לא מת

“רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק לימא מר מילתא, אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה בתר דסעוד אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת. אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא אמר ליה, מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה’ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”.                      (תענית ה:)

 

 

 

 

 

 

 

התוספות במסכת תענית שם וכך גם הרש”י בפירושו לספר בראשית (פרק מט פסו’ לג) כתבו שמטעם זה לא נאמר אצל יעקב לשון מיתה אלא לשון גויעה “יגוע ויאסף” כיון שיעקב אבינו לא מת עיי”ש.

[אע”ג שמצאנו בספר בראשית כמה פעמים לשון מיתה לגבי יעקב, כך נאמר (פרק מז פסו’ כט) : “ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים”, וכן מצאנו (פרק מח פסו’ כא) : “ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבתיכם”, וכן אמר יוסף לפרעה (פרק נ פסו’ ה) : “אבי השביעני לאמר הנה אנכי מת בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני ועתה אעלה נא ואקברה את אבי ואשובה”, ושם (פרק נ פסוק טו) : “ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו”, עי’ בדרשות ר”י אבן שועיב פרשת ויחי שכתב שמכל מקום בשעת המיתה ממש לא נזכר לשון מיתה כמו בשאר האבות, אלא ויגוע ויאסף אל עמיו].

עכ”פ מבואר שיעקב אבינו לא מת וצריך ביאור לכאורה מהי כונת חז”ל שיעקב לא מת, מדברי חז”ל נראה שאין הכונה בזה למה שאמרו חז”ל במסכת ברכות (יח.) שהצדיקים נקראים חיים אף במיתתן, שא”כ מה הרבוותא השמיענו רבי יוחנן בכך שיעקב אבינו לא מת, הלא כל הצדיקים במיתתן נקראים חיים ?

[בהגדרת המונח “קרואים חיים” שנאמר גבי הצדיקים מפורש בדברי הגמ’ בכתובות (קג.) שאין זה ענין של יחס בלבד, כלומר שהצדיקים רק נחשבים כחיים, אלא שהם כחיים ממש, בגמ’ שם מסופר שלאחר פטירתו של רבי היה הוא מגיע בכל ערב שבת בין השמשות לביתו ועושה קידוש לבני הבית, ובגליון הש”ס שם הקשה איך עשה כן רבי הלא במסכת שבת (ל.) וכן בנידה (סא:) דרשו חז”ל על הנאמר בספר תהילים (פרק פח פסו’ ו) : “במתים חפשי כמו חללים … “, שכיון שמת אדם נעשה חופשי מן המצות, וא”כ רבי לאחר שמת הרי הוא פטור מן המצוות ואיך היה מוציא ידי חובה לבני הבית שהם חייבין, בגליון הש”ס שם מציין לספר חסידים (סימן אלף קכט) וז”ל שם : “ורבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין להודיע שעדיין היה בתוקפו ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצות כי אם כחי בבגדים כמו שהיה לובש בחייו והצדיקים נקראים חיים אפי’ במיתתם ופוטר בקידוש בני הבית” עכ”ל.

נמצינו למדים שכל הצדיקים נקראים חיים ממש גם במותם רק שמבחינה טכנית אינם יכולים לקיים את המצות בפועל, ולו יצוייר שיתאפשר להם לקיים מצות בפועליכולים הם להוציא ידי חובה את החיים המחוייבין בדבר, וא”כ עדיין צריך ביאור מהי כונת דברי רבי יצחק באמרו יעקב אבינו לא מת ?]

ועל כרחך צריך לומר שכונת רבי יוחנן שיעקב אבינו לא מת היא שהוא לא בכלל, כלומר שגם מבחינה קלינית נשאר יעקב חי ממש, המות לא שלט בו גם מבחינה פיזית והדבר צריך ביאור ?

אכן בפירוש האור החיים לספר בראשית (פרק נ פסו’ א) מבואר שיעקב אבינו היה רק רדום אבל לא מת, ושמטעם זה הותר ליוסף ליפול על פני אביו ולנשקו, דבר שאין נכון לעשותו במת אחר, שכן המת גדוש בטומאה, וטומאתו בוקעת ועולה עד לרקיע, ועל ידי שנושק למת תפגם הנפש הנושקת, ורק משום שידע יוסף שיעקב חי הוא, נפל על פניו ונשקו.

ועוד כותב בפירוש אור החיים לספר בראשית שאע”ג שבספר קהלת (פרק ח פסו’ ח) נאמר : “ואין שלטון ביום המות”, ובמדרש דב”ר (פרשה ט)  פרשו חז”ל שאין אדם שליט לומר המתיני לי עד שאעשה חשבונותי ועד שאצוה לביתי ואח”כ אני בא, מכל מקום מצינו שיעקב שהוא כן שלט על רגע הגויעה, כמו שנאמר : “ויכל יעקב לצוות את בניו …”, וכותב שם האור החיים שזוהי כוונת רבותינו ז”ל שיעקב אבינו לא מת, שאילו שלט בו המות לא היתה לו שליטה עד עת יחפוץ לאסוף רגליו עיי”ש.

והמצריים [או השבטים עי’ במדרש] שחנטו וקברו את יעקב חשבו שיעקב אבינו מת ממש וכדברי רש”י במסכת תענית ד”ה מקרא : “והאי דחנטו חנטיא סבורים היו שמת”.

ועדיין צריך להבין מדוע מכל האבות רק על יעקב אבינו אמרו בחז”ל שהוא לא מת, למה לא אמרו כן על אברהם ועל יצחק ?

יעקב אבינו גלגול של אדם הראשון

“ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמדהו לפני פרעה ויברך יעקב את פרעה ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה”.       (בראשית פרק מז פסו’ ז – י)

 

 

 

 

 

 

בספר שער הפסוקים לרבנו האר”י פרשת ויגש כותב שיעקב אבינו היה נשמתו של אדם הראשון [נפשו של אדם נתגלגלה באברהם רוחו נתגלגלה ביצחק. ונשמתו נתגלגלה ביעקב ולכן הם נקראים אבות על שם שהם שייכים לאדם הראשון שהוא אב לכל הבאים אחריו יעקב בא לתקן את מה שפגם אדם הראשון.

במסכת עירובין (יח:) איתא : “ואמר רבי ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד. מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה? כי קאמרינן ההוא בשכבת זרע דחזא לאונסיה.

מבואר שאדם הראשון קילקל מאה ושלושים שנה בהשחתת זרעו ולכן יעקב שבא לתקן זאת היה צריך לסבול מאה ושלושים שנה של יסורין, על מנת לתקן את מה שפגם אדם הראשון בהשחתת זרעו, וזהו שאמר יעקב לפרעה כאשר נפגשו בפעם הראשונה : “ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם”.

[למעשה רק שבע עשרה שנה שהיה במצרים היו אצל יעקב בבחינת טוב [שבע עשרה בגימ’ טוב אבל כל המאה ושלושים שנה היו אצלו בחינת רע כיון שבא לתקן את ענין השחתת זרעו הנקרא רע כמש”כ בספר בראשית (פרק לח פסו’ ז) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה’ וימתהו ה’ ומפרש רש”י שהיה משחית זרעו כמו שכתוב בהמשך שם (פסו’ ט – י) וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו וירע בעיני ה’ אשר עשה וימת גם אתו וזהו מעט ורעים מלשון רע שבא לתקן עון השחתת זרעו כנ”ל].

במדרש תנחומא פרשת ויצא (סימן א) איתא ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה, כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט לשלש הערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב”ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום וכו’ ע”כ

ומבואר שיציאת יעקב אבינו מבאר שבע היתה מדין גלות וכדין רוצח בשוגג שגולה לעיר מקלט, ולכאורה צריך ביאור מה ענין רוצח בשוגג אצל יעקב אבינו, את מי בדיוק רצח יעקב אבינו שנתחייב לגלות, ואדרבא אפילו בשעה שנפגש עם עשיו אחיו שבא כדי להורגו נאמר בתורה (פרק לב פסו’ ח) “ויירא יעקב מאד וייצר לו”, ופירש רש”י ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים, וא”כ איך מייחס המדרש ליעקב דין רוצח בשוגג כפי שמפורש בדברי המדרש : “בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו” וצ”ב

ולפי דברי האר”י שיעקב אבינו היה גלגול של אדם הראשון יובן שכידוע אדם הראשון היה לו דין רוצח בשוגג וכן איתא במדרש תנחומא פרשת מסעי (סימן יא) … זכור רחמיך ה’ וחסדיך כי מעולם המה אמר דוד רבש”ע אילולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון לא היה לו עמידה שאמרת ליה כי ביום אכלך ממנו מות תמות ולא עשית לו כן אלא הוצאת אותו מגן עדן וחיה תשע מאות ושלשים שנה ואח”כ מת, ומה עשית לו גרשת אותו מגן עדן שנאמר ויגרש את האדם ולמה נתגרש על שהביא מיתה על הדורות והיה צריך למות מיד אלא שרחמת עליו וגרשתו כדרך הרוצח חבירו בשגגה שגולה ממקומו ויושב בערי מקלט, לכך נאמר זכור רחמיך ה’ וחסדיך וגו’ עיי”ש ולכן יעקב היה צריך גם כן לעבור גלות של כב’ שנים שהם כנגד הכב’ אותיות שמהם מורכבים כל השמות של כלל ישראל

בספר מגלה עמוקות פרשת תולדות כותב שרבקה אמנו היתה גלגולה של חוה “ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו” ס”ת חוה, והשל”ה הקדוש בתורה אור מסכת מגילה כותב בשם הציוני פרשת תולדות, שעשיו הוא הנחש כפי שתרגם אונקלוס את הפסוק : “ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה”, והוה עשו גבר נחשירכן, שזה אותיות נחש ירך הייינו שעשיו הוא הנחש הקדמוני ויעקב היה אדם הראשון, ולכן יצא יעקב מבאר שבע לגלות שהיא התיקון לחטא אדם הראשון דוקא על ידי רבקה ועשיו שהם חוה והנחש שהם היו הגורמים לחטא אדם הראשון.

מטעם זה גם הלבישה רבקה את יעקב בבגדי החמודות שהיו בחזקת עשיו היות והיו הם הבגדים של אדם הראשון ויעקב הוא גלגול של אדם הראשון וחזרו הבגדים לבעליהם, כפי שמובא בזוהר פרשת תולדות (דף קמב עמוד ב) “אלין אינון לבושין דרווח עשו מנמרוד, ואלין לבושי יקר דהוו מן אדם הראשון ואתו לידא דנמרוד … וכד הוה לביש לון עשו לא הוו סלקין ריחין כלל, כיון דלביש לון יעקב כדין תבת אבדה לאתרה וסליקו ריחין בגין דשופריה דיעקב שופריה דאדם הוה, ובגין כך אהדרו בההיא שעתא לאתרייהו וסליקו ריחין” עכ”ל הזוהר, והביאור בזה הוא שכאשר לבשם יעקב שהוא גלגולו של אדם הראשון חזרו ליתן ריח של גן עדן וכדברי הזוהר שבזה חזרה האבידה לבעליה שהוא אדם הראשון כאמור.

בספר יחזקאל מובא שעל כסא הכבוד חקוקות ארבעה דמויות פני אדם ופני אריה ופני שור ופני נשר, [עי’ בתוס’ מסכת יומא (נד:) ד”ה כרובים] ובמדרש אגדה בראשית (פרק כח) מובא שדמות האדם שחקוקה בכסא הכבוד היא דמותו של יעקב אבינו וכן איתא במדרש שכל טוב בראשית (פרק לג) “כי שרית עם אלהים שזיו איקונין שלך חקוקה בכסא הכבוד”. [עי’ עוד בתיקוני זוהר תיקון עשרים ושתים “דיוקנו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד”]. ובפירוש הריקאנטי לספר בראשית (פרק כה) כתב  רמז לזה שיושב אהלים, עולה בגימטריא יושב הכסא עיי”ש, וכן רמזו על הנאמר בספר בראשית (פרק כח פסו’ טז) “וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי” שאמר יעקב ידעתי שבמקום אלוקים הוא כסא הכבוד יש אכן היינו אריה כרוב נשר אולם אנכי שגם אני יעקב שנרמז באות י’ של אנכי לא ידעתי שגם צורתי חקוקה שם.

ולכאורה צריך ביאור שכן מין הראוי היה שהדמות שתהא חקוקה בכסא הכבוד תהיה דמותו של אדם הראשון, יציר כפיו של הקב”ה, ומדוע א”כ נבחר יעקב אבינו להיות זה שדמותו חקוקה על כסא הכבוד ?

עפ”י דברי האר”י שיעקב היה גלגול של אדם הראשון לא קשה שכן יעקב הוא אדם ונמצא שחקוקה דמות אדם הראשון בכסא הכבוד וכן כותב הפרי צדיק פרשת נח : “וזה סוד מה שנאמר  ותמונת ה’ יביט. דצורתו של יעקב חקוקה בכסא. שיעקב היה כאדם הראשון קודם הקלקול …” עיי”ש.

[במדרש בראשית רבה (פרשה כד) איתא : ,א”ר יעקב דכפר חנין ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו י”ב שבטים מאי טעמיה ז”ה ספר תולדות אדם, [מנין ז”ה ז’ שבעה ה’ חמשה הרי יב]. אמר הקב”ה ב’ בנים נתתי לו ועמד אחד והרג את חבירו, והיאך אני נותן לו י”ב שבטים עיי”ש, והנה אברהם אבינו ג”כ לא הצליח להעמיד יב’ שבטים וגם לא יצחק כי עשיו תלש את הרחם של רבקה  כמו שאיתא במדרש וידו אחזת בעקב עשו שבקש לקרוע רחם אמו שלא יצא יעקב משם, ואחז יעקב בעקיבו שיצא אחריו, אבל רחם אמו השחית שלא נתעברה עוד כמו שאמרו חז”ל במדרש תנחומא פרשת כי תצא (סימן ד) על הפסוק בספר תהלים (פרק קט פסוק יד)  יזכר עון אבתיו אל ה’ וחטאת אמו אל תמח וכי אבותיו של עשו רשעים היו, והלא צדיקים היו, אברהם זקינו, יצחק אביו, ואתה אומר יזכר עון אבותיו, אלא חטא שחטא על אבותיו, ומה חטא על אבותיו, אתה מוצא יצחק מכח אברהם בא, וחיה מאה ושמונים שנה, ואברהם חיה מאה ושבעים וחמש, רבי לוי אמר בתוך חמש שנים שנמנעו מחייו של אברהם, עבר עשו שתי עבירות קשות, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכו’ ומה חטא חטא על אביו, גרם לו שכהו עיניו בחייו, מכאן אמרו כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע גורם לו שיכהו עיניו בחייו, ומה חטא על אמו, ר’ יהודה ור’ נחמיה ורבנן, ר’ יהודה אומר כשיצא ממעי אמו חתך מיטרין שלה (פי’ שליא), שלא תלד, הה”ד על רדפו בחרב אחיו ושיחת רחמו ויעקב הוא זה שהעמיד את אותן יב’ שבטים שהיה צריך להעמיד אדם הראשון].

במסכת בבא מציעא (פד.) איתא שופריה דיעקב מעין שופריה ובפירוש האור החיים הקדוש לספר במדבר (פרק טז פסו’ א) כותב : “דע כי כשברא ה’ את האדם, ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדושה, וכשחטא ונפגם נפגמו כל הנשמות שהיו תלוים בו, וכל שיצאו ממנו פגומים היו, עד שיצתה נפש אברהם אבינו ונתלבנה, באמצעות עשר נסיונות, ונתברר הפסולת בישמעאל, ויצתה נשמת יצחק ונתלבנה בעקדה, ונתברר הפסולת בתגבורת האש הוא עשו, ויצתה נשמת יעקב בלא שום דופי, והוא מה שהעירונו רבותינו ז”ל במאמרם  שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה עד כאן, פירוש שלא היה בו פסולת כאדם קודם שחטא” עכ”ל. [וכן כותב האור החיים בפירושו לספר דברים (פרק לב פסו’ ח) “וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות ונתברר האילן הטוב מחדש וזה הוא יעקב אבינו ע”ה, ולזה אמרו שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה והבן הדברים” עיי”ש].

בספר אמרי נעם (אות יג) הביא בשם המגלה עמוקות שויצא יעקב מבאר שבע ויצא ר”ת וירא יעקב צורת א’ ובספר שבילי פנחס פרשת ויצא (מאמר ב) ביאר דבריו על פי המבואר בזוהר הקדוש על הפסוק וייצר ה’ אלוקים את האדם שהי”ת חקק בכל אדם אותיות יוי וזהו וייצר ויי – צר היינו שה’ צר בכל אדם צורת י’ו’י’ שהם שני העניים והחוטם [ואפשר שזה נרמז בפסו’ וראו כל עמי ארץ כי שם ה’ נקרא עליך היינו שעל כל יהודי יש שמו של ה’ שהם כאמור העינים והחוטם שהם שני יודין ואות ואו שהם כמנין הויה, ועיין בספר בן יהוידע על מסכת סנהדרין שביאר בזה את דברי רבי חנינא שם (נח:) שהסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, היינו שבפניו של אדם יש שם הוי”ה שמספרו כ”ו, ששתי העינים הם דוגמת שני יודין, וחוטם שהוא דוגמא ו’]. ואע”ג שגם לשאר האומות יש עינים וחוטם אין בהם חלות קדושה רק על עם ישראל שהם מוקפים וגדורים בכל מיני גדרים כפי שמובא בשו”ע או”ח (סי’ לב סעי’ ד) “צריך שלא תדבק שום אות בחברתה, אלא כל אות תהיה מוקפת גויל”]. והנה האות א’ מורכבת גם היא מאות ואו ושני יודין וכותב המגלה עמוקות שהאות ו’ שבאמצע האות א’ היתה ישרה וזקופה ונתעקמה ועל ידי חטא אדם הראשון נפגמה האות ו’ שבאלף ונתעקמה, [הטעם שנפגמה האות ו’ דוקא הוא משום שעל ידי חטא האכילה מעץ הדעת גרם אדם הראשון מיתה לכל העולם וכידוע ההורג את הנפש נידון בסייף שהיא כנגד האות ו’ שבשם הויה כמו שכותב האר”י שד’ מיתות בי”ד סקילה שריפה הרג וחנק הם כנגד ד’ אותיות הויה והאות ו’ היא כנגד המיתה הנקראת הרג, וכן איתא בתיקוני הזוהר (תיקון סט) שלאחר שהרג קין את הבל ושב בתשובה נתן לו הי”ת אות לבילתי הכות אותו, כמו שנאמר “וישם ה’ לקין אות”, ואומר התיקוני הזוהר שנתן לו אות ו’, “שוי עליה אות ו’ לשזבא ליה”, על ידי זה נסתלקה ממנו הקלל שנתקלל להיות נד בארץ וישב בארץ נוד, וכן כותב בספר בני יששכר (מאמרי חודש אדר מאמר ו אות יד) שהאות ו’ היא אות אות חיים עיי”ש]. ולכן יעקב אבינו היה גלגולו של אדם הראשון, ולמעשה הוא תיקן את מה שפגם אדם הראשון זכה לראות האלף כצורתה קודם שנפגמה.

עפי”ז יובנו גם דברי רבי יוחנן במסכת תענית שיעקב אבינו לא מת אלא נשאר חי לעולם, ורק יעקב זכה לזה ולא אברהם ויצחק, הטעם לזה הוא כיון שיעקב היה גילגולו של אדם הראשון שהיה צריך לחיות לעולם, כמו שכותב הרמב”ן בהקדמה לספר תורת האדם : “תולדת האדם לחיות לעולם, ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם”. וכן כותב בדרשות ר”י אבן שועיב לפרשת בראשית שהכוונה היתה לחיות לעולם ולהיות כמלאכים, וזה שנאמר “כי ביום אכלך ממנו מות תמות”, היינו שתהיה בן מות כמש”כ הרמב”ן שם, ומימלא יעקב אבינו שתיקן את הפגם של אדם הראוי הוא להיות חי לעולם .

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

יעקב אבינו לא מת [ב]

“רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק לימא מר מילתא, אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה בתר דסעוד אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת. אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא אמר ליה, מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה’ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”.                        (תענית ה:)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

במאמר הקודם עמדנו על ביאור כוונת דברי חז”ל שיעקב אבינו לא מת, כמו כן שאלנו מדוע רק על יעקב אבינו נאמר שהוא לא מת למה לא נאמר כן גם על אברהם ויצחק עיי”ש מה שכתבנו בזה.

בספר קול זמרה למוהר”ר יוסף כנאפו זצ”ל כותב לבאר את דברי חז”ל שיעקב אבינו לא מת, שאין הכוונה בזה שהוא לא מת בכלל, כוונתם היא שלא היתה מיתתו של יעקב כמיתת שאר בני האדם, בעוד שכל המתים לאחר פטירתם מתנתקים הם לגמרי מן העולם הזה, ואין בכוחם עוד לשוב לזה העולם עד אחר שיקומו בתחיית המתים, יעקב אבינו גם לאחר מיתתו יכול היה לחזור לזה העולם בכל עת שירצה.

ולפי זה מובן שחנטו וקברו והספידו את יעקב [המצריים או השבטים עי’ במדרש] שכן יעקב מת ממש, רק שניתן לו האפשרות לחזור לעולם הזה כאשר ירצה בגוף אחר ולשוטט בעולם כאדם חי, ורב נחמן שהקשה : “וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא” ? הבין שכונת רבי יוחנן היא שיעקב אבינו לא מת הם כפשוטם שיעקב לא מת בכלל.

ומה שהשיבו : “מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”, ביאר הרב שם שנתכוון בזה לרבנו הקדוש שהוא מזרעו של יעקב אבינו שלאחר פטירתו היה חוזר לביתו בכל ערב שבת כפי שהיה בחיי חיותו והיה עורך קידוש לבני ביתו, כפי שמובא במסכת כתובות (קג:), כן היה גם ליעקב אבינו ניתנה לו הרשות לחזור לזה העולם מתי שירצה ובגוף כאדם חי.

והטעם שזכה יעקב אבינו לבחינה זו יותר משאר האבות יתבאר על פי מה שהבאנו במאמר הקודם מדברי רבותינו חכמי האמת [עי’ שער הפסוקים לרבינו האר”י פרשת ויגש] שיעקב אבינו הוא גלגולו של אדם הראשון, מטעם זה היה צריך יעקב לסבול מאה ושלושים שנה של יסורין, על מנת לתקן את מה שפגם אדם הראשון בחטא האכילה מעץ הדעת ועליו אמר רבי מאיר במסכת עירובין (יח:) : אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה, וזהו שאמר יעקב לפרעה כאשר נפגשו בפעם הראשונה : “ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם” עיי”ש.

והנה האור החיים הקדוש בפרושו לפרשת בחוקתי (אופן יח) הביא בשם הילקוט על ספר תהלים שכאשר ברא ה’ אדם הראשון בעולם הזה לא בראו לשבת בעולם הזה לעולמי עד, שאם כן אדרבה ירידה היא לו, ושפלות היא, כי תכלית המקווה הוא בעולם העליון, ששמה יקצור אשר זרע, אלא היתה הכוונה כי עלה יעלה לשמים ולאוצרות החיים בעת אשר יחפוץ, ויהיה כמי שדר בבית ועליה על גבה, וכשירצה לעלות ולהשתעשע יעלה, כמו שמצינו שעלה אליהו בסערה השמימה, ועל ידי החטא הוצרך להפשיט עורו מעליו ויניח הגוף בעולם הזה עכ”ל, [וכן כותב האור החיים בפירושו לספר בראשית (פרק ג פסו’ יד) : כי יש לך לדעת כי אם לא היה אדם אוכל מעץ הדעת היה מצוי בעולם הזה ובעולם העליון כאחת כאדם הדר בבית ובעליה, וכשחטא נגשם ואינו יכול לדור בשניהם יחד אלא בעולם הזה בפני עצמו, וכשירצה לעלות לעליה צריך השתנות הגשם וזו היא מיתת אדם …” עכ”ל, וכן כותב שם (פסו’ כב) : “וכבר כתבנו למעלה כי זולת החטא היה האדם משיג לעלות להתעדן בעולם הנצחי בדמות שהוא והיה דר בעליה ובחצר, וצא ולמד מאליהו הנביא זלט”ו, ועל ידי החטא נפסלה גוייתו מהשגת עלות למקום [ס”א למקור] קדוש …” עכ”ל].

זה נכלל בעונש של מות תמות שנקנסה על אדם הראשון אחרי החטא, היינו שנשללה ממנו הזכות להיות מצוי בעולם הזה ובעולם העליון כאחת והוצרך להפשיט עורו מעליו ויניח הגוף בעולם הזה, ויעקב אבינו על ידי שתיקן את חטאו של אדם הראשון זכה להשיג את אותה בחינה להיות חי בעולם הזה ובעולם הבא כאחד, כפי שעלה במחשבה תחילה להיות כן האדם.

לפי זה נוכל לומר עוד שמטעם זה זכה רבי עצמו לבחינה זו לה זכה יעקב אבינו, שכן היה רבי ניצוץ של יעקב אבינו, כפי שמובא בליקוטי ש”ס לרבינו האריז”ל על דברי רבי במסכת אבות (פ”ב מ”א) : “איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם”, וכותב האר”י שהטעם שבחר רבי במאמר זה דוקא, הוא משום שהיה הוא ניצוץ של יעקב אבינו שהיה מרכבה למידת התפארת, [וכן איתא בדברי הזוהר “ויבא יעקב מן השדה בערב, ויבא יעקב דא תפארת, ועי’ עוד בזוהר חדש פרשת כי תשא מאמר עשרת הדברות : “… לך ה’ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד … הגדולה דא אברהם. הגבורה יצחק. התפארת יעקב …”], לכן אמר רבי כי הדרך הישרה שיבור לו האדם היא הדרך שהיא תפארת לעושיה עיי”ש. וכן כותב המגלה עמוקות פרשת ואתחנן (אופן פג) שמטעם זה נקרא רבי בשם רבי יהודה הנשיא שהוא ר”ת הוא ניצוצו של יעקב אבינו, וכן נקרא רבנו הקדוש כי יעקב תיקן ברכה שלישית של תפילת שמונה עשרה שהיא האל הקדוש כמובא בפרקי דרבי אליעזר, וזהו גם מה שנאמר לרבקה בבית שם ועבר שני גיים בביטנך הם רבי ואנטונינוס כמבואר במסכת ברכות (נז:) היינו שרבי היה המשכו של יעקב וניצוצו עיי”ש .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

הלימוד מכך שנגרמה לידת יששכר על ידי נעירת החמור

בפרשת השבוע אנו קוראים על הברכות שיעקב אבינו מאציל לבניו השבטים הקדושים בטרם הוא נפרד מהעולם הזה, בברכות שמברך יעקב את שבט יששכר, בין יתר הדברים אומר יעקב אבינו : “יששכר חמור גרם רובץ בין המשפטים, וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד”.

יעקב אבינו מכנה או מגדיר את שבט יששכר במילים “חמור גרם”, אנחנו מן הסתם היינו נעלבים לו היו מכנים אותנו בצמד המילים “חמור גרם”, בכל זאת הדמיון לחמור הוא לא כל כך סימפטי, על אומות העולם נאמר “בשר חמורים בשרם”, כאשר רצה אברהם לבטא את הבדל בינו לבין ישמעאל ואליעזר הוא כינה אותם “עם הדומה לחמור”, במסכת נדרים (פא.) אומר רב אשי שהסיבה שלא יוצאים מתלמידי חכמים בנים תלמידי חכמים היא מפני שתלמידי החכמים קוראים לשאר בני האדם חמורים, אבל יחד עם זה ודאי שאם יעקב אבינו ראה לנכון לכנות כך את שבט יששכר, ביום אולי הכי משמעותי בחייו, שעות ספורות לפני שהוא עוזב את העולם הזה, יותר מודאי שיש בכך מסר גדול ולימוד עצום.

הבעל הטורים בפירושו לתורה מביא את דברי חז”ל במדרש רבה פרשת ויחי (פרשה צט אות י) שיעקב קרא לשבט יששכר “חמור גרם” כיון שלידתו של יששכר נגרמה על ידי נעירת החמור, היה זה כאשר חזר ראובן בנה של לאה מן השדה ובידיו דודאים, רחל שידעה את סגולתם של הדודאים לפרי בטן, בקשה אותם מלאה אחותה, לאה הסכימה לכך בתנאי שיעקב שהיה צריך ללון באהל רחל, ילון גם בלילה הזה באוהלה של לאה, רחל שמאד רצתה את הדודאים נאלצה להסכים לכך, ואכן כאשר בא יעקב מן השדה בערב, יצאה לאה לקראתו ואמרה : “אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני”.

במדרש שם שואלים חז”ל : “וכי מנין היתה לאה יודעת שבא יעקב ? [אמותינו הקדושות ספונות באהל מטעמי צניעות, אם כן מנין ידעה לאה שיעקב הגיע], אלא נהק החמור ושמעה קולו ויצאת לקראתו. נמצא שנעירת החמור היא זו שגרמה ללידתו של יששכר, [אילו היה יעקב נכנס כבר לאהל רחל מן הסתם לא היה יוצא משם והולך לאהל לאה]

רש”י בפרשת ויצא (פרק ל פסוק טז) מביא את דברי חז”ל במסכת נידה (לא.) שנטיית החמור אל אהל לאה לא היה מאליו, אלא שהקב”ה סייע באותו מעשה שיצא משם יששכר, [מן הסתם יעקב אבינו ניסה להטות את חמורו אל אהל רחל ואז נהק החמור ויצאה לאה אל יעקב].

והנה זה פשוט שלא בכדי סיבב הי”ת שלידתו של יששכר תיגרם על ידי נעירת החמור, הרבה דרכים למקום לגלו ללאה על הגעת יעקב אבינו, במדרש רבה פרשת ויצא (פרשה עב סימן ו) אומר רבי חנינא בן פזי שהאימהות נביאות היו, אם כן יכל הקב”ה לגלות ללאה בנבואה שיעקב הגיע, אם בכל זאת בחר הי”ת לסובב שתדע לאה על ביאתו של יעקב מן השדה דוקא על ידי נעירת החמור, ואם ראה יעקב אבינו לנכון להזכיר עובדה זו בשעות האחרונות שלו בעולם הזה, כאשר הוא מברך את בניו לפני מותו, יותר מודאי שיש בפרט זה לימוד גדול ומסר עצום הקשור למהותו של שבט יששכר, ובצורה עקיפה גם אלינו בני התורה, שכן ידוע ששבט יששכר נקרא השבט של לומדי התורה, כדברי הפסוק בספר דברי הימים א’ (פרק יב פסו’ לג) : “ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, לדעת מה יעשה ישראל, ראשיהם מאתים וכל אחיהם על  פיהם”. מטעם זה הוקדמו להביא את קרבנם בחנוכת המשכן מיד אחר שבט המלכות, לפני שאר השבטים שהיו גדולים ממנו, כפי שכותב האור החיים הקדוש זצ”ל שהיה זה לצד היותו בן תורה, לכן הורם שבטו וקדם לראובן הבכור עיי”ש, אם כן עלינו להתבונן בכל מה שנאמר לגבי שבט יששכר שיש בו לימוד גם עבור לומדי התורה שבכל דור ודור.

והנה את תוכן הברכה ליששכר פותח יעקב אבינו במילים : “יששכר חמור גרם, רובץ בין המשפתים”. הרש”י הקדוש מסביר : “חמור גרם”, חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד, “רובץ בין המשפתים”, כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח רובץ לו בין התחומין בתחומי העיירות שמוליך שם פרקמטיא עכ”ל.

יעקב אבינו מתייחס לשני תכונות במאפיינות את החמור, באותם תכונות אומר יעקב ליששכר ניחנת גם אתה, התכונה הראשונה היא כוח הסיבולת, החמור הוא בעל עצמות חזקות מאוד, ככזה ניתן להעמיס עליו עול כבד מאוד, התכונה הנוספת שיש לחמור היא שאין לו שינה מסודרת, הוא חוטף תנומה בין משא למשא, רובץ בין התחומין.

הטעם שסיבב הי”ת שלידת יששכר תיגרם על ידי החמור באה להעביר מסר ללא רק לישכר אלא גם אלינו לומדי התורה, כדי לזכות לכתרה של תורה, עלינו לאמץ את שני התכונות הנזכרות, להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מאורח חיינו, עלינו לקבל עלינו את עול התורה, שהיא מתשת כחו של אדם, בניצול הזמן רק לעסק התורה בעמל ויגיעה, זאת ועוד עלינו להיות שקועים ואחוזים בתורה בכל רגע ורגע ביום ובלילה ללא הסחת דעת של רגע אחד.

[כך כותב החפץ חיים זצ”ל בספר שם עולם (חלק א פרק י) שדרכו של ת”ח לייגע עצמו בתורה ביום ובלילה, ואינו נותן שום נוח ותענוג לגופו, ומתי דרכו לנוח קצת, כשהוא מסיים איזה מסכתא, שאז דרכו לעשות יומא טבא לכבוד התורה כמו שאמרו חז”ל, ואח”כ כיון שנפש קצת, חוזר ומתחיל מסכת חדשה ויגע בה ביום ובלילה, דומיא דיגיעת החמור הנ”ל].

זאת ועוד יש לומר בזה בהקדים דברי הרמב”ם (פרק א מהל’ ת”ת הל’ ח) : “כל איש מישראל חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנא’ והגית בו יומם ולילה” עכ”ל.

בספר של”ה על מסכת חולין פרק דרך חיים תוכחת מוסר [הביאו המגן אברהם באוה”ח (סי’ א ס”ק א)] כותב הרב זצ”ל : “ויזהר כל אדם שיקשר הכנסת הלילה עם שקיעת החמה בלימוד התורה”. מחדש השל”ה הקדוש שמלבד החיוב ללמוד ביום ובלילה יש ענין מיוחד גם לחבר את הלילה והיום בלימוד התורה.

תחילת החיבור של היום והלילה [בשקיעת החמה שהוא סוף היום ותחילת הלילה], הוא גם תחילת המשמרת הראשונה של הלילה, [הלילה מחולק לשלושה משמרות], רבי אליעזר במסכת ברכות (ג.) נותן סימן היכר לתחילת המשמרת הראשונה של הלילה : “משמרה ראשונה חמור נוער”.

ואפשר שהטעם שסיבב הי”ת שלידת שבט יששכר שהוא שבט לומדי התורה, יגרם על ידי נעירת החמור, הוא כדי לרמוז לנו על ענין נשגב זה של חיבור היום והלילה בלימוד התורה הקדושה, מטעם זה גם נתן רבי אליעזר סימן לזמן זה בנעירת החמור.

ובעצם החיוב ללמוד ביום ובלילה, במסכת עירובין (סה.) מובא שכאשר היו משבחים את רבי זירא על כך ששמועותיו נהירין, היה אומר להם רבי זירא : “דיממא נינהו”, דברים אלו למדתי ביום וזאת הסיבה שהם נהירים וברורים, משמע מדברי רבי זירא שהלימוד של היום הוא יותר עדיף מהלימוד של לילה, המהרש”א בחידושי אגדות שם מסביר שביום אור השמש יותר מזהיר, ודעת האדם מיושבת יותר.

אכן דברי רבי זירא מהווים לכאורה סתירה לדברי הרמב”ם המפורסמים (פרק ג הל’ יג) שאף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרוצה לזכות בכתר התורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתיה וכיוצא בהן, אלא בדברי תורה ודברי חכמה וכו’ עכ”ל. ומבואר שעיקר הגדילה של האדם בתורה הוא דוקא בלימוד של הלילה ועל כן מזהיר הרמב”ם שלא יפסיד אף אחד מלילותיו בבטלה ?

כעין זה שואל היעב”ץ זצ”ל בספרו מטפחת סופרים על דברי הזוהר בפרשת ויקרא (דף כג עמוד א) שם מסופר שרבי יהודה ורבי יוסי הוי יושבים לילה אחד ועמלים בתורה, אמר רבי יהודה לרבי יוסי, ראיתי שצחות התורה בלילה היא היא יותר מביום, מאמר זה אומר היעב”ץ זצ”ל, מהווה גם הוא סתירה לדברי רבי זירא שלימוד היום עדיף מלימוד הלילה ?

אכן בענין זה של לימוד תורה ביום ובלילה מצינו חידוש גדול במדרש רבה פרשת כי תשא (פרשה מז אות ח) שם שואל המדרש על דברי התורה שם (פרק לד פסו’ כח) : “ויהי שם עם ה’ ארבעים יום וארבעים לילה” מנין היה משה יודע כמה ימים עשה ? הרי בשמים אין לילה שנאמר בספר תהילים (פרק קלט פסו’ יט) : “גם חושך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה”. ועונה על כך המדרש שבשעה שהיה הי”ת מדבר עמו, היה יודע משה שהוא יום, ובשעה שהיה אומר לו למוד תורתך, היה יודע שהוא לילה.

מבואר שגם כאשר היה משה רבנו בשמים כדי להוריד את התורה היה עוסק בה ביום ובלילה, ביום היה שומע משה דברי תורה מפי הגבורה, ובלילה היה אומר לו ה’ למד תורתך, בפשוטו היה חוזר משה על מה שלמד ביום עם הי”ת, כך ידע משה מתי הוא יום ומתי הוא לילה.

ומבואר שאופן הקיום של הציווי והגית בו יומם ולילה הוא באופן שחוזר בלילה על מה שלמד במשך היום, כן כותב הרב ראשית חכמה באור עולם (פרק ה) : “לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה ביום ולשנותה בלילה, וכל הקורא תורה ביום ושונה אותה בלילה, הקדוש ברוך הוא מטה עליו חוט של חסד, שנאמר (שם יב ט), יומם יצוה יי’ חסדו ובלילה שירו עימי עכ”ל, [במסכת חגיגה (יב:) דורש ריש לקיש פסוק זה על העוסק בתורה בלילה, ומה טעם יומם יצוה ה’ חסדו ? משום ובלילה שירה עמי].

במדרש שיר השירים רבה (פרשה ה) אומר רבי יוחנן אין גרנה של תורה אלא בלילה, מה טעם ?  ותקם בעוד לילה, וכתיב קומי רני בלילה, ר’ שמעון אומר ביום ובלילה, על שם שנאמר והגית בו יומם ולילה, אמר ריש לקיש יפה למדני ר’ יוחנן שאין גרנה של תורה אלא בלילה, אמר רשב”ל כד הוינא לעי באורייתא ביממא בלילה הוה מנהרא לי דכתיב והגית בו יומם ולילה.

ויש לעיין בדברי המדרש שבתחילתו משמע שיש מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש אם עיקר הקיום של התורה הוא בלילה או ביום וגם בלילה, רבי יוחנן סובר שעיקר גרנה של תורה הוא בלילה, וריש לקיש סובר ביום ובלילה, ושוב אומר ריש לקיש יפה למדני ר’ יוחנן שאין גרנה של תורה אלא בלילה, משמע שמודה הוא לרבי יוחנן, ושוב סיים שכאשר היה עוסק בתורה ביום בלילה היו הדברים נהירים לו ומשמע שזה תלוי גם בלימוד היום.

הביאור בזה צריך לומר שריש לקיש ביאר את דברי רבי יוחנן, שרבי יוחנן אמר שקיום התורה תלוי בלימוד הלילה, ובא ריש לקיש לומר שזה תלוי אם חוזר בלילה על מה שלמד ביום, שלימוד היום הוא בבחינת הזריעה והלימוד בלילה הוא בבחינת הקצירה והעמדת הגורן, שאז נהירים הדברים ביותר וזהו הבחינה שנקראת רוב חכמתו, שהרמב”ם ז”ל כותב שעיקר הזכיה לכתרה של תורה תלוי בלימוד הלילה שהוא בחינת הקציר והעמדת גורנה של תורה, שאם לא עושה כן אינו רואה סימן ברכה ולא יזכה לכתרה של תורה, כדברי רבי יהושע בן קרחה במסכת סנהדרין (צט.) שכל הלומד ואינו חוזר הוא כזורע ואינו קוצר.

ענין זה נרמז במה שנגרם לידת שבט יששכר שהוא שבט לומדי התורה על ידי נעירת החמור, שבא לרמוז שכמו החמור שהולך ביום ובלילה, כך צריך הבן תורה להיות עוסק בתורה ביום ובלילה באופן שנתבאר שעל ידי זה יזכה לכתרה של תורה כמו שנתבאר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

“וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עובד”.

(בראשית פרק מט פסו’ טו)

ידועה השאלה שאם אכן ראה יששכר בטובתה של המנוחה, כיון שהרגיש בנעימותה של הארץ, אם כן למה לא נח ונהנה מהנעימות שהציעה לפניו הארץ, ובמקום זה היה למס עובד ?

איך ה”ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד” נגרמו כתוצאה מהראיה בטוב המנוחה ונעימות הארץ ?

במדרש קהלת רבה (פרשה א) אומר ר’ יודן בשם ר’ איבו קביעה מעניינית : “אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אלא אן אית ליה מאה, בעי למעבד יתהון תרתין מאוון, ואן אית ליה תרתי מאוון, בעי למעבד יתהון ארבעה מאה עכ”ל.

בדרושים נחמדים מהמהר”ם שי”ף שנדפסו בסוף מסכת חולין הביא המהר”ם זצ”ל מה שמקשים העולם שדברי המדרש לכאורה נראים כסותרים שכן מדברי המדרש : “יש לו מנה רוצה מאתים משמע  שאת חצי תאוותו כן משיג האדם ביציאתו מן העולם, שהרי מנה כן יש לו, וזה סותר לקביעה שבה פתח ר’ איבו “שאין אדם מת מן העולם וחצי תאותו בידו”, שמשמע שאפי’ את חצי תאוותו אין לו, אילו היה אומר ר’ איבו “אין אדם יוצא מן העולם וכל תאותו בידו” לחיי, אבל חצי תאוותו הלא יש לו.

המהר”ם שיף זצ”ל תר’ שמנה השני עודף בכפל מהמנה הראשון, היינו שהמנה השנית חשובה אצלו יותר בכפל ממנה הראשון עיי”ש.

תרוץ נוסף שנאמר על קושיא זו הוא, שאין כוונת המדרש יש לו מנה רוצה מאתיים שרוצה הוא שיהיה לו מאתיים, אלא רצונו בעוד מאתיים, כלומר שלוש מאות, לפי זה אכן נמצא שכאשר מת האדם אין בידו אפילו את חצי תאוותו, אלא רק שליש ממנה.

והנה בדברי חז”ל מבואר שתכונה זו של יש לו מנה רוצה מאתיים מושרשת היא בכל אדם, במדרש לא נאמר “הרשעים” אינם מתים וחצי תאוותם בידם, אלא “אין אדם”, בפשוטו כל אדם במשמע צדיק או רשע, בשניהם מושרשת התכונה להתאוות ולהשתוקק לעוד ועוד.

על אופייה של תכונה זו ועל כוח השפעתה האדיר עומד הגאון רבי יוסף יהודה ליב בלאך זצ”ל אב”ד ור”מ טלז בספרו שעורי דעת חלק ב’ (שיעור יב) וז”ל שם : “כי טבע האדם הוא שכמה שיאושר וטוב יהיה לו לא יסתפק במה שיש לו אלא ירגיש תמיד שעוד חסר לו … וזה הכלל הוא בכל הדברים והענינים השונים שהאדם שואף אליהם, שהוא מרגיש תמיד כי חסר לו עוד, וכל זמן שעוד ישנו איזה דבר בעולם שלא נכנס תחת רשותו, שוקק הוא לזה הדבר, ולא יצוייר שינתן לאדם כל תבל ומלואה כל מחמדיה, וכל סגולותיה ויוכל לשמש כל זה לצורכו ולטובתו, מכל מקום לא יסתפק בזה ועדיין יחסר לו דבר מה וישתוקק אליו … לא עוד אלא שטבע האדם הוא, כי מה שחסר לו תופס את כל ליבו, ושואף הוא אליו כל כך עד ששולל את מנוחתו ואינו מרגיש בכל הטוב הפון הידו, כי ההשתוקקות לזה שחסר מתרחבת אצלו, עד שמרגיש את זה לדבר עיקרי שבחייו, וכל מה שיש לו כלא נחשב בעיניו לגבי החסר לו ומרגיש הוא את עצמו למחוסר כל רגז וקצף כן הוא האדם על פי טבעו.

דבר זה כותב הרב זצ”ל גורם לאדם שגם בעבור דברים פעוטים שחסרים לו הוא הולך קודר ושחוח ועצב תמיד וליבו עליו רגז ועושה את עצמו אומלל עד שלא ירגיש טעם בחייו, כי מתכוין שנתעוררה בו איזו תשוקה לאיזה דבר ואי אפשר לו להשיגה יגדל הדבר בעיניו ויצטייר בציורי לבו לדבר חשוב כל כך עד שנדמה לו שזה עיקר עינינו בחייו וכל מה שיש לו ונמצא תחת ידו נחשב למאומה כלפי דבר זה שהוא שוקק אליו ומרגיש הוא את עצמו בלעדי זאת לאומלל ומחוסר כל.

[עפי”ז מסביר הרב שם את דברי הגמ’ במסכת ראש השנה, (ד.) שם מבואר שלמלכי ישראל מונים את שנות מלכותם מניסן ולמלכי עכו”ם מונים מתשרי, והגמ’ שם דנה אודות כורש שהיה מלך גוי ומצינו פעם שמנו לו מניסן ופעם מתשרי, ומסביר רבי יצחק שלפני שהחמיץ מנו לו מניסן ואחר שהחמיץ מנו לו מתשרי, ושואל רב כהנא איך אפשר לומר שהחמיץ הרי בספר עזרא (פרק ו פסו’ ט) :מבואר שציוה ליתן לצורך עבודת המקדש בני בקר ואילים וכבשים לעולות וחיטים יין מלח ושמן כמאמר הכהנים אשר בירושלים דבר יום ביומו, ועל כך עונה לו רבי יצחק, שלא עשה כן לשם שמים כפי שסיים את דבריו באגרת ששלח ביד עזרא שיקריבו קרבנות ויתפללו על חיי המלך ובניו, ואף שבישראל מותר ליתן צדקה על מנת באומות העולם לא כיון שאם לא מתקיים התנאי שלשמו נתנו הם קוראים תיגר על הקב”ה ע”כ.

והקשה הרב זצ”ל שאם קרא כורש תיגר כלפי מעלה אם כן היה צריך רבי יצחק לומר כן במפורש שהחמיץ משום שקרא תיגר כלפי מעלה, ואם לא קרא תיגר אם כן איך למדו מהפסוק שהחמיץ ?

הרב זצ”ל מסביר, שהיות וגילה כורש שקיים אצלו חסר, למרות שהיה מלך והיה לו כל טוב, הרי שבשביל אותו מעט שחסר לו לא ייחשב כל מה שיש לו למאומה, [כדברי המן הרשע “וכל זה איננו שווה לי”], כל תשוקתו וחפצו הוא רק לקיים הדבר הזה, במצב כזה כבר בזמן שנתן מה שנתן היה מונח הקריאת תיגר כלפי מעלה וקבעו שהחמיץ]

כיון שתכונה זו של “וגם הנפש לא תמלא” טבועה ומושרשת בכל אדם ואדם, יל”ע איך אם כן יתכן לדרוש מהאדם לסתפק במועט, להיות שמח בחלקו, הלא מצד טבעו הוא שואף ורוצה להשיג עוד ועוד, יש לו מנה רוצה מאתיים ?

במסכת שבת (לב:) שואלת הגמ’ על הפסוק בספר מלאכי (פרק ג פסו’ י) : “והריקתי לכם ברכה עד בלי די”, מאי עד בלי די ? אמר רמי בר חמא אמר רב : עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, בספר מאור עינים (פ’ וארא) מקשה על דברי רמי בר חמא שהרי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, ואם כן איך יתכן שיאמר אדם די על ברכת ה’ ?

שאלה דומה שואל הגאון רבי אלחנן וסרמן הי”ד בקובץ הערות עמ”ס יבמות בביאורי אגדות שבסוף הספר (פרק ח אות ו) על הנאמר במסכת ברכות (לב.) מובא שבבית מדרשו של רבי ינאי דרשו על הפסו’ בספר דברים (פרק א פסו’ א) : “ודי זהב”. שמדבר על חטא העגל, : “כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל”.

מקשה הגרא”ו הי”ד איך יתכן שיהיו בני ישראל במצב של שובע מנכסי העולם הזה עד שיאמר די הרי אין אדם מת וחצי תאותו בידו ?

[רבי אלחנן הי”ד מתר’ שתכונה זו של הרדיפה אחר עניני העולם הזה ללא גבול, נתחדשה בעם ישראל רק לאחר חטא העגל, קודם חטא העגל היתה יכולת בידו של האדם להסתפק במועט מכך זה שפסקה זוהמתן].

בביאור הדברים נראה שאכן התכונה זו לרדוף ולהשיג עוד ועוד, של וגם הנפש לא תימלא” של אי הסתפקות במה שיש, מושרשת היא בכל אדם מראשית ימי הבריאה, מטרתה של תכונה זו לעזור לאדם לממש את ייעודו בעולם, להיות תדיר מחובר לתורה ולקיום המצות, כדי לקיים והגית בו יומם ולילה, צריך האדם לגלות ענין בתורה בכל רגע ורגע, דבר זה יתכן רק אם תהיה לו תשוקה גדולה ורצון עז להבין ולדעת עוד ועוד, לא להסתפק במה שכבר למד ויודע גם אם הספיק ללמוד הרבה.

[בספר שם שם משמואל פרשת ויגש (שנת תרע”ד) כותב הרב זצ”ל בשם אביו האבני נזר זצ”ל שכל ענין הרכוש גדול שהיה חלק מההבטחה של ברית בין הבתרים, נועד להשריש מחדש בעם ישראל את התכונה הזו של ההשתוקקות, וזה כהכנה לקבלת התורה, תכונה זו דוכאה אצלם בשנות העבדות הקשות במצרים עד תום, שכן עבד לית ליה מגרמיה ולא כלום, דרך הרכוש הגדול שעמו יצאו ממצרים נולדה בהם שוב התכונה של רצון והשתוקקות מחדש אותה ניצלו כמובן ללימוד התורה].

עבודת האדם היא אפוא לדעת איך לנווט את הכוח הנפלא והחשוב הזה לעבודת השם, לשאוף מכוחו ללמוד יותר ולהשכיל ולדעת עוד ועוד, לקיים מצוה ועוד מצוה ועוד מצוה, להיות רעב וצמא לא ללחם ולמים אלא לשמוע אל דברי ה’.

מי שלא השכיל לנווט כוח נפלא זה לעבודת ה’, אזי בעל כורחו יהיה מנווט כוח זה אצל אותו אדם לדברים גשמיים, להבלי העולם הזה, יהיה עסוק כולו ברדיפה שלא נגמרת אחר הכסף ושאר תאוות העולם הזה, והנפש לא תימלא.

עיקר עבודתו של היצר הרע היא להביא את האדם להיות שקוע בענייני העולם הזה, על ידי זה יהפוך להיות רודף אחריהם, יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות, עד שיהיה שקוע רובו ככולו בגשמיות.

כדי להינצל מהשפעת היצר הרע צריך כל אחד להשקיע את כל כולו רק בתורה ובמצוות, לא להסתפק במקום אליו הוא הגיע אלא לשאוף לדעת עוד ועוד, כאשר תהיה לו תשוקה לתורה, היא תגדל ותתעצם אצלו עד כדי שלא ישווה בעיניו שום דבר בעולם גם לא תמורת ידיעה אחת בתורה, ויתקיימו בו דברי האור החיים הקדוש בפרשת כי תבוא (פרק כו פסו’ יא) שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם עכ”ל.

על פי זה אפשר לבאר את דברי הפסוק “וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה”, כאשר האדם מתחיל להרגיש משיכה לענייני העולם הזה, כאשר המנוחה טובה בעיניו, כאשר הוא מרגיש צורך להשיג נעימות העולם הזה, אזי קיים חשש לא מבוטל שאדם זה יהיה נמשך אחר ענייני העולם הזה, וילך מדחי אל דחי עד שירד מטה מטה, ולכן העיצה היא שאדם זה יעורר את נפשו ולקבל על עצמו תיכף ומיד עול תורה ומצוות, אם יעשה כן תיולד אצלו כמיהה וצימאון לדברי תורה וינצל משאול תחתית.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

המידות עוברות בתורשה לבנים

בפרשה אנו קוראים שיעקב אבינו מצוה את יוסף לקבור אותו במערת המכפלה ולא בארץ מצרים, בתוך הבקשה אומר יעקב ליוסף : “ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם”.

הסיבה שראה יעקב להזכיר כעת את ענין פטירת רחל וקבורתה בדרך אפרת כותב רש”י הקדוש משום שהרגיש יעקב שיש בליבו של יוסף עליו על כך שלא קבר את אמו במערת המכפלה, למרות שמקום פטירתה היה בבית לחם שהיא סמוכה לחברון, והוא כעת מבקש ממנו להוליך אותו מארץ מצרים עד לחברון.

לכך אמר יעקב ליוסף שעשה כן על פי הדיבור, שתהא לעזרה לבניה כאשר יגלה אותם נבוזראדן ויעברו דרך בית לחם, שיצאה רחל על קברה והיתה בוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר : “קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה, והקדוש ברוך הוא השיבה : יש שכר לפעולתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם.

ועדיין צריך ביאור שכן באותה מידה היה אפשר שתקבר חל במערת המכפלה, והי”ת יסובב שביציאת כלל ישראל לגלות הם יעברו דרך מערת המכפלה, ורחל יחד עם שאר האבות והאמהות יעמדו וילמדו עליהם זכות לבטל מעליהם את גזירת הגלות, למה היתה צריכה רחל להיקבר לבדה בפרשת דרכים כדי לעורר רחמים על בניה ?

בזוהר הקדוש פרשת שמות שואל ר’ שמעון על הפסוק : “קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו'”, תא חזי האי קרא אוקמוה בכמה אתרי, והאי קרא קשיא, רחל מבכה על בניה, בנהא דרחל יוסף ובנימין הוו ולא יתיר, ולאה שית שבטין הוו דילה, אמאי בכת רחל ולא לאה ?

על כך עונה הזוהר שם : “אלא הכי אמרו כתיב : “ועיני לאה רכות”, אמאי רכות ? בגין דכל יומא נפקת לפרשת ארחין ושאלת על עשו, והוו אמרין לה עובדוי דההוא רשע, ודחילת למנפל בגו עדביה [פחדה ליפול בחלקו] והות בכת כל יומא עד דאתרככו עינהא, וקודשא בריך הוא אמר אנת בכת א. בגין ההוא צדיקא [יעקב] ב. דלא תהוי בעדביה דההוא רשע [עשיו], חייך אחתך תקום בפרשת ארחין ותבכי על גלותהון דישראל, ואת תקום לגו ולא תבכי עלייהו.

בילקוט שמעוני ירמיהו (רמז רצג) אומר ר’ יהושע בן לוי : “לא חרבה ירושלים עד שעבדו בה שבעה בתי דינין עבודת אלילים, ואלו הן, ירבעם בן נבט, ובעשא בן אחיה, ואחאב בן עמרי, ויהוא בן נמשי, ופקח בן רמליהו, ומנחם בן גדי, והושע בן אלה, שנאמר “אומללה יולדת שבעה”. מבואר שבית המקדש נחרב וישראל יצאו לגלות משום שעבדו עבודה זרה, על כל חרה אף ה’ בהם

במסכת עבודה זרה (נה.) מובא שאל אגריפס את רבן גמליאל כתיב בתורתכם {דברים ד-כד} כי ה’ אלהיך אש אכלה הוא אל קנא, כלום מתקנא אלא חכם בחכם, וגיבור בגיבור, ועשיר בעשיר, אמר לו אמשול לך משל למה”ד, לאדם שנשא אשה על אשתו, חשובה ממנה אין מתקנאה בה, פחותה ממנה מתקנאה בה.

בפתיחה לאיכה איתא שקודם החורבן אמר הקדוש ברוך הוא לירמיה, אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, ואין לך כאב לא עלי ולא על בני, לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ומשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות…, באים אברהם יצחק ויעקב ומשה רבנו כל אחד מנסה ללמד זכות על כלל ישראל, וה’ דוחה את דבריהם בכך שעדיין אין בכוח אותם מעשים לבטל את הגזירה.

באותה שעה אומר המדרש קפצה רחל אמנו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה, ריבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתרה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל. ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקים, רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר, בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן, הדא הוא דכתיב כה אמר ה’ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. וכתיב כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו’, וכתיב (ירמיה לא, יד) ויש תקוה לאחריתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם.

לא האבות ולא משה רבנו יכלו לעמוד ולבקש על עם ישראל, רק רחל אמנו, רק לה היה את הכוח לעמוד ולטעון שכמו שהיא לא קינאה באחותה, אלא מסרה לה את הסימנים שנתן לה יעקב כדי שלא תתבייש, כך גם הקדוש ברוך הוא יכבוש קנאתו לכלל ישראל שחטאו בעבודה זרה ויסלח להם, ואמר לה הקב”ה “בשבילך רחל אני מחזיר בנים למקומם”.

כאשר מגיע יעקב אבינו לארץ ישראל מיד בכניסתו לארץ ישראל, מתה רחל אמנו.

הסיבה שמתה רחל בדרך קודם הכניסה לארץ ישראל ולא אחר שכבר נכנסו לארץ ישראל, אומר הרמב”ן בפרשת ויחי שהאבות הקדושים שמרו את כל התורה כולה בארץ ישראל, ולכן מיד בכניסה לארץ ישראל מתה רחל שהיא נישאה באיסור.

רחל שבגבורת נפש עילאית ויתרה על כל עתידה, שמסרה את הסימנים לאחותה כדי שלא תתבייש, כתוצאה ממעשה הטוב שעשתה היא צריכה כעת למות לשלם על כך בחייה.

הקב”ה מצוה את יעקב לקבור אותה לבדה בפרשת דרכים, משם יעברו בני ישראל בדרכם לגלות, והיא רחל תעמוד לסנגר עליהם ויתקבלו דבריה, ובזכותה החזיר הי”ת בנים למקומם.

אילו היתה נקברת רחל במערת המכפלה והיוצאים לגלות היו עוברים דרך שם, היו עומדים האבות והאימהות לבקש עליהם, ואז לא היה ניכר שזכו לשוב מן הגלות בזכות רחל, כי היה מקום לומר ששבו מן הגלות בזכות כל האבות והאימהות, לכן סיבב הי”ת שרחל אמנו תיפטר ותיקבר לבדה בדרך בית לחם, ובזמן הגלות יעברו הגולים דרך מקום קבורתה, כדי לפרסם שרק בזכותה שבו בנים לגבולם .

הרבה דורות אחר רחל אמנו, עמד אדם אחד ועשה את אותו מעשה שעשתה רחל, היה זה יהונתן בנו של שאול המלך, שהיה משבט בנימין בנה של רחל אמנו. לאחר שהומלך שאול למלך על ישראל, הוא ראה ביהונתן בנו הממשיך הטבעי של מלכות ישראל, אבל יהונתן מודיע לדוד שהוא לא מתכוון להיות מלך, אלא דוד הוא יהיה המלך והוא יהיה המשנה למלך.

על פניו יהונתן מתנהג בצורה מוזרה, הוא מוותר על כל עתידו, הוא אף ננזף קשות על ידי אביו, אבל הוא ידע שהמלכות שייכת לדוד המלך, והוא עושה הכל להציל אותו מיד שאול אביו.

בספר שמואל ב’ (פרק א פסוק כו) מקונן דוד המלך ע”ה על מות יהונתן בנו של שאול המלך, בין יתר הדברים אומר דוד המלך : “צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים”.

רבים עמדו על ביאור מאמר זה, הרבה דרכים ואופנים נאמרו לבאר את דברי דוד מלכינו ע”ה.

בספר עשרה מאמרות (מאמר חיקור הדין חלק ד פרק יז) כותב הרמ”ע מפאנו זצ”ל שדוד המלך ע”ה היה תמהה על אהבתו ומסירותו של יהונתן כלפיו, דברי זה היה בעיני דוד כפליאה נשגבה וכחידה סתומה, לא היה מבין דוד המלך ע”ה את פשרה וסיבתה של אהבה זו, אהבה אשר בגינה היה מוכן יהונתן לוותר על כל עתידו כממשיך דרכו וכיורשו של שאול אביו שהיה מלך ישראל עם כל הכרוך בזה, דוד המלך ע”ה חקר ודרש ובדק ומצא שמקורה של הנהגה זו ושורשה של מידה נפלאה זו היא באותה אהבת נשים, הם אמותינו הקדושות רחל ולאה, אהבה אשר באה לידי ביטוי באופן החזק ביותר על ידי אותו מעשה מופלא, עת ביקש לבן הארמי להחליף ליעקב אבינו את רחל בלאה, בהיוודע הדבר לרחל הלכה אמנו הצדקת ומסרה ללאה אחותה את הסימנים אותם מסר לה יעקב אבינו כדי שלא תתבייש, במעשה זה ויתרה למעשה רחל אמנו על כל עתידה, היא לקחה בחשבון שיתכן שלא רק שהיא תפסיד להיות אשת יעקב ושלא תיטול חלק בהעמדתו של בית ישראל, אלא תצטרך לחיות את כל חייה במחיצתו של עשיו הרשע, למרות הכל לנגד עניה של רחל אמנו עמד דבר אחד בלבד, שלא תתבייש לאה אחותה, על זה אמר דוד המלך ע”ה כי אותה אהבה מופלאה, אותה אהבת האמת שהיתה בו ביהונתן, אמת אשר בשבילה היה מוכן לותר על הכל, באה לו ונשתרשה בו מכח היותו מבני בניו של בנימין בנה הקטן של רחל, משם ינק הוא כוח מופלא זה משם קיבל הוא מידה אצילה זו, לוותר אפילו על הכל אם ובמקום שנכון לעשות כן, כדברי הגר”ח מוולאזין זצ”ל בספר רוח חיים על פרקי אבות (פרק ה משנה ג) : “כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם. לבניו אחריו המה כטבע מוטבע. ובקצת יגיעה יגיעו לזה”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

יוסף הצדיק נשאר במצרים כדי להשפיע מקדושתו על כלל ישראל

 

“וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעלתם את עצמתי מזה, וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אתו ויישם בארון במצרים”.     (פרק נ פסו’ כה – כו)

 

 

פסוקים אלה טעונים ביאור לכאורה, מה ראה יוסף להשביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו מארץ מצרים אחר שיצאו משם בסוף הגלות, למה לא השביע אותם לעשות כן מיד אחר פטירתו, להעלות את מיטתו לארץ ישראל ולקוברו בשכם, כפי שעשה יעקב אבינו שביקש מיוסף להעלותו לארץ ישראל מיד אחר פטירתו, והשביעו על כך : “ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים … ושכבתי עם אבתי, ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם”. מדוע לא עשה כן גם יוסף והסכים להיות מונח בתוך ארון בארץ מצרים עד יום פקודת בני ישראל מגלות מצרים ?

בספר הנותן אמרי שפר פרשת שמות כותב הרב הקדוש רבי ישעיה נפתלי הירץ זצ”ל לבאר שיוסף שזכה לעמוד בניסיון הקשה עם אשת פוטיפר, זכה למידת צדיק יסוד עולם, [בילקוט שמעוני פרשת האזינו (רמז תתקמז) שאלו על הפסוק : “ויוסף היה במצרים”, וכי אין אנו יודעין שיוסף היה במצרים ? ועונה המדרש : “אלא להודיעך צדקו של יוסף, יוסף היה רועה צאן אביו ואף על פי שנעשה מלך במצרים הוא יוסף בצדקו” עיי”ש, וכן במדרש רבה פרשת ויחי (פרשה צט אות כב) : “בנות צעדה עלי שור וגו’ את מוצא בשעה שיצא יוסף למלוך על מצרים, היו בנות מלכים מציצות עליו דרך החרכין והיו משליכות עליו שיריין וקטלין ונזמים וטבעות כדי שיתלה עיניו ויביט בהן, אף על פי כן לא היה מביט בהן”].

בספר אגרא דכלה פרשת וישב מבאר מוהצ”א מדינוב זצ”ל שכך סיבב הי”ת שיוסף יתגלגל לארץ מצרים תחילה, [כדברי חז”ל במדרש תנחומא פרשת וישב (סי’ ד) על דברי התורה (פרק לט פסוק א) : “ויוסף הורד מצרימה”, זש”ה לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם], מפני שהוא היה בקדושה מדריגת אות ברית קודש, והקליפה ערות הארץ רצתה להחטיאו בדבר ערוה, ואז היו חס ושלום נשארים ישראל משוקעים בערות הארץ, אך להיות שיוסף הצדיק שמר מדריגתו ועמד בנסיון וגדר עצמו ממנה, עשה הכנה לכל ישראל שיגדרו עצמם מן הערוה ונשארו נקיים עיי”ש.

ובספר פרי צדיק פרשת ויגש כותב רבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל שזה רמוז במה שנאמר “ויוסף ישית ידו על עיניך” היינו שקדושת יוסף יועיל שיגדרו כל ישראל עצמן בקדושת הברית, שכן בירושלמי מסכת ברכות (פרק א’ הלכה ה’) מובא שעיניים הם סרסורי עבירה, כמו שדרשו חז”ל במסכת ברכות (יב:) ולא תתורו אחרי עיניכם זה הרהור עבירה.

מטעם זה ביקש יוסף להישאר בארץ מצרים עד אשר יצאו כלל ישראל מן הגלות, הוא רצה להשפיע מקדושתו על בני ישראל בזמן הגלות, שיצליחו לשמור את עצמן להיות גדורים במידת הקדושה בהיותם בארץ מצרים הנקראת “ערות הארץ” שהיו אנשיה שטופים בזימה ובעלי כשפים.

כן מפורש במדרש רבה פרשת אמור (פרשה לב סימן ה) : “ר’ הונא בשם ר’ חייא בר אבא אמר שרה אמנו ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים בזכותה יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו ישראל בזכותו”.

בזה ביאר הרב זצ”ל את מה שפתחה התורה את ספר שמות במילה “ואלה” שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ובמדרש רבה פרשת שמות (פרשה א סימן ב) א”ר אבהו כל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים. ואלה, מוסיף שבח על הראשונים. ואלה שמות הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים.

בספר הנותן אמרי שפר כותב רבי ישעיה נפתלי הירץ זצ”ל לבאר שוא”ו המוסיף באה לחבר את דברי התורה בסוף פרשת ויחי (פרק נ פסוק כו) : וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אתו ויישם בארון במצרים”. לתחילת ספר שמות הפותח בפסוק : “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה”. שלכאורה קשה מדוע הושם יוסף בארון במצרים ולא הועלה להיקבר בארץ ישראל מיד, התשובה לזה היא משום בני ישראל הבאים מצרימה, להשפיע עליהם להיות שמורים בקדושתם.

מטעם זה גם לקח משה את עצמות יוסף עמו אל המדבר, בעוד שכלל ישראל התעסקו בביזת מצרים, עברו משכן לשכן, השאילו עוד בגד ועוד תכשיט, משה רבנו התעסק בהעלאת ארונו של יוסף, לקיים את השבועה השביע את בני ישראל : “פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם”.

[במכילתא מובא שהתורה כתבה ויקח משה את עצמות יוסף עמו, להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בבזה ומשה עוסק במצות עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות.

במדרש רבה פרשת בשלח (פרשה כ סימן יט) איתא : “אמר הקדוש ברוך הוא למשה, עליך נתקיים חכם לב יקח מצות, יוסף היה חייב לאביו לקברו מפני שהוא בנו, ואתה לא בנו ולא בן בנו, ולא היית חייב לעסוק בו וקברת אותו, וכן אני שאיני חייב לבריה אני מטפל בך ואקברך שנאמר ויקבור אותו בגי”.

אכן זכה משה רבנו למה שלא זכה אף אדם מאז בריאת העולם, הוא זכה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו התעסק בקבורתו, ובמסכת סוטה (ט:) אמרו שהיה זה מידה כנגד מידה : “מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה. משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר : ויקח משה את עצמות יוסף עמו, מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום, שנאמר: ויקבור אותו בגיא”.

יוסף הצדיק היה מלך במצרים, הוא יכול היה לשלוח כמה מעבדיו להתעסק עם קבורת יעקב אביו, אבל במקום לשלוח אחרים הוא מתעסק בקבורת יעקב אביו בעצמו, לכן מידה כנגד מידה זכה יוסף שמשה רבנו שהיה המנהיג של כלל ישראל, גם הוא לא שלח אחרים להתעסק עם ארונו של יוסף, אלא הוא בעצמו טרח והתעסק בהעלאתו מארץ מצרים, וגם משה שעליו נאמר ותחסרהו מעט מאלוקים, זכה מידה כנגד מידה שאחר פטירתו התעסק בקבורתו הי”ת.

בספר שבילי פנחס על התורה פרשת בשלח [תשפ”א] כותב מורנו הגה”צ רבי פנחס פרידמאן שליט”א שנהג כן משה רבנו מצד הכרת הטוב כלפי יוסף הצדיק, שכן אחר שבאו משה ואהרן לבקש מפרעה בשם הי”ת לשלוח את בני ישראל, ענה להם פרעה : “למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלתיכם”, וברש”י הקדוש מסביר שאמר להם פרעה לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם. אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות עכ”ד.

והרואה יתפלא, איך יתכן שמלך רשע כמו פרעה מלך מצרים, שגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכון, ששיקע את תינוקות של ישראל בבניין, איך יתכן שהסכים לפטור שבט שלם מעבודה במצרים ?

בפירוש הרמב”ן זצ”ל נראה שהרגיש בזה, ואחר שהביא את פירוש רש”י וכתב שהוא נכון, הוסיף : “ומנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם, ולכן הניח להם פרעה שבט לוי שהיו חכמיהם וזקניהם. והכל סבה מאת ה'” עכ”ל.

בספר תורת חיים על מסכת חולין (צב.) ד”ה ועוד נראה כותב רבי אברהם חיים שור זצ”ל, שתקנה תיקן יוסף הצדיק כאשר היה שולט בארץ מצרים, כדברי התורה בפרשת ויגש : (פרק מז פסוק כב) : “רק אדמת הכהנים לא קנה כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה על כן לא מכרו את אדמתם”. וכותב תורת חיים זצ”ל לפי שצפה יוסף שאין שבט לוי עתיד להשתעבד לפרעה, לכך הניח להן יוסף למצרים גם כן מורי עניניהן דהיינו העובדי כוכבים ומזלות שלא יהיו משועבדים ולא קנה אדמתן, כדי לעשות הכנה לשבט לוי שיוכלו לעסוק בתורה, והקדים רפואה למכה בכך שחקק במצרים חוק שכל חכמי הדת מכל האומות יתנן להם חופש להתעסק בענייני אמונתם ודתם.

משה רבנו שהיה מוכתר במידה של הכרת הטוב [מטעם זה לא רצה להלקות את היאור במכות דם וצפרדע, ואת עפר מצרים במכת כינים, וגם לא רצה ללחום במדין היות ונהנה מהם, ולא רצה להיות כפויי טובה כלפי כל אלה]  כנשיא שבט לוי הכיר טובה ליוסף הצדיק על החסד העצום שעשה עם שבטו בכך שטיפל אישית בהעלאת עצמותיו של יוסף ממצרים כדי לקברו בארץ ישראל].

ולפי מה שנתבאר נהג כן משה רבנו מצד היותו מנהיג של כלל ישראל, לכן כדי להציל את כלל ישראל ביוצאם אל המדבר הגדול והנורא, מקום נחש שרף ועקרב, שהם שלושה קליפות קשות של הסיטרא אחרא, לכן דאג לקחת עמו את עצמות יוסף, שזכותו תגן על כלל ישראל, כן כותב רבי דוד הכהן זצ”ל מגורי האריז”ל בספר שפתי כהן על בראשית (פרק מז פסוק ל) שאמר יעקב ליוסף : “אתה צריך שתגן עליהם לפי שאתה כוחך מכוחי ואתה צריך למשוך להם חן וחסד כל זמן שהם בגלות וללכת עמהם ולמשכם במדבר, וכן היה שהיה ארונו של יוסף הולך עם ארון התורה לומר שזכותו היה מגין עליהם, ולזה אמר לו ואני נתתי לך שכם משך על אחיך שתמשוך רחמים ממני” עיי”ש.

 

 

 

 

 

 

[1] עי’ בפירוש רבינו מיוחס שעשתה כן כדי להכניע אותה, כדי שתדע שהיא שפחה

[2] עי’ בפירוש רבי עובדיה ספורנו כאן שעשתה כן שרה לאות שכן יקרה לכל מבזה ישראל, כדברי ישעיה הנביא (פרק ס פסוק יד) : “כל מנאציך וקראו לך עיר ה’ ציון קדוש ישראל”.

[3] בפירוש ר’ עובדיה מברטנורא כותב ששרה אמנו נהגה על פי הדין, שכן הגר הונתה אותה מתחלה ולעגה עליה כמו שכתוב ותקל גברתה בעיניה, ולכך היתה שרה מענה אותה בהיתר, שכן כתוב במצות לא תונו שאם הונה אותך אדם אתה רשאי להונותו שאינו קרוי עמיתך.

[4] עי’ בפירוש אברבנאל כאן כאשר ראתה את הגר בגאו’ וגאון ודרך רע ענתה אותה ונשתעבדה בה בקושי יותר ממה שהיתה רגילה וכל זה לתכלית טוב כדי להשיבה אל המצוע והיא כפורע’ מוסר ברחה מפניה דרך המדבר.

[5] בפירוש הרד”ק כאן כותב : “ואברם לא מנע שרי מלענותה, אף על פי שהיה רע בעיניו, משום שלום בית.

[6] ברד”ק שם כותב, שנכתב הסיפור הזה בתורה לדורי דורות : “לקנות אדם ממנו המידות טובות ולהרחיק הרעות” עיי”ש.

[7] יתכן שהרד”ק לא רצה לפרש את המעשה של שרה כחטא ממש בהסתמך על דברי המדרש רבה בתחילת פרשת חיי שרה [הובא ברש”י בתחילת פרשת חיי שרה] ששרה היתה בת כ’ כבת ז’ לנוי, בת ק’ כבת עשרים שנה לחטא.

 

[8] כעין זה כותב גם בעל הטורים (פרק טז פסו’ ח) שמפני שגרמה שרי להגר לברוח מחמת העינוי שעינתה אותה, נתקים בכלל ישראל בזמן חורבן בית ראשון הפסוק בספר ירמיה (פרק ד פסו’ כט) : “מקול פרש ורומה קשת בורחת כל העיר, שרומה קשת הוא ישמעאל, שנאמר עליו רובה קשת עיי”ש. ועי’ עוד בדבריו (פרק כא פסוק י) : “ובשביל שגרשה שרה להגר מביתה נענשה ונשתעבדו בניה והוצרכו להתגרש משם”.

 

 

[9] במדרש רבה פרשת לך לך (פרשה מה סימן ה) : “מלמד שהכניסה בה שרה עין רעה והפילה עוברה”, אכן בפסיקתא זוטרתא פרשת לך לך (פרק טז פסוק ה) הלשון “מלמד שנכנסה בה עין רעה והפילה עוברה”, אבל לא כתוב שזה היה על ידי שרה, ועי’ עוד במדרש הגדול (פרק טז פסוק יא) שהפילה הגר מרוב ענוי ולא מחמת עין הרע.

[10] עי’ בפירוש הרד”ק לספר שופטים (פרק יג פסוק ה) כי הנך הרה וילדת בן מה שפירש בזה.

 

[11] בחידושי מהרי”ל דיסקין כאן כותב : “ידוע שבכל מקום יבא שם התואר אחר שם העצם כמו ועיר פרא וגו’ (איוב י”א) וכמו איש נבון, איש חכם, אדם טוב, אדם רע, שם העצם קודם. ולא נמצא (כמעט) בשום מקום במקרא שם התואר קודם. ויתכן לומר שכאן רמז רמז שעיקרו יהי’ פרא ושם אדם יהי’ טפל אצלו לשם פרא, כי זה יהי’ העיקר”.

[12] עי’ במדרש רבה פרשת לך לך (פרשה מה סימן א) : “אמר ר”ש בן יוחאי, הגר בתו של פרעה היתה, וכיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו, נטל בתו ונתנה לו, אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית”.

[13] במסכת יבמות (ק:) דרשו מקרא ד”והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך”, שאברהם אבינו הוזהר שלא לישא שפחה, והקשה המהרש”א: “הכא משמע, דנאסר לאברהם ולזרעו קודם מתן תורה לישא שפחה, ד’כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה’ ואיסור שפחה נשנה בסיני, כמ”ש בספר דברים (פרק כג פסו’ יח) : “לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל” [עי’ רש”י בפסחים (פח:) ד”ה לישא ובחגיגה (ב:) ד”ה לישא, ואם כן קשה כיצד נשא אברהם אבינו את הגר שפחת שרה, ועוד במסכת יומא (כח.) מבואר ש”קיים אברהם אבינו כל התורה כולה”

ועי’ באור החיים’ הק’ בפרשתן שהאריך בסוגיה זו, והסיק שלא שחררה שרה את הגר כלל, ומדקדק כן מלשונות הפסוקים, שגם אחרי הנישואין נזכר בתורה היות הגר שפחת שרי, ומכאן ניתן להוכיח שלא שחררה ולא עשה בה כדרך המבואר בסוגיית הגמרא גיטין, וכלפי איסור נישואין לשפחה כתב: “וטעם שרה שלא הקפידה לתת שפחה לבן חורין, וגם אברהם למה שנאמר שהבין דברי שרה [שאינה משחררת את הגר] ולא חש על עצמו, דע, כי לפי הפשט נוכל לומר שעדיין לא נצטוו על זה, והגם שהיו מדקדקים לקיים אפילו דקדוקי מצות של חכמים, לצד הנבואה היו עוברים על המצוות לפי שעה, וכבר כתב הרמב”ם (יסוה”ת פ”ט ה”ג) כי אם יבוא נביא במאמרו ית’ שיעברו ישראל ואפילו רבים על עבירה אחת לפי שעה כי מותר לעשות כן, וכאליהו בהר הכרמל, וכמו כן עשה אברהם על פי שרה כי נביאה היתה יותר מאברהם, כמאמרם ז”ל (שמו”ר א, א) בפסוק (בראשית כא, יב) ‘כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה’, ולזה כשאמרה לו (שם טז, ב) ‘בא נא אל שפחתי’, הסכים לדברי הנביאה” עיי”ש.

 

[14] כעין זה בילקוט שמעוני פרשת בראשית (רמז מה) : “ולמה נקרא שמו ישמעאל שעתיד הקדוש ברוך הוא לשמוע באנקת העם ממה שבני ישמעאל עושין להם באחרית הימים”.

[15] כל הד’ גלויות רמוזים בפסוק הראשון של ספר שמות, הספר שפותח את סיפור גלות מצרים : “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה”. באי”ם ר”ת של ב’בל א’דום י’ון מ’די.

[16] בספר אילימא [כל תמר ה פרק כד] כותב הרמ”ק זצ”ל : “בסוף גלותנו זו, קרוב לזמן גאולתנו, יתחזקו הצרות לישראל תכלית החיזוק, וייצר להם, ויאמרו להרים כסונו ולגבעות נפלו עלינו, מפני הצרות הגדולות אשר יסובבום מכל עבר ומכל פינה. ויתרבה הצער עד אשר לא יפנו אבות אל בנים. וכל מי שמצא עצמו לו לשלל, גיבור נוצח ייקרא. והטעם, שהשכינה תדין את ביתה ויביאם על המסורת הברית, כדי לזככם אל הגאולה ואל הטוב המובטח לנו על ידי הנביאים … לכן באותם הימים ירבו הצרות לצרף את ישראל כפי הדין, וכל אחד ואחד כפי חובו יצטער, וכל מי שיקשה עורפו ולא ישוב ייאבד, ומי שייתן צווארו בעול התשובה וקבלת הצרות בסבר פנים יפות וייתן שכמו לסבול יצטרף ויזכה”.

והענין הוא, שהגיע עת הקליפות לבטל מן העולם, וכל עוד שיש בישראל רשעים אחוזים בהם, היאך אפשר שיתבטלו החיצונים ורשעים עדיין ברשעתם, והקדוש ברוך הוא בעל הדין והמשפט ביושר ובאמונה ואין עוול, ולכן ייצרפו צירוף אחר צירוף עד שיהיו כסף נקי וטהור. והנהגה זו תהיה בתכלית קושי הדין, והקליפה גובה כל חלק חובה מכל מקום.

ובימים ההם ובעת ההוא יכתתו גוי אל גוי חרב איש ברעהו, וישראל יהיו ביניהם בצער גדול, וכל אחד ואחד ירצה לבזוז את הרחלה הזאת ולאכול בשרה, והקדוש ברוך הוא ירחם על עם ה’ בזכות שלושה אבות הקדושים, וייצרפו ויתלבנו מתוך הצרות. ומתוך הדין הזה יפיל הקדוש ברוך הוא זרע עמלק ויכלהו מן העולם וימחהו מתחת השמים. עכ”ל.

 

[17] במקום אחר דברנו בשבח מעלת האבות והאימהות הקדושים, אשר לא נשאו על קרובם, וכל מי שלא הלך בדרך ה’, הם לא חיפו עליו ולא הראו לו חיבה יתירה.

עוד ביארנו שכמובן לא שנא אברהם את ישמעאל בנו שנאה אישית, אלא שנא את מעשיו הרעים, שכן אפילו כלפי אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה’ מאוד גילה אברהם חמלה והתפלל עליהם, [עי’ בפתיחה של הנצי”ב להעמק דבר על ספר בראשית], ואין ספק שכך נהג גם כלפי ישמעאל בנו.

 

[18] בפרשת וירא (פרק כב פסו’ טז) אחר ניסיון העקידה, מתברך אברהם על ידי הקדוש ברוך הוא : “וירש זרעך את שער אויביו”, והכוונה הזה ליצחק כפי שאמר לו הקדוש ברוך הוא : “כי ביצחק יקרא לך זרע”, לא כן רבקה שהיא נתברכה כיצאה מבית אביה “יירש זרעך את שער שונאיו, ולפי דברי רבנו בחיי הדבר מובן כי לאברהם אבינו נאמרה ההבטחה בייחס לישמעאל שנקרא אויב, ואצל רבקה היתה ההבטחה בייחס לעשו שנקרא שונא

הרמב”ן בפרשת וירא שם כותב שבהבטחת וירש זרעך את שער אויביו”, הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו ולא יקום. והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו.

ואכן בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל) איתא : “ועוד היה רבי ישמעאל אומר, שלש מלחמות של מהומה עתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, שנאמר [ישעיה כא, טו] מפני חרבות נדדו, ואין חרבות אלא מלחמות. אחד ביער בערב, שנאמר [שם] מפני חרב נטושה. ואחד בים, שנאמר [שם] מפני קשת דרוכה. ואחד בכרך גדול שברומי שהוא כבד משניהם, שנאמר [שם] מפני כבד מלחמה. ומשם בן דוד יצמח ויראה באבדן של אלו ואלו, וכן איתא בבעל הטורים “על פני כל אחיו נפל וסמיך ליה ואלה תולדות יצחק, לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק” עיי”ש.

כן כותב האברבנאל בפירושו לספר ישעיהו (פרק נב פסו’ יא) שתהיה ירושלם ביד ישמעאלים כשיגלה מלך המשיח כמו שאמר בפרקי רבי אליעזר שעליו בן דוד יצמח, כי לכן אמר הנביא צאו משם טמא אל תגעו שהטמא הוא רמז לישמעאל עיי”ש.

[19] עי’ מסכת שבת (יא.) : “ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב : תחת ישמעאל ולא תחת נכרי, תחת נכרי ולא תחת חבר, תחת חבר ולא תחת תלמיד”, ועי’ עוד בשו”ת יכין ובועז (חלק ב סי’ טו) משכ”ב.

 

[20] גם הרמב”ם מכנה את מלכות ישמעאל אויבים.

[21] בשנת 1877 התרחשה המלחמה העות’מאנית-רוסית, היה אדם שסיקר את המלחמה וסיפר דבר מדהים במלחמה פנים אל פנים היו הרוסים מביסים את הטורקים, אבל במלחמה על ידי חיצים מרחוק היו הטורקים גוברים על הרוסים, ספרו את זה למרן החפץ חיים, והוא אמר שזה כבר כתוב בתורה, אצל ישמעאל שהטורקים מזרעו נאמר שהוא יהיה רובה קשת, אומנותו תהיה בנשק זה של החיצים, אבל הרוסים באו מזרע עשיו, שעליו נאמר על חרבך תחיה כוחו בוא בחרבו.

 

[22] כן מובא בפסיקתא רבתי (פיסקא לו – קומי אורי) : “אמר רבי יצחק שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי האומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס מתגרה במלך ערביא, והולך מלך ערביא לאדום ליטול עצה מהם וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם כולו, וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה, וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים להיכן נלך ולהיכן נבוא, ואומר להם בניי אל תתייראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם, מפני מה אתם מתייראים, אל תיראו הגיע זמן גאולתכם, ולא כגאולה ראשונה כך גאולה אחרונה, כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושיעבוד מלכיות אחריה, אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושיעבוד מלכיות אחריה.

[23] כעין זה בילקוט שמעוני פרשת בראשית (רמז מה) : “ולמה נקרא שמו ישמעאל שעתיד הקדוש ברוך הוא לשמוע באנקת העם ממה שבני ישמעאל עושין להם באחרית הימים”.

[24] החפץ חיים זצ”ל מביא את דברי התנא דבי אליהו זצ”ל (פרק יד) : “אין ישראל נגאלין, לא מתוך הצער ולא מתוך הטלטול ולא מתוך שאין להם מזונות, אלא מתוך עשרה בנ”א, שהן יושבין זה אצל זה, וכל אחד קורא ושונה עם חבירו וקולם נשמע. וכשנתנהג כן בודאי ננצל מהצרות הנוראות שנמצאים בו אנחנו היום ויקרב קץ הגאולה ונזכה לביאת אלי’ הנביא ומשיח צדקנו בבי”א.

כעין זה מובא בתנא דבי אליהו (פרק כג) [הביאו החפץ חיים זצ”ל בספר נדחי ישראל (פרק טז)] שמידת הדין שואלת לפני הקדוש ברוך הוא למה נושא פנים לישראל, והלא כתיב האל הגדול וגו’ אשר לא ישא פנים.

ומשיב לה הקדוש ברוך הוא האיך אתה אומר למה אני נושא פנים לישראל והלא כבר נשאו לי פנים וכו’ ועוד שהם מלמדין את התורה ועומדין אגודות אגודות ועוסקין בתורה ונותנין שכר למלמדים שילמדו לבניהם תורה עיי”ש

 

[25] אילו היו בסדום עשרה צדיקים והיתה גזירת הכליה מתבטלת מעליה, היו אנשי סדום ממשיכים לחיות את חייהם כרגיל, אף אחד לא היה מעלה בדעתו שהוא חב את חייו לאותם צדיקים, שסביר להניח שלא היו נחשבים בעיני אנשי סדום הרשעים ללא כלום, כאז גם עתה היה זועק הגה”צ ר”א לופיאן זצ”ל, איש אינו יודע כמה גזירות נתבטלו בדורנו ובדורות הקודמים בזכות הצדיקים החיים בכל דור ודור.

 

[26] עי’ במדרש רבה פרשת (פרשה א סימן א) : “ללמדך שהיה שונא לישמעאל על שיצא לתרבות רעה, ושלחו הוא ואמו הגר ריקם וטרדו מביתו”, וכן לשון רש”י בפרשת וירא (פרק כא פסוק יד) לחם וחמת מים ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאוכ על שיצא לתרבות רעה.

[27] אף שבקללת נח נאמר “ארור כנען”, ואליעזר לפי חז”ל [עי’ בתרגום יונתן בן עוזיאל לספר בראשית (פרק יד פסו’ יד)] היה בנו של נמרוד, שהיה בנו של כוש ולא של כנען, ואם כן אינו נכלל בקללת נח ?

בפרקי דרבי אליעזר (פרק טז), אכן מפורש שאליעזר באמת היה עבדו של נמדטד ולא בנו : “ומהיכן היה עבדו ? אלא שכיון שיצא מאור כשדים, באו כל גדולי הדור ליתן לו מתנות, ולקח נמרוד עבדו אליעזר ונתנו לו עבד עולם”. ולפי זה יתכן באמת שגם אליעזר היה מזרע כנען.

וכן מפורש בדברי המדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה נט סימן ט), על הפסוק בספר הושע (פרק יב פסו’ ח) : “כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב”, כנען זה אליעזר.

כעין זה כותב בחסד לאברהם [אבן השתיה עין משפט כה] : “ודע כי אליעזר עבד אברהם היה תחילה נשמה קדושה שנתנה תוך קליפת כנען הארור”,

עכ”פ למבואר בתרגום יהונתן שהיה אליעזר בנו של נמרוד עדיין צריך ביאור ?

ובספר אמרי נועם חלק ג’ פרשת חיי שרה [בהערה אות ג’] כותב אדמו”ר הגה”צ רבי יורם מיכאל אברג’ל זצ”ל שקללת נח אכן התייחסה לכל ארבעת בניו של חם, ובכללם גם לכוש סבו של אליעזר, רק שתלה הכתוב את הקללה בכנען משום שהוא גרם לנח שלא יוליד בן רבעי, כמובא ברש”י (פרק ט פסו’ כה) עיי”ש.

וכן כותב הסבא מסלבודקא זצ”ל באור הצפון [חלק א עבדות וחרות] שבדברי נח “עבד עבדים יהיה לאחיו”, הכריז נח שמעתה ירד כל זרעו של חם לדורות עולם לדרגה נמוכה של עבדי עבדים עיי”ש.

 

[28] בספר באר יוסף כותב, שלכן הדגיש אברהם לאליעזר : “לא תיקח אשה לבני מבנות “הכנעני” אשר אנכי יושב בקרבו”, הכנעני, בה”א הידיעה, ומיהו אותו כנעני ? הוא אליעזר עצמו, שעליו דרשו חז”ל במדרש בראשית רבה, (פרשה נט) : “ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו, שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. וזהו “אשר אנכי יושב בקרבו ….” שזיו איקונין שלי נמצא בו” עכ”ד].

 

[29] עי’ בספורנו כותב שהטעם שהשביע אברהם את אליעזר : “ומפני עשרו דאג שמא איזה אדם בלתי הגון ירבה שוחד לעבדו כדי שיבחר בבתו, ולא ישתדל להשיג אשה הגונה לבנו. ולכן הוצרך להשביע את עבדו על כל אלה”].

 

[30] עי’ במסכת שבועות (לח:) : “מכאן לנשבע שצריך לאתפושא חפצא בידיה”, כן לשון רש”י הקדוש : “לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה או תפילין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו על ידי צער והיתה חביבה עליו ונטלה” עכ”ל.

[31] ברש”י (פרק כד פסוק כח) כותב שדרך הנשים היתה להיות להן בית לישב בו למלאכתן, ואין הבת מגדת אלא לאמה. מקור הדברים בדברי רבי יוחנן במדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה ס סימן ז) “אין האשה רגילה אלא לבית אמה”, והקשו עליו שם ממה שנאמר אצל רחל “ותגד לאביה” אמר להם, שמתה אמה ולמי היה לה להגיד לא לאביה עיי”ש.

[32] רש”י (פרק כה פסוק כה) ויקראו שמו עשו הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה.

 

[33]כן מביא הרש”י שם (פסוק כו) שאביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב.

 

[34] בספר מגלה עמוקות פרשת וישלח כותב המקובל האלקי רבי נתן שפירא זצוק”ל שעל כך קבל עשיו ואמר ליצחק אביו (פרק כז פסוק לו): “הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, הוא לא הי’ ראוי להקרא רק עקב ע”ש ידו אוחזת בעקב אבל נקרא יעקב ויעקבני זה פעמים ר”ל ב”פ יעקב בגי’ השט”ן גם יעקב בגי’ סמאל אדו”ם בזה השם מבטל הוא כח סמאל למעלה ואדום למטה את בכורתי לקח ר”ל מה שלקח את בכורתי מזה הטעם לבטל כח סמאל ועתה לקח את ברכתי ר”ל מה שלקח את ברכתי הוא מטעם לבטל כח לילית וחיילותי’ שהם מנין ועתה תפ”א מחנות מזה הטעם שכח יעקב הקערה שהביא לאביו לאכול בו מטעמים ואותה הקערה הכיר עשו שהי’ נותן לו יעקב נזיד עדשים בו ועל זה צווח עשו ויעקבני זה פעמיים ר”ל באותה קערה רימה אותי שתי פעמים והראה באצבע על הקערה זה הוא הדבר שרימה אותי מתחלה ולקח בכורתי ועתה בזה הדבר לקח ברכתי עכ”ד.

[35] בתחילת הפרשה כותבת התורה (פרק כה פסו’ כ) : “יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה” ובהמשך (פסו’ פסוק כו) כותבת התורה : “ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם”, אם כן הרתה בשנה הי”ט.

 

כן הוא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב) : “רבי יהודה אומר, עשרים שנה היתה רבקה עקרה, לאחר עשרים שנה לקחה יצחק והלך עמה להר המוריה, למקום שנעקד שם, והתפלל על ההריון ויעתר לו”.

 

[36] רש”י פרק כה פסוק כב

 

[37] בתחילת הפרשה (פרק כה פסוק כז) נקרא עשיו בתואר “איש שדה”, ובתרגום אונקלוס מתרגם “גבר נחש ירכן” ובספר תורת משה מסביר החתם סופר זצ”ל שהיה לעשו נחש על ירכו לרמז כי הוא מסטרא דנחש. והרוכב על הנחש הוא שרו של עשו עי”ש, וכן מובא בספר מגלה עמוקות ואתחנן [אופן מז], ועי’ עוד בדברי המהרש”א למסכת יומא (סז.) שעשו וזרעו שנקרא אדום ע”ש שהוא כח הטומאה של נחש הקדמוני.[וכן מובא בספר מגלה עמוקות ואתחנן [אופן מז], ועי’ עוד בדברי המהרש”א למסכת יומא (סז.) שעשו וזרעו שנקרא אדום ע”ש שהוא כח הטומאה של נחש הקדמוני.

 

[38] בראשית רבה פרשה סג סימן י

 

[39] כן לשון הזוהר חדש פרשת חקת [דף פד עמוד א] : “על תלת מלין עלמא מתקיים על התורה דא יעקב”

[40] עי’ מסכת שבת (פח.) : “דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה”א יתירה למה לי?  מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימין, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. ועוד איתא במסכת פסחים (סח:) : “אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי”.

[41] בספר קובץ מאמרים חלק ב’, במאמר מעשה אבות סימן לבנים, כותב הגרא”ו וסרמן זצ”ל, שלכן שרו של עשיו עשה מלחמה רק עם יעקב אבינו ולא עם אברהם ויצחק, משום שהאבות היו כנגד ג’ עמודים שעליהם עומד העולם, התורה העבודה וגמילות חסדים, אברהם היתה מידתו חסד “חסד לאברהם”, יצחק הוא כנגד העבודה שהיא התפילה, [עי’ מסכת ברכות (כו:) אמר ר’ יהושע בן לוי תפילות כנגד תמידין תיקנום], ויעקב הוא כנגד עמוד התורה שהיה איש תם יושב אהלים, לכן דוקא עם יעקב בא שרו של עשיו לעשות מלחמה, כי הוא התבלין ליצר הרע וממנו הוא מפחד בעיקר עיי”ש

 

[42] כך כותבת התורה : “ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד”, במדרש רבה (פרשה סז סימן ב) אומר רבי חמא בר חנינא שהחרדה שהיתה ליצחק אבינו באותו רגע שנכנס עשיו, היתה גדולה מהחרדה שחרד כאשר נעקד על גבי המזבח, אבל לא בשל העובדה שיעקב בנו הצליח לרמות אותו, אלא שראה גיהינום פתוחה תחתיו של עשיו, באותו רגע הבין יצחק אבינו שכל החיים הוא חי בטעות, כל החיים הוא טיפח את עשיו והעדיף אותו על פני יעקב, אבל כעת נתגלה שמי שאכן ראוי וצריך לקבל את הברכות, זה יעקב ולא עשיו, ולכן במקום לכעוס על יעקב או לקלל אותו, הוא נותן הסכמה לברכות שבירך את יעקב : “גם ברוך יהיה”.

 

[43] רש”י הקדוש כותב שהסיבה שלא הרג עשו את יעקב מיד, אלא המתין שימות יצחק הוא כדי שלא יצער את אביו, אכן במדרש רבה שמות (פרשה א סימן א) מובא שעשיו ביזה בזה את אביו שהיה שתאב מיתת אביו כדי להרוג את אחיו, ובתרגום יונתן כאן כותב שאמר עשו בלבו, אין אני עושה כמו שעשה קין שהרג את הבל בחיי אביו, וחזר אביו והוליד את שת, אך מחכה אני עד זמן שיגיעו ימי אבל של מיתת אבא, ובכך אני אהרוג את יעקב אחי, ואני נמצא הורג ויורש.

[44] עי’ רש”י בפרשת ויצא (פרק כט פסו’ יא) שלח אחריו עשיו את אליפז להורגו, והוא השיגו, ורק לפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו. אמר לו מה אעשה לציווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת.

 

[45] מן הסתם הוא מעולם לא שמע על כך, שאביו לקח אשה מחרן ולא מארץ כנען, מחמת שבנות כנען היו בעלי מידות רעות, כאשר הוא נשא נשים מבנות הארץ אביו ואמו לא אמרו לו דבר.

[46] עי’ רש”י (פרק כה פסוק כה) ויקראו שמו עשו, הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה

 

[47] באופן אחר כותב הרב מגלה עמוקות בפרשת ואתחנן (אופן עא) על הפסוק וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל, שבהיות ישמעאל הזוהמא של אברהם בעל החסד, הנה הוא חסד מצד הקליפה, שהיא קליפת חמור [כפי שכינהו אברהם אבינו עם הדומה לחמור], ועשו שהוא הזוהמא של יצחק בעל הגבורה, הוא גבורה מצד הקליפה שהיא קליפת שור, [עי’ בזוהר [חלק ג דף קפ/ב] : “שור תם ושור מועד, שור תם, דינא רפייא, שור מועד”, וכן הוא בספר הליקוטים פרשת בלק (פרק כג) : “דע, הנה שור מועד, זה כח קליפת עשו. והוא שור שחור הנז”ל בדרז”ל”], ב’ קליפות אלו של עשיו וישמעאל, הן הממונות על שבעים אומות, שרו של עשו ממונה על ל”ה אומות שהם מצד שמאל גבורה דקליפה, ושרו של ישמעאל ממנוה על ל”ה אומות מצד ימין שהוא חסד דקליפה, [לכן בברית בין הבתרים נאמר : “ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך”, שזה רמז לשבעים אומות עם השרים שלהם [סמא”ל שרו של עשיו ורה”ב שרו של ישמעאל] יחד ל”ו כמנין אלה, וזהו ויקח את כל אלה היינו גם אלה שמצד שמאל הם האומות שבשליטת שרו של עשיו, וגם אלה שמצד ימין הנשליטים על ידי שרו של ישמעאל, ויבתר אותם בתוך, שביתר אותם אברהם לשני חלקים מפרדים זה מזה כאשר בתווך נמצאים עם ישראל, בבחינת ונקדשתי בתוך בני ישראל, רמז לבני ישראל הנמצאים בתוך, וזה מה שיסד רבנו האריז”ל בפיוט “אזמר בשבחין” : ימינא ושמאלא ובנייהו כלה”, שכלל ישראל שהם הכלה של הקדוש ברוך הוא [עי’ ליקוטי תורה שלח י”א : “הנה כנסת ישראל נק׳ כלה והקב״ה נקרא בשם חתן, כמ״ש ביום חתונתו זה מתן תורה וכתיב ביום ההוא תקראי אישי וכו'”, ועוד בכלי יקר במדבר (פרק א פסו’ א) ד”ה ביום השני שיום מ”ת הוא יום אירוסין כי הקב”ה אירס את ישראל ע”י זאת התורה, כמ”ש (דברים לג ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ודרשו רז”ל (פסחים מט) מורשה מאורשה, ותדע כי לקהלת יעקב לא נאמר אלא מאורשה קהלת יעקב, משמע שקהלת יעקב הוא מאורשה להקב”ה ע”י שנתן לה התורה במקום טבעת קידושין כמ”ש (ישעיה נד ה) כי בועליך עושיך. והנה מצינו לרז”ל (תנחומא תשא טז) שהמשילו זיווג ישראל להקב”ה לזיווג כלה לחתן בב’ זמנים האחד הוא בשעת מ”ת שנאמר (שמות לא יח) ויתן אל משה ככלתו חסר כתיב שנמסרה התורה ככלה מקושטת בכ”ד ספרים. השני הוא ביום חנוכת המשכן שנאמר (במדבר ז א) ויהי ביום כלות משה להקים. פירש”י שביום שהוקם המשכן נמסרו ישראל להקב”ה ככלה לחתן, ש”מ שמתן תורה הוא זמן האירוסין, ויום הוקם המשכן הוא זמן הנישואין,], וכן שבת קדש נקראת כלה [עי’ שבת (קיט.) : “רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת, ואמר: בואי כלה בואי כלה], ויום שבת של האומה הישמעאלית הוא ביום ו’ שהוא מימין ליום השביעי, ואילו יום השבת של בני עשיו הוא ביום א’ שהוא מצד שמאל של היום השביעי, ועל ידי שאנו מוסיפין מחול על הקדש בכניסת השבת וביציאתה אנו שולטים על כל השבעים האומות, באופן שאינם יכולים להתגבר עלינו, וזה שאמר רב יהודה אמר רב במסכת שבת (קיח:) : אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון”, כי אז הם בשליטת עם ישראל, ובבני יששכר [שבתות מאמר א’] על פי מה שכותב המגלה עמוקות על ואתחנן (אופן מ) שקליפת עשיו נקראת עורב, וקליפת ישמעאל נקראת זרזיר, ועל הליכת עשיו אצל ישמעאל, אמרו בב”ק (צב.) לא הלך הזרזיר אל העורב אלא מפני שהוא מינו [ועי’ בספר קהלת יעקב [ערך זר] לבעל המלא הרועים  דהוה ליה למכתב בהיפוך לא לחנם הלך עורב אצל זרזיר, שכן עשו הלך אל ישמעאל ולקח מבנותיו, עיי”ש משכ”ב, ובהג”ה שם הוסיף שזרזיר עורב גימטריא שבת, שעל ידי שמירת שבת מבטלים הקליפות כמש”נ עיי”ש], ולכן אסרה התורה לחרוש בשור וחמור יחדיו, כי יש סכנה גדולה בהתחבר שני הקליפות הקשות האלה יחד שהם שורש כל כוחות הטומאה של שבעים אומות, והוא סוד כוחו של הנחש הקדמוני, נח”ש ר”ת נחש חמור שור.

 

כאשר הצליח יעקב לקחת מעשיו את הברכות, שפט מזה עשיו כי הסיבה לכך היא מפאת שעשו הוא רק בחינה גבורה דקליפה שהיא קליפת שור, ואילו יעקב שהוא בחינת תפארת כלול הוא מחסד וגבורה דקדושה, ולכן אינו יכול לו, לכן נתחכם עשו להתחבר עם קליפת ישמעאל, שעל ידי שני כוחות אלה חסד וגבורה דקליפה יוכל לגבור על יעקב.

 

אחר שיצא יעקב מבית לבן, כאשר נפגש עם אחיו עשיו, הצליח להכניעו עד שרץ אליו וחבקו ונשקו בכל לבו, וזה משום כוחו של יעקב היה רב גם כנד שני הקליפות של עשיו וישמעאל, קליפות שור וחמור, כי אז כבר נולד יוסף שהוא בחינת שור, ויששכר שהוא בחינת חמור, וזה שאמר לעשיו ויהי לי שור וחמור, ולכן איני מתיירא מהחיבור שלך עם ישמעאל .

 

 

[48] בזוהר חדש (בראשית ח) מובא ששאל רבי יוסי בן חלפתא את רבי יצחק האם שמעת מדוע מתאחר היום שיתגלה המשיח בגלות זו [הכוונה לגלות אדום], מעניין שכבר בדור התנאים העסיקה אותם שאלה זו על אורך הגלות ומה נענה אנן

[49] עי’ זוהר חדש [תיקונים כרך ב דף צב עמוד ב] : “מארי תורה תפארת”. וכן במסכת ברכות (נח.) : “והתפארת זו מתן תורה”.

[50] במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סה סימן כ) : “אין עשו שולט אלא בידים”.

[51] מדרש רבה שם

 

[52] אחת הברכות שהובטחו לאברהם אבינו בפרשת לך לך (פרק יב פסו’ ב) הוא “והיה ברכה” רש”י הקדוש מסביר שהבטיח לו הקדוש ברוך הוא שהברכות נתונות בידיו, עד עכשיו היו בידי, ברכתי את אדם ואת נח ואותך, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ, ובפרשת חיי שרה (פרק כה פסו’ יא) כותבת התורה : “ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי ראי”, לא אברהם בירך את יצחק אלא הקדוש ברוך הוא, וכותב רש”י הקדוש  : “אף על פי שמסר הקדוש ברוך הוא את הברכות לאברהם, נתיירא לברך את יצחקג מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו ובא הקדוש ברוך הוא וברכו”. כעת היו הברכות בידיו של יצחק שהוא היה אמור למוסרם לממשיכו, ועשיו ידע מזה וביקש בכל דרך לזכות בהם.

[53] זה לשון המדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סה סימן טז) : “אר”ש בן גמליאל, כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו, אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות, אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות”.

 

ועי’ עוד במדרש רבה שמות (פרשה מו סי’ ד) : בן יכבד אב זה עשו שכבד אביו הרבה שהיה יוצא לשדות וצד ציד ומביא ומבשל ומכניס ומאכיל לאביו בכל יום. וכן איתא בזוהר הקדוש [ח”א קמו ב:] בן יכבד אב ועבד אדוניו, בן דא עשו, דלא הוה בר נש בעלמא דיוקיר לאבוי כמה דאוקיר עשו לאבוי, וההוא יקירו דאוקיר ליה אשליט ליה בהאי עלמא”.

 

[54] עי’ ברש”י פרשת וישלח (פרק לה פסוק ח) שהעלימו את יום מותה של רבקה, שלא יקללו הבריות הכרס שיצא ממנו עשו.

 

[55] הראיה הגדולה לזה היא שמיד אחר לקיחת הברכות על ידי יעקב, אמר עשיו בלבן : “יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”, משאלת ליבו היתה שימות אביו מהר ככל האפשר, כדי שיוכל להרוג את יעקב אחיו, כן לשון המדרש רבה בפרשת ויחי (פרשה צט סי’ ב) יוסף כנגד מלכות אדום … זה חס על כבוד אביו, וזה ביזה על כבוד אביו, ובפירוש עץ יוסף כותב מפרש שעשיו ביזה את אביו באומרו יקרבו ימי אבל אבי שהיה מצפה למיתת אביו עיי”ש.

 

בסוף הפרשה (פרק כח פסוק ט) מספרת התורה הקדושה, : “וילך עשו אל ישמעאל, ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם, אחות נביות, על נשיו לו לאשה”. בשם רבנו הגר”א מובא שלא לחינם הלך עשיו אל ישמעאל דוקא עכשיו, מרוב שנאתו ליעקב הוא ביקש להרגו כמה שיותר מהר, לכן הוא הלך אל ישמעאל, גם הוא כבן ראשון לאברהם נושל מהירושה לטובת יצחק, [הוא אומנם ויתר לבסוף על מעמדו מרצונו החופשי, כפי שכותב רש”י הקדוש בפרשת חיי שרה (פרק כה פסוק ט) : “ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה”, מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו”. אחר לקיחת הברכות על ידי יעקב, הלך אצל ישמעאל לעורר אצלו מחדש את את הרצון לערער על בכירותו של יצחק, כתוצאה מכך יתערערו הייחסים בניהם, וישמעאל יהרוג את יצחק, ואז יוכל לממש את רצונו להרוג את יעקב.

 

[56] אחר לקיחת הברכות על ידי יעקב כותבת התורה הקדושה (פרק כז פסו’ מא – מב) : ” וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי, ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדל ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך: ובמדרש רבה (פרשה סז סימן ט) שאלו מי הגיד לה ? רבי חגי בשם רבי יצחק, אמהות נביאות היו ורבקה היתה מן האמהות.

 

וכן לשון האור החיים הקדוש כאן : “פי’, מודיע הכתוב כי רבקה נביאה היתה, ושומעת תמיד בדברי יצחק וגו’, הגם שלא ידבר בפניה, ולזה אמר ורבקה שומעת בדבר, ולא אמר ותשמע רבקה, ולא אמר היתה שומעת, עיי”ש

 

[ורבותינו המפרשים עמדו על השאלה למה במסכת מגילה (יד.) נמנו רק שבע נביאות שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר, ולא נמנו גם יתר האימהות ורבקה בכללן ותרצו בזה כל אחד לפי דרכו].

 

[57] עד כמה היה קשה ליעקב אבינו הדבר ניתן ללמוד ממה שכותב המגיה לספר קול אליהו על התורה פרשת חיי שרה (פרק כד פסו’ לט), שם מובא בשם ילקוט הגרשוני, שבלשון הקדש, כאשר הרצון הוא שלא יתקיים הספק אשר עולה על דעתו, יש להשתמש בלשון “פן”, כמו ‘פן יפתה לבבכם’ (דברים יא. טז), ‘פן יהיה דבר עם לבבך בליעל’ (שם טו. ט), ‘פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום’ (שם כט. יז), שהכוונה בזה היא, שהוא איננו חפץ שיתקיים הספק, וכמו שאמרו חז”ל (עירובין צ”ו ועוד) הישמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, לא כן כאשר חפץ האדם שהדבר יתקיים, שאז יש להשתמש בלשון אולי, כמו ‘אולי אבנה ממנה’ (בראשית טז. ב), ‘אולי ישא פני’ (שם לב. כא), ‘אולי יש חמשים צדיקים’ (שם יח. כד), ‘אולי אכפרה בעד חטאתכם’ (שמות לב. ל), ‘אולי אוכל להלחם בו’ (במדבר כב. יא). [ומזה שאמר אליעזר “אולי” לא תלך האשה אחרי, ולא השתמש בלשון פן, למדו חז”ל שאליעזר רצה שהתנאי יתקיים, בתוך תוכו הוא רצה שלא תאבה האשה ללכת אחריו, משום שבת היתה לו ורצה להשיאה ליצחק], ובהגהה שם (אות ח) מקשה מדברי יעקב אבינו לרבקה : “אולי ימושני אבי והייתי בעניו כמתעתע, והבאתי עלי קללה ולא ברכה”, הלא ודאי לא רצה יעקב אבינו שכך יהיה, כיון שכן היה לו להשתמש בלשון פן ימושני אבי, ולא אולי ימושני אבי ? וכותב שם המגיה תר’ בשם הגאון רבי יצחק דב במברגר זצ”ל, שמידת האמת של יעקב אבינו ע”ה, היתה כזו חזקה, עד כדי כך שגם אחר שידע שהכל נעשה על פי הדיבור, ומוכרח הוא ללכת לרמות את יצחק, אף על פי כן היה לבו נוקפו, כיון שיש בזה צד שמתנגד למדת האמת והתמימות, שהיה יקר מאד בעיניו עד אין שיעור וערך. ומפני זה היה בלבו כעין בקשה ותפילה שאביו יצחק ימושהו, ועי”ז יעלה בלבו האמת מי מבניו עומד לפניו, ע”כ לא אמר פן ימושני אבי, כי באמת היה נוח לו יותר שאביו ימושהו לכן אמר בלשון אולי ר”ל הלוואי ימושני אבי ויתברר האמת כי זאת היה חפצו וחשקו עיי”ש, עד כדי כך היה קשה לו ליעקב להוציא דבר שקר מפיו, שהיה מוכן שיתגלה קלונו אצל אביו, ואולי גם יהא מקולל הוא וזרעו עד עולם, ובלבד שלא יצטרך להוציא מפיו דבר שאינו אמת].

 

[58] חז”ל מגלים לנו שלא סתם השתמש יעקב בתשובתו במילים : “אני עשו בכורך”, הוא יכל להשיב על השאלה : “מי אתה בני” ?  במילה אחת ולומר “עשיו”, אלא שבזה ביקש יעקב למזער את השקר עד כמה שניתן, כפי שכותב רש”י הקדוש : אנכי הוא המביא לך, ועשו הוא בכורך.

 

כך היה גם כאשר נשאל על ידי יצחק אביו : “אתה זה בני עשו”, גם אז יעקב לא עונה “כן”, אלא “אני”, גם כאן הושקעה מחשבה כדי למזער ככל שניתן באמירת דבר שקר, כפי שכותב רש”י הקדוש : “לא אמר אני עשו, אלא אני. והטעו בזה, שאילו היה אומר אני עשו, הרי זה שקר גמור, כי יעקב אינו עשו, לכן השיבו אני, כלומר אני יעקב.

 

[59] ולפי דברי הרמב”ן שהטעם שלא פחד יעקב מזה שיצחק יגלה את התרמית על ידי הקול, משום ידע יעקב לשנות את קולו לקולו של עשיו קשה, מדוע בעמדו לפני יצחק אביו לא שינה יעקב אבינו את קולו לקולו של עשיו אחיו, אלא דיבר בקולו הרגיל דבר שיצר ספק אצל יצחק האם אכן מדובר בבנו הגדול עשיו ?

 

שאלה נוספת שיש לשאול, הרי גם אחר שמישש יצחק את יעקב עדיין היה מסופק אם הוא יעקב או עשיו, שמצד אחד הקול קול יעקב, אבל מצד שני הידיים ידי עשיו, אם כן למה ברך אותו יצחק מספק ?

 

מכוח קושיות אלה כותב בית הלוי זצ”ל : “ולולא דמסתפינא היה אפשר לומר, דהרי יצחק הרבה לבודקו אם הוא באמת עשו או הוא מטעה אותו. וי”ל דגם בתחילה נתיירא עשו מזה, וקודם שהלך מיצחק אמר לאביו סימן שיוודע שהוא עשו, שישנה קולו כקולו של יעקב, ולדבר בנחת כיעקב, ולהזכיר שם שמים, וזהו סימן שהוא עשו, דאם יבא יעקב להטעות, הרי מסתמא ישנה הוא קולו שידמה כקול עשו. וזהו שאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו, הרי שני הסימנים מתאימים, ולא הכירו וע”כ ויברך אותו.

 

ומוסיף הרב זצ”ל : “וי”ל עוד דיעקב בשכלו הבין גם את סוד זה ומש”ה לא שינה קולו ודבר כדרכו. וזהו שאמר הכתוב בא אחיך במרמה ותרגם אונקלוס בא אחוך בחוכמא, ולכאורה מרמה וחכמה הם שני עניינים, רק לפי הנ”ל הכל אחד דהמרמה הוא מה שלא עשה מרמה ודיבר כדרכו ולמרמה כזה לא יקרא מרמה רק חכמה שהבין כל זה שאין צריך לו לעשות מרמה רק ידבר כדרכו, ועשו נלכד ע”י ערמתו.

 

אכן בפירוש האור החיים הקדוש כאן כותב, שיצחק דחה שמיעת קול מלפני חוש ההרגש כי הקול יכול להשתנות, או לצד משמיע, או לצד שומע, מה שאין כן הרגשת שערות הידיים הוא סימן מובהק עיי”ש ולדבריו הוחלט אצל יצחק שהעומד לפניו הוא עשיו ולא יעקב ולכן ברכו.

 

[60] שהרי אמרה לו שכך קבלה ברוח הקדש, וכן איתא במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סז) על הפסוק “ויגד לרבקה”, מי הגיד לה ? ר’ חגי בשם ר’ יצחק אימהות נביאות היו ורבקה היתה מן האמהות.

 

[61] זה לשון הרמב”ם בספר המצוות [מצות עשה קעב] : “שצונו לשמוע לכל נביא מהנביאים, ולעשות כל מה שיצוה, ואפילו צוה בהפך מצוה, או כלל מצות מהמצות האלו, ובתנאי שיהיה זה לפי שעה, … הוא אמרו ית’ אליו תשמעון. ולשון ספרי אליו תשמעון אפילו אמר לך לעבור על אחת מאלו המצות האמורות בתורה לפי שעה שמע לו. והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים, והוא אמרו יתעלה, והאיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי, אנכי אדרוש מעמו. וכבר התבאר בסנהדרין (פט.) שלשה מיתתן בידי שמים, העובר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, והכובש את נבואתו”.

 

[62] וכן מצאנו בפרשת וירא שכאשר באו המלאכים אל ביתו של אברהם אבינו עליו השלום, ישבו ואכלו אצלו. וכאשר בשרו לאברהם על לידת יצחק צחקה שרה, וכנשאלה מדוע צחקה? ענתה שרה שהיא לא צחקה, : “ותכחש שרה לאמור לא צחקתי “. מיד כתוב ויקמו משם האנשים, ויש שהסבירו שכיון ששיקרה שרה אמנו באמירת לא צחקתי כבר לא יכלו המלאכים להתעכב שם עוד רגע אחד

 

[63] במסכת שבת (מט.) מסופר שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו. והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד רץ מפניו, ורץ אחריו. וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים. ומאי שנא כנפי יונה משאר עופות? משום דאמתיל כנסת ישראל ליונה, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף וגו’ מה יונה כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהן”.

 

בחידושי החתם סופר למסכת שבת שם תמה על מעשה זה, שכיון שהיה אלישע בטוח שיעשה לו נס, אם כן מדוע חלץ את התפילין מעל ראשו, אדרבא במסכת סוטה (כא.) מבואר שזכות המצוה מגינה על האדם רק כאשר הוא עסוק בה בפועל, אבל בשעה שאינו עוסק בה אין בכוח המצוה להגן עליו, אם כן צריך היה אלישע להשאיר את התפילין על ראשו, כדי שזכות המצוה תגן עליו ?

 

זאת עוד שואל החתם סופר זצ”ל, סיפור זה מובא בגמרא בסמוך להלכה שאמר רב הונא שתפילין צריכין גוף נקי, איזה שייכות יש למעשה זה של אלישע בעל הכנפים עם דינו של רב הונא שתפילין צריכין גוף נקי ?

 

ומבאר החתם סופר שם : “עיקר גוף נקי שלא יסיח שקר או לשון הרע, ומשום כך הוריד אלישע את התפילין מעל ראשו, שלא היה רוצה להסיח בהם שקר, ואם כן בשעת הורידם גם כן עוסק במצוה, ולהכי נעשה לו נס גדול עכ”ד.

 

ועדיין צריך להבין הלא מן הדין היה מותר לאלישע לשקר על אותו קסדור, לא רק שהיה מותר לו לשקר, הוא היה חייב לנהוג כן כדי להציל את נפשו, כיון שכן לא היה צריך אלישע לחלוץ את התפילין מעל ראשו, שהרי מותר לו לשקר ואין כאן סתירה להלכה של גוף נקי ?

 

לפי מה שנתבאר שהטעם שחלץ אלישע את התפילין מעל ראשו, לא היה זה מחמת האיסור שבדבר, אלא מחמת המאיסות שבו, השקר מלכלך את הגוף באופן כזה שאינו ראוי עוד שיהיו מונחות עליו התפילין הקדושות, לכן הביאה הגמרא את המעשה הזה בסמוך ממש להלכה של רב הונא שתפילין צריכין גוף נקי, כיון שממעשה זה  של אלישע בעל הכנפים שהקפיד לחלוץ את התפילין מעל ראשו משום שהוכרח לשקר, יש ראיה לדינו של רב הונא שתפילין צריכין גופו נקי.

 

[64] נערך מתוך העלון אספקלריא לפרשת משפטים תשפ”ב עמוד קטו

 

[65] בפרשת תולדות (פרק כז פסו’ מא – מו) מסופר, שאחר שיעקב הערים על יצחק ולקח את הברכות, שטם עשו את יעקב ואמר בלבו ,יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”, בנבואה נתגלה הדבר לרבקה : “ויוגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדל”, והיא מצוה את יעקב : “הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך, ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך, עד שוב אף אחיך ממך, ושכח את אשר עשית לו, ושלחתי ולקחתיך משם, למה אשכל גם שניכם יום אחד”.

 

[66] שם (פרק כח פסוק א – ב) : “ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו, ויצוהו ויאמר לו, לא תקח אשה מבנות כנען, קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך”.

[67] זה לשונו שם : דע, כי אדה”ר נתגלגל בג’ אבות, ולכן נקראים אבות, על שם האב הראשון שהוא אדה”ר. ונתבאר בספר התיקונין, בתיקון ס”ט וע’, כי נפשו של אדם נתגלגלה באברהם. ורוחו, ביצחק. ונשמתו, ביעקב. גם נתבאר בר”מ, בפרשת קדושים, כי אברהם תקן עון ע”ז. ויצחק תקון עון ש”ד. ויעקב, תקן עון ג”ע. גם נתבאר בספר התיקונין, כי כשירד יעקב למצרים, אז נכנסה בו נשמת אדה”ר”.

 

רמז לכך שיעקב אבינו היה תיקונו של אדם הראשון כותב רבי מרדכי הכהן מתלמידי תלמידיו של רבנו האריז”ל בפירושו שפתי כהן פרשת ויצא וישם שק במתניו, כאשר כותבים את המילה יעקב במילוי אותיות, יו”ד עי”ן קו”ף בי”ת, כל האותיות הנעלמות יוצרות ביחד גמטריא תיקון עיי”ש.

 

[68] עי’ זוהר הקדוש פרשת בראשית [דף נד עמוד ב] : “ואמר רבי יצחק מההיא שעתא דקטיל קין להבל אתפרש אדם מאתתיה תרין רוחין נוקבין הוו אתיין ומזדווגן עמיה ואוליד רוחין ושדין דשאטן בעלמא”. [וכן הוא פרשת פקודי [דף רלא עמוד ב] : “כיון דחזא אדם דאתקטיל הבל ואתתריך קין אמר מה אנא אוליד מכאן ולהלאה, אתפרש מאתתיה מאה ותלתין שנין, ורוחין נוקבי מסאבי הוו אתיין ומתחממן מניה והוה אוליד רוחין ושדין ואקרון נגעי בני אדם”].

[69] מאות שנים אחר הסיפור של לקיחת הברכות עדיין זכור אצל בני עשיו המעשה של לקיחת הברכות במרמה, כך מובא בתרגום על מגילת אסתר מפרש את הפסוק (פרק ג פסו’ ו) : “ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי”. והוה חוך קדמוי לאושטא ידוי למקטול ית מרדכי בלחודוהי, ארום חויאו ליה דמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן עשו אבא דאבוי דהמן ית בכורתא וית ברכתא, ויהודאי אינון עמא דמרדכי, ובעא המן לשיצאה ית כל יהודאי, די בכל מלכות אחשורוש עמא דמרדכי”.

[70] זה לשונו שם : “בני דע, כי רבקה גלגול חוה, ובעבורה נתקלל האדם שהוא יעקב, דשופרא דיעקבא מעין שופר דאדם, ועתה היו צריכין לתקן בשמיעה זאת לטובה, כמו ששמע אז לרעה, כמ”ש כי שמעת לקול אשתך, וזהו אך שמע בקולי, שהמיעוט הוא דהשתא הוה שמיעה לטוב, מכלל דתחלה לרעה”.

[71] בספר עץ הדעת טוב כותב שזה נרמז בפסוק “ויעתר יצחק לה’ נוכח אשתו כי עקרה היא”, ס”ת של המילים לה לנכח אשתו הם חוה, כי רבקה זו היא חוה עצמה אשתו הראשונה, ומה שתחלה נקראת חוה, על שם כי היא היתה אם כל חי, אדרבה עתה כי עקרה היא, ולכן הרבה מאד בתפלה ויעתר וכו’ ולא נשא אחרת” עכ”ל.

עוד מובא בספר ליקוטי תורה פרשת חיי שרה : “דע, כי רבקה רכבה על הגמלים, רמז לאותו נחש שארז”ל שהי’ כעין גמל, ובא סמאל ורכב עליו לפתות את חוה, והטיל בה זוהמה, עתה רכבה עליו, על דרך עני ורוכב על החמור, לאכפיא לי’ תחותיה” עכ”ל.

 

[72] בספר עץ הדעת טוב פרשת תולדות כותב רבנו האריז”ל, שאדם הראשון שמע לקול חוה אשתו כבן השומע עצת אמו לכן באה חוה בבחינת אמו של יעקב לתקן עון הקודם.

 

[73] ביתר ביאור בספר עץ הדעת טוב פרשת תולדות : “וזה שאמרו לו “עלי קללתך בני”, כלומר, בשבילי גרמתי לך הקללות ההם, ולכן באת עתה בגלגול בני ולא בעלי כדי לתקנך על ידי, ולכן אך שמע בקולי, כלומר אע”פ שאז שמעת לקולי וחטאת, ולא היה לך לשמוע אז בקולי, אך עתה לתקן הקלקול ההוא ראוי לך לשמוע בקולי, בעצה זו ותבא שמיעה זו שהיא לטובה, ותכפר על שמיעה זו הרעה”.

 

[74] בתחילת הפרשה (פרק כה פסוק כז) נקרא עשיו בתואר “איש שדה”, ובתרגום אונקלוס מתרגם “גבר נחש ירכן” ובספר תורת משה מסביר החתם סופר זצ”ל שהיה לעשו נחש על ירכו לרמז כי הוא מסטרא דנחש. והרוכב על הנחש הוא שרו של עשו עי”ש, וכן מובא בספר מגלה עמוקות ואתחנן [אופן מז], ועי’ עוד בדברי המהרש”א למסכת יומא (סז.) שעשו וזרעו שנקרא אדום ע”ש שהוא כח הטומאה של נחש הקדמוני.[וכן מובא בספר מגלה עמוקות ואתחנן [אופן מז], ועי’ עוד בדברי המהרש”א למסכת יומא (סז.) שעשו וזרעו שנקרא אדום ע”ש שהוא כח הטומאה של נחש הקדמוני.

 

[75] עי’ בפירוש האור החיים הקדוש לספר במדבר (פרק טז פסו’ א) שמסביר, שאחר שפגם אדם הראשון, באה נפש אברהם אבינו ונתלבנה באמצעות עשר ניסיונות, וכל הפסולת התנקזה בישמעאל, ונשמת יצחק יצאה יותר מבוררת, וגם נשמת יצחק התלבנה במעשה העקדה, ונתברר ממנה הפסולת ונתנקז הכל עשו, ויצאה נשמת יעקב בלא שום דופי, פירוש שלא היה בו פסולת כאדם קודם שחטא” עכ”ל.

 

[76] זה לשון הזוהר שם [תוספת כרך ב (שמות) דף רעו עמוד א] : “והוה שופריה ושרטוטין דיליה כגוונא דשרטוטין דאדם קדמאה”.

 

[77] זה לשון הרמב”ן בהקדמה לספר תורת האדם : “תולדת האדם לחיות לעולם, ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם”. וכן כותב בדרשות ר”י אבן שועיב לפרשת בראשית שהכוונה היתה לחיות לעולם ולהיות כמלאכים, וזה שנאמר “כי ביום אכלך ממנו מות תמות”, היינו שתהיה בן מות.

[78] הטעם שנפגמה דווקא האות וא”ו הוא משום שעל ידי חטא האכילה מעץ הדעת גרם אדם הראשון מיתה לכל העולם, כידוע שההורג את הנפש נידון למיתה בסייף, רבנו האריז”ל כותב שמיתת סייף היא כנגד האות ו’ שבשם הויה, [ד’ מיתות בי”ד סקילה שריפה הרג וחנק, הם כנגד ד’ אותיות הויה, האות וא”ו היא כנגד המיתה הנקראת הרג, [כן איתא בתיקוני הזוהר (תיקון סט) שלאחר שהרג קין את הבל ושב בתשובה, נתן לו הי”ת אות כדי שלא ינזק, : “וישם ה’ לקין אות”, האות שנתן לו הי”ת מובא בתיקוני הזוהר היא אות וא”ו : “שוי עליה אות ו’ לשזבא ליה”. על ידי זה נסתלקה ממנו הקללה שניתקלל להיות נד בארץ וישב בארץ נוד. וכן כותב מוהרצ”א מדינוב זצ”ל בספר בני יששכר (מאמרי חודש אדר מאמר ו אות יד) שהאות ו’ היא אות אות חיים עיי”ש.

 

 

מאמר 

 

 

 

יעקב דה הז 8/7 רמות א’ ירושלים

5715091 – 02

©

 

בעזהי”ת

 

 

 

 

ספר

דברי משה

 

 

 

הכולל

שיחות ומאמרים אשר נאמרו לפני חברים מקשיבים

על ספר פרשיות ספר בראשית

 

 

 

 

 

הצב”י משה רפאל בלא”א שמעון חיים הי”ו לוי

 

ירושלים ת”ו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דבר המלקט

 

ספר בראשית מלא וגדוש בסיפורים על אבותינו הקדושים, מאדם הראשון דרך נח אבות האומה ועד השבטים הקדושים, כל מילה או פסוק שנכתבו בתורה הקדושה גם אם נכתבו הם כחלק מסיפור, דינם כדין הפסוקים העוסקים בגופי תורה החמורים, שהרי כולם נכתבו ונתנו מנותן התורה הקדוש ברוך הוא.

יש שטועים ומתייחסים לסיפורים במובאים בספר בראשית כאל סיפורי צדיקים, וכבר כתב מרן החפץ חיים זצ”ל באגרות ומאמרים (סי’ לט) שכל ספורי התורה נכתבו, או כדי ללמוד מהם הנהגה או מדה טובה שיתדבק בה האדם, או להפך איזה הנהגה ומדה רעה שיתרחק ממנה האדם.

וכבר הרעיש רשב”י ע”ה בזוהר הקדוש בפרשת בהעלותך (דף קנב עמוד א) על אותם המסתכלים על סיפורי התורה כסיפורים בעלמא, ו

זה לשונו שם : “ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי … אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין אינון ורזין עלאין … ועל דא האי ספור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו, מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תיפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי, בגין כך אמר דוד “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך”, מה דתחות לבושא דאורייתא, ת”ח אית לבושא דאתחזי לכלא, ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר, חשיבו דההוא לבושא גופא, חשיבותא דגופא נשמתא, כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ואינון פקודי אורייתא דאקרון גופי תורה, האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא, טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאורייתא, ולא ידעי יתיר, ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא לבושא, אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא, אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא, חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני, לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש, ולזמנא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא … ווי לאינון חייביא דאמרי דאורייתא לאו איהי אלא ספורא בעלמא, ואינון מסתכלי בלבושא דא ולא יתיר, זכאין אינון צדיקייא דמסתכלי באורייתא כדקא יאות, חמרא לא יתיב אלא בקנקן כך אורייתא לא יתיב אלא בלבושא דא, ועל דא לא בעי לאסתכלא אלא במה דאית תחות לבושא, ועל דא כל אינון מלין וכל אינון ספורין לבושין אינון” עכ”ל.

וזה לשון הרמב”ן זצ”ל בספר בראשית (פרק יב פסו’ ו) : אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו ז”ל בדרך קצרה, ואמרו כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. ולכן יאריכו בכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד. כאשר יבא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו.

כיון שכך, צריך ואף חייבים אנו לגשת אל כל סיפור מסיפורי התורה הקדושה בדחילו ורחימו, לעיין בפירושי רבותנו אשר מפיהם ומפי כתבם אנו חיים, לדלות מהם את המסרים שמבקשת התורה להעביר לנו בכל סיפור וסיפור.

הדבר דומה לאדם שקיבל מכתב מאחד ממלכי העולם, והוא נכתוב בלשון שאינו מכיר, אותו אדם יתור ויחפש בכל מקום אפשרי למצוא מי שמבין את שפת המלך, שיוכל לפרש לו את הכתוב במכתב מאת המלך, וגם אם יאמרו לו שיש אדם אחד בקצה העיר ואפילו בקצה המדינה שמבין את השפה של המכתב, הוא יתעצל אלא יטריח עצמו ויגיע עד אליו, מחמת רצונו לדעת מה רוצה ממנו המלך, הן לא בכל יום ולא כל אדם מקבל מכתב מאת המלך, אולי המלך רוצה להעניק לו מתנה גדולה, שמא רוצה הוא למנותו לשר בממשלתו, או כיוצא בזה.

אם כך הדבר במלך בשר ודם, על אחת כמה וכמה צריך להיות הדבר כך בייחס לדברי התורה הקדושה, שהם כולם כתב שניתן לנו מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא : “והמכתב מכתב הוא כתוב על הלוחות”. על אחת כמה וכמה שצריכים אנו להטריח עצמנו להבין דברי המלך אלינו, וברוך ה’ אשר זיכנו לדברי רבותינו הקדושים מפרשי התורה, אשר ביארו ופירשו לנו כל דיבור ודיבור באופן ברור כשמלה, דבר דבור על אופניו, על כן חובה כפולה ומכופלת עלינו לעיין בדבריהם, ללמוד להבין ולהשכיל מה הי”ת שואל מעמנו.

במסכת עבודה זרה (כ:) אומר רבי פנחס בן יאיר שהתורה מביאה לידי זהירות, בספר מסילת ישרים (פרק ד) מסביר הרמח”ל זצ”ל שזה על ידי התבוננות על חומר העבודה אשר חייב בה האדם, ועומק הדין עליה. ויצא לו זה, מן העיון במעשים הכתובים בספרי הקודש ומן הלימוד במאמרי החכמים זיכרונם לברכה המעוררים על זה עכ”ל, ההתבוננות במעשיהם של אבותינו הקדושים אומר הרמח”ל זצ”ל יש בהם ללמד מוסר והנהגות ואיך וכיצד להתנהל בחיי היומיום שלנו, ובכך נדע להיזהר ולהישמר מדברים האסורים.

בדברנו כאן אין כל חידוש, רוב ככל הדברים הם מדברי רבותנו ע”ה, אשר האירו את עינינו בביאור דברי התורה הקדושה, והן הדברים אשר העברתי מידי שבוע לפני חברים מקשיבים בישיבות הקדושות ובשיעור השבועי במוצאי שבת קודש, והם יסודות נאמנים אשר ליקטתי מדברי רבותינו מפרשי התורה ובעלי המוסר ראשונים ואחרונים, חדשים גם ישנים, המעוררים את הלב לאהבת הי”ת ולאמונה בו, וכבר אמרו חז”ל בילקוט שמעוני פרשת עקב (רמז תתעג) : “דורשי רשומות אומרים רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם [למוד אגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא] ומדבק בדרכיו”.

יה”ר שיהיו הדברים לתועלת המעיינים בהם ואם יתחזק מהם אפילו אדם אחד מישראל לעבודת ה’ ולאמונה בו היה זה שכרי בעזרת הי”ת.

 

ספר

תורת השם

בראשית

 

מאמר א

ספר בראשית – ספר היוחסין של עם ישראל

 

“בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”.

(פרק א פסו’ א)

 

 

רש”י בתחילת הפרשה מביא את דברי רבי יצחק במדרש, שלא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, [רבנו בחיי זצ”ל מסביר “כיון שהמצוות הן עיקר התורה, לא היה ראוי להיות פתח דבריה של תורה כי אם במצוה, ומה לנו לסיפור חידוש העולם, היה אפשר שיהיה העניין מסור לקבלת ישראל ושלא יכתב בספר התורה”], ומה טעם פתח בבראשית ?

 

על כך מביא רבי יצחק את הפסוק בספר תהילים (פרק קיא פסו’ ו) : “כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים”. שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם : כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו עכ”ל.

 

ועדיין יש להתבונן בזה, שכן כדי לבטל את הטענה של “ליסטים אתם”, כדי לפרסם שהעולם נברא על ידי הבורא יתברך ושייך לו, די היה בכתיבת הסיפור של ששת ימי הבריאה, לשם מה כתבה התורה את סיפור תולדות האבות והשבטים הקדושים וכל מקריהם, כל זה לכאורה אינו נצרך לביטול את הטענה של ליסטים אתם ?

 

אכן בחז”ל מובא שאומות העולם לא קבלו רק על כך שארץ ישראל נתנה לאברהם וזרעו אחריו, הם ערערו גם על כך שניתנה לנו התורה הקדושה ולא להם.

 

כך מובא בילקו”ש במדבר (רמז תשעג) : “בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהן אומות העולם, אמרו : מה ראו להתקרב יותר מן האומות ? סתם פיהן הקב”ה אמר להן : הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר : “הבו לה’ משפחות עמים”. כשם שבניי מביאין, ויתילדו על משפחותיהם …, שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן” ע”כ.

 

אכן קנאתם של אומות העולם בישראל אינה מובנת, במה הם קנאו בעם ישראל, אם על כך שנתנה להם התורה, הלא קודם שנתן ה’ יתברך את התורה לעם ישראל הוא הציע אותה לאומות העולם תחילה.

כך מובא בילקו”ש (רמז תתקנא) : “שנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד נגלה אלא על כל האומות, בתחילה הלך לבני עשיו אמר להם מקבלין אתם את התורה ? אמרו לו מה כתיב בה ? אמר להם לא תרצח, אמרו לו כל עצמן של אותן האנשים אביהם רוצח הוא שנאמר : “והידים ידי עשיו”, ועל כך הבטיחו אביו על חרבך תחיה, הלך לו אצל בני עמון ומואב אמר להם מקבלים אתם את התורה ? אמרו לו מה כתוב בה ? לא תנאף, אמרו לו כל עצמה של ערוה שלהם היא שנאמר : “תהרן שתי בנות לוט מאביהן”, הלך ומצא את בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה ? אמרו לו מה כתיב בה ? לא תגנוב, אמרו לו כל עצמן של אביהן ליסטים היה שנאמר : “והוא יהא פרא אדם” לא הייתה אומה באומות שלא הלך ודבר ודפק על פתחה אם ירצו ויקבלו את התורה, וכן הוא אומר “יודוך ה’ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך” וכו’ עכ”ד המדרש.

 

מפורש בדברי המדרש שלא רק שהקב”ה הציע את התורה לשאר אומות העולם, אלא שלהם הוא הציע אותה תחילה, לפני שהוא הציע אותה לכלל ישראל עבר הקדוש ברוך הוא מאומה לאומה ושאל אותם : “רצונם לקבל את התורה” ? כל אומה מהסיבה שלה לא הסכימו לקבל את התורה, כיון שכן צריך ביאור איזו סיבה היתה להם לקנא בעם ישראל על כך שהם הסכימו לקבל את התורה שהם לא רצו בה ?

גם תשובתו של הי”ת לאומות העולם : “הביאו לי ספר יוחסין שלכם” צריכה ביאור, שכן היה יכול הקב”ה להשיב להם טענה חזקה ופשוטה יותר, הוא יכל לומר להם הצעתי לכם את התורה ואתם לא חפצתם בה ?

מתשובתו של הי”ת לאומות העולם : “הביאו לי ספר יוחסין שלכם”. משמע שהסיבה שניתנה התורה לעם ישראל היא רק בשל העובדה שיש להם ספר יוחסין, כדברי המדרש בהמשך : “שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין שבהם”. לפי זה צריך ביאור מדוע נגלה הי”ת על שאר האומות כדי לתת להם את התורה, הלא גלוי וידוע לפניו שאין להם ספר יוחסין, אם כן אינם ראויים לקבל את התורה, מדוע לא נתן הי”ת את התורה לישראל מתחילה בשביל יוחסין שיש להם ?

זאת ועוד צריך ביאור בעיקר הטענה של “הביאו לי ספר יוחסין”, לאיזה ספר יוחסין מתכוון המדרש, למה ספר זה ישנו רק אצל עם ישראל בלבד ?

 

כפה עליהם הר כגיגית

 

 

בספר שמות (פרק יט פסוק יז) כותבת התורה : “ויוצא משה את העם לקראת האלוהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר”. ובמסכת שבת איתא : “מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם”.

 

מפורש בחז”ל הקדושים שגם כלל ישראל כמו שאר האומות לא רצו לקבל את התורה, ה’ יתברך כפה עליהם והכריח אותם לקבלה, לולי שנכפה עליהם הדבר הם מעצמם לא היו מקבלים את התורה, [במסכת שבת (פח.) אומר רב אחא בר יעקב : “מכאן מודעא רבה לאורייתא, שאם יזמינם הי”ת לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס” עיי”ש] .

במסכת עבודה זרה (ב:) מובא, שעל ענין זה נתקנאו אומות העולם בישראל, לא על כך שהוצעה להם התורה, גם להם היא הוצעה, טענתם היתה על כך שעל כלל ישראל כפה ה’ יתברך והכריחם לקבלה, מדוע אותם הוא לא כפה, למה אותם הוא לא הכריח לקבל את התורה, כך לשון הגמ’ שם : “אלא כך אומרים לפניו [אומות העולם להי”ת], כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל ?].

ובאמת צריך ביאור, למה כפה הי”ת על בני ישראל והכריחם לקבל את התורה, למה לא ניתנה להם הזכות להחליט בעצמם אם לקבל את התורה או לא, איזה תוקף יש בקבלה זו שבאה על ידי כפיה ?

 

כמו כן צריך להבין את תשובת ה’ לאומות העולם : “הביאו לי ספר יוחסין שלכם”, איזו תשובה יש כאן על עצם טענת אומות העולם, מדוע לא נכפה עליהם לקבל את התורה כמו שעשה כן לבני ישראל ?

דרך ארץ קדמה לתורה

 

בספר שערי קדושה (חלק א פרק ב) כותב רבנו חיים ויטאל זצ”ל : “הטעם שאין המדות מכלל התרי”ג מצות, שלא מצינו בתורה ציווי מפורש על המידות, כגון איסור לכעוס או להתגאות, או מצוה לנהוג בענוה ולהעביר על המידות, כי המדות הן ההכנות העיקריות אל תרי”ג המצות בקיומן או בביטולם, המידות כותב מהרח”ו זצ”ל הם הבסיס לכל התורה כולה.

 

במדרש רבה פרשת צו (פרשה ט) אומר רבי ישמעאל בר רב נחמן, שעשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הביאור בזה, שאי אפשר לזכות לתורה לולא עבודת המידות, כדברי התנא במסכת אבות (פרק ג משנה) “שאם אין דרך ארץ, אין תורה”. וכותב שם רבנו יונה זצ”ל, ר”ל שצריך תחילה לתקן את עצמו במדות, ובזה תשכון התורה עליו שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות, לא שילמוד התורה ואחר כך יקח לו המצות, כי אי אפשר” עכ”ל. [כן כותב רבנו האריז”ל בספר שערי קדושה [חלק א שער ב] : “נמצא כי בהיות מדות הרעות קבועות באדם, נמנע הוא מלקיים התורה והמצות, וגם אם יקיימם יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול, ועליו נאמר נזם זהב באף חזיר”].

 

כעין זה כותב היעב”ץ זצ”ל בפירושו למסכת אבות (פרק ו משנה א) : “שהתורה לא תשכון, כי אם בריקן ממדות רעות ומלא ממדות החשובות, ומה שילבש מהמדות החשובות קודם בואו בברית התורה תבוא כמים בקרבו, ויהיה עוסק בתורה לשמה”.

 

כן כותב מרן החזו”א זצ”ל בספר אמונה וביטחון (פרק א אות י) : “ההבדל במידות הנפש לכאורה אינו ענין וקשר למידת חכמתם של אישים הנבדלים, ומידות מושחתות לא יגרעו חכמת בעליהם, כי לחכמה צריך כשרון החכמה, שכל טוב, ולב מבין. ומה הפסד לקנין החכמה אם הוא אכזרי נטול מידת הרחמים, או אם הוא גבה רוח, רודף אחר הכבוד, וכיוצא בו מדות הזרות, אבל אין הדבר כן באמת, כי חדל אצילות הנפש ונועם המידות, הוא חדל בקנין החכמה הנטועה הרגשות נעימות ביסוד החכמה” עכ”ל.

רבי עקיבא צנוע ומעלי

במסכת כתובות (בס:) מספרת הגמרא שרבי עקיבא היה רועה את צאנו של כלבא שבוע, רחל בתו של כלבא שבוע שמה לב שעקיבא הרועה של אביה הוא צנוע ומעלי, נגשה אליו ושאלה, אם אקדש לך תלך ללמוד תורה ? השיב לה רבי עקיבא בחיוב, הלכה והתקדשה לו ללא ידיעתו של אביה.

והקשו בזה, מה ראתה רחל לוותר על כל ההצעות המעולות שמן הסתם הוצעו לה כבתו של כלבא שבוע ? למרות שרבי עקיבא שהבטיח לה שאחר החתונה הוא ילך ללמוד תורה, מכל מקום מן הסתם הוצעו לה חתנים שכבר למדו הרבה שנים, שהם תלמידי חכמים גדולים כבר עכשיו ?

בגמרא מובא שהסיבה שהביאה אותה לעשות כזה מעשה נועז, היא משום שהיא ראתה שהוא צנוע ומעלי, שהוא בעל מידות טובות, הוא ידעה שזה הבסיס לבחינה של קבלת התורה, כדברי חז”ל במדרש רבה ויקרא (פרשה ט אות ג) שדרך ארץ קדמה לתורה, ובמסכת אבות (פרק ג משנה כב) מבואר שלא רק שדרך קודמת לתורה, אלא שאם אין דרך ארץ אז אין תורה, וכיון שראתה שלרבי עקיבא יש מידות טובות, הרי שיש את הבסיס להיות בן תורה,

[זה לשון רבינו בחיי בפרשת יתרו (פרק יח פסוק כא) כותב : “וראה כמה כח וגודל מעלות המדות. שלא נשתבחו הצדיקים והנביאים בתורה כגון נח ואברהם ויעקב וזולתם בתארי החכמה התבונה והדעת, כי אם בתארי המדות עכ”ל].

שלשה סימנים באומה זו

במסכת יבמות (עט.) איתא : “שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים. כלל ישראל במהותם הם בעלי מידות טובות, המידות הטובות הם סימן הזיהוי של האיש הישראלי, מידות אלו הושרשו בנו מהאבות הקדושים, כדברי התנא במסכת אבות (פרק ה משנה יט) עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו, מהם השתרשו מידות אלו בנו יוצאי חלציהם, ויושרשו בבאים אחרינו, כדברי הגר”ח מוולאזין זצ”ל בפירוש רוח חיים על מסכת אבות (פרק ה משנה ג) : “כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע”. [עי’ בשפת אמת פרשת בלק (שנת תר”מ) על דברי המשנה במסכת אבות (פרק ה משנה יט) שכל שיש בו שלושה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו … עין טובה רוח נמוכה ונפש שפילה”, שהאבות הקדושים פעלו כל אלה המדות לדורות, וכל מה שמתקן האדם עצמו, ידע שהוא בכחם].

 

זהו ספר היוחסין של כלל ישראל, התכונות והמידות הנעלות של אבותינו אשר מהם ומכוחם הם הושרשו גם בנו, לכן סיפרה התורה הקדושה על האבות הקדושים תחילה, קודם לכתיבת המצות שהם התכלית, כדי להראות ולגלות על אופיה של אומתנו הקדושה, אשר אין ראויים יותר ממנה לזכות להינתן להם התורה הקדושה.

 

מטעם זה כפה הי”ת על כלל ישראל לקבל את התורה, מה שלא עשה לכל גוי, כיון שכלל ישראל היו מוכשרים מצד מהותם לבחינה נעלית זו מכל העמים.

 

 

מאמר ב

העולם נברא בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית

 

“בראשית ברא אלוקים את ה’מים ואת הארץ”.

(פרק א פסו’ א)

 

חז”ל הקדושים עמדו על השימוש שעשתה התורה הקדושה במילה “בראשית”, במקומה יכלה התורה לכתוב בתחילה, או בראשונה, מה ראתה התורה להשתמש דוקא במילה “בראשית” ?

רש”י הקדוש מביא בשם רבותינו ז”ל, שבמילה בראשית ביקש הקדוש ברוך הוא להראות ולגלות לנו את הסיבה שבשבילה הוא ברא את העולם, כדברי האור החיים הקדוש “ופירוש בי”ת של בראשית היא בי”ת הסיבה”, והיא בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו ושני התכליות אחת הן, שהעולם נברא בשביל שישראל יקבלו את התורה, כלשון האור החיים הקדוש שם : ” “וגם אמרו בשביל ישראל שנקראו ראשית, דכתיב ראשית תבואתה, ואין מאמרם זה מכחיש הראשון, כי טעם עצמו שנקראו ישראל ראשית, הוא לצד קבלתם התורה, ובזה נבדלו לשם ולתהלה מהעמים”.

 

 

למטרה זו ברא הקדוש ברוך הוא את העולם עם כל שבתוכו, היעד הוא כלל ישראל, וכל מה שמסביב נועד לשמש את כלל ישראל, כדי שיוכלו לממש את היעד שבעבורו נברא העולם, שמירת התורה וקיום מצותיה.

[מטעם זה תחילת דינו של אדם על דברי תורה ואחר כך על שאר מעשיו [עי’ מסכת שבת (לא:) ומסכת סנהדרין (ז.)] כיון שתכלית בריאתו היתה כדי שיקבל עליו את התורה, לכן נידון תחילה עד כמה קיים את יעודו]

ואתה מחיה את כולם

[בפרשת תצווה מביא האלשיך הקדוש בשם רבותינו שהקדוש ברוך הוא מקיים את העולם על ידי שני סוגי השפעות, האחד מתייחס אל הנפש, הוא שפע רוחני נחמד להשכיל, שיערה על האדם רוח ממרום, רוח חכמה ותבונה, רוח דעת ויראת ה’, והשני אל הגוף, הוא מזון לכולם, לכלכלם בר ולחם ומזון, והון ועושר שררה ומלכות וכל טוב גשמיי.

אכן בשביל תכלית זו כלל הקדוש ברוך הוא משפיע חיות למיליארדי בני אדם ולמיליארדי בעלי חיים שנבראו לשמש את כלל ישראל, בבחינת “ואתה מחיה את כולם”.

 

[אומנם יש חילוק בין ההשפעה שמקבלים כלל ישראל מהי”ת שהיא השפעה מפנימיות הרצון, השפעה במאור פנים, לבין ההשפעה שמקבלים שאר באי עולם שהיא באה מחיצוניות הרצון, שכן אין הם העיקר, רק שגם הם נצרכים לקיום העולם, לכן הי”ת מחיה אותם, [יש עוד השפעת חיות משמים הנמשכת אל הקליפות, שהם מציאות כח הטומאה בעולם, כוחות נבראו כדי שתהיה בעולמות אפשרות של בחירה, בבחינת “זה לעומת זה עשה אלוקים”, גם הם מקבלים את חיותם מהקדוש ברוך הוא, רק כיון שכל מציאותם מתנגדת לקדושה זו ניתנת להם באופן היותר מצומצם הנקרא “אחוריים”, ביטוי לנתינה ללא רצון ושלא במאור פנים, לכן אדם שחוטא בזה הוא ממשיך חיות נוספת לאותן קליפות, חיות זו נמשכת מנשמתו שהיא חלק אלוק ממעל, דבר שגורם צער גדול לשכינה הקדושה, כפי שהטיב להגדיר זאת בספר התניא [ליקוטי אמרים פרק כד] : “והוא כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה, וטומן פניו בתוך בית הכיסא מלא צואה, שאין לך עלבון גדול מזה אפי’ עושה כן לפי שעה, שהקליפות וס”א נקראים קיא צואה כנודע” עיי”ש].

 

את כל זה פועל הקדוש ברוך הוא כאמור, בשביל התורה ובשביל ישראל שהם תכלית הבריאה כפי שנתבאר. וכתב האור החיים הקדוש כאן : “ומעתה מי שזכה בתורה זכה בכל העולם ומי שלא זכה בתורה אין לו ליהנות מן העולם עד מדרך כף רגל זולת אם ישמש הכשר עמליה”.

גם מה שבונים הגויים הוא לצורך ישראל

כדי להמחיש את היסוד הזה שכל העולם נברא רק בשביל ישראל מקבלי התורה, כותב רמב”ם בהקדמתו לפירוש המשניות, שיש מציאות שאדם עשיר יצווה לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי, ולנטוע כרם חשוב, כמו שיעשו המלכים, וכל הדומה להם. וכל זה כדי שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד, שיבוא באחרית הימים ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ההם.

במסכת עבודה זרה (ב.) איתא : לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס”ת [ומניחו] בחיקו, ואומר, למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר: כל הגוים נקבצו יחדו [וגו’], אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה … נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבש”ע, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמכם … מיד יצאו בפחי נפש. יצאת מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה … אמר להם הקדוש ברוך הוא במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבש”ע, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם גשרים ליטול מהם מכס, כרכים לעשות בהם אנגריא, … מיד יצאו מלפניו בפחי נפש.

 

בזמן הגאולה, כאשר תיחשף האמת בעולם, כל אומות העולם ינסו להיאחז באיזה בדיל של שייכות לכלל ישראל, הרומאים יספרו שהם תיקנו הרבה שווקים ועשו הרבה מרחצאות, הפרסיים יגידו שהם בנו גשרים, כבשו כרכים, וערכו מלחמות, את הכל הם יאמרו עשינו בשביל ישראל שעם ישראל יוכלו לעסוק בתורה, ואז יוכיח אותם הי”ת ויאמר להם, שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, והם יצאו בפחי נפש.

 

בספר פרי צדיק פרשת וירא כותב רבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל : “ולכאורה תמוה, איך יהיו שוטים כאלו לומר שקר מפורסם כזה לפני הקדוש ברוך הוא. והם נכנסין לפני הקדוש ברוך הוא ליטול שכר עבודתם בעולם הזה, ויאמינו אז בהקב”ה, ואיך יעלה על לבם להטעותו בדברי שקר הידוע לכל, שעשו הכל לצורך עצמם, והיו עוד שונאי ישראל ומשעבדים בהם ?

 

זאת ועוד צריך ביאור, שאנו לא מוצאים שהקדוש ברוך הוא לא טוען כלפיהם שהם שקרנים אלא קורא להם שוטים, ולכאורה היה ראוי יותר לכנות אותם שקנים ולא שוטים ?

 

אבל באמת כותב רבי צדוק זצ”ל, כל מעשיהם בעולם הזה, אף שהם עושים לצורך עצמם, כבר ביאר זה הרמב”ם בהקדמת פירוש המשנה, שיבנה אדם ארמון ויטע כרם יקר, שיהיה לתועלת חסיד אחד באחרית הימים, שיחסה באחד מהקירות יום אחד, וישתה כוס יין אחד מהכרם. וכל מעשיהם הוא מה שה’ יתברך רצה שיהיה מזה תועלת לישראל לעסוק בתורה.

כשיכירו שכל מה שבנו בשורש היה באמת לצורך לומדי התורה, כך יחשבו הם, שאף על פי שהם לא כיוונו לזה, סוף סוף מעשיהם רצויים, וירצו לקבל שכר על זה. ועל זה יאמר להם שוטים וכו’ שקראם רק שוטים, שזה שטות לבקש שכר על מה שהם לא כיוונו לזה, ורחמנא ליבא בעי, וה’ יראה ללבב, ומה שנסתבב לצורך ישראל, זהו מעשה ה’ יתברך, והם לא פעלו זה.

למה נסללו מסילות רכבת לברלין ולולדיסטוק

ביאור זה מביא בחידושי הגרי”ז הלוי זצ”ל (סימן רכ) בשם אביו הגר”ח זצ”ל ומוסיף הגרי”ז זצ”ל שגם מסילת הברזל שנסללה מפטרבורג לברלין, אף שלפי ראות עיננו הגויים בנו אותה עבורם, לפי האמת היא נסללה בשביל שבן ישיבה יוכל בנקל לנסוע לישיבת וולאזין.

 

כן לגבי פסי הרכבת שנסללה לפני שנים רבות לולדיסטוק שבמזרח הרחוק, על גבול יפן, גם שם תכלית בנייתם היתה כדי שבמלחמת העולם השניה יגיעו בחורי ישיבת מיר לשנחאי שביפן וינצלו מציפורני הנאצים הרשעים.

 

בספר חיי עולם [חלק ב פרק ב אות כ] מעורר ההסטייפלר זצ”ל על החשיבות של כל אדם ללמוד את דברי הרמב”ם, וכותב שם הרב להוכיח כיסוד הזה מדברי הגמרא במסכת ברכות (ו:) : “ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שנאמר: סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו’. מאי כי זה כל האדם? אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו. רבי שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר: כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. ובשיטה מקובצת על מסכת ברכות שם מביא בשם הריטב”א שכל העולם נברא לצורך בני אדם, ובני אדם נבראו לשבח ולהודות להקדוש ברוך הוא, ולעבדו וליראה אותו, ואלו שעושין כן מקיימין העולם. והשאר הרי הן כבהמה שאין עושין הדברים שנבראו בשבילן עיי”ש.

 

החפץ חיים זצ”ל באגרות ומאמרים (סימן מה) ע”כ בדורות הקודמים שמצב בריאותם היה חזק ואמיץ, והיו מחזיקים בד’ ותורתו, וקול התורה נשמע בכל עיר ועיר, לא הי’ נחוץ כ”כ איזה סיבה למנוע טלטול הדרך, כי גם בטלטולם בדרך לא פסקו מתורה, וגם כשישבו על העגלה דברו בדברי תורה, אבל בימינו אלה האחרונים שירדה חולשה לעולם, ולו היינו מוכרחים לנסוע בעגלה איזה פרסאות, היינו צריכים לנוח אח”כ כמה שעות, ונוסף לזה עוד רפתה ידיעת התורה בעולם, וא”כ ח”ו נשתכחה הרבה תורה מישראל, ע”כ הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו עלינו, הרוצה להצדיק את עמו ישראל, ורוצה שתתרבה תורה בישראל, ולכן נתן השי”ת חכמה ותבונה בלב יודעי טבע הבריאה להמציא מכונות ורכבות כאלו שימנעו מהאדם הישראלי את טלטול הדרך, והאיש החכם אשר חננו ד’ ביתרון דעת וחכמה צריך להכיר טובה להקב”ה על שמנעו מטלטול ועינוי הדרך, ולתת לו שבח והודי’ ע”ז, מפני שעי”ז ישאר לו זמן ללימוד התורה, ומה נואלו האנשים ההמה שאינם מכירים בטובת השי”ת ומבעטים ח”ו בטובתו ובאותן הרכבות המה נוסעים לבתי תיאטראות ולאסיפות של מושב לצים וכדומה, ונתקיים עליהם בענין זה מאמר הכתוב כי ישרים דרכי ד’ וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר ג

בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית

 

“בראשית ברא אלוקים את ה’מים ואת הארץ”.

(פרק א פסו’ א)

 

חז”ל הקדושים עמדו על השימוש שעשתה התורה הקדושה במילה “בראשית”, במקומה יכלה התורה לכתוב בתחילה, או בראשונה, מה ראתה התורה להשתמש דוקא במילה “בראשית” ?

 

רש”י הקדוש מביא בשם רבותינו ז”ל, שבמילה בראשית ביקש הקדוש ברוך הוא להראות ולגלות לנו את הסיבה שבשבילה הוא ברא את העולם, בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו.

 

ואין מדובר כאן בשתי תכליות שונות, אלא בשתיים שהן אחת, הסיבה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם הזה, היא בשביל שעם ישראל יקבלו עליהם את התורה במעמד הר סיני. כלשון האור החיים הקדוש : “וגם אמרו בשביל ישראל שנקראו ראשית, דכתיב ראשית תבואתה, ואין מאמרם זה מכחיש הראשון, כי טעם עצמו שנקראו ישראל ראשית, הוא לצד קבלתם התורה, ובזה נבדלו לשם ולתהלה מהעמים”.

כך דורש ריש לקיש במסכת שבת (פח.) את הפסוק בפרשה שלנו (פרק א פסו’ לא) : “יהי ערב ויהי בקר יום הששי”, ה”א יתירה למה לי ? [בכל ימי הבריאה התורה מסיימת יום אחד יום שני יום שלישי וכן הלאה, מלבד יום השישי שהתורה קוראת לו יום השישי בה”א הידיעה], מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם : אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו”.

 

 

כן שנינו במסכת פסחים (סח:) : “אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”, וזה משום שבריאת העולם היתה בשביל קבלת התורה הקדושה.

למטרה זו ברא הקדוש ברוך הוא את העולם עם כל שיש בתוכו, היעד הוא כלל ישראל, וכל מה שנברא מסביב החי הצומח והדומם הכל נועד כדי לשמש את כלל ישראל, לאפשר להם לממש את היעוד שבעבורו נברא העולם, שהוא שמירת התורה וקיום מצותיה על ידי ישראל.

למה לא ירדה התורה מיד בבריאת העולם

אכן יש לעיין במאמר חז”ל שהעולם הזה נברא בשביל התורה שנקראת ראשית, אם כן למה לא ירדה התורה לעולם מיד לאחר גמר בריאתו, מיד בסיום בריאת האדם היה צריך לקבל את התורה ולקיימה.

 

בתנא דבי אליהו (פרשה ב) [הובא במסכת סנהדרין (צז.)] מובא : שהעולם נברא לששת אלפי שנה [כי ששת ימי עשה ה’ את השמים ואת הארץ, לא בששת אלא ששת, ויום אצל הקדוש ברוך הוא הוא אלף שנה, כדברי דוד המלך ע”ה בספר תהילים (פרק צ פסו’ ד) : “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר”], אלפיים שנים הראשונות של העולם אומרת הגמרא היו תוהו. מסביר רש”י הקדוש שלא ניתנה עדיין תורה והיה העולם כתוהו, ומאדם הראשון עד שהיה אברהם בן חמשים ושתים שנה איכא אלפים שנה, וכשנשלמו אלפים שנה עסק אברהם בתורה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, דשעבידו לאורייתא בחרן עיי”ש.

 

[הן אמת שבתיקוני הזוהר הקדוש [תקונא עשרין וחד ועשרין דף סב עמוד א] איתא על הפסוק בספר בראשית (פרק ב פסו’ טו) : “ויקח ה’ אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”, לעבדה בפקודין דעשה, ולשמרה בפקודין דלא תעשה, ומפורש בדברי הזוהר הקדוש שאכן בסיום בריאת העולם ניתנה התורה לאדם הראשון, וכן איתא בספרי פרשת עקב (פ’ מ”א) “לעבדה זה תלמוד, ולשמרה אלו מצות”, וכן מתרגם יב”ע בראשית (פרק ב פסוק טו) : “ונסיב יי אלהים ית אדם ואשרי בגנתא דעדן ואצנע יתיה למהוי פלח באורייתא”. וכעין זה בפרקי דרבי אליעזר (פרק יא) ושמא תאמר כי יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה, ולא כל האלנות נצמחין מאליהן, או שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן להשקות את הגן, והלא כבר נהר יוצא מעדן להשקות את הגן שנ’ ונהר יוצא מעדן וכו’, ומה הלשון הזה לעבדה ולשמרה, לא אמר לעבדה ולשמרה אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור את כל מצותיה, שנ’ לשמור את דרך עץ החיים, ואין עץ חיים אלא תורה, שנ’ עץ עץ חיים היא למחזיקים בה” עכ”ד. וברבינו בחיי כותב ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה : “”גן עדן” רמז לתורה, וכשם שהגן נמשך מעדן, כך התורה נמשכת מן החכמה העליונה שהיא עדן, ועיקר בריאתו של אדם להיותו מונח בעסק התורה לעבדה ולשמרה”.

 

 

רק שאדם הראשון חטא ואכל מעץ הדעת, על ידי זה נכנסה בו זוהמת הנחש, על ידה הופר האיזון שעמו נברא האדם הוא ישר, ונהיה נוטה יותר לצד הרע, במצב זה לא היה שייך לתת לו את התורה, כך נדחתה התוכנית של נתינת התורה עד למעמד הר סיני, שאז אומרת הגמרא במסכת שבת (קמו.) פסקה זוהמתן וחזרו להיות מאוזנים בבחירתם, ונתנה להם התורה.

 

 

כן מפורש במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה כד) : “אמר ר’ יודה ראוי היה אדם הראשון שתינתן תורה על ידו”, אמר הקדוש ברוך הוא יציר כפיי ואיני נותן לו ? [המבי”ט זצ”ל בספר בית אלוקים [שער היסודות פרק לא] כותב שתחילת כוונת האל יתברך בבריאת האדם היה כדי שיזכה ויפרה וירבה ותינתן על ידו התורה, כי מי היה יותר ראוי שתינתן התורה על ידו כ”א מי שהיה יציר כפיו כמו התורה שהיתה כלי חמדתו של הקדוש ברוך הוא, וכשיקבל התורה יזכה הוא ודורותיו לחיי עולם בזכות לימוד התורה וקיום מצותיה כל הימים, ואז היה מתקיים בהם כי היא חייך ואורך ימיך, והיה להם שכר כל המצות בזה העולם כי היו כולם צדיקים, כי גם שהיו יכולים לחטוא להיותם נקרצים מחומר, עם כל זה לא היה להם שום נטייה לצד החטא, ואז היו בני עליה מרובים ובני תחתיה מועטים”].

 

ממשיך המדרש : “מה טעם זה ספר תולדות אדם ? חזר ואמר [הקדוש ברוך הוא] שש מצוות ציויתיו ולא עמד בהם, ואיך אתן לו תרי”ג [מצות רמ”ח מצות עשה ושס”ה מצות לא תעשה], ויאמר לאדם, לאדם איני נותן, ולמי אני נותן לבניו, זה ספר תולדות אדם” ע”כ.

מבואר בדברי המדרש, שאכן התוכנית היתה לתת את התורה הקדושה כבר בסיום הבריאה לאדם הראשון ויוצאי חלציו, רק שקודש ניתנו לו שש מצות שבניהם האיסור לאכול מעץ הדעת, כיון שלא עמד בהם נפסל ומלקבל את התורה, ונקבע שתינתן התורה לכלל ישראל.

 

כך כותב המבי”ט זצ”ל שם : “אבל כשחטא אדם הראשון ונולד בטבעו היצר הרע שהוא מטה לב האנשים לדברים הגשמיים, ומפתה אותם להחטיאם ולהורידם לבאר שחת, ואיש לא ימלט מידו במרובה או במועט, נגזרה עליו המיתה, ולא זכה גם כן שתינתן תורה על ידו, ולא על ידי דורותיו הרעים וחטאים” עכ”ל.

 

אכן מדברי ריש לקיש במסכת שבת שם : “אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין”, משמע שכבר בבריאת העולם היתה התוכנית לתת את התורה לכלל ישראל ולא לאדם הראשון.

 

זאת ועוד צריך ביאור שכן גם אם אדם הראשון חטא ועל ידי זה שוב לא היה ראוי לקבל את התורה, למה נדחה ענין נתינתה אלפיים שנה עד למעמד הר סיני, למה לא נתנה כבר לאבות ?

 

מה גם שעד מעמד הר סיני היה העולם צריך לעמוד בנס, שכן ללא התורה חוקות שמים וארץ לא שמתי, כמו שכותב הגר”ח מוולאזין זצ”ל בנפש החיים (שער ד פרק יא) מעת הבריאה שהיתה התורה גנוזה עדיין במקור שרשה הנעלם מכל העולמות עליונים. ומרחוק לבד האירה לכל העולמות להחיותם ולקיימם. ולא נשתלשלה עצמותה ממש למטה לזה העולם שיעסקו בה קבוצי מטה. עדיין היו העולמות רופפים ורותתים ולא היו על מכונם האמתי. וקראום רז”ל שני אלפים תהו. והיו תלוים ועומדים עד עת מתן תורה.

 

עם הנבחר או עם הנשאר

 

גם דברי חז”ל שהעולם נברא בעבור ישראל שנקראו ראשית צריך ביאור, אכן בנוסח ברכת התורה המופיעה במסכת ברכות (יא:) אנו אומרים : “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”. כך גם בברכת קריאת שמע : “ובנו בחרת מכל עם ולשון, וקרבתנו לשמך הגדול באמת”, ובתפילת המועדים : “אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקדשתנו במצותיך. וקרבתנו מלכנו לעבודתך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת”.

 

אכן דבר זה עומד בניגוד למשתמע מדברי רבי יוחנן במסכת עבודה זרה (ב:) : “מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה”. מפורש בדברי רבי יוחנן, שתחילה הוצעה התורה לשאר האומות, משלא רצו בא אומות העולם לקבלה הציעה הקדוש ברוך הוא לכלל ישראל, ואם כלל ישראל סומן כבר בתחילת הבריאה להיות עם הנבחר, זה שיקבל את התורה, אם כן למה הוצעה להם התורה הקדושה רק לבסוף ?

 

אכן ילקוט שמעוני פרשת יתרו (רמז רפו) איתא : “ולפיכך נתבעו אומות העולם בתורה, שלא ליתן פתחון פה לאומות, אלו נתבענו כבר קבלנו עלינו, הרי שנתבעו ולא קבלו עליהם”.

 

וגם כאן צריך ביאור, שמדברי המדרש משמע שאילו היתה אומה מאומות העולם מסכימה לקבל את התורה, היה הקדוש ברוך הוא נותן לה את התורה ולא לישראל, וזה שלא כפי שמשמע מדברי חז”ל הנזכרים שכלל ישראל נבחר לתכלית זאת כבר בבריאת העולם ?

 

אומנם בילקוט שמעוני שם מבואר עוד, שכאשר הציעה הקדוש ברוך הוא את התורה לשאר האומות, כל אומה שאלה מה כתוב בתורה, ולכל אומה ואומה השיב הקדוש ברוך הוא תשובה אחרת, כזו שלא תואמת את אופי האומה, כך שהם יסרבו לקבל את התורה, לבני עמון ומואב אמר לא תנאף, לבני ישמעאל אמר לא תגנוב, לבני עשו לא תרצח, וזאת כדי לתתה לבסוף לכלל ישראל, אבל עדיין צריך ביאור, מדוע לא נתן הקדוש ברוך הוא את התורה לכלל ישראל מיד, מה אכפת לנו מטענת הגויים ?

צריך לומר שהצעת התורה לאומות העולם לא היתה כדי לתת להם אותה, מראשית בריאת העולם נבחרו כלל ישראל להיות מקבלי התורה, פנייתו של הקדוש ברוך הוא לשאר האומות בהצעה לקבל את התורה, נועדה לגלות ולהראות, למה בחר דוקא בנו מכל העמים, ונתן דוקא לנו את תורתו, כי רק כלל ישראל מסוגלים להיות בטלים לקדוש ברוך הוא באופן מוחלט, והראיה שכאשר הוצעה להם התורה הם לא שאלו ככל אומות העולם “מה כתיב בה” אלא הקדימו נעשה לנשמע.

אלפיים שנה של הכנה

כותב המבי”ט זצ”ל שם : “כי גם האבות הצדיקים שהיו הן הן המרכבה, לא ניתנה התורה ע”י שום אחד מהם, כי עדיין לא היה כלל אנשים מיוחדים לקבל התורה, גם כי הם ידעו התורה ושמרו אותה כקבלת רבותינו ז”ל, והיה צריך שיתארך ענין נתינתה עד זמן משה רבע”ה שהיו אז ששים רבוא מבני אברהם יצחק ויעקב, ואז פסקה זוהמתם בקבלתם את התורה”.

 

האלפיים שנה ללא התורה היו שנים של הכנה, בשנים אלה הוכשרו כלל ישראל מי שיועדו להיות מקבלי התורה להיות ראויים לבחינה זו.

 

ביארנו שעניין זוהמת הנחש התבטאה בהפרת האיזון שבו נברא האדם בבחינת “אשר עשה האלהים את האדם ישר”. אחר האכילה מעץ הדעת נולד באדם כח משיכה הרע יותר מאל הטוב ונתבטל אצל כוח הבחירה, והיה צורך לתקן פגם זה באנושות כדי שיהיו ראויים לקבל את התורה שעניינה שמירת המצות מכח הבחירה.

 

[עוד מובא בחז”ל שבחטא אדם הראשון נפגמו ד’ יסודות הבריאה, עפר מים אש ורוח, כמו כן פגם אדם הראשון בג’ עבירות חמורות, גילוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה  זרה, [וכן איתא  במסכת  סנהדרין  (לח:)  “ואמר  רב  יהודה  אמר  רב, אדם הראשון מין היה וכו’ רבי יצחק אמר מושך בערלתו היה וכו’ רב נחמן אמר כופר בעיקר היה וכו'” עיי”ש, ועיין עוד במדרש תנחומא על פרשת מסעי שמבואר בדבריו שאדם הראשון גורש מגן עדן כיון דעל ידי אכלתו מעץ הדעת גרם מיתה לכל הדורות ודנו הי”ת כדין רוצח בשוגג שחייב גלות עיי”ש].

 

כתוצאה מפגמים אלה באו ארבעה דורות אחר אדם הראשון שהיו מכעיסים ובאים לפני ה’, דור אנוש שאז הוחל לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות, [הדיבור הוא רוח ממלא כנגד הפגם של הרוח], ואחר כך דור המבול שהשחיתו דרכם עד שהוצרך להביא מבול לעולם, [הקלקול בטיפה סרוחה נמשך מהפגם ביסוד המים] ודור הפלגה שבנו מגדל מחומר ולבנים להילחם בקדוש ברוך הוא, [כנגד יסוד העפר], ואחר כך סדום שהיו רעים וחטאים לה’ מאוד, והמטיר עליהם הקדוש ברוך הוא אש וגופרית מן השמים, [וזה כנגד הפגם ביסוד האש].

 

במסכת שבת (קמו.)  אומר רבי אבא בר כהנא שעד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו, אחר ארבע דורות אלה, זרח כוכבו של אברהם אבינו והחל להאיר בחשך, ממנו נולד יצחק אבינו, טלה טהור מכבש נבחר, בלידת ישמעאל נתנקז כל הפגם של העריות, כך אומרת הגמרא במסכת קידושין (מט:) : “עשרה קבין של זנות ירדו לעולם תשעה נטלו בני ישמעאל”, אחריו נולד יצחק מבורר ומנוקה מפגם זה, בלידת עשיו יצא שעליו נאמר “על חרבך תחיה”, הופרש הפגם של השפיכות דמים, [במדרש ברא”ר (פרשה סג פסקה ח)  :”אדמוני אמר רבי אבא בר כהנא כאלו שופך דמים וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני דכתיב וישלח ויביאהו והוא אדמוני נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשיו”], אחריו נולד יעקב מנוקה וזך מפגם זה, נשאר רק הפגם של עבודה זרה שעדיין [יעקב אבינו בכוח התורה שלמד בעמל ויגיעה תקן את הפגם של העבודה שנגרם בחטא אדם הראשון], ממנו יצאו י”ב שבטים קדושים שמהם החל להרקם כלל ישראל, בשבעים נפש הם ירדו לגלות מצרים, להזדכך בכור מצרים מהפגמים שנעשו בחטא אדם הראשון, בעבודה בחומר ולבנים תקנו את הפגם ביסוד העפר, בגזירה של כל הבן ילוד היאורה תשליכון אותו תקנו את הפגם ביסוד המים, בגזירה של קוצר רוח תיקנו את הפגם ביסוד הרוח, ובכור מצרים תקנו יסוד האש], אחר ארבע מאתיים ועשר שנים של שעבוד קשה בחומר ולבנים, פסקה זוהמתן והוכשרו כלל ישראל לקבלת התורה.

 

[כחלק מההכנה לקבלת התורה, היה צריך גם להשריש בכלל ישראל את התנאים הנצרכים למימוש ייעודם כמקבלי התורה, כמו מסירות נפש על דבר ה’, מידה זו השתרשה בנו מאברהם אבינו, שכבש את רחמיו והלך במסירות נפש לקיים את רצון ה’ להקריב את יצחק, כמו כן ירשנו מאברהם אבינו את מידת החסד, ומיצחק אבינו ירשנו את מידת הגבורה, להצליח להתגבר על יצרנו הרע המבקש להסיתנו מדרך התורה, ומיעקב אבינו קבלנו את מידת האמת, וכן את כוח השקידה, וההסתפקות במועט, כל אלה הוטבעו בנו יוצאי חלציהם, כמו שכותב הגר”ח מוולאזין זצ”ל ספר רוח חיים על מסכת אבות (פרק ה משנה ג) : “כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם. לבניו אחריו המה כטבע מוטבע. ובקצת יגיעה יגיעו לזה”. לכן נדחה מעמד הר סיני עד לאותה שעה בא הגיעו שישים רבוא מישראל לרגלי הר סיני כאיש אחד בלב אחד, מנוקים ומוכנים לקבל את התורה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר ד

בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין

 

“בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”.

(בראשית פרק א פסוק א)

 

רש”י בתחילת הפרשה מביא את שאלתו של ר’ יהודה בר שלום במדרש תנחומא פרשת בראשית (סימן ג) מדוע השתמשה התורה במילה “בראשית”, למה לא נכתב קודם ברא אלוהים את השמים ואת הארץ ? או מתחילה ברא אלוקים את השמים ואת הארץ ?

על כך מתרץ המדרש שבמילה בראשית באה התורה לרמוז לנו שתכלית בריאת העולם היא בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו.

 

ביאור הדברים הוא, שהקדוש ברוך הוא בא לומר לנו שהעולם הזה לא נברא סתם, אלא לתכלית מסוימת ומוגדרת מראש, והיא כדי לברוא בתוכו את האדם, לאדם תינתן  התורה כדי לעבדה ולשמה.

 

זה ביאור דברי ר’ אליעזר במסכת נדרים (לב.) : “גדולה תורה שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר : אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”. כיון שתכלית הבריאה היא קבלת התורה, אם כן בהעדר תכלית זו, שוב אין סיבה לקיים את העולם.

 

במסכת שבת (פח.) דורש ריש לקיש על הפסוק בספר בראשית (פרק א פסוק לא – פרק ב פסו’ א) : “יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם”, ה’ יתירה למה ? [למה לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום שישי, כמו שנאמר בשאר הימים יום שני יום שלישי, מדוע יום השישי נכתב בה”א הידיעה] ? על כך אומר ריש לקיש : “מלמד שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו” עכ”ד הגמרא עיי”ש.

 

 

[כן איתא גם בזוהר הקדוש פרשת תולדות : “אמר קודשא בריך הוא לעלמא בשעתא דעבד ליה וברא לאדם, א”ל : עלמא עלמא, אנת ונימוסך לא קיימין אלא על אורייתא, ובגין כך בראתי ליה לאדם בך, בגין דיתעסק בה, ואי לאו הא אנא אהדר לך לתהו ובהו, וכלא בגיניה דאדם קיימא, הדא הוא דכתיב (ישעיה מ”ה) אנכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי”.

 

וזה לשון הזוהר הקדוש בפרשת תרומה (דף קסא עמוד א – ב) : “זכאין אינון כל אינון דמשתדלי באורייתא, ובגין דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא אסתכל בה באורייתא וברא עלמא ובאורייתא אתברי עלמא … כיון דאתברי עלמא כל מלה ומלה לא הוה מתקיים עד דסליק ברעותא למברי אדם דיהוי משתדל באורייתא ובגינה אתקיים עלמא, השתא כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה, כביכול הוא מקיים כל עלמא, קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא, אשתכח דעובדא וקיומא דכל עלמא אורייתא איהי, בגין כך זכאה איהו בר נש דאשתדל באורייתא דהא איהו מקיים עלמא” עכ”ל].

 

עולם הזה נקרא עולם העשיה כי הוא מקום עשיית המצות

 

 

האור החיים הקדוש בפרשת בראשית (פרק א פסו’ א) כותב שהפסוק : “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”. מרמז על ד’ עולמות שברא הי”ת הם עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה, ועולם העשיה, המילה בראשית היא עולם הכבוד שהוא האצילות, והוא יקרא ראשית לכל, המילה ברא היא כנגד עולם הבריאה, המילה אלוהים רומזת לעולם היצירה כי יש שם דינים, את השמים ואת הארץ הוא עולם העשיה עיי”ש.

העולם הזה נקרא “עולם העשיה”, משום תכלית בריאתו הוא כדי לברוא בו את האדם שיקבל את התורה הקדושה ויעשה את כל הכתוב בה, אכן קיום המצות בתורה מוזכר תמיד בלשון עשיה, [כך בפרשת קדושים (פרק יט פסו’ לז) : “ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם אני ה'”. ובפרשת שלח (פרק טו פסו’ לט) : “וזכרתם את כל מצות ה’ ועשיתם אתם”, ובפרשת ואתחנן (פרק ז פסוק יא) : “ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם”, ובמסכת עירובין (כב.) דרשו “היום לעשותם” היינו בעולם הזה שהוא מקום העשייה, שזוהי תכלית בריאת העולם].

 

[זה לשון הרב דרך פקודיך בהקדמות [הקדמה ב] : “הנשמה היא חצובה מתחת כיסא הכבוד, והיא שיעור קומה רוחנית רמ”ח איברים רוחניים ושס”ה גידים רוחניים, ולמה באת אל העוה”ז ? להיות שצריכה להאיר כל אבריה וגידיה ע”י עשיה בעוה”ז שהוא עולם העשיה, בעשות כל רמ”ח מצות עשה נגד רמ”ח אבריה ושס”ה ל”ת נגד גידיה, אזי בכל מצוה תאיר אבר אחד, ידוע לאלקינו ית”ש כל מצוה נגד איזה אבר רומזת, וכן הלאוין נגד הגידין, וע”י קיומה כל זאת יברא לה גוף רוחניי הוא לבוש חלוקא דרבנן אשר תתלבש הנשמה בגן עדן כלול מרמ”ח ושס”ה כנ”ל” עכ”ד].

 

ענין זה רמוז גם במה שאמרה התורה בסוף מעשה בראשית : “אשר ברא אלוקים לעשות”, ושאלו המפרשים למה נכתב לעשות בלשון עתיד, מן הראוי היה לכתוב אשר ברא אלוקים ועשה בלשון עבר ?

 

לפי המבואר שהעולם הזה נברא כדי לברוא בו את האדם, שתפקידו לקיים את כל מצות התורה הקדושה, מובן למה כתבה התורה “אשר ברא אלוקים לעשות” בלשון עתיד.

 

בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין

במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה ח סימן ה) : “א”ר סימון בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה”ד “חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו”, חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקדוש ברוך הוא ? נטל אמת והשליכו לארץ, הה”ד : “ותשלך אמת ארצה”, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא : רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב “אמת מארץ תצמח”.

 

ויש להבין בדברי המדרש, למה השליך הי”ת את האמת לארץ, הרי הי”ת התייעץ ושאל והיא הביעה את דעתה לגבי בריאת האדם, ואמרה שלדעתה אל יברא שכולו שקרים ?

 

זאת ועד יש לעיין בדברי המדרש, מדוע זרק הי”ת רק את האמת ארצה, הלא גם השלום אמר אל יברא האדם שכולו מלא קטטה ?

 

בפירוש יפה תואר מבאר את דברי המדרש, שטענת האמת אל יברא שכולו שכולו שקרים, היא מצד שהיצר הרע מעוות את עיני האדם שלא יראה את האמת, והאדם קרוב לחטוא, וכן כוונת השלום בטענה אל יברא כי כולו קטטה, היינו שיצר הרע יתקוטט עמו תדיר כדי להכשילו בחטא, האדם כך טענו השלום והאמת, לא יוכל לעמוד מול היצר הרע ולהתגבר עליו, כדברי חז”ל במסכת קידושין (ל:) שבמלחמת היצר הרע אלמלא ה’ עוזרו אינו יכול לו, כן כותב הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק ה) “כי היצר הרע באמת חזק הוא באדם מאד, ומבלי ידיעתו של האדם הולך הוא ומתגבר בו ושולט עליו”.

השלכת האמת לארץ מרמזת על התורה הקדושה שנקראת “תורת אמת”, כדברי הגמרא במסכת ברכות (ה:) אמת זו תורה, הקדוש ברוך הוא השיב לטענת האמת והשלום, שאומנם נכון הדבר שהאדם שהוא בשר ודם אין בכוחו לעמוד נגד היצר הרע שהוא מלאך ולנצחו, כדי לעזור לאדם להתגבר על היצר אני יוריד את התורה הקדושה לארץ, שעל ידי עסק התורה והעמל בה יצליחו לנצח את היצר הרע, כדברי חז”ל במסכת קידושין שם : “כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל : בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו”, כן איתא בזוהר הקדוש פרשת מקץ (דף רב) : “דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא”.

 

את היסוד זה לימד הי”ת לקין בהמשך הפרשה (פרק ד פסוק ז), אחר שלא נתקבלה מנחתו ונפלו פניו אמר לו הי”ת : “הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו”. רש”י הקדוש מפרש שזה הולך על היצר הרע שתמיד שוקק ומתאוה להכשיל את האדם בחטא, שהאדם יכול למשול בו ולהתגבר עליו אם ירצה, וזה “אם תטיב”, היינו על ידי עסק תורה שנקראת “לקח טוב”, יוכל האדם למשון בו ולהתגבר עליו.

 

וידועים דברי הרמח”ל זצ”ל במסילת ישרים (פרק ה) שפשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב להינצל זולתה, אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו, ואף אם יעשה כל התחבולות שבעולם ולא ייקח הרפואה שנבראה לו שהיא התורה, לא ידע ולא ירגיש בתגבורת חוליו אלא כשימות בחטאו ותאבד נשמתו” עכ”ל.

 

הרמח”ל זצ”ל ממשיל זאת לחולה שדרש ברופאים והכירו חליו, ואמרו לו שיקח סם מסויים. והוא, מבלתי שתקדם לו ידיעה במלאכת הרפואה, יניח הסם ההוא ויקח מה שיעלה במחשבתו מן הסמים, הלא ימות החולה ההוא ודאי, כן הדבר הזה. כי אין מי שמכיר בחלי היצר הרע ובכוחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו, והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה. מי איפוא יניחה ויקח מה שיקח זולתה ויחיה, ודאי שחושך החומריות ילך ויגבר עליו מדרגה אחר מדרגה, והוא לא יבין עד שימצא שקוע ברעה ורחוק מן האמת הרחק גדול שאפילו הרהורי דברים לא יעלו על לבו לבקש האמת. אך אם הוא עוסק בתורה בראותו דרכיה, ציוויה ואזהרותיה, הנה סוף סוף מאליו יתחדש בו התעוררות שיביאהו אל הדרך הטוב. והוא מה שאמרו ז”ל (פתיחתא דאיכה רבתי): הלואי, אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירו למוטב עכ”ל.

עיקר ניצוח היצר הרע הוא על ידי תורה שבעל פה

בספר פרי צדיק פרשת נח (אות ג) כותב רבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל שעיקר ניצוח היצר הרע הוא על ידי התורה שבעל פה, כמו שאמרו במסכת סוכה (נב:) : “אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש”, שם הוא מקום שבו עמלים בתורה שבעל פה.

 

ביאור הדברים הוא על פי מה שכותב רבי עובדיה מברטנורא זצ”ל במסכת אבות (פרק ב משנה ב) על דברי רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא : “יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון”. מפרש רבי עובדיה מברטנורא זצ”ל שהתורה מתשת כוחו של אדם, ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו עיי”ש. היינו שניצוח היצר הרע הוא על ידי היגיעה בתורה, היא זו שמשברת את כוחו של היצר הרע, כן איתא במדרש רבה פרשת נשא (פרשה יד סימן ד) : “אם יגעת הרבה בדבריהם, הקדוש ברוך הוא מסיר יצה”ר ממך”. עיקר העמל והיגיעה שייך לחלק התורה שבעל פה, כמבואר במדרש תנחומא פרשת נח (סי’ ג) שתורה שבע”פ היא קשה ללמוד, ויש בה צער גדול, שהיא משולה לחושך, ויש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמוות, וקשה כשאול קנאתה, ואין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו עכ”ד.

 

[בספר לקוטי תורה פרשת שמות כותב רבנו האריז”ל, שעשו ויעקב הם כינוי ליצר הטוב והיצר הרע, עשו שהוא בחינת היצה”ר ויעקב הוא בחינת היצר הטוב, [כן כותב גם השל”ה הקדוש בשער האותיות (אות י) : “ודע כי ענין יצר טוב ויצר הרע הוא כדמות יעקב ועשו”].

בזוהר הקדוש [סתרי תורה פרשת ויצא דף קמו עמוד ב] כותב על דברי שמעון הצדיק במסכת אבות (פרק א משנה ב) : “על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים”. על התורה דא יעקב. [בילקוט ראובני ערך גלגולים  [אות לט] מביא בשם המגלה עמוקות זצ”ל שרבי יהודה הנשיא היה גלגול של יעקב אבינו, ולכן הוא נקרא רבי יהודה הנשי”א ר”ת ה’וא נ’יצוץ ש’ל י’עקב א’בינו, ורבי סידר התורה שבעל פה].

 

בפרשת תולדות אחר שמישש יצחק אבינו את יעקב, אומר יצחק אבינו “הקול קול יעקב והידים ידי עשיו”, במדרש רבה שם (פרשה סה אות כ) דרשו חז”ל שבזה ביקש יצחק אבינו להעביר מסר ליעקב וליוצאי חלציו עד סוף הדורות, שבשעה שקולו של יעקב יהיה מצפצף בבית מדרשות, אין הידים ידי עשו אין ידי עשו שולטות, כי התורה היא התבלין של היצר הרע שהוא עשו.

 

אחר שבא יעקב אל יצחק אבינו ונטל ממנו את הברכות שביקש יצחק לתת לעשו, אומרת התורה (פרק כז פסוק מא) : “ויאמר עשו בלבו, יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”. הטעם שלא פגע בו עשו מיד, כותב רש”י כדי שלא לצער את אביו.

 

בפירוש כלי יקר כותב : “תלה הדבר בימי אבל, לפי שאבל אסור לעסוק בתורה כי פקודי ה’ ישרים משמחי לב, ויצחק אמר והיה כאשר תריד, דהיינו בזמן שלא יעסקו בתורה ופרקת עולו, ואם כן באבלו על יצחק אביו ודאי לא יעסוק יעקב בתורה ולא יהיה לו דבר המגין עליו, ואז אהרגה את אחי” עכ”ד.

 

ובעיקר דברי הכלי יקר יש לעיין, שכן אמנם אבל אינו יכול ללמוד כל דבר שחפץ, אבל עדיין יכול הוא ללמוד בדברים המותרים כגון מסכת מועד קטן ודיני אבילות וכדו’, [בשו”ת דברי יציב אורח חיים (סימן רמ) כותב דכיון שמותר לעסוק בדברים הרעים הוא ממילא מחויב ועומד, דרק משום פקודי ה’ ישרים משמחי לב אסרוהו לעסוק בדברים המשמחים ולא משום דעצם הלימוד הוי רשות לגביו], לפי זה לא הועילה לעשיו ההמתנה לימי האבל על יצחק אביו, שכן גם אז ודאי יעסוק יעקב בדברים המותרים ושוב לא יוכל עשו להתגבר עליו ?

וביאר הגאון רבי אליהו דיסקין שליט”א על פי דברי המשנה ברורה (סי’ תקנד ס”ק ד) בשם הט”ז, שאפילו במקום המותר ללמוד, היינו שילמוד בפשוטן של דברים אבל לא דרך פלפול עיי”ש, ולכן ביקש עשיו להמתין לימי האבל על אביו, שאז לא יוכל יעקב לעמול בתורה שהוא עיקר ניצוח של היצר הרע, על ידי הלימוד בעמל וביגיעה. [בספר קרן אורה על מסכת נזיר (סו.) כותב סוף דבר עיקר כלי קרב למלחמה ההיא [של ניצוח היצר הרע] הוא עסק התורה. והם הדברים המשמחים שאסורים באבל, [כך מפרש השפתי כהן את דברי התורה בפרשת כי תבוא (פרק כח פסו’ מה) : “תחת אשר לא עבדת את ה’ בשמחה”, שהכונה היא לעסק התורה שעליה שנאמר פקודי ה’ ישרים משמחי לב].

בספר שפת אמת פרשת בראשית (שנת תרס”ד) כותב לפרש את הפסוק : “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”. שהשמים והארץ נבראו שניהם בתורה הנקראת ראשית, וזה רמוז במילה בראשית ב-ראשית, וכותב הרב זצ”ל שהשמים נבראו בכוח התורה שבכתב, והארץ בכוח התורה שבעל פה, כדברי הפסוק בספר תהילים (פרק קטו פסו’ טז) : “השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם” עכ”ד. וכן כותב ר’ צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק פרשת במדבר (אות ו) : “והנה בחינת שמים וארץ ירמז על בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה כדאיתא במדרש בראשית רבה (פרשה סו אות ג) מטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה עכ”ד.

לפי דרכנו יובן, שכן שעיקר בריאת העולם הזה היא כדי לקבל את התורה לעובדה ולשמרה, למימוש יעוד זה צריך את התורה שבעל פה, גם משום שלולי התורה שבעל פה לא נוכל לדעת את מצות הי”ת בתורה, שכן התורה שבעל פה היא הפירוש לתורה שבכתב, כלשון המדרש תנחומא פרשת נח (סימן ג) : “ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבע”פ וגלה אותם לישראל, ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות ותורה שבע”פ פרטות … ולפיכך קבע הקדוש ברוך הוא שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה ומביאין ראיה ומן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד כדי שלא יכשלו ישראל בד”ת”. [בספר יד מלאכי [כללי התלמוד כלל קמד אות ג] כותב : “פירוש המצות ודיניהם קבלן מרע”ה מסיני והוא למדן לבני ישראל והם היו חוקרין ודורשים להוציאן מן הכתוב כפי העיקרים והראיות שקבלו לדון ולדרוש בהם וזהו תורה שבע”פ דהיינו פירוש של התורה שבכתב והנם כענפים היוצאים מן העיקרים ובמה שנתברר אצלם שהם גופי תורה או שהם חשובים כתורה שבכתב וכן במה שדרשו בהן לפרושי קרא חשיבי כקרא ואפשר שיתמנו מהן במנין המצות” עכ”ל. [במסכת סוטה (מט.) איתא משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה וכותב רש”י הקדוש שהיה יודע לדרוש כל תיבה ואות מיותרת בתורה, ונתן לבו לדרוש על כל קוץ וקוץ של אות תלי תילים של הלכות, ועשה בכך כבוד גדול לתורה, שהראה שאין בה דבר לבטלה. מבואר שענין כבוד התורה בא לידי ביטוי בכך שנותנים משמעות לכל אות ואות בכתובים בה, ולכל תג ותג הקשורים בה, להראות שאין בה דבר לבטלה, כזה היה רבי עקיבא, כדברי הגמרא שם משמת רבי עקיבא, בטלו זרועי תורה, שהיה מיוחד בעומק סברא, ויודע לסמוך טעמי ההלכות בתורה שבעל פה, על מדרשי המקראות ואותיות יתרות, ולשונות משתנים במקרא. ונסתתמו מעיינות החכמה, ולכן משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה.

 

התורה שבעל פה נכללת בתוך התורה שבכתב

 

בפרשת תזריע (פרק יג פסו’ לז) עומד האור החיים הקדוש על מה שנראה לכאורה סתירה בדברי חז”ל, שבמדרש רבה פרשת אחרי מות (פרשה כב אות א) שמקרא משנה תלמוד תוספת הגדה ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולן נאמרו למשה בסיני. מאידך במסכת מנחות (כט:) אומר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב”ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש”ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש”ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע”י? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. ומבואר שיש דברים שידע רבי עקיבא ולא ידע משה רבנו ?

בישוב הדברים כותב האור החיים הקדוש : “ונראה כי ישוב המאמרים הוא. כי הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה, ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה, והגם שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתמלא הארץ דעה, אין חידוש שלא ידעו משה, אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ה’ תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ב”ה בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב.

ממשיך האור החיים הקדוש : “וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה ללבש ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כלן יתנו להם מקום בתורה שבכתב, ולזה תמצא באו התנאים וחברו תורת כהנים וספרי וכו’ וכל דרשותם בכתובים אינם אלא על פי ההלכות והלבישם בתורת ה’ תמימה שבכתב, ואחריהם ועד היום זו היא עבודת הקודש בני תורה לדייק המקראות וליישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ החיים,

ומסיים האור החיים הקדוש : “וענין זה לא נמסר למשה כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב, ולזה אמרו ז”ל שדרש רבי עקיבא דרשות שלא ידעם משה, אין הכוונה שלא ידע משה עקרן של דברים הלא ממנו הכל אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה, וזה לך האות מה שלפנינו שדרש הלל מהכתוב ההלכה שנאמרה למשה בעל פה ולא גילה ה’ למשה עיקרה בכתוב ובא הלל ודרשה, ודברים אלו נכונים הם” עכ”ל.

בפירוש אור החיים לפרשת בחקותי (פרק כו פסו’ ג) כותב שהתורה כתבה אם בחקתי תלכו, [הכתיב הוא לשון יחיד, שאין וא”ו בין קו”ף לתי”ו, והקריא בחוקותי הוא לשון רבים] וזה לרמוז ששתי התורות הן התורה שבכתב והן התורה שבעל פה הן דבר אחד, שתורה שבעל פה כלולה בתוך התורה שבכתב ושם בנינה עיי”ש].

אכן טעם נוסף יש בזה משום שרק בכוח העמל והיגיעה בתורה שבעל פה מתאזן כוחו של האדם מול המכבש האדיר שמפעיל היצר הרע על האדם, בבחינת בראתי לו תורה תבלין, ואז יכול ללכת בחוקות התורה ולקיים את מצוותיה.

לפי זה יובן מה שכתבה התורה על כל יום מימי השבוע : “וירא אלוקים כי טוב”. ובמסכת עבודה זרה (יט:) איתא : אין טוב אלא תורה, שנאמר : כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו”. ששה פעמים נאמר בתורה כי טוב [אף שביום השני לא נאמר כי טוב כבר עמד בזה הרש”י הקדוש (פרק א פסוק ז) : לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחד לגמר מלאכת השני]. ובספר אמרי אמת [שבועות תרפ”ג] מובא ששה פעמים טוב הם כנגד ששה סדרים שיש בתורה שבעל פה הנקראת טוב, הנרמזים בספר ישעיהו (פרק לג פסוק ו) : “והיה אמונת עתיך חסן ישועת חכמת ודעת יראת ה’ היא אוצרו”, ובילקוט שמעוני פרשת עקב (רמז תתנה) אומר רבי שמעון בן לקיש אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות עיי”ש.

 

 

 

 

 

מאמר ה

בריאת העולם בשביל התורה ובשביל ישראל

“בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ …”. (בראשית פרק א פסו’ א)   “אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז”ל בשביל התורה שנקראת “ה’ קנני ראשית דרכו”, ובשביל ישראל שנקראו “קדש ישראל לה’ ראשית תבואתו”.                               (רש”י)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דברי רש”י כאן מקורם במדרש תנחומא פרשת בראשית (סימן ג), שם שואל ר’ יהודה בר שלום למה השתמשה התורה במילה “בראשית” ברא אלוקים, למה לא נכתב מקודם ברא אלהים, או מתחילה ברא אלוקים את השמים ואת הארץ ? על כך הוא מתרץ שבזה באה התורה לרמוז לנו שתכלית בריאת העולם היא בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית.

וצריך להבין את כוונת דברי חז”ל שהעולם נברא בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית ?

“אסתכל באורייתא וברא עלמא”

 

במדרש (ברא”ר פרשה א) מובא שהיה הקב”ה מביט בתורה ובורא את העולם, [נוסח אחר מובא  בחז”ל : “אמרה התורה בי נסתכל וברא את העולם”, כמו כן מפורסם הלשון המובאת בזוהר הקדוש בפרשת תרומה : “קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא”].

 

 

בספר לב אליהו מסביר הגר”א לופיאן זצ”ל שבעולם ישנם הרבה דברים שהם הכרחיים ונצרכים לקיום העולם באופן שעולם אינו יכול להתקיים בלעדיהם, מאידך גיסא ישנם בעולם גם דברים שאין בהם שום הכרח וצורך לעצם קיום העולם, סיבת בריאתם של אותם דברים היא רק מחמת שהתורה הקדושה ציותה עליהם, וכיון שהתורה הקדושה היא התוכנית של העולם, לכן נברא העולם באופן שכל הציווים הכתובים בתורה לבא לידי ביטוי מעשי כאן בעולם הזה.

 

כך לגבי האיסור של רציחה או איסור של גניבה, המון העם רגילים לחשוב שהטעם שציותה התורה “לא תרצח” או “לא תגנוב”, שזה משום שהאדם עשוי מצד טבעו לבא לידי גניבה ורציחה, לכן באו אליו אזהרות אלו בתורה.

 

אם כך יש לשאול, מדוע באמת נברא האדם באופן כזה שיש לו יצר לגנוב או לרצוח, מדוע הוא לא נברא ללא אותם יצרים ודחפים רעים, לא רק שאין בהם שום תועלת לקיום העולם, עוד בכוחם להביא חורבן לעולם ?

 

על כרחך צריך לומר אומר הגר”א לופיאן זצ”ל שהציוי לא לרצוח והציווי לא לגנוב בתורה לא נאמרו משום שהאדם עלול להגיע לידי רציחה או גניבה, ההיפך הוא הנכון, היות ובתורה ישנם איסורים של רציחה וגניבה, לכן נברא האדם עם יצרים ועם דחפים כאלה שבכוחם להביא אותו לידי מעשים אלה, כדי שהוא יתגבר על אותם דחפים וישמע לרצון הי”ת שלא לגנוב ולא לרצוח.

 

מטעם זה כותב הרב זצ”ל, ברא הי”ת בעולם עץ דקל ועץ אתרוג, ועצי הדס וערבה, כי בתורה נאמר ציווי : “ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר, וכפות תמירים, וענף עץ עבות וערבי נחל”. כדי לאפשר לנו לקיים את מצות התורה לקחת ד’ מינים בחג הסוכות, לכן נבראו בעולם מינים אלו שעל ידם יתקיים רצון הי”ת.

 

תמצית הדברים היא, שתכלית בריאת העולם היא כדי לברוא בו את האדם, אשר תכלית בריאתו היא כדי שהוא יקיים את מצות התורה, לכן נברא העולם באופן כזה שיאפשר לאדם לקיים את הייעוד שלשמו הוא נברא עכת”ד.

אך עדיין יש לשאול ! מה המטרה בבריאת העולם ובו האדם, מה התכלית בייעוד זה של קיום מצוות התורה על ידו ?

שיטת הבית יוסף והרמח”ל לגבי תכלית בריאת האדם

 

בספר מגיד משרים [פרשת בראשית ד”ה אור ליום שבת יד’ טבת] למרן הבית יוסף זצ”ל איתא : “דנשמתין עד דלא אתו לעלמא דמו למאן דאכיל נהמא דמלכא בלא פולחנא וכו’, כדי למיפק מההוא כיסופא בעי למייתי בההיא עלמא למתעסק בתורה ומצות לעבדה ולשמרה, ויכלון נהמא בלא כיסופא” עכ”ל מבואר בדבריו כי תכלית בריאת העולם ובתוכו האדם היא כדי להביא לידי כך שיקבל שכרו בדין ולא בחסד ולא יהיה בגדר נהמא בלא כיסופא.

בספר דעת תבונות להרמח”ל זצ”ל [הוצאת הגר”ח פרידלנדר זצ”ל (סי’ יח)] מבואר שענין זה נובע מצד מידת טובו של הי”ת, וז”ל שם : “מה שנוכל להשיג בענין זה הוא, כי האל ית”ש הוא תכלית הטוב ודאי, ואומנם מחוק הטוב הוא להיטיב, וזה מה שרצה הוא ית”ש, לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה, ואמנם כדי שתהא הטבה הטבה שלימה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלת הטוב כמי שמקבל צדקה מאחר, ועל זה אמרו [עיין קידושין (לו:) תוד”ה כל מצוה בשם הירושלמי מסכת ערלה (פ”א הל’ ג)] מאן דאכיל דלאו דיליה, בהית לאסתכולי באפיה. [מי שאוכל לא משל עצמו מתבייש להסתכל בפניו של אותו שנותן לו] עכ”ד עיי”ש.

[כן צריך לפרש בכוונת הרמח”ל זצ”ל בתחילת ספר מסילת ישרים (פרק א) שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, … אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. … והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה” עכ”ל.

ביאור דבריו הוא, שהטעם שניתנו לנו המצות, הוא כדי שעל ידם נזכה להינות מזיו השכינה בעולם הבא, היינו כדי שנזכה לאותו שכר באופן מושלם ומצד הדין, ולא בבחינת “נהמא דכיסופא”, שזו תכלית המצות.

 

כן מפורש בדברי הרמב”ן בפרשת עקב (פרק י פסוק יב) ,שם אומרת התורה : “ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שאל מעמך, כי אם ליראה את ה’ אלהיך ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אתו, ולעבד את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמר את מצות ה’ ואת חקתיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך”. ומפרש הרמב”ן שם שאיננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו אלא לצורכך, כטעם אם צדקת מה תתן לו, רק הכל הוא לטוב לך”, היינו שתכלית שמירת המצות היא כדי להטיב לך, שזו תכלית הבריאה כמו שנתבאר.

 

כן כותב חפץ חיים זצ”ל בהקדמה : “ברוך ה’ אלהי ישראל אשר הבדילנו מכל העמים, ונתן לנו תורתו, והכניסנו לארץ הקודש כדי שנזכה לקיים כל מצותיו. וכל כוונתו הוא רק לטובתינו … ויהיה ביכולתינו לקבל את השפעת טובו ורוב חסדו בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שכתוב : מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי אם וכו’ לשמר את מצות ה’ ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך” עכ”ל].

 

ועדיין צריך ביאור, למה נברא האדם עם רגש זה של הבושה, רגש שמפריע לו להינות הנאה מושלמת וגורם חיסרון בהטבה של הי”ת אליו, מדוע לא נברא האדם ללא רגש זה כך שהיה האדם מגיע להנאה מושלמת והיה מתקיים רצון הי”ת בשלימות ?

 

ההטבה שלימה היא זו הבאה לאדם מצד עבודתו ובדין

אכן במסילת ישרים (פרק א) כותב הרמח”ל זצ”ל : “וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר : “ואני קרבת אלקים לי טוב”. ואומר : “אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש, שבתי בבית ה’ כל ימי חיי וגו”, כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצות” עכ”ל.

מבואר בדבריו, שהטוב האמיתי, זה שבעבורו נברא העולם הזה, הוא לא רק ההתענגות על ה’ בעולם הבא, אלא קירבת ה’ והדבקות בו יתברך כאן בעולם הזה גם הוא בכלל הטוב האמיתי, והדברים יתבארו על פי מה שכותב הרמח”ל זצ”ל בספר דרך ה’ חלק א’ (פרק ב אות א) שעניין הטוב האמיתי הוא, שכל שלמות שתדומה חוץ משלמותו יתברך שמו, איננה שלמות אמתית, אלא תיקרא שלמות בערך …, אך השלמות בהחלט אינה אלא שלמותו יתברך שמו. ועל כן, בהיות חפצו יתברך שמו להיטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב, אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו, ובהיותו הוא לבדו יתברך שמו הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו יתברך שמו מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי, … על כן גזרה חכמתו, שמציאות ההטבה האמתית הזאת תהיה במה שיתן מקום לברואים לשיתדבקו בו יתברך שמו באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו; ואז נמצא, שמה שמצד עצמם אי אפשר שיתוארו בשלמותו יתברך שמו, הנה מצד התדבקם בו יגיע להם באותו השיעור שאפשר ליתאר בשלמות ההיא מצד היותם מתדבקים בו יתברך שמו, ויימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא בערך שאפשר להם ליהנות בה. ונמצא היות כוונתו בבריאה שברא לברוא מי שיהיה נהנה בטובו יתברך שמו, באותו הדרך שאפשר שיהנה בו עכ”ד.

 

ומוסיף הרמח”ל זצ”ל (אות ב) : “ואולם גזרה חכמתו, שלהיות הטוב שלם, ראוי שיהיה הנהנה בו בעל הטוב ההוא, פירוש מי שיקנה הטוב בעצמו ולא מי שיתלווה לו הטוב בדרך מקרה. … כי הנה הוא, יתברך שמו שלם בעצמו ולא במקרה, אלא מצד אמיתת ענינו מוכרחת בו השלמות, ומשוללים ממנו החסרונות בהכרח. ואולם זה אי אפשר שיימצא בזולתו, שתהיה אמתותו מכרחת לו השלמות ומעדרת ממנו החסרונות. אך להתדמות לזה במקצת צריך, שלפחות יהיה הוא הקונה השלמות שאין אמיתת ענינו מכרחת לו, ויהיה הוא מעדיר מעצמו החסרונות שהיו אפשרייים בו. ועל כן גזר וסידר, שייבראו עניני שלמות ועניני חסרון, ותיברא בריה שתהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה, ויותנו לבריה אמצעים, שעל ידם תקנה לעצמה את השלמות ותעדיר ממנה את החסרונות, ואז ייקרא שנתדמתה במה שהיה אפשר לה לבוראה ותהיה ראויה לידבק בו וליהנות בטובו עכ”ל.

מבואר בדברי הרמח”ל זצ”ל שכדי שתהיה ההטבה שלימה, לא די במה שמקבל אותה המוטב בדרך המקרה, אלא בכך שבא לו ההטבה מצד עבודתו ובדין, לכן ברא הי”ת את האדם עם רגש של בושה, כי רק על ידי הבושה יכול האדם לקבל השגה בחיסרון ההטבה שיש במי שמקבל הטבה על דרך המקרה ולא מכוח עבודתו, וזה הכוונה במונח “נהמא דכיסופא”, היינו שהרגשת הבושה שיש בקבלת דבר בחינם, היא סיבה שלא נתן לנו הי”ת ההטבה על דרך המקרה אלא רק בעבור עמלנו בקיום המצות, ועבודתנו בלהתדבק לה’ יתברך].

 

ובעיקר מה שכותב הרמח”ל זצ”ל שעיקר קיבול השכר בעולם הבא הוא אינו בעבור עצם שמירת המצות או רק על עצם קיום המצוה בלבד, אלא בעבור היגיעה בקיום המצוה “שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם”, [כך נאמר בספר איוב (פרק ה פסוק ז) : “אדם לעמל יולד”, היינו שכל סיבת לידתו וביאתו של האדם לעולם הזה היא בשביל לעמול בשמירת התורה וקיום מצותיה], צריך להבין טיבה של יגיעה זו למה היא נצרכת ?

עיקר השכר הוא בעבור קיום המצות תוך כפיית היצר הרע

 

בהסבר הדברים נראה בהקדים, שכל אדם בהיותו חלק אלוק ממעל, מצד טבעו הוא צריך להיות נמשך לעשיית רצון ה’, החלק אלוק שבו משתוקק וחושק תמיד להדבק בבוראו ולעובדו בכל לב, כי כך הוא טבעו של עולם, שכל חלק שנפרד מדבר שלם הוא נמשך ומחזר ולהתחבר אל מקורו.

אומנם כדי לאזן רצון טבעי זה, ברא הי”ת את יצר הרע, מטרת בריאתו היא להטות את האדם מדרך הישר, לשדלו לעשות ההפך מנטייתו הטבעית, שהיא כאמור לעשות רצון ה’. כך היה אומר רבי אלכסנדרי במסכת ברכות (יז.) : “ריבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך”, היינו שמצד טבענו הרצון האמתי של האדם הוא לעשות את רצון ה’, “מי מעכב ? שאור שבעיסה מעכב”, מפרש רש”י הקדוש יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו, [כעי”ז איתא במדרש (ברא”ר פרשה כז אות ד) : “אילולי לא בראתי יצר הרע לא היה מורד בי”].

בכל ימי חייו נמצא במלחמה תמידית עם היצר הרע, עבודתו היא להתגבר עליו ולקיים את רצון הי”ת, בעבור זה הוא מקבל את שכרו מושלם בעולם הבא, לא רק על עצם קיום רצון הי”ת בעשיית המצוה או בשמירה מהעבירה, אלא גם ואולי בעיקר על העמל וההתעצמות בכבישת היצר, זהו ביאור דברי הרמח”ל : “שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם”.

בזוה”ק בפרשת תרומה איתא : “ותא חזי, אי לא יהא האי מקטרגא, לא ירתון צדיקיא הני גניזיא עלאין דזמנין לירתא לעלמא דאתי” עכ”ל. וכן כותב גם האור החיים הקדוש בפרשת בראשית (פרק ג פסו’ ד) : וא”ת למה יברא ה’ בריה רעה כזו לתקלה [היינו היצר הרע], ומשיב הרב זצ”ל : “דע כי בריה זו, כל מה שהפליא ה’ בגודל בחינתה, כן גודל השגת הנפש בעולם העליון, כי לפי התעצמות הצריך לאדם לנצחו, כן יטול שכרו, כמאמרם ז”ל לפום צערא אגרא, ואם היה מגביל שיעור כת המסית בשיעור מועט, אין מקום לרוצה להשיג השגה גדולה כדי להשיגה, כי אין השגה זולת אמצעות נצחון המסית וכו’ עכ”ל. [עיין עוד בספר חובות הלבבות שער עבודת האלוקים (פרק ט) משכ”ב].

שיטת רבנו האריז”ל

 

דרך נוספת בביאור תכלית בריאת העולם ובו האדם מובאת בספר צדיק יסוד עולם על מגילת רות (פרק א פסוק א) בשם רבנו האריז”ל, לדעת רבנו האר”י שם מטרת בריאת האדם היא כדי שימליך עליו את הי”ת, [כעי”ז כותב גם רבינו יונה באגרת התשובה (דרוש הראשון אות ג) : “והעולם כולו נברא לקבל עליהם עול מלכות שמים” עכ”ל].

אף שהקב”ה היה מלך גם בטרם כל יציר נברא, מכל מקום קודם שנברא העולם הוא לא “נקרא” מלך, כי מלך הוא רק מי שממליכים אותו, כך מובא בילקוט שמעוני משלי (רמז תתקמא) : “עד שלא נברא העולם נתיעץ הקב”ה בתורה ששמה תושיה לבראת את העולם, השיבה ואמרה לו, רבון העולמים אם אין צבא למלך, או אם אין מחנה למלך, על מה הוא מלך, אם אין עם מקלסין למלך איזהו כבודו של מלך, ושמע הקב”ה וערב לו, מכאן אמרו חכמים כל מלכות שאין לה יועצים אין מלכותה מלכות …”, וכן כותב רבינו בחיי זצ”ל בספרו כד הקמח “אין מלך בלא עם”.

לדעת רבנו האריז”ל לתכלית הזו נברא העולם ובתוכו האדם, כדי שהאדם ימליך עליו את הקב”ה, ועל ידי זה תבא לידי ביטוי הבחינה של מלכות ה’ הלכה למעשה, ויהא הי”ת גם נקרא המלך, [זו כוונת הפייט : “לעת נעשה בחפצו כל [היינו לאחר בריאת העולם ובתוכו האדם שימליך עליו את הי”ת] אזי “מלך” שמו נקרא”, וכן כותב התניא בשער היחוד והאמונה (פרק ז) : “הנה הוא ידוע לכל, כי תכלית בריאת העולם הוא בשביל התגלות מלכותו יתברך דאין מלך בלא עם …”].

[במסכת מנחות (מג.) דורש רבי מאיר על הפסוק בפרשת עקב (פרק י פסוק) : “ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעימך”. אל תקרי מה, אלא מאה. לומר שחייב כל אדם לברך מאה ברכות בכל יום, [וכן נפסק ברמב”ם (פ”ז מהל’ תפילה הל’ יד) ובשו”ע או”ח (סי’ מו סעי’ ג) עיי”ש].

וצריך להבין לכאורה הכיצד יתכן שהי”ת שהוא מקור כל הברכות כולן [כן כותב הרא”ה זצ”ל בספר החינוך (מצוה תל) שהמילה “ברוך” היא תואר, כלומר הודאה אליו כי הוא כולל כל הברכות], איך יתכן שיהא הוא דורש ושואל מאיתנו בני האדם “ברכות” ?

לפי מה שנתבאר בשם רבינו האריז”ל שתכלית בריאת העולם והאדם היא כדי שהאדם ימליך עליו את הי”ת יש מקום להבין דרישה זאת של הי”ת, שכן בכל ברכה וברכה שאנו אומרים יש משום המלכה להי”ת, שכן בנוסח הברכה אנו אומרים ברוך אתה ה’ אלוקינו “מלך העולם”, המלכה זו היא עיקר תפקידו ותכלית בריאתו של האדם בעולם הזה, להיות ממליך עליו את הקב”ה, את זה אכן הי”ת שואל ומבקש מאיתנו וכמש”נ.

ועדיין יש לשאול כיצד אכן מתקיימת חובה זו של המלכת ה’ על ידינו בעולם הזה ? במה מתבטאת הלכה למעשה מלכות ה’ בעולם ? האם די באמירת ה’ מלך כדי לצאת ידי חובה זו ?

מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא

 

במסכת ברכות (נח:) אומרים חז”ל “מלכותא דארעא היא כעין מלכותא דשמיא”, ביאור הדברים הוא, כי כמו שבמלכותא דארעא, המלכות מתבטאת בכך שהעם הנמצאים תחת שלטון המלך, נשמעים לחוקי המלך ולגזירותיו, שאם יאמר אדם הרני מקבל עלי עול מלכות המלך אבל את דתי המלך אינו עושה, ברור הדבר שאין בהכרזתו ולא כלום, ואין זה נקרא שהוא ממליך עליו את המלך, כן הוא הדבר גם במלכותא דשמיא, כדי שייחשב שקבלנו עלינו את מלכות ה’, נדרש מאיתנו לציית באופן מוחלט למצות הי”ת ולקיים את כולם בשלימות, כי כך ורק כך יחשב שקבלנו עלינו את מלכותו יתברך.

בספר שערי תשובה (שער א אות ו) כותב רבנו יונה : “כי אם אמור יאמר העבד לרבו, כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד, כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה, ועל הענין הזה נאמר [ספר דברים (פרק כז פסו’ כו)] : “ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם”, ביאורו, אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף, ויורה על זה “אשר לא יקים לעשות”, ולא אמר “אשר לא יעשה אותם”, עכ”ד.

יוצא אפה שענין המלכת הי”ת באה לידי ביטוי בקבלת התורה ברצון ושמירת המצות הכתובה בה ללא יוצא מן הכלל, כך ורק כך אנו מגלים שאכן קיבלנו על עצמנו את עול מלכותו יתברך, כך כותב הרמב”ן על הפסוק בספר דברים (פרק ו פסו’ יג) : “את ה’ אלהיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע”, וז”ל אותו תעבוד : “לעשות כל אשר צוך, כעבד שומר מצות אדוניו”. ומבואר בדבריו שבקיום מצות הי”ת בא לידי ביטוי היותנו עבדים להי”ת עיי”ש.

לבחינה זו הגיעו כלל ישראל במעמד הר סיני באומרם נעשה ונשמע, וכן אנו אומרים בתפילת ערבית : “ומלכותו ברצון קיבלו עליהם”. היינו קבלת התורה שהיא הביטוי המעשי למלכות הי”ת בעולם. [בילקוט שמעוני פרשת יתרו (רמז רסח) איתא “אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם בסיני”]. וז”ל הפסיקתא רבתי (פרשה כא) “כיון שראה הקב”ה דעתם של ישראל, שמבקשים לקבל את התורה באהבה וחיבה, באימה ויראה, ברתת וזיע, פתח ואמר אנכי ה’ אלוקיך”. והטעם לזה כי באהבה והחיבה שהראו כלל ישראל הם גילו את רצונם העז לקבל את התורה, ורק אז פחת הי”ת ואמר אנכי ה’ אלוקיך.

הדרך להגיע לקיום יעוד זה

אחר שנתברר אצלנו שתכלית בריאת העולם ובו האדם היא בשביל קיום התורה ושמירת המצות, מוטל עלינו לברר עוד איך היא הדרך להגיע ידי מימוש תכלית זו ?

במסכת פסחים (סח:) אומר רבי אלעזר : “אלמלא תורה לא נתקיימו שמיים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”.

הביאור בדברי רבי אלעזר יש לומר על פי מה שנתבאר מדברי רבנו האריז”ל שתכלית בריאת העולם ובתוכו האדם, היתה למטרה שהאדם ימליך עליו את הי”ת, המלכה זו ביארנו באה לידי ביטוי על ידי שמירת התורה וקיום מצוותיה בשלימות, וזה כוונת רבי אלעזר שאלמלא תורה שהיא הסיבה לבריאת העולם ובו האדם, לא נבראו שמים וארץ.

זה גם ביאור דברי אבדימי בר חמא בר חסא במסכת שבת (פח.) על הפסוק “ויתיצבו בתחתית ההר”, מלמד שכפה עליהם [הקב”ה על עם ישראל במעמד הר סיני] הר כגיגית, ואמר להם אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. [וכיוצ”ב דורש שם ריש לקיש שם על הפסוק “יום השישי ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם”, ה’ יתירה למה ? מלמד שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו] עיי”ש.

הטעם לכפיית ההר כגיגית עליהם, הוא משום שקיום התורה היא תכלית כל בריאת העולם, שבזה הוא ממליך עליו את ה’ כמש”נ, לכן אם אין ישראל מקבלים עליהם את התורה, הרי שהעולם לא יגיע לתכליתו, מימלא אין שום סיבה לקיימו.

אומר שם ריש לקיש : “תנאי התנה הקב”ה אם יקבלו בני ישראל את התורה מוטב ואם לאו העולם חוזר לתוהו ובוהו. [ענין זה רמוז במה שברא הי”ת את העולם באות ה”א כדדרש ר’ יהודה בר ר’ אילעאי במסכת מנחות (כט:) על הפסוק בספר ישעיהו (פרק כו פסוק ד) : “כי ביה ה’ צור עולמים” : “אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא, אחד בה”י ואחד ביו”ד, ואיני יודע אם העולם הבא ביו”ד והעולם הזה בה”י, אם העולם הזה ביו”ד והעולם הבא בה”י, כשהוא אומר : אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא בה”י בראם, [הוי אומר: העולם הזה בה”י, והעולם הבא ביו”ד]. האות היא היא רמז לתורה שהיא כנגד חמישה חומשי תורה, וכן מבואר בזוהר פרשת פנחס (דף רטז עמוד ב) : “בתר דאתייהיבת אורייתא לישראל אפיק לון מחיובא דככביא ומזליו דא אוליפנא מאברהם בגין דהוו עתידין בנוי לקבלא ה’ מאברהם דאיהי חמשה חומשי תורה דאתמר בה (שם ב) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בה’ בראם”].

 

ועדיין יש להבין איך היא הדרך להגיע לידי כך שנכבוש את היצר ונגיע לידי קיום מצות התורה בשלימות כי היצר הוא מאש ואנו בשר ודם ואיך נוכל לגבור עליו ?

בראתי לו תורה תבלין

בספר חובות הלבבות שער עבודת האלוקים (פרק ב) כותב רבנו בחיי זצ”ל שהניסיון שמלחמת האדם עם יצרו נידונת לכישלון חרוץ כבר מתחילתה,

שלושה סיבות מונה שם רבינו בחיי לבסס טענה זו.

 

הטענה הראשונה היא, שהיצר הרע נכנס באדם כבר משעת לידתו, כן איתא בסנהדרין (צא:), אמר רבי, דבר זה למדני אנטונינוס, יצר הרע שולט באדם משעת יציאה לעולם. לא כן היצר הטוב, הוא נכנס באדם רק במלאת לו יג’ שנים [כך מבואר באבות דרבי נתן (פ”טז מ”ב), וכן בפסקי התוס’ למסכת נדרים (אות סב), ובדברי המדרש ברא”ר (פרשה כג אות י) במתנו”כ שם, וכן מבואר בזוה”ק ר”פ וישלח “ויצר הטוב אתי לבר נש מיומא דאתי לאתדכאה, ואמתי אתי בר נש לאתדכאה ? כד איהו בר תליסר שנים” עיי”ש], שלוש עשרה שנה מרגיל היצר הרע את האדם לכל מיני הנהגות ומעשים רעים, לאחר שלוש עשרה שנה, כאשר בא היצר הטוב ומנסה להניאו מלעשות כן, הישמע לו ? הלא שבוי הוא ואסור בהרגליו, ואיך יטה אזנו לשמוע לדברי היצר הטוב ?

הטענה השניה שמעלה רבנו בחיי היא, שנפש האדם מתקיימת מהאכילה והשתיה והיא נצרכת להם ושאר תענוגי הגוף, והם מוסיפים לה כח ועוז, כל העולם הזה הוא אהדה ליצר הרע, לא כן הנשמה הקדושה אשר מכיסא כבוד חוצבה, ובאה לגור בארץ ערבה, כל העולם הזה הוא זר אצלה, היא אינה מתאוה או זקוקה לאחד מתענוגי העולם, זאת ועוד שכל אחד מהם מתנגד לה, וא”כ מה יעשה הבן ולא יחטא ?

הטענה השלישית שמעלה הרב שם היא, שכוחות הנפש פועלים באדם ללא הרף, יומם ולילה לא ישבותו, פעולתם אינה תלויה ברצונו להשתמש בהם, אלא הכרח גמור אצלו, [כגון אכילה ושתיה, אין זה תלוי ברצונו של האדם לאכול או לא, הוא מוכרח לאכול לצורך קיומו, שאם לא יאכל או לא ישתה יחלה וימות], ולא עוד שדרישות אלה הולכים ומתחזקים על ידי פעולתם התמידית, לא כן בעניין צרכיו הרוחניים של האדם, אין הוא כפוי וחייב להשתמש בהם, [אף אם לא יקיים מצות כל ימיו, לא יארע לו מאומה], ונמצא שאין הכוחות של צד הטוב וצד הרע שווים, אם כן מה טענה יש על האדם אם יגבר עליו כח היצר הרע ?

[שאלות אלה הוזכרו גם באבות דרבי נתן (פ”טז מ”ב) וז”ל שם : “יצר הרע כיצד ? אמרו, שלוש עשרה שנה גדול יצר הרע מיצר הטוב, ממעי אמו של אדם היה גדל ובא עמו, והתחיל מחלל שבתות אין ממחה בידו, הורג נפשות אין ממחה בידו, הולך לדבר עבירה אין ממחה בידו, לאחר יג’ שנה נולד יצר טוב, כיון שמחלל שבתות א”ל ריקה, הרי הוא אומר מחלליה מות יומת, הורג נפשות אומר לו ריקה, הרי הוא אומר שופך דם האדם באדם דמו ישפך, הולך לדבר עבירה אומר לו ריקה, הרי הוא אומר מות יומת הנואף והנואפת, בזמן שאדם מחמם את עצמו והולך לדבר זימה, כל אבריו נשמעין לו, מפני שהיצר הרע מלך הוא על מאתיים וארבעים ושמונה אברים, כשהוא הולך לדבר מצוה, התחילו מתענין לו כל אבריו, מפני שיצר הרע שבמעיו מלך הוא על מאתיים וארבעים ושמונה אברים שבאדם, ויצר הטוב אינו דומה אלא למי שהוא חבוש בבית האסורין, שנאמר מבית אסורים יצא למלוך זה יצר טוב וכו’ ע”כ].

ואכן כדי לנצח את היצר הרע ולהכניעו, נתן לנו הי”ת את התורה הקדושה, על ידה ורק על ידה ניתן להתגבר על פתויי היצר הרע ולעמוד בניסיון, וכדברי חז”ל במסכת בקדושין (ל:) : “בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם מסורים בידו”. וכן אמרו במסכת עבודה זרה (ה.) “בזמן שעסוקים בתורה וגמילות חסדים, יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם”. ועוד אמרו במסכת סוכה (נב.) “אם פגע בך מנובל זה, מושכהו לבית המדרש”. כי רק שם בבית המדרש, במקום שעסוקים ויגעים בתורה הקדושה, שם אפשר להתגבר על היצר הרע, וכבר אמרו חז”ל במסכת אבות (פ”ג מ”ה) שכל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות, בכלל זה גם עולו של היצה”ר, אשר כינוהו חז”ל בנדרים (לב:) “מלך גדול” עיי”ש, כן איתא באבות דר”נ (פ”כ מ”א) “רבי הנניה סגן הכהנים אומר, כל הנותן דברי תורה על ליבו, מעבירין ממנו הרהורי עבירה”. ועוד אמרו במסכת בבא קמא (יז.) שכל העוסק בתורה אויביו נופלים לפניו, והכוונה בזה היא גם לאוייב הגדול של האדם, היצר הרע.

כל ניסיון אחר וכל דרך אחרת לעמוד כנגד היצר הרע, נידונים לכישלון חרוץ ולנצחון היצר הרע, כפי שכותב הרמח”ל זצ”ל במסילת ישרים (פרק ה) שדבר פשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי רפואה זו, ומי שיחשוב זולתה אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו עכ”ל. כן כותב החפץ חיים זצ”ל בספר נדחי ישראל (פרק י) ובלא זה [לימוד התורה] בודאי אין שום עצה כלל לעמוד נגד היצה”ר הבוער בקרבו, ועומד ומצפה בכל מיני ערמומיות על האדם להחטיאו ולהביאו לדרכי מות, כמו שאמרו חז”ל “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק וגו'”. כי מי יודע יותר את כחו של היצה”ר מהבורא יתברך שהוא יצרו ובראו, והוא אמר לנו שאין לנו תרופה אחרת להינצל ממנו בלתי בלימוד התורה וכנ”ל, והיא עיקר חיי הנפש, [כעין זה כותב גם האוה”ח הק’ בפירושו לספר ויקרא (פרק ז פסו’ לז) “ואין מציאות להשגה זו [של ניצוח היצר הרע] זולת באמצעות התורה”. ובנפש החיים (שער ד פרק לב) כותב : “כי אין תרופה ותקנה אחרת בעולם כלל להינצל מרשת יצרו אשר פורש לרגליו תמיד, ללכדו ולהפילו עד שאול תחתית להמיתו מיתת עולם ח”ו. אלא ע”י העסק בתורה הקדושה”.

[בספר קובץ מאמרים [מאמר מעשה אבות סימן לבנים] מעיר מרן הגרא”ו וסרמן הי”ד שלכן שרו של עשיו לא נלחם לא עם אברהם ולא עם יצחק אלא רק עם יעקב אבינו, משום שכל אחד מהאבות הקדושה היתה עבודתו בבחינה אחרת, כל אחד מהם היה קשור בעיקר עם אחד משלושת העמודים שעליהם העולם עומד, שהם התורה העבודה וגמילות חסדים, כן כותב בזוהר פרשת ויצא [דף קמו עמוד ב] : “על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים. התורה דא יעקב, העבודה דא יצחק, גמילות חסדים דא אברהם”].

אברהם אבינו היתה מידתו חסד “חסד לאברהם”, יצחק אבינו היתה קשור עם עמוד עבודה שהיא הקרבת הקורבנות, ובזמן הזה שאין בית המקדש קיים העבודה היא התפילה, כדברי ר’ יהושע בן לוי במסכת ברכות (כו:) תפילות כנגד תמידין תיקנום], יעקב הוא היה כנגד עמוד התורה, יעקב איש תם יושב אהלים, [אהל הוא בית מדרש, בתרגום יונתן על פסוק בספר שופטים (פרק ה פסו’ כד) : “מנשים באהל תברך” מפרש “מנשיא דמשמשין בבתי מדרשין תתברך”, במסכת ברכות (טז.) אומרת הגמ’ למה סמכה התורה אהלים לנחלים, דכתיב: כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע וגו’, לומר לך: מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות, וברש”י מפרש אהלים בתי מדרשות]. לכן דוקא עם יעקב בא שרו של עשיו לעשות מלחמה, כי הוא התבלין ליצר הרע עיי”ש]

בזוהר הקדוש מובא שמצות תלמוד התורה היא לשתי תכליות, האחת היא כדי שהאדם יידע את מצות התורה, שיידע מה עליו לקיים, וכבר אמרו במסכת אבות שלא עם הארץ חסיד, והתכלית השניה היא חיוב ומצוה בכל רגע ורגע לעסוק תורה, כדברי הפסוק בספר יהושע “והגית בו יומם ולילה”. [בהקדמה לשו”ת בית הלוי כותב הגרי”ד זצ”ל שמטעם זה זכו כלל ישראל במעמד הר סיני לשתי כתרים של זהב על הקדמת הנעשה לנשמע, שתי הכתרים שזכו להם ישראל במתן תורה אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע שהם שכר על קבלת התורה בשלימות על שתי תכליותיה.

וצריך ביאור, איזה צורך יש בתכלית השניה של עסק התורה יומם ולילה, הלא בריאת העולם והאדם בתוכו, הם כדי שהאדם ימליך עליו את ה’ על ידי שמירת המצות, [בזה יהיה ביטוי למידת מלכות של הי”ת, כי אין מלך בלא עם]. לזה די בתכלית אחת, ללמוד תורה כדי לדעת מה לעשות, מה העניין בחיוב להיות הוגים בתורה בכל רגע ורגע ?

הן אמת שהרמב”ם (פ”א מהל’ ת”ת הל’ י) כותב “ועד מתי חייב ללמוד תורה ? עד יום מותו, שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח עכ”ל ומבואר בדבריו שהתכלית השניה היא כדי שלא ישכח האדם מה שכבר למד, כדי יוכל לקיים את מצות ה’ שהיא התכלית העיקרית.

אכן נראה כי שתי התכליות שלשמן ניתנה התורה, משלימות הן זו את זו ואף צריכות הן זו לזו, שכן לולא עסק התורה, הרי שנתון האדם תחת שליטתו החזקה של היצר הרע אשר מבקש להמיתו, לולא עסק התורה לא היה יכול לאדם לקיים את מצות התורה מחמת היצר המסיטו ומניאו מלקיימן, רק על ידי לימוד התורה והיגיעה בה, רק אז מסוגל האדם לנצח את היצר הרע ולממש את רצונו שהוא עשיית רצון ה’.

לפי זה יתכן לפרש את דברי הרמב”ם שחייב אדם ללמוד בכל עד יום מותו, שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח, שעניין השכיחה בתורה ניתן לנו כדי שנצטרך לעסוק תדיר בלימוד התורה, וכך נינצל מהיצר הרע.

וזה שאמר דוד המלך ע”ה : “לעשות רצונך אלוקי חפצתי, ותורתך בתוך מעי”. אילפנו דוד המלך ע”ה שהלעשות רצונך אלוקי, שהוא יעודו של האדם בעולם, תלוי ב”ותורתך בתוך מעי”, התורתך בתוך מעי היא ההכנה למימוש הרצון לעשות את רצון ה’, כמו שנתבאר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר

כח התפילה

השבת שאחר שמיני עצרת נקראת בפי העולם “שבת בראשית”, בשבת זו מתחילים לקרא שוב את סדר פרשיות התורה מפרשת בראשית.

בספר דברי יחזקאל מביא בשם חמיו ה”אריה דבי עלאי” זצ”ל שבימים הנוראים הקדושים כל אדם הרהר בתשובה, כל אחד קיבל על עצמו קבלה טובה לשנה החדשה, הוא קיבל על עצמו להתייצב על דרך טוב, לכן מזכירים לו מיד אחר שמיני עצרת, שכל מה שהיה איתו בשנה שעברה הוא בבחינת היה, אחר יום הכיפורים הוא נעשה בריה חדשה, כעת מתחיל זמן חדש, מתחיל חשבון חדש, לכן יזדרז לדאוג שהשנה הוא יצעד בדרך הטוב.

בראש השנה התפלל כל אחד ואחד וביקש מהי”ת בקשות אשיות, בראש השנה ובעבודת הימים הנוראים הצלחנו בעזרת ה’ לגרום שיגזרו עלנו גזירות טובות, כל השפע הגדול עומד ומוכן בשמים, הוא ממתין לכך שנתפלל ונבקש לקבל אותו בפועל.

הקב”ה נותן רק על ידי התפילה

בספר צדקת הצדיק (אות סו) שואל רבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל מה הטעם שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה את סדר תפילות בכל יום ? הרי במסכת ראש השנה (טז.) מפורש שבראש השנה ויום הכפורים נגזר ונחתם על כל אחד ואחד מבאי עולם, מה יהיה איתו באותה שנה, הן בבריאות הן בפרנסה, והן בכל הדברים, [כן מובא במסכת ביצה (טז.) “כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה”. ובמסכת בבא בתרא (י.) איתא “כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה”], כיון שהכל כבר חתום וגמור איזה תועלת יש בתפילה על אותם דברים ? [די להתפלל עליהם בעשרת ימי תשובה] ומתרץ הרב זצ”ל, שאף על פי שנגזר הכל מהשם יתברך בראש השנה, מכל מקום צריך תפילה כדי לקבל את זה עיי”ש.

הביאור בזה הוא על פי מה שכותב הרמח”ל זצ”ל בספר דרך ה’ (חלק ד פרק ה) : בענין נחיצות התפילה וזה לשונו שם : “ענין התפילה הוא, כי הנה מן הסדרים שסידרה החכמה העליונה הוא, שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו, יתברך, צריך שיתעוררו הם אליו, ויתקרבו לו, ויבקשו פניו, וכפי התעוררותם לו כן יימשך אליהם שפע, ואם לא יתעוררו לא יימשך להם. והנה האדון, ברוך הוא, חפץ ורוצה שתרבה טובת ברואיו בכל זמניהם, והכין להם עבודה זו דבר יום ביומו, שעל ידה יימשך להם שפע ההצלחה והברכה, כפי מה שהם צריכים לפי מצבם זה בזה העולם” עכ”ל. מפורש בדברי הרמח”ל זצ”ל שכך קבע הי”ת שאין הקב”ה נותן רק על ידי התפילה

ואדם אין לעבוד את האדמה

יסוד זה כתוב בדברי הרש”י הקדוש על דברי התורה בפרשת בראשית (פרק ב פסו’ ד-ה) : “אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות ה’ אלהים ארץ ושמים, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה’ אלהים על הארץ, ואדם אין לעבד את האדמה”.

כותב רש”י הקדוש, שביום השלישי קודם שנברא אדם, נאמר “ותוצא הארץ דשא עשב וכו'” והם לא יצאו אלא על פתח הקרקע עמדו עד היום השישי, ולמה ? כי לא המטיר ה’ על הארץ. ומה טעם לא המטיר ה’ על הארץ ? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים עכ”ד.

רבנו ירוחם ממיר זצ”ל כותב שהרואה את דברי הרש”י כאן עומד משתומם איך שהוחקקה כל הבריאה מעיקרה, שעל פתח הקרקע יעמוד הדשא, על פתח הקרקע יעמדו הפירות, ולא יצמח ולא יינתן כלום, ולא ישיג שום הישג גשמי, ושום הישג רוחני, עד שיבוא האדם אל פתח הקרקע וייקחם, ובמה הוא לקחם ? בתפילה.

והן הן דברי הרמח”ל הקדוש שהזכרנו, שגם לאחר שנגזר על האדם שפע מן השמיים, גם אז לא יזכה האדם לקבל את אותו השפע, רק אחר שיתפלל כדי לקבלו, כי יסוד מוסד, שאין נותנים שום דבר לאדם בעצמו אלא ע”י תפילה.

אליהו הנביא מתפלל על הגשם

בספר מלכים א’ (פרק יז) מסופר אחאב מלך ישראל הגיע לניחום אבלים אצל חיאל בית האלי, הוא בנה את העיר יריחו מחדש, בשל כך נתקיימה בו קללתו של יהושע (פרק ו פסו’ כו) : “בבכורו יסדנה, ובצעירו יסגור דלתיה”, כאשר התחיל חיאל לבנות את העיר מת אבירם בכורו, וכשגמר לבנותה מת שגיב בנו הצעיר, אחאב המלך שהיה קרוב משפחתו של חיאל בא אליו כדי לנחמו, ה’ שלח לשם את אליהו הנביא לפגוש את אחאב המלך, כשהגיע אליהו פנה אליו אחאב המלך בשאלה, איך יתכן שדברי התלמיד מתקיימים ודברי הרב אינם מתקיימים ? יהושע קילל שכל מי שיבנה את יריחו, ימותו כל בניו, ודבריו התקיימו במלואם, ואילו דברי הי”ת בפרשת עקב (פרק יא פסוק יז) שאם יסורו בני ישראל מדרך ה’ ויעבדו אלוהים אחרים, אז יתקיים בהם : “וחרה אף ה’ בכם, ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה, ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה’ נתן לכם”. דברי הי”ת לא התקיימו ? שכן אין לך תלם בישראל שלא הקמתי בו עבודה זרה, ואף על פי כן יורד כל כך הרבה גשם, עד שכל הדרכים אל העבודה זרה מוצפים ממי הגשמים ? כתשובה לדברי הבלע של אחאב אומר לו האליהו הנביא : “חי ה’ אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי”. וכך היה שלוש שנים לא ירדה טיפת גשם, המצב היה קשה מאוד, בכל השנים האלה אליהו הנביא מסתתר בנחל כרית, ה’ שולח לו אוכל בכל יום על ידי עורבים, בשנה השלישית מצוה ה’ את אליהו : “לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה”. אליהו עושה קידוש ה’ כאשר הוא מראה שאין שום ממשות בנביאי הבעל, ואז הוא פונה אל המלך אחאב שהיה בתענית ואומר לו : “עלה אכל ושתה כי קול המון הגשם”. אחאב עולה לאכול ולשתות, ואליהו ? הוא אומר הנביא : “עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו”, הרש”י הקדוש מסביר שהוא גחן ארצה כדי להתפלל על הגשמים שיבואו, הוא ישב כך והמשיך להתפלל, עד אשר בישר לו נערו שהוא רואה עננים שמתחילים לבא לכיוונם, אז פסק אליהו מלהתפלל על הגשם.

ולכאורה צריך ביאור, הלא הי”ת אמר לאליהו בפירוש “לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה”, הי”ת הודיע לאליהו שהוא מתכנן להוריד גשם, אם כן מדוע היה זקוק אליהו להתפלל על הגשם שיבוא אחר שנאמר לו בפירוש שיבוא ?

בפירוש העמק דבר לספר במדבר (פרק כ פסו’ יג) כותב הנצי”ב זצ”ל שכך היא המידה, שאפילו בזמן שרוצה הקב”ה להשפיע טובה, ואין השעה צריכה לעורר רחמי שמים, מכל מקום כך רצונו יתברך שיתפללו על כך מקודם. כי כך קבע מי שאמר והיה העולם יתברך, שיהא מקדים תפלה להורדת השפעה ופרנסת שהוא הגשם עיי”ש.

כן כותב רבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל בספר צדקת הצדיק שם : “תפילה צריך לכל דבר, אף על פי שנגזר מהשם יתברך, הלא תראה באליהו שאמר לו ה’ הראה אל אחאב ואתנה מטר, ואף על פי כן נאמר אחר כך שעלה לראש הכרמל ויגהר וגו’, שהירבה בתפילה עד שבא גשם עיי”ש.

גם האבות והאמהות היו זקוקים לתפילה

גם האבות הקדושים שהיו קרובים אל הי”ת מאד, גם הם כותב רבינו ירוחם ממיר זצ”ל בדעת תורה, השיגו הכל רק על ידי תפילה, אברהם אבינו התפלל לבן : “מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר”. וכן יצחק ורבקה, התפללו לבן : “ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו כי עקרה הוא, ויעתר לו ה’ ותהר רבקה אשתו”. רחל התפללה לבנים, חנה התפללה לבן.

מדוע ! שואל רבינו ירוחם זצ”ל, מדוע היו הם צריכים האבות והאמהות הקדושים להתפלל, האם לא היו להם זכויות מספיקות כדי להיוושע ?

הקב”ה הרי צריך להוציא את עם ישראל מאברהם אבינו, אם כן מוכרח שיולד ממנו את יצחק, מיצחק חייב לצאת יעקב, מיעקב י”ב השבטים, אז למה היו צריכים להתפלל על זה ?

מכאן לומדים כותב רבנו ירוחם זצ”ל, שגם מה נקבע כחלק מהתוכנית של העולם, גם זה לא יקרה רק על ידי תפילה.

גאולת מצרים בכח התפילה

גם גאולת מצרים שהובטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים : “וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול”. גם היא לא יצאה אל הפועל רק לאחר שעם ישראל התפללו מעומק ליבם, כדברי התורה בספר שמות (פרק ב פסו’ כג – כד) : “ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבדה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה, וישמע אלהים את נאקתם, ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק”. בלא התפילה מעומק הלב לא היו נגאלים בני ישראל ממצרים, עם כל ההשלכות שבזה, כפי שכותב הרמח”ל זצ”ל, שאין הקב”ה נותן כלום רק על ידי התפילה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר

אין האור ניכר אלא מתוך החושך

“וירא ה’ את האור כי טוב ויבדל ה’ בין האור ובין החשך”. (בראשית פרק א פסו’ ד)   “אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא ולפי פשוטו כך פרשהו ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה”.                                                       (רש”י)

 

 

 

 

 

 

 

 

דברי חז”ל כאן צריכים ביאור, שכן אם האור הוא טוב והחושך לא, אם כן למה נברא החושך בעולם ?

למה בקרא הי”ת את החושך ורק הפרידו מן האור ?

איזו תועלת יש לעולם ממציאות החושך בתוכו, אם הוא אינו טוב ?

על שאלה זו עומד רבי משה בן מכיר זצ”ל בספרו סדר היום (קהלת פרשה ב) וז”ל : “אחר שהאור טוב לעולם ומתוק לעינים, למה ברא החשך ? על כך עונה הרב זצ”ל : “אבל אין מעלת האור ניכר אלא מתוך החושך”.

זה לשון הזוהר בפרשת תזריע : “תועלתא דנהורא לא אתייא אלא מן חשוכא, ולעולם תקונא דחוורא מאי היא אוכמא, אלמלא אוכמא לא אשתמודע חוורא, ובגין אוכמא אסתליק חוורא ואתיקר, א”ר יצחק משל למתוק במר דלא ידע אינש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא, מאן עביד להאי מתיקא הוי אומר האי מרירא, והיינו דכתיב : “גם את זה לעומת זה עשה האלהים”, [כעי”ז בזוהר פרשת תצוה : “דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא … ולית טובא אלא מגו בישא…”].

לו היה החושך בטל לגמרי, אילו היה בעולם רק מציאות של אור, לא היתה מעלת האור ניכרת דיה, לא היו בני האדם מודעים לערכו ומעלתו הגדולה של האור, הכל היה נראה מובן מאליו, שהרי אין מציאות אחרת, רק מתוך החושך, בזמן של העדר אור, רק אז יכול האדם להגיע לידי הכרה אמיתית בטובו מעלתו וחשיבותו הגדולה של האור.

תפקידו של החושך הוא איפה, להביא את האדם לידי הכרה בחסד העצום, ובטובה הגדולה שעשה עימנו הי”ת, בבריאת האור.

כך כותב הגה”צ רבי חיים מטשרנוביש זצ”ל בספר באר מים חיים פרשת בראשית : “היום בלא הלילה, אף שהוא כולו אור, מכל מקום אין שלימות בו להיותו חסר הלילה, ואין תמותו ושלימותו כי אם בהיותו עם הלילה …, וטעם כל זה הוא, כי הרע מבחין את הטוב, והטוב מבחין את הרע, כמו שאיתא בספר יצירה …, כי אם לא היה הרע בעולם, מאין היה ניכר הטבת הטוב, ואם לא היה בעולם חושך כלל, מאין היה ניכר טובת האורה, ולא ניכר יתרון אור כי אם מן החושך, ועיקר שמחת אדם כשיוצא מתוך החושך לאור, אז מכיר על פניו טובת האורה …” עכ”ל.

יום ולילה לא ישבותו

“עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו”.          (בראשית פרק ח פסו’ כב)

 

 

 

 

כך נקבע על ידי הי”ת שיהא העולם מתנהל באופן של חילוף זמנים בין היום והלילה, בין החושך והאור : “המעביר יום ומביא לילה ומבדיל בין יום ובין לילה”.

יום ולילה אינם מבטאים זמני אור וחושך רק במונחים אנטרונומיים, יום ולילה הם ביטוי גם לזמני אור וחושך המשמשים בימי חייו של האדם, לכל אחד מאיתנו ישנם תקופות של יום, של הארה, של טוב, וישנם גם תקופות של חושך, של ריקנות.

את תקופת החושך מוטל עלינו לנצל כדי לראות בחסרון שיש בהעדר האור, כדי לראות את הרע שבחושך, מתוך זה נבא לידי הכרה בטוב שבאור, נדע להעריך יותר את זמני האור, נשאף אליהם ונבקש אותם.

“והבדילו לצדיקים לעתיד לבא”

בספר מכתב מאליהו חלק ב’ (עמוד 19) שואל הרב דסלר זצ”ל, מדוע ברא ה’ את אותו אור שניתן לראות בו מסוף העולם ועד סופו, האם לא ידע הי”ת שהרשעים עשויים להשתמש בו לרעה, אם כן למה נברא מלכתחילה, האם כדי לגנזו ?

על כך כותב הרב זצ”ל : “הענין, שאם היה פעם בעולם אור כזה, אף שנגנז קל יותר להגיע אליו, כי אין זו אלא חזרה למה שהיה…”.

האור הגנוז ביטה השגה גבוהה מאד, אילו לא נברא אותו אור בעולם לא היינו מעלים על דעתנו שיש בכוחו של האדם להשיגו, בריאת האור אף אם היתה רק לשעה, היה בה תועלת עצומה עבורנו, בזמן המועט שבו האיר אותו אור בעולם, הוא נעשה בר השגה יותר בקלות, כדברי הרב זצ”ל  שם : “כי אין זו אלא חזרה למה שהיה…”.

[כעין זה מבארים בספרים הקדושים את דברי רבי שמלאי במסכת נדה (ל:) שהולד במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה.

והקשו על זה לשם מה המלאך מלמד אותו את כל התורה כולה אם אחר כך הוא משכח ממנו את כל מה שלמד, איזו תועלת יש באותו לימוד לגבי אותו תינוק אם לא נשאר לו ממנו כלום ?

בספר נועם אלימלך [ליקוטי שושנה (ד”ה משוך וכו’)] כותב שזהו ההכרחי ללמדה כל התורה כולה, כי אילולי זה, לא היה באפשרי להנשמה בבואה אל הגוף החומרי, להתגבר עליו לשבר תאוותו, וההכרח ללמוד תורה, שעל ידה יכול לשבר כח ותאוות הגוף.

ועוד אם לא היו מלמדין אותה, לא היה באפשר לקבל וללמוד אח”כ את התורה, ולכן מלמדין אותה מתחילה, כדי שאח”כ תוכל לקבל וללמוד התורה, אך אם היה נשאר כך בלתי סטירת המלאך, לא היה תועלת בברייתו כלל, כי לא הי’ צריך שום עבודה ופעולה לעבוד ולשבר כח התאוה, כי כבר היה מלא תורה כאשר היו מלמדין אותו מתחילה בקדושה, בא המלאך וסוטרו על פיו ומשכחו. אך אעפ”י כן נשאר הרושם שנרשם בו זה שהיה מלמדין אותו כל התורה, וצריך האדם לעבוד בכל כוחו והתאמצותו לעורר את הרושם הנרשם בו לבא אל המעלה שהי’ בו קודם בריאתו עכ”ד.

כן מביא הגר”ב רנשבורג זצ”ל בספר פתחי נדה בשם הגר”א זצ”ל, כי טוב מאד עשה ה’ בהשגחתו יתברך ללמד לאדם, טרם יוצאו לעולם השפל מלא הבל וריק ותוהו כל התורה כולה, דאלולי כן אין כל בריה ולשון היתה יכולה להשיג רוחניות התורה וקדושתה ואצילותה, והיה מהנמנע להשיג עמקי סודותיה, ולפיכך מלמדין אותו כל התורה כולה טרם צאתו, שעדיין אינו מלוכלך בחטא, ויכול להשיגה, ואח”כ כשלומדין עמו בעוה”ז, נשמתו נזכרת מה שלמדה כבר, ונקל לה להשיגה, כי נזכר האדם מה שלמד כבר, וזהו אמרם במסכת מגילה, יגעתי ומצאתי תאמין, ד”מציאה” שייך רק על דבר הנאבד, והיינו התורה שלמד האדם ושכחה כשסטרוהו על פיו, ואחרי היגיעה שוב הוא משיג חלקו, והיינו יגעתי ומצאתי את הנאבד. ומה שהוצרך לסטור על פיו ולשכחו, גם הוא לטובת האדם, ומחסדי האל יתברך, כי אלו בא האדם לאור עולם ותלמודו בידו, והיה יודע כל התורה כולה מבלי עמל ויגיעה, לא היה מקבל שכר עליה, אבל עתה, שהוא צריך לחזור אחריה ולטרוח בה, ולהגות בה יומם ולילה, הוא מקבל שכרו משלם, בזה ובבא, עיי”ש].

על האדם לעבוד בזמן החושך כמו בזמן האור

את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבקר וכנסכו תעשה”.                                                 (במדבר פרק כח פסו’ ד – ה)

בשם היהודי הקדוש מפרשיסחא זצ”ל מובא לבאר את הפסוקים כאן על דרך העבודה, שאצל כל אחד מישראל יש זמנים שהם בבחינת בוקר, הכל מאיר, אדם מתפלל בשמחה, מקיים מצות בשמחה, הכל מתנהל בצורה טובה, עבודה זו היא בחינת “תמיד של שחר”, אך יש זמנים בהם מסתלק האור, הכל מבולבל כמו בין הערבים, הדרישה מהאדם שגם בזמנים אלה שהכל לוט בערפל, גם אז תהיה עבודת ה’ שלו בשמחה כמו בימי האור, שגם תמיד של בין הערבים יהיה שוה לתמיד של שחר, וזה נרמז בדברי התורה : “ואת הכבש השני תעשה בין הערביים, כמנחת הבקר ונכנסכו תעשה, שגם העבודה של בין הערביים תהיה כמנחת הבקר, כמו באותן זמנים בהם זורח עליו אור ה’.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר

לתפוס את הראשית

“ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב”.                                                               (פרק ג פסו’ טו)

בפירוש כלי יקר מפרש הגאון רבי שלמה אפרים מלונטשיץ זצ”ל את דברי התורה כאן על מלחמת האדם עם היצר הרע.

רוב המפרשים אמרו כותב הכלי יקר זצ”ל, שהיצר הרע מושך כוחו מן הנחש הקדמוני, [כן איתא במסכת בבא בתרא (טז.) : “אמר ר”ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות”, עי’ עוד במסכת קידושין (כט:) שם מביאה הגמרא את המעשה באותו מזיק שהיה בבית מדרשו של  אביי, והיה מזיק אפילו ביום ואפילו בשניים, וכאשר הגיע לעיר רב אחא בר יעקב, ביקש אביי שלא יארחו אותו, וזה כדי שילון בבית המדרש, והוא יתגבר על אותו נחש, וכך היה שכאשר נכנס רב אחא בר יעקב ללון בבית המדרש, נגלה אליו אותו מזיק בדמות נחש עם שבעה ראשים, רב אחא כרע לפניו שבע כריעות, בכל כריעה שכרע נפל אחד משבעת הראשים של אותו מזיק.

בחדושי המהרש”א שם כותב “שאותו נחש הוא משורש נחש הקדמוני, ואותם שבעה ראשים הם כנגד שבעת כוחות הטומאה שהביא הנחש הקדמוני לעולם”, רב אחא בר יעקב שידע זאת השתחוה לפניו שבעה פעמים, כמו שהשתחוה יעקב אבינו שבעה פעמים כדי לבטל כחו של עשיו, ובספר במגלה עמוקות שם שכותב שזה נרמז במה שאמר עשו ליעקב כאשר נפגשו “יש לי רב אחי” שרמז על רב אחאבר יעקב, שנקרא בר יעקב משום שכח זה להפיל את השבעה ראשים של הנחש הקדמוני בא לו מיעקב אבינו עיי”ש].

היצר הרע אומר רב אסי במסכת סוכה (נב.) בתחילה [כאשר הוא מתחיל לפתות את האדם לעבור על רצון ה’] “דומה לחוט של בוכיא”, הרש”י הקדוש שם מפרש שהכוונה לחוט הנעשה מהריר שמפריש העכביש, שהוא חלש ביותר, כך היצר הרע בתחילת דרכו להכשיל את האדם, הוא מתחיל להכשילו בדברים קלים, בדברים שהאדם לא מבחין שיש בהם עבירה, אבל לבסוף, אחר שהאדם כבר נאחז ברשתו של היצר הרע, כאשר הוא מבקש להנתק ממנו, אומר רב אסי “ולבסוף דומה כעבותות העגלה”, אחר שהצליח היצר להפיל את האדם בדברים הקלים, משם הוא עובר לדברים יותר חמורים, ומשם ליותר חמורים, כדברי רבי יצחק שם : “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום”, מיום ליום מכביד היצר הרע את עולו על האדם, עד שמחוט השערה הוא הופך להר גדול שאדם כורע תחתיו, עד שנכשל ונופל בחמורות שבחמורות. כדברי הגמרא במסכת שבת (קה:) כך דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, תחילה הוא מתחיל בדברים הקלים, כאלה שהאדם אומר מה בכך, אבל משום הוא הולך ומתדרדר עד שעובר על החמורות שבחמורות].

במילים “הוא ישופך ראש”, כותב הכלי יקר זצ”ל באה התורה ללמד שעיקר העבודה של היצר הרע בהכשלת האדם היא בראש, בהתחלה, אם הוא מצליח להשכיל את האדם, אם האדם פותח לו פתח להיכנס, משם הדרך קצרה להגיע עד לנפילה גדולה רח”ל, לכן כאשר בא היצר הרע אל האדם ומבקש להכשילו בחטא, עליו להיות זריז, לצאת להילחם בו תיכף ומיד בבואו אליו, [עי’ בפירוש רא”ם שכן המנהג הוא להכות הנחש בראשו כדי להורגו], ואם יעשה כך, כותב הכלי יקר זצ”ל, בנקל ינצחו האדם וינתקו מעליו כאשר ינתק פתיל חוט של עכביש.

אמנם, ממשיך הכלי יקר זצ”ל, אם בתחילה כאשר בא היצר הרע אל האדם ייתן לו מקום, וילך אחרי עצתו יום אחר יום, יהיה נעשה חזק כעבותות העגלה, ואז יהיה קשה לנצחו, ואדרבא הוא ינצחך.

זהו שאמר הי”ת לנחש “ואתה תשופנו עקב”, שאם ירצה להילחם בו בסוף, יהיה קשה על האדם לנתק עבותות העגלה מעליו, כי כבר קשור בו היצר הרע בעבותות אהבה בתענוגים, וקשה לפרוש הנבעל לערל וטמא זה עכ”ד.

 

כעין זה כותב השל”ה הקדוש זצ”ל [תורה אור אות כט] לפרש את דברי התורה בספר דברים (פרק כא פסו’ י) : “כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה’ אלוהיך בידך ושבית שביו”, פרשה זו כותב השל”ה הקדוש, רומזת למלחמת האדם עם יצרו, כי באמת זוהי המלחמה גדולה, [בספר חובת הלבבות (שער יחוד המעשה פרק ה) כותב רבנו בחיי זצ”ל על אותו חכם שפגע בפרשי הצבא של אלכסנדר מוקדון שהיו באים שמחים על שכבשו עיר גדולה, אמר להם החכם, שבתם מהמלחמה קטנה, הכינו עצמיכם למלחמה הגדולה שהיא המלחמה עם יצר הרע], זה שאומרת התורה ‘כי תצא למלחמה’, היינו שאם האדם יתחיל להילחם ביצר והוא יקדים לצאת לקראתו, אז יזכה לסייעתא דשמעיא מהקדוש ברוך הוא, שבלא עזרת הי”ת אין האדם יכול לנצח את היצר הרע, כמו שאמרו רבותינו ז”ל במסכת סוכה (נב:) “אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא היה יכול לו”, [בתפילת הימים הנוראים יש נוסח : “וצריך הייתי לומר שוב לא אעשה לולא יגורתי מיצר הרע, כי הוא מאש ואני בשר ודם ולא אוכל לו”] זהו שסיים ‘ונתנו ה’ אלהיך בידך’ עד כאן דברי השל”ה הקדוש עיי”ש.

[במסכת סנהדרין (עב.) נאמרה ההלכה : “הבא להורגך השכם להורגו”, הלכה זו יפה ותקפה לא רק לגבי מי שקם על האדם להרוגו פיזית, אלא גם ואולי בעיקר היא יפה בייחס למלחמה של האדם עם היצר הרע שבא להמיתו מיתת עולם מבחינה רוחנית, כדברי רבי שמעון בן לקיש במסכת סוכה (נב:) : יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר “צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו”, גם כאן העצה לזה היא השכם להורגו, להשכים צאת ולהילחם בו ולהורגו.

ואיך ניתן להרוג את היצר הרע ?

במסכת סוכה שם אומר רבי ישמעאל : “אם פגע בך מנוול זה [היצר הרע], משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ”.

המקום היחיד שבו ניתן להתמודד עם היצר הרע ולהכריעו, הוא רק בבית המדרש, בית מדרש הוא מקום שבו עוסקים ועמלים בתורה, עסק התורה הוא הכלי היחיד לנצח את היצר הרע, כדברי חז”ל במסכת קידושין (ל:) : “כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר לפתח חטאת רובץ. וכותב הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק ה) : “והנה פשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב להנצל זולתה, אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו”. [כן כותב הגר”ח מוולאזין זצ”ל בנפש החיים (שער ד פרק לב) : “כי אין תרופה ותקנה אחרת בעולם כלל להנצל מרשת יצרו אשר פורש לרגליו תמיד ללכדו ולהפילו עד שאול תחתית להמיתו מיתת עולם ח”ו. אלא ע”י העסק בתו”הק” עכ”ל].

בספר קהלת (פרק ב פסו’ יד) אומר שלמה המלך עליו השלום : “החכם עיניו בראשו”.  וצריך ביאור מה החידוש בדברי שלמה המלך החכם מכל אדם, שהחכם עיניו בראשו, כל אחד יודע שמקום העיניים הוא בראש, ולא רק עיני החכם הם בראשו, אלא עיני כל אדם הם בראשו, אם כן מה כוונת דברי שלמה המלך שהחכם עיניו בראשו, בירושלמי מסכת סוטה (פ”ח הל’ י) שאל רבי מאיר “הכסיל במה ברגליו  מה הכוונה בדבריו ? [כעין זה בזוהר פרשת בלק : “וכי באן אתר עינוי דבר נש אלא בראשו, דילמא בגופו או בדרועיה, דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא ?

גם היה אומר כן סתם אדם מן השוק, גם אז היה הדבר לפלא בענינו, על אחת כמה וכמה שדבר זה נכתב על ידי שלמה המלך שהיה חכם מאדם הראשון, ומאברהם אבינו, וממשה רבנו, ומיוסף, ומכל דור דעה דור המדבר, שהדבר תמוה לומר משפט כזה שהחכם עיניו בראש ?

[בזוהר הקדוש שם כותב שהשמיענו שלמה המלך את הטעם שלא ילך אדם ד’ אמות בגילוי ראש. שהוא משום שהשכינה שורה על ראשו. וכל חכם עיניו ודבריו הם בראשו, דהיינו באותה שכינה השורה ועומדת מעל לראשו].

 

אכן בירושלמי אמר רבי אבא מרי : “החכם עד שהוא בראשו של דבר, הוא יודע מה בסופו.

 

הסברנו פעם שהכוונה בזה היא גם ואולי בעיקר לכל מה שקשור במלחמה של האדם עם היצר הרע, במסכת אבות (פרק ב משנה ט) אומר רבי שמעון שחכם הוא זה שרואה את הנולד, זה שיודע לחשב ולראות בכל מעשה שעושה גם את ההשלכות והתוצאות היוצאים ממנו.

 

צדיקים נדמה להם כהר והרשעים נדמה להם כחוט השערה

 

במסכת סוכה (נב.) אומר רבי יהודה ברבי עלאי, שלעתיד לבא הקב”ה שוחט את היצר הרע בפני הצדיקים ובפני הרשעים, והרשעים וגם הצדיקים בוכים, הצדיקים בוכים כי היצר נדמה להם כהר גבוהה, והרשעים בוכים על שנדמה להם היצר הרע כחוט השערה.

כבר עמדו המפרשים זצ”ל על השאלה, כיצד ייתכן שאותו יצר הרע יהיה נדמה לצדיקים כהר גבוה ולרשעים כחוט השערה ?

כמו כן צריך ביאור, מפני מה לצדיקים הא נדמה כהר גבוה, ואילו לרשעים הוא נדמה כחוט השערה ?

למה לא להיפך ?

ביאור הדברים הוא, שמדובר כאן על ראיה בשני נקודות זמן שונות, כפי שהזכרנו לעיל, כאשר בא היצר הרע להכשיל את האדם בחטא, הוא אף פעם לא מתחיל להכשילו בדברים הגדולים, בשלב הראשוני הוא מתחיל בדברים קלים, ואחר שהצליח להפילו בדברים הקלים הוא עובר לדברים יותר חמורים.

כאשר מגיע היצר הרע לאדם בתחילה גם לצדיקים וגם לרשעים הוא נדמה כחוט השערה, הרשע שהולך בתאוות ליבו, תאוותיו מסמאות את עיני שכלו מלראות את העתיד, לנגד עניו הוא רואה חוט של בוכיא, כיון שכן הוא לא מייחס לו חשיבות מיוחדת, בכך הוא בעצם פתח פתח ליצר הרע, משם הוא יוליך אותו מדחי אל דחי, עד שירבוץ עליו כהר גבוה ויקבור אותו תחתיו.

לא כן הצדיקים, כאשר בא אליהם היצר הרע לפתותם בתחילה, כאשר הוא מציג את עצמו כחוט השערה, הם הרואים אותו כבר אז כהר הגדול שתלוי ועומד מעליהם ומבקש לקוברם תחתיו, לכן הם נזהרים ונשמרים ממנו אפילו בכל שהוא.

לעתיד לבוא כאשר תתגלה האמת, כאשר יראו הכל נחוכה, הרשע לא יסלח לעצמו על כך שלא היתגבר על היצר בעודו חוט השערה, על כך הוא ימרר בבכי מרוב צער, לעומתו הצדיק כאשר יתגלה לעיניו גודל הר גדול ממנו ניצל, גם הוא יבכה, אבל לא בכי של צער אלא של שמחה, על כך שהשכיל לא להתפתות ולהיכנס תחת אותו הר גדול שנדמה לו כחוט השערה.

צופה רשע לצדיק

בספר תהלים (פרק לז פסו’ לב) : “צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו”, במסכת סוכה (נב:) דורש רבי שמעון בן לקיש את הפסוק על היצר הרע, אותו רשע צופה וממתין לשעת הכושר בה יוכל להכשיל את האדם, ורצונו עז להמית את האדם מיתה רוחנית.

אכן היצר יודע שאין בכוחו להמית את האדם מיד, הוא יודע שאינו יכול להכשילו בחמורות שבחמורות, לכן הוא מתחיל להכשילו בדברים קטנים, בדברים שהאדם לפי ראות עניו אינו רואה בהם סכנה.

יהא בעיניך כעובד עבודה זרה

במסכת שבת (קה:) אומר רבי יוחנן בן נורי שהמקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, הטעם לזה מסביר רבי יוחנן בן נורי : “שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד”.

מעשים כמו לקרוע את בגדיו בחמתו, או לשבר את כליו בחמתו, אינם מעשה עבירה, אבל הם בהחלט מהווים פתח לכניסת היצר ודריסת רגל אצל האדם, דרכו יכול האדם להתדרדר ולהגיע אפילו לחטא חמור כמו עבודה זרה, את זה בא ללמד רבי יוחנן בן נורי, שיש לנו להתייחס למעשים מעין אלה בכובד ראש, כאילו מדובר בגוף העבירה עצמה.

שלבי הנפילה בחטא העגל

בספר שמות (פרק לב פסו’ ו) אומרת התורה : “וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק”, פסוק זה עוסק בחטא הנורא חטא העגל, בעלי המוסר ראו בפסוק זה רמז לשלבי ההתדרדרות של האדם עד לנפילה בחטאים גדולים, תחילתו של חטא העגל היה בכוונה לשם שמים, בלתי לה’ לבדו, זה רמוז במילים “ויעלו עולות”, קרבן העולה הוא כליל לה’, כך החוטאים בעגל לא ראו בזה חטא וודאי שלא עבודה זרה, אכן מיד אח”כ אומרת התורה : “ויגשו שלמים”, בקרבן שלמים יש חלק גם לבעלים, שוב לא מדובר בכולו לה’, השלב הבא הוא : “וישב העם לאכול ושתו, כבר מדובר באכילה ושתיה שכולה חולין, שאין בה שום חלק לגבוה, משם הדרך קצרה לנפילה הגדולה בג’ חמורות, כפי שמסיים הפסו’ “ויקומו לצחק”, מפרש הרש”י במקום יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט יז) לצחק בי, ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב’ ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, אף כאן נהרג חור, וכמובן שהכונה גם לחטא של עבודה זרה שהוא עשיית העגל, [עי’ רש”י בראשית (פרק כא פסוק ט)], והן הן הדברים, שתחילה היצר מנסה להכשיל את האדם בדברים קטנים, ומשם הוא מושכו עד לחמורות שבחמורות.

שכיון שפורש אדם מן התורה, הולך ומדבק בעבודה זרה

בספר דברים (פרק יא פסו’ טז) אומרת התורה : “הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם”. רש”י הקדוש מפרש סרתם לפרוש מן התורה, ומתוך כך ועבדתם אלהים אחרים. שכיון שאדם פורש מן התורה, הולך ומדבק בעבודה זרה, שוב רואים אנו את אותו תהליך בצורת העבודה של היצר הרע, תחילה גורם לאדם לפרוש מן התורה עד לבסוף מכשילו ביבודה זרה, לכן צריך זהירות גדולה מכל פתח קטן ככל יהיה ליצר הרע, כל פרישה מן התורה תגרור אחריה בהכרח עבודה זרה.

כך נאמר בספר דברים (פרק ל פסו’ יז) : “ואם יפנה לבבך ולא תשמע, ונידחת והשתחווית לאלוהים אחרים ועבדתם”, די בהפניית הלב מדרך ה’ פניה כל שהיא, להביא את האדם לעבוד אלוהים אחרים, כלשון רבי משה אלשיך זצ”ל בפירושו לספר דברים (פרק ח פסו’ י) : “כי הנה זה דרכו של יצר הרע, כי לא בפעם אחת יעקרנו מהיות צדיק חסיד ישר, אל היות רשע גמור, כי אם מעט מעט יגרשנו מהיות עובד האלהים אמת, קו לקו עד יביאנו עד עבוד אלהים אחרים” עכ”ל.

חמץ הוא יצר הרע לכן אסור במשהו

במסכת פסחים מחדש רבא שבשונה משאר איסורים שיש להם שיעור, חמץ בפסח אסור במשהו, רבותנו הראשונים ז”ל עמדו על השאלה, מדוע נשתנה איסור חמץ בפסח מכל האיסורין שבתורה, שהחמירה בו התורה כל כך עד הצריכה לבדוק אחריו [עכ”פ כשלא ביטלו] בחורין ובסדקין, וציותה לשרש אותו מכל גבולינו, ולשרוף עד כלה, ולבטלו בליבנו ביטול גמור כעפרא דערעא, ואם אינו עושה ,עובר עליו בכל רגע בבל יראה ובל ימצא, ועוד אמרו אוסר הוא את תערובתו בכל שהוא, שהם דינים שלא מצינו בשאר האיסורין אפילו החמורים שבתורה ?

הרבה טעמים והסברים נאמרו בביאור החילוק שבין איסור חמץ בפסח לשאר איסורי התורה, אומנם תשובה בעלת אופי שונה מצינו בשאלות ותשובות להרדב”ז זצ”ל (סי’ תתקעז) וזה לשונו שם : “על כן אני סומך על מה שאמרו רז”ל במדרשות כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו בכל שהוא לא בטיל, והרי זה אמת ונכון” עכ”ל.

אילפנו הרדב”ז זצ”ל שאופן ההתייחסות של התורה אל האיסור של חמץ בפסח מבחינה דינית, בא ללמוד אותנו את האופן שיש לנו לנקוט ביחס למה שמרמז החמץ, ליצר הרע, השאור שבעיסה, עלינו להישמר ממנו מכל וכל, לא לתת לו אחיזה ואפילו במשהו, שכן הוא אינו מסתפק באותו משהו רצונו האמתי הוא לקחת הכל .

וביקש לטורדני מן העולם

במסכת נדרים (ט:) אומר שמעון הצדיק : “מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה ? אמר לי : רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו : רשע ! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו : בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר : איש… כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה’.

איך הצליח אותו נזיר להתגבר על היצר הרע שבא לפתותו, נער צעיר יפה עיניים וטוב רואי, קווצותיו סדורות לו תלתלים, מנין הוא שאב את הכוחות לעמוד מול פיתויי היצר העצומים ?

התשובה לכך נמצאת בדברי אותו נזיר עצמו, כאשר בא היצר להכשילו במעשים רעים, הוא ראה שכוונתו היא לטרדו מן העולם, כאשר אדם מתייחס לפיתויי היצר הרע באופן כזה, הדבר נותן לו תעצומות נפש והכוחות גדולים להתגבר ולעמוד מול המכבש העצום שמפעיל עליו היצר הרע.

מפני מה אתה מצוי בין הגדרות

 

במדרש רבה פרשת אמור (פרשה כו סימן ב) : “א”ר שמואל בר נחמני אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות אמר להם מפני שפרצתי גדרו של עולם”.

בספר קובץ מאמרים [חלק ב’ עמו’ טו] מובא בשם הגה”ק רבי אלחנן וסרמן הי”ד לבאר שנחש כאן הכוונה לנחש הקדמוני, הוא היצר הרע, וכוונת השאלה “מפני מה אתה מצוי בין הגדרות”, היא מדוע כאשר בא היצר הרע לפתות את האדם, הוא לא מנסה להכשילו ישר בגופה של עבירה, כגון לאכול חזיר או לחלל שבת, למה תחילת פיתויו הוא בפריצת גדר קל, בזלזול בסייג דרבנן או במנהג ישראל ?

על כך משיב הנחש, אני הוא שפרצתי גדרו של עולם, כך אני רגיל מאז הפיתוי הראשון שפיתיתי את חוה לאכול מעץ הדעה, אילו אמרתי לה מיד שתאכל לא היתה שומעת לי, אבל פתיתיה רק לנגוע בעץ, לעבור על משמרת שקבעו לעצמם, ומכוון שנשמעה לי, מכאן ואילך המלאכה נעשית מאליה, ככה אני נוהג בעולם עכ”ד.

הדרשה ששמע הגר”י גלינסקי זצ”ל מנשיא פולין

בספר והגדת פרשת ניצבים מספר הגה”צ רבי יעקב גלינסקי זצ”ל שבשנות שהותו בישיבת נוברדוק בפולין, בעיצומה של השתלטות החיה הנאצית ימ”ש על כל אירופה, אז פנה הקנצלר הצורר ימ”ש לראש ממשלת פולין שיואיל לספח לרשות גרמניה את מחוז דצינגר תוך שהוא מציב אולטימטום שאם זה לא יקרה תוך מספר ימים יצא למלחמה נגד פולין, באותו יום בו היה אמור לפוג האולטימטום נתכנסו כל אנשי העיר לכיכר העיר שם הוכנה מראש עליה היה אמור לעמוד נשיא פולין ולשאת את נאומו לאומה הפולנית מה כוונתו לעשות בהקשר לאולטימטום, בן הקהל הרב שהצטופף בכיכר נכח גם רבי יעקב זצ”ל שנשלח על ידי המשגיח של הישיבה להביא את ככרות הלחם מהמאפיה לישיבה, מאחר שהמאפיה היתה סגורה מסיבות מובנות, נדחס גם רבי יעקב זצ”ל לבין ההמונים, מבקש לשמוע מה עומד להתרחש, האם פניה של פולין למלחמה או לכניעה, נשיא פולין עלה לבמה לכל תרועות הקהל, הוא פנה לבני עמו במילים אחים יקרים, כידוע לכם שהקנצלר של גרמניה דורש לספח אליו את מחוז דצינגר השייך לפולין, אם לא נעשה כך המשיך הקנצלר מאיים להילחם בנו, אני יודע מה המשמעות של מלחמה, כל מלחמה כרוכה בדמים מרובים תרתי משמע, אומנם קהל נכבד המשיך נשיא פולין את נאומו, האם חושבים אתם שהוא יסתפק במחוז דצינגר בלבד, הוא רוצה את ורשה, צדינגר זה רק ההתחלה, אם נסכים וניתן לו את דצינגר לא יארכו הימים עד שנמצא את עצמנו נלחמים על ורשה, לכן אנו מודעים שאין בכוונתנו להיכנע, אנו מוכנים להילחם עד טיפת דמנו האחרונה בעד ארצנו.

רבי יעקב זצ”ל חזר לישיבה, וסיפר לבחורים שאומנם לחם הוא לא הביא, אבל שיחת מוסר הוא כן הביא.

שיחת מוסר תמהו התלמידים ?

ממי שמעת שיחת מוסר מחוץ לכותלי הישיבה שאלו ?

מנשיא פולין השיב רבי יעקב זצ”ל.

מנשיא פולין גדלה תדהמתם ?

איזו שיחת מוסר יכול להשמיע נשיא פולין ?

הסכיתו ושמעו אמר להם רבי יעקב זצ”ל, אומנם לא שיחת מוסר ברוח ובסגנון הישיבה שמעתי ממנו, אבל בהחלט שמעתי ממנו יסוד עצום עם השלכות גדולות לגבנו.

הקנצלר הגרמני כך הכריז נשיא פולין בפני בני עמו סיפא להם רבי יעקב זצ”ל, הוא אינו חפץ במחוז דצינגר בלבד, הוא רוצה גם את וורשה, אם נוותר לו כעת על דצינגר, נמצא את עצמנו בעוד ימים לא רבים נלחמים על עיר הבירה, על וורשה.

ומה לגבנו ?

המשיך רבי יעקב זצ”ל, היצר בא אלינו בכל מיני תחבולות להכשיל אותנו, פעמים הוא מעמיד פנים שאינו מבקש מאתנו אלא דבר פעוט, ענין של מה בכך, אבל עלינו לדעת ברורות שהוא לא יסתפק בזה, הוא רוצה את ורשה, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, זו האמת, היצר הרע מבקש להמיתנו בעולם הזה ובעולם הבא, על כן חובה עלינו לעמוד כחומה בצורה מול כל פיתוייו יהיו אשר יהיו, כאשר לנגד ענינו עומדת כי אם נוותר כעת על הדברים שנראים זוטרים נמצא את עצמנו עומדים להלחם על חיינו.

 

על שחטאנו ביצר הרע

[בווידוי של יום הכיפורים אמרנו : “על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע”, וכבר תמהו על זה שכן כל החטאים שעושה האדם הם בסיבת היצר הרע, אם כן בכל חטא שמתודה עליו מונח ווידוי על כך שנשמענו ליצר הרע ?

בדרשות מהר”י מליסא זצ”ל בליקוט ביאורי תפילה מסידור דרך החיים [וכן כותב גם בדרך חיים (סי’ קנח סעי’ ד)] לפרש את נוסח על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע. שאנו מתוודים בזה על מה שגרמנו לגרות את היצה”ר בנפשו, כמאמר חז”ל במסכת נדה (יג.) “רב לייט אמאן דמגרי יצה”ר בנפשו”.

והביאור בזה הוא כמו שנתבאר שאנו מתוודים על כך שפתחנו פתח ליצר הרע להיכנס אל תוך חיינו, נתנו לו דריסת רגל ברשות היחיד שלנו, כך אפשרנו לו להכשיל אותנו בעוד ועוד דברים אחרים גדולים וחמורים בהרבה.

על היצר הרע כתוב לפתח חטאת רובץ, הוא מבקש את הפתח הקטן שתפתח לו, לכן העצה בזה היא להישמר ממנו כבר בהתחלה, לא לתת לו שום אחיזה כפי שנאמר בפרשה על הנחש שהוא השטן והוא היצר הרע : “הוא ישופך ראש”, הוא ינסה תמיד להפיל אותך בראש, בדברים קטנים, אם רק ניתן לו דריסת רגל סופו להפיל אותנו עד שאול תחתית, והעצה לזה היא מה שנאמר בסוף הפסוק : “ואתה תשופנו עקב” מוטל עלינו תמיד לראות את העקב, לראות את התוצאה, את מה שהוא מבקש באמת שזה להמתנו.

בספר אמרי נועם על המועדים [ראש השנה מאמר ד’] כותב אדמו”ר רבי יורם מיכאל אברג’ל זצוק”ל שכוונת שלמה המלך עליו השלום בדבריו “החכם עיניו בראשו” לומר שצריך תמיד לתפוס בכל דבר את ההתחלה, ולקדש את הראשית לעבודת ה’, זה ערובה היחידה לכך שכל ההמשך יהיה טוב.

לתפוס את הראש

 

מורנו הרב זצוק”ל כותב שם שלאחר שהחטיא הנחש את אדם הראשון וקבע את משכנו בתוך לבו, רמז לנו הקב”ה בדבריו לנחש “הוא ישופך ראש” את סוד המלחמה כנגד היצר הרע, שעיקר ההתגברות של האדם על היצר הרע הוא על ידי שהאדם יתפוס תמיד את הראש, את ההתחלה של כל דבר, כגון את תחילת היום, על ידי שישכים בזריזות לעבודת הבורא, וכן תחילת התפילה, להגיע בזמן ולהכין את עצמו.

לא לחינם פותח מרן רבי יוסף קארו זצ”ל את חלק אורח חיים שבשולחן ערוך (סימן א סעיף א) במילים : “יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו”, כי כך צריך יהודי לפתוח את היום שלו, לתפוס את ראשית היום ולקום בזריזות לעבודת הבורא.

אומנם לא קל להשכים קום, צריך לזה גבורה של ארי, על כך שיבח בלעם את כלל ישראל בפרשת בלק (פרק כג פסו’ כד) : “הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא”, ופרש”י כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין, [שמעתי מהגאון הגדול רבי יעקב חיים סופר שליט”א שבעיירה אחת היה אדם שכאשר היה קם משנתו, היה זועק בקול גדול יתגבר כארי לעבודת הבורא, וכל העיר שמעו את זעקתו כי היה זועק כן בצהריים], לכן ממשיך השולחן ערוך שם “שיהא הוא מעורר השחר”].

כללו של דבר, אדם שתופס את הראש של כל דבר הרי שכל ההמשך נמצא בידו, כבר אמרו בתוספתא מסכת תענית (פרק ב הל’ ה) : “בתר רישא גופא אזיל”, אך אם חס ושלום היצר הרע מצליח לתפוס את הראש, אז האדם נעשה שבוי ומסור בידיו ואחריתו מי ישורינו.

על כך מעורר הרב חיד”א זצ”ל בספר מורה באצבע [סדר היום יומם יצוה ה’ חסדו סי’ ג אות סג] : “דין ראשון של ספר הקדוש שולחן ערוך הוא, יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו. ואם חס ושלום בדין ראשון ישלוט עליו יצרו שלא לקיימו, עוד ישוב ויראה מה יעשה באחריתו. על כן ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, וישים אל לבו גם הגהה ראשונה שויתי ה’ לנגדי תמיד, כי מלא כל הארץ כבודו, וכביכול הוא רואה בעצלותו והמשכו אחר השינה בעת קימה לקריאת שמע ולתפילה, ויבוש ויכלם, אז ידלג כאיל לעבודת ה’. ונכון שלא ידבר בענייניו מעת אשר יקום, ויהיה דבורו הראשון לברך קונו.

ממה חשש רבי אליהו לופיאן זצ”ל

בהקדמה לספר לב אליהו מסופר על מרן המשגיח רבי אליהו לופיאן זצ”ל, שהיה דרכו להשכים כל יום בבוקר מוקדם מאד, פעם שאלוהו לטעם הדבר, והשיב, שהרי לאחר פטירת האדם כשבא לעולם העליון לתת דין וחשבון על כל מעשיו, שואלין אותו האם קיים את התורה ומצוותיה, ויביאו לו שלחן ערוך ויעברו עליהם סעיף אחר סעיף, ובודאי שיתחילו מהסעיף הראשון שבשלחן ערוך, ובו התחיל המחבר יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו וכו’, ואיזה פנים יהיה לו לאדם אם כבר בהתחלה בסעיף הראשון לא קיים את הדין, לכן אני קם השכם בבוקר כדי שאוכל לענות שאכן קיימתי דין זה.

שנהיה לראש ולא לזנב

[מורנו הגרי”מ זצוק”ל היה רגיל לבאר על דרך זה מה שנהגו בית ישראל לבקש בליל ראש השנה כאשר היו אוכלים לסימן טוב ראש של כבש או ראש של דג, יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב, שהכוונה בזה היא שנזכה בזכות קדושת היום של ראש השנה לתפוס תמיד את הראש וההתחלה של כל דבר ועל ידי זה נתגבר על היצר הרע, ועוד הביא הרב זצ”ל בספר אמרי נועם מועדים [ראש השנה מאמר ד] בשם הרב כדיר צבאן זצ”ל שלרא”ש הוא ראשי תיבות לעשות רצון אבינו שבשמים].

שהמחשבה הראשונה תהיה להי”ת

בספר אגרא דפרקא (אות רה) כותב מוהצ”א מדינוב זצ”ל : “כתבו תלמידי הבעש”ט להיזהר בעמדו ממיטתו שתהיה המחשבה הראשונה והדיבור הראשון והמעשה הראשונה להשי”ת בתורה ובמצות, ועי”ז יהיו נגררין כל המחשבה והדיבור והמעשה של כל היום, כי הוא בחינת ברא בוכרא ואח הגדול שכל האחין נגררין אחריו וחייבין בכבודו.

כך כותב בספר דרך פקודיך (מצות עשה יח חלק המחשבה אות ה) : “מחוייבין אנחנו לשעבד בכל יום כל ראשיתנו לד’, היינו ראשית מחשבותינו בעמדנו ממטתינו תיכף להתבונן בממשלתו עלינו וכי הוא המחזיר לנו נשמותינו, וכן ראשית דבורינו וראשית מעשינו, והראשית הוא היסוד לכל כי לו משפט הבכורה ואחריו ימשכו הענפים בכל עניינים במחשבה ודיבור ומעשה של כל היום, וישים השגחתו יתברך לנגד עיניו כי הוא השופע בו חיות המחשבה ודבור ומעשה ברצונו הטוב, משא”כ כשאינו משעבד הראשית לד’ הנה ח”ו הוא להיפך, והוא הנרצה בפסוק [תהלים לו ה] יתיצב על דרך לא טוב (בראשית עמידתו, אזי ח”ו) רע לא ימאס, הבן הדברים

“בני הנעורים”

בספר תהילים (פרק קכז פסו’ ד) כאומר דוד המלך עליו השלום : “כחצים ביד גיבור כן בני הנעורים.

הרבה פירושים נאמרו בביאור פסוק זה, אחד מהן הוא שכאשר הגיבור רוצה לירות חץ למטרה מסוימת, על מנת לקלוע למטרה ולא להחטיא הדבר תלוי בדיוק של החץ ברגע היציאה, כאשר החץ עדיין ביד הגיבור, הוא יכול לכוין את החץ לאן שירצה, כל סטייה קטנה מהכיוון ביציאת החטא תבוא לידי ביטוי בצורה גדולה בהמשך.

המושג “בני הנעורים” מתייחס לכל מהלך או דרך שחפץ האדם ללכת בה, העיקר והקובע היא ההתחלה, כפי ההשקעה שהשקיע בתחילת התהליך, כך תהיה ההצלחה וסיום הדבר לטובה.

להתחזק בתורה בתורה ויראת שמים מיד אחר החג

רבי חיים פלאג’י זצ”ל בספר מועד לכל חי (סי’ כה אות מח) מביא את דברי הרב חיד”א זצ”ל בספר מורה באצבע (סימן ט אות רחץ) : “אחר החג וחדש חשון יתאמץ ביראת שמים ותלמוד תורה לשמה, כי היא תחילת השנה, והוי סימנא טבא לכל השנה, ועתה כי קרוב הוא לעשרת ימי תשובה, צריך להורות ולהראות כי כל מה שעשה לא היה לפנים חס וחלילה, ואם עתה יתחיל לפרוק עול ויתרשל מעבוד ה’, לא לרצון יהיה חס וחלילה, לכן אדרבא יעשה סימן טוב לכל השנה ירוץ כגבור בעסק התורה והמצוה כיד ה’ הטובה עליו, עד כאן לשונו”.

ועוד מביא הרב זצ”ל מנהג שנהגו החסידים ראשונים להתקדש עצמם ביום הכפורים, בקדושת מחשבה ודיבור ומעשה, מיום שמחת תורה עד שנים עשר יום אחר החג, לעומת י”ב חדשי השנה, ונאספים אל בתיהם בקרב אלה י”ב הימים, ומחזירים על לימודם כל אחד לפי שיעורו, והיא סגולה נפלאה להיות לעושה אלה עזר משדי תמיד כל הימים, מראשית השנה ועד אחרית השנה, וכל אשר יעשה יצליח, הן בתורת ה’, הן בחסידות, הן בכל משא ומתן, וכן נהגתי וכן נהגו כל המחברים.

טוב אחרית דבר מראשיתו

בספר קהלת (פרק ז פסו’ ח) אומר שלמה המלך עליו השלום : “טוב אחרית דבר מראשיתו”, ובמדרש [וכן בירושלמי מסכת חגיגה (פרק ב הלכה א) והובא בתוס’ מסכת  חגיגה  (טו.) ד”ה שובו] מסביר רבי מאיר את דברי הפסוק באופן אחר, “אמתי טוב הדבר באחריתו אם טוב הוא מראשיתו”, אם משעה ראשונה הייתה הכוונה במעשה לטובה, לשם שמיים, אזי ודאי יש לו למעשה זה אחרית טוב.

כראיה לזה הביאו חז”ל את המעשה באבויה שהיה מגדולי ירושלים, אשר ביום מילת בנו אלישע קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד, ואילו את רבי יהושע ורבי אלעזר הושיב במקום אחר, התחילו רבי יהושע ורבי אלעזר לעסוק בדברי תורה, מיד ירדה אש מן השמים והקיפה אותן, משראה כך אבויה אמר, הואיל וכך כוחה של תורה, אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו, ואומרים חז”ל שלפי שלא הייתה כוונתו של אבויה לשמים לא נתקיימו הדברים בבנו, אכן אותו בן בתחילת דרכו היה נמנה בן התנאים הקדושים, הוא היה בן ארבעת התנאים שנכנסו לפרדס כמובא במסכת חגיגה (יד:) דבריו נחקקו במסכת אבות (פרק ד משנה כ) כחלק מן התורה שבכתב, הוא זכה להעמיד תלמידים שהיו מגדולי התנאים שהמפורסם שבהם היה רבי מאיר בעל הנס, לימים נטה מדרך הישר ויצא לתרבות רעה, לא זו בלבד אלא שלדעת חז”ל במסכת חגיגה (טו.) הוא קיצץ בנטיעות שהיא בחינה של קלקול בדרגות הגבוהות ביותר, הוא פגע בתלמידי חכמים, עד כדי כך הוא התדרדר שהוכרז מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר.

הסיבה או לכל הפחות אחת הסיבות שהביאו למהפך זה בחייו של אלישע מתנא קדוש לכופר רח”ל, היא לדעת חז”ל הקדושים משום אותה כונה לא טהורה שהיתה לאביו בראשית דרכו, ומפורש שכל פגם הקטן ביותר.

וייחל נח איש האדמה

כך כותב הספורנו זצ”ל בפירושו לפרשת נח (פרק ט פסו’ כ) : “וייחל נח איש האדמה ויטע כרם”. וזה לשונו : “שהתחיל בפועל בלתי נאות, ולכן נמשכו מזה מעשים אשר לא יעשו, כי אמנם מעט מן הקלקול בהתחלה, יסבב הרבה ממנו בסוף.

כל ההתחלות קשות

אכן במכילתא (שמות יט, ה) אמרו חז”ל שכל התחלות קשות, וזה משום שכדי לתפוס את ההתחלה של כל דבר זה באמת דבר קשה, צריך הרבה מאמץ וגבורה, בשם הסבא מקלם זצ”ל אמרו שכל ההתחלות קשות, כי בהתחלה אין סייעתא דשמעיא, הי”ת רוצה לראות את הנכונות ואת הרצון שלנו באמת להתקדש ולעלות מעלה מעלה, לאחר שהי”ת רואה את הנכונות שלנו אז הוא נותן לנו סייעתא דשמעיא.

ואיך יזכה האדם לתפוס את הראשית של כל דבר ולצרפו לצד הקדושה ?

מורנו הגרי”מ זצוק”ל מביא את דברי הזוהר הקדוש בפרשת בלק על הפסוק “החכם עיניו בראשו” וזה לשונו שם : “אלא קרא הכי הוא ודאי דתנן לא יהך בר נש בגלוי דרישא ד’ אמות, מ”ט דשכינתא שריא על רישיה וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון בההוא דשריא וקיימא על רישיה וכד עינוי תמן לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא בגין דגופא דב”נ איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא ושלמה מלכא צווח ואמר (שם ט) ושמן על ראשך אל יחסר דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבאן ועל דא החכם עיניו בראשו, ולא באתר אחרא עכ”ל.

על ראשו של כל יהודי אומר הזוהר הקדוש שורה השכינה הקדושה, החכם זה שיודע ומכיר מה נמצא מעל לראשו, נותן את דעתו ועיני שכלו תמיד על אותה שכינה קדושה השורה מעל לראשו ואינו מסיח דעתו ממנה לרגע אחד, דבר זה יגרום לו להיות זהיר וזריז בעבודת ה’ מחשש שלא יגרום לכך שחס ושלום השכינה תסתלק מעל ראשו.

הזוהר הקדוש מוסיף שאותו שכינה השורה על ראשו של כל יהודי ויהודי דומה היא לשלהבת הדולקת בראש הפתילה של הנר, וכמו שבנר צריך תמיד להוסיף שמן כדי שהשלהבת לא תכבה, כך צריך כל אדם להרבות תמיד בלימוד תורה וקיום המצות [התורה נמשלה לשמן כמו שכתוב שמן תורק שמך, התורה היא שמותיו של הקב”ה, כדברי הגמרא במסכת ברכות (ו.) : “מנין לברכות התורה מן התורה שנאמר כי שם ה’ אקרא הבו גודל לאלוקנו”, וכן אמרו שמנין לאחד שיושב ועוסק בתורה שהשכינה כנגדו, שנאמר : “כל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך ובירכתיך”, והמצוות נמשלו לנר שהוא הכלי שבו מונח השמן שנאמר “כי נר מצוה”, שניהם יחד הם הגורמים להמשכיות של אותה שלהבת לדלוק ולהאיר מעל ראש האדם, וזה שאמר שלמה המלך בספר קהלת (פרק ט פסו’ ח) : “ושמן על ראשך אל יחסר”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר

פרשת בראשית – בגנות הכעס

 

“ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה’, והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה וייחר לקין מאד ויפלו פניו”.                                                            (בראשית פרק ד פסו’ ג – ה)

 

רבנו משה אלשיך זצ”ל מסביר את המילים “ויחר לקין מאוד”. שמחמת שה’ לא קיבל את מנחתו, בא לכלל כעס, ועל ידי זה בא לכלל טעות, כמו שמובא בתרגום יונתן, שאמר קין להבל, אין דין ואין דיין, ואין עולם אחר, ואין מתת שכר טוב לצדיקים, ואין נפרעים מהרשעים.

בספר התניא (פרק כה) כותב הגר”ז זצ”ל שבעת כעסו מסתלקת מהאדם האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה’ היתה זאת, לא היה כועס כלל, ואף שאדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו, ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים לרוע בחירתו, אעפי”כ על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום, ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח ה’ ורוח פיו יתברך המחייהו ומקיימו, וכמו שכתוב, כי ה’ אמר לו קלל, והיכן אמר לשמעי ? אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה’, ורוח פיו המחיה כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד, כי אילו נתסלק רוח פיו יתברך רגע אחד מרוחו של שמעי, לא יכול לדבר מאומה.

כעסו של קין גרם לו נפילת הפנים, היינו שנסתלק מהפנים שלו הצלם אלוקים, כי על ידי הכעס מסתלקת ממנו הנשמה הקדושה, והנפש הבהמית תופסת את מקומה ומחשיכה את פניו.

בספר הליקוטים פרשת וזאת הברכה (אות יא) כותב רבנו חיים ויטאל זצ”ל שבענין הכעס היה האריז”ל מקפיד מאוד, והיה אומר שהוא חמור יותר מכל שאר העבירות. והיה נותן טעם, כי הלא כל שאר העבירות אינם מחליפים הנשמה, אלא הכעס לבד. והענין הוא, כי כאשר יכעוס האדם מסתלק ממנו הנשמה הטהורה אשר בו, ותכנס בו נפש מן החיצונים, ולזה כל הכועס חכמתו ונבואתו מסתלקת ממנו, ואף אם יהיה חכם גדול וחסיד. ומי לנו גדול ממרע”ה, במ”ש ז”ל על ויקצוף משה וכו’. ואפי’ שנתכעס על דבר מצוה, וזה סוד הפסוק “טורף נפשו באפו”, כי האדם טורף ועושה את נפשו טריפה, וממיתה בעת אפו וכעסו, והוא טורף אותה ומשליך אותה ממנו, ואעפ”י שעושה האדם תיקונין לנפשו ומצות רבות, הכל נאבדים לגמרי, כי הולכת אותה הנפש ונכנסת אחרת במקומה, וצריך לחזור ולתקן כמתחילה. וכן בכל פעם ופעם שהוא כועס.

נמצא, כי בעל הכעס אין לו תקנה, כי הוא תמיד ככלב שב על קיאו. ואם היתה מתעברת בו איזו נשמה קדושה לסייעו, גם היא מסתלקת. ועל זה נאמר טורף נפשו באפו, ולא יוכל להשיג שום השגה, כי הוא בונה וסותר כל מה שבונה. אך כל שאר העבירות אינם טורפים ועוקרים את הנפש, רק פוגמים אותה, ונשאר בה הפגימה, אך הכעס צריך תיקונים והכנות רבות, לחזור להביאה אחר שנטרפה. ואולי אין לו תקנה, כפי בחינת מציאות הכעס. לכן צריך להזהר אפילו בשום כעס, מלבד מצות. וכמעט הרב ז”ל היה מוכיח לתלמידיו על שהיה כועס עם אחיו כשהיה קורא עמו, ולא היה לומד כרצונו, והיה כועס עמו, ואפילו בזה היה מוכיחו עכ”ל.

בספר ראשית חכמה [פרק דרך ארץ בהקדמה] כותב הרב זצ”ל : “התהלכתי על הגחלים ונכנסתי בתוך השלהבת ולא שרפתני אש כאש חמתי במשלה בי”. הביאור בדבריו הוא שכאשר אוחזת אש גשמית בגופו של האדם, היא אומנם שורפת את גופו הגשמי, אבל אש הכעס, הוא שורף ומכלה את מידות הנפש ומשאיר את הנשמה חרוכה והרוסה לגמרי.

במסכת שבת (קה:) אומר רבי יוחנן בן נורי, שהמקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. כן איתא גם ברעיא מהימנא פרשת קורח : “מאן דכעיס, דאית ליה בכעס סם המות, דעליה אוקמוה מארי מתניתין, כל הכועס כאילו עובד ע”ז, בגין דסטרא אחרא אתוקדת בב”נ”.

עד כדי כך ?

כאילו עובד עבודה זרה ? !!

בספר מסילת ישרים (פרק יא) מסביר הרמח”ל זצ”ל, שאדם שכועס, לבו בל עמו ועצתו נבערה. והנה איש כזה כדאי להחריב עולם מלא אם יהיה יכולת בידו, כי אין השכל שולט בו כלל והוא סר טעם ממש ככל החיות הטורפות ועליו נאמר (איוב יח): טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ? והוא קל ודאי לעבור על מיני עבירות שבעולם אם חמתו תביאהו להם, כי כבר אין לו מניע אחר אלא כעסו ואל אשר יביאהו ילך.

אכן כן ! אדם בשעת כעסו מגיע למצב של “אובדן הדעת”, הוא מאבד שליטה על עצמו, מה שמניע אותו כעת זה הכעס, במצבו זה מסוגל הוא גם לעבוד עבודה זרה, לכן כבר עכשיו נחשב כאילו כבר עבד עבודה זרה אף שבפועל לא עבד.

ובספר שער רוח הקודש (דף ח ע”ב) מביא את דברי הזוהר בפרשת תצוה [דף קפב ע”ב] “דמאן דמשתעי עם הכועס, כאלו משתעי עם ע”ז עצמה” עיי”ש.

עד כדי כך חמור הכעס, שבמסכת פסחים (סו:) אומר ריש לקיש, שכל הכועס אם חכם הוא, [הוא עמל ויגע והשיג השגות בתורה הקדושה], “חוכמתו מסתלקת ממנו”, [הוא מפסיד את כל עמלו ברגע].

בספר חסידים (סי’ תתשכו) כותב הרב זצ”ל שלא רק הכועס עצמו חוכמתו מסתלקת ממנו, אלא גם הסתכלות בפניו של אדם כועס יש בכוחה להשכיח ממנו את הלימוד, והביאור בזה הוא שהכועס נשלט על ידי כוחות הסטרא אחרא, ולכן גדולה ההשפעה בהסתכלות בו עד שיכולה לגרום לשכיחת הלימוד גם אצל המסכתל בפניו.

הכועס יורד מגדולתו

עוד אומר שם רבי מני בר פטיש, שאדם שכועס אפילו פסקו לו גדולה מן השמים מורידין אותו.

בספר שמואל א’ (פרק טז פסוק ו – ז) מסופר שכאשר נשלח שמואל למשוח מלך על ישראל מבניו של ישי, ישי הציג את בניו לפני שמואל אחד אחד, כאשר ראה שמואל את אליאב בנו הגדול של ישי, התרשם ממנו מאד ומיד הכריז ואמר “אך נגד ה’ משיחו”.

אך הי”ת אמר לשמואל : “אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו, כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים, וה’ יראה ללבב”.

מצדו של שמואל היה אליאב בנו של ישי ראוי והגון למלוכה, אכן עליו לא אמר לו הי”ת כמו על יתר הבנים של ישי שעברו לפני שמואל, “לא בזה בחר ה”, כי באמת היה אליאב ראוי לקבל את המלוכה, רק שהקדוש ברוך הוא מאס אותו מלהיות מלך.

ולמה מאס בו הי”ת ?

הגמרא אומרת, שלא מצינו באליאב שום פגם מלבד דבר אחד, היה זה כאשר עמד גוליית מלך פלישתים וחרף מערכות ישראל, הכל עמדו חסרי אונים, מי מסוגל להילחם עם גוליית הפלישתי, דוד שהיה רועה את צאן אביו, בשומעו את דברי הבלע של גוליית לא יכל לעמוד מנגד, הוא נטש לזמן מה את צאן אביו והלך במסירות נפש להילחם בגוליית.

אכן בספר שמואל א’ (פרק יז פסו’ כח) מסופר שאליאב כעס על דוד על שנטש את צאן אביו ועלה לשדה הקרב, הוא הטיח בו מילים קשות : “אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת”.

זוהי הפעם היחידה בחייו שאליאב הגיע לכלל כעס, בגלל הכעס החד פעמי הזה מאס בו הי”ת והוא הפסיד את המלוכה, במקומו נתנה המלכות לדוד אחיו.

רש”י במסכת פסחים שם ד”ה לא בחר מעיר הערה, איך תולה הגמ’ את הסיבה שנמאס אליאב למלך בגלל שכעס על דוד, הרי לפי סדר ההתרחשויות של הדברים, בפרק טז נאמר לשמואל שה’ מאס באליאב למלך, והכעס על דוד היה רק אחר כך בפרק י”ז ?

רש”י הקדוש מתרץ, כיון שבכל מהלך חייו של אליאב לא מצינו שום דופי ושום פגם שיהיה אפשר לתלות בו את הסיבה שבגללם נמאס מלהיות מלך, מלבד אותו כעס שהיה אח”כ, צריך לומר שאותו כעס על דוד, גילה לנו שהיתה מושרשת באליאב תכונה של כעסנות, לכן מאס בו הי”ת מלהיות מלך, גם קודם שבאה אצלו תכונה זו לידי ביטוי.

הכעס פוגע באדם גם אם הוא מוצדק

בפרשת מטות מסופר, שכאשר חזרו אנשי החיל מן המלחמה עם מדין, הם הביאו עימם הרבה שלל, כלי זהב וכלי כסף ושאר מיני מתכות, היות וכבר ניתנה התורה והכלים היו מגואלים בגעולי עכו”ם, היו הכלים צריכים הכשר, אלעזר הכהן לימד לעם את הלכות הכשרת הכלים המתבססים על הכלל של כבולעו כך פולטו, “כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר … וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים”.

והדבר צריך ביאור, מדוע הוצרך אלעזר הכהן ללמד את דיני ההגעלה לעם ישראל, הרי אלעזר הכהן למד דינים אלה ממשה רבנו, כפי שסיים את דבריו “זאת התורה אשר ציוה משה”, אם כן למה לא לימד משה רבנו את עם ישראל הלכות אלה בעצמו, כפי שלימד להם את יתר דיני התורה, למה את דיני הגעלת כלים היו צריכים בני ישראל ללמוד מפיו של אלעזר הכהן ?

במסכת פסחים (סו:) אומר ריש לקיש, שמשה רבנו לא יכל ללמד את דיני הגעלת כלים לבני ישראל, היות שבאותו זמן ששבו ממלחמת מדנין נשכחו ממנו דינים אלה.

הטעם שנשתכחו ממנו דינים אלה מבואר שם, הוא משום שמשה רבנו כעס על אנשי החיל בשובם מהמלחמה עם המדינים.

ועל מה היה כעסו של משה ?

על כך שפקודי החיל הותירו את בנות מדין בחיים, במקום להרוג אותן במלחמה יחד עם הגברים, שכן הן החטיאו את כלל ישראל בשיטים, ובגללם מתו עשרים וארבע אלף איש מישראל, שזו היתה הסיבה למלחמה עם המדיינים, כדברי משה (פרק לא פסו’ טז) “הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למעול מעל בה’ על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'”.

כיון שכעס משה, נשתכחו ממנו כל הלכות הגעלת כלים, לכן הוצרך אלעזר הכהן ללמד לעם את מה שלמד מפי משה בענינים אלו.

מכאן למדו חכמים שכל הכועס “אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו”.

ולכאורה יש לעיין בסוגיא זו, שכן כעסו של משה רבנו היה לכאורה מוצדק, כל מלחמת מדין היתה כדי לנקום מאת המדיינים על שהחטיאו את בני ישראל בשיטים, חטא שגרם למותם של עשרים וארבע אלף איש במגפה, כיון שכן, ברור שבנות מואב הן הראשונות שצריכות ליהרג במלחמה, כפי שהזכרנו הן החטיאו את בני ישראל, הותרתן של בנות מדין בחיים, ויותר מכך הבאתן אל מחנה ישראל, היוו סיבה מוצדקת לכעסו של משה, אם כן מדוע נענש משה רבנו שנשתכחו ממנו הלכות הגעלת כלים בשל כעסו ?

סילוק החכמה מן הכועס אינה עונש

בספר שיחות מוסר [מאמר הכנה לקבלת התורה] מוכיח מכאן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, שסילוק החכמה מן הכועס אינה עונש על כך שנכשל בכעס, אילו היה איבוד החכמה עונש, ודאי לא היה נענש משה רבנו על כעסו, איבוד הדעת בשעת הכעס אומר הגר”ח זצ”ל, הינו דבר שבטבע, כך קבע הי”ת בעולמו שהכעס גורם לאובדן הדעת, כמו שהסכין חותכת והאש שורפת בלא להבחין בין דבר טוב לדבר רע, כך הכועס משכח את תלמודו אף אם היה כעסו מוצדק.

בפרשת שמיני מסופר על מותם הטראגי של בני אהרן נדב ואביהו ביום חנוכת המשכן, בעודם מוטלים מתים בפני אהרן אביהם, אומרת התורה (פרק י פסו’ טז – יח) “ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף, ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם לאמר, מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים הוא, ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה’, הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אכול תאכלו אתה בקדש כאשר צויתי”.

גם כאן כועס משה רבנו על אהרן, על כך שלא נאכל החטאת במקום הקדש.

אהרן פונה למשה בנחת, [אף שידע שמשה טועה בדין, המתין לו אהרן עד שסיים משה את דבריו, כמבוא באבות דרבי נתן], ומסביר לו : “הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה’, ותקראנה אתי כאלה, ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'”.

משה סבר שאכילת כל הקדשים הותרה באנינות, על זה השיב לו אהרן : “אם שמעת בקדשי שעה [שמותרת אכילתן לאונן] אין לך להקל בקדשי דורות [כמו שעיר ראש חדש שעתיד להיות קרב לדורות שיהיה נאכל באנינות]”, [במסכת זבחים (קא.) מבואר שעשה אהרן קל וחומר ממעשר, מה מעשר הקל אמרה התורה ולא אכלתי באוני ממנו, בקדשי דורות לא כל שכן].

משה שומע את דברי הטעם של אהרן אחיו, ואומרת התורה (פסוק כ) “וייטב בעיניו”. משה הודה שאהרן צודק. [במדרש רבה ויקרא (פ”יג אות א) מובא שהוציא משה רבנו כרוז בכל המחנה, ואמר אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי בא ולימד לי].

וצריך ביאור, האם לא ידע משה רבנו שיש לחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות, הלא ממשה למד אהרן את כל התורה, כמבואר במסכת עירובין (נד:), אם כן איך לא זכר משה רבנו דין זה ?

על כך עונה הרש”י [בפרשת מטות] שכיון שכעס משה על אהרן ועל בניו נשתכחה ממנו הלכה זו, שכל הבא לכלל כעס בא לכלל טעות.

האור החיים הקדוש בפרשת שמיני (פרק י פסו’ כ) שואל הרי לפני שכעס ידע משה את ההלכה, אם כן מדוע כעס כאשר ראה שהקרבן לא נאכל, הרי כך הוא דין ?

מתרץ האור החיים הקדוש, שקדם כעס אחר לכעסו של משה על כך שלא נאכל השעיר, כעסו של משה היה על כך ששרפו את השעיר של ראש חודש בלא להתייעץ עמו קודם, [ובספר שיחות מוסר מסביר הגר”ח שמואלביץ זצ”ל שלדעת משה רבנו היה במעשה זה של שריפת הקרבן, בחינה של מורה הלכה בפני רבו עיי”ש].

מכל מקום גם כאן היה כעסו של משה מוצדק, הרא”ש במסכת עירובין (פ”ו סי’ ב) כותב שאפילו בדבר איסור והיתר אסור להורות במקום רבו, כיון שכן מדוע נענש משה רבנו ושכח את החילוק שבן קדשי שעה לקדשי דורות ?

הן הן הדברים אומר הגר”ח זצ”ל, מידת הכעס פוגעת באדם הכועס גם כאשר הכעס מוצדק, איבוד הדעת בשעת הכעס הוא טבע שהטביע הי”ת בעולמו, שהכעס גורם לאובדן דעתו של הכועס כאש השורפת ומכלה, לכן כותב הרמב”ם בהלכות דעות (פרק ב הלכה ג) : “וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שהוא ראוי לכעוס עליו”, וכן הזהיר המגיד למרן הבית יוסף [הובא בספר מגיד משרים בראשית] “והיזהר להתרחק מן הכעס, … ואף על פי שידברו או שיעשו דברים שראוי לכעוס עליהם …”, כי אין הכעס מתחשב בסיבה אם מוצדקת היא אם לא.

כיון שכך הוא כוחו של הכעס, שהוא הורס כל חלקה טובה, עלינו להתרחק ממנו בתכלית הריחוק, כפי שכותב הרמב”ם בהלכות דעות (פרק ב הלכה ב) “ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבנונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב … וכן הכעס מידה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר …” עיי”ש.

במאמר “גנות הכעס” כותב הגר”ח שמואלביץ זצ”ל שהדרך להרחיק מנפשותינו את מידת הכעס, היא רק על ידי לימוד והתבוננות רבה בדברי חז”ל בגנות מידת הכעס.

כדי לתקן את הכפירה שהגיע אליה קין על ידי כעסו כותב הגרי”מ אברג’ל זצ”ל בספר אמרי נועם [חלק ב’ פרשת בראשית] התגלגלה נשמתו של קין ביתרו חותן משה, לכן נקרא יתרו חבר הקני, כיון שהיה משורשו של קין, במשך חייו עזב יתרו את כל הכבוד שהיה לו בהיותו כומר לעבודה זרה, הוא קם ובא אל המדבר כדי להצטרף לעם ישראל, והכריז עתה ידעתי כי גדול ה’, בזה תיקן את מה שפגם באמירה של אין דין, וכדי לתקן את הפגם שגרם באמירה של אין דין חידש פרשת דיינים בתורה.

 

 

 

 

מאמר

על החוטא להאמין בכוחה של תשובה

“ויאמר קין אל ה’ גדול עווני מנשוא, וישם ה’ לקין אות”.

(בראשית פרק ד פסו’ יג – טו).

במדרש רבה בראשית (פרשה כב סימן יב) איתא : “רבי חנין אמר עשאו אות לבעלי תשובה.

וצריך לברר מהו האות שקין מסמל עבור בעלי התשובה ?

ובפירוש יפה תואר על המדרש שם מסביר, שקין הוא האות שממנו ידעו החוטאים שיש מקום לתשובה.

ועדיין צריך ביאור, הלא מצות תשובה מפורשת בספר דברים (פרק ל פסו’ א -ב), אחר סיום דברי הברית בערבות מואב אומרת התורה : והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה … והשבות אל לבבך … ושבת עד ה’ אלקיך ושמעת בקולו, … ושב ה’ אלקיך את שבותך, … כי תשוב אל ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. ושוב מוסיפה התורה (פסו’ יא) : “כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, בפיך ובלבבך לעשותו. וכותב הרמב”ן זצ”ל שהמצוה “הזאת” היא מצות התשובה עיי”ש, אם כן לאיזה ענין נצרך האות ששם הי”ת לקין ?

בספר בני יששכר [מאמר גדולה תשובה דרוש יב] מביא ראשונים ואחרונים שאחד מתנאי התשובה, אולי התנאי החשוב ביותר, הוא שיהיה החוטא מאמין בכוחה של התשובה, שיהיה מאמין שבכוח התשובה לכפר אף אם הרבה לפשוע, וחזר על מעשיו הרעים אלפי פעמים, ואפילו כבר ביקש מחילה מאת השי”ת כמה פעמים ושוב חזר לסורו, אף על פי כן טוב וסלח ואם ישוב באמת תקובל תשובתו.

[כן כותב של”ה הקדוש במסכת ראש השנה [פרק דרך חיים תוכחת מוסר אות קלח]. שמענו מכל זה, מי שעשה עבירה גדולה או קטנה, ועשה תשובה גמורה, כמו שהיא כתובה ברוקח ובשאר ספרים, מאז יהיה לבו נכון בטוח, שסר ממנו חטאתו ועונו תכופר, ולא יכניס ספק בלבו אולי לא נמחל העון, רק יחשוב, בודאי נמחל לו בכח התשובה שעשה עכ”ל.

אין להתייאש מן התשובה

זה לשון רבי יעקב אנטולי זצ”ל [שחי לפני למעלה משמונה מאות שנה] בספר מלמד התלמידים בפרשת דברים : “ואל יתיאש החוטא, ויאמר ומה תועיל לי התשובה, וכבר חטאתי מאד ולא אוכל לעלות למושב הצדיקים, שהרי באה הקבלה האמתית מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינן עומדים. … ואל יאמר החוטא המתמיד על חטאו זמן , איך אוכל לשוב אל ה’ ואני כמה שנים הלכתי הלוך ורחוק ממנו, ורב הדרך ביני ובינו, לא כן, כי קרוב השם לכל אשר יקראוהו באמת עכ”ד].

בשונה מבשר ודם שאף אם יש לו איזו מדה טובה, כגון שהוא רחמן ומעביר על מידותיו לסלוח ולמחול לכל מכעיסיו, מכל מקום אם יתמיד המכעיס להכעיסו יום אחר יום, יופסק מאותו האיש הכוח הסבלנות והמידה טובה של רחמנות ולא ירצה שוב למחול לו.

אכן מידת השי”ת אינה כן, כי כמו שהי”ת הוא ללא גבול וללא תכלית, כך גם מידותיו הם ללא גבול ותכלית, וכן מידותיו רחום וחנון ומידות טוב וסלח, הם מידות ללא גבול ותכלית.

לכן אל לו לחוטא ליפול בעצבות, אל לו לומר לעצמו איך יישא פנים לשוב אליו יתברך, אחר שכמה פעמים כבר חזר מחטאתו וביקש מחילה, ואף הבטיח להשי”ת שלא יחטא עוד ולא יחזור עליהם ושוב חזר לסורו, ואיך יסכים הקב”ה לקבלו בתשובה, אל לו לומר כן, כי אין גבול ותכלית למידת טובו של הי”ת, ואף אם שגה הרבה מאד פעמים, טוב וסלח ה’ וימחול ויסלח ויכפר לו עכ”ד.

הגר”י בלאזר זצ”ל בספר כוכבי אור (מאמר ו) כותב : “כי הנה מלבד הטובה והחסד. שהקב”ה ברא מדת התשובה. לקבל את החוטא בתשובה ומרבה לסלוח. עוד יגדל חסדו ית”ש. אשר הוא רוצה כי החוטא ישוב בתשובה לפניו. כי בנוהג שבעולם אם יחטא איש לאיש או אפילו בן לאביו חטא גדול. אף כי כאשר יבא החוטא לפייס אותו ולבקש ממנו מחילה ימחול לו. בכל זאת לפעמים ירצה בלבו יותר שלא יבא החוטא לבקש ממנו מחילה כלל. אכן הקדוש ברוך הוא חפץ שהרשע ישוב לפניו בתשובה. וכמו שאנו אומרים בתפילת נעילה. ורוצה אתה בתשובת רשעים כו’. וכן אנו אומרים בכל יום בתפילה. ברוך אתה ה’ הרוצה בתשובה”.

תשובתו של קין התקבלה גם שעשה חטא חמור

הראיה לזה היא קין, אף על פי שחטא לפני הי”ת חטא גדול ונורא, שהרג את הבל אחיו, ובמדרש רבה פרשת בראשית (פרשה כב סימן יא) איתא שאמר קין “אבא על מצוה קלה עבר ונטרד מתוך גן עדן, זו שהיא עבירה חמורה שפיכת דמים על אחת כמה וכמה גדול עוני, [אכן אדם הראשון אחר שאכל מעץ הדעת הלך וישב מאה שלושים שנה בתענית, כאשר גופו מסובב בזרדים וקוצים, וזאת משום שהוא לא האמין שניתן לתקן את הפגם שנגרם מהחטא], עוד מובא בתרגום יונתן בן עוזיאל פרשת בראשית (פרק ד פסוק ח) שחטא קין בדברי כפירה ואמר שאין דין ואין דיין, ושאין עולם אחר, ושאין מתת שכר טוב לצדיקים, ושאין נפרעים מהרשעים, ובכל זאת אמר לו הי”ת “אם תיטיב שאת”, ופרשו חז”ל שאמר לו הקדוש ברוך הוא, אם תיטיב את דרכך ותעשה תשובה אני מוחל לך על עוונותיך.

למרות שידע קין את גודל עוונו, גם אז לא התייאש מלבקש מחילה וסליחה, ביודעו שאין קץ וגבול למחילת הי”ת, כפי שטען : “לעליונים ולתחתונים אתה סובל ולפשעי אין אתה סובל ? היינו שאחר שמדתך לסבול העליונים והתחתונים, א”כ אין אתה בעל גבול ומידה, א”כ ודאי גם את פשעי אתה יכול לסבול, ואכן הי”ת קיבל את תשובתו.

זוהי כוונת דברי חז”ל על הפסוק : “וישם ה’ לקין אות”. שעשאו הקב”ה אות לבעלי תשובה, קין הוא אות וסימן לכל בעלי תשובה שאף אם הרבו לפשוע לפני הי”ת, אפילו עשו עבירות וחטאים גדולים וחמורים מאד, גם אז אל להם להתייאש מן התשובה, שאין גבול לרחמי הי”ת, וידו פשוטה לקבל השבים לפניו באמת.

 

 

 

 

פרשת נח

מעשי האדם משפיעים על כל הבריאה

בפרשה מסופר על דור המבול שהשחיתו את דרכם על הארץ, במעשיהם הם השפיעו וגרמו לקלקול בכל הבריאה, והביאו למצב שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ואפילו הארץ עצמה השחיתה.

כך אומר רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון במדרש רבה (פרשה כח סימן ח) : “הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול, הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס, הדא הוא דכתיב כי השחית כל בשר, השחית כל אדם אין כתיב אלא כי השחית כל בשר, רבי לוליאני בר טברין בשם רבי יצחק אמר, אף הארץ זינתה, היו זרעין לה חטין והיא מפקא זונין, אילין זונייא רבה, מן דרא דמבולא אינון”.

כך מובא בזוה”ק (ח”א דף סב ע”א) : “ותשחת הארץ, אי בני נשא חטאן ארעא במאי ? א”ל בגין דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו, כמה דאיתמר כגוונא דא ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, אלא עיקרא דארעא בני נשא אינון”. כעין זה גם בזוהר (ח”א ס”ח ע”א) על פסוק ויאמר ה’ לנח וז”ל : “ת”ח אינון חייבי עלמא גרמו לכל בריין לחבלא אורחייהו, כמה דאינון מחבלין”.

מפורש בדברי הזוהר הקדוש, שהחי הצומח והארץ הושפעו מהמעשים הרעים שעשו יושבי הארץ, בהשחתת דרכם גרמו בני האדם לכך שגם החי והצומח ישחיתו דרכם.

רבותינו המפרשים עמדו על השאלה, איך יתכן שקלקלו החי הצומח והדומם הרי אינם בני בחירה ?

באדם יש חלק מכל הבריאה

בספר נפש החיים (שער א פרק ו) כותב הגר”ח מוולאזין זצ”ל, שאחר שברא הי”ת את כל העולמות, הוא ברא את האדם אחור למעשה בראשית, בריאה נפלאה, כוח מאסף לכל המחנות. שכלל בו כל צחצחות אורות הנפלאות, והעולמות, והיכלין העליונים שקדמו לו. וכל תבנית הכבוד העליון בסדר פרקי המרכבה. וכל הכוחות הפרטים הנמצאים בכל העולמות עליונים ותחתונים. כולם נתנו כח וחלק מעצמותם בבניינו, ונכללו בו במספר פרטי כחותיו שבו.

הגר”ח זצ”ל מביא את דברי הזוהר פרשת פנחס על הפסוק : “ויאמר אלהים נעשה אדם, [הלשון נעשה משמע שהקדוש ברוך הוא התייעץ עם משהו, מן הראוי היה לכתוב אעשה אדם ולא נעשה], כותב הזוהר הקדוש : “בתר דאשלימו לעבידתייהו כל אומן ואומן, אמר לון קב”ה, אומנותא חדא אית לי למעבד, דיהא שותפא דכלנא. אתחברו כלכו כחדא, למעבד ביה כל אחד ואחד מחולקא דיליה, ואנא אשתתף עמכון, למיהב ליה מחולקא דילי. והיינו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.

[לכן ניתן לדרוש מהאדם להיות עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי, [מסכת אבות פרק ה משנה כ], כי בבריאת האדם הוא קיבל מהנמר את תכונת העזות, ומהנשר את תכונת הקלות, ומהצבי את היכולת לרוץ, ומהאריה את הגבורה].

מעשי האדם משפיעים על כל הבריאה

כיון שהאדם הורכב מכל הנבראים, ממלא במעשיו הוא משפיע על כל הבריאה לטוב או לרע, כלשון הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק א) : “כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו”.

כן מצינו באבות דרבי נתן (פרק ח) : “כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים, כך בהמתן היו חסידות. אמרו גמליו של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודת אלילים, שנאמר ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים, ואנכי פניתי את הבית מתרפים. ומה ת”ל ומקום לגמלים, מלמד שלא נכנסו לבית לבן הארמי עד שפנו כל הע”א מפניהם.

מעשה בחמורו של רבי חנינא בן דוסא שגנבוהו לסטים, וחבשו את החמור בחצר, והניחו לו תבן ושעורים ומים ולא היה אוכל ושותה. אמרו למה אנו מניחין אותו שימות ויבאיש לנו את החצר. עמדו ופתחו לה את הדלת והוציאוה, והיתה מנהקת והולכת עד שהגיעה אצל רבי חנינא בן דוסא. כיון שהגיעה אצלו שמע בנו קולה, א”ל אבא דומה קולה לקול בהמתנו, אמר לו בני פתח לה את הדלת שכבר מתה ברעב. עמד ופתח את הדלת והניח לה תבן ושעורים ומים והיתה אוכלת ושותה. לפיכך אמרו כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן חסידות כמותן.

כעין זה מובא במדרש רבה פרשת חיי שרה [פרשה ס סימן ח] ף “חמרתיה דר’ פנחס בן יאיר נסבוה לסטאי עבדת גבון תלתא יומין ולא טעמת כלום, אמרין סופה מייתה ותסרי מערתא עלינו, נמסרה לרבונה, שלחוה ועלת בביתא דמרה, כיון דעלתה נהקת וחכים קלה אמר פתחו לאותה העניה ויהבו לה דתיכול, דאית לה תלתא יומין דלא טעמה מידי, יהבין לה שעורין לא טעמתון אמרין ליה רבי יהבינן לה שערין ולא טעמתון, א”ל תקנתיהו אמרון ליה אין, אפיקתון דמאי אמרו לא כן אלפין רבי הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים פטורין מן הדמאי, א”ל מאי נעביד לה והיא מחמרה על גרמה”.

ביאורו של הבית הלוי זצ”ל

בספר בית הלוי על התורה פרשת נח (פרק ו פסוק יב) מדמה זה הגרי”ד הלוי זצ”ל למה שאנו קוראים “טבע שני”, היינו שבכוח האדם לפעול בעצמו הולדת תכונות חדשות שלא היו קיימות בו, על ידי הרגל וריבוי המעשים נעשה הדבר אצלו טבע שני, להיות משתוקק ונמשך לעשות כן, באופן שגם שמכיר בשכלו כי הם מעשים לא טובים מכל מקום הוא נמשך אליהם. וכמו שאמר הנביא הושע (פרק ה) “לא יתנום מעלליהם לשוב”, אף שהגיע החוטא להבנה שהוא טועה, ושעליו לשוב בתשובה, גם אז מעלליהם הקודמים שהשרישו בגופו טבע שני לצד הרע אינם מניחים לו לעשות כן.

כמו כן פועל האדם במעשיו בכל העולם התחתון בכלל, ולא מבעי אם חטא בפרהסיא, הרי ודאי שגורם לאחרים הרואים שילמדו ממנו, אלא אפי’ אם חוטא בצינעא בינו לבין עצמו, מכל מקום על ידי המשכו אחר איזו תאווה, הוא מגביר את כוחה של תאווה זו, עד שמשרישה בטבע של כל הברואים להיות טבעם נמשך לזה יותר ממה שהיה מקודם, כי כן יסד מלכו של עולם בהטביעו טבע לכל בריותיו, להיות טבעם נשתנה ונמשך אחר מעשה האדם והרגלו, וכפי רוב עשיית האדם כן ישתנה טבע של כולם אם מעט ואם הרבה. ולא לבד בבריות החיים, אלא גם בדוממים נעשה טבע חדש הגורם לשוכן בתוכם להיות להם נטייה לזה. וכמו שאמר הכתוב “ותבאו ותטמאו את ארצי”, שע”י מעשיהם טמאו לגוף הארץ, כי טבע המדינות חלוקים ג”כ, וכמו שאמרו בגמרא קדושין (מט.) עשרה קבין זנות ירדו לעולם תשעה נטלה כו’, וכן בכל המידות, וענין זה הגם כי לא נוכל להשיגו בשכל, מ”מ כל אדם יוכל להרגישו בחוש ממש, בבואו לאיזה מדינה אחרת חדשה שהיא פרוצה באיזו פרט מן הפרטים, ימצא גם בעצמו איזו נטיה והמשכה לזה הפרט, יותר ממה שהיה לו כשהיה במדינה אחרת.

קורות ביתו ואבניו מעידים עליו ביום הדין

בזה מסביר הרב את דברי חבקוק הנביא (פרק ב) “כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה”, במסכת תענית (יא.) אמרו קורות ביתו ואבניו מעידים על האדם בשעת הדין, וביאר הרב זצ”ל שמכל פרטי מעשיו נעשה איזו שינוי בהעצים ובאבנים, הגם שאינם נרגשים לעיני בשר בזה העולם אבל הם קיימים, וממילא כשיביט עליהם לעתיד לבוא יתברר על ידיהם כל מעשיו בכל פרט, ובכל מקום אשר יפנה להביט ימצא כתובים וחרותים מעשיו.

זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן

בזה מבאר הרב את דברי הילקוט שמעוני [ירמיהו רמז רצט] : “זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנם”. לכאורה תמוה שיקבל הצדיק חלק חברו בגן עדן על מעשים שלא עשה, וכן הרשע יקבל עונשו בגהנום על מעשים רעים שעשה חברו ?

ולפי מה שנתבאר שהאדם במעשיו משפיע על כל הבריאה הן לטוב והן למוטב, מבאר הבית הלוי זצ”ל שעל ידי מעשה שעושה הצדיק הוא משפיע תוספת קדושה בכל הבריאה, על ידה מתעורר אדם אחר לעשות מצות, וכן להיפך על ידי שאדם עושה עבירות הוא מוריד את כל הבריאה, בזה הוא גורם אצל בני אדם אחרים משיכה לצד הרע, לעתיד לבוא כאשר יעמוד אדם לדין על מעשה, ידונו אותו על המעשים שעשה, מלבד זה ידונו אותו גם על ההשלכות מהמעשים שעשה, שתי בחינות אלה נקראות דין וחשבון, הדין הוא על המעשים שעשה, שעליהם מגיע לו שכר או עונש, והחשבון הוא על ההשלכות מהמעשים שעשה שעל ידי מעשיו גרם לאחרים לעשות מעשים טובים או רעים, ועל זה אמר המדרש שהצדיק נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, אין הכוונה שנוטל שכר עבור מעשים שעשה סתם אדם, אלה על המעשים הטובים שעשה אדם אחר שהושפע ממעשיו של הצדיק וכן להיפך.

תן דעתך שלא תחריב את עולמי

במדרש רבה קהלת (פרשה ז) איתא שבשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי”.

הרמח”ל זצ”ל במסילת ישרים שם מסביר שכונת המדרש היא, שעל ידי מעשיו הרעים של האדם, יש בכוחו להשפיע על כל הבריאה, עד כדי להחריב את העולם.

וכן היה בדור המבול כותב הגרי”ד זצ”ל : “שהגבירו כל כך התאווה להזדקק לשאינם מינם, עד שנעשה כן בטבע, ונתחדשה זאת הטבע גם להבהמה לעשות כן. וזהו שאמר הכתוב, וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, כי טבע הארץ בעצם נשחת, עד כי השחית כל בשר את דרכו גם הבהמה עכ”ד.

 

 

 

 

 

פרשת נח

תורה מגנא ומצלא

 

“ויאמר ה’ לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”.                                              (בראשית פרק ז פסוק א)

 

בפרשה אנו קוראים על הדור העשירי מאדם הראשון, הדור האחרון לעשרה דורות מבריאת העולם שהיו מכעיסים ובאים לפני הי”ת, דור שהגיע לתחתית השפל מבחינה מוסרית וחברתית, דור שהיה פרוץ בגזל ובעריות, שהביא את העולם למצב שהשפיע לרעה אף על מי שהם נטולי בחירה : “כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ”, ואפילו בדומם “ותשחת הארץ”.

 

אדם אחד בכל העולם הצליח לשמור על עצמו ולשרוד את התקופה הקשה, למרות הטומאה הגדולה שאפפה את העולם, הוא הצליח להישאר צדיק ותמים, אדם זה היה נח.

 

וצריך ביאור, כיצד באמת הצליח נח לשמור על עצמו בדור כזה ירוד, מנין היה לו את הכוח להתגבר על אותם יצרים שנפשו של אדם מחמדתן, כאשר הוא מוקף בחברה מקולקלת, ובכל זאת להחזיק בתואר “צדיק”, איך לא הושפע נח לרעה מהאווירה העכורה ששררה אז באויר העולם ?

כמו כן צריך ביאור, למה מלבד נח [ובניו] לא היה שום אדם אחר בעולם שהצליח לעמוד בניסיון זה, איך יתכן כולם הלכו אחר תאוות ליבם, השחיתו את דרכם, למה הם לא עשו מה שעשה נח ?

נח למד תורה

אחר שציוה הי”ת לנח לבנות תיבה, נאמר לו עוד ציווי (פרק ז פסוק ב) : “מכל הבהמה הטהורה, תיקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים איש ואשתו”.

בחז”ל הקשו מנין ידע נח איזו בהמה היא טהורה ואיזו טמאה, מכאן למדו חז”ל [הובא ברש”י] שנח למד תורה ולכן ידע להבדיל בין חיה טהורה ושאינה טהורה.

אם כן זהו הסוד !

נח עסק בתורה.

במסכת קידושין (ל:) איתא : “כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, ואם אין אתם עוסקין בתורה  אתם נמסרים בידו.

כיון שהיה נח מחובר לתורה, התורה היא זו ששמרה עליו שלא יכשל בחטא, שכך אמרו מסכת סוטה (כא.) : “תורה בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא”, וברש”י מפרש ומצלא מיצר הרע שלא יכשילנו לחטא עיי”ש.

לכן דוקא נח מכל אנשי הדור ההוא הצליח להינצל, כי הוא היה לומד תורה, כוח התורה שעסק בה הגין עליו לבל יהיה ניסת אחר אנשי דורו ויגרר אחר התאוות כמותם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר ב

ונח מצא חן בעיני ה’

פרשת בראשית מסתיימת במילים : “ונח מצא חן בעיני ה'”, מיד אחר כך פותחת פרשת נח במילים : “אלה תולדת נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את  האלוהים התהלך נח”.

מלבד מה שהעידה התורה על נח שהוא היה איש צדיק ותמים, עוד זכה נח למציאת חן בעיני ה’, הפירוש מציאת חן הוא להיות רצוי אצל הי”ת, רבנו יונה זצ”ל בספר שערי תשובה (שער א אות מב) כותב : “ותאוות הצדיקים מן ההצלחות, להפיק רצון מהשם ושיחפוץ בהם, גם אחר שהם הגיעו לבחינה של צדיקים, גם אז עדיין הם מתאווים לבחינה זו של מציאת חן, להיות רצויים לפני ה’.

וצריך לברר במה באה לידי ביטוי אותה מציאת חן בעיני הי”ת ?

מציאת חן – סייעתא דשמיא

רש”י במסכת שבת (קד.) כותב שאדם שהגיע לדרגה של מציאת חן, זוכה שיסיעוהו מן השמים, הוא נקרא בלשון חז”ל הקדושים [עי’ יומא (כח:) ובב”ק (כ:)] “גברא דמריה סייעה”. אדם זה אינו צריך לפחד ולא לדאוג משום דבר, אלא להיות סמוך ובטוח.

במוצאי שבת קודש ישב הבעל שם טוב הקדוש להבדיל, לפי ההבדלה הוא אמר את התפילה שנהוג לומר אחר ההבדלה, תפילה שבה מבקשים מהי”ת שיפתח לנו חמישים שערי ברכה.

ואחר שסיים לומר את התפילה, פנה אל בני ביתו ושאל, מי יכול לומר איזה שער מבין החמישים שערים שהזכרתי הוא השער הכי חשוב ?

ענתה ביתו של הבעל שם טוב זצ”ל, שלדעתה השער הכי חשוב בכל החמישים שערים הוא השער של סייעתא דשמיא [לפי מנהג בני ספרד שערי עזרה], חייך הבעל שם טוב זצ”ל ואמר, נכון מאד ! והסביר, שבשער זה מונח המפתח לכל החמישים שערים כולם.

נח ניצל בזכות מציאת חן בעיני ה’

במסכת סנהדרין (קח:) אומר רבי ישמעאל : אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה’, שנאמר “נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ה'”, נמצא שבכוחה של מציאת חן להציל את האדם אף ממות, גם אם מצד עצמו הוא אינו ראוי לכך.

כך מבאר האור החיים הקדוש (פרק ו פסוק ז) את הסמיכות של דברי התורה בפרשת בראשית (פרק ו פסו’ ו – ח) : “וינחם ה’ כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו, ויאמר ה’, אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם, ונח מצא חן בעיני ה'”.

מבאר האור החיים הקדוש, שלא לצד מעשיו הטובים של נח שהיה צדיק ותמים הוא ניצל מהמבול, כי לאחר שחזר ה’ והתנחם על בריאת האדם, לא יצילנו היותו צדיק, ולזה הוצרך לומר מצא חן ולא מחאו. ואין מזה הוכחה לומר כי לא היה צדיק, כי הגם שהיה צדיק לא תצילנו צדקתו, אלא בחינת החן שהשיג מאמצעות בחינת המצות עכ”ד.

איך זוכים למציאת חן

ועדיין צריך לברר, איך זוכים להשיג את הדרגה נשגבה זו למצוא חן בעיני ה’, איך הגיע נח לקנות מידה זו לעצמו ?

האור החיים הקדוש בפירושו לתורה שם כותב, שנח השיג בחינה זו של מציאת חן באמצעות מצוה שעשה שתועלתה היא להמשיך חן על האדם עיי”ש.

אמנם עדיין לא מבורר בדברי האור החיים זצ”ל, מהי אותה מצוה שבכוחה זכה נח למציאת חן בעיני הי”ת ?

על ידי תורה וענוה זוכים למציאת חן

בספר שיחות מוסר כותב הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, שבדברי חז”ל מצאנו שני דברים שיש בהם סגולה למשוך על האדם חן, האחד היא מידת הענוה, אדם שנוהג בענוה זוכה למצוא חן, כדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק ג פסוק לד) : “ולעניים ולענוים יתן חן”.

הדבר השני שבכוחו למשוך חן על האדם, היא התורה הקדושה. כדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק ה פסוק יט) על התורה הקדושה : “אילת אהבים ויעלת חן”, ופרשו במסכת עירובין (נד:) שהיא מעלה חן על לומדיה עיי”ש.

נח היה עניו וגם למד תורה

אצל נח כותב הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, הזדמנו שני מעלות אלה יחד, מחד היה נח עניו, כך אמרו חז”ל במסכת עבודה זרה (ו.) על דברי התורה “נח איש צדיק תמים”, תמים בדרכיו וצדיק במעשיו, ומפרש רש”י הקדוש תמים בדרכיו, עניו ושפל רוח, [במסכת שבת (קד.) מובא שבאו התינוקות של בית רבן ודרשו על אותיות התורה דרשות נפלאות שאפילו בזמן יהושע בן נון לא נאמרו, אחת הדרשות היא על האותיות נו”ן כפופה ונו”ן פשוטה [סופית], שהם רומזות לנאמן כפוף נאמן פשוט, מסביר רש”י הקדוש שנאמן כפוף היא רמז לאדם כשר שצריך להיות כפוף ועניו, ובספר דברי ישראל כותב רבי ישראל ממודזיץ זצ”ל שנח נכתב עם נון כפופה לומר שהיה עניו וישר עיי”ש].

 

 

עוד מצינו בנח שהוא עסק בתורה, כך מובא ברש”י על הפסוק (פרק ז פסו’ ב) : “מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה שבעה איש ואשתו”. מכאן שלמד נח תורה. [לכן ידע להכיר איזו בהמה היא טהורה ואיזו לא].

שני מעלות אלה, הענווה ולימוד התורה, הם אלה שזיכו את נח למצוא חן בעיני ה’ יתברך, על ידי מציאת חן זו זכה נח להינצל מהמבול.

במסכת כתובות (עז:) מסופר שרבי יוחנן היה מזהיר את הציבור מהזבובים של בעלי ראתן, [הראשונים פרשו שבעלי ראתן הם בני אדם שיש להם מין שרץ במוחם, והזבובים השוכנים עליהם יכולים להעביר את אותו חולי לאיש אחר, ובפירוש כלי יקר לספר ויקרא (פרק יד פסו’ ד) כותב שהוא מין צרעת], ובגמ’ שם מובאים כמה הנהגות שנהגו גדולי ישראל בענין זה, רבי זירא לא היה יושב מול הרוח הנושבת ממקום מושבם, [מחשש שעם הרוח יבואו גם חיידקים מחולי זה וידבק], רבי אלעזר לא היה נכנס באוהלם, [מחשש שידבק בחולי] רבי אמי ורבי אסי לא היו אוכלים מביצים שהגיעו מאותו מבוי שבו היו גרים בו חולי ראתן, ובגמ’ שם מסופר, שרבי יהושע בן לוי היה עוסק עמהם בתורה, את הנהגתו הוא הסביר בכך שהתורה נקראת “אילת אהבים ויעלת חן”, אם חן מעלה התורה על לומדיה אמר רבי יהושע בן לוי, אגוני לא מגנא ?

גם משה רבנו זכה למציאת חן בזכות התורה והענוה

בספר שמות (פרק לג פסו’ יג) אומר משה רבנו לקב”ה : “ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך, הודעני נא את דרכך ואדעך, למען אמצא חן בעיניך”. ברש”י מפרש שאמר משה רבנו לקב”ה : “אם אמת שמצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את דרכך, מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך, למען אכיר כמה שכר מציאת החן, מבואר שגם משה רבנו כמו נח זכה למידה זו של מציאת חן בעיני הי”ת.

 

נח התגלגל במשה רבנו

בספר בשער הגלגולים [הקדמה כט] מובא, שנח התגלגל אחר כך במשה רבנו, זה לשון רבנו האריז”ל בשער הפסוקים פרשת בראשית (דרוש ד) : “ודע, כי נח היה משה, ולא רצה להתפלל על בני דורו, כמו שכתבו חז”ל על פסוק בספר ישעיה (פרק נד פסו’ ט) “כי מי נח זאת לי”. [הנביא מאשים את נח בהבאת המבול] כי הוא גרם שיבואו מי המבול, ולכן נקראו על שמו מי נח.

אמנם כותב רבנו האריז”ל שאעפ”י שנח לא התפלל עליהם, בזכותו נתנה לאותו דור ארכה של מאה ועשרים שנה, כמנין שנותיו של משה רבנו עליו השלום, אולי יחזרו בתשובה.

ומוסיף רבנו האריז”ל שנח בגלגול של משה תיקן אשר עוות, [ואחר חטא העגל, כאשר ביקש הי”ת לכלות את בני ישראל, ולהקים ממשה רבנו עם חדש, משה התפלל עליהם באמרו ואם אין מחני נא. ונקט מחני, מלשון מחוי הנזכר במבול, וימח את כל היקום. [גם המילה מחני היא אותיות של מי נח], וכל ימיו היו בתפלה על הדור, לתקן אשר עוות בתחלה.

רבנו האריז”ל מביא את הפסוק בספר תהילים (פרק כט פסו’ י) ה’ למבול ישב, שפירוש ישב הוא נתעכב מלהביא את המבול עד ק”ך שנה, [במסכת מגילה כא.) אומר רבי יוחנן : “אין ישיבה אלא לשון עכבה”], וזה בזכות משה שהוא הבל, הנרמז בס”ת ה’ למבו”ל יש”ב. וישב ה’ מלך לעולם, פירוש, כי אחר כך כשהביא המבול, היה בשם אלוהים, ולא התנהג עמהם במידת רחמים, שהוא שם ההוי”ה ישב ונתעכב, ולא הנהיג אז העולם, על שהוא רחמים, אלא במדת הדין עיי”ש.

[כך כותב גם רבי נתן שפירא זצ”ל במגלה עמוקות פרשת ואתחנן (אופן קסז) בשם תיקוני הזוהר [תיקו”ז סט קי”ג ע”א] שהקדוש ברוך הוא שתיל למשה בימי נח ולא אצלח, ולכך בפעם הראשון נקרא איש צדיק, ואחר כך כשנסתלקה ממנו נשמת משה, נקרא איש האדמה, ולכך אמר משה מחני נא, כי באותו פעם בימי נח לא התפללתי, אשר מטעם זה נקרא המבול מי נח, ולא מסרתי את נפשי עליהם כדאיתא בזוהר על פסוק ויחל משה, אבל עכשיו אמסור את נפשי עליהם. וזה שאמר מחנ”י אותיות מ”י נ”ח עיי”ש.

[וזה לשון הזוהר הקדוש : “תא חזי מה בין משה לשאר בני עלמא, בשעתא דא”ל קב”ה למשה ועתה הניחה לי וגו’, ואעשה אותך לגוי גדול וגו’, מיד אמר משה וכי אשבוק דינהון דישראל בגיני, השתא יימרון כל אינון בני עלמא דאנא קטלית לון לישראל, כמה דעבד נח, דכיון דאמר ליה קב”ה דישזיב ליה בתיבותא, דכתיב ואני הנני מביא את המבול מים וגו’, וכתיב ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה, ואני הנני מקים את בריתי וגו’, ובאת אל התיבה, כיון דאמר ליה דישתזיב הוא ובנוי, לא בעא רחמין על עלמא ואתאבידו, ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה, כמה דאת אמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח, אמר משה השתא יימרון בני עלמא דאנא קטילת לון, בגין דאמר לי ואעשה אותך לגוי גדול, השתא טב לי דאימות ולא ישתצון ישראל, מיד ויחל משה את פני ה’ אלקיו, בעא רחמין עלייהו ואתער רחמי על עלמא.

גם משה זכה למציאת חן

ואכן גם משה רבנו כמו נח היה אחוז ודבוק בתורה הקדושה, הוא זכה להורידה לעולם הזה, ללמדה את בני ישראל, מאידך היה משה רבנו מושלם גם במידת הענוה, כפי שהעידה עליו התורה הקדושה בפרשת בהעלותך : “והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”. לכן זכה משה רבנו למעלה זו של מציאת חן בעיני הי”ת.

גם יוסף הצדיק זכה למציאת חן

כזה היה גם יוסף הצדיק, גם הוא השיג מעלת התורה, הוא זכה ללמוד עם יעקב אבינו את כל התורה שלמד יעקב בבית שם ועבר, [כאשר שלח יוסף את האחים להוריד את אביהם למצרים, הוא שלח איתם עגלות, בהם הניח יוסף יין ישן וגריסים של פול.

מה מיוחד ביין ישן ?

למה גריסים של פול ולא פול שלם ?

וכותב השל”ה הקדוש, שבזה ביקש יוסף הצדיק לרמוז לאביו, שהוא עדיין זוכר את כל השבעים פנים בתורה שלמד עם יעקב, [יין בגימט’ שבעים], הן בגירסא והן בפלפול [זה נרמז בגריסים של פול, [לכן מיד כתוב “ותחי רוח יעקב אביהם”, לפני שראה יעקב את העגלות ומה שיש בהם, אף שאמרו לו אחד עשר ילדיו פה אחד שהם ראו את יוסף והוא מלך במצרים, אומרת התורה “ויפג ליבו כי לא האמין להם”, וביארו שאין הכוונה שלא האמין להם יעקב שיוסף חי פיזית במצרים, אלא שמבחינת יעקב אבינו עמוד התורה, חיות שייך לייחס רק למי שדבוק בתורה הקדושה שנקראת תורת חיים, שהיא נותנת חיים לעושיה, וכאשר אמרו לו שיוסף לא רק נמצא במצרים אלא שהוא מולך על כל ארץ מצרים, ערות הארץ, סבר יעקב אבינו שבטח כבר אין לו קשר לתורה ולקדושה, רק כאשר ראה את העגלות ומה ששלח בהם יוסף, שיוסף עדיין מחובר לתורה הקדושה וגם לקדושה, כי מי שאינו שומר אל קדושתו אין יכול לזכור מה שלמד, כדברי התורה בסוף פרשת שלח : “ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למען תזכרו …”].

גם במידת הענוה היה יוסף הצדיק אחוז, בספר הכתב והקבלה כותב לבאר דברי התורה על יוסף “והוא נער את בני בלהה, ואת בני זלפה נשי אביו”, שהיה יוסף מתנהג במידת ענוה ושפלות, לשרת את בני בלהה וזלפה, אף שהם בני השפחות, כש”כ שלא התגאה על אחיו בני הגבירה, ויודיענו בזה כי חלומותיו המורות על התרוממותו לא היה הרהורי דיומי, כי אם חלומות נבואיות, ולשכר ענונתנותו, כי לפני כבוד ענוה, ועקב ענוה עושר וכבוד עיי”ש.

כן מצאנו שכאשר אמר פרעה ליוסף : “ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אתו”. לא לקח יוסף את התהילה לעצמו, אלא ענה לפרעה בענוה : “בלעדי, אלהים יענה את  שלום פרעה”.

הדרך להשיג מידת הענוה

 

הרמב”ן זצ”ל באיגרתו המפורסמת כותב שהדרך להשיג את מידת הענוה היא : “וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך. ואם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך. שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד” עכ”ל.

נראה שדבר זה למד רבנו הרמב”ן זצ”ל, ממה מצינו אצל משה רבנו בפרשת שמות (פרק ד פסוק יג), כאשר נשלח על ידי הי”ת להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, אמר משה להי”ת : “שלח נא ביד תשלח”. מפרש הרמב”ן שם : “והנכון בעיני, שלח נא ביד כל אשר תשלח, כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות” עיי”ש.

עדיין צריך ביאור, איך יכול משה רבן של כל ישראל לומר כזה משפט ? האם באמת הוא האמין שכל בני האדם בעולם הם יותר טובים ממנו.

צריך לומר, שמשה רבנו הסתכל כלפי כל אדם ואדם בעולם כפי שכותב הרמב”ן באגרת, אצל כל אחד ואחד הוא חיפש נקודה מסוימת שבה אותו אדם יותר מושלם ממנו, בייחס לאותה נקודה טען משה, שאותו אדם ראוי יותר ממנו לשליחות.

על ידי מידת הענוה זוכים לתורה

כידוע שמידת הענוה היא המפתח לזכות לתורה הקדושה, כך אמרו חז”ל במסכת נדרים (נה.) על הפסוק “ממדבר מתנה”, שמי שמשים עצמו כמדבר שהוא הפקר לכל ניתנת לו התורה במתנה.

בספר ישעיה (פרק נה פסו’ א) אומר הנביא : “הוי כל צמא לכו למים”, במסכת בבא קמא (פב.) אמרו דורשי רשומות : “אין מים אלא תורה”, ובמסכת תענית (ז.) שאלו למה נמשלה התורה למים ? ועונה הגמרא, לומר לך, מה מים מניחים מקום גבוה והולכים רק למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה”.

כך אומר רבי יוחנן במסכת סוטה (כא:) : “אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: “והחכמה מאין תמצא”. וכן דורש רבי יוחנן במסכת עירובין (נה.) את הפסוק בפרשת נצבים : “לא בשמים היא”, לא תמצא בגסי רוח”. ובמסכת סוטה (ה.) איתא : “לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הקב”ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני וזה מפני שפלותו. וכן איתא במדרש תהלים על הפסוק (פרק סח פסו’ יז) : “למה תרצדון הרים גבננים, ההר חמד אלהים לשבתו, אף ה’ ישכן לנצח, שאמר הקב”ה לכל ההרים שבקשו שעליהם תינתן התורה, “אין רצוני אלא בסיני שהוא שפל מכולכם” עיי”ש. ובמסכת תענית (ז.) : איתא שנמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו, מים, יין, וחלב, לומר לך :  מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.

[מטעם זה גם נבחר משה רבנו להיות זה שיוריד את התורה הקדושה לעולם, כי הוא היה סמל לאדם העניו, כפי שהעידה עליו התורה בפרשת בהעלותך : “והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”. [בספרי רבותינו מובא שמשה בענונתנותו לא רצה לכתוב על עצמו שהוא עניו, לכן השמיט מהמילה עניו את האות י’, במקום לכתוב עניו כתב ענו, השמטת האות יו”ד דוקא לא היתה בכדי, האות י’ מרמזת למידת הענוה שהרי היא האות הקטנה ביותר מכל כ”ב האותיות שבתורה, בנוסף לזה גם ראשה של האות יו”ד כפוף, לכן היא מסמלת את מידת הענוה, [בילקוט שמעוני פרשת כי תשא (רמז תז) איתא : “רבי יהודה בר נחמן אמר כשמשה כתב את התורה, נשתייר בקולמוס קימעא, והעבירו על ראשו, ומשם נעשו לו קרני ההוד” ע”כ. ובספר חנוכת התורה (פרשת כי תשא) הקשה רבי העשיל זצ”ל היאך הדעת סובלת לומר אצל הקדוש ברוך הוא שנשתייר דיו בקולמוס, וכי לא ידע מתחלה כמה דיו יספיק לכתיבת התורה כולה, עד שלקח יותר מהצורך והוא דבר תימה ? ועוד קשה בדברי המדרש שהקשה מהיכן זכה משה לקרני הוד, ותירץ על ידי הדיו שנשאר בקולמוס, הרי השאלה היתה באיזה זכות זכה לזה ולא על ידי מה קרנו פניו ? ותירץ הרב זצ”ל על פי דברי המדרש, שבשעה שאמר משה לקדוש ברוך הוא “מחני נא מספרך”, נמחה שמו של משה רבנו מפרשת תצוה, שלא נזכר שמו שם בכל הפרשה, רק בלשון ואתה תצוה. והנה בהיות שהקב”ה יודע אחריתו של דבר מראשיתו, והיה בתוך הקולומס דיו לצורך כתיבת כל התורה כולה, אך כשאמר משה מחני נא, דברי חכם אפילו על תנאי מתקיימים, וחל עליו העונש שלא יהיה נזכר שמו בפרשת תצוה, נמצא דאותו דיו שהיה ראוי לכתוב שמו של משה נשאר בקולמוס, ובעבור שראה הקדוש ברוך הוא שמשה מסר נפשו על כלל ישראל אחר חטא העגל, אותו זכות נתפרע לו בזה שקינח הקולמוס בציצית ראשו, ובעבור זה זכה לקרני הוד, על שמסר נפשו על ישראל]. ועוד תירץ הרב זצ”ל, על פי מה שנתבאר שבמקום לכתוב בתורה את המילה עניו עם יו”ד, כתב משה ענו בלא יו”ד, אם כן נשתייר השיעור דיו הנצרך לכתיבת האות יו”ד, ואותו קינח הי”ת על ציצת ראשו ומזה קרן עור פניו עיי”ש, וכן כותב גם האוה”ח הקדוש בפרושו לספר שמות (פרק לד פסוק כט) : “ומצינו שהעידה התורה על משה שעניו מאוד מכל האדם, וכשאמר ה’ לכתוב הדברים מצינו לו שלא כתב עניו אלא ענו חסרה יו”ד, ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד, כי הפליא ברצונו יתברך, גם ה’ הפליא חסדו לו בשנותו מכל האדם, והוא מה שרמז רבי יהודה באומרו נשתייר בקולמוס קמעא, והוא אות יו”ד שהיה צריך לכתוב, ולא כתב לרוב ענוותנותו וממנה זכה כנזכר” עכ”ל. גם בתרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת שלח מובא שהאות יו”ד מרמזת למידת הענוה, כך פירש את הפסוק בפרשת שלח (פרק יג, פסו’ טז) : “ויקרא משה להושע בן נון יהושע, וכד חמי משה ענוותנותיה קרא להושע בר נון יהושע”, הרי שהוסיף לו משה דוקא אות יו”ד, מפני שהיא מרמזת על הענוה כאמור, מן הסתם ירש יהושע מידה זו ממשה רבו], וכן אומר רבא ואיתימא ר’ יוחנן במסכת חולין (פט.) : “גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר, ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה] עיי”ש.

גם בדברי האור החיים הקדוש פרשת יתרו (פרק יט פסו’ ב) מבואר שמידת הענוה היא מעיקרי ההכנה לקבלת התורה, וזה נרמז במה שכתבה התורה שם : “ויבואו מדבר סיני” [אף שבפסוק הקודם נאמר : “ביום הזה באו מדבר סיני”, א”כ יודעים אנו ששם חנו, ולמה חזר אמר ויבואו מדבר סיני] ? כותב האור החיים הקדוש שם, שבזה בא לרמז שבאו בני ישראל לקבל את התורה כאשר היו מוכשרים ושלמים במידת הענוה, כמדבר הזה שהכל דורכים עליו עיי”ש

כל צדיק זוכה למציאת חן

עוד מבואר בדברי רבותינו, שהסיבה למציאת חן של נח כתובה בהמשך דברי התורה “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו”, במילים אלו באה התורה הקדושה לומר שמי שהוא בבחינת צדיק, הרי הוא זוכה להשיג מעלה זו של מציאת חן.

ומהי ההגדרה של “צדיק” ?

מצאנו שיוסף נקרא “יוסף הצדיק” [כך במסכת יומא (לה:) : “אמרו עליו על יוסף הצדיק”, וכן דרשו בתנחומא פרשת נח (סי’ ד) על יוסף את הפסוק בספר עמוס (פרק ב פסו’ ו) : “על מכרם בכסף צדיק”].

בספר תהלים (פרק לז פסו’ כא) אומר דוד המלך עליו השלום  : “לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן”. הבחינה של צדיק הוא “חונן ונותן”, הפירוש חונן הוא שנותן גם למי שלא מגיע לו, מתנת חינם.

מעשה על רבה של וורשה

 

על רבה של העיר וורשה, בעל החמדת שלמה זצ”ל מסופר, שהיו לו בביתו שני פמוטים מכסף טהור, אותם ירש הרב מאמו הצדקת, ביום מן הימים נעלמו אותם פמוטים מביתו של הרב, כאילו בלעה אותם האדמה, אין צריך לומר שהדבר גרם צער גדול ועוגמת נפש רבה לרב, אך הוא השלים עם העובדה המצערת והמשיך בלימודו.

באחד ימים, הוזמן הרב לביקור בביתו של אחד מהשרים הנכבדים בעיירה, לקח הרב את משמשו והלכו יחד לבית השר, כאשר נכנסו לביתו של השר, נדהם הרב לראות את הפמוטים היקרים, המזכרת היחידה מאמו הצדקת, מונחים על אחד משולחנות הבית, איך הגיעו פמוטים אלה לכאן, הרהר הרב ? ! הוא פנה אל השר ושאל, מנין לך פמוטים יפים אלה ? השיב לו השר, מה פירוש איך ? האדם הזה שהבאת עמך, הוא מכר לי אותם לפני כמה ימים, הרב שמע ולא אמר מילה.

אחר שיצאו הרב והשמש מביתו של השר, שאל הרב את משמשו, למה עשית זאת ?

השמש הרכין את ראשו, והשיב לרב בבושת פנים, הייתי דחוק מאוד, וזקוק לסכום כסף גדול, לא עמדתי בניסיון וגנבתי את הפמוטים מבית הרב, ומכרתים לגוי הזה תמורת הסכום שהיה נצרך לי ?

חייך הרב ברכות אמר לשמש, למה לא אמרת לי שאתה דחוק, למה לא סיפרת שאתה זקוק לכסף, הלא הייתי עוזר לך בחפץ לב ? הרגיע רב את משמשו והמשיכו בדרכם.

ננסה לחשוב, אילו התרחש סיפור כזה איתנו ! איך היינו מגיבים ? מן הסתם היינו כועסים על השמש, היינו מסלקים אותו מהמשרה תיכף ומיד, אבל הרב ברחמנותו, לא רק שהוא לא כעס על השמש, אלא הרגיע אותו, ורצה לעזור לו.

מדרש תנחומא פרשת נח (אות ה) מבואר שנח נקרא “איש צדיק” על כך שהוא זן את בריותיו של הקדוש ברוך בשנת המבול, [במדרש תנחומא דרשו את הפסו’ בספר משלי (פרק יא פסוק ל) : “פרי צדיק עץ חיים” על נח : “תדע לך שפסוק זה על נח הוא מדבר, שכתיב בסופו ולוקח נפשות חכם זה היה נח, שלקח נפשות והיה זן אותם ומאכילן, ומה היה מאכילן, ר’ עקיבא אומר דבלה היה מאכיל כולם, בהמה ואדם וחיה ועוף. כמה שנאמר והיה לך ולהם לאכלה, ואיזהו דבר שבני אדם אוכלין ממנה והבהמה והחיה והעוף, הוי אומר זו דבלה. ורבנן אמרין לאו, אלא כל מין ומין היה אוכל לפי שהיה למוד, הגמל תבן, והחמור שעורים, הפיל עצי גפנים, הנעמית זכוכית, הוי אומר ולוקח נפשות חכם. ד”א ולוקח נפשות. יש בהמה שהיתה אוכלת בשעה אחת ביום, ויש בשתיים של יום, ויש בשלישי של יום, ויש בקריאת הגבר, אמרו רבותינו, שנים עשר חדש שעשה נח בתיבה, לא טעם טעם שינה, לא ביום ולא בלילה, שהיה עסוק לזון את הנפשות שהיו עמו, הוי אומר ולוקח נפשות זה נח].

כמו נח, גם יוסף זכה לתואר “צדיק” מחמת אותה סיבה שזכה לו נח, גם יוסף כמו נח כלכל את בריותיו של הקדוש ברוך הוא בשבע שנות הרעב, כדברי התורה בספר בראשית (פרק מז פסו’ יב) : “ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף”.

לכן זכו נח ויוסף למצוא חן בעיני הי”ת על נח כתוב “נח מצא חן בעיני ה'”  ועל יוסף נאמר בספר בראשית (פרק לט פסו’ ד) “וימצא יוסף חן בעיניו”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

משה רבנו תיקון של נח

בפרשה אנו קוראים על הדור העשירי מאדם הראשון, דור אחרון לעשרה דורות שהיו מכעיסים ובאים לפני הי”ת, המצב הרוחני באותו דור הגיע לתחתית השפל מבחינה מוסרים וחברתית כאחד, הכל היו פרוצים בגזל ובעריות באופן שהשפיעו מעשיהם לרעה אף על יצורים נטולי בחירה : “כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ”, ואפילו בדומם נעשה הקלקול “ותשחת הארץ”.

מלאה הארץ חמס – שליטת הסטרא אחרא

רבותינו מוסיפים עוד שבעקבות החטאים הרבים שעשו בכל הדורות עד אז, וחטאי אנשי הדור ההוא בפרט, נכנס העולם לשליטה טוטאלית של הסטרא אחרא : “כי מלאה הארץ חמס מפניהם”, התגלמות הסטרא אחרא בעולם באה בצורה של הנחש הקדמוני, שהוא נקרא סמא”ל, [עי’ זוהר פרשת ויצא “דכורא אקרי סמא”ל” ושם [חלק א דף כג/ב] : “דא סמאל דאיהו נחש”].

בספר בעל שם טוב על התורה פרשת וילך מובא בשם הבעש”ט זי”ע, שאין דבר בעולם שאין בו ניצוצי קדושה המחייהו, ובספר באר מים חיים פרשת תצא (פרק כא) ד”ה ואמנם הכל מביא שהמקור הוא תיקוני זוהר (קכ”ב ע”ב) אשר לית אתר פנוי מניה, ומלכותו בכל משלה, ואפילו במקום תוקף הרע והסטרא אחרא אי אפשר שלא יהיה בו ניצוץ קדושה מאורו ברוך הוא המחיה אותו [שאם לא כן עשיתו רשות בפני עצמו ח”ו ואין עוד מלבדו כתיב. ואך הקליפה לגודל הרע אשר שם המסבב את הניצוץ ההוא סביב סביב בבחינת סביב רשעים יתהלכון עיי”ש.

גם במילה נחש עיקר השפעת הרע באה מהאות ח’ שבאמצעה, [עי’ בבא קמא (כג:) רבי יהודה אומר ארס נחש בין שיניו הוא עומד, דרך רמז ארז”ל במסכת ברכות (לג.) לא הנחש ממית אלא החטא ממית, ובספר דברי אליהו חידושים על מסכת סנהדרין (לח.) מובא בשם הגר”א זצ”ל לבאר על פי דברי חז”ל במסכת ב”ב (טז.) הוא השטן הוא היצה”ר הוא המלאך המות, וכאשר תקח מאותיות נחש הח’ נשאר שן, וכן מאותיות שטן הט’ נשאר גם כן שן, ואותיות ח”ט בין השני פעמים ש”ן, וזהו ארס נחש שהוא אותיות ח”ט בין שיניו, פי’ בין שני פעמים שן הן עומדים עיי”ש], האותיות שי”ן ונו”ן הם אותיות קדושות, מהם יונקת האות חי”ת את חיותה, כך גם בשם סמא”ל האותיות סמ”ך מ”ם הם שורש הרע, שתי אותיות אלו יונקות ומתקיימות מהאותיות הקדושות אל”ף ולמ”ד, בדור המבול היה קלקול באופן כזה שגרם לסילוק האותיות הקדושות, כך שנשאר העולם בשליטה המוחלטת של הטומאה, שהם האות חי”ת שבמילה נחש והאותיות סמ”ך מ”ם שבשם סמא”ל, שלושתן יחד מרכיבות את המילה “חמס”.

מציאות זו לא הותירה ברירה בפני הי”ת, זכות הבחירה שניתנה לאדם ביום בריאתו, גרמה לו להרחיק לכת ולהביא את הי”ת להחלטה שהיתה בלתי נמנעת : “הנני משחיתם את הארץ”.

 

דור המבול נענשו בכליה

במדרש רבה פרשת מצורע (פרשה יז אות ד) אומר רב הונא בשם רבי יהושע בר אבין, ור’ זכריה חתניה דרבי לוי בשם ר’ לוי : “אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה”, כך היא הנהגת שמים, שאין הי”ת פוגע בנפשות תחילה. כן מצינו בפרשת נגעים, קודם באים הנגעים על ביתו של האדם, אם לא עשה תשובה אז נראים הנגעים בבגדו, אם גם אז לא עשה תשובה, אז פוגעים הנגעים בגופו.

בדור המבול, כאשר הגדשה הסאה, מיד נענשו אנשי אותו הדור בכליה רח”ל, וזה משום שההשחתה והקלקול היו כל כך גדולים עד שלא היה ניתן להמתין, לכן מיד בתום מאה ועשרים שנה נפגעו בגופם.

מידות התיבה כנגד האותיות שפרחו

כדי להציל את נח ממי המבול מצוה אותו הי”ת לבנות תיבה, לתוכה הוא נצטוה להיכנס עם אשתו בניו וכלותיו בזמן המבול, יחד עם כל החיות הבהמות והעופות שיבואו אליו מעצמן.

כבר העיר הרמב”ן (פרק ו פסו’ יט) : “ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד. גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג ב) מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם, ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם. וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה.

[צא וחשוב, משקל של פיל נע בין ארבע לשבע טון, היפופוטם שוקל בין טון וחצי לשני טון, פיל אוכל בממוצע 150 קילו של צמחיה, ושותה 140 ליטר מים ביום, לשנה מדובר במשקל של 11.600 טון, כפול שתי פילים 105,850 טון וזה רק הפילים, צא וחשוב אם לקחו שניים מכל סוגי הפילים הקיימים היום, ומה עם שאר החיות והבהמות], איך תישא תיבה מעצים את כל המשקל הזה ?

וכותב הרמב”ן זצ”ל “אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה”.

ואם תאמר שואל הרמב”ן אם כבר נעשה נס, יעשנה קטנה ויסמך על הנס הזה ?

כותב הרמב”ן זצ”ל “ראה השם יתברך לעשותה גדולה, כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה, ויספרו עליה, וידברו בענין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה, אולי יעשו תשובה.

ועוד עשו אותה גדולה, למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים עכ”ד.

 

עוד ביארו בזה, שמידות התיבה היו מכוונות כנגד אותם אותיות קדושות שפרחו מעוצם החטאים וטומאתם, אורך התיבה היה שלוש מאות אמה כנגד האות שי”ן שבמילה נחש, רוחב התיבה היה חמישים אמה, כנגד האות נו”ן שבמילה נחש, גובה התיבה היה שלושים אמה כנגד האות למ”ד שבשם סמא”ל, ועוד אמה אחת בגובה התיבה, “ואל אמה תכלנה מלמעלה”, כנגד האות אל”ף שבמילה סמא”ל שכולם אותיות קדושות כאמור.

 

גם נח היה צריך להיענש

במסכת סנהדרין (קח.) אומר רבי ישמעאל שגזירת הכליה לא פסחה גם על נח ובני ביתו, אף שהעיד עליו הי”ת : “אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”, שלמרות האוירה הטמאה שהיתה בעולם, הצליח נח לשמור את עצמו ולהישאר צדיק, דוקא משום כך הוטלה עליו האחריות על בני דורו, הוא נתבע על כך שלא הצליח להשפיע עליהם לחדול ממעשיהם הרעים.

בזוהר הקדוש מכונה נח בשם “רעיא שטיא”, רועה שוטה. נח נכשל בתפקידו בכך שלא הצליח לבטל את עונש המבול, במקום אחר מכונה נח בשם “צדיק בפרוה”, זאת משום שבתוך הקיפאון הרוחני ששרר בכל העולם, במקום לחמם את בני דורו, הוא עטה על עצמו פרווה וחימם רק את עצמו, לכן הנביא ישעיה (פרק נד פסוק ט) מייחס את הבאת המבול לנח : “כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך”.

משה רבנו גלגול נח

הסיבה שבכל זאת ניצל נח מעונש המבול, מובא בספרי רבותינו שכיון שראה הי”ת שעתיד הוא לתקן את הדבר בעוד שבע עשרה דורות, אז יתגלגל נח בגופו של משה רבנו, דבר זה אומר רבנו האריז”ל נרמז בדברי משה “מצאתי חן בעניך”, חן אותיות נח, אכן כאשר נולד משה רבנו אומרת התורה בספר שמות (פרק ב פסו’ ב) : “ותלד בן ותרא אתו כי טוב הוא”, טוב בגימט’ עולה שבע עשרה, ראתה יוכבד שמשה הרך הוא הדור השבע עשרה מנח, היינו שבו מגולגלת נשמת נח, [עי’ עוד בשל”ה הקדוש [פרשת נח תורה אור אות יג] שכתב : “שנרמז משה בענין המבול, כמו שאמרו בפרק שילוח הקן חולין (קלט:), משה מן התורה מנין, דכתיב ‘בשגם הוא בשר’, ‘בשגם’ בגימטריא ‘משה.

 

עוד כותב שם רבנו האריז”ל שלכן הצילה יוכבד את משה על ידי השמתו בתיבה, כשם שהגינה התיבה על נח מי המבול, [כן כותב רבי דוד שלמה אייבשיץ זצ”ל בספר ערבי נחל פרשת נח (דרוש ב) : “והנה על מה שלא שניצול רק על ידי תיבה, עם כי הרבה רווח והצלה לפניו … כי עבור שהיה בו נשמת משה רבינו ע”ה, התחיל הוא התיקון, כמו שאח”כ הושלך משה רבינו ע”ה לתיבה ביאור עבור תיקון הדור ההוא].

אכן בשעת המבחן, אחר שחטאו עם ישראל בעגל ונגזרה עליהם כליה, אומר הי”ת למשה (פרק לב פסו’ י) : “ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול”, [כעין זה בספר דברים (פרק ט פסו’ יד) : “הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו”]. אך הפעם משה שם נפשו בכפו בעבור כלל ישראל, הוא פונה אל הי”ת (פסו’ לב) : “ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת”, בזה תיקן משה את מה שפגם נח בכך שלא מסר נפשו על הכלל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

נח עשה לפני המבול הכנה להנהגה של י”ג מידות של רחמים

 

בסוף פרשת בראשית (פרק ה פסו’ לב) אומרת התורה : “ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת”. וברש”י הקדוש שם מביא את דברי רבי יודן במדרש : “מה טעם כל הדורות הולידו למאה שנה וזה לחמש מאות ? אמר הקדוש ברוך הוא אם רשעים הם יאבדו במים ורע לצדיק זה, ואם צדיקים הם אטריח עליו לעשות תיבות הרבה, כבש את מעיינו ולא הוליד עד שהיה בן חמש מאות שנה, כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין לפני המבול, דכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות”.

מבואר בדברי המדרש שהי”ת גרם לנח שלא ילד הרבה שנים קודם המבול כדי שלא יהיו בניו ברי עונשין בזמן המבול, וצריך ביאור, מדוע לא סתם הי”ת מעיינו עד אחר המבול ואז היה יולד את בניו ?

[בפשוטו כדי להפיק את רצון ה’ שלא לצער את נח במיתת בניו, או שלא להטריחו בבניית הרבה תיבות, די היה בכך שהם יולדו לו בסמוך למבול באופן שלא יהיו ברי עונשים בזמן הבאת המבול, ולכן לא סתם ה’ מעיינו עד לאחר במבול].

מדוע אצל נח כתוב שהוא ילד שלושה בנים

אכן נראה עוד בזה בהקדם מה מפורש בתורה שזכה נח להוליד שלושה בנים, מה שלא נזכר כן אצל הדורות הקודמים [בפרשת בראשית פרק ה מוזכר רק לידת בן אחד, אף שאח”כ כתוב ויולד בנים ובנות, מכל מקום לא נתפרש כמה ילדו וגם לא נתפרש שמות האחרים] ?

למה קרא נח לבניו בשמות אלה

גם השמות שקרא נח לשלושת בניו שנולדו לו, שם חם ויפת צריכים ביאור, מה עניינם של שמות אלה שקרא להם נח בשמות אלה דווקא ?

חידושו של המקובל האלקי רבי צבי הירש מזידיטשוב זצ”ל

ונראה בזה על פי מה שכותב המקובל האלקי רבי צבי הירש מזידיטשוב זצ”ל בספר בית ישראל פרשת נח ששלושת הבנים שילד נח לפני המבול היו הכנה להצלתו מהמבול בכח י”ג מידות של רחמים, שמנין השמות נח, שם, חם, יפת, עולה תתקל”ו כמניין י”ג פעמים  חסד [חסד =72 X 13 = 936] עיי”ש.

[בפרשת מקץ מסופר על ההתגלות של יוסף לאחיו, זה היה אחר מציאת הגביע שהניח האיש אשר על בית יוסף באמתחת בנימין, דבר זה הכעיס את יהודה והוא חזר עם כל השבטים אל יוסף לבקש על בנימין.

כאשר הגיעו השבטים הקדושים למצרים ועמדו לפני יוסף, פונה אליהם יוסף בתוכחה : “מה המעשה הזה אשר עשיתם, הלוא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמני” ? יהודה מתנצל : “מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו”.

ושאלו רבותינו מה ראה יוסף לבקש עלילה על בנימין על ידי הטמנת הגביע באמתחתו, למה לא ביקש מהאיש אשר על ביתו לשים באמתחת בנימין את הכסף שהביא איתו מארץ כנען לקנות אוכל, כפי שעשה כן לאחיו בפעם הראשונה שחזרו לארץ כנען ?

זאת ועוד יש לשאול בפרשה זו, איך הוציא יוסף הצדיק דבר שקר מפיו, שהוא ניחש את דבר גניבת הגביע, בעוד שהוא שם אותו על ידי שלוחו באמתחת בנימין ?

וביאר הרבי מזידיטשוב זצ”ל שיוסף ביקש לעורר על אחיו הקדושים את הי”ג מידות של רחמים כדי לבטל מעליהם את מידת הדין על מכירתו, לכן שם באמתחת בנימין דוקא גביע ולא דבר אחר, כי המילה גביע מורכבת מארבע אותיות י”ג – ע”ב שהם רמז לי”ג פעמים ע”ב גימטריה חסד, וזה שאמר להם יוסף כי נחש ינחש איש אשר כמוני, נתכוון יוסף לומר להם שעשה כן בשביל מטרה זו, כי ר”ת של המילה ינחש היא נ’ח ש’ם ח’ם י’פת שעולה כמנין י”ג פעמים ע”ב עכ”ד.

נח התגלגל ביוסף

אכן בספר גלגולי נשמות [ליקוטים אות ד] כותב הרמ”ע מפאנו זצ”ל שנח התגלגל אח”כ ביוסף הצדיק ולכן יוסף לא שתה יין עד שראה את אחיו ושתו ושכרו עמו, לתקן מה ששתה נח יין ונשתכר ונתגלה בתוך אהלו. [בשער הפסוקים פרשת נח כותב רבנו האריז”ל שלכן יוסף זכה לתואר צדיק כי היה גלגול של נח שהיה לתואר זה על ידי שנשמר מחטאי דור המבול שהיו פרוצים בעריות, כן יוסף עמד בניסיון עם אשת פוטיפר, לכן ילד נח שלושה בנים, כי ג’ פעמים בן גימטריה יוסף, לרמז שהוא עצמו היה אחוז במידה זו של יוסף עיי”ש, ואכן בפרשת ויחי (פרק מט פסו’ כב) מכנה משה רבנו את יוסף “בן פרת יוסף” וברש”י מפרש בן פרת, בן חן, שהי”ת נתן ליוסף נשיאות חן, וכן בפרשת וישב (פרק לט פסו’ ד) נאמר על יוסף “וימצא יוסף חן בעיניו”, אומנם יש לומר עוד שבזה נרמז שהיה יוסף גלגול של נח, וזה פירוש “בר חן” הבן של חן אותיות נח, [כמו שכותב רבנו האריז”ל בשער הגלגולים [הקדמה כט] שנח התגלגל במשה, ושזה רמוז בפסוק : “וגם מצאת ח”ן בעיני, הם אותיות נ”ח למפרע עיי”ש], כידוע שהראשון לגלגול נקרא אב, כמו שאנו אומרים בוידוי אבל חטאנו אנחנו ואבותינו, והעיר מזה האלשיך הקדוש בפרשת אמור (פרק כג פסו’ כז) הלא כמו זר נחשב, כי נחנו פשענו ומרינו ואנחנו עונות אבותינו נזכיר, הבנים יאכלו בוסר ושיני אבות תקהינה, כי למה נגלגל עצמותיהם בקבריהם. ואם אבות הם איה כבודם, כי נהיה להם למזכיר עוון להיתפש על ידינו ? וכותב האלשיך הקדוש “כי זאת היתה עם לבבם. כי לא בלבד נתוודה על אשר חטאנו בגלגול הזה, כי אם גם בגלגולים הראשונים, כי עדיין אנו חייבים בעונות ראשונים. וזהו אנחנו ואבותינו, כי הלא אבותינו אשר קדמונו הן הם גלגוליהם הראשונים, כי במי ומי היו גלגולינו אם לא באבותינו שבכל דורות שלפנינו].

לפי זה יובן מה שאמר יוסף לאחים כי נחש ינחש איש אשר כמוני, כי  בהיותו גלגול של נח ידע סוד המתקת הדינים על ידי י”ג מידות של רחמים, הרמוזים בשם גביע, ובזה בא לתקן מה שלא התפלל על בני דורו בזמן המבול, וכעת מבקש ומתפלל עבור אחיו שלא יענשו במידת הדין

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

המרחם על בריות זוכה להנהגה של רחמים מצד הדין

“עשה לך תיבת עצי גפר, קנים תעשה את התיבה, וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר”.                                                                         (בראשית פרק ו פסוק יד)

 

רש”י הקדוש שואל : “הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבניין זה, [במסכת זבחים (קיג:) יש דעה שבארץ ישראל לא ירד מבול, אם כן יכל הקדוש ברוך הוא להביא את נח ואת כל החיות ובהמות לארץ ישראל] ?

עונה רש”י הקדוש : “כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה, ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו” עכ”ל.

מאה ועשרים שנה האריך הי”ת אפו לאנשי הדור ההוא, אולי יראו את נח בגיל כזה מופלג טורח לבנות תיבה כזו גדולה, ויחדלו מעושק ידם ויחזרו בתשובה.

[כעין זה כותב הרמב”ן זצ”ל (פרק ו פסו’ יט) : “ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד. גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג ב) מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם, ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם. וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה. אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה:

ואם תאמר שואל הרמב”ן זצ”ל “יעשנה קטנה ויסמך על הנס הזה ?

כותב הרמב”ן “ראה השם יתברך לעשותה גדולה, כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה, ויספרו עליה ,וידברו בענין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה, אולי יעשו תשובה”].

עברו חלפו להם אותם מאה ועשרים שנה של הארכת אף, אף אחד מאנשי הדור ההוא לא חזר בתשובה, מלבד נח ובניו המשיכו אנשי הדור להרשיע, עד שנתמלאה סאתם ונגזר עליהם כליה, כולם מלבד נוח ובניו מתו במבול.

גם על נח היתה הגזירה למות

בפרשת וירא (פרק יח פסו’ לב) מסופר שכאשר אברהם אבינו התפלל על אנשי סדום, בסוף דבריו הוא ביקש מה’ יתברך “אולי ימצאון שם עשרה”, הקדוש ברוך הוא השיב לו “לא אשחית בעבור העשרה”, ברש”י הקדוש שם כותב : “על פחות לא בקש. אמר, דור המבול היו שמונה, נח ובניו ונשיהם ולא הצילו על דורם”, מדברי רש”י אלו משמע שמצד הדין היו גם נח ובניו צריכים למות במבול יחד עם בני דורם.

ואף שהעידה התורה על נח שהיה צדיק תמים, וכן אמר לו הי”ת לנח פני המבול “אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”, ובסוף פרשת בראשית אומרת התורה שנח מצא חן בעיני ה’, מכל מקום אמרו במסכת בבא קמא (ס.) : “כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים; ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה”.

אכן אחר שהרשיעו באי עולם ונגזר להביא עליהם את המבול, פונה ה’ לנח (פרק ו פסוק יג) בשם אלהים שהוא כינוי מידת הדין : “ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר בא לפני … והנני משחיתם את הארץ”. וכותב האלשיך הקדוש שבזה בא הקדוש ברוך הוא לומר לנח, לפי הנהגה זו של מידת הדין השולטת כעת אין לו מציאת חן וגם הוא ובניו צריכים למות במבול.

וכן מפורש במסכת סנהדרין (קח.) : “תנא דבי רבי ישמעאל, אף על נח נחתך גזר דין שנאמר נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ה'”, ברש”י שם ד”ה כי נחמתי מסביר שדרשינן סמוכין “כי נחמתי כי עשיתים ונח”, שהיינו גם על נח ניחם ה’ ולא הי’ ראוי להינצל מהמבול, מהטעם הנ”ל שהמשחית אינו מבדיל בין צדיק לרשע, [או מהטעם שמובא בזהור הקדוש פרשת נח שנתבע נח על כך שלא התפלל על בני דורו, או מהטעם שכותב החתם סופר [פרשת נח דף כב ע”ב ד”ה ועד”ז יפורש] שנח נתבע על שלא הוכיח את בני דורו לפני שנתבשר על הבאת המבול]

ונח מצא חן בעיני ה’

הטעם שנח ובניו לא מתו במבול אומרת התורה, כי נח מצא חן בעיני ה’, [חן הוא מלשון חינם, שהוא כינוי לדבר שאין ראוי לו מצד עצמו או מצד הדין והיושר, אלא רק מצד החסד והחנינה מצד הנותן, כדברי חז”ל במסכת ברכות (ז.) “וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו ראוי”, וכן דרשו בספרי פרשת נשא ויחונך שיתן לך מתנת חנם].

בזוהר הקדוש פרשת נח [דף סג עמוד א] כתוב, שלכן ציוה הי”ת את נח לבנות תיבה, כדי להצילו מן המבול : “ועל דא עשה לך תיבת עצי גופר בגין לאשתזבא ולא יכיל לשלטאה עלך, ת”ח תנינן בזמנא דמותא אית במתא או בעלמא לא יתחזי בר נש בשוקא בגין דאית ליה רשו למחבלא לחבלא כלא, בגיני כך א”ל קודשא בריך הוא בעי לך לאסתמרא ולא תחזי גרמך קמי דמחבלא דלא ישלוט עלך”.

איך זכה נח להנהגה של רחמים כאשר מידת הדין מתוחה

ועדיין צריך ביאור, איך ניצל נוח הרי מידת הדין היתה מתוחה גם עליו, וכאשר מידת הדין שולטת אין מקום להנהגה של חסד, כן כותב האור החיים הקדוש בפרשת בשלח (פרק יד פסו’ טו) שכאשר מידת הדין מתוחה אי אפשר לפעול על ידי מידת הרחמים, לכן כאשר התפלל משה עבור בני ישראל על שפת ים סוף, אמר לו ה’ “מה תצעק אליי”, רש”י הקדוש מפרש שאמר לו הקדוש ברוך הוא, לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה, ומסביר האור החיים הקדוש שלצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, אמר למשה אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ עשות נס, כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת עיי”ש, לפי זה כיון שמידת הדין היתה מתוחה על נח, איך זכה להינצל מגזירת המבול, אף שבתורה כתוב שנח מצא חן בעיני ה’, בפירוש רבי אברהם אבן עזרא לספר בראשית (פרק ו פסו’ ח ) כותב שהמילה חן היא מגזרת רחמים, כן מפרש רש”י בספר שמואל א’ (פרק א פסו’ יח) את דברי חנה לעלי “תמצא שפחתך חן”, לבקש עליה רחמים], ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת ?

למה הציל הי”ת את נח על ידי התיבה

גם האופן שבו הציל הי”ת את נח והנלוים אליו צריכה ביאור, למה דוקא על ידי בניית תיבה, לדעת רבי יוחנן במסכת זבחים (קיג.) בארץ ישראל לא היה מבול כדברי הפסוק “את ארץ לא מטהרה היא, לא גושמה ביום זעם”, אם כן למה לא נטלם הי”ת והביאם אל ארץ ישראל, מה העניין בניית התיבה דוקא ?

אדם שמרחם על הבריות זוכה להנהגה של רחמים מצד הדין

אכן יש עצה להתגבר על מידת הדין ולזכות להנהגה של רחמים גם כאשר מידת הדין שולטת, וזה כאשר ההנהגה של הרחמים מגיעה לאדם מצד הדין, באופן זה מידת הדין אינה מתנגדת ואינה מונעת את הנהגה של הרחמים, כיון שגם הנהגה זו גם באה מצד הדין.

במסכת שבת (קנא:) אומר רבן גמליאל ברבי : “כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים”. מבואר שאדם שמתנהג עם בריות במידת הרחמים, בזה הוא זוכה שגם איתו ינהגו במידת הרחמים.

ובספר מסילת ישרים (פרק יט) כותב הרמח”ל זצ”ל שמה שזוכה להנהגה של רחמים משמים הוא מצד הדין : “וזה פשוט, כי הקדוש ברוך הוא מודד מדה כנגד מדה, ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין הוא, כיון שהיא מדה כנגד מדתו” עכ”ל.

בתיבה קיים נח בעצמו כל המרחם על הבריות

מעתה נראה שלכן הציל הי”ת את נח על ידי בניית התיבה דוקא, בספר ליקוטי מוהר”ן [תורה קיט] כותב רבי נחמן מברסלב זצ”ל, שכאשר אדם זקוק לרחמים, ה’ יתברך שולח לו מצב שהוא ירחם על אחרים, על ידי זה מרחמין עליו מן השמים, רצה הקדוש ברוך הוא שנח יקיים בעצמו כל המרחם על הבריות, ועל ידי זה יזכה בדין  שירחמו עליו וניצל מגזירת המבול, וכן כותב האלשיך הקדוש בפירושו לפרשת נח, שבתיבה חיבר ה’ יתברך את נח ובניו עם מידת רחמים, כי בזמן שהותם בתיבה, היו צריכים נח ובניו לטפל בכל בעלי החיים הרבים שהיו איתם, כל בעל חי בזמן הראוי לו, לכל אחד מזונו הראוי לו, דבר שמצריך מידה גדושה של רחמים.

וכן מובא בילקוט שמעוני תורה (פרשת נח רמז נט) שאליעזר עבד אברהם שאל את שם בן נח איך הסתדרתם בתוך התיבה ?  [כעין זה מובא גם במדרש שוחר טוב (מזמור לז) ששאל אברהם אבינו למלכי צדק, רש”י בפרשת לך לך (פרק יד פסוק יח) מביא בשם מדרש אגדה שהוא שם בן נח, ובשפתי חכמים שם (אות ת) כותב שראשי התיבות של המילים מ’לך ש’לם למפרע הוא שם עיי”ש], אמר לו שם שם בן נח : “צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, בלילה האכלנוה בלילה, ומספר שם בן נח לאליעזר אברהם, שלא ידע נח מה אוכלת הזיקית, עד שפעם פתח נח רימון והוציא ממנו את הגרגרים, תוך כדי נפלה תולעת והזיקית אכלה אותה, אז הבין נח שמאכלה תולעים והיה מכין לה תולעים בתיבה למאכלה, כעין זה אומר רבי לוי במדרש תנחומא פרשת נח (סימן יד) “כל שנים עשר חודש שהיה נח בתבה, לא טעם טעם שינה, לא הוא ולא בניו, שהיו זקוקין לזון את הבהמה והחיה, שיש מהן שאוכלת בשתי שעות בלילה, ויש מהן שאוכלת בג’ שעות ביום, מכאן תדע לך שלא טעם נח טעם שינה”.

כך כותב הרבי מראדומסק בספר תפארת שלמה פרשת נח : “ובאמת כן הוא, כי ע”י שהתעוררו מדת הרחמנות במעשיהם הטובים על כל אשר היו בתיבה, ע”י כך התגוללו רחמים משמים עליהם, אדם ובהמה תושיע ה’, אדם בזכות בהמה.

בזה מבאר האור החיים הקדוש את הפסוק בפרשת נח (פרק ח פסוק א) : “ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה, ויעבר אלהים רוח על הארץ, וישכו המים”, למה היה צריך הכתוב להזכיר גם את כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה, די היה לכתוב ויזכר אלהים את נח, ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים ?

כותב האור החיים הקדוש, שזכר הי”ת כל הטורח והעול אשר עליו מהבהמה והחיה וגו’ אשר אתו בתיבה וחמל עליו עיי”ש. [ס”ת של המילים ויעבר אלהים רוח הם רח”ם, רמז שניצלו ממי המבול בזכות מה שריחמו על החיות והבהמות בתיבה].

ובתפארת שלמה שם כותב הרבי מראדומסק זצ”ל : “וכן דור המבול, אלו היו להם רחמנות איש על רעהו, אז מדה כנגד מדה היה מתעורר רחמנות ה’ עליהם, אבל כי מלאה הארץ חמס מפניהם, ולא היה בהם רחמנות לכן נחתם גזר דינם” עכ”ל.

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

על ידי התיבה זכה נח לטהרה

 

“עשה לך תיבת עצי גפר קנים תעשה את התיבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר”.                                                                                      (פרק ו פסו’ יד)

רש”י הקדוש כותב שקינים שנצטוה נח לעשות בתיבה, הם המדורים לכל בהמות והחיות שעתידים לבוא אל התיבה.

וצריך להבין למה התורה כתבה קינים ולא מדורים ?

במדרש רבה פרשת נח (פרשה לא) אומר רבי יצחק : “מה הקן הזה מטהר את המצורע, אף תיבתך מטהרתך, כמו שמצורע צריך שתי ציפורים לטהרתו, כך התיבה צריכה לטהר את נח מהצרעת שלו.

מבואר במדרש שלתיבה היה תפקיד לטהר את נח מצרעתו כמו קן הציפור שמטהר את המצורע מטומאתו, בספר שם משמואל פרשת נח עומד הרב זצ”ל על הקשר בן הצלתו של נח על ידי התיבה, לדין טהרת מצורע על ידי קן ציפור ?

הנביא ישעיה מייחס את עונש המבול לנח : “כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך”.

בזוהר הקדוש מובא, שלאחר שאמר הי”ת לנח שהוא עומד להביא מבול על הארץ, אמר לו נח, ולי מה את עושה. אמר לו והקימותי את בריתי אתך וגו’ עשׂה לך תיבת עצי גפר. ולא ביקש רחמים על העולם וירדו גשמים והאבידו את כל העולם, לכן מקרא המבול “מי נח” כיון שלא ביקש רחמים על בני דורו, אף שצדיק כמו נח ודאי התפלל על דורו, צריך לומר שעיקר הקפידא עליו היתה על שלא הרבה להתפלל עליהם עד שביטל מעליהם את הגזירה.

נח לא הוכיח את בני דורו

בספר קדושת לוי פרשת נח מביא את דברי רבנו האר”י ז”ל בספר הליקוטים פרשת נח ד”ה ויולד נח, [ובליקוטי תורה פרשת כי תישא ד”ה מחני] שנח נענש על שלא היה מוכיח הרשעים שבדורו, והוצרך לגלגל במשה, ומשה היה מתקן, שהיה מוכיח תמיד כל ישראל.

[הרב שם מבאר שישנם שני מיני צדיקים שעובדים את הבורא, אחד הוא זה שעובד את הקדוש ברוך הוא בהתלהבות גדולה, אבל הוא עובד לעצמו, ואינו מקרב הרשעים להיותם גם כן מעובדים את הקדוש ברוך הוא, אלא שהוא עצמו לבדו עובד הבורא. וכזה היה נח, ויש צדיק אחד שעובד הבורא, ומחזיר הרשעים להיות גם כן מעובדי הבורא, כמו אברהם אבינו שהיה מגייר גרים עיי”ש].

נח בודד עצמו מהרשעים כדי שלא יתקלקל

בספר אהבת יהונתן על (פרק ז פסוק ו) כותב, שאף שיש לומר שהטעם שלא הוכיח נח את בני דורו, הוא מחמת שראה שהם רשעים, ולכן הוא בודד והרחיק את עצמו מהם, לבל יפתו אותו חס ושלום, כמאמר שלמה המלך בספר משלי (פרק א פסוק טו) : “מנע רגלך מנתיבתם”. אמנם כשהיה כבר בן ת”ר שנה א”כ שוב אינו חוטא ורגלי חסידיו ישמור. והיה לו לבטוח בה’ ולהוכיחם עיי”ש].

מניעת הדיבור במקום שצריך לדבר נחשב חטא

בספר שם משמואל [סוכות תרע”ו] כותב הרב זצ”ל שמניעת הדיבור במקום שצריך לדבר, נחשב הדבר חטא, כמו המדבר מה שאין ראוי לו לדבר. הרב זצ”ל מביא מדברי הזוהר הקדוש [ח”ג דף מו עמוד ב] שעונש צרעת בא על מניעת דיבור במקום שצריך לדבר ולהוכיח. וע”כ היה צריך נח טהרה כעין טהרת המצורע עיי”ש.

בספר דברי אגדה פרשת נח מביא הגרי”ש אלישיב זצ”ל את דברי  הגמרא במסכת ערכין (טז.) א”ר שמואל בר נחמני א”ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שווא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין”.

מקשה הרב זצ”ל, באיזה אופן צרעת באה על שפיכות דמים ? הרי אדם שהרג אדם, אם במזיד, חייב מיתה. ואם הרגו בשוגג, גולה לעיר מקלט ?

מתרץ הגרי”ש זצ”ל שלא מדובר כאן על שפיכות דם ממש, אלא על אותם דברים שלדעת חז”ל נחשבים הן כמו שפיכות דמים, כגון המלבין פני חברו ברבים, שבמסכת בבא מציעא (נח:) אמרו שנחשב כשופך דמים.

וכן בפרשת עגלה ערופה אומרת התורה הקדושה, שזקני העיר הקרובה לחלל, היו רוחצים את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, והיו אומרים : “ידינו לא שפכה את הדם הזה, ועינינו לא ראו”. ובמסכת סוטה (לח:) שואלים חז”ל : “וכי על לבנו עלתה שזקני בי”ד שופכי דמים הם ? ומתרצת הגמרא : “אלא לא בא לידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה.

מבואר ששייך בחינה של שפיכות דמים גם בלי לשפוך דם ממש. אי הגשת עזרה, באופן שאם הייתה ניתנת יתכן היתה נמנעת השפיכות דמים, כמוה כשפיכות דמים.

למה נח לא הוכיח את בני דורו

וצריך ביאור, מדוע באמת לא מיחה נח בבני דורו, למה לא עניין אותו מצבם של אנשי הדור, כאשר ידע שנגזר דינם לכליה ?

צריך לומר שידע נח שהם רשעים גמורים, היה ברור לו שגם אם יוכיח אותם לא ישמעו לו, וכבר אמר רבי אילעא משום ר’ אלעזר בר’ שמעון במסכת יבמות (סה:) שכשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, מסביר הרש”י הקדוש שנאמר הוכח תוכיח, להוכיח מי שמקבל הימנו], כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, זאת ועוד שבמדרש רבה פרשת נח (פרשה ל סימן ז) איתא שכל ק”ך שנה היה נח נוטע ארזים וקוצצן, אמרו למה כדין אמר להון כך אמר מאריה דעלמא, דהוא מייתי מבולא על עלמא, ומבואר שם שהיו אנשי הדור מבזים את נח, לכן לא המשיך נח להוכיח אותם.

אלא שעדיין צריך ביאור, למה היתה תביעה על נח ?

[במסכת שבת (נה.) איתא : “אמר רבי אחא ברבי חנינא : אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל : לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו : ריבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם. אמרה לפניו : ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי להם מי גלוי? והיינו דכתיב זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית ע”כ.

מבואר בדברי הגמרא, שאף שגלוי לפני הקדוש ברוך הוא שלא יקבלו את התוכחה, כיון שלהם לא גלוי הדבר צריכים למחות, אבל אצל נח שהוא ידע שהם לא יקבלו ממנו, שכבר ניסה להוכיח אותם והם ביזו אותו, אם כן על מה היתה עליו התביעה ?

“רעיא שטיא”

בזוהר חדש פרשת נח [דף לח עמוד ב] מובא, שלאחר שיצא נח מן התיבה וראה כל העולם חרב, התחיל לבכות, ואמר ריבונו של עולם, נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותיך.

על כך השיבו הקדוש ברוך הוא : “רעיא שטיא”, עכשיו אתה אומר כך, ולא בזמן שאמרתי לך בלשון רכה עשׂה לך תיבת עצי גפר כו’, ואני הנני מביא את המבול כו’, לשחת כל בשׂר כו’, ויאמר ה’ לנח כו’, כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, כל זה התעכבתי איתך כדי שתבקש ממני, אבל מששמעת שתנצל אתה בתיבה לא עלתה בלבך חורבן העולם, אלא בנית לך תיבה והצלת את עצמך, ועכשיו שאבד העולם אתה פותח את פיך לדבר אלי בקשות ותחנונים.

מבואר בדברי הזוהר הקדוש, שאם היה נח מתפלל על אנשי הדור, למרות שהיו רעים וחטאים לה’ מאד, הוא היה יכול לבטל בתפילתו את הבאת המבול והשחתת העולם, כיון שהוא לא התפלל, לכן בא המבול והחריב את העולם, על כך הואשם נח שבגללו מתו כל כך הרבה אנשים.

לפי”ז מובן גם, מדוע היה צריך נח טהרה כמו המצורע, שכן במסכת ערכין (טז.) אומר רב שמואל בר נחמני בשם יוחנן, שאחד מהשבעה סיבות שהנגעים באין עליהן היא שפיכות דמים, וכאן היה בחינה של שפיכות דמים, בכך שנח לא התפלל על בני דורו והצילם ממיתה.

נח נתבע על כך שהוא לא ניסה להתפלל על הדור

ידועה השאלה, למה נתבע נח על כך שלא התפלל על בני דורו, הרי כאשר אמר הי”ת לאברהם אבינו שהוא מבקש להפוך את סדום, אברהם אבינו עמד וביקש עליהם רחמים מאת ה’, אולי ימצאון בעיר חמישים צדיקים הוא טען, שבעבורם ובזכות יבטל ה’ את הגזירה, משם עבר אברהם לארבעים וחמש ולארבעים, לשלושים לעשרים ולעשרה.

רש”י הקדוש בפרשת וירא (פרק יח פסו’ לב) שואל, למה לא ביקש אברהם הצלה בעבור הצדיקים שבסדום אף שהם פחות מעשרה ? עונה על כך רש”י הקדוש, שאברהם אבינו עשה חשבון, שבדור המבול היו שמונה צדיקים, נח ושלושת בניו עם נשותיהם, אף על פי כן לא הגינה זכותם למנוע את המבול, מזה למד אברהם אבינו שאין בכוחם של שמונה צדיקים להגן, ועל תשעה וצירוף הי”ת כבר ביקש אברהם ולא נענע, [כאשר אמר להי”ת : “אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה”. [על כל אחת מחמשת הערים בסדום יגנו ט’ צדיקים בצירוף הי”ת], אם כן לא צריך עוד לבקש, בודאי אם היה מוצא הי”ת ט’ צדיקים לא היה מחריב עיר אחת עיי”ש

לפי זה צריך ביאור, מה הטענה על נח שלא ביקש רחמים על בני דורו, יתכן שנח ידע שאין בכוחם של שמונת צדיקים שהיו בדורו להגן על הדור מפני הפורענות, לכן הוא לא התפלל, לא מחמת שהוא התעלם או היה אדיש למצב, אלא משום שהוא ידע שתפילתו לא תעזור, אם כן למה הואשם נח בהריגתם של אנשי דור המבול, כפי שהנביא ישעיהו (פרק נד פסו’ ט) רמז בדבריו : “כי מי נח זאת לי”, שנח אשם בהבאת המבול ?

בספר שיחות מוסר (תשל”ג מאמר ה) מתרץ הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, אומנם אברהם אבינו למד כן מנח, אבל נח עצמו, מנין הוא ידע שאין בכוחם של תשעה צדיקים להגן על הדור ?

אם היה מתפלל להינצל בזכות אותם צדיקים ולא היה נענע, לחיי. אבל כיון שהוא לא התפלל כלל, מנין לו שהתפילה לא תועיל ? זו היתה התביעה עליו, למה הוא לא ניסה להתפלל על אנשי דורו.

[בזוהר הקדוש משמע שאם היה נח מתפלל על אנשי דורו היה יכול למנוע בתפילתו את המבול, אם כן התביעה עליו היא גדולה פי כמה, שכן אילו היה מתפלל ונענע, היה גם אברהם מבקש שהי”ת לא יהפוך את חמשת ערי סדום גם בעבור פחות מעשרה צדיקים, יתכן שגם תפילתו של אברהם היתה נשמעת, והיו נצלים כל רבבות אנשי סדום]

מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא

במסכת ברכות (יב:) אומר רבה בר חיננא סבא משמו של רב, שכל מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש, נקרא חוטא, הגמרא מביאה פסוק  בספר שמואל א’ (פרק יב פסו’ כג) : “גם אנכי חלילה לי מחטא לה’ מחדול להתפלל בעדכם”.

בספר באר משה שואל הרבי מאוז’רוב זצ”ל, אומנם אי בקשת רחמים על חברו הזקוק להם אינו דבר ראוי והגון, אבל מדוע נחשב דבר זה לחטא ?

הרב זצ”ל מביא את דברי המדרש בפרשת נח (פרשה לב)  על הפסוק בספר תהלים (פרק ה פסו’ ז) : “תאבד דברי כזב איש דמים ומרמה יתעב ה'” : “ר’ פנחס אמר, הן ומדברותיהן, איש דמים שנאמר לאור יקום רוצח, יקטול עני ואביון, ובלילה יהי כגנב ומרמה, שנאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם, יתעב ה’, שאינן לא חיים ולא נדונין ואני כאשר עשו כן עשיתי, ומה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בא אתה וכל ביתך אל התיבה. אמר נח אני ודור המבול אותו דבר. אין הבדל ביני ובינם, אלא שהקב”ה עשה איתי חסד, ואמר לי לבוא אל תיבה.

דברי נח : “ואני כאשר עשו כן עשיתי”, צריכים ביאור, הייתכן שנח עשה את אותם מעשים שעשו דור המבול ?

כוחה של תפילה

במסכת נדרים (מ.) אומרת הגמרא : “כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים, כי אתא רב דימי אמר, כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות”.

בפירוש הרא”ש למסכת נדרים שם כותב “וזוהי רעה גדולה”, שאם היה מבקרו היה מבקש עליו רחמים, ואפשר שעת רצון ותהיה תפילתו נשמעת, ומניעת הביקור גורמת לו שימות.

בשולחן ערוך יורה דעה (סי’ שלה סעי’ ד) נפסק, שאין מבקרין החולה בג’ שעות ראשונות של יום, מפני שכל חולה מיקל עליו חוליו בבוקר, ולא יחוש לבקש עליו רחמים. ולא בג’ שעות אחרונות של יום, שאז מכביד עליו חוליו ויתייאש מלבקש עליו רחמים.

חלק ממצות ביקור חולים היא כדי לבקש עליו רחמים שיחיה, בכוח התפילה לבטל מעליו את הגזירה אפילו לאחר נגזרה.

[בפרשת האזינו (פרק לב פסו’ מח) אומר הי”ת למשה רבנו לפני פטירתו : “עלה אל הר העברים הזה, הר נבו אשר בארץ מואב, אשר על פני ירחו, וראה את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה”.

רש”י הקדוש שם כותב, בשלושה מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח בעצם היום הזה בא נח, במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו להיכנס בתיבה, ולא עוד, אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה, אמר הקב”ה, הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה, במצרים נאמר בעצם היום הזה הוציא ה’, לפי שהיו מצרים אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותן לצאת, ולא עוד, אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם, אמר הקב”ה, הריני מוציאן בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה, אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו, והעלה לנו את הבאר, ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחין אותו, אמר הקב”ה, הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו למחות, יבוא וימחה, שנאמר וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה לאמר”.

בספר שיחות מוסר (מאמר יג תשל”ב) שואל הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, בשלמא  דור המבול היו יכולים לתפוס את נח ולמנוע ממנו בכוח מלהיכנס לתיבה, הם יכלו לשבור את התיבה, כך גם המצריים, גם הם יכלו לסגור את השערים של מצרים על בריח, לא לתת לאף אחד מבני ישראל לצאת ממצרים, אבל לגבי לפטירת משה רבנו, מה שייך למנוע ממשה רבינו למות, האם היה בכוחם של כלל ישראל למנוע את פטירתו של משה רבנו, הלא הקב”ה יכול להוציא את נשמתו של משה בכל מקום, אם כן מה פירוש “אין אנו מניחים אותו” ?

אומר הגר”ח זצ”ל שהכוונה “אין אנו מניחים אותו”, היא שאמרו עם ישראל שאנחנו נעמוד בתפילה, נקרע את השמים, ובכח התפילה למנוע את פטירתו של משה רבינו, כי גדול כח התפילה אף למנוע את מותו של אדם.

במסכת כתובות (קד.) מספרת הגמרא שכאשר היה רבי הקדוש גוסס, גזרו חכמים שכל מי שיודיע שרבי נפטר, יידקר בחרב.

בשיטה מקובצת כותב לבאר : “דאילו הוי ידעי בבירור דמית, לא הוו בעו רחמיה עליה דלחיי, דאתחיית המתים לא הוה בעו למבעי רחמייהו, ואהכי אמר… דלהוו בעו רחמיה עליה בחזקת שהוא חי, כי היכי דלחייה בתפילתם”. מבואר בזה, כי גם אם מתפללים על מת שיתרפא ממחלתו, יכולה התפילה להועיל להקימו לתחייה למרות שלא התפללו על כך.

כאשר באו המלאכים לבשר לשרה על הולדת יצחק אומרת התורה : “ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן”. מסביר הספורנו ששרה צחקה כי היא חשבה שהיה דבר המלאך ברכת נביא בלבד כענין אלישע, לא נבואה ושליחות האל יתברך. וחשבה שלא יושג זה בזקנים בברכת שום נביא, כי אמנם להשיב הבחרות אחר הזקנה הרי הוא כתחיית המתים, שלא תהיה זולתי במצות האל פרטית, או בתפלה משגת חן מאתו.

כותב הרבי מאוזורוב זצ”ל שזוהי כוונת נח : “ואני כשם שהם עשו גם אני עשיתי, דור המבול חטאו בגזל, כך גם נח היה גזלן, במה היתה הגזלתו של נח ? כותב הרבי מאוזרוב זצ”ל בזה שהוא לא התפלל עליהם.

העדר תפילה על חברו נקרא גזל

ועדיין צריך ביאור, היכן מצינו שהעדר תפילה על השני נקרא גזל ?

בפרשת לך לך מסופר ששרה אמנו הציעה לאברהם לשאת את הגר שפחתה, כיון שהיא ואברהם הזקינו ולא זכו להמשך, אולי יזכו להיבנות מהגר ויהיה ממשיך למפעל הגדול שהקימו בעשר אצבעותיהם, “הנפש אשר עשו בחרן”, אברהם נשא את הגר והיא הרתה, שרה אמנו שמה לב שהגר שפחתה מזלזלת בה, היא פונה לאברהם ואומרת לו “חמסי עליך”.

רש”י הקדוש מסביר : “חמס העשוי לי, עליך אני מטיל העונש, כשהתפללת להקב”ה מה תיתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו, והייתי אני נפקדת עמך, מפורש ברש”י שכל מי שיכול להתפלל על חברו ולא מתפלל, נקרא חמסן.

לכן היה צריך נח טהרה כמו מצורע, כי אחד מהשבעה דברים שבסיבתם באים נגעים על האדם, אומר רב שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן במסכת ערכין (טז.), הוא עוון גזל, ונח שלא התפלל על בני דורו נקרא גזלן.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

 סוד המבול

“עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול”.             (אבות פרק ה משנה ב)

 

 

 

 

 

בפירושו למסכת אבות כותב רבנו יונה זצ”ל, שאנשי אותם דורות היו כולם אנשי להכעיס, הם היו מכירים ויודעים את ריבונם ומתכונים למרוד בו, [כן מובא במדרש שהיו אנשי הדורות ההם חוטאים ומתכונים. יודעים היו שקשה הדבר לפני הקב”ה, ובכל זאת היו עושים נגד רצונו כדי להכעיסו].

אף על פי כן האריך ה’ אפו עמהם, דור אחר דור חיכה וציפה להם הקדוש ברוך הוא שיעשו תשובה, לא רק שהם לא חזרו בתשובה, אלא דור אחר דור התרחקו יותר ויותר, והשחיתו דרכם עד שגם מי שאינם בעלי בחירה חטאו, כדברי הרש”י על הפסוק כי השחית כל בשר : “שאפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן”. ואפילו הדומם התקלקל והושחת כפי שהעידה התורה : “ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס”. ובמדרש (ברא”ר פרשה כח) איתא : “השחית כל אדם אין כתיב אלא כי השחית כל בשר, רבי לוליאני בר טברין בשם רבי יצחק אמר אף הארץ זינתה, היו זרעין לה חטין והיא מפקא זונין…” ע”כ.

על גודל ועוצם הקלקול שנעשה אז בבריאה כולה, ניתן ללמוד מגזר הדין החמור שבו נידונו אנשי הדור ההוא, כך נאמר בפרשה (פרק ו פסו’ יז) : “ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע”. הכל היה זרוע הרס ומלא ברוע עד כי לא היה שום מוצא אחר זולת להחריב את העולם עם כל הנמצא בו : “כל אשר בארץ יגוע”.

ועדיין צריך להבין, שכן גם אם הגיע העולם למצב שאין לו שום זכות קיום, מדוע בחר הי”ת להעניש את אנשי הדור ההוא על ידי הבאת מבול, למה לא הענישם בעונש אחר ?

כמו כן יש לברר, מדוע לא השמיד הי”ת את היקום במים ברגע אחד, כפי שעשה לדורו של שת שהציף עליהם הקדוש ברוך הוא את האוקיינוס בפעם אחד, למה היה המבול צריך להימשך ארבעים יום וארבעים לילה ?

עברו על התורה שנתנה בארבעים יום

[במדרש ברא”ר (פרשה לב אות ה) מובא בשם רשב”י, שהטעם שנמשך העונש ארבעים יום וארבעים לילה, הוא כדי לרמז על הסיבה שבגינה נענשו : “הן עברו על התורה שניתנה לארבעים יום, לפיכך ארבעים יום וארבעים לילה.

אך עדיין קשה, שכן בדברי המדרש לא מבואר למה הם נענשו על ידי מבול ולא בעונש אחר ?

 

המבול היה בחודש מרחשון

 

בספר מלכים א’ (פרק ו פסו’ לח) נאמר : “ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החדש השמיני כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו ויבנהו שבע שנים”, בפרוש רש”י שם כותב שירח בול הוא חודש מרחשון ונקרא כך משום שבחודש זה העשב בלה בשדה ובוללין לבהמה מן הבית מלשון ויבל לחמורים.

אכן בפסיקתא זוטרתא בראשית (פרק ז) מובא טעם אחר למה נקרא חודש חשון חודש בול, וז”ל המדרש שם : “לכך נקרא מרחשון ירח בול, כי בו ירד המבול, חסר מ’, כנגד מ’ יום שחסרו מן העולם” עיי”ש .

לפי דברי הפסיקתא מה שנקרא חודש חשון חודש בול ולא “חודש מבול” על שם המבול שירד בחודש זה, כיון שבארבעים ימי המבול היה העולם מושבת, החסיר הפסוק את האות מ’ ונקרא חודש בול.

בספר בני יששכר [מאמרי חדש תשרי אות ה] כותב רבי צבי אלימלך מדינוב זצ”ל, שאותיות בו”ל הם רמז לתורה, שכן האות הראשונה בתורה היא האות ב’ שבמלה בראשית, והאות האמצעית בתורה היא האות ו’, כדברי הגמ’ במסכת קדושין (ל.) ו’ דגחון חציין של אותיות שבתורה^, והאות האחרונה בתורה היא האות ל’ שבמלה ישראל, ועוד נוסף לזה האות מ’ שהיא גם כן רמז לתורה שנתנה לארבעים יום, ויהי המבול מים שרומזים לתורה כדברי חז”ל במסכת בבא קמא (פב.) : “דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים עיי”ש].

הטעם שלא נכחד העולם במבול

עדיין צריך ביאור, שלפי המבואר בתורה שהיה אז המצב כזה שלא הייתה שום זכות קיום לעולם, ובכלל זה גם לארץ עצמה, שהרי גם היא קלקלה והשחיתה את דרכה, גם בה דבק הרוע ופשה בכולה, כפי שהעידה התורה : “ותשחת הארץ”. אם כן קשה, מדוע נענשו רק יושבי הארץ והחיים עליה ?

מדוע הארץ עצמה נשארה עומדת על תילה, באותה מידה היה צריך הקב”ה להעניש גם את הארץ עצמה, ואם משום שקלקולה של הארץ נגרם על ידי האדם, הוא זה שהרבה להרשיע וגרם לקלקול בכל הבריאה, אם כן מאותה סיבה לא יענשו גם החיות והבהמות שקלקלו, שכן גם הם אינם בעלי בחירה, גם קלקולם נגרם בהשפעת מעשיו הרעים של האדם ?

בתחילת פרשת בראשית מתואר כל תהליך בריאת העולם, שלב אחר שלב מספרת התורה על התהוות הבריאה ממצב של תוהו ובהו ועד לעולם יפה ססגוני ושוקק חיים, התכלית לכל זה היא יצירת האדם ביום השישי, שהוא תכלית הבריאה וסיבת בריאתה.

לא בכדי ברא הי”ת את העולם ובתוכו את האדם, בריאת העולם והאדם הייתה תכלית ברורה שלשמה הוא נברא, כך מובא בספר מגיד משרים להבית יוסף זצ”ל [פרשת בראשית ד”ה אור ליום שבת יד’ טבת] : “דנשמתין עד דלא אתו לעלמא דמו למאן דאכיל נהמא דמלכא בלא פולחנא וכו’, כדי למיפק מההוא כיסופא בעי למייתי בההיא עלמא למתעסק בתורה ומצות לעבדה ולשמרה, ויכלון נהמא בלא כיסופא” עכ”ל.

מבואר בדבריו שתכלית בריאת העולם ובתוכו האדם היא כדי להביא לידי כך שיקבל את שכרו בדין, ולא יהיה בגדר נהמא בלא כיסופא, יסוד זה מבואר יותר בספר דעת תבונות להרמח”ל [הוצאת הגר”ח פרידלנדר (סי’ יח)] וז”ל שם “מה שנוכל להשיג בעניין זה הוא כי האל ית”ש הוא תכלית הטוב ודאי, ואמנם מחוק הטוב הוא להיטיב וזה מה שרצה הוא ית”ש, לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה, ואמנם כדי שתהא הטבה הטבה שלימה ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא ולא יישאר להם בושת פנים בקבלת הטוב כמי שמקבל צדקה מאחר ועל זה אמרו [עיין קידושין (לו:) תוד”ה כל מצווה בשם הירושלמי מסכת ערלה (פ”א הל’ ג)] מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה [מי שאוכל לא משל עצמו מתבייש להסתכל בפניו של אותו שנותן לו] עכ”ד [עיין בפרשת בראשית מה שכתבנו בזה עוד בשם רבנו האריז”ל].

כיון שכן, ברור שלא היה רצון ה’ בהשחתת העולם והחזרתו למצב של תוהו ובהו, הסיבה שבגינה ברא הי”ת את העולם קודם המבול, והתכלית שלשמה נברא העולם, נכונות גם לאחר המבול, מאידך ההשחתה והקלקול היו כל כך גדולים עד שלא היה אפשרות לקיים את העולם במצבו אז אפילו רגע אחד, צריך היה למצוא דרך לתקן את הקלקול שדבק בעולם מבלי להרוס את העולם עצמו.

 

המבול סוד המקוה

 

הפתרון ההולם והמתאים ביותר היה המבול, הצפת כל העולם במי גשמים, דבר זה יגרום לתמותה והכחדת כל החיים מחד, ויטהר את העולם מהטומאה והקלקול הגדול שדבקו בו מכוח חטאי הדור ההוא, מאידך.

כדי להבין את סוד הדברים, נקדים מה שידוע ומפורסם שיטת הבבלי במסכת חולין (ק.) שבריה [דבר שלם משעת ברייתו] אינה בטילה אפילו באלף, [אף שבנפלה חתיכה של איסור לתוך רוב היתר, אנו מתירים את הכל מדין רוב של חד בתרי ביבש, ורוב של שישים בתערובת לח, מכל מקום אם נפל שם איסור שלם אפילו הוא קטן ביותר, מחמת חשיבותו, אפילו באלף אינו בטל].

אכן דעת הירושלמי במסכת תרומות (פ”ה הל’ ה) [הביאו הבית יוסף ביו”ד (סי’ ק)] שבריה בטלה בתשע מאות ושישים, אם יש בתערובת תשע מאות ושישים כנגד הבריה היא בטלה והתבשיל מותר.

בספר בני יששכר [מאמרי אלול מאמר א] כותב רבי צבי אלימלך מדינוב זצ”ל “והטעם נראה לי, כי תתק”ס הוא י”ו פעמים ס’, והנה כל בריה יש בה ד’ יסודות, [מים עפר רוח אש], כל אחד מהיסודות כלול גם הוא מכולם, הרי בסך הכל י”ו יסודות, על כן צריך ביטול י”ו פעמים ס’, שזה עולה תשע מאות ושישים.

[בבני יששכר שם כותב שזהו סוד המקוה, שבכחו להפוך טמא לטהור, כי במקוה ישנם תתק”ס לוגין של מים [שיעור המקוה הוא ארבעים סאה, כל סאה היא עשרים וארבעה לוגין, ארבעים כפול עשרים וארבע הם תשע מאות ושישים], על ידי הטבילה במקוה טהורה, מתבטלת ממנו כל המציאות הקודמת ונהפך הוא לבריה חדשה.

זהו גם סוד הימים הקדושים שמראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, ימים אשר בכוחם לגרום לאדם לטהר עצמו מכל חטאיו, ולהפוך אותו לבריה חדשה, כמאמר חז”ל ואני עושה אתכם בריה חדשה, וזה על ידי שעוברים עליו תתק”ס שעות של תשובה, [מראש חודש אלול ועד יום הכיפורי,ם יש ארבעים יום ובכל יום עשרים וארבע שעות, יחד תשע מאות ושישים שעות].

זהו סוד המבול, הי”ת הפך את כל העולם למקוה מים גדול, כל הארץ היתה שקועה בתוך מי הגשמים ארבעים יום ולילה, שהם ביחד תתק”ס שעות, על ידי זה נתבטל ממנה כל מציאות הרע שדבק בה מכח מעשיהם הרעים של יושבי הארץ, ונהפכה למציאות חדשה, נקיה מכל טומאה ורוע, ומוכנה למימוש תכלית בריאתה על ידי נוח וכל הבאים אחריו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

ההנהגה עם הצדיק היא מעל הטבע

בפרשה מסופר, שאחר שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ ומלאה הארץ חמס, הביא הי”ת מבול לעולם : “ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה”, ויגווע כל בשר הרומש על הארץ, וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, ויימח את כל היקום אשר על פני האדמה, ויישאר אך נח ואשר אתו בתיבה.

לפני בא המבול, מצוה הי”ת את נח שהיה הצדיק היחיד בדור ההוא : “עשה לך תיבת עצי גפר … וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר”.

עוד מצוה הי”ת את נח, שכאשר יבוא המבול : “ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך, ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך, זכר ונקבה יהיו, מהעוף למינהו, ומן הבהמה למינה, מכל רמש האדמה למינהו, שנים מכל יבאו אליך להחיות”. וכותבת התורה (פרק ז פסוק ה) : “ויעש נח ככל אשר ציוהו ה'”.

אחת השאלות שעמדו עליהם רבותינו היא, מדוע הי”ת ציוה לנח לבנות תיבה כדי להצילו ממי המבול, הלא הי”ת יכול להצילו בדרך אחרת ללא התיבה, לדעת רבי יוחנן במסכת זבחים (קיג:) בארץ ישראל לא היה מבול, שנאמר עליה בספר יחזקאל (פרק כב פסוק כד) : “ארץ לא מטהרה היא לא גשמה ביום זעם”, אם כן יכל הי”ת לקחת את נח ולהניחו בארץ ישראל, והרבה דרכים למקום ?

 

גם נח היה צריך להיענש במבול

 

במסכת סנהדרין אומר רבי ישמעאל, שגזירת הכליה לא פסחה גם על נח ובני ביתו, אף שהעיד עליו הי”ת : “אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”, ולמרות הטומאה הגדולה ששרתה בכל בעולם, נח הצליח לשמור את עצמו ולהישאר צדיק, אבל דווקא משום כך הוטלה עליו האחריות על המצב של בני דורו, לכן הוא נתבע על כך שלא ניסה להשפיע עליהם לחדול ממעשיהם הרעים, ובכך להציל אותם ואת כל העולם.

בזוהר הקדוש מכונה נח בשם “רעיא שטיא”, רועה שוטה. נח נכשל בתפקידו בכך שהוא לא הצליח לבטל את הבאת המבול והכחדת העולם, במקום אחר מכונה נח בשם “צדיק בפרוה”, זאת משום בתוך הקיפאון הרוחני ששרר בדורו, במקום לחמם את בני דורו הוא עטה על עצמו פרווה ודאג לחמם רק עצמו, ואכן הנביא ישעיה (פרק נד פסוק ט) מייחס את הבאת המבול לעולם לנח : “כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך”.

כיון שכן הי”ת רצה שנח ירגיש את עונש המבול, למרות שהוא לא נספה כמו כולם, חשוב היה לקדוש ברוך הוא שהוא יחוש את הסכנה של אובדן העולם, שירגיש בטלטול התיבה בתוך סערת הגלים, הוא יביט מחלון התיבה ויראה את העולם כולו כוסה במים, שבצאתו מן התיבה יראה עד היכן הגיע הקלקול שנגרם מכך שהוא לא הוכיח את אנשי דורו, עד לאובדן של העולם וכל מה שבתוכו.

נח היה צריך לעשות חסד כדי לבטל את הקטרוג על כך שלא הוכיח את אנשי דורו

“מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים איש ואשתו, גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ“.                 (בראשית פרק ז פסוק ב – ג)

 

מלבד נח אשתו בניו וכלותיו, מצוה הי”ת את נח להכניס אל התיבה גם בהמות חיות ועופות, שבעה מהמין הטהור ושנים מהמין שאינו טהור.

וצריך ביאור, מדוע ביקש הי”ת מנח להכניס אתו אל התיבה את כל אלפי החיות שבעולם, אם כדי להצילם, באותה מידה יכל הקב”ה לקחת אותם לארץ ישראל ששם לא היה המבול, או להצילם בדרך אחרת, מה היה התכלית בנס של הכנסתם אל התיבה ?

כפי שהזכרנו מבואר בחז”ל שהיתה תביעה גדולה על נח שלא הוכיח את בני דורו, בהנהגה זו של נח היה פגם במידת החסד, שכן עיקר מצות חסד היא לא בגשמיות אלא ברוחניות, כדברי הרב פלא יועץ זצ”ל בערך חסד : “ועיקר גמילות חסד שיעשה עם חברו, הוא שיעשה חסד עם נפש חברו, וישתדל לזכותו וללמדו להועיל, ולהדריכו בדרך ישרה אשר ילך”.

הסבא מקלם זצ”ל בספר אור הצפון חלק א [חוברות שיחה ג אהבת חסד] כותב שהאדם האוהב חסד משתדל להשפיע דעת ויראת אלוקים על כל שומעיו, שיפקחו את עיניהם, יראו ויבינו את האמת, מלמד את חברו תורה, כי אין רעב אלא הרעב לדברי תורה, מזכה את חברו במצוות כי אין ערום אלא מן המצוות, וזהו עיקר החסד, חסד רוחני שהוא לעד ולנצח” עכ”ל.

כיון שכן היתה מידת הדין מתוחה על נח והיה עליו קטרוג מצד הפגם במידת החסד, כדי לבטל קטרוג זה היה צריך נח במשך זמן שהותו בתיבה לעשות חסד, לכן ציוה אותו הי”ת להכניס אתו אל התיבה את בעלי החיים כדי שיעשה איתם חסד ובזה יבטל מעליו את הקטרוג.

[אף שכדי לעשות חסד בתיבה די היה להכניס אתו מקצת בעלי חיים, ומדוע הביא הי”ת אל התיבה מכל בעלי החיים שבעולם, בפרט שלזה היה צריך נס גלוי והי”ת לא עושה נס בכדי ?

צריך לומר שכיון שהיה על נח קטרוג מחמת הפגם במידת החסד, כדי לבטל קטרוג זה היו צריכים נח ובניו לעסוק בעשיית חסד בזמן המבול בכל רגע ביום, לכן הביא הי”ת את כל סוגי בעלי החיים שכל אחד אוכל בזמן אחר, כך יתעסקו נח ובניו בכל שעות היממה בחסד, כדברי התנחומא פרשת נח (אות ה) “… יש בהמה שהיתה אוכלת בשעה אחת ביום, ויש בשתים של יום, ויש בשלישי של יום, ויש בקריאת הגבר, אמרו רבותינו שנים עשר חדש שעשה נח בתיבה, לא טעם טעם שינה, לא ביום ולא בלילה, שהיה עסוק לזון את הנפשות שהיו עמו, הוי אומר ולוקח נפשות זה נח].

איך החזיקה התיבה מעמד במי המבול

רבותינו עמדו על השאלה איך יתכן שאחר החורבן העצום שגרם המבול : “וימח את כל היקום אשר על פני האדמה”, בכל זאת החזיקה התיבה שהיתה עשויה מעצים בלבד מעמד ולא נכחדה, דבר שהוא הוא נס גמור ?

[בשנת 1912 נבנתה בממלכה המאוחדת אוניית פאר ענקית שנקראה טיטניק בוניה האוניה הכריזו שאניה זו אינה ניתנת לטביעה, היא תוכננה במיוחד כדי לעמוד בתנאים הקשים של צפון האוקיינוס האטלנטי, המעטפת החיצונית שלה היתה מורכבת מ־2,000 יריעות פלדה גמישות וחזקות. שלושה מיליון מסמרות מברזל, היא יכלה להגיע למהירות של 43 קילומטר לשעה. על מנת להניע את האונייה, נדרשו 58 פועלים לדחוף פחם ללא הפסק לתוך 159 כבשנים, היא צוידה באמצעי הבטיחות החדשים ביותר, לרבות 15 מחיצות אטומות למים שמחוברות על ידי דלתות חשמליות ומשוכללות. כאמצעי בטיחות במקרה של פריצת דופן האונייה, היא חולקה ל־16 מדורים, אשר המעברים ביניהם נסגרו הרמטית על ידי מגנטים בלחיצת כפתור אחת על גשר הפיקוד, בעיתונות כינו את הטיטאניק “האונייה שלא מסוגלת לטבוע”, אבל למרבה הפלא ב־10 באפריל 1912 יצאה האונייה להפלגתה הראשונה לניו יורק, ארבעה ימים לאחר צאתה ב־14 באפריל 1912, התנגשה בקרחון שיצר בדופן הימנית חתך באורך של כ־60 מטרים בשנת 2005 נתגלתה על ידי חוקרים העובדה שהאוניה לא נפגעה רק בצידה הימני אלא גם בתחתיתה שהייתה עשויה מפלדה כפולה, כל זה מהתנגשות בקרחון, גם הפלדה החזקה ביותר לא עמדה בזה, אז איך שרדה תיבת נח את מי המבול שמחו את כל היקום ?]

התיבה החזיקה מעמד בזכות החסד

ידוע מה שכותבים בעלי המוסר [מכתב מאליהו זצ”ל ועוד] שהמעמיד של התיבה היה החסד שנעשה בתוך התיבה בכל שעות היממה, בבחינת “עולם חסד יבנה”.

כך מובא בילקוט שמעוני פרשת נח (רמז נט) : “א”ל אליעזר לשם רבה, כתיב למשפחותיהם יצאו מן התבה, אתון היכי הויתון ?  אמר ליה צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, בלילה האכלנוה בלילה”.

וכן מובא במדרש תנחומא פרשת נח (סימן יד) “אמר ר’ לוי כל שנים עשר חודש שהיה נח בתבה, לא טעם טעם שינה, לא הוא ולא בניו, שהיו זקוקין לזון את הבהמה והחיה, ר’ אבא בר כהנא אמר שבישתין לפילין, וזכוכית לנעמיות, הכניס בתבה לזון את הבהמה ואת החיה, שיש מהן שאוכלת בשתי שעות בלילה, ויש מהן שאוכלת בג’ שעות ביום, מכאן תדע לך שלא טעם נח טעם שינה.

ובמדרש שוחר טוב (מזמור לז) איתא שאברהם אבינו למד לעשות חסד מנח, שאמר למלכי צדק כיצד יצאת מן התיבה, אמר ליה בצדקה שהיינו עושים שם, אמר לו וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה, וכי עניים היו שם, והלא לא היו שם אלא נח ובניו, ולמי הייתם עושין צדקה, אמר ליה על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה, אותה שעה אמר אברהם ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין, וכיון שעשו צדקה יצאו, ואני אם אעשה עם בני אדם על אחת כמה וכמה, באותה שעה נטע אשל בבאר שבע” עיי”ש].

נח זכה לדרגת צדיק כי שמר על קדושתו

“אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”

התורה מגלה לנו שבתוך כל השפל המוסרי שהיה ערב המבול, כפי שהעידה התורה : “כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ”, אדם אחד בכל עולם הצליח לשמור את עצמו, למרות הסחף האדיר שהיה ונגד כל הסיכויים הוא הצליח לעמוד בצדקו, אדם היה זה נח.

בדור המבול היה עיקר הניסיון בענייני קדושה, נח הצליח לשמור את עצמו מלהיות ניסת אחרי אנשי דורו, זכה לתואר “צדיק” : אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה”, תואר זה שמור למי שנשמר בענייני קדושה, לכן נקרא יוסף בתואר צדיק מחמת שהיה שמור וגדור בענייני קדושה, כפי שעמד בניסיון עם אשת פוטיפר.

הצדיק זוכה להנהגה מעל הטבע

 

יוסף שהיה אחוז במידת צדיק יסוד עולם, זכה להנהגה מעל הטבע, שום דבר בעולם לא יכל לפגוע בו, גם כאשר הושלך על ידי אחיו אל הבור שלדברי חז”ל במסכת שבת (כב.) היה מלא נחשים ועקרבים, אף שמצד הטבע היה צריך להיות ניזוק על ידם, שכן במסכת יבמות (קכא:) מבואר שאגב איצצא מזקי, בכל זאת לא ניזוק יוסף כיון שהצדיק זוכה להנהגה מעל הטבע.

הביאור בזה הוא שהצדיק זוכה  להשראת השכינה בתוכו, כך נאמר על יוסף הצדיק : “ויהי ה’ את יוסף”, הי”ת היה עמו : “וירא אדניו כי ה’ אתו וכל אשר הוא עשה ה’ מצליח בידו”, אפילו פוטיפר ראה שההנהגה עם יוסף הוא לא טבעית, וזה היה מחמת שה’ היה עמו, וזכה לזה מחמת ששמר על קדושתו ובזה הכשיר את עצמו להיות כלי להשראת השכינה, שזו בחינה של המקדש, כדברי חז”ל על הפסוק : “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוכו של כל אחד ואחד. [בספר אהבת יהונתן במדבר (פרק טז פסוק ג) כותב רבי יהונתן אייבשיץ זצ”ל שעיקר המרכבה לשכינה הוא הצדיק”].

במקום שיש השראת השכינה אין אחיזה לטבע, כך שנינו במסכת אבות (פרק ה משנה ה) : “עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש”, כולם אותם דברים הם שלא כדרך הטבע, ובבית המקדש שהוא מקום השראת השכינה אין אחיזה לטבע.

לדרגה זו הגיע נח כפי שהעיד עליו הי”ת : “אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה”, ומכח זה זכה גם נח להנהגה של “את האלוקים התהלך נח”, לבחינה של ה’ עמו, כיון שכן היתה ההנהגה עמו מעל הטבע, ומכח הנהגה זו זכה לכל הניסים שהיו בתיבה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

מה בין נח לאברהם

“אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח”.         (בראשית פרק ו פסו’ ט)   “אמר רבי יוחנן בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר בדורותיו כל שכן בדורות אחרים”.  (מסכת סנהדרין קח.)   “יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”.             (רש”י)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ולכאורה יש לשאול כיון שהעידה התורה על נח שהיה צדיק תמים, א”כ מה שייך לומר שהיה נח צדיק ותמים רק ביחס לדורו ולא לדורו של אברהם ?

 

גם דברי חז”ל שאילו היה נח בדורו של אברהם לא היה נחשב נח לכלום צריכים ביאור, מה שייך תואר של צדיק או תמים ביחס לזמן או מקום מסוים, אם אכן כפי שהעידה התורה הגיע נח לדרגות של צדיק ותמים, הרי שזוהי דרגתו בכל זמן ובכל מקום, מה אם כן כוונת הדורשים אותו לגנאי שאילו היה בדור אחר לא היה נחשב לכלום ?

 

מה גם נח חי בדור שהיו כולם רשעים גמורים, דור עשירי לאותם עשרה דורות מאדם שהיו מכעיסים ובאים, נמצא שדורו של נח היו הכי רשעים והכי מכעיסים את ה’, בכל זאת הצליח נח לשמור את עצמו שלא יהא ניסת אחריהם להיות רשע כמותם, ולא זו בלבד אלא שעלה ונתעלה עד לדרגות של צדיק ותמים, ואם בדור כזה הצליח נח להגיע לדרגות גבוהות כאלה, על אחת כמה וכמה בדורות אחרים שהיו טובים יותר שהיה נח נחשב לצדיק תמים, וצריך ביאור בדברי האומרים שאילו היה בדורות אחרים לא היה נחשב “לכלום” ?

[ומה שדרשו כן ממה שכתבה התורה שהיה נח צדיק תמים “בדורותיו”, משמע דווקא בדורותיו היה צדיק תמים ולא בדורות אחרים, כבר עמד בזה האלשיך הקדוש וביאר שנח חי בשני דורות, בדור המבול וגם בדור הפלגה, בשני דורות אלה היה הקלקול בדבר אחר, בדור המבול היה עיקר הקלקול בענייני קדושה, כדברי הרש”י שאפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינו מינן, וכן אומר רבי יוחנן במסכת סנהדרין (קח.) : “מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל” עיי”ש, בדור הפלגה היה עיקר חטאם בענייני כפירה בהי”ת, הם בנו בנין ורצו לעשות מלחמה עם הי”ת כמבואר במסכת סנהדרין (קט.) עיי”ש.

[כך כותב המהר”ל בחדושי אגדות למסכת סנהדרין : “דור המבול עיקר חטאם היה תאוה גופנית, כי השחית כל בשר דרכו. דור הפלגה עיקר חטאם היה במה שאמרו נעשה לנו שם, שרצו לעשות מלחמה עם הקב”ה ודבר זה חטא שכלי …”].

רבנו האלשיך מביא בשם הזוהר הקדוש שאדם השומר עצמו בעניני הקדושה נקרא בשם תואר “צדיק”, מטעם זה נקרא יוסף בשם “יוסף הצדיק”, כיון שהיה שמור וגדור בענינים אלה מאד, גם כאשר נתנסה בניסיון עצום עם אשת פוטיפר עמד בו בגבורה, מטעם זה נקרא גם נח בתואר “צדיק”, כיון שהיה נח חי בדור פרוץ מאד בעניני קדושה ובכל זאת הצליח לשמור את עצמו שלא לחטוא.

הדור השני בו חי נח היה דור הפלגה, עיקר חטאם של אנשי הדור הזה בענייני הכפירה בה’, נח שלא נגרר אחר דעותיהם הכוזבות אלא הלך בתמימות עם הי”ת, נקרא בתואר “תמים”.

זוהי כוונת התורה שנח היה צדיק תמים בדורותיו, היינו בשתי הדורות שבהם חי נח, דור המבול ודור הפלגה, באחד היה נח בדרגת צדיק ובאחד היה בדרגת תמים .

בזה ביאר האלשיך זצ”ל את דברי הי”ת לנח (פרק ז פסו’ א) : “… כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”. ונתקשו בזה מדוע לא הוזכר כאן גם התואר תמים כמו שאמר בתחילת הפרשה : “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו”. [במסכת עירובין (יח.) למדו מכאן חז”ל שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכיון שה’ דיבר עם נח אמר רק מקצת שבחו עיי”ש]. לפי דברי האלשיך זצ”ל יש לומר שכיון דהיה דיבור זה בדור המבול לכן השתמש הי”ת רק בתואר צדיק השייך לאותו דור כמו שנתבאר] .

בדברי המכתב מאליהו שישנם שתי סוגי צדיקים

 

בביאור הדברים נראה, בהקדים מה שיש לשאול עוד בדברי הדורשים את נח לגנאי, שאילו היה נח חי בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, למה רק בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום ?

מדוע ההשואה היא בין נח לאברהם דוקא, למה לא אמרו שאילו היה חי נח בשאר הדורות של שאר הצדיקים לא היה נחשב לכלום, כמו שאמרו הדורשים לשבח שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר ?

בספר מכתב מאליהו חלק ב’ (עמו’ 157 – 158) כותב הרב דסלר זצ”ל שזה ברור שאם העידה התורה על נח שהגיע לדרגות של צדיק תמים, שודאי נשתלם הוא במידות אלה באמת, ודאי שגם בדורו של אברהם היה נח מצד עצמו נחשב לצדיק ותמים, כלשון הרב דסלר שם : “בבחינת מילוי חלקו בנאמנות, היה נח שווה לכל צדיקי עולם”, אומנם כותב הרב זצ”ל כל זה רק ביחס לעבודתו העצמית של נח, מצד הכלים שניתנו לו משמים לעבוד בהם את הי”ת, [הרב דסלר זצ”ל מכנה את אותם כלים שניתנים לכל אדם מראש לעבודת ה’ בשם “מזל”], את כל אותם כלים ניצל נח עד תום לצורך עבודת ה’, בעבור עבודתו זו זכה נח לתוארים הגבוהים צדיק ותמים.

אומנם, כותב הרב דסלר זצ”ל : “האדם יכול לשנות את המזל בחינת משנה מקום משנה מזל, הן לטוב והן למוטב יכול אדם לשנות מקומו ברוחניות, ומימלא משתנים כליו, אדם יכול להרחיב מזלו ולהגיע ליותר מחלקו”.

מחדש הרב דסלר זצ”ל, כי הכלים שנתנו לאדם לצורך עבודת ה’ אינם זה דבר מוחלט ובלתי ניתן לשינוי, בכח האדם לגרום לכך שיקבל משמים עוד ועוד כלים נוספים לצורך עבודת ה’ שלו, הרב דסלר קורא לבחיה זו “הרחבת הכלים”.

לבחינה זו אומר הרב דסלר זצ”ל הגיע אברהם אבינו, מצד הכלים שניתנו לו בעבודתו הפרטית היה בכוחו של אברהם אבינו להגיע עד לבחינה של אב לארם, להיות ראש ומנהיג למשפחתו, אומנם אברהם אבינו בעבודתו וברצונו העז להנחיל את ידיעת ה’ לכלל העולם, הצליח אברהם להרחיב את מזלו, וזכה להיות אב המון גויים, הוא הצליח לקבל עוד כלים נוספים שבאו לידי ביטוי בגילוי כבוד ה’ בעולם.

בנקודה זו היה אברהם אבינו גדול מנח, בעוד שנח הסתפק בלהיות צדיק ,שענינו הוא מילוי חובתו המוטלת עליו מצד הכלים שנתנו לו, אברהם שאף לעשות יותר מזה [הרב דסלר זצ”ל מבאר שאברהם הגיע לבחינה זו מכח מידת חסד שהיתה טבועה בו, שכן ענין החסד הוא לעשות למעלה מחיובו].

 

אי שאיפה ליותר ברוחניות – גנאי

 

לפי דרכו של המכתב מאליהו יוצא שמצד עבודת ה’ של נח, וביחס למימוש העצמי שבעבורו הוא נברא, ובהתאם לכלים שנתנו לו משמים לצורך זה, אכן הגיע נח לשיא השלמות המרבית שנדרשה ממנו, התביעה כלפי נח לדעת הדורשים אותו לגנאי הייתה על כך שהוא לא הביא את עצמו לידי מצב של הרחבת הכלים, שהוא לא שאף ליותר ממה שניתן לו, כפי מה שעשה אברהם אבינו.

אבל עדיין צריך ביאור, מדוע השתמשו חז”ל במונח “גנאי” ביחס לנח, האם רק משום שלא השתדל נח להשיג יותר מהווה זה סיבה להשתמש כלפיו בלשון “גנאי” ?

אכן כן כותב הרב דסלר זצ”ל : “למדנו מכאן שזהו גנאי וביזיון, ביזוי כבודו יתברך כביכול, שכן אם ישנה אפשרות לכבד את ה’ עוד יותר, איך ימנע מזה ? והצדיק נתבע על זה …, תובעים מהאדם לא רק את מה שיכול להשיג בתורה בכשרונותיו ובכוחות נפשו, אלא גם מה שהיו מחדשים לו במזל כשרונות חדשים מן השמים …”. עכ”ל.

לפי מה שהוא

“ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענותו כי נבהלו מפניו                                (בראשית פרק מה פסוק ג)   “אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, … יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד  בתוכחתו … לכשיבוא הקב”ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר והוכיחה ואערכה לנגדך, על אחת כמה וכמה”.                                                                  (ברא”ר פר’ צג אות י)

 

 

 

 

 

 

 

בפרוש יפה תואר שם כותב : “אמר לפי מה שהוא ולא לפי מעשיו משום שיש אנשים שיש להם התנצלות קצת על חטאם אומנם לפי טבעם אינה כלום ויכלו להתגבר על הסיבה אשר הביאה אותם לחטא זה, וגם יש צדיק אשר לפי כוחו והכנתו יכול להיות צדיק יותר ולכן יתחשב לפני ה’ לרשע וכו’, וזהו שאמר לפי מה שהוא, כי ה’ יוכיחהו לפי מה שהוא בתכונתו ויכול להיות ולא לפי מעשיו וזה שמביא את הפסוק ואוחיך ואערכה לעיניך, כי יעריך ה’ את מעשיו כפי הכנתו ויחיכהו עכ”ל.

מבואר בדברי היפה תואר שהפירוש “לפי מה שהוא” הוא כפשוטו לפי מה שהוא, האדם, זה העומד כעת לדין, כלומר אין דינו של האדם רק על גודל או סוג המעשים שעשה אלא נידון הוא גם על מה שבכוחו היה לעשות ולא עשה, עד היכן שהיה בכוחו להגיע ולא הגיע, גם על כך נתבע הוא ביום הדין, וזהו לפי מה שהוא.

חידוש גדול אילפנו היפה תואר, אמת הדין בשמים היא כזו שגם אם ביחס לשאר בני הדור או הסובבים את האדם עושה הוא מעל ומעבר, מכל מקום יהא הוא נתבע אם לא הגיע להיות מה שהוא באמת, אם לא ניצל את כל הכלים שניתנו לו, את כל הפוטנציאל שטמון בו, עד תום, זוהי אמת המידה הנקראת של “לפי מה שהוא”.

לפי דרכנו נוכל לומר עוד שבלפי מה שהוא נכלל לא רק מה שהיה בכוחו של האדם להגיע בהתאם לכלים שנתנו לו מצד מזלו, אלא יתבעו ממנו גם מדוע לא הביא לידי כך שיקבל משמים עוד כלים אחרים שבהם יוכל להשתמש עוד יותר לעבודת הי”ת, כפי שהיתה התביעה על נח כמו שנתבאר.

הטענה על יהושע מדוע לא הגיע ליותר

“ויאמר ה’ אל משה קח לך את יהושע וגו’ ונתת מהודך עליו וגו’                        (במדבר פרק כז פסוק יח-כ)   “ונתת מהודך עליו ולא כל הודך זקנים שבאותו הדור אמרו, פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה”. (בבא בתרא עה.)

 

 

 

 

 

 

 

 

אופן התבטאותם של זקני אותו הדור ביחס ליהושע מעידה על כך שתביעה לא קטנה הייתה להם על יהושע על כך שלא הגיע לדרגה הגבוה הנקראת פני חמה.

אף שאין לנו כל אחיזה במושגים גבוהים כמו “פני חמה” או “פני לבנה”, מכל מקום ברור הדבר שמונחים אלו מרמזים לדרגות נאצלות וגבוהות עד למאוד, על כל דורותיו של עם ישראל ספק אם היה מי שהצליח להעפיל לרום כזה זולת משה רבנו ויהושע בן נון.

כיון שכן צריכים אנו להבין את סיבת התביעה שהייתה על יהושע בן נון על שלא הגיע לדרגה של פני חמה, שכן מכל מקום לדרגה של פני לבנה כן הגיע, מה לה א”כ לבושה וכלימה אצל מי שפניו הם כפני לבנה ?

לפי מה שביארנו שאין האדם נתבע ביחס למה שעשה אלא ביחס למה שהיה בכוחו לעשות, וא”כ אף שדרגת פני חמה הינה דרגה רמה וגבוהה מצד עצמה, מכל מקום עדיין יש מקום לתביעה על יהושע, שכן בכוחו לגרום לקבל כלים כדי להגיע עד לדרגה של פני חמה והוא לא הגיע רק לדרגה של פני לבנה, על כך היו אומרים זקני אותו הדור “אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה”, כי זוהי אמת מידה על פיה נידון האדם, גם ביחס למה שיכל להגיע ולא הגיע, ומי שלא השתדל להגיע ליותר גנאי הוא לו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

ההבדל בין נח לאברהם

 [כבישת היצר הרע מול הפיכתו לטוב]

“אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח”.                        (בראשית פרק ו פסו’ ט) “אמר רבי יוחנן בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר בדורותיו כל שכן בדורות אחרים”.  (מסכת סנהדרין קח.) “יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”.                                         (רש”י)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

במאמר הקודם עמדנו על השאלה שכיון שהעידה התורה על נח שהיה צדיק תמים, א”כ מה שייך לומר שהיה הוא צדיק ותמים רק ביחס לדורו ולא לדורו של אברהם ?

גם דברי חז”ל שאילו היה נח בדורו של אברהם לא היה נחשב נח לכלום צריכים ביאור, מה שייך תואר של צדיק או תמים ביחס לזמן או מקום מסוים, אם אכן כפי שהעידה התורה הגיע נח לדרגות של צדיק ותמים, הרי שזוהי דרגתו בכל זמן ובכל מקום, מה אם כן כוונת הדורשים אותו לגנאי שאילו היה בדור אחר לא היה נחשב לכלום ?

מה גם שנח חי בדור שהיו כולם רשעים גמורים, דור עשירי לאותם עשרה דורות מאדם שהיו מכעיסים ובאים, נמצא שדורו של נח היו הכי רשעים והכי מכעיסים את ה’, בכל זאת הצליח נח לשמור את עצמו שלא יהא ניסת אחריהם להיות רשע כמותם, ולא זו בלבד אלא שעלה ונתעלה עד לדרגות של צדיק ותמים, ואם בדור כזה הצליח נח להגיע לדרגות גבוהות כאלה, על אחת כמה וכמה בדורות אחרים שהיו טובים יותר שהיה נח נחשב לצדיק תמים, וצריך ביאור בדברי האומרים שאילו היה בדורות אחרים לא היה נחשב “לכלום” ?

“נח איש צריק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח …”.

רש”י מציין את ההבדל בין מה שנאמר לגבי נח “את האלהים התהלך נח”, לבן מה שנאמר באברהם “התהלך לפני והיה תמים” [וכן בהמשך אומר אברהם “האלוקים אשר התהלכתי לפניו”], ומסביר הרש”י שנח למרות שהיה צדיק תמים בכל זאת היה צריך סעד לתומכו, לעומתו אברהם אבינו, הוא היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו, עכ”ל.

מקור דברי הרש”י הם במדרש רבה פרשת נח (פרשה ל אות י) שם ממשיל ר”י את נח ואברהם לשר שהיו לו שני בנים א’ גדול וא’ קטן, לקטן אמר הלך עמי, ולגדול אמר בא והלך לפניי, כך אברהם שהיה כחו יפה אמר לו הי”ת “התהלך לפני והיה תמים” אבל נח שהיה כחו רע נאמר עליו “את האלהים התהלך נח”.

וצריך להבין את כוונת דברי המדרש שנח היה כוחו רע ואברהם היה כוחו יפה, מהו פירוש כוחו רע ומהו כוחו יפה ?

בדברי הרש”י הקדוש מבואר שהפירוש “כוחו רע”, היינו שהיה צריך סעד לתמכו, והפירוש “כוחו יפה”, היינו שאינו צריך סעד לתמכו, אך עדיין צריך ביאור הכוונה בזה ?

בפירוש הרד”ל על המדרש מביא את דברי רבי שמעון בן לקיש במסכת סוכה (נב:) : יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו, שנאמר ה’ לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהישפטו.

מבואר בדברי ריש לקיש שהאדם אין בידו להתגבר על היצר הרע בכוחות עצמו, רק בסיוע משמים יכול הוא להתגבר עליו ולנצחו, כדברי ריש לקיש “אלמלא ה’ עוזרו אינו יכול לו”, היינו שבלא הסייעתא דשמיא המיוחדת מצד הי”ת להתגבר על היצר הרע לא היה מצליח לנצחו, [בזוהר הקדוש פרשת וישלח [דף קעט עמוד א] איתא שעל זה אמר דוד המלך עליו השלום בספר תהלים (פרק קיח) : “דחה דחיתני לנפול וה’ עזרני”. פתח ר’ אלעזר, דחה דחיתני, דחה דחוני מבעי ליה מאי דחה דחיתני ? אלא דא סטרא אחרא דדחייא ליה לב”נ תדיר, ובעי לדחייא ליה ולאסטאה ליה מעם קודשא בריך הוא, ודא הוא יצה”ר דאשתכח לגביה דב”נ תדיר, ולקבליה אהדר דוד ואמר דחה דחיתני לנפול, בגין דאיהו הוה אשתדל לגביה בכל אינון עקתין לאסטאה ליה מעם קודשא בריך הוא, ועליה אמר דוד דחה דחיתני לנפול בגיהנם, ויי’ עזרני דלא אתמסרנא בידך עכ”ד, בספר מסילת ישרים (פרק ב) כותב הרמח”ל זצ”ל שהיצר הרע הוא איש מלחמה ומלומד בערמומיות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה].

נקדים, שמצב זה התחדש רק לאחר שחטא האדם באכילה מעץ הדעת, קודם שחטא אדם הראשון, הוא לא הכיר בחינת הרע כלל, מצד טבעו היה אדם הראשון יכול לעשות טוב בלא שום משיכה לצד הרע, זוהי כוונת הפסוק : “האלוקים עשה את האדם ישר”. ישרות זו התבטאה ביכולה האובייקטיבית שהיתה לו לבחור בטוב בלא להילחם על כך, קודם החטא היו אדם וחוה ערומים ולא יתבוששו, ומסביר הרש”י שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות שמות, לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע ומבאר השפתי חכמים (אות צ) שלא מחמת חסרון חכמה הם לא יתבוששו אלא מחמת שלא היו צריכים לידע דרך צניעות כלל, כיון שלא היה להם יצר הרע, רמב”ן זצ”ל כותב שקודם החטא היו האיברים כולם בעיניהם כפנים והידיים ולא יתבוששו בהם, כן כותב המלבי”ם שכל זמן שלא אכלו מעץ הדעת אפילו אברי ההולדה היו להם כאברים שבהם יאכל וישתה ולא יתבוששו.

אחר האכילה מעץ הדעת נכנס באדם היצר הרע והופר האיזון שאיתו הוא נברא, מעתה נולדה בו משיכה לתאוות הגשמיות, הוא היה נוטה יותר לצד הרע, הם כבר התחיל להתבייש מהעובדה שהוא ערום, לאחר החטא מספרת התורה (פרק ג פסו’ ט – יב) שה’ קרא לאדם ושאל אותו “איכה” ? על כך השיב האדם : “את קולך שמעתי בגן ואירא, כי עירום אנכי ואחבא”, הי”ת ממשיך לשאול : “מי הגיד לך כי עירום אתה” ? מסביר הרש”י מאין לך לדעת מה בושת יש בעומד ערום : “המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת”, אין זה אלא משום שאכלת מעץ הדעת ? על כך משיב האדם : “האישה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן  העץ ואכל”, חז”ל עמדו על כך שהשתמש אדם בלשון ואוכל בלשון עתיד ולא אמר אכלתי בלשון עבר, ופירשו שנתכוין לומר “אכלתי ואוכל עוד להבא”. הביאור בזה אומר רבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל שנתכוין אדם לומר לקב”ה שקודם החטא לא היתה לו שום תאווה או משיכה לשום דבר גשמי, אפילו אכילה היתה אצלו אלוקות, מלאכי השרת היה צולין לו בשר ומצננים לו יין שהכוונה בזה למושגים גבוהים מאד, אחרי החטא אני מרגיש משיכה לתאוות החומריות ומעתה כל החיים יהיו מלחמה יומיומית עם המשיכה לרע.

הבחינה הזו שנולדה באדם אחר האכילה מעץ הדעת, גרמה לכך שבני האדם היו נמשכים אחר תאוות החומר, וכך עשרה דורות מאדם ועד נח היו מכעיסים ובאים, עד שהדור העשירי מאדם הראשון הגדילו לחטוא באופן שנעשה קלקול גם בחי ובצומח, ואפילו בדומם : “ותשחת הארץ”.

[בספר בראשית (פרק טו פסו’ ז-ח) מסופר, שלאחר שהבטיח הי”ת לאברהם אבינו לתת לו ולזרעו את ארץ ישראל, שאל אברהם את ה’ : “במה אדע כי ארשנה ? בפירוש האלשיך הקדוש שואל, מה פירוש שאלה זו של אברהם “במה אדע”, וכי זו היא אמונתו בו יתברך, ששואל במה אדע ? הרד”ק זצ”ל מסביר שאברהם אכן לא הסתפק שיירשו בניו את הארץ, שהרי ה’ הבטיחה לו והוא האמין בה’, הספק אצלו היה אם יירשוה לעולם, כי אולי יחטאו ויגלו ממנה, מסביר רבי צדוק הכהן זצ”ל, שאברהם אבינו טען לפני הי”ת שארץ ישראל אינה סובלת חוטאים, וכיון שבחטא אדם הראשון נתחדשה באדם משיכה אל הרע ועלול הוא לחטוא, יתכן ויבוא דור שלא יעמוד בניסיון ויחטא, ואז יגלה מן הארץ, כדברי התורה בספר ויקרא (פרק יח פסו’ כו – כח) : “ושמרתם אתם את חוקותי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה, האזרח והגר הגר בתוככם, כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם”. על כך השיב לו הקדוש ברוך הוא : “ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה”. קודם בואם לארץ ישראל מגלה הי”ת לאברהם, יעברו בניו זיכוך בכור מצרים, שם ינקו ויתוקנו מכל פגמי החטא של אדם הראשון, ויחזרו לאיזון שבו נברא האדם בתחילת הבריאה, כדברי חז”ל במסכת שבת (קמה:) כשעמדו ישראל לרגלי הר סיני פסקה זוהמתן].

כפי שהעידה התורה, נח היה צדיק ותמים באותו דור של רשעים גמורים, אומנם צדקותו היה מלווה במלחמה תמידית כל רגע ורגע בכבישת היצר הרע, בכל רגע היה נח זקוק לסיוע משמים כדי להתגבר על היצר הרע, הוא היה צריך סעד לתומכו שלא ייפול ברשתו, זה כוונת המדרש שנח היה “כוחו רע”, הכוונה בזה היא לרוע שנכנס באדם בעקבות החטא, שמצד טבעו היה הוא נוטה לצג החומר, ונשלט על ידי היצר שהי”ת קראו רע.

אבינו אומר המדרש היה כוחו יפה, אברהם אבינו בעבודתו הצליח לייפות את אותו רוע, לשנות אותו מרע לטוב, להיות נמשך מצד טבעו אחר רצון הי”ת מאליו, כדברי חז”ל בירושלמי מסכת ברכות (פרק ט הל’ ה) : “אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב, דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך”. [במדרש רבה פרשת מטות (פרשה כב סימן ט) איתא : “לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו, לב חכם לימינו זה יצר טוב שהוא נתון בימינו, ולב כסיל לשמאלו זה יצה”ר שנתון בשמאלו”. בספר מאור עיניים פרשת ואתחנן מבאר, שבלב האדם ישנם שני חללים, משכן היצר טוב הוא בלבו של אדם בחלל הימין, ומשכן היצר הרע בחלל השמאלי”, אם אצל אברהם נאמר ומצאת את לבבו נאמן לפניך משמע כל לבבו אפילו חלקו השמאלי].

וכן איתא במסכת בבא בתרא (יז.) : “שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן אברהם, יצחק ויעקב”, מסביר הבאר מים חיים זצ”ל בפרשת נח, שהאבות שברו והכניעו וכתתו במסירת נפשם לה’ תמיד את כל כוחי הגוף, והגוף היה אצלם כבחינת הנשמה, ויצאו מבחינת טבע העולם הזה מכל וכל, ולא יתאוו למחמדיו, ולא ישתוקקו למטעמותיו, ולא יתענגו בתענוגיו, כי כולם המה אצלם דברי רוח הבל ותהו.

[בספר בן יהוידע על מסכת בבא בתרא (יז.) מסביר הרב בן איש חי זצ”ל, שכל צדיק שבא לו פיתוי מצד היצר הרע והוא מתגבר עליו, נקרא שהוא שולט על יצרו, אצל האבות הם בטלו את כוח הרע באופן כזה שאינו יכול להעביר בלבם תאוה של רע אפילו רגע קטן, וכאילו אין בהם יצר הרע, וזה משום שהם עקדו את היצר הרע לגמרי, וזה רמוז במילה “כל” במילוי כף למ”ד בגימט’ עקד עיי”ש].

על זה אמרו במסכת ברכות (סא:) שהצדיקים “יצר הטוב שופטן”, מסביר רבנו האור החיים הקדוש בספר חפץ ה’ שם : “להיות כי הצדיקים מתישין כח היצר הרע עד כי ליתיה, ולא נשאר כי אם היצר הטוב, הוא השופט ומנהיגו בדרך ישר ומשפטו בידו” עיי”ש.

אחר העמל והזיכוך, הגיע אברהם אבינו לדרגה נעלית זו ששוב לא היה כוחו רע אלא טוב, בעבודתו הוא ייפה את הכוח הרע שהושרש בו מחטא אדם הראשון, עד שנתבטל אצלו לגמרי כל המשיכה לצד הרע, והיה כל כולו נוטה מצד טבעו רק ליצר הטוב בלבד, כדרגת אדם הראשון קודם החטא.

ועדיין יש לברר, מדוע לא הגיע גם נח בעבודתו לדרגה נעלית זו של האבות, למה לא הצליח גם הוא למגר מתוכו את היצר הרע לגמרי, להפכו מרע לטוב, לעשות שיהיה גם כוחו יפה ?

בספר אור ישראל [אגרת ל אות א] כותב הגר”י סלאנטר זצ”ל, שכיון שהיה נח ערל, [שעדיין לא הצטוו על המילה], לכן לא היה לו את הכוח להתגבר על היצר עד כדי ביטולו לגמרי והפיכתו מרע לטוב, רק אברהם אבינו שנצטווה על המילה, על ידי הסרת הערלה ממנו במצות הי”ת, נתקנו אצלו כוחות נפשו עד שמעצמו היה הולך בזריזות ובשמחה, שש ושמח לשמור את דרך ה’.

לכן היה אופן עבודתו בכבישת היצר, הוא היה זקוק בכל רגע לסייעתא דשמיא כדי להתגבר על היצר הרע, אומנם בנקודה זו הוא הגיע עד לקצה היכולת, אצל אברהם אבינו היו שני תקופות, עד שמל את עצמו היה גם הוא עסוק בכבישת היצר, היה גם הוא זקוק לסייעתא דשמיא כדי לנצח את היצר הרע, אבל לאחר שנימול כבר היה בו את הכוח להפוך את היצר הרע מרע לטוב.

[במסכת נדרים (לב:) אומר רמי בר אבא, שהטעם שהוסיף הי”ת לאברהם אבינו את האות ה”א לאחר שמל את עצמו, כדי לרמז שלאחר שמל את עצמו נעשה מולך ושולט על עוד חמישה אברים, שהם שתי עיניים, שתי אזנים, וראש הגויה.

ענין המלכות על אברים אלו פירשו התוס’ שם שלאחר המילה נעשה אברהם שולט גם על האברים שאינם ברשותו של אדם, לראות ולשמוע ולהרהר, לאחר המילה נעשה אדון גם עליהם להשתמש בם רק לדבר מצוה עיי”ש, והכוונה בזה היא כמו שנתבאר שאחר המילה נתבטל אצל אברהם אבינו כל ענין המשיכה לחומר לגמרי ונעשה הוא שליט על כל אבריו].

הגרי”ס זצ”ל שם כותב, שלאחר שנצטוינו על המילה, ממלא שייך מציאות זו של הפיכת היצר הרע לטוב גם אצל כל אדם, [כך כותב גם הרב בן איש חי בבן יהוידע על מסכת בבא בתרא שם, שלמרות שבגמרא נאמר על האבות שלא שלט בהם יצר הרע, שייך דבר זה גם בצדיקים אחרים, רק שהגמ’ הזכירה רק את האבות שנרמז עליהם בחינה זו במילה כל עיי”ש].

לכן כותב הגרי”ס שם : “אל יאמר האדם את אשר עשה האלוקים אין לשנות, והוא יתברך הטביע בי כח הרע, ואיך אקוה לעקרו משורש ? לא כן הדבר ! כוחות האדם בני כבישה גם חלוף המה …, האדם בעצמו יש לאל ידו לכבוש טבעו הרע לבל יצא לפעולת אדם, וגם לשנות טבעו לטוב על ידי הלימוד וההרגל” עכ”ל.

אמנם כל זמן שלא זכינו להגיע לדרגתו של אברהם אבינו, עדיין זקוקים אנו לעזרת הי”ת כדי שנוכל לכבוש את יצרנו הרע, אכן צריך לדעת שכדי לזכות לסייעתא דשמיא זו מאת הי”ת, עלינו להשתדל בעניין זה של כבישת היצר עד היכן שידנו מגעת, הי”ת ודאי מוכן לעזור לנו, אבל בשום פנים ואופן הוא אינו מוכן לעשות את כל המלאכה, רק לאחר שהשקיע האדם את כל כוחותיו ועשה כל אשר בידו כדי להתגבר על היצר הרע, רק אז זוכה לאותו עזר מצד הי”ת.

המינימום הנדרש מאתנו בעבודה זו כותב הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק ב), היא התבוננות, אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו כותב הרמח”ל היא, “להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם, עד שלא יישאר להם ריווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי … ופשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו, אין בכוחו להינצל אילולי הקדוש ברוך הוא עוזרו, כי היצר הרע תקיף מאד, כמאמר הכתוב בתהלים “צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ה’ לא יעזבנו בידו”. אך אם האדם מפקח על עצמו, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו וניצול מן היצר הרע, אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו, ודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו. כי אם הוא אינו חס, מי יחוס עליו. והוא כעניין מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במסכת ברכות כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו. והוא מה שאמרו באבות : אם אין אני לי מי לי עכ”ל.

במדרש שם המשילו את נח לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, אמר לו המלך עד שאתה משתקע בטיט עבה לך עימי, וזה פירוש הפסוק את האלוקים התהלך נח, הטיט העבה הוא משל שתכונות החומר שמושרשים באדם ומושכים אותו כלפי מטה, נח שהיה אוהבו של מלך נלחם בכל כוחו באותם כוחות כדי לא לטבוע, הציץ עליו המלך וראה אותו, הקב”ה ראה את המלחמה העיקשת של נח בכוחות החומר המנסים למשוך אותו כלפי מטה, לכן נגלה אליו ונתן לו סמך שלא יטבע בטיט היון, כל ימיו אחז נח בידו של הי”ת שהושטה אליו, הוא לא הרפה ממנה לרגע אחד, הוא ידע שלולא הסיוע של הי”ת הוא לבדו אינו יכול לכוחות היצר הרע.

הדורשים את נח לשבח הוא בייחס לעבודתו בכבישת היצר, בדור כזה של חוטאים, נח עמד איתן מול כל הניסיונות שבאו לפתחו, זכה לתואר צדיק תמים, אין לך שבח גדול מזה, הדורשים לגנאי אינם חולקים על כך שראוי נח לשבח על עמידתו האיתנה מול היצר הרע, כוונת דבריהם שאילו היה נח בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, היא בהתאם לאפשרויות שנתנו לאברהם להגיע למצב של ביטול היצר לגמרי והפיכתו לטוב, בחינה זו מתחילה היכן שמסתיימת העבודה של כבישת היצר, לכן עבודתו של נח בכבישת היצר אינה כלום בייחס לעבודתו של אברהם בדחיית היצר לגמרי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר

ונח מצא חן בעיני ה’

“אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח, ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת, ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס, וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ, עשה לך תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר”.    (בראשית פרק ו פסו’ ט – יד)   “ויאמר ה’ לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול, … ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה … ויגוע כל בשר הרמש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השרץ על הארץ וכל האדם, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ וישאר אך נח ואשר אתו בתבה”.        (בראשית פרק ז א – כג)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מכל אנשי דור המבול, מכל אותם מיליארדי בני האדם שחיו אז, נשארו בעולם שאחר המבול רק נח ובני ביתו בלבד, כל היקום נכחד, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים נמחו כולם מן הארץ.

הסיבה שבגללה ניצל נח ויחד אתו ניצלו גם אשתו ובניו וכלותיו, היא משום שבניגוד לאנשי הדור שהיו רשעים, נח כפי שהעידה עליו התורה היה צדיק תמים, כך מפורש בפסוק  : “ויאמר ה’ לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”.

“תנא דבי רבי ישמעאל אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה’.               (סנהדרין קח.)

 

 

 

 

דברי רבי ישמעאל צריכים ביאור שכן בפירוש העידה התורה על נח שהיה צדיק תמים, כיון שכן מדוע נחתך עליו להיות נאבד עם אנשי הדור שהיו רשעים ?

עוד צריך ביאור אם נחתך דינו של נח להיות נאבד במבול משמע שהיתה עליו תביעה, וצריך לברר מהי אותה תביעה שהיתה על נח אשר בגינה כמעט ונאסף יחד עם אנשי דורו ?

אם אכן נגזר ונחתך גם על נח להיות נאבד במבול יחד עם כל אנשי הדור, כיון שגם הוא היה בכלל הגזירה מדוע לבסוף נשא חן וניצל הוא ובני ביתו וכי משוא פנים יש כאן ?

עוד צריך ביאור מהי אותה מציאת חן עליה מדבר רבי ישמעאל, אשר בזכותה ניצל נח מכליה, מה גרם לה לאותה מציאת חן ?

אכן במדרש בראשית רבה (פרשה כו) מבואר שהסיבה שהיה צריך נח להענש אינה קשורה בנח עצמו, הוא אכן היה צדיק ותמים כפי שהעידה עליו התורה, אלא שכך היא ההנהגה, שכאשר אנדרלמוסיא באה לעולם היא הורגת טובים ורעים, רק משום שנח מצא חן בעיני ה’ הועילה לו מציאת חן זו כדי לשומרו שלא תפגע בו הרעה .

“משה מן התורה מנין ? בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה”.   (חולין קלט:)

משה רבנו ודור המבול

 

הפסוק אותו הביאה הגמרא כתשובה לשאלה היכן נרמז משה רבנו בתורה נמצא בפרשת נח, פסוק זה מתייחס לעונש שהעניש ה’ יתברך את אנשי דור המבול, לאחר שהיה העולם שמם וגווע כל היקום אמר הי”ת : “לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה”.

במקום אחר עמדו על כך שכאשר הגמרא שואלת משה מין התורה מנין שאין כוונת הגמרא רק לאזכור של משה בתורה, כוונת הגמרא לדבר יותר מהותי, אם הגמרא הביאה את הפסוק הזה כתשובה על כורחך שיש קשר בין משה רבנו לדור המבול, צריך ביאור מה הקשר בין משה רבנו לדור המבול, מדוע נרמז משה בדור המבול ?

[גם בהמשך הפרשה אנו מוצאים הקבלה בין נח למשה רבנו כאשר אמר הי”ת לנח לבנות תיבה הוא נצטוה על ידי הי”ת (בראשית פרק ו פסו’ יד) : “וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר”. ובמדרש אגדה איתא : “ובתיבת משה רבינו ע”ה כתוב ותחמרה בחמר ובזפת זפת מחוץ וחומר מבפנים, שלא היו המים קשים, אבל כאן שהיו המים חזקים, מבית ומחוץ בכפר ובפיוש הרש”י פרשת נח (שם) כותב עוד טעם שאצל משה רבנו לא ציפתה יוכבד את התיבה בזפת מבפנים : “כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת”. עיי”ש

שוב אנו מוצאים שחז”ל עשו הקבלה בין משה רבנו לנח, שלכאורה די היה לומר שהסיבה שציוה הי”ת את נח לצפות את התיבה מבית ומחוץ משום שהיו המים חזקים מדוע עשו השוואה בין התיבה של נח לתיבה של משה]

בספר פרי צדיק במאמר לראש חודש מרחשון כותב שנשמת משה רבנו היתה בדור המבול כיון שהיו הדור ההוא ראוים לקבלת התורה וכן כתוב מפורש בזוה”ק שעתיד היה משה לקבל את התורה בדור המבול עיי”ש, [עיין עוד במאמרי הפרי צדיק לחמישה עשר בשבט שכתב שעל כן נקרא משה כי מן המים משיתיהו היינו ממימי המבול].

 

נח נתגלגל ביוסף ובמשה

“אלה תלדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורתיו את האלוקים התהלך נח ויולד נח שלושה בנים את שם את חם ואת יפת”               (בראשית פרק פסו’ )

 

 

 

 

 

יש לעיין בדברי התורה כאן שאמרה : “אלה תולדות נח” א”כ מין הראוי היה שיזכיר מיד תולדותיו : “ויולד נח שלושה בנים את שם ואת חם ואת יפת, מדוע התחילה התורה לדבר בנח עצמו שהיה צדיק תמים, ואם רצה לדבר אודות נח שהיה צדיק תמים, היתה התורה צריכה להקדים פסוק זה קודם שבא לספר על תולדותיו ?

כדי ליישב זאת נראה בהקדים מה שמצינו שפרשת בראשית (פרק ו פסו’ ח) מסתיימת במילים : “ונח מצא חן בעיני ה'”. ומיד פותחת פרשת נח במילים : “אלה תולדות נח …”.

בספר נחל קדומים כותב הרב חיד”א זצ”ל שהסמיכות של שתי הפסוקים אינה מקרית, בזה באה התורה לרמז לנו את המובא בספרי רבותינו שנח חזר ונתגלגל שוב ביוסף הצדיק ובמשה רבנו ועל ידם זכה להגיע לתיקונו, בזכות זה זכה נח למציאת חן בעיני הי”ת, כיון שהיו לו תולדות [ירידת הנשמה לעולם בפעם הראשונה נקראת אב וכל ביאת הנשמה לעולם פעם נוספת נקראת תולדה], כיון שראה הי”ת שחטאו של נח יתוקן לכן השאירו ולא נאבד במבול, ובמי נתגלגל נח באיש צדיק שהוא יוסף שנקרא בדברי חכמנו [עיין יומא (לה:) ועוד] “צדיק” [בספר גלגולי נשמות להרמ”ע מפאנו (ליקוטים אות ד) כותב שנח נשתכר ונתגלה בתוך אהלה, נתקן ביוסף שלא שתה יין עד שראה את אחיו ושתו ושכרו עמו עיי”ש]. ובשער הפסוקים פרשת נח כותב רבנו האריז”ל על הפסוק : “ויולד נח שלשה בנים”, שיוסף בגימטריא הוא כמנין ג’ פעמים בן. ולכן נקרא נח איש צדיק כמו יוסף הצדיק עיי”ש.

לאחר שנתגלגל נח ביוסף הצדיק חזר נתגלגל שוב במשה רבנו שהוא היה בבחינת “תמים”, שכן לא היה אדם תמים ומושלם כמו משה רבנו, כך כותב רבנו האריז”ל בפרשת כי תשא “ודע כי נח היה בחינת משה”.

 

נח נתבע שלא מסר נפש על הדור

 

בשער הפסוקים פרשת כי תשא כותב רבנו האריז”ל שעיקר הטענה על נח היתה על כך שהוא לא מסר נפש על אותו הדור וביקש מהי”ת שיסלח להם על מעשיהם, אילו היה עושה כן יתכן שלא היה הי”ת מביא מבול כלל.

בספר ישעיה (פרק נד פסו’ ט) נאמר : “כי מי נח זאת לי”, המבול נקרא “מי נח” על שמו של נח שהעידה עליו התורה שהיה צדיק תמים, הטעם לכך אומר רבנו האר”י שכיון שלא מסר נח את נפשו על הדור, כיון שלא השתדל למנוע את המבול לכן נקרא המבול על שמו.

פגם זה של נח נתקן על ידי משה רבנו, כאשר חטאו עם ישראל בעגל אמר הי”ת למשה  (שמות פרק לב פסו’ י) : “ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול”, [וכן נאמר בספר דברים (פרק ט פסו’ יד) : “הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו”], בשונה מנח משה רבנו עומד בפרץ ומבקש עבור עם ישראל, הוא אף מתנה זאת ואומר (שמות פרק לב פסו’ לב) : “ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת”, בזה תיקן משה את מה שלא עשה נח כמו שנתבאר לכן השתמש משה רבנו במילים “מחני נא” שהוא מלשון מחוי, הנזכר במבול : “וימח את כל היקום”. כי על ידי שהתפלל על הדור,תיקן אשר עוות בתחלה ולכן אמר מחני שהוא אותיות מי נח עכ”ד רבנו האריז”ל.

זוהי המציאת חן שהוזכרה בסוף פרשת בראשית אשר בזכותה ניצל נח מהמבול, הכונה היא לכך שראה הי”ת שעתיד הוא לתקן את אשר עיוות כאשר יתגלגל ביוסף שנקרא חן [הרמב”ן בפירושו לספר בראשית (פרק מט פסו’ כב) מפרש את המילים “בן פורת יוסף” בן חן], וכן במשה שנקרא חן כדברי חז”ל במדרש “חן ימצא” זה משה שנאמר אם מצאתי חן בעניך.

עיקר התיקון של נח נסתיים כפי מה שנתבאר בדורו של משה רבנו, בספר כתפות האפוד כתב שזה נרמז בדברי הי”ת לנח (פרק ז פסו’ א) : “בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”. מנח עד אברהם היו עשרה דורות כדברי המשנה באבות (פרק ה פשנה ב), ומאברהם ועד משה יש שבעה דורות [אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה] יחד יז’ דורות כמנים “הזה”, וזהו שאמר ה’ לנח אותך ראיתי צדיק לפני, מתי ? בדור הזה, הוא דור היז’ מנח שהוא דורו של משה שאז נתקן הפגם של נח לגמרי כמו שנתבאר.

זוהי גם ההקבלה שעשו חז”ל בין התיבה של נח לתיבה של משה, בתיבה של נח נאמר וכפרת אותה מבית ומחוץ, זה בא לרמז שלא רק אנשי הדור ההוא שהיו רשעים היו צריכים כפרה, אלא גם נח גם עליו היתה עליו תביעה על כך שלא הוכיח את הדור מספיק ולא מסר נפש עבור הצלתם, אבל כאשר נולד משה, מי שעתיד לתקן את אותו פגם על ידי שימסור עצמו עבור הצלתם של כלל ישראל, אז כבר לא נצרך לטווח את התיבה בכופר מבפנים, אלא רק מבחוץ, שזה רמז לכך שנתקן אותם פגם כנ”ל .

 

 

 

פרשת נח

“לקחי המבול”

 

בפרשת האזינו (פרק לב פסו’ ז) אומרת התורה : “זכר ימות עולם בינו שנות דור-ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך”.

רש”י הקדוש מסביר, זכר ימות עולם, מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו, בינו שנות דר ודר. דור אנוש שהציף עליהם מי אוקיינוס, ודור המבול ששטפם.

היינו שיש חיוב להתבונן במה שקרה עם דורות הקודמים, וזה כדי ללמוד מהטעויות שלהם עד כמה צריך להישמר שלא לחטוא.

במסכת אבות (פרק ה משנה ב) איתא : “עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול.

דור אחר דור מאדם הראשון היו מכעיסים ובאים לפני הי”ת, הי”ת לא נפרע מהן בכל הדורות ההם, אבל בסוף, כאשר הגדשה הסאה, הי”ת נפרע על ידי הבאת המבול, כדברי רבי חנינא במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סז סימן ד) : “כל מי שהוא אומר שהקב”ה וותרן הוא יתוותרון בני מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה”. ובספר עקידת יצחק פרשת קרח (שער עח) כותב : “וכן יעשה תמיד מאריך אפיה וגבי דיליה ביום פוקדו, ולא יותר להם כמי שעשה לאלו, לקיים מה שאמר הכתוב צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת. כי לעולם יעשה משפט מצודק באנשים, להעמיד ולקיים, כי משה אמת ותורתו אמת” ע”כ.

אכן מלבד הלימוד הזה עוד יש ללמוד כדברי המשנה, כמה ארך אפיים לפניו, כמה הקדוש ברוך הוא אינו חפץ במות המת, אלא בשוב מדרכו, עשרה דורות האריך הי”ת אפיה ולא העניש אותם כפי מעשיהם, אולי יעשו תשובה, עד שהגדישו את הסאה ושוב לא היה שייך לקיים את העולם.

וגם לאחר שנזרה הגזירה על דור המבול, גם אז הי”ת מצוה את נח לבנות תיבה, מאה ועשרים שנה עסק נח בבניית התיבה, הי”ת יכל להצילו באופן אחר, הוא יכל להעבירו לארץ ישראל ששם לא היה המבול, כדברי יחזקאל הנביא (פרק כב פסו’ כד) : “בן אדם אמר לה את ארץ לא מטהרה היא, לא גשמה ביום זעם…”. אבל הי”ת בחר להצילו על ידי תיבה.

הרש”י הקדוש בפרשה (פרק ו פסו’ יד) כותב : “ולמה הטריחו בבנין זה ? כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו” עכ”ל. וכן איתא במסכת סנהדרין (קח:) : “מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים, והיו מבזין אותו, אמרו לו זקן תיבה זו למה ? אמר להם הקב”ה מביא עליכם את המבול”.

גם בתום המאה ועשרים שנה של בניית התיבה, גם אז אומרת התורה (פרק ז פסו’ י) : “ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ”. ובמדרש רבה פרשת נח (פרשה לב סימן ז) דרשו : “מלמד שתלה להם הקדוש ברוך הוא ז’ ימי אבילות של מתושלח הצדיק, כדי שיעשו תשובה ולא עשו”.

אכן זהו לימוד לא פחות חשוב, הידיעה הזו כמה הי”ת ארך אפיים, שהוא מחכה ומצפה לחוטאים שיעשו תשובה, וכבר כתב בתנא דבי אליהו רבה (איש שלום פרשה כט) שאמר הקדוש ברוך הוא “מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שיושב אני ומצפה להן לישראל יותר מאב לבנו ומאשה לבתה, שיעשו תשובה”.

מה היו החטאים שגרמו למבול

ברש”י הקדוש (פרק ו פסו’ יא) מובא, שעיקר חטאי הדור ההוא היו בגילוי עריות ועבודה זרה : ותשחת לשון ערוה ועבודה זרה, כמו פן תשחיתון, כי השחית כל בשר” עכ”ל.

מקור הדברים במסכת סנהדרין (נז.) : “תנא דבי רבי ישמעאל, כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערווה ועבודת כוכבים, דבר ערוה, דכתיב “כי השחית כל בשר את דרכו”, ועבודת כוכבים, דכתיב “פן תשחיתון ועשיתם פסל”.

אומר רבי יוחנן במסכת סנהדרין (קח.) : “בוא וראה כמה גדול כוחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ.

מהלשון של רבי יוחנן “שהרי דור המבול עברו על הכול” משמע שמלבד גילוי עריות ועבודה זרה, הם עברו גם על שפיכות דמים, אכן בספר בניהו בן יהוידע על מסכת סוכה (נג.) כותב הרב זצ”ל שהשחתת הזרע לבטלה שהיה בדור המבול נחשב שפיכות דמים עיי”ש.

בפסוקי התורה בפרשת בראשית ניתן לראות את השורש לשלושת החטאים אלה שפיכות דמים עבודה זרה וגילוי עריות, על החטא של שפיכות דמים קראנו בפרשת בראשית (פרק ד פסו ח) : “ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה, ויקום קין אל הבל אחיו ויהרגהו”. בהמשך הפרשה (פרק ד פסו’ כו) : “ולשת גם הוא ילד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ה'”. רש”י הקדוש כותב, שהמילה “הוחל” היא לשון חולין, שהחלו לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא, לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות” ע”כ. הרי חטא עבודה זרה. בסוף הפרשה (פרק ו פסו’ ב) אומרת התורה : “ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו”, ברש”י הקדוש כותב “מכל אשר בחרו”, אף בעולת בעל, אף הזכר והבהמה. כאן החל החטא של גילוי עריות.

עוד מובא בירושלמי מסכת בבא מציעא (פ”ד הל’ ב) שדינם של דור המבול נחתם לכליה על עוון גזל : “מה היו חומסין ? בר נש הוי נפיק וטעין קופה מלאה תורמסין, והיו מתכוונין ונוטלין פחות פחות משוה פרוטה, דבר שאינו יוצא בדיינים”.

הקלקול השחית גם את החי והדומם

הקלקול בדור המבול היה כזה גדול, עד כדי כך שהוא השפיע לרעה אף על בעלי החיים שאינם בני בחירה, במסכת סנהדרין (קח.) אומר רבי יוחנן : “מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל”. וכן איתא במדרש תנחומא פרשת נח (סי’ יח) “שאף הבהמה קלקלה מעשיה, והיתה הולכת על מין שאינו שלה, הסוס על החמור, הארי על השור, הנחש על הצב, שנאמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה”.

בספר דברים (פרק יא פסו’ יז) אומרת התורה : וחרה אף ה’ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תיתן את יבולה, ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה’ נתן לכם”.

מה פירוש ואבדתם מהרה ?

רש”י הקדוש כותב, שאמר הקדוש ברוך הוא, שאם יעזבו דרכו יעניש אותם מיד ולא יתן להם ארכא. ואם תאמרו והלא נתנה ארכא לדור המבול, שנאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, דור המבול לא היה להם ממי ללמוד, ואתם יש לכם ממי ללמוד.

במסכת עירובין (ק:) אומרת הגמ’ : “אלמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול. לפי”ז קשה מה פירוש שדור המבול לא היה להם ממי ללמוד הרי היו מסתכלים על היונה ולומדים ממנה עריות, כמה היא צנועה, כמה היא נאמנת לבן זוגה.

אכן לפי מה המבואר שבדור המבול אפילו בהמה החיה והעוף השחיתו את דרכם, אם כן לא היה ממי ללמוד].

 

אכן לא רק בעלי החיים השחיתו, אלא גם הדומם : “ותשחת הארץ”, במדרש רבה (פרשה כח) איתא : “השחית כל אדם אין כתיב אלא כי השחית כל בשר, רבי לוליאני בר טברין בשם רבי יצחק אמר, אף הארץ זינתה, היו זרעין לה חטין והיא מפקא זונין…” ע”כ.

במסילת ישרים (פרק א) כותב הרמח”ל זצ”ל : “ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו.

[כן מובא בחז”ל שכאשר הגיע אליעזר עבד אברהם לביתם של לבן ובתואל, אף הגמלים לא רצו להיכנס לבית, עד שלבן אמר לו : “ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים”, מסביר רש”י פיניתי את הבית מעבודה זרה, מבואר שאפילו הגמלים של אברהם אבינו לא נכנסו לביתם של לבן ובתואל מחמת שהיה שם עבודה זרה.

כן גם מצינו במסכת חולין (ז:) שחמורו של רבי פנחס בן יאיר נגנב, הגנבים הכניסוהו לתוך מערה שם שהה שלושה ימים ולא אכל מה שהניחו לפניו, כיון שלא היה האוכל מעושר].

דור המבול נדונו במים ובאש

 

אחת השאלות שנשאלו על ידי רבותינו היא, מדוע העניש הי”ת את אותו הדור על ידי הבאת מבול מים על הארץ, למה לא העניש אותם בעונש אחר ?

עוד מובא במדרש, שכל טיפה וטיפה שהוריד עליהם הקדוש ברוך הוא, הרתיחה באשה של גיהינום לפני שהורידה, וצריך ביאור, מה עניין הרתחתחה ברותחין ?

הנה ידוע ומפורסם שכל דבר בעולם כולל האדם מורכב מארבעה יסודות שנקראים ערמ”א שהם עפר, אש, רוח, מים. [כן כותב רבי יצחק אייזיק חבר זצ”ל בספר שיח יצחק חלק א [דרוש לשבת פרשת בראשית] שכמו שהעולם השפל הזה הוא מורכב מד’ יסודות, מים, עפר, רוח, אש, כמו כן הוא בכל עולם ועולם, יש בו ד’ יסודות אלו, כל עולם לפי ערכו].

בספר שערי קדושה כותב ר’ חיים ויטאל זצ”ל שכל חטאי האדם נמשכים מאותם הארבעה יסודות.

מיסוד האש, נמשכת הגאווה, הנקראת גסות הרוח, להיות היסוד הקל והגבוה מכולם, ובכללה הכעס, כי מפני הגאווה נתכעס האדם, שאין עושים רצונו, ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו, לא היה מתכעס כלל. נמצא, כי הגאווה והכעס, מידה אחת הם, ותולדותיה שלוש – הקפדנות בליבו, כי אילולא הגאווה, לא היה מקפיד בליבו, כענין שדברנו במידת הכעס… ובקשת השררה, והכבוד להתגאות על הבריות, ועל השנאה לזולתו, להיות גדול ממנו, וזה ענף מהגאווה גם כן.

מיסוד הרוח, נמשך הדיבור, הנקרא שיחה בטלה, לדברים שאין בהם צורך כלל, או נפשי או גופני, ותולדותיו ארבעה, והם – לדבר חנף, שקרים , לשון הרע, לגלות שבחיו לבריות ולהתגדל בפניהם.

מיסוד המים, נמשכים תאוות התענוגים, ותולדותיה שתיים חמדה לגזול ממון חברו ואשתו, וכל אשר יש לו להתענג בהם, והקנאה כי יקנא בחברו, אשר לו ממון רב וכיוצא להתענג בו.

מיסוד העפר, נמשכים העצבות, ותולדותיה העצלות, לקיום תורה ומצוות.

הנה אותם תכונות שאיתם נברא האדם נקראים מידות, בספר נחלת יעקב פרשת בראשית (פרק ג פסו’ יז) מסביר רבי יעקב מליסא זצ”ל שזה בא לומר שגם התכונות הרעות אינם רעות בתכלית, אלא שיש להשתמש בהן במידה הנכונה : “אמנם ההפרש בין המידות הטובות למדות הרעות, אף שהן לפעמים טובות גם כן, כהפרש שיש בין הסמים הרעים והטובים, כי לפעמים משתמשין אף בסמים הרעים, כגון לרפואות. והיינו שמדות הגאוה והקנאה כשמשתמשין בהן לתועלת הטוב צריכין להיות במשקל, כעין מאמרם בגאוה בת”ח שמינית שבשמינית עיי”ש.

דור המבול היו שטופים בעריות ובגזל, עשו אנשי הדור שימוש ללא גבול ומידה באותם מידות הנמשכים מיסוד המים, לכן מידה כנגד מדה, העניש אותם ה’ יתברך במים דוקא ולא בעונש אחר.

מטעם זה גם הרתיח הקדוש ברוך הוא את המים שהביא עליהם, כיון שחטא העריות נעשה על ידי חימום הגוף שהוא מיסוד האש, בחדושי המהר”ם שיף לבבא קמא (צב:) כותב שארבע אבות נזיקין רומזים לארבע יסודות וכותב שם הרב זצ”ל שההבער. מרמז לחטא גילוי עריות. כמו שזעק רבי עמרם חסידא במסכת קידושין (פא.) כאשר התגבר עליו יצר הרע לחטוא בעריות “נורא בי עמרם”. והשביע את היצר שיצא ממנו הוא נדמה כעמוד אש, היינו אש התאוה עיי”ש. וכן אמרו במסכת סנהדרין (לז.) “אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת” [עי’ עוד בספר פרי צדיק פרשת שמיני (אות י)  שעיקר הקליפות הקנאה ותאוה והכבוד שהם שורש ג’ העבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים והם שלשתן אש, דקליפת הקנאה מפורש בקרא וחמתו בערה בו. וקליפת התאוה גם כן מצינו בקידושין (פא.) נפיק מניה כי עמודא דנירא וכו’ ובפסוק גם כן נאמר, כלם מנאפים כמו תנור בוערה עיי”ש], וכן אמר רב חסדא במסכת ראש השנה (יב.) : “ברותחין קלקלו, וברותחין נידונו”. ברותחין קלקלו, שחטאו בעריות שנעשה על ידי חימום הגוף, כנגד זה חימם הקב”ה את המים שירדו שירדו עליהם].

אנשי דור המבול חטאו בגאוה

עוד יש לומר בזה בהקדים מה שהזכרנו לעיל את דברי הרש”י (פרק ו פסו’ יד) שבנין התיבה ארך מאה ועשרים שנה, ולמה הטריחו בבנין זה, [הרי כדי להציל את נח מהמבול, יכל הקב”ה להביאו לארץ ישראל שם לדעת רבי יוחנן במסכת זבחים לא היה מבול, וגם לדעת החולקים על רבי יוחנן יכל הי”ת להצילו בדרך אחרת בלא להטריחו] ?

על כך עונים חז”ל [הובא ברש”י שם] : “כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה, ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו”.

ובאמת הוא פלא עצום, איך יתכן שמאה עשרים שנה עומד נח הצדיק, יום אחר יום הוא זועק ומתרה בהם שהקדוש ברוך הוא עומד להביא מבול ולהחריב את העולם, הוא מבקש מהם שיעשו תשובה, שיחדלו ממעשיהם הרעים, ודבריו של נח לא עשו עליהם שום רושם, ואף אחד לא קם ועשה תשובה.

גם כאשר ראו בעיניהם את הנס העצום של ביאת החיות הבהמות והעופות אל נח בסדר מופתי, גם אז לא השפיע הדבר עליהם לעשות תשובה, גם טיפות הגשם שהחלו לרדת ברחמים והלכו והתעצמו למבול לא גרמו להם לשנות את דרכם ?

בכל העולם כולו לא נמצא אדם אחד ששינה את דרכו, אדם אחד שאמר אולי נח צודק, שראה נכוחה את פני הדברים, שעזב את דרכו וקם ועשה תשובה, אפילו לא אחד ?

הנראה בזה בהקדים דברי הילקוט שמעוני פרשת נח (רמז נח) : “תנו רבנן דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להן הקדוש ברוך הוא, אמרו כלום אנו צריכין אלא לטיפה של גשמים, יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן, אמר הקדוש ברוך הוא בטובה שהשפעתי להם מכעיסין אותי, בה אני דן אותן, שנאמר, ואני הנני מביא את המבול מים.

מבואר שאנשי דור המבול היו נגועים במידת הגאוה, מחמת רוב הטובה שהיה להם רם לבבם והגיעו לעבודה זרה : “ויאמרו לאל סור ממנו, ודעת דרכיך לא חפצנו, מה שדי כי נעבדנו, ומה נועיל כי נפגע בו”.

כיון שהיו נגועים אנשי הדור במידת הגאווה, לכן לא פעלו עליהם כל התוכחות ששמעו מנח, ואף אחד מהם לא חזר בתשובה, [בספר משלי (פרק ט פסו’ ח) אומר שלמה המלך עליו השלום : “אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך”. הלץ שונא את התוכחות, בספר משלי : (פרק כא פסו’ כד) כותב שלמה המלך עליו השלום  : “זד יהיר לץ שמו”. רבינו יונה שם מפרש, שהלץ נגוע במידת הגאווה, כי לא יתכון לתת דופי בחבריו לבלתי היות יתרון לאיש עליו. גם בגודל גאותו יפגום ויפחית המעלות, ואיננו רואה בנפשו אחד מן הפגמים, ואילו השגיח על פגמיו, נכלם היה מהיות בז ולועג לזולתו עיי”ש.

לכן לא הועילו כל המוסרים ששמעו מנח במשך השנים לפעול עליהם, שכבר כתב הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק ה) שמי שנגוע ביצנות אינו יכול לקבל תוכחות, והוא דומה למגן המשוך בשמן שאינו מקבל את החיצים הנזרקים בו, וגם אם יביאו לו מאה הוכחות על כך שהוא טועה הוא לא יקבל, כי ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות עיי”ש.

מעתה כיון שיסוד החטא שלהם נבע מידת הגאווה שהיא נמשכת מיסוד האש, העניש אותם הי”ת ברותחין שהוא מיסוד האש, כך מפורש במדרש רבה פרשת צו (פרשה ז אות ו) “א”ר לוי : נימוס וקלוסים הוא שכל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר היא העולה על מוקדה, דור המבול על ידי שנתגאו ואמרו מה שדי כי נעבדנו, לא נדונו אלא באש, שנאמר בעת יזורבו נצמתו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות

בפרשה אנו קוראים על הדור העשירי מאדם הראשון, דור אחרון לעשרה דורות שהיו מכעיסים ובאים לפני הי”ת, דור שהגיע לתחתית השפל מבחינה מוסרים וחברתית, דור שהיה פרוץ ומושרש בגזל ועריות, עד שהביא את העולם למצב שגם מי שהם נטולי בחירה השחיתו את דרכם : “כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ”, ואפילו בדומם “ותשחת הארץ”, עד שלא היתה ברירה אלא להמית את כולם על ידי הבאת המבול.

מכל אותו הדור, רק נח ובני ביתו לבדם זכו להינצל, הי”ת ציוה את נח לעשות תיבה, לשם יכנס הוא ובני ביתו וכל החיות הבהמות והעופות מפני מי המבול.

בנין התיבה ארך מאה ועשרים שנה, רש”י הקדוש (פרק ו פסוק יד) כותב : “ולמה הטריחו בבניין זה, [כדי להציל את נח מהמבול, יכול הקב”ה להביאו לארץ ישראל, ששם לדעת רבי יוחנן במסכת זבחים לא היה מבול, גם לדעת החולקים על רבי יוחנן יכול הי”ת להצילו בדרך אחרת בלא להטריחו] ? “כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה, ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו”.

לימוד גדול יש ללמוד מכאן, אף שמדובר ברשעים גדולים, בכל זאת הקדוש ברוך הוא אינו חפץ במיתתן של הרשעים, כדברי הנביא יחזקאל (פרק לג פסוק יא) : “חי אני נאם אדני ה’ אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה”, וכן איתא בתנא דבי אליהו אליהו רבה (פרשה כט) שאמר הקדוש ברוך הוא : “מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שיושב אני ומצפה להן לישראל יותר מאב לבנו ומאשה לבתה, שיעשו תשובה”.

אכן גם בתום המאה ועשרים שנה, אחר שסיים נח את בניית התיבה, אמר הי”ת לנח (פרק ז פסוק ד) : “כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה”. ומפרש רבינו בחיי זצ”ל, שמלבד שהיה להם זמן מאה ועשרים שנה לשוב בתשובה, עוד אני מאריך להם שבעת ימים עיי”ש.

וגם בתום שבעת הימים הנוספים, כאשר התחיל המבול לרדת אומרת התורה (פרק ז פסוק יב) : “ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה”. לא מבול אלא גשם ? כותב על זה רש”י הקדוש, כשהורידן, הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול.

פעם אחר פעם מחכה ומצפה הקדוש ברוך הוא שיעשו אנשי אותו הדור תשובה, שיחסכו מעצמם את העונש הקשה, והם לא שבו.

מדוע התוכחות של נח לא עשו עליהם רושם

וצריך ביאור בסוגיה זו, שהרי מאה עשרים שנה עומד נח הצדיק, יום יום הוא זועק ומתרה בהם שהקדוש ברוך הוא עתיד להביא מבול ולהחריב את העולם, הוא מבקש מהם שיעשו תשובה, שיחדלו ממעשיהם הרעים, ודבריו של נח לא עשו רושם על אף אחד מהם, כולם המשיכו בדרכם הנלוזה, מכל אנשי הדור לא קם אפילו אדם אחד ועשה תשובה.

גם כאשר ראו בעיניהם את הפלא הגדול של ביאת החיות הבהמות והעופות מעצמן אל התיבה, כניסתן כל אחד למקומו בסדר מופתי, גם אז לא השפיע הדבר עליהם להתעשת ולעשות תשובה, גם טיפות הגשם שהחלו לרדת עליהם, לא העירו את ליבם הערל לעשות תשובה, לחשוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו, גם כאשר הלכו והתעצמו והפכו למבול, גם אז לא גרם להם לשנות את דרכם ?

בספר יונה מסופר שכאשר הגיע יונה הנביא להוכיח את אנשי נינווה שהיו רשעים ואנשי גזל וחמס כדור המבול, [גם בהם אמר הכתוב בספר יונה כי עלתה רעתם לפני כמו שאמר בדור המבול כי רבה רעת האדם בארץ ולימד הכתוב כי רעתם שווה וחטאם דומה זה לזה], יונה לא הוכיח אותם מאה ועשרים שנה גם לא חמש דקות, משפט אחד קצר, חמש תיבות בלבד אמר להם יונה הנביא : “עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת”. מיד אומר הנביא : “ויאמינו אנשי נינוה באלוהים, ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קוטנם. ומטעם המלך וגדוליו יצאה קריאה אל יושבי העיר : “האדם והבהמה, הבקר והצאן, אל יטעמו מאומה, אל ירעו, ומים אל  ישתו, ויתכסו שקים האדם והבהמה, ויקראו אל אלהים בחזקה, וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד, מדוע בדורו של נח, אחר מאה ועשרים שנה של תוכחות, לא פעלו הדברים עליהם כלום.

בפרשיות הבאות תספר התורה הקדושה על אברהם אבינו שהצליח לקרב אנשים ונשים אל האמונה בהי”ת, במסכת סוטה (י.) דורש ריש לקיש, ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, “אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד, שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב, כיצד ? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם ? משל אלהי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם”. וכן כותב הרמב”ם בהלכות עבודה זרה (פרק א הל’ ג) : “והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה” עכ”ל. אם כן איך יתכן שמאה ועשרים שנה של תוכחות בדורו של נח לא פעלו להחזיר בתשובה אף לא אדם אחד ?

אנשי הדור היו מתלוצצים על דבריו של נח

מדרש אגדה פרשת נח (פרק ז פסוק ו) מובא שכאשר היה נח מוכיח את אנשי דורו, והיה אומר להם, למה לא תחזרו בתשובה שעתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם ולהשחיתם, ומספר להם שלכך ציוהו הי”ת לעשות תיבה כדי שינצל בתוכה, והיו מלעיגים עליו, ואומרים לא ירד אלא על ביתו ועל אותו האיש, כמה דהוא אמר “לפיד בוז לעשתות שאנן”, לפיד שהיה מכריז להם נח שיעשו תשובה. בוז שמבזין אותו בעת שמוכיח אותם, שהיו שאננים וקשים כעשתות של ברזל.

מבואר בדברי המדרש שאנשי דור המבול לא רק שלא ייחסו חשיבות לדברי התוכחות של נח, אלא הם היו מתלוצצים על דבריו ומבזים אותו ? “והיו מלעיגים עליו”.

ליצנות דוחה את התוכחות

החיסרון הגדול שבמידת הליצנות כותב הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק ה) היא שאדם שנגוע בה אינו יכול לקבל תוכחות, אדם זה כותב הרמח”ל זצ”ל דומה למגן המשוך בשמן שאינו מקבל את החיצים הנזרקים בו, וגם אם יביאו לו מאה הוכחות על כך שהוא טועה הוא לא יקבל, כי ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות, ולכן אמרו רבותינו ז”ל במסכת עבודה זרה (יח:) שכל המתלוצץ נופל בגיהינום, וגם זה הוא מהטעם הנ”ל, שכיון שאינו מקבל, ממלא הולך בדרך עקלקלות עד שנופל בגיהינום.

אנשי דור המבול שמעו את התראותיו של נח על בא המבול, אומנם הדברים לא עשו עליהם שום רושם, כיון שהיו מלעיגים על דבריו, כמגן המשוח בשמן נפלו כל דבריו של נח ארצה ללא הועיל, ולא עוררו אותם לעשות תשובה, ונתקיימו בהם דברי התנא דבי אליהו רבה (פרשה כב) : “ליצנות שהיתה בך היא גרמה לך להעבירך מן העולם, ונפלו הדור ההוא בחטא העריות שכך למדנו רבי עקיבא במסכת אבות (פרק ג משנה יג) ששחוק וקלות ראש מרגילין לערוה.

[יתכן שמטעם זה נידונו דוקא במים שכן חטא עריות נמשך מיסוד המים כמבואר בספר התניא (ליקוטי אמרים פרק א) : “ותאוות התענוגים מיסוד המים כי המים מצמיחים כל מיני תענוג”. [וכן כותב השם משמואל בפרשת פקודי (שנה תרע”ג), והמהרח”ו בשער הקדושה (חלק א שער ב)] ובספר דרך חיים על מסכת אבות שם כותב המהר”ל זצ”ל שטעם דבר זה ידוע כי הערוה הוא בעצמו צחוק וכמ”ש הכתוב (בראשית ל”ט) הביא לנו האיש לצחק בנו ופירושו ערוה וזה בכמה מקומות שנקרא הערוה שחוק כמו הביא לנו האיש לצחק בנו עיי”ש].

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

לראות את הנקודה הטובה שבכל אדם

וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ, וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה, ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מן התבה, ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי  קלו המים מעל הארץ, וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב  אליו עוד”.

                                                                    (בראשית פרק ח פסו’ ז – יב)

 

במדרש רבה פרשת נח (פרשה לג סימן ה) איתא : “התחיל משיבו תשובות, א”ל : מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי ? א”ל : מה צורך לעולם בך, לא לאכילה לא לקרבן ? רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר, אמר לו הקדוש ברוך הוא, קבלו שעתיד העולם להצטרך לו, אמר לו אימתי אמר לו עד יבשת המים מעל הארץ, עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם, ואני מצריכו לו, הה”ד והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב”.

נח לא רצה להכניס לתיבה את העורב, וזאת כיון שאין בו שום תועלת בעתיד, עד שגילה לו הקב”ה שאומנם הוא לא עתיד להיות כשר לאכילה, והוא גם לא עתיד הוא להיות קרב על גבי המזבח, אבל יהיה ממנו תועלת בעתיד, כאשר יתחבא אליהו הנביא מפני אחאב המלך בנחל כרית, אז עתידים צאצאיו של העורב לכלכל את אליהו הנביא בבוקר ובעורב, בשביל התועלת הזו יש לו זכות להיכנס לתיבה.

זהו כוונת הפסוק “אך יצוא ושוב”, יצא בשליחות נח בכעת ועתיד לשוב ולמלא תפקיד בימי יבושת המים, בתקופה בה עצר אליהו הנביא את הגשם שלוש שנים לקיים אותו בנחל כרית.

והנה בטענת העורב לנח מדוע מכל החי שבתיבה בחר לשלוח דוקא אותי יש להתבונן, הלא טענה זו יכול לטעון כל בעל כנף אחר שהיה נשלח על ידי נח כדי לבדוק אם כלו המים מעל הארץ, מישהו הרי צריך להישלח למשימה זו ?

גם בטענה של הקב”ה לנח שעתיד העורב להטיב עם אליהו הנביא בזמן שהותו בנחל כרית צריכה  ביאור, אומנם זה עצמו טעון ביאור מדוע נבחר למשימה זו העורב ולא עוף אחר, כל עוף שהיתה מוטלת על שכמו המשימה לשרת את נביא ה’ מן הסתם היה עושה זאת בשמחה, מה גם שהעורב הוא עוף טמא, יותר ראוי היה לבחור עוף טהור לשמש את הצדיק ?

בספר יחל ישראל על פרקי אבות (פרק ה משנה ב) מבאר הגר”י לאו שליט”א את דברי המדרש על פי דברי חז”ל במסכת סנהדרין (קח:) ששלושה חטאו בתיבה, בכל זמן המבול נאסר על כל השוהים בתיבה להמנע מיחסי אישות, כולם בלי יוצא מן הכלל שמרו על ציווי זה מלבד שלושה שלא שמרו על האיסור, והם חם בן נח, הכלב, והעורב.

כאשר היה צריך נח לשלוח מישהו מן התיבה כדי לבדוק הכלו המים, הוא בחר בעורב, כוונתו בזה היתה לא לשלוח אותו לבדוק את מצב המים אלא לשלוח אותו לתמיד משום שחטא ולא שמר על היצווי.

על כך שאל אותו העורב מדוע אתה שולח דוקא אותי, הרי בתיבה היו עוד שתיים שעברו על הציוי וחטאו, חם בנך והכלב, מדוע אינך שולח אחד מהם.

תשובה על כך השיבו נח, שאומנם נכון שגם חם בנו חטא בדבר, אבל חם הוא בן אדם ועדיין בידו לעשות תשובה ולתקן את אשר עיוות, וכן הכלב יש בו תועלת לבני אדם בכך שהוא שומר על האדם ועל רכושו, וזו סיבה מספקת להשאיר אותם בתיבה, אבל אתה העורב שום תועלת אין ממך לא באכילת האדם ולא באכילת המזבח ובנוסף אתה חוטא אין לך זכות קיום בתוך התיבה, בתוך החברה המתוקנת השומרת על הכללים.

כאן התערב הקב”ה ולימד את נח שאומנם לפי השגותיו בהווה אין שום תועלת בקיומו של העורב, אבל בעוד אלף חמש מאות שנה, בתקופת אליהו הנביא, אז אצטרך להשתמש בעורב כדי לפרנס את אליהו הנביא שעצר את השמים שלוש שנים.

לא לחינם בחר הי”ת לכלכל את אליהו על ידי עורב ולא על ידי עוף טהור, אליהו היה קנאי לדבר ה’, כך אמר אליהו עצמו בספר מלכים א’ (פרק יט פסו’ יד) : “קנא קנאתי לה’ אלוהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל”, לשיטתו אין זכות קיום למי שעובר על דבר ה’, לכן כאשר חטאו בני ישראל בזמן המלך אחאב עצר אליהו את הגשם שלוש שנים עד שחזק עליהם הרעב.

הקב”ה רצה ללמדו שלא זו הדרך הרצויה, אלא שבכל אדם באשר הוא יש ואפשר למצוא נקודה טובה, לכן שלח לו הקב”ה את פרנסתו על ידי העורב שהוא עוף טמא, ולא זו בלבד אלא שחז”ל אומרים שהוא עוף כל כך אכזרי, שאפילו על גוזליו הוא מתאכזר, כמו שמביא הרש”י על הפסוק בתהילים (פרק קמז פסו’ ט) : “ולבני עורב אשר יקראו” שהעורב אכזרי על בניו והקב”ה מרחם עליהם ומזמין להם יתושין מתוך צואתם ונכנסין לתוך פיהם, בכל זאת שלח הי”ת דוקא אותו, כדי שיראה אליהו שגם בעוף טמא יש תועלת, על אחת כמה וכמה שהדבר נכון בייחס לבני אדם, גם אם חטאו עדיין אין להתייאש מהם שאפשר שיעשו תשובה וישובו אל ה’, וכך יבוא לדון לכף זכות את הדור ההוא אף שחטאו ויסכים להחזיר טל ומטר על הארץ.

במסכת סנהדרין (לז.) מסופר על אותם בריונים שגרו בשכונתו של רבי זירא, והיה רבי זירא מקרב אותם בתקוה שביום מן הימים הם יעשו תשובה, הנהגה זו של רבי זירא לא היתה נוחה לחכמי אותו הדור, הם לא ראו בעין טובה שאדם גדול כרבי זירא מתרועע עם בריונים, לימים נפטר רבי זירא והלך לבית עולמו, אמרו אותם בריונים זה לזה, עד עכשיו היה רבי זירא מתפלל עלינו, והיינו חיים בזכות תפילותיו, כעת שנפטר רבי זירא אין מי שיגן עלינו בתפילותיו, הרהרו הליבם ועשו תשובה.

כאשר רבי זירא היה מקרב את אותם בריונים, לא היה ניכר לעין גודל השפעתו עליהם, למרות הקירבה שלהם לרבי זירא גדול הדור הם המשיכו בבריונותם, על פניו היה נראה שיש כאן איבוד זמנו היקר לריק, לכן לא היה נוח לחכמי אותו הדור על כך שהוא מתרועע עימם, אומנם לבסוף נכחו כולם כי אכן פעולתו של רבי זירא לא היתה לריק, מאמציו נשאו פרי ופטירתו היתה המכה בפטיש לחזרתם בתשובה.

“ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו”.

(תהלים פרק לז פסו’ י)

בספר ליקוטי מוהר”ן (תורה רפב) כותב רבי נחמן מברסלב זצ”ל : “דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, עי”ז מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחי’ (תהלים לז) ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו, היינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אעפ”כ צריך אתה לחפש ולבקש למצוא בו מעט טוב ששם אינו רשע, וזהו ועוד מעט ואין רשע, שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועי”ז שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, עי”ז אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה עי”ז, וזהו ועוד מעט ואין רשע, ע”י שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, עי”ז והתבוננת על מקומו ואיננו, היינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדריגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, כי ע”י שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקודה טובה, ודנין אותו לכף זכות, עי”ז מוציאין אותו באמת מכח חובה לכף זכות. וזהו והתבוננת על מקומו ואיננו כנ”ל עכ”ד והן הן הדברים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

דבריהם של קטני אמנה אינם נכנסים אל הלב

 

בפרשה אנו קוראים על דור המבול, דור שהשחית את דרכו על הארץ, הקלקול הנורא של יושבי הארץ, הטומאה הגדולה של החטאים שעשו אנשי הדור ההוא, גרמו לקלקול ולהשחתה לא רק באדם, אלא גם בחי שאינו בעל בחירה “כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, כותב הרש”י שאפילו בהמה חיה ועוף היו נזקקין לשאינן מינן, משם עברה הטומאה והקלקול גם לדומם “ותשחת הארץ, העולם הגיע למצב שלא היה זכות קיום לעולם.

הקדוש ברוך הוא קורא לנח שהיה הצדיק היחיד בדור ההוא, [בניו עדיין לא הגיעו לגיל עונשין] ומגלה לו : “קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ”, הקב”ה גם מגלה לנח שהוא מתכוין לעשות זאת על ידי מבול : “ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגווע”.

הקב”ה מצוה את נח : “עשה לך תיבת עצי גפר, קנים תעשה את התיבה, וכפרת אתה מבית ומחוץ בכופר”, הוא נותן לו מידות של אורך רוחב וגובה : “שלש מאות אמה אורך התיבה, חמשים אמה רחבה, ושלשים אמה קומתה”. הוא מצוה אותו לעשות צוהר לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה, ואת פתח התיבה לשים בצדה.

ביום שיתחיל המבול מבטיח הי”ת לנח : “והקמתי את בריתי אתך, ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי  בניך אתך”, בנוסף לזה מבקש הי”ת מנח : “ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחית אתך זכר ונקבה יהיו”, לכן עליך להיערך לכך : “קח לך מכל מאכל אשר יאכל, ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה”.

ומסיימת התורה “ויעש נח ככל אשר ציוה אותו אלהים כן עשה”.

ולכאורה צריך ביאור, אם אכן הגיע העולם למצב שאין לו זכות קיום, אם החליט הקב”ה שצריך להביא מבול על העולם, מדוע לא עשה כן מיד, למה הוא ציווה את נח לבנות תיבה במשך מאה ועשרים שנה, וכי חסרות לקב”ה דרכים להציל את נח מפני מי המבול ?

רש”י הקדוש (פרק ו פסוק יד) מביא את דברי חז”ל הקדושים : “הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו”.

מאה עשרים שנה עומד נח הצדיק ומוכיח את אנשי הדור ההוא, מבקש מהם שיעשו תשובה, שיחדלו ממעשיהם הרעים, הוא מתרה בהם שאם לא יעשו תשובה יבוא מבול ויהרוג את כולם, מאה עשרים שנה עברו ומכל באי עולם אף אחד לא עשה תשובה, אף אחד לא ניצל מהמבול, איך יתכן כדבר הזה שדבריו של נח לא השפיעו על אף אחד, לא עשו רושם על שום אדם ?

על יונה הנביא מסופר שכאשר נשלח להוכיח את נינוה שהיו רשעים ואנשי גזל וחמס כדור המבול, שהרי אמר בהן הכתוב (יונה א) כי עלתה רעתם לפני כמו שאמר בדור המבול (בראשית ו) כי רבה רעת האדם בארץ ולימד הכתוב כי רעתם שוה וחטאם דומה זה לזה], יונה לא הוכיח אותם מאה ועשרים שנה גם לא חמש דקות, הוא אמר להם משפט קצר, חמש תיבותבלבד “עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת”, מיד אומר הנביא : “ויאמינו אנשי נינוה באלהים, ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם.

מטעם המלך וגדוליו יצאה קריאה : “האדם והבהמה, הבקר והצאן, אל יטעמו מאומה, אל ירעו, ומים אל  ישתו, ויתכסו שקים האדם והבהמה, ויקראו אל אלהים בחזקה, וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד.

כך גם אברהם אבינו הצליח לקרב בדבריו אנשים ונשים כדברי ריש לקיש במסכת סוטה (י.) ויקרא שם בשם ה’ אל עולם “אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד, שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב, כיצד ? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם ? משל אלהי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם”.

וכן כותב הרמב”ם בהלכות עבודה זרה (פרק א הל’ ג) : “והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה”.

אם כן צריך ביאור איך יתכן שמספר מילים בודדות של יונה הנביא כבר גרמו לכל אנשי נינווה לקום ולעשות תשובה, דברי התוכחה של אברהם אבינו נכנסו ללבבותיהם של האלפים והרבבות, אז איך יתכן שמאה ועשרים שנה של תוכחות לא פעלו להחזיר בתשובה אפילו לא אדם אחד ?

מה גם שאילו היה נח מצליח להשפיע על אדם אחד, בזה היה מונע את המבול, כן מפורש בדברי הרש”י בפרשת וירא (פרק יח), כאשר הודיע הי”ת לאברהם שהוא מתכוין להפוך את סדום, אברהם עמד וביקש שיעביר הי”ת את הגזירה בעבור הצדיקים שגרים בה, בסוף דבריו מבקש אברהם מהי”ת : “אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם, אולי ימצאון שם עשרה, ויאמר לא אשחית בעבור העשרה, וברש”י כתב שעל פחות לא בקש נח כי אמר דור המבול היו שמונה, נח ובניו ונשיהם ולא הצילו על דורם, ועל תשעה על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא, ומשמע שאם היה עוד אדם אחד שהיה ראוי להינצל מהמבול היו הם תשעה והי”ת היה מצטרף עמהם ולא היה בא המבול.

בזוהר הקדוש מובא שכאר יצא נח מן התיבה וראה את כל החורבן, ראה את העולם שמם, לא נשאר אף אחד מאנשי המקום שהכיר, לא בית המדרש [רש”י מביא שנח למד תורה], לא מכולת, ליבו נשבר בקרבו והתחיל לבכות לפניו, ואמר ריבונו של עולם נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותיך וכו’, השיבו הקדוש ברוך הוא ואמר רעיא שטיא השתא אמרת דא, למה לא אמרת בשעתא דאמרית לך כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו’, ואח”כ הנני מביא את המבול מים, ואח”כ עשה לך תיבת עצי גופר, כל האי אתעכבית ואמרית לך בגין דתבעי רחמין על עלמא, ומכדין שמעתא דתשתזיב בתיבותא לא עאל בלבך למבעי רחמין על ישובא דעלמא, ועבדת תיבותא ואשתזיבת וכען דאתאביד עלמא פתחת פומך למללא קדמי בעיין ותחנונים.

מבואר בזוהר הקדוש שאומנם נח הוכיח את העוברים ושבים, הוא הזהיר אותם שכדאי להם לעשות תשובה, שעתיד לבוא מבול ולשטוף את העולם, אבל הוא לא בכה על הדור, הוא לא שם את נפשו בכפו בעדם, הוא לא אמר לקב”ה “מחני נא”, הוא רק העביר להם את המסר מאת הי”ת, אבל הוא לא מסר את נפשו עליהם.

כאשר הדברים נאמרים בצורה כזו, הרי שהם לא פועלים על השומעים אותם, הם לא עושים בהם שום רושם, לכן נקרא נח רועה שוטה, שטותו התבטאה בכך שהוא בכה בזמן הלא נכון, אילו היה נח בוכה לפני המבול, אילו אז היה מוריד דמעות ומתחנן ושם את נפשו בכפו בעד אנשי הדור ההוא, אז היו הדברים פועלים גם על אנשי הדור יתכן ולא מעטים מהם היו משנים את דרכם הרעה וניצלים ממי המבול.

ועדיין צריך ביאור למה באמת נח לא בכה, למה הוא לא הזדעזע העצם הגלוי של הי”ת (פרק ו פסו’ יג) : “והנני משחיתם את הארץ” ממה שאמר לו הי”ת : (פרק ו פסו’ יז) : “ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל  בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע”, למה לא היה די בידיעה זו כדי לזעזע את אמות הספים בתפילותיו על חורבן העולם העתיד לבא אם לא יעשו תשובה ?

אכן בהמשך הפרשה כתוב (פרק ז פסו’ ז) “ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול” ולכאורה היה צריך לומר ויבוא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה כאשר ציוה אותו אלוקים ולא מפני שפחד ממי המבול ?

במדרש אגדה פרשת נח (פרק ז) למדו מכאן שנח היה מקטני אמנה היה שלא נכנס אל התיבה עד שיגיעו מי המבול לרגליו, [במדרש רבה (פרשה לב) איתא שעד שלא הגיעו המים לקרסוליו לא נכנס, ובזוהר פרשת איתא שהמים דחקו אותו לתוך התיבה ורבי יוסי אומר שראה את מלאך המוות בא לכן ברח לתיבה]

בפירוש רבנו עובדיה מברטנורא על התורה הקשה הלא העידה התורה על נח שהוא צדיק תמים ואיך היה מסתפק בדבריו של מקום. ותירץ שהיה נח חושב שכיון שדרכו של הי”ת להיות ניחם על הרעה אמר אולי יתעשת ולא יאבדו וגם היה רואה שהמים יורדין ברחמים כמו שפירש רש”י על הפסוק ויהי הגשם שכשהורידן הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול עיי”ש.

על כל פנים מבואר בדברי רבותינו שנח לא היה מאמין באמונה שלימה שאכן יבוא המבול ויחריב את העולם, לכן הוא גם לא בכה וזעק אל ה’ שיבטל את הגזירה, הוא לא ראה למול עיניו את החורבן כפי שראה כאשר יצא מן התיבה, כי הוא לא באמת הרגיש שדברי הי”ת אכן יתממשו, וכיון שאצלו הדבר לא היה גמור ומוחלט, לכן גם כאשר הוא הוכיח את בני דורו מאה ועשרים שנה, הדבריו לא פעלו עליהם ולא עשו עליהם רושם ולא כלל ועיקר, ואף אחד מהם לא קם ועשה תשובה.

לא כן אברהם אבינו, מאת שהוא הכיר את הי”ת, הוא האמין בו בכל מאודו, רש”י בסוף פרשת בראשית (פרק יא פסו’ כח) מביא שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, בפרקי דרבי אליעזר (פרק כו) מובא שלפני כן הוא נחבש בבית האסורים עשר שנים, הוא היה מוכן למסור את נפשו בשביל האמת הזו, כיון שהאמונה הזו היתה חדורה בעצמותיו, לכן כאשר הוא דיבר אמונה עם העוברים ושבים, מיד נכנסו הדברים לליבם והפכו למאמינים בהי”ת.

וכן יונה הנביא, כאשר הוא נשלח על ידי הקדוש ברוך הוא להודיעם שבעוד ארבעים יום נונוה נהפכת, הוא האמין שאכן כך יהיה, לכן כאשר הוא אמר את הדברים הם השפיעו על יושבי העיר נינוה וגרמו להם לעשות תשובה .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נח

מידת הישרות של אברהם אבינו

 

“וימת הרן על פני תרח אביו”

(פרק יא פסוק כח)

 

יש אומרים שע”י אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו, והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח אני משלו, ואם נמרוד נוצח אני משלו, וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה ? אמר להם הרן משל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים.

                                                    (רש”י)

 

 

מבואר שאחר שנגלה הי”ת לאברהם אבינו, האמין בו אברהם בכל לבו, גם כאשר היה נחשב חריג באמונתו, הוא לא ראה למול עיניו רק את הי”ת.

בספר יחזקאל (פרק לג פסו’ כד) נאמר : “אחד היה אברהם”, אחד מול כל העולם, כך אנו אומרים בסדר העבודה של יוה”כ “יחיד אב המון פתאום ככוכב זרח. מאור כשדים להאיר בחשך. ובמדרש רבה פרשת מקץ (פרשה צ אות א) אמרו “אחת היא יונתי תמתי”, זה אברהם, ובמדרש פרשת לך לך (פרשה מב אות ח) אומר רבי יהודה שאברהם אבינו נקרא “אברם העברי” כי כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד.

עד כדי כך היתה האמונה בה’ חדורה באברהם אבינו, שהוא היה מוכן למסור את נפשו למות בעבורה.

בפרקי דרבי אליעזר (פרק כו) מובא שעשר שנים קודם שנזרק אברהם אבינו לתוך כבשן האש שם אותו נמרוד בבית האסורים עשר שנים, ובכל אותם שנים לא נשבר אברהם ולא נפל ברוחו, אלא איתן באמונתו.

בגיל שלוש הכיר אברהם את בוראו

 

“וא”ר אמי בר אבא בן ג’ שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי, חושבניה מאה ושבעין ותרין”.                           (מסכת נדרים לב.)

 

ולכאורה צריך ביאור, מה דחף את אברהם אבינו, ילד בן שלוש שנים, לצאת למשא חיפושים אחר הבורא לעולם, מן הסתם היו חיים אז הרבה אנשים חכמים, הם כמו אברהם ראו את פלאי הבריאה ובכל זאת לא הטרידה אותם השאלה “מי ברא אלה” למה את אברהם הילד היא כן הטרידה ?

האבות נקראו ישרים

בפרשת בלק (פרק כג פסוק י) מבקש בלעם הרשע “תמות נפשי מות ישרים” במסכת עבודה זרה (כה.) רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן שהכונה היא לאבות הקדושים שנקראו ישרים, [בפירוש בעל הטורים כותב שישרים בגימטריא עולה אבות העולם], ועוד אמרו שם על הפסוק בספר יהושע (פרק י פסו’ יג) : “הלא היא כתובה על ספר הישר” זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, ואכן בספר בראשית עוסק רובו במעשה האבות הקדושים, [בחלום של שר המשקים בספר בראשית (פרק מ פסוק טו) על הגפן עם השלושה שריגים אומר רבי אליעזר במסכת חולין (צב.) שהכונה לאברהם יצחק ויעקב, ובפירוש שפתי כהן על התורה שם כותב שהמילה שריגים היא ג’ ישרים, שהם האבות הקדושים הנקראים ישרים].

וצריך ביאור למה כונו אבות העולם בתואר “ישרים”, במה התבטאה אותה ישרות שהיתה נטועה בהם ?

ישרות היא אהבת האמת

בפירוש רבנו יונה  לספר משלי (פרק כב פסוק יב)  כותב : “וכן יקרא ישר מי שאוהב היושר והאמת”, ישרות אומר רבנו יונה היא אהבת האמת, האבות הקדושים נקראו ישרים כי הם אהבו את האמת בכל ליבם, הם היו מוכנים למסור את נפשם בעדה.

תכונה זו של הישרות שהיתה מוטבעת ומושרשת באברהם אבינו [ממנו היא נשתרשה אח”כ גם ביצחק וביעקב], אהבת האמת שהיתה בו, היא זו שלא נתנה לו מנוח, היא זו שהטרידה את שלותו, כבר בגיל שלוש שנים עז היה רצונו לדעת מי באמת עומד מאחרי המפעל הגדול שנקרא העולם, מי ברא את המכלול העצום הזה על כל מרכיביו, “תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג” ?

כמו שכותב הרמב”ם בהלכות עבודה זרה (פרק א הל’ ג) : “התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו” ?

בכוח מידת האמת שהיתה נטועה בו, אכן הצליח אברהם אבינו להשיג את מבוקשו,  כדברי הרמב”ם בהלכות עבודה זרה שם שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וכדברי חז”ל במדרש : “הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם”.

יתרו ביקש את האמת

 

“עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם”.

   (שמות פרק יח פסוק יא)

 

איך יכול היה יתרו לקבוע שגדול ה’ מכל האלוהים,  משפט כזה יכול לומר רק מי שיודע ומכיר את כל סוגי האלילים והעבודות זרות הקיימות בעולם ?

אכן במדרש למדו חז”ל מדבריו של יתרו שהוא לא הניח שום עבודה זרה או אליל שלא עבד אותם, וכלשון הרש”י : “מלמד שהיה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה” עכ”ל.

 

והדבר צריך ביאור למה לא הסתפק יתרו בסגידה לאליל אחד, מה דחף אותו לעבור מעבודה זרה אחת לאחרת, ומאליל זה לאליל אחר ?

בספר לב אליהו כותב הגר”א לופיאן זצוק”ל שדבר זה נבע מהתכונה של בקשת האמת שהיתה מושרשת ביתרו, רצונו העז להגיע אל האמת הצרופה גרם לו לעבור מעבודה זרה אחת לאחרת, לכל מקום שהגיע יתרו הוא בדק חקר ועמד על טיבה של אותה עבודה ועל אמיתותה, פעם אחר פעם התאכזב יתרו מכל האלילים, עד ששמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, אז הגיע להכרה בהנהגת ה’ וביקש לדבוק בו ובעם ישראל, כמי שהכיר את כל העבודות זרות בעולם יכל יתרו להכריז שגדול ה’ מכל האלוקים.

כך אברהם אבינו שהיה מוכתר במידת האמת, מידה זו הטרידה את שלוותו לא נתנה לו מנוח, מגיל שלוש הוא ביקש להבין ולדעת באמת מי ברא את העולם, אחר האמת הזו הוא תר וחיפש עד שהציץ ונגלה אליו בעל הבירה הקב”ה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

“אשר בחרת באברם”

 

בפירושו לפרשת נח (פרק יא פסו’ כח) כותב רבינו בחיי זצ”ל שמן הראוי היה שיודיענו הי”ת תחילה את מעלתו של אברהם אבינו, לספר על הנהגותיו ועל מידותיו, רק אחר כך לספר על הציווי של הי”ת אל אברם : לך לך מארצך : “כי איך יתכן להיות דיבור ה’ יתברך לאדם, ולא הודיענו תחילה מי הוא, שהרי בנח לא בא אליו הדיבור ויאמר אלהים לנח, עד שהודיענו תחילה מידותיו שהיה איש צדיק תמים”.

מתרץ הרב זצ”ל, שגדולת אברהם אבינו אכן רמוזה בדברי הפסוק בסוף פרשת נח (פרק יא פסו’ כח) : “וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים”. היה זה בעת שנזרק אברהם אל כבשן האש באור כשדים על האמונתו בהי”ת, שעל זה אכן ראוי שיהיה דיבור השכינה מדבר עמו, [כן מביא רש”י בסוף פרשת נח שם בשם מדרש אגדה, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו, והשליכו לכבשן האש] עיי”ש.

מדוע לא מסופר בתורה מי הוא אברהם אבינו

אומנם עדיין צריך ביאור, מדוע על נח התורה כותבת במפורש שהוא היה איש צדיק ותמים, שהוא התהלך את האלוקים, ואילו על אברהם התורה לא מספרת במפורש מי הוא היה, שכבר בגיל שלוש הוא החל לשוטט בדעתו ולחפש אחר בעל הבירה, על כך שבתחילת דרכו הוא עמד איתן מול כל העולם, שהוא ישב נכלא על ידי נמרוד עשר שנים, ולאחר מכן נזרק על ידי נמרוד לתוך כבשן האש בעבור אמונתו בה’, למה כל זה נכתב רק ברמז ?

המפגש הראשון שלנו עם אברהם כדמות, הוא כאן בציווי של לך לך מארצך וממולדתך”, בפרשת נח (פרק יא פסו’ כו) אכן שמענו על הולדת אברהם לתרח אביו, גם קראנו שם (פסו’ לא) שתרח יצא עם אברהם לוט ושרי מאור כשדים ללכת ארצה כנען, מכל מקום כל סיפור ההתקרבות של אברהם אבינו אל הי”ת ומה שעבר בשל כך, כל זה לא סופר בתורה ?

כעין זה שואל הרמב”ן זצ”ל : “והנה זאת הפרשה לא בארה כל העניין, כי מה טעם שיאמר לו הקב”ה עזוב ארצך והטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוהים, או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ” ?

מדוע כרת ה’ ברית עם אברהם קודם שמצא את לבבו נאמן

בספר נחמיה (פרק ט פסו’ ז-ח) אומר הנביא : “אתה הוא ה’ האלוהים, אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים, ושמת שמו אברהם, ומצאת את לבבו נאמן לפניך, וכרות עמו הברית, לתת את ארץ הכנעני, החתי, האמרי והפרזי, והיבוסי, והגרגשי, לתת לזרעו, ותקם את דבריך כי צדיק אתה”.

על פניו נראה שהסדר בפסוק צריך הפוך, קודם היה צריך לכתוב : “אתה הוא ה’ האלוהים אשר מצאת את לבבו של אברהם נאמן לפניך”, ורק אחר כך לכתוב : “והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם”, שכן המסירות נפש של אברהם אבינו להיזרק לתוך כבשן האש למען כבוד ה’, בזה הראה אברהם את נאמנותו השלימה להי”ת, לכן זכה לנס של ההצלה ?

אברהם אבינו תכלית הבריאה

בספר בראשית (פרק ב פסו’ ד) אומרת התורה : “אלה תולדות השמים והארץ בהבראם”. מדרש אגדה פרשת פקודי (פרק לח פסו’ כא) דרשו חז”ל “אל תקרי בהבראם אלא אברהם”. [לשון הזוהר הקדוש בפרשת לך לך [דף פו עמוד ב] איתא “באברהם מתקיים עלמא”].

כבר מששת ימי בראשית, כבר אז קבע הקב”ה שאחר עשרים דור, יבוא לעולם אברהם אבינו, שממנו תתחיל השלשלת של האומה שלימים תיקרא עם ישראל, שהם תכלית הבריאה, כדברי רבי יהודה בר שלום במדרש תנחומא פרשת בראשית (סי’ ג) : “בזכות ישראל נברא העולם, מקדם ברא אלוהים אין כתיב כאן, ומתחילה אין כתיב כאן, אלא בראשית, מהו בראשית, אלו ישראל שנקראו ראשית, שנאמר “קדש ישראל לה’ ראשית תבואתה”.

אברהם אבינו האדם הגדול בענקים

“ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא והארץ שקטה ממלחמה”.                                                             (יהושע פרק יד פסו’ טו)

 

במדרש בראשית רבה (פרשה יד אות ו) מפרש רבי לוי את דברי יהושע בן נון : “האדם הגדול בענקים”, שהכוונה היא לאברהם אבינו.

ולמה קורא אותו גדול ?

שהיה ראוי להיבראות קודם לאדם הראשון, אלא אמר הקדוש ברוך הוא, שמא יקלקל ואין מי שיבוא לתקן תחתיו, אלא הרי אני בורא את האדם תחלה, שאם יקלקל יבוא אברהם ויתקן תחתיו עכ”ל.

על ידי האכילה מעץ הדעת נכנסה באדם הראשון כפירה

במסכת סנהדרין (לח:) אומר רב : “אדם הראשון מין היה, שנאמר ויקרא ה’ אלהים אל האדם, ויאמר לו איכה אן נטה לבך”.

רבותינו עמדו על השאלה באיזו נקודה באה לידי ביטוי הבחינה של הכפירה אצל אדם הראשון ?

בספרי רבותינו מובא, שעיקר הנקודה של הכפירה אצל אדם הראשון, היתה בכך שהוא שהעולם היה קדמון, שהקדוש ברוך הוא לא בראו יש מאין, רוח שטות זו נכנסה בו על ידי הנחש, והיא הזוהמה שהטיל הנחש בו ובחוה.

כאשר הנחש ביקש לפתות את חוה לאכול מעץ הדעת, הוא אמר לחוה שהסיבה שהי”ת אסר עליהם לאכול מעץ הדעת היא, כי מן העץ הזה אכל וברא את העולם, העולם לא היה אין מוחלט, אלא היה עץ, ממנו אכל וברא את העולם.

גם אתם, המשיך הנחש לומר לחוה, אם תאכלו מעץ הזה : “והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע”. גם אתם תהיו חכמים כמותו ותוכלו לברוא עולמות, לכן אסר עליכם לאכול מעץ זה, כי אין בעל אומנות מתקנא אלא בבן אומנותו.

חוה בתמימותה האמינה לנחש שאכן זו הסיבה שבגינה נאסר עליהם לאכול מעץ הדעת, היא האמינה בטענה הכפרנית הזו של הנחש שהעולם נברא יש מיש ולא יש מאין.

כאשר הוכיח הי”ת את האשה על שפיתתה את בעלה לאכול  מעץ הדעת, השיבה האשה : “הנחש השיאני ואכל” המילה “שיאני” הן אותיות “יש ואין”, היינו שהנחש בארס שלו הכניס בה הרהורי כפירה באמונה של יש מאין.

 

בזוהר הקדוש פרשת בהר מבואר שאברהם אבינו נזרק לתוך כבשן האש כדי לטהר את עצמו מפגם שדבק בו מתרח אביו שהיה עובד עבודה זרה, כמו שכתוב בספר דברים (פרק יב פסו’ ג) : “ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא”. כן איתא במדרש תהילים (מזמור יח) דרשו את הפסוק : “האל תמים דרכו” זה אברהם, שנאמר : “התהלך לפני והיה תמים”. אמרת ה’ צרופה. שצרפו הקב”ה בעשר נסיונות. ואלו הן כשירד לתוך כבשן האש עיי”ש.

המהר”ל בספר נצח ישראל שם כותב שאברהם אבינו לא נבחר על ידי הי”ת בגלל הגבורה שגילה כאשר זרק את עצמו לכבשן האש בעבור האמונה בו יתברך, גם לא בגלל העובדה שהוא ישב במאסר עשר שנים בשל כך, אברהם הוכן כבר בתחילת היצירה, בלא שום קשר למה שעשה, אדרבא העובדה שהוא הושלך לתוך כבשן האש היא תוצאה ישירה מכך שהוא סומן על ידי הי”ת להיות הראש לשלשלת שנקראת כלל ישראל, לכן לדעת חז”ל סיבב הי”ת שהוא יושלך לתוך כבשן האש כדי לצרף אותו ולהכין אותו ליעודו.

לכן התורה לא סיפרה התורה על מעשיו ומעלותיו של אברהם אבינו, כדי שלא נטעה לומר שהם היו הסיבות לבחירתו של אברהם, אלא : “אתה הוא ה’ האלהים אשר בחרת באברם”. ומתי ? עוד בששת ימי בראשית ! הרבה לפני שנתקיימו דברי הנביא : “מצאת את לבבו נאמן לפניך”.

אברהם קנין אחד

במסכת אבות (פרק ו משנה י) שנינו : “חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו ואלו הן תורה קנין אחד שמים וארץ קנין אחד אברהם קנין אחד ישראל קנין אחד בית המקדש קנין אחד תורה קנין אחד”. וצריך להבין את השייכות של המושג קנין לגבי הקב”ה, הלא הוא יצר וברא את העולם יש מאין, והכל שלו כדברי דוד המלך בספר תהלים (פרק כד פסוק א) : “לה’ הארץ ומלואה תבל וישבי בה” ?

בספר דרך חיים על מסכת אבות מסביר המהר”ל זצ”ל המונח “קנין” ביחס לקדוש ברוך הוא הוא אינו במובן של החלת בעלות על הדבר, אלא מילה המבטאת את רצונו של הי”ת, חמישת הדברים המוזכרים במשנה הם דברים שהחליט עליהם הקב”ה כבר בתחילת הבריאה שיהיו.

והביאור בזה הוא הוא שכיון שהי”ת ברא את העולם וחפץ בקיומו, ממלא חייב להוריד לעולם את התורה שהיא הקיום של העולם כדברי הנביא ירמיהו (פרק לג פסוק כה) : “כה אמר ה’ אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי”, ובמסכת פסחים (סח:) דרש רבי אלעזר פסוק זה על התורה : “אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ”. ועדיין לא די בתורה אם לא יהיה מי שיקבל אותה, ולא יהיה מי שילמד אותה, לכן חייב את כלל ישראל, שהם יקבלו את התורה וילמדו ויקיימו אותה, וכלל ישראל התחיל מאברהם אבינו.

ה’ צדיק יבחן

בספר תהלים (פרק יא פסוק ה) אומר דוד המלך עליו השלום : “ה’ צדיק יבחן ורשע ואהב חמס שנאה נפשו”.

במדרש בראשית רבה (פרשה לב, אות ג’) איתא : “אמר רבי יונתן היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם, ומי הוא בודק בקנקנים יפים, אפלו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים, כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים, שנאמר: ה’ צדיק יבחן, וכתיב : והאלהים נסה את אברהם, אמר רבי יוסי בן חנינה הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה, כל שהוא כותשה היא משתבחת, וכל זמן שהוא מקיש עליה היא משתמנת, ובשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה, אינו מספיק לקוש עליה אחת עד שהיא פוקעת, כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים, שנאמר: ה’ צדיק יבחן, אמר רבי אלעזר משל לבעל הבית שהיה לו שתי פרות אחת כחה יפה ואחת כחה רע, על מי הוא נותן את העל לא על זאת שכחה יפה, כך הקדוש ברוך הוא מנסה את הצדיקים, שנאמר : ה’ צדיק יבחן, ה’ צדיק יבחן זה נח, שנאמר: ויאמר ה’ לנח. כי אתך ראיתי צדיק לפני”.

וצריך ביאור הלא מפורש בדברי המדרש שהבאנו שהקב”ה בחר באברהם אבינו כבר מששת ימי בראשית, אם כן למה היה צריך הי”ת לבדוק אותו ?

הניסיונות של אברהם אבינו השרישו

ביוצאי חלציו מסירות נפש על דבר ה’

במסכת אבות (פרק ב משנה ב) אומרת המשנה : “עשרה דורות מנח ועד אברהם…” בהמשך (משנה ג) אומרת המשנה : “עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם”.

בספר רוח חיים עומד הגר”ח מוולוז’ין זצ”ל על השינוי שבמשנה הראשונה נכתב רק אברהם בלא התואר אבינו, ובמשנה השניה לגבי העשרה נסיונות שנתנסה אברהם כותב התנא אברהם אבינו

וכותב הגר”ח זצ”ל “כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם. לבניו אחריו המה כטבע מוטבע. ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש שרבים מעמי ארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם. והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו. וכן כל העשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו. וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מנסיון “לך לך”. וקבלת כל דעבדין משמיא לטב מנסיון הרעב שלא הרהר אחר מדות השם יתברך וזה שאמר הכתוב כי שבע יפול צדיק וקם. ורשע יפול באחת פירוש כי הצדיק אף אם יפול לא יחשוב מאומה כי נופל הוא כי אם הוא קם ועומד על עמדו. ובאחת יפול הרשע. כי למפלה יחשב ולא יחשוב זאת לתקומה להיטיבו באחריתו” עכ”ל.

מרגע שעמד אברהם אבינו בעשרה נסיונות, הפכו כל אותם תכונות ומעלות להיות חלק בלתי נפרד ממנו, [כמו שאמר הי”ת לאברהם אבינו אחר מעשה העקידה : עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”, ודאי ידע הי”ת שאברהם הוא ירא ה’ גם לולי הניסיון, אלא שאחר הניסיון הפכה היראת שמים להיות טבועה באברהם אבינו וחלק בלתי נפרד ממנו], מאברהם אבינו הושרשו כל אותם כוחות ומעלות גם בכלל ישראל יוצאי חלציו, כדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק כ פסו’ ז) : “מתהלך בתמו צדיק אשרי בניו אחריו”, מעלות אלה נועדו לסייע בידנו העם הנבחר לממש את יעודינו שהוא תכלית כל הבריאה כולה וקיומה, שמירת התורה וקיום מצוותיה.

 

 

 

 

פרשת לך לך

בין נח לאברהם א’

פרשת לך לך עוסקת בדמותו של אברהם אבינו, בתרגום יונתן לספר ישעיהו (פרק מא פסו’ ב) נקרא אברהם “בחיר צדיקיא”, הוא אבי האומה אשר ממנו קם ונבנה כלל ישראל לנבחר להיות “ממלכת כוהנים וגוי קדוש”.

במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה יב אות ט) דורש רבי יהושע בן קרחה את הפסוק בספר בראשית : “אלה תולדות השמים וארץ בהבראם”, אל תקרי בהבראם אלא באברהם. וכן אומר רבי לוי במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה יד אות ו) על הפסוק “וייצר ה’ אלוקים את האדם”, את האדם הגדול בענקים זה אברהם, שהיה ראוי להיבראות קודם לאדם הראשון, אלא אמר הקדוש ברוך הוא שמא יקלקל ואין מי שיבא לתקן תחתיו, אלא הרי אני בורא את האדם תחלה שאם יקלקל יבא אברהם ויתקן תחתיו.

מבואר שכבר מתחילת הבריאה נועד אברהם אבינו להיות המתקן של הבריאה, עליו הוטל לתקן את כל מה שקלקלו הדורות הקודמים, וצריך לברר במה התבטא תפקידו של אברהם אבינו כמתקן הדורות ?

 

אברהם מילא את החסרונות של הדורות שהרשיעו לפניו

במסכת אבות (פרק משנה ב) שנינו : “עשרה דורות מאדם עד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שהביא עליהם את מי המבול.

ממשיך התנא : “עשרה דורות מנח עד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם”.

עשרים דורות מבריאת העולם עד אברהם אבינו היו כולם מכעיסים ובאים, כל דור הכעיס את הי”ת יותר מהדור שקדם לו.

בפירוש רבנו יונה זצ”ל למסכת אבות שואל הרב זצ”ל הרי העשרה דורות שחיו מנח ועד אברהם אבינו הכעיסו את הקב”ה לא פחות ממה שהכעיסו אותו העשרה דורות שחיו מאדם הראשון ועד נח, אם כן מדוע אחר עשרה דורות שמאדם הראשון נפרע מהם הקב”ה בכך שהביא עליהם את מי המבול והאבידם, והעשרה דורות שחיו מנח ועד אברהם אבינו שגם הם הרשיעו ולא כתוב שהי”ת נפרע מהם ?

ואם תמצי לומר ממשיך רבנו יונה זצ”ל כיון שבסוף העשרה דורות מנח הגיע אברהם אבינו, ובזכותו נמנעה הפורענות מלבוא, הרי גם בסוף העשרה דורות שמאדם הראשון חי נח שהתורה העידה עליו שהיה איש צדיק תמים, ובכל זאת לא עמדה זכותו כדי למנוע את הפורענות מלבוא לעולם ?

זאת ועוד קשה מדוע לא זכה גם נח שהיה צדיק תמים בדור שכולו רשע ליטול כמו אברהם אבינו שכרם של כל הדורות שהיו מכעיסים ובאים, למה רק אברהם אבינו זכה לזה ?

כותב רבנו יונה זצ”ל שאברהם אבינו הגיע לדרגה שהוא “מילא כל החסרונות, ועשה טובה כנגד כל רעתם”, לכן הוא הצליח להצילם מן הפורענות, משא”כ נח כותב רבנו יונה, הוא לא היה צדיק כל כך “למלא החסרונות” עד שיוכל להצילם.

צריך להבין מה הפירוש בדברי רבנו יונה זצ”ל, שאברהם אבינו מילא את כל החסרונות, במה התבטא חיסרון זה אצל נח שגרם לכך שהוא לא יוכל להגן על דורו מהבאת המבול ?

תחילת העבודה זרה בעולם נבעה מטעות

הרמב”ם זצ”ל בהלכות עבודה זרה (פרק א) רומז לשאלה גדולה מאד שצריך לתת עליה את הדעת, אדם הראשון כותב הרמב”ם זצ”ל היה יציר כפיו של הקב”ה, בפרקי דרבי אליעזר (פרק יא) מובא שכאשר ברא את האדם הראשון, היתה קומתו מסוף העולם ועד סופו, והיו העליונים והתחתונים יראים ממנו, והיו מהלכים אחריו כעבדים אחר המלך, וחשבו שהוא ברא את העולם ואותם, [במסכת סנהדרין (נט:) אומר רבי יהודה בן תימא שהיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומצננין לו יין] ורצו כולם להשתחוות לפניו, אמר להם אדם הראשון אף אני יציר כפיו של הקב”ה בואו נשתחווה כולנו ונכרע לפני ה’ עושנו, כי עשנו ולא אנחנו, כין שכן צריך ביאור איך יתכן שדור שלישי לאדם הראשון כבר עבדו עבודה זרה ?

כותב על כך הרמב”ם זצ”ל שתחילת הנטייה אחר העבודה זרה בזמן אנוש היתה בטעות, דור אנוש סברו שבפולחן לגרמי השמים יש משום עשיית רצון הי”ת : “אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם, ונתנם במרום, וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו, וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להן קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים”.

בדורות הבאים כבר התחילו לעבוד לצורה עצמה, כבר לא לנתינת כבוד למשמשי המלך, אלא הם ראו בצורה עצמה את אלוהים עצמו, הם החלו להקריב לו ולנסך לו, והיו אומרים שזו הצורה מטיבה ומריעה, וראוי לעובדה וליראה ממנה, ובנו לה היכל כדי להשתחוות לה.

מוסיף הרמב”ם זצ”ל שהדבר הגיע לידי כך שברבות הימים “נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו, ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים, אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן, וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהישבע בשמה, אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו … ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו” עכ”ל.

אותה טעות שנבעה לכאורה מכוונה לשם שמים, מתוך רצון לעשות את מה שהיה נראה להם כעשיית רצון ה’, אותה טעות גרמה לכך שעם השנים נוצר ניתוק מוחלט מהי”ת במשך עשרים דור, מדור אנוש ועד שזרח והאיר כוכבו של אברהם אבינו בשמי העולם, כפי שקורא לו הרמב”ם שם “עמודו של עולם”.

אברהם אבנו מגיל קטן כבר החל משוטט בדעתו, הוא מנסה להתחקות להבין איך העולם המופלא הזה מתנהל ? מי המפעיל של כל היקום האדיר והמתוכנן לפרטי פרטים ? שאלה זו העסיקה את אברהם ביום ובלילה : “היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו” ?

ברור היה לאברהם שכל העולם חי בטעות, לכן הוא ממשיך לשוטט ולחפש אחר המנהיג של הבירה, חיפוש שארך שלושים ושבע שנים, מגיל שלוש ועד לגיל ארבעים כדברי הרמב”ם שם : “ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו”.

אחר שלושים ושבע שנים של חיפוש מתמיד אחר המנהיג של הבירה, לאחר שראה הי”ת את רצונו הכנה להכיר במי שאמר והיה העולם, אומרים חז”ל במדרש רבה פרשת לך לך (פרשה לט אות א) : “הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו, אני הוא בעל העולם”. כעת לא רק שהיה ברור לאברהם שיש בורא לעולם, אלא הוא גם יודע מי הוא.

ממשיך הרמב”ם בהלכות עבודה זרה : “כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים, ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך, כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו”.

אברהם אבינו לא משאיר את האמת הזו רק לעצמו, הוא מבקש להנחיל אותה לכלל האנושות, הוא מתחיל בעיר מגוריו “אור כשדים”, משם עובר אברהם למקום אחר וממנו למקום אחר, לכל מקום שהגיע הוא הקהיל קהילות ברבים, התעמת עם טובי הוגי הדעות שחיו אז, הוא ניצח את כולם והוכיח להם שהם טועים, אט אט הוא מצליח למשוך את ליבם של אנשי אור כשדים, ורבים מהם מתחילים להאמין : “שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו, המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק” [רמב”ם הלכות יסודי התורה (פרק א הל’ א והל’ ה)]

ימים לא קלים עברו על אברהם בזמן שהותו באור כשדים, מעת שהחל להפיץ את האמונה בהי”ת אצל המון העם, הוא נתקל בשנאה תהומית מצד הממסד הכפרני ששלט אז : “כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן”, כך כותב גם הרמב”ן זצ”ל בפירושו לפרשת נח (פרק יא פסו’ כח) : “אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו” עיי”ש.

[ביחס לנס שנעשה לאברהם באור כשדים הרש”י בסוף פרשת נח מביא בשם המדרש שאברהם הושלך לכבשן האש על ידי נמרוד והי”ת ירד והצילו משם, אכן הרמב”ן זצ”ל בפרשת נח שם מביא דעה שאברהם אבינו לא הושלך בסוף לתוך כבשן האש אלא שהי”ת נתן בלב אותו המלך שלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר ושילחו לנפשו וברח לחרן עיי”ש].

בספר תהילים (פרק פט פסו’ א) נקרא אברהם אבינו “איתן האזרחי”, כך אומר רב במסכת בבא בתרא (טו.) איתן האזרחי זה הוא אברהם. וכן כותב הרמב”ם בהלכות עבודה זרה שם על אברהם אבינו “כיון שנגמל איתן זה”. [התרגום בפרשת בלק (פרק כד פסוק כא) מפרש את המילה איתן “תקיף”, רש”י בפירושו לפרשת שופטים (פרק כא פסוק ד) מפרש את המילה איתן “קשה”, [אכן בפירושו לספר ירמיהו (פרק ה פסוק טו) כותב רש”י שאיתן פירושו “תקיף”], והרד”ק בספר ירמיהו שם מפרש איתן “חזק” עיי”ש], כך או כך שלושת הפירושים הולמים את אברהם אבינו, שכן כדי להחזיק מעמד מול דור שלם שכולו שקוע בעבודה זרה, בספר יחזקאל (פרק לג פסו’ כד) נאמר : “אחד היה אברהם”, הוא היה אחד מול כל העולם, במדרש פרשת לך לך (פרשה מב אות ח) אומר רבי יהודה שאברהם אבינו נקרא “אברם העברי” כי כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, לזה נדרש מאברהם להיות חזק תקיף וקשה].

חרף כל הקשיים אברהם לא נרתע, בהגיעו לחרן הוא המשיך במסע הפרסום של הי”ת בעולם ביתר שאת, הוא קרא שם בשם ה’ אל עולם, “עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה, וחבר בו ספרים, והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו לימד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וציוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, כדי שלא תשכח הלימוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'”.

אברהם אבינו אומר רבנו יונה זצ”ל “מלא כל החסרונות, ועשה טובה כנגד כל רעתם, אברהם מילא את החיסרון והחלל העצום שנפער במשך הדורות ביחס לאמונה בהי”ת, בכך כותב רבי עובדיה ספורנו זצ”ל בפרושו לספר בראשית (פרק ו פסוק ח) נתן אברהם אבינו תקוה שהעולם ישתנה ובני האדם יטיבו את דרכם : “כי בזה יש תקוה שיחזירם בתשובה, כאמרם זכרונם לברכה “אם ראית תלמיד חכם שסרח ביום אל תהרהר אחריו בלילה, שודאי עשה תשובה” עכ”ל.

נח כפי שהעידה עליו התורה היה צדיק תמים, גם הוא הוכיח את בני דורו כמובא במסכת סנהדרין (קח.) שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה, ואם לאו הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול, ומקפה נבלתכם על המים כזיקין, אבל בשורש הבעיה שהביאה להתדרדרות הקשה, בכל מה שקשור להכרה בבורא העולם, בנקודה זו נח לא עשה כלום ! כפי שכותב הספורנו שם : שאף על פי שהוכיח על המעשים המקלקלים ענין המדינות, לא הורה אותם לדעת האל יתברך וללכת בדרכיו”.

בשונה מאברהם אבינו שכיתת רגליו ממקום למקום לקרא בשם ה’, נח לא עשה כן, הוא לא דאג להפשיר את הקיפאון האמוני ששרר בעולם במשך עשרה דורות, מטעם זה כותב הספורנו שם לא היה בכוחו של נח להציל את בני דורו מגזירת המבול : “כי לא לימדו את דורם לדעת את ה'”. אפילו הצלת בניו ובנותיו כותב הספורנו זצ”ל היו לפנים משורת הדין : “לא מפני שהיה ראוי לכך, אבל על צד חנינה זכהו האל יתברך לזה” עכ”ל.

עד אברהם אבינו לא היה מקום לרחם על החוטאים, שכן בהעדר ההכרה בבורא עולם, לא היה סיכוי אפילו קלוש שאי פעם הדברים ישתנו, ואכן הי”ת האריך אפו איתם עשרה דורות עד אשר נתמלאה סאתם והמית את כולם במי המבול.

לאחר שזרח אורו של אברהם אבינו נוצר בעולם מצב חדש, כעת יש מי שדואג להכיר את הי”ת להמון העם, מעתה יש סיכוי שבני האדם ישנו את דרכם, שיפסיקו לעבוד עבודה זרה, לכן למרות שאחר עשרה דורות שהיו מכעיסים ובאים הוגדשה הסאה, עדיין האריך להם הי”ת אפו ולא הביא עליהם פורענות, כלשון הספורנו שם : “אבל המשלים גם את זולתו, הוא ראוי שימלט גם את זולתו” עכ”ל.

במהלך זה של אברהם אבינו אומר התנא באבות הוא לא רק מנע מהם את הפורענות, אלא זכה אברהם במעשה זה “וקבל עליו שכר כולם”, הרמ”ע מפאנו זצ”ל בספר עשרה מאמרות [מאמר חיקור הדין חלק ג פרק יז] מדייק מדברי התנא “נטל שכר כולם” ולא נטל שכרם, שביום ההוא אשר כרת ה’ ברית עם אברהם אבינו בבין הבתרים, קיבל עליו שכר כל הדורות שקדמוהו ושכר כל הדורות הבאים אחריו עיי”ש.

בפירוש רבנו יונה זצ”ל למסכת אבות שם כותב הרב זצ”ל שיש בזה לקח עצום עבורנו, במסכת חגיגה (טו.) איתא שאחר אמר לרבי מאיר שרבי עקיבא היה מפרש את הפסוק בספר קהלת (פרק ז פסו’ יד) : “גם את זה לעמת זה עשה האלהים” ברא צדיקים וברא רשעים. ברא גן עדן וברא גיהנם. [כנגד הצדיקים ברא דבר השוה להם והוא גן עדן, וכנגד הרשעים ברא גיהנם], וכל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק, הרי נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע, הרי נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם, מסביר רבנו יונה שמאחר שכולם נצטוו לעשות טובה וזה אינו עושה, וחברו מקיים צוויו וצווי עצמו, מידת הדין נותנת שייטול חלקו וחלק חברו בגן עדן, ועל זה נטל אברהם אבינו שכר כולם”.

וממשיך רבנו יונה : “וזהו שנאמר בספר תהלים (פרק קיט פסו’ קכו) : “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”, אם ראית דור שמתרשל מן התורה עסוק בה : זמן זה אומר רבנו יונה נקרא “עת לעשות לה'”, בשביל ה’. ודומה לו אמרי לי אחי הוא כמו בשבילי. הפרו תורתך אחר שכולם מפירים תלמוד תורה, לכן יותר יש לי לעשות בשביל ה’, משאר הדורות שחס ושלום שלא תשתכח התורה מישראל.

יש זמנים אומר רבנו יונה שהם נקראים “עת לעשות לה'”, בכל זמן שאדם יושב ועוסק בתורה הדבר הוא חשוב לאין תכלית, אומנם בזמנים שרבו רודפי התורה, בזמנים שרבים המתרשלים בעסק התורה, אם יושב אדם ועוסק בתורה בזמנים אלה, הרי הוא דומה למלך שכל עבדיו בגדו בו חוץ מאחד, הלא באותו זמן צריך אותו עבד נאמן ללכת עם המלך באמת ובלבב שלם יותר משאר הזמנים, ואז גם כל ימיו יאהבנו המלך אהבה רבה וירבה משאתו כמשאת כולם.

בספר מלכים א’ (פרק ב פסוק ז) מובא שאחת משלושת הצואות שציוה דוד המלך את שלמה לפני מותו היא : “ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד והיו באכלי שלחנך כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך”. [בפירוש אברבנאל לספר שמואל א’ (פרק טו פסו’ ל) כותב שכן ראוי למלך שיטיב ויגמול חסד למטיבים עמו, כי אם לא יעשה זה מי ימסור נפשו בעבור כבודו], אם כך הוא הדבר בזמן רגיל, ועל אחת כמה וכמה שהדבר הוא כך בייחס למי שהולך עם הי”ת כאשר הרבים עוזבים אותו, שהוא נקרא עת לעשות לה’ ששכרו הרבה מאוד, לכן אברהם אבינו שהכיר את הי”ת והאמין בו כאשר בכל העולם לא רצו להאמין בו, זכה אברהם וקיבל שכר כנגד כולם.

 

 

פרשת לך לך

ואעשך לגוי גדול

 

“ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל  הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה”.    (בראשית פרק יב פסו’ א – ב)

אמר לו ומנח לא העמדת ע’ אומות אמר לו אותה אומה שכתוב בה כי מי גוי גדול, אני מעמיד ממך”.                                       (דרש רבה פרשה לט אות יא)

 

זכה אברהם אבינו שיצאו ממנו כלל ישראל, ממלכת כהנים וגוי קדוש, כפי שהבטיחו הי”ת בהמשך הפרשה (פרק יז פסוק ו) : “והפרתי אתך במאד מאד, ונתתיך לגוים, ומלכים ממך יצאו”. ופירש הרש”י ישראל ואדום.

 

ויש לברר מדוע לא העמיד הי”ת את כלל ישראל מנח ובניו, הלא העידה התורה על נח שהיה צדיק תמים, וכן למדנו רש”י הקדוש בפרשת נח (פרק זפסו’ ב) שנח למד תורה, וכן שם ועבר בניו למדו ולימדו תורה, כדברי הרש”י על הפסוק בספר בראשית (פרק כה פסוק כב) “ותלך לדרוש את ה'” שהלכה רבקה אמנו לבית מדרשו של שם, וכן כותב הרש”י הקדוש שם (פרק כה פסוק כז) : שיעקב היה יושב אהלים באהלו של שם ואהלו של עבר, אם כן מדוע לא זכו נח ובניו להעמיד את כלל ישראל ?

 

על שאלה זו עומד רבנו החפץ חיים זצ”ל בספר חומת הדת (פרק ג) וזה לשונו שם : “כי באמת היו בזמנו כמה עובדי ה’, שהיה ביהמ”ד גדול של שם ועבר שהיו במדרגת נביאים [כמו שכתוב ומלכי צדק מלך שלם וגו’, והוא כהן לאל עליון, וידוע שזה קאי על שם, וכן מה שכתוב ותלך לדרוש את ה’, ויאמר ה’ לה וגו’ הוא הכל ע”י שם כמו שפירש רש”י, וכן עבר אמרו עליו חז”ל שנביא גדול היה, שקרא שמו פלג כמו שפירש רש”י] והיו מתקבצים להם שם אנשים לעבוד לה’, ואעפ”כ לא יצא מהם אומה או אפילו משפחה שתזכה לעבוד לה’, ולמה זה ?

 

כותב החפץ חיים זצ”ל : “גילתה לנו התורה טעמו של דבר, והוא מפני שאלו כולם היה כל מגמתם רק בעצמם לעבוד לה’, אבל אברהם אבינו עליו השלום שהיה אוהב נאמן לה’ יותר מכולם, כמו שקראו הכתוב אברהם אוהבי, התבונן בעצמו מה יהיה סוף הדבר, הלא האדם לא יחיה לנצח, ומוכרח למות, וא”כ ח”ו יבטל כבוד ה’ מן העולם, וע”כ עמל בכל כוחו לפרסם אלוהותו בעולם לעיני הכל, כמו שכתוב ויקרא שם אברם בשם ה’ אל עולם, ונאמר ואשביעך בה’ אלוהי השמים ואלוהי הארץ, ופירש”י הרגלתי שמו בפי כל בריה, ואומר ואת הנפש אשר עשו בחרן, ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא, וציוה לכולם לילך בדרך ה’, ואף למלכים הוכיח אשר אינם מוחים לעבדיהם שנכשלים באיסור גזל, [כמו שכתוב והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך, ולא כתיב אשר גזלוהו, להורות שאמר שאיני מערער על שעשו לי רעה, אלא אני מקפיד על עצם איסור גזל שהופקר אצלם] שהוא נגד דרך ה’, וכ”ש שהוכיח בזה לאחרים, ועל אשר התחזק בכל כוחו לזרז לכל הנבראים שיכירו אלוהותו וילכו בדרכיו, וע”כ זיכהו ה’, ונתן לו את יצחק וכן אח”כ את יעקב וי”ב שבטים גם הם הלכו בדרך זה.

 

וממשיך החפץ חיים זצ”ל שיש בזה כדי לזרז אנשים לעבודת ה’ כמו אברהם אבינו, עד שיצא ממנו אומה שלמה עובדי ה’. וזהו שכרת עם אבותינו ברית להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם וזהו שאמר הכתוב “כי ידעתיו” והיינו אהבתיו כפירוש רש”י לשון חיבה. היינו שהיתה לקדוש ברוך הוא חיבה יתירה לאברהם אבינו מעבר לחיבה שיש לו לכל אדם שנברא בצלם]

ושואל החפץ חיים זצ”ל “ומפני מה אני אוהב אותו יותר מכולם, והלא יש כמה עובדי ה’ בביהמ”ד של שם ועבר” ?

עונה החפץ חיים זצ”ל “זהו שמסיים למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו [היינו כל הנלוים אליו] ושמרו דרך ה’ משא”כ אחרים הם לא היה בהם מדה זו”.

אילו היו שואלים אותנו למה לדעתנו זכה אברהם אבינו להיות חביבו של הי”ת, מן הסתם היינו מזכירים את דברי חז”ל המובאים ברש”י הקדוש סוף פרשת נח, שם מסופר שאברהם נזרק לכבשן האש בעבור האמונה שלו בהי”ת, היינו מזכרים את העשרה ניסיונות שנתנסה בהם אברהם ועמד בכולם בגבורה, הניסיון של עקידת יצחק הוא כבר סיבה מספיקה לחיבה יתירה, אבל התורה הקדושה כותבת שהסיבה היא “למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט”, לא בגלל הנפילה לכבשן האש וגם לא בזכות העמידה בניסיונות, אלא משום שהוא חינך את בניו לשמור את דרך ה’, אהובו של ה’ זה לא מי שעומד בניסיונות, אומנם לעמוד בניסיון זה דבר גדול מאין כמוהו, אבל זה עדיין לא סיבה שה’ יאהב אותך, מה כן הסיבה לזה ? למען אשר יצווה את בניו.

אברהם אבינו חיפש אחר הקדוש ברוך הוא מגיל שלוש עד גיל ארבעים, בגיל ארבעים הציץ עליו בעל הבירה, אברהם זכה להכיר את הי”ת, מאז הוא התחיל לקבץ סביבו אנשים וללמד אותם על הקדוש ברוך הוא, ואומר הרמב”ם בהלכות עבודה זרה שנקבצו אליו אלפים ורבבות, כולם הפכו למאמינים בה’, אברהם אבינו דאג שיהיה דור המשך של המאמינים בה’, על זה הוא זכה לתואר אהובו של ה’.

[בספר תהלים (פרק א פסוק ב) אומר דוד המלך עליו השלום : “כי אם בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה”, ובמדרש שוחר טוב מובא שדברי דוד המלך עליו השלם “כי אם בתורת ה’ חפצו”. מתייחסים לאברהם אבינו, ה’ חפץ בתורתו, הוא קורא לה תורת ה’, ולמה ? כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ובני ביתו אחריו.

הקשה הגה”צ רבי יעקב אלחרר זצ”ל למה צריך להגיע לדרגה של אברהם אבינו כדי להיקרא בתורת ה’ חפצו, הרי המשך הפסוק הוא “ובתורתו יהגה יומם ולילה”, מדובר באדם שמנותק מכל הוויית העולם הזה, שמשקיע את עצמו בתורה הקדושה, עוסק בה יומם ולילה, האם זה לא ראיה מספיקה שאדם זה בתורת ה’ חפצו ?

וביאר הרב זצ”ל שאדם בעבודה העצמית שלו אכן יכול להגיע לדרגות גבוהות מאד, הוא יכול להגות בתורה בעמל יומם ולילה, אבל עדיין אם זה מצטמצם רק בינו לבין עצמו, זה כבר חיסרון גדול, זה לא מראה שבתורה ה’ חפצו, אולי הוא נהנה מהלימוד, מי באמת נקרא “בתורת ה’ חפצו”, זה רק מי שדואג להנחיל את התורה הזו לאחרים, שדואג שיהיה דור ההמשך של עמלי תורה.

דוד המלך אומר בספר תהילים (פרק יט פסו’ יז) : “מלוה ה’ חונן דל”, אדם שחונן את הדל נחשב כאילו הלוה להי”ת, כיון שהי”ת צריך לפרנס את אותו דל, לכן הנותן לדל די מחסורו כביכול נותן לו כן על החשבון, ביום מן הימים עתיד הי”ת לפרוע את חובו כביכול.

הדברים לא אמורים רק כלפי מי שהוא דל בממון, אלא גם ואולי בעיקר כלפי מי שהוא דל ברוח, כלפי מי שהוא דל בתורה, כלפי מי שהוא דל בידיעת ה’, מי שחונן דל כזה, ודאי ודאי שהי”ת יחזיר לו בכפל כפליים של סייעתא דשמעיא עד לאין ערוך.

עוד נאמר בספר תהילים (פרק קיט פסו’ א – ג) : “אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה’, אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו, אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו”. דוד המלך מדבר בשבח אותם ההולכים בתורת ה’, הנוצרים עדותיו ודורשים אותו בכל ליבם, בתוך כל השבחים הנפלאים מכניס דוד המלך שבח שנראה קצת תמוה “אף לא פעלו עוולה”, והדבר צריך ביאור האם דבר זה שבח הוא למי שהוכתר כהולך בדרך ה’ כדורש את ה’ בכל לב ?

אכן תיתכן מציאות שהאדם יהיה מוכתר בכתר תורה, שיהיה תמים בכל דרכיו, דורש את ה’ בכל לבו, ויחד עם זאת הוא פועל עוול נורא ואיום, הוא אכן לומד תורה, הוא הוגה בה יומם ולילה, הוא מתעלה ומזדכך, אבל בכל מה שקשור לזולת הוא אינו מקדיש מזמנו ולא כלום, אדם כזה על אף היותו מוכתר בכל המעלות הנזכרות, הוא אינו הולך בדרכיו של הי”ת, רצונו של הי”ת היא שכל אחד ימסור נפש עבור כלל ישראל, ידאג להכניס כל יהודי ויהודי תחת כנפי השכינה, על צדיק כזה משבח דוד המלך “אף לא עשו עוולה”, הוא אינו יושב בקרן זוית כאותה תרומה המובדלת מין החולין שעליה אמר שלמה המלך ע”ה בספר משלי (פרק כט פסו’ ד) : “ואיש תרומות יהרסנה”, אלא מוסר את נפשו למען הכלל.

היוצא מדברינו מסיים החפץ חיים זצ”ל שם שכיון שאנו מזכירין תמיד זכותן של האבות שתגין עלינו צריכין אנו ג”כ להתנהג בדרך הזה לזרז אחד לחבירו וכ”ש לבניו לעבודת ה’ ובזה יהיה לנו זכות לפני ה’ בזה ובבא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

בין נח לאברהם ב’

בפרשה אנו קוראים על הציווי של הי”ת לאברהם אבינו : “התהלך לפני והיה תמים”, במדרש (ברא”ר פרשא ל אות י) העמידו אותנו חז”ל על ההבדל בין הנאמר אצל אברהם “התהלך לפני” לנאמר אצל נח : “את האלוקים התהלך נח”. חז”ל המשילו זאת למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, אמר לקטן : הלוך עמי, ואמר לגדול : “התהלך לפני והיה תמים”, כך אברהם אבינו שהיה כוחו יפהנאמר בו התהלך לפני והיה תמים, אבל נח שהיה כוחו רע נאמר בו : “את האלוקים התהלך נח”.

נח על אף היותו צדיק תמים כפי שהעידה עליו התורה הקדושה, בכל זאת היה נח זקוק לסיוע מאת הי”ת, לא היתה לו היכולת להלך בכוחות עצמו, כאותו בן קטן שכוחו רע הזקוק תדיר לתמיכת ידו של אביו, לא כן אברהם אבינו, הוא יכל להלך בכוחות עצמו, הוא זכה להגיע לדרגה כזו שהוא אינו זקוק לסיוע מאת הי”ת, יפה היה כוחו להתהלך לבדו.

ועדיין צריך להבין מהו שורש ההבדל בין נח לאברהם, מהי הסיבה שבגינה זכה לאברהם אבינו לדרגה זו שהיה כוחו יפה להתהלך לפני הי”ת בלא סיוע, למה נח לא זכה לבחינה זו ?

שמעתי מפי קדשו של אדמו”ר זצוק”ל שנח אומנם היה צדיק גדול, אך כל זה בייחס לעבודת ה’ האישית שלו, הוא הקדיש את עתותיו לעליה הרוחנית של עצמו, בייחס לעבודה עם הכלל לא נתן נח מעצמו כלום, לכן מכונה נח בספרי רבותינו “צדיק בפרוה”, ביטוי זה הסביר הרב זצ”ל מרמז למי שבזמן הקרה והכפור השוררים בחוץ, דואג לחמם רק את עצמו, הוא עוטף את גופו במעיל פרווה ושומר חום גופו בעוד שיתר הסובבים אותו קופאים למות, גם כאשר הודיע הי”ת לנח שהוא רוצה להביא מבול מים על הארץ, מבול בסדר גודל שיחריב את כל העולם, נח אפילו לא התפלל על בני דורו שינצלו, בזוהר הקדוש מובא שלכן הנביא ישעיה (פרק נד פסו’ ט) מייחס את הבאת המבול לנח עצמו : “כי מי נח זאת לי מעבור עוד על הארץ”, כיון שהוא לא מסר נפשו על בני דורו.

בשונה מנח שהיה עסוק ושקוע כל כולו אך ורק בבניין העצמי שלו, אברהם אבינו מסר את כל כולו למען הכלל, אלו היה אברהם מתעסק רק בעצמו, לו היה מקדיש את זמנו למימוש העצמי שלו, ודאי היה מעפיל לדרגות גבוהות שאין לשער, במסכת עבודה זרה של אברהם אבינו אומרים חז”ל היו ארבע מאות פרקים, כמה תורה יכל אברהם לחדש ולהוסיף לו היה מנצל את זמנו לכך.

אכן מיום שהכיר אברהם אבינו את הי”ת, מהעת בו הציץ עליו בעל הבירה, גמלה בלבו החלטה לא להשאיר את הגילוי העצום של מציאות הי”ת בעולם רק לעצמו, עז היה רצונו של אברהם אבינו לשתף בה את כלל האנושות, ללמד את כולם שיש בורא לעולם, למטרה זו כיתת אברהם אבינו את רגליו ממקום למקום כדי לגייר עוד ועוד אנשים, לספר לעוד ועוד מבאי עולם שיש מנהיג לבירה, בכל מקום שהגיע הוא הקים אהל עם ארבעה פתחים, אליו הוא הכניס כל מי שרק עבר דרך אחד מהם, גם אם היה מדובר אנשים פחותים ביותר, ערביים ועובדי עבודה זרה, גם עליהם לא ויתר אברהם, את כולם הוא הביא בצל קורתו והפך אותם להיות מאמינים גדולים ?

את כל הרצונות הרוחניים האישיים שהיו לו דחק אברהם אבינו הצידה, הוא התעסק אך רק עם דבר אחד, עם עשיית רצון הי”ת, הוא הבין שרצון ה’ הוא להפיץ את אורו בעולם, לקבץ עוד ועוד חיילים לצבא המאמינים, מאז ראה אברהם אבינו בכך את משימת חייו, הוא לא נח לרגע ועשה הכול כדי להוציאה מן הכוח אל הפועל, כדברי רבנו הרמב”ם בהלכות עבודת כוכבים (פרק א הל’ ג) : “והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול”.

במסכת ברכות (יג.) אומרים חז”ל : “כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שנאמר : “והיה שמך אברהם”, רבי אליעזר אומר עובר בלאו שנאמר : “לא יקרא עוד את שמך אברם”. ובספרי רבותינו עמדו חומרת האיסור לקרא לאברהם אברם, עד שהקורא לו אברם עובר בעשה ובלא תעשה ?

אחד התוארים של ה’ יתברך הוא “רם”, כך נאמר בספר תהילים (פרק קיג פסו’ ד – ו) : “רם על כל גוים ה’ על השמים כבודו”, ושם (פרק צט פסו’ ב) : ה’ בציון גדול ורם הוא על כל העמים”. בספר אפיקי ים ביאורי אגדות מסכת סוטה (דף ד ע”ב] מסביר הגרי”א חבר זצ”ל שהמונח “רם” מרמז למי שנמצא גבוה בשמים, לכן הי”ת נקרא רם כי מקום מושבו הוא בשמים ממעל, [בשונה מהמונח “גבוה” שמרמז לדבר המתנשא למעלה, אבל עדיין יש לו שייכות אל הנמוך והנמצא מתחתיו, רם מרמז לגובה שאין לו שייכות עם מה שלמטה, אצל הגויים הי”ת הוא בבחינת רם, גם אותם המאמינים שהוא ברא את העולם, סוברים הם שאחר שברא את העולם אין לו שום שייכות אל העולם השפל, ואין לו שום קשר עם בני האדם, אבל אצל כלל ישראל למרות שהי”ת בשמים כסאו מכל מקום הוא משגיח על כל מעשה בני האדם, כדברי דוד המלך עליו השלום בספר תהלים (פרק קיג פסוק ה – ו) : “מי כה’ אלהינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ”].

 

בתחילה נקרא אברהם אבינו “אברם”, שם זה מרמז שאברהם אבינו זכה להעפיל לרום כזה שהכיר את הי”ת בתכלית ההכרה, אומנם גם כאשר היה ראש היה בשמים, אבל יחד עם זאת לא נשאר שם למעלה, אלא עזב את דרגתו העליונה והוריד את עצמו עד לאנושות הרדודה ביותר, במטרה לעלות גם אותה למעלה, להביא גם אותה לאותה הכרה פשוטה וחזקה במציאות ה’ יתברך, עבור משימה זו נתן אברהם את מיטב ורוב שנותיו, בה הוא השקיע את כל כוחותיו.

אדם שעומד מן הצד יכול לטעות ולחשוב, אמנם נכון הדבר שאברהם אבינו עשה ופעל גדולות ונצורות בכל מה שקשור להאדרת שמו של הקב”ה בעולם, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שכל זה בא על חשבונו ! על חשבון העלייה וההשגות שאליהן יכל אברהם אבינו להגיע לו היה משקיע את כוחותיו בטיפוח בנינו העצמי, בלא להיכנס לנידון אם בכל זאת היה שווה לוותר, מכל מקום הפסד במישור אישי של אברהם אבינו ודאי יש כאן !

כפי שאמרנו הלך מחשבה זה הינו טעות גמורה, אברהם אבינו הוא ההוכחה החזקה ביותר לזה, בספר בראשית (פרק יז פסו’ ה) מובא הוסיף הי”ת לשמו של אברם אבינו את האות ה”א, מעתה נקרא הוא אברהם, הטעם להוספה זו אומר הי”ת : “כי אב המון גוים נתתיך”.

בשמו הראשון נקרא אברהם אבינו אברם, משמעותו של שם זה שהוא אב לארם, רש”י במסכת ברכות (יג.) ד”ה בתחילה מפרש “לאנשי מדינתו”, כלומר שטווח ההנהגה של אברהם אבינו בתחילה היה מצומצם רק לאנשי מדינתו בלבד,אחר ההוספה של האות ה”א לשמו של אברם נקרא הוא אברהם, שם זה בא ללמד על סופו של אברהם, שזכה שהנהגתו לא הסתכמה בגבולות ארם בלבד, אלא זכה שמצודתו היתה פרושה בכל העולם, הוא נהפך אב להמון גויים.

לדרגה רמה זו זכה אברהם דוקא משום שהוא מסר את עצמו למען הכלל, על אף גדלותו הוא לא ניתק את עצמו מאנשי העולם הזה, לכן הוסיף לו הי”ת דוקא את האות ה”א, האות שבה נברא העולם הזה כמבואר במסכת מנחות (כט.), בזה רצה הי”ת לרמז על החיבור שהיה לאברהם אבינו עם עולם הזה, עם אנשי העולם הזה, אברהם היה המקשר בינם לבין הקב”ה, כפי שדרשו חז”ל על הפסוק אלא תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא באברהם.

נמצא אפוא שכל הזמן “שבזבז” אברהם אבינו, לא רק שלא גרם לו הפסד אישי, לא רק שלא מנע ממנו את העליה הרוחנית שלו, אלא אדרבא בזכות אותו חסד עצום שעשה עם יושבי הארץ בעצם העובדה שהכיר להם את המנהיג של הבירה, בזכות זה גמל לו הי”ת שפע ענק של סייעתא דשמעיא, על ידה ומכוחה העפיל ונתעלה אברהם עד לדרגה של “התהלך לפני”, להיות אב להמון גויים, להיות רגל למרכבה, ולהעמיד את כלל ישראל.

על כך אומר דוד המלך בספר תהלים “מלוה ה’ חונן דל”, אדם שחונן את הדל נחשב כאילו הלוה להי”ת, כיון שהי”ת צריך לפרנס את אותו דל, לכן הנותן לדל די מחסורו כביכול נותן לו כן על החשבון, ביום מן הימים עתיד הי”ת לפרוע את חובו כביכול.

הדברים לא אמורים רק כלפי מי שהוא דל בממון, אלא גם ואולי בעיקר כלפי מי שהוא דל ברוח, כלפי מי שהוא דל בתורה, כלפי מי שהוא דל בידיעת ה’, מי שחונן דל כזה, ודאי וודאי שהי”ת יחזיר לו בכפל כפליים של סייעתא דשמעיא עד לאין ערוך.

בספר תהילים (פרק קיט פסו’ א – ג) אומר דוד המלך ע”ה : “אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה’, אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו, אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו”.

דוד המלך מדבר בשבח אותם ההולכים בתורת ה’, הנוצרים עדותיו ודורשים אותו בכל ליבם, בתוך כל השבחים הנפלאים מכניס דוד המלך שבח שנראה קצת תמוה. “אף לא פעלו עוולה”, והדבר צריך ביאור האם דבר זה שבח הוא למי שהוכתר כהולך בדרך ה’ כדורש את ה’ בכל לב ?

אכן תיתכן מציאות שהאדם יהיה מוכתר בכתר תורה, שיהיה תמים בכל דרכיו, דורש את ה’ בכל לבו, ויחד עם זאת הוא פועל עוול נורא ואיום, הוא אכן לומד תורה, הוא הוגה בה יומם ולילה, הוא מתעלה ומזדכך, אבל בכל מה שקשור לזולת הוא אינו מקדיש מזמנו ולא כלום, אדם כזה על אף היותו מוכתר בכל המעלות הנזכרות, הוא אינו הולך בדרכיו של הי”ת, רצונו של הי”ת היא שכל אחד ימסור נפש עבור כלל ישראל, ידאג להכניס כל יהודי ויהודי תחת כנפי השכינה, על צדיק כזה משבח דוד המלך “אף לא עשו עוולה”, הוא אינו יושב בקרן זוית כאותה תרומה המובדלת מין החולין שעליה אמר שלמה המלך ע”ה בספר משלי (פרק כט פסו’ ד) : “ואיש תרומות יהרסנה”, אלא מוסר את נפשו למען הכלל.

יסוד זה אומר בעל ההפלאה זצ”ל בספר פנים יפות על התורה בראשית (פרק יח פסו’ ג) רמוז בדברי דוד המלך בספר תהלים (פרק צב פסו’ יג) : צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה”. התמר אומר הרב זצ”ל הוא עץ שעושה פירות, אומנם מחמת שהוא נותן מכוחו להוציא פירות להנות בהם אחרים הוא אינו יכול להגיע לגבהו של עץ הארז שהוא אינו עושה פירות וכל כוחו מושקע בהגבהת עצמו.

אומר דוד המלך ע”ה שהצדיק שנמשל לתמר שאינו עסוק רק בהגדלת עצמו אלא שנותן מעצמו ללמד לאחרים את דרכי ה’ ותורתו, אל לו לחשוב שבעבור זה יפסיד את מעלתו, אלא אף על פי כן הוא “כארז בלבנון ישגה”, בזכות זה יצליח ה’ בידו לעלות למעלה למעלה ויזכה אח”כ ליגדל כארז בלבנון שאינו עושה פירות בבחינת מה שאמרו במסכת תענית (ז.) “ומתלמידי יותר מכולם”.

 

פרשת לך לך

תכלית הניסיון עשיית רצון ה’

“ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה, וילך אברם כאשר דבר אליו ה’ וילך אתו לוט ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן”.       (בראשית פרק יב)

 

 

 

 

 

 

 

בפרשה אנו קוראים על הניסיון הראשון של אברהם אבינו : “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”, כך אומר רבי לוי במדרש תנחומא (סי’ ד) : “ניסיון הראשון כניסיון האחרון ניסיון הראשון בלך לך מארצך ניסיון האחרון בלך לך אל ארץ המוריה עיי”ש.

ברש”י הקדוש כותב לפרש את הציווי של לך לך “להנאתך ולטובתך”, [נראה לפרש את ה”להנאתך” על פי המבואר בדברי חז”ל שחייו של אברהם אבינו באור כשדים לא היו פשוטים כלל וכלל, בפרט מעת שהחל אברהם אבינו לקרוא בשם ה’, לא אחת היה הוא צריך להתמודד עם גלויי עויינות ושנאה מצד אנשי מקומו, בית אביו היה בית חרושת לעבודה זרה, הוא נרדף על ידי השלטון ואף הושלך לתוך כבשן האש בשל דעותיו, כיון שכן היציאה מאור כשדים רק תסב לו הנאה, וב”לטובתך” הכוונה היא לכל הבטחות שהבטיח לו הי”ת (פרק יב פסוק ב – ג) כאשר יגיע אל היעד : “ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה, ואברכה מברכיך, ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחת האדמה”. שכל אלה הם טובות השמורים לו אם יעמוד בניסיון.

והנה מדברי הרש”י משמע שה”להנאתך” וה”לטובתך” הם לא רק דברי שידול לאברהם אבינו שיסכים לעזוב את ארצו ואת מולדתו ואת בית אביו, אלא שהם חלק בלתי נפרד מעצם הניסיון, שהיה מוטל על אברהם לצאת מחרן בהרגשה שהיציאה היא לטובתו ולהנאתו.

[גם בניסיון הגדול של העקידה נאמר לאברהם אבינו : “קח נא את בנך יחידך אשר אהבת את יצחק והעלוהו לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך”.

וקשה למה היה צריך הי”ת לומר לאברהם קח את בנך אשר אהבת, הלא פשוט וברור שאברהם אוהב את יצחק בנו, [בספר הברית [שער האהבה] כותב שהאהבה הגדולה ביותר שישנה היא אהבת האב לבנו, בדרשות רבי יהושע אבן שועיב פרשת תולדות קורא לאהבה זו “אהבה הטבעית”. כיון שכן די היה לצוות את אברהם קח את בנך יצחק והעלהו לעולה ?

גם כאן צריך לומר שה”אשר אהבת” הוא חלק בלתי נפרד מהניסיון עצמו, כלומר שהניסיון של עקידת יצחק נאמר לאברהם שבשעת העקידה הוא צריך להרגיש אהבת אב כלפי יצחק, וכך לעקוד אותו על המזבח מתוך אהבה, [שלא יגיע אברהם אבינו לדביקות בה’ עד כדי התפשטות הגשמיות, כפי שמצאנו אצל רבי עקיבא שבשעה שהיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל היה רבי עקיבא קורא קריאת שמע ושוחק, וביארו שזה מחמת שהיה רבי עקיבא דבוק בה’ יתברך בתכלית הדביקות, עד הסתלקו ממנו כל ההרגשים הגשמיים].

מהגאון הגדול רבי אשר זעליג וייס שליט”א שמעתי לבאר בזה את דברי התורה בפרשת העקידה : “ויאמר לו אבי ויאמר לו הנני בני”, שלכאורה הדברים סתומים ולא נתפרש מה היה הדו שיח בין יצחק לאברהם אביו ? וביאר הרב שליט”א שיצחק אבינו שידע מהניסיון פחד שמא אברהם אביו איש החסד, לא יוכל לשאת את המשא הכבד לעשות מעשה נועז כזה בבנו יחידו, ובשלב מסויים הוא יתנתק וידבק בה’ מאד ובזה יפסיד את הניסיון, לזה שאל אותו יצחק בדרך : “ויאמר אבי”, אתה עדיין מרגיש תחושה של אבא, אהבה של אבא, או שמא כבר התעלית מעל לתחושות האנושיות, על זה השיב לו אברהם : “הנני בני”, אני עדיין מרגיש אותך כבני, עדיין אהבתך אצלי גדולה כאהבת האב לבנו, ומסיים הפסוק “וילכו שניהם יחדיו” עכ”ד.

אומנם עדיין צריך ביאור שכן בניסיון של העקידה הדרישה של “אשר אהבת” מעצימה את הניסיון ומגדילה אותו, לא כן בניסיון של לך לך מארצך וממולדתך, הידיעה שהיציאה היא להנאתו ולטובתו של אברהם אבינו רק גימדה אצלו את הניסיון עד בכלל, אף שניתוק של אדם מארצו מעירו וממולדתו כרוך בקושי לא מבוטל, עם הזמן מתרגל כל אדם לסביבה שבה הוא גדל ולמקום בו הוא נולד וחי, עם הזמן נרקם קשר נפשי בינו ובין אותם אנשים שהיו חלק בלתי נפרד מהנוף של חייו, אומנם כל זה כאשר המקום בו הוא דר וישיבתו עם אנשי המקום נעימים לו, אבל אברהם שחי במקום שהיה לו רע, וגדל בחברת אנשים שהיו עוינים ורעים כלפיו, מן הסתם הוא לא הרגיש שום הקרבה בעזיבת את חרן על אחת כמה וכמה כאשר אלה מלווים בהבטחות מופלגות שאין בכך שום ניסיון ?

למה השלכת אברהם לכבשן האש לא נחשבת ניסיון

במסכת אבות (פרק ה משנה ג) אומרת המשנה : “עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום” ע”כ

רוב ככל הראשונים ובראשם הרמב”ם זצ”ל מונים את ניסיון של לך לך מארצך כניסיון הראשון של אברהם, כבר הזכרנו שבדברי רבי לוי במדרש תנחומא בפרשתנן (סי’ ד) יש ראיה לזה : “ניסיון הראשון כניסיון האחרון, ניסיון הראשון בלך לך מארצך, ניסיון האחרון בלך לך אל ארץ המוריה עיי”ש.

וידועה השאלה על כך שלא הזכירו הראשונים את המעשה המובא בפסיקתא “שהיה אברם משבר אלילי תרח, ונתקנאו בו והשליכוהו לכבשן האש” [וכן מביא הרש”י (פרק יא פסו’ כח) “שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש”], על פניו נראה זה ניסיון הרבה יותר גדול מהניסיון של היציאה מחרן ?

מהות הניסיון

כדי ליישב את הדברים נקדים לברר לעצמנו כמה נקודות בעניין הניסיון, מהו ניסיון ומהי תכליתו ? מהי אמת המידה על פיה נקבע מהו ניסיון קל ומהו ניסיון קשה ?

בעיני ההמון נמדד גודל הניסיון אם הוא קל או קשה בהתאם לקושי הכרוך בביצוע המשימה, ככל שיותר קשה לבצע את הדבר, נחשב לניסיון יותר קשה, ניסיון שאינו כרוך במאמץ או בקושי מיוחד נחשב בעיני ההמון לניסיון קל.

לפי נקודת מבט זו אכן צריך ביאור כל עניין הניסיון של אברהם אבינו בציווי של לך לך מארצך, שכן אצל אברהם אבינו לא היה בעצם היציאה מאור כשדים שום קושי, בעוד שמעשה זריקתו לכבשן האש היה כרוך בקושי עצום ורב.

אכן במבט הנכון על המושג ניסיון הוא כדי לבחון את האדם עד כמה מוכן הוא להקריב בשביל עשיית רצון ה’, עד כמה עז רצונו לעשות את רצון ה’, שזו תכלית ביאת האדם לעולם, ולכן היה דוד המלך מתפלל ומבקש מה’ : “למדני לעשות רצונך …”.

לפי נקודת מבט זו, במקום שנדרש מהאדם לעשות פעולה שכרוכה בקושי ובמאמץ, ובפרט אם כרוך הדבר בייסורים, אף שמצד עצם העשייה בפועל הדבר קשה לביצוע, מצד הכוונה לעשות את רצון ה’ נחשב זה ניסיון קל ביותר, אף אדם אינו עושה דבר הכרוך בצער ובקושי להנאתו, כל עשייתו היא במאת האחוזים רק כדי לעשות את רצון ה’, לא כן מי שנתבקש לעשות דבר שיש בעשייתו הנאה לעצמו או לגופו וכדו’ במקרה כזה מצד העשייה הדבר קל ביותר, אמנם מצד הכוונה לשם רצון ה’ נחשב זה לניסיון קשה, יותר קשה לכוון שייעשה הדבר רק מחמת ציווי ה’ בלבד בלא לערב שום פניה או נגיעה עצמית.

הליכתו של אברהם אבינו לכבשן האש בשל אמונתו בה’ היה מעשה כביר, אך עם זאת לא נדרש מאברהם הרבה מאמץ כדי לכוון במעשה זה לשם שמיים, אף אדם לא זורק את עצמו לתוך כבשן האש בשביל הנאת עצמו, מעשה כזה נעשה במאת האחוזים לשם שמיים, א”כ מצד הניסיון שענינו הוא לעשות לשם שמים נחשב זה לניסיון קל אם בכלל, לא כן הציווי של לך לך מארצך בהתחשב שאותו מקום ממנו נצטווה אברהם לצאת היה מקום רע עבורו, ובנוסף לזה כל הברכות שקיבל אברהם עבור יציאתו משם, ובפרט הברכה שיזכה לבנים ואותם ברכות שבדרך הטבע לא היה יכול להשיגם בארץ מולדתו בשום אופן, כאן עמד אברהם אבינו במבחן עצום, מצד אחד ציווי ה’ אליו ללכת, ומצד שני כל הברכות וההבטחות שדוחפים גם הם ללכת, מאמץ אדיר נדרש מאברהם שתהא הליכתו אך ורק מחמת רצון ה’ ולא מחמת טובתו האישית, ולכן נחשב מעשה זה לאחד מהעשרה ניסיונות שנתנסה אברהם ואולי מהקשים שבהם .

“וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה'”

בפירוש האור החיים הק’ הקשה שלכאורה הפסוק הזה מיותר, שהרי בפסוק אח”כ נאמר במפורש “ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען”, וא”כ איזה צורך יש בהודעת התורה שהלך אברהם כאשר דיבר אליו ה’ ?

ומתר‘ האור החיים שהתורה באה לומר לנו שלמרות שאמר לו ה’ הבטחות תועליות הרבה כשילך לו מארצו וכו’, א”כ הגם שילך יסבור הרואה כי אין להחזיק לו טובה על זה, שאפילו קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר ליסע, לזה הודיע הכתוב צדקתו של אברהם כי מה שהלך לא לצד ההבטחות האמורות אלא לעשות דבר ה’ …” עכ”ד

כל המצות הם ניסיונות

הנה כידוע שכל המצות כולם הם ניסיונות לאדם, עיקר תכליתם הוא לעשות רצון ה’ אשר ציוונו לעשותם, וכן תקנו לומר בנוסח הלשם יחוד שנוהגים לומר לפני כל מצוה שתכלית המצוה הוא “לעשות נחת רוח ליוצרינו ולעשות רצון בוראינו”, וכן כותב בספר מאור ושמש פרשת ויקרא : “כל המצות כולם הם גזירות המלך ועיקרם לעשות רצון יוצרנו יתברך” עכ”ל.

הנה במצות התורה ישנם כאלה אשר אין בהם הנאת הגוף כמו מצות ציצית ותפילין וכיוצא בהן, במצות אלו קל מאד לכוין שתהא עשייתם לשם יחוד קודשא בריך הוא, אומנם ישנם מצות כדוגמת עונג שבת ושמחת יו”ט וכיוצא בהן שחוץ מהמצוה שבהם יש בעשייתם גם הנאת הגוף, במצות אלה קשה הדבר שתהא עשייתם רק משום שזהו רצון ה’ ולא מחמת ההנאה המגיעה מהם, עבודה רבה נדרשת לבל תתערב עם עשיית המצוה שום תערובת של הנאת גופו ושייעשה הכול רק כדי לעשות רצון הבורא .

בספר פנים יפות פרשת לך לך איתא כי על אף שאמרו חז”ל במסכת קידושין (לט:) ששכר מצות בהאי עלמא ליכא מכל מקום באותם מצות שיש בהם הנאת עצמו אם מתאמץ האדם לקיימן רק מחמת ציווי הבורא ולא מחמת ההנאה שבהם אזי זוכה הוא לקבל שכר גם בעולם הזה מדה כנגד מדה על כך שכבש את הנאת גופו

 

 

 

 

פרשת לך-לך

הגר שפחת שרה

בפירוש המשניות לרמב”ם על מסכת אבות (פרק ה משנה ג) כותב שהניסיון החמישי של אברהם היה “לקחו הגר לאשה אחר שנואש מהוליד משרה”, כך מספרת התורה הקדושה בפרשה ששרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר.

רש”י כותב שהגר היתה ביתו של פרעה מלך מצרים , [בתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב שפרעה זה היה בנו של נמרוד, לפי זה היתה הגר שפחת שרי נכדה של נמרוד], כשראה את נסים שנעשו לשרה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר.

בפרקי דרבי אליעזר (פרק כו) אומר ר’ יהושע בן קרחה שמרוב שאהב פרעה את שרה הוא כתב לה בשטר כתובתה כל ממונו, בין כסף, בין זהב, בין עבדים, בין קרקעות, וכתב לה את ארץ גושן לאחוזה , לפיכך ישבו ישראל בארץ גושן, שהיא של שרה אמנו, וכתב לה את הגר בתו, מפילגשו לשפחה, ומנין שהיתה הגר המצרית שפחה ? שנאמר (טז, א) ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר.

במדרש במדבר רבה (פרשה י אות ה) מובא שהרשעים תמיד נכתבים באופן שהם קודמים לשמם, כך נאמר בספר שמואל א’ (פרק כה פסוק כה) על נבל : “נבל שמו”, וכן על גלית הפלישתי נאמר בספר שמואל א’ (פרק יז פסו’ ד) : “גלית שמו” : “שבע בן בכרי שמו”. אבל הצדיקים שמן קודמם כמו שכתוב בספר שמואל א’ (פרק א פסו’ א): “ושמו אלקנה”, ובהמשך ) פרק יז פסו’ יב) נאמר : “ושמו ישי”, וכן במגילת רות (פרק ב פסו’ א): “ושמו בעז”, ובמגילת אסתר (פרק ב פסו’ ה) : “ושמו מרדכי”, ואצל מנוח אבי שמשון “ושמו מנוח”, לגבי הגר שפחת שרה נאמר בתורה (פרק טז פסו’ א) : “ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר”, מה שמעיד שהגר היתה צדקת.

חז”ל במדרש בראשית רבה (פרשה מה אות ז) נחלקו כמה מלאכים נזדוגו לה ? רבי יוסי בר חנינא אמר חמשה, בכל מקום שנאמר אמירה, מלאך. רבנן אמרי ארבעה, בכל מקום שנאמר מלאך, אמר רבי חיא בוא וראה כמה בין ראשונים לאחרונים, מנוח אמר לאשתו (שופטים יג, כב) : מות נמות כי אלוהים ראינו, והגר שפחת שרי רואה חמשה מלאכים בזה אחר זה ולא נתיראה מהם, אמר רבי יצחק צופיה הליכות ביתה, בני ביתו של אברהם אבינו צופים היו, והיתה הגר רגילה לראות בהם, היא היתה רגילה, למלאכים שהגיעו לביתו של אברהם אבינו ולכן לא נבהלה מהם.

במסכת מעילה (יז:) מסופר שרשב”י הלך לבטל גזירת המלכות, הוא ביקש מהקב”ה שיעזור לו, ה’ שלח לו שד ששמו ‘בן תמליון’, בכה ר’ שמעון ואמר, מה שפחה של בית אבא [הגר] נזדמן לה מלאך שלש פעמים, ואני אפילו לא פעם אחת. מפורש שהגר שפחת שרה היתה צדקת, לכן שרה נתנה אותה לאברהם.

“ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה’ מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה”, כך בפרשת ויצא רחל אמנו רואה שהיא לא יולדת, היא פונה אל יעקב אבינו ואומרת לו  (פרק ל פסו’ ג) : “הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה”.

מה פירוש אולי אבנה ממנה ?

רש”י הקדוש בפרשת לך לך כותב שזה בא ללמד על החורבן שנמצא בו מי שאין לו בנים, שאינו בנוי אלא הרוס. הבן שיילדו הגר ובלהה הוא בבחינת בנין לאמהות הקדושות שרה ורחל, שהילד שנולד מהשפחה נזקף גם לזכותה של שרה או רחל אמנו, לכן רחל נותנת את השמות לדן ונפתלי שנולדו מבלהה שפחתה, וכך גם לאה נתנה שם לגד ואשר שנולדו מזלפה שפחתה, כי הם שייכים גם להן.

בחז”ל מובא שאברהם אבינו לא רצה להתחתן עם שפחה, וגם הגר לא רצתה להתחתן עם אברהם שהיה בן שמונים וחמש שנה, אבל שרה אמנו פיתתה אותה בדברים שתסכים : “ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה”. כותב הרש”י הקדוש שהיתה שרה אומרת להגר : “אשריך שזכית לדבק בגוף קדוש כזה”, כדאי לך להינשא לאברהם אבינו, וכן אומרת שרה אל אברהם “בא נא אל שפחתי”, ובמסכת ברכות (ט.) אמרי דבי רבי ינאי אין נא אלא לשון בקשה, וכן דרשו במדרש שכל טוב פרשת לך לך : “בבקשה ממך שתבא עליה”, מפורש שאברהם אבינו כלל לא רצה להתחתן עם הגר ושרה שידלה אותו לכך, כמו שאומרת התורה : “וישמע אברם לקול שרי”, חז”ל אומרים לקול רוח הקודש שבה.

 

וצריך להבין למה היתה שרה צריכה לשכנע את אברהם לקחת את הגר, הרי לא היו לו ילדים, כדברי הרמב”ם שנואש אברהם מלהוליד משרה, אם כן למה שלא יסכים להתחתן עם הגר, בשלמה רחל אמנו היתה צריכה לשכנע את יעקב אבינו שיקח את בלהה, כי ליעקב אבינו יהיו ילדים מלאה ורק לה לא היו ילדים, “ואבנה גם אנכי ממנה”, לא רק אתה אלא גם אנכי, אבל אברהם ושרה לשניהם לא היו ילדים, אם כן אברהם מצד עצמו צריך היה אם לא ליזום את המהלך, לפחות לא להתנגד לו ברמה כזו שצריך לשכנע אותו לעשות כן ?

זאת ועוד צריך ביאור מדוע נחשב לקיחת הגר ניסיון לאברהם, על פניו נראה שהניסיון בכל הסיפור הזה היה דוקא של שרה אמנו, שהיתה צריכה להכניס צרה לביתה, ולא סתם צרה אלא את מי שעד לא מזמן היתה שפחתה, בספר משלי (פרק ל פסו’ כא-כג) אומר שלמה המלך ע”ה : “תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת, תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם, תחת שנואה כי תבעל, ושפחה כי תירש גברתה, אומר לנו שלמה המלך ע”ה שמצב של שפחה תירש גבירתה זה דבר שהוא קשה מנשוא, בכל זאת שרה אמנו הצדקת פעלה לשם שמים והופכת את שפחתה לגבירה, והכל בתקוה של “אולי אבנה גם אנכי ממנה”.

לא לחינם היתה שרה אמנו האישה היחידה שהקב”ה דיבר איתה, כך אומר המדרש בבראשית רבה, (פרשה מח אות כ) : “ותכחש שרה לאמר לא וגו’ (בראשית יח, טו), רבי יהודה ברבי סימון אמר מעולם לא נזקק הקדוש ברוך הוא להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת, ואף היא על ידי עלה. רבי אבא בר כהנא בשם רבי אידי אמר כמה כרכורים כרכר בשביל להשיח עמה, ויאמר לא כי צחקת. רבי אליעזר אומר והכתיב (בראשית טז, יג): ותקרא שם ה’ הדבר אליה, רבי יהושע בשם רבי נחמיה בשם רבי אידי אמר על ידי מלאך. והכתיב (בראשית כה, כג): ויאמר ה’ לה, רבי לוי אמר על ידי מלאך. רבי אלעזר בשם רבי יוסי בר זמרא אמר על ידי שם בן נח. (בראשית יח, טז): ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם ואברהם הלך עמם לשלחם, מתלא אמר, אכלית, אשקית, לוית, כך ואברהם הלך עמם לשלחם.

אברהם אבינו מקיים את דבר ה’ הוא נושא את הגר : “ויבא אל הגר ותהר ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה.

אומר רש”י הקדוש “ותקל גברתה בעיניה”. אמרה שרי זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאלו היא צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מביאה ראשונה, [כך אומר רבי לוי בר חיתא במדרש בראשית רבה (פרשה מה אות ד) ויבא אל הגר ותהר מביאה ראשונה נתעברה]

אמר רבי חנינא בן פזי הקוצין הללו אינן לא מתנכשין ולא נזרעים מה אתה מתפלא שהיא מתעברת מיד ?! גם קוצים גדלים מיד. קוצים לא צריכים להשקות, לא צריכים לזרוע אותם, לא צריכים לנכש אותם מאיליהן הן יוצאים ומתמרים ועולים. החטים הללו כמה צער וכמה יגיע עד שלא יעלו. ולמה נתעקרו האמהות ? רבי לוי משם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם רבי יוחנן, שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן, שנאמר (שיר השירים ב, יד) : יונתי בחגוי הסלע, יונתי בחגוי, למה עקרתי אתכם, בשביל (שיר השירים ב, יד): הראיני את מראיך השמיעני את קולך. רבי עזריה משום רבי יוחנן בר פפא כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנוין. רבי הונא משם רבי חיא בר אבא כדי שיצאו רב השנים בלא שעבוד. רבי הונא ורבי אבון בשם רבי מאיר אמר כדי שיהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאשה מקבלת עברין היא מתכערת ומתעזבת, שכל תשעים שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בתוך חפתה, והיו מטרוניות באות לשאל בשלומה של שרה והיתה שרה אומרת להם צאו ושאלו בשלומה של עלובה, והיתה הגר אומרת להם שרי גברתי אין סתרה כגלויה, נראית צדקת ואינה צדקת, אלו היתה צדקת ראו כמה שנים שלא נתעברה ואני בלילה אחד נתעברתי, והיתה אומרת עם דא אנא מסב ומתן, הלואי מסב ומתן עם מרה.

שרה כועסת על אברהם והיא אומרת לו : “חמסי עליך, אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה, והיא מוסרת דין לשמים “ישפט ה’ ביני וביניך”.

רש”י מסביר חמסי עליך. חמס העשוי לי, עליך אני מטילה הענש, כשהתפללת להקדוש ברוך הוא מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך. ועוד, דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני ושותק.

מיד אומרת התורה : “ויאמר אברם אל שרי, הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך, ותענה שרי ותברח מפניה”.

מה באמת הפריע לשרה אמנו קשה לומר שהיא נפגעה ממה שהגר אמרה עליה שאין סתרה כגלויה, שהיא מראה עצמה כאילו היא צדקת אבל באמת אינה צדקת, מן הסתם היתה שרה אמנו ענוותנית לא פחות מאברהם אבינו, היא ודאי לא נפגעה מדבריה של הגר

טענתה של שרה אמנו היתה שבעקבות הדברים של הגר, הרבה נשים שהיו באות ללמוד ממני אמונה מתחילות לעזוב אותה. למה אברהם לא מוחה בה על כך שהיא מזלזלת בי ?

אברהם אבינו עונה לה : “הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך” את יכולה להגיד לה מה שאת רוצה, לא לקחתי אותה כגבירה, היא מחזיקה עצמה כגבירה, אבל מבחינתי היא עדיין שפחה !

שרה לוקחת את הגר ומענה אותה : “ותענה שרי”, כתגובה הגר בורחת למדבר : “ותברח מפניה”.

רש”י כותב ששרה היתה משעבדת בהגר בקושי, בפירוש הכתב והקבלה מוסיף שהיה זה קושי יותר ממה שהיתה רגילה לעשות, בילקוט שמעוני בראשית (רמז עט) : “רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר דליין וסנדלריאות הוליכה לה למרחץ.

רבותינו עמדו על השאלה היאך יתכן ששרה אמנו הצדקת תעשה דבר כזה לענות את שפחתה ?

בפירוש הרמב”ן מגדיר את מעשיה של שרה חטא : “חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם אומר הרמבן חטא בכך שהניח לה לעשות כן” ?

אכן חס ושלום ששרה אמנו הצדקת תנהג מנהג אכזריות עם שום בריה, כל שכן עם מי שנברא בצלם, וצריך לומר ששרה אמנו נתנה לה לעשות את אותם אותם דברים שהיתה רגילה לעשות קודם שנישאה לאברהם, רק שאז היתה הגר שפחה, לכן לא הרגישה קושי בעשיית דברים אלו, ועכשיו לאחר שנשתחררה אותם דברים נחשבו לגבה עינוי.

הגר לא מחזיקה מעמד, היא קמה ובורחת אל המדבר, שם מוצא אותה מלאך ה’ ושואל אותה : “אי מזה באת ואנה תלכי” ? הגר משיבה למלאך : “מפני שרי גברתי אנכי ברחת”.

המלאך מצוה עליה : “שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה”, התפקיד שלך הוא להיות שפחה בבית שרה, ומבשר לה מלאך ה’ : “הנך הרה וילדת בן”. הוא אומר לה איך לקרא את שם הילד שיולד : “וקראת שמו ישמעאל, כי שמע ה’ אל עניך”.

אכן אומרת התורה : “ותלד הגר לאברם בן, ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל”, לא הגר קראה לו כך אלא אברהם ?

כותב רש”י הקדוש : “שאף על פי שלא שמע אברם דברי המלאך שאמר וקראת שמו ישמעאל, שרתה רוח הקדש עליו וקראו ישמעאל”, אומנם אברהם קרא לו את השם, אבל זה השם שהגר נצטוותה לקרא לו ולא שם שאברהם בחר לקרא לו מעצמו.

[בספרים הקדושים מובא שהנפקא מינא אם אברהם קרא את שם הילד או שהגר קראה את שמו ? שאם אברהם היה נותן את השם לישמעאל, אזי היה ישמעאל נחשב כאחד האבות אף שאמו היתה שפחה, כמו שבני השפחות בלהה וזילפה נקראו בשמות על ידי יעקב והאימהות הקדושות, והם נכללו עם השבטים הקדושים, כך ישמעאל היה נכלל עם אבות האומה כבנו של אברהם, אבל כעת שהגר היא זו שקראה את השם לישמעאל הוא מיוחס אחריה ואינו נכלל בעם ישראל.

ולמה ?

במה היה שונה ישמעאל מבנות השפחות זילפה ובלהה שהם זכו להיכלל בכלל ישראל והוא לא ?

השפחות הקדושות זילפה ובלהה היו בטלות כלפי האימהות, זילפה ביטלה את עצמה בפני לאה ובלהה ביטלה את עצמה בפני רחל, כיון שהן היו בטלות לאימהות הבנים שנולדו מיעקב נכללו עם השבטים הקדושים, משא”כ הגר שפחת שרה לאחר נישואיה, ברגע שהיא הרתה, מיד “ותקל גברתה בעיניה”, היא כבר לא בטילה לשרה, לכן היא הפסידה שהבן שנולד לה לא יכלל באבות האומה.

בפרקי דרבי אליעזר (פרק כז) איתא : “והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, אימה זו מלכות אדום, חשכה זו מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל מכל מצות התורה, גדולה זו מלכות פרס ומדי שגדלה למכור את ישראל חנם, נופלת זו מלכות בבל שנפלה בידם ישראל, עליו אלו ישמעאלים שעליהם בן דוד יצמח שנ’ אויביו אלביש בושת”.

המלכות האחרונה שתמלוך לפני ביאת הגואל היא מלכות ישמעאל, בפרקי דרבי אליעזר שם (פרק לא) איתא : ולמה נקרא שמו ישמעאל ? שעתיד לשמוע הב”ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים”. ואז יבוא משיח בן דוד לגאול אותנו ממנו

פרשת חיי שרה מסתיימת בפסוק המדבר על בניו של ישמעאל : “וישכנו מחוילה עד שור, אשר על פני מצרים באכה אשורה, על פני כל אחיו נפל” מיד מתחילה פרשת תולדות בפסוק “ואלה תולדות יצחק בן אברהם” סמיכות זו של הפסוקים אומר בעל הטורים באה לומר שרק כאשר יפול ישמעאל באחרית הימים רק אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק.

בספר גלגולי נשמות להרמ”ע מפאנו זצ”ל (אות ה) כותב הרב זצ”ל שהגר שפחת שרה היא שפחת ישי, ועתה נתקנה כי בראשונה ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה, והיתה מבזית כבוד גברתה שרה אמנו, ופה לא רצתה לקבל דברי רבה ישי, דצוותה אבא נא אליך, והגידה הדברים לגברתה ויצא ממנו דוד, וממנו יבא משיח בן דוד:

במסכת ב”ב (יד.) נמנה ישי אבי דוד בן הארבעה שמתו בעתיו של נחש. בעוד שלגבי שאר אלו שהוזכרו יש מחלוקת מי הם היו לגבי ישי אבי דוד אומרים חז”ל הכל למודים שישי אבי דוד מת בעתיו של נחש.

בספר תהילים (פרק קיח פסו’ כא – כו) אומר דוד המלך ע”ה : “אודך כי עניתני ותהי לי לישועה, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, מאת ה’ היתה זאת היא נפלאת בעינינו, זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו, אנא ה’ הושיעה נא אנא ה’ הצליחה נא, ברוך הבא בשם ה’ ברכנוכם מבית ה'”:

בילקו”ש תהילים (רמז תתעג) אומר ר’ שמואל בר נחמני בשם ר’ יונתן : אודך כי עניתני אמר דוד. אבן מאסו הבונים אמר ישי. מאת ה’ היתה זאת אמרו אחיו. זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו אמר שמואל. אנא ה’ הושיעה נא אמרו אחיו. אנא ה’ הצליחה נא אמר דוד. ברוך הבא בשם ה’ אמרו ישראל. ברכנוכם מבית ה’ אמר שמואל. אל ה’ ויאר לנו אמרו כלם”.

באיזה הקשר נאמרו הדברים ?

מספר המדרש (ילקוט המכירי) – אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, מדרש, הן בעוון חוללתי (תהלים נ”א), מלא כתיב בשני ווי”ן, פליגי בה תרי אמוראי במערבא, חד אמר דוד בן אהובה היה, וחד אמר דוד בן שנואה היה, כיצד ישי ראש לסנהדרין היה, ולא היה יוצא ונכנס אלא באוכלוסא בס’ רבוא, והיו לו ס’ בנים גדולים, ופירש מאשתו ג’ שנים. לאחר ג’ שנים היתה לו שפחה נאה ונתאווה לה, אמר לה בתי, תקני עצמך הלילה כדי שתכנסי אלי בגט שחרור, הלכה השפחה ואמרה לגברתה הצילי עצמך ונפשי ואדוני מגיהנם, אמר לה מה טעם, שחה לה את הכל, אמרה לה, בתי מה אעשה שהיום ג’ שנים לא נגע בי, אמרה לה אתן ליך עצה, לכי תקיני עצמך ואף אני כך, ולערב כשיאמר סגירי הדלת תכנסי את ואצא אני, וכך עשתה, לערב עמדה השפחה וכבת את הנר, באת לסגור את הדלת נכנסה גברתה ויצאה היא, עשתה עמו כל הלילה נתעברה מדוד, ומתוך אהבתו על אותה שפחה יצא דוד אדום מבין אחיו… לט’ חדשים בקשו בניה להרגה ואת בנה דוד, כיון שראו שהוא אדום, אמר להם ישי הניחו לו ויהיה לנו משועבד ורועה צאן, והיה הדבר טמון עד כ”ח שנה

עשרים ושמונה שנים דוד המלך גודל בשדות עם הצאן, אף אחד לא מכיר בו : “מוזר הייתי לאחיי ונוכרי לבני אמי”,  אף אחד לא דיבר איתו אף אחד לא רצה איתו קשר

אחרי עשרים ושמונה שנה הקב”ה מצוה את שמואל הנביא : “לך אשלחך אל בית ישי הלחמי”, הקב”ה שולח את שמואל, למשוך מלך על ישראל.

ואיפה נמצא המלך ?

בבית של ישי.

שמואל מגיע לבית ישי הלחמי ואומר לו שהקב”ה שלח אותי, למשוך את אחד מבניך למלך, דוד מעביר את בניו לפני שמואל, הראשון היה אליאב. איך שדוד ראה אותו היה בטוח שהוא המשיח, “אך נגד ה’ משיחו”

הי”ת מתערב ואומר לשמואל : “אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו, כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב”,

ככה עברו כל השבעה בנים של ישי לפני שמואל בזה אחר זה, ועל כולם אומר לו שמואל : “גם בזה לא בחר ה'”, לא היה עוד את מי להגיש, ושמואל פונה אל ישי בתמיהה : “התמו הנערים” ?!

ישי עונה לשמואל בחצי בושה : “עוד שאר הקטן והנה רעה בצאן”.

“וקחנו כי לא נסב עד באו פה” פסק שמואל !

כיון שבא דוד, התחיל שמן המשחה לבצבץ ולעלות מעצמו, אמר הקב”ה לשמואל משיחי עומד ואתה יושב קום משחהו.

חז”ל במדרש אומרים שישי ובניו עמדו ברטט ובאימה, ואמרו, לא בא שמואל אלא לבזותנו ולהודיע לישראל, שיש לנו בן פסול, ואמו של דוד, שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ.

כיון שנטל כוס ישועות, שמחו כולם. עמד שמואל ונשקו על ראשו ואמר ה’ אמר אלי בני אתה.
באותה שעה אמרה אמו אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.  אבן  אי הבן, שמאסו אותך אחיך היתה לראש פנה אתה נעשית לראש .

הרמ”ע מפאנו זצ”ל מגלה לנו שהשפחה של נצבת בת עדאל היתה לא אחרת מאשר הגר שפחת שרה, ישי אומר לה ‘אני רוצה להתחתן איתך’

לכאורה היתה צריכה להיות שמחה, היא זוכה להשתחרר מהעבדות ולהתחתן עם ישי, עם אדם שאין לו שום חטא, אבל היא לא עושה כן, מעשה כזה יפגע קשה בגבירתה, היא לא מסוגלת לעשות לה כך, לזלזל בה, לפגוע בה. היא לא תחזור על הטעות שעשתה בגלגול הקודם שהיתה אצל שרה אמנו,

ומה היא עושה ?

היא הולכת לנצבת בת עדאל גבירתה ומספרת לה.

משם נמשך הסיפור שממנו בסופו של דבר נולד דוד מלך המשיח

מהגר שפחת שרה נולד ישמעאל, אומר הפרקי דרבי אליעזר שעליו יצמח משיח בן דוד

אותה אישה שהביאה את ישמעאל לעולם, אותה אשה תדאג ללדתו של משיח, שיבוא ויגאלנו במהרה בימינו אמן

 

לך לך

סוד הרכוש הגדול

“ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו, ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול”.            (בראשית פרק טו פסו’ יב – יד)   “ויוציאם בכסף וזהב”. (תהילים פרק קה פסו’ לז)

 

             

 

 

 

כידוע גלות מצרים היתה הכנה לקבלת התורה, כך אמר הי”ת למשה בספר שמות (פרק ג פסו’ יב) : “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה”.

חמישה שלבים הוזכרו בברית בין הבתרים ביחס לגלות מצרים, שלושה מהם קשורים לעצם הגלות והשעבוד שהם הגירות העבדות והעינוי, השלב הרביעי שהוא סוף הגלות ותחילת הגאולה, הוא השלב של ואת הגוי אשר יעבודו דן אנכי, אחריו בא השלב הקשור בגאולה ממש שהוא ההבטחה של היציאה ממצרים ברכוש גדול.

 

אכן את הקשר של הגירות העבדות והעינוי למתן תורה יש מקום להבין, על ידי שלושת השלבים האלה הוכשרו להיות עבדי ה’ וללמוד על עובדת היותנו גרים כאן בעולם הזה, כך גם בעשרת המכות למדו אמונה בה’ שהיא דבר נצרך לקבלת התורה, אמנם הקשר בין הרכוש הגדול למתן תורה אינו ברור, איך הוכשרו על ידי ריבוי הממון להיות ראויים לקבלת התורה

 

המושג רכוש בכלל ורכוש גדול בפרט הינו זר ומנוגד לכל מה שהתורה דורשת מהאדם, התורה מחנכת את האדם להיות מסתפק במועט, דרכה של תורה היא פת במלח תאכל ובמים במשורה תשתה, חיי מותרות מהווים סתירה מוחלטת לחיי התורה שאינה נקנית אלא למי שממית את עצמו עליה, כיון שכן צריך ביאור מה העניין באותו רכוש גדול שאיתו הובטחו בני ישראל לצאת בדרכם לקבל את התורה ?

 

קשה לומר שענין היציאה ברכוש גדול היה כעין פרס תנחומים על הסבל שהוצרכו לעבור בכור מצרים כדי להכשיר את עצמם להיות ראויים לקבל את התורה, בפשוטו חלק זה של היציאה ברכוש גדול, כמו שאר השלבים שהוזכרו בברית בין הבתרים, נועד גם הוא להכשיר את עם ישראל לקבל את התורה והשאלה היא איך ובמה ?

 

מה גם שכדי לגרום ליציאה עם הרכוש הגדול ממצרים נצרכה הנהגה ניסית, בדרך הטבע רחוק הדבר שיסכימו המצרים לתת לבני ישראל מעצמם את כספם וזהבם, כמי שסבלו שנה שלימה במכות קשות בסיבת היהודים היה ליבם של המצריים מלא שנאה כלפיהם, הדבר האחרון שיהיו המצריים מוכנים לעשות הוא להשאיל ליהודים את כליהם ואת כספם וזהבם, לזה חזרה התורה כמה פעמים על כך שהיתה התערבות מצד הי”ת כדי לאפשר את לקיחת הכסף והזהב מהמצריים : “ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים” [שמות (פרק ג’ פסו’ כא)], “ויתן ה’ את חן העם בעיני מצרים” (פרק יא פסו’ ג), “וה’ נתן את חן העם בעיני מצרים”. (פרק יב פסו’ לו), ם, כך כותב המלבי”ם בפירושו לספר תהילים (פרק קה פסוק לז) בחלק באור הענין : “ואף שהיה ראוי שיהיה להם שנאה עליהם ע”י הבכורות, בכ”ז נתן חנם בעיני העם וישאילום” עכ”ל.

 

גם כאשר ציוה הקב”ה את משה שיבקש מבני ישראל לשאול כלי כסף וכלי זהב מן המצריים הוא פונה אליו בלשון לא שגרתית : “דבר נא באזני העם וישאלו” (שמות פרק יא פסו’ ב), במסכת ברכות (ט.) אמרי דבי רבי ינאי, אין נא אלא לשון בקשה, הי”ת לא רק מצוה את משה לצוות את בני ישראל על לקיחת הכסף והזהב מן המצריים אלא מצרף לציווי גם בקשה : “אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב”,  ה’ מבקש ממשה שישתדל בכל כוחו שלא יצאו ממצרים בלא הרכוש הגדול.

 

הסיבה לבקשה זו של הי”ת מבוארת בגמ’ שם : “שלא יאמר אותו צדיק [אברהם אבינו] ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם”.

 

היתכן ! אברהם אבינו שעמד בכל העשרה נסיונות, שגם כאשר היו לו שאלות בעלי משמעות יותר גדולה לא שאל, ודוקא כאן שמדובר ברכוש, דוקא כאן ישאל אברהם אפה הכסף ?

 

 

 

 

 

 

 

דרך הכסף והזהב נשתרשה בהם מידת ההשתוקקות

“ונראה לפרש עפ”י מה שהגיד כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה בטעם החזרת כסף איש בפי אמתחתו בפעם הראשונה ובשניה, כי כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשיצאו ישראל ממצרים לקחוהו עמהם, וברוחניות היו כל ההשתוקקות שבעולם ומכונה בשם כסף וזהב וישראל לקחו כל אלה להשתוקקות הקדושה וקבלת התורה וזהו הרכוש הגדול באמת, והכסף והזהב הגשמי הי’ רק לבוש לזה. ולפי”ז מובן אשר הכסף והזהב של יעקב לא הי’ צריך לבוא מקודם ליד מצרים, עכת”ד”.                          (שם משמואל פרשת ויגש שנת תרע”ד)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אילפנו האבני נזר זצ”ל שהרכוש גדול אותו הבטיח הי”ת לאברהם בברית בין הבתרים הוא אינו הרכוש הגשמי שאיתו יצאו בני ישראל ממצרים, אלא הכוונה היא להשתוקקות הקדושה וקבלת התורה, וכלשון האבני נזר זצ”ל וזהו הרכוש הגדול באמת.

 

אומנם כאשר אנו מתבוננים בפסוקי התורה “ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות”, הרי שהכונה היא לרכוש גשמי, כך במסכת בכורות (ה:) אומרים חז”ל : “שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים”. במדרש תהילים (מזמור קה) אומר ר’ אליעזר הגדול שאת זה הוציא הירוד שבישראל, מה אם כן הוציא הגדול שבהם, וכמה הוציאו כולם יחד עי”ש

 

ממון זה אומר האבני נזר זצ”ל היה רק הלבוש למה שלקחו דרכו היוצאים ממצרים, וצריך לברר מקחו של צדיק, מה פירוש “לבוש”, איך סייע הרכוש הגשמי להשיג את הרכוש הרוחני הגדול שהוא כאמור מתן תורה ?

 

השתוקקות תנאי ללמוד תורה

“אמר רבי יוחנן אין הקב”ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהב חכמה לחכמן ומנדעה לידעי בינה שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו א”ל אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה”.                          (ברכות נה:)

 

 

 

 

 

בספר פרי צדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל פרשת קדושים מקשה שאם אין הקב”ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, אם כן מנין באה לחכם החכמה הראשונה, הלא אי אפשר לאדם להשיג חכמה מצד עצמו, רק ה’ יתן חכמה, ואין ה’ נותן חכמה אלא למי שהוא חכם, וא”כ החכמה הראשונה מאין תמצא ?

 

 [על כך מתר’ רבי צדוק זצ”ל שהחכמה הראשונה היא היראת שמים כדברי דוד המלך ע”ה בספר תהילים (פרק קיא פסוק י) : “ראשית חכמה יראת ה'”, היינו שהחכמה הראשונה עליה מתבססת שאר החכמה היא יראת ה’, כי גם היראה חכמה היא, כמו שנאמר : “הן יראת ה’ היא חכמה”, וזוהי כוונת דברי רבי יוחנן שאין הקב”ה נותן חכמה אלא למי שהוא חכם, היינו למי שיש בו יראת שמים, היראת שמים הינה הכלי קיבול לחכמה, כדברי רבי אליעזר בן עזריה במסכת אבות (פרק ג משנה כא) : “אם אין יראה אין חכמה”. וכן דורש רבי יונתן בפרק בא לו כהן גדול (עב:) על הפסוק במשלי : “למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין”, אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהן יראת שמיים, וחכמה זו הנקראת יראת שמיים אינה תלויה בדבר אחר אלא בכוח האדם להגיע אליה מצד עצמו, כך נאמר בספר דברים (פרק י פסו’ יב) “ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה …”, וכן אמרו חז”ל במסכת ברכות (לג:) : “הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים”.]

 

ביאור נוסף נאמר בהסבר דברי רבי יוחנן על פי מש”כ רבנו יונה בפירושו למסכת אבות (פרק ד משנה א) לבאר את דברי בן זומא : “איזהו חכם הלומד מכל אדם”. וזה לשונו שם : “אמרו חכמי האומות כי היודע כל החכמות אם אינו אוהב החכמה אינו חכם אלא טיפש הוא אחר שאינו אוהב החכמה, כי היא הדעת, אך האוהב אותה ומתאווה אליה, אף על פי שאינו יודע כלום הרי זה נקרא חכם, שעל כל פנים תשיג אל החכמה האמיתית, ודעת אלוקים תמצא, ועל זה אמר בן זומא איזהו חכם הלומד מכל אדם, שכל כך אוהב הוא את החכמה ומתאוה אליה ששואל לכל אדם, ואף אם אינו יודע כי אם דבר אחד ילמד ממנו ואז יצליח דרכו ואז ישכיל, ועל זה נקרא חכם כמו שנאמר : “מכל מלמדי השכלתי”, שכך אמר דוד ע”ה שלמד מכל אדם, ולא אמר זה אינו יודע כמוני, כי מכולם למד והשכיל, משל לאדם שהפסיד כלי קטן הלא מכל אדם מבקש אותו, עכ”ל רבנו יונה עיי”ש.

 

מבואר בדברי רבנו יונה כי המונח “חכמה” אינו מתייחס רק ליידע, חכם נקרא בעיקר זה שמכיר את ערכה של החכמה, זה שאוהב אותה ומשתוקק ושואף לדעת את כולה, אדם בעל יידע רחב ומקיף וגדול ככל שיהיה, עדיין אינו נקרא חכם אם אינו אוהב את החכמה, אם אינו מכיר בערכה, אם אינו מבקש לדעת את כולה, גם אם כרוך הדבר בעמל ואפילו בקצת בזיון, אין זה מונע ממנו מלבקש את החכמה ולרדוף אחריה, כל מגמתו ותשוקתו היא איך להשיג עוד ואיך לדעת עוד, אדם שמידה זו מקננת בתוכו אף אם עדיין אינו יודע כלום, הרי הוא בגדר חכם, ונעשה כלי הראוי הוא לקבל אליו את החכמה מאת הי”ת.

 

הקנין הראשון במ”ח קניני התורה הוא ללמוד מתוך חשק ורצון

“… והתורה נקנית בארבעים ושמנה דברים אלו הן, בתלמוד, בשדמיעת האוזן, בעריכת שפתיים, בבינת הלב, באימה…“. (אבות פרק ו משנה ג)

 

 

 

 

 

 

כבר עמדו המפרשים על כך שמנה התנא את התלמוד כאחד מארבעים ושמונה קנינים שהתורה נקנית בהם, התלמוד הוא הדבר הנקנה ואינו הקנין, זאת ועוד פשוט הדבר כי הרוצה לזכות לתורה צריך הוא בראש ובראשונה ללמוד, בלא הלימוד הרי שאין תועלת בקנינים שעשה, מדוע א”כ הוזכר התלמוד בין יתר הדברים אשר מועילים לקניית התורה ?

 

בספר מדרש שמואל על פרקי אבות כותב רבי שמואל די אוזידא זצ”ל תלמיד האר”י הקדוש זיע”א, שזה ודאי אין כוונת התנא במה שהזכיר תלמוד לעצם הלימוד עצמו, אלא כונת התנא לומר שצריך שיהיה הלימוד ברצף ומתוך תשוקה ואהבת התורה, שעל ידי זה זוכה לקנות את התורה, וז”ל שם : “כלומר בהיותו לומד לעולם כי איזהו חכם הלומד מכל אדם, ולעולם מחשיב את עצמו שהוא חסר וחושק לעולם ללמוד יותר, זה משיג מעלת התורה לפי שלעולם הוא צמא למים…” עכ”ל.

 

מבואר שהתשוקה והרצון לתורה הינם תנאי הכרחי להיות התורה קנויה לאדם, זולת אותה תשוקה לא יוכל האדם להשיג את מעלת התורה כפי שנתבאר.

 

איך מגיעים לידי השתוקקות לתורה

 

עדיין יש לשאול, איך היא הדרך להגיע לידי צימאון ותשוקה ללמוד תורה, איך נעשה האדם נכסף לדברי תורה ?

 

במסכת אבות (פרק א משנה ד) אומר יועזר איש צרדה : “והוי שותה בצמא את דבריהם”. בפירוש רע”ב מסביר את דברי יועזר איש צרדה “שותה בצמא” : “כאדם צמא ששותה לתיאבון ולא כאדם שבע שקץ במזונו שמואס אפילו בדברים הערבים וטובים”, דברי הר”ב זצ”ל מתייחסים אל האופן שבו צריך לגשת אל לימוד התורה, שהוא כאדם צמא המשתוקק למעט מים להרוות את צמאונו.

 

בהקדמה לספר אבי עזרי [הפלאה] שואל הרב ש”ך זצ”ל מדוע נקט התנא “הוי שותה בצמא”, מין הראוי היה לכתוב הוי שותה כצמא ?

 

על כך כותב הרב שך זצ”ל שאילו היה התנא כותב כצמא, היה מקום להבין שחיוב הלימוד הוא רק עד כמה שמרגיש האדם שהוא צמא, לכן כתב התנא הוי שותה בצמא היינו שלעולם צריך להרגיש צימאון תדיר לתורה, כלשון הרב ש”ך זצ”ל “כאדם השותה מים מלוחים”, השותה מים מלוחים לא רק שאינו מרווה את צמאנו אלא מגדילים את צמאנו יותר ויותר, כך גם בתורה הטבע הי”ת סגולה זו שככל שלומד אדם התורה באמת ומתוך השתוקקות הדבר גורם לו צימאון גדול יותר ממה שהיה לו.

 

נמצא שהדרך להגיע למצב של צימאון לתורה עובר דרך התורה עצמה, ככל שלומד ולומד כך נעשה יותר ויותר צמא לתורה, כדברי הגר”ח מוולאזין זצ”ל בספר רוח חיים על מסכת אבות (פרק ו משנה א) : “וכל אשר יוסיף ללמוד כן יוסיף לחפוץ ללמוד עוד. ובאהבת התורה ישגה ויחשוב והלואי שיוכל לא לישן ולא לאכול רק כל הימים וכל הלילות לייגע ולעיין ולשתות בצמא את דבריה”.

 

שמעתי מהגר”ח קרלינשטיין זצ”ל לפרש בזה את תפילתו של מר בריה דרבינא במסכת ברכות (יז.) “פתח לבי בתורתך ובמצותיך תרדוף נפשי”. מין הראוי היה לומר פתח ליבי “לתורתיך” ולא בתורתיך, וביאר שהכוונה בזה לומר שפתיחת הלב לתורה נעשה על ידי התורה עצמה, ככל שייגע האדם בתורה כך נעשה צמא יותר ויותר לדבריה.

 

בנ”י היו מוכרחים לעבור דרך כור ההיתוך המצרי כדי להכשיר את עצמם להיות ראויים לקבלת התורה, אמנם בבד בבד עם הזיכוך שעברו שם, העבדות הקשה והעינוי הגדול שהיו מנת חלקם שם מאתיים ועשר שנים, גרמו שניהם לדעיכה של אותה תכונה של השתוקקות אצל היוצאים.

 

על מנת להחיות בהם מחדש את אותה תכונה חשובה שהיא הכרחית לקיום התורה וההתעסקות בה תדיר, ביקש הי”ת ממשה לצוות להם להוציא איתם כסף וזהב והרבה, הדברים היותר גורמים לאדם השתוקקות ורצון לעוד הם כסף וזהב [כסף נקרא כך היות והכל נכספים אליו, וזהב הוא מלשון זה הב], במדרש קה”ר (פרשא א’ פסקא לב) אומרים חז”ל אדם שיש לו מאה מבקש לעשותם מאתים יש לו מאתים מבקש לעשותם ארבע מאות, וכן אמר שלמה המלך בספר קהלת (פרק ה פסו’ ט) “אוהב כסף לא ישבע כסף”, דרך הכסף והזהב הרב שהוציאו ישראל ממצרים הוחייתה בהם התכונה זו של השתוקקות וכמיהה, את אותה השתוקקות וכמיהה לקחו ישראל לצד הקדושה להשתוקקות לקדושה וקבלת התורה, זוהי כוונת האבני נזר זצ”ל שהרכוש הגדול הוא הלבוש הגשמי לרכוש הרוחני שהוא הרכוש הגדול באמת

 

נמצא שאותה הבטחה של “ואחרי כן יצאו ברכוש גדול”, כמו השעבוד עצמו היתה גם היא כחלק מההכנה לקבלת התורה כמו שנתבאר.

 

תלונתו לשל אברהם אבינו ע”ה לא היתה על עצם הרכוש הגשמי, רכוש ושאר עיניני העולם הזה לא תפסו מקום אצל אברהם אבינו כלל וכלל, עיקר טענתו ודאגתו היתה על כך שבאי קיומה של אותה הבטחה לא תהיה קיימת אצל בניו התכונה של התשוקה ומימלא לא יהיו ראויים לקבל את התורה, לכן ביקש ה’ ממשה שישתדל בכל כוחו שיצאו ברכוש גדול, ואף עשה נס ונתן את חן העם בעיני המצרים שיסכימו שלא כדרך הטבע לתת את כספם וזהבם לבני ישראל, הכל כדי להשריש בהם ולהפיח מחדש חיות באותה תכונה של השתוקקות וביקוש שהיו כבויות אצלם מחמת השעבוד.

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

“על ידי הסרת הערלה נעשה האדם שולט על כל אבריו

“ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני ובינכם”.  (בראשית פרק יז פסוק יא)

                             

 

המונח “ערל” אומר הרש”ר הירש בפירושו לתורה [בראשית (פרק יז פסוק י)] פירושו מצב של אובדן שליטה, “ערל שפתיים” שנאמר אצל משה, או “ערלה אזנם” שנאמר בספר ירמיה פירושם הוא אי שליטה על הפה והאזן, מטעם זה מי שאינו שולט על יצר לבו נקרא בשם “ערל לב”, כך גם נקראים פרות האילן בשלוש השנים הראשונות לגידולם בשם פירות ערלה “שלוש שנים יהיו לכם ערלים” [ויקרא (פרק יט פסוק כג)], באותם שלוש שנים הפירות מופקעים מרשותו של בעל הבית, הוא אסור באכילתם ואף להנות מהם נאסר עליו, הם אינם בשליטתו.

אדם שלא נימול נקרא בתורה בשם ערל “ונמלתם את בשר ערלתכם”, ערלות זו מתבטאת בכך שאין הערל שולט על כל אבריו, על ידי המילה שענינה הוא הסרת הערלה שוב נעשה האדם שליט על כל רמ”ח אבריו .

על ידי המילה נעשה אברהם שליט על כל אבריו

“ואמר רבי אמי כתיב אברם וכתיב אברהם, בתחילה המליכו הקב”ה על מאתים וארבעים ושלושה אברים, ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים, ואלו הן, שתי עינים, ושתי אזנים, וראש הגויה”.                            (נדרים לב:)

 

 

 

 

ולבסוף המליכו על  מאתים וארבעים ושמונה אברים !

מתי היה אותו לבסוף עליו מדברים חז”ל ?

מה פשר אותה המלכה על האברים לה זכה אברהם אבינו לבסוף ?

מה הפירוש למלוך על האברים ?

בפרוש הר”ן למסכת נדרים שם כותב וז”ל: “שבתחילה המליכו הקב”ה על אבריו שהם ברשותו להיזהר מעבירה, אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו שהרי על כרחו יראה בעינו ובאזניו ישמע, ולבסוף כשנימול המליכו הקב”ה אפילו על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה”, עכ”ל.

אילפנו הר”ן כי אותו לבסוף עליו מדבר רבי אמי הוא “לאחר שנימ אברהם אבינו”, ועוד למדנו הר”ן כי אותה המלכה עליה מדבר רבי אמי פירושה “שליטה”, שליטה על אותם אברים שאינם ברשותו של האדם כמו העינים והאזנים “שעל כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע”, לאחר שנימול האדם הרי הם בשליטתו, שליטה זו מתבטאת בכך שבכוחו של הנימול להחליט אם ירצה “שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה“, [עיין בדברי הרש”י בנדרים שם שפירש גם כן את דברי רבי אמי “שהמליכו” שפירושו “השליטו” עיי”ש].

קודם שנימול אברהם היה הוא בבחינת נשלט ביחס למקצת אבריו, גם אם היה רוצה לעצום עיניו כדי לא לראות ברע, אילו חפץ היה לסתום אוזניו על מנת שלא לשמוע דבר איסור, הם לא היו נשמעים לו, כך טבע יוצר האדם שלא יהא שולט על עיניו ולא יהא שולט על אוזניו אלא “על כרחו יראה בעינו ובאזניו ישמע”.

“ולבסוף המליכו”

מלך הוא זה ששולט, בדרך כלל מקובל ליחס מלכות למי ששולט על האחר, אילפונו חז”ל כי מלך אמיתי הוא קודם כל זה השולט על עצמו.

 

כך כותב רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה (במדבר (פרק ו פסוק ז) להסביר מדוע לגבי נזיר אומרת התורה כי נזר אלוהיו על ראשו, וזה לשונו: “ודע כי כל בני האדם עבדי תאוות עולם, והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חופשי מן התאוות” עכ”ל.

[על אותו משקל כותב גם רבנו בחיי בפרושו לתורה שם וזה לשונו: “ונקרא בשם הזה, על שם שהוא מלך מולך על התאוות, הפך בני העולם שהם עבדי התאוות” עכ”ל]

בני העולם עבדי התאוות הם, “כי כל הגויים ערלים”, כל באי עולם הינם חסרי שליטה על אותם אברים שהם כאמור מקור כל התאוות כולם, לא כן בני ישראל שניתנה להם מצות מילה אשר בכחה הם נעשים שולטים על כל גופם ומשתמשים בו כרצונם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

לא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא לצרף בהם

“ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה’ אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים”.                                 (פרק יז פסוק א)

ברש”י הקדוש מפרש בשם חז”ל : “התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני”

היינו שעל ידי קיום מצות מילה שהיא הסרת הערלה, שהוא החלק הרע, נעשה האדם שלם, שכל זמן שהערלה נמצא בו הוא נחשב בעל מום, וזה הכוונה היה תמים היינו שלם.

כן איתא במדרש תנחומא פרשת לך לך (סי’ כה) “עד שלא מל לא היה שלם, משמל נעשה שלם”.

הנה הקדוש ברוך הוא מתגלה אל אברהם בציווי על המילה בשם ש-די : “אני אל שדי”.

במדרש תנחומא פרשת לך לך (סי’ כה) איתא ד”א אני אל שדי, אמר ר’ אבהו, כיון שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, ברא את השמים ואת הארץ, ואמר להם שיהיו נמתחים והולכים, שנאמר וימתחם כאהל לשבת, אילולי שאמר להם די, היו נמתחים והולכים עד שיחיו המתים, אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם, אני הוא שאמרתי לעולמי די, כך אומר לערלה די.

ויש לעיין בדברי המדרש מה פירוש אני הוא שאמרתי לערלה די ?

עוד שואל הבית הלוי זצ”ל : “יש להבין מדוע אמר לו זה השם [שד-י] בעת ציווי על המילה ?

הבית הלוי זצ”ל ממשיל את ענין שאמרתי לעולמי די למה שאנו רואים בטבע, שאדם זורע זרעים באדמה אז מתחיל תהליך, בהתחלה יוצא מן השדה קש, ואח”כ מהמעולה שבזרע נעשה למעלה שבולת, ואח”כ נעשה בה המוץ שמונח בו הקמח, ואח”כ קרוב להגמרו נגדל בו הקמח, ואלמלא אמר הקדוש ברוך הוא די, היה הולך ונתתקן עוד, מחטה היה יוצא גלוסקא הראוי לאכילה, כדברי רבן גמליאל במסכת שבת (ל:) : “עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת”. [בפירוש שפתי כהן פרשת בהר כותב שהכוונה שם היא שלעתיד לבוא תוציא הארץ לחם גמור כמו הפירות, שאינם צריכים לא אפיה ולא בישול אלא נאכלים כמות שהם חיים, אותו לחם נקרא פרי, על זה אמר ונתנה הארץ פריה, כן כותב האלשיך הקדוש בפירושו לספר תהלים (פרק עב פסו’ טז) “שכאשר הארץ תוציא תאנים וענבים גם תמר ותפוח הנאכלים כאשר המה בלקיטתן כי ילקוט הלוקט אותם ובעודם בכפו יבלעם, ככה אין מעצור לה’ להוציא לחם מן הארץ בלא מוץ וקש וסובין ומורסן או קמח כי אם כסולת נקיה, ושיערב לפי אוכל בצאתם מן הארץ כיתר פירות מבלי טחינה ולישה ואפיה והיה טעמו כטעם גלוסקא יפיפיה”, כן היה יכול להיות גם בבריאת העולם] רק שאמר לו לעולם הקדוש ברוך הוא די, היינו שיותר לא יתוקן, כי כך גזרה חכמתו יתברך שסוף התיקון [של הפת] וגמרו יהיה ע”י מעשה האדם.

במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה יא סימן ו) פילוסופוס אחד שאל את רבי הושעיה, א”ל אם חביבה היא המילה מפני מה לא נתנה לאדם הראשון, א”ל … כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, כגון החרדל צריך למתוק, התורמוסים צריך למתוק, החיטין צריכין להטחן, אפילו אדם צריך תיקון ע”כ.

מבואר בדברי המדרש שכל מעשה בראשית נבראו בכוונה תחילה באופן כזה הטעון תיקון והשלמה, והטעם לזה כפי שנתבאר, כדי שיהיה התיקון והגמר ע”י מעשה האדם.

כך גם לגבי מצות מילה, הי”ת יכול היה לברוא את האדם באופן מושלם, ללא החלק של הערלה, רק שהקדוש ברוך הוא אמר בבריאת האדם די, היינו שגזרה חכמתו שלא תיגמר בריאתו של האדם באופן מושלם, אלא יישאר עדיין עם הערלה, והוא ימול את עצמו וישלים את עצמו.

כותב הבית הלוי שלכן בציווי על המילה מזכיר הי”ת אני אל שד-י, כדי שלא יקשה בעיהי אברהם אבינו, למה נברא עם הערלה מלכתחילה, לזה אמר לו הי”ת שכך גזרה חכמתו יתברך שהאדם יברא עם הערלה, והוא בעצמו יסרנה ובזה ישלים את עצמו.

ועדיין צריך ביאור מה העניין בזה ? למה שהי”ת ברא את הבריות באופן לא מושלם, כדי שיבוא האדם וישלים ויתקן אותם בעצמו ?

בילקוט שמעוני פרשת תזריע (רמז תקמז) איתא : “שאל טורנוסרופוס הרשע את ר”ע, הואיל והקדוש ברוך הוא חפץ במילה למה אינו מהול ממעי אמו ? אמר לו, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא לצרף בהם, וכך אמר דוד כל אמרת ה’ צרופה, ואומר אמרת ה’ צרופה מגן הוא לכל החוסים בו ע”כ.

מבואר בדברי המדרש שענין בריאת האדם עם הערלה, היא כדי שעל ידי קיום מצות מילה, יצרף האדם את עצמו, ולא רק מצות מילה היא לצרף את האדם אלא כל המצות ניתנו לישראל לצרף בהם.

בספר נפש החיים (שער ב פרק ד) מבאר הגר”ח זצ”ל : “היינו שצורך גדול המה לצרף ולזקק להפריד הסיגים מכל הכוחות, והעולמות הברואים יתצרף ויתלבן, וג”כ במשמע לצרף היינו לחבר ולקשר כל הכוחות והעולמות הברואים מתוקנים ומסודרים כפי הכוונה והרצון העליון ב”ה, וממילא גם בית ישראל עם סגולה יתאחדו בשם המיוחד ית’ לחלקו ונחלתו. שרק ע”ז התכלית באו כל המצות והעבודה הקדושה כולה בכללה”.

הגר”ח זצ”ל מזכיר שתי פירושים למונח “צירוף”, צירוף הוא ניקיון, הצורף מנקה את הזהב והכסף מהסיגים המעורבים בו, [עי’ בספר זכריה (פרק יג פסו’ ט) : “והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרף את הכסף”, רבינו יונה בספר משלי (פרק יז פסו’ ג) כותב “הצורף יבדיל ויפריש כל הסיגים, לא יותר מהם עם הכסף והזהב”]. עוד כותב הרב זצ”ל שצירוף הוא לשון חיבור [כמו לצרף דבר לדבר], שעל ידי הצירוף שמנקה את עצמו מהסיגים נעשה חיבור וקישור בכל העולמות.

עוד נראה בעניין הצירוף על ידי המצות, בהקדים מה מה שכותב בהרמ”א בשו”ע או”ח (סי’ ו סעי’ א) לבאר את הנוסח בברכת אשר יצר “יוצר כל בשר ומפליא לעשות”, שהכוונה מפליא לעשות הוא בזה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי עיי”ש.

הביאור בזה הוא, כי הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, מחמת זכותה וטהרתה אינה יכולה לסבול היותה שוכנת בתוך הגוף החומרי, והיא מבקשת בכל רגע ורגע לצאת משם ולחזור אל צור מחצבתה.

כן מפורש במדרש שוחר טוב (מזמור סב) : “אמר ר’ חייא בר אבא דמן יפו, הנשמה שבאדם כל שעה שהיא עולה ויורדת מבקשת היא לצאת ממנו, והיאך היא עומדת בגופו, אלא הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו, כשהיא באה לצאת ורואה את יוצרה חוזרת לאחוריה עיי”ש.

אלשיך הקדוש בפרשת בחקותי (פרק כו פסו’ יא) מבאר “כי כל דבר שואב מקורו, כדרך כל חלק אל הכל שהוא שורשו. על כן כשהנשמה עולה במחשבתה מהיכן היא שהיא חלקו יתברך ויורדת ומסתכלת היותה בחומר עכור, בכל נשימה מבקשת לצאת, אלא שרואה את יוצרה, שעם כל רוחניות קדושה הוא בעולם השפל שכבודו מלא עולם, חוזרת גם היא ומתנחמת ומתעכבת באדם”.

ומוסיף האלשיך זצ”ל : “ועתה מייעד הוא יתברך שעל ידי שבחוקותיו נלך, כי נהיה הולכים ומתקדשים עד נזדכך הכנות האמורות, עד שנהיה ראויים להיות בגוף ונפש מרכבה אל השכינה, ולא תצטרך הנפש אשר היא המרכבה לגעול בחומר ולבקש לצאת, כי אם אדרבה לא תהיה מבקשת לצאת.

וזהו אומרו ונתתי משכני בתוככם תוך גופיכם בנפשותיכם שבקרבכם. ובזה ולא תגעל נפשי אתכם, כי מה שהייתה מבקשת לצאת מתחלה בכל נשימה, הלא הוא לשוב אל מקורה הוא האלהים אשר נתנה, אך אחר שהיא בגוף מרכבה אל השכינה לא תגעל בגופים שלכם, כי הלא גם שם היא דבקה בשורשה, כי שם השכינה כי הוכן החומר לקבלה. וזה אומרו ולא תגעל נפשי אתכם, כי נפשי אשר בכם לא תגעל אתכם אחר היות משכני בתוככם”.

[כן מצינו במדרש רבה פרשת וזאת הברכה (פרשה יא סי’ י) שבשעת פטירתו של משה רבנו קרא הקדוש ברוך הוא לנשמה מתוך גופו, אמר לה, בתי מאה ועשרים שנה קצבתיך היותך בגופו של משה, עכשיו הגיע קצך לצאת צאי אל תאחרי, אמרה לפניו, ריבונו של עולם, יודעת אני שאתה אלוה כל הרוחות וכל הנפשות, נפש החיים והמתים מסורין בידך, ואתה בראתני ואתה יצרתני ואתה נתתני בגופו של משה מאה ועשרים שנה, ועכשיו יש גוף טהור בעולם יותר מגופו של משה, שלא נראה בו רוח סרוחה מעולם ולא רמה ותולעה, לכן אני אוהבת אותו ואיני רוצה לצאת ממנו]

זהו ענין הצירוף הנעשה באדם על ידי קיום המצות, שעל ידי המצות זוכה לקדש את גופו החומרי, בספר נפש החיים (שער א בהערות פרק ו) כותב “וזה שתקנו נוסח ברכות המצות אשר קדשנו במצותיו. וכן וקידשתנו במצותיך. כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה. תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שרשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו. וכתוב מפורש, והתקדשתם והייתם קדושים וכמאמרם ז”ל כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, ר”ל שמלמעלה נמשך עליו הקדושה משרשה העליון של המצוה” עיי”ש.

[במסכת בכורות (מג.) שואלת הגמ’ לא לכתוב רחמנא בבכור ותיתי מהנך. מה להנך שכן קדושתן מרובה”, ברש”י ד”ה קדושתן כותב חטאות ואשמות עולות ושלמים. אדם קדושתו מרובה במצות ע”כ. ובהגדה של פסח “אש דת” כותב הגה”ק מאוז’רוב זצ”ל : שמבואר ברש”י כאן, שהמצוות מקדשות את האדם בבחינת קדשים ממש, וזה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח הברכות “אשר קדשנו במצותיו”, וכן בתפלת שבת וימים טובים “קדשנו במצותיך” עי”ש.

כן מצינו בספרי פרשת שלח (פיסקא קטו) על הפסוק (פרק טו פסו’ מ) “למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם, זו קדושת כל המצות, אתה אומר זו קדושת כל המצות או אינו אלא קדושת ציצית ? אמרת במה ענין מדבר בקדושת כל המצות.

עוד ביארו בזה, שלכן נתקן בנוסח הברכה לומר “אשר קדשנו במצותיו, וצוונו”, שלכאורה היה צריך להזכיר את הציווי תחילה אשר צוונו וקדשנו במצותיו, אלא שכאן נרמז לנו שתכלית הציווי היא הקדושה, ולכן “אשר קדשנו במצותיו וצוונו” שהמטרה היא קדושה].

על ידי צירוף זה של הגוף הנעשה על ידי קיום המצות, נעשה גם צירוף וחיבור של הנשמה אל גוף, שאינה נגעלת להיותו בו ואינה מבקשת לצאת ממנו בכל רגע.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

“יצפון לישרים תושיה מגן להלכי תום”.

(משלי פרק ב פסו’ ז)

במסכת (פרק ה משנה ב) אומרת המשנה עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל (עליו) שכר כולם.

קרוב לאלפיים שנה מבריאת העולם לא היה אדם שגרם נחת רוח לקב”ה כמו אברהם אבינו, לא מתושלח ולא חנוך ולא נח ולא שם ועבר הצליחו לגרום לקב”ה נחת רוח אמיתית עד שבא אברהם ולכן קבל שכר כנגד כל אותם צדיקים שלא עשו כן

הביאור בזה כותב בספר אמרי נועם [חלק ב פרשת לך לך] שאברהם אבינו חי בתקופה של אלפיים שנה של תורה, במסכת סנהדרין (צז.) אומרת הגמ’ ששנות העולם מתחלקים לשלושה אלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה, ואלפיים ימות משיח. אלפיים שנות תוהו מסביר רש”י שכיון שלא נתנה עדיין התורה הכל היה שיממון וריקנות וחסר תוכן

אברהם אבינו חי בתחילת האלפיים שנות תורה, ואת הנפש אשר עשו בחרן מביר התרגום “דשעבידו לאורייתא” במסכת עבודה זרה (ט.) מבואר שכל זה התחיל משנת החמישים ושתיים שנה לחייו של אברהם וכיון שהיה אברהם אבינו עוסק בתורה בכל כוחו נחשב שכבר מאז נתנה התורה אף שבפועל היא ירדה רק במתן תורה, ובאבות דרבי נתן )פרק לג) מובא שזימן הקב”ה לאברהם אבינו ב’ כליותיו כשני חכמים והיו מבינות אותו ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה כל הלילה שנא’ (תהלים טז) אברך את ה’ אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי. וכן איתא במסכת יומא (כח:) שקיים אברהם אבינו את כל התורה שנאמר וישמור חוקותיי ותורותיי תורה שבכתב ותורה שבעל פה ואפילו עירוב תבשילין יש אומרים שקיים אברהם אבינו

כיון שאברהם היה קשור לתורה בכל כוחו, נתן לו הי”ת את מצות מילה, כי שתי מצוות אלו התורה והמילה קשורות וכרוכות הן זו בזו, במסכת נדרים (לב.) נחלקו רבי ורבי אליעזר אם הפסוק בספר ירמיה (פרק לג פסו’ כה) : “אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי” נאמר על התורה או על מצות מילה, אכן יש לומר שפסוק זה מתייחס לשתי המצוות גם יחד, שכן שתי מצות אלו, מצות לימוד תורה ומצות מילה קשורות הם זו בזו.

ביאור הדברים יש לומר בהקדים מה שכותב בספר עוללות אפרים (מאמר שצ”ב) “המילה החצונית היא סיבה למילה פנימית מערלת הלב, כשימול ערלת לבבו, אז יהיו חדרי ליבו פתוחים להבין ולהשכיל בתורה ובמצות”.

ומבואר בדברי העוללות אפרים שיש קשר ישיר בין הסרת הערלה להבנה בתורה הקדושה, מילת ערלת הבשר היא המבוא למילה של ערלת הלב, אשר על ידה יכול האדם להבין ולהשכיל בתורה ובמצות.

[בשו”ת רע”א חלק א’ (סי’ מב) דן בשאלה איך הדין כאשר מלין תינוק יתום מאב, מי יברך את ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ? ופוסק שם רע”א שברכה זו מברך סב התינוק,

ותמך דבריו ביסוד זה של הרב עוללות אפרים שהסרת הערלה מסייעת להבנת התורה וכיון שהסבא מצווה ללמדו תורה, כפי שלמדו חז”ל במסכת קידושין (ל.) מהפסוק : “והודעתם לבניך ולבני בניך” [וכן נפסק ברמב”ם (פ”א מהלכות ת”ת הלכה ב) ובשו”ע יו”ד (סימן רמה סעיף ג)] נכלל בזה לעשות גם דברים שמסוגלים להביאו לידי הצלחה בתורה, ובכלל זה גם מצות המילה שבכוחה להסיר את ערלת הלב, שעי”ז יהיו חדרי ליבו פתוחים להבין ולהשכיל בתורה ובמצות עיי”ש].

במדרש (שמו”ר פרשה ל אות יב) מסופר שעקילס הגר אמר לאדריינוס המלך, “רוצה אני להתגייר ולהיעשות ישראל, אמר לו לאומה זו אתה מבקש ? כמה בזיתי אותה, כמה הרגתי אותה, לירודה שבאומות אתה מבקש להתערב ? מה ראית בהם שאתה רוצה להתגייר ? אמר לו [עקילס] הקטן שבהם יודע היאך ברא הקב”ה את העולם, מה נברא ביום ראשון ומה נברא ביום שני, כמה יש משנברא העולם, ועל מה העולם עומד, ותורתן אמת. אמר לו, לך ולמד תורתן ואל תמול, אמר לו עקילס, אפילו חכם שבמלכותך וזקן בן מאה שנה, אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל, שכן כתוב [תהילים פרק קמז פסוק ] : “מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי”. ולמי ? לבני ישראל ע”כ לשון המדרש. [כעי”ז איתא במסכת חגיגה (יג.) “אין מוסרין דברי תורה לגוי, שנאמר לא עשה כן לכל גוי”] ומפורש שיש קשר בין מצות מילה למצות לימוד תורה

במסכת שבת (קלז:) איתא המל אומר, אשר קדשנו במצותיו וציונו על המילה, אבי הבן אומר, אשר קדשנו במצותיו וציונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”. ובתוס’ רבינו פרץ למסכת פסחים (ז.) כותב שברכת להכניסו בבריתו מתייחס לשאר מצות התורה שאחר שקיים מצות מילה חסר הוא ברי”ת מצוות מין תרי”ג מצות”.

על פי דברי הרב עוללות אפרים זצ”ל יתכן להוסיף שהטעם שתקנו לברך “להכניסו” על התרי”ב מצות שעתיד להתחייב בהם דוקא בשעת המילה, הוא משום שעניין קיום המצות מצריך קודם לימוד את טעמי המצות ואת דיניהם, שלא תהא עשייתנו את המצות כמצות אנשים מלומדה, זהו שאנו אומרים בתפילה : “פתח ליבי בתורתך ואחרי מצותיך תרדוף נפשי”, כי הרדיפה אחר קיום המצות תלויה היא בידיעת דיני וטעמי המצות, לזה נצרך לב רחב הפתוח להבין ולהשכיל ענין כל מצוה ומצוה על כל פרטיה ודקדוקיה, הרחבת הלב במידה כזו לא תיתכן אלא בהסרת ערלת הלב, וזה לא יתכן רק בהסרת בשר הערלה, כדברי הרב עוללות אפרים זצ”ל, שהסרת ערלת הבשר היא סיבה למילה פנימית מערלת הלב.

במדרש תנחומא בפרשתנו (סי’ יא) שואל מהו יצפון לישרים תושיה ?

מי הם הישרים ?

מה פירוש שה’ צופן להם תושיה ?

מסביר המדרש, שעד שלא נברא העולם צפן הקב”ה התורה, עד שבא אברהם וקיימה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורתי, אמר רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן תשע מאות ושמונים דור קפל הקב”ה בשביל ליתן המילה לאברהם, שנאמר זכר לעולם בריתו דבר ציוה לאלף דור, והרי לא נתנה אלא לעשרים דור, מאדם עד נח עשרה מנח עד אברהם עשרה הרי עשרים ונתנה לאברהם … אמר ליה הקב”ה [לאברהם], אתה עסקת בתורתי, חייך שאני מגן לך, כשם שהמגן אוחז החרב, אפילו זורקים בו חצים ואבנים המגן מקבלם, כך אני מגן לך, ולא לך בלבד אלא אף לבניך, אם יהיו עוסקין בתורתי כשם שעסקת אתה כך אני נעשה להם כמגן, שנאמר אמרת ה’ צרופה מגן הוא לכל החוסים בו, לכך נאמר מגן להולכי תם עד כאן דברי המדרש.

הישרים הם האבות כמבואר במסכת עבודה זרה (כה.), [עי’ בעל הטורים על במדבר (פרק כג פסוק י) ישרים. בגימטריא אבות העולם וכן פירש השפתי כהן על בראשית (פרק מ פסוק טו) שריגים, ג’ ישרים, שלושה אבות העולם] הטעם שנקראו כך האבות הקדושים הא משום שהם עבדו את הי”ת ביושר ובתמימות, ועי’ בהקדמת הנצי”ב זצ”ל לפירוש העמק דבר על ספר בראשית מה שביאר בזה].

בזכות האבות שהיו ישרים ובראשם אברהם אבינו, נתן הי”ת לאברהם את התורה שנקראת “תושיה”, כדברי רב חנן במסכת סנהדרין (כו:) : “למה נקרא שמה [של התורה] תושיה ? מפני שהיא מתשת כחו של אדם”, ואת מצות המילה שבזכותה נקראו “הולכי תום”, כדברי רבי במסכת נדרים (לא:) : “גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים”, ומפרש הרש”י התהלך לפניי במצות מילה, שכל זמן שלא הסיר האדם את הערלה ממנו נחשב בעל מום.

במסכת סנהדרין (נו.) תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נח, דינין וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי עכ”ל. וצריך ביאור מדוע לא נתן הי”ת לבני נח גם את מצות מילה ?

[עי’ עוד במדרש רבה פרשת מקץ (פרשה צ סימן ו) על הפסוק אשר יאמר לכם תעשו, ר’ אבא בר כהנא אומר שכפאן יוסף למול, ובפירוש יפה תואר הקשה המהר”ש יפה זצ”ל מאי טעמא דיוסף בכפיה זו כי זו אינה ממצות ב”נ להכריחם עלה אלא אות היא בבני ישראל ומצרים מה ענין למילה אצלם ע”כ [אכן במשנה למלך בהלכות מלכים (פרק י הל’ ט) כתב דאפשר דר’ אבא בר כהנא ס”ל דמילה נצטוו כל ב”נ וס”ל דמה שנשנית בסיני למילתיה נשנית דהיינו למישרי שבת וא”כ מצות מילה נאמרה לבני נח ולא נישנית בסיני ומסיני ואילך ניטלה מב”נ ונשארה לישראל ומש”ה כפאם יוסף למול משום דעד סיני נצטוו עליה ב”נ] עכ”פ בדברי הגמ’ לא הוזכרה מצות מילה בכלל המצות שנצטוו עליהם בני נח ועדיין צריך ביאור כנ”ל ?

ומצאתי בתוספות הרא”ש למסכת סנהדרין (נו:) דמילה וגיד הנשה שקבלו אבותיהם עליהם לא קא חשיב כי כבר נצטוו עליהם זרע אברהם עיי”ש.

לפי מש”נ שמצות מילה קשורה עם מצות לימוד תורה ותלויות הן זו בזו אפשר שמשום כך לא ניתנה מצוה זו לבני נח שכן במסכת סנהדרין (נט.) אומר רבי יוחנן שעכו”ם שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה ציוה לנו משה ונפסק ברמב”ם (פ”י מהל’ מלכים הל’ ט) כיון שכן אין שייכות לבני נח במצות מילה שעניינה פתיחת הלב להבין בתורה כנזכר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

וילך אתו לוט מעלת החסד

במסכת אבות (פרק ה משנה ג) שנינו עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן, הרבה מהראשונים מונים את הניסיון של לך לך מארצך כניסיון הראשון בעשרת הניסיונות שניתנסה בהם אברהם

בפירוש הרמב”ן לתורה (פרק יב פסו’ א) מסביר את הנסיון שהיה לאברהם ביציאה מחרן : “כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו, ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקדוש ברוך הוא” עכ”ל.

אולם כבר הקשו על כך שהרי הי”ת הבטיח לאברהם אבינו בעבור יציאה זו שכר גדול ועצום, “ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך,  והיה ברכה, ואברכה מברכיך, ומקללך אאר, ונברכו בך כל משפחת האדמה”. כיון שכן איזה קושי יש בניסיון זה, וכדברי האור החיים הקדוש : “שאפילו קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר ליסע” ?

באור החיים הקדוש (פרק ב פסו’ ד) מבואר שמטרת ההבטחות שניתנו לאברהם הייתה להגביר אצלו את הניסיון, שכן הניסיון לא היה בקושי לבצע את הציווי, אלא כדי לבחון את אברהם אם יואיל יעזוב הכל “לאהבתו של הקדוש ברוך הוא”, היינו שתהא הליכתו מאור כשדים לארץ כנען אך ורק משום מצות הי”ת ומכח אהבתו הגדולה להי”ת, בלא לערב בהליכתו שום דחף אפילו דק מן הדק המונע מכח אותם הבטחות שהובטחו לו בעבור אותה הליכה לארץ ישראל ואכן העידה עליו התורה “וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה'”.

והנה כאשר יצא אברהם מחרן אומר הפסוק : “וילך אתו לוט”, גם לוט בן אחיו הצטרף אל המסע לארץ ישראל, אברהם לא שכנע אותו וודאי לא כפה אותו על כך, הייתה זאת החלטה של לוט עצמו, [כך מפרש רבנו אלשיך הקדוש]

וצריך להבין מה היו המניעים של לוט להתלוות אל המסע של אברהם אבינו, הרי הוא לא נצטווה על כך כמו אברהם, אם כן למה לו לצער עצמו בניתוק מארצו וממולדתו ומבית אביו, הוא גם לא נכלל באותם הבטחות שנתנו לאברהם, אם כן לשם מה הוא הלך ?

הזכרנו את דברי הרמב”ן שלאברהם היה הניסיון קל יותר משום אהבתו הגדולה להי”ת, לוט שלא היה בדרגה זו של אברהם, לגביו מן הסתם היה הניסיון קשה יותר, אם כן צריך ביאור מה הביא את לוט לעשות כן ?

בהמשך הפרשה מספרת התורה שכשאר שמע אברהם שלוט נשבה, הוא גייס את חניכיו ילידי ביתו שהסתכמו בשלוש מאות ושמונה עשר איש בלבד, איתם הוא יצא לערוך מלחמה עם שוביו של לוט, ומי הם היו ? ארבעת המלכים שהביסו את החמישה בעמק השידים, אותם ארבעה מלכים היה כוחם עצום פי כמה וכמה מכוחו של אברהם, רש”י (פרק יד פסוק ט) כותב שהטעם שהדגישה התורה : “ארבעה מלכים את החמשה”, להודיעך שגבורים היו, אף על פי כן יצא אברהם עם אותו קומץ אנשים להילחם בהם, מעשה של מסירות נפש מצד אברהם, בפירוש הרש”י שם (פסוק יג) מובא שהטעם שבא עוג מלך הבשן להודיע לאברהם שנשבה לוט, הוא כדי שייהרג אברהם במלחמה והוא יישא את שרה, פשוט היה לעוג שאברהם לא ישרוד את המלחמה, ובכל זאת כדברי הרמב”ן זצ”ל שם אברהם אבינו את נפשו בכפו כדי להציל את לוט.

גם כאן צריך ביאור מה דחף את אברהם אבינו לעשות כן, מה ראה להכניס את עצמו ואת כל הנלווים אליו לסכנה גדולה הכרוכה בפיקוח נפש ממשי, לסמוך על הנס, כדי להציל את לוט בן אחיו ?

בפרשת וירא מסופר על הפיכתה של סדום, עיר שיושביה זכו לתואר “רעים וחטאים לה’ מאד”, אחר שהגדישו יושבי העיר את סאתם נגזרה עליהם כליה, מפסוקי התורה עולה שבגזירה זו נכלל גם לוט אחיינו של אברהם, אלא שזה ניצל משם בדרך נס, ולמה ? אומרת התורה (פרק יט פסו’ כט) : “ויהי בשחת אלוקים את ערי הככר, ויזכור אלוקים את אברהם, ישלח את לוט מתוך ההפכה בהפך את  הערים אשר ישב בהן לוט”.

רש”י במקום שואל מהי זכירתו של אברהם על לוט ? ומשיב הרש”י שזכר הי”ת ללוט את שתיקתו כאשר באו למצרים ואמר אברהם למצריים על שרה אחותי היא, ולוט שהיה יודע ששרה היא אשתו של אברהם, שמע ולא גילה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו והציל אותו.

רבי אליהו מזרחי זצ”ל מקשה על הטעם שהביא הרש”י שאם כן היה צריך להיות כתוב בפסוק : ויזכור אלהים את לוט ולא את אברהם, שכן ההתייחסות היא למעשה הטוב שעשה לוט לאברהם ולא למעשה שעשה אברהם בעצמו ?

בשפתי חכמים (אות ז) הקשה עוד בשם הרא”ם זצ”ל מדוע לא נזכר הטובה שעשה לוט לאברהם שעזב את ארצו ומקום מולדתו והלך אחריו בכל מקום שהלך, וכתב שאין זה טענה שכן אפשר שהליכתו של לוט עם אברהם לא היה לטובת אברהם אלא לטובתו, כדי שאם ימות אברהם יירש את כל רכושו, אבל מה שלא גילה אותן ששרה אשתו היא, חשבה לטובה לו כיון שהליכתו לא היה אלא לירשו, היה לו לגלות ששרה אשתו היא ויהרגו את אברהם כיון שנתן עיניו בממון, לכן חשבה לטובה עכ”ד

אכן הרמב”ן זצ”ל מפרש שהסיבה שניצל לוט ממהפכת סדום היא משום שלמרות הקושי שהיה כרוך ביציאתו מחרן עיר מולדתו הצטרף אל אברהם במסעו ולא נשאר בחרן, כיון שעשה כן לוט כדי שלא יישאר אברהם אבינו לבדו, שהרי אברהם מוכרח היה לצאת מחרן במצוות ה’, וכדי לצוות לאברהם אבינו בדרכו יצא לוט עמו, חסד זה זכר לו הי”ת ובעבור זה הוציאו מן ההפיכה.

כדי להבין את גודל החסד שעשה לוט עם אברהם בכך שהתלווה עמו, יש ללמוד מדברי הרמב”ן זצ”ל (פרק טו פסוק ב) שם מסביר הרמב”ן את טענת אברהם אבינו : “ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר”. [רש”י הסביר שטען אברהם על כך שלא זכה לבנים, אך לפי זה צריך ביאור המשך דברי אברהם שם (פסו’ ג) : “הן לי לא נתתה זרע” הרי כבר טען על כך] הרמב”ן שם מסביר שבמילים אלו קבל אברהם על כך שנאלץ להיות נע ונד בארץ נכריה,כשהוא  יחידי, כערער בערבה, אין יוצא ואין בא בביתו זולתי אליעזר שהוא איש נכרי לא מבית אביו ולא מארצו.

ידועים דברי הרמב”ם זצ”ל בהקדמתו לסדר זרעים שתכלית בריאת האדם היא כדי לדבוק בה’ ולעבוד אותו, ומה שאנו רואים הרבה אנשים שמבחינת היכולות שלהם לעולם לא יגיעו לתכלית הזו, כותב הרמב”ם שאלו נועדו לשמש חברה לאותם בני עליה מועטים הדבקים בה’, כדברי רבי שמעון בן עזאי במסכת ברכות (ו:) שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, היינו לחכם הדבק בהי”ת שכן האדם נברא כיצור חברתי והבדידות עבורו היא כמות ממש.

לאחר שלקתה מרים בצרעת אחר שדברה לשון הרע על משה, פונה אהרון למשה ומבקש ממנו להתפלל עבור מרים אחותם, “אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו” הוא מתחנן,

כך מסביר הגר”ח שמואלביץ זצ”ל בספר שיחות מוסר (תשל”ב – לא) את דברי חז”ל במסכת נדרים (סב.) שהמצורע חשוב כמת, שנאמר “אל נא תהי כמת” הסיבה שהמצורע חשוב כמת אומר הגר”ח זצ”ל היא אינה מחמת יסוריו הקשים, יסורין קשים ככל שיהיו עדיין עדיפים הם מהמוות, על זה משבח דוד המלך את הי”ת “יסור יסרני יה ולמות לא נתנני” וכן נאמר במגילת איכה “מה יתאונן אדם חי”, מפרש הרש”י “למה יתרעם האדם על כל הקורות הבאות עליו אחר כל החסד שאני עושה עמו שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה”, גם לא משום הבושה הנוראה נוכח הנגעים המכוערים שמכסים את גופו חשוב הוא כמת, הסיבה היא בשל העובדה שבזמן צרעתו הוא מבודד מהחברה, הוא רחוק ממכריו וידידיו, “בדד ישב מחוץ למחנה מושבו”. הבדידות זו עבור האדם כמיתה היא חשובה.

יסוד זה למד רבא במסכת תענית (כג.) מהמעשה עם חוני המעגל שהיה מצעטר להבין את הפסוק בספר תהילים (פרק קכו פסו’ א) : “בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים”, איך יתכן תמה חוני המעגל, שכל השבעים שנה של גלות בבל נמשלים לחלום ? יום אחד הלך חוני המעגל ברחובה של עיר, בדרכו הבחין באדם שנוטע עץ של חרובים, עצר חוני ופנה אל האיש בשאלה, עץ זה אמתי עתיד להניב פירות ? בעוד שבעים שנה היתה התשובה. האם פשוט לך שתחיה שבעים שנה המשיך חוני לשאול ? לא, השיב הנוטע, אני נהנה מפירות החרות שנטע אבי, עץ זה אני נוטע כדי שייהנו ממנו בניי, המשיך חוני לדרכו, כאשר ישב לסעוד את לבו הפיל עליו הי”ת תרדמה עמוקה, שבעים שנה נעלם חוני מעיני כל, איש לא ידע היכן הוא.

אחר שבעים שנה התעורר חוני המעגל, הוא רואה אדם מלקט חרובים מאותו עץ, האם לא אתה הוא זה שנטעת את האילן שאל ? לא, השיב לו האיש, סבי הוא זה שנטע את העץ לפני שבעים שנה, הבין חוני שהיה שקוע בשינה עמוקה שבעים שנה, מן השמים רצו להראות לו שאכן יתכן חלום של שבעים שנה.

והנה כאשר שב חוני לביתו, בני הבית לא הכירוהו, הוא שאל אם בנו של חוני המעגל חי, לא, השיבו לו בני הבית, בנו לא חי אבל בן בנו חי, אז פנה אליהם חוני ואמר אני הוא חוני המעגל, בני הבית לא האמינו לדבריו והסתכלו עליו בחשדנות, בצר לו פנה חוני אל בית המדרש, שם אולי ימצא מי שכן מכיר אותו, בהיותו בבית המדרש הוא שומע שני תלמידי החכמים אומרים זה לזה, היום מחוורים הדברים כפי שהיה בימיו של חוני המעגל, קם חוני ממקומו ואמר, אני הוא חוני המעגל, אך גם החכמים לא האמינו לו ואף לא נהגו בו כבוד כראוי.

הדבר גרם חלישות הדעת אצל חוני המעגל והוא ביקש רחמים על עצמו שייקח אותו הי”ת מהעולם הזה, ושמע ה’ את תפילתו והוא נפטר לבית עולמו.

כאשר שמע רבא את המעשה, אמר, זהו שאומרים הבריות “או חברותא או מיתותא”. במילים אלו ביאר רבא את הסיבה שהביאה את חוני המעגל למצב בו הוא יבקש רחמים לעזוב את העולם, שלא היה זה מחמת שלא הכירוהו או מחמת לא כיבדוהו כראוי. אלא מחמת הבדידות הנוראה בה היה שרוי, בדידות זו כמוה כמיתה הייתה עבורו, לכן ביקש רחמים מאת הי”ת ללכת לעולם שכולו טוב.

הרמב”ן כאן מחדש לנו שלא רק שהחברה נחוצה לאדם מאד, אלא שהאדם זקוק ביותר לחברה כזו המורכבת מידידיו ומבני משפחתו הקרובים, את החסר הזה מילא לוט לאברהם אבינו, בעבור אותו חסד זכה לוט להינצל מהדין שנעשה בסדום .

מטעם זה מסר אברהם אבינו נפש כדי להציל את לוט משביו, אברהם ראה בכך הכרת הטוב על החסד הגדול שעשה עמו לוט בכך שהתלווה אליו מעצמו כדי לשמש לו חברה.

בספר דברים (פרק ב) מסופר שבדרכם לארץ ישראל הגיעו בני ישראל לגבול מואב, אז בא ציווי מאת הי”ת אל משה, : “אל תצר את מואב ואל תיתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירשה, כי לבני לוט נתתי את ער ירשה”.

שנחלת עמון ומואב אומר הרמב”ן שם (פסוק י) היו חלק בלתי נפרד מהארץ המובטחת, רק שהקדוש ברוך הוא נתנה מתנה לבני לוט בעבור אברהם, בספר דברים (פרק כג פסוק ז) מסביר הרמב”ן שהשם שמר לבני לוט את זכות אביהם שליוה את נביאו בדרך אשר שלחו ה’, ולכך הנחילם מנחלת אברהם, וציוה אותנו לדורות שלא להילחם עימהם.

מידת החסד בה נהג לוט עם אברהם לא השתרשה ביוצאי חלציו, כאשר הגיעו בני ישראל אל גבול ארצם בדרכם לארץ ישראל, לא קדמו המואבים את פניהם בלחם ומים כפי שמתבקש, במקום זה שכרו עליהם את בלעם בן בעור לקללם, בכך אומר הרמב”ן (פרק כג פסוק ז) הם הפרו את ברית אחוה שהייתה בן לוט לאברהם, וציוה הי”ת שתהיה ברית זו מופרת לעולם, ומוסיף הרמב”ן שם (פסוק ה) שבמעשה זה היה גם משום כפיות טובה שהיו הם גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם השם מתוך ההפיכה. והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה עיי”ש.

[יתכן שהסיבה שלא החזיקה מידה זו אצל בניו של לוט, לפי שלא היתה מידת החסד מושרשת בהם, כמו כמו שהיתה מושרשת באברהם אבינו, אברהם היה איש חסד בכל רמ”ח אבריו, הוא לא רק עשה חסד אלא אהב חסד, [לכן גם כאשר היה ביום השלישי למילתו והחום בחוץ היה גדול יצא לחפש אורחים לעשות איתם חסד, מבחינת אברהם אי עשיית חסד היה פיקוח נפש לא פחות מלהסתובב במצבו בחום היום], ידוע מש”כ הגר”א קוטלר זצ”ל בשם הסבא מסלבודקא זצ”ל, שהכנסת אורחים של לוט אף שהיתה כרוכה בסכנת נפשות, לא נבעה מתוך אשיותו אלא הוא חיקה את מה ראה בביתו של אברהם. אבל לא היתה זאת מדרגתו העצמית, לכן לא עברה מידה זו לבניו בתורשה כמו אצל אברהם אבינו שהנחיל מידה זו גם לבניו אחריו, כדברי הגמ’ במסכת יבמות (עט.) : “שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים”, והאריך בזה הגר”ח מוולוזין זצ”ל בספרו רוח חיים על דברי התנא במסכת אבות (פ”ה מ”ג) עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולן, “כאן אמר אברהם אבינו ולעיל [משנה ב] אמר עשרה דורות מנח ועד אברהם ולא אמר אבינו, ירצה בזה עפ”י מש”כ במשלי (פרק כ פסוק ) “מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו”, כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם לבניו אחריו הם כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה, כמו שנראה בחוש שרבים מעמי הארץ מיהודים מוסרים את עצמם על קידוש ה’, והוא מוטבע בנו מאברהם אבינו שמסר את נפשו לאור כשדיים על אמונתו, וכן כל העשרה נסיונות היו להישר הדרך לפנינו וכו'” עכ”ל].

אכן בכל זאת מצינו גם בזרעו של לוט מי שאחז בדרכו, הלא היא רות המואביה, שסעדה ותמכה בנעמי חמותה בשעות הכי קשות, ועזבה את בית המלכות של אביה ושבה עמה לארץ ישראל בלא שום הבטחה לחיים טובים בכל אופן גמלה חסד עם חמותה ולא עזבה אותה ובעבור זה זכתה להיות אמה של מלכות, שממנה יצא לעתיד לבוא מלך המשיח הכל בזכות אותו חסד שעשתה עם חמותה כדברי

רבי זעירא במדרש רות רבה (פ”ב, טו) מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

גלות ישמעאל

“ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר, ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה’ מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי, ותיקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ותיתן אתה לאברם אישה לו לאשה”. (פ”טז פסו’ א – ג)

מקץ עשר שנים לשבת אברם ושרה בארץ כנען, אחר עשרות שנים של תפילות לזכות לבן שלא נענו, מתוך דאגה למפעל חיים שהקימה יחד אברהם, לעשרות אלפי הנפשות שהכניסו תחת כנפי השכינה, מתוך גדלות עצומה מקבלת שרה אמנו החלטה לא קלה, היא פונה אל אברם ואומרת לו : “הנה נא עצרני ה’ מלדת, בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה”, היא מוכנה לחלוק את אברהם עם עוד אישה, ולא סתם אישה אלא שפחה, ולא סתם שפחה אלא עם הגר שפחתה, אברם שומע ומסכים למהלך של שרה, הוא נושא את הגר, ולשמחת כולם הגר הרה, יש ממשיך לאברהם ושרה.

ווי על ההוא זמנא דאולידת הגר לישמעאל

אכן בזוהר פרשת וארא [דף לב עמוד א] יש התייחסות לא פשוטה לכל המהלך הזה של שרה, זה לשונו שם  : “רבי יוסי ורבי חייא הוו אזלי באורחא, א”ר יוסי לרבי חייא, אמאי את שתיק הא אורחא לא אתתקן אלא במלי דאורייתא, אתנגיד רבי חייא ובכה פתח ואמר ותהי שרי עקרה אין לה ולד, ווי על דא, ווי על ההוא זמנא דאולידת הגר לישמעאל”.

 

[רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּיא, לָמָּה אַתָּה שׁוֹתֵק, הֲרֵי הַדֶּרֶךְ לֹא מְתֻקֶּנֶת אֶלָּא רַק בְּדִבְרֵי תוֹרָה ? נֶאֱנַח רַבִּי חִיָּיא וּבָכָה. (אמר לו, כתוב : “וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. אוֹי עַל זֶה ! אוֹי עַל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁהוֹלִידָה הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל].

וצריך להבין את דברי הזוהר הקדוש, איזה חסרון היה במהלך זה של שרה אמנו, אברהם ושרה כבר זקנים מאד, צריך מי שימשיך להנהיג את המפעל חיים שהקימו, הרי שהמהלך הזה של שרה הוא לא רק ראוי אלא גם נחוץ, ואם אכן היה זה מהלך רע, איך לא ראו זאת אברהם ושרה שהיו בעלי רוח הקודש ?

ותענה שרי, ותברח מפניה

 

התורה ממשיכה לספר שאחר שהרתה הגר שפחת שרה, היא החלה לזלזל בשרה : “ותרא כי הרתה, ותקל גברתה בעיניה”. [במדרש רבה (פרשה מה סימן ד) מובא שהיתה הגר אומרת לבנות המקום, שרי גבירתי אין סתרה כגלויה, נראית צדקת ואינה צדקת, אילו היתה צדקת, ראו כמה שנים שלא נתעברה, ואני בלילה אחד נתעברתי.

בתגובה לזלזול בה שרה אמנו מענה את הגר, עינוי שגרם להגר לברוח מביתו של אברהם : “ותענה שרי, ותברח מפניה”.

רבותינו התייחסו למילה “ותענה” שכתבה התורה, פירוש המילה עינוי הוא הסבת צער וכאב עז גופני או נפשי לשני, את ביטוי עינוי אנו פוגשים בפרשה בהקשר לגלות מצרים, בברית בין הבתרים מבשר הקדוש לאברהם אבינו : “ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם”,  וכך מספר משה רבנו בספר דברים (פרק כו פסו’ ו) : “וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה”.

כאשר הביטוי “עינוי” מיוחס לשרה אמנו, הדבר הוא יותר מתמוה, אף שוודאי לא פעלה שרה אמנו ממניעים של נקמה חס ושלום, אלא עשתה כן כדי להכניע את הגר[1] להעמידה על מקומה, או להעביר דרך זה מסר לדורות[2], וגם אם על פי דין היה מותר לה להעניש את הגר[3], כפי שאמר לה אברהם “ועשי לה כטוב בעיניך”, למרות הכל השימוש ב”עינוי” אינו הולם את שרה אמנו.

ולו רק בשביל כבודו של אברהם היתה צריכה שרה להבליג, או לכל הפחות לחפש עונש מסוג אחר, כזה שאינו מבזה ומשפיל את מי שנשואה לו, עד כדי שתאלץ לברוח מבית בעלה ?

אף שאברהם נתן לה רשות להעניש את הגר על שזלזלה בה, ואמר לה : “הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך”, אין ספק שאברהם אבינו לא התכוון לסוג עונש כזה[4] ?

לא פחות תמוה על אברהם אבינו, היכן הוא בכל הסיפור הזה, מדוע הרשה לשרה להתנהג אל הגר בצורה כזו, למה עמד מן הצד לא התערב והוכיח אותה על כך, למה לא מנע מהגר את הצער הזה[5] ?

אכן בפירוש הרד”ק כאן כותב ששרה לא נהגה בזה למדת מוסר ולא למדת חסידות, לא מוסר, כי אף על פי שאברהם מוחל לה על כבודו, ואמר לה “עשי לה הטוב בעיניך” היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה; ולא מדת חסידות ונפש טובה, כי אין ראויה לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו, ואמר החכם מה נאוה המחילה בעת היכולת, ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך אל הגר “כי שמע ה’ אל עניך” והשיב לה ברכה תחת עניה עכ”ל.

לדברי הרד”ק זצ”ל, במעשה זה של שרה אמנו אומנם לא היה חסרון מצד הדין, אבל כן היה חסרון מצד המוסר ומצד החסידות, שכן מאשה רמת מעלה וצדקת כשרה אמנו, נדרש לנהוג לפנים משורת הדין, הן מצד כבודו של אברהם, והן מצד ההנהגה הראויה לצדיקים שנאוה המחילה בעת היכולת[6].

ובפירוש הרמב”ן זצ”ל כאן כותב, שמעשה זה של שרה כלפי הגר לא היה רק לא מוסרי, אלא היה בזה “חטא” : “חטאה אמנו בעינוי הזה”[7], ומוסיף הרמב”ן זצ”ל שגם אברהם בהניחו לעשות כן חטא, ומסיים הרמב”ן : “שמע ה’ אל עניה, ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי עכ”ל[8].

וצריך להבין את דברי הרמב”ן זצ”ל : “ונתן לה בן” שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי, שכן הגר היתה הרה באותו בן קודם שעונתה על ידי שרה, אם כן מה כוונת דברי הרמב”ן “ונתן לה בן” ?

אכן בהמשך מספרת התורה הקדושה, שבהיות הגר במדבר נגלה מלאך ה’ על עין המים ואומר לה : “הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל, כי שמע ה’ אל עוניך”.

ועמדו רבותינו על כוונת דברי המלאך להגר : “הנך הרה”, שכן בדברו עמה היתה הגר כבר הרה, אם כן מה פשר דברי המלאך “הנך הרה” ?

רש”י הקדוש (פרק טז פסו’ ה) מביא מדברי חז”ל[9] שבזמן שנגלה המלאך אל הגר היא לא היתה הרה, כיון ששרה הכניסה עין הרע בעיבורה והיא הפילה את עוברה, ולכן מפרש רש”י את דברי המלאך (פסו’ יא) הנך הרה : “כשתשובי תהרי”, היינו שבישר לה המלאך שהיא תזכה להתעבר בעוד בן אחר עיי”ש, ולפי מהלך זה מובנים דברי הרמב”ן “ונתן לה בן”, הוא שנתעברה בו אחר כך שהוא אינו אותו הבן שהתעברה בו הגר בתחילה.

אכן בפירוש רבי אברהם אבן עזרא שם כותב, שהמילים “הנך הרה” אינם חלק מהברכה של המלאך, אלא רק גילה לה המלאך שהוא יודע שהיא הרה, [בשיטה זו הולך גם הרד”ק זצ”ל שהבשורה של המלאך היתה רק שהיא תזכה ללדת את הבן שהיא הרה בו[10]] ואם נאמר שכך פירש גם הרמב”ן יוצא שמדובר על אותו בן שבו התעברה הגר קודם שעונתה על ידי שרה, ולפי זה צריך להבין את דברי הרמב”ן “ונתן לה בן” ?

 

והוא יהיה פרא אדם

עוד מספרת לנו התורה הקדושה, שאחר שהמלאך מברך את הגר בבן, הוא מצוה עליה לקרוא לו ישמעאל : “וקראת שמו ישמעאל”, את הטעם לקריאת שם זה מסביר לה המלאך : “כי שמע ה’ אל עוניך”, ומספר לה המלאך שזה הבן שיולד ממנה : “יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו”.

 

וגם כאן עמדו רבותינו על ביאור דברי המלאך, לכאורה אליה וקוץ בה, מצד אחד הוא מברך אותה “הנך הרה וילדת בן”, שזו בשורה משמחת, ותוך כדי דיבור הוא מספר לה, שאותו בן שהיא עתידה ללדת, לא יהיה ילד רגיל, אלא “פרא אדם”.

 

בתרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם את המילים פרא אדם : “ואיהו יהוי מדמי לערוד בבני נשא”, [והוא יהיה דומה לחמור בר בבני אדם], וברש”י מפרש “פרא אדם” שבישר לה שהוא יהיה לסטים, והכל יהיו שונאין אותו ומתגרין בו עיי”ש[11].

והדבר צריך ביאור, מדוע נגזר על אברהם אבינו עונש כזה שיולד לו בן כזה שיהיה פרא אדם ?

אומנם אמו היתה שפחה מצרית[12], אבל חז”ל דיברו בשבחה של הגר, שאחר שנכנסה לביתו של אברהם הפכה להיות צדקת, והראיה שזכתה שיתגלה אליה מלאך ה’, [ובפרשת חיי שרה (פרק כה פסו’ א) כותבת התורה הקדושה : “ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, ברש”י הקדוש כותב שזו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטורת], אם כן צריך להבין למה נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו בן פרא אדם.

וקראת שמו ישמעאל ולא שמעאל

בפירוש מושב זקנים כאן שואל, שאם הטעם שציווה ה’ לקרוא לבן שיולד  ישמעאל הוא על כך ששמע ה’ את עוניה, אם כן מן הראוי היה לקרוא לו שמעאל בלשון עבר, ולא ישמעאל בלשון עתיד.

בפירוש הרד”ל על פרקי דרבי אליעזר (פרק לב אות ה) כותב שנקרא ישמעאל בשם זה, על מה שעתיד הקדוש ברוך הוא לשמוע את קולו עת יהיה מושלך תחת אחד השיחים כאשר כלו המים מן החמת עיי”ש.

לו ישמעאל יחיה לפניך

בהמשך הפרשה (פרק יז) מבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם : “אני הנה בריתי אתך, והיית לאב המון גוים”, הוא מוסיף לשמו את האות ה”א : “ולא יקרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם, כי אב המון גוים נתתיך”, ומבטיח לו : “והפרתי אתך במאוד מאד, ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו, והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, ומצוה אותו על מצות מילה, ומוסיף לברך גם את שרי, וגם לה הוא מוסיף את האות ה”א והיא נקראת שרה, ומבשר לו : וברכתי אתה, וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה, והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו.

אברהם נופל על פניו, הוא מודה לקדוש ברוך הוא על הבשורה, אבל בליבו הוא תמה ואומר, הלבן מאה שנה יולד ! ואם שרה הבת תשעים שנה תלד ! ומבקש מהקדוש ברוך הוא : “לו ישמעאל יחיה לפניך”, די לי אם יתקיים ישמעאל, שימשיך את המפעל חיים שבנינו אני ושרה, זה לבד חסד עצום.

בייחס לבקשתו על ישמעאל משיב לו הקדוש ברוך הוא : “ולישמעאל שמעתיך, הנה ברכתי אתו, והפריתי אתו, והרביתי אתו במאד מאד, שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול”.

ושוב חוזר הקדוש ברוך הוא ואומר לאברהם : “אבל שרה אשתך ילדת לך בן, וקראת את שמו יצחק, והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו, ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה, למועד הזה בשנה האחרת”.

גם בסוגיה זו יש לעיין, הקדוש ברוך הוא מבטיח לאברהם בן נוסף משרה, בשורה שאמורה לשמח את אברהם ביותר, אומנם גם ישמעאל הוא בנו, ואברהם ראה בו כמי שראוי להמשיך אותו אחר מותו, אבל הוא בנו מהגר, אין יותר ראוי להיות הממשיך כמו הבן שנולד לו משרה, אם כן מה פשר בקשת אברהם אבינו : “לו ישמעאל יחיה לפניך” ?

בפרט אם נאמר שהגר סיפרה לו על המפגש שלה עם המלאך במדבר, ועל כך שהוא בישר לה שאותו בן שעתיד להיוולד ממנה יהיה “פרא אדם” שוודאי היה אברהם אמור לשמוח ולברך על הבשורה של הולדת יצחק משרה, שכן מה יועיל  אם יחיה ישמעאל, כפרא אדם הוא ודאי לא יוכל להמשיך את אברהם ?

אחר שעינתה שרה את הגר התכנית השתנתה

והנראה בכל זה בס”ד, שאכן המהלך שהובילה שרה אמנו שאברהם ישא את הגר ויוליד ממנה בן, היה מהלך נכון ומתבקש, בדרך הטבע לא היו אברהם ושרה בגילם המתקדם יכולים להוליד, ולהעמיד מי שימשיך את כל המפעל חיים שבנו עשרות בשנים היה נחוץ ביותר עבורם, לכן גם אברהם הסכים עם שרה לשאת את הגר על אף היותה שפחה[13], וכאשר הרתה הגר כולם שמחו בהיריון, ואברהם ושרה ראו בבן שעתיד להיוולד מהגר הממשיך הטבעי שלהם.

כל זה היה נכון עד סיפור העינוי של הגר, התנהגותה של שרה כלפי הגר גרמו לכך שאותו בן כבר לא יהיה הממשיך של אברהם, למימוש תפקיד זה יולד לאברהם ושרה בן, לבן שיולד מהגר יהיה תפקיד אחר לגמרי, הוא יהיה “פרא אדם”, תפקידו יהיה לשלם לזרעה של שרה על העינוי שענתה את אמו, כלשון הרמב”ן זצ”ל : “ונתן לה בן שיהא פרא אדם, לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי”, היינו שמאותו מעשה נשתנה ייעודו של ישמעאל, מהממשיך של אברהם ושרה, למי שיפרע מזרעם על העינוי.

ואכן בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב) מובא, שמטעם זה ציוה המלאך את הגר לקרוא לבן שיולד לה “ישמעאל” על שם העתיד : “שעתיד הקדוש ברוך הוא לשמוע בקול נאקת העם, ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר ישמע אל ויענם”[14] עכ”ל.

כאשר נגלה הקדוש ברוך הוא לאברהם ובישר לו על לידת יצחק משרה, אברהם לא ידע מדברי המלאך להגר אודות הבן שהיא הרה בו, שהוא עתיד להיות פרא אדם, לכן אברהם המשיך לראות בישמעאל מי שימשיך אותו אחר לכתו, ובצניעותו אמר אברהם לקדוש ברוך הוא, שאין צורך בעשיית נס גדול כזה שהוא ושרה בגילם המתקדם יזכו לבן, וביקש “לו יחיה ישמעאל לפניך”, מפרש רש”י “ביראתך”, היינו שימשיך את עבודת הגיור שלו.

על זה בכה רבי חייא וקרא ווי על הפסוק “ותהי שרי עקרה אין לה ולד, ווי על ההוא זמנא דאולידת הגר לישמעאל”, שכן לולא שהיתה שרה עקרה, הרי שלא היה צריך להיכנס לתוך המהלך הזה של נישואי הגר עם אברהם, דעתה של הגר לא היתה זכה עליה, והיא לא היתה מזלזלת בשרה, שרה לא היתה מענה אותה, והיה נחסך מאתנו אותו בן שיענה את זרעה בכל מיני עינויים.

גלות ישמעאל

לפי זה נוכל לומר עוד, שאכן בתחילה נגזר על בני ישראל להשתעבד בד’ גלויות מלבד גלות מצרים[15], שהיא השורש לכל הגלויות, [שעליה סיפר הקדוש ברוך הוא לאברהם בברית בין הבתרים : ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה”]. אחריה היו צפויים להשתעבד במלכות בבל, מלכות מדי, מלכות יון, ומלכות אדום, [וזה כדי לתקן את הפגמים שנגרמו מחטא אדם הראשון, הגלות החמישית גלות ישמעאל, נגזרה על זרע אברהם רק לאחר המעשה שהיה עם הגר ושרה, רק אז ניתנו לישמעאל הרשות והכוח לשלוט בזרעם של אברהם ושרה, וזה מונח במה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם “ולישמעאל שמעתיך”.

בספר נר מצוה [חלק א – עניני ארבע המלכויות] כותב המהר”ל זצ”ל : “ויש בני אדם שואלים, והיכן רמז מלכות ישמעאל, שהיא מלכות רבתא ותקיפא ?

ועונה על כך המהר”ל : “ותשובת שאלה זאת מה שלא זכר מלכות ישמעאל, כי לא יחשב הכתוב רק המלכות שקבלו מלכות קדישין עליונים, שירשו מלכות ישראל וכוחם, והם אלו ד’ מלכויות. ואם לא שבטל מלכות ישראל, לא הגיע להם המלכות. אבל מלכות ישמעאל לא ירש כוחו מן מלכות ישראל, כי כוחו ותוקפו נתן לו השם יתברך בפני עצמו, בשביל שהיה מזרע אברהם, והשם יתברך אמר “ולישמעאל שמעתיך”, והנה נתן השם יתברך כח ותוקף לישמעאל בפני עצמו. ומזה אין מדבר כאשר מזכיר אלו ד’ מלכויות” עכ”ד.

מבואר בדברי המהר”ל זצ”ל שגלות ישמעאל שונה במהותה משאר הגלויות, ושאת התוקף והכוח לשלוט בכלל ישראל קבל ישמעאל מה’ יתברך.

בספר עץ הדעת טוב על תהילים (פרק קכד) כותב המהרח”ו זת”ל על הפסוק : “שיר המעלות לדוד לולי ה’ שהיה לנו יאמר נא ישראל, לולי ה’ שהיה לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו” כותב : “כבר ידעת כי הגלויות אינם אלא ארבע. בבל ומדי ויוון ואדום. אבל עוד עתידין ישראל להיות באחרית הימים בגלות ישמעאל… והנה בהיות ישראל בגלויות הארבעה, הם עתידין לומר, ‘לולי ה’ שהיה לנו יאמר נא ישראל’…, אבל יש עוד גלות חמישי אחרון לכולם וקשה מכולם, והיא גלות ישמעאל הנקרא פרא אדם, ואינו נמשל לחיות. ואז יאמרו ישראל באופן אחר. ‘לולי ה’ שהיה לנו בקום עלינו אדם. כי להיותו אדם לסיבת היותו בן אברהם, ויש לו זכות אבות כמו שמצינו שאמר ‘לו ישמעאל יחיה לפניך’, וגם יש לו זכות המילה … ולכן גלותו תקיפה משאר ד’ מלכויות” עכ”ל, הרי שחילק מהרח”ו זצ”ל את הד’ גלויות מהגלות החמישית היא גלות ישמעאל.

“שבני ישמעאל קשין לישראל יותר מבני עשו”

בהמשך הפרשה (פרק טו פסו’ יב) מסופר על ברית בין הבתרים, הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם אברהם אבינו, ושם כותבת התורה : “ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו”.

בפרקי דרבי אליעזר (פרק כח) מובא שבפסוק זה רמז הקדוש ברוך הוא לאברהם על הד’ גלויות : “חשכה זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל מכל מצות שבתורה. גדלה זו מלכות מדי ופרס, שגדלה למכר את ישראל בחנם. נפלת זו מלכות בבל, שבידם נפלה עטרת ישראל. עליו אלו בני ישמעאל, שעליהם בן דוד יצמח, שנאמר אויביו אלביש בשת ועליו יציץ נזרו”.

גלות ישמעאל היא הגלות האחרונה, “שעליהם בן דוד יצמח”, והיא לא רק הגלות האחרונה, אלא גם הגלות הקשה ביותר, חז”ל הקדושים קראו לצרות שעתידים היות בזמן זה “חבלי משיח”.

בספר דניאל (פרק יב פסו’ א) מנבא על תקופה זו של קץ הימים, ושם הוא כותב : “ובעת ההיא [לפני הקץ] יעמד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך, והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא, ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר”.

לא על סתם צרה מבשר דניאל, אלא על צרה שלא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא[16].

ובמצודות דוד שם כותב, שצרה זו תבוא על ידי מלכות ישמעאל שיצרו להם מאד”.

במדרש הגדול פרשת בלק (פרק כד פסוק כג) דרשו על התקופה הזו של טרום הגאולה את הפסוק “אוי מי יחיה משומו אל”, וזה לשון המדרש שם : “מלמד שהן קשין מכל צרה, עליהן אמר ירמיה, ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע. אמר רב יהודה אמר רב אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות הרשעה על כל העולם כולו תשעה חדשים, לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל.

בספר משלי (פרק ל פסוק כא – כג) אומר שלמה המלך ע”ה : “תחת שלוש רגזה ארץ, ותחת ארבע לא תוכל שאת, תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם, תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גברתה”.

בזוהר הקדוש פרשת [שמות דף יז עמוד א] איתא : “ושפחה כי תירש גבירתה דא הגר דאולידת לישמעאל, שעשה כמה רעות לישראל, ושלט בהם, ועינה אותם בכל מיני ענויין, וגזר עליהם כמה שמדות, ועד היום הם שולטים עליהם, ואינם מניחים להם לעמוד בדתם, ואין לך גלות קשה לישראל כמו גלות ישמעאל” עכ”ל.

בספר דברים (פרק ל פסו’ ז) אומרת התורה הקדושה : “ונתן ה’ אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך”. כותב רבינו בחיי אויביך” ישמעאל, “שונאיך”, עשו. ומה שהזכיר “אויביך” על ישמעאל ו”שונאיך” על עשו, מפני שהאויב גדול מן השונא, כי השונא אף על פי שיריע לו, יעשה על דרך הרחמנות, אבל האויב הוא שבלבו איבה עולמית, לא ישים לו רחמים, על זקן יכביד עולו מאד, וזה מסוד הלשון ודקדוקו, כי “אויב” הוא מלשון אבוי, ואותיותיהם שוות, ועל שם שהנופל בידו צועק “אוי ואבוי”, ומפני שבני ישמעאל קשין לישראל יותר מבני עשו, לכך קראן הכתוב “אויביך”. וכן אמרו: תחת אדום ולא תחת ישמעאל עכ”ל.

וידועים דברי רבנו הרמב”ם זצ”ל איגרת תימן בענין  אופיה של גלות זו הנקראת גלות ישמעאל : “ואתם, אחינו, ידוע לכם שהקדוש ברוך הוא הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו, שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו כמו שגזר עלינו יתברך: “ואויבינו פלילים”, ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם, שאפילו דוד המלך עליו השלום כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומה מרעת בני ישמעאל ואמר (תהלים ק”כ ה’): “אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר” … ועוד דניאל לא ספר קטנותנו ודלדולנו אלא במלכות ישמעאל שתכנע במהרה, שכן אמר (דניאל ח’ י’): “ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמס”, ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושקרותם למעלה מיכולתנו שאין ביכולת האדם כח לסבול, ויהי כמו שאמר דוד עליו השלום (תהלים ל”ח י”ח): “ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו”. וכמו שהוכיחונו רבותינו לשאת כזבי ישמעאל ושקרו ולשתוק ממנו, וסמכו זה לפסוק שכתוב בשם בניו “ומשמע ודומה ומשא” – שמע דום ושא! וכבר הסכמנו כולנו, גדולים וקטנים, לסבול שעבודם, שכן אמר ישעיהו עליו השלום (ישעיה ג’ ו’): “גוי נתתי למכים ולחיי

יעסוק בתורה ובגמילות חסדים

“ששאלו תלמידיו את רבי אלעזר, מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח ? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים.                                                 (סנהדרין צח:)

חז”ל הקדושים גילו לנו שישנה אפשרות לעבור את התקופה הקשה הזו שנקראת חבלי משיח, על ידי שנהיה קשורים בשני העמודים, עמוד התורה ועמוד גמילות החסדים, [ופשוט שגם בעמוד העבודה היא התפילה], אם נחזיק העמודים אלה בכל הכוח נוכל לעבור את התקופה הזו בשלום.

בחידושי החתם סופר בפרשתנו (פרק טז פסו’ יב) כותב בשם השל”ה שעצה להינצל מגלות ישמעאל הקשה, רמוזה בדברי המלאך להגר : והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו”. ידו בכל ויד כל בו.

להבנת דברי הרב זצ”ל נקדים את דברי חז”ל במסכת בבא בתרא (טז:) : “שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב. אברהם, דכתיב ביה: בכל;  [וה’ ברך את אברהם בכל], יצחק, דכתיב ביה: מכל; [ויתן לו מעשר מכל], יעקב, דכתיב ביה כל, [יש לי כל].

וזה לשון החתם סופר שם : “ראיתי בשל”ה כי בכל מכל כל, בכל יש בו תערובות, כי בי”ת ב’כל משמע בכל ולא הכל, כמו כי ביצחק יקרא ולא כל יצחק, וה”נ דכוותי’, וכן מכל משמע מקצת כל ולא כלו, אך יעקב נתברך יש לי כל, בלי תערובות. ונראה הרמז אמר ידו בכל, כל שיש בו תערובות קליפות בקדושה המרומזת בתיבת בכל, אז יד ישמעאל שולט בו, וזה ידו בכ”ל וגו’, אמנם כשיתקנו ישראל דרכיהם ויבררו הקליפות וישאר קדושה ברורה, אזי יד כל בו מושלת על עשו וישמעאל עכ”ל.

ונראה בזה שבחינה של יעקב אבינו כידוע היא בחינת התורה, כפי שהעידה עליו התורה “ויעקב איש תם יושב אהלים”, כן מובא בזוהר הקדוש פרשת ויצא על דברי המשנה במסכת אבות : “על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים”, על התורה דא יעקב אבינו, וזהו בחינת “כל”, כדברי האור החיים הקדוש בפרשת כי תבוא (פרק כו פסוק ח) “כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם”, לכן העצה המועילה בזה היא לאחוז במידתו של יעקב אבינו ולעסוק בתורה.

יהי רצון שנזכה לראות מהרה בנפילת ישמעאל ואיבודו מן העולם, שאז תבוא הגאולה השלימה כמו שכותב בפירוש בעל הטורים לפרשת חיי שרה מפרש את הסמיכות שהתיבות האחרונות בפרשת חיי שרה “על פני כל אחיו נפל” למילים הפותחות את פרשת תולדות “ואלה תולדות יצחק”. לומר לך כשיפול ישמעאל באחרית הימים אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

במה אדע כי ארשנה

 

בפרשה (פרק טו פסו’ א) אנו קוראים על ברית בין הבתרים מספרת התורה : “אחר הדברים האלה היה דבר ה’ אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, אברם משיב : “אדני אלוקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר, הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אתי, והי”ת מבטיח לאברהם : “לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, הי”ת מוציא את אברהם החוצה ואומר לו שכמו שלכוכבים אין מספר כה יהיה זרעך, ומסיימת התורה שאברהם האמין בהבטחת ה’ וה’ החשיב לו את הדבר לצדקה.

אז שוב  פונה הי”ת אל אברהם ואומר לו אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, הי”ת מבטיח לאברהם את הארץ, אך הפעם בשונה מההבטחה הראשונה שאברהם האמין בה’, כאן אברהם כביכול מסתפק בקיומה של הבטחה זו : “ויאמר אדני אלוקים במה אדע כי אירשנה”

אז מצוה אותו הי”ת : “קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגוזל”.

אברהם לוקח כל מה שביקש הי”ת הוא מוותר אתם בתוך, ויתן איש בתרו לקראת רעהו העיט יורד על הפגרים ואז נופלת תרדמה על אברם ובתוך האימה והחשכה הגדולה מתגלה אליו הי”ת ואומר לו : “ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול, ואתה תבוא אל אבתיך בשלום תקבר בשיבה טובה, ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה ע”כ.

שתי שאלות מרכזיות העסיקו את רבותינו ז”ל בפרשה זו.

השאלה הראשונה היא איך יתכן שאברהם אבינו גדול המאמינים בה’, שהסכים למסור את עצמו לכבשן האש בעבור האמונה בה’, איך יתכן שהוא יטיל ספק בקיומה של הבטחה מפורשת מאת הי”ת ?

זאת ועוד צריך ביאור במה שונה הבטחת הארץ מההבטחה הראשונה שהבטיחו הי”ת באותו מעמד, שיהיו לו בנים שבקיום הבטחה זו האמין אברהם ללא ספק ?

השאלה השניה היא מדוע התשובה על השאלה במה אדע כי ארשנה היא גלות של ארבע מאות שנה בארץ לו להם עם עבדות ועינוי מפרכים ?

מה טיבה של גלות זו ?

במסכת נדרים (לב.) אומר שמואל : מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים ? מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנא’: במה אדע כי אירשנה [עי’ בחזקוני (פרק טו פסוק יג) שבאותו לשון שחטא לומר במה אדע, נקנס על זרעו גרות מדה כנגד מדה עיי”ש ועי’ עוד בפירוש זקנים מבעלי התוס’ שבמה בא”ת ב”ש הוא מנין ארבע מאות ובא לרמוז שהעינוי במצרים היה עונש על אמירת אברהם אבינו במה אדע עיי”ש]

אכן בכלי יקר הרשה שמין הראוי שייענש אברהם בעצמו על כך ולמה יהיו נעשים יוצאי חלציו, האבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה ? [יתכן שמטעם זה פירשו שאר האמוראים שם טעמים אחרים]

וגם אם נאמר שגלות זו עניינה הוא תיקון הנצרך לאמירה זו עדיין צריך ביאור איך ניתקן זה על ידי גלות מצרים ?

שתי מהלכים נאמרו בביאור הדברים, האחד הוא שאכן היה בדברי אברהם אלו הטלת ספק בקיום הבטחת הי”ת, אומנם אין בעובדה זו כדי להעיד חס ושלום על חוסר באמונה אצל אברהם אבינו. כידוע בכל מעלה ומידה יש דרגות רבות זו למעלה מזו, מהדרגה הבסיסית ועד למדרגה הגבוהה ביותר, גם באמונה ישנם דרגות זו למעלה מזו, הפירוש אמונה זה לא רק לדעת שיש ה’, זו אכן אמונה בסיסית ומתחייבת אצל כל נברא, אבל ממנה יש דרגות למעלה למעלה עד לאמונה חושית.

רש”י בפרשת נח (פרק ז פסו’ ז) מביא בשם חז”ל שנח היה הוא מקטני אמנה, אותו נח התורה מעידה עליו שגם בדור שכולו חייב הוא הצליח להישאר צדיק ותמים, במשך מאה ועשרים שנה הוא בונה תיבה, מצייד אותה באוכל לשנה שלימה, הוא מכניס לתוכה את כל החיות שבאו אליו ומסדר כל מין ומין במקומו המיוחד לו, והייתכן לומר על אדם כזה שהוא לא האמין ? האם לשוא טרח נח את כל הטרחה הזו ?

בכל זאת לא נכנס נח אל התיבה עד שדחפוהו המים לתוכה, מאמין ולא מאמין שיבוא ?

ודאי שנח היה נח מאמין בדבר ה’, אומנם אמונתו לא הגיע לרמה כזו שתגרום לו להיכנס לתיבה מאימת המבול.

במסכת סוטה (מח:) מסביר ר’ אלעזר את דברי הפסוק בספר זכריה (פרק ד פסו’ י) : “כי מי בז ליום קטנות”, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא ? ועונה הגמ’ “קטנות שהיה בהן, שלא האמינו בהקב”ה”.

הייתכן ! צדיקים שאינם מאמינים בה’ ?

גם כאן הביאור הוא שהייתה להם אמונה, רק שעדיין לא הגיעו לפסגת האמונה כפי הנדרש מהם לפי דרגתם ורום מעלתם ועד כמה שיש בכוחם להגיע.

בתחילת ספר שמות מצינו שכאשר טען משה לפני הי”ת אחר שנצטווה להוציא את בני ישראל ממצרים : “והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'”

אומרים חז”ל במדרש שמות רבה (פרשה ג סימן יב) שאותה שעה דבר משה שלא כהוגן לכן אמר לו ה’ מזה בידך, כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני הם מאמינים בני מאמינים, מאמינים שנאמר ויאמן העם, בני מאמינים שנאמר והאמין בה’.

האם לא ידע משה שבני אברהם יצחק ויעקב הם בני מאמינים, אם כן מדוע חדשם שלא יאמינו לדבריו ?

אם טענתו של משה שכעת הם במצב ירוד ואינם בעלי אמונה, מה השיבו על זה הי”ת שהם בני מאמינים, מכל מקום כעת אינם מאמינים ?

צריך לומר שכוונת הי”ת היא, שעל אף שבני ישראל נמצאים כעת בדרגה רוחנית ירודה, אכן מתוקף הגלות הם התדרדרו עד למ”ט שערי טומאה, מכל מקום לא נעקרה מהם האמונה לגמרי, עדיין מקוננת בהם האמונה הבסיסית שהושרשה בהם מכוח אברהם אבינו שהאמין בה’, ודי בה כדי לעוררם לשמוע את דבר ה’ בפי משה.

גם אברהם אבינו היה מאמין גדול בה’, אבל בכל זאת האמונה לא הייתה אצלו בשיא השלימות, היו בה עדיין סדקים קטנים לפי רום דרגתו של אברהם, בחינה דקה זו אצל אברהם יכלה לבוא לידי ביטוי אצל הבנים בצורה יותר רחבה.

במצב כזה צריך לחזק את האמונה, לצורך זה הוריד ה’ את אבותינו לגלות מצרים, ביציאה משם ביד חזקה למדו בני ישראל שיעור עצום באמונה בה’, כדברי הרמב”ן בספר שמות (פרק יג פסו’ טז) שהאותות והמופתים הגדולים שהיו במצרים עדים נאמנים הם באמונת הבורא ובתורה כלה עיי”ש, עי”ז נתחזקה בהם האמונה ביותר כפי שהעידה עליהם התורה ויאמינו בה’ ובמשה עבדו.

*    *   *

ביאור נוסף אנו מוצאים בדברי הרמב”ן ז”ל בפירושו, בשאלתו של אברהם אבינו אומר הרמב”ן לא היה משום הטלת ספק בקיום ההבטחה של הי”ת, אברהם אבינו אומר הרמב”ן ודאי האמין בכל מאודו שדבר ה’ יקום, וכדברי הרמב”ן שם (פרק טו פסוק ו) שמי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הנסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה”.

[קצת צ”ב מדברי הרמב”ן עצמו בפרשה (פרק יב פסוק יג) שברדת אברהם למצרים ציוה לשרה : “אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך” וכותב הרמב”ן שם : “ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא עכ”ל חזינן שכן היה חסרון משהו במידת האמונה אצל אברהם אבינו וצ”ע]

את שאלת אברהם אבנו : “במה אדע כי ארשנה” מסביר הרמב”ן ז”ל על פי יסוד שהבטחותיו של הי”ת כאשר הם נאמרות לטווח רחוק, או בייחס לדורות הבאים, הם רק בגדר “הצהרת כוונות”. כאשר האדם ראוי אזי הי”ת חפץ להטיב לו כשכר על מעשיו הטובים, אומנם קבלת הטבה בפועל מותנת בכך שיישאר האדם במצבו שהוא ראוי לקבל את השפע שהובטח לו באותה נקודת זמן שבה צריכה להתממש אותה הבטחה, הבטחותיו של הי”ת ודאי אינם מכריחות אותו באופן שגם אם האדם הרשיע עד שאינו ראוי יהיה הי”ת חייב לקיים את הבטחתו.

בזה יש חילוק בין הבטחה מיידית להבטחה שהיא לטווח רחוק, כאשר קיום ההבטחה הוא מיידי אין חשש שהדבר יתבטל מכל סיבה שהיא, שהרי המובטח הוא במצב שמגיע לו קיום ההבטחה. לא כן בהבטחה שהיא לטווח רחוק או לדורות הבאים, בשונה מנבואה לטובה שאינה חוזרת, [עי’ רמב”ם הלכות יסודי התורה (פ”י הל’ ד)], לגבי הבטחה זו מותנה הדבר באם יהיה או יהיו העתידים לקבלה ראויים לקיומה.

בספר בראשית (פרק כח פסוק טו) מבטיח הי”ת ליעקב אבינו : “והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך”, ובפרשת וישלח (פרק לב פסוק ח) לפני הפגישה של יעקב עם עשיו אומרת התורה : “ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות”. במסכת ברכות (ד.) אומר רבי יעקב בר אידי, שפחד יעקב אבינו שמא יגרום החטא.

כך בספר תהלים (פרק כז פסוק יג) אומר דוד המלך ע”ה : “לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים” על האותיות של המילה לולא בפסוק יש ניקוד, אומרת הגמ’ שם שאמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא : רבונו של עולם ! מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו ? וגם כאן שואלת הגמ’ מדוע פחד דוד הרי הוא העיד על עצמו (פרק פו פסו’ ב) : “שמרה נפשי כי חסיד אני” ? ועונה הגמ’ שבכל זאת חשש דוד המלך שמא יגרום החטא ולא יזכה לכל זה.

זו הייתה טענתו של שרו של מצרים בקריעת ים סוף : “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”, אף שהי”ת עשה תנאי במעשה בראשית שכאשר יגיעו בני ישראל אל ים סוף בדרכם לארץ ישראל יקרע בפניהם, מכל מקום זה רק כאשר ואם יהיו הם במצב רוחני טוב לא כן כאשר הם עובדי עבודה זרה במצבם זה אין להם זכות לקריעת הים.

הפירוש שמא יגרום החטא מסביר המהר”ל ז”ל בגור אריה פרשת לך לך (פרק טו) : “שכל מעשה כל זמן שלא יצא לפועל יכול להשתנות”. פירוש הדברים שהי”ת הבטיח לתת את השפע רק בהתאם למצב העכשווי, ואם זה ישתנה הרי שעל מצב כזה לא הייתה התחייבות, [הסבא מקלם מסביר שוודאי ידע יעקב אבינו שהוא לא חטא חטא ממש, אבל בכל אופן חשש אולי נעשה אצלו פגם במידות, שגם על פגם כזה צריך לעשות תשובה, כמבואר בדברי הרמב”ם הלכות תשובה].

אברהם אומר הרמב”ן זצ”ל חשש, אמנם קבלתי הבטחה על ירושת הארץ, אבל זו תתקיים רק בעוד ארבע דורות, מי מתחייב שבאותו הזמן יהיה זרעו במעמד הראוי לקיום ההבטחה, אולי יגרום החטא ולא יהיו ראויים לירש את הארץ.

זאת ועוד שירושת הארץ תלויה או היא בסיבת הרשעת העמים היושבים בה, לכן היא יכולה להתקיים רק בעוד ארבע דורות, כי עד אז לא שלם עון האמרי, כפי מסביר הרש”י שלא הרשיעו עדיין עד שיהיו ראויים להיות משולחים מהארץ, שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה, [כך נאמר בספר דברים (פרק ט פסוק ד) : “אל תאמר בלבבך בהדף ה’ אלהיך אתם מלפניך, לאמר בצדקתי הביאני ה’ לרשת את הארץ הזאת, לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה’ אלהיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה’ לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב”]. כיון שכך אומר הרמב”ן יש חשש שמא ישובו הכנעניים בתשובה ויקוים בהם הפסוק בספר ירמיה (פרק יח פסו’ ז – ח) : “רגע אדבר על גוי להרוס ולעקר ושב אותו הגוי ונחמתי”, וזה יגרום שלא תוכל להתקיים ההבטחה.

בשאלה במה אדע כי ארשנה אומר הרמב”ן, ביקש אברהם אבינו מאת הי”ת אם ישנה אפשרות כלשהי לעגן ולקבע את ההבטחה, באופן שזו תתקיים בכל אופן, שלא תהיה תלויה במצבם של יוצאי חלציו יורשי הארץ

על כך ענה לו הי”ת לקחת עגלה משולשת ועז משולש וכו’ וכו’ שמעשה זה יגרום להחליט את ההבטחה הזו כדי שתתקיים בודאי בבא העת.

רמב”ן בפרשת ויחי (פרק מח פסוק כב) כותב על פי יסוד זה לבאר את הפסוק : “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי”. וקרוב אלי עוד, שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים. נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו.

הרמב”ן ז”ל, כותב כאשר יעשה איזה פעל מאת השם דומה למה שיקרה בעתיד, הפעל הדמיוני ההוא מקיים העתיד שיבא בלי ספק, מטעם זה אומר הרמב”ן היו עושים הנביאים מעשה כדי להבטיח את נבואתם, כמו שציוה ירמיה הנביא לברוך בן נריה : “והיה ככלותך לקרוא את הספר, הקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת, ואמרת ככה תשקע בבל וגו’. וכן אלישע הניח את זרועו על קשתו של יואש המלך וציוה אותו לירות חיצים לכיוון מחנה ארם, ובכל ירי היה אומר ישעיה הנביא “חץ תשועה לה’ בארם”. ומסופר שם שעשה כן יואש המלך שלוש פעמים והפסיק, ואלישע קצף עליו ואמר לו שאילו היה עושה כן חמש או שש פעמים היה גורם שמחנה ארם יהיה מוכה עד כלה.

בספר הכתב והקבלה בראשית (פרק ל פסו’ לז) כותב שכן הוא ענין פתרון החלומות, אף שהחלום מורה לחולמו איזו גדולה וטובה העתידה לבוא לו, עדיין יכול הוא להתבטל, אבל לאחר שפתרו את החלום והוציאו את הפתרון בפה, עקימת שפתים בזה הוי מעשה להחליט קיומו.

בחידושי אגדות למהר”ל על מסכת הוריות (יב.) כותב הרב זצ”ל להסביר את דברי אביי שכיון שסימנא מילתא לכן בראש השנה יהיה אדם רגיל להביא על שולחנו קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי, ומסביר המהר”ל שאין זה דבר קטן ומדבר בצורה חריפה על אותם שמחשיבים דבר זה לניחוש, ומסביר המהר”ל שהמהלך בזה הוא על פי היסוד של הרמב”ן שכאשר עושה משעה קטן זה גורם להבטיח את קיום הדבר בפועל עיי”ש

הר”ן בדרשות (דרוש ב) כותב לבאר על פי יסוד זה של הרמב”ן שמטעם זה סיבב הי”ת שבצאת יעקב ועשיו מבטן אימם יאחוז יעקב בעקב עשיו כדי לקבע את הנבואה שבאחרית הימים [עקב רמז עיקבתא דמשיחא] יתפום יעקב את מלכות הקיימת באחרית ימי מלכות עשו, ורצה השם יתברך שיעשה מזה רמז בפעל כדי שיתקיים על כל פנים, כי בכלות עשיו כהתם הפושעים, ימלוך מלך בישראל יושב על כסא הש”י:

אלא שלפי המהלך של הרמב”ן עדיין לא מובן ענין של גלות מצרים שהוזכרה בברית בן הבתרים, על מה באה גזירה זו, הרי לדעת הרמב”ן לא היה שום פגם בדבריו של אברהם אבינו כפי שנתבאר ?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך

הטבע כפוף לעמלי התורה לשמה

“אחר הדברים האלה היה דבר ה’ אל אברם במחזה לאמור אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אתי, והנה דבר ה’ אליו לאמור לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אתם, ויאמר לו כה יהיה זרעך, והאמן בה’ ויחשבה לו צדקה”.   (בראשית פרק טו פסו’ ג – ו)

 

רש”י הקדוש מביא שלושה פירושים בביאור דברי התורה : “ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים”.

לפי פשוטו כותב רש”י “הוציא הקב”ה את אברהם אבינו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים וברך אותו “כה יהיה זרעך”.

ומוסיף רש”י ולפי מדרשו, אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן. וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל.

[במסכת שבת (קנו.) מבואר שאברהם אבינו נולד במזל צדק שנמצא במערב, [המהרש”א שם כותב שלכן זכה אברהם להיות מרכבה למידת החסד, כמו שאומר מיכה (פרק ז פסו’ כ) : “תתן אמת ליעקב חסד לאברהם”, והיה מכניס אורחים ועושה צדקות עם הבריות, כל זה קיבל אברהם מההארה של מזל צדק שנולד בו, כדברי הגמ’ שם האי מאן דבצדק יהי גבר צדקן, וביאר רב נחמן בר יצחק היינו שיהיה צדקן במצות צדקה] לכן הבין אברהם שלפי מזלו הוא לא יכול להוליד, מסביר הרש”י שם שהמערב הוא מקום מצונן ולכן אין ראוי להוליד, המהר”ל בחידושי אגדות שם כותב שהמערב הוא המקום שהחמה שוקעת, כיון שראה אברהם שמזלו משמש בצד מערב, הבין ששמשו שוקעת ושוב לא יזכה להוליד, אמר לו הי”ת אני יעמיד את מזלך במזרח ותוכל להוליד] עיי”ש.

עוד מביא רש”י הקדוש פירוש נוסף “שהוציא הקב”ה את אברהם מחללו של עולם, והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה”.

כך מובא במדרש תנחומא פרשת שופטים (אות יא) שאין חוצה אלא הרקיע, שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות, וכן הוא אומר הן אראלים צעקו חוצה, שהעלה הי”ת את אברהם למעלה מכפת הרקיע, א”ל הקדוש ברוך הוא … צא מן המידה … הרי אתה למעלה מן המזל … שא נא עיניך השמימה אין כתיב כאן אלא הבט, כאדם שהוא מביט מלמעלה למטה.

מבואר בחז”ל שהנהגה זו שטבע הי”ת בבריאה להיות מושפעת ממהלך הכוכבים והמזלות, לא נאמרה רק לאברהם בלבד, אלא גם זרעו אחריו, גם הם אינם מושפעים מהנהגת גרמי השמיים, כפי שאמר הי”ת לאברהם אחר שהוציאו מחללו של עולם : “כה יהיה זרעך”.

כך דרשו במדרש תנחומא פרשת שופטים (אות יא) את הפסוק בספר דברים (פרק יח פסו’ יד) : “כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם, אל מעננים ואל  קסמים ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ה’ אלהיך”, אמר להם משה : “מה אברהם הניח את המזל ולא היה עוסק בו אף אתה לא כן נתן לך ה’ אלהיך”.

במסכת שבת (קנו.) אמרו “אין מזל לישראל”, ישראל אינם מושפעים מהמזלות, אינם שייכים לכל ההשפעות הבאים מהן.

במסכת מגילה (טז.) מובא שאומה זו [עם ישראל] משולה לעפר, ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין, יורדין עד עפר, וכשהן עולין, עולין עד לכוכבים, בפירוש הגר”א למגילת אסתר (פרק ג פסו’ ז) כותב, שבחינה זו התחדשה בכלל ישראל מאז שהוציא הי”ת את אברהם מחללו של עולם, מאז נקבע שכלל ישראל אינם יכולים להתקיים תחת המזלות, אלא או שהם צדיקים, ואז הם עולים עד למעלה מין המזלות, או שאינם צדיקים, ואז יורדים עד עפר היינו למטה מן המזלות.

[בספר יערות דבש חלק א (דרוש י) כותב מוהר”י אבייבשיץ זצ”ל, תוכחה קשה לאותם מבני ישראל שתולים את מקריהם בהשפעת המזלות, ומי שנוהג כך ייענש על כך מידה כנגד מידה, שיהיה נמסר למזל, וה’ סר מעליו להצילו בדרך ניסי, [ביערות דבש חלק ב’ (דרוש יד) כותב הרב זצ”ל שהמזל שונא לישראל], וכתב שם שזהו שאמרו במסכת פסחים (קי:) דמאן דקפיד, לדקדק בפגעי זמן, קפדינן בהדיה עיי”ש].

ועדיין צריך לברר מהי הסיבה שזכה אברהם אבינו להנהגה זו להיות מעלה מן הטבע, שלא יהיה מושפע ממהלך גרמי השמים שפועלים על פי רצון הי”ת, שיהיה הוא שולט עליהם ?

ברעיא מהימנא פרשת פנחס מובא : “ת”ח כל בריין דעלמא קודם דאתייהיבת אורייתא לישראל הוו תליין במזלא, ואפילו בני חיי ומזוני, אבל בתר דאתייהיבת אורייתא לישראל, אפיק לון מחיובא דככביא ומזליו, דא אוליפנא מאברהם, בגין דהוו עתידין בנוי לקבלא ה’ מאברהם, דאיהי חמשה חומשי תורה, דאתמר בה אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בה’ בראם, אמר לאברהם בגין האי ה’ דאתווסף בשמך השמים תחתך, וכל ככביא ומזלי דנהירין בה’ … ובגין דא כל המשתדל באורייתא בטיל מניה חיובא דככביא ומזלי, אי אוליף לה כדי לקיימא פקודהא ואם לאו כאלו לא אשתדל בה ולא בטיל מניה חיובא דככביא ומזלי” עכ”ל.

מפורש בזוהר הקדוש, שהנהגה זו שמורה רק למי שקשור ומחובר לתורה הקדושה ולומד אותה לשמה, אדם זה הוא מופקע מהנהגת הטבע, ואינו מושפע ממנה.

במסכת קידושין (פרק ד משנה יד) מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא נתנה, שנאמר, עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי מצותיי חוקותיי ותורותיי, לכן הוסיף לו הי”ת וכן לשרה את האות ה”א לשמם, אברם אינו מוליד אברהם מוליד, שרי אינה מולידה שרה מולידה.

האות ה”א כותב הזוהר הקדוש, מרמזת לחמשה חומשי תורה, נוסף לזה היא גם האות שבה ברא הי”ת את העולם הזה, כפי שלמדו חז”ל במסכת מנחות (כט.) מהפסוק “אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם”, בה”א בראם. [העולם הזה נברא באות ה”א הרומזת לחמישה חומשי תורה, שהיא תכלית כל בריאת עולם, והיא המקיימת את העולם כמו שנאמר “אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי]”, כל מי שקשור ומחובר לתורה הקדושה, מי שנמנה על עמליה הרי הוא שולט על כל הטבע של הבריאה שנברא באות ה”א.

במסכת חולין (ז.) מספרת הגמרא על רבי פנחס בן יאיר שהיה הולך לפדיון שבויים, בדרכו פגע בנהר גינאי, אמר רבי פנחס לנהר : גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך, השיב לו הנהר : אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה, אמר רבי פנחס : אם אי אתה חולק גזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, מיד חלק הנהר את מימיו. באותו מעמד היה גם אדם שנשא שקי חיטים לצורך אפיית מצות, אמר רבי פנחס לנהר שיחלוק את מימיו גם אותו אדם שעוסק במצוה, ושוב חלק הנהר את מימיו. חוץ מאותו אדם היה שם נוכרי שביקש גם הוא לחצות את הנהר, פנה רבי פנחס לנהר וביקש שיחלוק מימיו גם אותו גוי, שלא יאמר כך עושים לבני לויה, נענה הנהר לבקשת רבי פנחס וחלק את מימיו גם לאותו נוכרי, אמר רב יוסף : כמה גדול כוחו של רבי פנחס בן יאיר ממשה ושישים ריבוא, שכן אצל משה נחלק הים רק פעם אחת, ואילו כאן חלק רבי פנחס בן יאיר את הנהר שלוש פעמים, והגמ’ דוחה שאפשר שגם אצל רבי פנחס בן יאיר נחלק הנהר פעם אחת ורק אמר לו שלא יחזור עד שיעברו כולם.

האור החיים הקדוש בספר שמות (פרק יד פסוק כז) שואל, איך הצליח רבי פנחס בן יאיר לקרוע את הנהר, הלא הי”ת גזר עליו מששת ימי בראשית לזרום באותו מקום, אם כן מה כוחו לשנות את מה שטבע הי”ת בבריאה, הלא גם לקריעת ים סוף הוצרך תנאי מיוחד כדי שיקרא הים, כדברי ר’ יוחנן במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה ה אות ה) תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיהא נקרע לפני ישראל ?

כמו כן יש לעיין בזה, מה שהתפעלו העולם מהנס של קריעת ים סוף, הלא רבי פנחס בן יאיר לבדו, קרע את הנהר לא פעם אחת אלא שלוש פעמים, כפי שהעיר רב יוסף בגמרא ?

מחדש האור החיים הקדוש, שבבריאת העולם התנא הקדוש ברוך הוא תנאי עם כל מעשה בראשית, להיותם כפופים ללומדי התורה ועמליה, לעשות כל אשר יגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא, ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח שלטו עליהם הצדיקים יחידים, ואין צריך לומר מרובים, כאשר חקק ה’ להם בעת הבריאה, והוא סוד אומרו בוראך יעקב וגו’, ואמרו ז”ל, שאמר הקדוש ברוך הוא לעולמו, מי בראך ? מי יצרך ? ישראל, והכל בכוח התורה עיי”ש.

כן כותב גם הגר”ח מוולאזין זצ”ל בנפש החיים (שער ד פרק יח) שכל העמל בתורה לשמה, הכוחות הטבעיים מסורים אליו, כאשר יגזור אומר עליהם. ולכל אשר יחפוץ יטם. ואימתו מוטלת על כולם עכ”ל.

וזה לשון רבי יוסף אלבו זצ”ל בספר העיקרים (מאמר ד פרק כב) : “שראוי ומחוייב לפרסם, שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה, … כמו שהכתוב מיעד בתורה במקומות הרבה, שהטבע הוא נכנע ומשועבד למקיימי מצות התורה “.

ובנועם אלימלך פרשת ואתחנן כותב רבי אלימלך מליזעסק זצ”ל שלכן מקרא הצדיק איש אלוקים, מפני שהצדיק הוא בעל הדינים, והם בידו לכל אשר יחפוץ יטנו, להכניעם ולהמתיק אותם, והצדיק הוא הדיין, כי הדינים נקראים אלקים וכאשר ידין ויגזור למטה כן יקום עכ”ד.

[בשו”ת חתם סופר אהע”ז ח”א (סימן קיט) דן אם בשנה מעוברת צריך לקרוא שוב פרשת זכור בפרשת כי תצא, כי עד פורים של שנה הבאה יעברו יותר מי”ב חודש, והשכחה מצויה כעבור שנים עשר חודש, וכתב שלדינא אף אם יעברו יותר משנים עשר חודש בין קריאת פרשת זכור אחת לחברתה אין קוראים פרשה זו פעם נוספת לזיכרון, לפי שחוקי הטבע כפופים לתורה, ובשנה מעין זו שיעור השכחה הוא שלושה עשר חודש עכ”ד].

במסכת פסחים (נ:) שואלת הגמרא סתירה שפעם כתוב “כי גדול עד שמים חסדך”, ופעם כתוב “כי גדול מעל שמים חסדך”. ואומרת הגמרא לא קשיא כאן בעוסקים לשמה כאן בעוסקים שלא לשמה.

בפירוש הר”ן על הרי”ף במסכת פסחים (דף יז. מדפ”ה) כותב שמה שנאמר על העושין לשמה : “גדול מעל שמים חסדך”, כלומר שהקב”ה מבטל ומשנה מערכות שמים בשבילו עיי”ש.

כדברים האלה כותב הגר”ח מוואלזין זצ”ל בנפש החיים (שער ד פרק יח) : “אבל על העוסק בה לשמה. אמר מעל שמים. ר”ל שכל הנהגותיו יתברך עמו רק למעלה מהוראת כחות הטבעיים … ואדרבה הכוחות הטבעיים מסורים אליו כאשר יגזור אומר עליהם. ולכל אשר יחפוץ יטם. ואימתו מוטלת על כולם. כמ”ש בפרק התורה : “ונותנת לו מלכות וממשלה”. כי נזר אלוקיו אור התורה מאירה ומבהקת על ראשו. וחוסה כביכול בצל כנפי השכינה”.

ובנפש החיים שם מסביר הגר”ח זצ”ל, שהסיבה שהעמל בתורה הוא למעלה מן המזל, היא כיון שהוא דבוק בתורה ובהקב”ה ממש כביכול. על ידי זה הוא מתקדש בקדושה העליונה של התורה הקדושה שהיא למעלה לאין ערוך מכל העולמות, והיא הנותנת החיות והקיום לכולם ולכל הכוחות הטבעיים. הרי האדם העוסק בה מחיה ומקיים את כולם ולמעלה מכולם. ואיך אפשר שתהא הנהגתו מאתו יתברך על ידי הכוחות הטבעיים עיי”ש.

הנהגה זו שהטבע כפוף ללומדי התורה ועמליה הושרשה בטבע כאשר לקח הי”ת את אברהם והוציאו מחללו של עולם, אז קבע הי”ת, שכל מי שיהיה עמל בתורה, יהיה הוא מורם מכל מהלכי הטבע, ולא יהיה מושפע מהם כלל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך-לך

הגר שפחת שרה

הרמב”ם בפירוש המשניות למסכת אבות (פרק ה משנה ג) כותב שהניסיון החמישי של אברהם היה, “לקחו הגר לאשה אחר שנואש מהוליד משרה”.

בפרשה מסופר שלאחר הרבה שנים שרי אשת אברם לא ילדה לו, היא פונה אל אברהם ואומרת לו : “הנה נא עצרני ה’ מלדת, בא נא אל שפחתי, אולי אבנה ממנה” .

שרה מציעה לאברהם את שפחתה המצרית ששמה הגר, רש”י כותב שהגר הייתה ביתו של פרעה מלך מצרים , [בתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב שפרעה זה היה בנו של נמרוד, לפי זה היתה הגר שפחת שרי נכדה של נמרוד], כשראה את נסים שנעשו לשרה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר.

מן הסתם היתה הגר שגדלה בביתם של אברהם ויצחק צדקת, כן ניתן ללמוד מלשון הפסוק : “ולה שפחה מצרית ושמה הגר”, ובמדרש במדבר רבה (פרשה י אות ה) מובא שהצדיקים שמן קודם להם כמו שכתוב בספר שמואל א’ (פרק א פסו’ א): “ושמו אלקנה”, ובהמשך ) פרק יז פסו’ יב) נאמר : “ושמו ישי”, וכן במגילת רות (פרק ב פסו’ א): “ושמו בעז”, ובמגילת אסתר (פרק ב פסו’ ה) : “ושמו מרדכי”, ואצל מנוח אבי שמשון “ושמו מנוח”, אם כן לגבי הגר ושמה הגר, ניתן להסיק מכך שהיתה הגר צדיקה.

לא פשוט היה לשרה להציע כזה מהלך לאברהם, לא פשוט להכניס צרה לביתה, כל שכן שלא מדובר בסתם צרה אלא בשפחה שלה, בספר משלי (פרק ל פסו’ כא-כג) אומר שלמה המלך ע”ה : “תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת, אחד הדברים שמונה שלמה המלך הוא : “ושפחה כי תירש גברתה”, מצב זה הוא קשה מנשוא .

גם לאברהם לא היה קל להיענות לבקשה זו של שרה, שרה נדרשה להפעיל לחץ על אברהם לעשות כן, “בא נא אל שפחתי” היא אומרת לו, במסכת ברכות (ט:) למדונו חז”ל : “אין נא אלא לשון בקשה”,

הרמב”ן כותב על הפסוק : “ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה … ותתן אתה לאברם אישה לו לאשה”, להודיע שלא מהר אברם לדבר עד שלקחה שרי ונתנה אותה בחיקו”, רק לאחר מסע שכנועים מצד שרה וביודעו שה’ מסכים ליוזמה זו, הסכים גם אברהם למהלך זה : “וישמע אברם לקול שרי”, אומרים חז”ל “לקול רוח הקודש שבה”

עוד מובא בחז”ל שלא רק את אברהם אבינו היה צריך לשכנע אלא גם את הגר, גם היא לא ששה על הרעיון להינשא לאדם זקן ממנה,: “ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה”. רש”י מביא שלקחתה בדברים, שהיתה שרה אומרת לה : “אשריך שזכית לדבק בגוף קדוש כזה”, כדאי לך להינשא לאברהם אבינו.

כל זה עשתה שרה אמנו בצדקותה, היא ויתרה על היקר לה, היא הסכימה לחלוק את בעלה עם עוד אשה, והכל בשביל תכלית אחת : “אולי אבנה ממנה”, [כך גם אמרה רח”ל אמנו ליעקב אבינו בפרשת ויצא (פרק ל פסו’ ג) : “הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה”].

רש”י כותב שמכאן יש ללמוד שמי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס, האבן עזרא זצ”ל כותב שבן הוא כדמות בנין והאב כמו היסוד, מי שאין לו בנים אינו בנוי, בפרשת ויצא אומרת רחל ליעקב אבינו : “הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי”, מכאן למד רבי יהושע בן לוי במסכת נדרים (סד.) שכל מי שאין לו בנים חשוב כמת”.

הילד שיולד לאברהם מהגר חשבה שרה, יהיה המשך למפעל חיים שהקימו היא ואברהם במשך עשרות בשנים, “את הנפש אשר עשו בחרן”, כדברי הרמב”ם בהלכות עבודת כוכבים (פרק א הלכה ג) “שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם”, אברהם ושרה כבר זקנים, חייב לדאוג למי שימשיך את הכל, בעבור מטרה קדושה זו שרה מוכנה לשלם אפילו במהלך כזה לתת את שפחתה לאברהם.

אכן כאשר בישר הי”ת לאברהם על לידת יצחק, השיב לו אברהם (פרק יז פסו’ יח) : “לו ישמעאל יחיה לפניך”, בפירוש בכור שור מבאר שאמר אברהם אבינו להי”ת : “די היה לי אם ישמעאל יחיה”, כך מסביר הרמב”ן שאברהם אבינו הבין את הציווי של הי”ת פרק טו פסוק ד) : “אשר יצא ממעיך הוא יירשך” שהכונה בזה לישמעאל, במדרש אגדה מובא שאמר אברהם “איני רוצה שיתקיים אלא ישמעאל”, כעין זה איתא בזוהר הקדוש פרשת וארא : “ואף על גב דקודשא בריך הוא הוה מבשר ליה על יצחק אתדבק אברהם בישמעאל”.

 

אברהם נושא את הגר והיא מתעברת, ואז אומרת התורה (פרק  טז פסוק ד) : “ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה, היא מתחילה לזלזל בשרה, אומר רש”י שהיתה אומרת לנשים “שרי זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאלו היא צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מביאה ראשונה”.

שרה כועסת על אברהם, והיא רואה בו אחראי ישיר להתנהגותה של הגר : “חמסי עליך” היא אומרת, והיה לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך, ועוד שאתה שומע בזיוני ושותק, אנכי נתתי שפחתי בחיקך, ותרא כי הרתה ואקל בעיניה”, היא מוסרת דין לשמים “ישפט ה’ ביני וביניך”.

[באור החיים הקדוש מסביר ששרה פירשה שהתנהגותה של הגר נובעת מכך שאברהם שיחרר את הגר, לכן היא אינה מרגישה עוד שפחה, מצב זה מאפשר לה להעיז פניה ולדבר סרה בשרה גבירתה, [שרה נתנה את הגר לאברהם כדי שיתייחד עמה בהיותה שפחה, “אנכי נתתי שפחתי בחקיך”, על ידי זה תמשך הטומאה שנמצאת באברהם מתרח אביו, ואז יוכל אברהם ללדת את יצחק בטהרה, אבל לאחר ששחרר אברהם את הגר שוב לא יפעל בדבר, ועוד טענה שרה לאברהם שאין לו רשות לשחרר את הגר כיון שהיא נכסי מלוג].

אברהם אבינו שומע את כעסה של שרה ומשיב : “הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך”.

“ותענה שרי ותברח מפניה”.

שרה אומר רש”י הקדוש הייתה משעבדת בהגר בקושי, בפירוש הכתב והקבלה מוסיף שהיה זה קושי יותר ממה שהיתה רגילה הגר לעשות עד אז, בילקוט שמעוני בראשית (רמז עט) : “רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר דליין וסנדלריאות הוליכה לה למרחץ.

רבים מהמפרשים עמדו על השאלה, היאך יתכן ששרה הצדקת עשתה דבר כזה לענות את שפחתה, בספר פחד יצחק כותב “כמה קולמוסים נשתברו לפרש דרכה של שרה אמנו” ?

בפירוש הרמב”ן מגדיר את מעשיה של שרה חטא : “חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם אומר הרמב”ן חטא בכך שהניח לה לעשות כן” ?

שמעתי לפרש שבאמת לא נתנה שרה להגר לעשות דברים שלא הייתה רגילה לעשותם קודם שנישאה לאברהם, רק שבהיותה שפחה לא הרגישה בעשיית דברים אלו שום קושי, ורק לאחר שהרגישה עצמה בת חורין, במצב זה אותם דברים נחשבו אצלה לעינוי שלא יכלה לעמוד בו

אכן הגר לא מחזיקה מעמד והיא בורחת אל המדבר, שם במדבר מוצא אותה מלאך ה’ והוא פונה אליה בתואר : “הגר שפחת שרי”, ושואל אותה : “אי מזה באת ואנה תלכי”, והגר מגיבה לפניית המלאך אליה בתואר שפחה, והיא משיבה : “מפני שרי גברתי אנכי ברחת”.

מלאך ה’ מצוה עליה : “שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה”, התפקיד שלך אומר לה המלאך, הוא להיות שפחה בבית שרה.

ומוסיף מלאך ה’ לבשר לה : “הנך הרה וילדת בן”, ומוסיף לצוות : “וקראת שמו ישמעאל”, כי שמע ה’ אל עונייך”.

הגר חוזרת במצות המלאך אל שרי, כהבטחת המלאך נולד לה בן : “ותלד הגר לאברם בן”, אבל אז אומרת התורה שמי שנתן לו את השם ישמעאל היה אברהם ולא הגר : “ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל”, לא הגר קראה לו כך אלא אברהם ?

רש”י במקום כותב : “שאף על פי שלא שמע אברם דברי המלאך שאמר וקראת שמו ישמעאל, שרתה רוח הקדש עליו וקראו ישמעאל”, פירוש הדברים שאומנם אברהם קרא לו את השם בפועל, אבל היה זה משום שכך קיבל לקרא לו ברוח הקודש, השם לא היה בחירה של אברהם.

הסיבה שקבע המלאך שהגר היא זו שתתן את השם לבן שיולד ולא אברהם יש בה כדי לרמז שהבן שנולד אינו מיוחס אחר אברהם אלא אחר הגר, כלומר שאם עד עכשיו היה אפשרי שישמעאל ימשיך את אברהם, לאחר הזלזול של הגר בשרה הדבר נגוז.

אילו היתה הגר בטילה לשרה גבירתה, אזי היה ישמעאל ממשיך את אברהם אביו, בדיוק כמו שבני השפחות בלהה וזילפה נכללו עם השבטים הקדושים, כך ישמעאל היה נכלל עם אבות האומה כבנו וממשיך דרכו של אברהם.

אכן השפחות הקדושות זילפה ובלהה היו בטלות כלפי האימהות, זילפה ביטלה את עצמה בפני לאה וכך גם בלהה ביטלה את עצמה בפני רחל, כיון שהן היו בטלות לאימהות הבנים שנולדו מיעקב נכללו עם השבטים הקדושים, [בשם משמואל פרשת צו (תרעז) יש ביטוי שכל הבטל אליו הרי הוא כמוה].

[את הסיבה שהגר זלזלה בשרה גבירתה, ולא ביטלה עצמה כמו שעשו זילפה ובלהה, יש לפרש על פי שמה שכותב הרש”י הקדוש בשם חז”ל שהגר היתה ביתו של פרעה מלך מצרים, וכשראה את נסים שנעשו לשרה, אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר.

פרעה חושב ששרה אינה אשת איש, הוא לוקח את שרה אליו, בכל התקופה ששרה נמצאת בבית פרעה מה הוא רואה, לא את הצדקות של שרה, לא את האצילות שלה, לא את הקדושה שלה, הוא רואה רק את הניסים שנעשו לה, לא את המהות אלא את התוצאה, פרעה מתפעל רק מהדברים החיצוניים, מהדברים הטפלים, ממעשה ניסים, אם לשרה נעשים ניסים טוב שביתי תגדל לצד אשה כזו.

נמצא אם כן שסיבת נתינתה של הגר היא מחמת דבר שולי, אם כן הגר לא התבטלה לאשיות של שרה, היא העריכה אותה כל זמן שהיא היתה גדולה ממנה בניסים, לאחר שהיא נישאת לאברהם ומתעברת ממנו, היא מרגישה לא פחות משרה, כעת אצלה קורים הניסים אצל שרה עדיין לא, אז יש דברים שאני טובה יותר משרה, ממלא גם אין סיבה להרגיש כפופה וכנועה אליה, והיא מרשה לעצמה אפילו לזלזל בה].

בספר גלגולי נשמות להרמ”ע מפאנו זצ”ל (אות ה) כותב הרב זצ”ל שהגר שפחת שרה תקנה את אשר עיותה בכך שהיא לא התבטלה לשרה, כאשר באה בגלגול בשפחת ניצבת בת עדאל אשת ישי בית הלחמי, : “כי בראשונה ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה, והיתה מבזית כבוד גברתה שרה אמנו, ופה לא רצתה לקבל דברי רבה ישי, דצוותה אבא נא אליך, והגידה הדברים לגברתה ויצא ממנו דוד, וממנו יבא משיח בן דוד”.

כדי לבאר את דברי נקדים את דברי הפרקי דרבי אליעזר (פרק כז) : “והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, אימה זו מלכות אדום, חשכה זו מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל מכל מצות התורה, גדולה זו מלכות פרס ומדי שגדלה למכור את ישראל חנם, נופלת זו מלכות בבל שנפלה בידם ישראל, עליו אלו ישמעאלים שעליהם בן דוד יצמח שנ’ אויביו אלביש בושת”.

המלכות האחרונה שתמלוך לפני ביאת הגואל היא מלכות ישמעאל, בפרקי דרבי אליעזר שם (פרק לא) איתא : ולמה נקרא שמו ישמעאל ? שעתיד לשמוע הב”ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים”. ואז מכח הזעקות של כלל ישראל אל ה’ יבוא משיח בן דוד לגאול אותנו ממנו.

פרשת חיי שרה מסתיימת בפסוק המדבר על בניו של ישמעאל : “וישכנו מחוילה עד שור, אשר על פני מצרים באכה אשורה, על פני כל אחיו נפל” מיד מתחילה פרשת תולדות בפסוק “ואלה תולדות יצחק בן אברהם” סמיכות זו של הפסוקים אומר בעל הטורים באה לומר שרק כאשר יפול ישמעאל באחרית הימים רק אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק.

במסכת ב”ב (יד.) מוזכר שמו של ישי אבי דוד בן הארבעה שמתו בעתיו של נחש. [בלא שום חטא רק מחמת עונש מיתה שנגזר על אדם הראשון וכל יוצאי חלציו] בעוד שלגבי שאר אלו שהוזכרו הגמ’ יש מחלוקת מי הם היו, לגבי ישי אבי דוד אומרים חז”ל הכל למודים שישי אבי דוד מת בעתיו של נחש.

בספר תהילים (פרק קיח פסו’ כא – כו) אומר דוד המלך ע”ה : “אודך כי עניתני ותהי לי לישועה, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, מאת ה’ היתה זאת היא נפלאת בעינינו, זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו, אנא ה’ הושיעה נא אנא ה’ הצליחה נא, ברוך הבא בשם ה’ ברכנוכם מבית ה'”:

בילקו”ש תהילים (רמז תתעג) אומר ר’ שמואל בר נחמני בשם ר’ יונתן : אודך כי עניתני אמר דוד. אבן מאסו הבונים אמר ישי. מאת ה’ היתה זאת אמרו אחיו. זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו אמר שמואל. אנא ה’ הושיעה נא אמרו אחיו. אנא ה’ הצליחה נא אמר דוד. ברוך הבא בשם ה’ אמרו ישראל. ברכנוכם מבית ה’ אמר שמואל. אל ה’ ויאר לנו אמרו כלם”.

באיזה הקשר נאמרו הדברים ?

ילקוט המכירי מובא על הפסוק בספר תהילים (פרק נא פסו’ ז) : “הן בעוון חוללתי”, שישי ראש לסנהדרין היה, ולא היה יוצא ונכנס אלא באוכלוסא בס’ רבוא, והיו לו ס’ בנים גדולים, ופירש מאשתו ג’ שנים. לאחר ג’ שנים היתה לו שפחה נאה ונתאווה לה, אמר לה בתי, תקני עצמך הלילה כדי שתכנסי אלי בגט שחרור, הלכה השפחה ואמרה לגברתה הצילי עצמך ונפשי ואדוני מגיהנם, אמר לה מה טעם, שחה לה את הכל, אמרה לה, בתי מה אעשה שהיום ג’ שנים לא נגע בי, אמרה לה אתן ליך עצה, לכי תקיני עצמך ואף אני כך, ולערב כשיאמר סגירי הדלת תכנסי את ואצא אני, וכך עשתה, לערב עמדה השפחה וכבת את הנר, באת לסגור את הדלת נכנסה גברתה ויצאה היא, עשתה עמו כל הלילה נתעברה מדוד, ומתוך אהבתו על אותה שפחה יצא דוד אדום מבין אחיו… לט’ חדשים בקשו בניה להרגה ואת בנה דוד, כיון שראו שהוא אדום, אמר להם ישי הניחו לו ויהיה לנו משועבד ורועה צאן, והיה הדבר טמון עד כ”ח שנה.

 

עשרים ושמונה שנים דוד המלך גודל בשדות עם הצאן, אף אחד לא מכיר בו : “מוזר הייתי לאחיי ונוכרי לבני אמי”,  אף אחד לא דיבר איתו אף אחד לא רצה איתו קשר

אחרי עשרים ושמונה שנה הקב”ה מצוה את שמואל הנביא : “לך אשלחך אל בית ישי הלחמי”, הקב”ה שולח את שמואל, למשוך מלך על ישראל.

ואיפה נמצא המלך ?

בבית של ישי.

שמואל מגיע לבית ישי הלחמי ואומר לו שהקב”ה שלח אותי, למשוך את אחד מבניך למלך, דוד מעביר את בניו לפני שמואל, הראשון היה אליאב. איך שדוד ראה אותו היה בטוח שהוא המשיח, “אך נגד ה’ משיחו”

הי”ת מתערב ואומר לשמואל : “אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו, כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב”,

ככה עברו כל השבעה בנים של ישי לפני שמואל בזה אחר זה, ועל כולם אומר לו שמואל : “גם בזה לא בחר ה'”, לא היה עוד את מי להגיש, ושמואל פונה אל ישי בתמיהה : “התמו הנערים” ?!

ישי עונה לשמואל בחצי בושה : “עוד שאר הקטן והנה רעה בצאן”.

“וקחנו כי לא נסב עד באו פה” פסק שמואל !

כיון שבא דוד, התחיל שמן המשחה לבצבץ ולעלות מעצמו, אמר הקב”ה לשמואל משיחי עומד ואתה יושב קום משחהו.

חז”ל במדרש אומרים שישי ובניו עמדו ברטט ובאימה, ואמרו, לא בא שמואל אלא לבזותנו ולהודיע לישראל, שיש לנו  בן פסול, ואמו של דוד, שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ.

כיון שנטל כוס ישועות, שמחו כולם. עמד שמואל ונשקו על ראשו ואמר ה’ אמר אלי בני אתה.

באותה שעה אמרה אמו אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.  אבן  אי הבן, שמאסו אותך אחיך היתה לראש פנה אתה נעשית לראש .

הרמ”ע מפאנו זצ”ל מגלה לנו שהשפחה של נצבת בת עדאל היתה לא אחרת מאשר הגר שפחת שרה, ישי אומר לה ‘אני רוצה להתחתן איתך’

לכאורה היתה צריכה להיות שמחה, היא זוכה להשתחרר מהעבדות ולהתחתן עם ישי, עם אדם שאין לו שום חטא, אבל היא לא עושה כן, מעשה כזה יפגע קשה בגבירתה, היא לא מסוגלת לעשות לה כך, לזלזל בה, לפגוע בה. היא לא תחזור על הטעות שעשתה בגלגול הקודם שהיתה אצל שרה אמנו.

ומה היא עושה ?

היא הולכת לנצבת בת עדאל גבירתה ומספרת לה.

משם נמשך הסיפור שממנו בסופו של דבר נולד דוד מלך המשיח

מהגר שפחת שרה נולד ישמעאל, אומר הפרקי דרבי אליעזר שעליו יצמח משיח בן דוד

אותה אישה שהביאה את ישמעאל לעולם, אותה אשה תדאג ללדתו של משיח, שיבוא ויגאלנו במהרה בימינו אמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך וארא

כוחה של הליצנות

כאשר היו אברהם ושרה זקנים ועדיין לא זכו להיפקד, הטרידה אותם המחשבה שהנה הם עברו כבר את גיל גבורות, יום אחד יצטרכו ללכת לעולם שכולו טוב, אף אחד הרי לא חי לנצח אם כן מה יהיה עם כל המפעל הגדול שהם בנו בעשר אצבעותיהם ? מי יוביל אותו ?, מי ינהיג את כל הנפש אשר עשו בחרן ? האם לאחר מותם תלך ההשקעה של עשרות שנים לטמיון חס ושלום ? הם לא יכלו לסמן לעת עתה מי שראוי לקחת על עצמו את העול, להמשיך את המפעל חיים הענק שנמצא בשיא פריחתו.

התורה מספרת לנו התורה על אצילות נפשה של שרה אמנו, שבמסירות נפש ממש, בהתעלות מאין כמוה, היא יוזמת מהלך לא פשוט, היא פונה אל אברהם בהצעה אפשר לומר תמוה, לקחת את שיפחתה המצרית, את הגר, ולשאת אותה לאשה, היא מסכימה לחלוק את אברהם עם עוד אשה, ולא עם סתם אשה, עם שפחה, ולא עם סתם שפחה, עם מי שהיתה עד היום השפחה שלה, מהיום היא תקרא אשת אברהם, והכל למען המטרה הקדושה,”אולי אבנה ממנה”, כדי שיהיה מי שימשיך את כל המפעל האדיר ולא יגדע באיבו, איזו אצילות, איזו מסירות.

כאן יש להוסיף נקודה חשובה שכאשר פונה שרה שרה לאברהם בהעצעה זו היא משתמשת בלשון “אולי יבנה ממנה” בפשוטו הכונה בזה שהיא מוכנה לעשות את הצעד הזה גם אם רק קיים סיכוי שמהגר אכן יהיה ממשיך לאברהם.

בספר קול אליהו על התורה פרשת חיי שרה (פרק כד פסו’ לט) מובא בשם ילקוט הגרשוני, שבלשון הקדש כאשר חפץ האדם שלא יתקיים החשש בספק אשר הוא מעלה אזי יש להשתמש בלשון “פן”, כמו פן יפתה לבבכם (דברים יא. טז), פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (שם טו. ט), פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום (שם כט. יז), וכפי שלמדונו חז”ל במסכת עירובין (צו.) שהלשונות השמר, פן, ואל, אינם אלא לא תעשה, לא כן כאשר חפץ הוא שאכן יתממש אותו צד בספק שאז יש להשתמש בלשון “אולי”, כמו : “אולי ישא פני” (שם לב. כא), “אולי יש חמשים צדיקים” (שם יח. כד), “אולי אכפרה בעד חטאתכם” (שמות לב. ל), “אולי אוכל להלחם בו” (במדבר כב. יא) ממה שעשתה שרה שימוש בלשון “אולי” משמע שרצתה שרה בכל מאדה שדבר יצלח, ואכן יולד בן לאברהם מהגר, ובלבד שלא תיפסק חס ושלום עבודתו של אברהם לקרא בשם ה’.

על כוונתה הקדושה של שרה אמנו ניתן ללמוד ממה שאמרה לאברהם, אולי “אבנה” ממנה, הלא גם אם יוולד בן הרי הוא שייך לאברהם והגר, אברהם הוא זה שנבנה מהגר ולא שרה, מין הראוי היה שתאמר שרה לאברהם אולי “תבנה” ממנה, השימוש שעשתה שרה במילה אבנה באה לבטא את טהרת ליבה בכל המהלך, שלכן חשוב היה לה להעביר לאברהם את המסר ששמחתה תהא גדולה באם יוולד לו בן מהגר כאילו נולד בן זה לה עצמה, כאילו נבנתה היא.

אברהם לוקח את הגר לאשה, לשמחת הכל הגר הרה, אבל אז קורא דבר מוזר, הגר לוקחת את כל הענין של נישואיה עם אברהם למקום אחר לגמרי, היא רואה בכל הסיפור הזה מעבר ממצב של שפחה למצב של אשת אברהם, לא עוד שפחת שרה אלא אשת אברהם, הרגשה זו מביאה אותה לכדי זילזול בשרה, “ותיקל גבירתה בעיניה”, היא כבר לא מקבלת משרה.

בתגובה שרה אמנו מענה את הגר, מטרת העינוי לא היה חס ושלום כדי להתעלל בה, כדי לקבוע מי היותר חשובה, מטרת העינוי היה כדי לגרום לה הכנעה, הבן עתיד להיולד כדי סברא שרה יצטרך להתחנך על ידיה ועל פי רוחו של אברהם אבינו, במקום להיכנע ולקבל הגר בורחת אל המדבר, שם מתגלה אליה מלאך ה’ ומצוה עליה לשוב אל שרה ולהיות כנועה אליה, הגר שבה על עקבותיה וחוזרת אל ביתו של אברהם.

לא ארכו הימים ונולד בן, שמו נקרא ישמעאל, ה’ שמע אל רחשי ליבה של שרה, נולד הבן הכל כך מיוחל, זה שנועד להמשיך את אברהם אבינו, אברהם ושרה רואים בישמעאל ראוי והגון לתפקיד, להיות ממשיכו של אברהם ולכל מה שיבוא אח”כ מה שנקרא לימים “עם ישראל”.

לאחר שלוש עשרה שנים הקב”ה מתגלה אל אברהם ומבשר לו על בן נוסף שיולד לו, אך הפעם לא מהגר אלא משרה, לא בן שיפחה אלא בן גבירה, אברהם מודה לה’ על כך, אך בענותנותו הוא לא רואה בכך צורך, “לו יחיה ישמעאל לפניך” הוא אומר לה'”, יש לי את ישמעאל, אפשר להטיל עליו את המשימה של נשיאת העול, בתשובה עונה לו הי”ת “לא ירשך זה”, הוא כנראה לא ראוי לתפקיד זה, “אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק, והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו”, אברהם שלא מבין מה רע בישמעאל, למה הוא לא מתאים להיות ממשיכו, אבל הוא מקבל את הדברים ומודה לה’ על הבשורה.

לאחר שנה נולד בין לאברהם משרה וכפי שציוה ה’ הוא נקרא יצחק, יצחק הקטן גודל בבית אחד עם ישמעאל אחיו, הכל היה בסדר עד אותו יום שבו שרה רואה את ישמעאל “מצחק” עם יצחק, חז”ל מגלים לנו שהמילה מצחק מגוללת בתוכה לא רק צחוק תמים, אלא גילוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה זרה. שרה דרושת מאברהם בכל תוקף לסלק את ישמעאל מהבית באופן מידי, תחילה מסרב אברהם לבקשתה של שרה, בכל זאת מדובר בבנו יחידו אהובו, זה לא דבר קל, לאחר התערבותו של הי”ת אברהם מבין ששרה צודקת, ישמעאל יצא לתרבות רעה, השכם בבוקר קם אברהם ומשלח את הגר וישמעאל מביתו כאשר הוא מצייד אותם לחם ומים בלבד.

וכאן צריכים אנו לעמוד על שני שאלות עיקריות.

ראשית צריך ביאור הרי ישמעאל גדל בביתו של אברהם אבינו, על ברכיו הוא התחנך, אם כן איך יתכן שבתוך הבית הקדוש הזה, יגדל ילד שיגיע להיות פרוץ בגילוי עריות שפיכות דמים ועבודה זרה ?

זאת ועוד צריך ביאור שגם אם היה נגוע ישמעאל בעבירות חמורות אלו, מדוע בקשה שרה להוציאו מביתו של אברהם, הלא כל חייהם הכניסו אברהם ושרה לביתם עובדים עבודה זרה, כפי שדרשו חז”ל במסכת בבא מציעא (פו:) על הפסוק” ורחצו רגליכם” שחשדם שהיו עובדי עבודה זרה המשתחווים לאבק רגליהם, בכל זאת הכניסו אברהם ושרה את אותם אנשים לביתם שם לימדום אמונה בה’ והחזירום אל דרך המוטב, אם כן איך יתכן שדוקא כאשר מדובר בישמעאל בנו של אברהם ההוראה היא חד משמעית להוציאו מהבית ?

דבר נוסף שטעון ביאור הוא מדוע התורה אומרת ששרה ראתה את ישמעאל “מצחק” עם יצחק, המילה מצחק מגמדת את גודל הקלקול הנורא שהיה שם, הוא ממעיט מאד מחומרתן של העבירות שבאמת היה נגוע בהם ישמעאל, מדוע לא נאמר בתורה במפורש שראתה שרה את ישמעאל פרוץ באותן ג’ עבירות ?

 

שלוש עבירות חמורות היו תוצאה של התכונה מצחק

 

אכן שני שאלות אלו נראה שתלויות המה זו בזו, האחת מתרצת את חברתה, כאשר ראתה שרה את אותו צחוק, את אותם שלוש עבירות חמורות בהם היה פרוץ ישמעאל, היא שאלה את עצמה את אותה שאלה ממש, כיצד יתכן הדבר ? איך נתדרדר ישמעאל לכזו דיוטא תחתונה ? ועוד בביתה ? כלום לא ספג דבר מכל מה ששמע וראה ? היא ראתה בדבר כישלון שלה ושל אברהם !

כאשר העמיקה שרה בדבר, היא הגיעה למסקנא, שנפילה זו של ישמעאל היא תוצאה של המידה נוראה שקיננה בו, שהיא נקראת “מצחק”, הפירוש מצחק הוא מזלזל, עושה צחוק, בספרי המוסר מכונה תכונה זו בשם “ל י צ נ ו ת”.

ישמעאל הפיץ שמאבימלך נתעברה שרה

[אנו ודאי מכירים את דברי הרש”י על הפסוק בתחילת פרשת תולדות (פרק כה פסו’ יט) : “ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק”. רש”י הקדוש כותב שעל ידי הכתוב יצחק בן אברהם הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקדוש ברוך הוא, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם היה, שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק עיי”ש.

מי הם אותם ליצני הדור, אותם רשעים שהעיזו להפיץ שמועה כזו חמורה על שרה אמנו הצדקת ?

הספורנו בפרשתנו מגלה שהיה זה לא אחר מאשר ישמעאל בנה של הגר המצרית : כך מפרש הרב זצ”ל את המילה מצחק : “מלעיג על המשתה שנעשה בבית אברהם, באמרו שנתעברה מאבימלך. והטעם שלא קרה זה בעת לידת יצחק, [מדוע לא הפיץ ישמעאל שמועה זו כבר בזמן לידת יצחק] כותב הספורנו שאכן כבר בעת הלידה היה ישמעאל מצחק ואומר כן, רק שלא הרגישה בו שרה מחמת שהיתה אז טרודה עיי”ש.

החסרון שבמידת הליצנות

החיסרון הגדול שבמידה זו, הוא שאדם שנגוע בה אינו יכול לקבל תוכחות, המסילת ישרים זצ”ל כותב, שאדם הנגוע במידת הליצנות, משל למגן המשוך בשמן, שאינו מקבל את החיצים הנזרקים בו, גם אם יביאו לו מאה הוכחות שהוא טועה, גם אז הוא לא יקבל וישתנה, ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות, לכן אמרו רבותינו ז”ל במסכת עבודה זרה (יח:) שכל המתלוצץ נופל בגיהנם, כיון שהוא אינו מקבל תוכחות, מימלא הולך בדרך עקלקלות עד שהוא נופל בגינהום.

כל אותם שנים שחי ישמעאל במחיצתו של אברהם אבינו, הוא לא קיבל כלום מכל מה ששמע וראה שם, מידת הליצנות שקיננה בו מנעה ממנו לקבל ולהשתנות, משם ועד לנפילתו בחמורות שבעבירות היתה הדרך קצרה, זו כוונת התורה שראתה שרה את ישמעאל מצחק עם יצחק, היינו שראתה שיש בו את התכונה של ליצנות, לכן בקשה מיד לגרשו מביתם שלא ישפיע מתכונה זו גם על יצחק חס ושלום.

כל הנפש אשר עשו אברהם ושרה בחרן, היו אנשים שגדלו במקומות של כפירה של אנשים חטאים, אבל אלה לא נבעו אצלם מחמת תכונה שהיתה בהם, אלה מחמת שזה החינוך שקיבלו במקום בו גדלו, לכן הכניסום אברהם ושרה לביתם, שם הם לימדו אותם אמונה ודרך ארץ, והכניסום תחת כנפי השכינה, לא כן ישמעאל שגדל בביתם של אברהם ושרה, למרות שהוא קיבל את החינוך הכי טהור והכי טוב שיש, בכל זאת מתגלים אצלו תכונות שליליות כאלה, כל זה תוצאה של התכונה הקשה שקיננה בו כפי שביארנו, ככזה הוא חסר תקנה, לכן נחרץ דינו להוציאו מביתו של אברהם מיד כדי שלא ישפיע לרעה גם על יצחק.

 

ועדיין צריך ביאור מהיכן נשתרשה בישמעאל תכונה רעה זו, מהיכן למד להיות מזלזל בכל דבר שבקדושה ?

צריך לומר שאת זה קיבל מאמו הגר, כפי שסיפרנו לאחר שנלקחה הגר על ידי אברהם לאשה, החלה לזלזל בשרה “ותקל גבירתה בעיניה”, אותו זלזול התבטא בכך שהיא הפסיקה לקבל משרה, תכונה זו עברה ממנה אל ישמעאל בנה וכך היה גם הוא מזלזל בכל מה שניסתה שרה ללמדו.

ועדיין צריך לברר מנין השתרשה תכונה רעה זו בהגר שפחת שרה ?

העם המצרי היה נגוע בליצנות

 

במדרש רבה פרשת לך לך (פרשה מה) אומר ר”ש בן יוחאי : “הגר בתו של פרעה היתה וכיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו נטל בתו ונתנה לו, אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר”.

המלבי”ם בפרשת כי תשא (פרק לב פסוק ו) כותב שמנהג המצריים היה לעשות צחוק ומחולות.

במסכת עבודה זרה (יט.) דרשו על הפסוק בספר תהילים (פרק א פסו’ א) : “ובמושב לצים לא ישב”, שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו, שנאמר : “ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו”, וכן איתא במדרש שמואל פרשה יב אות ב) : לץ תכה אלו הפלשתים, ופתי יערים אלו הסגנים. ד”א לץ תכה אלו פלשתים, ופתי יערים אלו הסרנים”. וכן במדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה סא אות א) : “ובמושב לצים לא ישב זה אבימלך”, עי’ בשם משמואל פרשת בשלח (תרע”ב) דלכן גלות יצחק אבינו ע”ה היתה בפלשתים, שיצחק מדתו יראת שמים ששחוק וליצנות הוא היפוך לגמרי מיראה ופחד עיי”ש.

יתכן מאד שתכונה זו של ליצנות שהיתה בפלישתים הושרשה בהם מאביהם מצרים כפי שכותבת התורה בספר בראשית (פרק י פסו’ יג – יד) : “ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתחים, ואת פתרסים ואת כסלחים, אשר יצאו משם פלשתים”.

הגר בהיותה בת לעם המצרי היתה מידת הליצנות מושרשת בה באופן טבעי מאביה ואבות אבותיה היתה לוקה גם היא בתכונה רעה זו, וממנה נולדה תכונה רעה זו גם בישמעאל בנה.

הכלי יקר זצ”ל בספר בראשית (פרק כא פסו’ ט) מדייק מלשון הפסוק : “ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק”, לא אמר הפסוק ותרא את ישמעאל אלא את בן הגר המצרית, בזה באה התורה לומר שהיה נגוע בפגמים אלו מצד שהיה בן הגר המצרית לכן הולידה בדומה לה, כי כל המצרים שטופי זימה שנאמר (יחזקאל כג כ) וזרמת סוסים זרמתם, ותולדותיהן כיוצא בהם עיי”ש.

כעין זה כותב הספורנו שחשבה שהתעורר לזה הלעג מפני ששמע כך מאמו, כאומרם ז”ל [במסכת סוכה (נו:) שותא דינוקא בשוקא או דאבוהי או דאימיה, לכן קראה לו בן הגר המצרית ולא בשמו ישמעאל.

[בהמשך אומרת התורה “ותענה שרה”, כבר כתבנו שקשה לומר על שרה אמנו שהיא פעלה ממניעים של נקמה חס ושלום, אם כן מה פירוש ותענה ?

כאשר נראה מלאך ה’ אל הגר במדבר אחר שברחה מביתו של אברהם הוא אומר לה : “שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה”. מה פירוש התעני ? מסבירים המפרשים שהתעני הכוונה השתעבדי, זהו הפירוש ותענה שרה, שרה אמנו השתעבדה בה כפי מה שהיתה נוהגת בה לפני שנשאה אברהם לאשה.

ומדוע התורה קוראת השתעבדות זו עינוי ?

משום שהגר זלזלה בשרה, היא הרגישה גבירה, כיון שכן גם אותם מלאכות פשוטות שהיתה רגילה לעשותם בביתו של אברהם, מעתה נראו מלאכות אלה בעיניה כמשא, היא הרגישה עינוי בעשייתם]

אברהם שולח את ישמעאל בנו עם הגר אמו מביתו, הם הולכים במדבר, המים אוזלים ומצבו של ישמעאל שהיה חולה מאד הולך ומתדרדר עד שהוא גוסס, הגר מניחה אותו תחת אחד השיחים והולכת, בשמים מתחולל מאבק גדול בין הקב”ה למלאכים, ה’ אומר לעשות לו נס ולהצילו, ואילו המלאכים מבקשים שלא לעשות לו נס שכן בניו עתידים להמית את בני ישראל בצמא, ה’ שואל אותם מה מצבו כעת צדיק או רשע, צדיק הם עונים, וה’ אומר להם איני דן אותו אלא לפי מצבו העכשווי, ונעשה נס והגר אורה באר מים וישמעאל ניצל.

פלא עצום !

הי”ת שואל את המלאכים מה מצבו של ישמעאל כעת, והם עונים, צדיק, איך ייתכן שהוא צדיק, הרי הוא יצא לתרבות רעה, הוא היה פרוץ בג’ עבירות חמורות, ואיך יתכן שיאמרו עליו שהוא צדיק ?

צריך לומר שכאשר שילח אברהם את ישמעאל מביתו, כשראה ישמעאל שלא צייד אותם אברהם אביו רק בלחם ומים, הדבר לא נתן מנוח לנפשו, כיצד יתכן ? !! אברהם איש החסד, זה שהכניס לביתו כל זב ומצורע, שהאכיל בביתו עובדי עבודה זרה, שקיים בכל אחד ואחד אכילה שתייה ולויה, איך יתכן שעם בנו עצמו ובשרו יתנהג בכזו אכזריות, יש לכך סיבה !

אז החל לחלחל אל ראשו שזה משום שהוא לא הלך בדרכו, שלא קיבל ממנו את הדרך שניסה להתוות לו, מיד הרהר ישמעאל בתשובה על מעשיו, לכן נחשב כצדיק, שכן אמרו חז”ל במסכת קידושין (מט.) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה, ואכן מצינו שהרהורים אלו הבשילו ובסוף ימיו עשה ישמעאל תשובה.

רואים אנו מכאן שפעמים ומייעדים לאדם תפקיד חשוב, אבל האדם בשביל נגע קטן שלא טופל, שלא מוגר, הופך את עצמו מראוי ללא ראוי.

אכן בסוף ימיו עשה ישמעאל הוא תשובה כמו שמובא ברש”י על הפסוק בפרשת חיי שרה (פרק כה פסוק ט) : “ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה, אל שדה עפרן בן צחר החתי, אשר על פני ממרא”. מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, הוא ביטל עצמו לפני יצחק ההפיך ממה שהיה מצחק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך וארא

 

כאשר היו אברהם ושרה זקנים ועדיין לא זכו להיפקד, הטרידה אותם המחשבה שהנה הם עברו כבר את גיל גבורות, יום אחד יצטרכו ללכת לעולם שכולו טוב, אף אחד הרי לא חי לנצח אם כן מה יהיה עם כל המפעל הגדול שהם בנו בעשר אצבעותיהם ? מי יוביל אותו ?, מי ינהיג את כל הנפש אשר עשו בחרן ? האם לאחר מותם תלך ההשקעה של עשרות שנים לטמיון חס ושלום ? הם לא יכלו לסמן לעת עתה מי שראוי לקחת על עצמו את העול, להמשיך את המפעל חיים הענק שנמצא בשיא פריחתו.

התורה מספרת לנו התורה על אצילות נפשה של שרה אמנו, שבמסירות נפש ממש, בהתעלות מאין כמוה, היא יוזמת מהלך לא פשוט, היא פונה אל אברהם בהצעה אפשר לומר תמוה, לקחת את שיפחתה המצרית, את הגר, ולשאת אותה לאשה, היא מסכימה לחלוק את אברהם עם עוד אשה, ולא עם סתם אשה, עם שפחה, ולא עם סתם שפחה, עם מי שהיתה עד היום השפחה שלה, מהיום היא תקרא אשת אברהם, והכל למען המטרה הקדושה,”אולי אבנה ממנה”, כדי שיהיה מי שימשיך את כל המפעל האדיר ולא יגדע באיבו, איזו אצילות, איזו מסירות.

כאן יש להוסיף נקודה חשובה שכאשר פונה שרה שרה לאברהם בהעצעה זו היא משתמשת בלשון “אולי יבנה ממנה” בפשוטו הכונה בזה שהיא מוכנה לעשות את הצעד הזה גם אם רק קיים סיכוי שמהגר אכן יהיה ממשיך לאברהם.

בספר קול אליהו על התורה פרשת חיי שרה (פרק כד פסו’ לט) מובא בשם ילקוט הגרשוני, שבלשון הקדש כאשר חפץ האדם שלא יתקיים החשש בספק אשר הוא מעלה אזי יש להשתמש בלשון “פן”, כמו פן יפתה לבבכם (דברים יא. טז), פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (שם טו. ט), פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום (שם כט. יז), וכפי שלמדונו חז”ל במסכת עירובין (צו.) שהלשונות השמר, פן, ואל, אינם אלא לא תעשה, לא כן כאשר חפץ הוא שאכן יתממש אותו צד בספק שאז יש להשתמש בלשון “אולי”, כמו : “אולי ישא פני” (שם לב. כא), “אולי יש חמשים צדיקים” (שם יח. כד), “אולי אכפרה בעד חטאתכם” (שמות לב. ל), “אולי אוכל להלחם בו” (במדבר כב. יא) ממה שעשתה שרה שימוש בלשון “אולי” משמע שרצתה שרה בכל מאדה שדבר יצלח, ואכן יולד בן לאברהם מהגר, ובלבד שלא תיפסק חס ושלום עבודתו של אברהם לקרא בשם ה’.

על כוונתה הקדושה של שרה אמנו ניתן ללמוד ממה שאמרה לאברהם, אולי “אבנה” ממנה, הלא גם אם יוולד בן הרי הוא שייך לאברהם והגר, אברהם הוא זה שנבנה מהגר ולא שרה, מין הראוי היה שתאמר שרה לאברהם אולי “תבנה” ממנה, השימוש שעשתה שרה במילה אבנה באה לבטא את טהרת ליבה בכל המהלך, שלכן חשוב היה לה להעביר לאברהם את המסר ששמחתה תהא גדולה באם יוולד לו בן מהגר כאילו נולד בן זה לה עצמה, כאילו נבנתה היא.

אברהם לוקח את הגר לאשה, לשמחת הכל הגר הרה, אבל אז קורא דבר מוזר, הגר לוקחת את כל הענין של נישואיה עם אברהם למקום אחר לגמרי, היא רואה בכל הסיפור הזה מעבר ממצב של שפחה למצב של אשת אברהם, לא עוד שפחת שרה אלא אשת אברהם, הרגשה זו מביאה אותה לכדי זילזול בשרה, “ותיקל גבירתה בעיניה”, היא כבר לא מקבלת משרה.

בתגובה שרה אמנו מענה את הגר, מטרת העינוי לא היה חס ושלום כדי להתעלל בה, כדי לקבוע מי היותר חשובה, מטרת העינוי היה כדי לגרום לה הכנעה, הבן עתיד להיולד כדי סברא שרה יצטרך להתחנך על ידיה ועל פי רוחו של אברהם אבינו, במקום להיכנע ולקבל הגר בורחת אל המדבר, שם מתגלה אליה מלאך ה’ ומצוה עליה לשוב אל שרה ולהיות כנועה אליה, הגר שבה על עקבותיה וחוזרת אל ביתו של אברהם.

לא ארכו הימים ונולד בן, שמו נקרא ישמעאל, ה’ שמע אל רחשי ליבה של שרה, נולד הבן הכל כך מיוחל, זה שנועד להמשיך את אברהם אבינו, אברהם ושרה רואים בישמעאל ראוי והגון לתפקיד, להיות ממשיכו של אברהם ולכל מה שיבוא אח”כ מה שנקרא לימים “עם ישראל”.

לאחר שלוש עשרה שנים הקב”ה מתגלה אל אברהם ומבשר לו על בן נוסף שיולד לו, אך הפעם לא מהגר אלא משרה, לא בן שיפחה אלא בן גבירה, אברהם מודה לה’ על כך, אך בענותנותו הוא לא רואה בכך צורך, “לו יחיה ישמעאל לפניך” הוא אומר לה'”, יש לי את ישמעאל, אפשר להטיל עליו את המשימה של נשיאת העול, בתשובה עונה לו הי”ת “לא ירשך זה”, הוא כנראה לא ראוי לתפקיד זה, “אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק, והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו”, אברהם שלא מבין מה רע בישמעאל, למה הוא לא מתאים להיות ממשיכו, אבל הוא מקבל את הדברים ומודה לה’ על הבשורה.

לאחר שנה נולד בין לאברהם משרה וכפי שציוה ה’ הוא נקרא יצחק, יצחק הקטן גודל בבית אחד עם ישמעאל אחיו, הכל היה בסדר עד אותו יום שבו שרה רואה את ישמעאל “מצחק” עם יצחק, חז”ל מגלים לנו שהמילה מצחק מגוללת בתוכה לא רק צחוק תמים, אלא גילוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה זרה. שרה דרושת מאברהם בכל תוקף לסלק את ישמעאל מהבית באופן מידי, תחילה מסרב אברהם לבקשתה של שרה, בכל זאת מדובר בבנו יחידו אהובו, זה לא דבר קל, לאחר התערבותו של הי”ת אברהם מבין ששרה צודקת, ישמעאל יצא לתרבות רעה, השכם בבוקר קם אברהם ומשלח את הגר וישמעאל מביתו כאשר הוא מצייד אותם לחם ומים בלבד.

וכאן צריכים אנו לעמוד על שני שאלות עיקריות.

ראשית צריך ביאור הרי ישמעאל גדל בביתו של אברהם אבינו, על ברכיו הוא התחנך, אם כן איך יתכן שבתוך הבית הקדוש הזה, יגדל ילד שיגיע להיות פרוץ בגילוי עריות שפיכות דמים ועבודה זרה ?

זאת ועוד צריך ביאור שגם אם היה נגוע ישמעאל בעבירות חמורות אלו, מדוע בקשה שרה להוציאו מביתו של אברהם, הלא כל חייהם הכניסו אברהם ושרה לביתם עובדים עבודה זרה, כפי שדרשו חז”ל במסכת בבא מציעא (פו:) על הפסוק” ורחצו רגליכם” שחשדם שהיו עובדי עבודה זרה המשתחווים לאבק רגליהם, בכל זאת הכניסו אברהם ושרה את אותם אנשים לביתם שם לימדום אמונה בה’ והחזירום אל דרך המוטב, אם כן איך יתכן שדוקא כאשר מדובר בישמעאל בנו של אברהם ההוראה היא חד משמעית להוציאו מהבית ?

דבר נוסף שטעון ביאור הוא מדוע התורה אומרת ששרה ראתה את ישמעאל “מצחק” עם יצחק, המילה מצחק מגמדת את גודל הקלקול הנורא שהיה שם, הוא ממעיט מאד מחומרתן של העבירות שבאמת היה נגוע בהם ישמעאל, מדוע לא נאמר בתורה במפורש שראתה שרה את ישמעאל פרוץ באותן ג’ עבירות ?

אכן שני שאלות אלו נראה שתלויות המה זו בזו, האחת מתרצת את חברתה, כאשר ראתה שרה את אותו צחוק, את אותם שלוש עבירות חמורות בהם היה פרוץ ישמעאל, היא שאלה את עצמה את אותה שאלה ממש, כיצד יתכן הדבר ? איך נתדרדר ישמעאל לכזו דיוטא תחתונה ? ועוד בביתה ? כלום לא ספג דבר מכל מה ששמע וראה ? היא ראתה בדבר כישלון שלה ושל אברהם !

אכן כאשר העמיקה שרה בדבר היא הגיעה למסקנא שנפילה זו של ישמעאל היא תוצאה של המידה נוראה שקיננה בו, שהיא נקראת “מצחק”, הפירוש מצחק הוא מזלזל, עושה צחוק, בספרי המוסר מכונה תכונה זו בשם “ל י צ נ ו ת”.

החיסרון הגדול שבמידה זו הוא שאדם שנגוע בה אינו יכול לקבל, המסילת ישרים כותב שאדם הנגוע בליצנות דומה הוא למגן המשוך בשמן שאינו מקבל את החיצים הנזרקים בו, מי שיש בו את התכונה של הליצנות גם אם יביאו לו מאה הוכחות על כך שהוא טועה הוא לא יקבל, כי ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות, ולכן אמרו רבותינו ז”ל במסכת עבודה זרה (יח:) כל המתלוצץ נופל בגיהנם, וגם זה הוא מהטעם הנ”ל, שכיון שאינו מקבל, מימלא הולך בדרך עקלקלות עד שנופל בגינהום, גם ישמעאל היתה בו תכונה זו של מצחק, כיון שכן הוא לא קיבל כלום מכל מה ששמע וראה בביתו של אברהם וזה הביאו לצאת לתרבות רעה.

כל אותם שנים שחי ישמעאל במחיצתו של אברהם אבינו הוא לא קיבל כלום מכל מה ששמע וראה, מידת הליצנות שקיננה בו מנעה ממנו לקבל ובעיקבות זה להשתנות, משם ועד לנפילתו בחמורות שבעבירות היתה הדרך קצרה, זו כוונת התורה שראתה שרה את ישמעאל מצחק עם יצחק, היינו שראתה שיש בו את התכונה של ליצנות, לכן בקשה מיד לגרשו מביתם שלא ישפיע מתכונה זו גם על יצחק חס ושלום.

כל הנפש אשר עשו אברהם ושרה בחרן, היו אנשים שגדלו במקומות של כפירה של אנשים חטאים, אבל אלה לא נבעו אצלם מחמת תכונה שהיתה בהם אלה מחמת שזה החינוך שקיבלו במקום בו גדלו, לכן הכניסום אברהם ושרה לביתם שם לימדו אותם אמונה ודרך ארץ והכניסום תחת כנפי השכינה, לא כן ישמעאל שגדל בביתם של אברהם ושרה, הוא קיבל את החינוך הכי טהור ובכל זאת מתגלים אצלו תכונות שליליות כאלה, אין אלו אלא תוצאה של תכונה קשה שמקוננת בו כפי שביארנו, ככזה הוא חסר תקנה, לכן נחרץ דינו להוציאו מביתו של אברהם כדי שלא ישפיע גם על יצחק.

ועדיין צריך ביאור מהיכן נשתרשה בישמעאל תכונה רעה זו, מהיכן למד להיות מזלזל בכל דבר שבקדושה ?

צריך לומר שאת זה קיבל מאמו הגר, כפי שסיפרנו לאחר שנלקחה הגר על ידי אברהם לאשה, החלה לזלזל בשרה “ותקל גבירתה בעיניה”, אותו זלזול התבטא בכך שהיא הפסיקה לקבל משרה, תכונה זו עברה ממנה אל ישמעאל בנה וכך היה גם הוא מזלזל בכל מה שניסתה שרה ללמדו.

ועדיין צריך לברר מנין השתרשה תכונה רעה זו בהגר שפחת שרה ?

העם המצרי היה נגוע בליצנות

במדרש רבה פרשת לך לך (פרשה מה) אומר ר”ש בן יוחאי : “הגר בתו של פרעה היתה וכיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו נטל בתו ונתנה לו, אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר”.

המלבי”ם בפרשת כי תשא (פרק לב פסוק ו) כותב שמנהג המצריים היה לעשות צחוק ומחולות

במסכת עבודה זרה (יט.) דרשו על הפסוק בספר תהילים (פרק א פסו’ א) : “ובמושב לצים לא ישב”, שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו, שנאמר : “ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו”, וכן איתא במדרש שמואל פרשה יב אות ב) : לץ תכה אלו הפלשתים, ופתי יערים אלו הסגנים. ד”א לץ תכה אלו פלשתים, ופתי יערים אלו הסרנים”. וכן במדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה סא אות א) : “ובמושב לצים לא ישב זה אבימלך”, עי’ בשם משמואל פרשת בשלח (תרע”ב) דלכן גלות יצחק אבינו ע”ה היתה בפלשתים, שיצחק מדתו יראת שמים ששחוק וליצנות הוא היפוך לגמרי מיראה ופחד עיי”ש.

יתכן מאד שתכונה זו של ליצנות שהיתה בפלישתים הושרשה בהם מאביהם מצרים כפי שכותבת התורה בספר בראשית (פרק י פסו’ יג – יד) : “ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתחים, ואת פתרסים ואת כסלחים, אשר יצאו משם פלשתים”.

הגר בהיותה בת לעם המצרי היתה מידת הליצנות מושרשת בה באופן טבעי מאביה ואבות אבותיה היתה לוקה גם היא בתכונה רעה זו, וממנה נולדה תכונה רעה זו גם בישמעאל בנה

הכלי יקר זצ”ל בספר בראשית (פרק כא פסו’ ט) מדייק מלשון הפסוק : “ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק”, לא אמר הפסוק ותרא את ישמעאל אלא את בן הגר המצרית, בזה באה התורה לומר שהיה נגוע בפגמים אלו מצד שהיה בן הגר המצרית לכן הולידה בדומה לה, כי כל המצרים שטופי זימה שנאמר (יחזקאל כג כ) וזרמת סוסים זרמתם, ותולדותיהן כיוצא בהם עיי”ש.

כעין זה כותב הספורנו שחשבה שהתעורר לזה הלעג מפני ששמע כך מאמו, כאומרם ז”ל [במסכת סוכה (נו:) שותא דינוקא בשוקא או דאבוהי או דאימיה, לכן קראה לו בן הגר המצרית ולא בשמו ישמעאל

 

[בהמשך אומרת התורה “ותענה שרה”, כבר כתבנו שקשה לומר על שרה אמנו שהיא פעלה ממניעים של נקמה חס ושלום, אם כן מה פירוש ותענה ?

כאשר נראה מלאך ה’ אל הגר במדבר אחר שברחה מביתו של אברהם הוא אומר לה : “שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה”. מה פירוש התעני ? מסבירים המפרשים שהתעני הכוונה השתעבדי, זהו הפירוש ותענה שרה, שרה אמנו השתעבדה בה כפי מה שהיתה נוהגת בה לפני שנשאה אברהם לאשה.

ומדוע התורה קוראת השתעבדות זו עינוי ?

משום שהגר זלזלה בשרה, היא הרגישה גבירה, כיון שכן גם אותם מלאכות פשוטות שהיתה רגילה לעשותם בביתו של אברהם, מעתה נראו מלאכות אלה בעיניה כמשא, היא הרגישה עינוי בעשייתם]

אברהם שולח את ישמעאל בנו עם הגר אמו מביתו, הם הולכים במדבר, המים אוזלים ומצבו של ישמעאל שהיה חולה מאד הולך ומתדרדר עד שהוא גוסס, הגר מניחה אותו תחת אחד השיחים והולכת, בשמים מתחולל מאבק גדול בין הקב”ה למלאכים, ה’ אומר לעשות לו נס ולהצילו, ואילו המלאכים מבקשים שלא לעשות לו נס שכן בניו עתידים להמית את בני ישראל בצמא, ה’ שואל אותם מה מצבו כעת צדיק או רשע, צדיק הם עונים, וה’ אומר להם איני דן אותו אלא לפי מצבו העכשווי, ונעשה נס והגר אורה באר מים וישמעאל ניצל.

פלא עצום !

הי”ת שואל את המלאכים מה מצבו של ישמעאל כעת, והם עונים, צדיק, איך ייתכן שהוא צדיק, הרי הוא יצא לתרבות רעה, הוא היה פרוץ בג’ עבירות חמורות, ואיך יתכן שיאמרו עליו שהוא צדיק ?

צריך לומר שכאשר שילח אברהם את ישמעאל מביתו, כשראה ישמעאל שלא צייד אותם אברהם אביו רק בלחם ומים, הדבר לא נתן מנוח לנפשו, כיצד יתכן ? !! אברהם איש החסד, זה שהכניס לביתו כל זב ומצורע, שהאכיל בביתו עובדי עבודה זרה, שקיים בכל אחד ואחד אכילה שתייה ולויה, איך יתכן שעם בנו עצמו ובשרו יתנהג בכזו אכזריות, יש לכך סיבה !

אז החל לחלחל אל ראשו שזה משום שהוא לא הלך בדרכו, שלא קיבל ממנו את הדרך שניסה להתוות לו, מיד הרהר ישמעאל בתשובה על מעשיו, לכן נחשב כצדיק, שכן אמרו חז”ל במסכת קידושין (מט.) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה, ואכן מצינו שהרהורים אלו הבשילו ובסוף ימיו עשה ישמעאל תשובה.

רואים אנו מכאן שפעמים ומייעדים לאדם תפקיד חשוב, אבל האדם בשביל נגע קטן שלא טופל, שלא מוגר, הופך את עצמו מראוי ללא ראוי.

ואכן בסוף ימיו עשה ישמעאל תשובה ויקברו אותו יצחק וישמעאל יצחק לפני ישמעאל הוא הקדים את יצחק לפניו הוא ביטל עצמו לפני יצחק ההפיך ממצחק

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת לך לך – וירא

 

פרשת לך לך ופרשת וירא קשורות הן זו לזו, ולא רק בשל העובדה שבשתיהן מסופר אודות אברהם אבינו, אלא גם משום שבפרשת לך לך מוזכר הנסיון הראשון שבו נתנסה אברהם אבינו שהוא נסיון הגירות, והוא אומרו יתעלה לו לך לך מארצך וממולדתך, ובפרשת וירא מוזכר הנסיון האחרון שבעשרת הנסיונות שנתנסה בהם והוא נסיון העקידה כפי שנאמר בספר בראשית (פרק כב פסוק א) “ויהי אחר הדברים האלה והא’ נסה את אברהם.

 

במסכת אבות (פרק ה משנה ג) נאמר “עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום” ע”כ

 

ובפירוש המשנה לרמב”ם שם כותב “העשרה נסיונות אשר נתנסה אברהם אבינו כולם כתובים. הראשון הגירות, והוא אומרו יתעלה לו לך לך מארצך וממולדתך. והשני הרעב אשר מצא בארץ כנען כאשר השתקע בארץ, וכבר יועד לו “ואעשך… ואברכך ואגדלה שמך”, וזה נסיון גדול, והוא אומרו: “ויהי רעב בארץ” וכו’. והנסיון השלישי עשוק המצרים אותו בלקיחת שרה לפרעה. והרביעי הלחמו בארבעה מלכים. והחמישי לקחו הגר כשנואש מההולדה משרה. והששי המילה, אשר צווה בה בשנות הזיקנה. והשביעי עשוק מלך גרר אותו בלקיחת שרה גם כן. והשמיני הרחקת הגר אחר היבנותו ממנה. והתשיעי הרחקת בנו ישמעאל, והוא אמרו לו יתעלה “אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך”, וכבר העיד הכתוב כמה קשה היה הדבר עליו “וירע הדבר מאד בעיני אברהם”, אבל הוא קיים ציוויו יתעלה וגרשם. והעשירי עקדת יצחק.

 

[אכן בפירוש רבנו עובדיה מברטנורא שם כותב שהנסיון הראשון שנתנסה בו אברהם אבינו הוא נסיון אור כשדים, שהשליכו נמרוד לכבשן האש וכן בספר הישר לרבנו תם (חלק החידושים) (סימן קמו) כותב שהנסיון האחרון הוא מקנת מערת המכפלה במיתת שרה ובפירוש רבינו יונה על אבות שם כותב כדעת הברטנורא שהנסיון הראשון היה אור כשדים וגם כרבנו תם שהנסיון הראשון היה קבורת שרה אומנם יש ראיה לשיטת הרמב”ם מדברי המדרש תנחומא שם אומר רבי לוי נסיון הראשון כנסיון האחרון נסיון הראשון בלך לך מארצך נסיון האחרון בלך לך אל ארץ המוריה עיי”ש בשתי הנסיונות נאמר לאברהם לך לך בנסיון הראשון היתה זו הליכה שענינה הוא התנתקות מכל העבר ההליכה השניה היתה אפוא לצורך התנתקות מכל העתיד]

ולכאורה יש להבין מדוע בכל התשעה נסיונות האחרים מלבד נסיון העקידה לא הוזכרה המילה נסיון ? מדוע לא נאמר וה’ ניסה את אברהם ויאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך מדוע רק בנסיון האחרון בנסיון העקידה נאמר וה’ ניסה את אברהם ?

 

במסכת סנהדרין (פט:) איתא והאלהים נסה את אברהם ויאמר קח נא את בנך אמר רבי שמעון בר אבא אין נא אלא לשון בקשה, משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה והיה לו גבור אחד ונצחן, לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, אמר לו, בבקשה ממך עמוד לי במלחמה זו שלא יאמרו ראשונות אין בהם ממש, אף הקב”ה אמר לאברהם ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים וכו’ ע”כ [הובא ברש”י]

 

שלא יאמרו אין ממש בראשונים ?

האם רק בשל העובדה שלא יעקוד אברהם את יצחק, שלא יעמוד בנסיון האחרון שוב אין ערך לכל הנסיונות שכן עמד בהם עד כה, האם טמינת עצמו בקרקע שלוש עשרה שנה ומה שהושלך לכבשן האש בזמן נמרוד וגירוש בנו יחידו ואהובו, וכל יתר הנסיונות היו לחינם ?

 

ר’ ירוחם זצ”ל שואל הלא פיסגת הנסיונות של אברהם אבינו הוא נסיון העקידה אחרי נסיון זה נאמר לאברהם עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, מדוע א”כ לא ניסה הי”ת את אברהם בנסיון אחד בנסיון העקידה ?

לשם מה היו נצרכים כל תשעת הנסיונות שקדמו לעקידה ?

 

ר”א לופיאן זצ”ל שואל מה כל ההתפעלות הגדולה ממעשה העקידה הרי מצינו בהיסטוריה הרבה פעמים שאנשים היו מוכנים להמית אפילו את עצמם עבור כל מיני אידאולגיות שהם מאמינים בהם ובעד כל מיני אמיתות שהלכו אחריהם ?

 

בדומה לזה שואלים בעלי המוסר מדוע ענין עקידת יצחק תופס מקום כדבר עצום וגדול, הן אמת שלהקריב בן יחיד אינו דבר של מה בכך אבל היו במשך הדורות כמה וכמה מקרים של מסירות נפש של כפי שמובא בגיטין (נז.) מעשה בד’ מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן אמר ה’ מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, מבשן אשיב מבין שיני אריה אשיב, ממצולות ים אלו שטובעין בים כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים ק”ו בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך כך אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה ! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר “כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה” ע”כ

וכן מובא שם המקרה של חנה ושבעת בניה שמסרו עצמם על קדושת ה’ ואמרה להם “בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות” ?

 

“עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה”

וכי עד עתה לא נודע שאברהם  הוא ירא אלוקים, האם בכל נסיונות שנתנסה אברהם קודם לעקידה אין בהם כדי ללמד ולהעיד על יראתו השלימה של אברהם אבינו ?

 

עוד קשה מדוע לפני העקידה נאמר לאברהם : “קח נא את בנך יחידך אשר אהבת את יצחק”, אחר העקידה נאמר : “ולא חשכת את בנך את יחידך ממני” מדוע לא נאמר גם כאן “אשר אהבת” ?

 

בהקדמה לספר שב שמעתתא כותב המחבר ” כי הנסיון היה על שראה הש”י שאהב את בנו שהוליד למאה. ועל זה נתפשטה האהבה ולא היתה שלימה עמו ית’ לכן אמר לו לשחוט את בנו אשר אהב להשבית את האהבה מבנו ולהשלימה לו ית’. ואחר עמדו בנסיון וכבר השלים אהבתו לו ית’ עד שבאהבתו רצה לשחוט בנו יחידו אז כבר שבתה האהבה מבנו והשלים כל חלקיו לבורא ית’ ולכן לא הזכיר שוב אהבה ליצחק רק יחידו” עכ”ל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

אברהם אבינו וסדום

“וירא ה’ אליו באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום”.

אברהם אבינו זקן בן תשעים ותשע, ביום השלישי למילה, חלש חולה וכואב, [במסכת בבא מציעא (פו:) מובא שהיה אברהם קושר ומתיר את החבישה שעל המילה היה מתייסר בזה מאד], במקום לנוח בתוך באהל, לאגור כוחות כדי שיוכל להמשיך את מפעל האכנסת אורחים שלו, במקום זה הוא יושב בפתח האהל, מייחל ומצפה שיעבור משהו כדי שהוא יוכל בו לקיים מצות הכנסת אורחים.

התורה מדגישה שאברהם ישב בפתח האהל כחום היום, בשיר השירים (פרק ד פסוק ו) נאמר : “עד שיפוח היום”, מפרש שם רש”י עד שתתפשט החמה, כחום היום פרושו כחום השמש, במסכת בבא מציעא (פו:) מובא שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, במסכת עבודה זרה (ג:) אומר ריש לקיש שאין גיהנם לעולם הבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה, מדובר בחום יוצא מגדר הרגיל, כדברי הנביא מלאכי (פרק ג פסוק יט) : “כי הנה היום בא בוער כתנור”, לכן כאשר שלח הקב”ה אורחים לאברהם הוא לא שלח לו אנשים רגילים אלא מלאכים בדמות אנשים וזה מפני שאף בן אדם לא היה יכול לסבול את החום האדיר שהיה בחוץ, את כל זה עשה הי”ת כדי שלא יטרח אותו צדיק באורחים.

במסכת בבא מציעא שם מובא שלמרות החום הגדול ששרר בחוץ, שלח אברהם את אליעזר עבדו לראות אולי בכל זאת יעבור משהו, אליעזר יצא ומיד חזר והודיע לאברהם שאין נפש חיה בחוץ, אברהם סירב להאמין לדברי אליעזר וביקש לצאת לחפש אורחים בעצמו. [בספר בן יהוידע כותב רבי יוסף חיים זצ”ל שודאי לא חשב אברהם שאליעזר משקר, אליעזר היה צדיק וחכם ומדלה ומשקה מתורת רבו לאחרים, הוא רק טען שמן הסתם אליעזר כעבד נאמן עושה את המוטל עליו לדאוג לאדונו, וכדי שאברהם לא יטרח באורחים כשהוא חולה ומסוכן הוא אומר לו שאין אנשים בחוץ], עכ”פ אברהם מבקש בעצמו לראות אם אכן אין עוברי דרכים.

ראה הקב”ה שאברהם מבקש להכניס את עצמו לסכנה בשביל לקיים מצות הכנסת אורחים, כדי שתנוח דעתו של אברהם הוא שולח מן השמים שלושה מלאכים, מיכאל וגבריאל ורפאל, במסכת קידושין (לב:) מבואר שהם לא נראו לו כמלאכים אלא כערביים.

ומה החידוש בזה, מה זה משנה אם הם היו כישמעאלים או כשלושה אנשים מאומה אחרת, מה מיוחד באומה הישמעאלית שבחר הי”ת להביא אל אברהם אורחים דוקא בדמות אומה זו ?

במסכת כתובות (סו:) איתא שרבן יוחנן בן זכאי ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים אמר : אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, כותב הרש”י שהערביים נקראים אומה שפלה ששוכני אהלים הם במדבר, אלה האנשים שבאו אל אברהם.

לאברהם אבינו לא היה משנה מי עומד לפניו, כל הבאים היו בבחינת היכי תמצי לקיים מצות חסד, לכן מיד אברהם הכניס אותם לאהל, הוא מצווה את שרה שהיתה בעצמה בת תשעים שנה “מהרי” בזריזות, “שלוש סאה” כמות אדירה לשלושה אנשים [שיעור סאה לשיטת הגר”ח נאה הוא : 885 ליטר, ולשיטת החזון איש הוא : 942 ליטר, יתכן שבכל יום היתה שרה לשה שיעור כזה ולכן גם באותו יום לשה אותו שיעור למרות שהיו רק שלושה אנשים] ולא סתם אלא “קמח סולת” מהמובחר [לא ממה שנשאר או מה שלא רצוי].

“ויקח בן בקר רך וטוב” במסכת בבא מציעא אומר רב יהודה בשם רב, בן בקר אחד, רך שנים, וטוב שלשה, אברהם אבינו שוחט להם שלוש פרים, פר אחד זה כבר הרבה בשביל שלושה אנשים, אז למה שלוש פרים ? אמר רב חנן בר רבא בגמרא שם כדי לתת לכל אחד מהם לשון בחרדל, לשון של פר אחד יש בה די והותר בשביל שלושה אנשים, בכל זאת כותב האלשיך הקדוש רצה אברהם לתת לכל אחד מהם יחס אישי, לתת לכל אחד מהם תחושה כאילו הוא לבדו כאן.

גם אם היה אברהם נותן לכל אחד מהם ירך שלימה של הפר היה בזה כבוד גדול ? גם בכך הוא היה מרגיש תחושה של יחודיות, בכל זאת בחר אברהם לשחוט שלושה פרים כדי לתת לכל אחד “לשון בחרדל” אומר הרש”י במסכת בבא מציעא שלשון בחרדל הוא מעדן מלכים ושרים, כך נהג אברהם עם אותם ערביים המשתחווים לאבק שברגליהם, הוא נהג איתם כאילו היו הם בני מלכים.

“והוא עומד עליהם, “והוא” מפרש האלשיך הקדוש הידוע שהוא זקן וחולה, הרבה שליחים היו לאברהם שיכלו לשרת את האורחים, אבל הוא ביקש לעשות זאת בעצמו, “מצוה בו יותר מבשלוחו”, אף שהיה חולה וכואב, כאשר היה מדובר בחסד אברהם לא הרגיש כלום.

עוד ניתן לפרש את המילה “והוא” על פי המובא בספר בראשית (פרק יד פסוק יז): “ויצא מלך סדם לקראתו אחרי שובו מהכות את כדרלעמר ואת המלכים אשר אתו אל עמק שוה הוא עמק המלך”, ובמדרש תנחומא פרשת בהעלותך (אות יז) אמרו מהו עמק שוה ? שהושוו הכל ונטלו עצה וקצצו ארזים ועשו כיסא והושיבו אותו עליהם מלך, בהדגשה של התורה “והוא” עומד עליהם באה לומר התורה שאף שהיה אברהם מלך, במקום מצוה הוא לא חש לכבודו, כדברי הרמב”ם בהלכות לולב (פרק ח הל’ טו) : “וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני”.

מעשה זה היה בו כדי להעיד על האהבת חסד הגדולה שהיתה מושרשת באברהם אבינו, לא לחינם ייחס מיכה הנביא (פרק ז פסו’ כ) את מידת החסד לאברהם אבינו : “חסד לאברהם”, במדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה ט אות ט) דרשו על אברהם את הפסוק בספר משלי (פרק כא פסוק כא) : “רודף צדקה וחסד”, כי מידה זו היתה טבועה בו באופן יוצא דופן, במדרש בראשית רבה (פרשה יב פסו’ ט) דרשו על הפסוק בספר בראשית (פרק ב פסו’ ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם, בזכותו של אברהם, כי הנה חסד לאברהם הוא עיקר בריאת העולם, וקיום העמדת העולם הוא על ידי חסד הזה הנעשה בעולם, הפסוק בספר תהילים (פרק פט פסו’ ג) : “עולם חסד יבנה” ובמדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה ס אות ב) מבואר שכל החסד מתגלגל בעולם בשביל אברהם, בשפת אמת פרשת לך לך (תרמ”ו) הקשה הרי חסד הוא בלי זכות המקבל אם כן מה אפה כוונת חז”ל שכל החסד בעולם הוא בשבילו. וביאר הרבי זצ”ל שכדי שהחסד של עולם חסד יבנה יהיה לו קיום הרי זה בזכות רדיפת חסד במסירות נפש של אברהם אבינו עיי”ש

 

אברהם אבינו לא עשה חסד רק כאשר נקלע בדרכו אדם הזקוק לו, הוא קיים בעצמו את דרשת חז”ל במסכת שבת (קד:) שדרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים וכן כותב האמרי אמת זצ”ל (וירא תרפ”ט) שזה היה דרכו של אברהם אבינו ע”ה לרוץ אחר דלים עיי”ש. בספר סידורו של שבת חלק א (שורש א ענף ד) עומד מו”ה חיים מטשרנוביץ זצ”ל על ההבדל בין מידת החסד למידת הרחמים וכותב הרב זצ”ל אך ההפרש הפשוט, שבעל הרחמים אינו נותן צדקתו מלבו לבד, רק אחר שראה בעני העני וגודל צערו ודוחקו, אז נכמרו רחמיו עליו ונבזה בעיניו מעותיו נגד זה הרחמים, ונותן לו צדקה כערך רחמי הלב שבו, אולם לא כן הוא מדת החסד, כי מדת החסד הוא שדרכו להתפשט חסדו ומעצמו נותן. ובבוקר יעמוד והולך ורודף למצוא מקום לחול חסדו כמאמר חז”ל שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ בתר דלים, כי כן הוא דרך מדת החסד, שלבו בוער בקרבו ומשתוקק שיזדמן ליד עני לעשות עמו טובות, והוא מדת אברהם אבינו ע”ה … כי כן הוא דרך מדת החסד לחפש ולבקש את העני להשפיע לו ולתת עליו ברכה. כדי לפעול חסדו. והיא המדה הגדולה והטובה אשר שמו ית’ מברך נגדו והיה טרם יקראו ואני אענה, כשם שהוא קורא אל העני קודם בקשת העני. כן טרם יבקש הוא וישפוך שיחו בתפלה ובקשה לפני מלך אל רם ונשא שמו יתברך עונה אותו ממרומים עכ”ל.

 

אברהם קיים בעצמו את דברי הנביא מיכה (פרק ו פסוק ח) : “ומה ה’ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך”, אברהם אהב לעשות חסד, הוא היה זקוק לעני לא פחות מאשר העני היה זקוק לו, מטעם זה הוא התחנן לאותם אנשים שעברו על פתחו בחום היום “אל נא תעבר מעל עבדך”, וכבר אמרו במסכת ברכות (ט.) : “אין נא אלא לשון בקשה”, אברהם ראה בעשיית חסד צורך חיוני לקיומו, בשבילו היה החסד אויר לנשימה, דברי חז”ל במדרש רבה ויקרא (פרשה לד אות ח] : “יותר ממה שהעשיר עושה עם העני עושה העני עם העשיר”, קיבלו אצל אברהם משנה תוקף, הצער שהיה לאברהם אבינו מכך שאין לו אורחים היה גדול פי כמה וכמה מהצער שהיה לו מהמילה.

יום בלא עשיית חסד, ללא הכנסת אורחים, נחשב אצל אברהם אבינו יום מת, בספר בראשית (פרק כד פסו’ א) אומרת התורה : “ואברהם זקן בא בימים”, מסביר החפץ חיים בחובת השמירה (פרק א) שלא היה חסר אפילו יום אחד משעה שעמד אברהם על דעתו והכיר את בוראו שלא עשה בו מעשים טובים, כך כותב מהרח”ו זצ”ל בספר שערי קדושה (חלק ב שער ב) שכל יום שעובר על האדם בלי לימוד תורה ובלי עשיית חסד צריך האדם לומר אוי לי שהלך היום ולא עשיתי בו צדקה עם תלמוד תורה, שכל יום שהלך אינו חוזר לך.

[בספר באר מים חיים פרשת וירא כותב מו”ה חיים מטשרנוביץ זצ”ל לבאר את הפסוק בספר תהילים (פרק פט פסו’ ג) : “עולם חסד יבנה” שאין העולם מתקיים כי אם על ידי עשיית החסד מה שבני אדם עושין זה עם זה, שבזה הקדוש ברוך הוא משפיע טוב חסדו לבאי עולם ומחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, ועל כן אמרו בראשית רבה (פרשה יב פסו’ ט) על הפסוק בספר בראשית (פרק ב פסו’ ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם, בזכותו של אברהם, כי הנה חסד לאברהם הוא עיקר בריאת העולם, וקיום העמדת העולם הוא על ידי חסד הזה הנעשה בעולם, וזה צריך להיות בכל יום ויום, להיות על ידי זה יחודש בכל יום בטובו מעשה בראשית, ועל כן באותו היום שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, ואורח ברגליו לא יבוא (ישעיה מ”א, ג’) ולא היה עשיית החסד בעולם. הנה מיום הבריאה נחתם לפניו להיות ביום זה יבואו אלו המלאכים בדמות אנשים אל אברהם בכדי להיות נעשה חסד בעולם ולא יושבת עכ”ד עיי”ש.

 

וזה לשון מרן החפץ חפץ חיים זצ”ל באגרות ומאמרים (סימן יג) : “וכן בענין החסד יש ג”כ מדרגות, ואי אפשר לבארם פה, כי רבים הם ומבוארים באריכות בספרי אהבת חסד, והעיקר בזה הוא, שיראה האדם לעסוק בחסד כפי יכלתו, הן בגופו והן בממונו, וגם בזה יעסוק בתמידות, ולא יעבור עליו יום אחד שלא יקיים מצות חסד, בגופו או בממונו, אם יזדמן לו, דבזה הוא מעורר מדת החסד למעלה, כמו שאחז”ל : שאומר הקדוש ברוך הוא ומה אלו שהם בעצמם צריכים חסד, עושים חסד זה עם זה, אני, שאני מלא חסד ורחמים עאכו”כ, שאני צריך לגמול חסד עם בריותי. ובא וראה מה דאיתא בזוה”ק פר’ אמור, תנינא, בעובדא דלתתא איתער עובדא דלעילא, אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא יאות, הכי איתער חילא כדקא יאות לעילא, עביד בר נש חסד בעלמא, איתער חסד לעילא, ושארי בההוא יומא ואיתעטר בי’ בגיניה, ואי אתדבר (מתנהג) בר נש ברחמי לתתא, איתער רחמי על ההוא יומא ואיתעטר, ברחמי בגיני’ כדין ההוא יומא קאים עליו למיהוי אפוטרופא בגיניה, בשעתא דאיצטריך לי’ וכו’: בההוא מדה דבר נש מודד, בה מודדין לי’ וכו’ עמ”ש. ובפרט בימינו אלה, שגברה מדה”ד בעולם מאד, עלינו להתחזק בכל כחנו להחזיק במדת החסד, וממילא תתעורר מדת החסד למעלה, ותגין עלינו ממדת הדין הקשה עיי”ש].

בפרט שהעיקר בהכנסת אורחים אצל אברהם אבינו לא היה רק במה שהיה מאכיל ומשקה את הבאים אלא במה שהיה מכיר להם את הבורא עולם כמובא בדברי המדרש תנחומא פרשת לך לך (אות יב) : “לאחר שהיה מאכילן ומשקן היו מברכין אותו, ואמר להם לי אתם מברכין ברכו לבעל הבית שנותן לכל הבריות אוכל ומשקה ונותן בהם רוח, והיו אומרים לו היכן הוא, אמר להם שליט בשמים ובארץ וממית ומחיה מוחץ ורופא, צר את העובר במעי אמו ומוציאו לאויר עולם מגדל צמחים ואילנות מוריד שאול ויעל, כיון שהיו שומעין כך היו שואלין כיצד נברך אותו ומחזיקין לו לטובה, היה אומר להם אמרו ברוך ה’ המבורך לעולם ועד ברוך נותן לחם ומזון לכל בשר, והיה מלמדם ברכות וצדקות, הוא שאמר הכתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן”.

ולכאורה יש להבין מדוע שינה הקב”ה מדרך הטבע והוציא חמה מנרתיקה, הרי ידע הקב”ה את אהבתו הגדולה של אברהם אבינו לעשיית חסד, הוא ידע שאברהם לא ישב באהל לנוח, אם כן מדוע הוציא חמה מנרתיקה ולבסוף היה צריך לנס נוסף בהורדת המלאכים בדמות ישמעאלים, מדוע לא המציא לו מלכתחילה בני אדם רגילים כמו בכל יום ?

צריך לומר שאכן ידע הקב”ה את אהבתו הגדולה של אברהם לעשיית חסד בכלל ולהכנסת אורחים בפרט, אבל באותה מידה ראה הקב”ה שבענותנותו הגדולה הוא קיים בעצמו גם את סוף הפסוק בספר מיכה “והצנע לכת עם ה’ אלוקיך”, הקב”ה הוציא חמה מנרתיקה ביום השלישי למילתו של אברהם כדי להראות ולפרסם בכל העולם, לדורו ולדורות הבאים את גודל מעלת החסד של אברהם אבינו, עד כדי מסירות נפש של ממש.

בהמשך הפרשה מסופר על אנשי סדום שהתורה מעידה עליהם (פרק יג פסו’ יג) : “ואנשי סדם רעים וחטאים לה’ מאד”.

ומה הייתה רעתם של אנשי סדום ?

במסכת סנהדרין (קט.) תני רעים בממונם, ומה הפירוש הגמ’ מביאה את הפסוק בפרשת ראה “ורעה עינך באחיך האביון”, בפסיקתא זוטרתא פרשת ראה אמרו “ורעה עינך באחיך האביון. זה צרות עין”, בדיוק ההיפך מאברהם אבינו.

במסכת אבות (פרק ה משנה יט) אומרת המשנה שכל מי שיש בידו שלשה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום, הדבר הראשון שמזכיר התנא שם הוא “עין טובה”. לאברהם אבינו היתה עין טובה לכן הוא שפע טוב ללא גבול לכולם.

אדם רע עין יכול להתאכזר גם על מסכנים כמו עניים ואביונים, בזה התבטאה רעתם של אנשי סדום, כפי שאומר הנביא יחזקאל (פרק טז פסו’ מט) : “הנה זה היה עוון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה”, מסביר המלבי”ם זצ”ל “זה עוון סדום”, שזה העוון שבגללו נגזר עליהם העונש הקשה של הפיכת העיר, על שיד עני ואביון לא החזיקה.

למרות שמלבד שהיו אנשי סדום רעים הם היו גם חטאים לה’ מאד, הם היו פרוצים בכמה עלילות נשחתות, בגזל וחמס ועיוות הדין וגלוי עריות, כותב רבנו יונה בשערי תשובה (שער ג אות טו) שעם כל זה “הזכיר הכתוב כי אבדו ונשמדו בעוון בטול הצדקות, שנאמר “הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה” עכ”ל, וכן כותב גם הרמב”ן זצ”ל (פרק יט פסו’ ה) “ועל דעת רבותינו היו בהם כל מדות רעות, אבל נגמר דינם על אותו העוון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עוון יותר מכולם, וגם כי כל העמים עושים צדקות עם רעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגויים כסדום לאכזריות.

הנהגה רעה זו כותב המלבים זצ”ל לא נבעה מפני שהיה מצבם של אנשי סדום דחוק, או מפני שהיה המצבם הביטחוני לא יציב, בזמנים כאלה דרך בני אדם לאגור בר ולחם באוצרות ליום קרב ומלחמה וימי מצור, סדום התברכה בעושר אגדי, הפסוק ממשיל את סדום “כגן ה’ כארץ מצרים”, בילקוט שמעוני פרשת אמור (רמז תרנג) על הפסוק : “ועמק סכות אמדד”, מובא תיאור על השפע הגדול שהיה בסדום, המדרש שם שואל מהו המקום הנקרא עמק סכות ? עונה המדרש : “זו סוכתה של סדום, שהיתה מסוככת בשבעה אילנות שהן מסוככות זו על גב זו גפן תאנה ורמון ופרסק ושקדים ואגוז ותמרים על גביהם, שפע אדיר ! המינים הכי משובחים בעולם היו שם ובשפע עצום.

בפרקי דרבי אליעזר (פרק כה) אומר רבי זעירא עשירי עולם היו אנשי סדום מן הארץ הטובה והשמנה שהיו יושבין עליה, שכל צורך שבעולם היה יוצא ממנה, שנאמר ועפרות זהב לו. בשעה שהיה אדם יוצא ומבקש לקח לו ירק, היה אומר לעבדו צא וקח לי באסר ירק, הוא הולך לקח לו ירק ומוצא תחתיו זהב, שנאמר ועפרת זהב לו. וכסף היה יוצא ממנה, דכתיב כי יש לכסף מוצא. אבנים טובות ומרגליות היו יוצאים ממנה, שנאמר מקום ספיר אבניה. לחם היה יוצא ממנה, דכתיב ארץ ממנה יצא לחם.

שפע כלכלי אדיר, ובכל זאת לא חסו על כבוד קונם לשבר אכל לאורח ולגר, ופסקו את כל האילנות למעלה מפרותיהן שלא יהא הנאה מהם אפילו לעוף השמים, שנאמר נתיב לא ידעו עיט.

זאת ועוד אומר רבי יהודה שהכריזו בסדום ואמרו, שכל מי שהוא מחזיק ידו בפת לחם לעני לגר ולאביון יישרף באש. והמדרש מביא את המעשה עם פלוטית בתו של לוט שהיתה נשואה לאחד מגדולי סדום, ראתה עני אחד מדקדק ברחוב העיר, ועגמה נפשה עליו. ובכל יום כשהיתה יוצאת לשאוב מים היתה נותנת בכד שלה מכל מזון ביתה, ומכלכלת אותו העני. אמרו אנשי סדום, העני הזה מאין הוא חי ? עד שידעו הדבר והוציאו אותה להישרף, אמרה אלוהי עולם עשה משפטי ודיני מאנשי סדום, ועלתה זעקתה לפני כיסא הכבוד, אמר הקדוש ברוך הוא ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי אם כצעקת הנערה הזאת עשו אנשי סדום אהפוך יסודותיה שלה למעלה ופניה למטה.

אם מנין השתרשו בהם מנהגים מגונים אלה, מידת האכזריות בכזו רמה ?

כותב המלבים זצ”ל : “אלא מפני שהיו להם נימוסים רעים ומשפטים בל יחיו בהם, שהיה הנימוס אצלם שלא להטיב עם דל וחסר לחם”.

מתוך דאגה לעצמם הם חינכו את עצמם להתנהג כך, במסכת סנהדרין (קט.) מובא שהיו אומרים שאחר שנתברכו בכזה שפע עצום, למה לנו עוברי דרכים, שאין באים אלינו אלא לחסרינו, בואו ונשכח תורת רגל מארצנו, וכותב על זה הרמב”ן זצ”ל (פרק יט פסו’ ה) : “כי חשבו שבעבור טובת ארצם שהיא כגן ה’ יבאו שם רבים, והם היו מואסי הצדקה.

הרמב”ן זצ”ל מעיר שגם בשאר אומות העולם היו עמים רעים וחטאים מאד, ובכל זאת הקב”ה לא הענישם בעונש כזה קשה, שהפך הי”ת את המקום הכי משפיע בעולם, למקום הכי שומם בעולם, מקום שאינו מגדל כלום, כפי שכותבת התורה בספר דברים (פרק כט פסוק כב) : “גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצביים וצבוים אשר הפך ה’ באפו ובחמתו”.

וכותב הרמב”ן זצ”ל : “ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה’ ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כולו מפני תועבותם, הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ, והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו.

וממשיך הרמב”ן זצ”ל : “וראה הקדוש ברוך הוא שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים ליורשה כאשר התרה בהן גופרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה’ באפו ובחמתו

ונראה עוד שהפיכתה של סדום שהיתה שופעת נחלים, כגן ה’ לאילנות כארץ מצרים לזרעים, למקום מת שלא נותן חיות לכלום, היה בזה בחינה של מידה כנגד מידה, שאחר כל השפע העצום שהשפיע עליהם הי”ת, הם שמרו הכל לעצמם ולא נתנו כלום לאחרים לכן נענשו שנלקח מהם כל השפע הגדול ואותו מקום משפיע נהפך לדורות עולם כמקום של חדלון וחוסר נתינה.

הפעם היחידה שדוד המלך מזכיר בדבריו קללות הוא בפרק ק”ט שבתהילים, שם אומר דוד עליו השלום עשרים וארבע קללות נוראיות, “הפקד עליו רשע, ושטן יעמד על ימינו, בהשפטו [לפניך לדין] יצא רשע [בדינו], ותפלתו תהיה לחטאה. יהיו ימיו מעטים, פקדתו [גדלותו] יקח אחר, יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה. ונוע ינועו בניו, ושאלו ודרשו מחרבותיהם [הכל ישאלו עליה’ מה נהיתה בפלוני ופלוני מתוך קול חורבה שיצא עליהם], ינקש נושה לכל אשר לו, ויבזו זרים יגיעו, אל יהי לו משך חסד ואל יהי חונן ליתומיו, יהי אחריתו להכרית בדור אחר ימח שמם, יזכר עון אבתיו אל ה’ וחטאת אמו אל תמח, יהיו נגד ה’ תמיד ויכרת מארץ זכרם, ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו, וילבש קללה כמדו ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, תהי לו כבגד יעטה ולמזח תמיד יחגרה”.

על יבואו הקללות הקשות האלה ?

על איזה עוון חמור נענשים בכאלה קללות מרובות וקשות ?

אומר דוד המלך עליו השלום : “יען אשר לא זכר עשות חסד, וירדוף איש עני ואביון, ונכאה לבב למותת.

על אדם שלא עושה צדקה וחסד, שאינו יודע לעמוד לימין עני ואביון בשעת דחקם, אדם כזה מצבו חמור אפילו מזה שעבר עבירות חמורות.

כדברי המדרש תנאים דברים (פרק טו פסו’ ח) : “הא למדת שהמונע מן הצדקה נקרא חוטא שנ’ והיה בך חטא ונקרא רשע שנ’ (משלי יב י) ורחמי רשעים אכזרי … ומידבק בעשרים וארבע קללות”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא – תשפ”ב

מידת החסד של אברהם  אבינו

הפרשה שלנו כמו יתר הפרשיות שבספר בראשית, עוסקת בספור על על אברהם אבינו עליו השלום, לא לחינם התורה הקדושה מספרת לנו את הסיפורים על האבות הקדושים, המטרה בזה היא כדי שאנו נלמד מאבותינו הקדושים איך וכיצד עלינו להתנהג, מה אנו צריכים לעשות כדי להתקרב אל הי”ת, כדי להיות אהובים ורצויים אצלו כפי שהיו האבות הקדושים.

כבר צווח רבי שמעון בזוהר הקדוש בפרשת בהעלותך (דף קנב עמוד א) על אותם המסתכלים על סיפורי התורה כסיפורים בעלמא : “ווי לאינון חייביא דאמרי דאורייתא לאו איהי אלא ספורא בעלמא”, כולם כפי שאמרנו, יש בהם לימוד עצום עבורנו הדורות הבאים.

הי”ת חשק באבותינו הקדושים

בספר דברים (פרק ז פסוק ז – ח) אומרת התורה : “לא מרבכם מכל העמים חשק ה’ בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה’ אתכם, ומשמרו את השבעה אשר נשבע לאבתיכם הוציא ה’ אתכם ביד חזקה, ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים”. כך בפרשת עקב (פרק י פסוק טו) אומרת התורה הקדושה : “רק באבתיך חשק ה’ לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה”.

הי”ת לא רק בחר רצה ואהב את אבותינו הקדושים אלא חשק בהם, חשק הוא ביטוי לאהבה גדולה, בפירוש יפה תואר על מדרש רבה [פרשת וישלח (פרשה פ סימן ז)] כותב רבי שמואל יפה אשכנזי זצ”ל שחשק הוא המופלג שבתוארי האהבה עיי”ש.

אדם צריך להתבונן מה עשו הראשונים אבות העולם שחשק בהם הי”ת

הרמח”ל זצ”ל בספר דרך עץ חיים כותב : “זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה, ופעולתה גדולה, ופריה רב, שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות, לחשוב רק על הענין הזה שאמרתי, ויבקש בלבבו: מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה’ בהם ? מה עשה משה רבינו, עליו השלום? מה עשה דוד, משיח ה’, וכל הגדולים אשר היו לפנינו? ויעלה בשכלו, מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא, וטוב לו.

חסד לאברהם

בפרשה אנו מספרת התורה הקדושה על מידת החסד של אברהם אבינו עליו השלום, אברהם אבינו היה אחוז במידה זו באופן המושלם ביותר, הנביא מיכה (פרק ז פסו’ כ) מייחס מידה זו לאברהם אבינו : “תיתן אמת ליעקב וחסד לאברהם”, מידת החסד שייכת לאברהם אבינו.

במדרש רבא פרשת וירא (פרשה יב אות ח) דרשו חז”ל על הפסוק בפרשת בראשית (פרק ב פסו’ ד) : “אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה’ אלהים ארץ ושמים”. אל תקרי “בהבראם”, אלא באברהם, שבזכות אברהם נברא העולם.

בפירוש רבינו בחיי שם כותב הרב זצ”ל : “ובאור המדרש הזה שהעולם נבראו בחסד, שנאמר: (תהלים פט, ג) “אמרתי עולם חסד יבנה”, ואברהם זכה למדת החסד, שנאמר: (מיכה ז, כ) “חסד לאברהם”.

ביאור הדברים הוא שהקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, הקיום של העולם בכל יום [מאז שנולד אברהם אבינו], הוא מכח מידת החסד שיש בו, [עד אברהם אבינו הקדוש ברוך הוא קיים את העולם], לכן העולם נברא באופן כזה שהאחד נזקק לשני כדי שתמיד ייעשה בו חסד.

אברהם מסר נפש לעשות חסד

בתחילת הפרשה מסופר שביום שלישי למילתו של אברהם, הוציא ה’ חמה מנרתיקה כדי שלא יטרח אברהם בקבלת אורחים, במקום זה הוא ינוח ויאגור כוחות להמשיך את מפעל חייו.

אבל אברהם אבינו כמו בכל יום, השכים בבוקר, והכין את עצמו לעוד יום של עשיית חסד, כאשר הוא חולה וכואב, בחום הגדול ששרר בחוץ, [במסכת בבא מציעא (פו:) שבאותו היום הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, במסכת עבודה זרה (ג:) אומר ריש לקיש שאין גיהנם לעולם הבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ודן בה את הרשעים, אז מדובר שהחום בחוץ היה גהינם], במצב הזה יושב אברהם בפתח האהל, מייחל ומצפה שיעבור דרכו מישהו, שיוכל לקיים בו מצות הכנסת אורחים.

במסכת בבא מציעא שם מסופר, שאברהם אבינו שלח את אליעזר עבדו לפרשת דרכים, כדי למצוא עוברים ושבים להביאם, אליעזר יצא החוצה ומיד חזר לאהל, הוא סיפר לאברהם שמחמת החום האדיר אין נפש חיה בחוץ, אברהם סירב להאמין לדברי אליעזר וביקש לצאת לחפש אורחים בעצמו. [בספר בן יהוידע כותב רבי יוסף חיים זצ”ל שודאי לא חשד אברהם שאליעזר עבדו הנאמן משקר, אלא חשב שאליעזר כעבד נאמן עושה את המוטל עליו לדאוג לאדונו, וכדי שאברהם לא יטרח בהכנסת אורחים כשהוא חולה ומסוכן, הוא אומר לו שאין אנשים בחוץ], עכ”פ אברהם אבינו מבקש לצאת החוצה בעצמו לראות אם יש עוברי דרכים.

הקדוש ברוך הוא שולח לאברהם מלאכים

ראה הקב”ה שהדבר בנפשו של אברהם, שהוא מוכן להכניס את עצמו לסכנה בשביל מצות הכנסת אורחים, כדי שתנוח דעתו של אברהם, שלח לו הקדוש ברוך הוא שלושה מלאכים, במסכת בבא מציעא (פו.) מובא שהיו הם מיכאל גבריאל ורפאל.

במסכת קידושין (לב:) מובא שאותם שלושה מלאכים שבאו אל אברהם נראו לו כערביים ולא כמלאכים, בפשוטו כי מטרת שליחתם היתה לאפשר לאברהם אבינו לעשות חסד, ואם היה יודע אברהם שמדובר במלאכים ולא בבני אדם, לא היתה נחה דעתו בזה, שכן נמצא שהוא עשה חסד עם מי שאינו זקוק לו, לכן הם נדמו לו כערביים שיחשוב שהוא עושה עמהם חסד באמת, ובזה תתיישב דעתו.

אברהם אבינו ידע שמדובר במלאכים

אכן מדברי הרש”י הקדוש בפרשה שלנו משמע שאברהם אבינו ידע שאכן מדובר במלאכים ולא בבני אדם, לכן כאשר הזמינם לביתו אמר להם אברהם אבינו (פרק יח פסו’ ה) : “ואקחה פת לחם וסעדו לבכם”. רש”י הקדוש מביא את דברי רבי חמא במדרש, לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם, מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים”. [בפרשת ואתחנן (פרק ו פסו’ ה) מצוה אותנו התורה הקדושה : “ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך”, במסכת ברכות (נד.) אומרת הגמרא שהטעם שבמילה לבבך יש פעמים בי”ת, בא לומר שצריך לאהוב את ה’ בשני היצרים, ביצר טוב וביצר הרע. לכן אצל המלאכים שאין להם יצר הרע אמר אברהם אבינו סעדו לבכם ולא לבבכם], עכ”פ לפי זה יוצא שאברהם אבינו ידע שהבאים אליו הם מלאכים ולא בני אדם.

לפי זה צריך ביאור, איך התיישבה דעתו של אברהם אבינו לאחר שהכיר בהם שהם מלאכים, הרי התברר לו כעת הוא לא עשה חסד עם מי שהוא באמת צריך לו  ?

[בספר ראש גולת אריאל (ח”א ע’ כז) מסופר שכאשר היה האמרי אמת זצ”ל ילד הוא שאל את אביו בעל השפת אמת זצ”ל, הרי אברהם אבינו לא ידע שהם מלאכים וחשב שהם ערביים, א”כ מדוע הוא אמר “לבכם” ולא “לבבכם”, ותירץ לו השפת אמת זצ”ל שעל איש צדיק שומרים משמים שלא יוציא מפיו מילה בלתי נכונה, ולכן השגיחו על אברהם אבינו משמים ואמר: לבכם, כיון שבאמת היו אלו מלאכים שאין להם יצה”ר, לפי זה אכן לא קשה כי באמת אברהם לא ידע שהם מלאכים].

אומנם לפי פשוטו משמע שאברהם כן ידע שהם מלאכים ולא בני אדם, וכן כותב הרב חיד”א זצ”ל בספר מדבר קדמות [מערכת ר אות ד ערך רבקה, בשם הרב הנשי”א בעל מצות שמורים בדרשותיו כ”י] שהמלאכים כשבאו לבשר את שרה אברהם אבינו עליו השלום ידע שהם מלאכים עיי”ש], וגם בזוהר הקדוש פרשת וירא מפורש שבשעה שבשרו לו על לידת יצחק ידע אברהם אבינו שהם מלאכים ולא בני אדם וז”ל : “בקדמיתא לא הוה ידע, אלא דאינון בני נשא, ולבתר ידע דאינון מלאכין קדישין, ואתו בשליחותא לגביה. כיון שכן נמצא שאברהם לא עשה חסד באמת, ואיך נחה דעתו בזה ?

ההבדל בין אברהם אבינו לאיוב

כדי לבאר את הדברים נראה בהקדים דברי אבות דרבי נתן (פרק ז) : “כשבא עליו [על איוב] ההוא פורענות גדול, [שמתו כל בניו ובנותיו, ואיבד את כל ממונו, וכל גופו היה שחין], אמר לפני הקדוש ברוך הוא : “ריבונו של עולם, לא הייתי מאכיל רעבים ומשקה צמאים, שנאמר ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה (איוב ל”א י”ז) ולא הייתי מלביש ערומים שנאמר ומגז כבשי יתחמם.

אעפ”כ אמר לו הקדוש ברוך הוא לאיוב, איוב, עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם. אתה יושב ושוהה בתוך ביתך ואורחין נכנסים אצלך, את שדרכו לאכול פת חטים האכלתו פת חטים, את שדרכו לאכול בשר האכלתו בשר, את שדרכו לשתות יין השקיתו יין.

אבל אברהם לא עשה כן, אלא יוצא ומהדר בעולם, וכשימצא אורחין מכניסן בתוך ביתו, את שאין דרכו לאכול פת חטין האכילהו פת חטין, את שאין דרכו לאכול בשר האכילהו בשר, ואת שאין דרכו לשתות יין השקהו יין.

ולא עוד, אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים, והניח [שם] מאכל ומשקה, וכל הבא ונכנס, אכל ושתה וברך לשמים, לפיכך נעשית לו נחת רוח. וכל שהפה שואל מצוי בתוך ביתו של אברהם, שנאמר ויטע אשל בבאר שבע.

מבואר בדברי אבות דרבי נתן שהחסד של אברהם אבינו היה ברמה אחרת מהחסד שעשה איוב, איוב עם כל מה שהיה בעל חסד גדול, לא הגיע בעבודת החסד שלו אפילו לחצי העבודה של אברהם אבינו במידת החסד שלו.

וצריך ביאור, במה בא לידי ביטוי אותו הבדל שבין אברהם אבינו לאיוב בעבודה של מידת החסד ?

עשיית חסד הוא חיוב מצד השכל

הנה עשיית חסד עם נזקק לו הוא דבר שהשכל מחייבו, הראיה לכן היא שסדום נהפכה מחמת שלא היו אנשיה עושים חסד, כדברי יחזקאל הנביא (פרק טז פסו’ מט) : “הנה זה היה עוון סדום אחותך … ויד עני ואביון לא החזיקה”. כן כותב רבנו יונה זצ”ל בשערי תשובה (שער ג אות טו) : “ומצאנו בענין אנשי סדום שהיו רעים לה’ מאד בכמה עלילות נשחתות, כמו הגזל והחמס ועיוות הדין וגלוי עריות, ואם כל זה הזכיר הכתוב כי אבדו ונשמדו בעוון בטול הצדקות”.

ולמה נתבעו על אי עשיית חסד ?

היכן הם הצטוו לעשות חסד ?

על שאלה זו עומד רבי ניסים גאון בתחילת מסכת ברכות (ב.), שם שואל הרב זצ”ל, היאך יתכן להעניש על דבר שלא התחייבו בו, ולא ניתן להם, והלא יש להם [לאומות העולם] להשיב, כי אילו נצטוינו היינו עושים, ואילו הוזהרנו היינו נזהרים, ומקבלים כמו שקיבלו הם [עם ישראל] ?

וכותב הר”ן זצ”ל : “והרי אנו פושטים אלו תשובת הטענות, ונאמר כי כל המצות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא, כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים, והמצות שהן נודעות מדרך השמועה מדברי הנביאים, לא חשך אלהינו מלחייב לקדמונים מה שהיה ראוי בעין חכמתו לחייבם” עכ”ל. [אותם שבע מצות בני נח המוזכרים במסכת סנהדרין (נו.) אם עברו על אחת מהן חייבים מיתה, שאזהרתן זהו מיתתן, אבל עדיין מוטל עליהם חיוב לקיים כל דבר שהשכל האנושי מחייב עליהן].

לכן נתבעו אנשי סדום על כך שלא החזיקו יד עני, כיון שהם היו מוזהרים על כך מצד השכל, והדבר מפורש בדברי רבי אלעזר מגרמייזא זצ”ל בספר הרוקח [המשך הלכות ברכות סי’ שסו] וזה לשונו : “אבל כל דבר שגם בני נח הוזהרו עליו, כגון גזל גניבה וחמס, “והוענשו יד עני לא החזיקו”, וצדקה ולוייה, ולקט ושכחה ופיאה, והידור זקן” עכ”ל. מפורש בדבריו שאנשי סדום נתבעו מחמת שהם הוזהרו על כך, והביאור בזה הוא כמו שכותב הר”ן שהשכל מחייב לנהוג כך.

הביאור בזה הוא, שהשכל מחייב שכאשר רואים אדם הזקוק לעזרה, או אדם שנמצא בצרה, שצריך להושיט לו יד ולעזור ולסייע לו, כך נהג איוב, הוא היה מכניס אורחים ועושה חסד, אבל מעשיו נבעו מכח שהשל מחייב לעשות כן, לכן רק מי שכבר נכנס לביתו וביקש הוא הטיב עמו, מטעם זה הוא גם לא נתן מעבר למה שהאדם היה צריך ורגיל.

לא כן אברהם אבינו, החסד שלו עם הבריות נבע ממקור אחר לגמרי, הוא לא נפעל מכוח השכל, אברהם אבינו עשה חסד כי הוא היה איש חסד במהותו, החסד לגביו היה כמו אויר לנשימה, הוא הטיב לשם ההטבה עצמה, לכן אצל אברהם אבינו ההטבה עם השני פרצה את כל הגבולות, הוא לא המתין שבני אדם יבואו אליו לבקש, אלא הוא יצא לחפש ולהביא אותם אליו, וכשבאו בצל קורתו הוא השפיע לכל אחד מעל ומעבר למה שהוא רגיל.

לכן גם כאשר היה אברהם אבינו חולה מסוכן, גם כאשר בחוץ שרר חום אדיר, גם אז הוא היה מוכרח לעשות חסד, למרות שהוא ידע שבחום הגדול השורר בחוץ בני אדם לא מסתובבים בדרכים, האהבת חסד שפעפע בו לא נתנה לו מנוח, הוא יושב בפתח האהל כחום היום, ואף ביקש לצאת לחפש אורחים.

לגבי אברהם אבינו אי עשיית חסד היה כרוך בפיקוח נפש

במסכת קידושין (פב.) מובא שאברהם קיים את כל התורה כולה, אחת ממצות התורה היא “וחי בהם” ולא שימות בהם, הקדוש ברוך הוא אינו חפץ שאדם יכניס את עצמו למצב של סכנה בשביל עשיית מצוה, פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, בפירוש הזהירה התורה בספר דברים (פרק ד פסו’ טו) : “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, אם כן איך אברהם אבינו הכניס את עצמו למצב של סכנה בשביל לקיים מצות הכנסת אורחים, בשביל לעשות חסד?

צריך לומר, שלגבי אברהם אבינו עליו השלום, אי עשיית חסד היה כרוך בפיקוח נפש לא פחות מלשבת חולה בפתח האהל ולשוטט בדרכים בחום הגדול, הוא היה זקוק לחסד כמו לחמצן, כל החיות שלו היתה יונקת מעשיית חסד, לכן הוא סיכן את עצמו ויצא לחפש אורחים.

עשיית חסד ואהבת חסד

בספר מיכה (פרק ו פסוק ח) אומר נביא : “הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה’ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלהיך”.

בספר אהבת חסד [חלק ב פרק א] עומד החפץ חיים זצ”ל על שינוי הלשון של הנביא מיכה, שלגבי משפט הוא אומר “עשות משפט”, ואילו לגבי חסד הוא משתמש במילה אהבה : “ואהבת חסד”, למה לא נאמר עשות משפט וחסד, או אהבת משפט וחסד, מה מונח בשינוי הלשון ?

וכותב החפץ חיים זצ”ל : “הורה לנו הנביא בזה ענין גדול ומחודש, שכמעט אנו בעו”ה כולן נכשלין בו. והוא כי אף שכולנו עושין חסד, אבל ענין החסד שלנו הוא רק מצד ההכרח, דהיינו כשהאיש העלוב הצריך להחסד, הוא בא אצלנו פעם אחת ושתים, וקשה להשתמט ממנו, אז אנו עושין עמו חסד, וגם אין עושין זה ברצון ובלב טוב כלל, ולזה בא הנביא ואמר ומה ד’ דורש ממך, כי אם וגו’ ואהבת חסד, ר”ל, שלא תחשוב בנפשך, שבזה שאתה עושה לפעמים חסד, אתה יוצא בזה בשלימות, כ”א שהאדם צריך להיות לו אהבה למדה זו של חסד, וידוע דיש נ”מ גדולה בין דבר שהאדם עושה מצד ההכרח לדבר שהוא עושה מצד האהבה.

והאות לזה ממשיך החפץ חיים זצ”ל, ההנהגה שכל אדם מתנהג עם בנו במזונותיו ובמלבושיו, ובנשואין שלו, ובכל דבר, מצד האהבה שהוא אוהבו הוא מתנהג עמו הרבה יותר מכפי חיובו בכל זה, ומתבונן תמיד איך להיטיב עם בנו, אף שאיננו מבקש מאתו דבר, והוא שמח וטוב לב כשמטיב עמו, כן ממש בענין זה של חסד, כשאדם יהיה לו אהבה למדה זו, יהיה מחפש בכל כוחו איך לעשות חסד עם חברו, וגם יעשה הכול בעין יפה” עכ”ל.

בשונה מאיוב שעשה חסד, אברהם אבינו אהב חסד, לכן הוא לא ישב בביתו אלא חיפש תמיד עם מי אפשר לעשות חסד, אהבת החסד של אברהם אבינו גרמה לו אפילו לסכן את עצמו בשביל עשיית חסד.

אברהם אבינו עשה חסד מצד החיוב ללכת בדרכי ה’

ובעומק הדברים צריך לומר שאצל אברהם אבינו עליו השלום עשיית החסד נבעה מצד הרצון שלו להתדבק בהי”ת, שהרי אברהם אבנו קיים את כל התורה עד שלא נתנה, אחת המצות בספר דברים (פרק יא פסו’ כב) היא : “ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו”. ומסביר רש”י הקדוש, ללכת בכל דרכיו, הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גמול חסדים.

הסבא מקלם זצ”ל בספר חכמה ומוסר [חלק ב סימן ריא] מעיר הסבא זצ”ל : “והלא ידוע, שהאדם כשהוא חולה הוא מר לב, וקשה לו אז לקבל אדם בסבר פנים יפות, ואם כן אברהם אבינו היה צריך לשמוח כשלא באו אורחים, מחשש שהוא לא יקבל אותם בסבר פנים יפות, ועכ”ז ראינו כי נצטער כ”כ מזה, עד שהקב”ה שלח לו המלאכים להפיג צערו. ומה גם ששמר הפתח ככלות נפשו לתשוקתו העצומה להכניס אורחים ולגמול חסד.

ומסביר הסבא מקלם זצ”ל שאברהם אבינו הגיע לדרגה של דביקות כזו בבורא עולם, עד שגם במידת החסד שלו היה דומה לחסד של הי”ת : “כדוגמת חסד עליון אשר אינו נפסק רגע אחת, חדשים לבקרים באין תכלית, ככה היתה תשוקתו של אאע”ה לילך בדרך ה’, כמו שכתוב והלכת בדרכיו, לעשות באין הפוגות, כ”כ היתה תשוקה נכבדה הזאת בוערת בו, עד שמרוב השמחה העצומה נפל לפניהם בפישוט ידיים ורגלים ארצה, כי כל מקום שנאמר השתחוי’ מורה פשוט ידים ורגלים (ברכות לד ע”ב). בא וראה תכלית ההטבה והנדיבות של אאע”ה שלא לבד שלא הי’ צריך לעמול לקבלם בסבר פנים יפות, אלא שמרוב השמחה העצומה לגמול חסד עמהם נפל ארצה לפניהם, לכבדם ולשמחם ולהשיב נפשם בראותם אהבת האדם הגדול הנכבד שבעולם הלזה, מי ישער שמחת ועונג נפש האורח הרואה זאת. אשרי עין ראתה זאת. ומי לא יבין מה שהקב”ה עשה ויעשה אתו, מפני שמצא בו חלק ממדותיו ית’. לו נאה לו יאה עיי”ש.

אצל אברהם אבינו כותב הסבא מקלם זצ”ל מחמת דביקותו הגדולה בהי”ת גם מידת החסד שלו היתה דומה לחסד של הי”ת, כידוע שאצל הי”ת מידת טובו אינה נובעת מחמת שאנו הברואים זקוקים לו, אדרבא כל העולם נברא כדי לממש בפועל את מידת טובו של הי”ת, כמו שכותב הרמח”ל זצ”ל בדעת תבונות [מאמר כדי להטיב רצה ה’ שהאדם ישלים חסרונותיו אות יח] : “כי האל ית”ש הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם, מחק הטוב הוא להיטיב, וזה הוא מה שרצה הוא ית”ש, לברוא נבראים כדי שיוכל להיטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב, אין הטבה” עכ”ל, כך גם אברהם אבינו, מחמת הרצון שלו להדבק במידותיו של הי”ת כמו שכותב הסבא מקלם זצ”ל, לכן הוא השריש בעצמו מידה זו של עשיית חסד, שהרצון שלו לעשות ינבע מצד הרצון שלו להטיב ולא רק מחמת שהשני זקוק להטבה, וזו בחינה של אהבת חסד כמו שכותב החפץ חיים זצ”ל.

לפי זה נוכל לומר שבכוונה תחילה שלח הי”ת לאברהם מלאכים ולא בני אדם, כדי לפרסם גודל מעלת אברהם אבינו במידת החסד, שגם כאשר הוא עושה חסד עם מלאכים, אף שאינם צריכים לזה החסד כלל, מכל מקום לגבי אברהם אבינו היה די בזה לממש את רצונו להטיב כפי דרגתו, זהו וחסד לאברהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

אברהם אבינו תחילת אלפיים שנות תורה

“וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם”.                                                   (פרק יח פסוק ב)

 

בפרשיות אנו קוראים על דמותו של אברהם אבינו תכלית כל הבריאה, כמו שדרשו חז”ל אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהיבראם אלא באברהם, לא אברם אלא אברהם אחר שהוסיף לו הי”ת את האות ה”א, בזוהר הקדוש כתוב שהאות ה”א רומזת לתורה הקדושה.

ואכן במסכת שבת אומר ריש לקיש על הפסוק יום השישי ויכולו השמים הארץ, שהכוונה לשישי בסיון שאז נתנה התורה, שהיא תכלית הבריאה כמו שדרשו חז”ל על הפסוק “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ” בשביל התורה שנקראת ראשית.

במסכת עבודה זרה (ט.) תנא דבי אליהו : ששת אלפים שנה הוי עלמא, [כנגד ששת ימי המעשה, כמו שכתוב בפרשת בראשית : “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ”, לא בששת ימים אלא ששת ימים, וכל אלף שנים משולות אצל הקדוש ברוך הוא ליום אחד, כדברי דוד המלך בספר תהלים (פרק צ פסוק ד) : “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר”. ואחריהן אלף שנים שתהיינה שבת ומנוחה לעולם.

וממשיכה הגמ’ שבאותם ששת אלפי שנה, שני אלפים הם “שנות תהו”, בלא תורה. [בספר בראשית (פרק א פסוק ב) אומרת התורה : “והארץ היתה תהו ובהו” ומפרש הרש”י שתוהו הוא לשון שממון, וכן בספר ישעיהו (פרק מה פסוק יח) אומר הנביא : “לא תהו בראה לשבת יצרה”, מפרש המצודות ציון שתוהו הוא שממון, עיקר השיממון הוא כאשר העולם ריק מתורה, כך מפרש רש”י את דברי חז”ל במסכת יבמות (סב:) שאחר פטירת עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא היה העולם שמם “שנשתכחה תורה” עיי”ש].

שני אלפים אחריהן, הן “שנות תורה”, רש”י במסכת סנהדרין (צז.) כותב שאלפים שנות תורה החלו מן הנפש אשר עשו בחרן, אז החל העולם לצעוד לכוון התכלית של הבריאה שהיא קבלת התורה בו’ בסיון, על ידי זרעו של אברהם אבינו.

ובמסכת קידושין (פב.) איתא : “מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר : עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי”.

ואיך ידע אברהם אבינו את מצות התורה כדי לקיימן, הלא כך שנינו במסכת אבות (פרק ב משנה ה) : “ולא עם הארץ חסיד”, בתוספתא מסכת ברכות (פרק ו הל’ יח) אמרו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לעבדו לבשל לו תבשיל, הוא לא בשל לו תבשיל מימיו, סוף שמקדיח את התבשיל ומקניט את רבו, לחפות לו חלוק והוא לא חיפת לו חלוק מימיו, סוף שמלכלך את החלוק ומקניט את רבו, כך אדם שהוא עם הארץ ולא למד ובא להתחסד עם הי”ת עושה מעשים שבכך הוא מכעיס את ה’, אם כן איך אברהם קיים את המצות לפי שלמדם ?

לכן אמרו חז”ל במסכת סנהדרין (ז.) שתחילת דינו של האדם לעתיד לבוא הוא על דברי תורה ואחר כך על שאר מעשיו, כי עיקר החטאים שעושה האדם נובעים מכך שהוא לא למד תורה, לכן דנים אותו ראשית על הסיבה ואח”כ על התוצאה.

כך פירש הגר”א זצ”ל את דברי חז”ל במסכת ברכות (ה.) אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו [במסכת שבת (נה.) אומר רב אמי שאין יסורין בלא עון דכתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם. וכן אמרו רבנן לרב הונא במסכת ברכות (ה:) אחר שהחמיצו לו ארבע מאות חביות של יין : “לעיין מר במיליה”], ואומרת הגמ’ פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה.

והקשה הגר”א זצ”ל הלא כאשר פשפש במעשיו מן הסתם פשפש גם בעון של ביטול תורה, שהרי למדונו חז”ל במסכת פאה (פרק א פסו’ א) : “ותלמוד תורה כנגד כולם”, אם כן מה פירוש יתלה בביטול תורה ?

[בסוף ספר עץ החיים להגאון רבי חיים אבולעפיה זצ”ל הביא ליקוטים מהגאון רבי גבריאל איספירנסה זצ”ל ושם כתב לבאר שיתלה בביטול תורה אף שלמד תורה יומם ולילה, יתכן שלמד גירסה ולגבי דידיה שהיה יכול לחדש וליגע מה שקיבל מסיני כמו שאמרו שכל אחד קיבל חלקו מסיני ואי אפשר לבוא לחידושים אלו על ידי אחר ואין ביטול תורה גדול מזה עכ”ד היינו שיש מושג של ביטול תורה באיכות, וכן מביא הרב פלא יועץ זצ”ל [ערך ידיעה] בשם הפוסקים שמי שיכול לפלפל בחכמה ולקנות ידיעה חדשה ומוציא הזמן בלימוד תהלים וזוהר וכדומה לגבי דידיה חשיב ביטול תורה עיי”ש היינו ביטול תורה באיכות

כמו שכותב הגר”מ פיינשטיין זצ”ל בשו”ת אגרות משה יורה דעה [חלק ג סימן צו] : “ומה שאתה כותב אם צריך אתה להתענות איזה תעניתים אין כדאי לפניך ולכל אדם שעוסקים בתורה כי ח”ו בא לידי בטול ואם אף לא בא לבטול בכמות בא לבטול באיכות” עיי”ש]

והגר”א זצ”ל שם ביאר שכוונת הגמרא שיתלה בביטול תורה לא את היסורים אלא את מה שלא מצא, יתלה שלא מצה כי לא למד מספיק ולכן לא נודע אליו חטאו, שאילו היה לומד היה יודע כמה וכמה דברים שהם אסורים והיה נזהר בהם עכ”ד.

אכן בפרשת נח (פרק ז פסוק ב) על הציווי של הי”ת לנח : “מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים איש ואשתו” במסכת זבחים (קטז.) שאלו חז”ל הרי בזמן נח עדיין לא נתנה התורה ואיך ידע נח מה טהור ומה טמא ? וברש”י מביא שמכאן למדנו שנח למד תורה, וכן מצינו ששם בן נח למד ולימד תורה הוא ובנו עבר, אצלם למד יעקב אבינו תורה, שם טמן את עצמו ארבע עשרה שנה לפני צאתו לחרן ועסק בתורה, אם כן אפשר גם אברהם אבינו למד תורה משם בן נח.

[אף שאלפיים שנות תורה החלו רק מאברהם, לדעת חז”ל במסכת שבת (פח.) התורה נכתבה על ידי הקדוש ברוך הוא תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, בה הסתכל וברא את העולם, בספר יפה תואר לרבי שמואל אשכנזי זצ”ל פרשת בראשית (פרשה ח סימן ב) כותב שיחידי סגולה כמו נח ובניו זכו ללמוד תורה גם קודם שהחלו האלפיים שנות תורה].

ובמדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה סא אות א) איתא : ” אר”ש אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה, אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה”.

כיון שתכלית הבריאה היא לשמור את מצות התורה, מחוייב כל אחד ואחד להגות בתורה יומם ולילה, כדי לדעת את מצות הי”ת ולקיימן, כפי שפוסק הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה ח) : “כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה” עכ”ל.

במסכת יומא (לה:) איתא תנו רבנן : עני ועשיר ורשע באין לדין, לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה ? אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותיי, אומרים לו : כלום עני היית יותר מהלל ? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו : אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון : אבטליון אחי ! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא ? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו : ראוי זה לחלל עליו את השבת. עשיר אומרים לו : מפני מה לא עסקת בתורה ? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר ? אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא. אמר להן: בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה! אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך! ומימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה. רשע אומרים לו : מפני מה לא עסקת בתורה ? אם אמר : נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי, אומרים לו : כלום נאה היית מיוסף ? אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו. אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין. אמר לה: ה’ מתיר אסורים הריני כופפת קומתך ה’ זקף כפופים, הריני מסמא את עיניך ה’ פקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה לעולם הבא. נמצא, הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים.

בספר חומת אנך על ספר משלי (פרק יט) כותב הרב חיד”א זצ”ל : “ושמעתי רמז עצת ה’ הי”א תקום במ”ש פ’ אמר להם הממונה הלל מחייב העניים. רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים. יוסף הצדיק מחייב את הרשעים וזה רמז ועצת ה’ הי”א תקום הי”א ר”ת הלל יוסף אלעזר ובזה עצת ה’ היא תקום לדון כל איש כי על ידי ג’ האמורים מתחייבים הכל ואין לשום אדם טענה לינצל מן הדין עכ”ל.

שמעתי הרב חיים אלקבץ שליט”א שענין זה רמוז בדברי התורה בפרשתן (פרק יח פסוק ב) : “וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם”, כל אדם מחוייב לראות תמיד ששלושה אנשים [לשון חשיבות] ניצבים עליו, הם הלל רבי אליעזר בן חרסום ויוסף הצדיק, ובכך ימנע עצמו מעון ביטול תורה, ביודעו שלא יוכל להשיב כלום ביום הדין והתוכחה, וירא, אם כך יעשה, וירוץ לקראתם, ילך בדרכי אותם צדיקים אשר מסרו עצמם על מצות תלמוד תורה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

שליחת המלאכים אל אברהם אבינו לעשות הכנה למתן תורה

בפרשה אנו קוראים על המסירות נפש של אברהם אבינו בקיום מצות הכנסת אורחים, שעל אף היותו זקן וחולה, ביום השלישי למילתו, ובחוץ שורר חום אימים, ואברהם אבינו כמו בכל יום רגיל, יושב בפתח האהל, ומצפה לאיזה אדם שיקרה בדרכו, שיוכל לקיים בו מצות הכנסת אורחים.

בחז”ל מובא שבאותו היום הוציא הי”ת חמה מנרתיקה, דבר שגרם לחום אדיר בחוץ, וזאת כדי לתת לאברהם אפשרות לנוח מעט, להתרפא להתחזק ולחזור לעצמו, אבל כאשר ראה הי”ת שהמצב אינו משפיע על אברהם, שבמקום לנוח הוא מסתכן בעבור קיום המצוה, שלח הי”ת שלושה מלאכים בדמות ערביים כדי שיקיים בהם מצות הכנסת אורחים.

אברהם אבינו רץ אליהם מתחנן אליהם לבוא אליו לסעוד, הם נעתרים לבקשתו ובאים אחריו, למרבה הפלא אברהם אבינו לא מכניס את אותם אנשים לתוך האהל, אלא מושיב אותם בחוץ תחת העץ, ושם הוא מגיש לפניהם את הסעודה ?

וצריך ביאור מדוע באמת לא הכניס אברהם אבינו את האורחים לתוך האהל, למה הוא השאיר אותם בחוץ ?

בזוהר הקדוש [פרשת וירא דף קב עמוד ב] מבואר שאותו עץ שהיה לצד אהלו של אברהם אבינו, לא היה סתם עץ רגיל אלא עץ מיוחד, על ידו ידע אברהם אבינו מי מהבאים הוא עובד עבודה זרה וצריך לקרבו ומי לא, וזה לשון הזוהר הקדוש שם : “ת”ח, אילנא נטע אברהם בכל אתר דדיוריה תמן, ולא הוה סליק בכל אתר כדקא יאות, בר בשעתא דדיוריה בארעא דכנען, ובההוא אילנא הוה ידע מאן דאתאחיד ביה בקודשא בריך הוא, ומאן דאתאחיד בע”ז, מאן דאתאחיד בקודשא בריך הוא, אילנא הוה פריש ענפוי וחפי על רישיה, ועביד עליה צלא יאה, ומאן דאתאחיד בסטרא דע”ז, ההוא אילנא הוה אסתלק, וענפוי הוו סליקין לעילא, כדין הוו ידע אברהם ואזהיר ליה, ולא אעדי מתמן עד דאתאחיד במהימנותא דקודשא בריך הוא”.

ומוסיף הזוהר הקדוש : “ת”ח דאפילו בשעתא דאזמין לון למלאכין אמר לון והשענו תחת העץ בגין למחמי ולמבדק בהו ובההוא אילנא הוה בדיק לכל בני עלמא”. לכן לא הכניס אברהם אבינו מיד את האורחים אל ביתו כי קודם ביקש  לבדוק אותם אם כשרים הם או לא, שהרי הם נדמו לו כערביים ולא כבני אדם.

מטעם זה אברהם הגיש להם מים לרחוץ את האבק שברגליהם : “ורחצו רגליכם”, רש”י הקדוש כותב שלא רק מחמת הניקיון בלבד ביקש מהם אברהם לעשות כן, אלא מחמת שסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו עיי”ש.

אכן לאחר שאכלו ושתו, ועל ידי העץ ידע אברהם שהם כשרים, אז כבר הכניסם לתוך האהל, שהרי שם ברכו את שרה בבן.

אכן חידוש נפלא מובא בהקדים מה שמבואר בחז”ל שהטעם ששלח הי”ת שלושה מלאכים, הלא כדי שיקיים אברהם אבינו מצות מילה די היה לשלוח לו מלאך אחד ?

רש”י הקדוש (פרק יח פסו’ ב) כותב שאחד נשלח לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות. תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים ויאכלו, ויאמרו אליו, ובבשורה ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר כי לא אוכל לעשות דבר, לבלתי הפכי. ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר ויהי כהוציאם אותם החוצה, ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל ע”כ.

מקור הדברים הוא במסכת בבא מציעא (פו:) שם מבואר ששלשת האנשים שנראו אל אברהם, לא היו בני אדם באמת אלא שלושה מלאכים, מיכאל וגבריאל ורפאל. כל אחד מהם נשלח על ידי הקדוש ברוך הוא למשימה אחרת, מיכאל נשלח לבשר לשרה אמנו שהיא עתידה ללדת בן, רפאל נשלח כדי לרפא את אברהם שהיה חולה אחר המילה, גבריאל נשלח כדי להפוך את סדום עיי”ש.

אבל עדיין יש לשאול, הרי קודם ביאת המלאכים אל אברהם אבינו, היה אצלו הקדוש ברוך הוא, כמו שמביא רש”י הקדוש על הפסוק : “וירא אליו ה'” : אמר רבי חמא בר חנינא, יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו”. אם כן מדוע היה הי”ת צריך לשלוח מלאכים לבשר את אברהם ולרפא אותו, הלא יכול הוא בעצמו “רופא כל בשר”, לרפא את אברהם, כמו כן יכל הקדוש ברוך הוא בעצמו לבשר לשרה שהיא עתידה להוליד בן, די היה לשלוח רק את גבריאל כדי להתארח אצל אברהם ומשם ילך אח”כ להפוך את סדום, למה היו שלושה מלאכים צריכים לבוא אל אברהם ?

בשם רבי יששכר דב מבעלז זצ”ל מובא שבזה רצה הקדוש ברוך הוא לעשות הכנה לקבלת התורה.

הסיבה שבחר הי”ת לעשות כן דוקא עכשיו היא משום שאצל אברהם אבינו התחילו אלפיים שנות תורה, שבמסכת עבודה זרה (ט.) תנא דבי אליהו : ששת אלפים שנה הוי עלמא, [כנגד ששת ימי המעשה, כמו שכתוב בפרשת בראשית : “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ”, לא בששת ימים אלא ששת ימים, וכל אלף שנים משולות אצל הקדוש ברוך הוא ליום אחד, כדברי דוד המלך בספר תהלים (פרק צ פסוק ד) : “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר”. ואחריהן אלף שנים שתהיינה שבת ומנוחה לעולם.

וממשיכה הגמ’ שבאותם ששת אלפי שנה, שני אלפים הם “שנות תהו”, בלא תורה. [בספר בראשית (פרק א פסוק ב) אומרת התורה : “והארץ היתה תהו ובהו” ומפרש הרש”י שתוהו הוא לשון שממון, וכן בספר ישעיהו (פרק מה פסוק יח) אומר הנביא : “לא תהו בראה לשבת יצרה”, מפרש המצודות ציון שתוהו הוא שממון, עיקר השיממון הוא כאשר העולם ריק מתורה, כך מפרש רש”י את דברי חז”ל במסכת יבמות (סב:) שאחר פטירת עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא היה העולם שמם “שנשתכחה תורה” עיי”ש].

שני אלפים אחריהן, הן “שנות תורה”, רש”י במסכת סנהדרין (צז.) כותב שאלפים שנות תורה החלו מן הנפש אשר עשו בחרן, אז החל העולם לצעוד לכוון התכלית של הבריאה שהיא קבלת התורה בו’ בסיון, על ידי זרעו של אברהם אבינו עיי”ש. לכן מיד עשה הי”ת הכנה לקבלת התורה על ידי הורת המלאכים אל אברהם אבינו.

ואכן במדרש רבה פרשת יתרו (פרשה כח סימן א) מובא שבאותה שעה שעלה משה רבנו למרום לקבל את התורה הקדושה, בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקדוש ברוך הוא קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקדוש ברוך הוא, אי אתם מתביישין הימנו ? לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו ? אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם, שנאמר לקחת מתנות באדם, ואין אדם האמור כאן אלא אברהם שנאמר האדם הגדול בענקים.

לכן שלח הקדוש ברוך הוא את המלאכים אל אברהם שיתארחו שם, ובכך יסתתמו טענותיהם ולא יוכלו לקטרג על נתינת התורה לעם ישראל.

אברהם אבינו ידע זאת אומר הרב זצ”ל, לכן כאשר הזמין את המלאכים אל ביתו אמר להם  (פרק יח פסו’ ה) “אקחה פת לכם וסעדו לבכם, רש”י הקדוש מביא את דברי רבי חמא במדרש “לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם, מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים.

גם בזה נתכוין אברהם אבינו לרמוז להם שאין להם תרעומת על שעתידה התורה להינתן לישראל, כדברי רבי יהושע בן לוי במסכת שבת (פח:) “בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא : רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה’ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה, אמר לפניו: ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכיסא כבודי, וחזור להן תשובה, אמר להן מה כתיב בה ? לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, קנאה יש ביניכם ? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא ע”כ.

וזה שסיים אברהם אבינו את דבריו למלאכים : “כי על כן עברתם מעל עבדכם”. אמר להם שלתכלית הזו נשלחתם אליי, כדי לעשות הכנה לקבלת התורה.

בזה מבאר הרב זצ”ל את מה שנראה כסתירה לכאורה, שתחילה נאמר והנה שלושה אנשים נצבים עליו, משמע שדרגתם היתה למעלה מדרגתו של אברהם אבינו, ואח”כ אומרת התורה “והוא עומד עליהם”, משמע שדרגתו של אברהם אבינו היתה למעלה מדרגת המלאכים .

וביאר הרב זצ”ל שעד שלא באו אל ביתו של אברהם ואכלו מפיתו, עדיין היה להם פתחון פה לערער על נתינת התורה, וללא תורה דרגת המלאכים גבוהה מדרגת האדם, אבל לאחר שנכנסו לביתו ואכלו מפתו, נסתתמו טענותיהם, ועתידה תורה שתינתן לישראל, ועם התורה דרגת האדם היא גבוה משל המלאכים.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

אברהם מוסר נפש על מצות מילה הי”ת מביא לו מלאכים בדמות אדם כדי שיקיים

זה אנו מוצאים גם בפסח שני למה ניגרע הי”ת נותן להם פסח שני

אברהם נצטוה לעקוד את יצחק הוא מעלה אותו על המזבח ה’ אומר לו אל תשלח ידך אל הנער ובמקום זה נותן לו איל וצ”ב למה איל וכי האיל הוא חלף שחיטת בנו

הרבה דרכים נאמרו בזה אבל יש לומר שבציווי לשחוט את בנו נאמר לו שני דברים א’ להביא קרבן לה’ שזה דבר גדול מצד עצמו קרבן זה מלשון קירבה חוטא מביא קרבן היות ועל ידי החטא נתרחק על ידי הקרבן מתקרב אצל אברהם שלא חטא הקרבן מרמז שה’ רוצה בקרבתו הנסיון היה שהקרבן צריך להיות יצחק בנו יחידו אחר שעמד בנסיון ומסר נפש על דבר ה’ אמר לו ה’ אל תשלח ידך אל הנער אבל החלק של הבאת הקרבן את זה ה’ היה צריך לתת לאברהם אבינו לכן ניתן לו האיל כדי לממש את החלק של הקרבן

בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים זה נותנים לאדם רק צריך להראות רצון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

בפרשיות האחרונות כמו בפרשה הבאה עוסקת התורה בנסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו, עשרה נסיונות לא פשוטים שאברהם עמד בכולם.

אנו רגילים לבאר את המונח ניסיון במובן של בחינה, כאשר מבקשים אנו לברר נקודה מסויימת אצל אדם מסויים, או לבדוק אם כשיר הוא למסימה כל שהיא, אנו מנסים אותו.

כך אומרת התורה בספר במדבר (פרק יד פסו’ כב) : “כי כל האנשים הראים את כבדי ואת אתתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי”. ברש”י שם כותב וינסו כמשמעו המהר”ל זצ”ל בספר גור אריה מסביר את כוונת הרש”י שהיו בני ישראל מנסין את הקדוש ברוך הוא אם יכול לעשות בקשתם, ולא היו מאמינים בהקדוש ברוך הוא. כלומר שעם ישראל העמידו את הי”ת במבחן כדי לבדוק עד כמה הוא יכול לעשות את בקשתם.

וכן אומר דוד המלך ע”ה בספר תהילים (פרק עח פסו’ יח – יט) : “וינסו אל בלבבם לשאל אכל לנפשם”, ומהו הנסיון ? “… “אמרו היוכל אל לערך שלחן במדבר”.

אכן כל ענין הניסיון לפי זה יתכן רק ביחס לבני אדם, אצל בני האדם קיים מושג של ספק, מימלא נצרכים הם להשתמש בניסיון, שעניינו כאמור לברר את הספק, לא כן הדבר כאשר אנו מדברים בייחס להי”ת שהוא בוחן ליבות וכליות והכל גלוי וידוע לפניו, ולא שייך אצלו מושג של ספק. הרי שהוא יתברך אינו זקוק לשימוש בכלי הנקרא ניסיון.

כיון שכך צריך ביאור לכאורה בכל ניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו, מה היה תכליתם של כל אותם ניסיונות ?

לאיזה מטרה הם נעשו ?

באותה מידה צריך ביאור בדברי הפסוק בספר תהילים (פרק יא פסו’ ה) : “ה’ צדיק יבחן”, מפורש בפסוק שהי”ת עורך מבחן לצדיקים.

גם כאן צריך להבין לשם מה זקוק הי”ת לאותו מבחן ?

האם כדי לעמוד על מידת צדקותם ?

איזו ידיעה עשויה להתווסף אצל הי”ת על ידי העמדת הצדיק במבחן, כזו שלא היתה ידועה לו עד עתה ?

שאלה נוספת שיש לשאול שמתוך דברי הפסוק משמע שהי”ת עורך מבחן רק לצדיקים, והדבר הוא פלא, מדוע עורך הי”ת מבחן רק לצדיקים, למה את הרשעים הוא אינו בוחן ?

אחר ניסיון העקידה, אומר הי”ת לאברהם אבינו : “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”.

הקושי בדברי הי”ת זועק מאליו, וכי בלא ניסיון העקידה לא היה הי”ת יודע שאברהם אבינו הוא ירא אלוקים ?

האם באמת זקוק היה הי”ת למבחן העקידה כדי להגיע למסקנא זו ?

שאלה נוספת שיש לעמוד עליה היא בדברי חז”ל במדרש ביחס לשימוש שעשה הי”ת בניסיון הראשון של אברהם במילים “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”. מדוע נאמר לו בלשון זו, די היה לומר לו לך מארצך וכו’ ?

רש”י על אתר כותב שכוונת הי”ת היתה לומר לו שהליכתו היא להנאתו ולטובתו.

והדבר צריך ביאור, שכן יש בגילויים אלו לאברהם משום הקטנת הניסיון, אם רצונו של הקב”ה לבחון את אברהם באמת מין הראוי היה לבקש ממנו ללכת מארצו וממולדתו בלא להבטיח לו כלום, הבטחות אלו יש בכוחם לגרום להפרת האיזון ונפל בבירא כל ענין הנסיון ?

[אכן באוה”ח הקדוש כותב שזה גופא היה הניסיון של אברהם אבינו בלך לך, המטרה היתה לבחון את אברהם אבינו ע”ה אם ילך מארצו וממולדתו מחמת אותם הבטחות שהובטחו לו על ידי הי”ת [שכל אחת מהם היתה סיבה מספיקה לגרום לו לרצות ללכת], או שסיבת הליכתו משם היא רק מחמת שכך ציווהו הי”ת עיי”ש]

בפירוש הרמב”ן לפרשת וירא שופך הרמב”ן זצ”ל אור גדול על כל הסוגיא, לדבריו המונח ניסיון מקבל פרשנות אחרת כאשר המנסה הוא הי”ת.

וזה לשון הרמב”ן ז”ל :

“ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא “נסיון” מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד. ודע כי השם צדיק יבחן (תהלים יא ה), כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה” עכ”ל

אילפנו הרמב”ן זצ”ל כי המושג ניסיון בכל מה שקשור להקב”ה, הוא אינו דבר הנצרך אליו ח”ו, לגבי להי”ת הניסיון אינו מוסיף ולא מחדש כלום בייחס למה שהיה כבר ידוע אצלו יתברך.

כל מטרת הניסיון שמביא הי”ת על האדם אומר הרמב”ן זצ”ל היא רק בשביל המנוסה, ומבאר הרמב”ן שכל ענינו ותכליתו של הנסיון הוא כדי “להוציא הדבר מין הכח אל הפועל”. במשך החיים מתגדל האדם ומעלה את עצמו לדרגות גבוהות, באמונה, בקדושה, באהבת ה’, וביראת שמים. אומנם כל השגות אלה הם רק תאורטיות.

כל עוד שלא ביטא האדם את אותם השגות הלכה למעשה, כל עוד שלא הוציא אותם מין הכוח אל הפועל כלשון הרמב”ן, עדיין לא נהפכו השגות אלו להיות חלק מעצמיותו, רק כאשר עמד האדם במבחן העשייה, רק אז נעשים תכונות ומידות אלו חלק מאישיותו.

נמצא אפה שעל ידי הניסיון שבא לידו מתעלה האדם מדרגה של בכוח לדרגה של מעשה, שוב אינו האדם שהיה עד עכשיו, דבר זה לדעת הרמב”ן זצ”ל מתבטא גם בשכר לעתיד לבא, שאינו דומה השכר על מעשה טוב לשכר על טוב לב בלבד.

[נפקא מינא בעובדה זו שעל ידי העמידה בניסיון נהפך הדבר להיות חלק מעצמיותו של המנוסה, היא בכך שלאחר שנהפכו אלו להיות חלק ממנו, יש בכוחו להוריש את אותם מעלות אח”כ ליוצאי חלציו באופן טבעי,

[יסוד זה כותב הגר”ח מולואזין זצ”ל בספרו רוח חיים על דברי התנא במסכת אבות (פ”ה מ”ג) עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולן, “כאן אמר אברהם אבינו ולעיל [משנה ב] אמר עשרה דורות מנח ועד אברהם ולא אמר אבינו, ירצה בזה עפ”י מש”כ במשלי (פרק כ פסוק ) “מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו”, כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם לבניו אחריו הם כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה, כמו שנראה בחוש שרבים מעמי הארץ מיהודים מוסרים את עצמם על קידוש ה’, והוא מוטבע בנו מאברהם אבינו שמסר את נפשו לאור כשדיים על אמונתו, וכן כל העשרה נסיונות היו להישר הדרך לפנינו וכו'” עכ”ל].

עוד מוסיף הרמב”ן זצ”ל שדברי דוד המלך “השם צדיק יבחן”, אינם כדי לעמוד על טיבו של הצדיק, אלא כדי להוציא אל הפועל את כל אותם השגות אליהם הגיע בכל עמלו, וכלשון הרמב”ן : “כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון.

מטעם זה לא מעמיד הי”ת את הרשעים במבחן, שכן כל ענין הניסיון הוא כאמור כדי להנציח את המעלות שאותם השיג האדם על ידי הפיכתם לחלק בלתי נפרד ממנו, כיון שכן דבר זה אינו שייך אצל הרשעים כלל.

זוהי כוונת דוד המלך בספר תהילים (פרק כו פסוק ב): “בחנני ה’ ונסני”.

על פניו יש כאן כפל לשון, שכן בקשתו של דוד המלך ע”ה “בחנני ה'”, היא אותה בקשה של “ונסני”, שבשניהם הכוונה היא שיעמיד אותו הי”ת במבחן ולבדקו אם יעמוד בו ?

ולפי דברי הרמב”ן נוכל לומר שיש כאן שני בקשות שונות, ראשית מבקש דוד המלך “בחנני ה'”, כוונת דוד בבקשה זו היא שיבדוק אותו הי”ת אם ראוי הוא לעמוד בניסיון, ואם כן אז מבקש הוא “ונסני”, כאן מבקש דוד המלך מה’ שיעמידהו בניסיון כדי שעל ידו יתגדל ויעלה בדרגה.

[במסכת ברכות (סא:) מספרת הגמרא בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו : רבינו, עד כאן ? אמר להם : כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי : מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו ? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד.

מסביר רבי צדוק הכהן מלובלין בליקוטי מאמרים (עמו’ קסט) שאומנם רבי עקיבא הגיע לדרגה שכבר היה מוכן בלב שלם למסור נפש על קידוש ה’, לקיים את בדרישה של התורה בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, אבל הוא לא מסתפק בכך הוא מצפה כל ימיו לואקיימנו, להוציא את הדבר מין הכוח אל הפועל, לעשות מעשה.]

על דרך זה מפרש הרמב”ן את הניסיונות של אברהם אבינו שאין הכוונה בזה שהיה צורך אצל ה’ לברר מיהו אברהם אבינו, ודאי ידע ה’ שלבבו נאמן לפניו, ודאי לא היה ספק אצל הי”ת שאברהם הוא ירא אלוקים, כל תכלית הניסיון היה כדי להפוך את כל הדרגות שהשיג אברהם אבינו להיות חלק בלתי נפרד ממנו וזהו שאמר אברהם אבינו עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה שהיראת ה’ היא חלק בלתי נפרד ממך

בפירוש האבן עזרא לספר בראשית (פרק כב פסו’ א) מביא בשם יש אומרים שהאות הסמ”ך מתחלפת באות שי”ן, והאות ה”א מתחלפת באות אל”ף, כך שהמילה שהפירוש נסה את אברהם היא נשא את אברהם מלשון נשיאות כדברי דוד המלך ע”ה (פרק ס פסו’ ו) “נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה”, נס לשון הרמה, שעל ידי הניסיון מתעלה המנוסה לדרגה גבוהה יותר.

וכן אומרת התורה בספר דברים (פרק ח פסו’ טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, למען ענותך, ולמען נסותך כאשר המטרה והתכלית היא להיטבך באחריתך.

והדברים מפורשים בזוהר פרשת תולדות וז”ל שם :

“אבל קודשא בריך הוא מדקדק עם צדיקיא תדיר בכל עובדין דאינון עבדין, בגין דידע דלא יסטון לימינא ושמאלא, ובגין כך אבחין לון, לאו בגיניה, דהא איהו ידע יצרא ותוקפא דמהימנותא דלהון, אלא בגין לארמא רישיהון בגינייהו.

כגוונא דא עבד ליה לאברהם, דכתיב והאלהים נסה את אברהם, מאי נסה הרמת נס, כמה דאת אמר הרימו נס, שאו נס, ארים דגלא דיליה בכל עלמא, ואף על גב דהא אתמר בגין דא קודשא בריך הוא ארים דגלא דאברהם בעיניהון דכלא הדא הוא דכתיב נסה את אברהם אוף הכי קודשא בריך הוא בגין לארמא דגלא דצדיקיא איהו בחין לון לארמא רישייהו בכל עלמא עכ”ל, והן הן הדברים.

אחר שעקד אברהם את יצחק על המזבח, בעת ששלח את ידו אל המאכלת, פונה אליו מלאך ה’ ומצווה אותו : “אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה”.

חז”ל עמדו על הקושי שלאחר שנצטווה אברהם לא לשלוח יד אל הנער שוב אין מקום לצוותו באל תעש לו מאומה ?

על כך עונים חז”ל שהיה דו שיח בין אברהם אבינו למלאך ה’, כאשר נצטווה אברהם אבינו שלא לשלוח יד אל הנער, טען אברהם אבינו, אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום.

מה פירוש טענת אברהם “לחנם באתי לכאן” ?

אחר שנצטווה אברהם על ידי הי”ת שלא לשלוח יד אל הנער הרי שמבחינת הי”ת כבר עמד אברהם בניסיון, אם כן לשם מה ביקש לעשות בו חבלה ?

איזו תועלת רצה להשיג אברהם אבינו על ידי החבלה שיעשה ביצחק ?

לפי האמור יובן, ידע אברהם אבינו שתכלית הניסיון היא להוציא את השגתו ביראת ה’ מין הכוח אל הפועל, על ידי זה ישיג את שלימות בעניין, לשם כך הכין את עצמו למעשה הלא פשוט לעקוד את בנו יחידו, וכשעין במר בוכה ולב שמח הלך לעשות את רצון ה’ כדי להשיג את אותה שלימות, כיון שאמר לו הי”ת שלא לפגוע ביצחק קשה היה לאברהם להשלים עם העובדה שלא יעשה מעשה בפועל, לכן טען “לחינם באתי לכאן”, לכן ביקש לעשות לפחות פעולה קטנה, “אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם”.

אך עדיין צריך ביאור הרי מיד אחר כך אמר לו הי”ת “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”, כלומר שאברהם אבינו כן השיג את השלימות של ההוצאה מין הכוח אל הפועל, וקשה איך באמת השיג אברהם את השלימות בלא עשיית מעשה ?

[אכן מצינו באיכה רבה (פרשה א אות נ) אמרה חנה לבנה השביעי לפני שהוציאוהו להורג : “בני לך אצל אברהם אביכם ואמור לו, כך אמרה אמי, אל תזוח דעתך עליך ותאמר בניתי מזבח והעליתי את יצחק בני, הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלתה שבעה בנים ביום אחד, אתה נסיון ואני מעשה”. רואים שחנה החזיקה את עצמה לבעלת מעלה גדולה יותר מאברהם כיון שאצלה היה מעשה עקידה בפועל ואילו אצל אברהם לא היה במעשה]

ונראה בזה שאכן זכה אברהם אבינו לבחינה של ההוצאה מין הכוח אל הפועל של מידת היראה, בספר שערי תשובה (שער שלישי אות יב) כותב רבנו יונה שירא שמים הוא כינוי למי שמקיים את רצון ה’, כמו שנאמר בספר תהילים (פרק לד פסו’ יב) : “יראת ה’ אלמדכם”, ונאמר אח”כ (פסו’ טו) : “סור מרע ועשה טוב”.

כיון שכך נמצא שבעצם העובדה שאברהם אבינו, חרף כל ההכנה הגדולה שהכין את עצמו, לאחר שכבר עקד את יצחק, והעלהו על המזבח, וכבר שלח את ידו ולקח את המאכלת, ואחר כל הדברים האלה בא דבר ה’ אליו על ידי המלאך, “אל תשלח ידך אל הנער”, ובכל זאת אברהם אזר אומץ וכבש את רצונו העז לפעול ביצחק את מעשה העקידה, בזה ביטל את רצונו כלפי רצון ה’ “ואל תעש לו מאומה”, בזה עצמו היה אצלו ההוצאה מין הכוח אל הפועל של מידת היראה, ועל ידי מעשה זה של כבישת רצונו זכה לבחינה של “ירא אלוקים אתה”.

[ומה שמצינו אצל חנה שאמרה לבנה שיאמר לאברהם “אתה נסיון ואני מעשה”, צריך לומר שכוונתה הייתה שאצל אברהם לא היה מעשה עקידה בסופו של דבר אלא רק בשעת הניסיון, ואילו אצלה שיכלה שבעה בנים בפועל ממש, ובזה החזיקה את עצמה לגדולה מאברהם]

ידוע מה שכותב הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק א) “כי כל עניני העולם בין לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם”. עלינו לדעת שמטרת כל אותם ניסיונות היא כדי לחשל אותנו ולרומם אותנו, ולהעלות אותנו מדרגה של השגה לדרגה של עשייה.

[ומה שמובא במסכת ברכות (ס:) שהנכנס לישן על מיטתו אומר יהי רצון מלפניך ה’ אלוהי שתשכיבני לשלום, ותן חלקי בתורתך, ותרגילני לידי מצוה, ואל תרגילני לידי עבירה, ואל תביאני לידי חטא, ולא לידי עון, ולא לידי נסיון, ולא לידי בזיון. אין הכוונה בזה לניסיון שיש בו כדי לרומם ולעלות את האדם במעלה, אלא לנסיון כזה שלא יוכל לעמוד בו בחינת בחנני ה’ ונסני שאמר דוד המלך ע”ה כמש”נ]

 

 

 

 

 

 

 

         

פרשת וירא

“וירא אליו ה’ באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה”.                                               (פרק יח פסו’ א – ב)

“אמר רבי חמא ברבי חנינא: אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקדוש ברוך הוא לשאול באברהם”.

(מסכת בבא מציעא (פו:)

הקדוש ברוך הוא בא לבקר את אברהם אבינו ביום השלישי למילתו, אברהם רואה שלושה אנשים, במסכת מסכת בבא שם אומרים חז”ל שהם לא היו אנשים באמת, שכן באותו היום הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, כדי ששום אדם לא יסתובב בחוץ ואברהם יוכל לנוח, אלא היום הם המלאכים מיכאל וגבריאל ורפאל שנדמו לאברהם כאנשים.

אברהם אבינו עוזב את הקדוש ברוך הוא, ורץ אל אותם אנשים ומפציר בהם מאד להיכנס אליו הביתה, הם נענים לו, הוא נותן להם לרחוץ את הרגלים, מושיב אותם תחת העץ, ומגיש לפניהם אוכל ושתיה, רפאל מרפא את אברהם, מיכאל מבשר לשרה על לידת יצחק, והם יוצאים לכיוון סדום.

והשאלה ידועה איך יתכן שאברהם אבינו ע”ה עזב את השכינה שבאה לבקרו והלך לקיים מצות הכנסת אורחים עם שלושה אנשים ?

שאלה זו הביאה את רב יהודה אמר רב במסכת שבת (קכז.) למסקנא שגדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה ! לכן אברהם אבינו ע”ה עזב את המפגש שלו עם ה’ והלך להתעסק בדבר היותר חשוב, במצוה היותר גדולה.

בספר אמרי נועם מספר אדמו”ר הגרי”מ אברג’ל זצוק”ל שפעם נפגש הגאון רבי משה חברוני זצ”ל ראש ישיבת חברון עם הבבא סאלי ע”ה, כמובן שהם דיברו בדברי תורה וכשהגיעו לדברי רב שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה שאל ראש הישיבה זצ”ל את הבבא סאלי ע”ה, איך רב יהודה למסקנא שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה מכח העובדה שאברהם אבינו עזב את השכינה שבאה לבקרו והתעסק בהכנסת אורחים, אולי באמת אברהם אבינו לא עשה כהוגן בזה שעזב את השכינה הקדושה והלך להתעסק במצות הכנסת אורחים ?

השיב לו הבבא סאלי הקדוש, כאשר נסתיים הביקור בבית אברהם אומרת התורה (פסו’ כב) : “ויפנו משם האנשים וילכו סדומה, ואברהם עודנו עמד לפני ה'”. במדרש בראשית רבה פרשת וירא (פרשה מט אות ז) אומר רב סימון שהשכינה הייתה ממתנת לאברהם, אילו היה עושה אברהם אבינו שלא כהוגן אמר הבבא סאלי ע”ה, מן הסתם לא היה זוכה אברהם אבינו שהשכינה תמתין לו עד שיסיים, מן הסתם כל האירוח הזה לא ערך זמן מועט, לרוץ אליהם, לשכנוע אותם לבא, להביא אותם הביתה, להביא להם מים, רחיצת רגליהם, ללוש את הבצק, לחכות שיתפח, להכין ממנו עוגות, לשחוט את בן הבקר, להכשיר אותו, לבשל אותו, להגיש אותו, זמן הסעודה, כל זה נמשך לא מעט זמן, אם אנו רואים שהשכינה המתינה לאברהם אות היא שאברהם אבינו עשה כהוגן.

אכן עדיין צריך ביאור מנין למד אברהם אבינו ע”ה הלכה זו, שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, על מה הוא הסתמך לנהוג כן ?

בספר אמרי נועם חלק ד’ מבאר אדמו”ר הגרי”מ אברג’ל זצוק”ל, בהקדים מה שאמרו חז”ל בילקוט שמעוני פרשת וישלח (רמז קל) שהאבות הן הן מרכבה לשכינה, המושג מרכבה מבטא את הביטול המוחלט שהיה לאבות הקדושים בייחס לקב”ה, ה’ קורא ואברהם אברהם משיב “הנני”, מפרש האור החיים הקדוש (פרק כב פסוק א) “הריני מוכן לכל אשר תאמר אלי”, [כעי”ז מפרש הנצי”ב זצ”ל בהעמק דבר “מוכן לכל דבר”], כמו שהמרכבה בטלה לרוכב, הוא מסיט אותה לאן שהוא רוצה ואין בידה להתנגד לו, כך נהגו אבותינו הקדושים בעבודת ה’ שלהם, כפי שהגדיר זאת האדמור הזקן זצ”ל בספר בליקוטי אמרים תניא (פרק כג) : “שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה”ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם”.

במדרש בראשית רבה פרשת ויצא (פרשה סט אות א) אומר רבי אלעזר בשם ר’ יוסי בר זימרא על הפסוק “צמאה לך נפשי כמה לך בשרי”, רבנן אמרי כשם שנפשי צמאה לך, כן רמ”ח אברים שיש בי צמאים לך”, הצדיקים האמיתיים היו מזככים את רמ”ח אבריהם כל כך עד שהיו הופכים אותם להיות רוחניים, שהם היו משתוקקים וכוספים ונמשכים לעשות את רצון הי”ת, כמו שהנשמה שהיא רוחנית שכל חפצה ורצונה זה רוחניות כך האברים הגשמיים של הצדיקים היו חפצים לעשות את רצון ה’.

במדרש (ויקרא רבה (פרשה לה אות א) איתא על הפסוק בספר תהילים (פרק קיט פסו’ ): “חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך”, אמר דוד : רבש”ע, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר, למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות”. דוד המלך ע”ה זכה להגיע לבחינה של זיכוך החומר עד שאבריו היו מוליכות אותו מעצמם לביתי מדרשות,

[השם משמואל מסוכוטשוב זצ”ל מסביר שבחינה זו נקנית על ידי שמרגיל אדם את אבריו לעשיית מצות, על ידי זה הם מזדכים ורצים מעצמן לקיים המצות, וזהו שאמר דוד ע”ה “היו רגלי מוליכות אותי”, היינו ההרגל הוא זה שגרם לכך שישתנה טבעו להיות מעצמו נמשך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות

יסוד זה כותב האלשיך הקדוש בפירושו לספר דברים (פרק כב פסו’ א – ג) על הפסוק גבי מצות השבת אבידה : “לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך … וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם”

כותב האלשיך הקדוש : “ואחרי ששלשת במצוה מאז דע לך שכל כך תהיה מושרש ומלומד במצוה שמעצמך לא תוכל להתעלם, שאפילו יהיו לך עסקים רבים או תהיה זקן ואינו לפי כבודך לא תאמר פטור אני. כל כך תהיה המצוה חביבה בעיניך שלא תוכל להתעלם מעצמך ותעשנה” עכ”ד].                                                    

בשפת אמת פרשת ויצא (תרס”ה) כותב הרב זצ”ל שזה העיקר והתכלית להיות גובר השתוקקת הנפש להפוך גם השתוקקת הגוף אל הבורא.

במסכת אבות (פרק ב משנה ד) אומר רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא : “עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך”.

שתי דרגות הוזכרו כאן אומר המהר”ל זצ”ל, הדרגה הראשונה והמעולה היא “עשה רצונו כרצונך”, כלומר שיזכך אדם את עצמו כל כך עד שרצונו יהיה רק מה שהוא רצון הי”ת, עבודה זו אומר המהר”ל נקראת עבודה מאהבה, עוד בחינה הזכיר רבן גמליאל שהיא פחותה מן הראשונה והיא “בטל רצונך מפני רצונו”, גם כאשר יש לאדם רצונות משלו, גם אז נדרש ממנו לבטל את אותם רצונות פרטיים שלו, כאשר אלה נוגדים את רצון ה’, מחמת רצון הי”ת, דרגה זו אומר המהר”ל זצ”ל נקראת “עבודה מיראה”.

בדומה לזה כותב רבי נתן זצ”ל בליקוטי הלכות בהלכות ברכת השחר (הלכה ג אות יח) : “והאדם נברא כדי שיבטל הגוף לגבי הנשמה, והעבד לגבי הבן.

וצריך לבטל הגוף כל כך עד שיתהפך לטבע הנשמה ממש, שיתהפך מגוף לנפש מעבד לבן, כי גם בעבודת השם יתברך יש שני בחינות, יש מי שעובד השם יתברך בבחינת עבד ויש שהוא בבחינת בן, כמובא, היינו כי האדם צריך לעבד את השם יתברך בכל כוחו, שהגוף יעשה רק רצון הנשמה, אבל כל זמן שיש להגוף איזה ריח מתאוות הגוף, רק שמשבר תאוותו בשביל רצון הנשמה שהוא רצון השם יתברך, ועובד אותו יתברך תמיד, אף על פי שזה טוב מאד, אשרי לו, אף על פי כן עדין עבודתו בבחינת עבד דקדושה, כי בודאי הוא בבחינת עבד, כי עבודת ה’ נחשב לו לעבודה ויגיעה, כי רצון הגוף אינו נוטה לזה רק שמשבר רצון הגוף בשביל רצון הבורא, על כן הוא עדין בבחינת עבד.

אבל מי שזוכה לשבר הגוף לגמרי בתכלית הביטול, עד שהגוף נתהפך לנפש ממש. והוא מקים, “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך וכו'” בשני יצריך, שגם הגוף אוהב את ה’ ועושה רצונו מאהבה, כי אין לו שום תאווה אחרת ואינו רוצה שום רצון רק מה שהוא רצון הבורא יתברך, אזי נקרא בחינת בן, כי כל עבודתו את השם יתברך אינו נקרא בשם עבדות כלל, כי אין זה עבדות אצלו כלל, כי הוא עושה רצון השם יתברך באהבה שלמה ברצון הגוף והנפש, כי הגוף נתהפך לנפש כנ”ל. ועל כן בודאי אין שייך לקרותו בשם עבד כלל, כי עבדות אינו נקרא רק מה שהוא כנגד רצון האדם, אבל מה שהוא רצון האדם אינו נקרא בשם עבדות כלל, למשל אכילה ושתיה ושאר תאוות הגוף אינו נקרא אצל האדם עבודה ויגיעה כלל מאחר שעושה זאת מרצונו, רק כשצריך להגביה איזה משאוי כבד וכיוצא נקרא אצלו עבודה, וכן עבודת השם יתברך מחמת שהגוף אינו מרגל בזה נקרא אצלו עבודה. אבל כשזוכה להפך הגוף לנפש ממש אזי כל עבודת ה’ אינו נקרא אצלו בשם עבודה כלל, אדרבא, זהו עקר חיותו ותענוגיו ושעשועיו. ואין לו שם תענוג ושמחה אחרת בגוף ונפש כי אם כשזוכה לעשות רצון בוראו יתברך” עכ”ל.

בספר תולדות יעקב יוסף פרשת וירא (אות א) כי תכלית בריאת אדם בחומר וצורה כדי לזכך חומרו ושיהיה נעשה מן חומר צורה, כמו חנוך ואליהו שהיו מזככים כ”כ חומרם שנעשו מלאכים חיים וקיימים וכו’ יעו”ש,בזה ביאר את דברי הפסוק (פרק יח פסו’ א),ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים, ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן וגו’, דר”ל ששניהם החומר והצורה זכו בהזדכך חומרם, ובאים בימים למדריגות צורה, ונשמה הנקראת ימים נגד הגוף, והחומר הנקרא לילה כנודע. חדל להיות לשרה אורח כנשים, שהוא מדריגות חומר תאוה גשמיות בחינת נשים, רק עלו למדריגה הנק’ נשמה עיי”ש

בספר ישעיה (פרק מא פסו’ ח) נקרא אברהם אבינו “אברהם אוהבי”. [וכן במסכת סוטה (לא.) : “רבי מאיר אומר: נאמר ירא אלהים באיוב ונאמר ירא אלהים באברהם, מה ירא אלהים האמור באברהם מאהבה, אף ירא אלהים האמור באיוב מאהבה ואברהם גופיה מנלן ? דכתיב : זרע אברהם אוהבי]. אברהם אבינו עבד את הי”ת מאהבה גדולה, כדברי הזוהר הקדוש בפרשת לך לך (דף פה עמוד א) : “מן יומא דהוה אברהם בעלמא דאיהו חמיד ורחים ליה לקודשא בריך הוא באהבה”, [עי’ עוד ברעיא מהימנא פרשת ואתחנן (דף רסג עמוד ב) : “פקודא לאהבה והא אוקימנא רחימו דקודשא בריך הוא דבעי ב”נ לרחמא ליה רחימו סגי כאברהם דרחים ליה לקודשא בריך הוא בכמה רחימו ומסר גופיה ונפשיה לגביה], כל רצונו של אברהם אבינו היה רק עשיית רצון הי”ת, הוא קיים בעצמו הלכה למעשה את דברי הרא”ש באורחות חיים (אות סט) : “רצה באשר ירצה יוצרך”.

אכן בפרשה מסופר ששרה אמנו רואה את ישמעאל מצחק עם יצחק, מתוך דאגה ליצחק היא מחליטה : “לא ירש זה עם בני”, היא פונה אל אברהם דורשת ממנו בכל תוקף לגרש את הגר וישמעאל ומיד.

אברהם אבינו מסרב ובצדק לבקשתה, הוא אינו מוכן להסכים לדבר שכזה, בכל זאת מדובר באשתו ובבנו יחידו ואהובו . “וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו”.

בשלב זה מתערב הי”ת ואומר לאברהם : “אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה”.

ומה עושה אברהם אבינו ?

“וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה”.

הפלא ופלא !

רק לפני רגע היה מעשה זה כפי ההעידה התורה רע בעיני אברהם, רק לפני רגע סירב בכל תוקף לבקשתה של שרה.

וכעת, רגע אחרי, אברהם משכים בבקר כדי לשלח את הגר וישמעאל מביתו, הוא מצייד אותם רק עם לחם ומים בלבד,על כך כותב רבנו בחיי שהתנהג אברהם עימהם כמו שראוי להתנהג עם השונא ולכן נתן לו רק לחם ומים, כדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק כה פסו’ כא) : “אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים”.

אתמהה ?!!

התשובה לכך היא שלפני רגע לא ידע אברהם שאכן כך הוא גם רצון ה’ לשלחם, לכן הביע את דעתו ולא הסכים בשום אופן לדברי שרה, אומנם לאחר ששמע מאת ה’ כי שרה צודקת, לאחר שהתברר לו שכך הוא גם רצון ה’, כן לשלח את הגר וישמעאל מביתו, מיד ביטל אברהם את דעתו והשכים בבוקר לעשות את רצון ה’ לשלחם.

בחינה זו אצל אברהם אבינו באה לידי ביטוי חזק במעשה העקידה, הי”ת אומר לאברהם אבינו : “קח נא את בנל יחידך אשר אהבת את יצחק, והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך”

בדרשות הר”ן בדרוש השישי כותב הרב זצ”ל : “וכבר נודע שזה הציווי אינו לשון צווי אלא לשון בקשה, שהראה לו שייטב בעיניו אם ימחול אברהם על הבטחתו ויעקוד בנו, ולו היה אברהם משיבו “הן לי לא נתתה זרע” כי אם זה, והבטחתני בו ואיך אעשה זה, לא נחשב לו עון ולא ישיגנו עונש מזה, ואעפ”כ לגודל אהבתו את השם יתב’ מצא את לבבו לעקוד אותו כדי שיעשה חפץ הש”י לבד, ואע”פ שאילו לא עשאו לא היה משיגו עונש כלל, וזהו ענין העקידה וסודו”.

אילפנו הר”ן כי ענין העקידה לא היה אלא כדי להראות לכל העולם עד כמה עז היה רצונו של אברהם אבינו “לעשות רצון ה’, עד כמה חפץ היה הוא שייעשה רצון הי”ת.

לא בכדי נאמר ציווי זה לאברהם בלשון בקשה “קח נא” ואמרו חז”ל [עיין מסכת ברכות (ט.) ומסכת סנהדרין (פט:)] “אין נא אלא לשון בקשה”, רמז לו בזה שייטב בעיניו אם ימחול אברהם על הבטחת “כי ביצחק יקרא לך זרע” ויעקוד את בנו, אבל אין זה רצון המחייב ולו היה אברהם משיבו “הן לי לא נתת זרע” כי אם זה, והבטחתני בו ואיך אעשה זה, לא נחשב לו עון ולא ישיגנו עונש מזה, ואעכ”פ לגודל אהבתו את ה’ ית’ מצא את לבבו לעקוד אותו “כדי שיעשה חפץ ה'”.

ואף שבגוף הציווי נאמר “והעלהו שם לעלה”, ויכל אברהם לפרש שרצון ה’ בזה הוא רק לעלותו על גבי המזבח ותו לא, בזה היה חושך אברהם מעצמו את כל הצער של מעשה העקידה, היה נשאר עם יצחק, ואפשר שגם שרה לא היתה מתה., אילו היה מפרש כך את דברי הי”ת הרי שלא היה בציווי זה שום סתירה להבטחה המפורשת ששמע אברהם מפי הי”ת כי ביצחק יקרא לך זרע .

אבל אברהם אבינו שלא רצון עצמו עמד לנגד עיניו אלא רצון הי”ת בלבד, כל חפצו ורצונו היה עסוק בדבר אחד בלבד והוא “לעשות את רצון ה'”, וכיון שיתכן שרצון ה’ הוא שיקריבנו ממש לכן לגודל אהבתו את ה’ ית’ השכים בבקר לעקוד את בנו כדי שייעשה חפץ ה’.

על כך אמר לו הי”ת עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה

איך ?

“כי לא חשכת את בינך יחידך ממני”.

אילו רצית יכולת לחשוך את בנך, יכולת לצאת ידי חובה בעלייתו על גבי המזבח בלבד, לא היית ניתבע ולא נענש על כך ,

אבל אתה, אברהם ,לא חשכת את בנך.

למה ?

“כי ירא אלוקים אתה”.

כאשר ראה אברהם אבינו את שלושת המלאכים בדמות אנשים, הוא הרגיש שהרגלים שלו מבקשות לרוץ אליהם, אברהם אבינו היה חולה וחלש, ביום השלישי למילתו,

כאשר הגיע הי”ת לבקר את אברהם אומר ר’ ברכיה בשם ר’ לוי במדרש [שוחר טוב מזמור יח] : “בקש אברהם לעמוד, אמר לו הקדוש ברוך הוא שב, ואתה סימן לבניך, שיהיו בניך יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואני עומד, שנאמר אלהים נצב בעדת אל”.

הקשה הרה”ק ר’ יצחק מווארקא זצ”ל מה הפירוש שביקש לעמוד, למה לא עמד אברהם תיכף ומיד שנגלה אליו הי”ת, והסביר כיון שהיה אברהם אבינו ע”ה חלש כל כך מהמילה שלא היה בכוחו לעמוד לכבוד הי”ת, ואברהם ביקש מהשי”ת שיתן לו כח לעמוד לכבודו, ואמר לו הי”ת שאין צורך לעמוד, וכשראה אברהם האורחים מרחוק, הרגיש שנתחדשו כוחותיו במרץ נעורים, ורגליו בקשו לרוץ לקראתם, מזה הבין אברהם אבינו שרצון הי”ת שיתעסק כעת עם אותם עוברי אורח, לקיים בהם מצות הכנסת אורחים. מזה הבין אברהם שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה.

 

בתנא דבי אליהו רבה (פרק כה) כתוב לעולם חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, לא נאמר מתי יהיו אלא מתי יגיעו, ופירשו בזה שלהגיע לדרגתם של האבות ודאי אי אפשר, אבל לכל הפחות צריך להשתדל לנגוע במידות אלו, וכך כותב השפת אמת זצ”ל בפרשת ויצא (תרס”ה) שענין זו הוא העיקר והתכלית בעבודת האדם להיות גובר השתוקקת הנפש להפוך גם השתוקקת הגוף אל הבורא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

מצאתי דוד עבדי

“וירא אליו ה’ באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום”. (בראשית פרק יח פסו’ א)   “ישב כתיב, בקש לעמוד אמר לו הקב”ה שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך, שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין והן יושבין, שנאמר אלהים נצב בעדת אל”.                    (רש”י)

 

 

 

 

 

 

 

בספר דגל מחנה אפרים מקשה רבי משה חיים אפרים מסדליקוב זצ”ל, מה שייך כאן סימן לבנים שיהא הקב”ה עומד אצלם בשעת הדין, הלא אין מדובר כאן בענין הדיינים, אם כן מה ראה הקב”ה להשמיע לאברהם אבינו ענין זה דווקא כעת שבא לבקרו [עי’ עוד בגור אריה ובשם משמואל תרע”ה שעמדו בזה] ?

 

מיכאל רפאל וגבריאל באו לבקר את אברהם

 

“וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו”

(פרק יח פסו’ ב)

 

במסכת בבא מציעא (פו:) מבואר ששלשת האנשים שנראו אל אברהם לא היו בני אדם אלא שלושה מלאכים, מיכאל וגבריאל ורפאל. כל אחד מהם נשלח על ידי הקדוש ברוך הוא למשימה מוגדרת, מיכאל נשלח לבשר לשרה אמנו שהיא עתידה ללדת בן, רפאל נשלח כדי לרפא את אברהם שהיה חולה אחר המילה, גבריאל נשלח כדי להפוך את סדום.

הגמרא שם מקשה : והא כתיב “ויבאו שני המלאכים סדמה בערב” ? משמע שלא רק גבריאל הלך לבדו לסדום, אלא היה מלאך נוסף שנלוה אליו, ועונה הגמרא : “דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט”. יחד עם גבריאל הלך לסדום גם המלאך מיכאל כדי להוציא משם את לוט ומשפחתו, [גבריאל המלאך לא יכל להפוך את סדום וגם להציל את לוט כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות]

מבואר בדברי הגמרא שהמלאך מיכאל שבישר לשרה על הולדת יצחק, נשלח על ידי הקדוש ברוך הוא לסדום כדי להציל את לוט מהפיכתה, וצריך ביאור מדוע דוקא המלאך מיכאל נבחר להציל את לוט, למה לא נשלח המלאך רפאל לשליחות זו ?

[בפירוש רש”י כותב שהאחד בא כדי לבשר את שרה, ואחד כדי להפוך את סדום, ואחד כדי לרפאות את אברהם, ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, [וכן כותב רש”י (פסו’ לג) : “ואחד להציל את לוט, והוא אותו שבא לרפאות את אברהם”, והדבר מפורש במדרש רבה (פרשה נ אות ב) : “מיכאל אמר בשורתו ונסתלק, גבריאל נשתלח להפוך את סדום, ורפאל להציל את לוט”, [כדברי המדרש מתרגם גם רבי יונתן בן עוזיאל שאחד מהשלושה נשלח כדי להציל את לוט ולא לרפא את אברהם עיי”ש, עכ”פ בדברי הגמרא מפורש שמיכאל שבישר לשרה הוא זה שהלך להציל את לוט].

ועדיין יש לברר מדוע שלח הי”ת את מיכאל המלאך גם לבשר לאברהם על הולדת יצחק וגם להציל את לוט מהפיכת סדום, מדוע לא שלח מלאך מיוחד כדי להציל את לוט, שכן כך למדונו חז”ל במדרש רבה פרשת וירא (פרשה נ אות ב) שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות ? [ועי’ בדברי התוס’ במסכת בבא מציעא שם שכתבו לתרץ שההליכה להציל את לוט היא שליחות בפני עצמה, ונעשתה אחר שגמר מיכאל המלאך את השליחות לבשר לשרה על הולדת יצחק, אם כן אין זה שתי שליחויות].

עוד צריך ביאור, כיון שהמלאך גבריאל נשלח כדי להפוך את סדום, אם כן לשם מה היה צריך להגיע אל האהל של אברהם אבינו יחד עם מיכאל ורפאל, מדוע לא הלך מיד לסדום כדי לבצע את שליחותו ?

[אפשר שאכן פניו היו מועדות לסדום, רק שאברהם הפציר בו שיצטרף אל מיכאל ורפאל לבא אליו, כך נראה גם מלשון הפסוקים, שבתחילה נאמר : “וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו … וירץ לקראתם…”, בלשון רבים. ושוב נאמר : “ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך”, בלשון יחיד. ושוב נאמר : “יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ”, בלשון רבים. וברש”י כתב : “שלגדול שבהם אמר אל נא תעבור, וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חבריו עמו”, אכן יתכן שפנייתו של אברהם אבינו היתה אל גבריאל שהתכוון ללכת לסדום רק אברהם הפציר בו לבא אליו, ולכן דיבר בלשון יחיד] .

בלוט היתה נמצאת נשמת דוד המלך

“ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען”.

(בראשית פרק יב פסו’ ה)

 

בפרשת לך לך קראנו שאברהם אבינו נצטווה על ידי הי”ת : “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”, הי”ת מצוה את אברהם להתנתק לגמרי מכל עברו, בכלל זה גם שלא יקח עימו אל המקום אליו הוא הולך אף אחד מאנשי מקומו אפילו לא מבני ביתו, בכל זאת אברהם לוקח עמו את לוט  בין אחיו, וצריך להבין מה ראה אברהם אבינו לצרף אליו את לוט, הרי בכך הוא עובר לכאורה על הציווי של הי”ת : “לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך”, [כך מפרש הרש”ר הירש זצ”ל בפרשת לך לך את הציווי  “לך לך” לך לעצמך בבדידות, לך לעצמך, בדרכך שלך; לך בדרך, שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה] ?

כמו כן צריך ביאור מה ראה אברהם לקחת דוקא את לוט בן אחיו מיותר משאר אנשי ביתו, למה לא לקח אחיין אחר ? אולי משום שהיה לוט גם בן אחיו וגם אח של שרה אשתו ! ?

מה גם שבדברי חז”ל מבואר שלוט היה אדם שלילי מאד, שכל זמן שהיה לוט במחיצתו של אברהם לא דיבר הי”ת עם אברהם בגללו, וגם לאחר נאלץ להפרד מאברהם מחמת המריבה שהיתה בין רועיהם, מכל המקומות בחר לוט ללכת דווקא לסדום, מקום שהעידה התורה על אנשיה שהיו רעים וחטאים לה’ מאד, ועוד גילו לנו חז”ל שבנסיעתו של לוט לסדום הוא הסיע את עצמו מקדמונו של עולם, ואמר אי אפשי לא באברהם ולא באלהיו, אם כן מה ראה אברהם לקחתו עמו בצאתו ממולדתו ?

עוד מצינו שאברהם שמר על לוט מכל משמר, כאשר בא הפליט והודיע לו שנשבה לוט, הלך אברהם עם קומץ אנשים להלחם נגד מלכים מיומנים ומלמדי מלחמה, תוך כדי חירוף נפש ממש כדי להציל את לוט, וגם כאן צריך ביאור למה היה חשוב לאברהם להציל את לוט גם במחיר של מסירות נפש ?

זאת ועוד קשה שאם כל כך הקפיד אברהם לשמור על לוט בן אחיעו, מדוכ כאשר נפרדו זה מזה ובחר לו לוט ללכת לסדום, לא מנע ממנו אברהם ללכת למקום כזה שאנשיו רעים וחטאים לה’ מאד ?

אברהם אבינו ראה שמלוט עתיד לצאת דוד המלך

 

בזוהר הקדוש פרשת לך לך עומד על התנהוגו של אברהם אבינו בכל מה שקשור לקשר שלו עם לוט, וזה לשון הזוהר שם : “מה חמא אברהם לדבקא עמיה לוט” ? על כך עונה הזוהר : “אלא בגין דצפה ברוח הקדש דזמין למיפק מניה דוד”.

אברהם רואה ברוח הקודש שמצאצאיו של לוט עתידה לצאת אמה של מלכות, ממנה יולד דוד המלך, וממנו מלך המשיח, [בספרים שלוט הוא בגימט’ מ”ה שהוא מנין אדם שהוא ר”ת אדם דוד משיח], במדרש רבה פרשת לך לך (פרשה מ אות ה) על הפסוק (פרק יג פסוק ה) : “וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים” ר’ טוביה בר’ יצחק שני אהלים רות המואביה ונעמה העמונית, דכוותה קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות (בראשית יט טו) ר’ טוביה אמר שתי מציאות רות ונעמה, אמר ר’ יצחק מצאתי דוד עבדי (תהלים פט כא) איכן מצאתיו בסדום עיי”ש, עוד מובא בשם הרוקח זצ”ל שנרמז ענין זה בסופי תיבות של הפסוק (פרק יט פסוק טז) : “ויתמהמה ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנתיו בחמלת ה’ עליו ויצאהו וינחהו מחוץ לעיר”, סופי התיבות של המילים “וביד אשתו וביד”, הם דוד, לרמז שבהוציאם את בנותיו של לוט נתכונו להציל משם את הניצוץ של דוד המלך, עוד רמז נמצא בספר כסף מזוקק שהגימטריא של המילים (פסו’ יב): “מי לך פה חתן”, עולה בועז רמז לבועז היה חתן ללוט כי אשתו רות המואביה היתה מבני בניו של לוט, [עי’ בבעל הטורים שכתב רמז לבועז שיצא מלוט, והקשו עליו הא בועז יצא מפרץ בן יהודה ולא מלוט]

 

אברהם ביציאתו מחרן לא לקח עמו את לוט בן אחיו, הוא לקח משם את ניצוץ נשמתו של דוד המלך, לקיחתו של לוט הייתה כדי לדאוג לעתידם של בני בניו באחרית הימים.

מטעם זה מסר אברהם את עצמו על הצלתו של לוט במלחמת המלכים, לא על לוט בלבד חירף אברהם את נפשו, אלא גם ואולי בעיקר על שולשלת דוד המלך שהיתה חבויה בתוך לוט ומגולגלת בו, כך כותב השלה”ק בפרשת ויצא (תורה אור אות ד) שכל הסכנות שסיכן אברהם עצמו לרדוף אחר הארבעה מלכים להציל את לוט, הוא משום שצפה ברוח הקודש שעתיד ליצא ממנו מלכות דוד ומשיח עיי”ש.

מטעם זה גם לא הניא אברם את לוט כאשר בחר ללכת לסדום, ידע אברהם שבחירתו של לוט ללכת דוקא לסדום אינה מקרית, הוא ראה בזה חלק מההכנה של הקמת מלכות בית דוד ומלך המשיח, כך דרשו חז”ל על הפסוק בספר תהילים (פרק פט פסו’ כא) : “מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו”, שואלים חז”ל במדרש רבה (פרשה מא אות ד) היכן מצאתיו ? אומר רבי יצחק : “בסדום”. ואכן מחמת הבריחה של לוט מסדום הוצרך להחבא במערה עם שתי בנותיו, שסברו שלא נשאר בעולם ממי להקים דור המשך, ומזה נולד מואב שממנו יצא דוד המלך ומלך המשיח

בתורה (פסו’ יז) נאמר : ויהי כהוציאם אתם החוצה, ויאמר המלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמד בכל הככר ההרה המלט פן תספה”. המלאך מזהיר את לוט ואת משפחתו האזהרה חמורה לא להביט לאחוריהם, וסיבב הי”ת שאשת לוט תבט לאחור ונהפכה לנציב מלח, שאם היתה ניצלת לא היו בנותיו מולידות ממנו את עמן ומואב שמהם באה רות המואביה וממנה דוד המלך.

 

דוד נולד מרות המואביה כדי למשוך מהם את מידת הגאוה והעזות הנצרכות למלכות

ועדיין צריך להבין איך יתכן שזרע המלוכה של עם ישראל, של העם המובחר, יוולד באופן כזה של חיבור בן הטמא והטהור, בן בועז שהיה משבט יהודה לרות בת עגלון מלך מואב ?

הביאור לזה כותב השם משמואל זצ”ל [שבועות שנת תר”ע] בשם הרבי מקאצק זיע”א, שענין המלוכה לא היה נמצא בישראל והיו צריכין ליקח זאת מעמון ומואב, וביאר השם משמואל שחלק מהתכונות הנצרכות למלך הם הגאוה והעזות, מידות אלה לא מושרשות בזרעו של אברהם [כדברי הגמ’ במסכת יבמות (עט.) [ובירושלמי מסכת קידושים (פ”א הל’ א),”שלשה סימנים באומת ישראל, רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים, גומלי חסדים”]. לכן הוצרכו ישראל ליטול מידות אלו מעמון ומואב, שכן קליפת מואב גיאות כמו שאומר ישעיה הנביא (פרק טז פסו’ ו) : “שמענו גאון מואב גא מאוד”, [וכן אומר ירמיהו (פרק מח פסו’ כט) : “שמענו גאון מואב גאה מאד גבהו וגאונו וגאותו ורם לבו”], וע”כ היתה נפש דוד המלך ע”ה טמועה בשביה בתוך קליפת מואב כדי להוציא ענין ההתנשאות מהקליפה ולהביאה אל הקדושה להתנשא ולהשתרר לשם שמים. ושאול המלך שלא נתקיימה מלכותו אמרו ז”ל במסכת יומא (כב:) משום שלא הי’ בו שום דופי, ושמואל הנביא אמר לו הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, ועבור מעשה זה איבד את המלוכה, מפני שהי’ חסר לו כח הגיאות והשררה, כאמור שם : “כי יראתי את העם ואשמע בקולם” עיי”ש

[לפי זה יובן גם דברי חז”ל במדרש שמששת ימי בראשית זימן הי”ת יין באותה מערה, כדי שכאשר יבאו לשם לוט ושתי בנותיו, יישתו מן היין ועל ידי זה יולד מואב שממנו תצא רות המואביה וממנה דוד המלך, וזהו שנאמר : “ותשקן את אביהן יין בלילה הוא”, כידוע שכל מקום שנכתב הוא בא לרמז שהיה זה בסיוע מאת הי”ת, כדברי חז”ל במסכת נדה (לא.) על הנאמר בספר בראשית (פרק ל פסו’ טז) : “וישכב עמה בלילה הוא”, מלמד שהקב”ה סייע באותו מעשה עיי”ש]

 

דוד הותר לבא בקהל מכח הדין שכל כבודה בת מלך פנימה

 

א”ל דואג האדומי עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו. מ”ט ? דקאתי מרות המואביה. א”ל אבנר, תנינא: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. אלא מעתה, ממזר ולא ממזרת ממזר כתיב, מום זר. מצרי ולא מצרית שאני הכא, דמפרש טעמא דקרא, על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אשה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים אישתיק. מיד ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם, התם קרי ליה נער, הכא קרי ליה עלם הכי קא אמר ליה הלכה נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש שאל, אמרו ליה: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית … מכל מקום קשיא הכא תרגמו: כל כבודה בת מלך פנימה. במערבא אמרי, ואיתימא ר’ יצחק, אמר קרא ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו’.                                             (יבמות עו:)

 

מבואר בגמ’ שאילו היה דרכם של הנשים לקדם את פני הנשים בלחם ומים, הרי שהיו גם נשות עמן ומואב נכללות גם הן באיסור של “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'”, ורק מחמת שאין דרכם של נשים לקדם אפילו נשים בלחם ומים, מכוח הדין של כל כבודה בת מלך פנימה, לכן נאמרה ההלכה “עמוני ולא עמונית”, מואבי ולא מואבית”.

דין זה שאין דרכה של אשה לקדם בלחם ובמים, התחדש באהל אברהם אבינו, כאשר שאלו אותו המלאכים : “איה שרה אשתך” ? למה היא לא מגישה לפניהם, שמא אינה בבית ? השיב להם אברהם אבינו “הנה באהל”, מטעמי צניעות היא אינה יוצאת להגיש בפני אנשים זרים, הנהגה זו נובעת מכח הדין של “כל כבודה בת מלך פנימה”.

[ואף שאפשר שהטעם שלא יצאה שרה לקדם פניהם כיון שהם היו בדמות אנשים ואין דרכם של נשים לקדם אנשים, אבל אילו היו נשים, יתכן שכןהיתה שרה יוצאת לקדם את פניהם ?

צריך לומר שזה גופא לימדונו חז”ל, שהטעם שלא קדמה שרה אמנו את פניהם הוא לא משום שהם היו אנשים, אלא משום הדין שכל כבודה בת מלך פנימה שדין זה נוהג אפילו בנשים לקראת נשים]

מיכאל המלאך שאל את אברהם “איה שרה אשתך”

 

“ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל”

(בראשית פרק יח פסו’ ט)

 

במסכת בבא מציעא (פז.) הוזכרו כמה טעמים לשאלת המלאכים את אברהם “איה שרה אשתך” ? רב יהודה בשם רב, [ואיתימא בשם רבי יצחק] אומר, “כדי לחבבה על בעלה”. ורבי יוסי ברבי חנינא אומר “כדי לשגר לה כוס של ברכה” עיי”ש .

בפירוש האור החיים הק’ כותב שלהיות שבשורה שבא עליה המבשר היא לבשר שרה, ורצו לגלות לאברהם שלבשר לשרה באו ולא לו, לזה אמרו לו איה שרה, פירוש שאליה באנו לבשר, והשיב אברהם הנה היא באוהל לשמוע כל אשר תאמרו לה עכ”ל.

לדברי האור החיים נמצא שאת השאלה “איה שרה אשתך” ? שאל המלאך שבא לבשר לה על הולדת יצחק, לפי מה שנתבאר היה זה המלאך מיכאל, וצריך ביאור למה דוקא הוא שאל את אברהם אודות שרה ? למה לא שאלו כן רפאל או גבריאל ?

ולפי מה שנתבאר יש לומר שכיון שמיכאל המלאך נשלח לסדום כדי להוציא משם את לוט, שממנו צריכה לצאת רות המואביה, וממנה שולשלת בית דוד עד מלך המשיח, אמנם כדי להציל את לוט היה צריך מיכאל לברר קודם את ההלכה, אם האיסור שנכתב בתורה “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'”, כולל גם את נשי עמון ומואב, או שמא עמוני ומואבי דוקא אסרה התורה ולא עמונית ומואבית.

פסק זה היה תלוי בתשובתו של אברהם אבינו לשאלה “איה שרה אשתך” ? רק אם יענה אברהם : “הנה באהל”. נלמד שאין דרכה של אשה לקדם אפילו נשים, משום שכל כבודה בת מלך פנימה, לפי זה נשים אינם נכללות באיסור של לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה’, שהוא עונש על כך שלא קדמו עמון ומואב את בני ישראל בלחם ומים.

מטעם זה הלך גם גבריאל אצל אברהם, אף שנשלח על ידי הי”ת להפוך את סדום, מכל מקום הצטרף אל מיכאל ורפאל כדי לשמוע את הפסק, אבל גם כדי להיות חלק מהבית דין שבפניהם יאמר אברהם את הפסק, כדי שיהיו שלושה ויהיה לאותו פסק תוקף של בית דין הלך עימהם גם גבריאל, [יתכן למטעם זה הפציר בו מאד אברהם אבינו להצטרף עימהם כדי שיהיה לפסק זה תוקף לדורות]

לפי זה מובנים דברי הרש”י הקדוש שביקש אברהם אבינו לעמוד לכבוד הי”ת ואמר לו הי”ת שב ואני אעמוד, והוא סימן לבניך שעתיד אני לעמוד אצל הדינים בשעה שיושבים בדין, לא בכדי נתן לו הי”ת סימן זה כאשר בא לבקרו, כדי לרמוז לו שכאן באהל עומדת להיות הכרעה לדורות בפני בית דין, שאין דרכה של אשה לקדם אפילו נשים, משום כל כבודה בת מלך פנימה.

 

“כוס ישועות אש”ה” ר”ת א’יה ש’רה א’שתך

 

דרש רב עוירא, זימנין אמר ליה משמיה דרב, וזימנין אמר ליה משמיה דרב אשי מאי דכתיב : “ויגדל הילד ויגמל”, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק: טול וברך,  אומר להן איני מברך שיצא ממני עשו. אומר לו ליעקב: טול וברך אומר להם איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן שעתידה תורה לאוסרן עלי. אומר לו למשה טול וברך, אומר להם איני מברך שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע, טול וברך! אומר להן איני מברך, שלא זכיתי לבן, דכתיב: יהושע בן נון נון בנו יהושע בנו. אומר לו לדוד: טול וברך אומר להן אני אברך ולי נאה לברך, שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא.                                           (מסכת פסחים (קיט:)

 

הנה דוד המלך אמר לי נאה לברך, אומנם לא הגיד לנו טעמו של דבר למה דוקא נאה לו לברך יותר מהאבות הקדושים ויותר ממשה רבנו ויהושע בן נון ?

וראיתי בספר של”ה ששמע שהסיבה לזה היא מאחר שדוד בא מרות המואביה. א”כ נחשב הוא כאורח בעם ישראל, כי בא מאומה אחרת מצד האם ולא מאומה ישראלית, וכן אמר דוד בספר תהילים (פרק לט פסו’ יג) : “גר אנכי בארץ”, ולכן אמר שלו נאה לברך על דרך מה שאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי במסכת ברכות (מו.) : “בעל הבית בוצע ואורח מברך” עכ”ד.

 

ומה שהביא דוד ראיה מהפסוק : “כוס ישועות אשא …”, יש לומר בהקדים מה שכתב המגלה עמוקות פרשת ואתחנן (אופן קנב) שהמילה אש”ה היא נוטריקון ‘איה ‘שרה ‘אשתך עיי”ש, השאלה שבה היתה תלויה כניסתו של דוד המלך לכלל ישראל.

זאת ועוד שאת אותו כוס ישועות אשה, אמר דוד המלך עליו השלום, על עובדה זו עצמה שהותר לבוא בקהל, : “אנא ה’ כי אני עבדך בן אמתך, פתחת למוסרי”, אומר דוד המלך אני הייתי אסור במוסרות מלבא בקהל, ואתה ה’ פתחת למוסרי, בזה שהוכחת שאני עבדך בן אמתך, ולא כפי שחשדו בי אבי ואחיי, שאני ממזר, כמו שאמר דוד בתהילים (פרק סט פסו’ ט) : “מוזר הייתי לאחיי נכרי לבני אמי”, תחילה בקשו להורגו ואח”כ במצות ישי אביו נזרק כ”ח שנים בשדות לרעות את צאן אביו.

ועוד אמר פתחת למוסרי, בכך שכתבת בתורה לא יבוא עמוני ומאבי בקהל ה’, שאילו היה כתוב לא יבא עמון ומואב לא היה אפשר לדרוש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ובהוספת האות יו”ד נפתח הפתח לדרוש כן, וזה שאמר דוד המלך בספר תהילים (פרק פו פסו’ יז) : “עשה עמי אות לטובה, ויראו שנאי ויבשו, כי אתה יה’ עזרתני ונחמתני”. דוד אמר תודה לה’ על האות יו”ד שהוסיף במילים עמוני ומואבי שהיא אות לטובה, שמכוחה יכלו לדרוש ולהתירו לבא בקהל, ועל ידי זה נהפכו פניהם של שונאיו כשולי קדירה.

בשכר צניעות זוכים למלוכה

 

במסכת בבא מציעא שואלת הגמ’ מדוע שאלו המלאכים את אברהם “איה שרה אשתך” הלא ידעו הם ששרה נמצאת באהל ?

על כך עונה רב יהודה בשם רב : “כדי לחבבה על בעלה”.

ברש”י מבאר שעשו כן כדי להודיע ששרה היתה צנועה ועל ידי זה לחבבה על בעלה.

ובפירוש הכלי יקר מקשה וכי עד עכשיו לא ידע אברהם אבינו ששרה אשתו היא אשה צנועה ?

מתרץ הכלי יקר זצ”ל לפי שאמר המלאך לאברהם “שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך”, שלכאורה היה צריך לומר שוב אשוב אליכם, שהלשון שוב אשוב אליך משמע שהיא הייתה הסיבה אשר מנע ה’ מהם פרי בטן, ע”כ ראה המלאך לתקן את הרושם שמשתמע מדבריו וחזר לשאול : “איה שרה אשתך” ? אע”פ שידע היכן היא, כדי לפרסם על ידי תשובת אברהם אבינו “הנה באהל” שהיא צנועה, ושמטעם זה ודאי לא יקפח הקב”ה שכר צניעותה, שהרי אמרו חז”ל במסכת מגילה (י:) שכל כלה שהיא צנועה זוכה ויוצאין ממנה מלכים כמו שמצינו אצל תמר שהיתה צנועה וזכתה שיצאו ממנה מלכים, וכן נתברכה שרה אמנו על ידי הי”ת (פרק יז פסו’ ו) : “ומלכי עמים ממנה יהיו”.

כן איתא במסכת מגילה (יג:) “בשכר צניעות שהיתה בה ברחל, זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול, זכה ויצאת ממנו אסתר”.

 

[ובספר בן יהוידע שם כותב מרן הבן איש חי זצ”ל שבזמן הזה שאין מלוכה, אישה שהיא צנועה, היא זוכה ויוצאים ממנה תלמידי חכמים, ראשי ישיבות, שהרי במסכת גיטין (סב.) אמרו : “מאן מלכי רבנן”. כאשר תלמיד חכם היה מתמנה להיות ראש ישיבה, היה נקרא מלך כדברי חז”ל במסכת ברכות (סד.) : “מלך רבה עשרין ותרתין שנין, מלך רב יוסף תרתין שנין ופלגא” עיי”ש]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

על אנשי סדום כותבת התורה בפרשה שהיו הם רעים וחטאים לה’ מאוד, הם פיתחו תפיסת עולם מושחתת, לפיה כל מה שאדם משיג בעמלו צריך לשמש רק אותו, אין לתת או לתמוך במי שאין לו, כל אחד צריך לדאוג לעצמו בכוחות עצמו, אם אחד יפרנס את השני כך טענו יביא הדבר לכך שאנשים לא ירצו להתאמץ כדי להתפרנס, בכך יהפכו לנטל על הציבור, כדי למסד את הרעיון הזה, לבל יהין משהו לחרוג מהתקנה, הם חקקו חוק שכל מי שיעשה חסד בסדום דינו מות.

 

כך כמובא בילקוט פרשת לך לך (רמז פג) : “רבי יהודה אומר הכריזו בסדום כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לעני ואביון ישרף באש פלוטית בתו של לוט היתה נשואה לאחד מגדולי סדום ראתה עני אחד מדוקר ברחוב העיר ועגמה עליה נפשה מה היתה עושה בכל יום כשהיתה יוצאה לשאוב מים היתה נותנת בכד שלה מכל מה שבביתה ומאכלת לאותו עני אמרו מאין חי העני הזה וכשידעו בדבר הוציאוה לישרף אמרה רבון העולמים עשה משפטי ודיני ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד באותה שעה אמר הקב”ה ארדה נא [ואראה] אם צעקת הנערה הזאת עשו אנשי סדום אהפוך יסודותיה למעלה הכצעקתם אינו אומר אלא הכצעקתה”.

 

עוד מובא במדרש שם : “מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן המעין אמרה אחת לחברתה למה פניך חולניות א”ל כלו מזונותינו וכבר אנו הולכין למות, מה עשתה מלאה הכד קמח והחליפו נטלה זו מה שביד זו וזו מה שביד זו וכיון שהרגישו בדבר שרפוה”.

עיקר שלותה של סדום אומרים חז”ל במדרש שם לא היה אלא נ”ב שנה ומהם כ”ב שנה היה הקב”ה מרעיש עליהם הרים ומביא עליהם זועות כדי שיעשו תשובה ולא עשו כאשר הוגדשה הסאה והקב”ה ביקש לבא בחשבון עם אנשי סדום ולא היה להם שום זכות קיום שכן “עולם חסד יבנה” המעמיד של העולם הוא החסד ומקום שאין עושים בו חסד הרי שאין לו זכות קיום

העונש לא פגע רק בעושי הרעה אלא גם בארץ עצמה “גופרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח”. על ידי העונש ניטל מן המקום כל חיותו “לא תיזרע ולא תצמיח”

 

היחיד שניצל מכל העיר היה רק לוט ובני ביתו ה’ שלח מלאך כדי להוציא אותו ואת בני ביתו מתוך ההפיכה

ומדוע ?

מה היתה זכותו של לוט שזכה הוא להינצל ?

 

לכאורה התשובה פשוטה גזר דינם היה משום שמיאנו בחסד וא”כ לוט שכן עשה חסד ולא רק עשה חסד אלא במסירות נפש ממש שהרי הוא ידע היטב את החוק האוסר לעשות חסד ואת הכרוך בזה הוא חוה על בשרו את חומרת הדין הסדומי בשריפת ביתו ולמרות הכל הור מפציר במלאכים לבא אליו הוא מתחנן אליהם באו וגם שמתגלה הדבר הוא בכל מחיר לא מוכן לותר על המצוה של הכנסת אורחים א”כ לוט ודאי אינו נכלל בגזירה אין לו שום שייכות עם אותם רשעים של סדום שאינם רוצים חסד בזכות זה הוא הוא ניצל

 

אכן ברש”י מובא דבר אחר שכאשר באו מצרימה פחד אברהם אבינו שיהרגו אותו ויקחו את שרה לכן אמר לשרה אמרי שאת אחותי וכך היה ששאלו ואמר אחותי לוט שהיה שם יכל לומר לא נכון הוא אשתו ולא אחותו אבל הוא שתק ולא דיבר וכך ניצל אברהם אותה זכות שהציל אצת אברהם היא זו שעמדה לו להצילו מסדום

 

ואכן השאלה עולה מאליה האם בזה מסתכמת זכותו של לוט בכך שלא דיבר על מי על דודו אברהם הלא פשוט שהוא לא יסכן את דודו ומה זה לעומת מסירות נפשו של לוט על המצות הכנסת אורחים אשר על פניו נראית כדבר יותר גדול

 

על כך אומר הסבא מקלם כי אכן לוט קיים מצות הכנסת אורחים ואף במסירות נפש אבל דבר זה לא בא מתוך פנימיותו של לוט מתוך שהוא הבין שכן צריך לנהוג אלא שכמי שגדל במחיצתו של אברהם אבינו חונך הוא להתנהג כך כך היא הצורה שבא צריך לנהוג עם אורחים כיון שהיה זה מעשה חצוני לא היה בכוחו להגן עליו מפני הגזירה

 

הראיה שלוט כאשר לא נוח לו עם אברהם הוא עוזב אותו מקור מים חיים והולך לאן לסדום מה יש שם איך אפשר לעזוב את אברהם שכולו חסד וללכת למקום שהוא ההפך הגמור אלא ודאי שלוט לא בא לידי הכרה בפנימיות שלו שהכנסת אורחים זה הדרך היחידה אלא שכך חונך זוהי צורת חיים ויש גם צורה אחרת ואפשר לחיות זה ליד זה כל אחד ודרכו

 

דוקא אותו מעשה פעוט אותה שתיקה ששתק ולא גילה דוקא אותו מעשה הוא זה שהגין עליו להצילו כיון שזה עשה מעצמו מתוך פנימיותו ולא משום שכך חונך לא מצות אנשים מלומדה

 

התורה והמצות מגינות על האדם לפעמים אדם עושה מצות כמצות אנשים מלומדה זה לא מצוה זה לא מגין צריך שהכל יבוא מהפנימיות

 

איך עושים שיבוא מהפנמיות על ידי התבוננות על ידי לימוד ההלכות וידיעת טעמי המצוה ונוסף ליראת שמיים זה גורם לעשיית המצוה גדר מעשה מצוה

 

גם מעשים שעושים אפילו במסירות נפש אבל זה לא מתוך הפנימיות אין בכוחם להציל אינם מצות מצוה לעשות את רצון ה’

 

כל המצות הם רק היכי תמצי לשעות רצון ה’

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

המתפלל על חברו נענה תחילה

 

“וה’ פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה’ לשרה כאשר דבר”.

(בראשית פרק כא פסוק א)

“סמך פרשה זו לכאן ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, שנאמר ויתפלל וגו’ וסמיך ליה וה’ פקד את שרה שפקד כבר קודם שרפא את אבימלך”.                           (רש”י)

 

 

דברי הרש”י הקדוש כאן מקורם במסכת בבא קמא (צב.) : “א”ל רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן: כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה? א”ל, דכתיב: וה’ שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו. אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא: ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו [וגו’], וכתיב: וה’ פקד את שרה כאשר אמר וגו’, כאשר אמר אברהם אל אבימלך”.

[הרבי מקלויזנבורג זצ”ל בשפע חיים (מכתב רכז) ביאר שמה שהוצרכנו גם לפסוק בספר איוב, הוא משום שאברהם ניתן ללמוד שרק שאם הגדול מתפלל בעד הקטן ממנו הוא נענה תחלה, אבל שמתפלל בעד “חבירו” לא, לזה הביא ראיה מאיוב שהתפלל בעד חבריו].

האלשיך הקדוש בפרשת תולדות כותב שלכן כאשר התפללו יצחק ורבקה לזכות לבנים נענע יצחק קודם, כמו שכתוב “ויעתר לו ה'”. דרשו חז”ל לו ולא לה, כי הוא התפלל על רבקה אשתו כמו שכתוב “ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו כי עקרה היא”,  ובמסכת יבמות (סד.) איתא ששניהם היו עקרים, לכן נענע יצחק תחילה, כי המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה עיי”ש.

בעצה זו כותב הרב זצ”ל בפירושו למגילת אסתר (פרק ד פסו’ טז) השתמשה אסתר המלכה, כאשר היתה צריכה להיכנס אל המלך אחשוורוש שלא כדת, היא שלחה אל מרדכי היהודי : “לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום, גם אני ונערתי אצום כן, ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי”. וביאר הרב זצ”ל שאמרה להם צומו עלי ואני עליכם באופן נהיה נענים כאחד כי המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה עיי”ש.

אכן החיוב להתפלל על חברו הוא דבר חשוב מצד עצמו, כן כותב רבינו יונה זצ”ל בפרושו למסכת אבות (פרק ג משנה ב) : “שיש לאדם להתפלל על שלום כל העולם ולהצטער על צער של אחרים. וכן דרכן של צדיקים כמו שאמר דוד ע”ה [תהלים ל”ה י”ג] ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי שאין לאדם לעשות תחנוניו ובקשתו לצרכיו לבד. אך להתפלל על כל בני אדם שיעמדו בשלום …”.

דברים דומים כותב רבנו יונה גם בספר היראה : “ויתפלל בכל יום כפי צחות לשונו על כל חולי בנ”י שיתרפאו, ועל הבריאים שלא יחלו, ושינצלו מכל נזק, ושיציל הקדוש ברוך הוא את בנ”י מכל רו”ר, ומדקדוקי עניות, ומכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם”.

בשו”ת אגרות משה [יורה דעה חלק ד סימן נא] כותב רבי משה פינשטיין זצ”ל שמי שמבקש מחברו, אף אם הוא אדם פשוט ואינו נזהר במצוות כל כך, ואף עוד לגרועים מאלו, אם אך הוא מאמין בהשי”ת, בין שביקשו בעל פה בין שביקשו בכתב, צריך להתפלל עבורו להשי”ת. דאפשר שהשי”ת יחוש לתפילתו ולברכתו מאיזה טעם, כי הוא יודע וזוכר כל מעשה ומחשבה של כל איש ואיש, ואפשר שיש לו איזה זכות שיקבל השי”ת תפילתו בשביל זה.

כאן התחדש שכאשר האדם מתפלל על חברו בדבר שהוא זקוק לו, הוא נענה תחילה כי אז תפילתו מקובלת יותר, כן כותב בספר נועם אלימלך [ליקוטי שושנה ד”ה אמרו בגמ’ כל שיש לו צעקת לגימה על חבירו]  : “שהאדם צריך להתפלל תמיד בעד חברו, שלעצמו אינו יכול לפעול כל כך שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, ועל חברו נענה במהרה, ונמצא זה פועל לזה חפצו, עד שכולם נענים”.

בספר אמרי אמת [ראש השנה שנה תרצד] מביא בשם דרשות הר”ן (דרוש ב), שהטעם שהמתפלל בעד חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, משום שהשפע עובר על ידו, ממילא הוא גם זוכה לאותו שפע ונענה.

כן כותב רבי חיים מטשרנוביץ זצ”ל בספרו באר מים חיים פרשת שמות : “כי הלא בהכרח תבוא הישועה קודם לשורש נשמתו למעלה ולמטה וכיון שהוא צריך לאותו דבר הרי תיכף נשרש בו הישועה לאותו דבר, ואחר כך ממנו מתחלק לחבירו” עכ”ל.

דברים דומים כותב גם השם משמואל מסוכטשוב זצ”ל [שמיני עצרת ושמחת תורה שנה תרעד] עפ”י המבואר בדברי המקובלים, שכל דבר קדושה היורד מלמעלה, איננו נעתק מלמעלה למטה באופן שלמעלה נשאר ריקם, אבל הוא כמדליק מנר לנר שהאור איננו נעתק מנר לנר אלא מתרבה. וע”כ באשר המתפלל נעשה צינור לשפע, איננו נעתק ממנו לחברו אלא מתרבה, וע”כ פועל השפע אצלו תחילה שהרי איננו נעתק ממנו כלל עיי”ש.

בספר בית אלוקים [שער התפילה פרק יב] כותב המבי”ט זצ”ל : “וסבת הדבר, כי בזמן שהאדם מתפלל על עצמו, נראה שהכנעתו וכוונתו בתפלה הוא לתועלת המושג לו בתפלתו, ואינה תפלה לשמה, אמנם כשמתפלל על אחרים, כוונתו בתפלה לא להשגת תועלת המושג, כי אם שמודיע ומכיר, כי אין מי שיוכל להפיק רצון איש ואיש כי אם הוא יתברך, ולזה הוא יתברך משלים חסרון המתפלל תחלה, ואחר כך למי שהתפלל עליו, כיון שהוא לא התפלל על עצמו בהיותו צריך לאותו דבר, ולא כיון גם כן לעצמו, כמו שאמר הכתוב באברהם, ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך, כי לא היתה תפלתו כי אם על אבימלך, ובאיוב כתיב בהתפללו בעד רעהו, שלא כיון לעצמו כלל כי אם לרעהו, והוא יתברך שב שבותו קודם עכ”ל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

אברהם אוהבי

בפרשה (פרק כב פסוק ב) אנו קוראים על הניסיון האחרון והקשה שנתנסה בו אברהם אבינו לעקוד את יצחק בנו : “ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך”.

במסכת סנהדרין (פט:) אמר רבי שמעון בר אבא : אין נא אלא לשון בקשה. משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גיבור אחד ונצחן. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, אמר לו : בבקשה ממך, עמוד לי במלחמה זו, שלא יאמרו : ראשונות אין בהם ממש. אף הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם: ניסיתיך בכמה ניסיונות ועמדת בכולן, עכשיו עמוד לי בניסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים.

וצריך ביאור מדוע אם לא יעמוד אברהם אבינו בניסיון הקשה של עקידת בנו, יאמרו שאין ממש בכל הניסיונות הראשונים, הרי נתנסה בהם אברהם אבינו ועמד בהם ?

אחר העמידה של אברהם אבינו בניסיון העקידה אומר הי”ת לאברהם אבינו (פרק כב פסוק יב) : “כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני” וברש”י מפרש שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם : “מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלוהים אתה”.

וצריך איך העמידה בניסיון של העקידה סתמה את טענותיהם של השטן ואומות העולם על חיבתו של הי”ת לאברהם ?

בפירוש הרד”ק לספר בראשית כותב : “והאמת כי הניסיון הזה להראות לבני עולם אהבת אברהם השלמה, ולא נעשה לאותם הדורות אלא לדורות הבאים המאמינים בתורה שכתב משה רבינו מפי האל ובספוריה שיראו עד היכן הגיע אהבת אברהם לאל; וילמדו ממנה לאהבה את ה’ בכל לבבם ובכל נפשם, כי אברהם היה אוהב את יצחק יותר מנפשו כי הוא היה זקן, ואם ימות הוא, ימות בטבעו בשיבה טובה זקן ושבע ימים אבל בנו היה נער ועדיין לא היה לו אישה ובנים ולא נהנה מן העולם, ואם ימות הוא יהיה הדבר קשה לאברהם מאד. ועוד שהיה לו בן זקונים, וכשאמר לו האל שיעלהו שם לעולה היתה כל אהבה והחבה כאין בעיניו, ולא שאל ולא נסה, הלא אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע, אלא כיון שאמר לו האל עשה כך, מיד השכים ומהר לעשות רצון האל, ולא חשב שום אהבה כנגד אהבתו” עכ”ל.

על ידי הניסיון של העקידה התברר אצל כל באי עולם גודל אהבתו של אברהם להי”ת כפי שקורא לו הי”ת בספר ישעיהו (פרק מא פסוק ח) “אברהם אוהבי”, לכן גם הי”ת גילה לו חיבה יתירה, ובחר בו ובזרעו אחריו להיות עם סגולה מכל העמים כדברי הי”ת בספר דברים (פרק י פסוק טו) : “רק באבותיך חשק ה’ לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה”.

אכן צריך ביאור לפי זה מה שאמר הי”ת לאברהם “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”, הא ביארנו שעל ידי ניסיון העקידה התעלה אברהם אבינו עד לדרגה של אהבת ה’ שהיא גדולה מדרגת היראה, מן הראוי היה לומר עתה ידעתי כי אוהב אלוקים אתה ולא ירא אלוקים ?

ובמסכת סוטה (לא.) תניא, רבי מאיר אומר : נאמר ירא אלוהים באיוב ונאמר ירא אלהים באברהם, מה ירא אלהים האמור באברהם מאהבה, אף ירא אלוהים האמור באיוב מאהבה. ואברהם גופיה מנלן ? דכתיב : זרע אברהם אוהבי. מאי איכא בין עושה מאהבה לעושה מיראה? איכא הא דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור, וזה תלוי לאלפים דור”.

וגם בדברי הגמרא צריך ביאור מה הכוונה שירא אלוקים שנאמר אצל אברהם אבינו היינו מאהבה, אם כן למה נאמר ירא אלוקים ולא אוהב אלוקים ?

וראיתי בספר של”ה בעשרה מאמרות [מאמר שלישי ורביעי אות קלה] שעמד על ביאור הדברים וזה לשונו שם : “הנה שלש אלה שזכרתי, יראה, ואהבה הפנימית, ויראה לפני ולפנים, הם כך. יראה הפנימיית, הוא צדיק גמור, השומר כל התורה תרי”ג מצות, כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן, הן דאורייתא הן דרבנן, כל מה שמצווה עושה, הן לא תעשה הן עשה מקיים הכול, לא משום יראת עונש ולא משום קבלת שכר, רק מיראת שמים, רצוני לומר שהוא ירא ובוש לעבור על ציווי מלך גדול רם ונשא רב ושליט.

אחר כך נכנס ליותר מדרגה, דהיינו שעושה באהבה, ואין עליו כמשאוי, רק בשמחה ובטוב לבב, ובדביקה וחשיקה וחפיצה.

אחר כך נכנס ליותר מדרגה, ליראה לפני ולפנים, כי מאחר שנדבק בו יתברך, יודע שהוא כביכול בדמותו ובצלמו, ורוצה לקיים הדברים בשביל עצמיות וצורך גבוה, לתקן שמו הגדול, ואז המורא עליו ביותר, וירא מפני החטא ביותר ממה שמחוייב, כי יש עליו המורא תמיד שלא יחסר סוד התאחדות המלך בכבודו.

ומסכם השל”ה הקדוש : “נמצא, היראה הראשונה בחינות צדיק גמור, המקיים התורה לא גורע ולא מוסיף על מה שהוא מצווה. והאהבה, היא הדביקה וחשיקה וחפיצה בכל אשר עושה. והיראה לפני ולפנים, הוא חסיד עושה ביותר ממה שהוא מצווה, מפני היראה הזו שהוא לפני ולפנים, סוד יחוד השם. וכן אמרו בתקונים (תקוני זהר בהקדמה, דף א’ ע”ב), נקרא חסיד שמתחסד עם קונו. הוא הדבר אשר דברתי, כי מתחסד בשביל צורך קונו. ועל זה נאמר ‘רוצה ה’ את יראי”ו את המיחלים לחסד”ו’. ותיבת ‘לחסד”ו’ קאי על ‘ה” אשר הזכיר, דהיינו מכח יראה זו מתחסד עם ה'”.

ומסיים השל”ה זצ”ל : “ולזו היראה זכה אברהם אבינו, שאמר לו השם יתברך ‘כי ירא אלהים אתה’. והיא היראה היוצאה מהאהבה, ונעשה חסיד שמתחסד עם קונו. זהו סוד ‘חס”ד לאברה”ם’, וזהו ‘כי ירא אלהים אתה’.

מבואר בדברי השל”ה זצ”ל שהתואר “ירא אלוקים” שניתן לאברהם אבינו אחר העמידה של הניסיון העקידה היא יראה הנמשכת ממידת האהבה, שמבטא דביקות גדולה בהי”ת עד כדי שהוא ירא שלא יפגום באחדות הי”ת חס ושלום ולכן נאמר עליו ירא אלוקים שהכוונה בזה היא לדרגה היותר גבוהה שבאהבת ה’.

וזה לשון הרמח”ל בספר מסילת ישרים (פרק יט) : “אמנם ודאי שמי שמתכוין בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה’ לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעוה”ב לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוין לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. אך הכוונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב”ה יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאווה אל הגדלת כבודו, ומצטער על כל שימעט ממנו, כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה, שלפחות מצדו יהיה כבודו יתברך מתגדל ויתאווה כל שאר בני האדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם, וכל שכן על מה שממעט הוא עצמו בשוגג או באונס או בחולשת הטבע, אשר קשה לו להישמר מן החטאים בכל עת, כענין הכתוב : כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא עכ”ל.

ונראה שדרגה זו באה לידי ביטוי בביטול הגמור של אברהם אבינו כלפי ציווי ה’,  בבחינת מה שאמר ריש לקיש במדרש רבה פרשת לך לך (פרשה מז אות ו) שהאבות הן הן המרכבה שנא’ ויעל אלוהים מעל אברהם, היינו שכל רמ”ח אבריהם היו בטלים ממש לרצון הי”ת כאותה המרכבה שבטלה לרוכב שעליה ועושה את רצונו ללא שום הרהור כמו שכותב בליקוטי אמרים תניא (פרק כג) : “שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה”ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם”.

ואכן מצינו במדרש רבה פרשת וירא (פרשה נו אות י) שאחר ניסיון העקידה אמר אברהם אבינו לפני הקדוש ברוך הוא, ריבון העולמים, בשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך היה לי מה להשיב, אתמול אמרת כי ביצחק וגו’ ועכשיו קח נא את בנך וגו’ וחס ושלום לא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך, זהו הביטול המוחלט של הצדיקים לגבי רצון הי”ת.

וכן מצינו בדברי המדרש רבה בפרשת ויצא (פרשה סט אות א) על הפסוק בספר תהילים (פרק סג) : “כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים, רבנן אמרי, כשם שנפשי צמאה לך כן רמ”ח אברים שיש בי צמאים לך, מבואר ששייך ענין של כמיהה של האברים לעשיית רצון ה’ עיי”ש.

בספר ליקוטי הלכות הלכות ברכות השחר (הל’ ג) מגדיר בחינה זו כבן העושה רצון אביו וזה לשונו שם : “וצריך לבטל הגוף כל כך עד שיתהפך לטבע הנשמה ממש שיתהפך מגוף לנפש מעבד לבן, כי גם בעבודת השם יתברך יש שני בחינות יש מי שעובד השם יתברך בבחינת עבד ויש שהוא בבחינת בן, כמובא, הינו כי האדם צריך לעבד את השם יתברך בכל כוחו שהגוף יעשה רק רצון הנשמה, אבל כל זמן שיש להגוף איזה ריח מתאוות הגוף, רק שמשבר תאותו בשביל רצון הנשמה, שהוא רצון השם יתברך ועובד אותו יתברך תמיד, אף על פי שזה טוב מאד אשרי לו, אף על פי כן עדין עבודתו בבחינת עבד דקדושה, כי בודאי הוא בבחינת עבד, כי עבודת ה’ נחשב לו לעבודה ויגיעה, כי רצון הגוף אינו נוטה לזה רק שמשבר רצון הגוף בשביל רצון הבורא, על כן הוא עדין בבחינת עבד, אבל מי שזוכה לשבר הגוף לגמרי בתכלית הביטול עד שהגוף נתהפך לנפש ממש. והוא מקים, “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך וכו'” בשני יצריך, שגם הגוף אוהב את ה’ ועושה רצונו מאהבה, כי אין לו שום תאוה אחרת ואינו רוצה שום רצון רק מה שהוא רצון הבורא יתברך, אזי נקרא בחינת בן, כי כל עבודתו את השם יתברך אינו נקרא בשם עבדות כלל, כי אין זה עבדות אצלו כלל, כי הוא עושה רצון השם יתברך באהבה שלמה ברצון הגוף והנפש, כי הגוף נתהפך לנפש כנ”ל. ועל כן בודאי אין שייך לקרותו בשם עבד כלל, כי עבדות אינו נקרא רק מה שהוא כנגד רצון האדם, אבל מה שהוא רצון האדם אינו נקרא בשם עבדות כלל, למשל אכילה ושתיה ושאר תאוות הגוף אינו נקרא אצל האדם עבודה ויגיעה כלל מאחר שעושה זאת מרצונו, רק כשצריך להגביה איזה משאוי כבד וכיוצא נקרא אצלו עבודה, וכן עבודת השם יתברך מחמת שהגוף אינו מרגל בזה נקרא אצלו עבודה. אבל כשזוכה להפך הגוף לנפש ממש אזי כל עבודת ה’ אינו נקרא אצלו בשם עבודה כלל, אדרבא, זהו עקר חיותו ותענוגיו ושעשועיו. ואין לו שם תענוג ושמחה אחרת בגוף ונפש כי אם כשזוכה לעשות רצון בוראו יתברך עכ”ד.

על פי זה ביאר אדמו”ר הגרי”מ אברג’ל זצוק”ל בספר אמרי נעם חלק ד’ פרשת וירא את השאלה מנין ידע אברהם אבינו עליו השלום את מה שלמדו חז”ל במסכת שבת (קכז.) מכך שהניח את הי”ת שבא לבקרו, ורץ אל שלושת המלאכים שנדמו לו כאנשים, כדי לקיים מצות הכנסת אורחים, שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, אכן חז”ל הקדושים למדו כן מאברהם אבינו, אבל אברהם עצמו מי לימד אותו דין זה .

וביאר הרב זצ”ל על פי הדברים הנ”ל שדרגת הביטול של אברהם אבינו לגבי הי”ת היה ביטול מוחלט להי”ת עד כדי כך שאבריו היו כמהים לעשיית רצון הי”ת, וכאשר ראה אברהם אבינו את השלושה אנשים נצבים עליו, הרגיש שרגליו מבקשות לרוץ אליהם להזמינם אל אוהלו, מכך הבין שרצון הי”ת לעשות כן ולכן הניח את הקדוש ברוך הוא ורץ לקראתם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

גירוש ישמעאל מבית אברהם

“ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו ויאמר אלוקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביחק יקרא לך זרע … וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע”.                                         (פרק כא פסוק יד)

התורה הקדושה מספרת לנו על סילוקו של ישמעאל מביתו של אברהם אביו, וזאת משום שיצא ישמעאל לתרבות רעה, והוא היה מצחק עם יצחק ומלמד אותו דברים חמורים, כמו שכותב רש”י הקדוש בשם חז”ל, שלשון מצחק מצאנו לגבי עבודה זרה, כמו שנאמר בחטא העגל ויקומו לצחק. ולגבי גילוי עריות, כמו שאמרה אשת פוטיפר לאנשי ביתה, הבאתם לי נער עברי לצחק בי. וכן לשון רציחה כמו שנאמר בספר  שמואל יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, ששם מדובר מענין שפיכות דמים.

תחילה לא הסכים אברהם אבינו לבקשת שרה : “גרש האמה הזאת ואת בנה”, כפי שכותבת התורה, קשה היה לאברהם לשלוח את בנו אהובו : “וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו”, מפרש רש”י משום שהוא בנו.

בל נשכח שאברהם אבינו אהב את ישמעאל לא פחות מאשר את יצחק, כך מביא רש”י בסוף הפרשה על הציווי של הקדוש ברוך הוא אברהם : קח נא את בנך יחידך אשר אהבת את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך” : “אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו את יצחק”.

אברהם ראה בישמעאל ממשיך הטבעי שלו בכל מה שקשור למפעל חיים שהקים, לכן כאשר בישר הקדוש ברוך הוא לאברהם שעתיד להיוולד לו בן משרה, אמר אברהם : “לו ישמעאל יחיה לפניך”, יש לי את ישמעאל, הוא יכול למלא את התפקיד אחריי בצורה טובה.

אכן, אחר שאמר לו הקדוש ברוך הוא : “אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה”, כותבת התורה : “וישכם אברהם בבוקר, ויקח לחם וחמת מים, ויתן אל הגר שם על שכמה, ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע”, אברהם משים קום ומשלח את הגר ואת ישמעאל מביתו כדבר ה’.

אברהם אבינו לא מתמהמה, השכם בבוקר הוא מצייד את הגר בלחם ומים, ומשלח אותה יחד עם ישמעאל אל בית אביה.

למה רק “לחם וחמת מים”,

עדיין צריך להבין ! אומנם לא היתה לאברהם אבינו ברירה, אחר שדיבר אתו הקדוש ברוך הוא, הוא היה חייב לשלח את הגר ואת ישמעאל מביתו, אבל למה הוא שולח אותם למדבר עם המינימום ההכרחי : “לחם וחמת מים”, למה לא נתן להגר ולישמעאל כסף וזהב ומתנות, כמו שנתן לבני הפילגשים כאשר שלחם אברהם קדמה אל ארץ קדם מעל פני יצחק, למה לישמעאל בנו הוא לא עשה כן ?

רש”י הקדוש כאן כותב, לחם ומים, ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו, על שיצא לתרבות רעה”[17].

מקור הדברים במדרש רבה פרשת שמות (פרשה א סימן א)  : “ללמדך שהיה שונא לישמעאל על שיצא לתרבות רעה, ושלחו הוא ואמו הגר ריקם, וטרדו מביתו על כך, וכי תעלה על דעתך שאברהם שכתוב בו ואברם כבד מאד במקנה, היה משלח אשתו ובנו מביתו ריקם בלא כסות ובלא מחיה ? אלא ללמדך כיון שיצא לתרבות רעה לא נפנה עליו”.

דברי רבי בחיי זצ”ל

בפירוש רבינו בחיי כאן כותב עוד : “ויתכן לומר, כי מה שגרש אותו בלחם ומים, שיכלול ענין אחר, והוא, שאברהם ראה במראה הנבואה, שעתידים בניו להשתעבד תחת ידי ישמעאל, וכי ישנאו אותם שנאה גדולה, שאין אומה בעולם שיהיו שונאים לישראל כבני ישמעאל, וע”כ התנהג אברהם עמו כמו שראוי להתנהג עם השונא, ונתן לו לחם ומים, הוא שכתוב “אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים” עכ”ל.

 

כבר אז ראה אברהם אבינו עליו השלום את השנאה הגדולה שמפעפעת בזרעו של ישמעאל כלפי זרעו של יצחק, שנאה תהומית, כזו שאין אומה בעולם ששונאים את כלל ישראל יותר מהם.

על דרך זה כותב רבנו בחיי על הפסוק בספר דברים (פרק ל פסוק ז) : “ונתן ה’ אלהיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך”.

רמב”ן בפרשת בחוקתי (פרק כו פסוק טז) כותב שרמז כאן לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו, וכוונתו היא למלכות אדום ולמלכות ישמעאל.

 

ועדיין יש לברר ומי הם המוגדרים אויבך ומי הם המוגדרים שונאיך בפסוק ?

 

ובפירוש רבינו בחיי כאן כותב שאויבך הכוונה לזרע ישמעאל, ושונאיך הכוונה לבני עשיו, ומבאר רבנו בחיי : “ומה שהזכיר “אויביך” על ישמעאל ו”שונאיך” על עשו[18], מפני שהאויב גדול מן השונא, כי השונא אף על פי שיריע לו יעשה על דרך הרחמנות, אבל האויב הוא שבלבו איבה עולמית, לא ישים לו רחמים, על זקן יכביד עולו מאד, וזה מסוד הלשון ודקדוקו, כי “אויב” הוא מלשון אבוי, ואותיותיהם שוות, ועל שם שהנופל בידו צועק “אוי ואבוי.

ומפני שבני ישמעאל קשין לישראל יותר מבני עשו, לכך קראן הכתוב “אויביך”. וכן אמרו : תחת אדום ולא תחת ישמעאל[19], וכן מצינו בהקב”ה שאמר: “על רבעים לשונאי”, אבל באויביו נאמר: “ואיבי ה’ כיקר כרים כלו בעשן כלו”. למדך כי האויבים אין להם השארות כלל, ולכך ימשילם לחלב הכבשים, שהכל כלה בעשן.

דברי הרמב”ם באגרת תימן

וכבר האריך רבנו הרמב”ם באגרת המפורסמת ששלח אל בני תימן בזמן השמד וזה לשונו : ואתם, אחינו, ידוע לכם שהקדוש ברוך הוא הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו, שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך: “ואויבינו פלילים”[20], ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה, לדלדל אותנו, ולהקטין אותנו, ולמאוס אותנו כמוהם, שאפילו דוד המלך עליו השלום כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל, התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומה מרעת בני ישמעאל, ואמר : “אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר”, וראו איך זכר קדר משאר בני ישמעאל, לפי שהמשוגע הוא מבני קדר כמו שהוא מפורסם מייחוסו. ועוד דניאל לא ספר קטנותנו ודלדולנו אלא במלכות ישמעאל שתיכנע במהרה, שכן אמר : “ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמס”, ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושקרותם למעלה מיכולתנו, שאין ביכולת האדם כח לסבול, ויהי כמו שאמר דוד עליו השלום : “ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו”. וכמו שהוכיחונו רבותינו לשאת כזבי ישמעאל ושקרו ולשתוק ממנו, וסמכו זה לפסוק שכתוב בשם בניו “ומשמע ודומה ומשא”, שמע דום ושא! וכבר הסכמנו כולנו, גדולים וקטנים, לסבול שעבודם, שכן אמר ישעיהו עליו השלום : “גוי נתתי למכים, ולחיי למורטים, פני לא הסתרתי מכלימות ורוק”. ועם כל זה, לא נוכל להינצל מרב רעתם ופחזותם בכל זמן, וכל זמן שאנו רודפים שלומם, הם רודפים אחרינו בחרום ובמלחמה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום : “אני שלום וכי אדבר המה למלחמה”, כל שכן אם נעורר עלינו ונקרא במלכות בדברים בטלים ושקר, הלא נסכן בנפשותינו ונבא לידי מיתה …” עיי”ש.

“והוא יהיה פרא אדם”

הן אמת שאת כל זה סיכם המלאך שנגלה להגר במדבר, כאשר בישר לה על לידת ישמעאל, אז סיפר לה המלאך שהבן שיולד לה יהיה “פרא אדם”.

בחידושי מהרי”ל דיסקין שם כותב : “ידוע שבכל מקום יבא שם התואר אחר שם העצם כמו ועיר פרא וגו’ וכמו איש נבון, איש חכם, אדם טוב, אדם רע, שם העצם קודם. ולא נמצא (כמעט) בשום מקום במקרא שם התואר קודם. ויתכן לומר שכאן רמז רמז שעיקרו יהי’ פרא ושם אדם יהי’ טפל אצלו לשם פרא, כי זה יהי’ העיקר”.

עוד אמר לה המלאך על ישמעאל שהוא יהיה רבה קשת, ומפרש רש”י, היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים ושבים[21].

מדברי כ”ק בעל השפע חיים זצ”ל על שנאת ישמעאל

נעתיק כאן מספר אמרות צדיקים דברים שאמר כ”ק מרן אדמו”ר הגה”ק בעל ה’שפע חיים’ מצאנז זיע”א בכל מיני הזדמנויות על מצב יושבי הארץ בגלות הישמעאלים ימ”ש.

בדרך הטבע אמר הרבי זצ”ל, בימינו היה צריך להיות טבוע בלבנו שנאה עזה לישמעאלים ימ”ש, ושלא יוכלו להביט בפניהם, אחר כל מה שעברנו בשנות המלחמה אצל הרשע היטלר ימש”ו, שכן ידוע לי, שהמופתי ימש”ו היה זה שלימד את היטלר לבנות את תאי הגזים והמשרפות, כפי שהנני יכול להעיד על כך, בתורת “ואם לא יגיד”, שבשעה שהשתחררנו מהמחנות, הכניסו אותנו למחנות הנוער הנאצי [היטלר יוגענ”ד] ימ”ש, ועל הארונות והדלתות היו רשומים כתובות ורשימות בשפה הערבית. ותרגמו לנו הכתוב, כאן גר המופתי וקבוצתו שהמציאו ולימדו את היטלר לעשות את תאי הגזים.

ולאחר שהרשעים הללו עזרו ורצו להכחיד את עם ישראל, הרי אין שיעור לשנאה הגדולה שצריכה להיות אצלנו כלפי הגוי, ואיך אפשר עוד להביט בעיניהם ולהתחבר עם רוצחים שפלים אלו, אשר כל מחשבתם יומם ולילה הוא לכלות את עם ישראל חלילה, והם זוממים תמיד לאמר לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד, האם יש מכאוב כמכאובי בראותנו שלאחר כל זאת, עדיין ישנם כתות רעות של רשעים, מינים כופרים ואפיקורסים, בעיקר באוניברסיטאות ועוד מקומות ובין אלו המכונים “חברי כנסת”, השואפים להתחברות עם הגויים, ועוד מגינים עליהם.

ובהזדמנות אחרת זעק מקירות ליבו, שכגואל הדם של אשתו ו-11 ילדיו שנטבחו בשואה על ידי הנאצים הארורים : “לא אחדל להתריע על כך, כי הערבים ימ”ש גרועים מהנאצים ימ”ש“.

רק לפני שנים מועטות זער הרבי זצ”ל, נמצאו במגירותיהם של שרי הצבא הערביים, תכניות להקים גדרות תיל ומחנות השמדה, כמו שעשו הנאצים ימ”ש.

רמז לזה אמרה תורה בפרשה, כי תצא למלחמה, דע שהנך נלחם על אויביך, שאומות העולם הם אויבים ושונאי ישראל. אל תשמע להטפה כאילו הערביים הם אוהבים וידידים. גם גויי אמריקה, אנגליה או צרפת, אינם אוהבים את בני ישראל, כפי שאני יכול להעיד, שקבלתי מכות אכזריות מגויים רוסיים ואיטלקיים, הולנדיים ובלגיים. אפילו האומות שמראים פנים כידידים, הסגירו לנאצים כל יהודי שניסה להסתתר.

בזהר פ’ בראשית דף קכ”ז, שבזמן ביאת המשיח יהיו כיתות רעים מהערב רב שירצו רק להיטיב עם הגויים ולהרע לישראל. ואם מכים איזה ערבי או שנוגעים במשהו ממנו, הם רותחים ומשתוללים שהכאיבו לערבי, וכשהם עושים רע לשומרי תורה ומצוות זה כלום, ההיפך, הם עוד נלחמים נגדנו כפי שהיה בגרמניה.

“גם לאחר החורבן של היטלר ימ”ש, ושל הקומוניסטים שהיה קשה מחורבן הרומאים, ונשארו קצת שארית הפליטה מאירופה ומרוסיה, הם לא למדו הלקח, ותמיד שואלים ומתייחסים למה יאמרו הגויים, ומפחדים מהם ועושים כרצונם, היום כשרוצים לדעת בעולם כמה צודקים הערבים וכמה מסכנים הם, פותחים את הרדיו של ישראל ושומעים כמה הערבים טובים, ואיך היהודים שודדים אותם, ומראים איך פה הרגו ערבי ושם גנבו מערבי, לא צריך לפתוח רדיו באיראן או במצרים כי רק בתל אביב יש רדיו כזה, ולא באף מדינה ערבית בעולם. לכן עדיף להכניס עשרים צלמים הביתה ולא רדיו אחד של הרשעים הללו.

ובשנת תשל”ח פרשת שופטים, התייחס הרבי לשופטי בתי המשפט המטים את דינם לטובת שונאי ישראל ויגנו על זכויות הערבים בא”י, ואמר: “…וזה שמלמדת אותנו התוה”ק, ‘שופטים ושוטרים תתן ‘לך’ שיהיו מקרב אחיך הנבחרים, אשר ידעו חוקי האלוקים… ואם תתן עליך שופט כזה אשר לא אחיך הוא בתורה ובמצוות, הוא יפסוק וישפוט שאסור לך לשבת באר”י השייכת לערבים המסכנים אשר גרשו אותם מכאן, וצריך להחזיר את כל הערבים הללו ולא לנגוע בכל מה שלהם הוא,ואז לא נצטרך להמתין לבני ישמעאל שיאמרו כן, מאחר שהשופט הישראלי מזרע ישראל יפסוק כן ביתר תוקף, והרי בוש הוא בישיבתו באר”י והוא הוא שאומר על ישראל ליסטים אתם שכבשתם את הארץ… בנ”י מאמינים בני מאמינים יודעים היטב כי משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו, וכאשר השי”ת נטלה מהם ונתנה לנו, תהא אר”י שלנו כל זמן שהעולם קיים, ובנ”י ישבו באר”י כימי השמים על הארץ.

יהודים מאמינים בני מאמינים אין שמים לבם למה יאמרו הגוים, היהודים היושבים בערי ארה”ק לא יראו מרבבות עם אשר סביב שתו עליהם, כי ונתן ה’ לך לב רגז בבבל כתיב אבל יהודי אר”י יודעים, שכשם שהתורה נצחית, כך קיום היהודים באר”י נצחי, ובטוחים בהבטחתו ית”ש, איננו מבקשים מהגויים מאומה, מה שיש לנו הוא מהקב”ה בכבודו ובעצמו, בורא העולם נוטה שמים ויוסד ארץ.

ומוסיף הרבי זצ”ל : שיבוא עת ובנ”י יגיעו למצב בו יעלו בדעתם שהארץ בה”א הידיעה דהיינו ארץ ישראל, היתה תוהו ובוהו וכבר קרב קיצה, שהערבים ימ”ש יאיימו עליה מסביב בכלי זיין שבכוחם להחריב חצי עולם, וכל העולם ישמעו לדבריהם, וחיל ורעדה יאחזו את כל בני ישראל, עד שישאלו להיכן נלך ולהיכן נבוא[22], ואו אז, כשיתקיים הפסוק חושך על פני התהום, ועלטה תכסה את הכול ללא מצוא שום פתרון טבעי, תתקיים המשך הפסוק ורוח אלוקים מרחפת על פני המים, זהו רוחו של מלך המשיח.

בעוד שקודם לכן, כל זמן שבני ישראל לא יאמרו להיכן נלך להיכן נבוא, ועדיין ישימו בטחונם על פצצות האטום וכיוצ”ב או על אומות העולם שיעזרום, עדיין לא יחיש להם הקב”ה ישועה, ורק בשעה שמלך פרס הולך ומחריב את כל העולם, וירעשו ויבהלו כל האומות, ובני ישראל יצעקו אל ה’ בצר להם שכבר הגיעו מים עד נפש ולהיכן ילכו ולהיכן יבואו ומי יפתח בעדם שעריהם, או-אז יבוא בן דוד לגאלנו, ויאמר לנו הקב”ה כל מה שבראתי ובתוכם כל המזיקים המחבלים והרוחות וכו’ לא בראתי אלא בשבילכם בכדי להרעיד אתכם כדי שתאמרו להיכן נלך ולהיכן נבוא, ותגיעו להכרה שאין לכם כל פתרון זולתי בטחון בהשי”ת.

מה יעשה האדם וינצל מחבלי משיח

ומה העצה האמתית והנכונה והמועילה להינצל מהצרה הזו ומכל הצרות שהיא עתידה עוד לעשות ?

כבר כתבו רבותינו כי גלות ישמעאל היא הגלות האחרונה שעליה תצמח מלכות דוד, הוא משיח צדקנו שיבוא במהרה בימינו, והם עתידים לעשות לכלל ישראל צרות גדולות, כפי שמובא בפרקי דרבי אליעזר שנקרא שמו “ישמעאל”, על שם העתיד : “שעתיד הקדוש ברוך הוא לשמוע בקול נאקת העם, ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר ישמע אל ויענם”[23] עכ”ל.

 

דברי מרן החפץ חיים זצ”ל

 

החפץ חיים זצ”ל בספר אגרות ומאמרים (סימן יג) כותב, שאנו רואים שכל הסימנים והיעודים שנאמרו בחז”ל לפני ביאת משיח צדקנו, כמעט שנתקיימו כולם, ואין לנו יום שאין קללתו מרובה מחברו, וכלל ישראל סובל הרבה צרות ומצוקות, ובלי ספק שימינו אלה המה עיקבתא דמשיחא, והצרות והמצוקות האלה נכללים בחז”ל בשם חבליו של משיח. והמה בבחינת חבלי לידה לאשה, שקודם הלידה היא סובלת הרבה מכאובים וייסורים, כמו כן קודם ביאת משיח צדקנו, צריכים להיות צרות ומצוקות, והמה נקראים חבלי משיח.

 

החפץ חיים זצ”ל שם (סימן כח) מביא את דברי חז”ל על הפסוק “התרפית ביום צרה צר רחק” שכל המרפה עצמו מד”ת אין בו כח לעמוד ביום צרה, וכותב הרב זצ”ל שבזמן שיבואו חבלי משיח ומלחמת גוג ומגוג, ומחיית עמלק. אז יצטרך כל אחד ואחד זכויות גדולות שיגנו עליו מהצרות שיהיו אז.

 

כאשר נתבונן היטב בחז”ל כותב הרב , נמצא עצה גם לזה, איך להינצל מחבלי של משיח, וזהו מה דאיתא בחז”ל [מסכת סנהדרין (צח:)] שאלו תלמידיו את ר”א, מה יעשה אדם וינצל מחבלי של משיח? והשיב להם יעסוק בתורה ובגמ”ח, ומבואר שאין תרופה להינצל מהדין הקשה של העת ההיא, אלא ע”י תורה וחסד[24].

אומנם מוסיף הרב זצ”ל : “ושני העניינים האלה, יש בכוחם להציל את האדם מחבליו של משיח, אם רק יעסוק בהם ולא ירפה מהם, וזהו נרמז באמרו יעסוק, מלשון עסק. וכשם שהאדם בעסקיו, מחפש עצות ותחבולות, ולא ינוח ולא ישקוט והוא שקוע ראשו ורובו בעסקיו, שיעלו מעלה מעלה ויכניסו לו ריוח, כן על האדם לעסוק תמיד בשני הענינים האלה, ויחפש אופנים שונים, כדי שיתרבו זכויותיו, שיעמדו לו בעת צרה ומצוקה”.

הן אמת שהיסוד הזה נמצא בסוף הפרשה שלנו, התורה מספרת על אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה’ מאוד, עד כדי כך הם היו רעים וחטאים, שהקדוש ברוך הוא ביקש להפוך את סדום על יושביה, בישרותו עמד אברהם אבינו וביקש עליהם רחמים, שתבטל מעליהם הגזירה בזכות הצדיקים הדרים בה, תשובת הי”ת היתה שבסדום אין אפילו עשרה צדיקים, אילו היו בה עשרה צדיקים אמר הי”ת לאברהם : “ונשאתי לכל המקום בעבורם”. מפורש כאן שגם סדום הרשעה לא היה לו זכות של עשרה צדיקים שהיו דרים בתוכה, יכולה היתה להינצל מגזירת הכליה שנגזרה עליה.

לכן כששאלו במסכת סנהדרין (צט:) אפיקורוס כגון מאן ? והשיב על כך רב יוסף : כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו, לדידהו תנו. אדם כזה כבר נכלל בשם אפיקורס שאין לו חלק לעולם הבא, ובגמ’ שם אומר רב נחמן בר יצחק שדבר זה נלמד מדברי התורה בפרשת שלנו “אם ימצאון … לא אשחית בעבורם”[25].

דברי השל”ה הקדוש

במקום אחר הזכרנו מה שכותב בחידושי החתם סופר פרשת לך לך (פרק טז פסו’ יב) בשם השל”ה הקדוש שעצה להינצל מגלות ישמעאל הקשה, רמוזה בדברי המלאך להגר : והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו”. ידו בכל ויד כל בו.

להבנת דברי הרב זצ”ל נקדים את דברי חז”ל במסכת בבא בתרא (טז:) : “שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב. אברהם, דכתיב ביה: בכל;  [וה’ ברך את אברהם בכל], יצחק, דכתיב ביה: מכל; [ויתן לו מעשר מכל], יעקב, דכתיב ביה כל, [יש לי כל].

וזה לשון החתם סופר שם : “ראיתי בשל”ה כי בכל מכל כל, בכל יש בו תערובות, כי בי”ת ב’כל משמע בכל ולא הכל, כמו כי ביצחק יקרא ולא כל יצחק, וה”נ דכוותי’, וכן מכל משמע מקצת כל ולא כלו, אך יעקב נתברך יש לי כל, בלי תערובות. ונראה הרמז אמר ידו בכל, כל שיש בו תערובות קליפות בקדושה המרומזת בתיבת בכל, אז יד ישמעאל שולט בו, וזה ידו בכ”ל וגו’, אמנם כשיתקנו ישראל דרכיהם ויבררו הקליפות וישאר קדושה ברורה, אזי יד כל בו מושלת על עשו וישמעאל עכ”ל.

ונראה בזה שבחינה של יעקב אבינו כידוע היא בחינת התורה, כפי שהעידה עליו התורה “ויעקב איש תם יושב אהלים”, כן מובא בזוהר הקדוש פרשת ויצא על דברי המשנה במסכת אבות : “על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים”, על התורה דא יעקב אבינו, וזהו בחינת “כל”, כדברי האור החיים הקדוש בפרשת כי תבוא (פרק כו פסוק ח) “כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם”, לכן העצה המועילה בזה היא לאחוז במידתו של יעקב אבינו ולעסוק בתורה.

וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו

כיון שהצלתנו בעת הזו תלויה אך ורק בעסק התורה, נעתיק פרפרת לחיזוק נקודה זו של עסק התורה, הנלמד מפרשתנו.

בהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה ח) כותב הרמב”ם : “כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה” עכ”ל.

במסכת יומא (לה:) איתא תנו רבנן : עני ועשיר ורשע באין לדין, לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה ? אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותיי, אומרים לו : כלום עני היית יותר מהלל ? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו : אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון : אבטליון אחי ! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא ? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו : ראוי זה לחלל עליו את השבת. עשיר אומרים לו : מפני מה לא עסקת בתורה ? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר ? אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא. אמר להן: בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה! אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך! ומימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה. רשע אומרים לו : מפני מה לא עסקת בתורה ? אם אמר : נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי, אומרים לו : כלום נאה היית מיוסף ? אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו. אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין. אמר לה: ה’ מתיר אסורים הריני כופפת קומתך ה’ זקף כפופים, הריני מסמא את עיניך ה’ פקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה לעולם הבא. נמצא, הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים.

בספר חומת אנך על ספר משלי (פרק יט) כותב הרב חיד”א זצ”ל : “ושמעתי רמז עצת ה’ הי”א תקום במ”ש פ’ אמר להם הממונה הלל מחייב העניים. רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים. יוסף הצדיק מחייב את הרשעים וזה רמז ועצת ה’ הי”א תקום הי”א ר”ת הלל יוסף אלעזר ובזה עצת ה’ היא תקום לדון כל איש כי על ידי ג’ האמורים מתחייבים הכל ואין לשום אדם טענה לינצל מן הדין עכ”ל.

מהרב חיים אלקבץ שליט”א [מלפנים שו”ב ורב קהילת רשב”י בעיירה ירוחם ת”ו] שמעתי שענין זה רמוז בדברי התורה בפרשתן (פרק יח פסוק ב) : “וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם”, כל אדם מחויב לראות תמיד שלושה אנשים [לשון חשיבות] ניצבים עליו, והם הלל, רבי אליעזר בן חרסום, ויוסף הצדיק, על ידי כך ימנע עצמו מעון ביטול תורה, ביודעו שלא יוכל להשיב כלום ביום הדין והתוכחה, וירא, אם כך יעשה, וירוץ לקראתם, ילך בדרכי אותם צדיקים אשר מסרו עצמם על מצות תלמוד תורה.

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

עקידת יצחק –  לעשות רצונך אלוהי חפצתי

“ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני, ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך…”.                                           (בראשית פרק כב) “אמר רבי שמעון בר אבא אין נא אלא לשון בקשה משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גבור אחד ונצחן. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, אמר לו: בבקשה ממך, עמוד לי במלחמה זו, שלא יאמרו ראשונות אין בהם ממש. אף הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם: ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים”.                                                 (סנהדרין פט:)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ידועה השאלה, מה ענין הניסיון האחרון לאותם ניסיונות שקדמו לו, מדוע אם לא היה עומד אברהם בניסיון של העקידה יאמרו שאין ממש בכל התשעה ניסיונות שכן עמד בהם אברהם ?

הניסיון שבעקידה

ככל שננסה ללמוד את הסיפור הפלאי שנקרא “עקדת יצחק”, כמה שננסה להתעמק בו, לא נוכל למצותו עד תום, דעתנו קצרה מלהבין את עוצם וגודל הניסיון בו עמד אברהם אבינו ע”ה, הן מצד עצם הציווי עצמו, שהיה בו סתירה לכל משנתו של אברהם אבינו, עשרות בשנים היה אברהם אבינו עסוק בפרסום הרצון האלוקי שלא יהא האדם מקריב לפניו קרבן את אחד מבניו, ועתה הוא מתבקש על ידי אותו האלוקים להקריב לפניו את בנו יחידו, והן מצד המעשה עצמו, שהיה כרוך בקושי עצום נפשי ורגשי בל יתואר, כמי שחתום ואחוז במידת החסד : “חסד לאברהם”, לעשות מעשה כזה לאדם זר הוא קשה מנשוא, על אחת כמה וכמה שנדרש ממנו לעשות כן לבנו יחידו ואהובו שנולד למאה שנה.

אכן, למרות הקושי העצום שהיה כרוך בזה, עמד אברהם אבינו בניסיון זה בגבורה, עם עין בוכה ולב שמח הוא ניגש לעשות את רצון הי”ת, [זה לשון המדרש רבה (פרשה נו אות ח) : “הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות, ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא, ואעפ”כ הלב שמח לעשות רצון יוצרו” עכ”ל].

“קח נא” – ציווי או בקשה

זה לשון הר”ן בדרשות [דרוש השישי] :

והמעשה היותר גדול והיותר רחוק מהטבע הוא מעשה אברהם אבינו עליו השלום בעקידת יצחק, כי לא היה נמשך לו עונש כלל אם לא יעקדנו, כי לא צוהו השם ית’ בזה, והנה הבטיחו, “כי ביצחק יקרא לך זרע”, וזהו לשון הכתוב: קח נא את בנך וגו’, וכבר נודע שזה הציווי אינו לשון צווי אלא לשון בקשה, שהראה לו שייטב בעיניו אם ימחול אברהם על הבטחתו ויעקוד בנו, ולו היה אברהם משיבו “הן לי לא נתתה זרע” כי אם זה, והבטחתני בו ואיך אעשה זה, לא נחשב לו עון ולא ישיגנו עונש מזה, ואעפ”כ לגודל אהבתו את השם יתב’ מצא את לבבו לעקוד אותו כדי שיעשה חפץ הש”י לבד, ואע”פ שאילו לא עשאו לא היה משיגו עונש כלל, וזהו ענין העקידה וסודו ולזה הוכיח בירושלמי: אמר רבי אבא בר אבין בשם רבי יוחנן, אמר אברהם לפני הקב”ה רבש”ע גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני על גבי המזבח, היה לי להשיב ולומר אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, עכשיו אתה אומר לי העלהו לי לעולה, חס ושלום לא עשיתי כן, אבל כבשתי את יצרי לעשות רצונך, רבש”ע יהי רצון מלפניך שבשעה שיהיו בניו של יצחק נכנסין לידי צרה ואין להם מי שילמד סניגוריא, אתה תהא מלמד עליהם סנגוריא. ה’ יראה ויזכור להם עקדתו של יצחק אביהם ויתמלא עליהם רחמים עכ”ל.

 

אלפנו הר”ן זצ”ל, שתכלית הניסיון בעקידה היה כדי להראות ולגלות, עד כמה עז רצונו של אברהם אבינו “לעשות את רצון ה’, עד כמה חפץ הוא שייעשה ויתקיים רצון הי”ת.

לא בכדי לא נאמר לאברהם בפירוש להקריב או לשחוט את בנו, הציווי נאמר בלשון שאינה מחייבת “קח נא”. במסכת ברכות (ט.) [ובסנהדרין (פט:)] אומרים חז”ל “אין נא אלא לשון בקשה”, בשימוש במילה “נא” כותב הר”ן זצ”ל, ביקש הקדוש ברוך הוא לומר לאברהם שאין הוא מחייב אותו לעשות כן, רק שייטב בעיניו אם ימחול על הבטחת “כי ביצחק יקרא לך זרע” ויעקוד לפניו את בנו. אבל אין זה רצון המחייב, לו היה אברהם משיבו “הן לי לא נתת זרע” כי אם זה, והבטחתני בו, ואיך אעשה זה, לא נחשב לו עוון, ולא ישיגנו עונש מזה, אף על פי כן לגודל אהבתו את ה’ יתברך, מצא את לבבו לעקוד אותו “כדי שיעשה חפץ ה'”.

 

ואף שבגוף הציווי נאמר לאברהם “והעלהו שם לעלה”, ולו רצה אברהם היה יכול לפרש שרצון ה’ בזה, הוא רק לעלותו על גבי המזבח ותו לא, בזה היה חוסך אברהם מעצמו את כל הצער שהיה לו במעשה העקידה, וגם היה נשאר יחד עם יצחק, ואפשר שגם שרה אמנו לא היתה מתה, זאת ועוד שלפי פירוש זה לא היה בציווי זה משום סתירה להבטחה המפורשת ששמע מפי הי”ת כי ביצחק יקרא לך זרע.

 

אבל לא ! למול עיניו של אברהם אבינו עמד דבר אחד בלבד, “לעשות את רצון ה'”, וכיון שיתכן שרצון ה’ במילים “והעלהו שם לעולה”, הוא שיקריב את בנו ממש, לגודל אהבתו את ה’, וחפצו לעשות את רצונו, בחר אברהם בפירוש הקשה של הציווי, והשכים בבקר לשחוט את בנו, כדי שייעשה חפץ ה’.

על כך אמר לו הי”ת “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”.

איך ?

“כי לא חשכת את בינך יחידך ממני”.

אילו רצית יכולת לחסוך את בנך, יכולת לצאת ידי חובה בעלייתו על גבי המזבח בלבד, לא היית ניתבע ולא נענש על כך

אבל אתה אברהם, לא נהגת כך, לא חשכת את בנך.

ולמה ?

“כי ירא אלוקים אתה”.

כאלו היו האבות הקדושים, הם השאירו מאחור את כל החשבונות האישיים, והתעסקו אך ורק בדבר אחד, בעשיית רצון ה’, הם קיימו בעצמם את דברי התנא באבות (פרק ב משנה ד) “עשה רצונך כרצונו”, או כפי שהגדיר זאת רבנו רא”ש בספר אורחות חיים (אות סט) : “רצה באשר ירצה יוצרך”, בלי להתחכם, בלי לעגל פינות, אלא לחפש מהו רצון ה’ באמת, זו היתה כל שאיפתם : “לעשות רצונך אלוקי חפצתי”, לכן באותה מידה חשק בהם הי”ת ללא גבול, בחינה זו כלשון רבנו הר”ן ז”ל היא : “כל ענין העקידה וסודו”.

 

בסוף הפרשת (פרק כב פסו’ כ) מספרת התורה הקדושה שאחר שחזר אברהם אבינו מהר המוריה, הוגד לו שילדה מלכה בנים לנחור אחיו, רש”י הקדוש כותב, שהיה אברהם מהרהר ואומר, אילו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בישרו הקב”ה שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו הדברים האלה, הרהורי דברים שהיו ע”י עקידה עכ”ל.

 

ולכאורה קשה, שכן על דברי המלאך לאברהם אבינו : “כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”, מביא הרש”י הקדוש את דברי חז”ל : “א”ר אבא, א”ל אברהם [לקדוש ברוך הוא] אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו הקב”ה לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה”. אם כן מפורש בחז”ל, שהקב”ה השיב לאברהם שלא יתכן שלא תתקיים הבטחתו לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע, כיון שכן מה שייך להרהר שהיה צריך להשיאו אשה כדי שלא ימות יצחק בלא זרע ?

בספר רמתים צופים (סימן ג), כותב רבי שמואל משינאוי זצוק”ל לבאר את דברי המדרש, שאחר העקידה הצטער מאוד אברהם ונשפל רוחו, לאשר לא זכה לגמור ציווי ה’ בשלימות הגמור. והיה מהרהר בלבו כי הוא עצמו חייב בדבר שלא נגמר ונעשה החפץ ורצון הבורא, להקריב את יצחק בנו על גבי המזבח. כי הקב”ה הבטיחו כי ביצחק יקרא לך זרע. וכיון שלא הזדרז להשיאו ובבא הציווי להעלות את יצחק לא היה ליצחק זרע, לא היה שייך שיהיה נקרב עולה. אבל אם מזדרז להשיאו אשה מבנות ענר וכו’, והיה לו זרע קודם העקידה, היה ביכולתו להקריבו לעולה, והיה נגמר ונעשה רצון ה’.

 

ועל זה בישרו הקב”ה שאל יצטער בזה כלל, באשר לא היה שום מציאות שיהיה ליצחק זרע עד עכשיו, כי רק כעת נולדה בת זוגו. וההבטחה כי ביצחק יקרא לך זרע היא דוקא ממנה. ואמר לו שמתחילה כשצויתיך לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו. ובודאי נעשה מאמרי על ידך בלי שום הפסד וגרעון כלל עיי”ש.

[כעי”ז כותב גם בספר שם משמואל פרשת וירא (תרע”ב), אך עיקר הפירוש שאברהם היה מהרהר, שבשביל זה עצמו מנעו ה’ מלשחוט אותו, באשר אין לו בנים, והרי צריך להתקיים בו כה יהי’ זרעך, והי’ מתרעם על עצמו מדוע לא השיאו והי’ נבחר להקרבה עיי”ש].

שוב עדים אנו עד כמה היה עז רצונו של אברהם אבינו לעשות את רצון הי”ת, גם כאשר מדובר בהקרבת בנו אהובו ויחידו, גם אחר שנאמר לו שלא ישחט את בנו, לא נתן הדבר מנוח לנפשו מדוע מנע הי”ת ממנו לעשות בקשתו ורצונו, והיה תולה הדבר בסיבתו, עד שהי”ת הרגיעו שאין הדבר תלוי בו כלל כמש”נ.

ולא נשא על קרובו

“ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו ויאמר אלוקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביחק יקרא לך זרע … וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע”.                                         (פרק כא פסוק יד)

שרה רואה את ישמעאל מצחק עם יצחק, מתוך דאגה ליצחק היא מחליטה : “לא ירש זה עם בני”, היא פונה אל אברהם ודורשת ממנו בכל תוקף לגרש את הגר וישמעאל מביתם מיד.

תחילה כותבת התורה : “וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו”, אברהם התנגד לבקשתה של שרה, בכל זאת מדובר באשתו ובבנו יחידו ואהובו.

בשלב זה מתערב הקדוש ברוך הוא ואומר לאברהם : “אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה“.

 

ומה עושה אברהם אבינו ?

“וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה“.

הפלא ופלא !

רק אתמול כפי שהעידה התורה, היה גירושם של הגר וישמעאל דבר רע בעיני אברהם, רק אתמול הוא סירב בכל תוקף לשלחם מביתו.

 

וכעת, רגע אחרי שדיבר אתו הקדוש ברוך הוא, אברהם לא רק מוכן לגרשם, אלא הוא משכים בבקר ומזדרז לשולחם מביתו, תוך כדי שהוא מצייד אותם במינימום ההכרחי, עם לחם ומים בלבד, כפי שמתנהגים עם שונאים[26], כדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק כה פסו’ כא) : “אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים”.

אתמהה ?!!

 

התשובה לכך היא, שאתמול, לפני שדיבר איתו הקדוש ברוך הוא, עדיין לא ידע אברהם שכך הוא גם רצון ה’ לשלח את הגר וישמעאל, לכן הוא לא הסכים בשום פנים ואופן לדברי שרה, אבל לאחר ששמע מאת ה’ ששרה צודקת, ושרצון ה’ לשלוח את הגר וישמעאל מביתו, מיד ביטל אברהם את דעתו, והשכים בבוקר לעשות את רצון ה’.

מסירות נפש על רצון ה’

“ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש …”.                                       (רש”י בראשית פרק יא פסו’ כח)

“כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן” .                             (רמב”ם הלכות עבודת כוכבים פרק א הל’ ג)

בספר פרשת דרכים [דרך האתרים דרוש שני] הקשה, איך הותר לאברהם להשליך עצמו לכבשן האש בעבוד אמונתו, הרי פסק הרמב”ם (פ”י מהל’ מלכים הל’ ב) שבן נח אינו מחויב למסור את נפשו על קידוש השם, ובהלכות יסודי התורה (פ”ה מהל’ הל’ ד) כותב הרמב”ם שכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו.

והביא שם הרב בשם המהרימ”ט בספרו צפנת פענח פרשת תולדות, שאכן לא עשה אברהם כדין במסירת נפשו על הדבר, ולכן לא זכה להינצל מכבשן האש רק בזכות יעקב אבינו, כדברי חז”ל במדרש (ברא”ר פרשה סג אות ב) : “אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכות יעקב, הדא הוא דכתיב [ישעיה פרק כט פסו’ כב) : “לכן כה אמר ה’ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם”. יעקב פדה את אברהם” עכ”ל.

ובספר אגרא דכלה פרשת נח (דף פ ע”א) כותב מוהצ”א מדינוב זצ”ל לתרץ, שהליכתו של אברהם אל כבשן האש, היתה בגדר עבירה לשמה, אשר עליה אמרו חז”ל במסכת נזיר (כג:) : “גדולה עבירה לשמה יותר ממצוה שלא לשמה”, וז”ל שם : “הגם שידע בטוב שהוא עושה עבירה בזה שמוסר עצמו, ועונש העבירה הוא גיהנם, אף על פי כן כדי שיתקדש שמו הגדול מסר חיותו בעולם הזה ובעולם הבא עבור קדושת שמו, ועשה עבירה לשמה, והנה היות הדבר הזה שלא כתורה כי הוא עבירה, אי אפשר שיתפרש בתורה, כי היא רק עבירה לשמה דרך אמת לעבודתו יתברך, ואי אפשר להתפרש ולדמות מילתא למילתא, רק הוא דרך אמ”ת נקודה הפנימית שבלב, וכבר ידעת כי מיד”ת האמ”ת הוא יעק”ב, תתן אמ”ת ליעקב (מיכה ז כ), זהו שרמזו רז”ל בזכות יעקב ניצול אברהם …” עכ”ל.

אכן כן !

כזה היה אברהם אבינו, כל כך היה דבוק ביוצרו, עד שמוכן היה לאבד לא רק  את העולם הזה עם כל המשתמע מכך, אלא גם את העולם הבא עם כל הכרוך בזה, והכל בשביל שלא לעבור ח”ו על רצון ה’, בשביל לקדש את שמו ברבים, על ידי שיראו כולם ויידעו שתכלית הכל הוא עשיית רצון ה’.

“ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם …”. “את יצחק מבעי ליה דהא יצחק בר תלתין ושבע שנין הוה והא אבוי לאו בר עונשא דיליה הוה דאלמלא אמר יצחק לא בעינא לא אתענש אבוי עליה, מאי טעמא והאלהים נסה את אברהם ולא כתיב נסה את יצחק ? אלא את אברהם ודאי דבעי לאתכללא בדינא דהא אברהם לא הוה ביה דינא כלל מקדמת דנא והשתא אתכליל…”.             (זוהר פרשת וירא)

והאלוקים ניסה את אברהם

 

 

 

 

 

 

מבואר בדברי הזוהר הקדוש, שעיקר הקושי שהיה לאברהם בניסיון העקידה, היה משום שנדרש ממנו לעשות מעשה שהוא ההיפך הגמור מהמידה שהיתה מאפיינת אותו, שהיא מידת החסד, “חסד לאברהם”, מטעם זה מתייחס הניסיון דוקא לאברהם ולא ליצחק.

והדברים מפורשים בדברי האלשיך הקדוש פרק כב פסו’ א- ב) וז”ל : “ואחשבה כי הלא אין מדות אברהם ויצחק שוין, כי זה חסד וזה דין. ועל כן מדת יצחק היא לבלתי חמול על עוברי מאמרו יתברך, כמו שאמרו ז”ל שצוה את עשו אם יעברו בני יעקב על התורה גזור עליהם שמדות ולא תחמול. אך לא כן אברהם, כי חפץ חסד הוא, ואפילו לאנשי סדום טרח לזכותם …, ועל כן להיות מדת יצחק למות על קיום מאמרו יתברך, כי יקוב הדין את ההר, על כן ודאי שבאמור הוא יתברך להקריבו על גבי המזבח, כי לא יהרהר, ואדרבה זה כל ישעו וכל חפץ, אך אברהם כי חפץ חסד הוא, לאמר לו שיהפך לדין, ובידו יקח את המאכלת וישחוט את בנו, זה יחשב לניסיון גדול, שמהפך טבעו ומדתו על בנו יחידו, ואפילו לא יאמר הלא אמרת כי ביצחק יקרא וכו’. וזה יאמר והאלהים שהוא מדת יצחק, נסה את אברהם, לעשות הפך מדתו, אך נסות האלהים את יצחק אינו ניסיון כי כך היא מדתו וטבעו להתאכזר נגד הכל, לקיים מאמרו יתברך” עכ”ל.

מעתה נוכל לומר, שזו גם כוונת רבותינו במדרש, שאמר לו ה’ לאברהם : “עמוד לי בניסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים”. כבר הזכרנו בפרשת לך לך כי תכלית הניסיון הוא לבחון את האדם לנסותו אותו, עד כמה הוא מוכן לעשות למען רצון ה’, עד כמה עז רצונו לעשות את מה שהוא רצון ה’, וזה הוא תכלית ביאת האדם לעולם לעשות את רצון ה’, על זה היה מתפלל דוד המלך ע”ה בספר תהילים (פרק קמג פסו’ י) “למדני לעשות רצונך …”.

כל הניסיונות הראשונים בהם נתנסה אברהם אבינו, אכן היו ניסיונות עבורו, אומנם, לא היה ניכר בהם שהיתה עשייתו אותם רק מחמת שהיה זה רצון ה’, אפשר שנעשו הם מצד מידותיו הטובות של אברהם, בניסיון העקידה הוברר ונתגלה, שכל מה שעשה אברהם, בכל הניסיונות, לא עשה כן, אלא משום שהיה זה רצון ה’, שכן מעשה העקידה היה היפך הגמור ממידתו של אברהם, על ידי עמידתו בניסיון זה, ידעו כולם שגם באותם תשעה ניסיונות שקדמו לעקידה יש ממש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

עקידת יצחק הביטול המוחלט בן אברהם לקב”ה

 

ויהי  אחר הדברים  האלה והאלוהים ניסה את

אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני, ויאמר

קח נא  את  בנך יחידך אשר  אהבת את יצחק

ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על

               אחד ההרים אשר אומר אליך

(בראשית פרק כב פסוק א-ב)

 

כמה שנוסיף ללמוד ולהעמיק בפרשה מופלאה הנקראת “עקדת יצחק”, עדיין לא נוכל לירד לסוף הענין ולהבין את עוצם וגודל הנסיון בו עמדו אברהם ויצחק ע”ה, אצל אברהם היה בזה קושי עצום הן מצד עצם הציוי שהיה בו משום סתירה לכל משנתו של אברהם אבינו אשר עשרות בשנים היה מחנך אברהם אבינו לכל באי עולם, כי אין זה מרצון האלוקים שיהא האדם מקריב לפניו קרבן את אחד מבניו, והנה עתה נתבקש הוא על ידי לא אחר מאשר אותו האלוקים אשר בשמו דיבר להקריב לפניו את בנו יחידו, והן מצד הקושי הכרוך בביצוע מעשה העקידה בפועל, אברהם אבינו החתום במידת החסד והרחמים צריך לא פחות מאשר “לשחוט”, ולא סתם אדם זר אלא את בנו אשר נולד למאה שנה, יחידו ואהובו יצחק, חרף כל הקשיים עומד אברהם אבינו בעין בוכה אך בלב שמח לעשות רצון הי”ת, כי כזה הוא אברהם אבינו למוד הוא להיות מוסר את נפשו על מצות הי”ת, כך עשה בהיותו באור כשדים עת השליכו נמרוד אל כבשן האש, וכך עושה הוא כעת במצוה לשחוט את בנו יחידו את יצחק.

 

וכך גם יצחק, על אף היותו אז אך בן לז’ שנים בלבד ובכחו היה להתנגד למעשה העקידה הן בכח והן בסברא, הרי שלא רק שלא התנגד לזה אלא פשט את צאורו להיות נשחט ואף זירז את אביו וחיזקו לעמוד בנסיון.

 

מובן מאליו כי הכח הכביר ותעצומות הנפש הנדרשים למסירות נפש מסוג זה הוטבעו בו ביצחק רק מכח היותו בנו של אברהם אבינו ע”ה, ממנו קיבל יצחק את התכונה הנדירה הזו הנקראת מסירות נפש.

 

 

אמר  רבי  אבהו  מפני  מה  תוקעין בשופר של איל בראש

השנה אמר הקב”ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור

לכם עקידתו של  יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו

עקדתם עצמכם לפני                               (ראש השנה טז.)

 

במסכת ראש השנה (כו.) מבואר כי כל השופרות כשרים הם לקיום המצוה של תקיעת שופר בראש השנה [חוץ משל פרה מפני שהוא קרן], כמבואר בדברי המשנה מכל מקום לכתחילה יש לקיים מצוה זו דוקא בשופר של איל כדי להזכיר עקידתו של יצחק אבינו ע”ה

 

וצריך להבין לכאורה מהו הענין בהזכרת עקידתו של יצחק אבינו דוקא בתוך קיום המצוה של תקיעת שופר ?

 

וכן צריך ביאור בדברי רבי אבהו “אמרה התורה לתקוע בשופר של איל בראש השנה כדי להזכיר את עקידתו של יצחק בן אברהם” כלום יצחק אחר יש אשר עקדו אביו על גבי המזבח עד שהוצרך להשמיענו רבי אבהו כי הכונה בזה היא לעקדת יצחק בנו של אברהם אבינו ע”ה ?

 

וביותר צריך ביאור אומרו ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני, שהוא דבר מוזר לכאורה שעל ידי שיהא אדם תוקע בשופר בראש השנה יחשב לו הדבר כאילו עקד את עצמו על גבי המזבח ?

ולפי מה שביארנו כי הכח הכביר ותעצומות הנפש הנדרשים למסירות נפש מסוג זה הוטבעו בו ביצחק רק מכח היותו בנו של אברהם אבינו ע”ה, יובנו דברי רבי אבהו דרצונו לומר כי הטעם שתוקעים ביום ראש השנה בשופר של  איל הוא כדי שיזכור לנו הי”ת את עקידתו של יצחק בן אברהם, דכונתו בזה היא לומר כי תכונה זו של מסירות נפש אשר מצאנו אצל יצחק אבינו ע”ה, לא באה לו אלא מכח היותו בנו של אברהם אבינו ע”ה וכמו שנתבאר

 

ובזה יובן גם מה שסיים ואמר ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני, שאין כונת רבי אבהו לומר ששקולה היא תקיעת שופר כמו עקידת עצמנו על גבי המזבח ממש, רק שכונתו בזה היא לומר שע”י התקיעה בשופר של איל עולה זכרון עקידתו של יצחק אבינו, אשר הינה תוצאה של אותה תכונה של מסירות נפש אשר נשתרשה בו מאברהם אבינו עליו השלום, ואותה מידה הושרשה גם בנו אנו יוצאי בני בניו כפי שקיימו בעצמם אלפים ורבבות מבית ישראל בכל הדורות, אשר חרפו את נפשם על דבר כבוד שמו יתברך בכל מיני מצבים וזמנים, והכל בא מכח אותה תכונה שנטע בנו אבינו הגדול אברהם, וכך כותב הגר”ח מולואזין זצ”ל בספרו רוח חיים על דברי התנא במסכת אבות (פ”ה מ”ג) עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולן, “כאן אמר אברהם אבינו ולעיל [משנה ב] אמר עשרה דורות מנח ועד אברהם ולא אמר אבינו, ירצה בזה עפ”י מש”כ במשלי (פרק כ פסוק ) “מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו”, כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם לבניו אחריו הם כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה, כמו שנראה בחוש שרבים מעמי הארץ מיהודים מוסרים את עצמם על קידוש ה’, והוא מוטבע בנו מאברהם אבינו שמסר את נפשו לאור כשדיים על אמונתו, וכן כל העשרה נסיונות היו להישר הדרך לפנינו וכו'” עכ”ל, וזהו שאמר “ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם על גבי המזבח”, אף שבפועל לא הגענו אנו לכלל נסיון זה של עקידת עצמנו על גבי המזבח, מכל מקום הוכח הדבר על ידי אבותינו הקדושים כי אם יתבקש זאת מאיתנו נעשה זאת ובשמחה, כי כך הושרש בנו מאבותינו הקדושים .

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא

שלושה כללים בקיום המצות

בספר הפרשה החסידית פרשת וירא מובא מעשה שסיפר האדמו”ר הזקן זצ”ל אודות “חבורת מסיקי התנור”, שהיו בחצרו של המגיד ממזריטש זצ”ל, לילה אחד סיפר בעל התניא זצ”ל, הגיעו אלה להכין את התנור ולהסיקו ליום הבא, כבר עליתי על יצועי המשיך הרב לספר אך טרם נרדמתי, כך שהזדמן לי לשמוע את ששוחחו בניהם.

אחד מהם פנה לחבריו ושאל : “מדוע מתפעלים כל כך ממסירות נפשו של אברהם שעקד את יצחק בנו יחידו ?

מי לא היה נוהג כך לו היה מתבקש לעשות כן על ידי הי”ת בעצמו ?

הראיה לכך הוסיף, שבמשך כל הדורות היו כמה וכמה מישראל, שמסרו את נפשם על קדושת ה’, אף שלא נצטוו לעשות כן במפורש ?

ומהי דעתך בזה השיבו חבריו בשאלה ?

לדעתי, השיב חברם כאשר יהודי בן אברהם יצחק ויעקב מוסר את נפשו בעבור אמונתו, אין בכך שום חידוש, אכן בכל הדורות מסרו רבבות מכל ישראל את נפשם על אמונתם הצרופה, אומנם כוח זה בא להם בירושה מאבותינו הקדושים, לא כן אברהם אבינו, כוח זה ודאי לא בא לו מתרח אביו שהיה עובד אלילים, ובכל זאת עמד בניסיון בגבורה וזהו אכן חידוש גדול.

החברים לא הסתפקו בביאור זה, סוף סוך ממשיכו לטעון, הלא הי”ת בעצמו ציוהו לעשות כן, ומי לא ישמע לצווי מפורש מפי הקדוש ברוך הוא, כך אברהם אבינו לאחר שהכיר את הי”ת שוב אין חידוש בכך שמסר נפשו על דבר ה’ !

אחת מן המסיקים ניסה את כוחו, פלא וחידוש גדול יש במעשהו של אברהם אבינו, אומנם כל אחד שישמע ציווי מפורש מאת הי”ת יעשה כן, אכן גדלותו של אברהם לא אינה בעצם המעשה אלא בצורה שהוא נעשה, לאחר ששמע אברהם אבינו מאת הי”ת : “קח נא את בינך יחידך … והעלהו לעולה”, לא התמהמה ולא התעכב, אלא מיד השכם בבקר אץ רץ לקיים את מצות בוראו, לעקוד את בנו ולעלותו לעולה.

אך גם תרוצו לא הניח את דעת חברם לגמרי, עדיין המשיכו להקשות, אם הי”ת בעצמו יבקש זאת מאיתנו באופן ישיר, היינו גם אנו אצים ורצים לעשות את רצונו, יתכן שאף לא היינו ממתינים עד הבוקר כפי שעשה אברהם !

אז הציע חבר נוסף ביאור משלו, לדעתי כך אמר : עיקר הגדולה של אברהם במעשה העקידה היא לא במעשה העקידה עצמו, אלא דווקא בחלקה השני של העקידה, לאחר שהכין אברהם את עצמו למעשה העקידה, מעשה שהוא ההיפך הגמור ממידתו של אברהם איש החסד, לאחר שכבר עקד את יצחק על גבי המזבח, כבר שלח את ידו ולקח את המאכלת, רגע לפני שהוא מקיים את דבר ה’ ומקריב את יצחק, הוא שומע את קולו של מלאך ה’ קורא אליו מן השמיים, ומצוה אותו “אל תשלח ידך אל הנער”, כל אחד מאתנו לו היה שומע את דברי המלאך, היתה נפלטת מגרונו אנחת רווחה, מי לא יחפוץ בהצלת בנו יחידי ואהובו, אך לא כך אברהם, גם לאחר ששמע את דברי המלאך, גם אז לא שמח כלל על דבריו, הוא עדיין ביקש רשות לעשות בו משהו, רק לאחר שהבין שרצון ה’ הוא “ואל תעש לו מאומה”, רק אז הניח אברהם את המאכלת מידו, והוריד את יצחק מעל גבי המזבח.

לאחר העקידה אומר מלאך ה’ לאברהם : “עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני”, המילה “ממני” לכאורה מיותרת, די היה לכתוב “ולא חשכת את בינך יחידך” ?

אלא שכאן מעיד הכתוב על גדלותו של אברהם אבינו, שהעיד מלאך על אברהם אבינו שגם בתום הניסיון כשנצטווה אברהם שלא לפגוע ביצחק, הסיבה היחידה שחשך אברהם את יצחק מהעקידה היה משום שכך נצטווה על ידי הי”ת, שום שיקול אחר לא היה מעורב במעשה זה, אפילו בחינה דקה מן הדקה של צורך עצמו לא התערבה בהצלת יצחק בנו יחידו, זהו פירוש “ולא חשכת את בנך יחידך ממני” כל הצלת יצחק באה רק ממני, מחמת שכך ציוותי אותך.

אף שכל אחד משלושת החברים עמד על נקודה אחרת בגדלותו של אברהם, למעשה כל שלושת הנקודות שהוזכרו יש בהם כדי ללמד על גדלותו של הגדול שבענקים אברהם אבינו, [מדרש רבה פרשת בראשית (פרשה יד אות ו)].

מאופן התנהגותו של אברהם אבינו במעשה העקידה למדנו שלושה כללים עיקריים בקיום מצות הי”ת, הכלל הראשון הוא שעשיית המצוה תעשה מתוך רצון פנימי לקיים את רצון ה’, שלא תהיה פעולה תכנית ללא לב, אחת התוכחות של הנביא ישעיה (פרק כט פסו’ יג) לעם ישראל היא “ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה”, מסביר רבי יצחק אברבנאל זצ”ל שהכונה בזה לקיום המצוה מפאת ההרגל לא מכוונת הלב, רבנו יונה בספר היראה מגדיר בחינה זו של מצות אנשים מלומדה “מנהג אבות”, אברהם אבינו אב לא למדו ורב לא היה לו, אל הכל הוא הגיע מעצמו אחר חיפוש ודרישה, לאחר שהכיר את בעל הבירה, עז היה רצונו לעשות את רצון הי”ת.

הכלל השני שלמדנו מאברהם אבינו בעשיית המצות הוא “זריזין מקדימין למצות”, אברהם יכל להשתהות במעשה העקידה יום או יומים, בכל זאת מדובר בבנו יחידו, אבל אברהם אבינו לא מתמהמה, אלא “וישכם אברהם בבקר”, מיד עם בוקר הוא חובש את חמורו ויוצא לדרך, כך בעשיית המצות צריך האדם להיות זריז, לא להשתהות בעשייתן אלא לקיימן מיד, כמו שדרשו רז”ל במכילתא (פרשה ט) : “כשם שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצות, שאם באה מצוה לידך אל תחמיצנה אלא עשה אותה מיד, הזריזות במצות צריכה לבא גם היא מצד הרצון העז לקיים את מצות הי”ת, לא מחמת החשש להחמיצה, על כך אמר דוד המלך עליו השלום בספר תהלים (פרק קיט פסו’ ס) : “חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך”. חשתי אומר דוד המלך בקיום מצות הי”ת, אבל לא משום שהתמהמתי, אלא משום רצוני העז לקיים את מצות ה’.

הכלל השלישי שלמדנו מאברהם אבינו בעשיית המצות הוא, שיהיו כל מעשינו לשם שמיים, שכל המניע לעשייתם יהיה לתכלית אחת “לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו”, כדברי חז”ל במסכת נדרים (סב.) : “עשה הדברים לשם פעלם” היינו לשם מי שציוה עליהם, ובספרי אמרו : “אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי ואפשי, ואבי שבשמים גזר עלי”, מטעם זה הזהירונו חז”ל במסכת אבות (פרק ב משנה א) “הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה”. כי לשניהם תכלית אחת, והיא עשיית רצון ה’, וכדברי רבנו יונה שערי תשובה (שער ג אות כג) : “ודע, כי הירא את דבר ה’ יחמיר וידקדק וישים נפשו בכפו על מצוה קלה כמו על החמורות, כי לא יבינו לאשר המצוה הזאת קלה לעומת החמורות, אך יבינו לגדולת המזהיר עליה יתברך עכ”ל.

 

 

 

פרשת וירא

תפקיד הניסיון

“ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם …”

(בראשית פרק כב)

הרמב”ן בפירושו כאן כותב : “ענין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא “נסיון” מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך, יצוה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד.

כאשר האדם עושה מעשה טוב בפועל אומר הרמב”ן זצ”ל אין זה רק גילוי דעת על היראת ה’ שיש לו, על אהבת ה’ שיש לו, אלא שיש כאן מהות אחרת, על ידי הוצאת הדבר מן הכוח אל הפועל, נהפך זה להיות חלק בלתי נפרד מהאדם עצמו.

אחר העמידה בניסיון של העקידה אומר הי”ת לאברהם אבינו : עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”, הי”ת ודאי ידע שאברהם הוא ירא אלוקים, הוא הרי הלך במצותו אל הלא נודע, מעולם לא הרהר אחר מידותיו

הרמב”ן בהמשך כותב מפורש שהי”ת ניסה את אברהם רק לאחר שהיה ברור לו שאברהם נמצא במצב שהוא יעמוד ודאי בניסיון : “שהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצווה אותו בנסיון”.

הרמב”ן מביא את הפסוק בספר תהילים (פרק יא פסוק ה) : “ה’ צדיק יבחן”, הי”ת אינו מעמיד במבחן רק מי שכבר הגיע לדרגת צדיק, דרגה זו מבטאת ביטול גמור אל הי”ת, כדברי שלמה המלך ע”ה בספר משלי (פרק כ פסוק ז) : “מתהלך בתומו צדיק”, כדברי הרמב”ן “ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו”.

כך כותב הר”ן זצ”ל בדרשות (הדרוש הששי) : “כי בהיות מחשבת הצדיק טובה ועינינו חזק ביראת השם יתברך, מביאו לידי ניסיון למען תצטרף מחשבתו הטובה לידי מעשה, ולכן לא ינוסה רק הצדיק העומד בניסיונו, והוא אומרו ה’ צדיק יבחן”.

במדרש תנחומא הביאו משל ליוצר הזה שאינו בודק בקנקנים רעועים שאין מספיק להקיש עליהם עד שהוא משברן.

כיון שכן מה מוסיף מעשה העקידה על אותה ידיעה שכבר היתה ידועה להי”ת קודם, או כדברי הר”ן זצ”ל בדרוש השישי : “כי אין ספק שלא ינסה השם יתברך לידע אם יעמוד בניסיונו, כי השם יתברך צופה ומביט כל העניינים העתידים, ואין אצלו ספק כלל”.

אכן אחר מעשה העקידה בפועל שוב לא הייתה היראת ה’ של אברהם רק בתאוריה, לאחר שתרגם אברהם את כל הדבקות שלו בה’ למעשה, אהבת ה’ שלו והיראת ה’ שלו הפכו להיות חלק מהעצמיות של אברהם, כדברי הי”ת : “עתה ידעתי כי ירא אלוקים “אתה”.

לכן גם השכר על המעשה בפועל הוא גדול יותר, שוב אינו רק שכר של מחשבה טובה אלא של מעשה.

[במסכת קידושין נתחדשה הלכה שמצוה בו יותר מבשלוחו, רש”י מסביר שדין מתבטא גם בשכר, כאשר גופו עוסק במצוה השכר הוא יותר גדול, אומנם העצם המינוי של השליח לקיים עבורו את המצוה יש גלוי לרצון הטוב של המשלח לעשות את המצוה, שעניינה הוא עשיית רצון ה’, “לעשות רצון בוראנו”, לכן אמרה התורה שאכן “שלוחו של אדם כמותו”, שכן בעצם המינוי מתגלה הרצון של המשלח בעשיית המצוה, אבל עדיין חסר כאן מעשה בפועל, שגופו יתעסק במצוה, התוספת שכר על העשייה אינה משתלמת רק עבור המאמץ הפיזי, אין זה רק מצד הדין של לפום צערא אגרא, אלא שכאשר גופו עוסק במצוה הרי שהרצון מקבל מימד אחר].

בספר שמות (פרק טז פסו’ ד) אומר הי”ת אל משה “הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא”. הורדת המן היתה נסיון לכלל ישראל, כך נאמר גם בספר דברים (פרק ח פסו’ טז) : “המאכלך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להיטבך באחריתך”.

הרמב”ן זצ”ל בשער הגמול כתוב שעניין הניסיון בהורדת המן היה כדי להוציא אל הפועל מידת הביטחון שבהם, אחר היציאה ממצרים היו כלל ישראל מאמינים בה’ כפי שהעידה עליהם הי”ת “ויאמינו בה’ ומשה עבדו”. אבל עדיין רצה הי”ת שכל הבחינות האלה יקבלו תוקף במעשה, שעל ידי המעשה יקבעו וישתרשו הם בעצמיותם של כלל ישראל.

והנה בספר מסילת ישרים (פרק א) כותב הרמח”ל זצ”ל : “והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך … כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם ניסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד … נמצינו למדים מסכם הרמח”ל זצ”ל : “כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בניסיון”.

דברי הרמח”ל זצ”ל שכל תכלית חיי האדם בעולם הזה היא לעמוד בניסיון, לכאורה אינם עולים בקנה אחד עם דברי הרמב”ן והר”ן שהקב”ה מנסה רק את מי שיודע שיעמוד בניסיון, שכן ענינו רואות שרוב בני אדם אינם עומדים בניסיון ונופלים פעם אחר פעם ?

בספרי המוסר מובא שהקב”ה לעולם אינו מביא על האדם ניסיון שאינו יכול לעמוד בו, גם אם הניסיון נראה גדול מאוד יכול הוא לעמוד בו, שאם לא כן לא היה מביא הי”ת ניסיון זה לפתחו.

אכן כל זה הוא בניסיון הבא אליו מן השמים, אבל אם האדם מביא את עצמו לידי ניסיון, אין שום ערבות שהוא לא יכשל, יתכן שהוא הכניס את עצמו לתוך נסיון שהוא למעלה מכוחותיו, כך אומר רב יהודה בשם רב במסכת סנהדרין (קז.): לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל.

הגר”ח שמואלביץ זצ”ל בשיחות מוסר מסביר שכאשר מביאים אל האדם נסיון משמים אזי משמים גם נותנים לו את הכוח לעמוד בו, אדם שמביא את עצמו לידי ניסיון חסר הוא את הסייעתא דשמעיא  הניתנת משמים שכן עשה שלא כדין בזה שהכניס את עצמו לידי ניסיון.

אכן נראה שמה שקורא הרמח”ל זצ”ל לענייני העולם בין טוב לרע ניסיונות, הכוונה בזה היא לניסיון שעניינו הוא מבחן, בכל רגע עומד האדם בפני אתגרים שהוא אמור לבחור ולהחליט איך לנהוג בהם לטוב או לרע, בכל אלה יתכן שהאדם יכשל ואפילו יותר מפעם אחת, כדברי הפסוק בספר משלי (פרק כד פסו’ טז) : “כי שבע יפול צדיק וקם”.

המושג ניסיון עליו מדבר הרמב”ן נאמר בייחס למה שנראה כלפי חוץ מבחן, אבל האמת היא שאין זה מבחן כלל, שכן ברור להי”ת שהוא יעמוד בו, מטרת הניסיון היא כדברי הרמב”ן להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל, בניסיון זה אכן לא שייך שהצדיק יפול.

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד

 

“ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה”.

בפירוש הרש”י כותב שהסיבה שחזרה התורה לומר “שני חיי שרה” הוא לומר לנו שאותם מאה עשרים ושבע שנים שבהם חיה שרה היו “כולן שווין לטובה”.

עוד מובא ברש”י כאן : “לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, [מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים], לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי עיי”ש.

[בחידושי הגרי”ז (סי’ לט) הקשה על מה שכתב הרש”י בת ק’ כבת כ’ לחטא שכן ההלכה שבת עשרים אינה בעונשי שמים, שאין מענישים בשמיים פחות מבן כ’, אבל החטא ודאי חטא גמור הוא, וא”כ מנין מוכח דעד כ’ היתה נקיה מחטא.

וביאר בזה על פי המבואר בדברי הגמ’ במסכת יבמות (סד:) ששרה אמנו הייתה איילונית, וברמב”ם (פ”ב מהל’ אישות הל’ ג) מבואר שאיילונית נקראת קטנה עד בת כ’, וע”כ שנראו בה סימני איילונית קודם, נמצא לפי”ז ששרה היתה קטנה עד בת כ’, ועד אז הייתה נקיה מחטא, ולפי זה מה שכתב הרש”י שהרי אינה בת עונשין כוונתו שדינה כקטנה שאינה בת עונשים כלל אפילו בידי אדם עיי”ש.

וגם במש”כ הרש”י “ובת עשרים כבת שבע ליופי” צריך ביאור שמשמע מדבריו שעיקר היופי הוא כשהיא בת ז’, ועי’ במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה יד אות ז) שם אומר רבי יוחנן שאדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו, משמע שעיקר היופי הוא בהיותה בת כ’, שכן אמרו במסכת בבא בתרא (נח.) ששרה בפני חוה היא כקוף בפני אדם ?

ונראה בזה בהקדים דברי הברייתא במסכת מגילה (טו.) תנו רבנן ארבע נשים יפיפיות היו בעולם, שרה אביגיל רחב ואסתר, ובתוס’ שם הקשו מדוע לא מנו גם את חוה שהיתה יפה יותר מכולם, ותר’ שהברייתא מנתה רק את אותן שנולדו מאשה עיי”ש, ולפי”ז אפשר שבנולדות מאשה אכן עיקר היופי הוא בגיל ז’ ולא בגיל כ’.

ועוד יש לומר בזה בהקדים דברי רבי יצחק במסכת מגילה (יד.) יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה ? שסכתה ברוח הקדש, שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, דבר אחר: יסכה שהכל סוכין ביופיה עיי”ש

ולכאורה שתי הדרשות סותרות זו לזו, שכן הפירוש הראשון של השם יסכה מרמז על רום מעלתה של שרה אימנו, שמרוב צדקותה היא היתה סכה ברוח הקודש, לא כן הפירוש השני של השם יסכה מתייחס ליופי הגשמי של שרה אימנו ?

אכן נראה ששני הדרשות אלו לא רק שאינן סותרות זו לזו אלא משלימות הן זו את זו, שתיהן מעידות על גודל מעלתה של שרה אמנו ע”ה, שעל אף שהיתה מארבעת הנשים היפות בעולם, עד שהיו הכל סכין ביופיה, אבל היא עצמה לא התעסקה כלל עם יופיה הגשמי, ובשונה מכל העולם היתה היא סכה ברוח הקודש, ברומו של עולם.

מעתה אפשר כי זה כוונת דברי הרש”י בת כ’ כבת ז’ ליופי, הן אמת שעיקר יופיה של האשה הוא בהיותה בת כ’ שנים, אבל כוונת הרש”י ששרה אמנו גם בהיותה בת כ’, גיל שכבר יש לאשה מודעות ליופיה, אצל שרה אמנו מרוב צדקותה, היא התייחסה ליופיה בדיוק כפי שמתייחסת אליו ילדה קטנה בת ז’, שעדיין אין לה שום מודעות ליופי שלה.

זוהי כוונת דברי הרש”י שאצל שרה אמנו היו של ימי חייה שווין לטובה, כולם היו יחידה אחת של דבקות בה’ יתברך, מצד אחד היו כולם מנוצלים אך ורק לעבודת ה’, ומצד שני היה בהם ניתוק מוחלט מכל הבחינה הגשמית.

אכן בפסיקתא פרשת חיי שרה (פרק כג סי’ א) מובא שהמילים “שני חיי שרה” באו ללמד שכל שנותיה של שרה עברו עליה בשמחה ובששון.

ודברי הפסיקתא צריכים ביאור, איך יתכן שכל שנותיה של שרה עברו עליה בשמחה ובששון, הרי במשך חייה של שרה עברו עליה כמה וכמה ניסיונות, תשעים שנה היתה עקרה, ובמסכת נדרים (סד:) אומר רבי יהושע בן לוי שכל אדם שאין לו בנים חשוב כמת, שנאמר : הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. [אכן יש שכתבו לפרש את דברי התורה “ויהיו חיי שרה”, שחיי שרה באמת היו רק שלושים ושבע שנים כמנין ויהיו, שז נולד לה יצחק], ולקיחתה לבית פרעה ולבית אבימלך, ומה שזלזלה בה הגר לאחר נישואיה עם אברהם, וכל הנסיונות שעברה יחד עם אברהם אבינו, אם כן איך אפשר לומר שהיו שני חייה שווין לטובה ?

שמעתי לבאר בזה על פי משל לאומן שפרסם אחת מתמונותיו על בנין רב קומות, על כל קומה בבניין הודבק חלק מהתמונה, כל מי שעמד מחוץ לבניין התפעל מאד מיופיה, לא כן מי שביקר בתוך הבניין, אותם שהיו בקומה העליונה הם ראו רק חלק מהתמונה, כך אותם שהיו בקומות האמצעיות, וכן בקומות התחתונות, אף אחד מהם לא ראה את התמונה בשלימותה, חלקם ראו צבע בהיר, וחלקם ראו רקע שחור, אם היינו שואלים את אותם שנמצאים בתוך הבניין לחוות את דעתם על התמונה, אף אחד מהם לא היה יכול להגדיר מה הוא רואה בדיוק, רק לאחר שיצאו מן הבניין ועמדו במרחק מה ממנו, רק אז נתגלתה לעיניהם התמונה במלא יופיה והדרה.

כאשר אנו מחלקים את שנות חייה של שרה אמנו ליחידות זמן, אכן היו לה זמנים שהיו קשים ואפילו קשים מאד, אומנם כאשר מסתכלים על המכלול של החיים של שרה אמנו, כאשר מביטים על התמונה הכוללת התוצאה תהיה “כולן שווין לטובה”.

אומנם תשעים שנה היתה שרה אמנו עקרה, אך עקרות זו היתה כדי שבסופם של התשעים שנה יוולד יצחק, כדי ללדת את יצחק היה צריך אברהם להיות בן מאה שנים, גיל זה מהוה ניתוק מן העבר, כדברי התנא במסכת אבות (פרק ה ) שבן מאה הרי הוא כאלו עבר ובטל מן העולם, יצחק הוא אינו המשך ישיר של תרח והקודמים לו, היא התחלה חדשה, כדי להוליד בן כמו יצחק נצרכות תשעים שנה של תפילות.

גם לקיחתה אצל פרעה אומר הרמב”ן היה זה סימן לבנים, אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב”ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם, ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א כב) וכל הבת תחיון, והקב”ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד עיי”ש.

גם נישואי אברהם להגר היה בהם תועלת כפי שמבאר האור החיים הקדוש : “וצורך היה בדבר להיות כן כי באמצעות היותה שפחתה נתברר בה חלק המאוס שהיה דבוק באברהם מימי קדם ויצאה הזוהמא בישמעאל ונשאר אור שלם ונכון ביצחק”.

כאשר הגיע יעקב אבינו למצרים, הציגו יוסף לפני פרעה, קודם ששאל פרעה לשלמו ואיך עברה עליו הדרך מארץ ישראל למצרים, הוא מיד פתח בשאלה “כמה ימי שני חייך”

יעקב מסביר לפרעה “ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותיי בימי מגוריהם ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה”.

במדרש שכל טוב פרשת ויגש – ויחי (פרק מז) כותב שבדבריו מעט ורעים התכוין יעקב לספר לפרעה שעברו ימיו בתלאות : “ברחתי מפני עשו אחי, נשכרתי ללבן חמי, וביום אכלני חרב וקרח בלילה, נצטערתי על פרידת יוסף בני כ”ב שנה”.

ובמדרש מובא שהקפיד הקדוש ברוך הוא על מה שאמר מעט ורעים ואמר הקדוש ברוך הוא אני מלטתיך מלבן, אני הצלתיך מעשו, אני הצלתיך משכם, אני החזרתיך דינה, אני החזרתיך יוסף, ואתה אמרת מעט ורעים, חייך על [כל] תיבה ותיבה שאמרת אגרע שנה אחת משנותיך. וצא וספור מויאמר פרעה אל יעקב עד בימי מגוריהם יש ל”ג תיבות כנגד ל”ג שנים שחי יעקב פחות מאביו, גם על מכירת יוסף מובא במדרש רבה פרשת מקץ (פרשה צא אות ו) שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליוסף אני עסוק להמליך את בנו במצרים, והוא א’ למה הרעתם לי.

אכן בסוף ימיו כאשר העביר יעקב אבינו את כל שנות חייו למול עיניו, המסקנא היתה : “האלהים הרעה אתי מעודי עד היום הזה”, הודה יעקב אבינו שהיו כולן שווין לטובה, בספר עקידת יצחק בראשית (שער לב) מביא בשם דורשי רשומות שהמילה “מעודי” בגימטריה ק”ל, לרמז שכל המאה שלושים שנים היה יעקב אבינו מושגח, על ידי הי”ת.

מסופר שפעם הגיע אדם אל המגיד ממזריטש זצ”ל וביקש להבין את דברי המשנה במסכת ברכות (נד.) : “חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה”, כיצד יתכן שאל לברך על רעה כמו שמברכים על הטובה ?

סע לאנפולי פסק עליו המגיד, שם מתגורר תלמידי רבי זושא, הוא יוכל לענות לך על שאלתך.

נסע אותו אדם לאניפולי, הגיע לביתו של רבי זושא, בית חרוב ישן ומט ליפול, העוני העצום היה ניכר בכל פינה בבית, אפילו עצים להסיק בהם את הבית מהקור הגדול ששרר בו לא היה, מבעד לחלון נראה רבי זושא עטוף בבלאות יושב ועוסק בתורה בשמחה עצומה.

נקש האיש קלות על דלת הבית, זו נפתחה ומולו עמד רבי זושא, פניו היו זוהרים כפני חמה, וחיוך רחב התפשט על פניו.

שלום עליך רבי יהודי ! קר מאד בחוץ, בא והיכנס פנימה, אכבדך במשהו חם.

מה הביאך אל ביתי שאל רבי זושא ?

נשלחתי לכאן על ידי המגיד הקדוש ממזריטש ענה האורח.

באמת ! פתח רבי זושא את שתי עניו, אתה הייתי אצל המגיד הקדוש ? ! בטח שמעת ממנו כמה חידושים נפלאים, בבקשה ממך אמור לי דבר מה בשם הרבי !

נשלחתי לכאן על ידי המגיד המשיך האורח כדי שאתה רבי זושא תסביר לי איך ניתן לקיים את דברי המשנה במסכת ברכות שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, המגיד הקדוש אמר לי שרק אתה תוכל להסביר לי כיצד אפשר לעשות זאת.

אני ! תמה רבי זושא ? איך אוכל להסביר לך דבר זה, הן מעודי לא עשה לי דבר רע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

חשיבות של כל רגע

“ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה”

(בראשית פרק כג פסו’ א)

“שני חיי שרה כולן שוין לטובה”.

(רש”י)

רבותינו עמדו על כוונת דברי רש”י הקדוש “כולן שוין לטובה”, איך ייתכן לומר שכל המאה עשרים ושבע שנות חייה של שרה היו כולם שוין לטובה, הרי תשעים שנה היתה שרה עקרה, ונלקחה לבית פרעה ולבית אבימלך, ועברה את כל הניסיונות יחד עם אברהם, אם כן מה כוונת רש”י שהיו כולם שוין לטובה.

עוד עמדו רבותינו על מה שחזרה התורה לכתוב “שני חיי שרה” אחר שכבר כתבה בתחילה “ויהיו חיי שרה” איזה צורך יש בכפילות הדברים ?

בפירוש המלבים זצ”ל כותב לבאר שעיקר החיים של האדם הם חיי השכל והעבודה ולא חיי ההרגש שהוא חיי הבהמה.

במילים “שני חיי שרה” באה התורה לומר לנו שכל המאה עשרים ושבע שנים של שרה אמנו, היו כולם “חיי שרה”, שהיתה צדקת [במדרש רבה פרשת וירא (פרשה נג אות ט) איתא שהיו מטרוניות באות ומניקות את בניהם ממנה, והיו אומרות אין אנו כדי להניק את בנינו מחלבה של צדקת, ובמסכת סנהדרין (סט:) אומר רבי יצחק : “יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה – שסוכה ברוח הקדש”].

זוהי כוונת דברי הרש”י ששנות חייה של שרה היו כולם השווים לטובה, היינו שכל חייה היו רצף אחד של עשיית רצון הי”ת, בבחינת מה שאמר רשב”י בזוהר פרשת האזינו (דף רפח עמוד א) קודם פטירתו כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא עיי”ש

על זה אפשר להכריז אומר המלבים זצ”ל רק לאחר המוות, בעוד האדם בחיים יתכן שיקלקל את מעשיו ויפסיד גם העבר, כדברי יחזקאל הנביא (פרק יח אות כד) : “ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ככל התועבות אשר עשה הרשע יעשה וחי כל צדקתו צדקתיו אשר עשה לא תזכרנה במעלו אשר  מעל ובחטאתו אשר חטא”, לזה אמר שעתה נודע כי היו חייה קכ”ז שנים וכולם היו שני חיי שרה חיי הצדקת.

במדרש רבה אסתר רבה (פרשה א אות ח) איתא : “ר’ עקיבא היה יושב ודורש ונתנמנמו התלמידים, בעא לערערה יתהון אמר מה זכתה אסתר למלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה”.

והקשו בזה איך ביקש רבי עקיבא לעוררן בדרוש הזה, מן הסתם אמר רבי עקיבא בפניהם דרושים נחמדים ואעפ”כ התנמנמו התלמידים, אם כן מה היה מיוחד בדרשה זו שגרמה להם להתעורר ?

זאת ועוד צריך ביאור מה ענין מנין חייה של שרה לעובדה זכתה אסתר למלוך על מאה עשרים ושבע מדינה ?

והביאור בזה הוא שכאשר ראה רבי עקיבא שהתלמידים מתנמנמים בשיעור ומאבדים את זמנם, אמר להם באו ונחשב מהו ערכו של רגע אחד, אסתר זכתה למלוך על מאה עשרים ושנה מדינה כמנין השנים בהם עבדה שרה אמנו את ה’, מעתה צאו וחשבו, בעד כל שנה זכתה אסתר למלוך על מדינה שלימה, עבור כל חודש זכתה למלוך על שכונה ועבור כל יום זכתה למלוך על רחוב אחד, ועבור כל רגע זכה למלכות על בית אחד, נמצא שבעבור רגע אחד שמנוצל לטובה אפשר לזכות למלכות, הדברים נכנסו בלבותם של תלמידי רבי עקיבא והתעוררו מתנומתם.

זה ביאור דברי חז”ל במדרש רבה פרשת חיי שרה : “ויהיו חיי שרה מאה שנה, יודע ה’ ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה, כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים, בת כ’ כבת ז’ לנוי, בת ק’ כבת עשרים שנה לחטא.

תמימות פירושה שלימות, כפי שהצדיקים הם עובדים את ה’ בשלימות, כך ימי חייהם הם שלמים, כל יום ויום מימי חייהם היה מלא בתוכן ובעבודת ה’, לא היה יום אחד שעבר עליהם בבטלה אלא כולם שווין לטובה.

הספר בראשית (פרק כד סעי’ א) אומרת התורה : “ואברהם זקן בא בימים וה’ ברך את אברהם בכל”.

בספר שיחות מוסר [מאמר צב] כותב הגר”ח שמואלביץ זצ”ל שהכוונה בזה היא שכל ימיו של אברהם באו אתו, כל יום וקנינו,כל יום והשגותיו, כל יום בחייו של אברהם אבינו היה מוסיף על היום שקדם לו.

כך מפורש בזוהר הקדוש פרשת ויחי (דף רכד עמוד א) : “כד אסתלק מהאי עלמא, באינון יומין ממש דיליה עאל ואתלבש בהו, ולא גרע מההוא לבוש יקר כלום, דכתיב בא בימים”.

בכל יום מימי חייו של האדם, הוא מכין את הלבוש אותו הוא ילבש לעתיד לבא בעולם הבא, לבוש זה כותב הזוהר הקדוש נעשה על ידי קיום המצות של התורה, ככל שהאדם מתאמץ להשלים כל יום מימי חייו בעשיית המצות כך יהיה לבושו לעתיד לבא יפה ושלם, [בספר ערבי נחל פרשת חיי שרה (דרוש א) כותב הרב זצ”ל, שלא רק הלבוש של האדם נעשה בימי חיותו, אלא גם מזונו לעולם הבא, גם הוא תלוי בצידה שהכין לעצמו, כל יום בימי חייו של האדם הוא כנגד יום בעולם הבא, כל יום שעבר על האדם בבטלה וחוסר לימוד תורה, באותו יום בעולם הבא לא יהיה לו מזון], אברהם אבינו כותב הזוהר הקדוש הוא בא בימים, הוא בא כאשר כל הימים שלו היו רצף אחד של עבודת ה’ בלי הפסק.

[כן כותב בשפת אמת פרשת חיי שרה (שנה תרמא) על הפסוק יודע ה’ ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. דכתיב את מספר ימיך אמלא. דרשו חז”ל הקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. הענין הוא כי השי”ת מחדש בכל יום מעשה בראשית. ומאחר שיש התחדשות בכל יום בטבע הבריאה שהיא החיצוניות. מכ”ש שיש התחדשות בכל נפש ישראל בכל יום בכח התורה דכתיב אנכי מצוך היום כי הימים הם כלים לקבל ההארות. והם החיצוניות. והתורה הפנימיות כנ”ל. וכתיב ויקרא אלקים לאור יום ואמרו חז”ל קרי’ לנהורא ופקדי’ אמצותא דיממא כו’. היינו שנתן זה בהטבע שהימים יהיו כלים לקבל ההארות. ועל ידי הצדיקים העוסקים בעבודת ה’ ממשיכין אור התורה בהטבע. וזה מספר ימיך היינו האור של הימים. ואז הם תמימים כשמתמלאים ההארות שהם רק כלים כנ”ל].

“ואברהם ושרה זקנים באים בימים”, גם אברהם וגם שרה זכו שניהם לנצל את ימי חייהם בעולם הזה באופן הכי מושלם לעשיית רצון הי”ת, כדברי מרן החפץ חיים בחובת השמירה (פרק א) : “שכל ימיהם היו בקדושה, ומאירים שם למעלה, שחקוקים שם כל המעשים טובים שעשה באותו היום, וכן כל דברי הקדושה שדיבר באותו היום. ולזה אמר: בא בימים, שלא היה חסר אפילו יום אחד משעה שעמד על דעתו שהכיר את בוראו. ולא כן מי שאינו הולך בדרך ה’, יהיו ימיו חשוכים ואין נוגה להם, כי נמשך עליהם רוח הטומאה.

מוסר גדול יוצא מזה כותב השל”ה בפרשת חיי שרה דרך חיים תוכחת מוסר(אות כח), שצריך האדם לראות שבכל יום ויום מימי חייו יעשה בו טוב ולא רע, ואז יש מציאות חיות לזה היום, וכן כותב מהרח”ו זצ”ל בספר שערי קדושה (חלק ב שער ב), שכל יום שעובר על האדם בלי לימוד תורה ובלי עשיית חסד, צריך האדם לומר אוי לי שהלך היום ולא עשיתי בו צדקה עם תלמוד תורה, שכל יום שהלך אינו חוזר לך עיי”ש.

 

פרשת חיי שרה

והסר השטן מלפנינו ומאחרינו

 

“ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה”.

 

המילה לבכותה בפסוק כתובה עם האות כ’ קטנה, בפירוש בעל הטורים זצ”ל כותב שכתיבת האות כ’ קטנה, באה ללמד שלא בכה אברהם על שרה אשתו אלא מעט, לפי שזקנה הייתה עיי”ש.

וצריך ביאור, מה בא להשמיענו בזה שאברהם לא בכה על שרה אלא מעט ?

זאת ועוד צריך להבין את הטעם שכתב, מפני שזקינה הייתה, וכי משום שהיתה שרה אמנו זקינה אין צריך לבכות על חסרונה הגדול של צדקת זו ?

הפרשה נקראת מיד אחר פרשת וירא שם מסיימת התורה בסיפור הניסיון של עקידת יצחק, מיד בסמוך פותחת הפרשה שלנו בסיפור פטירתה של שרה אמנו, בפירוש הרש”י כותב : “ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה”.

[ידועים דברי מרן החתם סופר זצ”ל שפטירת שרה לא היתה מחמת שההיא הצטערה על עקידת בנה יחידה, אלא היה זה מריבוי השמחה שמלא את לבה, כאשר התוודעה שרה לגדלותו של אברהם, לדבקותו הגדולה בהי”ת, עד כדי כך שהוא מוכן לכבוש את רחמיו ואהבתו הגדולה לבנו יחידו שנולד לו למאה שנה, וללכת להקריבו על גבי המזבח במצות הי”ת, וכן גדלותו של בנה יצחק ששבגיל שלושים ושבע שנים הסכים לפשוט צווארו על גבי המזבח לכבוד ה’, ליבה לא הכיל את השמחה העצומה עד שנעתקה ממנה נשמתה, כפי שכותב הרמב”ן בפירושו לפרשת ויגש (פרק מה פסו’ כו) לפרש את דברי התורה שם על יעקב אבינו אחר שספרו לו כי יוסף חע במצרים “ויפג לבו” : “שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת, וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות, כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו].

הנה עיקר עבודת האדם בזה העולם היא לנצח את היצר הרע, בספר חובות הלבבות [שער ה – שער יחוד המעשה פרק ה] כותב רבנו בחיי זצ”ל ואמרו על חסיד, שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה חזקה, אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם : מלחמת היצר וחייליו. [עי’ בפירוש שפתי כהן לפרשת כי תצא שהביא מעשה זה עם אלכסנדרוס מוקדון ואריסטו, וז”ל שם : “אלכסנדרוס מוקדון חזר מהמלחמה אחר שלוש שנים שצר על מדינה ועשה מלחמה גדולה עד שכבשה ובחזרתו יצא לקראתו אריסטו שהיה חכם גדול ומלומד ואמר לו נצחת מלחמה הקטנה נשאר לך לנצח מלחמה הגדולה, אמר לו יש גדולה מזו אמר לו כן זו מלחמה שהיא תמידית מלחמת היצר, ואיזהו גבור הכובש את יצרו”].

הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק ב) כותב על היצר הרע, שהוא איש מלחמה, ושהוא מלומד בערמומיות, ושאי אפשר להימלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה עיי”ש.

הרב חובות הלבבות שער ה שם כותב : “בן אדם, ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך והמעורב במזג רוחך, והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים, המושל בסודות נפשך וצפון חובך, בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות, שתהיינה ברצונך, האורב לעתות פשיעתך, ואתה ישן לו והוא ער לך, ואתה מתעלם ממנו והוא אינו מתעלם ממך, לבש לך בגדי הידידות ועדה עדי האהבה לך, ונכנס בכלל נאמניך ואנשי עצתך וסגולת אוהביך, רץ אל רצונך בנראה מרמיזותיו וקריצותיו, והוא מורה אותך בחציו הממיתים לשרשך מארץ חיים.

איך הוא עושה זאת ?

כותב הרב זצ”ל : “ראשית שישתדל לספק עליך אמיתתך ולשבש מה שנתברר לך, ולערבב את נפשך במחשבות כזבים וטענות שקרים, יטריד אותך בהם מתועלותיך ויספק עליך מה שנתברר לך מאמונתך ודתך”.

ואם תהיה נזהר ממנו ותזמין לו שלחי שכלך להילחם אותו בהם ותסלק חציו מעליך תנצל ותמלט ממנו בעזה”י.

אבל ואם תשליך עניניך אליו ותמשך אחר רצונו, לא ירף ממך עד שיאבדך בשני העולמים וישרשך משני המעונים.

כל אויב שיש לאדם אומר החובות הלבבות זצ”ל כאשר ינוצח פעם או שתים, ירף ממך ולא יעלה על לבו להילחם בך, לדעתו יתרון כחך על כוחו, והוא מתייאש מנצח אותך ומגבר עליך.

לא כן היצר הרע “אין מספיק לו ממך ניצוח פעם ומאה פעמים, בין שנצח אותך בין שניצחתו. כי אם ינצח אותך, ימיתך, ואם תנצחהו פעם אחת, יארוב לך כל ימיך לנצח אותך, כמו שארז”ל : אל תאמין בעצמך עד יום מותך.

[במסכת ברכות (סא.) אומר רב שהיצר הרע דומה לזבוב, אחת התכונות של הזבוב היא שכאשר האדם מסלקו מעליו, הוא חוזר שוב ושוב ואינו מתייאש, כך גם היצר הרע אינו מתייאש כדברי החובות הלבבות זצ”ל, וכך כותב הגר”ח מוולאזין זצ”ל בספר רוח חיים על פרקי אבות (פרק ו משנה א) : “הנה האדם מיום הולדו עד שובו לעפרו אשר לוקח משם צריך ללחוץ היצר לבל ילכדנו במצודתו. ודבר זה ביכולתו לעשות אם כל ימיו מתאמץ ללחום מלחמתו ולא יתרפה מהביט בכל דרכיו שלא יוכל לצודו ולקחת נפשו משם. כי היצר הרע מלומד מלחמה מנוער. ולכן מאוד צריך להתגבר עליו. ואם מתגבר עליו ואינו נוטה כלל מדרך התורה הוא הנקרא צדיק … אך כל זמן היותו חי על האדמה הוא בטורח רב במצור מלחמה. ולכן קראו חכמים מיתת צדיקים נח נפשיה כי אז ינוח על משכבו. ועם היות שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה [במסכת ברכות (סד.)] תלמידי חכמים אין להם מנוחה בעולם הבא גם כן אבל שם אין מלחמה וטרדא רק קיבול שכר. אך הטרדא היא קודם כיבוש יצרו, אבל אחר כבוש יצרו והוא לעבד לו, וההרגל יתהפך אליו לטבע, אז אין לו עוד מלחמה. … ועם כל זה היצר הרע עוד לא ישיב רוחו ממנו בכל, רק עדיין יחפש מקום שיוכל ללכדו. אם לא שרגלי חסידיו ישמור ה’ שיעמידנו על עמדו שלא יכשל. ועל זה ביקש דוד לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי עכ”ל].

היצר הרע ממשיך חובות הלבבות זצ”ל “אינו מקיל בקטנה שבקטנות ענייניך לנצח אותך בה, כדי שתהיה לו מדרגה לנצח אותך במה שלמעלה ממנה. ועל כן ראוי לך, שתהיה נזהר ממנו. ואל תמלא ממשאלותיו בך מאומה, רק יגדל בעיניך המעט שבמעט מניצוחו והמצער מהתגברותך עליו, כדי שתהיה לך מדרגה אל מה שלמעלה ממנו, כי במהרה תהיה תשוקתו אליך, ולא יעמד לפניך בעמדך כנגד.

בספר אורחות חיים חלק א’ בעניינים אחרים מתשובה מביא תפילה שיש להתפלל על היצר הרע, וזה לשון התפילה : “וסייעני להתחזק בתורתך וביראתך ועזרני נגד השטן הנלחם בי בתחבולות ומתנקש בנפשי להמיתני לבלתי ימשול בי ורחקהו ממאתים וארבעי’ ושמונה איברים שבי והשקיעהו בתוך מעמקי מים וגעור בו לבל יעמוד על ימיני לשטני ועשה אשר אלך בחקיך והסר לב האבן מקרבי ותן לי לב בשר”.

מה פירוש מה שאנו מבקשים בתפילה : “ורחקהו ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבי” ?

בספר תולדות יעקב יוסף פרשת תצווה (אות ב) כותב : “שמעתי משל באחד שהפציר בחברו לקנות ביתו ולא עלתה לו, עד שקנה בדמים מרובים שיהיה לו מקום בביתו רק על מסמר אחד, עד שזה היה סיבה שהוכרח המוכר לעקור מביתו לגמרי כך העניין כשיש מקום לקליפות ויצר הרע לשלוט באדם באבר אחד ח”ו, אזי הוא סיבה להסתלקות הקדושה ח”ו מכל וכל”.

אומנם זאת יש לדעת כי היצר הרע אינו מבקש להניא את האדם שלא יקיים את המצות, אלא גם לאחר שהתגבר האדם על יצרו וקיים את המצוה, גם אז בא אליו היצר הרע ומנסה בכל כוחו לגרום לו להיות תוהה עליהם, כדי שיפסיד בכך את שכר המצוה כדברי ריש לקיש במסכת קידושין (מ.) עיי”ש.

על כך אנו מתפללים בנוסח התפילה “שבור והסר השטן מלפנינו ומאחרינו”, [גם  יצר הרע שבור הוא מסוכן התפילה היא שהי”ת יסיר אותו מאתנו לגמרי] וההסרה של היצר הרע תהיה גם מלפנינו, היינו מהיצר הבא אלינו קודם קיום המצוה לשדל אותנו שלא נעשה מצוה, והן מאחרינו, הוא היצר הבא אלינו אחר עשיית המצוה ומבקש לגרום לנו להיות תוהים על הראשונות.

רש”י בספר מדבר (פרק יט פסו’ ב) כותב, שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל על חוקי התורה בטענה מה המצוה הזאת ? ומה טעם יש בה ? לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה, דורשי רשומות אמרו לבאר, שכך צריך להיות היחס של האדם למצות הי”ת, כאשר הוא בא לקיים את המצוה, צריך לחשוב שהמצוה גזירה היא איך עצה להישמט ממנה, ואחר עשיית המצוה אין לו רשות להרהר אחריה שלא יהיה תוהה עליה חס ושלום ויאבד שכרה.

אברהם אבינו הולך במצות הי”ת לעקוד את יצחק בנו יחידו שנולד לו אחר מאה שנים, השטן לא היה יכול להישאר אדיש לדבקות כזו בהי”ת, הוא ניסה בכל דרך לנמוע את העקידה.

כך מובא בילקוט שמעוני פרשת וירא (רמז צח) : “בא שטן ועמד לפניו ונדמה לו לזקן, א”ל להיכן אתה הולך ? א”ל להתפלל, א”ל והעצים והאש ומאכלת למה ? א”ל שמא אשהה יום ויומים לאפות ולאכול, א”ל אדם שכמותך יאבד בנו שניתן לו בזקנתו ותאבד נשמה ותתחייב בדין ? א”ל הקדוש ברוך הוא אמר לי, בא ועמד אצל יצחק נדמה לו כנער, א”ל להיכן אתה הולך ? א”ל ללמוד מוסר ובינה ? א”ל בחייך או לאחר מיתתך ? לשחטך הוא הולך, א”ל אף על פי כן, בא אצל שרה א”ל בעלך היכן הוא ? א”ל במלאכתו, ובנך היכן הוא ? א”ל עמו, א”ל לא כך היית אומרת שאינך עוזבת אותו שיצא מפתח החיצונה ? א”ל לא למלאכה הלכו אלא להתפלל, א”ל לא תראי אותו ? אמרה הקדוש ברוך הוא יעשה רצונו מבני”.

וצריך להבין מה ראה השטן ללכת אצל שרה ולגלות לה על עקידת יצחק בנה ? הניסיון היה של אברהם ויצחק בלבד, שרה לכאורה לא היתה חלק מניסיון העקידה, היא אפילו לא ידעה ממנה עד שהגיע אליה השטן וסיפר לה על כך, ואכן צריך ביאור מה רצה השטן בזה ?

אחר שחזר אברהם אבינו מהר המוריה, כאשר הגיע לבאר שבע הוא מתבשר ששרה אשתו הצדקת, זו שעמדה לימינו יותר ממאה שנים נפטרה, הוא גם מגלה שסיבת פטירתה היא העקידה עצמה, כאן לכאורה היה צריך אברהם אבינו להישבר, פטירת שרה היה עבור אברהם אבינו ניסיון נוסף לא פשוט.

מעשה שטן זה היה כדי לגרום לאברהם שיתחרט על מעשה העקידה, בכך יפסיד הוא וכל זרעו אחריו שכרה העצום, אבל אברהם אבינו אהובו ואוהבו של הי”ת לא נשבר ולא הרהר אחר מידותיו של הי”ת, אלא קיבל עליו את הדין באהבה, בזכות גבורתו זו אנו בניו ובני בניו אוכלים שכר העקידה עד היום הזה.

הטעם שכתבה התורה את המילה לבכותה, עם האות כ’ קטנה, אומר בעל הטורים לרמז שלא בכה אלא מעט, על כזו צדקת, אמה של מלכות, היה ראוי לבכות שבעים יום כמו על יעקב אבינו, או לפחות שלושים יום כמו על אהרן הכהן, אכן כיון שהיתה פטירתה סמוך ממש למעשה העקידה, וגם היתה העקידה סיבת פטירתה, לא רצה אברהם שאפילו יצטייר כלפי חוץ שהוא מתחרט על ההליכה לעקוד את יצחק, שהוא חס ושלום תוהה עליה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו

בפרשה אנו קוראים על דמותו של אליעזר עבד אברהם, לדעת חז”ל אליעזר היה בנו של נמרוד, הוא גדל כבן מלך בארמונו של נמרוד, ככזה לא חסר לו דבר, עד שראה את הנס שנעשה לאברהם באור כשדים, שאחר שנזרק על ידי אביו לתוך כבשן האש ויצא משם בשלום, עזב אליעזר את אביו ודבק באברהם.

מן הסתם לא היה הדבר כל כך פשוט לאליעזר לנטוש את בית אביו, לוותר על כל מנעמי המלכות שהיו חלק מחייו, להתנתק מהכול ולהדבק באברהם שאז היה אברהם העברי, הוא מעבר אחד וכל העולם מהעבר השני, אף אחד לא הסכים עם דרכו של אברהם, מן הסתם גם אליעזר כמו אברהם אבינו סבל מהטרדות והצקות של אנשי הדור ההוא, מהתלוצצות על דרכו המשונה, הם התייחסו אליו כאל מי שדעתו נטרפה עליו.

חרף כל הקשיים נשאר אליעזר נחוש בדעתו, הוא התגבר על כל הניסיונות שעמדו בפניו, המשיך לדבוק באברהם בכל ליבו, מנסה להדמות אל אדונו ככל שניתן.

בפרשה מסופר שבשלב מסוים מבין אליעזר שככל שיבקש להתקשר לאברהם, לעולם הוא לא יוכל להיות דבוק בו בתכלית, אברהם הסביר לו שכצאצא לחם בן נח הוא נקרא ארור, כך קילל נח את חם סבו : “ארור כנען”, לא כן אברהם שהוא כצאצא לשם בן נח הנקרא ברוך, ואין ארור מדבק בברוך.

אברהם הסביר לאליעזר שעם כל הרצון הטוב הוא לעולם לא יוכל להגיע לדרגת אברהם רבו.

לא זו בלבד, אלא שכארור מסביר לו אברהם הוא מנוע מלהתחתן עם זרעו של שם, לכן במקום לקחת את ביתו של אליעזר כאשה ליצחק, הוא שולח אותו לחרן אל ביתו של בתואל שהוא מזרעו של שם, להביא משם אשה ליצחק.

אליעזר שומע את דברי אברהם ובמקום להתייאש ולהישבר, הוא ממשיך לדבוק באברהם, אף שכארור אינו יכול להיות ברוך, הוא יקבל מאברהם עד כמה שהוא כן יכול לקבל.

ומה בסוף !

תוך כדי השליחות לחרן להביא אשה ליצחק, כאשר מגיע אליעזר לבית בתואל לבקש את רבקה, פונה אליו לבן : “בא עתה ברוך ה’ למה תעמוד בחוץ”. בזוהר הקדוש מובא שהי”ת שם מילים אלה בפיו של לבן, מעתה לא עוד ארור אלא ברוך ה’, זכה אליעזר בדביקותו באברהם לצאת מכלל ארור ולהיכנס לכלל ברוך.

נתקיימו באליעזר דברי חז”ל : “בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו”, פעמים שהרצון של האדם הוא מעבר ליכולת שלו ללכת, הוא מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, בכוחות הטבעיים שלו אין שום סיכוי שיצליח לממש את שאיפותיו הגבוהות, אבל הוא לא מתייאש ועושה כל מה שיש בכוחו לעשות, אז בא החלק של המוליכים אותו, הוא מרגיש שנמסכים בו כוחות חדשים המוליכים אותו מעצמן אל היעד, כך אליעזר ביקש להדבק באברהם אבינו, עשה כל מה שהיה יכול לעשות עד קצה היכולת, אז זכה לסייעתא דשמיא ונפתחו בפניו שערי ברכה, יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך.

לימוד עצום יש כאן עבורנו, פעמים בדרך העולה בית אל, ניצבים בפני האדם כל מיני קשיים, יש מי שלא ניחן בכישרונות מיוחדים, קשה לו ללמוד, קשה לו להבין, קשה לו להתמיד, אם יתעקש להצליח, יראה לקדוש ברוך הוא שהוא אכן רוצה, שהוא עושה את כל מה שיש בכוחו לעשות, משתדל עד היכן שידו מגעת, אז יזכה לסייעתא דשמיא מיוחדת שתביא אותו אל היעד הנכסף, יזכה לבחינה של “מוליכין אותו”.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

“לפי מה שהוא”

“ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה”.

(בראשית פרק כג פסוק א)

 

האור החיים הקדוש בתחילת הפרשה שואל, למה כתבה התורה “ויהיו חיי שרה” ולא ותחי שרה כסדר האמור בכל הצדיקים, ויחי אדם, ויחי שם. או יאמר ואלה שני חיי שרה כסדר האמור באברהם (פרק כה פסוק ז) “ואלה ימי שני חיי אברהם” ?

כותב האור החיים הקדוש לבאר על פי דברי חז”ל שהובאו ברש”י (פרק כג פסוק ב) שנסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה, שזה יגיד שאם לא היה המאורע הייתה ממשיכה לחיות עוד, לכן אמר ויהיו, פירוש הויה חדשה משונית מהקצבה שנקצב לה לחיות באמת.

בזה מבאר האור החיים זצ”ל את דברי התורה “שני חיי שרה” : “להודיע משפט החסד אשר ישפוט הקדוש ברוך הוא לידידיו, כי כל צדיק שלא השלים ימיו לסיבה ידועה, לא יגרע ה’ מצדיק מה שהיה מרוויח אלו חי שניו שלמים, וישלים לו שכרו על השנים שלא פעל בהם דבר, כי יאמר אליו אלו הייתי חי תאוותי היתה לסגל דבר טוב, וזו הכוונה במילים “שני חיי שרה”, היינו אל השאר שכל שנותיה היו חיים ממנה והאירו מכבודה עיי”ש.

יסוד זה של האור החיים הקדוש נמצא בדברי שלמה המלך עליו השלום בספר קהלת (פרק ה) : “מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל, והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון”.

מדרש תנחומא פרשת כי תשא (סימן ג) איתא שאמרו לו לשלמה, אלו אחר אמר הפסוק הזה היינו שוחקין עליו, אתה שכתוב בך ויחכם מכל האדם תאמר מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל, אין הדבר כך, שכל מי שהוא רעב אכל קמעא שנתו מתנדדת ממנו, אכל הרבה שנתו מתוקה ?

אמר להם שלמה המלך עליו השלום “איני מדבר אלא בצדיקים ובעמלי תורה, כיצד ? אדם שכל שנותיו שלשים שנה, ומעשר שנים ואילך הוא עמל בתורה ובמצות, ומת לשלושים שנה, ואדם אחד חיה שמונים שנה, ומעשר שנים ואילך עמל בתורה ובמצות עד שמת, את אומר הואיל ולא יגע הראשון אלא עשרים שנה בתורה, וזה שיגע שבעים שנה, שהקב”ה מרבה לזה שכר יותר ממי שעסק בתורה עשרים שנה ? ! לפיכך אני אומר אם מעט אם הרבה יאכל, שיכול בן עשרים שנה לומר לפני הקדוש ברוך הוא אילולי שסילקתני מן העולם בחצי ימי, הייתי מאריך שנים ומרבה בתורה ובמצות, לפיכך אני אומר אם מעט אם הרבה יאכל, שמתן שכרו של זה כמתן שכרו של זה.

ממשיך המדרש “תדע שהרי משה שמש את ישראל במצרים ובמדבר מ’ שנה וחיה ק”כ שנה, ושמואל כל ימי חייו שנים וחמשים, וסבל משאן וטרחן של ישראל, ושקלן הכתוב כאחד, שנאמר משה ואהרן בכוהניו, ושמואל בקוראי שמו, הוי מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל.

ובמדרש שם ממשיל זאת רבי לוי למלך ששכר פועלין למלאכתו, עם שהן עושין נטל המלך אחד מהן וטייל עמו, לערב באו הפועלין ליטון שכרן, בא אותו פועל שטייל עם המלך ליטול עמהן שכרו, ושמא יכול המלך לומר לו אתה לא עשית עמהם אלא שתי שעות טול כפי מה שעשית, אף הוא יכול לומר למלך, אילולי אתה שביטלתני וטיילתני עמך היה שכרי מרובה, וכך הקדוש ברוך הוא יתברך שמו, המלך זה הקדוש ברוך הוא, והפועלין אלו עמלי התורה, מי שיגע בתורה חמשים שנה, ומי שיגע בתורה עשרים או שלשים, יכול לומר אילולי שסלקתני הייתי עוסק בתורה, לפיכך אמר שלמה אם מעט אם הרבה יאכל שמתן שכרן שווה.

בירושלמי מסכת ברכות (פרק ב הלכה ח) מסופר על פטירתו של רבי בון בר ר’ חייא בן עשרים ושמונה שנים, וכשעמד רב זעירא להספידו קרא עליו את הפסוק הנזכר בספר קהלת “מתוקה שנת העובד”. לא שנת הישן אלא שנת העובד, מי שעמל ועבד במשך כל היום אז שנתו מתוקה אם מעט אם הרבה יאכל. כך רבי בון בר’ חייא יגע רבי בון בתורה לעשרים ושמונה שנה, מה שאין תלמיד וותיק יכול ללמוד למאה שנה, ודומה הוא למלך ששכר פועלים הרבה, והיה שם פועל אחד והיה משתכר במלאכתו יותר מדאי, מה עשה המלך, נטלו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות. לעיתותי ערב באו אותם פועלים ליטול שכרן, ונתן לו שכרו עמהן משלם. והיו הפועלים מתרעמין ואומרים אנו יגענו כל היום, וזה לא יגע אלא שתי שעות ונתן לו שכרו עמנו משלם. אמר להן המלך יגע זה לשתי שעות יותר ממה שלא יגעתם אתם כל היום כולו עיי”ש.

נמצאנו למדים שהאדם בצורת החיים שלו קובע את אמות המידה שעל פיהם הוא יהיה נידון, מי שניצל את זמנו לעמל ויגיעה בתורה, גם כאשר הוא נאנס ונאלץ להתבטל ממנה, בשמים יתנו לו שכר גם על אותם שעות בהם לא למד כאילו למד ועמל בתורה, שכן רק מחמת האונס התבטל ממנה.

לא כן אדם שמאבד את זמנו בבטלה, גם כאשר יכול לעסוק בתורה אינו עוסק בה, אדם כזה גם אם יגיע לו אונס שלא יוכל ללמוד, יתבע גם על ביטול תורה גם על אותו זמן בו היה אנוס, שכן מעשיו הוכיחו שלא האונס מנע ממנו לעסוק בתורה, שכן גם בזמן שלא היה אנוס לא עסק בה.

בספר תהלים (פרק עה פסו’ ג) אומר דוד המלך עליו השלום : “כי אקח מועד אני מישרים אשפט”. ופרשו בזה [המגיד מדובנא זצ”ל [וכן מביא הרב חיד”א זצ”ל בספר יוסף תהילות על ספר תהלים (פרק עה פסוק ג – ד) מביא בשם מהר”ר ר’ יעקב ן’ נעים זצ”ל, וכן כותב הרב פלא יועץ זצ”ל בערך שבת] שכוונת הפסוק לרמוז על מי שהוכרח להתבטל מן התורה לצורך פרנסתו וכדו’, שבשמים ידונו אותו על פי מה שהיה מנהגו בשבתות ובימים טובים שאסורים בעשיית מלאכה, שאם הוא ניצל את אותם זמנים לעסק התורה, בשמים יחשיבו לו כאילו למד גם באותו זמן בו הוצרך לטרוח לפרנסתו, וזה שאמר דוד המלך “כי אקח מועד” הם אותם זמנים שאסורים בעשיית מלאכה “אני משרים אשפוט” על פיהם אשפוט על שאר הימים. שאם מאבד הזמן ואינו עוסק בתורה בשבתות ובמועדים ענוש יענש גם על ימי החול, ואין לו מקום פטור באומרו שהיה טרוד על המחיה ועל הכלכלה שהרי שבתות ומועדים יוכיחו כי אין בפיהו נכונה”.

במסכת אבות (פרק ג משנה) שנינו : “ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו”. ובספר ליקוטי מוהר”ן (תורה קיג) מביא מהר”ן מברסלב זצ”ל ששמע מזקנו הבעש”ט זצ”ל, שקודם כל גזר דין שבעולם, מאספין כל העולם אם מסכימין להדין ההוא. ואף את האיש בעצמו שנגזר עליו הדין חס ושלום, שואלין אותו אם הוא מסכים, אזי נגמר הדין חס ושלום.

ואף שבוודאי אם ישאלו את האדם על עצמו אם מגיע לו עונש כזה שיאמר שאין הדין כן ? אומר הבעל שם טוב זצ”ל שמהשמיים מטעין אותו, ומביאים לפניו מעשה דומה עם משהו אחר והוא פוסק עליו את דין, וכפי מה שהוא פסק את הדין על חברו כך נגמר הדין גם לגביו. כעניין שהוכיח נתן הנביא את דוד המלך על מעשה בת שבע על פי מה שחרץ דוד את הדין במעשה עם כבשת הרש, וזוהי כוונת התנא שנפרעים מן האדם מדעתו, כלומר ששואלים את דעתו שלא מדעתו, והוא חורץ בעצם את דינו שלו עיי”ש.

כך הוא גם בעניינו, האדם נידון בדין שמים על פי אמות המידה אותם הוא יצר בעצמו, כך לגבי עוון ביטול תורה הוא נידון על הזמנים בהם לא למד תורה, לפי איך שהיה מנצל את זמנו הפנוי, בזה הוא קובע את אמת המידה שעל פיה יהיה נידון גם בזמנים בהם היה אנוס מלעסוק בתורה כמו שנתבאר.

במדרש רבה בראשית (פרשה צג אות י) איתא : “אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, … יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד  בתוכחתו … לכשיבוא הקב”ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר והוכיחה ואערכה לנגדך, על אחת כמה וכמה”.

הרבה פירושים נאמרו בביאור אמת המידה “לפי מה שהוא” המוזכרת בדברי אבא כהן ברדלא, לפי דרכנו נוכל לומר שהכוונה שלאמת המידה שהוא יצר וקבע על פי מעשיו, בדין שמים ידונו אותו על פי אמת מידה זו, לפי מה שהוא היה עושה, אם היה מנצל את זמנו לעסק התורה, אזי גם כאשר הוא אנוס מללמוד, דנים אותו בשמים לפי מה שהוא היה עושה בזמנים בהם הוא לא אנוס “לפי מה שהוא”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

“עבד אברהם אנכי”

 

בפרשה מספרת התורה הקדושה על השליחות ההיסטורית של אליעזר עבד אברהם אל ארם נהריים, להביא משם אשה ליצחק בנו של אברהם.

אנשי ארם נהריים ובכללם משפחתו של בתואל, היו רחוקים מאד מלהיות יראי ה’, מבחינה רוחנית לא היה הרבה הבדל בינם לבין אנשי ארץ כנען.

אומנם מעלה אחת היתה לאנשי ארם נהריים על יושבי ארץ כנען, אנשי כנען היו מזרעו של חם בן נח, ממנו הושרשו בהם מידות ותכונות רעות, לא כן אנשי ארם נהריים בכלל ומשפחתו של בתואל בפרט, כצאצאים של שם בן נח, הם נחנו במידות טובות.

מטעם זה לא אבה אברהם אבינו לקחת אשה ליצחק [ולא יצחק ליעקב] מבנות הכנעני, וכלשון רבנו ניסים זצ”ל בדרשותיו (דרוש חמישי) : “מאשר היו בנות כנען מוטבעים בתכונות רעות, היו בוחרים האבות להתרחק מהם, ולהתדבק במי שאינו מוטבע באותן התכונות הרעות, כי גם היה עובד עבודה זרה, לפי שאותן התכונות מתעברות ונמשכות בזרעם, והם כמו חולי הגוף נקראים בספרי הרפואה חלאים ירושיים. לפי שמצות ועבירות התורה על שני פנים, מהם יעשו רושם בגוף ובנפש יחד, ומהם שלא יעשו רושם רק בנפש לבד. והרושם ההוא שיהיה בנפש לבד, הרושם ההוא עם היותו רע מזיק מאד איננו מתעבר אל הבנים, כי אין לנפשות יחס וקורבה כלל. אבל העבירות אשר ירשמו וישנו לרע הנפש והגוף, בהכרח יעבור רשומם אל המשתלשל מהם. ואשר ירשמו לרע הנפש והגוף, הם העברות שיש להם מבוא בתכונות נפשיות כשנאה וקנאה והאכזריות ורכילות ודומיהם, כי אלו יעשו רושם רע בנפש מצד שהם עברה ותכונה רעה, ומלבד זה יעשו רושם רע בגוף”.

 

זאת ועוד, שבכנענים דבקה קללתו של נח : “ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו”. כיון שכך, לא יכול היה אברהם לקחת ליצחק אשה מבנות כנען אשר הוא חי בקרבם, והוצרך לשלוח את אליעזר עבדו עד לחרן, אל משפחת בתואל שהיו ממשפחת שם ולהביא משם אשה ליצחק.

 

מטעם זה אגב שלל אברהם על הסף את הרעיון להשיא את יצחק לביתו של אליעזר עבדו הנאמן, כמי שגדלה בביתו של אברהם, כבת למי שהעידה עליו התורה שהיה זיו איקונין שלו זהה לזה של אברהם אבינו, שהיה דולה ומשקה מתורתו רבו לאחרים, ודאי לא היתה מתאימה וראויה ממנה להינשא ליצחק.

 

בחז”ל מובא שאליעזר אכן ניסה בכל דרך להוציא את השידוך הזה אל הפועל, כפי שכותב הרש”י על הפסוק (פרק יד פסו’ לט) : “ואומר אל אדני אלי לא תלך האשה אחרי”. אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיא בתו”.

 

אומנם כיון שגם אליעזר נמנה על צאצאי חם בן נח, הרי שגם בו דבקה הקללה של “ארור כנען”, לכן לא יכל אברהם להיענות לחיזורו של אליעזר ולעשות את רצונו, כדברי חז”ל שם : “אמר לו [אברהם], בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מתדבק בברוך”[27].

בכל סיפור השליחות לא מוזכר אליעזר בשמו אלא בתואר עבד

 

 

הנה כאשר אנו מתבוננים בפסוקי התורה העוסקים בסיפור השליחות של אליעזר ארם נהריים, עדים אנו לתופעה מעניינת, בכל מהלך השליחות, מהרגע בו נקרא אליעזר למשימה, ועד להבאתה של רבקה אל יצחק, לאורך כל הסיפור לא מוזכר שמו של אליעזר בשמו אפילו פעם אחת, בכל מהלך השליחות הוא מופיע רק בשם התואר שלו “העבד” : “ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו …, ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי …, וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדניו וישבע לו על הדבר הזה .., ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך וכל טוב אדניו בידו …, ירץ העבד לקראתה …, ויאמר עבד אברהם אנכי …, ויהי כאשר שמע עבד אברהם …, ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה …, ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו, ויאמר העבד הוא אדני …, ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה”.

 

 

והדבר צריך ביאור, מה ראתה התורה להעלים את שמו של אליעזר דוקא כאן בשליחות החשובה והמשמעותית ביותר בחייו, מדוע דוקא כאן נקרא הוא רק בשם התואר העבד ולא בשמו הפרטי אליעזר ?

 

בשליחות זו נדרש מאליעזר להיות בטל לאברהם לגמרי

 

בדברי רבותינו מובא שיש קשר בן אי הזכרת שמו של אליעזר לאופי השליחות, למשימה כזו נעלית וחשובה, להביא את מי שעתידה יחד עם יצחק להניח נדבך נוסף בבניין הנקרא “בית ישראל”, את מי שעשויה למלא את מקומה הענק של שרה אמנו, למשימה גדולה וחשובה כזו נדרשת אחריות ומסירות אין קץ.

 

אם ראה אברהם לנכון להפקיד את המשימה הזו בידיו של אליעזר, אין זה אלא משום שהכיר אברהם את מעלותיו ומידותיו של אליעזר, כמו כן את נאמנותו ומסירותו הגדולה, ומעל לכל הכיר אברהם את הביטול המוחלט שלו אליו, רק משום כך סמך עליו אברהם בשתי ידיו, וראה בו את האדם המתאים ביותר להטיל על שכמו את ביצוע המשימה, אולי הכי חשובה שנדרש אליה אי פעם, כל עתידה של האומה הישראלית הופקד בידיו של אליעזר.

אכן, חרף כל מעלותיו של אליעזר, אברהם לא מסתפק בהכרת אופיו ותכונותיו של אליעזר, הוא אינו מסתמך רק על נאמנותו בעבר, כדי להבטיח את הצלחת המשימה, כדי לסייע בידו של אליעזר, לזרזו לבצע את המשימה בצורה היותר מושלמת, להיות חף מכל נגיעה עצמית[28] או אחרת[29], אברהם משביע אותו שבועה חמורה בשם ה’, ובנקיטת חפץ[30] : “… שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה’ אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו”.

 

כעבד נאמן לרבו, אליעזר מקבל על עצמו את התפקיד הלא פשוט הזה, ולמרות הנגיעה האישית שהיתה לו בדבר, הוא מתעלה מעל לכל החשבונות, למול עניו הוא שם מטרה אחת ויחידה, למלא את המשימה שהטיל עליו אדונו, ולבצע אותה באופן הכי מושלם שאפשר.

כדי להבטיח שאכן הוא עושה את הדבר הנכון, הוא לא מסתמך על חכמתו וכישוריו בלבד, אלא מרים את עניו לשמים ומתפלל : “ה’ אלהי אדני אברהם, הקרה נא לפני היום, ועשה חסד עם אדני אברהם”, הוא מבקש מהקדוש ברוך הוא שיזמין לו את האשה הראויה ליצחק.

 

 

בעודו מתפלל, זימן לו הקדוש ברוך הוא את רבקה : “ויהי הוא טרם כלה לדבר, והנה רבקה יצאת, אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם, וכדה על שכמה”.

 

אחר מבחן אופי קצר, גילה אליעזר שלפניו ניצבת נערה אצילה, מוכתרת במידות טובות, הוא תוהה על קנקנה, ונדהם לגלות שהיא לא אחרת מאשר בת בתואל בן מלכה אשר ילדה לנחור, ברוך ה’ אלהי אדני אברהם הוא מברך, אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני, אנכי בדרך נחני ה’ בית אחי אדני”.

 

בינתיים הספיקה רבקה לרוץ לביתה, לספר לאמה[31] על עובר האורח המשונה שפגשה על הבאר, אלה מיהרו להביאו אל ביתם, שם נסגר השידוך בהכרזה של כולם : “מה’ יצא הדבר”.

 

כיון שכן אמרו לאליעזר : “הנה רבקה לפניך קח ולך, ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה'”. אליעזר משתחווה ומודה לקב”ה : “וישתחו ארצה לה'”.

 

במדרש רבה (פרשה ס אות ו) [הובא ברש”י] למדו מכך חז”ל : “שמודים על בשורה טובה”. עד כדי כך היה אליעזר שמח במציאת רבקה, כאילו מצא כעת חתן לבתו, והרגיש צורך מיוחד להודות לה’ על הטובה שנעשתה עמו.

על ידי הביטול של אליעזר לאברהם יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך

 

 

 

חכמינו ז”ל מגלים לנו, שהתבטלות זו של אליעזר לאדונו, זיכתה אותו בסופו של יום להיכנס בשערי ברכה, בשכר התבטלותו המוחלטת לאדונו אברהם, בטלה ממנו קללת נח “ארור כנען”, והוא נכנס לכלל ברוך.

 

כך אומר רבי יוסי בר דוסא במדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה ס אות ז) : “כנען הוא אליעזר, ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה, יצא מכלל ארור לכלל ברוך”. כפי שקרא לו לבן הארמי : “בא ברוך ה'”. ובזוהר הקדוש פרשת שלח לך מובא, שבא המלאך משמים ושם את מילים אלו בפיו של לבן עיי”ש.

 

 

בשפת אמת [חיי שרה תרמ”ט] כותב הרבי זצ”ל, שדבר זה נרמז בגוף הקללה שקילל נח את חם : “ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו”. לא כל הפסוק הוא קללה כותב הרבי זצ”ל, אלא רק המילים “ארור כנען”, המשך הפסוק “עבד עבדים יהיה לאחיו” כותב הרב, הם הרפואה והתיקון והדרך לצאת מקללה זו, במילים אלה נאמר לחם על ידי נח אביו, שאם יחפוץ הוא או מי מיוצאי חלציו להסיר מעליהם את קללת הארור, הם יוכלו לעשות כן על ידי שיהיה עבד עבדים למי שהוא ברוך, על ידי שיהיו בטלים לזרעו של שם, שנאמר עליו “ברוך ה’ אלוקי שם”, יזכו לצאת מכלל ארור.

 

במדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה ס סימן ב) נקרא אליעזר “עבד משכיל”, וזה משום אליעזר השכיל לרדת לעומק דבריו של נח סבו, הוא השכיל להבין שבתוך דבריו מונח שיש אפשרות להשתחרר מהקללה הנוראה של ארור כנען, וזה על ידי שתהיה בו בחינה זו של “עבד עבדים יהיה לאחיו”, על ידי שיהיה באל ביטול מוחלט כלפי אברהם אדונו, כך עשה וזכה להיכנס לכלל ברוך.

 

גם טבי עבדו של רבן גמליאל זכה לצאת מכלל ארור

 

במסכת ברכות (טז:) מעיד רבן גמליאל על טבי עבדו שהוא עבד כשר, [לכן קיבל עליו רבן גמליאל תנחומים אף שאין מקבלים תנחומים על עבדים].

 

כמו אליעזר עבד אברהם, גם טבי עבדו של רבן גמליאל שימש את רבן גמליאל רבו תוך כדי ביטול מוחלט, גם בעת שהיה רבן גמליאל יושן בסוכה, היה טבי עבדו ישן תחת המיטה בסוכה, [שיודע היה שעבדים כמו נשים פטורים מין הסוכה], וזאת כדי להיות סמוך לרבן גמליאל, להיות זמין לשרתו בעת הצורך.

 

אכן בספר שער הגלגולים [הקדמה כט] מובא, שבטבי עבדו של רבן גמליאל התגלגלה נשמת חם בן נח שנתקלל בארור, [חם וטבי בגימט’ קטנה עולה י”ב], ובספר אמרי נועם חלק ג’ פרשת חיי שרה [הערה ה’] מוסיף הרבי מדיז’קוב זצ”ל, שלא לחינם גלגלה ההשגחה העליונה שטבי יהיה עבד דוקא אצל רבן גמליאל, כי ברבן גמליאל היה ניצוץ נשמת אברהם אבינו, כפי שמסופר במסכת קידושין (לב:) על רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובים בסעודת החתונה של בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל עומד עליהם ומשמש אותם ומגיש להן מאכל ומשקה, כשהעיר רבי אליעזר שאין זה מן הראוי שיעמוד נשיא הדור לשמשם, השיבם רבן גמליאל, כך מצינו באברהם אבינו שהיה גדול הדור ועמד ושימש את המלאכים שבאו אליו.

 

 

כמו אליעזר עבד אברהם, גם טבי עבדו של רבן גמליאל עבר את אותו תהליך של בירור, על ידי שהיה בטל לרבן גמליאל באופן מושלם, הוא זכה גם הוא לצאת מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך, כדברי הרב שם משמואל פסח [שנת תרעז] בשם אביו זצ”ל שכל הבטל אליו הרי הוא כמוהו.

 

מעתה נוכל לומר, שמטעם זה לא נזכר שמו של אליעזר בכל מהלך השליחות שלו להבאת רבקה ליצחק, בשליחות זו היה מונח עיקר הניסיון של אליעזר, עד כמה הוא בטל כלפי אברהם אבינו, עד כמה מקיים הוא בעצמו : “עבד עבדים יהיה לאחיו”, לכן בכל מהלך השליחות נקרא הוא רק בתואר עבד, לומר שעשה אליעזר את השליחות באופן היותר מושלם, ואכן ראוי הוא לצאת מכלל ארור לכלל ברוך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

“אהבת חסד”

בפרשה אנו קוראים על המבחן שערך אליעזר עבד אברהם למי שעתידה להיות אשה ליצחק אבינו, הוא לא בדק את מצבה הרוחני, אלא ביקש להתחקות אחר מידותיה, כאשר הדגש הוא על מידת החסד.

מידת החסד הינה אחד הסממנים המאפיינים את העם היהודי, כדברי הגמרא במסכת יבמות (עט.) : “שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים”.

מידה זו היא הושרשה בנו מאברהם אבינו שהיה אחוז ומושלם במידה זו, כדברי הנביא מיכה (פרק ז פסוק כ) : “תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם”. ממנו ירשנו אנו יוצאי חלציו את המידה הנפלאה הזו כדברי הגמ’ במסכת יבמות שם : “גומלי חסדים, דכתיב : למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט. אברהם אבינו חינך את בניו ואת בני ביתו להיות אנשי חסד.

במסכת כלה רבתי (פרק ט הלכה ו) אומר רבא : “כל מי שיש בו שלש מדות הללו, בידוע שהוא מזרעו של אברהם, רחמן ובישן וגומל חסדים; גומל חסדים, שנאמר תתן אמת ליעקב חסד לאברהם”.

ולכאורה צריך ביאור, מה הראיה מכך שאברהם אבינו היה בעל חסד, שגם אנו יוצאי חלציו בעלי חסד, עד כדי כך שמידה זו היא מהסימנים המעידים על השתייכותנו לעם אברהם, בשלמא הפסוק המובא במסכת יבמות “למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט”. מפורש בפסוק שאברהם אבינו חינך את בניו ואת בני ביתו להיות אנשי חסד כמותו, אבל בפסוק חסד לאברהם כתוב רק שאברהם אבינו היה איש חסד, אבל מה הראיה שמידה זו מושרשת גם בנו יוצאי חלציו.

אכן כבר השרשנו מרן הגר”ח מוולאזין זצ”ל בספר רוח חיים על אבות (פרק ה משנה ג) : “כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע”. כיון שהעיד הנביא מיכה על אברהם אבינו שהיה אחוז במידת החסד ביותר, אם כן פשוט שמידה זו הושרשה גם בנו יוצאי חלציו מכוחו, עד שהפכה להיות סימן היכר באומתנו.

אכן כאשר באים לעסוק במידת החסד של אברהם אבינו עליו השלום, עלינו לדעת שאצל אברהם אבינו לא היה רק בחינה של עשיית חסד, אצל אברהם אבינו היה בחינה “אהבת חסד”, כדברי הנביא מיכה (פרק ו פסוק ח) : “הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה’ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלהיך”.

לגבי הדרישה להנהיג דין ומשפט משתמש הנביא מיכה בלשון “עשות משפט” לא כן לגבי מצות גמילות חסדים, שם משתמש הנביא מיכה במילים “אהבת חסד”.

בספר אהבת חסד (חלק ב פרק א) עומד מרן החפץ חיים זצ”ל על הבדל הלשון בן עשיה לאהבה וזה לשונו : “הורה לנו הנביא בזה ענין גדול ומחודש, שכמעט אנו בעוונותנו הרבים כולן נכשלין בו. והוא כי אף שכולנו עושין חסד, אבל ענין החסד שלנו הוא רק מצד ההכרח, דהיינו כשהאיש העלוב הצריך להחסד הוא בא אצלנו פעם אחת ושתים, וקשה להשתמט ממנו, אז אנו עושין עמו חסד, וגם אין עושין זה ברצון ובלב טוב כלל, ולזה בא הנביא ואמר, ומה ד’ דורש ממך כי אם וגו’ ואהבת חסד, ר”ל שלא תחשוב בנפשך שבזה שאתה עושה לפעמים חסד, אתה יוצא בזה בשלימות, כי אם שהאדם צריך להיות לו אהבה למדה זו של חסד, וידוע דיש נפקא מינא גדולה בין דבר שהאדם עושה מצד ההכרח, לדבר שהוא עושה מצד האהבה. והאות לזה ההנהגה שכל אדם מתנהג עם בנו, במזונותיו, ובמלבושיו, ובנישואין שלו, ובכל דבר, מצד האהבה שהוא אוהבו הוא מתנהג עמו הרבה יותר מכפי חיובו בכל זה, ומתבונן תמיד איך להיטיב עם בנו אף שאיננו מבקש מאתו דבר, והוא שמח וטוב לב כשמטיב עמו, כן ממש בעניין זה של חסד, כשאדם יהיה לו אהבה למדה זו, יהיה מחפש בכל כוחו איך לעשות חסד עם חברו וגם יעשה הכול בעין יפה” עכ”ל.

כזה היה אברהם אבינו, עשיית החסד אצלו לא נבעה ממידת הרחמים שלו, הוא לא עשה חסד רק עם מי שפנה אליו, עשיית החסד של אברהם אבינו נבעה מכוח אהבתו לעשות חסד, יום ללא עשיית חסד אצל אברהם אבינו היה מבחינתו יום מת, לכן גם כאשר היה חולה וכואב, ביום השלישי למילתו, גם אז ישב אברהם בפתח האהל למרות החום הנורא, מצפה בכיליון עינים לאורחים, למרות שהיו לו את כל הסיבות לשבת בתוך האהל ולנוח, אבל אהבת החסד בערה בו כאש ולא נתנה לו מנוח, אי עשיית חסד לגביו הייתה פיקוח נפש לא פחות מלחפש אורחים בחום היום.

במסכת כתובות (ח:) מכונים כלל ישראל גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו. מבואר שעל ידי עשיית החסד אנו אוחזים בבריתו של אברהם אבינו, וברש”י כותב המחזיקים בבריתו של אברהם שגמל חסדים, דכתיב ויטע אשל, ר”ת אכילה שתיה לינה, ובספר אילת השחר הקשה שעדיין אינו מבואר למה זה נקרא ברית, מה גם שלא מצינו שכרת ברית על גמילות חסדים עכ”ל

אכן בפרשת לך לך (פרק יז פסוק א – ב) : “ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, וירא ה’ אל אברם, ויאמר אליו אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים, ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאוד מאד”.

בפירוש הספורנו מפרש את הדרישה “התהלך לפני והיה תמים” שיקנה השלימות האפשר למין האנושי. השכל וידוע אותי בידיעת דרכי, ובהדמותך אלי כפי האפשר אצלך.

ביאור הדבריו הקדושים בהקדים מה שהצטווינו בספר דברים (פרק יג פסוק ה) היא “אחרי ה’ אלהיכם תלכו”. [כן בפרשת כי תבוא (פרק כח פסוק ט) מצוה התורה : “והלכת בדרכיו”].

ובמסכת סוטה (יד.) שאלו : “וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר : כי ה’ אלוהיך אש אוכלה הוא ?

ועונה הגמרא : “אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: ויעש ה’ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: וירא אליו ה’ באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים.

כך פוסק הרמב”ם בהלכות דעות (פרק א הלכה ה) : “ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו. ומוסיף הרמב”ם (הל’ ו) “כך למדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו עכ”ל.

על כך מבטיח הי”ת לאברהם אבינו “ואתנה בריתי ביני ובינך”. ומבאר הספורנו זצ”ל שהכוונה בזה לברית המוזכרת בהמשך הפרשה (פרק יז פסוק ז) : “והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורתם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך”.

היינו שעל ידי מידת החסד ומכוחה זוכים אנו להנהגה והשגחה פרטית על ידי הי”ת, כדברי המדרש רבה רות (פרשה ה אות ד) : “בא וראה כמה גדול כחן של צדיקים וכמה גדול כחה של צדקה וכמה גדול כחן של גומלי חסדים שאין חסין לא בצל שחר ולא בצל כנפי ארץ ולא בצל כנפי שמש ולא בצל כנפי חיות ולא בצל כנפי כרובים ולא בצל כנפי שרפים אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים ל”ו) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון”.

ואכן במסכת עבודה זרה (יז:) אומר רב הונא שכל העוסק בתורה בלבד בלא גמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר : וימים רבים לישראל ללא אלוהי אמת, מאי ללא אלהי אמת ? שכל העוסק בתורה בלבד  דומה כמי שאין לו אלוה. ולפי מה שנתבאר יובן שכן הברית של “להיות לך לאלוקים” נאמרה על עשיית חסד.

לכן נקראים כלל ישראל גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, היא הברית שכרת הי”ת עם אברהם אבינו להיות לו לאלוקים, שכאשר אנו עושים חסד אנו מחזיקים באותה ברית.

מטעם זה כאשר כאשר הלך אליעזר עבד אברהם בנאמנות להביא אשה ליצחק, הוא התנה זאת במי שתעמוד במבחן במידת החסד, כדברי חז”ל במסכת יבמות שם שכל שיש בו סימנים הללו [רחמנים ביישנים וגומלי חסדים], ראוי להידבק באומה זו, ומשמע שכל מי שאין בו אין ממדות אלו שאינו ראוי להידבק בו.

[מטעם זה נאסר על עמון ומואב לבוא בקהל ה’ עד עולם, כי לא היו בעלי חסד, כדברי התורה בפרשת כי תצא (פרק כג פסוק ד – ה) : “לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה’ גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה’ עד עולם”, הסיבה להרחקתם אומרת התורה : “על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך, וכן אמר שאול בספר שמואל ב’ (פרק כא פסו’ ב) על הגבעונים שהרג שלא מבני ישראל המה”, כי הם נהגו במידת אכזריות ובזה הראו שאינן מזרעו של אברהם אבינו, ואינן ראויין להידבק בישראל].

ואכן לא סתם מבחן ערך אליעזר למי שעתידה להיות אשתו של יצחק, הוא בחן גם ואולי בעיקר באהבת החסד שלה, מטעם זה הוא לא הלך לדפוק על דלתי הבתים לבקש מים לשתות, מן הסתם היו הרבה שהיו נותנים לו כוס מים לשתות, הוא שם פעמיו אל העין, שם אל באר המים באות השואבות ללא כלי שתיה, הן מביאות עמם כדים גדולים, אותם ממלאים ונושאים לביתם לצורך כל היום, לשם הלך אליעזר, שם הוא יבקש לשתות, ומי אשר תאמר לו שתה אדוני כדי לפניך, למרות שהיו אתו עבדים שיכלו לשאוב לו מים, אות היא שהינה אוהבת חסד, שכן היא מוכנה לעשות חסד גם במחיר של טרחה מרובה, שהרי היא ודאי לא תוליך את הנשאר בכד לביתה לאחר ששתה ממנו איש זר, היא תצטרך לשפוך את תכולתו לשטפו ולמלא אותו שוב, מה גם שכדי לא לפגוע באליעזר ולשפוך את הנותר בכד בפניו, היא תאלץ לתת את הנותר לגמלים, אלא שאז תצטרך לשאוב מים לכל העשרה גמלים. שאם לא כן יבין אליעזר שנתינת המים שנותרו בכד לגמלים אינה באמת כדי להשקותם, אלא דרך מתוחכמת לשפוך את הנותר משתייתו, מי שבכל זאת תסכים לעשות כן, אין ספק שאהבת חסד נטועה בליבה, ושראויה היא להיכנס לביתו של אברהם אבינו.

בספר אהבת חסד (חלק ב פרק יב) מעורר מרן החפץ חיים זצ”ל, ומאד צריך ליזהר שלא יחסר לו מדת החסד אפילו יום אחד מימי חייו, כמו שצריך איש הישראלי להיזהר לענין קביעת עתים לתורה בכל יום,

ומביא שם החפץ חיים זצ”ל את דברי רבנו חיים ויטאל זצ”ל בספר שערי קדושה (חלק ב שער ב) : “בכל יום הוי אומר אוי לי שהלך היום ולא עשיתי בו צדקה עם תלמוד תורה, שכל יום שהלך אינו חוזר לך”.

אכן כדי להגיע למידה זו צריך להרגיל את עצמנו לעשות חסד בכל יום וכן כותב הרמב”ם בהלכות דעות (שם הל’ ז) כיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו ? עונה הרמב”ם “יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהם תמיד, עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו, ויקבעו הדעות בנפשו.

היינו שעל ידי שירבה בגמילות חסדים עוד ועוד אף שבתחילה עשה כן מתוך ההכרח, אבל עם הזמן וריבוי המעשים ישתרש הדבר בלבו ויעשה אותו מרצון ובשמחה, כפי שכותב בספר החינוך פרשת בא (מצוה טז) : “כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות” עכ”ל.

כעין זה כותב הרמב”ם בפירוש המשניות למסכת אבות (פרק ג משנה טו) שהאדם אם ייתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה. וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינר, או נתן צדקה לעני במאה דינר שהיו די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה אסירים, או השלים חסרון עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרים עכ”ד.

לגבי מצות השבת אבדה אומרת התורה בספר דברים פרק כב פסו’ א – ג) “לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך, ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו, וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם”.

וקשה מדוע כאשר התורה רוצה לצוות אותנו לבל נתעלם מהשבת האבידה, היא אינה משתמשת בלשון “אסור להתעלם” או “אינך רשאי להתעלם”, אלא נוקטת התורה לשון : “לא תוכל להתעלם”.

בפירוש האלשיך הקדוש שם כותב “ואחרי ששלשת במצוה, מאז דע לך שכל כך תהיה מושרש ומלומד במצוה, שמעצמך לא תוכל להתעלם, שאפילו יהיו לך עסקים רבים, או תהיה זקן ואינו לפי כבודך, לא תאמר פטור אני. כל כך תהיה המצוה חביבה בעיניך שלא תוכל להתעלם מעצמך ותעשנה” עכ”ל.

במילים “לא תוכל להתעלם” לדעת רבנו האלשיך הקדוש באה התורה ללמד אותנו יסוד עצום בכל מה שקשור לקיום המצות, והוא שריבוי המעשים גורם להשריש בעושה אותם חביבות וקשר חזק למצוה, קשר זה יבוא לידי ביטוי כאשר תקרא לפניו המצוה, שגם אם יהיה טרוד, ירגיש בעצמו שאינינו מסוגל להתעלם ממנה.

להרגשה זו יכול האדם להגיע רק וכאשר יקיים את המצוה פעם אחר פעם, “וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך”, רק אז יפעל הדבר אצלו שיהיה מושרש ומלומד במצוה עד שמצד עצמו לא יהיה יכול להתעלם ממנה.

כך הוא בכל מצוה ומצוה, כדי לזכות לבחינה של אהבת חסד, להיות אחוז בבריתו של אברהם אבינו, לזכות לקיום הברית של “להיות לך לאלוקים”, עלינו להרבות במעשה הצדקה, עד שזו תקבע בלבנו, ולא נוכל שיעבור עלינו אפילו יום אחד בלא עשיית צדקה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חיי שרה

שני צמידים – שני לוחות מצומדות

“ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם”.                                  (בראשית פרק כד פסו’ כב)    “ושני צמידים רמז לשני לוחות מצומדות, עשרה זהב משקלם רמז לעשרת הדברות שבהן”.                                   (רש”י)

 

 

 

 

 

לא בסתם בחר אליעזר לתת לרבקה צמידים ולא תכשיט אחר, לא בכדי הוא נותן רק שתי צמידים ולא יותר, גם משקל הצמידים הוא מדוקדק, כל אלו באו לרמז לרבקה שעתיד לצאת ממנה עם שיקבל שני לוחות שבהם כתובים עשרה הדברות, עשרה דברות שבהם כלולה כל התורה כולה.

 

עדיין צריך ביאור לשון חז”ל רמז לשני לוחות “מצומדות”, די היה לומר רמז לשני לוחות ?

מה ראו חז”ל להדגיש שהיו שתי הלוחות “מצומדות” ?

 

לחת אבן שהיו שתיהן שוות

“ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלהים”.                                         (שמות פרק לא פסו’ יח)   “לחת כתיב שהיו שתיהם שוות” (רש”י)

 

 

 

 

 

שהיו שתיהן שוות !

לפי פשוטו הכוונה בזה היא, שהיו שני הלוחות שוות, במראן, בגודלן, ובצורתן.

ולפי”ז קשה למה הוצרכה התורה לכתוב “לחת” חסר כדי ללמד אותנו שהיו הלוחות שוות, זאת ניתן ללמוד ממה שכתבה התורה “שני” לחת, כפי שלומדת הגמרא במסכת יומא (סב.) מדברי הפסוק בספר ויקרא (פרק טז פסוק ה) “שני שעירי עזים לחטאת” ששני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים לגבי ציפורי המצורע שצריך שיהיו שתיהן שוות ממה שכתבה התורה “שתי” ציפורים, וכן במסכת קידושין (סח:) דרשו חז”ל כי תהיינה לאיש שתי נשים שתהיינה שוות מעם אחד עיי”ש] ?

“והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד האל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו”.            (רמב”ן שמות פרק כ פסו’ יב)

 

 

 

 

על כל אחת משני הלוחות היו כתובים סוג מצות שונה, על לוח אחד היו כתובין המצות שעניינם הוא בין אדם למקום, [אנכי ה’ …, לא יהיה …, לא תשא …, זכור את יום השבת …, כבד את אביך ואת אימך], על הלוח השני היו כתובים המצות שעניינם הוא בין אדם לחבירו, [לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד בית רעך].

בייחס לקיום המצוות מצינו חילוק בין בני האדם, ישנם ששמים דגש בעשיית המצוות בעיקר על המצות שהם בין אדם לחברו, הם מסתפקים בעשיית חסד, בהקפדה על רכוש הזולת, לא כן במצות שהם בין אדם למקום בהם הם פחות מקפידים, לעומתם יש ששמים דגש בשמירת המצות שהם בין האדם למקום, בהם הם מדקדקים ומהדרים, אבל במצות שהם בין אדם לחברו אינם זהירים ומקפידים באותה מידה.

אכן השלימות האמיתית היא בהקפדה על כל מצות התורה בלא יוצא מן הכלל, גם על אותם מצות שהם בין האדם למקום, וגם על מצות שהם בין אדם לחבירו, בכולם נדרשת אותה מידה של דקדוק, אותה מידה של זהירות, וזאת משום שעיקר התכלית בשמירת המצות היא עשיית רצון הי”ת, מטעם זה לא גילתה לנו חז”ל שכרן של מצוות, כדי שנקיים את דברי חז”ל במסכת אבות (פרק ב משנה א) : “הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה”, כך כותב רבנו יונה זצ”ל בספר שערי תשובה (שער ג אות כג) : “ודע, כי הירא את דבר ה’, יחמיר וידקדק וישים נפשו בכפו על מצוה קלה כמו על החמורות, כי לא יבינו לאשר המצוה הזאת קלה לעומת החמורות, אך יבינו לגדולת המזהיר עליה יתברך עכ”ל.

 

זוהי גם כוונת דברי חז”ל כאן שהיו שני הלוחות שוות, לא על השוויון מבחינת צורתן מדובר, אלא על היחס הנדרש כלפיהם, אף שכל לוח עוסק בסוג אחר של מצות, בכל זאת צריך לנהוג ולהתייחס לכולן באופן שווה.

את המסר הזה העביר אליעזר לרבקה בנתינת הצמידים על ידיה, הוא רמז לה לא רק על שתי הלוחות שעתידים בניה לקבל במעמד הר סיני, אלא גם שלחות אלו מצומדות, כל העשרה דברות יחידה אחת הן, לא ניתן להפריד או לחלק בניהם, את כולן יש לקיים באופן שווה כמש”נ.

כך כותב מרן החפץ חיים ז”ל בספרו שמירת הלשון (חלק ב פרק כז) : “ומה יפה בזה מליצת חכמינו זכרונם לברכה, מה שאמרו על הפסוק : “והלחת מעשה אלקים המה”. לחת כתיב, שהיו שתיהן שוות, ורצה לומר, ונראים כלוח אחד, כי ידוע שבלוח אחד מימין היה כתוב בו העניינים שבין אדם למקום, ובלוח השני, שמתחיל מ”לא תרצח לא תנאף” עד סוף הלוח, היה כתוב בו העניינים שבין אדם לחברו, והיינו שלא יחשב האדם על איזה מהן שהוא רק לכתחילה, ליפות את האדם, ולזה באו שתיהן שוות בצמצום גדול, שאין יתרון לזה מזה, וגם שהיו נראין כלוח אחד, לרמז, שכמו האדם, אימתי הוא איש באנשים כשהוא שלם באיבריו, אבל אם יחסר לו בגופו איזה חלק ממנו, הוא נמאס בעיני אנשים וגם בעיני עצמו, כן הוא בענייני הנפש, אימתי הוא אדם השלם כשחביבים לו כל דברי ה’. מה שאין כן אם חס ושלום, הקטן בעיניו איזה דבר מדברי ה’, בין מעניינים שבין אדם למקום ובין מהעניינים שבין אדם לחברו, אינו בכלל איש” עכ”ל.

עלי יניח צדיק את ראשו

“ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא … וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה”.                                                         (בראשית פרק כח פסו’ יא – יח)   “אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו; תנא וכולן נבלעו באחד”.                                                   (מסכת חולין צא:)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אף על גב שאת לשון הפסוק “מאבני המקום” יתכן לפרש שלקח יעקב אבינו רק אבן אחת, פשוט היה חז”ל שלקח יעקב יותר מאבן אחת, לפי הכלל שמיעוט רבים שניים, [עי’ מסכת יומא (סב:) מיעוט כבשים שנים, וכן כותב בשו”ת רבי אברהם בן הרמב”ם (סימן פו) והפחות של רבים לפי ההלכה שנים] לכל הפחות נטל יעקב שני אבנים, וכן מפורש במדרש אגדה : “מאבני המקום מיעוט רבים שנים”. ואפשר שדייקו כן חז”ל גם ממה שלא נכתב בתורה “ויקח אבן” אלא ויקח “מאבני” המקום .

וצריך להבין למה באמת לא הסתפק יעקב אבינו בלקיחת אבן אחת כדי לשכב עליה, מדוע לקח דוקא שנים ולא יותר ?

במידה לא פחותה צריך ביאור ענין מריבת באבנים זו עם זו מה הכוונה בזה ?

מה הפירוש שהיתה כל אחת מהן אומרת עלי יניח צדיק את ראשו ?

גם הפיכת אותם אבנים לאבן אחת צריכה ביאור, מה המסר בזה ?

 

בספר שבילי פנחס פרשת ויצא כותב המחבר שליט”א ששתי האבנים שלקח יעקב אבינו מרמזות לשתי לוחות הברית, [בתורה נקראים הלוחות “לחת אבנים”] וזה רמוז במה שאמרה התורה ויקח “מאבני המקום”, הכוונה בזה להי”ת הנקרא מקום], כל אחת מהלוחות הייתה אומרת “עלי יניח צדיק את ראשו”, אותה שעליה היו כתובות המצות שהן בין אדם למקום הייתה אומרת, הצדיק הבא לקיים את מצות התורה עלי צריך לשים את ראשו ורובו, לתת חשיבות יתר ולשים את עיקר הדגש על המצות הכתובות עלי, שהם המצוות שבין האדם למקום, כך הייתה אומרת גם האבן שעליה היו כתובות המצות שהם בין אדם למקום שעליה יש לשים את עיקר הדגש .

מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת !

המסר בזה הוא שאין שום הבדל בין המצות, כולם מרועה אחד נתנו ואת כולם צריך  לקיים באופן שווה, באותה זהירות ובאותה הקפדה והידור.

כך כותב מרן החפץ חיים זצ”ל בספר שמירת הלשון שם : “כלל הדברים, צריך האדם להיות זהיר לקיים דברי התורה, בין הדברים שבין אדם למקום ובין הדברים שבין אדם לחברו, כי כולם דברי ה’ המה, וזהו מה שאמר הכתוב בפרשת האזינו (פרק  לב פסו’ מו-מז) : “אשר תצום את בניכם לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת, כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם”. והינו שלא יחשב האדם בנפשו על איזה מצות, שאינן רק לכתחילה ליפות את האדם, ולזה אמר, “כי הוא חייכם”, שכמו בעניני הגוף יש בכל איבר ואיבר חיות, וכלם נצרכים לו בהכרח, כן בכל מצוה ומצוה יש בה חיות לנפש האדם, וכלם מכרחים לו. וזהו מה שאמור בקהלת (פרק יב פסו’ יג) : “סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם”. והיינו שעל ידי יראת האלקים מלעבר על שום לא תעשה, ולקים כל מצותיו שצוה בקום ועשה, זהו כל האדם והיינו שאז נקרא אדם שלם, מה שאין כן אם תקטן בעיניו, חס ושלום, איזה מצוה, אז הוא חסר בנפשו” עכ”ל.

“ר’ יהודה בר נחמיה אמר בשם ר’ יוחנן בן זכאי לפי שעברו ישראל על עשרת הדברות, יתנו עשרת גרה”.   (מדרש תנחומא פרשת כי תשא סימן ז)

 

 

 

 

“לפי שעברו ישראל על עשרת הדברות” ? !

היכן מצינו שעברו בני ישראל על עשרת הדברות ?

בעשיית העגל עברו לכאורה רק על הדיבר של לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני ?

במכילתא דרבי ישמעאל פרשת יתרו [מסכתא דבחדש פרשה ד] מובא שכאשר אמר הי”ת את עשרת הדברות אמרם בדיבור אחד, מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן, שנאמר וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר. אם כן מה ת”ל אנכי ה’ אלהיך, לא יהיה לך, אלא מלמד שאמר הקב”ה עשרת הדברות בדיבור אחד וחזר ופרטן דיבור דיבור בפני עצמו.

 

מהר”ל זצ”ל מסביר שאף על גב שכאשר אמר הי”ת את כל הדיברות בדיבור אחד לא הבינו בדבור זה כלום, מכל מקום אמרם הי”ת בדבור אחד, כדי להעביר לבני ישראל את המסר שכל התורה היא ענין אחד ודבור אחד, שהרי כל התורה הם יוצאים מעשרת הדברות, וכיון שעשרת הדברות נאמרו בדבור אחד, נמצא שכל התורה היא דבור אחד. והנפקא מיניה בזה כותב המהר”ל זצ”ל, שכל האומר כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שאמרו משה מעצמו, הוא בכלל “כי דבר ה’ בזה” ונחשב כופר בכל התורה, כי מאחר שכל התורה כולה היא דבור אחד הוא, ואין זה בלא זה, דהיא כמו נקודה אחת, ואין לה מקצת, ואם כופר במקצת הוא כופר בכל התורה.

 

מדוע נחלק דם הברית במתן תורה בשווה

 

בספר שמות (פרק כד פסו’ ו) אומרת התורה : “ויקח משה חצי הדם וישם באגנת וחצי הדם זרק על  המזבח”.

במדרש ויקרא רבה (פרשה ו אות ה) שואל : “ומהיכן היה יודע משה חציו של דם” [דבר נוזלי אי אפשר לחלקו בדיוק שוה בשוה] ?

 

במדרש שם מביא כמה דעות איך נחלק הדם בדיוק, ר’ יהודה ברבי אילעי אומר הדם נחלק מאליו, ר’ נתן אומר נשתנו מראיו ונעשה חציו שחור וחציו אדום כך ידע משה לחלקו, בר קפרא אמר מלאך ירד בדמות משה וחלקו, יצחק אומר בת קול היתה יוצאת מהר חורב ואומרת עד כאן חציו של דם, ולדעת רבי ישמעאל בקי היה משה בהלכות דם וחלקו עיי”ש.

 

בעיקר דברי חז”ל יש לעיין מדוע היה צריך שיחלק משה את הדם בשווה בדיוק, מדוע לא די לחלק את הדם בערך ?

בשם הגר”י הוטנר זצ”ל מובא, שהיות ובברית שהיתה במתן תורה בין כלל ישראל לקב”ה, חלק מהדברות הם בין אדם למקום וחלק מהם הם בין אדם לחבירו, היה צריך לחלק את דם הברית השווה, כדי להעביר את המסר שכל הדברות הם שווים, גם אלה שהם בן אדם למקום וגם אלה שהם בין אדם לחבירו צריך להקפיד על קיומן באותה מידה בדיוק, אילו היה יותר דם בצד אחד אומר הרב הוטנר זצ”ל היה מקום לחשוב שיש יותר חשיבות בצד אחד של המצות.

יישר כח ששברת

באבות דרבי נתן (פרק ב) מובא שכאשר ראו אותו שבעים הזקנים שמשה מתכוין לשבור את הלוחות, הם רצו אחריו, משה אחז בראש הלוח והן אחזו בראש הלוח, וגברה ידו של משה עליהם שנאמר ולכל היד החזקה וגו’,

 

בספר פרדס יוסף על ספר שמות (פרק לב פסו’ טו) דן הרב זצ”ל מה היה דעת הזקנים שרצו אחר משה למונעו מלשבר את הלוחות, ומה השבח ששיבח הי”ת את משה שהיה גבור מהם ושבר את הלוחות ?

וביאר הרב זצ”ל דכל מצוות נחלקים לשנים, בין אדם למקום, ובין אדם לחבירו. יש חרדים בינם למקום שנזהרים אפילו מספק איסור, אבל במה שנוגע לדררא דממונא, הם מזלזלין ומורים היתר לעצמן, ויש אנשים זהירים בינם לחבירם שלא לנגוע בפרוטה שאינה שלהם, ועושים צדקה וחסד, ומקיימים וחי אחיך עמך, אבל אינם זהירים בשבת ומאכלות אסורות, ושניהם טועים, שעלינו לשמור כל התורה

 

הזקנים שרצו אחר משה ותפסו בלוחות כוונתם היתה שלא ישבור משה את שתיהן, כי לא עברו רק על בין אדם למקום, אבל על לוח שני שעליו נכתבו הדברות שבין אדם לחבירו לא עברו ולמה לשבור גם לוח זה, אבל משה ששיבר בא לרמז שאין להפריד בין שני הלוחות כמש”נ עיי”ש

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

“מידות טובות”

בפרשה אנו קוראים על פטירתה של שרה אמנו, זו שעמדה לצידו של אברהם אבינו וחוותה עמו כמעט את כל הניסיונות, אכן בשוב אברהם מין הניסיון הקשה של העקידה, כל רצונו היה רק להגיע לביתו, לגלות לשרה הצדקת על הניסיון של העקידה שהסתיר ממנה, לספר לה איך עמדו בו הוא ויצחק בגבורה, במקום זה הוא מתבשר בבשורת איוב, אשת נעוריו, שרה הצדקת נפטרה.

עבור אברהם היה זה שבר גדול, אחר הבכי וההספד קם אברהם לדאוג למקום ראוי לקבורת שרה, [בילקוט שמעוני בראשית (רמז פב) על הפסוק “ואל הבקר רץ אברהם” מובא שכאשר רצה אברהם להאכיל את המלאכים שבאו אליו, ברח בן הבקר מלפניו ונכנס למערת המכפלה, נכנס אברהם אחריו וראה שם את אדם וחוה שוכבים וישנים ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח, לפיכך חמד מערת המכפלה עיי”ש].

אותה מערה הייתה בקצה השדה שהייתה בבעלותו של עפרון וחיתי, אברהם ביקש לפגוש את עפרון כדי לקנות ממנו את המערה בכסף מלא, לאחר המשא ומתן שילם אברהם על המערה טבין ותקילין [בספר ברכת פרץ עושה מרן הגר”י קנייבסקי זצ”ל שאברהם אבינו שילם פי שמונים משוויה], ביודעו את ערכה של המערה שילם אברהם לעפרון את הכסף וקבר שם את שרה.

קודם שניגש אברהם לפגישה עם עפרון, כותבת התורה (פרק כג פסו’ ג) : “ויקום אברהם מעל פני מתו, וידבר אל בני חת לאמר”.

על פניו צריך ביאור, שכן זה ודאי שאברהם אבינו לא דיבר אל בני חת כאשר הוא רכון על על מתו, אם כן מה ראתה התורה להזכיר פרט זה שאברהם קם מעל פני מתו בטרם ניגש לדבר אל בני חת וביקש ממנו לקנות את המערה ?

בספר תפארת יהונתן כותב הגר”י אייבשיץ זצ”ל לבאר, שהיות וביקש אברהם לקבור את שרה במערת המכפלה, במערת זו, יחד עם אדם וחוה יכלו להיקבר רק אותם שמתו מיתת נשיקה, מי שמת על ידי מלאך המות לא יכל להיקבר שם, כיון שכך רצה אברהם לבדוק אם אכן מתה שרה במיתת נשיקה ואפשר לקוברה במערה.

 

איך אפשר לבדוק אם אכן נפטרה שרה אמנו במיתת נשיקה או על ידי מלאך המות ?

במסכת עבודה זרה (כ:) איתא : “אמרו עליו על מלאך המות, שכולו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה, עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות .

נמצא אם כן שאדם שמת על ידי מלאך המות אחד הסימנים הוא שפניו מוריקות,  קודם שניגש אברהם אבינו לדבר עם בני חטא אודות מערת המכפלה, הלך להסתכל בפניה הקדושות של שרה, כיון שראה שאין פניה מוריקות, הבין אברהם שצדקת זו לא מתה על ידי מלאך המות אלא במיתת נשיקה,כיון שכך מיד ניגש עם בני חת שימכור לו את מערת המכפלה כדי לקבור בה את שרה.

אכן במדרש אגדה פרשת חיי שרה (פרק כג סימן ג) דרשו על הפסוק “ויקם אברהם”, שקם מאבלו.

וצריך להבין את דברי המדרש, מה הכוונה שקם אברהם מאבלו, הן רק כעת נודע לאברהם על פטירת שרה, עדיין לא נקברה אותה צדקת, אם כן מה שייך לומר שקם אברהם מאבלו ?

בשם רבי ירוחם ממיר זצ”ל מובא שביאר את הפסוק : “ויקם אברהם מעל פני מתו”, שבזה בא אברהם אבינו ללמדנו פרק בכבוד הבריות, לא רק בקימה פיזית עוסק הפסוק, אלא גם בהקמת עצמו מן השבר העצום בו היה שרוי אברהם בעקבות פטירת שרה, בטרם ניגש לנהל משא ומתן עם בני חת הוא קם מעל פני מתו, הוא רחץ את פניו מהדמעות, טמן את צערו בעמקי לבבו, לא ניכרה על פניו שום נימה של צער מפטירת שרה.

בזה אומר רבנו ירוחם זצ”ל לימד אותנו אברהם אבינו עד כמה צריך האדם להיות רגיש לזולתו, עפרון אינו אמור לסבול מכך שאברהם שרוי בצער, ביחס לשני חל כלפיו החיוב גמור של : “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”, זהו ויקום אברהם מעל פני מתו.

 

מסופר על רבי ישראל סלנטר זצ”ל, שבאחד מערבי יום הכיפורים, צעד אל בית הכנסת יחד עם מלוויו לאמירת כל נדרי, בדרכם לבית הכנסת חלף על פניהם יהודי שאימת הדין וחרדת היום הקדוש היו ניכרות על פניו, הוא חלף על פני הפמליא של רבי ישראל זצ”ל בלא לומר מילה, רבי ישראל זצ”ל תמה בקול “מדוע עלי לסבול מחרדת הדין שלו.

 

סיפור זה בא להמחיש לנו עד כמה יש החיוב להאיר פנים לשני, לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, הרבה פעמים עובר האדם דברים שגורמים לבטל ממנו את השמחה, יש זמנים בהם הוא שרוי בעצבות, גם אז מוטלת עליו החובה להאיר פנים לשני, ולקבל אותו בסבר פנים יפות.

 

הגר”ח פרייננדלר זצ”ל כותב בשם הגר”א דסלר זצ”ל שיסוד זה ניתן ללמוד מכך שאת המאמר : “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”, במסכת אבות (פרק א משנה טו), אומר התנא שמאי, אמרה זו מתאימה יותר לשיטת הלל, שמידתו והנהגתו הם לפנים משורת הדין, העובדה שדוקא שמאי הוא בעל המימרא יש בה כדי ללמד לנו שדרישה זו להיות מאיר פנים לכל אדם, אינה מידת חסידות, אלא היא חיוב גמור מצד הדין.

הרמב”ם (פ”ה מהלכות יסודי התורה הל’ יא) כותב : “ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, ומוסיף הרמב”ם שאם דיקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות הרי זה קידש את ה’ ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

הן הן הדברים, אברהם  אבינו גם בעת צערו הגדול, אזר כוח לקיים בעצמו מצות קידוש ה’, על כן קם מעל פני מתו, הכין את עצמו בכוחות עילאיים כדי שבפגישה עם עפרון החתי לא ישדרו פניו הבעה של צער, כזו שתגרום עוגמת נפש אצל עפרון, כדברי הרב בעל חובת הלבבות זצ”ל (שער הפרישות פ”ד) שהפרוש אבלו בלבו וצהלתו בפניו.

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

“ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה’ אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו, כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק, ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם, ויאמר אליו אברהם השמר לך פן תשיב את בני שמה, ה’ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם”

חז”ל עמדו על השאלה מדוע כאשר אברהם משביע אל אליעזר הוא אומר : “ואשביעך בה’ אלהי השמים ואלהי הארץ. ובסיום דבריו כאשר הוא מברך את אליעזר שיצליח בשליחותו הוא אומר “ה’ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי”, ולא מזכיר שה’ הוא גם אלוקי הארץ ?

רש”י הקדוש אומר שאמר לו אברהם לאליעזר, עכשיו ה’ הוא אלוהי השמים וגם אלוהי הארץ, כי אני, אברהם, הרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני ה’ מבית אבי, אז היה ה’ רק אלוהי השמים ולא אלוהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ.

וצריך ביאור מה כל כך חשוב לאברהם לספר לאליעזר דוקא עכשיו לפני שהוא יוצא לשליחות המיוחדת להביא אשה ליצחק, את העובדה שבעבר העולם לא ידע מי זה הי”ת, הוא זה שפרסם את ה’ בעולם ?

מה גם שלדעת חז”ל היה אליעזר בנו של נמרוד. זה שזרק את אברהם “הסורר” לכבשן האש, בגלל שהתריס קבל עם ועדה כנגד עובדי עבודה זרה, אליעזר מן הסתם זוכר את אותם ימים, גם במשך כל השנים ששימש אליעזר את אברהם אבינו בנאמנות ראה עין בעין איך אברהם אבינו מאיר לעולם באור ה’, אם כן מה ראה אברהם צורך מיוחד לחזור על דברים ידועים דווקא עכשיו ?

מדוע השביע אברהם את אליעזר

“שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה’ אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו”.

אף שאברהם סמך על נאמנותו של אליעזר, במדרש שכל טוב פרשת חיי שרה דרשו : “המושל בכל אשר לו, שמינהו אפוטרופוס בנכסיו”, אברהם אבינו כפי שהעידה התורה היה כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. את הכל הפקיד אברהם בידיו הנאמנות של אליעזר, בכל זאת באשר לשליחות שהוטלה עליו להביא אשה ליצחק לא סמך אברהם על נאמנותו של אליעזר בעבר, אלא השביע אותו בשם ה’ ובנקיטת חפץ שיבצע את השליחות כפי שציוה אותו ?

לאליעזר היתה בת שהוא ביקש להשיאה ליצחק

בספר בראשית (פרק כד פסוק לט) מספר אליעזר לבתואל ולבן את כל השתלשלות ביאתו לחרן, בין הדברים אומר אליעזר : “ואמר אל אדני אלי לא תלך האשה אחרי” המילה אולי כתובה בלא האות וא”ו, רש”י מביא שבת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו.

בספר קול אליהו על התורה פרשת חיי שרה (פרק כד פסו’ לט) מובא בשם ילקוט הגרשוני, שבלשון הקדש כאשר חפץ האדם שלא יתקיים החשש בספק אשר הוא מעלה אזי יש להשתמש בלשון “פן”, כמו פן יפתה לבבכם (דברים יא. טז), פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (שם טו. ט), פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום (שם כט. יז), וכפי שלמדונו חז”ל במסכת עירובין (צו.) שהלשונות השמר, פן, ואל, אינם אלא לא תעשה, לא כן כאשר חפץ הוא שאכן יתממש אותו צד בספק שאז יש להשתמש בלשון “אולי”, כמו : “אולי ישא פני” (שם לב. כא), “אולי יש חמשים צדיקים” (שם יח. כד), “אולי אכפרה בעד חטאתכם” (שמות לב. ל), “אולי אוכל להלחם בו” (במדבר כב. יא)]

אליעזר ראה כדבר פשוט שאברהם אבינו ייקח את בתו אשה ליצחק, שהרי בביתו של אברהם נתגדלה אותה בת, נתחנכה על ברכי שרה, אם כן פשוט שאין טובה וראויה ממנה להיות אשתו של יצחק

אכן כאשר ניסה אליעזר לעלות את ההצעה הזו, נתקל בסירוב מוחלט מצדו של אברהם,

אליעזר שואל ומה האלטרנטיבה ?

עונה אברהם “אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק”, אברהם שולח את אליעזר אל ארץ מולדתו חרן, אל משפחתו בתואל ולבן בני הרן ונחור, משם תביא אשה לבני.

מה ! ! זועק אליעזר, מביתו של בתואל ? הרי כולם שם עובדי עבודה זרה. [כאשר הגיע אליעזר לבית לבן לא הסכימו הגמלים להיכנס עד שאמר לבן לאליעזר, אומר לו לבן : “ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים” וכותב רש”י פניתי הבית. מעבודה זרה]. במה הם עדיפים על הבת הצדיקה שלי ?

“אתה ארור ובני ברוך”, אומר לו אברהם, “ואין ארור מדבק בברוך”.

הר”ן בדרשות (דרוש החמישי) כותב : “ולזה מאשר היו בנות כנען מוטבעים בתכונות רעות, היו בוחרים האבות להתרחק מהם, ולהתדבק במי שאינו מוטבע באותן התכונות הרעות כי גם היה עובד עבודה זרה, לפי שאותן התכונות מתעברות ונמשכות בזרעם, והם כמו חולי הגוף נקראים בספרי הרפואה חלאים ירושיים. לפי שמצות ועבירות התורה על שני פנים, מהם יעשו רושם בגוף ובנפש יחד, ומהם שלא יעשו רושם רק בנפש לבד. והרושם ההוא שיהיה בנפש לבד, הרושם ההוא עם היותו רע מזיק מאד איננו מתעבר אל הבנים, כי אין לנפשות יחס וקורבה כלל. אבל העברות אשר ירשמו וישנו לרע הנפש והגוף, בהכרח יעבור רישומם אל המשתלשל מהם. ואשר ירשמו לרע הנפש והגוף, הם העברות שיש להם מבוא בתכונות נפשיות כשנאה וקנאה והאכזריות ורכילות ודומיהם, כי אלו יעשו רושם רע בנפש מצד שהם עברה ותכונה רעה, ומלבד זה יעשו רושם רע בגוף על הדרך שאבאר, … הנה אם כן, מי שהוא מורגל באותן התכונות הרעות, מטה מזגו וטבעו שיהיה מוכן אליהם, וברוב יהיה טבע הבנים נמשך שוקד על טבע האבות, ולכן רוע תכונות אנשי כנען היה מתחייב שיהא נמשך לבניהם אחריהם…”.

מידות ותכונות אומר הר”ן זצ”ל עוברות בתורשה. השקפות ודיעות כוזבות לא עוברות בתורשה, מידות ותכונות קשה לעקור ואפילו לשנות, לא כן השקפות פסולות אותן אפשר לשנות. לכן היו בוחרים האבות להתרחק מבנות כנען, כיון שהם היו מושרשים במידות ותכונות רעות, ואין רצונו שידבקו אלה בזרעו.

את היסוד הזה גילה אברהם לאליעזר, אתה ארור, השורש שלך מאנשים בעלי מידות רעות, מחם ומכנען, במסכת פסחים (קיג:) אומרת הגמרא שחמשה דברים ציווה כנען את בניו לפני מותו אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל, ואהבו את הזמה, ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת. כל זה עבר גם אליך בגנים.

נכון שבתואל ולבן עובדי עבודה זרה, אבל את זה ניתן לשנות, גם מבית כזה יכול לצאת הגדול שבמאמיני ה’, הראיה הכי גדולה אומר אברהם לאליעזר, זה אני, אתה יודע וזוכר באיזה בית נולדתי, לאבי היה בית מסחר לעבודה זרה, וברגע שחקרתי בשכלי הכרתי את ה’ והפצתי את אורו בכל העולם

בפרשת וירא מסופר שאחר שראתה שרה את ישמעאל מצחק עם יצחק, דרשה בכל תוקף מאברהם “גרש את האמה הזאת ואת בנה”, לאחר התערבות של הקב”ה, אברהם משכים בבקר ושולח את הגר וישמעאל מביתו, ואומרת התורה “ותלך ותתע במדבר באר שבע”, ומסביר הרש”י מה פירוש ותתע “שחזרה לגילולי בית אביה”. וכן איתא במדרש שהיא נקראה קטורה, משום שהיתה מקטרת לעבודה זרה. במדרש אגדה מובא שהעמידה אבן והשתחווה לה.

אותה הגר שהיתה בביתו של אברהם, שנשאה לאברהם, שראתה במו עיניה את אורח חייהם האצילים של אברהם ושרה, שהכירה את הי”ת, בכל זאת כשאר יצאה מביתו של אברהם אבינו חזרה לגילולי בית אביה, ולמרות זאת אחר פטירת שרה אמנו חזר אברהם ולקחה : “ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה” וברש”י כותב שקטורה זו הגר, והיא נקראה בשם זה משום שהיו נאים מעשיה כקטורת חזינן שהדעות משתנות ואינם מושרשות קבועות כמו התכונות והמידות שהם כטבע שלא נתנים לשינוי

בפרשת נח (פר ט פסוק כא – כב) מסופר שאחר שיצא נח מן התיבה : “וישת מן היין, וישכר, ויתגל בתוך אהלה, וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ”

שואלים המפרשים למה צריך להזכיר שחם הוא אבי כנען ?

במדרש בראשית רבה (פרשה לו אות ז) אומרים חז”ל שבאמת כנען ראה והוא הלך והגיד לאביו לכך הוזכר על הדבר ונתקלל, כנען התחיל בעברה, הוא הלך לחם וסיפר לו. לכן מקלל נח גם את כנען.

בספר דברים (פרק כג פסו’ ד) אומרת התורה : “לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה’, גם דור עשירי לא יבוא לא יבוא בקהל, חומרא כזו שלא מצינו אפילו ביחס לעמלק, שעל ציוה הי”ת “מחה תמחה את זכר עמלק”, אם יחפוץ להיכנס לכלל  אין שום מניע לקבלו, מבני בניו של המן אומרת הגמ’ במסכת גיטין (נז:) למדו תורה בבני ברק ובעין יעקב סנהדרין שם גריס מנו רב שמואל בר שילת עיי”ש, כן איתא במסכת בבא בתרא (ח:) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות. כגון מאן ? אמר רב כגון רב שמואל בר שילת. עיי”ש, [אכן ברבינו נסים גאון כותב דהיינו רבי עקיבא שהי’ בן גרים והי’ בבני ברק].

מדוע ?

במה עדיפים העם העמלקי על המואבים והעמונים ?

מסבירים בעלי המוסר, חילוק גדול יש בין העם העמלקי לעמים עמון ומואב, בעוד שאצל עמלק הפגם היה חיסרון ביראת שמים : “ולא ירא אלוקים”, אצל עמון ומואב היה פגם גדול במידות, : “על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך, עמון ומואב חבים את עצם קיומם לבני אברהם, לולי שחרף אברהם אבינו נפשו להציל את לוט מידי חמשת המלכים, ספק אם היו באי לעולם, במקום להשיב טובה, הם התנהגו בכפיות טובה, החיסרון של עמלק אומנם הוא חיסרון, אבל הוא לא חיסרון במידות אלא בדיעות, יראת שמים ניתן ללמד, לכן העם העמלקי לא נדחה מלבוא בקהל

אכן צריך לדעת שיש דרך אחת ויחידה שדרכה ניתן לשנות גם מידות ותכונות, והיא ! עמל התורה. כאשר האדם עמל בתורה

במסכת אבות (פרק ו משנה א) אומר רבי מאיר : “כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה מלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה”.

במסכת ב”ב (טז.) אומרים חז”ל בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו, רבונו של עולם, בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן, בראת גיהנם, בראת צדיקים, בראת רשעים, מי מעכב על ידך…

איוב טוען לקב”ה אתה בראת כל אחד עם מידות מסוימות אם כן הם לא ניתנות לשינוי ואיך אפשר לתבוע אדם על כך

אמר לו הקב”ה, איוב אתה צודק ! מידות שעוברות מאבא לבן באמת לא ניתנות לשינוי, אם האבא קמצן, הבן קמצן. אם האבא בעל גאווה, זה עובר לילדים, כל המידות שבאות מהחומר, עוברות בתורשה.

יש רק דרך אחת לשנות את זה, והיא עמל התורה : “בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין” לתורה, יש לה כוח לשנות את מידותיו של האדם. בשביל זה נתתי את תורה כדי לשנות בכוחה את המידות!

אליעזר עבד אברהם אומרים חז”ל הצליח לצאת מכלל ארור ולהיכנס לכלל ברוך, כך אומר רבי יוסי בן רבי דוסא במדרש בראשית רבה פרשת חיי שרה (פרשה ס אות ז) כנען הוא אליעזר ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך.

איך זכה אליעזר לכך ?

אליעזר נקרא “דמשק אליעזר”, אומרים חז”ל כי היה אליעזר דולה ומשקה מתורת רבו. אליעזר למד תורה, ועל ידי התורה הצליח לשנות גם את הדברים שהיו טבועים בו בתורשה.

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

יצחק ורבקה הכנה לבחינת התורה הקדושה

בספר מגלה עמוקות על ואתחנן (אופן רמו) כותב רבי נתן שפירא זצ”ל שיצחק ורבקה הם סוד תורה שבכתב ותורה שבעל, היינו שעל ידי שניהם נעשה שלימות התורה הקדושה שהיא תכלית הבריאה, עוד כותב שם הרב זצ”ל שהמילים בפסוק ויצחק בן ארבעים שנה “בקחתו “את “רבקה, ר”ת באר. ובספר במדבר (פרק כא פסוק יח) נאמר באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם. ובמסכת נדרים (נה.) דרשו פסוק זה על התורה עיי”ש.

וצריך ביאור השייכות של רבקה ויצחק דוקא לשתי בחינות אלה של התורה הקדושה, ואיך הדבר בא לידי ביטוי על ידם ?

 

בפרשה אנו קוראים על השליחות של אליעזר לחרן להביא אשה ליצחק, אליעזר מגיע לחרן הולך אל באר המים ומתפלל, ה’ אלוהי אדני אברהם, הקרה נא לפני היום, ועשה חסד עם אדני אברהם, הנה אנכי ניצב על עין המים ובנות אנשי העיר יצאת לשאוב מים, והיה הנער אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני”.

אליעזר לא בודק את יראת השמים של רבקה, הוא לא מברר איך הצניעות שלה, בדבר אחד הוא מתמקד, במידות שלה, אם היא בעלת חסד או לא, אם היא תעמוד במבחן המידות, “אותה הוכחת לעבדך ליצחק”, מפרש הרש”י הקדוש, ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים, וכדאי להיכנס בביתו של אברהם.

בתפילה של אליעזר הוא מזכיר “ועשה חסד עם אדני אברהם”, “ובה אדע כי עשית חסד עם אדני”, ואחר שהוא נפגש עם רבקה והיא עומדת במבחן באופן יוצא דופן, ולאחר שהיא מגלה לו שהיא בת בתואל בנו של נחור, מרים אליעזר את ידיו ומודה אליעזר להי”ת : “ברוך ה’ אלהי אדני אברהם, אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני, אנכי בדרך נחני ה’ בית אחי אדני”. כאן כבר מזכיר אליעזר “חסדו ואמתו”, וצריך ביאור מה התוספת בזה ?

מבאר החתם סופר זצ”ל שידע שהיה יצחק מידת הדין על כן התפלל להשם יתברך שתזמן לו אשה ממידת החסד כדי שיצאו מבין שניהם יעקב מידת האמת כמו שכתוב תתן אמת ליעקב הכלולה מדין ורחמים דאי לאו הכי  לא יהי חס ושלום קיום העולם, וכן היה באמת, רבקה אוהבת את יעקב, אבל ביצחק כתיב ויאהב יצחק את עשיו, ומשום כן אמר ועשה חסד עם אדוני אברהם, חסד דייקא, ועשה לו ניחוש ממידת החסד להשקותו וגמליו, ואמר ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני, ואחר כך אמר אשר לא עזב חסדו ואמיתו הרי חסד ואמת.

מבואר בדברי החתם סופר זצ”ל, שהטעם שחיפש אלעזר ליצחק אשה שמידתה חסד, היא כדי שתוכל להמתיק את הדין של יצחק על ידי מידת החסד שבה, שכך יהיו ראויים להוליד את יעקב שמידתו תפארת שהיא כלולה משני המידות גבורה וחסד.

הביאור בזה הוא שלכל אחד מהאבות הקדושים היתה דרך עבודה משלו, אומנם כל האבות היו מושלמים בכל אך כל אחד היתה עיקר עבודתו במידה אחת, אצל אברהם אבינו היה עיקר עבודתו במידת החסד, כדברי הנביא “חסד לאברהם”, אצל יצחק אבינו היתה עיקר עבודתו במידת הגבורה, ויעקב אבינו הייתה מידתו תפארת, שהיא מידת הרחמים הכלולה מחסד ודין יחד.

זהו שאמר אליעזר “אשר לא עזב חסדו ואמתו”, כי במציאת רבקה שהיתה מושלמת במידת החסד, על ידה ייעשה מתוק למידת הגבורה של יצחק אבינו, על ידי זה יוכלו להוליד את יעקב שמידתו תפארת, כמו שנאמר באיכה (פרק ב פסו’ א) “תפארת ישראל” שהיא מידת האמת כמו שאמר הנביא “תיתן אמת ליעקב”, שהיא בחינת התורה הקדושה הנקראת “תורת אמת” כדברי הנביא מלאכי (פרק ב פסו’ ו) “תורת אמת היתה בפיהו”.

 

לכן נקרא יעקב אבינו “איש תם יושב אהלים”, מפרש הרש”י הקדוש שהכוונה היא לאוהלי שם ועבר, ששם היה יעקב אבינו יושב ועוסק בתורה הקדושה, ועוד בהיותו עובר היה יעקב מבקש ללכת לבית מדרשם של שם ועבר ללמוד תורה, כמו שכותב רש”י הקדוש על הפסוק בפרשת תולדות (פרק כה פסו’ כב) “ויתרוצצו הבנים בקרבה”, שכאשר היתה רבקה אמנו עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת עיי”ש.

וכן מובא בזוהר סתרי תורה פרשת ויצא (דף קמו עמוד ב) על דברי שמעון הצדיק במסכת אבות (פרק א משנה ב) : “על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים” התורה דא יעקב. עיי”ש.

שתי הבחינות של התורה, התורה שבכתב והתורה שבעל פה, שהיו נמצאים אצל יצחק ורבקה, הושרשו מהם ביעקב אבינו, [רבינו בחיי שמות בפרשת כי תשא (פרק לד פסו’ כז) כותב, שהמשנה שהיא התורה שבעל פה היא הפירוש של התורה שבכתב, היינו שהתורה שבכתב מתגלה ומתפרשת על ידי המשנה שהיא השורש של התורה שבעל פה, את שישה סדרי המשנה סידר וערך רבי יהודה הנשיא, ובילקוט חדש (אות קנב) מובא שרבי יהודה הנשיא היה גלגול של יעקב אבינו, לכן הוא נקרא בתואר רבי יהודה הנשיא, שהוא ר”ת ה’וא נ’יצוץ ש’ל י’עקב א’בינו. ולכן נקרא רבינו הקדוש כנגד יעקב תיקן ברכת אתה קדוש, והוצרך רבי להתלבש בניצוצו של יעקב בשעה שסידר המשניות שהוא תורה שבעל פה, כדי לחבר ולקשר אותה עם תורה שבכתב, ולפי שמידת יעקב היא תפארת, לכן התחיל רבי את פרקי אבות (פרק ב משנה א) איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

וזה שכותב החתם סופר זצ”ל “דאי לאו הכי לא יהיה חס ושלום קיום לעולם”, כי תכלית בריאת העולם היא כדי לתת את התורה הקדושה לעם ישראל, כמו שהביא רש”י הקדוש בתחילת פרשת בראשית (פרק א פסו’ א) בשם חז”ל, שהעולם נברא בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו. היינו כדי שעם ישראל יקבלו את התורה ויקיימוה, כדברי רב אבדימי בר חמא בר חסא במסכת שבת (פח.), שבמעמד הר סיני כפה הקדוש ברוך הוא על כלל ישראל את הר סיני כגיגית, ואמר להם : אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם.

כי הראויים והמוכנים לקבל את התורה הקדושה, התורה שבכתב והתורה שבעל פה, הם אך ורק כלל ישראל, זרע יעקב בחירו, המוכתרים במידת האמת מיעקב אבינו, כדברי הגר”ח מוואלזין בספר רוח חיים (פרק ה משנה ג) : “כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם. לבניו אחריו המה כטבע מוטבע. ובקצת יגיעה יגיעו לזה” עכ”ל.

וכבר כתב באור החיים הקדוש כאן : “ומעתה מי שזכה בתורה זכה בכל העולם ומי שלא זכה בתורה אין לו ליהנות מן העולם עד מדרך כף רגל זולת אם ישמש הכשר עמליה” עכ”ל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת חיי שרה

יצחק ורבקה גלגול אדם וחוה

 

בזוהר פרשת בהעלותך (דף קמט עמוד ב) כותב וזכאין אינון ישראל דאתיהיב להו אורייתא עלאה אורייתא דקשוט, ומאן דאמר דההוא ספורא דאורייתא לאחזאה על ההוא ספור בלבד קאתי תיפח רוחיה, דאי הכי לאו איהי אורייתא עלאה אורייתא דקשוט

בפרשה (פרק כד פסו’ סא – סז) אומרת התורה : “ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד את רבקה וילך, ויצחק בא מבוא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב, ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל, ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס, ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה, ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו”.

וצריך ביאור מה המסר שבא ללמד אותנו סיפור הנפילה של רבקה מעל הגמל כאשר ראתה את יצחק ?

והנה פירוש המונח נפילה הוא שלא במתכוין, היינו שמרוב התרגשות שראתה את יצחק נפלה בעל כורחה, אכן בתרגום פירש [הביאו רש”י] שאין הפירוש שנפלה שלא מרצונה אלא השמיטה עצמה לארץ, וצריך ביאור מה ראה התרגום לשנות מהפירוש הפשוט בכל מקום שנפילה היינו בעל כורחה ופירש השמיטה עצמה לארץ מרצונה ?

בספר ליקוטי תורה פרשת חיי שרה ותרכבנה על הגמלים. דע כי רבקה רכבה על הגמלים רמז לאותו נחש שארז”ל שהי’ כעין גמל ובא סמאל ורכב עליו לפתות את חוה והטיל בה זוהמ’ עתה רכבה עליו ע”ד עני ורוכב על החמור לאכפיא לי’ תחותי’:

[כן מובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק יב) : “והיה סמאל שר גדול בשמים, והחיות מארבע כנפים, ושרפים משש כנפים, וסמאל משנים עשר כנפים, מה עשה סמאל לקח כת שלו וירד וראה כל הבריות שברא הב”ה בעולמו ולא מצא בהם חכם להרע כנחש, שנ’ והנחש היה ערום, והיה דמותו כמין נמל ועלה ורכב עליו”].

ביאור דבריו הוא בהקדים מה שגילה לנו רבנו האריז”ל בספר הליקוטים פרשת תולדות ס”ת חו”ה. כי רבקה תקנה עון חוה, שהוא גלגולה. וכן יצחק תקן עון אדה”ר, בפשיטת צוארו ע”ג המזבח.

כך כותב רבנו האריז”ל בספר עץ הדעת טוב : “כי יצחק ורבקה גלגול אדם וחוה הם ועל כן חוה טרחא כל כך יקבל הברכות, ונמצא כי רבקה היא חוה אשתו שמששת ימי בראשית ומוכרח הוא לתקנה עתה מאשר חטאה בעץ הדעת, וזה נרמז בס”ת לה’ לנכח אשתו’ ס”ת חוה, כי רבקה זו היא חוה עצמה אשתו הראשונה, ומה שתחלה נק’ חוה על שם כי היא הייתה אם כל חי, אדרבה עתה כי עקרה היא ולכן הרבה מאד בתפלה וייעתר וכו’ ולא נשא אחרת.

בספר בראשית (פרק ג פסו’ יד) מסופר שאחר חטא אדם הראשון קילל הי”ת את הנחש : “ויאמר ה’ אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך”.

ברש”י כותב על גחונך תלך, רגלים היו לו ונתקצרו.

כן איתא במסכת סוטה (ט:) : “וכן מצינו בנחש הקדמוני, שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו, מה שביקש לא נתנו לו, ומה שבידו נטלוהו ממנו, אמר הקדוש ברוך הוא : אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה; אני אמרתי יהלך בקומה זקופה, עכשיו על גחונו ילך”.

בפרשת תולדות מצינו שרבקה אמנו התערבה על פי מסר שקבלה בנבואה, שיצחק לא יתן את הברכות לעשיו אלא ליעקב, על אף פחדו של יעקב אולי ימשש אותו אביו ויביא עליו קללה ולא ברכה, שידלה אותו רבקה להיכנס אל יצחק, ואף הסכימה לקבל על עצמה את הקללות אם יהיו, “עלי קללתך בני”.

על כך כותב רבנו האריז”ל בליקוטי תורה פרשת תולדות : “בני, דע כי רבה גלגול חוה ובעבורה נתקלל האדם שהוא יעקב דשופרא דיעקבא מעין שופר אדאדם ועתה היו צריכין לתקן בשמיעה זאת לטובה כמו ששמע אז לרעה כמ”ש כי שמעת לקול אשתך וזהו אך שמע בקולי שהמיעוט הוא דהשתא הוה שמיעה לטובה מכלל דתחלה לרעה”.

לא לחינם הסכימה רבקה שיבואו עליה הקללות, יעקב אבינו היה גלגול של אדם הראשון, בשער הפסוקים פרשת ויגש כותב רבנו האריז”ל שיעקב אבינו היה נשמתו של אדם הראשון [נפשו של אדם התגלגלה באברהם רוחו התגלגלה ביצחק. ונשמתו התגלגלה ביעקב ולכן הם נקראים אבות על שם שהם שייכים לאדם הראשון שהוא אב לכל הבאים אחריו יעקב בא לתקן את מה שפגם אדם הראשון .

מטעם זה כאשר נפגשו יעקב עם פרעה בפעם הראשונה, פרעה נדהם מהמראה המיוסר של יעקב, עד כדי כך שנפלטה מפיו השאלה בן כמה אתה ? יעקב עונה לפרעה נכון שהמראה שלי מטעה, אבל אני לא כזה זקן בסך הכל בן מאה ושלושים שנה : “ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה”, ובהקשר למראה שלו מסביר יעקב : “מעט ורעים היו ימי שני חיי”, המראה הוא תוצאה של הייסורים שהיו מנת חלקי כל אותם שנים, ואז מוסיף יעקב : “ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם”.

מה פירוש ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי ?

לאיזה אבות נתכוין יעקב ?

במסכת עירובין (יח:) אומר רבי ירמיה בן אלעזר, שכל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי, [אחרי החטא של האכילה מעץ הדעת], הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא [עד גיל מאה ושלושים שילד בדמותו ובצלמו] לאו כצלמו אוליד. ושואלת הגמ’ הרי היה רבי מאיר אומר: שאדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה ? ומתרצת הגמ’ שאין כוונה שבכונה הוליד שלא בדמותו וצלמו, אלא שבכל אותם מאה ושלושים שנה היה רואה קרי באונס.

כדי לתקן את אותו פגם של השחתת זרעו בשוגג, הוצרך יעקב אבינו שהיה גלגול של אדם הראשון לתקן על ידי אותם ייסורים מאה קשים שהיו מנת חלקו במשך מאה ושלושים שנה .

[בזוהר פרשת תולדות (דף קמב עמוד ב) כותב שבשעה שהלבישה רבקה את יעקב בבגדי החמודות שהיו בגדים שנטל עשו מנמרוד, שנמרוד נטלן מאדם הראשון, כאשר היה לובש אותם עשו, לא היו מריחין בהם כלום, אבל כאשר לבשם יעקב, מיד נתנו בגדים אלו ריח טוב, כמו הריח שהיו נותנים בשעה שהיה לובשם אדם הראשון, ומסביר הזוהר הקדוש שזה משום שכאשר לבשם יעקב אבינו חזרה האבידה לבעליה. עכ”ד והן הן הדברים].

בספר יחזקאל מובא שעל כיסא הכבוד חקוקות ארבעה דמויות, פני אדם, פני אריה, פני שור, ופני נשר. [עי’ בתוס’ מסכת יומא (נד:) ד”ה כרובים], במדרש אגדה בראשית (פרק כח) מובא שדמות האדם שחקוקה בכיסא הכבוד היא דמותו של יעקב אבינו. [וכן איתא במדרש שכל טוב בראשית (פרק לג) : “כי שרית עם אלהים, שזיו איקונין שלך חקוקה בכסא הכבוד”, וכן בתיקוני זוהר (תיקון כב) : “דיוקנו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד”]. ובפירוש הריקאנטי לספר בראשית (פרק כה) כתב  רמז לזה שבמה שנקרא יעקב אבינו “יושב אהלים”, שזה עולה בגימט’ יושב הכסא עיי”ש. וכן רמזו על הנאמר בספר בראשית (פרק כח פסו’ טז) : “וייקץ יעקב משנתו, ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי”. שאמר יעקב ידעתי שבמקום אלוקים שהוא כיסא הכבוד, יש “אכן” ראשי תיבות א’ריה כ’רוב נ’שר, אולם “אנכי” שגם אני יעקב שנרמז באות י’ של המילה אנכי, זה לא ידעתי.

ולכאורה צריך ביאור, שכן מין הראוי היה שהדמות שתהא חקוקה בכיסא הכבוד, תהיה דמותו של אדם הראשון, שהוא יציר כפיו של הקב”ה, מדוע נבחרה דוקא דמותו של יעקב אבינו להיות חקוקה כיסא הכבוד ?

אכן לפי דברי רבנו האריז”ל שיעקב היה גלגול של אדם הראשון, לא קשה מידי, שכן דמות יעקב אבינו היא דמותו של אדם הראשון ודמות אדם הראשון היא דמות יעקב אבינו, נמצא שהדמות שחקוקה בכיסא הכבוד היא אכן דמות אדם הראשון, וכן כותב רבי צדוק הכהן זצ”ל בספר פרי צדיק פרשת נח : “וזה סוד מה שנאמר : “ותמונת ה’ יביט”. דצורתו של יעקב חקוקה בכסא. שיעקב היה כאדם הראשון קודם הקלקול …” עיי”ש, כדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (פד.) : “שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון”, ובפירוש האור החיים הקדוש לספר במדבר (פרק טז פסו’ א) שאחר שפגם אדם הראשון באה נפש אברהם אבינו ונתלבנה באמצעות עשר נסיונות, וכל הפסולת התנקזה בישמעאל, ונשמת יצחק יצאה יותר מבוררת, וגם נשמת יצחק התלבנה במעשה העקדה, ונתברר ממנה הפסולת ונתנקז הכל עשו, ויצאה נשמת יעקב בלא שום דופי, פירוש שלא היה בו פסולת כאדם קודם שחטא” עכ”ל.

[במדרש בראשית רבה (פרשה כד) אומר רבי יעקב דכפר חנין : שי”ב השבטים היו צריכים לצאת מאדם הראשון שכתוב : “זה ספר תולדות אדם”, ז”ה בגימט’ עולה י”ב, אמר הקב”ה ב’ בנים נתתי לו ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו י”ב שבטים עיי”ש, אכן רצון זה של הי”ת נתממש ביעקב שהיה גלגול של אדם הראשון ממנו יצאו אותן י”ב שבטים שהיו צריכים לעמוד מאדם הראשון] .

מטעם זה זכה יעקב אבינו שלא שלטה בו מיתה, כדברי רבי יוחנן במסכת תענית שיעקב אבינו לא מת, מכל האבות זכה רק יעקב אבינו לבחינה זו, הטעם לזה הוא כיון שיעקב היה התיקון המושלם של אדם הראשון שהיה צריך לחיות לעולם, כפי שכותב הרמב”ן בהקדמה לספר תורת האדם : “תולדת האדם לחיות לעולם, ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם”. וכן כותב בדרשות ר”י אבן שועיב לפרשת בראשית שהכוונה היתה לחיות לעולם ולהיות כמלאכים, וזה שנאמר “כי ביום אכלך ממנו מות תמות”, היינו שתהיה בן מות כמש”כ הרמב”ן שם, וכיון שיעקב אבינו תיקן את הפגם שגרם לאותה תמותה הראוי הוא להיות חי לעולם .

בספר אמרי נועם (אות יג) מביא בשם הרב מגלה עמוקות זצ”ל שראשי התיבות של המילה “ויצא” שבפסוק ויצא יעקב מבאר שבע, הם ו’ירא י’עקב צ’ורת א’ עיי”ש.

וצריך לברר מקחו של צדיק, מה כוונתו בזה שראה יעקב אבינו צורת האות אל”ף, ולמה דוקא יעקב ראה צורת זאת האות, ולמה דוקא אות אל”ף ולא אות אחרת מהכ”ד אותיות ?

במדרש תנחומא פרשת ויצא (סימן א) איתא : “ילמדנו רבינו, ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה ? כך שנו רבותינו : ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט, לשלש הערים שבעבר הירדן, ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן, בורח בנפשו, ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב”ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום וכו’ ע”כ.

מבואר מדברי המדרש שביציאת יעקב אבינו מבאר שבע היה בחינה של גלות, אומנם נשלח יעקב מבאר שבע במצות אמו מחמת שעשו רצה להורגו, והלך לחרן במצות אביו כדי לקחת משם אשה מבנות לבן אחי אמו, אבל כל אלו היו הנסיבות, הסיבה שגלגלה את המצב שיעקב יקח את הברכות באופן כזה שעשו יבקש להורגו, וגם העובדה שיצחק אביו בחר לשלוח אותו בעצמו לקחת אשה מבנות לבן, ולא הסתפק בשליחת שליח להביא משם אשה כפי שנהג אברהם, היו כל אלה משום שמצד הדין היה מחוייב יעקב לגלות מבאר שבע כדין רוצח בשוגג שגולה ממקום מושבו לעיר מקלט.

אכן דברי חז”ל צריכים ביאור, מה השייכות של יעקב אבינו לפרשה של רוצח בשוגג, את מי רצח יעקב אבינו ? מתי זה קרה ? הרי גם בשעה שנפגש יעקב עם עשיו אחיו שבא כדי להורגו, אף שמצד הדין היה מותר לו להרוג את עשו, גם אז נאמר בתורה (פרק לב פסו’ ח) : “ויירא יעקב מאד וייצר לו”, ומפרש רש”י שהיה לו צער גדול מזה שנכפה עליו מצב בו הוא צריך לשפוך דם, א”כ איך יתכן לייחס ליעקב דין של רוצח בשוגג ?

במדרש תנחומא פרשת מסעי (סימן יא) על הפסוק : “זכור רחמיך ה’ וחסדיך כי מעולם המה”, אמר דוד : ריבונו של עולם, אילולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון, לא היה לו עמידה, שאמרת ליה כי ביום אכולך ממנו מות תמות, ולא עשית לו כן, אלא הוצאת אותו מגן עדן וחיה תשע מאות ושלשים שנה ואח”כ מת, ומה עשית לו ? גרשת אותו מגן עדן, שנאמר : “ויגרש את האדם”, ולמה נתגרש ? על שהביא מיתה על הדורות, והיה צריך למות מיד, אלא שרחמת עליו וגרשתו כדרך הרוצח חבירו בשגגה שגולה ממקומו ויושב בערי מקלט, לכך נאמר זכור רחמיך ה’ וחסדיך וגו’ עיי”ש

מפורש במדרש שאדם הראשון סולק מגן עדן, משום שהיה לו דין רוצח בשוגג, בזה דגרם מיתה לכל העולם על ידי החטא של האכילה מעץ הדעת, וכדין רוצח בשוגג הצריך גלות כך גלה אדם הראשון מגן עדן.

מעתה יובנו דברי המדרש תנחומא בפרשה, שיעקב יצא מבאר שבע לגלות כדין רוצח בשוגג, שכן יעקב היה גלגול של אדם הראשון, לכן היה צריך לעבור גם הוא גלות על ידי היציאה מבאר שבע, [בספרים איתא שהטעם ששהה יעקב בגלות כ”ב שנים, זה כנגד כ”ב אותיות שמהם מורכבים כל השמות של כלל ישראל שנכללים בעונש מיתה שנגזר על אדם הראשון]

בספר מגלה עמוקות פרשת תולדות כותב הרב זצ”ל שרבקה אמנו היתה גלגול של חוה אמנו, דבר זה רמוז בסופי התיבות של המילים : ויעתר יצחק “לה’ לנוכח אשתו”.

בספר של”ה הקדוש [תורה אור מסכת מגילה] כותב בשם הציוני פרשת תולדות, שעשיו הוא הנחש הקדמוני, כפי שתרגם אונקלוס את הפסוק : “ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה”, והוה עשו גבר נחשירכן, שזה אותיות “נחש ירך”, וכיון שהיה יעקב גלגול של אדם הראשון, ולכן יציאתו מבאר שבע לגלות שהיתה כדי לתקן את הפגם שנגרם מהחטא של אדם הראשון, נגרמה דווקא על ידי רבקה ועשיו, שהם חוה והנחש, שהם היו הגורמים לחטא של אדם הראשון.

על פי הקדמה זו יתבארו דברי הרב מגלה עמוקות זצ”ל, בהקדים שהאות אל”ף מורכבת משלושה אותיות האות וא”ו באמצע ועוד שני יודי”ן בשתי צדדיה, והמגלה עמוקות כותב שהאות ו’ שבאמצע האות א’ הייתה בתחילה ישרה וזקופה, ובעקבות חטאו של אדם הראשון נפגמה האות ו’ שבאלף ונתעקמה, [הטעם שנפגמה דווקא האות וא”ו הוא משום שעל ידי חטא האכילה מעץ הדעת גרם אדם הראשון מיתה לכל העולם, כידוע שההורג את הנפש נידון למיתה בסייף, רבנו האריז”ל כותב שמיתת סייף היא כנגד האות ו’ שבשם הויה, [ד’ מיתות בי”ד סקילה שריפה הרג וחנק, הם כנגד ד’ אותיות הויה, האות וא”ו היא כנגד המיתה הנקראת הרג, [כן איתא בתיקוני הזוהר (תיקון סט) שלאחר שהרג קין את הבל ושב בתשובה, נתן לו הי”ת אות כדי שלא ינזק, : “וישם ה’ לקין אות”, האות שנתן לו הי”ת מובא בתיקוני הזוהר היא אות וא”ו : “שוי עליה אות ו’ לשזבא ליה”. על ידי זה נסתלקה ממנו הקללה שניתקלל להיות נד בארץ וישב בארץ נוד. וכן כותב מוהרצ”א מדינוב זצ”ל בספר בני יששכר (מאמרי חודש אדר מאמר ו אות יד) שהאות ו’ היא אות אות חיים עיי”ש]. יעקב אבינו שהיה גלגולו של אדם הראשון, ותיקן את מה שפגם אדם הראשון, זכה לראות את האות אלף כצורתה קודם שנפגמה מכוח החטא.

לכן רבקה התאמצה מאוד שיעקב שהוא גלגול של אדם הראשון יקבל את הברכות מיצחק, כדי לתקן בכך את מה שהביאה על האדם קללות במה שהכשילה אותו באכילה מעץ הדעת, ומצד שני כיון שאדם הראשון חטא בכך שהוא שמע לקול אשתו, כעת יעקב צריך לתקן שמיעה זו לרעה על ידי שהוא ישמע לרבקה אמו שהיא גלגול חוה, לקיים מצות כיבוד אם

הנה עיקר המלחמה של עשיו שהוא הנחש הקדמוני ביעקב שהוא אדם הראשון היתה על התורה, כאשר נלחם שרו של עשיו עם יעקב במעבר יבק פגע בו ביעקב בכף ירכו שהוא המעמיד של כל הגוף, היינו שרצה לפגוע במעמיד של התורה, שלא יהיה מי שיתמוך בלומדי התורה ואז מימלא לא יוכלו לומדי התורה להתקיים.

בזוהר הקדוש פרשת וישלח מובא שהטעם שהתורה משתכחת זה מחמת שאין מי שמטיל מלאי לכיסם של תלמידי חכמים ואין הם יכולים להתקיים, וממשיך הזוהר שזה שקילל הי”ת את הנחש “על גחונך תלך”, מאי על גחונך תלך ? דאיתברו סמכין דיליה וקציצו רגלוי ולית ליה על מה דקאים, כד ישראל לא בעאן לסמכא ליה לאורייתא אינון יהבין ליה סמכין ושוקין לקיימא ולאתתקפא בהו.

כאשר שואל הי”ת את השטן בספר איוב “מאין תבוא” ? עונה לו השטן “משוט בארץ ומהתהלך בה”. וצריך ביאור מה זה הכפילות משוט בארץ ומהתהלך בה, מה ההבדל בין לשוט בארץ לבין להתהלך בה ?

מסביר בדרשות מורנו רבי אריה לייב צינץ זצ”ל (חלק ג דרוש כג) שתחילה הלך השטן שהוא הנחש על גחונו, כאשר ראה שאין תומכי תורה כראוי אזי קיבל רגליים וכבר יכל ללכת, וזהו “ומהתהלך בה”.

בסיפור של רבקה רוכבת על הגמל רמזה לנחש הקדמוני שעליו רכב הס”מ כאשר בא להכשיל את חוה, כעת רבקה שהיא גלגול של חוה, היא רוכבת על הגמל, וזה רומז שכעת היא שולטת על הס”מ להכניעו, הראיה לזה שהיא לא הלכה בדרכי אביה ואחיה שהיו רשעים גדולים, אלא למרות שגדלה בבית כזה הלכה בדרכי ה’ כהאבות והאימהות הקדושים.

ועוד נרמז בזה שהצליחה רבקה אמנו להכניע את קליפת הנחש הקדמוני קודם שנקצצו רגליו, כאשר היה עדיין בדמות הגמל.

לכן פירש רש”י שכוונת הפסוק שרבקה נפלה מעל הגמל היא שהפילה עצמה ולא נפלה בעל כרחה, כי מאחר שענין רכיבת רבקה על הגמל לרמוז על שליטתה על הנחש והכנעתו, לכן לא שייך לומר שנפלה מעל הגמל בעל כורחה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תולדות

כוחן של ריבוי תפילות

ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת  בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה, ויעתר יצחק לה’ לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה’ ותהר רבקה אשתו”.                          (בראשית פרק כה פסו’ כ – כא)

“וצלי יצחק קדם יי לקביל אתתיה ארי עקרא היא”.

(אונקלוס)

אונקלוס מתרגם את המילה “ויעתר” ויתפלל, [בספר תפארת שלמה פרשת נצבים כותב רבי שלמה הכהן רבינוביץ מרדומסק זצ”ל שיצחק אבינו היה עמוד העבודה, שהוא עמוד התפילה כדברי רבי יהושע בן לוי במסכת ברכות (כו:) שהתפלות הם כנגד התמידין. וכן אמרו במסכת תענית (ב.) : “ולעבדו בכל לבבכם”, איזו היא עבודה שהיא בלב ? הוי אומר זו תפלה. וכן אמרו בירושלמי מסכת ברכות (פרק ד הל’ א) “עבודה זו תפלה”, שכן נאמר בספר דניאל (פרק ו פסו’ יז) : “אלהך די אנת פלח ליה” וגו’, וכי יש פלחן בבבל, אלא על שם שהיה מתפלל, וכן דוד ע”ה הוא אומר בספר תהלים (פרק קמא פסו’ ב) : “תכון תפלתי קטורת לפניך”].

עשרים שנה עברו מנישואי יצחק עם רבקה עדיין לא זכו הם לבנים, בביתם של יצחק ורבקה דבר זה היה משמעותי ביותר, שכן לא מדובר רק בן רגיל, אלא במי שעתיד להמשיך את השלשלת של כלל ישראל שהתחילה מאברהם אבינו, לכן יצחק אבינו עמוד התפילה עומד בתפילה לזכות לבנים.

בפירוש הרשב”ם זצ”ל כאן מבואר שתפילת יצחק אבינו היתה בשביל רבקה אשתו, וצריך ביאור מדוע התפלל יצחק רק בשביל אשתו, הרי במסכת יבמות (סד.) אומר ר’ יצחק שגם יצחק אבינו עקור היה, שנאמר ויעתר יצחק לה’ לנכח אשתו, על אשתו לא נאמר אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו, וכן אמרו במסכת יבמות שם “מפני מה אבותינו היו עקורים ? מפני שהקב”ה מתאווה לתפילת צדיקים”. מבואר שגם אבותינו היו עקורים ובכללם גם יצחק אבינו, אם כן מדוע לא התפלל יצחק גם על עצמו שיזכה לבנים שימשיכו את השלשלת של בית ישראל ?

בפירוש הספורנו כאן כותב : “אף על פי שהובטח על הזרע שיירש, התפלל לאל יתברך שיתן לו אותו הזרע מזאת ההגונה הנצבת נכחו”.

בפרשת לך לך (פרק יז פסוק יט) אומר הי”ת לאברהם : “אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו”, הי”ת הבטיח לאברהם שיהיה ליצחק זרע, לכן לא ראה יצחק צורך להתפלל על עצמו, ברור היה לו שהי”ת יקיים את הבטחתו, רק שיתכן שהבטחה זו תתקיים מאשה אחרת, על כך התפלל יצחק, שהזרע שהוא עתיד לזכות לו יהיה מרבקה ולא מאשה אחרת. דברי חז”ל במדרש רבה (פרשה סג אות ה) שאמר יצחק : “רבש”ע כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו” והועילה תפילתו : “ויעתר לו ה’ ותהר רבקה אשתו”.

בספרי פרשת ואתחנן (פיסקא כו) מובאים עשרה לשונות שנקראת בהם התפלה, זעקה, שועה, נאקה, רינה, פגיעה, נפול, פילול עתירה, עמידה, חילוי. השם משמואל בפרשת ואתחנן (שנה תרעה) כותב שעשרה לשונות אלה של תפילה הם נגד עשרה הכוחות שבנפש ממטה למעלה, מכל העשרה לשונות השתמש יצחק אבינו בכוח הנקרא עתירה : “ויעתר יצחק לה'”.

וצריך ביאור מהו אותו כוח התפילה הנקרא עתירה, למה לא כתבה התורה במפורש ויתפלל יצחק נוכח אשתו כי עקרה היא, כמו שכותבת התורה בפרשת וירא (פרק כ פסו’ יז) : “ויתפלל אברהם אל האלוהים, וירפא אלוהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו”, וכן בספר במדבר (פרק כא פסו’ ז) אומרת התורה : “ויתפלל משה בעד העם”, למה כאן נקטה התורה לשון עתירה ואונקלוס מתרגם שיצחק התפלל ?

עתירה ריבוי תפילות

רש”י הקדוש כותב : “ואומר אני כל לשון עתר לשון הפצרה ורבוי הוא”, בפרשת וירא (פרק יט פסוק ג) מסופר שכאשר באו במלאכים אל לוט וביקש מהם לסור לביתו, לא הסכימו המלאכים לבקשתו ואמרו “לא כי ברחוב נלין”, לוט לא ויתר “ויפצר בם מאד ויסרו אליו ויבאו אל ביתו”. בפירוש הרד”ק כותב שלוט הרבה להם דברים ותחנות עד שנטו אליו ובאו עמו אל ביתו, כן הוא הפירוש של ויעתר יצחק שיצחק אבינו הפציר והרבה בתפילות, כן כותב הרש”י בפרשת וארא (פרק ח פסוק ה) שכל לשון עתר הרבות פלל הוא עיי”ש. [במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סג אות ה) אומר ר’ יוחנן אמר ששפך תפילות בעושר, ובפירוש יפה תואר שם כותב שהכוונה שיצחק אבינו הרבה להתפלל עתיר בארמית הוא עשיר].

יצחק אבינו לא התפלל רק תפילה אחת, אלא הרבה להתפלל, הוא הפציר בקב”ה פעם אחר פעם שיפקוד את רבקה אמנו. ואכן הועילו תפילותיו ומיד אומרת התורה : “ויעתר לו ה’ ותהר רבקה אשתו”, התפילה של יצחק אבינו התקבלה ורבקה אמנו נפקדה בתאומים.

ועדיין צריך ביאור מדוע היה צריך יצחק להפציר בתפילתו הרבה כדי לזכות לבנים, למה לא הספיקה לו תפילה רגילה להיפקד ?

יצחק אבינו היה צריך לשנות את הטבע

בזוהר הקדוש פרשת תולדות כותב : “ויעתר יצחק, דצלי צלותיה וחתר חתירה לעילא לגבי מזלא על בנין, דהא בההוא אתר תליין בנין דכתיב ותתפלל על ה’, וכדין ויעתר לו יי’, אל תקרי ויעתר לו אלא ויחתר לו, חתירה חתר ליה קודשא בריך הוא וקביל ליה וכדין ותהר רבקה אשתו” עכ”ל. מבואר בדברי הזוהר הקדוש, שכדי שיזכה יצחק אבינו לבנים, היה צריך לחתור חתירה, היינו ליצור מהלך חדש על ידי ריבוי התפילות, כזה שלא היה במציאות, וגם כאן צריך להבין מדוע היה זקוק יצחק אבינו למהלך מחודש כדי לזכות לבנים ?

במסכת סוכה (יד.) אומר רבי אלעזר למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר [שכתוב אצל יצחק אבינו ויעתר יצחק לה’, עתר הוא כלי שבו הופכים את התבואה] ? עונה רבי אלעזר : “לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממידת אכזריות למדת רחמנות”.

מידת האכזריות האמורה כאן הכוונה היא למידת הדין, היינו שמצד מידת הדין לא היו יצחק ורבקה ראויין להוליד, כדברי רב יודן בשם ר’ שמעון בן לקיש במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סג אות כא) “עקר מטרין לא היה לה, וגלף לה הקדוש ברוך הוא עיקר מיטרין”, מסביר המתנות כהונה שנעקר בית רחמה, במסכת יבמות (סד.) מדייקת הגמ’ ממה שנאמר “לנוכח אשתו” ולא על אשתו ששניהם עקורים היו עיי”ש.

לכן הוצרך יצחק אבינו לריבוי תפילות, בכוח תפילות אלה הוא חתר חתירה אל המקום המזל שבו תלויים הבנים, [כדברי רבא במסכת מועד קטן (כח.) חיי, בני, ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא], ורק אז זכה לבנים, כדברי ריש לקיש במדרש שם שבתפילותיו הפך יצחק אבינו את הגזירה.

 

המאריך בתפילתו אינה חוזרת ריקם

 

כעין זה אומר רבי חנינא במסכת ברכות (לב:) שכל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם ובספר חיי עולם חלק ב’ (פרק כח) מבאר מרן בעל קהילות יעקב זצ”ל שאין הכוונה רק למי שמתפלל תפילה ארוכה, אלא הוא הדין למי שמתפלל תפילה קצרה אבל חוזר מבקש על זה זמן רב בכל יום, שהוא בכלל המאריך בתפילתו עיי”ש.

אחת התוכחות של ישעיהו הנביא לכלל ישראל (פרק א פסו’ טו) שאם לא יעשו תשובה על מעשיהם הרעים, הוא לא ישמע את תפילתם גם אם ירבו להתפלל אליו : “ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפלה אינני שמע, ידיכם דמים מלאו”. משמע שבלא אזהרת הנביא מדרך המרבה בתפילה להיענות.

כן איתא במדרש שוחר טוב (מזמור כז) על הפסוק בספר תהילים : “קוה אל ה’, חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'”. אמר ר’ חייא בר אבא : אם נתפללת וחזרת ונתפללת, תהא מבושר שנשמעה תפלתך, והוא עתיד לעשות בקשתך, מה טעם, קוה אל ה’ חזק ויאמץ לבך, משום וקוה אל ה עכ”ל.

גם חנה נפקדה בכוח ריבוי התפילה

בספר שמואל א’ (פרק א פסו’ ב) אומר הנביא “ולחנה אין ילדים” ופירשו המפרשים שהיתה חנה עקרה [בפירוש אברבאנל זצ”ל לספר שמואל מבאר שלא היתה חנה עקרה בטבעה, והאל יתברך ברצונו ועל דרך נס מנע ממנה ההולדה, ולכן אמר ולחנה אין ילדים ולא אמר שהיתה עקרה].

גם חנה כמו האימהות הקדושות לא התייאשה, אלא הרבתה בתפילות לה’ והתחננה לפניו שיפקוד אותה, כדברי הנביא שם (פסו’ יב) : “והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה'”. סופה שזכתה לבן : “ויהי לתקפות הימים ותהר חנה ותלד בן”, ובירושלמי מסכת ברכות (פרק ד הל’ א) אומר ר’ חייא בשם ר’ יוחנן ר’ שמעון בן חלפתא בשם ר”מ מכאן שכל המרבה בתפלה נענה.

 

משה רבנו הרבה להתפלל להיכנס לארץ ישראל

בספר במדבר (פרק כ פסו’ יב) מסופר שאחר שהיכה משה בסלע במקום לדבר אליו, נגזר עליו בשבועה שלא יכנס לארץ ישראל : יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר  נתתי להם”. ובמדרש רבה פרשת וארא (פרשה ו אות ד) איתא “אין לכן אלא לשון שבועה”. אף על פי כן הרבה משה להתפלל כי ידע שבכוח ריבוי התפילות לצור מהלך חדש שיוכל להיכנס לארץ.

 

במדרש רבה פרשת ואתחנן (פרשה יא אות ו) מובא שהתפלל משה תפילות כמנין ואתחנן כדי לזכות להיכנס לארץ, ואכן תפילותיו הועילו, שהרי שהוצרך הקדוש ברוך הוא לצוות עליו אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה. וזאת משום שאם היה משה רבנו מוסיף להתפלל עוד תפילה אחת, היה הי”ת צריך להתיר את השבועה ולהכניסו לארץ ישראל.

 

[ובספרי פרשת ואתחנן (פיסקא כט) אמרו : “ומה משה שנאמר לו רב לך אל תוסף, לא נמנע מלבקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא, שאר בני אדם [שלא נאמר להם אל תוסף] על אחת כמה וכמה שצרכים להרבות בתפילה עיי”ש, ועוד אמרו במדרש תנחומא פרשת ואתחנן (אות ד) : “לימד משה את באי עולם, שלא יאמר אדם הואיל וחולה שלו מסוכן, ועשה דייתיקי, וחילק כל אשר לו, לא יתפלל עוד, אלא יתפלל, שאין הקדוש ברוך הוא פוסל תפלת כל בריה עיי”ש].

בספר מלכים ב’ (פרק ד פסו’ א) נאמר : “ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה’ והנשה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים”.

ובפירוש הרד”ק זצ”ל שם מבוא שבתרגום של תוספתא מובא שאשת עובדיה הנביא צעקה אל אלישע מאתים שישים וחמש פעם ולא השגיח בה, ואז הלכה לקברו של בעלה וצעקה בעלי היכן היא הבטחתך בשעה שנטית למות כאשר אמרתי לך על מי אתה עוזב אותי ואת שני בני, והשבת לי שהקב”ה הבטיח לך עזוב את יתומך ואני אקיימם, ואלמתך עלי הבטח, ועכשיו לא נמצא לנו ישועה, וגם היתומים צווחים ואומרים קבל אותנו אבא, והשיב לה עובדיה מקברו, לכי לאלישע עם מעט השמן שנותר לך והוא יברך אותך.

בספר ומתוק האור פניני הגראי”ל, כותב בשם מרן הגריא”ל שטיינמן זצ”ל, שרואים מכאן שאף אם לא נענה אדם בתפילתו יחזור ויתפלל עוד ועוד עד שיענה, שהנה אותה אשת עובדיה זעקה מאתיים פעמים ולא נענתה, אף על פי כן היא לא התיאשה והמשיכה לבקש ולצעוק עוד ועוד, כי לפעמים חסרה תפילה אחת לסך התפילות כדי לבטל את הגזירה.

אדם שמרבה בתפילה זוכה שתפילתו נשמעת מיד

חידוש גדול כותב הרב דוד שלמה אייבשיץ זצ”ל ובספר ערבי נחל פרשת וארא (דרוש א), אדם שהרגיל את עצמו להרבות בתפילות לפני הי”ת הרי הוא זוכה שבקשתו נעשית מיד כאשר מתפלל לפני הי”ת, ובזה ביאר את דברי דוד המלך עליו השלום בספר תהלים (פרק פו פסו’ ג) : “חנני ה’ כי אליך אקרא כל היום”. מבאר הרב זצ”ל שאמר דוד המלך עליו השלום לפני הי”ת, שיחון אותו מיד בלא שיצטרך להתפלל, וזאת משום “כי אליך אקרא כל היום”, הנני מקבל עלי שאליך אקרא כל היום, ולא ארפה עד אשר תצטרך לעשות בקשתי.

ריבוי הצרות משום שלא זועקים ומרבים בתפילה לה’

בספר ליקוטי אמרים (פרק י) כותב מרן החפץ חיים זצ”ל שכל הצרות הרבות הבאות עלינו שאיננו נצלים מהם המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפלה עליהם, כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקדוש ברוך הוא בודאי לא ישובו תפלותינו ובקשותינו ריקם, ולא יסתפק האדם במה שמתפלל השמ”ע ג”פ בכל יום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפלות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומקא דליבא, כי השלשה תפלות הם אצלו כבר שגורות בפיו ואינו נותן לב להם כ”כ, משא”כ אם יתבונן כל אדם בינו לבין עצמו ויעשה חשבון הנפש על מצבו ומעמדו, גודל עניותו וטרדותיו הרבות, ועל כולם הוא משתכר רק על לחם צר ומים לחץ ואזי ישפוך לבו כמים נגד השי”ת, והתפלה תצא אז בכונה עמוקה ובלב נשבר ורוח נמוכה, תפלה כזו בודאי לא תשוב ריקם עכ”ל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תולדות

יעקב ועשו

“ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו, ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם”.                                                     (פרק כה פסוק כה – כו)

 

“כשנולד עשו וראו אותו כאדרת שער, לא היו יודעים מה שם יקראו לו, באו בני אדם וקראו שמו עשו[32]. אבל יעקב, הב”ה קרא לו שם, שנ’ ויקרא שמו יעקב”.      (מדרש ילמדנו ילקוט תלמוד תורה בראשית אות קטו)

 

לפי דברי רבותינו עשיו היה צריך להיקרא עשוי ולא עשו, כמו כן יעקב היה צריך להיקרא עקב[33] ולא יעקב, וצריך ביאור מדוע הושמטה משמו של עשיו האות י’, ולמה ליעקב נתנה האות י’[34] ?

 

לאום מלאום יאמץ

תשע עשרה שנים עברו מאז נשא יצחק את רבקה, בכל השנים האלה הם לא זכו לבנים[35], אחר תשע עשרי שנים יצחק אבינו מתפלל אל ה’, מבקש שיזכה אותם בזרע של קיימא, ואחר עשרים שנה תפילתו נענית : ויעתר לו ה’, ותהר רבקה אשתו”.

 

תקופת ההיריון מספרת התורה, לא עברה על רבקה אמנו בקלות : בתוך רחמה היתה תכונה תמידית “ויתרצצו הבנים בקרבה”, רש”י הקדוש מסביר שכאשר היתה רבקה אמנו עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, וכאשר היתה עוברת על פתחי עבודה זרה היה עשו מפרכס לצאת[36].

 

המצב הזה לא נתן לה מנוח, עד כדי כך שהיא מתחרטת על ההיריון : “ותאמר אם כן למה זה אנכי”, האם שוה לסבול את צער העיבור בשביל כזה וולד אחד הפכפך ! היא קמה והולכת אל בית מדרשו של שם : “ותלך לדרש את ה'”, היא מבקשת לברר על טיבו של ההיריון, שיגידו לה מה יהא בסופה.

 

בית מדרשו של שם נאמר לה בשם ה’, שאין מדובר בוולד אחד, אלא : “שני גוים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר”, וכך היה : “וימלאו ימיה ללדת והנה תומם בבטנה”.

דברי התנא יהונתן בן עוזיאל

בתרגום יהונתן בן עוזיאל על דברי התורה : “ויצרוצצו הבנים בקרבה”, מתרגם : “ואדחיקו בניא במיעהא הי כגוברין עבדו קרבא”.

מבואר בדברי התרגום יהונתן, שהאיבה בין עשיו ליעקב לא החלה בהיותם בני שישים ושלוש, מחמת שיעקב לקח לעשיו הברכות במרמה, שם אולי התעצמה השנאה יותר, או קבלה לגיטימציה מבחינת עשיו, כבר בתקופת ההיריון, בהיותם עוברים, כבר אז התרחשה בתוך רחמה של רבקה אמנו מלחמה של ממש בין עשיו ליעקב.

 

הרמב”ן זצ”ל (פרק כה פסו’ כג) רואה בקרב זה של יעקב עם עשיו ברחם אימם סימן לבנים : “ויתכן שיאמר עוד, כי בעבור היותם שני גוים שונאים ונלחמים זה בזה, עשו בתחילת יצירתם מריבה, רמז למה שיהיה ביניהם בסוף” עכ”ד.

בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב) מסופר מה היה בסופו של הקרב, היה זה מיד ביציאתם של יעקב ועשיו לעולם : מה עשה יעקב אבינו ? אחז בעקב עשו להפילו, שנאמר וידו אחזת בעקב עשו. מכאן אתה למד, שאין בני עשו נופלים עד שיבא שריד מיעקב ויקצץ רגליו של עשו” עכ”ד.

ועדיין צריך לברר ! על מה נלחמו יעקב ועשיו, מה ביקש כל אחד מהם להשיג בהכנעת השני ?

אכן המאבק של יעקב ועשיו לא היה מאבק סתמי אלא מאבק על השליטה וההנהגה של העולם, עשיו סימל את התגלמות הצד הרע בעולם,[37] רצונו לשלוט על הנהגת העולם, ולהוביל את כל האנושות לטביעה בענייני החומר, מנגד עמד יעקב שהוא סימל את צד הקדושה, הוא נקרא יושב אהלים, ובמדרש[38] פירשו שני אהלים, בית מדרשו של שם, ובית מדרשו של עבר, והוא נקרא עמוד התורה[39] שעבודתו היתה להקים את בית ישראל, העם שעתיד לממש את סיבת הבריאה, בקבלת התורה בהר סיני,[40] ולתקן עולם במלכות שדי, ולזה עיקר ההתנגדות של עשיו הרשע, לבטל את ישראל מן התורה, כי רק על ידה בא לנו כוח התגברות עליו, כדברי רבי יהושע בן לוי במסכת קידושין (ל:) : “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו, שנאמר: אלהים לא יעזבנו בידו. ומסביר רבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל בספר צדקת הצדיק [אות קפז] שהעזר והסייעתא הוא על ידי דברי תורה שמאיר לו. וכדברי חז”ל שם בגמרא : “כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, … ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו[41].

 

מעת עמדו על דעתו, עשיו נצמד ליצחק אביו, הוא לא עזב אותו לרגע אחד, הוא היה המוציא והמביא בכל מה שקשור ליצחק אביו, הכל עבר דרכו, מטעם זה הוא גם כיבד את אביו בצורה יוצאת דופן, ואף דאג להראות לו פנים של מי שמדקדק במצות, ואת כל זה הוא עשה למטרה אחת, כדי שבבא העת, כאשר יבקש יצחק למנות לו ממשיך, יהיה זה הוא שימונה לתפקיד, כך חשב עשיו יוכל לסכל את התכנית של כלל ישראל שעתיד לצאת מיעקב.

אכן בהגיע הזמן, עשיו נקרא אל אהל אביו, שם בינו לבינו הוא מבשר לו שרצונו להעניק לו את הברכות, במילים להעביר לו את שרביט ההנהגה אחריו.

אי אפשר לתאר את השמחה שאחזה בעשיו באותם רגעים, העמל והיגיעה כל השנים היה משתלם, הוא חכך את ידיו בהנאה ומיהר להביא לאביו מטעמים על מנת שיוכל לברך על המוגמר.

דבר אחד לא ידע עשיו, שבאותו הזמן שבו שהה ביחידות עם יצחק אביו, באותה שעה בדיוק, נתגלה לאמו הנביאה ברוח הקודש כל תוכן השיחה בניהם, וכאשר הוא היה עסוק בציד, היא דאגה לסכל את התוכנית של יצחק, ושלחה את יעקב אל אהל יצחק אביו לקבל את הברכות במקומו.

 

כאשר חזר עשיו אל אהל יצחק, כבר היה מאוחר, הברכות כבר נתנה למי שראוי להן באמת, והממשיך של אברהם ויצחק הוכתר, כאשר כל זה מעוגן בסכמה של יצחק, שבינתיים נחרד[42] לגלות על התרמית של עשיו כל השנים וחתם את דבריו במילים : “גם ברוך יהיה”.

 

עשיו לא ידע את נפשו מרוב צער, כגודל הצפייה כך גדלה האכזבתו, עבודה המאומצת של שנים רבות הלכה לטמיון, הוא לא הצליח להתגבר על יעקב, בליבו הוא נשבע לנקום ממנו על המרמה : “יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”[43], שוב מגלים לרבקה ברוח הקדש על כוונותיו הזדוניות של בנה הגדול, והיא ממהרת לדאוג שיעקב יברח מן המקום מיד.

 

הבריחה של יעקב מבית אביו הכעיסה גם היא את עשיו, שוב יעקב חומק לי מבין הידים, הוא ממהר לשלוח אחריו את בנו אליפז עם ציווי מפורש להורגו את יעקב, אך גם מזה ניצל יעקב בדרך נס[44], והוא מצליח להגיע לחרן, אל ביתו של דודו לבן אחי אמו.

 

עשיו מנסה להבין מה לא עבד ? למה הוא לא הצליח להתגבר על יעקב ?

 

הוא מעלה אפשרות שכוחו של יעקב גדול משלו, יעקב השתייך למידת התפארת, מידה הכלולה משתי כוחות משולבות, מידת החסד ומידת הגבורה, הוא עשיו קיבל מאביו את הצד הרע של מידת הגבורה, אבל אין לו את העזר של מידת החסד, ואז מבריק במוחו רעיון.

 

“וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה”.                                    (בראשית פרק כח פסו ח -ט)

 

על פניו מדובר במעשה תמים, לראשונה שומע עשיו שבנות הכנעני רעות בעיני אביו[45], לכן הוא הולך אל ישמעאל, ולוקח את מחלת בתו לאשה.

אלא שלפי זה קשה ! אם אכן היה רצון אביו חשוב בעיניו, היה לו לגרש את נשיו הראשונות שהיו לא לרצונו, אבל הוא לא עשה כן אלא, נשא את מחלת בת ישמעאל “על נשיו לו לאשה”, כותב רש”י הקדוש שהוסיף רשעה על רשעתו, שלא גירש את הראשונות”.

אם כן צריך להבין ! למה הלך עשיו לקחת את בת ישמעאל, הרי היו לו כבר נשים, ונולדו לו מהן ילדים, והוא כבר היה בן שישים ושלוש [46]אז מה לו ללכת לשאת עוד אשה על נשיו ?

זאת ועוד צריך ביאור, למה בחר לקחת אשה נוספת דוקא מבנות ישמעאל, למה לא הלך גם הוא לחרן כמו יעקב ולקח לו אשה ממשפחת אמו ?

זהו ! שלא מדובר במעשה תמים, לא לחינם הלך עשיו דוקא אל ישמעאל, החיבור של עשיו אל ישמעאל כותב המגלה עמוקות זצ”ל בפרשת ויצא, מעשה מתוך מחשבה של עשיו, שישמעאל שנולד מאברהם קיבל ממנו את בחינת החסד מהצד הרע [מצד הקליפה], על ידי החיבור שלו עם ישמעאל חשב עשיו יקבל את הבחינה של התפארת מצד הרע, ואז יוכל להתגבר ועל יעקב אחיו ולהכניעו[47].

דבר זה רמוז במילים “וילך עשו”, הליכה היא ברגלים, ובספר הליקוטים פרשת כי תצא כותב רבנו האריז”ל, שגלות אדום וישמעאל הם כנגד הירכים, ולכן הם שתים. ולכן גם נתארכה גלות זה, כי היא כנגד הירכים, שהם ארוכים עיי”ש[48], גם עשיו הבין שלבדו לא יוכל להתגבר על הבחינה של יעקב ולהכניעו, כמו אדם שלא יכול ללכת טוב על רגל אחת, לכן התחבר עם ישמעאל כדי לחבר את שני רגלי הקליפה, וכך יוכל להתגבר על יעקב.

מעתה מובן הטעם שלקח הקדוש ברוך הוא את האות יו”ד משמו של עשיו, שהיו צריך להיקרא “עשוי”, ונתנה ליעקב שהיה צריך להיקרא “עקב”, ונקרא שמו יעקב, להורות שבחינת יעקב אבינו גדולה וחזקה לבטל אפילו את צירוף שני הקליפות הקשות שור וחמור, ובספר שבילי פנחס [פרשת לך לך תשע”ט עמו’ לח] כותב הרב שליט”א זה רמוז בשם יעקב שהוא ר”ת [למפרע] ב’יטול ק’ליפת ע’שו י’שמעאל עיי”ש ודפח”ח.

עיקר ההתגברות על ישמעאל ועשו רק מכח עסק התורה

והנה כוחו של יעקב אבינו להתגבר ולהכניע קליפות אלה היה רק מכח היותו בן תורה, שנקראת תפארת[49] שהיא מדתו של יעקב אבינו, נתקיימו בו דברי רבותינו במסכת קידושין (ל:) “… ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו”, שזה כולל גם את ישמעאל שנאמר עליו “ידו בכל”, וגם את עשיו שנאמר עליו “והידיים ידי עשו”[50], ובכח התורה הקדושה לשבר כל הקליפות ולבטלן, כפי שאמר בלעם לאומות העולם[51] : “לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן, אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחן אביהן ואמר להם, הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידים ידי עשו.

במקום אחר הזכרנו מה שכותב בחידושי החתם סופר פרשת לך לך (פרק טז פסו’ יב) בשם השל”ה הקדוש שעצה להינצל מקליפת ישמעאל, רמוזה בדברי המלאך להגר : והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו”. ידו בכל ויד כל בו, וזה לשון החתם סופר שם : “ראיתי בשל”ה כי בכל מכל כל, בכל יש בו תערובות, כי בי”ת ב’כל משמע בכל ולא הכל, כמו כי ביצחק יקרא ולא כל יצחק, וה”נ דכוותי’, וכן מכל משמע מקצת כל ולא כלו, אך יעקב נתברך יש לי כל, בלי תערובות. ונראה הרמז אמר ידו בכל, כל שיש בו תערובות קליפות בקדושה המרומזת בתיבת בכל, אז יד ישמעאל שולט בו, וזה ידו בכ”ל וגו’, אמנם כשיתקנו ישראל דרכיהם ויבררו הקליפות וישאר קדושה ברורה, אזי יד כל בו מושלת על עשו וישמעאל עכ”ל.

ונראה בזה שאצל יעקב אבינו נאמר הלשון כל, כי הוא בחינת התורה שהיא כוללת הכל, כדברי האור החיים הקדוש בפרשת כי תבוא (פרק כו פסוק ח) “כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם”, זו העצה המועילה לבטל קליפת ישמעאל על ידי שנאחוז במידתו של יעקב אבינו תפארת זו תורה, לעסוק ולעמול בה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תולדות

כוחה של תפילה

“ויעתר יצחק לה’ לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה’ ותהר רבקה אשתו”.

(בראשית פרק כה פסוק כא) :

לנכח בשביל

(רשב”ם)

במדרש רבה פרשת נצבים (פרשה ח אות א) אומר ר”א רצונך לידע כוחה של תפלה, אם אינה עושה כולה חציה היא עושה, קין עמד על הבל אחיו והרגו יצאה גזירה “נע ונד תהיה בארץ”, מיד עמד ונתוודה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר “גדול עוני מנשוא”, אמר לפניו, רבש”ע כל העולם אתה סובל ולעוני אי אתה סובל, כתבת נושא עון ועובר על פשע סלח לעוני שהוא גדול, מיד מצא חסד לפני הקדוש ברוך הוא ונמנע ממנו נע חצי הגזירה, שכן כתיב (וישב בארץ נוד מכאן אתה למד שגדולה התפלה לפני הקדוש ברוך הוא” עכ”ל המדרש.

[בספר דברים כאשר הוכיח משה את בני ישראל על חטא העגל, בין הדברים (פרק ט פסו’ כ) אומר משה : “ובאהרן התאנף ה’ מאד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההוא”, רש”י הקדוש כותב שהכוונה להשמידו היא כלוי בנים רח”ל, והועילה תפלתו של משה לכפר מחצה, ומתו שנים נדבר ואביהו, ונשארו השנים אלעזר ואיתמר עיי”ש].

ובעיקר דברי ר”א יש לעיין שאם רצונו להראות את כוחה של התפילה, למה הוכיח כן ממה שהועילה תפילתו של קין לבטל חצי מהעונש שהושת עליו, מדוע לא הביא ר”א ראיה על כוחה של התפילה מכך שהועילה תפילתם של יצחק ורבקה שהיו עקורים לזכות לבנים, אף שמצד הטבע לא היו ראויים להוליד, כדברי רב יודן בשם ר’ שמעון בן לקיש במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סג אות כא) “עקר מטרין לא היה לה, וגלף לה הקדוש ברוך הוא עיקר מיטרין” עיי”ש, ומכאן מוכח שבכוחה של התפילה לבטל את הגזירה לגמרי, לעשות הכול ולא רק מחצה ?

גם תפילה שלא מתקבלת פועלת משהו

בספר בד קדש פרשת תולדות כותב הגרב”ד פוברסקי שליט”א שר”א שהעובדה שיש בכוח התפילה לבטל גזירות ולשנות את הטבע הוא דבר שהטביע הי”ת בטבע הבריאה, כך כותב רבנו בחיי בפרשה שגדולה התפילה מאד ואפילו לשנות ולהפוך את הטבע, במסכת סוכה (יד.) אומר רבי אלעזר תפלתן של צדיקים נמשלה לעתר [כלשון הכתוב ויעתר יצחק לה’, עתר הוא כלי שבו הופכים את התבואה] ? עונה רבי אלעזר : “לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממידת אכזריות למדת רחמנות”.

במסכת קידושין (כט:) מספרת הגמרא שבבית מדרשו של אביי היה נחש בעל שבע ראשים שהיה מזיק בבאי בית המדרש, באחד הימים שמע אביי שרב אחא בר יעקב עומד להגיע לעיר, ביקש אביי מתושבי המקום שאף אחד לא ייתן לו אכסניה בביתו, כך יאלץ רב אחא בר יעקב ללון בבית המדרש, והוא יתגבר על אותו מזיק, ומספרת הגמ’ שאכן רב אחא בר יעקב נשאר בבית המדרש ונגלה אליו אותו מזיק, ורב אחא כרע כנגדו ז’ כריעות ובכל כריעה נפל אחד מראשיו של אותו נחש, רב אחא הבין שהדבר היה מתוכנן, בבוקר למחרת הוא ניגש אל אביי ושאל אותו מדוע סיכן אותו ?

בחידושי אגדות שם שואל המהרש”א זצ”ל איך הכניס אביי את רב אחא למקום סכנה על הספק שמא יתרחש לו נס, וגם אם יתרחש לו נס הוא גורם שינכו לרב אחא בר יעקב מזכיותיו, כדברי רבי ינאי במסכת שבת (לב.) שכל מי שעושין לו נס מנכין לו מזכיותיו ? ומתרץ המהרש”א זצ”ל דודאי סמך אביי על חסידותו ושמתוך תפלתו לא יהיה ניזוק ויהרוג את המזיק ואין זה מקרי נס עכ”ד.

מפורש בדברי המהרש”א זצ”ל שכאשר אדם מתפלל בעת צרה והוא ניצול ממנה, שאין זה בגדר נס, ולא מנקים לו מזכויותיו בעבור זה, כי כך קבע קבע הי”ת בטבע הבריאה שתפילה שמתקבלת פועלת.

ובספר עלי שור חלק א’ מביא הגר”ש וולבה זצ”ל, שבאחד ממכתביו של הגאון רבי עקיבא איגר זצ”ל הוא כותב לממוען : “על דבר שביקשני להתפלל עבור חולה, התפללתי ולא נעניתי, אולי היתה איזו טעות בשם” עכ”ל.

פשוט היה לו לרבי עקיבא איגר זצ”ל שאם מתפללים כראוי אזי התפילה צריכה להישמע, קשה לפרש את דבריו “ולא נענתי”, שמחמת גדלותו בתורה וקדושתו הנוראה היה ראוי להיענות, כידוע שהיה הגאון רבי עקיבא איגר לא רק גאון בתורה אלא גם ואולי בעיקר היה גאון במידות, ועל כולם מידת הענוה שהיא טובה מכל המידות טובות, אלא ודאי שהיה פשוט לגאון רבי עקיבא איגר זצ”ל שאם מתפללים צריכים להיענות, ומשלא נענה תלה את הדבר בטעות בשם החולה.

אם כן מכך שהועילה תפילתם של יצחק ורבקה לבטל את הגזירה ולשנות את הטבע וזכו לבנים אומנם יש ראיה על “טבעה של התפילה”, אבל אין מכך ראיה על “כוחה של התפילה”.

לא כן קין שהתפלל לבטל את הקללה של נע ונד תהיה בארץ ותפילתו לא נענתה, שהרי לא התבטלה ממנו הקללה, כי הי”ת חפץ להענישו על הריגת הבל אחיו, ובכל זאת הופחת לו חצי מהעונש מחמת התפילה שהתפלל, וזה ראיה על כוחה של התפילה, שאף במקום שאינה ראויה להתקבל, מכל מקום היא פועלת ואינה שבה ריקם.

גם תפילה אחת פועלת

עוד נראה לבאר בהקדים מה שמפרש רש”י הקדוש את הפסוק ויעתר יצחק לה’ : “ואומר אני כל לשון עתר לשון הפצרה וריבוי הוא”, [בפרשת וירא (פרק יט פסוק ג) מסופר שכאשר באו במלאכים אל לוט וביקש מהם לסור לביתו, הם סירבו לבקשתו ואמרו לו “לא כי ברחוב נלין”. לוט לא ויתר אלא : “ויפצר בם מאד ויסרו אליו ויבאו אל ביתו”. בפירוש הרד”ק שם כותב שלוט הרבה להם דברים ותחנות עד שנטו אליו ובאו עמו אל ביתו, כן הוא הפירוש של ויעתר יצחק, שיצחק אבינו הפציר והרבה בתפילות], כן כותב הרש”י בפרשת וארא (פרק ח פסוק ה) שכל לשון עתר הרבות פלל הוא עיי”ש. [במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סג אות ה) אומר ר’ יוחנן אמר ששפך תפילות בעושר, ובפירוש יפה תואר שם כותב שהכוונה שיצחק אבינו הרבה להתפלל עתיר בארמית הוא עשיר].

לדעת חז”ל יצחק אבינו לא התפלל רק תפילה אחת, אלא הרבה להתפלל, הוא הפציר בקב”ה פעם אחר פעם שיפקוד אותו ואת רבקה. אם כן אפשר שלכן הועילו תפילותיו, וכבר אמר רבי חנינא במסכת ברכות (לב:) שכל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם, ובספר חיי עולם חלק ב’ (פרק כח) כותב מרן בעל קהילות יעקב זצ”ל שאין הכוונה רק למי שמתפלל תפילה ארוכה, אלא גם למי שמתפלל תפילה קצרה אבל חוזר מבקש על הדבר זמן רב ובכל יום, שגם הוא בכלל המאריך בתפילתו שתפילתו נשמעת עיי”ש.

[אחת התוכחות של ישעיהו הנביא לכלל ישראל (פרק א פסו’ טו) שאם לא יעשו תשובה על מעשיהם הרעים, שהקדוש ברוך הוא לא ישמע את תפילתם גם אם ירבו להתפלל אליו : “ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפלה אינני שמע, ידיכם דמים מלאו”. משמע שבלא אזהרת הנביא היינו נענים כי מדרך המרבה בתפילה להיענות. כן איתא במדרש שוחר טוב (מזמור כז) על הפסוק בספר תהילים : “קוה אל ה’, חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'”. אמר ר’ חייא בר אבא : אם נתפללת וחזרת ונתפללת, תהא מבושר שנשמעה תפלתך, והוא עתיד לעשות בקשתך, מה טעם, קוה אל ה’ חזק ויאמץ לבך, משום וקוה אל ה’ עכ”ל.

ר”א ביקש להראות לנו מהו כוחה של תפילה אחת בודדה, שגם היא יש בכוחה לפעול ולשנות את הגזר דין, גם אם לא את כולו אז את חציו, לכן הביא ר”א ראיה מקין שאף שהתפלל רק תפילה אחת, בכל זאת פעלה תפילתו לבטל ממנו חצי מהעונש שהושת עליו.

אפילו תפילה של רשע נשמעת

עוד נראה לבאר על פי דברי במסכת סוכה (יד.) אומר רבי אלעזר תפלתן של צדיקים נמשלה לעתר [כלשון הכתוב ויעתר יצחק לה’, עתר הוא כלי שבו הופכים את התבואה] ? עונה רבי אלעזר : “לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממידת אכזריות למדת רחמנות”.

מבואר שתפילת יצחק ורבקה הועילה להם לשנות את הטבע מחמת שהיו שתיהם צדיקים, וכדברי הגמרא במסכת יבמות (סד.) שהאבות היו עקרים משום שהקב”ה מתאוה לתפילתם של צדיקים.

רצונו של ר”א היה להוכיח על כוחה של תפילה, שגם אם היא נאמרת ממי שאינו צדיק, ואפילו חוטא גם אז יש בכוחה לפעול, כמו שהאריך רבי משה אבן מכיר זצ”ל בספר סדר היום [כוונת שמונה עשרה ברכות] : “כי הוא שומע תפלת כל פה בין ראוי בין אינו ראוי, כדכתיב קרוב ה’ לכל קוראיו וגו’, ואומר ושמעתי כי חנון אני ודרכו להיטיב עם כל בריותיו, ובפרט למתחננים לפניו בהכנעה ובכבידת ראש ובפרט אם יבכה לפניו שודאי לא תשוב ריקם, ואפילו יהיה מלא עבירות, כי שערי דמעה לא ננעלו ולא תשוב ריקם” עכ”ל.

וכן מצינו בפרשת קורח שאחר שהוסכם להביא קטורת לבדוק במי בחר ה’, אם בקרח ועדתו או במשה רבנו, משה רבנו התפלל תפילה מיוחדת וביקש מאת הי”ת : “אל ה’ אל תפן אל מנחתם”. ומפרש הרמב”ן זצ”ל : שהתפלל משה רבנו שהי”ת לא ישמע את תפילתו של קרח בעת ההיא, הרי לנו שאפילו אדם רשע כמו קרח שחלק על השכינה, [בירושלמי מסכת סנהדרין פרק חלק (הל’ א) אומר רב שקרח היה אפיקורס], אפילו הכי היה צריך משה להתפלל תפילה מיוחדת שלא תשמע תפילתו, כל שכן מי שלא הגיע לדרגות אלה שתפילתו רצויה ומקובלת.

כן מצינו במנשה מלך יהודה, אשר בימי מלכותו מילא את ירושלים בכל התועבות שבעולם, עד שהוגדשה הסאה, ה’ דיבר אליהם שיעשו תשובה והם לא הקשיבו, אז אומר הפסוק בדברי הימים ב’ (פרק לג פסוק יא) : “ויבא ה’ עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחחים ויאסרהו בנחשתים ויוליכהו בבלה”.

ובירושלמי מסכת סנהדרין (פרק י הל’ ב) “א”ר לוי, מולא של נחושת עשו לו ונתנו אותה בתוכה, והיו מסיקין תחתיו, כיון שראה שצרתו צרה, לא הניח ע”ז בעולם שלא הזכירה, כיון שלא הועיל לו כלום אמר, זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת : “בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו, כי אל רחום ה’ אלהיך, לא ירפך, ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם”. הרי אני קורא אותו, אם עונה אותי מוטב, ואם לאו הא כל אפייא שוין.

עוד מובא בירושלמי שם : “והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך הוא, והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, אדם שעבד ע”ז והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה ?  אמר להן אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה.

מה עשה לו הקדוש ברוך הוא ! חתר לו חתירה מתחת כיסא הכבוד שלו ושמע תחינתו, הדא היא דכתיב [דברי הימים ב לג יג] ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו. ובמסכת סנהדרין (קג.) אומר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב וישמע אליו ויחתר לו, ויעתר לו מיבעי ליה ? מלמד שעשה לו הקדוש ברוך הוא כמין מחתרת ברקיע, כדי לקבלו בתשובה, מפני מדת הדין, הרי לנו שאפילו אדם רשע כמנשה מלך יהודה, שהרשיע כל כל, שמלאכי השרת סתמו בעד תפילתו, שהם ביקשו מהי”ת שלא יקבל את תפילתו, בכל זאת כאשר התפלל מנשה הועילה תפילתו לשבר את מידת הדין והשיבו לכסא מלכותו בירושלים.

לכן הביא ר”א ראיה מקין, שאף שחטא קין בחטא חמור של הריגת הבל אחיו, בכל זאת כאשר התפלל וביקש מהי”ת שישא את עוונו ויסלח לו, עשתה תפילתו פירות ובטלה ממנו חצי מהעונש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תולדות

רשעותו של עשו

בירושלמי מסכת נדרים (פרק ג הל’ ח) אומר רבי אחא בשם ר’ חונא, עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו, ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, והקב”ה גוררו ומוציאו משם, מה טעמא ? “אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קנך, משם אורידך נאם יי”. ואין כוכבים אלא צדיקים, כמה דאת אמר “ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד” ע”כ.

 

ויש להבין במאמר זה, ראשית איך הצליח עשו הרשע להיכנס לתוך גן עדן, לשבת שם יחד עם הצדיקים, אף אחד לא העיר לו על כך, עד שבא הקדוש ברוך הוא וגרר אותו משם ?

מדוע היה צריך הקב”ה לגרור את עשו ולהוציא אותו מגן עדן בעצמו, למה לא הוציאו אותו משם הצדיקים עצמם ?

כמו כן צריך ביאור, מה גרם לעשו לחשוב שהוא ראוי להיות בגן עדן יחד עם הצדיקים, כאשר כל ימיו היו רצופים במעשים רעים, ההיפך ממעשיהם של הצדיקים היושבים שם ?

מהותו של עשיו היתה : “איש יודע ציד איש שדה”, רש”י מפרש שאומנות הציד של עשיו לא הסתכמה בציד של חיות בלבד, בלשונו החלקלקה היה עשו צד ומרמה את אביו, בפיו, הוא היה מעמיד פני צדיק ושואל את אביו איך מעשרים את המלח ואת התבן ?

התורה אומרת ששאלות אלו גרמו ליצחק לאהוב את עשיו : “ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו”, אם התורה כותבת שיצחק אהב את עשיו, ברור שמדובר באהבה אמתית, מה גם שמהפסוק משמע שאהב יצחק רק עשו, [אכן בספורנו מפרש ויאהב יצחק “גם” את עשיו, היינו שעיקר אהבתו של יצחק אכן הייתה ליעקב שהיה יושב אהלים, בנוסף לזה הוא אהב גם את עשיו, אבל פשטות הפסוק לא משמע כן].

על פניו הדבר נראה תמוה שיצחק ילך שולל אחר עשו, היתכן שכמה שאלות יגרמו ליצחק אבינו לטעות בעשו ולחשוב שיש בו ממש ?

מה גם שדמותו של עשו כפי שהיא מצטיירת מדברי חז”ל מעלה תמונה של רשע גדול, וקשה לומר שיצחק אבינו לא ידע מזה.

הלא בשעה ששלח את עשו להביא לו מטעמים כדי לברכו, ציוהו יצחק (פרק כז פסוק יג) : “ועתה שא נא כליך תלייך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד”. רש”י הקדוש מביא בשם חז”ל שאמר יצחק לעשיו : “חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבילה”, מפורש אם כן שיצחק ידע מיהו עשו, אם היתה צדיק בעיניו לא היה חושדו שיאכילנו נבילה ?

גם במה שאמר יצחק לעשיו : “וצודה לי ציד”, מפרש רש”י שציווה אותו שיקח מן ההפקר ולא מן הגזל, הרי שהחזיק יצחק את עשיו כגזלן ?

כאשר נכנס יעקב לאהל יצחק לקבל את הברכות, שואל אותו יצחק בחושבו שהוא עשיו : מה זה מהרת למצוא בני ? יעקב משיב לעשיו : “כי הקרה ה’ אלוקיך לפני”, רש”י מביא את דברי המדרש שאמר יצחק בליבו : “אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר כי הקרה ה’ אלוהיך”, דבר זה גרם ליצחק לחשוב שהוא יעקב ולא עשיו, ואם עשיו היה מוחזק לצדיק מדוע לא היה שם שמים שגור על פיו .

בתחילת הפרשה מסופר שעשיו הגיע מן השדה עייף, בילקוט שמעוני פרשת תולדות (רמז קיא) מובא שעשיו הביא עמו כת של פריצים ואמר להם, באו נאכל משל יעקב ונשחק עליו, עשו נכנס לאהל יעקב ומבקש מיעקב : “הלעיטני נא מן האדום אדום הזה”, יעקב הסכים לא לפני שעשיו יסכים עשו למכור לו את הבכורה, מה טיבה של עבודה זו התעניין עשיו ? יעקב הסביר לו שהיא עבודה שכמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו : אלו הן שבמיתה שתויי יין, ופרועי ראש. אם כך אמר עשיו, כיון שאני הולך למות על ידה, אין לי חפץ בה.

כל מי ששמע את הנימוק של עשיו לכך שויתר על הבכורה, התפעל מאד היראת החטא של עשיו, הוא מוכן לוותר על התפקיד הרם ביותר, לשרת לפני הי”ת, וכל זה מחשש שיכשל במילוי תפקידו, יצחק אבינו אומר המהר”ל בגור אריה ראה את עשיו בנו הולך בדרכו ועובד ה’ מיראה, “פחד יצחק”, [מכאן אגב גם באה אהבתו של יצחק לעשו כיון שהיה אחוז במידתו].

ככזה טען יצחק אבינו לא מתאים לו להזכיר שם שמים, העובד מיראה אינו רגיל להזכיר שם שמים, הוא מתיירא מפני שמו הגדול ונבהל מפניו, לכן ביקש לברר אם אכן מדובר בעשיו על ידי מישושו.

כאשר שאל עשו את יצחק אביו איך מעשרים את התבן ואת המלח, יצחק הבין שודאי לעשו שהמלח אף שאינו מאכל בפני עצמו, מכל מקום חייב הוא במעשר מכוח היותו דבר המתבל את האוכל ונותן בו טעם, כך גם התבן אף שאינו מאכל, אך מכוח היותו שומר לפרי מסתבר שיש לחייבו במעשר כמו הפרי עצמו, שאלתו נסובה רק סביב הנידון איך וכיצד מעשרים דברים אלו.

גם כאשר ציווה יצחק את עשיו והזהירו שלא יאכילנו נבילה, מבאר המהר”ל שלא חשדו יצחק שהוא אינו בודק את הסכין לפני השחיטה, רק שביודעו גודל מסירות נפשו למצות כיבוד אף ואם חשש שמא מתוך שימהר לעשות דברו, ימהר בבדיקת הסכין ולא יבדוק במתינות ובכוונת הלב, ועל זה הזהירו שיבדוק במתינות ובכוונת הלב.

כעין זה מפרש המהר”ל את הציווי של יצחק לעשיו שלא יטול מן הגזל, שאין הכוונה שחשדו שיקח מן הגזל ממש, אלא הזהירו שלא ייקח מן הסמוך לעיר שאסרו חכמים ליקח מהם עד שיעור מיל מין העיר משום ספק גזל, וחשש יצחק שמא מחמת להיטותו יעלה בדעתו שמשום מצות כיבוד אב ואם ידחה איסור דרבנן זה, ולכן הזהירו שירחיק ולא יטול מסמוך לעיר כתקנת חכמים.

עד כדי כך הצליח עשיו לתעתע בכל העולם ואפילו באביו הקדוש, באצטלה זו הוא גם הצליח לדחוק את עצמו לתוך לגן עדן, להושיב את עצמו בין בצדיקים, אף אחד מן הצדיקים לא העלה על דעתו שעשיו אינו צדיק באמת, עד שבא הקדוש ברוך הוא וגילה לכל העולם את מהותו האמתית של עשו, שהסיבה שסירב לקחת את הבכורה לא היתה מחמת יראתו אלא מחמת רשעותו : “ויבז עשיו את הבכורה”. בסתר לבו הוא בז וזילזל בעבודה קדושה זו, כדברי הרש”י הקדוש : “העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תולדות

וידו אוחזת בעקב עשו

בפרשה (פרק כה פסו’ כה – כו) אנו קוראים על לידתם של יעקב ועשו : “ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער, ויקראו שמו עשו.

רש”י עומד על השאלה מדוע בייחס לעשיו כותבת התורה “ויקראו שמו”, בלשון רבים ולא “ויקרא שמו” כמו אצל יעקב ? ומסביר  כרש”י שהכול קראו לו כן, כל מי שראה את עשיו פעם ראשונה מיד נפלטה מפיו המילה עשיו, והטעם לזה מסביר הרש”י “לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה” ברשב”ם מסביר לפי שעשיו נולד בצורה מושלמת מבחינה פיזית והוא היה “עשוי”

ובאמת צריך להבין מדוע קראו לו כל העולם עשיו ולא עשוי ?

וממשיכה התורה : “ואחרי כן יצא אחיו, וידו אוחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב…”, כאן כבר את השם נתן לו יצחק אביו, או הקב”ה לפי פירוש אחר, והטעם שנקרא בשם זה כותב הרש”י (פסוק כו) “על שם אחיזת העקב”.

גם כאן צריך ביאור אם כן מדוע נקרא בשם יעקב ולא עקב על שם אחיזת העקב ?

בספר מגלה עמוקות כותב, שאכן שמו של עשיו היה צריך להיות “עשוי”, ולא עשו” ושל יעקב היה צריך להיות שמו עקב, ורק שמיד בצאתו של עשיו לאויר העולם אחז יעקב בעקבו ונטל ממנו את האות י’ שבסוף שמו [עקב הוא הסוף], ידו אותיות יו”ד, יעקב אחז את האות יו”ד וצירפה לשמו, כך נשאר שם אחיו הבכור עשו, והוא נקרא יעקב ולא עקב עכ”ד קודשו

ועדיין הדברים בבחינת סוד ה’ ליראיו, וצריך להבין עומק דבריו הקדושים,

מה פירוש שנטל יעקב את אות יו”ד ?

ולמה נטל דוקא את האות יו”ד ?

איזו התועלת יש בזה שצירף את אותה יו”ד לשמו ?

כדי לברר מקחו של צדיק נקדים מה שמובא בספרי רבותינו זצ”ל שכל עיקר ותכלית בריאת העולם ובתוכו האדם היא כדי שיקבל עליו מלכות הי”ת, וביארנו במקום אחר שהמלכת ה’ מתבטאת בקבלת התורה ושמירת כל מצוותיה.

כדי שיוכל האדם לעמוד במשימה, כדי שיוכל האדם להתגבר על היצר הרע המבקש להסיטו מדרך הטוב, ולעשות נגד רצון הי”ת, ברא הי”ת את האדם באופן שיהיה ירא ממנו, שנאמר : “והאלהים עשה שייראו מלפניו,  יראת שמים, מכוח אותה יראה יהיה האדם נשמר מלחטוא,  כדברי יהודה במסכת שבת (לא:) : “לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו”.

דבר זה נרמז במה שכתבה התורה בריאת האדם [בראשית (פרק ב פסו’ ז)] : “וייצר ה’ אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה”. וייצר בשתי יודי”ן, היו”ד הנוספת באה לרמז על אותה יראה, כן איתא ברעיא מהימנא פרשת נשא : “י’ יראה, ודא איהי על רישיה דב”נ, ומנה ייעול דחילו ללבא דב”נ למדחל מקודשא בריך הוא, ולנטרא גרמיה, דלא יעבר על פקודין דלא תעשה”.

כן מצינו שיראת ה’ נקראת “יוד חכמה קדומה”, היינו החכמה הראשונית וכן אומר דוד המלך ע”ה בספר תהלים (פרק קיא פסו’ י) : “ראשית חכמה יראת ה'”. [במסכת ברכות (נה:) אומר רבי יוחנן שאין הקב”ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר : “יהב חכמה לחכמן ומנדעה לידעי בינה”, וממשיכה הגמ’ “שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו, א”ל אתון מהתם מתניתו, לה אנן מהכא מתנינן לה, דכתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה”.

בספר פרי צדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל פרשת קדושים, מקשה הרב זצ”ל, שאם אין הקב”ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, אם כן מנין באה לאותו חכם החכמה הראשונה, הלא אי אפשר לאדם להשיג חכמה מצד עצמו, רק על ידי הי”ת כדברי שלמה המלך ע”ה בספר משלי (פרק ב פסוק ו) : “כי ה’ יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה”, והרי אין ה’ נותן חכמה רק למי שהוא חכם, א”כ החכמה הראשונה מאין תמצא ?

ומתרץ הרב זצ”ל שהחכמה הראשונה שעליה מתבססת שאר החכמה, היא יראת ה’, כי גם היראה חכמה היא, כמו שנאמר : “הן יראת ה’ היא חכמה”. וכוונת רבי יוחנן שאין הקב”ה נותן חכמה אלא למי שהוא חכם, היא למי שיש בו יראת שמים, היראת שמים הינה הכלי קיבול לחכמה, כדברי רבי אליעזר בן עזריה במסכת אבות (פרק ג משנה כא) : “אם אין יראה אין חכמה”. וכן דורש רבי יונתן בפרק בא לו כהן גדול (עב:) על הפסוק במשלי : “למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין”, אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהן יראת שמיים.

החכמה שביראת שמים שיש בכוחה להציל את האדם מן החטא, היא בכך שהאדם מחשב מהם ההשלכות של החטא, בבחינת : “איזהו חכם הרואה את הנולד”, היצר הרע מנסה להסיח את דעתו של האדם שלא להתבונן על העתיד אלא לחיות רק את ההוה : “שמח בחור בילדותיך, ויטיבך לבך בימי בחורותך, והלך בדרכי לבך, ובמראי עיניך”, אמנם כאשר האדם מחשב את ההשלכות של החטא, כאשר הוא משריש בעצמו את הידיעה שסוף דבר הל נשמע, את הידיעה שעל הכל יביא האלוקים במשפט, ידיעה זו בכוחה להביא אותו למסקנא “ולא שווה לנו”, זה יגרום למנוע אותו מן החטא, כדברי התנא הקדוש עקביא בן מהללאל במסכת אבות (פרק ג משנה א) : “הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ההסתכלות בדברים אלו מחדירה באדם יראת שמים וזו גורמת לו שלא יבוא לידי עבירה.

[כדי להגיע לבחינה של היראה צריך שיהיה האדם מושלם גם במידת הענוה, כדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק כב) : “עקב ענוה יראת ה’. ומסביר הרש”י שבשביל הענוה יראת ה’ באה עיי”ש. וכן כותב הרמב”ן באיגרתו : “ובעבור הענוה, תעלה על לבך מדת היראה, כי תתן אל לבך תמיד מאין באת, ולאן אתה הולך, ושאתה רמה ותולעה בחייך ואף כי במותך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון, לפני מלך הכבוד, שנאמר (דברי הימים ב ו), “הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי לבות בני אדם”. ונאמר (ירמיהו כג), “הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'”. וכאשר תחשוב את כל אלה, תירא מבוראך ותשמר מן החטא. ובמדות האלה תהיה שמח בחלקך” עכ”ל. [כן מובא בתיקוני זוהר (הקדמה דף ה:) : שהענוה והיראה קשורות הן זו בזו].

[באותיות דרבי עקיבא מובא : “יו”ד מפני מה הוא קטן מכל האותיות, [האות יו”ד היא האות הקטנה ביותר מכל כ”ב האותיות שבתורה ובנוסף לזה גם ראשה של היו”ד כפוף], ללמדך שכל מי שהוא מקטין את עצמו זוכה שיהיה בנוחלי העוה”ב שנברא ביו”ד, שנאמר כי ביה ה’ צור עולמים , בה”א נברא העוה”ז וביו”ד נברא העוה”ב עיי”ש. מטעם זה כאשר כתב משה את הפסוק “והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה”, השמיט מהמילה עניו את האות יו”ד, במקום לכתוב עניו כתב ענו, השמטת האות יו”ד דוקא לא היתה בכדי, אלא משום שהאות י’ מרמזת למידת הענוה, [בילקוט שמעוני פרשת כי תשא (רמז תז) איתא : “רבי יהודה בר נחמן אמר כשמשה כתב את התורה, נשתייר בקולמוס קימעא והעבירו על ראשו, ומשם נעשו לו קרני ההוד” ע”כ. על כך כותב האוה”ח בפרושו לספר שמות (פרק לד פסוק כט) : “ומצינו שהעידה התורה על משה שעניו מאוד מכל האדם, וכשאמר ה’ לכתוב הדברים מצינו לו שלא כתב עניו אלא ענו חסרה יו”ד, ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד, כי הפליא ברצונו יתברך, גם ה’ הפליא חסדו לו בשנותו מכל האדם, והוא מה שרמז רבי יהודה באומרו נשתייר בקולמוס קמעא, והוא אות יו”ד שהיה צריך לכתוב, ולא כתב לרוב ענוותנותו וממנה זכה כנזכר” עכ”ל. [כן מבואר בדברי התרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת שלח, שהאות יו”ד מרמזת לענוה, שכתב שם על פסוק (במדבר פרק יג, פסוק טז) “ויקרא משה להושע בן נון יהושע, וכד חמי משה ענוותנותיה קרא להושע בר נון יהושע” הרי שהוסיף לו משה דוקא אות יו”ד שהיא מרמזת על הענוה כאמור] עיי”ש .

כאשר בא הנחש להחטיא את אדם הראשון, דאג קודם כל לבטל ממנו את אותה יראה שהיתה טבועה בו,  בפסיקתא זוטרתא פרשת בראשית (פרק ג) מובא שהנחש דחף את חוה ונגעה באילן ולא מתה, אז אמר לה הנחש : הלא תראי כי כשם שנגעת בו ולא מתה כך אם תאכלי ולא תמותי ובכך נתפתתה, שנא’ ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון”.  וכן איתא במדרש בראשית רבה (פרשה יט אות ג) שאמר הנחש לחוה : “מאילן הזה אכל וברא את העולם והוא א’ לכם לא תאכלו ממנו שלא תבראו עולמות אחרים”, במעשים ודיבורים אלו הצליח הנחש לבטל ממנה את יראה העונש ונתפתתה חוה ושמעה לו לאכול מעץ הדעת ואף האכילה ממנו לאדם, במעשה זה גרם הנחש לבטל מהם את האות יו”ד שבא נבראו.

בספר ליקוטי תורה פרשת שמות כותב רבו האריז”ל שעשו הוא היצר הרע  [עשיו היה איש שדה מפרש בתרגום יהונתן בן עוזיאל “גבר נחשירכן”, ובפירוש כתר יהונתן מביא בשם הציוני, שעל ירכו של עשיו היה ציור של נחש, לרמז שהוא מסטרא דנחש. [וכן  כותב גם השלה”ק בשער האותיות (אות י – ד) ובחדושי אגדות להמהרש”א מסכת מכות (יג:) ד”ה ג’ טעיות] שעשו הוא היצר הרע עיי”ש [עי’ בשער הפסוקים פרשת ויצא ובשלה”ק עמק ברכה שער האותיות (אות ו)] ששרו של עשו הוא סמאל כדברי זוהר חדש (תיקונים כרך ב דף פג עמוד ב) : “איהו יצה”ר ואיהו נחש הוא סמאל הוא עמלק הוא פלשתי הוא מלאך המות …”. ובמסכת בבא בתרא (טז.) אמר ר”ל : “הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות …” עיי”ש.

[ובמגן אברהם (ס”ק יג) כותב שכן כתוב בכוונות ובשלה”ק לעשות ז’ כריכות עיי”ש [ז”ל שער הכוונות שם (דרושי תפילין דרוש ה) “ואח”כ יכרוך הרצועה סביב זרועו ז’ כריכות כנגד שבעה נערות הראויות לתת לה”, [וכן כותב גם השלה”ק במסכת חולין נר מצוה (אות כה) עכ”ל], ועיין במשנה ברורה (ס”ק לא) שכן יש לנהוג כדברי הכוונות והשל”ה לכרוך שבעה כריכות דוקא עיי”ש, טעם מנהג הוא משום שענין מצות תפילין של יד הוא כדי לבטל זוהמת עשו שדוקא ביד זו עת נגע יעקב אבינו בעקיבו כמש”נ. והנה כידוע כח הרע של עשו מורכב הוא משבעה כחות, בפגישה של יעקב אבינו עם עשו מצינו שהשתחוה יעקב לפניו שבעה פעמים, כפי שכתוב בספר בראשית (פרק לג פסו’ ג) “והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו”, ובספר שם משמואל פרשת וישלח (תרע”ד) כותב : “ונראה בטעם שבע ההשתחואות של יעקב שהיו כאן, שענין השתחואה הוא ביטול מהותו, והיינו שביטל כל שבע מדותיו לרצון הש”י, ובזה עצמו מה שביטל כל שבע בחינות מדותיו להש”י ניצל מעשו… וע”כ נתבטל כחו של עשו שבעה כחות הטומאה שהביא הנחש הקדמוני לעולם שכולם נקבצו בעשו…” עכ”ל, [ועי’ במסכת סוכה (נב.) “דרש רבי עוירא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי שבעה שמות יש לו ליצר הרע”, ובספר מגלה עמוקות פרשת ואתחנן (אופן קצב) כותב : “כי קליפת עשו הם ז’ כחות הטומאה, וסמאל שר של עשו יש לו ז’ שמות, כי סמאל הוא מלאך המות והוא יצר הרע…” עכ”ל, היינו שכל שם מכוון כנגד אחד מכוחותיו, עיין עוד במסכת קידושין (כט:) שם הביאה הגמרא מעשה באותו מזיק שהיה בבית מדרשו של  אביי, והיה מזיק אפילו ביום ואפילו בשניים, והגיע לעיר רב אחא בר יעקב וביקש אביי שלא יארחו אותו, כדי שילון רב אחא בבית המדרש ועל ידי זה. יעשה להם נס, וכך היה נכנס רב אחא בר יעקב ללון בבית המדרש, נגלה אליו אותו מזיק בדמות נחש עם שבעה ראשים, רב אחא כרע לפניו שבע כריעות וכל כריעה שכרע נפל אחת משבעת הראשים של המזיק, ע”כ דברי הגמרא. ובחדושי המהרש”א שם כותב “שאותו נחש הוא משורש נחש הקדמוני ואותם שבעה ראשים הם כנגד שבעת כוחות הטומאה שהביא הנחש הקדמוני לעולם”, ולכן השתחוה שבעה פעמים כמו יעקב אבינו שהשתחוה שבעה פעמים כדי לבטל כחו של עשיו, ובספר במגלה עמוקות שם שכותב שזה נרמז במ”ש עשו יש לי רב אחי שרמז על רב אחא, ולכן נקרא בר יעקב, שכח זה שהפיל את השבעה ראשים של הנחש באה לו מן יעקב אבינו עיי”ש]

עוד מובא בשער הפסוקים לרבנו האר”י פרשת ויגש שיעקב אבינו היה גילגול של אדם הראשון [נפשו של אדם נתגלגלה באברהם רוחו נתגלגלה ביצחק. ונשמתו נתגלגלה ביעקב ולכן נקראים שלושתם אבות, על שם שהם שייכים לאדם הראשון שהוא אב לכל הבאים אחריו, יעקב בא לתקן את מה שפגם אדם הראשון .

[במסכת עירובין (יח:) איתא : “ואמר רבי ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד. מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה ? כי קאמרינן ההוא בשכבת זרע דחזא לאונסיה.

מבואר שאדם הראשון קילקל מאה ושלושים שנה בהשחתת זרעו לבטלה, כדי לתקן פגם זה היה צריך יעקב אבינו לסבול מאה ושלושים שנה של יסורין, וזהו שאמר יעקב לפרעה כאשר ירד למצרים : “ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם”. [רק שבע עשרה שנה שהיה במצרים היו אצל יעקב בבחינת טוב [שבע עשרה בגימ’ טוב] אבל כל המאה ושלושים שנה עד שירד למצרים היו אצלו בחינת רע, כיון שבהם סבל ייסורים לתקן את ענין השחתת זרעו הנקרא רע כמש”כ בספר בראשית (פרק לח פסו’ ז) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה’, וימתהו ה’. ומפרש רש”י שהיה משחית זרעו כמו שכתוב בהמשך שם (פסו’ ט – י) : “וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, והיה אם בא אל אשת אחיו, ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו, וירע בעיני ה’ אשר עשה, וימת גם אתו”. לכן השתמש יעקב במילים “מעט ורעים” לרמז שבא לתקן את עוון השחתת זרעו שנקרא רע כנ”ל] .

במדרש תנחומא פרשת ויצא (סימן א) איתא ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה, כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט לשלש הערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב”ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום וכו’ ע”כ. ומבואר שיציאת יעקב אבינו מבאר שבע היתה מדין גלות וכדין רוצח בשוגג שגולה לעיר מקלט, ולכאורה צריך ביאור מה ענין רוצח בשוגג אצל יעקב אבינו, את מי בדיוק רצח יעקב אבינו שנתחייב לגלות, ואדרבא אפילו בשעה שנפגש עם עשיו אחיו שבא כדי להורגו נאמר בתורה (פרק לב פסו’ ח) “ויירא יעקב מאד וייצר לו”, ופירש רש”י ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים, וא”כ איך מייחס המדרש ליעקב דין רוצח בשוגג כפי שמפורש בדברי המדרש : “בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו” ? ולפי דברי האר”י שיעקב אבינו היה גלגול של אדם הראשון יובן שכידוע אדם הראשון היה לו דין רוצח בשוגג וכן איתא במדרש תנחומא פרשת מסעי (סימן יא) … זכור רחמיך ה’ וחסדיך כי מעולם המה אמר דוד רבש”ע אילולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון לא היה לו עמידה שאמרת ליה כי ביום אכלך ממנו מות תמות ולא עשית לו כן אלא הוצאת אותו מגן עדן וחיה תשע מאות ושלשים שנה ואח”כ מת, ומה עשית לו גרשת אותו מגן עדן שנאמר ויגרש את האדם ולמה נתגרש על שהביא מיתה על הדורות והיה צריך למות מיד אלא שרחמת עליו וגרשתו כדרך הרוצח חבירו בשגגה שגולה ממקומו ויושב בערי מקלט, לכך נאמר זכור רחמיך ה’ וחסדיך וגו’ עיי”ש, כיון שתיקן יעקב את הפגם של אדם הראשון במסכת בבא מציעא (פד.) איתא שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון

יעקב אבינו שהיה גלגול של אדם הראשון, רצה לתקן את את הפגם שגרם לו הנחש, בהסרת היראה שהיתה טבועה בו ורמוזה באות יו”ד, לכן נטל מעשיו שהוא מסטרא שנחש את האות יו”ד שבשמו בשעת הלידה, כדי לצרפה לשמו ולהחזיר את היראה למקומה, בזה חזר להיות שופריה כעין שופריה דאדם הראשון, שהיה מוכתר באותה יו”ד חכמה עילאה, ולכן נאמר על יעקב אבינו שהוא לא מת, כי בזה שתיקן את אותו פגם וחזר לקדמותו בבחינת, החכמה תחיה את בעליה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תולדות

“ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב”. (בראשית כה פרק פסוק כח)   “כשהיה בא עשו מן החוץ היה אומר לאביו אבא המלח מהו שתהא חייבת במעשר והיה תמה יצחק ואומר ראה בני זה כמה מדקדק במצות”.                 [עיין תנחומא שם וברש”י פסוק]

 

 

 

 

 

 

התורה כותבת במפורש שיצחק אבינו אהב את עשיו ?

הנביא מלאכי (פרק א פסו’ ג) אומר בשם ה’ : “ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי”, ויצחק אוהב את עשו ?

בספר תהילים (פרק קלט פסו’ כא – כב) אומר דוד המלך עליו השלום : “הלא משאניך ה’ אשנא … תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי”. ויצחק אוהב את עשו

אכן במדרש שהש”ר (פרשה א) מובא : “אמר הקב”ה יצחק יש לי עליו, שהיה אוהב לעשו ואני שנאתיו, שנאמר : “ואת עשו שנאתי” עיי”ש.

 

מדברי הפסוק : “ויאהב יצחק את עשיו”, משמע קצת שיצחק אהב רק את עשיו, או שעל כל פנים היתה אהבתו לעשו גדולה מאהבתו ליעקב, ועל פניו הדבר תמוה שיהא יצחק אוהב את עשו יותר מאשר את יעקב, שהיה איש תם יושב אהלים ?

[בפירוש רבי עובדיה ספורנו זצ”ל הרגיש בזה ולכן פירש : ויאהב יצחק “גם” את עשיו, יצחק אהב את עשיו אבל אהבתו לעשו היתה טפילה ופחותה מהאהבה שאהב את יעקב, כוונת התורה לומר שיצחק אהב גם את עשו.

אומנם עדיין אין בזה כדי לבטל את הקושי כיצד יתכן שיצחק אבינו שהיתה מידתו גבורה, גילה רגשי אהבה לעשו שהיה רשע ?]

 

קשה לומר שאהבת יצחק לעשיו נבעה מחמת היותו בנו, ומטבע האב לאהוב את בניו גם אם אינם הולכים בדרך הטובה, אבותינו הקדושים קיימו בעצמם את דברי דוד המלך בספר תהלים (פרק טו פסו’ ג) : “ולא נשא על קרובו”.

 

כך נהג אברהם אבינו עליו השלום, כאשר נודע לו שישמעאל בנו יצא לתרבות רעה, מספרת התורה בפרשת לך לך שהוא השכים בבקר וסילקו מביתו ואף שנא אותו על כך, ופירוש ברבינו בחיי פרשת לך לך כותב, שלכך נתן אברהם להגר רק לחם ומים בלבד, שכך הדרך ליתן לשונא לחם ומים, כדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק כה פסו’ כא) : “אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא הוא השקהו מים”. א”כ צריך ביאור, כיצד יתכן שיצחק אהב את עשיו ?

 

מה גם שלבטח נופף עשו באותה אהבה שהרעיף עליו אביו לתת הכשר למעשיו הרעים, שכן רצוי הוא ואהוב אצל גדול הדור, ואכן במדרש רבה תולה את יציאתו של עשו לתרבות רעה בכך שלא רידהו יצחק אביו על מעשיו הרעים ?

 

והתמיה הגדולה היא שבתורה נכתב שהסיבה לאהבה שאהב יצחק את עשיו היא : “כי ציד בפיו”, עשו כפי שכתוב בתחילת הפרשה היה : “איש יודע ציד”, ממה שהיה צד בשדה היה מכין ליצחק אביו מטעמים ומביא לו, כך אמר לו יצחק כאשר ביקש לתת לו את הברכות (פרק כז פסוק ג – ד) : “וצא השדה וצודה לי צידה ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה”. וענין זה צריך ביאור שיאהב יצחק את בנו רק משום שהיה מביא לו מטעמים לאכול ?

ואכן בפירוש רש”י (פרק כה פסו’ כז)] מבוא שהכוונה כי ציד בפיו היא שהיה עשיו שואל את יצחק, היאך מעשרין את המלח ואת התבן ? והיה סבור יצחק שהוא מדקדק במצות, ועדיין הדבר תמוה האם יש בשאלות מעין אלה בכדי להטעות את יצחק אבינו ?

מה גם שיעקב אבינו מין הסתם שאל שאלות הרבה יותר מסובכות והרבה יותר מחוכמות ומורכבות מאשר כיצד מעשרין מלח ותבן ?

 

במדרש הגדול שאכן ידע יצחק את טיבו של עשיו, בכל זאת ראה לו חיבה בפניו כדי לקרבו וז”ל המדרש שם : “וכי לא היה אבינו יצחק יודע במעשה עשו שהן כעורין ? והכתוב אומר : “הלא משאנך ה’ אשנא”, ומפני מה אהבו ? אלא שהיה אוהבו בפניו כדי לקרבו ולמשכו. שהרי קל וחומר, אם כשהוא אוהבו מעשיו מקולקלין, אילו שנאו ורחקו על אחת כמה וכמה, ואמרו רבותינו לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל דוחה, לכך נאמר “ויאהב יצחק את עשו” עכ”ל. [כיוצא בזה כותב גם האור החיים הקדוש : “כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב, ואפשר שהיה מועיל, ותמצא שאמרו ז”ל [ברא”ר (פרשה עו אות ט)] כי נענש יעקב שמנע דינה מעשו, שאפשר שהיתה מחזירתו למוטב, הרי שאפשר לו לחזור למוטב עכ”ל].

 

אכן הרמב”ן ז”ל בפרשת תולדות (פרק כז פסו’ כא) כותב שלא היה עשו רשע בעיני אביו, ולדבריו צריך ביאור כנ”ל ?

 

[בביאור הדברים נראה בהקדים מה שהביא מורנו רבי שמואל קיידונבר זצ”ל בספר קב הישר (פרק פא) שהרמב”ן ז”ל כתב בספרו דרוש אחד ואמר, “כל בר ישראל שהמיר דתו ועובד איזה ע”ז מן האומות אזי צריך לידע שאותו הבן אינו מזרע ישראל הוא, כי בוודאי הוא מזרע האומות או בן תמורה, [ומספר שם הרב זצ”ל שלא היו ימים מועטים עד שהמיר בן אחד מבני הרמב”ן את דתו, ואז שלח האפיפיור אחר הרמב”ן ואמר ראה הדרוש שלך שנדפס מקרוב ועתה נכשל זרעך בדבריך, ואז הלך הרב הרמב”ן ז”ל לביתו סר וזעף וכשבא לביתו היה יושב ובוכה על הארץ והיה מסגף בסיגופים גדולים והיה יותר מצער על הדרוש שהדפיס יותר מצער בנו שהמיר דתו, ולא היה אוכל ושותה כמה ימים, עד שבאה אשתו אליו והיתה מדברת על לבו שלא יהיה בצער כי פעם אחת היתה הולכת לבית הטבילה שהיה רחוק מביתה כשהיה לילה היתה רוצה לילך לבית בעלה אז ראה שר אחד את הוד יפיה וצוה השר לעבדיו שיקחו האשה לביתו והיה השר אונס אותה וממנו התעברה ואם לא תאמיט לי הרי יש אצבע שלו עדיין בידי שגרסתי בשיני את האצבע שלו, וכששמע הרב הרמב”ן ז”ל את דברי אשתו אז קם מהארץ והיה שמח שמחה גדולה ואמר לאשתו נחמתני, אז תכף אזר כגבר חלציו והלך להאפיפיור וספר לו דברים האלה, ותיכף שלח האפיפיור לאותו השר ובא אליו והיה על ידו בית היד שקורין הענטשי’ך וצוה האפיפיור להסיר ההענטשי’ך מעל ידו ולא רצה השר. ואז צוה האפיפיור לעבדיו להסיר בית היד שקורין הענשי”ך בחזקה מעל ידו אז ראה האפיפיור שחסר אצבע אחד מידיו, ושאל אותו מה טיבה של אצבע זו אז הודה השר שפעם אחת היה אונס אשת איש אחת מבני ישראל והיתה האשה גורסת את אצבעו בשיניה, אז אמר הרמב”ן “ראה שהתורה שלנו היא אמת ודברי חכמים ודברי ה’ הן אמת”] עכ”ל.

 

מעתה גם יצחק אבינו ברור היה לו שלא יתכן שימצא פסול בזרעו, ואף שאצל אברהם אבינו נולד ישמעאל, שם נולד הוא מהגר שהיתה שפחה מצרית, משא”כ עשו שנולד מרבקה שהיא מזרעו של שם, והיא גבירה לא שפחה, והיתה צדקת כשרה אמנו, אם כן לא יתכן שיצא פסול בזרעם, אלא ודאי ששניהם שורשם בקדושה.

 

ואף שראה יצחק שעשו איש צדיק, סבר משום שהוא התלבש במידתו שהיא מידת הגבורה, לכן היה מסוגל למלאכת הציד שיש בה נטילת חיים וצריך לזה בחינה של גבורה, וביעקב התלבשה הבחינה של אברהם אביו שהיה אחוז בחסד, לכן לא היה מסוגל למלאכת הציד והיה יושב אוהלים. ככזה התחבר יצחק אבינו אל עשיו ביותר מחמת שהיה בחינתו ומידתו שלו.

 

מטעם זה ביקש יצחק לתת את הברכות לעשיו כיון שיעקב היה בחינת החסד ממלא לא היה זקוק לברכה, כיון שיש בכוחו למשוך ברכה לעצמו, כמו אברהם אבינו שנאמר בו בפרשת לך לך (פרק יב פסוק ב) “והיה ברכה” ומפרש הרש”י שהברכות נתונות בידך, ובפירוש חזקוני כתב “ברכה תהיה מצויה בכל אשר תעשה”. וכמו שיצחק היה זקוק לברכה כמו שמצאנו בפרשת חיי שרה (פרק כה פסוק יא) שאחר פטירת אברהם ברך אותו הי”ת : “ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו”.

אכן מן השמים נאמר לרבקה בנבואה לדאוג לכך שהברכות לא ינתנו לעשיו אלא ליעקב, כי אכן גם מידת החסד של אברהם אבינו וגם מידת הגבורה של יצחק התמזגו שתיהן ביעקב אשר היה אחוז במידת תפארת שהיא שילוב של החסד עם הגבורה, ומצד השתייכותו למידת הגבורה היה זקוק לברכות, אבל עשו לא היתה מידתו בקדושה כלל וכלל, אלא בזוהמת הנחש שהיתה צריכה להתברר עוד וכבר האריכו בענין זה בספרי רבותינו עיי”ש]

 

הייתכן לגנוב ברכות ?

“כשמע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי ויאמר הלא אצלת לי ברכה ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירש סמכתיו ולכה אפוא מה אעשה בני ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת הוא לך אבי ברכני גם אני אבי וישא עשו קלו ויבך”.                                                  (בראשית פרק כז פסו’ לד – לח)

 

 

 

 

כל ימי חייו יגע עשיו כדי להגיע לרגע שבו יקבל את הברכות מיצחק אביו, ידע עשיו כי באותם הברכות כלול הכל, אותו שיזכה בהם יהיה הממשיך של אברהם ויצחק, לשם כך היה עשיו משתדל בכבוד אביו באופן יוצא דופן, כפי שהעיד רבן שמעון בן גמליאל בפסיקתא רבתי (פיסקא כג – י) : “כשהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים צואים, וכשהייתי יוצא לחוץ, הייתי יוצא בבגדים נאים, כדי שאצא לשוק מבוסם, אבל עשו, כשהיה משמש את אביו, היה משמשו בבגדי מלכות, דכתיב : “את בגדי עשו בנה הגדול החמודות”, ואין חמודות אלא בגדי מלכות, אמר, כדאי הוא אבא שישתמש בבגדי מלכות” עיי”ש.

 

השתדלותו של עשיו הועילה בסוף ימיו מבקש יצחק לתת את הברכות לעשיו, כפי שמספרת התורה (פרק כז א – ד) “ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני, ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות” ע”כ. בפירוש הרמב”ן כותב שהיה בדעתו של יצחק לברך את עשיו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ, ולהיות הוא בעל הברית לאלהים כי הוא הבכור עיי”ש.

 

עוד מובא בחז”ל שכל הזמן קינן בלבו של עשיו החשש שמא יפספס את הרגע המיוחל, גם באותו יום בו נקרא לקבל את הברכות, בטרם יצא לשדה להביא ציד ליצחק, סיכם איתו עשיו שכאשר יבוא עם המטעמים, ישנה את קולו וידבר בלשונו של יעקב, זאת מהחשש שיבוא יעקב לקחת אותם במרמה, אז ודאי יצטרך יעקב לשנות את קולו לקולו של עשיו ויתפס בקלקלתו. [בפירוש הרמב”ן העיר איך באמת לא חשש יעקב מהשינוי בקולו מזה של עשיו ?  ותר’ הרמב”ן שהיה יעקב לשנות את קולו ולדבר כלשון עשיו עיי”ש, והטעם שלא עשה כן יעקב לדבר כלשון עשיו ? הרי בעבור זה כמעט שנתפס בשקרו ? כמו שאמר יצחק : “הקול קול יעקב והידים ידי עשיו”. מסביר בספר בית לוי עה”ת, שיעקב אבינו בשכלו הבין שודאי עשה עשיו תנאי עם יצחק בייחס לשינוי הקול, לכן כאשר נכנס יעקב ליצחק דיבר כדרכו. וזוהי כוונת התרגום : “בא אחיך במרמה”, בא אחוך בחוכמא. מרמה וחכמה הם לכאורה שני עניינים שונים ? אלא שהמרמה היתה בזה שלא רימה יעקב בקולו אלא דיבר כדרכו, ודבר זה הוא חכמה גדולה עיי”ש] .

 

אכן בעיקר המעשה קשה [וכן הקשה בפירוש האברבאנל בפרשה] איך יתכן לקחת ברכה במרמה, איזה תוקף יש לה לאותה ברכה שניתנה במרמה ?

נתאר לעצמנו אדם שבא לפני צדיק גדול ומבקש להתברך ממנו, והצדיק מצידו מסרב ואינו חפץ לברכו, אותו אדם הצליח להערים על הצדיק ולקבל ממנו ברכה בלא ידיעתו, האם יש תוקף לברכה זו ?

עוד צריך ביאור מדוע לאחר שנודע ליצחק שבא יעקב לפניו במרמה לא בירך את עשיו כפי שהיה בדעתו לעשות בתחילה ?

 

גם תגובתו של יצחק לאחר שנודע לו מעשהו של יעקב צריכה ביאור, לא רק שיצחק לא כעס על יעקב, וגם לא קללו כמו שחשש יעקב באמרו : “אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה”, אלא הסכים יצחק עם מה שנעשה ואמר : “גם ברוך יהיה”, על פניו דבר תמוה הוא ? [כעי”ז שואל הרמב”ן זצ”ל : “אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאד וצועק “מי הוא אשר רמני לברך אותו” שישלים צעקתו לאמר מיד “גם ברוך יהיה”, אבל היה ראוי שיקללהו”] ?

 

[אכן בילקוט שמעוני (רמז קטו) איתא : “אמר רבי יצחק בא לקללו, [לאחר שנודע ליצחק מעשהו של יעקב ביקש לקללו], “א”ל הקב”ה היזהר, שאם אתה מקללו לנפשך את מקלל, שכבר אמרת אורריך ארור”. [וכן איתא בזוהר פרשת תולדות (דף קמד.) : “בעא יצחק למילט ליה ליעקב, אמר ליה קודשא בריך הוא, יצחק גרמך אנת לייט, דהא כבר אמרת ליה אורריך ארור ומברכיך ברוך”. ועיין עוד בפסיקתא זוטרתא (בראשית פרק כז) שהשכינה היא שאמרה גם ברוך יהיה ולא יצחק], עכ”פ מבואר שאכן יצחק רצה לקלל את יעקב רק שמן השמיים התערבו ומנעו זאת ממנו] .

 

כיצד אכל יצחק משחיטת עשו ?

“ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות”.             (בראשית פרק כז פסו’ ג- ד)   “ועתה שא נא כליך, שחוז מאני זינך שלא תאכילני נבילות וטריפות, סב מאני זינך שלא תאכילני גזילות וחמסים“. (ברא”ר פרשה סה אות יג)

 

 

 

 

 

 

הקשה החיד”א הקדוש, מה יתן ומה יוסיף שישחיז עשיו את סכין השחיטה, הלא עשיו דין מומר היה לו כמבואר במסכת קידושין (יז.) [וכן איתא במדרש, שהיתה עוברת על פתחי עבודה זרה, היה עשיו מפרכס לצאת, וכן כותב בעל הטורים : “יעקב הלך אחר צו את בני ישראל, ועשו הלך אחר צו זה עבודה זרה”, וכן כותב רש”י על הפסוק “ויגדלו הנערים”, : זה פירש לבית המדרש וזה פירש לעבודה זרה, וקיימא לן במסכת חולין (ד:) שמומר לעבודה זרה נחשב מומר לכל התורה כולה, ודינו כעכו”ם ושחיטתו פסולה], אם כן קשה, איך אכל יצחק משחיטתו של עשיו, הלא אפילו אם שחט כהוגן שחיטתו נבלה היא ?

 

[עי’ במסכת קידושין (פב.) שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר : “עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי”. וכן אומר רב במסכת יומא (כח:) : “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה”, שנאמר : “עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור וכו'”, מסתמא אברהם לימד גם את יצחק את כל התורה, כדברי התורה (פרק יח פסו’ יט) : כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'”. ואכן כך מצינו במדרש בראשית רבה (פרשה פב) : “והרי הדברים קל וחומר מה אם עשו הרשע שלא היה בידו אלא מצוה אחת, ע”י שהיה מכבד את אביו היו מלכיות ושלטוניות רוצות להדבק לו, על אחת כמה וכמה שיהיו רוצין להדבק ביעקב אבינו הצדיק שקיים את כל התורה כולה”, וכן הביא הרש”י בתחילת פרשת וישלח על הפסוק : “עם לבן גרתי”. ותרי”ג מצות שמרתי, הרי שלא רק אברהם שמר את כל התורה, אלא גם יצחק ויעקב הלכו בדרכו [ומכאן תשובה למש”כ רבנו הגדול זצ”ל בשו”ת הרמ”א (סי’ י) שרק אברהם קיים את כל התורה ולא יצחק ויעקב, והביא ראיה ממה שנשא יעקב אבינו שתי אחיות, ולכאורה צריך ביאור לדברי הרמ”א מהנ”ל, ובעיקר קושייתו ממה שנא יעקב שתי אחיות כבר נאמרו בזה כמה תר’ ואכמ”ל] עכ”פ קשה, מה מועילה השחזת הסכין של עשיו כאשר השחיטה עצמה היא נבילה ?

כמו כן צריך ביאור, שמדברי יצחק : “ועשה לי צטעמים כאשר אהבתי”, משמע שהיה רגיל יצחק לאכול מצידו של עשיו, ולכאורה איך הניחו הקב”ה לאכול משחיטת עשו שהיא נבילה, הלא במסכת חולין (ה:) אמרינן שאפילו בהמתן של צדיקים אין הקב”ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן ?

 

[עיין בפלתי יו”ד (סי’ ב סק”א) גבי הך דחולין (צא.) וטבח טבח והכן פרע להם בית השחיטה, דהקשה וכי יודעים שיוסף וביתו ישראלים הם, הלא חשבום לעכו”ם, ומה יועיל ששחט האיש אשר על הבית, הלא שחיטת נכרי נבילה ? וכתב שעל כרחך צריך לומר שיודעים היו שיוסף וביתו אינם עובדים ע”ז ומן התורה שחיטתן כשירה עיי”ש. אכן גבי עשיו מפורש שפירש לעבודה זרה ולפי זה עדיין קשה כנ”ל וצ”ע] .

 

תרוצו של הישמח משה זצ”ל

 

בספר ישמח משה עה”ת פרשת תולדות כותב ליישב על פי הקדמה, דמבואר בדברי המדרש מאנשי ירושלים שהיו מכירים באכילת הבשר את מהות השוחט ובודאי ליצחק שכל רז לא אניס ליה היה מכיר באכילת הבשר אם נבלה או כשרה הוא, וכן מהות השוחט, והנה יעקב ורבקה לא רצו להלשין על עשו ולומר דלטוריא על עשו הרשע, וגם כדי שלא לצער את הצדיק, ויודעים היו שלא יועיל אם יוכיחו, והנה סמכו את עצמם שבודאי לא יכשל באיסור כי אין הקב”ה מביא תקלה על ידו. והנה בכיבוד אב יש שני מינים. א’, אם מצוה לו. ב’, אף אם אין מצוה לו, רק עושה מה שיודע שהוא לו לנחת רוח, וזה יותר גדול. והנה גם עשו ידע שיצחק לא יבא לידי תקלה על ידו, ולא יאכל משחיטתו, וגם שיכיר במהותו על ידי זה, ולזה התחכם הרשע בכל מה שצד לאביו, הביא ליעקב שישחוט לצורך אביו, ויעקב עשה זאת בשביל כבוד אביו אף שלא ידע אביו. והנה יעקב בשחיטתו תיקן הרבה מאד, לפי שהיה איש תם, היינו השלם הגמור בכל השלמות ויכול לתקן בכל המדריגות, וגם יושב אוהלים אהלו של שם ועבר וידע כל הסודות והרזין והכוונות. והנה עשו הביא את זה לאביו, והכיר אביו באכילתו כי השוחט הוא צדיק גדול מאד, וחשב שהוא בעצמו שחטו, על כן חשבו לצדיק גדול מאד והצנע לכת, שמראה עצמו כאיש שדה והוא גדול ואיש אלקים. וז”ש ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו לרמאות רוחו.

 

[אף שבשעה ששלח את עשיו להביא לו מטעמים, ציוהו (פרק כז פסוק יג) : “ועתה שא נא כליך תלייך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד”. וברש”י מביא בשם חז”ל שאמר יצחק לעשיו : “חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבילה”, גם במה שאמר יצחק לעשיו : “וצודה לי ציד”, מפרש רש”י שציווה אותו שיקח מן ההפקר ולא מן הגזל, הרי שחשד יצחק את עשיו בגזלן, גם כאשר נכנס יעקב לאהל יצחק לקבל את הברכות, שואל אותו יצחק בחושבו שהוא עשיו : מה זה מהרת למצוא בני ? יעקב משיב לעשיו : “כי הקרה ה’ אלוקיך לפני”, רש”י מביא את דברי המדרש שאמר יצחק בליבו : “אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר כי הקרה ה’ אלוהיך”, דבר זה גרם ליצחק לחשוב שהוא יעקב ולא עשיו, ואם עשיו היה מוחזק לצדיק מדוע לא היה שם שמים שגור על פיו .

בתחילת הפרשה מסופר שעשיו הגיע מן השדה עייף, בילקוט שמעוני פרשת תולדות (רמז קיא) מובא שעשיו הביא עמו כת של פריצים ואמר להם, באו נאכל משל יעקב ונשחק עליו, עשיו נכנס לאהל יעקב ומבקש מיעקב : “הלעיטני נא מן האדום אדום הזה”, יעקב הסכים לא לפני שעשיו יסכים למכור לו את הבכורה, מה טיבה של עבודה זו התעניין עשיו ? יעקב הסביר לו שהיא עבודה שכמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו : אלו הן שבמיתה שתויי יין, ופרועי ראש. אם כך אמר עשיו, כיון שאני הולך למות על ידה, אין לי חפץ בה.

המהר”ל בגור אריה כותב שיצחק אבינו ראה בעשיו בנו כמי שעובד את ה’ מיראה, כפי שהיתה עבודתו של יצחק עצמו “פחד יצחק”, [מכאן אגב גם נבעה אהבתו של יצחק לעשו], לכן היה עשיו מוכן לוותר על התפקיד הרם ביותר, להיות משרת לפני הי”ת, וכל זה מחשש שיכשל במילוי תפקידו.

ככזה טען יצחק אבינו לא מתאים לו להזכיר שם שמים, שכן העובד את ה’ מיראה אינו רגיל להזכיר שם שמים, הוא מתיירא מפני שמו הגדול ונבהל מפניו, לכן ביקש לברר אם אכן מדובר בעשיו על ידי מישושו, מכאן גם נבעו שאלותיו של עשיו איך מעשרים את התבן ואת המלח ? פשוט היה לעשיו שהמלח אף שאינו מאכל בפני עצמו, מכל מקום חייב הוא במעשר מכוח היותו דבר המתבל את האוכל והנותן בו טעם, כך גם התבן אף שאינו מאכל, אך מכוח היותו שומר לפרי מסתבר שיש לחייבו במעשר כמו הפרי עצמו, שאלתו נסובה רק סביב הנידון איך וכיצד מעשרים דברים אלו.

גם כאשר ציווה יצחק את עשיו והזהירו שלא יאכילנו נבילה, מבאר המהר”ל שלא חשדו יצחק שהוא אינו בודק את הסכין לפני השחיטה, רק שביודעו גודל מסירות נפשו למצות כיבוד אף ואם חשש שמא מתוך שימהר לעשות דברו, ימהר בבדיקת הסכין ולא יבדוק במתינות ובכוונת הלב, ועל זה הזהירו שיבדוק במתינות ובכוונת הלב.

כעין זה מפרש המהר”ל את הציווי של יצחק לעשיו שלא יטול מן הגזל, שאין הכוונה שחשדו שיקח מן הגזל ממש, אלא הזהירו שלא ייקח מן הסמוך לעיר שאסרו חכמים ליקח מהם עד שיעור מיל מין העיר משום ספק גזל, וחשש יצחק שמא מחמת להיטותו יעלה בדעתו שמשום מצות כיבוד אב ואם ידחה איסור דרבנן זה, ולכן הזהירו שירחיק ולא יטול מסמוך לעיר כתקנת חכמים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תולדות

תפילין של יד

 

“והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה’ ממצרים” (שמות פרק יג פסוק ט)   “וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך” (דברים פרק ו פסו’ ח)   ת”ר ידך זו שמאל, אתה אומר שמאל, או אינו אלא ימין, תלמוד לומר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואומר, ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים, ואומר “למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה”.                  (מנחות לו:)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מבואר בדברי הגמרא שכאשר נכתב בתורה יד סתם הכונה ליד שמאל, כאשר כונת התורה ליד ימין היא כותבת כן במפורש בפסוק כמו שנאמר בספר ישעיה (פרק מח פסו’ יג) “אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים”, וכן נאמר בספר שופטים (פרק ה פסו’ כו) “ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים”, וכן נאמר בספר תהילים (פרק עד פסו’ יא) “למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה”, וכן נאמר בספר בראשית (פרק מח פסו’ יח) “ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכר שים ימינך על ראשו” וכן בספר שמות (פרק טו פסו’ ו) “ימינך ה’ נאדרי בכח ימינך ה’ תרעץ אויב”, [עי’ בביאור הלכה (סי’ כז סעי’ ו) ד”ה מניח בשמאלו שאם הניח תפילין של יד ביד ימין אפילו בדיעבד לא יצא י”ח].

 

וצריך ביאור לכאורה מדוע נבחרה דוקא יד שמאל לקיום מצות הנחת תפילין של יד, ומדוע לא תתקיים מצוה זו ביד ימין כמו כל המצות שנעשים את ביד ימין ?

 

 בילקו”ש תהלים (רמז תתמב) על הפסוק “יפול מצדך אלף ורבבה מימינך” איתא : “למה משל ימין יותר משל שמאל ? אלא מפני שהימין שולטת בכל המצות, לכך נאמר רבבה מימינך, אבל שמאל שאינה שולטת אלא במצוה אחת [תפילין של יד] לכך נמסרו לשמאל אלף, ע”כ. והיא גופא קשיא מדוע נשתנתה מצות תפילין מכל המצות שכל המצות נוהגות ביד ימין ורק מצות תפילין מתקיימת ביד שמאל ?

 

“וידו אוחזת בעקב עשו” – יד שמאל

“ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם”.        (בראשית פרק כה פסו’ כו)

 

 

בסה”ק מובא כי הטעם שאחז יעקב אבינו בעקבו של עשו היה זה משום שעשו היה כולו רע וכדי להשפיע עליו מעט קדושה אחז יעקב בעקבו, כתוצאה מאחיזה זו והשפעת הקדושה שבאה ממנה אל עשו יצאו ממנו כמה וכמה מגדולי האומה אשר מהם נפוצה כמעט כל התורה שבעל פה, כדוגמת אונקלוס הגר שתרגם את כל התורה כדברי הגמרא במסכת מגילה (ג.) “תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו”, וכן שמעיה ואבטליון שהיו ממעתיקי השמועה שהיו בני גרים כדברי הגמרא במסכת גיטין (נז:) “מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים, מאן אינון ? שמעיה ואבטליון”. וכן מובא במסכת יומא  (עא.) שאמר להן אותו כהן גדול “ייתון בני עממיא לשלם”, גם רבי עקיבא היה בן גרים שהיה אביו גר צדק מבני בניו של סיסרא, [עיין בחדושי המהרש”א למסכת יבמות (טז.)]. וכן רבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא שהיה מבני בניו של נירון קיסר שבא על ירושלים ולבסוף נתגייר, וכמבואר במסכת גיטין (נו.) ערק ואזל ואיגייר, ונפק מיניה ר”מ עיי”ש.

 

[הנה מגעו של יעקב אבינו בעשו היה כאמור בעקב, ידוע שעשו נמשל לחזיר בתהלים (פרק פ פסוק יד) נאמר “יכרסמנה חזיר מיער וזיז שדי ירענה”, ובפרוש הרד”ק כתב חזיר מיער זה עשו הרשע, מה החזיר פורס טלפיו לומר טהור הוא כך עשו בונין להם דימסאות ממה שהם גוזלין וחומסין ודנין הגזלנין והחומסין לומר שהם דייני אמת, וכן איתא במדרש ברא”ר (פרשה סה טות א) למה הוא מושלה בחזיר, אלא מה חזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מפשיט את טלפיו כלומר שאני טהור כך מלכות הזאת הרשעה גוזלת וחומסת נראת כאלו מצעת את הבימה, כך עשו כל ארבעים שנה צד נשי אנשים ומענה אותם וכיון שהגיע לארבעים שנה דימה עצמו לאביו, אמר מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה הה”ד ויהי עשו בן ארבעים שנה.

 

בספר ויקרא (פרק יא פסו’ ד – ח) אומרת התורה “אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס, טמא הוא לכם, ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס, טמא הוא לכם, ואת הארנבת כי מעלת גרה הוא ופרסה לא הפריסה, טמאה הוא לכם, ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם, מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם”.

 

בגמל בשפן ובארנבת סימן הטהרה הוא בכך שהם אינם מעלים גרה, אצל החזיר לעומת זאת נמצא סימן הטהרה ברגל [שהוא מפריס פרסה], ולפי מה שנתבאר יש לומר שהטעם שאצל החזיר הסימן הוא ברגל הוא משום שהחזיר הוא עשו ועיקר טהרתו באה לו על ידי נגיעת יעקב אבינו בעקבו, ושוב מצאתי שכן כותב השלה”ק פרשת בא תורה אור (אות ד) וזה לשונו: “ידוע שעשו נקרא חזיר, שנאמר (תהלים פ, יד) יכרסמנה חזיר מיער, והחזיר פושט טלפיו, כמו שנאמר (ויקרא יא, ז), ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא, וסימנך וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה, כו), כי בפרסות עשו יש סימן טהרה מפריס פרסה הוא” עכ”ל.

 

בפסוק יכרסמנה חזיר מיער האות עי”ן תלויה וזה רמז שאותה אות אינה קבועה ועתידה היא להשתנות, ומצינו במדרש בראשית רבה (פרשה כ אות יב) על הפסוק “ויעש ה’ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם”, שבתורתו של ר”מ מצאו כתוב כתנות אור אלו בגדי אדם הראשון, מבואר שלפי רבי מאיר האות עי”ן מתחלפת באות אל”ף, ולפי”ז המילה מיער תתהפך להיות מיאר שהם אותיות מאיר ורומז לרבי מאיר שיצא מעשיו כנ”ל וכן מובא בספרים על הפסוק בספר בראשית (פרק לב פסו’ ח) “ויירא יעקב מאד ויצר לו…”, וברש”י כתב ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים עכ”ל. ופירשו בזה שחשש יעקב אבינו שאם יהרוג את עשו לא יצא ממנו רבי מאיר שנקרא אחרים כמובא במסכת הוריות (יג:) “אסיקו לרבי מאיר אחרים”].

 

והנה על ידי הנגיעה של יעקב בעקבו של עשו אומנם נתווספה קצת קדושה בעשו אבל מאידך גיסא על ידי זה דבקה בידו של יעקב מזוהמת הטומאה של עשו הרשע .

 

הנה כח הרע של עשו מורכב הוא משבעה כחות, בפגישה של יעקב אבינו עם עשו מצינו שהשתחוה יעקב לפניו שבעה פעמים, כפי שכתוב בספר בראשית (פרק לג פסו’ ג) “והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו”, ובספר שם משמואל פרשת וישלח (תרע”ד) כותב : “ונראה בטעם שבע ההשתחואות של יעקב שהיו כאן, שענין השתחואה הוא ביטול מהותו, והיינו שביטל כל שבע מדותיו לרצון הש”י, ובזה עצמו מה שביטל כל שבע בחינות מדותיו להש”י ניצל מעשו… וע”כ נתבטל כחו של עשו שבעה כחות הטומאה שהביא הנחש הקדמוני לעולם שכולם נקבצו בעשו…” עכ”ל, [ועי’ במסכת סוכה (נב.) “דרש רבי עוירא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי שבעה שמות יש לו ליצר הרע”, ובספר מגלה עמוקות פרשת ואתחנן (אופן קצב) כותב : “כי קליפת עשו הם ז’ כחות הטומאה, וסמאל שר של עשו יש לו ז’ שמות, כי סמאל הוא מלאך המות והוא יצר הרע…” עכ”ל, היינו שכל שם מכוון כנגד אחד מכוחותיו, עיין עוד במסכת קידושין (כט:) שם הביאה הגמרא מעשה באותו מזיק שהיה בבית מדרשו של  אביי, והיה מזיק אפילו ביום ואפילו בשניים, והגיע לעיר רב אחא בר יעקב וביקש אביי שלא יארחו אותו, כדי שילון רב אחא בבית המדרש ועל ידי זה. יעשה להם נס, וכך היה נכנס רב אחא בר יעקב ללון בבית המדרש, נגלה אליו אותו מזיק בדמות נחש עם שבעה ראשים, רב אחא כרע לפניו שבע כריעות וכל כריעה שכרע נפל אחת משבעת הראשים של המזיק, ע”כ דברי הגמרא. ובחדושי המהרש”א שם כותב “שאותו נחש הוא משורש נחש הקדמוני ואותם שבעה ראשים הם כנגד שבעת כוחות הטומאה שהביא הנחש הקדמוני לעולם”, ולכן השתחוה שבעה פעמים כמו יעקב אבינו שהשתחוה שבעה פעמים כדי לבטל כחו של עשיו, ובספר במגלה עמוקות שם שכותב שזה נרמז במ”ש עשו יש לי רב אחי שרמז על רב אחא, ולכן נקרא בר יעקב, שכח זה שהפיל את השבעה ראשים של הנחש באה לו מן יעקב אבינו עיי”ש]

 

ומעתה יובן הטעם שציותה התורה להניח תפילין של יד על יד שמאל דוקא ובשונה משאר המצות שעשייתם היא בימין דוקא, הטעם בזה הוא משום שאותה יד שנגעה בעקב עשו היתה יד שמאל כמש”נ, על ידי הנחת התפילין על יד זו אנו מבטלין ממנה את כל ההשפעה הרעה שדבקה בה מאותה אחיזה שאחז יעקב אבינו בעקבו של עשו.

 

בטעם המנהג לכרוך על היד שבעה כריכות

“אורך רצועה של יד כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר ותמתח על אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלשה כריכות ויקשור. ונוהגין העולם לכרוך על הזרוע ששה או שבעה כריכות”.             (שולחן ערוך או”ח סי’ כז סעי’ ח)

 

 

 

 

 

 

שלושה מנהגים שונים הוזכרו בהקשר למנין הכריכות שצריך לכרוך על היד בזמן הנחתן יש שעושין שלושה כריכות ויש שעושין שישה כריכות ויש שעושין שבעה, ובמגן אברהם (ס”ק יג) כותב שכן כתוב בכוונות ובשלה”ק לעשות ז’ כריכות עיי”ש [ז”ל שער הכוונות שם (דרושי תפילין דרוש ה) “ואח”כ יכרוך הרצועה סביב זרועו ז’ כריכות כנגד שבעה נערות הראויות לתת לה”, [וכן כותב גם השלה”ק במסכת חולין נר מצוה (אות כה) עכ”ל], ועיין במשנה ברורה (ס”ק לא) שכן יש לנהוג כדברי הכוונות והשל”ה לכרוך שבעה כריכות דוקא עיי”ש.

 

לפי דרכנו נוכל לומר בטעם המנהג לפי הקבלה לכרוך על היד שבעה כריכות דוקא שהוא משום שענין מצות תפילין של יד הוא כדי לבטל זוהמת עשו שדוקא ביד זו עת נגע יעקב אבינו בעקיבו כמש”נ, וא”כ כדי לבטל את כח השפעתו של עשו שהוא כאמור מורכב משבעה כוחות לכן צריך לכרוך שבעה כריכות כי בכל כריכה שעושה מכניעה וסוגר על אחד מכוחות הרע שדבקו בה ועל ידי שכורך שבעה כריכות גורם לבטל את כולן .

 

 

 

 

פרשת תולדות

“תתן אמת ליעקב”

 

בפרשת השבוע מספרת התורה הקדושה, שכאשר זקן יצחק אבינו וכהו עניו, הוא קרא אליו את עשו בנו הגדול, ושם בתוך חדרו של יצחק, בלי שאף אחד ישמע, מגלה יצחק לעשיו שרצונו להעביר לו את הברכות, את אותן ברכות שקיבל מאברהם מהקדוש ברוך הוא, שאחר פטירת אברהם אבינו עברו ידיו של יצחק,[52] והוא מצוה את עשיו : “שא נא כליך תליך וקשתך, וצא השדה וצודה לי צידה ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות”, הוא מצוה עליו.

 

כל ימיו חיכה עשיו לרגע זה, למענו הוא התמסר לאביו בצורה נדירה כל השנים, הוא נהג בו כבוד באופן יוצא דופן[53], ולא משום שמצות כיבוד אב עניינה אותו במיוחד, שכן את אמו הוא לא כיבד[54], את כל הכבוד הזה הוא עשה רק בשביל מטרה אחת, שבבא העת יזכה לקבל את אותם ברכות המיוחלות[55].

תוך שיצחק אבינו מדבר אל עשו בנו, ומספר לו על רצונו, כותבת התורה הקדושה (פרק כז פסו’ ה) : “ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו …”.

 

חס ושלום ! רבקה אמנו לא הטתה אוזן מתוך סקרנות חלילה, היא לא ביקשה לגלות מה מבקש יצחק למסור לעשיו בחשאי.

 

היתה זו רוח הקודש שנצנצה בה, היא זו שגילתה לה על תוכן השיחה בין יצחק לעשיו, כך מפורש בתרגום רבי יונתן בן עוזיאל על דברי התורה “ורבקה שומעת” : “ורבקה שמעת ברוח קודשא”. מן השמים גילו לרבקה אמנו שיצחק מתכנן לתת את הברכות החשובות במקום ליעקב הבן הצדיק, זה שיושב האהלים, לעשיו הבטלן הצד נשים מתחת בעליהן.

 

רבקה אמנו שהיתה נביאה[56] הבינה שאם מתערבים מן השמים, אות היא שעליה לקום ולעשות מעשה, עליה לפעול בכל דרך לסיכול התכנית של יצחק, שחס ושלום לא תצא לפועל, עליה לדאוג לכך שיעקב יהיה זה שיקבל את הברכות ולא עשו.

 

ואכן, מיד שולחת רבקה לקרוא ליעקב בנה, שהיה ספון כבכל יום באוהלי שם ועבר, עמל ויגע בעסק התורה, בהגיעו מצוה עליו רבקה (פסו’ ט) : “לך נא אל הצאן, וקח לי משם שני גדיי עזים טובים, ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב”.

 

יעקב לא מבין ! מעולם לא קרה שאמו ביטלה אותו מלימוד תורה, ובטח שלא כדי להביא לה גדיי עיזים מן הצאן לצורך הכנת מטעמים, מה יום מיומיים ! האם אין עבדים בבית שיכולים לעשות את הדבר במקומו ?

 

רבקה מרגישה שיעקב לא מבין, והיא מסבירה לו : “והבאת לאביך ואכל, בעבר אשר יברכך לפני מותו”, אבא מעביר היום את הברכות, את הברכות שעל פיהם יקבע מי הוא הממשיך של אבא, לכן אתה צריך למהר כדי לזכות בהם.

 

יעקב עדיין לא מבין, מדוע אבא לא קורא אותי אליו, ומעביר לי את הברכות בצורה מסודרת, משהו לא כאן לא ברור בכל התהליך הזה, הוא מרגיש שמסתירים ממנו משהו.

 

אט אט הוא מתחיל להבין, שנרקמת פה תכנית מאחרי גבו של אביו, יעקב מבין שיש כאן רצון לסכל מהלך של יצחק אביו, באותו רגע נתקף יעקב אבינו חרדה, כמי שהאמת היא נר לרגליו, הוא לא רואה את עצמו מסוגל לעמוד לפני אביו הגדול ולשקר לו.

 

תחילה הוא מנסה להניא את אמו מהתוכנית, לשכנע אותה שטכנית הדבר לא יתכן : “הן עשיו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק, אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע”, ואז טען יעקב, לא רק שלא אקבל ממנו ברכות אלא הביא עליי קללה : “והבאתי עלי קללה ולא ברכה”.

 

 

רבקה שומעת את חששו האמתי של יעקב, והיא מרגיעה אותו : “עלי קללתך בני”, גם כאן מתרגום אונקלוס : “ואמרת ליה אמיה, עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לוטיא עלך ברי …”, שוב התערבות משמים, בנבואה נאמר לרבקה שתאמר ליעקב שלא תהיה קללה, והיא מצוה את יעקב : “אך שמע בקלי ולך קח לי”.

 

כמי שהיה אחוז במידת האמת : “תיתן אמת ליעקב”, כמי שמעולם הוא לא שינה בדיבורו, דרישה זו עבור יעקב היתה קשה מנשוא, משימה בלתי אפשרית, לגבי כל אדם לרמות את אביו הוא דבר קשה, על אחת כמה וכמה הדבר קשה למי שאמון על מידת האמת, לרמות את אביו[57].

 

בלית ברירה, “אנוס כפוף ובוכה”, כשבידו המטעמים שהכינה אמו, יוצא יעקב אל אהל אביו לקיים את מצות אמו.

 

בחרדת קדש הוא ניצב בפתח אהל יצחק אביו, לשאלת אביו “מי אתה” ? הוא משיב אנכי עשיו בכורך”[58], ומספר לאביו : “עשיתי כאשר דברת אלי”, ומבקש : “קום נא שבה ואכלה מצידי, בעבור תברכני נפשך”.

 

לשאלת יצחק : “מה זה מהרת למצוא בני ? הוא משיב : “כי הקרה ה’ אלהיך לפני”.

 

יצחק אבינו לא רגוע, הוא עדיין לא בטוח שהעומד לפניו הוא עשיו בנו הגדול, סגנון הדיבור של יעקב “כי הקרה ה’ אלהיך לפני”, אינו מתאים לסגנון דיבורו של עשיו : “אמר יצחק בלבו, אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר כי הקרה ה’ אלהיך” [רש”י פסוק כא][59].

כדי להסיר ספק, [בכל זאת מדובר בהעברת הברכות], יצחק מבקש מהניצב לפניו : “גשה נא ואמושך בני”, יודע היה יצחק שיעקב הוא איש חלק ועשו איש שעיר, לכן הוא מבקש למשש את גופו, לאמת שאכן הוא עשו, מן הסתם לא התכוון יצחק למשש את בגדיו מלמעלה, כדי לברר אם מדובר בעשו עליו להכניס את ידו ולמשש תחת הלבוש.

 

במדרש מובא, באותם רגעים שנתבקש יעקב לגשת אל אביו : “נשפכו מים על שוקיו של יעקב, והיה לבו רפה כשעווה, יעקב אבינו כמעט והתמוטט מרוב פחד, מיד זימן לו הקדוש ברוך הוא שני מלאכים, אחד מימינו ואחד משמאלו, והיו אוחזין אותו במרפקו כדי שלא יפול”.

 

 

יעקב ניגש אל יצחק אביו, יצחק מנשק אותו, ומכריז : “ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'”. יצחק מבקש ממנו : “הגשה לי ואכלה מציד בני, למען תברכך נפשי, ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת”, יצחק טועם מהמאכלים, מטיב את ליבו ביין, ומרעיף על יעקב ברכות, בכך הושלמה המשימה והושגה המטרה.

“שקר דבר מאוס”

 

 

ולכאורה יש לעיין בסוגיה זו, למה היה הדבר כל כך קשה ליעקב, אמנם האמת היתה נר לרגליו, וככזה לא היה מסוגל לרמות, אבל יחד עם זאת הוא ידע שלא סתם הוא ישלח על ידי אמו לעשות כן, הוא ידע שאמו הצדקת היתה נביאה[60], ושכך נאמר לה לעשות משמים, א”כ בלכתו ליצחק אביו לקבל את הברכות, לא רק שהוא אינו עובר בזה שום איסור, אדרבא הוא מקיים מצוה בכך שהוא שומע לדברי הנביא[61], כיון שכן היה לו ללכת לקיים את דברי אמו בזריזות ובשמחה ולא מתוך אונס, כפוף ובוכה ?

 

 

להבנת הדברים נקדים את דברי החינוך על חומר העוון של שקר, וזה לשונו (מצוה עד) : “כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהרתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב מדבר שקר תרחק, והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות, ומצד הריחוק הזהרתנו שלא נטה אוזננו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בבריא שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זיכרונם לברכה [חולין דף מ”ד ע”ב] הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. …”.

 

 

מבואר בדברי החינוך זצ”ל, שבאמירת דבר שקר, מלבד האיסור החמור שיש בזה, עוד יש בחטא זה מאיסות, אדם שמוציא מפיו דבר שקר נעשה מאוס ונתעב, וכן כותב רבנו יונה זצ”ל בספר שערי תשובה (שער ג אות קעט) : “כי השקר מלבד צד הנזק הוא תועבת ה’, שנאמר : “תועבת ה’ שפתי שקר”, ונאמר : “שש הנה שנא ה’ – עינים רמות לשון שקר וגו’ עכ”ל.

 

וזה לשון רבי אליעזר פאפו זצ”ל בספר פלא יועץ [ערך אמת] : “ורעת השקר היא רעה בעיני אלהים ואדם, כי מי שהוא שקרן הוא נבזה ונמאס, וגנאי הדבר לעין כל, עד שאפי’ באומות העולם יש שנזהרים מאד לאמת דבריהם ושלא לדבר שקר” עכ”ל.

 

עד כדי כך נמאס הדובר שקרים, שבתיקוני זוהר (תיקון סט) איתא : “ווי לון לבני נשא דנפקין מפומייהו מלולין ואומאין דשקרא, טב לון דלא יתון לעלמא”, אדם כזה טוב לו וכדאי היה לו שלא יבוא לעולם כלל.

 

במסכת סוטה (מב.) לומדים חז”ל מדברי הפסוק בספר תהילים (פרק קא פסו’ ז) “דובר שקרים לא יכון לנגד עיני”, שכת שקרנים אינו רואים פני שכינה, ובשם רבי זושא מאניפולי זצ”ל מובא לפרש על דרך זה את את דברי התורה בפרשת משפטים (פרק כג פסוק ז) : “מדבר שקר תרחק”, שעל ידי דיבור אחד של שקר כבר נעשה האדם מרוחק מהקדוש ברוך הוא, כי חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת[62] [מסכת יומא סט:].

מסיבה זו היה קשה ליעקב אבינו מאד לבצע את השליחות שהטילה עליו אמו, הקושי לא היה מחמת האיסור החמור של שקר, מצד הדין מן הסתם היה מותר ליעקב לשקר, שכן מחויב היה לעשות כמצות אמו שקבלה כן בנבואה, הקושי הגדול בזה היה מחמת המאיסות של השקר, שכן גם אם הוא מותר עדיין שקר הוא, והוא מאוס ומתועב ונאלח. מזה פחד יעקב אבינו ביותר, שגופו הקדוש הזך הטהור, ימאס בהוצאת דבר שקר מפיו[63].

 

כזה היה יעקב אבינו, חתום במידת האמת באמת, הוא התרחק מכל מה שהריח שקר, ומכל סטייה קטנה ככל שתהיה מן האמת הצרופה, עד כדי כך, שגם כאשר נדרש ממנו על פי הדיבור לשקר, גם אז הוא לא היה מסוגל לבצע את הדבר, והוא עשה כן כשהוא אנוס כפוף ובוכה, והשתדל בכל דרך להמעיט ככל שאפשר מלהוציא דבר שקר.

 

למה לא רימה יעקב את לבן

 

בפרשת ויצא (פרק כט פסו’ ל) מספרת התורה הקדושה על היציאה של יעקב אבינו מבאר שבע לחרן, לא סתם יציאה אלא בריחה, כדברי הושע הנביא (פרק יב פסו’ יג) : “ויברח יעקב שדה ארם”, היה זה אחר לקיחת הברכות, אז נשבע עשיו : “ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”, בציווי אביו ואמו יעקב בורח לחרן, שם הוא עובד שבע שנים כדי לשאת את רחל ביתו של לבן, אחר שבע שנים לבן מחליף את רחל בלאה, יעקב קובל על לבן : “מה זאת עשית לי, הלא ברחל עבדתי עמך, ולמה רמיתני ? לבן הרמאי טוען כנגדו : “לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה”. והוא מציע ליעקב : “מלא שבע זאת, ונתנה לך גם את זאת, בעבדה אשר תעבד עמדי עוד שבע שנים אחרות”. יעקב עובד עוד שבע שנים בעבור נישואיו עם רחל.

 

רש”י הקדוש כותב, שהטעם שכתבה התורה “ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות”, הוא כדי להקישן לשבע שנים הראשונות, לומר שכמו שבשבע שנים הראשונות עבד יעקב את לבן באמונה, אף את השבע שנים האחרונות עבד באמונה, אף על פי שברמאות בא עליו.

 

בשבע שנים הראשונות, עדיין לא רימה לבן את יעקב, יעקב אבינו עבד עמו באמונה וביושר, אבל אחר שרימה לבן את יעקב ונתן לו את לאה במקום רחל, היה מקום שיעקב התנהג עמו באותה מידה, אבל לא, גם בשבע השנים האחרונות עבד יעקב עם לבן בנאמנות לא פחות מהשבע שנים הראשונות, למרות שלבן רימה אותו.

 

 

בפרשה שם (פרק כט פסו’ יב) כאשר פוגש יעקב את רחל הוא מגלה לה כי אחי אביה הוא, רש”י עומד על השאלה איך אמר לה יעקב שאחי אביה הוא, הרי הוא לא אחיו של לבן אלא בן אחותו ? רש”י מביא את דברי חז”ל במדרש, שאמר לה יעקב אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה. כיון שכך סבר יעקב, מדוע כאשר רימה אותו לבן ואחר שבע שנים של עבודה מייגעת, נתן לו את לאה במקום רחל, לא השיב לו יעקב באותה מטבע ורימה אותו בחזרה ?

 

לפי דרכנו נוכל לומר, שיעקב אבינו אומנם יכול היה לרמות את לבן, על אף שהיה חתום במידת האמת, היה הוא מכיר ויודע לרמות, בכל זאת הוא לא נהג עם לבן, בגלל המאיסות שבשקר, מימת זה הוא לא היה מסוגל לרמות ולשקר גם כאשר היה מותר וצריך].

 

הלקח שלימד הסבא זצ”ל את בעל השרידי אש

 

 

על רבי יחיאל יעקב וינברג זצ”ל בעל ה”שרידי אש” מסופר, שפעם פנה לגאון הצדיק רבי נפתלי אמסטרדם זצ”ל, ובקש ממנו עצה נגד שכחה.

 

“מה אתה שוכח” התעניין רבי נפתלי זצ”ל ? אני שוכח לפעמים להתפלל מנחה השיב לו בעל השרידי אש.

 

נעץ בו רבי נפתלי את עיניו הקדושות, הביט בו בתדהמה ושאל בחרדה, אתה שוכח להתפלל מנחה לגמרי, או רק שוכח להתפלל בציבור ?

 

 

מרוב פחד ממבטו החודר של הרב, סיפר בעל השרידי אש, מיהרתי לענות, אני רק שוכח להתפלל בציבור.

 

רבי נפתלי זצ”ל נרגע מתשובתו, ויעץ לו לשעבד את עצמו להתפלל תמיד רק בישיבה.

 

 

אחר מעשה המשיך בעל השרידי אש באתי והתוודיתי בפני מרן ה”סבא” זצ”ל, סיפרתי לו את תוכן השיחה, מרן ה”סבא” גער בי ואמר : שקרן ! הונית את דעתו של אדם גדול וצדיק, לך נא מיד אל רבי נפתלי והתודה בפניו פסק ה”סבא”.

 

סירבתי בכל תוקף ללכת אל רבי נפתלי סיפר השרידי אש זצ”ל, פחדתי מאד ממבטו החודר של רבי נפתלי, איך יגיב עת ישמע שלא אמרתי לו את האמת, אך ה”סבא” זצ”ל גזר עליי שאם לא אציית לדבריו ולא אלך אל רבי נפתלי, אסור לי לדרוך על מפתן ביתו.

 

בלית ברירה נכנעתי בפני ה”סבא”, קבלתי את גזרתו והלכתי אל רבי נפתלי זצ”ל, ההליכה עד הקלויז של רבי נפתלי היתה קשה, הדרך היתה מכוסה בשלג עב, טרם הגעתי אל מפתן ביתו של רבי נפתלי זצ”ל, הגיע תלמיד מהישיבה בשליחות ה”סבא” זצ”ל ובקשני בשמו לשוב על עקביי מיד, בקשתי שהיות וכבר הגעתי עד פתח ביתו של רבי נפתלי, שאכנס אליו ואשוב אל ה”סבא”, לא ! השיב אותו תלמיד. ה”סבא” ביקש שתחזור עכשיו ומיד, הסתובבתי וקיימתי את רצון ה”סבא”, וחזרתי אל הישיבה.

 

כאשר נכנסתי אל חדרו של ה”סבא” זצ”ל, הרים את עיניו הקדושות ואמר לי : “לא רציתי לגרום לך בושת פנים, רציתי רק לנקות אותך מהזוהמה של השקר, כיון שראיתי שהיית מוכן ללכת אל ביתו של רבי נפתלי במסירות נפש, די לך בזה”.

 

 

“נשמתי תצא ולא אוציא דבר שקר מפי”

 

סיפור נוסף שיש בו כדי להעמידנו על חומרת האיסור של שקר, הוא[64] על רבי רפאל מברשיד זצ”ל תלמידו של הרה”ק רבי פינחס מקוריץ זצ”ל שעל שמו רשומה האימרה : “נשמתי תצא ולא אוציא דבר שקר מפי”. כך תלמידו הגדול רבי רפאל מברשיד קיבל את דבריו כפשוטם והיה מוכן למסור את נפשו בפועל ובלבד שלא יוציא דבר שקר מפיו.

 

מעשה שהיה כך היה. יהודי אחד עבר על חוקי המדינה, הוא מכר סחורה אסורה, נתפס ונידון למוות בידי המלכות.

לאחר תחנונים רבים לקבל חנינה, הסכימו חבר השופטים שאם רבי רפאל מברשיד ורבי משה צבי מסאווראן שהיו ידועים שאנשי אמת יעידו בשבועה שהוא חף מפשע, יפטרוהו מיד ללא עונש.

 

רבי משה לא הסס והסכים מיד להישבע, שכן הלכה היא שפיקוח נפש דוחה אפילו איסור חמור של שבועת שווא, מה גם שבחייו של הנאשם, תלויים גם חיי אשתו ובניו.

 

לא כן רבי רפאל מברשיד זצ”ל, כמי שכל ימיו עמל על מידת האמת, שמעולם לא הוציא מפיו דבר שקר אפילו פעם אחת, הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו שבועת שווא, אף על פי שמטבעו היה רבי רפאל אדם רחמן, ומוכן להפקיר את כל אשר לו כדי למנוע אפילו דמעה אחת מבן ישראל, והיה מוכן להפקיר את נפשו למען כל יהודי באשר הוא, הפעם הוא הקשיח את לבו, ומיאן בעקשנות להישבע לשקר.

 

מדי יום הגיעו אשת הנאשם וילדיו אל ביתו של הרב, הם בכו והתחננו ללא הרף, שיהין בנפשו באופן חד פעמי להישבע לשקר, להציל את אביהם מגזר דין מוות.

 

בהגיע היום האחרון שלפני מועד ביצוע פסק הדין, לא זזה המשפחה מביתו של הרב ובכתה ללא הרף כל היום באזניו.

 

הלילה ירד, רבי רפאל ישוב בחדרו סגור ומסוגר. יודע הוא כי מחר הוא יום הדין הנורא על בעל האשה והילדים, הוא יודע שבידו להצילו ולהשיבו לביתו. אך איך יעשה נבלה להישבע לשקר, לזאת לא היה מסוגל. כל ימיו לחם למען האמת והכריז כי השקר הוא אבי אבות הטומאה, והאמת היא חותמו של הקדוש ברוך הוא, מקור כל קודש, יסוד לכל עבודת האדם, עיקר העיקרים. כל ימיו מסר נפשו עבור האמת, וכעת בעת זקנותו יישבע לשקר ?!

 

נתן רבי רפאל את קולו בבכי: אנא ה’! קח את נפשי ממני! קחני מן העולם השפל הזה ובלבד שלא אוציא דבר שקר מפי!

כך התמוגג בבכי כל אותו הלילה, עד שלפנות בקר פרחה נשמתו בטהרה.

 

הבוקר אור, ובעוד כמה שעות אמור להתבצע פסק הדין. באותה שעה מיהר המבשר לביתו של רבי רפאל, להודיעו שאין כבר צורך בעדותו כי הנאשם הודה בעצמו בפשע, אך לתדהמתו מצאו רכון על שולחנו ללא רוח חיים!

 

שמע ה’ את בכיו, ואת תפלתו לקח, והעיקר שלא יוציא דבר שקר מפיו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תולדות

נתינת הברכות לעשיו כדי שישמש את יעקב כזבולון

 

ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב

 (בראשית פרק פסוק )

 

כבר הזכרנו במקום אחר את השאלה המפורסמת כיצד יתכן שיאהב יצחק את עשיו, את אותו עשו שעליו אמר ה’ : “ואת עשיו שנאתי” [מלאכי פרק א פסו’ ג], ואת אותו עשיו יצחק “אוהב”, הלא משאניך ה’ אשנא ואכן בשהש”ר (פרשה א) איתא שאמר הקב”ה יצחק יש לי עליו שהיה אוהב לעשיו ואני שנאתיו שנאמר ואת עשו שנאתי, [עי’ עוד במדרש תנחומא  פרשת קדושים (סימן ב) בא יצחק אמרו לו זה הוא, אמר להם זה אוהב את שונאי] ?

“ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני, ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות”.                               פרק כז פסו’ א – ד)

 

 

 

 

 

עצם העובדה שביקש יצחק ליתן את הברכות לעשיו יש בה כדי ללמדנו שאהבתו של יצחק לעשו לא היתה רק מין השפה ולחוץ, יצחק באמת אהב את עשיו, והדבר תמוה לכאורה איך יתכן שיצחק יעדיף את עשיו על פני יעקב האיש תם יושב האהלים ?

“ורבקה שמעת בדבר יצחק אל עשו בנו וילך עשו השדה לצוד ציד להביא: ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואכלה ואברככה לפני יקוק לפני מותי ועתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טבים ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב והבאת לאביך ואכל בעבר אשר יברכך לפני מותו”.                                               (בראשית פרק כז פסו’ ה – י)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התערבותה של רבקה בענין מסירת הברכות הוא דבר מובן מאליו, רבקה ידעה בדיוק מיהו יעקב, היא ידעה שהוא איש תם ויושב אהלים, באותה מידה היא ידעה גם מיהו עשיו ומהם מעשיו, לא לחינם אהבה רבקה את יעקב דוקא, [ועי’ בספורנו שרבקה אהבה את יעקב לבדו ולא את עשיו, מפני שהכירה ברשעו של עשיו, וכן כותב רבנו בחיי : “אחר כך הוסיף בשבח רבקה כי היתה אם יעקב ועשו, והיה ראוי לה לאהוב את שניהם בשוה כי הם בניה אשר ילדתם, ועוד היה ראוי לאהוב את עשו יותר מיעקב, כי כן מנהג האמות בבן הבכור, ואף על פי כן לא שמה רבקה עיקר אהבתה כי אם על יעקב מתוך שהיתה רואה יופי מדותיו …” עכ”ל]. כיון שכן ברור מדוע עשתה רבקה הכל כדי שיעקב הוא זה שיקבל את הברכות ולא עשיו ?

 

אומנם עדיין צריך ביאור על מה בדיוק נסב הויכוח בן יצחק לרבקה מי יקבל את הברכות ? מדוע לא הסכים יצחק עם רבקה שהברכות צריכות אכן להינתן ליעקב, על פי כל אמת מידה ראוי יעקב מעשו להיות יורשו הטבעי של יצחק, להיות ממשיך דרכו של אברהם, איך א”כ עלה על דעתו של יצחק לתת את הברכות לעשיו ?

 

תכלית הבריאה שמירת התורה על ידי האדם

“ויקח ה’ אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”.                                                   (בראשית פרק ב פסו’ טו)   “ודבר ה’ אלקים ית אדם מן טור פולחנא אתר דאתבריא מתמן ואשרה בגינוניתא דעדן למהוי פלח באוריתא ולמנטר פקודהא”.                                                                  (תרגום יב”ע)   “ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה לעבדה בפקודין דעשה ולשמרה בפקודין דלא תעשה”.  (תיקוני זוהר תקונא עשרין וחד ועשרין)

 

 

 

 

 

 

 

 

מבואר שתכלית בריאת האדם היתה כדי לשמור את מצות התורה, למטרה זו הכניסו הי”ת לגן עדן כדי לעבדה ולשמרה וכדברי התקוני הזוהר שלעבדה מתייחס למצות עשה ולשמרה מתייחס למצות לא תעשה, וכך כותב רבנו בחיי בפרושו לתורה שם : “מה עבודה היתה בתוך הגן שאמר לעבדה, שמא תאמר לזמור כרמים ולחרוש ולשדד האדמה או לקצור או לעמר והלא כל האילנות נצמחים מאליהם, שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן והלא נהר מושך ויוצא מעדן שנאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומה לעבדה, אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור כל המצוה שנאמר לשמור את דרך עץ החיים ואין עץ החיים אלא תורה שנאמר [משלי פרק ג פסו’ יח) : “עץ חיים היא למחזיקים בה”…” עיי”ש

 

 [בספר צדיק יסוד עולם על מגילת רות (פרק א פסוק א) מובא בשם האר”י הקדוש זי”ע שתכלית בריאת העולם ובתוכו האדם היתה למטרה אחת, והיא “המלכתו של הי”ת ע”י האדם”, [כך כותב גם רבינו יונה באגרת התשובה (דרוש הראשון אות ג) “והעולם כולו נברא לקבל עליהם עול מלכות שמים” עכ”ל] .

 

[אע”ג שהקב”ה היה מלך עוד בטרם כל יציר נברא כפי שאומר הפייט “אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא” מ”מ לא “נקרא” הוא מלך בלא שתקובל מלכותו ע”י הממליכים כדאיתא בילקוט שמעוני משלי (רמז תתקמא) : “עד שלא נברא העולם נתיעץ הקב”ה בתורה ששמה תושיה לבראת את העולם, השיבה ואמרה לו, רבון העולמים אם אין צבא למלך, או אם אין מחנה למלך, על מה הוא מלך, אם אין עם מקלסין למלך איזהו כבודו של מלך, ושמע הקב”ה וערב לו, מכאן אמרו חכמים כל מלכות שאין לה יועצים אין מלכותה מלכות …”, וכן כותב רבינו בחיי בספרו כד הקמח “אין מלך בלא עם”, לתכלית זו נברא האדם כדי להמליך עליו את הקב”ה שעל ידי זה תתממש הבחינה של מלכות הלכה למעשה ויהא הי”ת נקרא המלך, וכפי שממשיך הפייט ואומר “לעת נעשה בחפצו כל [היינו לאחר בריאת העולם ובתוכו האדם מי שעתיד להמליך עליו את הי”ת] אזי “מלך” שמו נקרא”, וכן כותב התניא בשער היחוד והאמונה (פרק ז) : “הנה הוא ידוע לכל כי תכלית בריאת העולם הוא בשביל התגלות מלכותו יתברך דאין מלך בלא עם …” ודו”ק].

 

ובמקום אחר ביארנו שענין המלכת הי”ת באה לידי ביטוי על ידי קבלת התורה ברצון ומתוך בחירה, כך ורק כך אנו מגלים שאכן קיבלנו על עצמנו את עול מלכותו יתברך, כך נאמר במסכת ברכות (נח:): “מלכותא דארעא היא כעין מלכותא דשמיא”, הנה במלכותא דארעא המלכות מתבטאת בכך שהעם הנמצאים תחת שלטון המלך נשמעים לחוקי המלך ולגזירותיו, ואם יאמר אדם הרני מקבל עלי עול מלכות המלך ואת דתי המלך אינו עושה ברור הדבר שאין בה באמירה זו ולא כלום ואין זה נקרא שממליך עליו את המלך, כן הוא הדבר גם במלכותא דשמיא כדי שיחשב שקבלנו את מלכות ה’ עלינו נדרש מאיתנו ציות מוחלט אל מצות ה’ ועשייתם כולם בשלימות כך ורק כך יחשב שקבלנו עלינו את מלכותו יתברך. כך כותב הרמב”ן על הפסוק בספר דברים (פרק ו פסו’ יג) : “את ה’ אלהיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע”, וז”ל אותו תעבוד : “לעשות כל אשר צוך כעבד שומר מצות אדוניו”, ומבואר בדבריו שקיום מצות ה’ הוא מדין עבדות עיי”ש. לבחינה זו הגיעו עם ישראל במעמד הר סיני באומרם נעשה ונשמע, וכן אנו אומרים בתפילת ערבית “ומלכותו ברצון קיבלו עליהם”, היינו קבלת התורה שהיא הביטוי המעשי למלכות הי”ת בעולם, [עיין בילקוט שמעוני פרשת יתרו (רמז רסח) “אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם בסיני”].

 

לאחר חטא עץ הדעת נגזר על האדם לדאוג לצרכיו הגשמיים בכוחות עצמו

“ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב“.                                                    (בראשית פרק ג פסו’ יז – יט)   “וישלחהו ה’ אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם”. (בראשית פרק ג פסו’ כג)    “בזיעת אפיך לאחר שתטרח בו הרבה”. (רש”י)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחר שחטא האדם באכילה מעץ הדעת נתקלל: “בזיעת אפיך תאכל לחם”, מעתה הוטל עליו לדאוג לצרכיו הגשמיים בכוחות עצמו, כדי לאכול לחם שהוא עיקר מזונו נדרש ממנו לעשות לא פחות מעשרה מלאכות שונות, כל מה שזכה לו מן המוכן קודם החטא נשלל ממנו, ומעתה עליו לדאוג לכל צרכיו בעצמו, וכן מפורש במסכת קידושין (פב:) : “תניא, ר”ש בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר עונותיכם הטו אלה וחטאותיכם מנעו הטוב מכם”.

 

מבואר שכל אלו המלאכות הנצרכות לקיומו של האדם הוזקק להם רק לאחר שחטא וכך כותב המהר”ל בספר תפארת ישראל (פרק א) : “כי הפעולות והמלאכות שעושה האדם לצורך פרנסה אינם מצד מעלת האדם אבל הם לו מצד פחיתות וחסרון, וכשנברא האדם לא נבראת עמו המלאכה ותקון בגדים ובנין הבתים רק בגן עדן היה בלא דברים אלו, ואם כן אין אלו הפעולות לאדם מצד השלמות שלא נמצא בבעלי חיים אלו הפעולות והם מתפרנסים בלא דברים אלו. אם כן פעולות אלו הם לאדם מצד חסרון שחטא וקפח פרנסתו ולולא זה לא היה צריך לדברים אלו. וזכר ג’ דברים כי באדם ג’ דברים, הגוף והנפש והשכל ובכל שלשתן משמש האדם בהם לצורך חיותו. ואמר כי אין שלמות האדם במה שהוא משמש לצורך פרנסתו הן בגופו הן בנפשו הן בשכלו. וזה כי הארי יש לו גוף חזק כאשר נודע מענין הארי והרי אין משמש בכח גופו שיש לו לצורך פרנסתו, לכך אין לחשוב מה שעושה האדם בגופו הוא שלמות לו שהרי בבעלי חיים לא נמצא דבר זה שיהיה צריך אליו …”. עכ”ל

 

בדברי החת”ס שיצחק חשב שיעקב יעסוק בתורה ועשו יוכל לדאוג לצרכיו הגשמיים

 

בספר תורת משה על התורה כותב מרן החתם סופר זצ”ל שהדבר ברור הוא שיצחק אבינו ידע גם ידע מיהו עשו וידע גם ידע מהם מעשיו, הוא הכיר היטב את ההבדל התהומי שבין יעקב הצדיק לעשיו הרשע, הסיבה שביקש לתת לו את הברכות היא כדי שיוכל יעקב להמשיך להיות יושב אהלים, להמשיך לקיים את תכלית הבריאה שהיא כאמור שמירת התורה והמצות, יצחק הבין שיעקב נברא להיות בבחינת יששכר, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ואילו עשו הוא נברא להיות בבחינת זבולון, תפקידו הוא לפרנס את יעקב ולאפשר לו לשבת ולשקוד על התורה ועל העבודה, [מטעם זה נולד עשו ראשון שכן זבולון קודם ליששכר, כמו שמצינו בפרשת ויחי שאמר יעקב אבינו (פרק מט פסו’ יג – יד) : “זבולן לחוף ימים ישכן והוא לחוף אניות וירכתו על צידן, יששכר חמר גרם רבץ בין המשפתים” וכן משה הקדים את זבולון ליששכר בסוף ספר דברים (פרק לג פסוק יח) : “ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך”, [מטעם זה גם הקדימה התורה בפרשת פקודי (פרק מ פסו’ כב) את סידור השלחן במשכן לסידור המנורה (פסו’ כד) כי השלחן שעליו היה מונח לחם הפנים מרמז לזבולון והמנורה ליששכר שעוסק בתורה שהיא אור]. והטעם בזה מבואר במדרש ברא”ר (פרשה ק אות יג) מבואר שכיון שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה, וזבולון בא ומאכילו, לפיכך קדמו עליו עץ חיים היא למחזיקים בה, טעם נוסף כותב בפירוש המזרחי על התורה בראשית (פרק מט פסו’ יג) : “ולפיכך קדם זבולון ליששכר, אף על פי שיששכר גדול ממנו, מפני שגדול המעשה יותר מן העושה”. ובחתם סופר שם כותב שכיון שהכנעת זבולון לפני יששכר היא יותר לשם שמים מהכנעת יששכר לזבולון על כן זבולון קודם ליששכר עיי”ש.

 

[על פי זה מסביר החת”ס שם את דברי רש”י ע תשובת הי”ת לרבקה “שני גוים בבטנך, גיים כתיב כמו גאים אלו אנטונינוס ורבי, בזה ביקש הי”ת לרמוז שהסיבה שנתעברה בתאומים הוא כדי שהיו שניהם כיששכר וזבולון כמו שהיה בזמן רבי שהיה עוסק בתורה בבחינת יששכר [בספר מגלה עמוקות על ואתחנן (אופן פג) כותב שרבי היה ניצוץ של יעקב אבינו ולכן נקרא בתואר הנשיא שהוא ר”ת הוא ניצוץ של יעקב אבינו] ואנטונינוס [שהיה מעשו] היה מאפשר לו לעשות כן כן בבחינת זבולון].

 

מטעם זה חשב יצחק שצריך לתת לעשו את השליטה על עניני העולם הזה, והוא ימציא ליעקב את כל הנדרש לו כדי להתקיים, באותה מידה שהיה מכבד את אביו כך ינהג גם כלפי יעקב, יצחק ראה באופן התנהגותו של עשיו כלפיו לא רק קיום של מצות כיבוד אב ואם בהידור, אלא גם תכונה של ביטול כלפי מי שהוא היששכר של הדור, מטעם זה חשב יצחק שראוי הוא עשיו להפקיד בידיו את הברכות על מנת שיוכל על ידם לשמש בתפקיד של זבולון.

 

ראייתו זו של יצחק אומר החת”ס היתה נכונה רק שחסרה לו הידיעה שאותה קבלה רבקה בבית שם ועבר, כאשר הלכה לדרוש את ה’, שם נאמר לה : “שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו …”, שם קבלה רבקה בנבואה את ההלכה שעשו שונא ליעקב, ידעה רבקה שעשיו יממש את התפקיד שייעד לו יצחק, הוא לא ירצה לדאוג ליעקב, הוא לא יאפשר לו לחיות וכל שכן לא כבן תורה, לכן עשתה הכל כדי שלא ינתנו הברכות לעשיו, הזבולון האמיתי זה שיתמוך בישככר הבן תורה יצטרך לצאת מתוך יעקב עצמו, רק כך יתאפשר לו לממש את התפקיד החשוב להיות מחזיק תורה.

 

מטעם זה אחז יעקב בעקבו של עשו, הוא ראה שעשו לא מתכוין ליישם את היעוד שעבורו הוא נולד, אם כן אין לו שום זכות קדימה, באחיזתו של יעקב ביקש הוא לגרום שלא יצא עשו ראשון שכן לא זכי הוא לאותו כבוד להיות קודם ליששכר

 

 

 

פרשת תולדות

רצה הי”ת שהברכות ינתנו ליעקב כאשר הוא לבוש כעשיו

“ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני”, ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות”

בחז”ל מובא שאחת הסיבות שהקב”ה גרם ליצחק שיהיה סגי נהור היא כדי שיעקב יקבל את הברכות ולא עשיו.

אכן צריך ביאור למה לא אמר הקב”ה ליצחק אבינו שהוא טועה בכך שהוא חושב שהברכות מגיעות לעשו, הברכות מגיעות ליעקב ?

למה צריך להעניש אותו שיהיה סגי נהור כדי שיעקב יקבל את הברכות ?

[כאשר קרא יצחק לעשיו, אומרת התורה ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשיו בנו, בתרגום כותב שאין הכוונה שרבקה אמנו הטתה אוזן לשמוע מה שביקש יצחק לדבר עם עשיו לבד, אלא שברוח הקודש נאמר לה שיצחק מבקש לתת לעשיו את הברכות, גם כאשר ניסה יעקב להניא את אמו מהתוכנית שהוא יתחזה לעשיו ויכנס אל אביו לקבל את הברכות בטענה שאולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, עונה לו רבקה “עלי קללתך בני”, גם כאן אומר התרגום שהיה זה ברוח הקודש.

ולכאורה במקום להתערב פעמיים משמיים כדי לדאוג שהברכות יינתנו ליעקב, די היה פעם להתערב משמיים ולצוות ליצחק לברך את יעקב ?]

אחד הפסוקים הקשים ביותר בתורה הוא : “ויאהב יצחק את עשיו”, התורה מעידה שיצחק אהב את עשיו, איך יתכן שיצחק יאהב את עשיו, פשוט שלא יתכן לומר שלמרות שהיה רשע אהבו משום שהיה בנו, אצל האבות הקדושים מצינו שקיימו בעצמם את דברי דוד המלך ע”ה “ולא נשא על קרבו”, כך היה עם אברהם אבינו כאשר נודע לו שיצא ישמעאל לתרבות רעה השכים בבוקר ושלח אותו למדבר עם מים ולחם, כמו שמתנהגים עם שונא, אם כן קשה לומר שאהבתו של יצחק נבעה מרגשי האבהות גם כאשר ידע מיהו עשיו ומהם מעשיו, מה גם שיתכן שעשיו השתמש באהבתו זו של יצחק לתת לגיטימציה למעשיו הרעים, אכן במדרש איתא שאמר הקב”ה יש לי על יצחק שאהב את עשיו ?

קשה לומר שיצחק אבינו לא ידע מיהו עשו ומה היו מעשיו הרעים ?

בתורה אכן כתוב שהוא אהב יצחק את עשיו “כי ציד בפיו”.

בתנחומא מובא שבכל יום בדרכו לצוד היה עוצר עשיו בפתח בית המדרש, היה שם את אזנו כאפרכסת לשמוע מה מדברים בבית המדרש, ורק אז היה הולך למלאכת הציד, כאשר היה חוזר הביתה, היה ניגש ליצחק ומספר לו שכעת חזר הוא מהישיבה, ומספר לו על דנו שם, ועל כך אהבו.

אבל עדיין קשה לומר שהצליח עשיו להתל באביו הגדול בבדיות כאלה, או בשאלות כמו איך מעשרין את התבן או המלח ?

לפני ששלח יצחק את עשיו להביא לו ציד הוא מצוה אותו : “ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד” ברש”י כותב שא נא. לשון השחזה כאותה ששנינו (ביצה כח א) אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה, חדד סכינך ושחוט יפה, שלא תאכילני נבלה.

אם בעיני יצחק היה עשיו צדיק והגון, ומדקדק במצות, לשם מה הוצרך להזהירו על הגזל ועל איסור נבילה ?

גם כאשר נכנס יעקב אבינו לאהל יצחק לקבל את הברכות, שאל אותו יצחק : מה זה מיהרת למצוא בני ?

יעקב ענה ליצחק : “כי הקרה ה’ אלוהיך לפני”.

מיד מבקש יצחק ממנו : “גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשו אם לא”.

מה העלה את חשדו של יצחק לגבי זהותו של העומד לפניו שביקש לבודקו ?

רש”י כותב שאמר יצחק בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, בכל השישים ושבע שנים שאני מכיר אותו אף פעם לא שמע יצחק שעשיו מזכיר שם שמים !

נמצא לפי זה שיצחק אבינו אכן ידע מי הוא עשו. הוא ידע שצריך להזהיר אותו שלא יאכיל אותו נבלות, ושלא יאכיל אותו מן הגזל. אם כן איך ביקש לתת לו את הברכות ?

בספר שמות מסופר שמשה יצא ראות בסבלם של אחיו, ואז הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי, משה לא יכל לראות את העול שנעשה : “ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול”.

רש”י מסביר שהביט משה עד סוף הדורות וראה שלא עתיד לצאת מאותו מצרי אף אחד שיתגייר ואז הרגו.

גם יעקב אבינו ראה שמאפרים ייצאו בעתיד ירבעם בן נבט ויהושע בן נון, וממנשה ייצא יהוא בן נמשי, ומשבט לוי ייצא קרח, ומשבט שמעון ייצא זמרי בן סלוא.

כך גם כאשר צעקו הנערים הפוחזים על אלישע הנביא “עלה קרח עלה קרח”, אומר הנביא : “ויפן אחריו ויראם ויקללם”. במסכת סוטה (מו:) יש כמה דעות מה ראה אלישע, רבי יוחנן אומר שראה שלא הייתה בהן לחלוחית של מצוה, ושואלת הגמ’ אולי בזרעם עתיד להיות ? ועונה רבי אלעזר שראה אלישע שלא יהיה כן לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות.

ואיך הם ראו ?

במסכת נידה (ל.) מובא שבשעה שהעובר נמצא במעי אמו, ישנו מלאך שמלמד אותו את כל התורה כולה, ונר דלוק לו מעל ראשו, ורואה מסוף העולם ועד סופו. בשעה שהתינוק יוצא, בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכח את כל התורה כולה

שאל האדמו”ר מסטמאר זצ”ל למה לא כתוב שמכבים את אותו נר, שהיה דלוק על ראשו ?

אומר האדמו”ר מסאטמר זצ”ל הנר הזה הוא אור מיוחד כאשר האדם מחזיר את כל התורה שלמד במעי אמו, הוא זוכה לראות דרך האור הזה מסוף העולם ועד סופו

במסכת חגיגה (יב.) איתא אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן, שנאמר וימנע מרשעים אורם. ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר אמרו צדיק כי טוב. כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח, שנאמר אור צדיקים ישמח. ובמדרש תנחומא פרשת נח (סימן ג) מובא שגנזו הקב”ה לעמלי תורה שבע”פ ביום ובלילה, נמצא שהיה הנס בזכות עמלי התורה הקדושה עיי”ש] .

אם כן איך יתכן שיצחק אבינו לא ראה מה שהיה בכוחם של שאר הצדיקים לראות, איך לא ידע מיהו עשיו ?

על השאלה הזו עומד הזוהר הקדוש : “היך לא ידע יצחק כל עובדוי בישין דעשו, והא שכינתא הות עמיה הרי השכינה היתה עמו דאי לא שריא עמיה שכינתא, היך יכיל לברכא ליה ליעקב בשעתא דברכיה הרי אם לא היתה השכינה עמו, איך יכל לברך את יעקב, אלא ודאי שכינתא הות דיירא עמיה בביתא ודיירא עמיה תדיר”.

ובזוהר הקדוש שם כותב : “אבל לא אודעא ליה, בגין דיתברך יעקב בלא דעתיה אלא בדעתיה דקודשא בריך הוא”. הקב”ה לא רצה שהוא יברך את יעקב, ויחשוב שהוא יעקב, אלא הוא רצה שהוא יחשוב שהוא מברך את עשו אבל בפועל יברך את יעקב .

ועדיין צריך להבין למה באמת רצה הי”ת שיעקב יקבל את הברכות דווקא באופן הזה ?

בפסוק כתוב שלאחר שאכל יצחק מן התבשילים שהביא לו יעקב הוא ביקש מיעקב לנשקו, כאשר ניגש יעקב לנשק את יצחק, אומרת התורה : “וירח את ריח בגדיו ויברכהו, ויאמר, ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'”.

יצחק לא מריח את גופו של יעקב אבינו אלא את בגדיו !

מה הכוונה בזה, מה כל כך התפעל יעקב מהריח של הבגדים שלבש יעקב, הלא כאשר הלבישה רבקה את יעקב בבגדי עשיו אחיו, שמה עורות גדיי העזים על ידיו ועל חלקת צואריו, ובמדרש שיר השירים רבה (פרשה ד אות ב) אומר רבי יוחנן שאין לך דבר שריחו רע וקשה יותר משטף של עזים  ?

במסכת סנהדרין (לז.) אומר רבי זירא שאין כוונת התורה ללבוש של יעקב, אלא שהריח יצחק את ריחם של הבוגדים שישנם ביעקב : “אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו”, שאפילו את בוגדיו בירך יצחק .

המדרש בראשית רבה (פרשה סה אות כז) אומר כגון יוסי משיתה ויקים איש צרורות, יוסי משיתה בשעה שביקשו שונאים להכניס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחילה, אמרון ליה עול מה דאת מפיק דידך, נכנס והוציא מנורה שלזהב, אמרו לו אין דרך הדיוט להשתמש בה אלא עול זמן תניין ומה דתפיק דידך, ולא קיבל עליו, אמר ר’ פינחס נתנו לו מכס ג’ שנים ולא קיבל עליו, אמר לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת אלא אכעיסנו פעם שנייה, ומה עשו לו, נתנו אותו בחמור שלחרשים והיו מנסרין אותו והיה צווח וויי וויי דארגיזית לבריי. יקים איש צרורות היה בן אחותו של ר’ יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיה, אזל קמי שריתא אזל למצטלבה, אמר ליה חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך, אמר ליה אם כך למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו, אמר לו ועשה אדם רצונו יותר ממך, אמר לו ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו, נכנס בו הדבר כארס שלחכנה, הלך וקיים בו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק, מה עשה הביא קורה ונעצה בארץ ועשה סביבה גדר וקשר בה נינייא [ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע נתלה בקורה נפסקה נינייא] ונחנק, קידמתו החרב ונהפך עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר וראה את מיטתו פורחת באויר, אמר בשעה קלה קידמני זה לגן עדן.

את הריח הזה הריח יצחק, את הפנימיות של יוסף משיתא ויקום איש צרורות הוא הרגיש בבגדים של יעקב.

אילו יעקב אבינו היה מקבל את הברכות כיעקב אבינו, כשיצחק היה רואה ויודע שהעומד למולו הוא יעקב לא היתה חלה ברכתו רק על הצדיקים כיעקב

אומר הזוהר שהקב”ה רצה שיצחק יברך את יעקב כשהוא לבוש כמו עשו. כך תחול הברכה גם על יהודי שנמצא בדרגה הכי נמוכה, שבצורה החיצונית שלהם הם נראים כמו עשו, שאין להם שום קשר ליעקב אבינו, כי רק מבחוץ הוא עשו אבל בפנים יעקב אבינו !

כדוגמת יוסף משיטה ויקום איש צרורות, שהיו נראים עשו בחוץ אבל בפנימיות שלהם היתה נקודה טהורה, שכאשר הם הולכים למות הם פתאום צועקים : “לא די שהכעסתי את בוראי פעם אחת , אלך ואכעיסהו עוד פעם !?”

פתאום מתגלה שבתוך התחפושת העשיוית נמצא יעקב אבינו שעליו אומר ר’ יוסי בן יועזר “בשעה קלה הקדימני זה, לחיי העולם הבא”.

“וירח את ריח בגדיו”

במסכת ברכות (מג:) שואל רב זוטרא בר טוביה בשם רב : מנין שמברכין על הריח ? [בחדושי הצל”ח שואל מה פירוש מנין שמברכים על הריח הרי שום ברכת הנהנין אינה דאורייתא רק סברא שאסור ליהנות מעוה”ז בלא ברכה, וא”כ כיון שגם מריח נהנה ממנו צריך לברך כמו שמברך על שאר הנאות ומסביר על פי דברי הגמ’ (לה.) שכל הנהנה מעוה”ז בלא ברכה הוי מועל, וכיון שבמסכת פסחים (כו.) מבואר שקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, לכך שאל מנין שמברכין על הריח]

ומתרץ מר זוטרא שחיוב ברכה על הריח נלמד ממה שנאמר בספר תהילים : “כל הנשמה תהלל יה”, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח.

וירח את ריח בגדיו לא את הגוף הריח יצחק אלא את הנשמה של יעקב אבינו את הפנימיות של כלל ישראל

בתרגום יונתן בן עוזיאל מובא על הפסוק כותב שאמר יצחק ראה ריח של בני כריח של קטורת בסמים שעתידים להקריב בהר בית המקדש שנקרא שדה שבירך אותו יי ובחר להשכין שכינתו שם

במסכת כריתות (ו.) מבואר שקטורת היו אחד עשר סממנים. אחד מסממני הקטורת היתה חלבנה, ובגמרא שם (ו:) אומר רבי חנא בר בזנא בשם שמעון חסידא : כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת.

כאשר בא יעקב עם הבגדים יצחק מריח ממנו את ריח של קטורת, את אותם יהודים שמנותקים, בבחינת חלבנה, אבל הפנימיות שייכת ליעקב אבינו .

בשעה שיעקב אבינו קיבל את הברכות במקום עשו, כותב השפתי צדיק יסוד זצ”ל, זכה שיצחק אבינו יקרא לו שמונה פעמים “בני”

“ויבא אל אביו ויאמר אבי ויאמר הנני מי אתה בני, ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכרך עשיתי כאשר דברת אלי, קום נא שבה ואכלה מצידי בעבור תברכני נפשך, ויאמר יצחק אל בנו מה זה מהרת למצא בני, ויאמר כי הקרה ה’ אלהיך לפני, ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשו אם לא, ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו, ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שערת ויברכהו, ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני, ויאמר הגשה לי ואכלה מציד בני למען תברכך נפשי, ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת, ויאמר אליו יצחק אביו גשה נא ושקה לי בני, ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'”.

מה המשמעות של זה מבאר השפתי צדיק זצ”ל על פי דברי הגמרא במסכת סוטה (י:) שכאשר הספיד דוד את בנו אבשלום זעק שמונה פעמים על אבשלום בני.

“וירגז המלך ויעל על עליית השער ויבך וכה אמר בלכתו בני אבשלום בני בני [אבשלום] מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני… והמלך לאט את פניו ויזעק המלך קול גדול בני אבשלום אבשלום בני בני”.

שואלת למה זעק דוד שמונה פעמים בני ?

אומרת הגמרא שבע פעמים כדי להוציא את אבשלום משבעה מדורי גיהינום, והפעם השמינית, כדי להעלות אותו לגן עדן

כאשר מריח יצחק את הריח של הבגדים של יעקב, של אותם בוגדים, הוא מזכיר שבע פעמים בני, לרמוז לו שגם אנשים שהם מנותקים, שהם לבושים בבגדי עשו, בפנימיות שלהם הם יעקב, בכוחם לצאת משבע מדורי גיהינום ולהיכנס בשערי גן עדן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

חשיבות לומדי התורה

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה

(בראשית פרק כח פסוק י)

ברש”י לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה עכ”ל.

בפירוש הכלי יקר שואל הרי גם שאר האבות יצאו מקום למקום, אברהם יצא מבאר שבע והלך למצרים, והתורה לא כותבת ויצא אברהם, אלא וירד אברם מצרימה לגור שם, כך גם כאשר הלך אברהם לגרר התורה כותבת “ויסע משם אברהם ארצה הנגב”, כך גם לגבי יצחק שיצא בזמן הרעב לגרר גם שם התורה לא כתבה לשון יציאה אלא “וילך יצחק משם ויחן בגרר”, וצריך ביאור למה דוקא אצל יעקב ראתה התורה לנכון ללמד אותנו ענין זה שיציאת הצדיק עושה רושם ?

[בפירוש הכלי יקר מבאר שאברהם ויצחק לא הניחו במקום שהלכו משם צדיק כמותם, ולכן פשיטא שיציאתם עשה רושם, אבל ביציאת יעקב הרי יצחק ורבקה נשארו שם, והיה מקום לומר שאין יציאתו עושה רושם קא משמע לן.

ועוד פירש שיציאת הצדיק עושה רושם רק על הצדיקים הדרים בעיר, הם יודעים להכיר שהוא הדרה הודה וזיוה של העיר, לכן דוקא יציאתו של יעקב עשתה רושם, כי ביציאתו עדיין היו שם יצחק ורבקה שידעו להכיר בחסרונו של הצדיק, משא”כ ביציאת אברהם ויצחק שיצאו ממקומם יחד עם כל בני ביתם ולא נשאר במקום שיצאו משם שום צדיק, על כן רושם יציאתם לא היה ניכר, כלשון הכלי יקר זצ”ל : “כי הרשעים שנשארו שמה אינן מקפידין על יציאת הצדיקים, ואדרבה הם שמחים בצאתם מהם, לפי שאינן הולכים בדרכיהם, והם לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיהם, והם מריבים עמהם עבור מעשיהם, אבל ההולך ממקום שצדיקים מצויים שם אז יציאתו עושה רושם, כי הצדיקים שנשארו קשה עליהם פרידתם, כי דעתם נוחה ממנו, ואינו דומה זכות של מועטין לזכות של מרובים. וכאן היו יצחק ורבקה לכך היה רושם יציאתו ניכר”

מסופר על הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ”ל המכונה “סנגורן של ישראל”, שבראשית דרכו שימש ברבנות בעיר ז’ליחוב, לא ארך הזמן עד נאלץ רבי לוי יצחק לעזוב את העיר, הסיבה היתה ריבוי המתנגדים שקמו לו, אחד מראשי הקהל שהיה גם הוא מראשי המתנגדים ביקש להשאיר בפיו טעם מר, לפני עלייתו של רבי לוי יצחק לכרכרה שנשכרה להסיעו משם, פנה אליו אותו מתנגד ואמר, במסכת ברכות (לא.) למדנו שאל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, לפי שמתוך כך הוא זוכרהו, עם עזבך את העיר רבי, אומר גם אני לך דבר תורה למען לא תשכחני, פתח האתון את פיו ושאל, בחז”ל מובא שהטעם שהתורה כתבה לשון יציאה אצל יעקב אבינו, הוא כדי ללמדנו שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, דע לך הוסיף האותו איש בעזות מצח, אנו יושבי עיר הזאת איננו מרגישים שום חיסרון בכך שהינך עוזב אותנו, בכך ביקש כמובן לרמוז לרבי לוי יצחק שהוא אינו צדיק אמיתי, רבי לוי יצחק בחכמתו קיים בעצמו, את דברי שלמה המלך ע”ה בספר משלי (פרק כו פסו’ ה) : “ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו” והשיב לו תשובה ניצחת, דע לך אמר רבי לוי יצחק זצ”ל לאותו מתנגד חצוף, שעל אברהם ויצחק לא כתבה התורה לשון יציאה, אף שודאי היו הם ההוד הזיו וההדר של המקום בו היו גרים, וזאת משום שאיתם יצאו מן המקום כל בני ביתם, כך שלא נשאר באותו מקום שום אדם שמבין במעלת הצדיקים, כזה שיש בכוחו להרגיש בחסרון ההוד הזיו וההדר].

 

בספר קול יהודה מביא מרן ראש הישיבה הגר”י צדקה זצ”ל פירוש נפלא בשם הגרי”ח קופשיץ שליט”א שבשונה מאברהם ויצחק שהיו מפורסמים בעולם, אברהם נקרא נשיא בפי בני חת אלוקים אתה בתוכנו, אברם היה עשיר גדול : “ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב”, הוא נטע אשל בבאר שבע, באבות דרבי נתן מובא שאברהם בנה בלטורין על הדרכים והניח בן מאכל ומשתה, כל הבא נכנס ואכל ושתה וברך לשם שמים, בהלכות עבודה זרה (פרק א הל’ ג) כותב הרמב”ם שאברהם היה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, … עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם”, במסכת בבא בתרא (צא.) אומר רב חנן בר רבא בשם רב שאותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם, עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו : אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, אוי לספינה שאבד קברניטה. כך גם יצחק אבינו היה עשיר ומוכר, ויגדל האיש וילך הלוך וגדל, ובמדרש אומר רבי חנין עד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, לכן ביציאתם מן המקום היה ניכרת יציאתם וחסרונן היה מורגש

לא כן יעקב אבינו שהיה איש תם ויושב אוהלים, היה ספון יומם ולילה בתוך באוהלי שם ועבר שם עמל ויגע בעסק התורה, אף אחד לא הכיר אותו, הוא לא היה מעורב עם הבריות, ככזה יציאתו מבאר שבע לא הייתה ניכרת, חסרונו לא היה מורגש כלל, לכן דווקא כאן ראתה התורה לנכון להדגיש שביציאתו מן העיר, פנה הודה, פנה זיוה, ופנה הדרה. כי הוא יעקב, הבן תורה, הוא הזיו והוא ההוד, וההדר של העיר, הוא המעמיד שבזכותו עומד ומתקיים עולם בכל רגע.

במסכת ברכות (יז:) איתא : “כל העולם כולו ניזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.

בספר בעל שם טוב על התורה פרשת תולדות מסביר שהצדיק הוא כמו שביל וצינור הממשיך נוזלים, כך הצדיק על ידי מעשיו הקדושים נהפך לצינור שממנו נמשכות השפעות טובות לעולם, כך רבי חנינא בצדקותו סלל שביל שדרכו ניזון כל העולם.

[במסכת יומא (נג:) מבואר שאחת התפילות שהיה מתפלל הכהן גדול בעום הכיפורים בהיותו בקדש הקדשים היא שלא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים, [בפיוט אתה כוננת מובא ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לענין הגשם בשעה שהעולם צריך לו]  בגמרא שם מסופר שרבי חנינא בן דוסא היה מהלך בדרך וירד עליו גשם. אמר רבי חנינא : רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער ? פסק הגשם. כאשר הגיע לביתו שוב אמר : רבונו של עולם, כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת ? חזר הגשם. אמר רבי יוסף : תפילת הכהן גדול אינה מועילה לגבי רבי חנינא.

בספר דרך עץ החיים פרשת פנחס [אות ב הערה 41] כותב הגר”פ ארלנגר שליט”א שכיון שרבי חנינא היה צינור השפע שממנו התפרנסו כל בני דורו, לכן היה אפשר לו לבקש שבלכתו בדרך יפסקו הגשמים, שכן בזה הוא פגע בשפע שלו ולא בשל אחרים]

בילקוט לקח טוב פרשת וירא (עמו’ פג) מובא מעשה בבני כפר אחד שבאו לפני הג”ר יצחק אלחנן מקובנא זצ”ל, ובקשו ממנו המלצה על מועמד מתאים לשמש רב בכפרם, שלחם רבי יצחק אלחנן אל אברך מסויים בהמליצו עליו כמתאים למשרה זו, אותו אברך השיבם שמצדו הוא מוכן לקבל עליו את התפקיד, אלא שמדין הכרת הטוב חייב הוא לקבל את הסכמת חמיו, שכן כל השנים היה סמוך על שולחנו ולא החסיר ממנו מאומה, כאשר הציע אותו אברך את הדבר בפני חותנו השיבו, לשם מה אתה זקוק לזה ? וכי חסר לך דבר ? אני מוכן להוסיף על הסכום שהנך מקבל ממני מדי חודש ובלבד שתישאר עימי.

חלפה שנה ובפני הגאון רבי יצחק אלחנן התייצבה משלחת נוספת, אך הפעם היתה זו משלחת מעיירה גדולה וחשובה, בקשתם היתה שימליץ להם הרב על דמות מתאימה לישב על כס הרבנות בעירם, גם אותם שלח רבי יצחק אלחנן אל אותו אברך תוך שהוא ממליץ עליו בחום, גם להם השיב אותו אברך שעליו לקבל את הסכמת חותנו, שוב חזר החותן ושאל : לשם מה אתה זקוק לזה ? וכי חסר לך דבר ? אני מוכן להוסיף על הסכום שהנך מקבל ממני מדי חודש ובלבד שתישאר עימי.

חלף עוד זמן ומשלחת נוספת הגיעה אל הגאון רבי יצחק אלחנן זצ”ל גם בפיהם דרישה להמליץ עבורם על רב מתאים לכהן אצלם ברבנות, הפעם היתה זו משלחת חשובה ונכבדה מעיר גדולה ומפורסמת, גם אותם שלח רבי יצחק אלחנן אל אותו אברך, כאשר הוצע לו הדבר וכתב הרבנות היה מוכן בידם, לא יכלה אשתו לעמוד מנגד, הפעם אנני מוותרת אמרה ! התשובה צריכה להיות חיובית קבעה ! בעלה שאל לדעת חמיו שזה מבטיח להוסיף על הסכום החודשי, כאן כבר התערבה ביתו וטענה : “עד מתי אבא תתמוך בנו ? האם לא הגיע הזמן שנתפרנס בכוחות עצמנו ?

תשובת האב היתה קצרה “מי יודע מי מחזיק את מי” השיב ? !

החוזה נחתם, ואכן כעבור מספר שבועות עזבו האברך ואשתו את העיירה, כשמגמת פניהם אל העיר הגדולה, אך יצאו את העיר, עוד לא עברו את תחום שבת, השיג אותם פרש בהול ובידו מברק, בתוכו היתה הבשורה המרה, החותן שבק חיים לכל בריה, אז הבינו היטב את משמעות דברי האב “מי יודע מי מחזיק את מי ?

בספר משלי (פרק י פסו’ כה) אומר שלמה המלך : “וצדיק יסוד עולם”. הצדיק מגלה לנו שלמה המלך ע”ה הוא היסוד שמעמיד ומקיים את כל העולם, כך אומר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן במסכת יומא (לח:) שאפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, אף שהיסודות מכוסים ואינם נראים לעין, אבל הם המעמידים והם המקיימים של העולם, עליהם נאמר בספר שמואל א’ (פרק ב פסו’ ח) : “כי לה’ מצוקי ארץ וישת עליהם תבל”.

כך מובא בתנא דבי אליהו אליהו זוטא (פרשה ה) שבכל יום ויום יוצאין מלאכי חבלה לחבל את העולם כולו אלמלא שמוצאין בני אדם שיושבין וקורין ושונין מיד היו מחריבין את כל העולם שנא’ כי לה’ מצוקי ארץ וישת עליהם תבל, מצוקי ארץ אלו הצדיקים שבזכותם העולם קיים, שאלמלא הם היה העולם חרב.

במסכת פסחים (סח:) אומר רבי אלעזר : “אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי”.

כך מובא גם במסכת שבת (פח.) על הפסוק : “ויתיצבו בתחתית ההר”, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש : מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה”א יתירה למה לי ? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

נמצא שהתלמיד חכם מממש את היעוד של העולם, בזה הוא מעמיד ומקיים את העולם, כל שאר בני האדם שחיים בעולם זה רק אודות לאותו תלמיד חכם הספון בבית המדרש, רחוק מעיני העולם, משם הוא מושך חיות לכל הבריאה, ומאפשר לדרים עליה להמשיך בשגרת חייהם אף לרשעים שבהם.

כאשר שאלו במסכת סנהדרין (צט:) אפיקורוס כגון מאן ? השיב רב יוסף : כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו, לדידהו תנו. אדם כזה כבר נכלל בשם אפיקורס שאין לו חלק לעולם הבא, ובגמ’ שם אומר רב נחמן בר יצחק שדבר זה נלמד מדברי התורה בפרשת וירא, כאשר ביקש הי”ת להפוך את סדום, עיר שהיו אנשיה רעים וחטאים לה’ מאד, עמד אברהם בישרותו וביקש מהי”ת שיבטל מעליהם את הגזירה בזכות הצדיקים שיש בה, תשובת הי”ת היתה שבסדום אין אפילו עשרה צדיקים, אילו היו בה עשרה צדיקים אמר הי”ת לאברהם : “ונשאתי לכל המקום בעבורם”.

אילו היו בסדום עשרה צדיקים אומר הגה”צ ר”א לופיאן זצ”ל, היתה גזירת הכליה מתבטלת, והיו אנשי סדום ממשיכים לחיות את חייהם כרגיל, אף אחד לא היה מעלה בדעתו שהוא חב את חייו לאותם צדיקים שסביר להניח שלא היו נחשבים בעיני אנשי סדום הרשעים ללא כלום, כאז מוסיף הגר”א זצ”ל גם עתה איש אינו יודע כמה גזירות נתבטלו בדורנו ובדורות הקודמים בזכות הצדיקים החיים בכל דור ודור.

כאשר שלח משה את המרגלים לתור את הארץ, אחד הדברים שביקש מהם לבדוק הוא “היש בה עץ”. בילקוט שמעוני פרשת שלח (רמז תשמב) מובא שאמר להם משה ראו אם איוב קיים ששנותיו דומין לעץ ומגין על דורו כעץ.

כלל ישראל עומד בשערי ארץ ישראל, מבקש להיכנס לארץ המובטחת, כל זה תלוי ועומד אם בתוך ארץ ישראל לא חי עוד אותו צדיק ששמו איוב, קיומו של איוב לא יאפשר לכלל ישראל להיכנס לארץ המובטחת, בכוחו הוא מגן על יושביה.

כך מובא גם במסכת גיטין (נו.) שזכותו של רבי צדוק הגינה על ירושלים ארבעים שנה מפני החורבן, כל הצבא הגדול שהגיע לכבוש את ירושלים לא הצליח להכניע אדם אחד בודד וחלש כמו רבי צדוק.

בספר מלכים ב’ (פרק ב פסו’ ח) מסופר כאשר עלה אליהו לשמים ברכבי אש זעק אלישע תלמידו : “אבי אבי רכב ופרשיו”

במסכת מועד קטן (כו.) תירגם רב יוסף את דברי אלישע רכב ישראל ופרשיו : “דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין, [שהיה אליהו טוב להם לישראל בתפילותיו עבורם יותר מאשר יכולים להועיל להם צבא של רכב ופרשים.

גם במדרש איכה (פרשה ב) מסופר שאדריינוס קיסר עשה מצור על העיר ביתר במשך שלוש וחצי שנים ולא היה יכול לה, וזאת משום שבעיר היה חי רבי אליעזר המודעי שהיה עסוק בשקו ותעניתו, והיה מבקש בכל יום מהי”ת שלא ישב בדין, אדריינוס כבר חשב לוותר ולחזור לארצו, לפני שיצא לדרך ניגש אליו כותי אחד ולחש באזנו, יש באפשרותך לכבוש אותם אם תצליח לפגוע בכוח האמיתי שלהם שהוא רבי אליעזר המודעי, שכל זמן שהוא מתפלש בעפר ומתפלל לא תוכל להם, הוסיף אותו כותי ואמר לאדריינוס : המתן לי ואעשה שתוכל לכובשם, הלך אותו כותי ומצא את רבי אליעזר מתפלל עשה עצמו כאילו הוא לוחש על אזנו דבר מה, אנשים שראו זאת הלכו לבר כוכבא ואמרו לו דודך רבי אליעזר רוצה להשלים עם אדריינוס, קרא בר כוכבא לאותו כותי ושאל אותו, מה לחשת באזנו של רבי אליעזר ? מוטב שאהרג ולא אגלה סודות המלך השיב, המתין בר כוכבא לרבי אליעזר שיסיים את תפילתו ושאל גם אותן, מה לחש אותו כותי באוזנך ?  אמר לו הייתי שקוע בתפילה ולא שמעתי מה אמר. כעס בר כוכבא ובעט בדודו והרגו, מסיים המדרש “מיד גרמו עוונות ונלכדה ביתר”.

במדרש רבה על איכה (פתיחתות אות ב) על הפסוק : “על מה אבדה הארץ ויאמר ה’ על עזבם את תורתי”, מסופר שרבי שלח את ר’ אסי ור’ אמי לתקן את ערי ישראל להקים בהם תלמודי תורה, הם היו באים לעיר והיו שואלים הראו לנו את שומרי העיר, הביאו להם את שומרי העיר השוטרים, אמרו להם אלה לא שומרי העיר כי אם ה’ לא ישמור עיר שוא שקד שומר, שאלו אנשי העיר את רבי אמי ורבי אסי אז מי הם שומרי העיר שרצונכם לראות אמרו להם אלו סופרים ומשנים שהם הוגים ומשנים ומשמרין את התורה ביום ובלילה

 

באחת מאגרותיו כותב מרן החזון איש זצ”ל שעל ידי עמלות התורה, משתפך רוח טהרה בעולם, והוא פועל להציל אנשים הרבה וילדים הרבה, מה שהשתדלות מעשית לא הייתה פועלת.

במסכת תענית מסופר שבעיר סורא שבבבל פשטה מחלת הדבר, היא הכתה בכל מקום בעיר חוץ מהשכונה בה היה מתגורר רב, שם לא נחלה אף אחד בדבר, כמובן ששכינו של רב תלו את הדבר בכך שהם קרובים לרב, ובזכותו הם ניצולים, אך בחלום גילו להם שזכותו של רק היא גדולה בהרבה גדולה ורב כוחה להציל את כל העיר ולא רק את אותה שכונה.

מסופר על אחד מגדולי ישראל בדור הקודם. שאחר חתונתו נסע לעיירה סמוכה כדי להשקיע את עצמו בתורה כמה שנים, לא ארך הזמן והחלה להתפשט מחלה קשה בכל האזור, מחלה שגבתה נפשות רבות, חמיו שדאג לשלומו שלח אליו לחזטר מיד לאשתו וילדיו, משראה חמיו שהוא לא שב, הוסיף לשלוח לו מכתב נוסף בו הוא מצוה עליו לחזור ומיד, בלית ברירה ארז החתן את חפציו ושם פעמיו לעירו, מיד לאחר צאתו מן העיר בה שהה, החלה המחלה הנוראית להתפשט בין יושבי העיר כאש בשדה קוצים, וכילתה לא עלינו רבים מאנשיה, אז הבינו כולם שעד אז לא פגעה בהם המגפה בזכות אותו תלמיד חכם שהיה יושב שם ועוסק בתורה בפרישות.

זה הלימוד שהתורה רוצה ללמד אותנו, שיעקב אבינו, על אף היותו נסתר, היה הוא המעמיד של כל העולם, הוא היה הזיו וההוד וההדר של העולם, ביציאתו פנה הודה פנה זיוה ופנה הדרה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

פחדו של יעקב מהשהיה במחיצת לבן הרשע

“ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש”.

רש”י הקדוש בסוף פרשת תולדות (פרק כח פסוק ט) עושה חשבון שלא מיד הלך יעקב לחרן, קודם לכן הוא נטמן בישיבה של שם ועבר ארבע עשרה שנה, שם ישב יעקב ועסק בתורה בהתמדה גדולה, רק אחר כך הוא שם פעמיו אל דודו לבן, כך אומר רבי יהודה במדרש רבה פרשת ויצא (פרשה סח אות יא) על הפסוק “וישכב במקום ההוא”, רבי יהודה אומר כאן שכב אבל כל י”ד שנה שהיה טמון בבית עבר לא שכב עיי”ש.

אף שיצחק ציווה את יעקב ללכת לחרן לקחת לו אשה : “ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו, ויצוהו ויאמר לו, לא תיקח אשה מבנות כנען, קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך”. בכל זאת יעקב לא הלך מיד אל לבן אלא התעכב ארבע עשרה שנה בבית שם ועבר, שנים אלה שישב ולמד יעקב תורה אצל שם ועבר היו הם ימים של הכנה כדי להכשיר את עצמו להליכה אל לבן, ברור היה ליעקב אבינו אי אפשר ללכת אל לבן הרשע המפורסם בלא הכנה מוקדמת, ידע יעקב אבינו שהסכנה בשהייה במחיצת אותו רשע היא גדולה עצומה, בפרט ליעקב אבינו שהיה חתום במידת האמת : “תיתן אמת ליעקב”, להיות בכפיפה אחת עם הרמאי הגדול ביותר בעולם הדבר לא פשוט כלל וכלל.

על פחדו הגדול של יעקב אבינו מההליכה אל דודו לבן ניתן ללמוד ממה שסיפר יעקב לעשיו בהתפעלות : “עם לבן גרתי”, יעקב ודאי לא התכוון לגלות לעשיו היכן הוא היה עד היום, ידע עשיו שיעקב היה בכל אותם השנים אצל לבן, [אחר לקיחת הברכות מעשו, נשבע עשיו להרוג את יעקב, רבקה שהכירה את טיבו של בנה הגדול, מתוך דאגה ליעקב היא מצוה אותו : “וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה”. שואל השם משמואל זצ”ל איזו הצלה יש בכך ליעקב, הלא עדיין יכול עשו לרדוף אחרי יעקב לחרן ושם בחרן לא יהיה לו שום מציל, יותר טוב היה שיישאר בביתו של יצחק שם יוכלו אביו ואמו להגן עליו ? אכן בחז”ל מובא שידעה רבקה שעשו לא יעז להתקרב לחרן, לבן אחיה היה מכשף גדול, הוא היה משתמש עם תרפים, בפרקי דרבי אליעזר (פרק לו) מובא שאת הטרפים היו עושים מאדם בכור שהיו שוחטים אותו ומולקין את ראשו, ומולחים אותו במלח ובשמן, וכותבין על ציץ זהב שם רוח טמאה, ומניחין אותו תחת לשונו, ונותנין אותו בקיר, ומדליקין נרות לפניו ומשתחווים לו, והוא מדבר עמהם, וכיון שהיו התרפים נעשים מבכור ידעה רבקה שעשיו יפחד להתקרב לחרן בכך יהיה יעקב שמור]. אם כן מה הוסיף יעקב לעשו בכך שסיפר לו שכל השנים היה דר עם לבן ? רש”י הקדוש מביא בשם חז”ל שיעקב התכוון לספר ללבן את הנס הגדול שקרא לו, שלמרות שהוא חי בקירבת לבן עשרים שנה, הוא הצליח לשמור על כל התרי”ג מצוות ולא למד כלום ממעשיו הרעים, יעקב אבינו התייחס להישרדות שלו עם לבן כנס גמור !

ואכן לפני צאתו לחרן אומרת התורה : (פרק כח פסוק כ – כא) : “וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה’ לי לאלהים”. במילים : “ושבתי בשלום אל בית אבי”, מסביר הרש”י שביקש יעקב אבינו שישוב מביתו של לבן שלם מן החטא, שלא ילמד מדרכיו הרעים של לבן. במדרש רבה פרשת ויצא (פרשה ע אות א) אומר רבי יצחק הבבלי שיעקב אבינו לימד כאן לדורות שיהיו נודרים בעת צרתן, מפורש שיעקב אבינו ראה בהליכה אל לבן עת צרה.

לכן הוכרח יעקב אבינו להכין את עצמו לכך, בספרים מובא שהוא הלך דווקא לשם ועבר כיון שהם חיו בדור המבול שהיו רשעים גמורים, יעקב ביקש ללמוד מהם עצות איך וכיצד יוכל לשרוד בשהות עם לבן, הכנה זו ארכה ארבע עשרה שנה. [לימים ילמד יעקב אבינו את התורה הזו שלמד אצל שם ועבר ליוסף, ידע יעקב ברוח קודשו שעתיד יוסף לרדת לארץ מצרים, כדי להכין את יוסף לחיים בתוך טומאת מצרים, לתת לו כלים לשמור את עצמו במקום שנקרא ערות הארץ, יעקב העביר ליוסף את כל מה שקיבל באותם ארבע עשרה שנים בבית שם ועבר, מגיל שלוש עד גיל שבע עשרה שנה, האחים שלא ידעו את בסוד חשבו שהיה בזה העדפה של יוסף עליהם לכן הם קינאו בו

והנה אם דקדק בדברי הרש”י בשם חז”ל הקדושים נראה שהם לא אמרו שיעקב הלך ללמוד תורה אצל שם ועבר ארבע עשרה שנה, אלא “נטמן בבית עבר ארבע עשרה שנים”. המונח טמון פירושו מכוסה, במשך כל אותם ארבע עשרה שנים בבית מדרשם של שם ועבר היה יעקב אבינו מנותק מכל הוויות העולם, ספון כל כולו בתוך ד’ אמות של הלכה.

במסכת כלים (פרק יז משנה יג) אומרת המשנה : “כל שבים טהור חוץ מכלב המים”. [כל כלים שנעשו מבעלי החיים שבים הם טהורים מלטמא, חוץ מכלי שנעשה מכלב ים שהוא נטמא] : “מפני שהוא בורח ליבשה”. בפירוש רבנו עובדיה מברטנורא מבאר הרב זצ”ל שכל שאר בריות שבים אין אחד מהם בורח ליבשה כשבאים לצוד אותם, אלא כלב הים בלבד. כלומר כיון שבשעת הסכנה כלב הים בורח ליבשה ששם הוא מרגיש יותר בטוח, אף שרוב הזמן נמצא כלב המים בים, שהרי הוא כלב ים, וגם כאשר הוא עולה ליבשה הרי זה רק לזמן מועט, ובחלוף הסכנה הוא מיד חוזר לים, די באותה שהייה מועטה כותב הגר”א לופיאן זצ”ל בספר לב אליהו פרשת ויצא [מאמר עשה תורתך קבע] כדי להפקיע ממנו שם בריה שבים ונחשב הוא כבריות שביבשה ואם עשה ממנו כלי הוא מקבל טומאה.

כן הדבר כותב הגר”א לופיאן זצ”ל גם בעניין לימוד התורה הקדושה, שהיא מקור חיותינו בעולם, [כמשל שאמר רבי עקיבא לפפוס בן יהודה במסכת ברכות (סא:) על אותו שועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם ? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה”].

ים התורה אומר הגר”א זצ”ל הוא האויר והחיות של כלל ישראל, לכן התורה נקראת תורת חיים, התורה היא מקור הטהרה של כלל ישראל, כל העוסק בתורה נקרא טהור, ואין דברי תורה מקבלין טומאה, אומנם כדי לזכות לכך אומר הגר”א זצ”ל מותנה הדבר בכך שיהיה האדם נמצא בתוך ים התורה בכל רגע ורגע, כל כולו ספון ומושקע בתוכה.

ישנם כאלה כותב הגר”א זצ”ל שהם אומנם נמצאים בים התלמוד, אבל יש בהם נטיה ללכת אחרי תענוגי הרחוב, אותם לומדים אע”פ שאינם שוהים שם הרבה ומיד חוזרים ללימוד, כבר יש להם דין אחר, הוא כבר שייך לאנשי הרחוב ועלול לקבל טומאה

יעקב אבינו אומרים חז”ל הקדושים טמן את עצמו בתוככי בית המדרש, כל כולו היה שקוע בתורה בלימוד רצוף ללא הפסק, הוא לא התעניין בכל מה שקרה מחוץ לכותלי בית המדרש, אף שהיה אז במצב של סכנה, שהרי עשיו חיפש אחריו להורגו, בכל זאת שינס יעקב אבינו את מותניו והשקיע את עצמו בעמל התורה בהתמדה וביגיעה עצומה, ארבע עשרה שנה לא נתן יעקב אבינו שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, כדברי רבי יהודה במדרש על הפסוק : “וישכב במקום ההוא”, כאן שכב, אבל כל י”ד שנה שהיה טמון בבית עבר לא שכב. אומנם אי אפשר לומר שיעקב אבינו לא ישן בכלל במשך ארבע עשרה שנה, שהרי אמר רבי יוחנן שהאומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר,  צריך לומר שבכל אותם ימים לא ישן יעקב אבינו שינת קבע אלא ארעי, כדברי רב אשי בש”ס “נים ולא נים, תיר ולא תיר”. וגם זה לא על מיטה ואפילו לא על הארץ, בהר המוריה היתה זו הפעם הראשונה ששכב יעקב על הארץ.

וכבר עמד מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל בשיחות מוסר לבאר איך יתכן שבן אנוש יחיה כך במשך ארבע עשרה שנה ללא שינה נורמלית, איך הוא הצליח להחזיק מעמד ארבע עשרה שנים, וביאר הגר”ח זצ”ל שבאדם טמונים כוחות גדולים ועצומים, כוחות אלה מתגלים בעת צרה או כאשר עומד אדם הסכנה, בעיתים אלה יכול האדם לפעול דברים שבזמן רגיל הוא לא היה עושה אותם, ולא מפני שהוא אינו מסוגל לכך, אלא משום שהוא אינו מודע לאותם כוחות הגדולים שיש בו, הדרך להוציא את אותם כוחות אל הפועל היא על ידי כוח נוסף שיש באדם, הוא כוח הרצון, כאשר יש לאדם רצון אמיתי ובלתי מתפשר, הוא יגלה שגם הדברים שעד עכשיו נראו לו מחוץ ליכולת שלו הם ברי השגה.

כאשר אדם מסמן לעצמו מטרה מוגדרת, כאשר יש לו רצון כנה ואמתי להגיע ליעד מסוים, בכוח הרצון הזה להביא לידי מימוש של כל הכוחות הגדולים גלומים בתוכו, הוא יגלה בעצמו כוחות סמויים שלא ידע על קיומם, ויוכל לפעול בהם דברים גדולים.

כוח הרצון היה טבועה ומושרשת במהותו של יעקב אבינו, עוד בהיותו קטן הוא היה יושב אהלים, בתרגום יונתן בן עוזיאל פירש “תבע אולפן מן קדם ה'”, בספר שמות (פרק לג פסו’ ז) אומר משה רבנו : “והיה כל מבקש ה’ יצא אל  אהל מועד” מתרגם אונקלוס “כל מבקש” כל דתבע אולפן, כוח הרצון של יעקב אבינו יצר בו את דחף ללמוד עוד ועוד ללא הרף, הוא רצה לדעת הכל, היה עובר מאהל שם לאהל של עבר כדי לשמוע עוד דבר תורה עוד הלכה, בכוח רצונו העז הוא למד ארבע עשרה שנה בלא שינה.

בכוח אותו כוח רצון אומר הגר”ח זצ”ל הרים יעקב אבינו את האבן גדולה שהיתה על פי הבאר בחרן, אבן שכדי להרימה היה צריך שיתאספו כל הרועים יחד, כאשר באה רחל עם צאן לבן, ניגש יעקב אבינו אל הבאר והרים מעליה את האבן בכזו קלות, כמי שמסיר פקק מעל גבי הצלוחית, אחר ארבע עשרה שנים של עמל ויגיעה בתורה שנקראת תושיה מפני שהיא מתשת כחו של אדם, אחר ארבע עשרה שנה בלי שינה מסודרת, כאשר היה לו רצון להוריד את האבן מעל פי הבאר, ברצונו הוא ריכז את כל כוחותיו והסיר את האבן ללא כל מאמץ מיוחד.

יעקב אבינו ראה בהליכה ללבן סכנה קיומית רוחנית, ההרגשה שהוא נמצא במצב של סכנה, יחד עם הרצון העז שקינן בו להכין את עצמו לשהייה עם לבן הרשע, שני אלה הביאו אותו לממש את כוחות הגדולים והעצומים שהיו טמונים בו, והדבר התבטא בכך שהוא לא היה זקוק לשינה סדורה בכל אותם ארבע עשרה שנה, עכ”פ לא שינה ממש.

במדרש רבה פרשת ויצא (פרשה ע אות ד) איתא : “אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, מלשון הרע, היך מה דאת אמר “וידרכו את לשונם קשתם שקר”.

החפץ חיים זצ”ל בספר זכור למרים (פרק כו אות א) מבאר שכיון שהלך אצל לבן שהוא מקור המרמה והרמאות והיה ירא שמא ילמד ממעשיו, [לבן ובניו היו בעלי לשון הרע כמו שכותב הספורנו על הפסוק : “וישמע יעקב את דברי בני לבן, שספרו עליו לשון הרע בקנאתם” עיי”ש] לפיכך אמר בדרך הזה דייקא, ר”ל ללבן, לאפוקי בעת שהיה בבית מדרשו של שם ועבר שלא היה צריך לירא מזה. ובני אדם כמונו צריכים בכל עת לבקש מה’ יתברך על זה.

ועדיין צריך להבין מה ראה יעקב אבינו להתפלל עם הליכתו לבית לבן הארמי על ענין הלשון הרע ביותר משאר הדברים ?

שמעתי מהגאון הגדול רבי יעקב חיים סופר שליט”א לבאר על פי דברי הזוהר הקדוש בפרשת פקודי שעל ידי שאדם הוא פוגם את לשונו בדבורים אסורים, הוא מונע אחר כך כל דבורים של קודש שהוא מדבר מלעלות למעלה וזה לשון הזוהר הקדוש : “ובהאי רוחא בישא תליין כמה גרדינין אחרנין דאינון ממנין לאחרא מלה בישא או מלה טינופא דאפיק בר נש מפומיה, ולבתר אפיק מילין קדישין וי לון וי לחייהון וכו’ וי לון בהאי עלמא וי לון בעלמא דאתי, בגין דאלין רוחין מסאבין נטלין ההוא מלה מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מילין קדישא, אקדימי אילין רוחי מסאבא מילי ההוא מסאבא, ומסאבי לההוא מלה קדישא, ולא זכי ליה בר נש וכביכול תששא חילא קדישא עכ”ל. הלא נראה בעליל מזוהר הקדוש שכל דברי התורה ותפלה שלנו הם עומדים באויר השמים ואינם עולין למעלה, ומאין תבוא עזרתינו לביאת המשיח וכיוצא בזה.

אחר כל ההכנה הגדולה שעשה יעקב אבינו בעמל התורה של ארבע עשרה שנה בבית מדרשם של שם ועבר, ידע יעקב אבינו שכל זה עומד בסכנה אם חס ושלום יכשל בעוון החמור של לשון הרע לכן ביקש והתחנן אל הי”ת ונדר נדר כדי שהי”ת שישמור אותו מלהיכשל בחטא זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

הבא לטהר מסייעין אותו

 

ויצא יעקב מבאר שבע  וילך חרנה ויפגע במקום וילן  שם כי בא

              השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא                       (בראשית פרק כח פסוק י – יא)

 

ת”ר  יעקב  אבינו  קפצה לו  הדרך  שנאמר  ויצא  יעקב  מבאר

שבע  ויפגע  במקום כי  מטי  לחרן אמר אפשר עברתי על מקום

שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בעי למהדר כיון שהרהר

               בדעתו למיהדר קפצה לו הדרך מיד ויפגע במקום    (סנהדרין צה:)

                      

הנה יעקב אבינו ע”ה בדרכו לחרן עבר הוא דרך הר המוריה, דרך אותו מקום בו התפללו אבותיו, וא”כ נשאלת השאלה מדוע לא עורר הי”ת את תשומת ליבו לכך שהינו נמצא במקום בו התפללו אבותיו, ברור שאילו ידע יעקב כי נמצא הוא בהר במוריה היה נושא תפילה כאבותיו, מדוע אם כן לא גילה לו זאת הי”ת בהיותו שם ?

 

מדוע המתין הקב”ה עד בואו של יעקב לחרן, למה חיכה עד שנזכר יעקב מעצמו ונתן דעתו לחזור ?

 

אכן כך היא אמת המידה של שמיים שאין נותנים לו לאדם ואין מראים לו כלום אלא א”כ מצד עצמו מראה הוא נכונות ורצון לקבל, ולכן כל זמן שלא נתעורר יעקב מעצמו לחזור להתפלל במקום בו התפללו אבותיו מן השמיים לא עוררו אותו לכך, אף שהיה כרוך הדבר בהפסדן של כל אותם השגות גדולות וגילויים עצומים והבטחות שהשיג וקבל יעקב אבינו באותו חלום הסולם ועם כל המסתעף מזה לדורות הבאים אחריו, הכל היה תלוי ועומד באם יתן יעקב דעתו ויתעורר מעצמו, ורק משהראה נכונות לכך נעשה לו נס והגיע באותו יום לאותו מקום להתפלל, כי רק כאשר מתעורר הרצון זוכה זוכה למסייעין אותו ואף למוליכין אותו עם כל מה שכרוך בזה.

 

 וירא ה’ כי סר לראות ויקרא אליו מתוך הסנה

ומשה  היה  רועה  את  צאן  חותנו  יתרו    כהן  מדין  וינהג 

את  הצאן  אחר המדבר  ויבא  אל הר האלוקים חרבה וירא

מלאך   ה’  אליו בלבת אש  מתוך  הסנה,  וירא והנה הסנה

בוער  באש  והסנה  אננו אכל, ויאמר משה אסורה נא ואראה

את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה, וירא ה’ כי                                                                  סר לראות ויקרא   אליו  מתוך  הסנה  ויאמר,  משה  משה                                 

                     ויאמר הנני                                        (שמות פרק ג פסוק א – ד)

 

             רבי   יוחנן  אמר, ג’ פסיעות פסע  משה, ריש לקיש אמר, לא

              פסע, אלא צוארו עיקם, אמר לו  הקב”ה  נצטערת  לראות,

              חייך שאגלה עליך, מיד ויקרא אליו  האלוקים  מתוך  הסנה

              ויאמר משה ויאמר הנני.                          (מדרש תנחומא)

 

אלמלא סר משה לראות את המראה המוזר של הסנה הבוער באש ואננו אכל, לולי שהתיחס אל המחזה וביקש להבינו לא היה זוכה לגלוי הי”ת אליו, פירוש הדבר הוא שלא היה זוכה להיות שליח ה’ להוציא את עם ישראל ממצרים, לא היה זוכה משה להוריד את התורה לעולם, כל עתידו של משה ובמידת מה גם עתידו של עם ישראל היה תלוי איפוא בכך שיתן משה דעתו ולבו לקריאת ה’ אליו דרך המחזה של הסנה, רק משסר לראות נגלה אליו הי”ת והגיע ולמה שהגיע, ג’ פסיעות לדעת רבי יוחנן ואפילו עקימת צואר לדעת ריש לקיש דיים כדי להראות נכנות ורצון לקבל, אותו מעט הינו הפתח כחודו של מחט אשר נדרש מהאדם לעשות על מנת שיפתחו פניו פתח שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בו כמש”נ.

 

אדם שנותן את דעתו זוכה לדברים גדולים

 

ויעשו  את  הפסח  בראשון  בארבעה  עשר  יום    לחדש  בן הערביים במדבר  סיני  ככל אשר  צוה ה’  את משה  כן עשו  בני  ישראל ויהי אנשים  אשר  היו טמאים  לנפש אדם  ולא יכלו  לעשות הפסח  ביום ההוא ויקרבו  לפני  משה  ולפני אהרן  ביום ההוא  ויאמרו  האנשים  ההמה אליו אנחנו טמאים  לנפש אדם למה  נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה’ במועדו בתוך  בני  ישראל ויאמר להם משה עמדו ואשמעה  מה  יצוה ה’  לכם  וידבר ה’  אל  משה לאמר  דבר אל  בני  ישראל           לאמר איש  איש  כי  יהיה  טמא  לנפש  או  בדרך  רחוקה  לכם או          לדרתכם  ועשה  פסח  לה’  בחודש   השני  בארבעה  עשר  יום   בן          הערביים יעשו אותו  על מצות  ומרורים  יאכלוהו  לא  ישאירו  ממנו                          עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חקת הפסח יעשו אותו (במדבר פרק ט פסוק א – יב)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחת הפרשיות המופלאות ביותר בתורה היא זו העוסקת במצות פסח שני, לראשונה נפגש משה בטענה מסוג של “למה נגרע”, לראשונה שומע משה אי השלמה עם פטור מעשיית מצוה.

 

במי מדובר בקבוצה של אנשים שנטמאו למת וחל יום השביעי שלהם בערב פסח [עיין סוכה כה:], ההלכה קובעת שאין הקדשים קרבין בטומאה ולכן הם אינם יכולים להקריב את קרבן הפסח במועדו, והנה אותם טמאים באים לפני משה וקובלים על כך שאינם יכולים להקריב, הם אינם מוכנים להשלים עם העובדה שכל עם ישראל כן מקרבים והם לא, הם מרגישים חסרים, למה נגרע ? הם טוענים לפני משה ואהרן.

 

ומשה רבנו אשר זו לו הפעם הראשונה שבה הוא נפגש עם טענה מסוג זה, לראשונה הוא שומע טענה של למה נגרע, מבקש מאותם אנשים להמתין עד שישאל את פי ה’ כיצד ומה לעשות בנידון כזה.

 

התשובה אותה קיבל משה מאת הי”ת גם היא מפליאה לא פחות, הקב”ה מודיע למשה כי אכן נתקבלה טענת אותם אנשים וכדי למלא את חסרונם תינתן להם אפשרות להקריב את קרבן ה’ במועד אחר, ביד’ באייר, והוא נקרא פסח שני.

 

נמצא שבזכות אותה טענה של למה נגרע זכו אותם אנשים ואף זיכו לבאים אחריהם במצות פסח שני, על ידי שגילו את רצונם העז לקיים את מצות ה’ נתן להם הי”ת מצוה חדשה עם כל דיניה ופרטיה ודקדוקיה.

 

כמה לימוד תורה נתוסף, כמה חדושי תורה נתרבו בזכות אותה טענה של למה נגרע, בזכות אותה נכונות שגילו אותם אנשים לקיים את מצות ה’, וכבר אמרו חז”ל [הובא ברש”י] “ראויה פרשה זו להאמר על ידי משה כשאר כל התורה אלא שזכו אלו שתאמר על ידהן שמגלגלין זכות על ידי זכאי” ע”כ.

 

על כך יש להוסיף את דברי המדרש שמואל על דברי המשנה במסכת אבות (פרק ג’ משנה ט) “כל שמעשיו מרובים” כלומר אם שיש לו ריבוי מעשים ריבוי מצות ומעשים טובים, וזה בא לו “מחכמתו“, כלומר שהוא כל הזמן לומד ומחפש ומשתמש בחכמתו כדי למצוא איך אפשר לקיים עוד ועוד מצות, אדם זה “חכמתו מתקיימת” מובטח לו שאכן יזכה הוא לקיים מצות לרוב.

 

דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך הטרקמסין לחייבן

 במעשר  דורות  אחרונים  מכניסין פירותיהן  דרך גנות חצרות

וקרפיפות כדי לפוטרם מן המעשר                           (ברכות לה.)

 

דורות הראשונים מרב חביבותם ותשוקתם לקיום המצות היו מחפשים דרכים ועיצות איך וכיצד ניתן להתחייב בעוד מצוה, יכלו הם להכניס את פירותיהם לבית דרך הגנות והחצרות כדי שלא יחול עליהם חיוב של תרו”מ אבל הם בחרו להכניס את פירותיהן לבית דוקא דרך הטרקסמין, למה ? כדי לקיים עוד מצוה

 

הדורות האחרונים לעומת זאת מקפידין להכניס את פירותיהם לבית רק דרך הגנות והחצרות כדי שלא יחול עליהם חיוב של תרו”מ ואף שמעשה זה לא לביטול מצוה שכן כך הוא הדין שתבואה הנכנסת לבית דרך הגנות והחצירות פטורה מתרו”מ, מכל מקום יש בו במעשה זה כדי להראות את היחס של אותם דורות לקיום המצות

 

יש לרוץ גם בשביל לקיים חצי מצוה

 

חידוש גדול אנו מוצאים בפירוש המשניות להרמב”ם על מסכת אבות שם (פרק ד משנה ב) אומר בן עזאי “הוי רץ למצוה קלה”, ודנו הראשונים ז”ל מה פירוש מצוה קלה, רמב”ם בפירושו שם מביא את הפסוק בספר דברים (פרק ד פסוק מא) “אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש” משה רבנו מבדיל שלוש ערים שהםעתידים לשמש כערי מקלט, מתי ? רק לאחר כניסתם של ישראל לארץ ישראל כאשר יבדיל אז יהושע עוד שלוש ערים אחרות, רק אז יוכשרו גם אותם ערים שבעבר הירדן לשמש כערי מקלט.

 

א”כ נשאלת השאלה מדוע בחר משה להבדיל את אותם ערים הרבה זמן קודם שיוכלו להיות ראויים לקלוט אליהם את הרוצחים בשוגג ? מה גם שידע משה שהוא לא יזכה להבדיל את שלושת הערים שבתוך הארץ שכן כך נאמר לו מפי ה’ שהוא לא נכנס לארץ ישראל

על כך עונה הגמרא במסכת מכות (י.) “אלא אמר [משה] מצוה שבאה לידי אקיימנה”

הרמב”ם מעיר את תשומת ליבנו לכך שמשה רבנו ראה בהבדלת אותם ערי מקלט משום קיום מצות ה’, משום כך נזדרז הוא לקיימה, כך היתה מדתו של משה רבנו להוסיף עוד ועוד מצות, כפי שדרשו חז”ל במסכת מכות [שם] “אוהב כסף לא ישבע כסף” זה משה, כל שאיפתו ורצונו של משה היה עוד מצוה ועוד מצוה, וממשיך הרמב”ם ואומר שלכאורה אף שבמעשיו של משה לא היה אלא חצי מצוה בלבד, [שהרי עוד לא הופרשו שלושת הערים האחרות שבתוך תחום ארץ ישראל], מכל מקום “נכסף [משה] להוסיף חצי מצות עשה”, כי מי שאוהב כסף לא ישבע כסף הוא אינו מבדיל בן מטבע שלם לחצי מטבע, דין פרוטה אצלו כדין מאה, כזה היה משה רבנו אוהב את המצות ואת ההתעסקות בהם עד שהיה כמהה לקיים אפילו חצאי מצות, לדעת הרמב”ם לזה כוונו דברי בן עזאי “הוי רץ למצוה קלה”, כלומר אפילו למצוה שאינה שלימה, אפילו לחצי מצוה צריך אתה לרוץ כדי לקיים כי אוהב כסף לא ישבע כסף.

 

המשתמט מקיום המצות נקרא מאוס אצל ה’

 

כי מאסת דבר ה’ וימאסך ה’ מהיות מלך על ישראל

                                (שמואל ב’ פרק טו)

 

והנה שאול בלכתו להלחם עם עמלק נצטוה לך והכית את עמלק מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מחמור ועד גמל וכו’ והוא לא עשה כן אלא חמל על הצאן ועל אגג כפי שמפורש בספר שמואל וא”כ היה צריך שמואל לומר לו מדוע עברת על דבר ה’ ומהו הלשון כי מאסת דבר ה’ ?

 

בהקדמה לשו”ת עונג יו”ט כותב המחבר זצ”ל כי אכן שאול בחומלו על הצאן לא עבר על דבר ה’, וזאת משום שעיקר המצוה של מלחמת עמלק נאמרה רק כשיש מלך בישראל, וכדברי הגמרא במסכת סנהדרין (כ.) שלושה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, הרי שקודם צריך להעמיד מלך ורק אח”כ להכרית זרעו של עמלק, וכיון שנכנע שאול המלך לרצון העם וחמל על הצאן והבקר, בזה פרק מעצמו כח המלוכה על ידי שאינו מחזיק עצמו למלך, שכן מלך הוא רק זה אשר אין על גביו אלא ה’ אלוקיו כמבואר במסכת הוריות (י.), אבל אם מתיירא הוא מבשר ודם אינו מלך, וכן איתא בירושלמי שכל אותם ימים שברח דוד מפני אבשלום בנו אם היה חוטא היה מתכפר בכבשה ושעירה כהדיוט ולא בשעיר כמלך, כיון שהיה עליו מורא בשר ודם, וזה שאמרה אביגיל לדוד שאין לנבל דין מורד במלכות מפני שעדיין לא יצא טבעו בעולם ולא נתחזקה מלכותו שלא יהא עליו מורא בשר ודם כדאיתא במסכת מגילה (יד.) עיי”ש, וא”כ גם שאול המלך כיון שהיה ירא מבשר ודם כמו שאמר לשמואל “כי יראתי את העם ואשמע בקולם, היינו שלא החזיק בתוקף כח מלכותו שלא יהא עליו מורא בשר ודם וממילא אין לו דין מלך, וכיון שלא היה לו דין מלך ממילא היה יכול לשמוע בקולם ליקח השלל, שכן על ידי שנתבטלה מלכותו נתבטלה גם המצוה של מחיית זכר עמלק שאינה שייכת רק כשיש מלך כנ”ל, ולכן אמר שמואל לשאול כי מאסת את דבר ה’, כי שאול עשה כן לפרוק מעליו עול המלכות כדי שעל ידי זה תבטל ממנו המצוה של מחית זכר עמלק, ואף שעל ידי זה אינו מבטל המצוה בידיים מכל מקום הרי זה בכלל ממאס בדבר ה’ במה שעושה טצדקי לפטור עצמו ממצות ה’ עכ”ד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

יעקב אבנו הולך לחרן לתקן את הנשמות שנפגמו בחטא אדם הראשון

 

“ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”.

 

לא מרצונו עזב יעקב אבינו את בית אביו, לא מתוך בחירה הוא יצא מבאר שבע, הוא נאלץ לעשות כן, אחר לקיחת הברכות נשבע עשו להרגו, : “יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”, במצות אמו הוא בורח מבאר שבע, כך אומר הנביא הושע (פרק יב פסו’ יג) : “ויברח יעקב שדה ארם”, ולכאורה צריך ביאור מדוע, למה סיבב הקב”ה שיצטרך יעקב אבינו לעזוב את אהלי שם ועבר ששם ישב יעקב והגה בתורה יומם ולילה, למה נגזר עליו ללכת לחרן אל דודו לבן, לעבור את כל הסבל הגדול שהיה לו שם ?

להודיעך שכוחו גדול

“וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים והאבן גדלה על פי הבאר, ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן והשיבו את האבן על פי הבאר למקמה … ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו, ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן, עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא, ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו“.          (בראשית פרק כט פסו’ י)   “כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול”.   (רש”י)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

“ויעקב רעה את צאן לבן הנותרת, ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשף הלבן אשר על המקלות, ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ויחמנה בבאן לשתות, ויחמו הצאן אל המקלות ותלדן הצאן עקדים נקדים וטלאים, והכשבים הפריד יעקב ויתן פני הצאן אל עקד וכל חום בצאן לבן וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן, והיה בכל יחם הצאן המקשרות ושם יעקב את המקלות לעיני הצאן ברהטים ליחמנה במקלות, ובהעטיף הצאן לא ישים והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב, ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים“.                                          (בראשית פרק ל פסו’ לה – מג)

היתכן שהתורה תשבח את יעקב בזה שהיה כחו גדול, האם שבח הוא זה למי שכל כולו תורה ורק תורה, קשה לומר שרצונו של יעקב במעשה זה של גלילת האבן היה כדי להרשים את רחל בכוחו הגדול, מה אם כן כוונת התורה לומר לנו בזה שהיה כוחו של יעקב גדול ?

 

                       

 

 

לא קל היה ליעקב בבית לבן אחי אמו, יום יום היה צריך להתמודד עם רמאותו של לבן, עשרת מונים החליף לבן את משכורתו של יעקב במטרה לנשל אותו מכל רכושו, על מנת לשרוד את לבן נאלץ יעקב לעשות פעולות שעל פניו נראות כרמאות, הוא משתמש בכל מיני פעולות חיצוניות כדי לגרום לכך שילדו הצאן כפי מה שסיכם עמו לבן.

על פניו קשה להבין שבשביל ריבוי הממון ירמה יעקב אבינו את לבן, הלא גם כאשר נשלח במצות אמו הנביאה לקחת את הברכות מיצחק אביו אשר בקש ליתנם לעשו, לא היה מסוגל יעקב לעמוד מול אביו ולשקר לו, אלא עשה כן אנוס כפוף ובוכה, אם כן איך יתכן שכדי להרבות את רכושו ישתמש יעקב בדרכים לא ישרים ולא כשרים ?

ואתם צאני צאן מרעיתי

 

מבואר בדברי המדרש שיש קשר בן הצאן של לבן לבני ישראל במצרים, אופן ריבויים של צאן לבן היה תואם את אופן ריבוים של בני ישראל במצרים, כשם שבני ישראל ירדו למצרים במתי מעט, בשבעים נפש, כך גם צאן לבן בתחילה היה מעט, רק שבעים כבשים, וכשם שנתרבו ישראל במצרים משבעים נפש לכדי שישים ריבוא, כך נתרבה גם צאנו של יעקב אשר נולד מצאן לבן באותה מידה והדבר אומר דרשני ?

בצאן לבן היו מגולגלות נשמות ישראל

 

בספר מדבר קדמות כותב הרב חיד”א זצ”ל (אות י) שבצאן לבן היו מגולגלות נשמות ישראל שנפגמו מחטא אדם הראשון, ובספר ערבי נחל פרשת ניצבים מסביר שבאיכותו של אדם הראשון היו תלוים כל ניצוצי קודש שיעור קומה דקדושה שהם נפשות כלל ישראל שהם ס’ רבוא נפשות קדושות, ובחטא אדם הראשון נפלו ממנו ניצוצי קודש לעמקי הקליפות ושוב היה תיקונם עולה אחת לאחת במדריגת דומם צומח חי מדבר ממדריגה למדרגה כמו שנתבאר תחלה, ובהיותם במדריגת חי קרובים לתקון לבא לגלגול צאן, באו בצאן לבן שהיה אז שורש החיצונים והנפשות היו אז עדיין מסורים בידם, והיה יעקב אבינו ע”ה רועה אותן כדי להמשיך הצאן תחת רשותו, והתחכם בזה בתחבולות הצגת המקלות עקודים נקודים וברודים וכדומה, ומאז עלו אח”כ למדריגת אדם והיה תיקונם אחת לאחת עכ”ל.

ועדיין צריך ביאור מדוע דווקא יעקב מכל האבות היה צריך לרעות את צאן לבן עם כל המשתמע מכך כדי להביאם לידי תיקון ?

יעקב אבינו גלגול של אדם הראשון

 

בשער הפסוקים לרבנו האר”י פרשת ויגש כותב שיעקב אבינו היה נשמתו של אדם הראשון [נפשו של אדם נתגלגלה באברהם רוחו נתגלגלה ביצחק. ונשמתו נתגלגלה ביעקב ולכן הם נקראים אבות על שם שהם שייכים לאדם הראשון שהוא אב לכל הבאים אחריו יעקב בא לתקן את מה שפגם אדם הראשון.

במסכת עירובין (יח:) איתא : “ואמר רבי ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד. מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה? כי קאמרינן ההוא בשכבת זרע דחזא לאונסיה.

מבואר שאדם הראשון קלקל מאה ושלושים שנה בהשחתת זרעו ולכן יעקב שבא לתקן זאת היה צריך לסבול מאה ושלושים שנה של יסורין, על מנת לתקן את מה שפגם אדם הראשון בהשחתת זרעו, וזהו שאמר יעקב לפרעה כאשר נפגשו בפעם הראשונה : “ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם”.

במדרש תנחומא פרשת ויצא (סימן א) איתא ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה, כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט לשלש הערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב”ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום וכו’ ע”כ

ומבואר שיציאת יעקב אבינו מבאר שבע היתה מדין גלות וכדין רוצח בשוגג שגולה לעיר מקלט, ולכאורה צריך ביאור מה ענין רוצח בשוגג אצל יעקב אבינו, את מי בדיוק רצח יעקב אבינו שנתחייב לגלות, ואדרבא אפילו בשעה שנפגש עם עשיו אחיו שבא כדי להורגו נאמר בתורה (פרק לב פסו’ ח) “ויירא יעקב מאד וייצר לו”, ופירש רש”י ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים, וא”כ איך מייחס המדרש ליעקב דין רוצח בשוגג כפי שמפורש בדברי המדרש : “בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו” וצ”ב

לפי דברי האר”י שיעקב אבינו היה גלגול של אדם הראשון יובן שכידוע אדם הראשון היה לו דין רוצח בשוגג וכן איתא במדרש תנחומא פרשת מסעי (סימן יא) … זכור רחמיך ה’ וחסדיך כי מעולם המה אמר דוד רבש”ע אילולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון לא היה לו עמידה שאמרת ליה כי ביום אכלך ממנו מות תמות ולא עשית לו כן אלא הוצאת אותו מגן עדן וחיה תשע מאות ושלשים שנה ואח”כ מת, ומה עשית לו גרשת אותו מגן עדן שנאמר ויגרש את האדם ולמה נתגרש על שהביא מיתה על הדורות והיה צריך למות מיד אלא שרחמת עליו וגרשתו כדרך הרוצח חבירו בשגגה שגולה ממקומו ויושב בערי מקלט, לכך נאמר זכור רחמיך ה’ וחסדיך וגו’ עיי”ש ולכן יעקב היה צריך גם כן לעבור גלות של כב’ שנים שהם כנגד הכב’ אותיות שמהם מורכבים כל השמות של כלל ישראל

בספר מגלה עמוקות פרשת תולדות כותב שרבקה אמנו היתה גלגולה של חוה “ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו” ס”ת חוה, והשל”ה הקדוש בתורה אור מסכת מגילה כותב בשם הציוני פרשת תולדות, שעשיו הוא הנחש כפי שתרגם אונקלוס את הפסוק : “ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה”, והוה עשו גבר נחשירכן, שזה אותיות נחש ירך הייינו שעשיו הוא הנחש הקדמוני ויעקב היה אדם הראשון, ולכן יצא יעקב מבאר שבע לגלות שהיא התיקון לחטא אדם הראשון דוקא על ידי רבקה ועשיו שהם חוה והנחש שהם היו הגורמים לחטא אדם הראשון

מטעם זה גם הלבישה רבקה את יעקב בבגדי החמודות שהיו בחזקת עשיו היות והיו הם הבגדים של אדם הראשון ויעקב הוא גלגול של אדם הראשון וחזרו הבגדים לבעליהם, כפי שמובא בזוהר פרשת תולדות (דף קמב עמוד ב) “אלין אינון לבושין דרווח עשו מנמרוד, ואלין לבושי יקר דהוו מן אדם הראשון ואתו לידא דנמרוד … וכד הוה לביש לון עשו לא הוו סלקין ריחין כלל, כיון דלביש לון יעקב כדין תבת אבדה לאתרה וסליקו ריחין בגין דשופריה דיעקב שופריה דאדם הוה, ובגין כך אהדרו בההיא שעתא לאתרייהו וסליקו ריחין” עכ”ל הזוהר, והביאור בזה הוא שכאשר לבשם יעקב שהוא גלגולו של אדם הראשון חזרו ליתן ריח של גן עדן וכדברי הזוהר שבזה חזרה האבידה לבעליה שהוא אדם הראשון כאמור.

בספר יחזקאל מובא שעל כסא הכבוד חקוקות ארבעה דמויות פני אדם ופני אריה ופני שור ופני נשר, [עי’ בתוס’ מסכת יומא (נד:) ד”ה כרובים] ובמדרש אגדה בראשית (פרק כח) מובא שדמות האדם שחקוקה בכסא הכבוד היא דמותו של יעקב אבינו וכן איתא במדרש שכל טוב בראשית (פרק לג) “כי שרית עם אלהים שזיו איקונין שלך חקוקה בכסא הכבוד”. [עי’ עוד בתיקוני זוהר תיקון עשרים ושתים “דיוקנו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד”]. ובפירוש הריקאנטי לספר בראשית (פרק כה) כתב  רמז לזה שיושב אהלים, עולה בגימטריא יושב הכסא עיי”ש, וכן רמזו על הנאמר בספר בראשית (פרק כח פסו’ טז) “וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי” שאמר יעקב ידעתי שבמקום אלוקים הוא כסא הכבוד יש אכן היינו אריה כרוב נשר אולם אנכי שגם אני יעקב שנרמז באות י’ של אנכי לא ידעתי שגם צורתי חקוקה שם.

ולכאורה צריך ביאור שכן מין הראוי היה שהדמות שתהא חקוקה בכסא הכבוד תהיה דמותו של אדם הראשון, יציר כפיו של הקב”ה, ומדוע א”כ נבחר יעקב אבינו להיות זה שדמותו חקוקה על כסא הכבוד ?

ועפ”י דברי האר”י שיעקב היה גלגול של אדם הראשון לא קשה שכן יעקב הוא אדם ונמצא שחקוקה דמות אדם הראשון בכסא הכבוד וכן כותב הפרי צדיק פרשת נח : “וזה סוד מה שנאמר  ותמונת ה’ יביט. דצורתו של יעקב חקוקה בכסא. שיעקב היה כאדם הראשון קודם הקלקול …” עיי”ש.

[במדרש בראשית רבה (פרשה כד) איתא : ,א”ר יעקב דכפר חנין ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו י”ב שבטים מאי טעמיה ז”ה ספר תולדות אדם, [מנין ז”ה ז’ שבעה ה’ חמשה הרי יב]. אמר הקב”ה ב’ בנים נתתי לו ועמד אחד והרג את חבירו, והיאך אני נותן לו י”ב שבטים עיי”ש, והנה אברהם אבינו ג”כ לא הצליח להעמיד יב’ שבטים וגם לא יצחק כי עשיו תלש את הרחם של רבקה  כמו שאיתא במדרש וידו אחזת בעקב עשו שבקש לקרוע רחם אמו שלא יצא יעקב משם, ואחז יעקב בעקיבו שיצא אחריו, אבל רחם אמו השחית שלא נתעברה עוד כמו שאמרו חז”ל במדרש תנחומא פרשת כי תצא (סימן ד) על הפסוק בספר תהלים (פרק קט פסוק יד)  יזכר עון אבתיו אל ה’ וחטאת אמו אל תמח וכי אבותיו של עשו רשעים היו, והלא צדיקים היו, אברהם זקינו, יצחק אביו, ואתה אומר יזכר עון אבותיו, אלא חטא שחטא על אבותיו, ומה חטא על אבותיו, אתה מוצא יצחק מכח אברהם בא, וחיה מאה ושמונים שנה, ואברהם חיה מאה ושבעים וחמש, רבי לוי אמר בתוך חמש שנים שנמנעו מחייו של אברהם, עבר עשו שתי עבירות קשות, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכו’ ומה חטא חטא על אביו, גרם לו שכהו עיניו בחייו, מכאן אמרו כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע גורם לו שיכהו עיניו בחייו, ומה חטא על אמו, ר’ יהודה ור’ נחמיה ורבנן, ר’ יהודה אומר כשיצא ממעי אמו חתך מיטרין שלה (פי’ שליא), שלא תלד, הה”ד על רדפו בחרב אחיו ושיחת רחמו ויעקב הוא זה שהעמיד את אותן יב’ שבטים שהיה צריך להעמיד אדם הראשון].

במסכת בבא מציעא (פד.) איתא שופריה דיעקב מעין שופריה ובפירוש האור החיים הקדוש לספר במדבר (פרק טז פסו’ א) כותב : “דע כי כשברא ה’ את האדם, ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדושה, וכשחטא ונפגם נפגמו כל הנשמות שהיו תלוים בו, וכל שיצאו ממנו פגומים היו, עד שיצתה נפש אברהם אבינו ונתלבנה, באמצעות עשר נסיונות, ונתברר הפסולת בישמעאל, ויצתה נשמת יצחק ונתלבנה בעקדה, ונתברר הפסולת בתגבורת האש הוא עשו, ויצתה נשמת יעקב בלא שום דופי, והוא מה שהעירונו רבותינו ז”ל במאמרם  שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה עד כאן, פירוש שלא היה בו פסולת כאדם קודם שחטא” עכ”ל. [וכן כותב האור החיים בפירושו לספר דברים (פרק לב פסו’ ח) “וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות ונתברר האילן הטוב מחדש וזה הוא יעקב אבינו ע”ה, ולזה אמרו שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה והבן הדברים” עיי”ש].

בספר אמרי נעם (אות יג) הביא בשם המגלה עמוקות שויצא יעקב מבאר שבע ויצא ר”ת וירא יעקב צורת א’ ובספר שבילי פנחס פרשת ויצא (מאמר ב) ביאר דבריו על פי המבואר בזוהר הקדוש על הפסוק וייצר ה’ אלוקים את האדם שהי”ת חקק בכל אדם אותיות יוי וזהו וייצר ויי – צר היינו שה’ צר בכל אדם צורת י’ו’י’ שהם שני העניים והחוטם [ואפשר שזה נרמז בפסו’ וראו כל עמי ארץ כי שם ה’ נקרא עליך היינו שעל כל יהודי יש שמו של ה’ שהם כאמור העינים והחוטם שהם שני יודין ואות ואו שהם כמנין הויה, ועיין בספר בן יהוידע על מסכת סנהדרין שביאר בזה את דברי רבי חנינא שם (נח:) שהסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, היינו שבפניו של אדם יש שם הוי”ה שמספרו כ”ו, ששתי העינים הם דוגמת שני יודין, וחוטם שהוא דוגמא ו’]. ואע”ג שגם לשאר האומות יש עינים וחוטם אין בהם חלות קדושה רק על עם ישראל שהם מוקפים וגדורים בכל מיני גדרים כפי שמובא בשו”ע או”ח (סי’ לב סעי’ ד) “צריך שלא תדבק שום אות בחברתה, אלא כל אות תהיה מוקפת גויל”]. והנה האות א’ מורכבת גם היא מאות ואו ושני יודין וכותב המגלה עמוקות שהאות ו’ שבאמצע האות א’ היתה ישרה וזקופה ונתעקמה ועל ידי חטא אדם הראשון נפגמה האות ו’ שבאלף ונתעקמה, [הטעם שנפגמה האות ו’ דוקא הוא משום שעל ידי חטא האכילה מעץ הדעת גרם אדם הראשון מיתה לכל העולם וכידוע ההורג את הנפש נידון בסייף שהיא כנגד האות ו’ שבשם הויה כמו שכותב האר”י שד’ מיתות בי”ד סקילה שריפה הרג וחנק הם כנגד ד’ אותיות הויה והאות ו’ היא כנגד המיתה הנקראת הרג, וכן איתא בתיקוני הזוהר (תיקון סט) שלאחר שהרג קין את הבל ושב בתשובה נתן לו הי”ת אות לבילתי הכות אותו, כמו שנאמר “וישם ה’ לקין אות”, ואומר התיקוני הזוהר שנתן לו אות ו’, “שוי עליה אות ו’ לשזבא ליה”, על ידי זה נסתלקה ממנו הקלל שנתקלל להיות נד בארץ וישב בארץ נוד, וכן כותב בספר בני יששכר (מאמרי חודש אדר מאמר ו אות יד) שהאות ו’ היא אות אות חיים ובזה ביאר את דברי זרש להמן במגילה (פרק ו פסו’ יג) : “אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו”, המילה לנפל כתובה בלא האות ו’, כפי שמובא בהמשך הפסוק : “כי נפול תפול” לפניו עיי”ש]. ולכן יעקב אבינו היה גלגולו של אדם הראשון, ולמעשה הוא תיקן את מה שפגם אדם הראשון זכה לראות האלף כצורתה קודם שנפגמה.

עפי”ז יובנו גם דברי רבי יוחנן במסכת תענית שיעקב אבינו לא מת אלא נשאר חי לעולם, ורק יעקב זכה לזה ולא אברהם ויצחק, הטעם לזה הוא כיון שיעקב היה גילגולו של אדם הראשון שהיה צריך לחיות לעולם, כמו שכותב הרמב”ן בהקדמה לספר תורת האדם : “תולדת האדם לחיות לעולם, ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם”. וכן כותב בדרשות ר”י אבן שועיב לפרשת בראשית שהכוונה היתה לחיות לעולם ולהיות כמלאכים, וזה שנאמר “כי ביום אכלך ממנו מות תמות”, היינו שתהיה בן מות כמש”כ הרמב”ן שם, ומימלא יעקב אבינו שתיקן את הפגם של אדם הראוי הוא להיות חי לעולם .

כיון שכן מצד הדין היה מוטל על יעקב אבינו להיות זה שיביא את אותם נשמות ישראל שנתגלגלו בצאן לבן לידי תיקון ובירור, שכן הוא זה שגרם להם ליפול שם על ידי שאכל מעץ הדעת כאשר היה בגוף אדם הראשון.

מטעם זה גם הוצרך יעקב אבינו לפעול בכל מיני דרכים ושיטות כדי לגרום שיוולדו כמה שיותר צאן כפי המגיע לו ועל ידי זה יתוקנו כל אותם נשמות ישראל שהיו מגולגלות אז בצאן לבן ויעלו לדרגת אדם

אותם נשמות שהיו מגולגלות בצאן לבן הגיעו לתיקונם במצרים

 

בספר קהלת יעקב להגאון רבי יעקב צבי יאליש בעל מלא הרועים (ערך תת – תתקעד) כותב בשם הרב גליא רזיא זצ”ל שאותם דורות שנתגלגלו בצאן לבן, ויעקב היה רועה אותם, אחר כך הוליכם יעקב למצרים, ושם זכו להתגלגל במין אנושי, ועל כן היו ישראל פרים ורבים במצרים לברר התתקע”ד דורות אלו עיי”ש.

מבואר בדבריו שעל אף התיקון שעברו אותם נשמות על ידי יעקב אבינו עדיין לא נתקנו כל הצורך והיו צריכים להתגלגל שוב למצרים כדי להגיע לתיקונם הסופי, ומשם יצאו לקבל את התורה ולהיקרא עם ה’.

והדבר צריך ביאור מדוע לא הספיק אותו תיקון שעשה יעקב אבינו לאותם נשמות על מנת להעלותם לגמרי מן המקום אליו נפלו, מדוע היו צריכים להתגלגל שוב למצרים כדי להמשיך את תיקונם, מה היו עדיין חסר במעשיו של יעקב אבינו שהושלם רק בירידה לארץ מצרים וההשתעבדות שם ?

 

על ידי המישוש של לבן בצאן הוצרכו לתיקון נוסף

וישג לבן את יעקב ויעקב תקע את אהלו בהר ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד, ויאמר לבן ליעקב מה עשית ותגנב את לבבי ותנהג את בנתי כשביות חרב, למה נחבאת לברח ותגנב אתי ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשרים בתף ובכנור, ולא נטשתני לנשק לבני ולבנתי עתה הסכלת עשו … ויען יעקב ויאמר ללבן כי יראתי כי אמרתי פן תגזל את בנותיך מעמי, עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה נגד אחינו הכר לך מה עמדי וקח לך ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם, ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהת ולא מצא ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל … ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי, כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו”.                                         (בראשית פרק לא פסו’ ב – מד)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאחר שנתמלאה סאתו של יעקב בבית לבן, משהחל להרגיש שהקרקע הולכת ונשמטת תחתיו, אחי רחל ולאה נתנו עיניהם בעושרו הגדול שהשיג יעקב בעמל כפיו, משל אבינו עשה את הכל הם אמרו זה לזה, הוא נטל את המגיע לנו, יעקב אבינו הגיע למסקנא שאין לו עוד מה לחפש בבית לבן, עליו לצאת משם ומהר ככל האפשר, ויפה שעה אחת קודם. תוך כדי הרהורים נגלה אליו הי”ת, ומצוה עליו לעזוב את חרן ולחזור לבית אביו. יעקב ידע שאין סיכוי שלבן יסכים לשלחו עם נשותיו וכל רכושו, לכן הוא מתכנן בריחה, בהגיע שעת הכושר, כאשר הלך לבן לגוז את צאנו, מנצל יעקב את הרגע ובורח.

ברגע הראשון שנודע ללבן על בריחתו של יעקב, הוא עוזב מיד את הכול ואץ כדי להדביק את יעקב, במקום אחר מגלה לנו התורה שלבן בא בכוונה להרוג את יעקב, “ארמי אובד אבי”. לבן אומר בעל ההגדה “ביקש לעקור את הכל”, רק בהתערבות משמים נמנע לבן מלעשות כן, הוא פונה אל יעקב בטענה : “מה עשית ותגנב את לבבי, ותנהג את בנותי כשביות חרב, למה נחבאת לברח ותגנב אותי, ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשרים בתף ובכנור, ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי, עתה הסכלת עשו”. על כך משיב לו יעקב : “כי יראתי כי אמרתי פן תגזל את בנותיך מעמי, עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה נגד אחינו הכר לך מה עמדי וקח לך”. אחר חיפוש מדוקדק באהל האמהות ובאהל השפחות, כאשר שב לבן בידים ריקות אחר שלא מצא דבר, יעקב פונה אליו יעקב בכעס : “ויחר ליעקב, וירב בלבן, ויען יעקב ויאמר ללבן, מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי, כי מששת את כל כלי, מה מצאת מכל כלי ביתך, שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו”.

כעסו של יעקב וטענתו “כי מששת את כל כלי” צריכה ביאור לכאורה, שכן יעקב נתן לו רשות לעשות כן, בפירוש אמר ללבן “הכר לך מה עמדי וקח לך”. אם כן איך הוא טוען כלפיו על כך שמישש בכליו?

בספר ליקוטי מאמרים שבילי פנחס [תש”ע] פרשת ויצא הביא בשם החקל יצחק מספינקא זצ”ל, שכשם שצדיק במישוש ידיהם יכולים להמשיך קדושה על הדבר, כך הרשעים במגע ידיהם מכניסים בדבר טומאה וקלקול, [בפרשת תולדות כתבנו בשם הספרים הקדושים, שעל ידי שנגע יעקב אבינו בעקב עשו, נמשך מזה השפעה שלילית לידו של יעקב, לכן אנו מניחים תפילין ביד שמאל, כדי לבטל את אותה השפעה רעה עיי”ש], על פי זה כותב החקל יצחק זצ”ל לבאר, שכעסו של יעקב היה משום שהוא אמר ללבן : “הכר לך”, כלומר שרק בהסתכלות יבדוק עם יש משהו השייך לו, אבל לא הרשה יעקב ללבן לנגוע בידיו ברכוש, ולבן הלך בכוונה תחילה ומישש בידיו הטמאות את כל רכושו של יעקב, וזאת כדי להכניס בהם פגם וקלקול, ומשום אותו קלקול שנמשך מידיו של לבן הוצרכו בני יעקב לירד למצרים להמשיך את תיקונם, טרם יקבלו את התורה עיי”ש.

מבואר שלא לחינם הוצרך יעקב אבינו לצאת לחרן, שם היה צריך יעקב להביא את אותם נשמות ישראל שנתגלגלו בצאן לבן לידי תיקון, להעלותם מהמקום שאליו נפלו, לצורך זה סיבב הי”ת שיאלץ יעקב ללכת לחרן בעל כרחו : ויברח יעקב”. זאת על מנת לתקן את אשר נגרם על ידו באכילה מעץ הדעת בגלגול של אדם הראשון.

דבר זה רצה לרמוז לרחל עת באה עם הצאן אשר לאביה, הוא אביה שבשמים [עי’ בקדושת הלוי פרשת ויצא שפירש והנה רחל באה עם הצאן עם הצאן קדשים ישראל], במעשה גלילת האבן מעל פי הבאר רמז לה שתכלית ביאתו היא לחרן היא כדי לשחרר את אותם נשמות שהיו אצורות בצאן לבן ולהביאם לידי תיקון, ובדבר הזה כוחו גדול כי רק הוא יכול לתקנם כיון שהוא גלגול של אדם הראשון כאמור .

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

יעקב אבינו תיקון של אדם הראשון

“ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”.

בספר אמרי נעם (אות יג) מביא רבי יהושע הורביץ מדיז’יקוב זצ”ל בשם המקובל האלקי הרב נתן שפירא זצ”ל בעל המגלה עמוקות, שראשי התיבות של המילה “ויצא” שבפסוק “ויצא יעקב מבאר שבע”, הם ו’ירא י’עקב צ’ורת א’ עיי”ש.

ולכאורה צריך לברר מקחו של צדיק, מה הכוונה שראה יעקב אבינו את צורת האות אל”ף ? מה מיוחד באות אל”ף משאר כ”ד אותיות התורה, שדוקא אותה הוא ראה ?  זה גילוי זה בא ללמד אותנו ?

יעקב אבינו יוצא לגלות

המדרש תנחומא בתחילת הפרשה (סימן א) שואל : “ילמדנו רבינו, ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה ?

ועונה המדרש : “כך שנו רבותינו, ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט, לשלש הערים שבעבר הירדן, ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן, בורח בנפשו, ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב”ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום וכו’ ע”כ.

מבואר בדברי המדרש, שליציאה של יעקב אבינו מבאר שבע היה בחינה של גלות, אומנם הוא נשלח מבאר שבע לחרן במצות אמו, מחשש שעשו יממש את האיום לפגוע בו[65], ובמצות אביו כדי לשאת שם אשה מבנות לבן אחי אמו[66], אבל כל אלו היו הנסיבות ליציאתו של יעקב מבאר שבע, העובדה שהוא הוצרך לקחת את הברכות מאביו באופן כזה, שיעורר עליו את כעסו של שעשו אחיו, עד שיבקש להורגו, כמו העובדה שיצחק אביו בחר לשלוח אותו בעצמו לקחת לחרן, ולא הסתפק בשליחת שליח להביא לו משם אשה, כפי שנהג אברהם אביו במקרה שלו, היו כל אלה הכי תמצי לגרום לו לגלות משם, כדין רוצח בשוגג שגולה ממקום מושבו לעיר מקלט.

 

ודברי המדרש כאן צריכים ביאור, מה השייכות של יעקב אבינו לפרשת רוצח בשוגג ? את מי רצח יעקב אבינו בשוגג ? מתי קרה הדבר ? איך זה שלא סופר על כך בתורה ?

בפרשת וישלח מסופר על הפגישה הבלתי נמנעת של יעקב עם עשיו אחיו אחר בריחתו מבית לבן, עשיו אחיו בא לקראתו עם ארבע מאות איש כדי להורגו, למרות שבמקרה כזה, היה מותר ליעקב מבחינה דתית ומוסרית להשכים ולהרוג את עשו, כותבת התורה (פרק לב פסו’ ח) : “ויירא יעקב מאד וייצר לו”, ומפרש רש”י שהפחת הגדול של יעקב היה מזה שנכפה עליו מצב כזה שהוא צריך לשפוך דם, א”כ איך אפשר יתכן לייחס ליעקב תואר מפוקפק כזה של רוצח ואפילו בשוגג ?

יעקב אבינו גלגול של אדם הראשון

 

לא אחת כדי לבאר את דברי חז”ל הקדושים הנראים סתומים, נזקקים אנו לדבריהם של רבותינו בעלי הסוד, בהרבה מקומות דבריהם שופכים אור בהיר על הבנת העניין בו חסרים לנו פרטים להשלמת התמונה, וכבר אמרו בירושלמי מסכת ראש השנה (פרק ג הל’ ה) : “דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר”, כך גם להבנת סוגיה זו נדרש לדבריהם.

 

בשער הפסוקים פרשת ויגש כותב רבנו האריז”ל שביעקב אבינו התגלגלה נשמת אדם הראשון [נפשו של אדם הראשון התגלגלה באברהם, רוחו התגלגלה ביצחק, ונשמתו התגלגלה ביעקב, ולכן נקראים כולם “אבות” על שם שהם שייכים לאדם הראשון שהוא אב לכל הבאים אחריו], יעקב אבינו [כמו אברהם ויצחק] בא לתקן את מה שפגם אדם הראשון באכילה מעץ הדעת[67].

 

הטעם שסבל יעקב אבנו מאה שלושים שנה

בפרשת ויגש (פרק מז פסו’ ז –ט) מסופר שכאשר הגיע יעקב אבינו לארץ מצרים, ויוסף הציג אותו לפני פרעה מלך מצרים, פרעה נדהם מהמראה המיוסר של יעקב, עד כדי כך שנפלטה מפיו השאלה : “כמה ימי שני חייך” ?

 

יעקב מיהר להסביר לפרעה, שהוא לא באמת כזה זקן, רק שהמראה שלו מטעה, אבל הוא בסך הכל בן מאה ושלושים שנה : “ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה”.

 

בהקשר למראה המיוסר שלו מסביר יעקב לפרעה : “מעט ורעים היו ימי שני חיי”. חיי היו רוויים בייסורים, לא ידעתי רגע של נחת בכל אותם שנים, ומוסיף יעקב : “ולא השיגו את ימי שני חיי אבותיי בימי מגוריהם”.

 

וגם כאן צריך ביאור, מה פירוש דברי יעקב אבינו “ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי” ? לאיזה אבות מתכוון יעקב אבינו, שלא השיגו ימיו את ימי מגוריהם ?

 

במסכת עירובין (יח:) אומר רבי ירמיה בן אלעזר, שכל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי, [אחרי החטא של האכילה מעץ הדעת],  הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר : “ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו”, מכלל דעד האידנא [עד גיל מאה ושלושים שאז ילד בדמותו ובצלמו] לאו כצלמו אוליד. ושואלת הגמ’ הרי היה רבי מאיר אומר, שאדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה, והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה ? ומתרצת הגמ’ שאין הפירוש שבכוונה הוא הוליד שלא בדמותו וצלמו, אלא שבכל אותם מאה ושלושים שנה היה רואה קרי באונס.[68]

כדי לתקן את פגם זה של השחתת זרעו בשוגג במשך מאה ושלושים שנה, הוצרך יעקב אבינו להתייסר בייסורים קשים שהיו מנת חלקו במשך מאה ושלושים שנה .

חוה התגלגלה ברבקה כדי לתקן מה שהחטיאה את אדם ראשון

 

בפרשת תולדות מסופר, על הרצון של יצחק לברך את עשיו לפני מותו, חז”ל גילו לנו שלא היה מדובר בסתם ברכות, אלא בברכות אותם קיבל יצחק מאברהם אבינו לפני מותו, במילים אחרות יצחק מבקש להעביר את שרביט ההנהגה לעשיו.

 

ברוח הקודש מתגלה לרבקה תוכן השיחה של יצחק עם עשיו, היא מבינה שעליה להתערב ולפעול כדי שזה לא יקרה, היא שולחת מיד לקרא ליעקב בנה הקטן, ומצוה אותו : “עתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך”.

 

 

היא מבקשת ממנו להביא לי שני גדיי עיזים מהעדר, מהם היא עושה מטעמים, ומבקשת מיעקב להיכנס אל אהל יצחק אביו, להעמיד פנים שהוא עשיו ולהתברך.

 

 

יעקב אבינו שהיה אחוז במידת האמת : “תתן אמת ליעקב”. נתקף בחרדה גדולה, הוא מנסה להסביר לאמו שניסיון לא יצליח : “הן עשו אחי איש שער ואנכי איש חלק, אולי ימושני אבי והייתי בעניו במתעתע, והבאתי עלי קללה ולא ברכה.

 

 

רבקה אמו מרגיעה אותו : “עלי קללתך בני”, קבלתי בנבואה היא מספרת לו שלא תהיה קללה, אנוס כפוף ובוכה לוקח יעקב את התבשילים, נכנס לאהל יצחק אביו, ומצליח לקבל ממנו את הברכות, רגע לפני שמגיע עשיו אחיו.

 

 

כבר נשאלה השאלה, למה היה צריך יעקב אבינו לקבל את הברכות באופן כזה, למה הוא נדרש לרמות את אביו במצות אמו, אם כבר מתערבים משמיים למה לא אמרו ליצחק שהברכות ראויות ליעקב ולא לעשיו, בכך היתה נמנעת כל האיבה שהושרשה בעשיו וזרעו לדורי דורות[69] עם סיפור לקיחת הברכות במרמה ?

 

 

גם דברי רבקה ליעקב : “עתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך”. צריך ביאור, מה פירוש עתה, מן הסתם יעקב תמיד שמע לקול אמו ?

 

 

 

גם מה שאמרה לו אמו : “עלי קללתך בני” צריך ביאור, מהו הלשון “עליי”, למה לא אמרה לו בפשטות שלא תהיה קללה ?

 

 

 

בספר ליקוטי תורה פרשת תולדות, מסביר רבנו האריז”ל[70] שברבקה אמנו התגלגלה נשמת חוה אשת אדם הראשון[71], וכיון שהיא גרמה לאדם הראשון קללה, בכך ששמע לה לאכול מעץ הדעת, [ולאדם אמר, כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צוותיך לאמר לא תאכל ממנו], כעת יתוקן ענין זה על ידי ישמע לה יעקב שהוא גלגול של אדם הראשון לטובה, וזהו שאמרה לו “אך שמע בקולי”[72], המילה אך תמיד באה למעט, בא למעט שכעת היא שמיעה לטובה, אבל תחילה היתה שמיעה לרעה”[73]

בספר עץ הדעת טוב פרשת תולדות מוסיף רבנו האריז”ל : ולכן ילדה רבקה ליצחק ב’ בנים, האחד הוא עשו, שהוא בחינת זוהמת הנחש שהטיל בחוה[74], והב’ הוא יעקב, והוא בחינת הטוב שהיה בעקב אדם.

 

עוד מוסיף רבנו האריז”ל שבזה תוקנה גם האיבה שנולדה בין אדם הראשון לחוה אחר החטא כמו שכתוב : “ואיבה אשית בינך ובין האשה” ולכן כתוב : “ורבקה אוהבת את יעקב” שהוא אדם בעלה של חוה”.

 

וכנגד מה שלקחה אז מפרי העץ ואכלה ואח”כ נתנה גם לאדם ואכל, ועתה מעשה זה תוקן על ידי “ולך קח לי” היינו אתה ולא כמו אז שאני לקחתי לך ועל ידי כל זה אגרום שיחזור הקדוש ברוך הוא לברך אותך, וזהו : “למען יברכך לפני ה’ לפני מותו” ובזה יתוקן כל מיני חטאות וקללות שקולקלנו אז”.

 

חזרה אבדה לבעליה

 

בפרשת תולדות מסופר, שכאשר שלחה רבקה את יעקב אל יצחק לקבל את הברכות, כדי לטשטש את ההבדל בינו לבין עשיו, היא הלבישה אותו בבגדי החמודות של עשיו : “ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמודות, אשר אתה בבית, ותלבש את יעקב בנה הקטן”.

 

בזוהר הקדוש פרשת תולדות (דף קמב עמוד ב) מובא בגדים אלה היו בגדיו של אדם הראשון, נמרוד נטלן ממנו, ועשיו נטלן מנמרוד, וכאשר היה לובש אותם עשו, לא היו מריחים בהם כלום, אדרבא היה בהם ריח רע של שטף עזים [עי’ רש”י פרשת תולדות (פרק כז פסו’ כז)], אבל כאשר לבשם יעקב, מיד נתנו בגדים אלו ריח טוב, כמו הריח שהיו נותנים בשעה שהיה לובשם אדם הראשון, ומסביר הזוהר הקדוש שזה משום שכאשר לבשם יעקב אבינו, [שהיה גלגול של אדם הראשון] חזרה האבדה לבעליה.

דמות יעקב אבינו חקוקה בכיסא הכבוד

בספר יחזקאל מסופר שעל כיסא הכבוד היו חקוקות ארבעה דמויות, פני אדם, פני אריה, פני שור, ופני נשר. [עי’ בתוס’ מסכת יומא (נד:) ד”ה כרובים], ובמדרש אגדה בראשית (פרק כח) מובא שדמות האדם שחקוקה בכיסא הכבוד היא דמותו של יעקב אבינו. [וכן איתא במדרש שכל טוב בראשית (פרק לג) : “כי שרית עם אלהים, שזיו איקונין שלך חקוקה בכיסא הכבוד”, וכן בתיקוני זוהר (תיקון כב) : “דיוקנו של יעקב חקוקה בכיסא הכבוד”]. ובפירוש הריקאנטי לספר בראשית (פרק כה) כותב רמז לזה שבמה שנקרא יעקב אבינו “יושב אהלים”, שזה עולה בגימטריה יושב הכיסא עיי”ש. וכן רמזו על הנאמר בספר בראשית (פרק כח פסו’ טז) : “וייקץ יעקב משנתו, ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי”. שאמר יעקב ידעתי שבמקום אלוקים שהוא כיסא הכבוד, יש “אכן” ראשי תיבות א’ריה כ’רוב נ’שר, אולם “אנכי” שגם אני יעקב שנרמז באות י’ של המילה אנכי, זה לא ידעתי.

וצריך ביאור, שכן מין הראוי היה שהדמות שתהא חקוקה בכיסא הכבוד, תהיה דמותו של אדם הראשון, יציר כפיו של הקב”ה, מדוע נבחרה דווקא דמותו של יעקב אבינו להיות חקוקה כיסא הכבוד ?

לפי דברי רבנו האריז”ל שיעקב היה גלגול של אדם הראשון, נמצא שדמות יעקב אבינו היא דמותו של אדם הראשון, ודמות אדם הראשון אכן נחקקה בכיסא הכבוד, כך כותב רבי צדוק הכהן זצ”ל בספר פרי צדיק פרשת נח : “וזה סוד מה שנאמר : “ותמונת ה’ יביט”. דצורתו של יעקב חקוקה בכיסא. שיעקב היה כאדם הראשון קודם הקלקול …” עיי”ש.

וכן איתא במסכת בבא מציעא (פד.) : “שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון”, וכן איתא בזוהר פרשת משפטים (דף קיא) : “דלית גופא מיומא דהוה אדם הראשון, כגופא דיעקב, ושופריה דאדם הראשון, ההוא שופריה ממש הוה ליה ליעקב. ודיוקניה דיעקב, דיוקנא דאדם הראשון ממש”[75], ובזוהר פרשת יתרו מובא שהיה יעקב אבינו דומה לאדם הראשון בתכלית עד שאפילו שרטוטי  גופו של יעקב אבינו היו כמו של אדם הראשון, [כידוע שבתביעות שרטוטי האצבעות [טביעת אצבע] אין אחת דומה לחברתה בכל העולם[76].

 

י”ב שבטים היו צריכים להיוולד מאדם הראשון

 

במדרש בראשית רבה (פרשה כד) אומר רבי יעקב דכפר חנין : שי”ב השבטים היו צריכים לצאת מאדם הראשון שכתוב : “זה ספר תולדות אדם”, ז”ה בגימט’ עולה י”ב, אמר הקב”ה ב’ בנים נתתי לו ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו י”ב שבטים עיי”ש, אכן רצון זה של הי”ת נתממש ביעקב שהיה גלגול של אדם הראשון ממנו יצאו אותן י”ב שבטים שהיו צריכים לעמוד מאדם הראשון].

יעקב אבינו לא מת

במסכת תענית (ה:) אומר רבי יוחנן שיעקב אבינו לא מת, אמר ליה : וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?  אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה’ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים עיי”ש.

 

מכל האבות רק על יעקב אבינו נאמר שהוא לא מת,הטעם לזה הוא כיון שיעקב היה התיקון המושלם של אדם הראשון, וכמו שאדם הראשון היה צריך לחיות לעולם[77], כך יעקב אבינו שהיה גלגול של אדם הראשון ותיקן את הפגם שגרם לאותה תמותה, הראוי הוא להיות חי לעולם.

 

 

וירא יעקב צורת אלף

 

על פי הקדמה זו יתבארו דברי הרב מגלה עמוקות זצ”ל שהבאנו בפתיחת המאמר, שמילה “ויצא” שפותחת את הפרשה היא הר”ת של וירא יעקב צורת אלף.

 

וזה בהקדים שהאות אל”ף מורכבת משלושה אותיות, האות וא”ו באמצע, ועוד שני יודי”ן בשתי צדדיה, האות ו’ שבאמצע האות א’ לפני חטא אדם הראשון כותב המגלה עמוקות, היתה ישרה וזקופה, ובעקבות חטאו של אדם הראשון נפגמה האות ו’ ונתעקמה[78], יעקב אבינו שהיה גלגולו של אדם הראשון, ותיקן את מה שפגם אדם הראשון בחטא האכילה מעץ הדעת, זכה לראות את האות אלף כצורתה קודם שנפגמה מכוח החטא.

 

“וגרשתו כדרך הרוצח חברו בשגגה“

 

במדרש תנחומא פרשת מסעי (סימן יא) על הפסוק : “זכור רחמיך ה’ וחסדיך כי מעולם המה”, אמר דוד : ריבונו של עולם, אילולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון, לא היה לו עמידה, שאמרת ליה כי ביום אכולך ממנו מות תמות, ולא עשית לו כן, אלא הוצאת אותו מגן עדן וחיה תשע מאות ושלשים שנה, ואח”כ מת, ומה עשית לו ? גרשת אותו מגן עדן, שנאמר : “ויגרש את האדם”, ולמה נתגרש ? על שהביא מיתה על הדורות, והיה צריך למות מיד, אלא שריחמת עליו וגרשתו כדרך הרוצח חברו בשגגה, שגולה ממקומו ויושב בערי מקלט, לכך נאמר זכור רחמיך ה’ וחסדיך וגו’ עיי”ש.

 

מפורש בדברי המדרש, שאדם הראשון סולק וגורש מגן עדן, משום שעל ידי החטא של האכילה מעץ הדעת, הוא גרם מיתה לכל העולם, וכיון שלא עשה כן במזיד נידון כרוצח בשוגג, וכדין רוצח בשוגג שחייב גלות, כך גלה אדם הראשון מגן עדן

 

לפי זה מובנים דברי המדרש תנחומא בתחילת הפרשה, שיעקב יצא מבאר שבע כדין רוצח בשוגגה החייב גלות, כפי שנתבאר היה יעקב אבינו גלגול של אדם הראשון, לכן היה צריך לעבור גם הוא גלות, [בספרים איתא שהטעם ששהה יעקב בגלות כ”ב שנים, זה כנגד כ”ב אותיות שמהם מורכבים כל השמות של כלל ישראל שנכללים בעונש מיתה שנגזר על אדם הראשון]

 

ולפי מה שביארנו שרבקה אמנו היתה גלגול של חוה אמנו, שהיא החטיאה את אדם הראשון לאכול מעץ הדעת, לכן נסתובב שעל ידה ועל ידי עשיו יצטרך יעקב לגלות מבאר שבע, שהם חוה והנחש, שהם היו הגורמים לחטא של אדם הראשון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

יעקב אבינו היה דבוק בהי”ת בתכלית

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם”.

(בראשית פרק כח פסו’ י)

ברש”י מפרש את דברי הפסוק וילך חרנה “יצא ללכת לחרן”

וצריך להבין, מה הוסיף הרש”י בפירושו על מה שמפורש בפסוק שיעקב אבינו יצא מבאר שבע והלך לחרן ?

בשפתי חכמים (אות ז) כותב שהוקשה לרש”י שממה שכתבה התורה וילך חרנה משמע שיעקב בא לחרן, וזה אי אפשר שהרי אח”כ כתוב ויפגע במקום, וזה היה קודם ביאתו לחרן, ודוחק לומר שיהיה וילך כמשמעו שבא לחרן, ואחר כך שב לבאר מה שפגע לו בדרך, כי אין זה דרך המקרא, לכן פירש יצא ללכת עיי”ש.

בהמשך הפרשה (פסו’ יא) אומרת התורה : “ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא”.

רש”י מביא את דברי חז”ל שבמילים “וישכב במקום ההוא” באה התורה לומר, שרק באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנה ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה.

ולכאורה צריך ביאור שכן יעקב נשלח במצות אביו לחרן כדי לישא אשה, אם כן למה לא הלך לשם מיד, מדוע התעכב ארבע עשרה שנה ורק אז הלך לקיים את מצות אביו ?

לכאורה צריך לומר שכל אותם ארבע עשרה שנה שבהם הטמין יעקב את עצמו בבית מדרשם של שם ועבר היו גם הם בכלל הציווי של אביו ללכת לחרן, שכן אותם שנים שבהם עמל בתורה היו הכנה למפגש הלא פשוט עם הדוד הרשע לבן הארמי.

על טיבו של לבן ניתן ללמוד מאופן השיחה שניהל יעקב עם אנשי חרן אודות לבן דודו, בכניסה לחרן סמוך לבאר המים פוגש יעקב מספר רועים והוא הוא פונה אליהם בשאלה : “הידעתם את לבן בן נחור ? תשובתם הסתכמה במילה אחת “ידענו”, יעקב מנסה לדובב אותם, לקבל יותר פרטים, הוא ממשיך לשאול : “השלום לו” ? ושוב הם משיבים במילה אחת”שלום”, תוך כדי שהם מוסיפים “והנה רחל בתו באה עם הצאן”.

וצריך ביאור ? למה לא ענו הרועים ליעקב בכבוד, מה הקשר בין העובדה שרחל בתו של לבן באה עם הצאן לעצם השאלות ששאל אותם יעקב ?

אומרים בעלי המוסר, שלבן היה אדם כל כך רע ואכזר עד שאף אחד לא רצה איתו שום קשר, לכן אותם רועים לא רצו להרחיב את הדיבור עם יעקב אודות הדמות המפוקפקת של לבן הרשע, מטעם זה כאשר ראו את רחל ביתו באה עם הצאן שלחו את יעקב שיברר אצלה כל מה שקשור לאביה.

ידע יעקב שכדי לשרוד מספר שנים אצל כזה אדם ולהשאר עבד ה’ שומר תורה ומצות הדבר הוא על גבול הבלתי אפשרי, ואכן כאשר יצא משם יעקב הכריז בפני עשו אחיו : “עם לבן גרתי” מביא רש”י הקדוש בשם חז”ל שאמר יעקב לעשות שלמרות שגרתי עם לבן כמה שנים, “תרי”ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים”, אין זה דבר מובן מאליו אלא בגדר נס ובהשגחה פרטית זכה ליעקב לצאת מביתו של לבן כשהוא שלם בגופו, שלם בממונו, ושלם בתורתו.

[בספרים מובא שלא לחינם הלך יעקב ללמוד תורה דוקא בבית מדרשם של שם ועבר, כמי שגדל והתחנך כל ימיו על ברכי אביו וסבו הגדולים, כמי שלא מש מאהלם של שם ועבר, מעולם לא התנסה יעקב בחיים עם שקרנים גזלנים ורשעים, לכן היה מוכרח לקבל הדרכה ועצות איך וכיצד להתמודד עם הניסיון הלא פשוט שבא לפתחו, שם ועבר חיו בדור המבול ובדור הפלגה, כמי שחיו עם רשעים ונשארו צדיקים יכלו הם ללמד את יעקב פרק בהשרדות, [בספר אלופי יהודה פרשת וישב הביא בשם הגה”ק מאוסטרובצה זיע”א שאת אותה תורה שלמד יעקב אצל שם ועבר העביר יעקב אח”כ ליוסף, וזאת משום שידע יעקב שעתיד יוסף להתגלגל לבין הגויים, וכבר מגיל שלוש שנים שהיה ראוי ללמוד ועד גיל שבע עשרה למדו כל מה שלמד אצל שם, כדברי אונקלוס [הביאו הרש”י בפרשתנו (פרק לז פסו’ ג)] “בן זקונים הוא לו” בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. ומטעם זה לא לימד תורה זו גם לשאר בניו כי להם לא היתה היא נצרכת והם שלא ידעו מזה קינאו ביוסף ושנאו אותו על כך עיי”ש]

אכן באותם ארבע עשרה שנים שבהם השקיע יעקב את עצמו בבית מדרשם של שם ועבר, שנים שבהם למד תורה בצער, [בספר שיחות מוסר מדייק הגר”ח שמואלביץ זצ”ל שבאותם ארבע עשרה שנה לא רק שלא ישן יעקב על מיטה אלא גם על ריצפת אבן הוא לא ישן שכן בהר המוריה לא הציע יעקב מטה תחתיו אלא שכב לישון על אבני המקום, ולעומת שכיבה זו לא ישן יעקב בבית שם ועבר ארבע עשרה שנה], לכן זכה יעקב בשנים להגיע לדרגות גבוהות מאד בדביקות בהי”ת.

ההוכחה לכך היא שכאשר הגיע יעקב להר המוריה, השקיע הי”ת את החמה כדי שיעקב יאלץ ללון באותו מקום, בשנתו חולם יעקב על הסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הוא זוכה לראות מראות אלוקים, נבואות גדולות ומסרים עצומים מתגלים לו.

ואת כל זה רואה יעקב אבינו בחלום !

במסכת ברכות (נה:) אומר רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן : “אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, [מסביר הרש”י מה שהוא מהרהר ביום] שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סלקו, ואיבעית אימא מהכא ורעיוני לבבך תנדע. אמר רבא: תדע, דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא, ולא פילא דעייל בקופא דמחטא. [לא מראים לאדם בחלום אף פעם פיל שנכנס בתוך נקב המחט שדברים אילו אינם עולים על דעתו בהקיץ, לכן אף בחלום אינם נראים לו], החתם סופר בפרשת מקץ כותב שמכלל זה הבין פרעה שחלומו על הפרות והשבלים הוא אות מהשמים, ולכן אמר “לא רעיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע”, והיינו שלא היו פרות כאלו במחשבתי מעולם, ובהכרח אין זה חלום מהרהורי לבי].

במסכת ברכות (נו.) מסופר שפעם אמר קיסר רומי [שהיה טרוד במלחמה עם הפרסים] לרבי יהושע ברבי חנניא : אתם היהודים אומרים על עצמכם שאתם חכמים מאד. אמור לי מה אחלום בלילה ? אמר ליה רבי יהושע: אתה תראה בחלום שעבדי מלך פרס שובים אותך מעמידים אותך לרעות שקצים במקל זהב, הרהר הקיסר כל היום בדבריו ובלילה חלם בדיוק כמו שאמר לו רבי יהושע.

מעשה נוסף מביאה הגמ’ בשבור מלכא [מלך פרס] שאמר לשמואלאומרים אתם שהינכם חכמים אמור לי מה אחלום בלילה, אמר לו שמואל בלילה אתה תחלום שמלך רוצי שובה אותך וכופה אותך לטחון גרעיני תמרים קשים בריחיים של זהב]. הרהר שבור מלכא כל היום בדבריו של שמואל ובלילה חלם בדיוק כמו שאמר לו.

יעקב אבינו, המתמיד הגדול, היה שקוע כל כולו בדביקות גדולה בהי”ת, עד שגם כאשר היה יושן, היה רואה בחלומו “מראות אלוקים”, מהרהורי לבו.

במדרש רבה פרשת ויצא (פרשה סט אות  ז) דורש רבי יוחנן את הפסוק : “ויקץ יעקב משנתו”, ממשנתו. בפירוש בעל הטורים (בראשית פרק כח פסו’ טז) מסביר שמתוך שהיה יעקב הוגה בתורה ביום גם בלילה לא שכב לבו מלהגות בה בחלומו עיי”ש

בתנא דבי אליהו רבה (פרק כ”ה) מובא שחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי עכ”ל, היינו שיגיעו ממש למעשה אבותי, ופרשו בעלי המוסר שהכוונה בזה היא לנגוע במעשיהם ומידותיהם של אבותינו הקדושים.

אכן בספר דרך עץ חיים כותב הרמח”ל זצ”ל : “הלא האדם רוב שנות ימיו עומד לחשוב חשבונות עסקיו, עסקי חיי שעה, ולמה לא ישים אל לבבו אפילו שעה אחת גם לזאת לחשוב מחשבת ממש: מה הוא ? ולמה בא לעולם ? או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא? ומה יהיה סוף כל עניניו ? זאת אומר הרב זצ”ל היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה, ופעולתה גדולה, ופריה רב.

אחד הדברים שמציע הרמח”ל זצ”ל להתבונן בהם הוא : “ויבקש בלבבו מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה’ בהם ? מה עשה משה רבינו, עליו השלום ? מה עשה דוד, משיח ה’, וכל הגדולים אשר היו לפנינו ? ויעלה בשכלו, מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא וטוב לו!

שאלות אלה אומר הרמח”ל זצ”ל יש בכוחם לגרום לאדם להתעורר ולהציב את עצמו בדרכם של אבות האומה, לשאוף להיות כמותם קרוב אל הי”ת ורצוי אצלו.

בספר חסידים (סי’ קסה) מתייחס רבי יהודה החסיד זצ”ל לשאלה זו שהזכיר הרמח”ל : “ולמה אהב הקב”ה את האבות ? על כך עונה רבי יהודה החסיד זצ”ל : “מפני שכל היום וכל הלילה לא הי’ לבם פונה מלהרהר אחר חפצי שמים, שנאמר : “כי אם ביראת ה’ כל היום, וכמ”ש : “וייקץ יעקב משנתו, ואמרו חז”ל ויקץ יעקב ממשנתו”.

המסקנא היא שכדי לזכות להיות דבוקים בהי”ת באופן מוחלט, צריך לנתק כל קשר עם ההויה החיצונית הזרה לעולם התורה, רק כך יכול לזכות האדם לנסוק לגבהים עצומים ברוחניות, להגיע להשגות גדולות ולדביקות מוחלטת בהי”ת.

בספר קהלת (פרק א פסו’ ו) אומר שלמה המלך ע”ה : “הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סבב הולך הרוח ועל סביבתיו שב הרוח”.

במסכת בבא בתרא (כה:) אומר רבי יצחק : “הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום, המהרש”א בחידושי אגדות למסכת מנחות (כט:) כותב שההולך בדרך רע ותענוגי עה”ז בקנינים המדומים נוטה לצד צפון אחרי עצת יצה”ר שנקרא צפוני אשר ע”ז אמרו הרוצה להעשיר יצפין, בספר בית הלוי (שמות יט, ה) מוסיף הגרי”ד זצ”ל שהמנורה רומזת לחכמה כמו שנאמר בספר קהלת (פרק ח) : “חכמת אדם תאיר פניו”, ואילו השולחן רומז לפרנסה ומזונות, ולכן המנורה עמדה בבית המקדש בימין, כי “לב חכם לימינו”, ואילו השולחן עמד בשמאל.

בעלי המוסר מסבירים את הפסוק כך, הולך אל דרום, לפעמים אדם הולך אל דרום, הוא רוצה רוחניות, רוצה תורה, רוצה קדושה, אבל תוך כדי הליכתו אל הדרום, יחד עם הרצון שלו להיות בדרום, הוא סובב אל הצפון, הוא  עדיין מסתכל לצפון, קשה לו להתנתק מהבלי העולם הזה, הוא רוצה גם וגם.

בקריאת שמע אנו אומרים : “והיו הדברים האלה על לבבך”. המילה על נדרשת במסכת זבחים (יט.) לומר שלא תהא חציצה [שם דרשו את הפסוק ומכנסי בד ילבש על בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו], כך ניתן לומר גם בענייננו שכונת התורה בציווי “והיו הדברים האלה על לבבך”, שלא תהיה שום חציצה בין האדם לתורה, שיהיה מחובר אליה באופן מוחלט.

 

 

פרשת ויצא

על ידי לימוד תורה זוכים להשראת השכינה

“וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי”.                                                      (פרק כח פסוק טז)

יעקב אבינו מתעורר מהחלום הפלאי שבו הוא רואה את ה’ ניצב עליו לשומרו, הוא רואה מלאכי אלוקים, הוא שומע הבטחות מהי”ת, הוא קובע “אכן יש ה’ במקום הזה”.

רש”י הקדוש מפרש את דברי יעקב אבינו “ואנכי לא ידעתי” כהתנצלות והבעת צער על כך שישן במקום קדוש : “שאילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה”, כן כותב הנצי”ב זצ”ל בפירוש העמק דבר : “כמצטער על שישן באותו מקום שהיה שם התגלות שכינה”.

מדברי הרש”י משמע שהמקום היה כבר קדוש לפני שהגיע אליו יעקב אבינו, רק שיעקב אבינו לא ידע מכך עד שישן וראה מראות אלוקים, ומהם הבין שהמקום הוא בית אלוקים ושער השמים.

וצריך ביאור ! מנין הגיע קדושה לאותו מקום בו לן יעקב אבינו, אם קדושתו חלה כבר בריאת העולם, מאז סומן הר המוריה במקום אשר בחר ה’ לשכנו, ומאז נתקדש, אם כן מדוע לא הודיע הי”ת כן לאברהם אבינו כאשר הלך לעקוד את יצחק שהמקום הוא מקום קדוש, כפי שאמר הקדוש ברוך הוא למשה בספר שמות (פרק ג פסו’ ) כאשר רעה את צאן יתרו חותנו והגיע אל הר סיני : ” “אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא” ?

ושם התקדש המקום מחמת שהשכינה ירדה עליו כדי לדבר עם משה רבנו כמו שכותב רמב”ן זצ”ל : “כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה”, אבל כאן מאיזו סיבה היתה קדושה במקום ?

אם משום שהוא מקום שבו התפללו האבות הקדושים אברהם ויצחק, [אברהם התפלל בבית אל כדברי התורה בפרשת לך לך (פרק יב פסוק ח) : “ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה’ ויקרא בשם ה'”. שהוא הר המוריה ונקראת כן על שם שהיתה עיר האלהים כדברי הרש”י כאן (פסוק יז) וכן יצחק התפלל בהר המוריה כדברי התורה בפרשת חיי שרה (פרק כד פסוק סג) : “ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ובמסכת ברכות (כו:) מבואר שתיקן יצחק תפילת מנחה שאין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי יעטף ולפני ה’ ישפך שיחו, ובמסכת פסחים (פח.) מבואר שהיה זה בהר המוריה] אם כן מה פירוש דברי יעקב אבינו “ואנכי לא ידעתי”, הלא ודאי ידע שהתפללו אבותיו במקום זה, שהרי רק משום כך נתן דעתו לחזור אף שכבר שהגיע לחרן, כדברי חז”ל במסכת סנהדרין (צה:) : “כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו”, ואם כן למה ישן שם ?

כל מקום שלמדים בו תורה מתקדש

 

“כי קדושת ואור המצוה אשר תשכין אורה על אותו הדבר והחפץ אשר בו וע”י תעשה המצוה, אינו שורה עליהם רק לפי שעתו, בעת שהמצוה נעשית בהם, אבל אחר שנעשה בהן מצותן, הקדושה והאור מתעלה ומסתלק מהם תיכף ונשאר כבראשונה. אבל התוה”ק, כל מקום שתזריח ותופיע אורה וקדושתה פעם א’, קדושת עולם תהיה לו, ונשאר תמיד בקדושתו, כמו ששנינו בברייתא (מגילה כ”ו ב), שתשמישי מצוה נזרקין לאחר שנעשה מצותן ותשמישי קדושה נגנזין, ולכן מנו שם תשמישי תפילין ומזוזות בכלל תשמישי קדושה, מחמת פרשיות התורה שהיו מונחים בתוכם פעם א’, ולית לך מידי בדבריהם ז”ל דלא רמיזא בקרא, ויש לכוין הכתוב, “כי נר מצוה ותורה אור” גם ע”ז הענין הנזכר עפ”י פירושם ז”ל הנ”ל בסוטה שם, מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה, ומה אור מאיר לעולם, והם ז”ל עשו ההפרש ביניהם לענין ההגנה וההצלה להאדם, ואפשר לפרשו ג”כ שירמוז הכתוב גם לענין ההפרש וההבדל בין התוה”ק והמצות המבואר בברייתא דמגילה הנ”ל”.                                 (נפש החיים שער ד פרק ל)

מבואר בדברי הגר”ח זצ”ל, שכוחו של לימוד התורה הוא גדול עד שבכל מקום שעוסקים בו בתורה, מכח הלימוד מתקדש אותו מקום בקדושת השכינה, כדברי התורה בפרשת יתרו (פרק כ פסוק כא) : “כל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך”. ובמסכת ברכות (ו.) דרשו פסוק זה על מי שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, ואחר שנתקדש אותו מקום בקדושת התורה פעם אחת, שוב אינה מסתלקת ממנו גם אחר שפסק הלימוד, כלשון מרן הגר”ח זצ”ל : “קדושת עולם תהיה לו, ונשאר תמיד בקדושתו”.

ראיה לזה יש מדברי המדרש בשיר השירים רבה (פרשה א) שם מובא שבבית מדרשו של רבי אליעזר היתה אבן אחת שמיוחדת לו לישיבה, ופעם אחת נכנס רבי יהושע והתחיל נושק את אותה האבן, ואמר ‘האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית’ ובהר סיני נאמר : ‘כי ביום השלישי ירד ה’ לעיני כל העם על הר סיני’ ע”כ הרי שאפילו הדומם מקבל קדושה מכח הלימוד תורה, וקדושה זו לא סרה ממנו לעולם.

וזה לשון הר”ן בדרשותיו (הדרוש השמיני) : “אין ספק שראוי שנאמין, שכמו שבזמן שהיה בית המקדש קיים, היה המעון ההוא המקודש, מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה, עד שבאמצעות המקום ההוא, היה שפע על כל ישראל, כן הוא אצל הנביאים והחכמים בכל דור ודור, שהם עצמם כמו המקדש המקודש.

וכן כותב רבי עובדיה ספורנו זצ”ל על הפסוק בספר שמות (פרק כה פסו’ כב) ‘ונועדתי לך שם ודיברתי אתך’, כי בזה שרתה שכינה, ותשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור אשר מגמת פניהם השכל וידוע אותו יתברך עכ”ל.

מסופר על מרן החזון איש זצ”ל שנצרך לעשות הליכה לצורכי בריאות, והיה לו מסלול קבוע שאותו היה עושה אחר תפילת שחרית עם מלוה, ופעם עבר תחת מנורת רחוב ונעצר, המלוה שהיה עובר עם החזון איש זצ”ל באותו מקום מידי יום לא הבין את פשר עצירתו של החזון איש זצ”ל, לשאלתו אם הכל בסדר, ענה לו החזון איש שאכן הכל בסדר, והסיבה שנעצר היא משום שהוא מרגיש נעימות מיוחדת במקום זה, המלוה שמידי יום היה עובר עם החזון איש באותו מקום לא הבין מה יום מיומיים ? מדוע לא נעצר כאן החזון איש כאשר עבר כאן אתמול ? הוא החליט לברר את העניין, ואחר בדיקה הוא גילה שבסמוך לאותו שוכנת ישיבה, ונודע לו שאתמול בלילה היתה הפסקת חשמל בישיבה, כדי לא להתבטל מן התורה, ירדו שני בחורים מהישיבה עם הסטנדר והגמרא ולמדו כמה שעות לאור המנורה שברחוב. אז הבין את פשר עצירתו של החזון, החזון איש בקדושתו הנוראה הרגיש שיש קדושה במקום מחמת שאתמול למדו שם תורה, ולכן נעצר כדי ליהנות מהנעימות שהשרתה הקדושה במקום.

בספר חשוקי חמד על מסכת בכורות (ה:) מביא מעשה דומה שסיפר הרב יוסף בוקסבוים ז”ל, שהתגורר בבניין בו התגורר הרב מטשעבין, ותקופה קצרה אחר פטירתו של הרב מטשעבין, יצא מביתו והבחין בר’ אריה לוין זצ”ל עומד עם ספר תהילים בידו כשהוא מתמוגג בדמעות, ושאלו לפשר הדבר.

ענה לו ר’ אריה, שאחד ממיודעיו חולה מאוד וזקוק לישועה, וחיפש מקום שבו יוכל לשפוך את ליבו בתפילה, ומכיון שבאותה תקופה לא התאפשרה התפילה בכותל המערבי, החליט רבי אריה שכאן, ליד בית גדול זה שממנו יצאה תורה והוראה לישראל, ובו מצאו שבורי לב ונזקקים לישועות פורקן ונחמה, זהו המקום הראוי לתפילה.

וייקץ יעקב משנתו – ממשנתו

“וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי”

“רבי יוחנן אמר ממשנתו”.

(מדרש רבה פרשה סט אות ז)

לדעת רבי יוחנן, יעקב אבינו כלל לא ישן שניה רגילה באותו לילה, גם בשנתו הוא למד תורה, כאשר הוא הקיץ היה זה “ממשנתו”.

בפירוש בעל הטורים כותב שמתוך שהיה הוגה בתורה ביום גם בלילה, לא שכב לבו מלהגות בה בחלומו” עכ”ל.

ובמסכת תמיד (לב.) תנא רבי חייא: “כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר : “קומי רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים לבך נכח פני ה’.

על ידי לימוד התורה של יעקב אבינו בלילה, היה במקום השראת השכינה, מכוח הלימוד חלה קדושה במקום, בזכותה זכה יעקב אבנו לגילויים עצומים, ולכן כשהקיץ מיד אמר אכן יש אלוקים במקום הזה, היינו השראת השכינה מכוח התורה כמו שנתבאר.

 

 

 

פרשת ויצא

“יראת חטא”

בפרשה מסופר על החלום המופלא לו זכה יעקב אבינו בשובו להר המוריה להתפלל שם (פרק כח פסו’ יב – טו) : “ויחלום והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עלים וירדים בו, והנה ה’ ניצב עליו ויאמר אני ה’ אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק, הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך, והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזובך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך”.

כל אדם שהיה זוכה לחלום כזה מלא גילויים נבואיים, מלא הבטחות מופלגות, רואה את הי”ת ניצב עליו לשומרו, רואה מלאכי אלוקים, היה קם בשמחה, מלא סיפוק על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו, היה משתוקק לעוד חלום כזה.

אבל על יעקב אבינו אומרת התורה (פסו’ טז – יז) : “וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים”.

יעקב קם מהחלום מלא פחד ויראה !

למה ?

ממה הוא פחד ?

יעקב אבינו מבין שאם הוא זכה לכזה גלוי עצום במקום הזה, סימן הוא שהמקום הזה הוא “בית אלוקים” הוא “שער השמים”.

אם המקום הזה הוא בית אלוקים, אם כאן זה שער השמים, הרי שיש דינים והלכות המיוחדות למקום כזה. בשולחן ערוך אורח חיים (סי’ קנא סעיף ג) נפסק שאין ישנים בבית הכנסת אפילו שינת עראי.

כאשר התעורר יעקב אבינו בבקר, במקום להתעסק עם המראות אלוקים שראה בחלום, הוא נבהל מעצם הרעיון שהוא ישן במקום שאסור היה לישון בו אפילו שינת עראי : “יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי”. הוא אומר פחד, מפרש רש”י הקדוש : “שאילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה”.

אף שיעקב אבינו היה שוגג בדבר, שכן הקדוש ברוך הוא סיבב וגרם להביאו אל הר המוריה ללון שם, ואף זכה לנס שקפצה לו הדרך, ושקעה לו החמה שלא בעונתה כדי שילון שם, אף על פי כן יעקב אבינו מתודה ומתחרט : “אילו ידעתי לא ישנתי”.

אילו היה יודע יעקב אבינו שהמקום הוא מקום קדוש, אף ארבע עשרה שנה הוא לא ישן, הוא היה נשאר ער או לן במקום אחר, הוא היה מוכן לוותר על כל המראות אלוקים שראה בחלום, על כל ההבטחות שקיבל לו לזרעו אחריו באותו לילה, ובלבד שלא יעבור על איסור אפילו בשוגג.

בספר אור הצפון חלק א’ [דרך ארץ קדמה לתורה] מביא הסבא מסלבודקא זצ”ל את דברי רבי יוחנן במדרש רבה (פרשה סט) על הפסוק : “וייקץ יעקב משנתו” אל תקרי משנתו אלא ממשנתו, ומבואר שלא מדובר היה בסתם שינה אלא בשינה כעין משנה, שינה שהודות לה דבקה נשמתו בהי”ת והשיגה חזיונות מופלאים, בכל זאת הרגיש יעקב אבינו חסרון, כי סוף כל סוף היתה כאן צורה חיצונית של “שינה”, והיה כאן איזה פגם בדרך ארץ, של שינה במקום קדוש, והיה כדאי לו לוותר על כל הדביקות ועל כל הגילויים, ובלבד שלא לפגום פגם כלשהו במידת דרך ארץ עיי”ש.

כך דרכו של מי שהוא ירא את ה’, הוא מפחד וירא מכל נדנוד איסור, גם אם זה נעשה בשוגג, כך כותב רבי יחזקאל פנט זצ”ל [תלמיד מובהק לרבי מנחם מנדל מרימנוב זצ”ל] בספר מראה יחזקאל [שבת שובה] שמי שהוא ירא שמים אינו יכול לבוא אפילו לידי שוגג, דאותן העבדים העומדים לפני המלך נזהרין אפילו משוגג, שלא יבוא לידם דבר נגד רצון המלך אפילו בבלי דעת.

בספר רוח חיים על פרקי אבות (פרק ב משנה א) כותב רבי חיים מוולאזין זצ”ל שהאדם הוא כמרכז המחוגה אשר עם קטנותו בנטותו מעט יתעקם כל העיגול. כן האדם מתקן ומקלקל במעשיו כל העולמות וגם בדיבור אחד יכול לתקן ולקלקל. ובהיות כן גם בשוגג יוכל לקלקל כל העולמות כי מכל מעשיו נעשה רושם למעלה מטוב ועד רע. ודוגמת מלכותא דארעא אם יתחייב אחד מאוהבי המלך מיתה בעשותו דבר נגד חוקי המלך, הנה ברצות המלך באהבתו למלטהו ממהומת מות ולסלוח לו וחי. אבל אם יאכל אוהבו סם המות האם יוכל המלך למלט נפשו. ואף אם שגג הסם יעשה כטבעו.

בספר מסילת ישרים (פרק כד) עוסק הרמח”ל זצ”ל על מעלת הירא שמים, וזה לשונו שם : “אך יראת החטא היא בכל עת ובכל שעה, שהנה בכל רגע הוא ירא פן יכשל ויעשה דבר או חצי דבר שיהיה נגד כבוד שמו יתברך, ועל כן נקראת יראת חטא, כי עיקרה יראה מן החטא שלא יכנס ויתערב במעשיו מחמת פשיעה והתרשלות או מחמת העלם יהיה באיזה דרך שיהיה.

על זה אומר שלמה המלך עליו השלום בספר משלי (פרק כח) : “אשרי אדם מפחד תמיד”, ופירשו חז”ל במסכת ברכות (ס.) : “ההוא בדברי תורה כתיב”. כי אפילו בשעה שאינו רואה המכשול לנגד עיניו, צריך שיהיה לבו חרד בקרבו פן טמון הוא לרגליו והוא לא נשמר, ועל יראה זאת אמר משה רבינו ע”ה (שמות כ): ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, כי זה עיקר היראה, שיהיה האדם ירא ומזדעזע תמיד עד שלא תסור יראה זו ממנו, כי על ידי זה ודאי לא יבוא לידי חטא, ואם יבוא כאונס יחשב. וישעיהו אמר בנבואתו : “ואל זה אביט, אל עני ונכה רוח וחרד על דברי”, ודוד המלך השתבח בזה, ואמר : “שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי” עיי”ש.

בספר אורחות יושר [ערך יראת חטא] כותב מרן הגרי”ח קנייבסקי שליט”א, שענין יראת חטא הוא שמראה שיש לו אמונה חושית עד שמרגיש שעבירה היא אש שורפת, כמו שמספרים על הגר”א זצ”ל שבילדותו נגע בשבת בלי כונה במוקצה והתעלף.

בספר תהלים (פרק קיב פסוק א) אומר דוד המלך עליו השלום : “איש ירא את ה’ במצותיו חפץ מאד”. המדד ליראת השמים של האדם הוא הייחס שלו לקיום המצות, אומנם בלא ידיעת התורה אי אפשר להגיע לידי יראה, כפי ששנינו במסכת אבות (פרק ב משנה ה) : “אין בור ירא חטא”, ומפרש הרד”ק בהקדמתו לתנ”ך “שלא יכשר המעשה מבלי הלמוד”, אבל גם אם למד האדם תורה הרבה, עדיין אין זה מחייב שהוא ירא שמים, כפי שכותב הרמב”ן זצ”ל בספר האמונה והביטחון (פרק א) : “אבל אין החכמה לאות על החסידות, שאפשר שיהא חכם והוא רשע”.

ואמר רבה בר רב הונא במסכת שבת (לא.) : כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל ? היינו שאין תועלת במה שיודע הרבה תורה אם לא להגיע לתכלית שהיא יראת שמים, ולדעת רבי ינאי שם מי שיש לו תורה ואינו ירא שמים דומה למי דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד”. במסכת יומא (עב:) מסביר רש”י הקדוש שהתורה היא הבית שער להיכנס בה ליראת שמים עיי”ש היינו שהיראת שמים היא בבחינת בית שהיא העיקר, ומי שאין לו יראת שמים אף שלמד הרבה תורה דומה הוא למי שאין לו בית ועושה שער לבית.

וכן מוכח מהמעשה שהובא בגמרא שם על רבי סימון ורבי אלעזר שהיו יושבים, ורבי יעקב בר אחא התקרב לעברם. אמר רבי אלעזר לרבי סימון בא נעמוד בפניו שאדם ירא חטא הוא, אמר לו רבי סימון נקום בפניו כיון שהוא תלמיד חכם ! אמר לו רבי אלעזר : אני אומר לך שהוא ירא חטא ואתה אומר לי שהוא תלמיד חכם ? מפרש הרש”י הקדוש שבזה אתה ממעט בשבחו עיי”ש. מבואר שהשבח הגדול הוא מה שזוכה לדרגה של יראת שמים.

האבות הקדושים ידעו שהתכלית היא להגיע ליראת שמים, כדברי רב יהודה במסכת שבת (לא:) : לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והאלוהים עשה שיראו מלפניו.

כזה היה יעקב אבינו, הוא היה ירא את ה’ בתכלית, כל נדנוד של איסור גם אם הוא נעשה בשוגג, גרם לו פחד ויראה גדולה, לא מחמת העונש אלא מחמת גודל הכרתו בגדלות הי”ת שעבר על רצונו, כדברי רבנו יונה בספר שערי תשובה (שער ג אות כג) : “ודע, כי הירא את דבר ה’ יחמיר וידקדק וישים נפשו בכפו על מצוה קלה כמו על החמורות, כי לא יבינו לאשר המצוה הזאת קלה לעומת החמורות, אך יבינו לגדולת המזהיר עליה יתברך עכ”ל.

במסכת קידושין (כט:) מספרת הגמרא על אותו מזיק שהיה נראה בבית מדרשו של  אביי, ובשונה מכל המזיקין שנראים ומזיקים בלילה ורק ליחיד, אותו מזיק היה מזיק אפילו ביום ואפילו הם שניים, יום אחד הגיע לעיר רב אחא בר יעקב, אביי ביקש מכל התושבים שלא יארחו את רב אחא, כך יאלץ רב אחא ללון בבית המדרש, ועל ידו יעשה להם נס וימת אותו מזיק, רב אחא בר יעקב הגיע למקום מושבו של אביי, ומשלא הוזמן להתארח ניגש לבבית המדרש, שם נגלה אליו אותו מזיק שהיה בדמות נחש בעל שבעה ראשים, רב אחא כרע לפניו שבע כריעות ובכל כריעה נפל אחת מראשיו של המזיק. ובחידושי אגדות כותב המהרש”א זצ”ל שאותו נחש הוא משורש נחש הקדמוני, ואותם שבעה ראשים הם כנגד שבעת כוחות הטומאה שהביא הנחש הקדמוני לעולם”, [כן מבואר במסכת סוכה (נב.) “שבעה שמות יש לו ליצר הרע”. שהוא הנחש הקדמוני] והטעם שהשתחווה רב אחא לפניו שבעה פעמים, הוא למד כן מיעקב אבינו שכאשר נפגש עם עשו שהוא היצר הרע, [כן כותב רבנו האריז”ל בספר לקוטי תורה פרשת שמות שעשו מסמל את יצר הרע] השתחוה יעקב לפניו שבעה פעמים, כדי לבטל בזה את שבעת הכוחות של עשיו, ובספר במגלה עמוקות כותב רבי נתן שפירא זצ”ל שרב אחא ידע סוד זה כיון שהוא היה ניצוץ של יעקב אבינו, ולכן נקרא רב אחא “בר יעקב”, וזה רמוז במה שאמר יעקב לעשו כאשר נפגשו : “יש לי רב אחי”, רמז לו על רב אחא שעתיד להכניעו בזמן אביי, שכוח זה בא לו מן יעקב אבינו עיי”ש], לפי זה נבין למה התואר של רב אחא בר יעקב היה “גבר דחיל חטאין”, כי היה משתייך ליעקב אבינו שהיה “דחיל חטאין”.

בספר בעל שם טוב על התורה פרשת ויצא (אות יב) מפרש בזה הרב זצ”ל את דברי יעקב אבינו לאחר שהקיץ משנתו : “ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים”. ופירש הבעל שם טוב זצ”ל, שאחר שיעקב היה טמון בבית עבר ארבע עשרה שנה ועסק בתורה יומם ולילה, בכל אותם ארבע עשרה שנה שבהם ישב ועסק בתורה לא הרגיש יעקב יראה ברמה כזו כפי שהרגיש כאן בהר המוריה, במקום בית המקדש, ולכן אמר אין זה כי אם בית אלוהים, כעת התברר לו שיראת שמים היא בבחינת בית, והתורה שלמד אצל עבר היא רק בחינת שער, בבחינת תרעא לדרתא עיי”ש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

חומר האיסור לדבר בבתי כנסיות

 

בפרשה מסופר על יציאת יעקב אבינו מבאר שבע והליכתו לחרן, בהגיעו לחרן נזכר יעקב שבדרכו עבר דרך הר המוריה, המקום שבו התפללו אבותיו והוא לא התפלל, גמיד מר בדעתו לחזור לשם להתפלל, נעשה לו נס וקפצה לו הדרך, בהגיעו להר המוריה השקיעה הי”ת את השמש טרם זמנה, וזאת כדי שלא תהא ליעקב ברירה אלא ללון שם, בחז”ל מובא שהייתה זו שנתו הראשונה של יעקב אבינו מזה ארבע עשרה שנים שבהם לא עצם עין, בהיותו טמון בבית שם ועבר שקוע כל כולו בעמלה של תורה, כהכנה לשהות עם דודו לבן.

בשנתו זכה יעקב להרגיש שהי”ת ניצב עליו, ובחלומו הוא רואה סולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, באותה שעה אומרים חז”ל קיפל הי”ת את כל ארץ ישראל תחתיו והבטיחה לו לבניו אחריו : “הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך”.

כל עתידו עם ישראל הובטח ליעקב אבינו באותו חלום : “והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה”, בנוסף קיבל יעקב הבטחה להשגחה פרטית : “הנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך”.

כאשר קם יעקב משנתו ונזכר בכל הגילויים הנוראיים שראה אמר בהתפעלות : “אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי”. רש”י מביא את דברי חז”ל במדרש, שכוונת יעקב אבינו היתה : “שאם ידעתי לא ישנתי במקם קדוש כזה”.

והדברים צריכים ביאור, מה כוונת דברי יעקב אילו ידעתי לא ישנתי, הרי הי”ת עשה את הכל כדי לגרום ליעקב לישון באותו מקום, הוא קיצר לו את הדרך, הביא את השמש בצהרים, והכל כדי להראות ליעקב את כל המראות שקרה, אם כן מה פשר דברי יעקב שאילו היה יודע שיש השראת השכינה במקום לא היה ישן ?

בספר אור הצפון [חלק א עמו’ קפא] כותב הסבא מסלבודקא זצ”ל שיעקב אבינו רצה ללמד אותנו כאן, איך וכיצד צריך לנהוג במקום שיש בו השראת השכינה, היה מוכן יעקב אבינו לוותר על כל ההשגות הגבוהות, על הבחינות שאין לנו שום תפיסה ואחיזה בהם, ובלבד שלא יכשל בחוסר דרך ארץ כלפי מקום קדוש שהשכינה שורה שם.

במסכת ברכות (ו:) שואלת הגמ’ מה פירוש דברי דוד המלך ע”ה בספר תהילים (פרק ב פסו’ ט) “כרום זלות לבני אדם” ? עונה על כך הגמ’ : “אלו דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם”, וברש”י שם מסביר כגון תפלה שעולה למרום, ובני אדם מזלזלים בה.

במסכת מגילה (כח:) איתא בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש, בשולחן ערוך אורח חיים (סי’ קנא סעיף א) כותב שהפירוש קלות ראש, הוא שחוק ושיחה בטלה. וביורה דעה (סימן רמו סעיף יז) כותב השולחן ערוך : “אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה, אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש. וקדושת ביהמ”ד חמורה מקדושת ביהכ”נ.

עוד כותב השולחן ערוך אורח חיים (סי’ קכד סעי’ ז) : “לא ישיח שיחת חולין בשעה שש”ץ חוזר התפילה, ואם שח, הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו”.

בכל השו”ע לא מצינו התבטאות חמורה כזו, גם בהלכות החמורות ביותר לא השתמש השולחן בלשון “גדול עוונו מנשוא”, ביטוי שמצינו בתורה בייחס לחטא הנורא של שפיכות דמים, לאחר שהרג קין את הבל אחיו ונתקלל על ידי הי”ת להיות נע ונד בארץ, אמר קין בספר בראשית (פרק ד פסו’ יג) : “ויאמר קין אל ה’ גדול עוני מנשא”.

על כך מוסיף המשנה ברורה (ס”ק כז) בשם הכל בו, אוי לאותם האנשים שמשיחים בעת התפלה כי ראינו כמה בהכ”נ נחרבו בשביל עון זה.

[הש”ך ביורה דעה שם (ס”ק טז) מביא בשם הפרישה (שם אות לו) שמה שאין אומרים רפואה מפני ביטול ב”ה אפשר דזהו דוקא בימיהם שלא ראו מספריהם לחוץ כל שכן שלא היו משיחים אבל עכשיו דבלאו הכי אין נזהרים אומרים רפואה עיי”ש.

ובט”ז שם (ס”ק ו) כתב על דברי הפרישה : “ולא היה לו לכתוב דבר זה לבדות קולא מלבו, דאף דמצינו באו”ח סברא כזו לענין חתן, שקורא ק”ש עכשיו כיון שגם שאר בני אדם אינם מכונים, היינו משום שנמשך מזה דבר טוב שיקרא ק”ש, מה שאין כן כאן שימשך מזה דבר מגונה, שהשומע סבר מדהותרה עכשיו לומר רפואה, הותרה הרצועה וישיח גם כן שיחה בטלה, וכבר אנו מוזהרין בזה בעונש גחלי רתמים ח”ו, ע”כ אין להשגיח בזה להקל, ואדרבה יהיה הרב מזהיר ע”ז, וילמדו ק”ו לאיסור שיחה בטילה, והמרבה בכבוד התורה ה”ז מכובד ומשובח עכ”ד]

ואכן מסופר שבעיר אנטוורפן שבמדינת בלגיה ישנו בית מדרש קטן בשם “אייזמען”, בית מדרש זה הוקם על ידי הרב אייזמען זצ”ל שהיה קרובו של הרב שמשון רפאל הירש זצ”ל, בבית מדרש זה היתה הקפדה יתירה על דיבורים בבית כנסת, בעת התפילה בודאי, אך גם שלא בזמן התפילה היו נזהרים שם מאד מדיבורים בטלים, בית כנסת זה היה ממוקם בין שתי בתי כנסת גדולים ומפוארים, האחד שימש את קהל מחזקי הדת שבעיר, והשני היה שייך לקהילת שומרי החומות, בשנות השואה הנוראה נפגעו שני בתי הכנסת קשות, הגרמנים ימ”ש הסיבו להם נזק רב, אך בדרך פלא, בית המדרש האייזעמאן, על אף מיקומו הוא כמעט ולא נפגע בכלל, יהודי אנטוורפן יודעים להסביר שהסיבה לכך היא משום שבית כנסת זה הקפידו שלו לדבר שיחה בטילה.

בספר יערות דבש חלק א (דרוש ד) כותב הגר”י אייבשיץ זצ”ל  ששיחת חולין בבית כנסת מונעת בעד תפילותיו של המדבר מלעלות אל השמים, הבל פיו של המדבר בבית כנסת אומר היערות דבש זצ”ל, הופך למסך ענן המשמש כמסך חוצץ בעד תפילותיו, וכך כותב רבי אליעזר אזכרי זצ”ל בספר חרדים (פרק סו) שדיבור בעת התפילה גורם לאי קבלתה.

וידועים דברי הזוהר הקדוש בפרשת תרומה (דף קל”א ע”ב) אודות מי ששח בבית כנסת : “מאן דמשתעי בבי כנישתא במילין דחול, ווי ליה דאחזי פרודא, ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל דאחזי, דהא לית ליה אלהא ולא אשתכח תמן, ולית חולקא ביה, ולא דחיל מיניה, ואנהיג קלנא בתקונא עלאה דעילא”.

עוד כותב הזוהר הקדוש פרשת ויקהל (דף ר”ה ע”ב) : “כיון דעאלו עמא קדישא לבי כנישתא, אסור לאשתדלא אפילו בצורך בי כנישתא, אלא במילי תושבחן וצלותא ואורייתא, וכדקא חזי לון, ומאן דאשתדל במלין אחרנין, ובמלין דעלמא, דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא, לית ליה חולקא בעמא דישראל”.

דברים מבהילים !

אין לו חלק באלוקי ישראל !!

אין לו חלק בעם ישראל !

בעיר פראג עמד בית כנסת ישן נושן, פרנסי הקהילה נמנו וגמרו שהגיע העת להחליף את קורות העץ הישנות בחדשות, לסייד את בית הכנסת בסיד לבן וריחני, להוסיף מנורות שיאירו את כל בית הכנסת באור גדול, ממחשבה ולמעשה הם אספו את הכסף הדרוש, שכרו בעלי מקצוע מיומנים, אלו החלו בשיפוץ בית הכנסת מן המסד ועד הטפחות, סכום כסף גדול השקיעו בני הקהילה בשיפוץ בית ה’, אכן בשנת תק”ה הסתיימה מלאכת השיפוץ, במרכז העיר פראג עמד בנין בית הכנסת מרהיב ביופיו, אל חנוכת בית הכנסת החדש הוזמן רבה הנערץ של העיר פראג, הלא הוא הגאון המפורסם רבי יהונתן אייבשיץ זצ”ל, הרב כדרכו נשא דרשה ארוכה ומפולפלת בשבח ובמעלת בית הכנסת, ובחיוב לשמור קדושתו, בסיום דרשתו פנה הרב אל ראשי הקהל שנכחו על בימת הכבוד.

ידידיי ורעיי ! טרחה גדולה טרחתם, ממון רב השקעתם, כדי לפאר ולרומם את בית ה’, כיצד תגיבו אם יבוא מאן דהו וישליך בוץ ורפש על קירות ותקרת בית הכנסת ? ודאי תתמלאו עליו כעס וזעם, אין ספק שהוא יגורש בבושת פנים ובבוז מבית הכנסת.

דעו נא ידידיי ! הוסיף רבי יונתן זצ”ל במילים נוקבות, דיבורים בטלים שמדברים הבריות בבית הכנסת, גם אם אינם נאמרים בשעת התפילה, הרי הם משחירים את קירות בית הכנסת פי כמה וכמה, והרי הם מזהמים את האויר הקדוש וכניסים במקומו רוח חולין וטומאה.

בראותכם אדם ששח שיחת חולין בבית הכנסת, הורה להם הרב, עליכם להתייחס אליו לא פחות מאילו השליך טיט ורפש על קירות בית הכנסת היפים, הריני מגלה לכם ! סיים הרב את דרשתו, שכל בתי הכנסת הגדולים והמפוארים שהיו בפראג וחרבו, לא חרבו אלא בעוון זה של דיבורים בטלים בבית הכנסת.

במסכת מגילה (טו:) אומרת הגמ’ שעתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק.

בפירוש בעל הטורים לספר דברים (פרק כו פסו’ יט) מבאר הרב זצ”ל שאותה עטרה עשויה מאותם תפילות שישראל משבחים ומהללים להשם, את אותם שבחים מחזיר הקב”ה לישראל בצורה של עטרה בראשם, וזה רמוז בדברי התורה בספר דברים (פרק כו פסו’ יט) : “ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת”. אומנם, מוסיף הרב בעל הטורים זצ”ל, כל זה רק למי שאינו שח שיחת חולין בבית הכנסת, אבל מי ששח שיחת חולין בבית הכנסת, לא רק שלא יזכה לאותה עטרה אלא שמקיפין את כל גופו בקוצים.

הבית יוסף באורח חיים (סי’ נה) מביא בשם האגור שנהגו העולם לצרף לעשרה גם את אותם שמשיחים שיחת חולין, [גם לדעת הבית יוסף זצ”ל אין צירופם של אנשים אלו מובן מאליו, ויש כאן חידוש שכן מצרפים אותם] אכן בט”ז (שם ס”ק ד) תמה על דברי האגור, היאך אפשר לצרף שוטים אלו שעושים איסור בהפסקת שיחה בטילה, אשר גדול עוונם מאוד, וכותב הט”ז באמת אני אומר, שחלילה להצטרף עם אנשים פושעים כאלה כשאין מנין זולתם עיי”ש.

עד כדי כך חמור הדבר לדבר בתוך בית כנסת ובפרט בשעת התפילה, שלדעת הט”ז עדיף להתפלל ביחידות מאשר להתפלל במנין כזה שיש בו אנשים שמדברים בבית הכנסת, שמזלזלים בקדושת המקום, על אחת כמה וכמה כשזה נעשה באמצע התפילה.

בשער הכוונות (ענין בית כנסת) מעיד רבנו חיים ויטאל זצ”ל על רבנו האריז”ל, שכל כך חשש מאיסור זה של דיבור שיחת חולין בבית כנסת, עד שגדר את עצמו שלא לדבר בבית כנסת אפילו דברי מוסר ותוכחות, וכל זה כדי שחס ושלום לא ימשך עי”ז לדבר דברים של חול בבית הכנסת

עד היכן הדברים מגיעים !!

והרב באר הגולה ביור”ד (סי’ שלד ס”ק קכג) כותב בשם המהר”ם מרוטנבורג שרבינו גרשון מאור הגולה, החרים מי שמדבר בביהכ”נ וצריך לישב שם באימה וביראה, ובשו”ת הרב”ז חלק ג (חושן משפט סי’ נו) כותב שאדם שמדבר שיחת חולין בבית הכנסת, הוא מבזה את דת ישראל, ויש בזה חילול ה’, כי בבתי התיפלה של הגויים יש סדר ושקט מופתי, אף אחד לא מעיז לדבר שם שיחת חולין, אם כן איך יתכן שמקום בו שורה השכינה הקדושה, מקום הנקרא “מקדש מעט”, דוקא שם ינהגו קלות ראש,

ואכן דבר זה גרם וגורם להרבה צרות של גלות וגירוש לבין הגויים, כדי שנלמד מהם איך וכיצד צריך להתנהג במקום מקודש, ואם הם נוהגים כך בבתי התיפלה שלהם אנו על אחת כמה וכמה צריכים לנהוג כן בביתי כנסיות ובבתי מדרשות שלנו, על זה זועק הנביא מלאכי (פרק א פסו’ ו) : “בן יכבד אב ועבד אדוניו, ואם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי” ?

הסירו נא מעלינו בית ישראל את החרפה אשר שברה לבנו זועק שם הרדב”ז זצ”ל מקירות ליבו הטהור, , ומנהג לא טוב אשר נהגו העם בבלי דעת ב”בתי-מקדשי” אלהינו, ללכת הנה והנה, ולדבר כל שיח וכל שיג, ככל העולה על רוח איש ואיש, תנו מורא וכבוד לה’ אלהינו, הציבו גבולות וסדרים ישרים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, לפאר ולכבד מקום מקדש ה’, ולהרים בית הכנסת לזה המצב שהוא צריך לעמוד, ע”כ דבריו החוצבים של הרדב”ז זצ”ל

בספר חסידים (סימן רט) כותב אם תראה בית של צדיק או בהכנ”ס חרב, או רשעים דרים בו, דע שישראל היו דרים בו דרך בזיון. וכן בהמד”ר שנוהגים בו קלות ראש סופו נופל ביד ערלים, דיו לעבד שיהא כרבו כי לא נהגו נכרים קלות ראש ובזיון בבית ה’ עד שנהגו בו ישראל שנאמר (ירמיה ז’ י”א) : “המערת פריצים היה הבית הזה, ואח”כ וארוה כל עוברי דרך. לעולם לא יעשו הערלים רעה אלא א”כ יעשו ישראל תחילה רעה ביניהם זה לזה, ולא יתבזו ת”ח אא”כ יבזו זה לזה תחילה, או שמבזין את התורה ואין מוחין בידם עכ”ל

בספר “מורא מקדש” מובא שבשנת ת”ח כשנהרגו בעו”ה רבבות מישראל, אמרו למעלה שגזירה זו באה בשביל שדברו בבית הכנסת ובית המדרש. ולכן תיקן רבינו בעל התוספות יום טוב, נוסח מיוחד של “מי שבירך” למי שאינו מדבר בבית הכנסת, ותקנו לאומרו בכל שבת בביתי הכנסת, מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה, הוא יברך את כל מי ששומר פיו ולשונו, שלא ידבר בעת התפלה וקריאת התורה. הקדוש ברוך הוא ישמרהו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, ויחולו עליו כל הברכות הכתובות בספר תורת משה רבינו ובכל ספרי הנביאים והכתובים, ויזכה לראות בנים חיים וקיימים, ויגדלם לתורה לחופה ולמעשים טובים, ויעבוד את ה’ אלקינו תמיד באמת ובתמים, ונאמר אמן.

בספר אורחות חיים חלק א’ [דין עניית אמן אות ה] כותב בשם הר”י מקור’ ז”ל [וכן כותב הכלבו (סי’ יא)] ומאותה שעה זוכין התינוקות לחיי הע”הב וא”כ אוי להם למדברים דברים בטלים או שחוק בשעת תפלה ומונעין בניהם מחיי הע”הב כי יש לנו לעשות ק”ו בעצמנו מן האומות עכו”ם שאמונתם שקר ועומדים בבית תפלתם כאלמים כל שכן אנחנו שאנחנו עומדים לפני ממ”ה הקדוש ברוך הוא כי ראינו בעינינו כמה בתי כנסיות שנחרבו על שנהגו בהם קלות ראש ונהפכו להיות ע”ז. ואמר הנביא המערת פריצים היא הבית הזה…”.

בשם הרב חיד”א זצ”ל מובא על הפסוק ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון שכאשר באים המקטרגים לקטרג על ישראל הקב”ה דוחה אותם שבשאר האומות המצב הוא פי כמה וכמה יותר גרוע אבל כאשר באים המקטרגים וטוענים שעם ישראל מדברים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ומזלזלים בהם כביכול אין לקב”ה תשובה מה לענות להם שכן אצל הגויים ימ”ש אינם מדברים בית התיפלה שלהם וזהו שאמר ה’ ילחם לכם בכל מה שיטענו כלפיכם המקטרגים אבל אתם תחרישון ואל תדברו בביתי כנסיות ובתי מדרשות

לב מי לא ירעד למקרא דברים אלה, וכמה צריך אדם ליזהר בקדושת בית הכנסת שלא לדבר בו דברי חול אפילו שלא בשעת התפלה, וכ”ש בשעת התפלה וקריאת התורה, שהוא עון כפול וחמור ביותר ועונשו מרובה.

ובספר פלא יועץ (מערכת בית הכנסת) כתב, תסמר שערות אנוש ולבבות יכאבו על שנעשה כהיתר לרבים מעמי הארץ, ואין נגרע, ששומעים חומר האיסור, ואף על פי כן אין מניחים מנהגם הרע, ועולם כמנהגו נוהג, אוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה, וביותר פשתה המספחת הזאת בימי שמחות וגיל, ובחגים, וכל מי שיש בידו למחות ימחה על כבוד שמו, ויש שאינם רוצים לדבר בבית הכנסת, אבל כשמדברים אליהם אחרים, נראה להם כיוהרא שלא להשיבו דברים בטלים בבית הכנסת, עד שנעשה לו כהיתר, והרי צריך לחוס על נפשו ועל כבוד קונו. זה כלל גדול שלא לעבור שום עבירה ושלא להימנע מקיום שום מצוה מפני הבושה, ועל זה אמרו הוי עז כנמר, ומכלל מורא בית הכנסת שלא יתן שם בקולו עוז, אפילו לקרוא לאדם בשמו, או למחות באחרים, וידבר להם כעומד לפני מלך, וחובת גברא הוא למאמין באמונה שלימה במציאות ה’ מלך נורא ואיום בכל מקום, וכל שכן בהיכל קדשו. עכת”ד.

וראיתי להעתיק מה שכותב הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט”א בספר חשוקי חמד על מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א בהערה נו. שהרב ר’ ישעי’ חשין זצ”ל שהיה ר”מ בת”ת עץ חיים, היה נוהג לספר לכל בחור שנעשה בר מצוה, שבעיר אוסטראה פרצה פעם מגפה רח”ל, רב העיר ובית דינו גזרו תענית ויום תפילה, והכריזו שכל מי שיודע איזה דבר חשוד בעיר מחויב לבוא להודיע לבית דין, כדי לידע מה לעשות כדי לעצור את המגפה רח”ל.

והנה בעיר הנ”ל היה יהודי שלא היה רגיל לבוא לבית הכנסת להתפלל, ואחרי הכרזת בית הדין הנ”ל לקחו על עצמם שני אנשים מבני העיר, לחקור ולעקוב אחר האיש הנ”ל, עד שיוודעו מהותו, וכך עשו והתחילו לעקוב אחריו כל היום ולא ראו מאומה, אחר כך עקבו אחריו גם בלילה וראו שבחצות הלילה קם ממטתו ויוצא מחוץ לביתו, והולך מחוץ לעיר, שני האנשים הלכו אחריו שלא ירגיש בהם, וראו שאחר שיצא מחוץ לעיר נכנס ביער הסמוך ונעלם מעיניהם, וחזרו העירה.

למחר באו לרב העיר וסיפרו לו בפרטות מה שראו בלילה זו, ומי יודע מה הוא עושה ביער, ענה הרב אני אבדוק זאת בעצמי, וכן עשה, בלילה הרב בעצמו הלך ביחד עם אנשים אלו, ועקבו אחריו גם ביער, עד שראו שעמד במקום מסוים, וישב לו לארץ והתחיל לומר תיקון חצות בקול בכי ובדמעות שליש עד שנמס לבבם מגודל הבכי והנעימות, אולם היה דבר שעורר את תימהונם ששמעו עוד קול בלתי ידוע, שאומר עמו ביחד את התיקון, ולא ראו שום אחד שעמד ביחד עמו.

כשגמר לומר תיקון חצות, אמר לו הרב, עתה ראינו בעיננו כי איש קדוש אתה, ואני מבקש לדעת של מי הקול השני שאמר עמך ביחד את התיקון חצות, האיש ניסה להתחמק מלענות על שאלה זו, אמר לו הרב דע שאני המרא דאתרא וגוזרני עליך שתגיד לי את האמת, כשמעו את גזירת הרב ענה, מנהגי כבר מאז, להתאבל כראוי על חורבן בית המקדש, ונתנו לי מתנה מן השמים שבכל לילה ירמיהו הנביא בא אלי ליער לומר עמי יחד תיקון חצות. שאלו הרב מכיון שיש לך זכיה גדולה כזו לערוך תיקון חצות ביחד עם ירמיהו הנביא, אם כן למה אינך מתפלל לבטל גזירת המגפה הנוראה רח”ל מהעיר, אמר לו למחר אני ישאל את ירמיהו הנביא.

למחרת בא ואמר לרב, שירמיהו הנביא אמר לו שארבעים שנה קודם שנחרב בית המקדש, היה כבר צריך להיחרב, אבל כיון שלא היו מדברים דברים בטלים בבית הכנסת, בית המקדש נשאר עוד ארבעים שנה ולא נחרב, ואפילו שהיו רשעים באותו דור, אבל כשהתחילו לדבר בבית הכנסת נחרב בית המקדש, וכל הצרות שאירעו ליהודים, הם משום שמדברים דברים בטלים בבית הכנסת.

רב העיר החליט להכריז בכל העיר שכולם יתאספו בבית הכנסת הגדול, והרב עלה ודרש על ענין קדושת ומורא וכבוד בית הכנסת, וסיפר להם כל המעשה הנ”ל, ומה שאמר לו האיש הנ”ל שזהו סיבת המגפה רח”ל, וגעו כל העם בבכיה והיה התעוררות גדולה ובאותו מעמד קבלו על עצמם ועשו תקנה שאסור לשום איש לדבר בבית הכנסת שום דיבור חול ובפרט עם התפילין, ותיכף אחר קבלה זו נעצרה המגיפה וליהודים היתה אורה ושמחה, ע”כ. (מובא בהקדמת ספר דברי משפט לגאון רבינו חיים אוירבאך זצ”ל).

בהערה נז מוסיף הגר”י זילברשטיין זצ”ל : “שוחחנו פעם עם אחד מגדולי הרופאים בא”י, ושאלנוהו האם מבקר פעם בבית הכנסת? תשובתו היתה, בקרתי פעם אחת בבית הכנסת, וראיתי אנשים משוחחים ביניהם, בדומה ל”שוק” ולא למקום קדוש, ונמנעתי מלשוב ולבקר שם שנית. השי”ת ירחם שהדברים הללו לא יהיו קטרוג, והמסייע לשמור על קדושת המקום ועל תפילה בכוונה אין קץ למתן שכרו, והסייעתא דשמיא מובטחת לו ומצדיקי הרבים יזהירו ככוכבים.

עוד מוסיף הרב שליט”א : “שמעתי שבחד מבתי כנסיות בארה”ב תלו מודעה ובה סיפור שלאחד התלמידים של הגאון הצדיק הרב אביגדור מילר זצ”ל נתגלה שסובל מהמחלה הנוראה, ובא להתחנן על נפשו אצל רבו, שאלו הרב האם הוא מתפלל בבית הכנסת אשר שם משוחחים בעת התפילה? והשיב לו כן. אמר לו הרב אם כן אין לי תקנה למחלתך, התלמיד העתיק את תפילתו לבית הכנסת אחר שלא משוחחים בו בעת התפילה, ונתרפא עיי”ש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

לחם לאכול ובגד ללבוש – הסתפקות במועט

בפרשה אנו קוראים על יציאתו של יעקב אבינו מבאר שבע לחרן במצות אביו ואמו, טרם כניסתו לחרן נודר יעקב אבינו נדר ומתפלל לה’, (פרק כח פסו’ כ – כב) : “אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה’ לי לאלוהים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך”.

יעקב אבינו עליו השלום אינו מבקש מהקדוש ברוך הוא חיי רווחה, הוא לא דורש מותרות, הוא מבקש את המינימום ההכרחי הנדרש לאדם כדי לחיות : “לחם לאכול ובגד ללבוש”.

רבינו בחיי כאן בפרשה כותב שאלת יעקב אבינו היא שאלת הצדיקים מאת השם, שלא ישאלו המותרות, רק הדבר ההכרחי בלבד שאי אפשר לו לאדם שיחיה בלעדיו.

ומוסיף הרב זצ”ל : “ובידוע כי נטיית אדם אחר בקשת המותרות הוא גורם לו מהומות רבות, ועל כן כל איש ירא את השם ראוי לו שיהיה שמח בחלקו ושיסתפק במעט, ושלא יתאווה המותרות, וייטב לבו ביראת השם.

וכן ביקש  שלמה המלך עליו השלום בספר משלי (פרק ל פסו’ י) : “הטריפני לחם חקי”. היינו שהתפלל על מדת ההסתפקות, כי הריש והעושר מדות מגונות מביאות אותו לעבור על מצות התורה, כי עם הריש יצטרך אדם להחניף את הבריות, כענין שכתוב : “תחנונים ידבר רש”, ועם העושר יבא האדם אל המותרות ויקנה לעצמו גסות הרוח וגבה לב, כענין שנאמר: “ועשיר יענה עזות”, עד שישימנו תועבה, שנאמר: “תועבת ה’ כל גבה לב”. ומפני זה אמר : “ראש ועושר אל תיתן לי הטריפני לחם חקי”.

ומוסיף רבנו בחיי : “ודע כי לולא שיצר לב האדם רע מנעוריו, הומה אחר תאוות יתרון העושר והכבוד בעוה”ז, לא היה ראוי לו שידאג במה שלא קנה מן המותרות, רק שיבקש דבר המוכרח, כי מה שהוא מוכרח הקדוש ברוך הוא יזמינהו לידו יום ביום, וכעינין שכתוב בפרשת המן : “ולקטו דבר יום ביומו”, כי לא היה אפשר להם להצניע מן המן לזמן ידוע ואפילו מיום אחד למחרתו, ומתוך שהיו בוטחים בהש”י היה מזמינו להם יום יום, וכבר דרשו רז”ל בענין הפרנסה: (עבודה זרה ג ב) הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כלו מקרני ראמים ועד ביצי כנים, וזהו שאמר הכתוב: (תהלים קמה, ט) “ורחמיו על כל מעשיו”.

עניין זה כותב הרב זצ”ל ניתן ללמוד מסדר העולם והנהגתו, שהיא בחכמה עמוקה ונפלאה, שהקב”ה מזמין לבריותיו וממציא להם הדבר ההכרחי, ומה שהוא מוכרח יותר הוא מצוי יותר, ומה שאינו מוכרח כל כך אינו מצוי כל כך. כעניין המרגליות ומיני אבנים יקרות, שאינן מצויות כל כך בעולם, ואינם תחת יד כל אדם, לפי שאינם מוכרחות כל כך, שהרי הבריות יכולין לחיות זולתן, אבל המזון שהוא מוכרח יותר מן המרגליות הוא יותר מצוי מן המרגליות, שהרי תמצא התבואה והמזון בשוקים וברחובות מה שלא תמצא המרגליות, והמים שהם מוכרחים יותר מהמזון, שהרעב יכול אדם לסבלו שנים וג’ ימים, ולא כן הצמא, כי אפילו זמן מועט לא יכול אדם לסבול, ע”כ המים מצויים יותר מן המזון כי תמצאם בכל מקום במדינות ואפילו בדרכים, והאויר שהוא יותר מוכרח מן המים, שהרי חשק הצמא יוכל אדם לסבול מיל אחד או פרסה אחת, אבל בלי האויר לא יוכל אדם ולא כל חי להתקיים אפילו רגע, ע”כ הוא מצוי יותר שלא תמצא מקום ריק מן האויר ואפילו במקום שהכותל עומד שם האויר.

והא למדת מסכם רבנו בחיי זצ”ל שהדברים המוכרחים הם מצויים יותר בעולם, כי הקדוש ברוך הוא בחכמתו הגדולה סידר את עולמו בהן והזמינן לבריותיו.

וזאת הסיבה הוא מסיים, ששאל יעקב הצדיק “לחם לאכול ובגד ללבוש”. שהוא הדבר המוכרח, ושאל מידת ההסתפקות שהיא שאלת הצדיקים ולא שאל המותרות, כי התורה מואסת בהן עד שתמנע אותם ואפילו מן המלך, הוא שכתוב : (דברים יז, יז) “לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד” עכ”ד.

וזה לשון הרב מאור ושמש ברמזי פסח ד”ה כמה : “כי הנה הצדיק אוכל לשובע נפשו, ואינו מבקש המותרות, וכל מה שמשפיע לו השי”ת די לו בכדי להחיות את נפשו. ואם משפיע עליו השי”ת ברוב רחמיו וחסדיו איזה השפעה יותר מכדי קיום החיות, אזי זאת נחשב להצדיק לטובה רבה, והשפעה גדולה. לא כן הרשעים מבקשים מותרות, ובטן רשעים תחסר, וכל מה שיגיע לו מהטובות מעוטים המה בעיניו, וכלא היו נחשבים אליו” עכ”ל.

בספר שפת תמים (פרק ה) מעורר מרן החפץ חיים זצ”ל שלכאורה התיבות “לאכול וללבוש” שהזכיר יעקב בבקשתו הם שפת יתר, שהרי ברור שהלחם הוא כדי לאכול והבגד הוא כדי ללבוש ?

וכותב החפץ חיים זצ”ל, שידוע שדרך העשירים להתנהג בענייני סעודתן בדרך גבוה, כי יותר מתפזר ממה שהוא אוכל. וכהאי גוונא בענייני מלבוש, להיות לו בגדים שהוא לובש על בשרו, וגם בגדים להתראות בו בין הסוחרים, מינים ממינים שונים, וכיוצא בזה הרבה. אבל יעקב אבינו אף שגדל בבית יצחק אבינו שהיה עשיר גדול עד מאד, לא בקש מאת ה’ יתברך כי אם ההכרחיות, לחם לאכול ובגד ללבוש ולא יותר.

עוד כותב שם החפץ חיים זצ”ל שצריך האדם ללמד את עצמו מידות מאבותינו עליהם השלום, כמו שכתוב בשיר השירים (פרק א פסוק ח) : “אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן, ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים”. וכמו שפירש רש”י שם “הסתכלי בפסיעת דרך שהלכו הצאן והעקבים ניכרים התבונני בדרכי אבותיך הראשוני’ שקבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצותי ולכי בדרכיהם”.

אם כן כמו שיעקב אבינו עליו השלום, אף שהיה בן יצחק שהיה עשיר גדול יותר מאבימלך, כמו שכתוב בתורה. אף על פי כן לא שאל מאת הקדוש ברוך הוא כי אם לחם לאכול ובגד ללבוש, כמו שכתוב בתורה. אם יהיה אלוקים עמדי וגו’ ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, כך צריך כל אחד ואחד לאחוז בדרכו של יעקב אבינו ולחנך את עצמו להסתפק במועט, ובהכרחי לקיומו.

כן כותב רבי יהונתן אייבשיץ זצ”ל בספר יערות דבש [חלק ב דרוש יב] : “אך טוב לישראל לילך בדרכי אבותינו הקודמים, יעקב שהתפלל ונדר לה’ “אם יהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש”, ולא בגדי מלכות, כי אם ישתה חלב צאן, ומגז כבשים יתחמם, תהיה לו דירתו אהל שיכן באדם מכוסה בעורות עזים, לבל יכהו הגשם והשלג וביתדות יחזקהו”.

ואף שבמסכת חולין חולין (צב.) אמרו שיעקב אבינו היה ממונו חביב עליו יותר מגופו, כותב רבי צדוק הכהן מלובלין בספר ישראל קדושים (אות ה) שלא היה זה מפני תאות וחמדת הממון, רק מפני הצורך ללחם חוקו לפי הטף, שלא יטריד נפשו בדאגת הפרנסה והיה רק הבקשה בגבול עיי”ש.

וכן כותב רבי יצחק אברבאנל זצ”ל בפרשת וישלח על הפסוק (פרק לב פסו’ כה) “ויותר יעקב לבדו”, וברש”י הקדוש כתב ששכח יעקב אבינו פכים קטנים וחזר עליהם, והקשו על זה איך סיכן יעקב אבינו עצמו בשביל פכים קטנים ? וכותב רבי יצחק אברבאנל זצ”ל שאין הכוונה שחזר יעקב אבינו בשביל דברים פעוטים של מה בכך,

אלא שחזר להביא את כל רכושו שהיה רב, ואף שכתוב ויותר יעקב לבדו, אין הכונה שהלך לבדו להביא את כל הרכוש הגדול שהיה לו, אלא שאחרי שהעביר את נשיו ואת ילדיו, חזר לצוות על העברת כל אשר לו, והיה שם עד שעבדיו העבירו הכל ומפני זה נשאר לבדו מעבר הנהר”. מה שאמרו ז”ל שחזר יעקב על פכים קטנים כותב הבראבאנל זצ”ל “כי היה בעיניו כל הרכוש כפכים קטנים ביחס הנשים והבנים”.

[בטור הלכות ראש חודש (סימן תיז) כותב ששמע מאחיו הר”י זצ”ל שחג סוכות הוא כנגד יעקב דכתיב : “ולמקנהו עשה סוכות”. ובספר השל”ה הקדוש מסכת סוכה פרק נר מצוה (אות נג) כותב שלכן חג סוכות כמו שהסוכה היא דירת ארעי ושיעור מצומצם, רק שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו, והם שבעה טפחים על שבעה, כמוזכר בפוסקים (שו”ע או”ח סימן תרל”ד ס”א). כך היתה אכילתו של יעקב אבינו ע”ה הנרמז במלת ‘מקנהו’ כדלעיל – כל ימיו אכילת ארעי ושיעור מצומצם כדי חייו פת במלח ומים במשורה כדי ללמוד תורה, כי לא בקש כי אם ‘לחם לאכל ובגד ללבש’ (בראשית כח, כ). על כן אמרו, סוכות כנגד יעקב עיי”ש].

 

ועדיין צריך ביאור, מדוע דוקא יעקב אבינו התפלל תפילה כזו, למה רק הוא ביקש מהי”ת לחם לאכול ובגד ללבוש, מדוע לא מצינו כן אצל אברהם ויצחק, למרות שוודאי גם הם היו מסתפקים במועט אף שהיו עשירים גדולים, [שעל אברהם אבינו אומרת התורה בפרשת לך לך (פרק יג פסו’ ב) : “ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב”. וכן ביצחק כתוב בפרשת תולדות (פרק כו פסו’ יג) : “ויגדל האיש וילך הלוך וגדל ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה”. ובמדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סד אות ז) אמר רב חנין שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך”]. בכל זאת לא מצינו אצלם במפורש את ההנהגה הזו לבקש את המינימום ההכרחי, רק אצל יעקב אבינו ?

חייב ללמוד תורה הוא בכל רגע ביום

ביאור הדברים נראה בהקדים דברי הפסוק בספר יהושע (פרק א פסו’ ח) נאמר : “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה, למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל”. ובספר דרך חיים על מסכת אבות (פרק ו משנה ה) כותב המהר”ל זצ”ל שכך היא דרכה של התורה לעסוק בה יומם ולילה. ובספר השל”ה [מס’ שבועות פ’ נר מצוה ד”ה במדרש] כותב בשם המדרש, [בספר מחזיק ברכה או”ח (סי’ קנו ס”ק א) מביא כן בשם המדרש שמואל], לפרש את הפסוק בספר תהלים (פרק קיט פסו’ קכו) : “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”. שהקובע עתים לתורה לומר שהיא נוהגת באותו עת ולא בעת אחר הוא מפיר את התורה, כי חובת הלימוד היא כל היום וכל הלילה.

מטעם זה השיב רבי ישמעאל במסכת מנחות (צט.) לבן דמא בן אחותו שלמד כל התורה כולה וחפץ ללמוד חכמה יונית : “צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יונית”. שכוון רבי ישמעאל בזה לומר לו שהגם שיודע הוא את כל התורה כולה, עדיין מחויב לעסוק ולעמול בתורה בכל רגע ורגע ביום ובלילה.

[בספר שמירת הלשון (חלק ב פרק כט) מבאר זה החפץ חיים זצ”ל על פי משל לחייט אחד היתה לו מלאכה רבה, והוצרך לשכור פועל לחודש ימים שיבוא לביתו לעזור לו להשלים מלאכתו, וכן היה, ושילם לו. ואחר כך הביא הפועל מלאכה משלו גם כן לבית בעל הבית לעשותה שם. אמר לו בעל הבית, עד עתה שעשית מלאכתי הוכרחתי לתת לך שולחני וכל כלי לעשות מלאכתי, אבל כעת שאתה עושה מלאכתך למה לי לתת לך שולחני וכל כלי. כך הנמשל: הקדוש ברוך הוא ברא את הזמן והוא יום ולילה לעשות מלאכתו, ואתה באת ללמוד חכמה יונית בזמן שהוא שלו, צא ובדוק שעה שאינה לא יום ולא לילה ולמוד בה.

ואף שבמסכת ברכות (לה:) לומד רבי ישמעאל ממה שנאמר בתורה : “ואספת דגנך” שצריך להנהיג בהן מנהג דרך ארץ, מכל מקום בזמן הפנוי מחויב ללמוד בכל רגע, וידע רבי ישמעאל בבן אחותו שאינו חפץ ללמוד חכמה יוונית כדי להתפרנס לכן אסר לו ללמוד].

כן כותב הרב פלא יועץ זצ”ל בערך חכמה : “וידוע שהרוצה לזכות לכתרה של תורה צריך שיהא לו חיבה יתירה ושקידה רבה יומם ולילה”, ובערך תורה כותב הרב זצ”ל : “ואפי’ אם ילמוד האדם כל היום וכל הלילה רק חצי שעה ירצה לפנות עצמו לבטלה לעסוק בשחוק או בדברים בטלים ולהיות מיושבי קרנות אין פוטר אותו מיום הדין” עכ”ל.

וכן אומר ירמיהו הנביא (פרק לג פסו’ כה) : “כה אמר ה’ אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”, ובמסכת שבת (לג.) מעמיד פסוק זה על התורה, היינו שתכלית בריאת היום והלילה היא בשביל עסק התורה, ומוכח שיש חיוב ללמוד תורה ביום ובלילה.

הרשב”ץ בפירוש מגן אבות על מסכת מסכת אבות פ(רק ה משנה כב) מפרש שזו כוונת בן בג בג “ומינה לא תזוע” היינו שאין שום שעה שמותר לעסוק בחכמה אחרת זולתי חכמת התורה.

כדי שיוכל האדם לקיים את החיוב ללמוד בכל עת, צריך להינזר מכל דאגה ומכל מחשבה המטרידה את מוחו, עליו פנוי כל כולו אך ורק לתורה, לכן מי שאינו מורגל להסתפק במועט, מי שלבו נוטה אחר תאוות הממון ומנעמי העולם הזה, שאינו חופשי מהרעבון התאווני, אדם זה אינו יכול לזכות לכתרה של תורה, שכן כדי להפיק את רצונותיו דרוש לו ממון רב, וכדי להשיגו צריך לבטל הרבה מזמנו, במקום להיות עסוק בתורה.

מסופר על מרן החפץ חיים זצ”ל שפעם ביקר בביתו של אחד מקרוביו וראה על החלונות וילונות מהודרים ויקרים, פנה אל בעל הבית ואמר לו : “אני רואה כמה דפי גמרא תלויים על החלונות”, הסתובב ויצא מן הבית.

כדי לעסוק בתורה כל היום צריך להסתפק במועט

והנה כדי להיות עסוק בתורה כל הזמן, צריך האדם להיות פרוש ומובדל מתאוות והנאות העולם הזה, ולהיות מסתפק במועט. כדברי המדרש תנחומא בפרשת נח (סימן ג) על הפסוק בספר איוב (פרק כח) : “ולא תמצא בארץ החיים”. ומאי לא תמצא בארץ החיים, וכי בארץ המתים תמצא ? אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאווה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר “זאת התורה אדם כי ימות באהל”. וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל … שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע”פ …”.

כן כותב הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה (פרק ג הל’ ו) : “מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי, ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ומוסיף הרמב”ם שם (הל’ ט) שדברי תורה מתקיימים רק במי שמסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה” עיי”ש.

במסכת בבא מציעא (נט:) מסופר על הויכוח של רבי אליעזר עם רבי יהושע ובית דינו לגבי תנורו של עכנאי, ואומרת הגמרא שבאותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו, אמר להם : אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח, נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב.

בספר קול אליהו על התורה מובא בשם הגר”א זצ”ל שהטעם שהביא רבי אליעזר ראיה שהלכה כמותו מהחרוב הוא כדי להוכיח שהיה מסתפק במועט שזה תנאי הכרחי לקנין התורה כפי שנינו בפרקי אבות (פרק ו משנה ד) : “כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה…”. לכן הביא ראיה דוקא מן החרוב שהוא מרמז על מידת ההסתפקות במועט, כדברי הגמרא במסכת ברכות (יז:) : “בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת”.

במדרש תנחומא פרשת במדבר (סימן ו) מבואר שמזה הטעם ניתנה לנו התורה במדבר ולא בתוך ארץ ישראל שהוא מקום יישוב, כדי לומר שלא נתנה התורה אלא למי שעושה עצמו כמדבר. המדבר הוא מקום מנוגב מכל טוב, ובא לרמוז שכדי לזכות לתורה צריך להיות פרוש מכל טוב, וכן מפורש במשנת רבי אליעזר (פרשה יג) : “אם עשה אדם עצמו כמדבר הזה, שהוא ריק מכל מיני מעדנים, התורה ניתנת לו מתנה”.

וזה לשון המהר”ל בספר נתיבות עולם (נתיב התורה פרק ג) : “ועוד אמרו על האדם אשר נמצא בו התורה, ראוי להרחיק עצמו מן התאוה הגשמית. בפרק אלו עוברים (פסחים מ”ט ע”א) אמר ר’ יצחק : “כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה, שנאמר : האוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק” וכתיב בתריה : “לכן עתה יגלו בראש גולים” עד כאן. באו לבאר גנות התלמיד חכם כאשר אין לו הנהגה הראויה לתלמיד חכם, שראוי שיהיה לו הרחקה מן הנאות הגוף, שזה ראוי אל האדם שהוא שכלי כמו שהוא תלמיד חכם. וביאור זה, כי כאשר הוא נהנה מסעודות הרשות שרודף אחר הנאות הגוף, כי סעודת מצוה אין הסעודה עניין גופני שהרי מצוה יש בזה, וכאשר הסעודה להנאתו נמשך אחר הגוף לכך הוא ראוי לגלות. כי האדם דבק בעליונים ובשביל שיש לו דביקות לשם אינו זז ואינו גולה ממקומו, וחיבור זה הוא על ידי השכל, כי בלא השכל אין לאדם חבור לעליונים כלל, וכאשר התלמיד חכם מרבה סעודתו בסעודת הרשות שדבר זה הוא נטיה אל החמרי, אז יוסר ממנו החיבור והדביקות אשר לאדם בעליונים כאשר הוא שכלי” עכ”ל.

יעקב אבינו בחינת התורה

כידוע מרבותינו שיעקב אבינו היה בחינת התורה הקדושה, לכן הוא נקרא בתורה “איש תם יושב אהלים”, מפרש הרש”י הקדוש שהכוונה היא לאוהלי שם ועבר, ששם היו עוסקים בתורה הקדושה, עוד בהיותו עובר היה יעקב מבקש ללכת לבית מדרשם של שם ועבר ללמוד תורה, כמו שכותב רש”י הקדוש על הפסוק בפרשת תולדות (פרק כה פסו’ כב) “ויתרוצצו הבנים בקרבה”, שכאשר היתה רבקה אמנו עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת עיי”ש.

וכן מובא בזוהר סתרי תורה פרשת ויצא (דף קמו עמוד ב) על דברי שמעון הצדיק במסכת אבות (פרק א משנה ב) : “על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים” התורה דא יעקב. עיי”ש.

רבינו בחיי שמות בפרשת כי תשא (פרק לד פסו’ כז) כותב שהמשנה היא הפירוש של התורה שבכתב, היינו שהתורה שבכתב מתגלה ומתפרשת על ידי המשנה שהיא השורש של התורה שבעל פה, וכידוע שאת שישה סדרי המשנה סידר רבנו הקדוש, ובילקוט חדש (אות קנב) מובא שרבינו הקדוש היה גלגול יעקב, לכן נקרא רבי יהודה הנשיא, כי נשי”א נוטריקון נ’יצוץ ש’ל י’עקב א’בינו. ולכן נקרא רבינו הקדוש, כי יעקב תיקן ברכת אתה קדוש, והוצרך רבי להתלבש בניצוצו של יעקב בשעה שסידר המשניות שהוא תורה שבעל פה, כדי לחבר ולקשר אותה עם תורה שבכתב, שניתנה בזכות יעקב. לכן יש בעשרת הדיברות עק”ב שזה י – עקב. ולפי שמידת יעקב היא תפארת, לכן התחיל רבי את פרקי אבות [פ”ב מ”א] איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

לכן דוקא יעקב אבינו שהוא בחינת התורה הקדושה, דווקא הוא מלמד אותנו את היסוד החשוב הזה של ההסתפקות במועט, שהוא כאמור תנאי הכרחי ונצרך ביותר לכל מי שחפץ לזכות לכתרה של תורה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

שערי דמעה לא ננעלו

“ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה” (בראשית פרק כט פסו’ יז)   “ועיני לאה רכות מאי רכות ? אילימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, בגנות צדיקים דבר הכתוב …, רב אמר לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים, שני בנים יש לה לרבקה שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן, [בבראשית רבה פרשה ע, טז שהיו אומרים כך היו התנאים [בן רבקה ללבן] הגדולה לגדול והקטנה לקטן], והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת, גדול מה מעשיו ? איש רע הוא, מלסטם בריות, קטן מה מעשיו ? איש תם יושב אוהלים והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה”.                                       (בבא בתרא קכג.)   “אמר הקב”ה לישראל אל תטעו אחר עבודת עכו”ם שאין בה ממש, שנאמר (תהלים קטז) עינים להם ולא יראו וגו’ כמוהם יהיו עושיהם, אבל הקדוש ברוך הוא אדם מלחש בתוך לבו בתפלה מיד הוא שומע, מנין ? מחנה, שנאמר והנה היא מדברת וגו’ (שמואל א א), תדע לך, שהרי רחל ולאה, לאה לא היתה ראויה להנשא אלא לעשו, ורחל ליעקב, והיתה לאה יושבת בפרשת דרכים ושואלת על עשו, מה מעשיו ? והיו אומרים לה איש רע, שופך דמים, מקפח עוברים ושבים, אדמוני, כלו כאדרת שער, רשע, כל תועבות ה’ עשה, כיון שהיתה שומעת כך היתה בוכה ואומרת, אני ורחל אחותי מבטן אחד יצאנו, רחל תנשא ליעקב הצדיק ואני לעשו הרשע, והיתה בוכה ומתענה עד שנעשו עיניה רכות, לפיכך כתיב ועיני לאה רכות”.              (מדרש תנחומא סי’ ד)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מבואר בדברי חז”ל שלאה לא נולדה עם עינים רכות אלא הם נעשו רכות, וזאת משום שהייתה לאה יוצאת מידי יום לפרשת דרכים והייתה שואלת ומבררת אצל העוברים ושבים אודות עשו, זה שאמורה היא ליפול בחלקו, וכאשר הייתה שומעת על טיבו ומעשיו של עשו, הייתה יושבת ובוכה על מר גורלה עד שנשרו ריסי עיניה.

 

אכן בדברי המדרש מבואר עוד שלא רק על עשו שאלה לאה והתענינה, גם אודות יעקב היא שאלה ורצתה לדעת מה טיבו ומה הם מעשיו.

והדבר צריך ביאור לכאורה שכן מה אכפת לה ללאה מיהו יעקב?

מה תוסיף לה הידיעה שיעקב הינו צדיק ואיש תם ויושב אהלים כדי לנחם אותה על מר גורלה להיות אשתו של עשו ?

 

צריך לומר שלא מתוך סקרנות חטטנית חס ושלום התענינה לאה בחתנה של רחל אחותה, אימותינו הקדושות היו רחוקות מדברים מעין אלה, עיקר רצונה של לאה בזה היה לצורך עצמה, כדי לדעת מה היא הפסידה, במה היא לא זכתה, כפי המבואר בדברי המדרש שעל שתי דברים אלו היא בכתה א. על מה שנפל בחלקה לחיות עם עשו הרשע ב.  על שלא זכתה להיות במחיצת יעקב הצדיק .

 

שערי דמעה לא ננעלו

“וא”ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ואע”פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר שמעה תפלתי ה’ ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש”.              (ברכות לב:)   “א”ר הונא קשה היא התפלה שבטלה את הגזירה ולא עוד אלא שקדמה לאחותה”.                    (ברא”ר פרשה ע אות טז)

 

 

 

 

 

 

 

צערה הגדול ובכייתה של לאה לא היו לשוא, כך לימדנו רבי אלעזר במסכת סוכה (יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר ? לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת אכזריות למדת רחמנות.

 

אכן דמעותיה הטהורות של אמנו לאה פתחו בפניה את כל שערי השמים, תפילתה הזכה בקעה ועלתה דרך כל הרקיעים, היא הצליחה בכח התפילה לבטל את הגזירה הנוראה, להינשא לעשו הרשע, ולא זו בלבד אלא שקדמה לאה לאחותה.

ובמה היא קדמה לה ?

בשתי דברים !

תפילתה של לאה ובכייתה על כך שנגזר עליה להיות אשת עשו הרשע גרמה שהיא תהיה זו שתינשא ליעקב תחילה, ואף תלד לו בנים תחילה.

כך אומרים חז”ל במדרש תנחומא (סי’ ד) : “וירא ה’ כי שנואה לאה, שנואין מעשה עשו בפניה, אבל רחל שהייתה שומעת שהיא תינשא ליעקב היה לבה שמח ומתגאה, כיון שנשאו שתיהן ליעקב אמר הקב”ה אותה שהיתה בוכה ומתענה ושנאה מעשי עשו ומתפללת לפני בדין שלא תתרחק מן אותו צדיק הריני נותן לה בנים תחלה, לכך נאמר וירא ה’ כי שנואה לאה”

 

עבור הצער והבכי והתענית של לאה על כך שלא זכתה להיות במחיצת יעקב זכתה שהיא זו שתיקבר לצידו של יעקב אבינו במערת המכפלה .

וכן איתא בזוהר פרשת בראשית : “מ”ט רחל לא [לא נקברה עם יעקב במערת המכפלה] ? והא כתיב : “ורחל עקרה”, דאיהי עקרא דביתא ? [וא”כ מן הראוי שתהיה היא זו שתקבר עם יעקב או לכל הפחות גם היא], אלא לאה זכתה ביה לאפקא שית שבטין מגזעא קדישא בעלמא יתיר ובגיני כך אתייהבת עמיה לזוגא במערתא.

 

ועדיין צריך ביאור מדוע באמת זכתה לאה להוליד מיעקב שישה שבטים, בעוד שרחל שהיא עיקר הבית לא ילדה ליעקב אלא שני שבטים בלבד ?

 

על כך עונה רבי יהודה בזוהר שם : “לאה כל יומהא הות בפרשת אורחין קיימא ובכת בגיניה דיעקב כד שמעת דאיהו צדיקא וצלותא אקדמת ליה והיינו דכתיב (שם) ועיני לאה רכות כמה דאוקימנא דמקדמת ויתבת בפרשת אורחין למשאל, רחל לא נפקת לאורחין לעלמא בגיני כך זכתה לאה לאתקברא עמיה ורחל קיימת קבורתה בפרשת אורחין ואתקברת תמן הדא הוא דכתיב ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל מהו עלי עלי ודאי כלומר בגיני, בארץ כנען בדרך בגיני מיתת בדרך, דלא נפקת בגיני לעלמין כאחתה, בגין כך לאה דנפקת ובכת בפרשת אורחין בגיניה דיעקב זכתה לאתקברא עמיה, רחל דלא בעאת למיפק ולמשאל בהדיה בגין כך קבורתה בפרשת אורחין,

ות”ח דתניא דמעין סגיאין שדיאת [דמעות הרבה שפכה] ההיא צדקת לאה א. בגין למהוי חולקיה דיעקב  ב. ולא בההוא רשע דעשו והיינו דתנינן כל בר נש דאושיד דמעין קמיה דקודשא בריך הוא [כל מי שמוריד דמעות לפי הי”ת] אף על גב דאתגזר עליה עונשא יתקרע ולא יכיל ההוא עונשא לשלטאה ביה

מנלן ?

מלאה .

דהא לאה אתגזר למהוי חולקא דעשו, והיא בבעותא

א. אקדימת ליה ליעקב

ב. ולא אתייהיבת ליה לעשו.

 

מדוע נקברה רח”ל בפרשת דרכים

“ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם”.                                                               (בראשית פרק מח פסוק ז)   “ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת], אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו’, והקב”ה משיבה (ירמיה לא טו) יש שכר לפעולתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם”.                               (רש”י שם)

 

 

 

 

 

 

מדברי הרש”י מבואר שעל פי הדיבור נקברה רחל על אם הדרך ולא נקברה במערת המכפלה יחד עם יעקב וזאת משום שעתידין ישראל לעבור דרכה כאשר יגלה אותם נבוזראדן ואז תקום רחל אמנו ותתפלל עליהם ותהיה להם לעזרה בעת צרתם ?

לכאורה צריך ביאור הרי באותה מידה יכל הי”ת לסובב שביציאה שגלות יעברו הגולים דרך מערת המכפלה ואז תלמד עליהם רחל זכות משם יחד עם שאר האבות והאמהות, למה היא היתה צריכה להיקבר לבד בפרשת דרכים ?

זאת ועוד צריך ביאור שכן לפי טעם זה מן הראוי היה שתקבר שם לאה ולא רחל, שהרי שישה מבניה יצאו לגלות בעוד שבני רחל היו רק שני שבטים ?

שאלה זו נשאלה בזוהר הקדוש פרשת שמות וז”ל שם : “ר’ שמעון פתח ואמר “קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו’, תא חזי האי קרא אוקמוה בכמה אתרי, והאי קרא קשיא, רחל מבכה על בניה, בנהא דרחל יוסף ובנימין הוו ולא יתיר, ולאה שית שבטין הוו דילה, אמאי בכת רחל ולא לאה ?

 

על כך עונה הזוהר שם : “אלא הכי אמרו כתיב : “ועיני לאה רכות”, אמאי רכות ? בגין דכל יומא נפקת לפרשת ארחין ושאלת על עשו, והוו אמרין לה עובדוי דההוא רשע, ודחילת למנפל בגו עדביה [פחדה ליפול בחלקו] והות בכת כל יומא עד דאתרככו עינהא, וקודשא בריך הוא אמר אנת בכת א. בגין ההוא צדיקא [יעקב] ב. דלא תהוי בעדביה דההוא רשע [עשיו], חייך אחתך תקום בפרשת ארחין ותבכי על גלותהון דישראל, ואת תקום לגו ולא תבכי עלייהו.

 

זוהי כוחה של תפילה בפרט כאשר היא נאמרת בדמעות היא קורעת את כל המסכים פותחת את כל השערים ובוקעת את כל הרקיעים ומהפכת מידת אכזריות למידת רחמנות כדברי הזוהר הקדוש פרשת בראשית “ולעולם לא אהדרו דמעין בריקניא”, [לעולם לא חזרו הדמעות ריקם] .

 

כך כותב המאירי בחדושיו למסכת בבא קמא (פ:) : “אע”פ שמשפטי האדם מצד תולדתו ומערכת מזלו מבא גדול בעניניו ובהצלחתו ובמקריו עד שדלת הנועלת לא במהרה היא נפתחת, מ”מ אין בזה עכוב מכל וכל אלא הדבר מסור לתפלה ולמעשים, ולעולם שערי תפלה או מעשים טובים לא ננעלו אלא מגינין בעדו ומשנין עליו סדרי בראשית שלו וזה דבר ראוי ומוכרח באמונה ובגדרי הדת …” עכ”ל.

 

“כח התפלה כשהיא באה מתוך לב נשבר”

בספר בראשית (פרק ל פסו’ א-ב) אומרת התורה “ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחתה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן”.

 

במדרש (ב”ר פרשה עא אות ז) מובא שרחל אמרה ליעקב, התפלל עלי לפני ה’ כשם שעשה אביך לאמך, ויעקב ענה לה, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, וממך מנע ה’ ולא ממני.

והדברים מתמיהים מאד, האם העובדה שיש ליעקב בנים מלאה מהווה סיבה שלא להתפלל על רחל שיהיו לה בנים, הדבר דומה לאדם חשוך בנים שבא לפני צדיק לבקש שיתפלל עליו שיזכה לבנים, והצדיק אומר לו לי ב”ה יש בנים, לך אין אז תתפלל אתה על עצמך, הייתכן כדבר הזה ודאי שלא ! שכן עדיין צריך וחייב להתפלל גם על צרת חברו ?

הרמב”ן ז”ל בפירושו לספר בראשית עומד על כך וז”ל, ומה שאמר יעקב, אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע ממני לא מנע. וכי הצדיקים אינן מתפללים בעד אחרים, והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות ? [וברמב”ן שם כותב שלכן אמרו חז”ל בבראשית רבה (עא, ז) : “אמר לו הקב”ה, כך עונין את המעיקות ? חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה עיי”ש.

בביאור הדברים נראה עוד דהנה במסכת יבמות (סד.) [ובמדרש תנחומא פרשת תולדות] אמרו, למה היו האבות והאמאות עקרים ? משום שהקב”ה מתאוה לתפילתם של צדיקים.

ויש לעיין בזה, וכי אם לא יהיו האבות והאמהות עקרים הם לא היו מתפללים להי”ת, [בספר בית אלוקים כותב המבי”ט זצ”ל שאכן האבות לא היו צריכים להתפלל כי התפילה היא שימוש במידת הרחמים והאבות קבלו בדין מה שמגיע להם ורק כיון שה’ מתאוה לשמוע קול תפילתם גרם להם עקרות כדי שיתפללו אליו].

אכן יש לומר עוד בזה שאינה דומה תפלה היוצאת מלב נשבר ונדכה, לתפלה של אדם שהוא שמצבו שפר עליו. תפילה מלב נשבר בוקעת ויוצאת מקירות לבו של המתפלל, תפילה כזו מפלחת את כל הרקיעים, בכוחה לשנות את הטבע, לא כן תפילה של אדם במצב רגיל, שגם אם נאמרת היא ברצינות ובכוונה, אומנם אינה יוצאת מקירות ליבו ואין בה כוח לפעול כל כך.

על הכוח העצום של התפילה הנישאת מלב שבור ניתן ללמוד מדברי הזהר הקדוש פרשת בלק, שם מביא ששלושה כתוב בהם הלשון תפילה, אצל משה רבנו נאמר בספר תהילים (פרק צ פסו’ ) : “תפילה למשה איש האלוקים”, אצל דוד המלך נאמר שם (פרק פו פסו’ ) : “תפילה לדוד”. ולגבי עני כתוב שם (פרק קב פסו’) : “תפילה לעני”. ושואל הזוהר הקדוש מי משלושת התפילות חשובה ביותר ? ועונה הזוהר תפילת העני, תפילה זו קודמת לתפילותיהם של משה דוד, והטעם שתפילת העני חשובה יותר אומר הזוהר הקדוש, משום שלעני יש לב שבור, וכתוב בספר תהילים (פרק לד פסו’) : “קרוב ה’ לנשברי לב”, ומוסיף הזוהר הקדוש שם שבשעה שהעני מתפלל אזי הוא פותח את כל חלונות הרקיעים, ולא עוד שהוא עושה עיטוף לכל התפילות שעולות ומעכב אותן מלהיכנס עד שתכנס תפילתו תחילה, לא עוד שבשעה שעולה תפילת העני, הי”ת מתייחד עמה לבדו, כמו שכתוב : “ולפני ה’ ישפוך שיחו”.

בזוהר הקדוש שם מביא שכאשר נתוודע דוד המלך לכוחה העצום של תפילת העני, שכל החלונות פתוחים בפניה, ושהיא נכנסת ראשונה לפי הי”ת, מיד עשה עצמו עני ומסכן, פשט את בגדי המלכות ישב על הארץ כמו עני, ופנה אל ה’ : “הטה ה’ אזנך ענני, למה ? “כי עני ואביון אני”, אמר לו הקב”ה, דוד, ולא מלך אתה ? ואתה עושה את עצמך עני ואביון ? מיד חזר ואמר שמרה נפשי כי חסיד אני.

והנה דברי הקב”ה לדוד למה תעשה עצמך עני ואביון, צריכים ביאור, מה בכך שהוא מלך, הרי דוד בחר להתפלל תפלת עני, הוא פשט את בגדי המלכות וישב על הארץ, התפלל והתחנן כעני ואביון, אם כן מה פסול יש בלעשות כן ?

צריך לומר שכוחה של תפילת העני היא מכח זה שלבו שבור מחמת העוני שבו הוא שרוי, מצבו הכלכלי מדכאו ומשפילו עד עפר, בילקוט שמעוני פרשת בהר (רמז תרסה) איתא ששמונה שמות נקראו לעני, עני, אביון, מסכן, רש, דל, דך, מך, והלך. עני כמשמעו. אביון שהוא מתאוה לכל. מסכן שהוא בזוי לפני הכל כד”א וחכמת מסכן בזויה, רש שהוא רש מן הנכסים. [דל מדולדל], דך שהוא מדוכדך רואה דבר ואינו אוכל רואה דבר ואינו שותה. מך שהוא מך לכל שהוא עשוי כאסקופה התחתונה. הלך שכל נכסיו הלכו לו”.

מתוך אותו שברון לב זועק וצועק העני אל ה’, צעקה זו היוצאת עמוק עמוק מקירות הלב היא זו שפועלת ומכריע את כל התפילות, אם היינו פותחים את ליבו המר של העני ובוחנים בעין בוחנת כותב הגר”ח זייצ’יק זצ”ל במעייני חיים פרשת בהר, או אז היתה עין המשכיל מגלה בתוכו שמונה מיני עניות, כאשר הוא צועק מרוב כאב אין זו צעקה אחת אלא שמונה מיני צעקה, כאשר עינו מזילה דמעה אין זו דמעה אחת כי אם שמונה סוגי דמעה, כאשר הוא נותן קולו בבכי בוקעים מליבו בבת אחת שמונה מיני בכיה, את זאת יכול לראות רק בוחן ליבות וכליות, לכן הוא מזהיר אותנו לתת לב לזעקותיו של העני המדוכא : “כי אם צעוק יצעק” צעקתו כפולה ומכופלת, שמוע אשמע, בצעקתו אני אשמע כמה שמיעות ואראה כמה דמעות. וכבר אמרו חז”ל במסכת סנהדרין (קו:) : “רחמנא ליבא בעי”, תפילה כזו אומר הזוהר הקדוש בכוחה לפתוח את כל החלונות ואת כל השערים, ויש בכוחה לעלות עד לפני המקום ממש.

לא כן תפילה שלא מתוך כאב, שאינה באה מעומק הלב פנימה, תפילה זו גם אם היא נאמרת היא מתוך תחנונים כעני, לעולם היא לא תגיע לאותם עומקים של תפילת מי שהוא עני באמת, זהו שאמר הי”ת לדוד “הלא מלך אתה” ? ככזה אין לך את אותו צער ואת אותו שברון לב שיש למי שהוא עני באמת.

 

זוהי כוונת יעקב אבינו ע”ה לרחל שאינו יכול להתפלל שיהיו לה בנים בטענה, “אני אינני כאבא, לאבא לא היו בנים לי יש בנים”, ודאי התפלל יעקב אבינו על רחל גם קודם שבקשה ממנו, רק שטענה רחל בפני יעקב, מדוע תפילתו אינה פועלת כמו שפעלה התפילה של יצחק אביו בהתפללו על רבקה, על כך השיב לה  אבינו ע”ה, אני איני כאבא. אבא היה חשוך בנים בעצמו, תפילתו נבעה מלב נשבר ונדכא, לכן היה כוחה רב להפוך את גזירת העקרות, אבל אני שיש לי בנים גם אם אתפלל בכל כוחי לעולם לא אגיע לאותה רמה של תפילה שנאמרת מלב שבור באמת, ולכן אמר לה יעקב אבינו : “ממך מנע ולא ממני”. כלומר, כיןו שאת עקרה, את יכולה להגיע לרמה כזו של תפלה מעומק הלב שיש בכוחה לבטל את העקרות ועל ידי זה תזכי להיפקד בבנים.

[במסכת יומא (נב:) מובא שכאשר היה הכהן גדול יוצא מקודש הקודשים ביום הכיפורים היה נושא תפילה קצרה, בתפילה זו היה מבקש כמה דברים על הכלל ועל הפרט, במסכת תענית (כד:) מובא שבין יתר הדברים שעליהם היה מתפלל הכהן הגדול בשיאו של היום הכי קדוש, במקום הכי מקודש : “ואל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים”, [בפיוט אתה כוננת שאומרים במוסף של יום הכיפורים יש תוספת של המילים : “בשעה שהעולם צריך לו”].

הפלא ופלא !

כל העולם צריך לגשם, כל הצבור זועקים בתפילה “ותן טל ומטר לברכה”, כל זה אינו עומד בפני תפלתו של אותו הלך שנמצא כעת בדרך, שמבקש מבורא עולם שלא יוריד כעת גשם, עד כדי כך חשובה תפילתו שיש בכוחה לגרום שלא תתקבל תפילת הרבים,  וצריך תפלה מיוחדת של הכהן הגדול ביום הכיפורים בתוך קודש הקודשים כדי לבטלה ?

אכן כן ! אותו הלך המסתרך בדרכים, שוהה מחוץ לביתו, נושא הוא תפילה מקירות ליבו ומבקש מהי”ת שלא יוריד גשם כל זמן שהוא בדרך, לבל יהפכו המשעולים לבוץ ורפש, הוא חס על משאו שלא יתקלקל, תפילתו אפה יוצאת מעומק הלב, היא נשפכת מלב חם, כדי לבטל את כוחה של תפילה זו צריך כוח מיוחד, בזמן מיוחד במקום מיוחד ועל ידי איש מיוחד.

בפרשת דברים (פרק כא פסו’ יח – כא) אומרת : “כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם, ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקמו, ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומרה איננו שמע בקלנו זולל וסבא, ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו”

 

במסכת סנהדרין (עב.) איתא : “רבי יוסי הגלילי אומר וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל ? אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב ע”כ.

 

בספר בראשית (פרק כא פסו’ טו – יט) מספרת התורה שאברהם אבינו גירש את הגר עם ישמעאל בנה, היא טעתה בדרך והמים כלו מן החמת, היא משליכה את ישמעאל תחת אחד השיחים ויושבת מנגד ותשא את קלה ותבך, מיד אומרת התורה : “וישמע אלקים את קול הנער ויקרא מלאך אלקים אל הגר מן השמים ויאמר לה, מה לך הגר ? אל תיראי ! כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם, ה’ פותח את עיניה והיא מגלה באר מים, ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את הנער.

שואל הרא”ם זצ”ל מדוע יש חילוק בין הנהגת שמים עם הבן סורר ומורה, שנידון הוא על שם סופו ולכן נחרץ דינו למות בסקילה כבר עכשיו, ואילו ישמעאל נידון על פי מצבו העכשווי “באשר הוא שם” מדוע לא נידון גם הוא על שם סופו שעתיד להמית בניך בצמא ?

הרבה דרכים נאמרו ביישוב קושיא זו אומנם ראיתי מי שביאר שאכן הנהגת הי”ת היא לדון את האדם על שם סופו ואם בסופו עתיד הוא להרשיע אזי פוסקים עליו מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב, עדיף לו לאבד את חיי העולם הזה ובלבד שיזכה להיות בן העולם הבא, אכן במקרה של ישמעאל, כיון שהגר התפללה מעומק ליבה, תפילה של אמא שרואה את בנה מת למול עיניה, ובפרט תפילתו של ישמעאל על עצמו, תפילה זו בקעה את כל הרקיעים : “וישמע אלקים את קול הנער … כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא

 

במסכת תענית (ל:) אומר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. ורבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן אומר שהשמחה ביום חמישה עשר באב היתה משום שביום זה כלו מתי מדבר [במסכת בבא בתרא (קכא.) אומר טעם זה רב דימי בר יוסף בשם רב נחמן]

בפירוש הרשב”ם בב”ב שם כותב בשנה אחרונה עשו כן, בדקו עצמן ונמצאו שלמים וכו’ ע”כ. וכן הביאו בתוס’ ע”ש ומבואר שלא מתו לגמרי כולם אלא נשארו מהם מעט

 

וכבר נתקשו בדברי הרשב”ם איך נתבטלה הגזירה מאנשי הדור האחרון, הרי הקדוש ברוך הוא נשבע שדור המדבר ימותו כולם במדבר ולא יבואו לארץ ישראל, כדברי התורה בספר במדבר (פרק יד פסו’ לה) : “אני ה’ דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי, במדבר הזה יתמו ושם ימתו”, וכן אומר דוד המלך עליו השלום בספר תהלים : “אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי”, ובמסכת סנהדרין (קי:) למדו מפסוק זה שדור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר “במדבר הזה יתמו ושם ימתו”. יתמו בעולם הזה, ושם ימתו בעולם הבא. אם כן איך זכו להינצל מן הגזירה הרי מסכת ראש השנה (יח.) איתא : “מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע, שנאמר “ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה” וכו’. יעו”ש. וא”כ כאן שהיתה הגזירה מעוגנת בשבועה איך נתבטלה מהם ולא מתו ?

וביארו המפרשים שאכן בהגיע יום תשעה באב גם אותה הקבוצה האחרונה שהיו צריכים למות בשנה האחרונה, גם הם נכנסו לקברים כדרך שעשו כל ישראל בכל שנה ושנה ביום ט’ באב, [כדברי המדרש באיכה [הובא ברש”י ותוס’ במסכת תענית] : “א”ר לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור, והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר קומו והפרישו המתים מן החיים, והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף. ושנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים, אמרו דומה שטעינו בחשבון, וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר כיון דאיתמלא סיהרא אמרו דומה שהקב”ה ביטל אותה גזירה מעלינו, וחזרו ועשאוהו יום טוב עכ”ל המדרש].

 

אכן בכל שנה ושנה כאשר היו ישראל נכנסים לקברים לא היו בטוחים שהם ימותו בודאי באותה שנה, עדיין היה ספק בליבם שמא יישארו בחיים עד השנה הבאה, לא כן אותם שנשארו בשנה האחרונה, הם בבירור שהם מתים באותה שנה, ולכן עשו תשובה שלימה גמורה, ונשאו תפילה ותחינה לפני הקדוש ברוך הוא שירחם עליהם ויבטל מעליהם את הגזירה הקשה הזאת, שיזכו להיכנס לארץ ישראל ולא ימותו במדבר, ואותה תפלה שבקעה ממעמקי ליבם, עמדה להם לבטל אף גזירה קשה ונוראה כזאת שיש עימה שבועה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

הפעם אודה את ה’

 

“ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה’ על כן קראה שמו יהודה ותעמד מלדת”.                                            (פרק כט פסוק לה)

“הפעם אודה שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות”.

(רש”י)

בילקוט שמעוני תורה פרשת ויצא (רמז קכו) אמרו : משל לכהן שהיה עומד בגורן, נתן לו אחד כור של מעשר ולא החזיק לו טובה, בא אחד ונתן לו קומץ של חולין והחזיק לו טובה, אמר ליה אדוני כהן אני נתתי לך כור אחד ולא החזקת לי טובה, וזה לא נתן לך אלא קומץ אחד והחזקת לו טובה ? אמר ליה את מחלקי נתת לי, אבל זה משלו נתן לי, כך לפי שהיו האימהות סבורות שזו מעמדת שלשה, וכיון שילדה לאה בן רביעי אמרה הפעם אודה את ה'”.

ולכאורה צריך ביאור, הייתכן שלאה אמנו לא הודתה לקדוש ברוך הוא על הולדת ראובן שמעון ולוי ?

האם החיוב לומר תודה חל רק כאשר מקבל אדם מעבר למה שמגיע לו מצד הדין ?

ובכלל מי אמר שמגיע ללאה ללדת שלושה שבטים, שרק בלידת יהודה הבן הרביעי ראתה חובה להודות על כך ?

וצריך לומר שפשוט הדבר שלאה כמו שאר האימהות הקדושות הודו לה’ על כל בן ובן שילדו.

בלידתו של יהודה התחדש אצל לאה אמנו, שגם השלושה שבטים שילדה, אין זה מחמת שכך מגיע לה מצד הדין, שהרי לאחר שילדה לאה את יהודה, אחת האימהות לא תוכל ללדת שלושה, אם כן גם שלושת השבטים שילדה אין זה מחמת שמגיע לה מצד הדין.

כיון שכן, צריכה היא תודה מחודשת על השלושה שילדה, שאינה דומה תודה על דבר המגיע לאדם מצד הדין, לתודה המגיעה על דבר שהוא חסד גמור כמבואר בדברי הילקוט, על זה אמרה לאה אמנו “הפעם אודה את ה'”, שנטלתי יותר מחלקי.

“כלל ישראל נקראו יהודים על שם יהודה”

“ותקרא שמו יהודה”.

בשפת אמת בראשית פרשת ויגש (שנה תרל”א) כותב : “שמעתי מאא”ז מו”ר זצלה”ה שנקראו יהודים על שם שמודין להשי”ת על כל דבר קטן וגדול שיודעין שהכל ממנו יתברך”.

בספר הזכות מובאים דברי החדושי הרי”ם זצ”ל בתוספת ביאור וזה לשונו שם : “על שם זה נקראים יהודים, על שם יהודה, הפעם אודה, ופירש רש”י שנטלתי יותר מחלקי, ואנחנו בני ישראל, כל מה שהי”ת נותן אנו יודעים שזה יותר ממה שראויים … שהוא בחסד הי”ת.

הצדיקים אינם מרגישים שמגיע להם שכר מצד הדין

“וידר יעקב נדר לאמר, אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה’ לי לאלהים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך”.                                                  (פרק כח פסוק כ – כב)

 

רבותינו [רש”י ועוד] נתקשו במילה “והאבן הזאת”, הלא מכאן מתחילים דברי יעקב אבינו מה יעשה כאשר יקיים לו הי”ת את אשר ביקש מאיתו : “ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי”. אם כן מן הראוי היה לכתוב “האבן הזאת” בלא וא”ו החיבור ?

הגאון רבי אליהו דיסקין שליט”א אמר לבאר שכך היא דרכם של הצדיקים, שכאשר הם זוכים לקיים מצות הי”ת ולהודות ולהלל לשמו, אינם מרגישים שמגיע להם בעבור זה גמול רב וטובה גדולה, אלא ליבם מתמלא ברגשי הכרת הטוב לבורא יתברך שמו על שהפליא חסדיו עמהם לקרב אותם לשמו הגדול להודות לו ולייחדו באהבה.

יעקב אבינו הרגיש בנפשו שגם מה שהקדוש ברוך הוא מזכה אותו להשיב לו על חסדיו עמו, וזה עצמו המשך לטובת ה’ עמו, לכן נכתב בתוספת ו’ החיבור כהמשך לכל הטובות שייטיב עמו הי”ת עכ”ד.

אברכה את ה’ בכל עת תמיד תהילתו בפי

“הפעם אודה את ה'”.

לאה מרגישה שהיא צריכה להודות להי”ת, זה לה הבן הרביעי, היא לא צפתה ליותר משלושה שבטים : “הפעם אודה את ה'”.

לאה בוחרת לבטא את תודתה להי”ת על הולדת הבן הנוסף בקריאת שמו יהודה : “ותקרא שמו יהודה”.

הטעם שבחרה לאה לומר תודה להי”ת, דוקא באופן זה של קריאת שמו יהודה, הוא כדי שתמיד בהעלותה על פיה שם בנה, יהיו לנגד עיניה גמולות וטובות של הקדוש ברוך הוא, ותתעורר להודות לפניו על חסדיו המרובים.

וכך הוא מפרש את הפסוק : “הפעם אודה את ה'” בלשון שאלה, וכי די פעם אחת להודות לה’? לא נכון הדבר, אלא צריכה אני להתמיד בתהילה והודאה לה’ בכל עת, לכן קראה את שמו יהודה, המורה על התודה תמיד.

 

אסף ה’ את חרפתי

 

“ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלוהים את חרפתי”.

(פרק ל פסוק כג)

“א”ר לוי בר זכריה עד שלא תלד האשה הסרחון נתלה בה, לאחר שתלד תלוי בבנה, מאן אכל הדא מקמתא ברך, מאן תבר הדא מקמתא אלא ברך, אסף אלהים את חרפתי”.                                       (מדרש רבה פרשה עג סימן ה)

רחל אמנו עקרה, לאה יולדת, בלהה יולדת, זלפה יולדת, ורק היא אינה יולדת,  היא פונה אל יעקב ואומרת : “הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי”. ה’ רואה שהיא מתאווה ומחזרת להרבות שבטים, הוא שומע את תפילותיה והיא יולדת בן.

ומה היא רואה בבן שנולד ?!

על מה היא שמחה ?!

לא על זכתה ללדת, לא על שיש לה חלק בשבטי ישראל, אלא “אסף ה’ את חרפתי”, כעת יש לה במי לתלות סירחונה, היא לתלות בו את שבירת הכלים ואכילת התאנים ?

הביאור בזה הוא שרחל אמנו באה ללמד אותנו פרק בהלכות הודאה, בדרך כלל אדם מודה על הדברים הגדולים ובעלי משמעות רבה, לא תמיד הוא יורד בהודאה לפרטים הקטנים.

חשקה של רחל אמנו ללדת ודאי היה כדי לקחת חלק בהעמדת בית ישראל, כדברי חז”ל שראה הי”ת שהיא מתאווה ומחזרת להרבות שבטים, אמנם כאשר היא באה רחל אמנו להודות לה’ יתברך שזיכה אותה בבן, היא לא שוכחת לכלול בהודאתה גם על הטובות הנלוות, הפחות חשובות, גם על כך שיש לה במי לתלות סירחונה, גם על כך היא לא שוכחת להודות לה’.

 

“זבח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים”

(תהלים פרק נ פסוק כג)

בהקדמה לספרו אמרי בינה כותב רבי מאיר אוירבאך זצ”ל לבאר את דברי דוד המלך : “כי בזמן שהמקבל הטובה מכיר ונותן תודה על טובו והחסד אשר קבל ואינו כפוי טובה בזה נפתח הצינור שהמטיב יטיב לו בכפלים לכן אמר זובח תודה יכבדנני שמכבד לה’ ומכיר טובו וישועתו והשגחתו ובזה שם דרך שאראנו לעתיד בכל עת בישע אלהים” עכ”ד.

השל”ה הקדוש במסכת פסחים [מצה שמורה אות קסא] הקשה שפתח הפסוק בלשון יחיד “יודו לה’ חסדו”, ושוב סיים בלשון רבים “ונפלאותיו לבני אדם” ?

כותב השל”ה הקדוש : “כי כשמשבחין להשם יתברך בחסד שעשה, אז בא התעוררות שיושפע עוד, על כן התחיל בלשון יחיד ‘חסדו’, ומסיים בלשון רבים ‘ונפלאותיו’, אלא כשיודה על החסד שעשה, אז יבא מצד התעוררותו עוד השפעה להוסיף על הראשון, זהו ‘ונפלאותיו’.

“כי חמת אדם תודך שארית חמת תחגר”.

(תהלים פרק עו פסוק יא)

דברים אחדים (דרוש לב) מביא הרב חיד”א זצ”ל פירוש שראה במכתב לקדוש אחד על פסוק זה, שהמודה לה’ על נס שנעשה לו, מכאן ואילך יעשה ה’ עמו חסד בכל עת, ועונה להצילו מכל צרה, וזה שאמר הפסוק כי חמת אדם תודך, שעל חמה שבאה לאדם והצלתו, והוא מודה לפניך על הנס שעשית לו, על ידי זה שארית חמות תחגור, לשון חגירת הצפורן, כלומר, שאר הצרות אין אתה מביאם עליו, אחר שאינו כפוי טובה, ומודה על הנס הנעשה לו.

[וכתב הרב חיד”א זצ”ל לפרש על דרך זה את דברי הפסוק “יודו לה’ חסדו ונפלאותיו לבני אדם”, כנ”ל שכאשר מודים לה’ על הנס שנעשה להם, זה גורם נפלאותיו לבני אדם, שהקב”ה יעשה להם נפלאות אחרות בעבור שהודו לו על הנס הראשון עיי”ש].

כעין זה מפרש רבנו יונה זצ”ל בספר שערי תשובה (שער ד אות יב) את הפסוק בספר תהילים (פרק נב אות יא) : “אודך לעולם כי עשית ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך”. פירוש : אודך על הטובה שעשית עמדי, ובעבור זה אקוה להתמדת טובותיך עיי”ש.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

“ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה” (בראשית פרק ל פסו’ כא)   “מאי ואחר ? אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממנו, וארבעה מן השפחות הרי עשרה, אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה”.          (ברכות ס.)

מעשיית חסד לא מפסידים

 

 

 

 

 

 

חסד גדול עשתה לאה עם רחל אחותה, עבור לאה שהייתה מחזרת להעמיד שבטים מיעקב [עיין בירושלמי מסכת סוטה (פרק ג הל’ ה) ובספר ערבי נחל פרשת ויצא], ודאי שלא היה הדבר קל כלל ועיקר לוותר על העמדת שבט נוסף, ובכל זאת היא עשתה כן כדי שלא תהיה אחותה פחותה מן השפחות .

על פניו נראה שלאה הפסידה מהמעשה שעשתה, אמנם היא נהגה באצילות כלפי אחותה, לא כל אחד מסוגל לעשות דבר כזה, אבל בכל זאת היא הפסידה העמדת שבט נוסף !

אכן כאשר נתבונן בהמשך פרשיות התורה נראה שלא רק שלאה לא הפסידה מהמעשה שעשתה, אלא קבלה על מעשה זה שכר כפול.

 

בפרשת וישלח מספרת התורה על לקיחתה של דינה בת לאה על ידי שכם בן חמור, במדרש אגדה בראשית (פרק מא) מובא שכאשר בא יעקב אבינו משכם, כתב על טס של זהב כל מה שאירע להם עם שכם בן חמור, וכשילדה דינה את אסנת, נתן יעקב את הטס על צוארה השליכה בחומת מצרים, אותו היום יצא פוטיפר לטייל עם נעריו והגיעו עד לחומה, שמע קול בכיית ילוד, אמר אל נעריו הביאו לי את הילד הזה, ראה את הטס ואת המאורעות, אמר פוטיפר לעבדיו, זאת הבת בת גדולים היא, הוליכוה לביתי והביאו לה מינקת, ובעבור שגידלה נקראת בתו עיי”ש.

 

[בפרקי דרבי אליעזר (פרק לז) מובא שעל הטס של זהב היה כתוב שם הקדש ותלה אותו על צוארה ושלחה והלכה, וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לבית פוטיפרע, שהיתה אסנת ראויה ליוסף לאשה, [כן איתא גם במסכת סופרים (הוספה א פרק א הלכה ה) שמיכאל הוליכה לבית פוטיפר].

 

לאחר שירד יוסף מצרימה, לאחר שעלה שם לגדולה אומרת התורה בפרשת מקץ (פרק מא פסוק מה) : “ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח, ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה …”. אותה אסנת ביתה של דינה נישאת ליוסף אחיה מאב, היא יולדת לו במצרים שני בנים, את מנשה ואת אפרים, קודם פטירת יעקב אבינו הוא קורא אליו את יוסף, יוסף מגיע יחד עם שני בניו מנשה ואפרים, הוא מעמידם לפני אביו ושומע ממנו את המילים הבאות : “ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה, לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי”.

 

אכן כן זכתה לאה שמאותו מעשה של ויתור, מאותו בן שנהפך לבת בגלל התפילה שלה, יצאו אחר כך שני שבטים, עוד שבט נתווסף לה.

נמצאנו למדים שמי שעושה חסד עם זולתו לעולם אינו מפסיד, אף אם לעת עתה נראה הדבר כך, אבל סופו שיחזור אליו שכרו כפול ומכופל

 

שכרו של רבי פרידא

מדוע כל כך התפעלו בשמיים מכך שויתר רבי פרידא על ארבע מאות שנה בעולם הזה בשביל לזכות לעולם הבא, איזו גדלות נפש ראו בשמים במעשה זה של רבי פרידא, שבעבורו העניקו לו גם ארבע מאות שנה של חיים בעולם הזה, וגם שיהיו הוא ובני דורו בעולם הבא, הלא משנה היא במסכת אבות (פרק ד משנה יז) שיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה, חיי העולם הזה גם אם יהיו ארוכים ומדושני עונג ככל שיהיו, אינם אלא כקליפת השום למול חיי הנצח של העולם הבא, אם כן איזו הקרבה היתה כאן מצידו של רבי פרידא שודאי הבין בערכו של העולם הבא בכך שויתר על העולם הזה לטובת ההבטחה לחיי העולם הבא ?

 

תירוץ נפלא עונה על כך רבי יוסף צבי סלנט זצוק”ל בספרו באר יוסף באותה משנה עצמה במסכת אבות נאמר : “יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא”. מי שהגיע לדרגה גבוהה בעבודת ה’, מי שכל עבודת ה’ וקיום המצות שלו הם שלא על מנת לקבל פרס, שהם רק היכי תמצי להתקרב על ידם להי”ת, אדם כזה יודע להעריך בערך אמיתי כל יום של עבודת ה’ בעולם הזה, כל יום הוא תוספת של עוד התעלות ועוד דבקות בה’, של עוד השגות חדשות בידיעת ה’, חיים אלה עדיפים הם יותר מחיי הנצח של העולם הבא, ששם לא ניתן עוד להתקדם בעבודת הי”ת.

 

מצד עצמו וטובתו האישית, ודאי היה מעדיף רבי פרידא עוד ארבע מאות שנה של חיי העולם הזה, בהם יוכל הוא להשיג דרגות עצומות בעבודת ה’ . אומנם רבי פרידא לא שם למול עניו את טובתו האישית, כיון שבהבטחה לעולם הבא כללו גם את בני דורו, ויתר רבי פרידא על כל ההתקדמות שלו בשביל שיזכו בני דורו לעולם הבא

 

בשמים ראו במעשה זה של רבי פרידא מסירות נפש למען הכלל, האם בשביל מידותיו הטובות יפסיד רבי פרידא, לא ולא ! מן השמים זיכוהו לשכר כפול, גם ארבע מאות שנה בהם יוכל לעלות ולהתעלות בעבודת ה’, וגם חיי העולם הבא לכל בני דורו .

 

“רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין”.                (ראש השנה יח.)

 

אביי ורבה היו שניהם מצאצאי עלי הכהן, גם עליהם רבצה הקללה שנתקללו בניו של עלי הכהן שזלזלו בקדושת המשכן : “… וכל מרבית ביתך ימותו אנשים”. כל זרעו היו מתים בעודם בחורים צעירים רח”ל, אף אחד מהם לא עבר את גיל עשרים, כך מובא בספר אליהו רבה (פרשה יא) מעשה בשתי משפחות של כהנים שבאו לפני רבן יוחנן בן זכאי, אמרו לו, רבי בנינו מתים בני שמונה עשרה ובני חמש עשרה ובני שתים עשרה, אמר להן, לא הייתם אלא ממשפחת בני עלי דכתיב ביה, וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, גם אביי ורבה לא היו צריכים להאריך ימים, אבל כיון שעסק רבה בתורה חי עד גיל ארבעים, אביי שעסק גם בגמילות חסדים חי עד גיל שישים .

 

פשוט שידע רבה את מעלתה של מצות צדקה וחשיבותה הגדולה, את סגולתה וכוחה להציל אפילו ממות, בכל זאת העדיף לנצל את ימיו רק לעסק התורה, אביי לעומתו בחר לשלב עם העסק בתורה גם עשיית חסד, משום כך זכה הוא לעשרים שנה נוספים.

 

 מכך שזכה אביי להאריך ימים יותר מרבה אומר החפץ חיים זצ”ל, ניתן להסיק שגם בשמים הסכימו עם הנהגתו של אביי, אותם עשרים שנה שנתווספו לחייו של אביי היו כתמורה על כך שכביכול ביזבז מזמנו לצורך עשיית חסד, על כך הוסיפו לו עוד שנות חיים כדי להשלים את תורתו, כי מעשיית חסד לא מפסידים .

נח ואברהם

בפרשת לך לך פונה הי”ת לאברהם אבינו ומצוה עליו : “התהלך לפני והיה תמים”, חז”ל העמידו אותנו על ההבדל בין הנאמר אצל אברהם “התהלך לפני” לנאמר אצל נח : “את האלוקים התהלך נח”.  ובמדרש (ברא”ר פרשא ל אות י) המשילו זאת חז”ל למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, אמר לקטן : הלוך עמי, ואמר לגדול : “התהלך לפני והיה תמים”, כך אברהם אבינו שהיה כוחו יפהנאמר בו התהלך לפני והיה תמים, אבל נח שהיה כוחו רע נאמר בו : “את האלוקים התהלך נח”.

נח על אף היותו צדיק תמים, שהתורה העידה עליו כי מצא חן בעיני הי”ת, בכל זאת היה הוא זקוק עדיין לסיוע מאת הי”ת, לא היתה לו היכולת להלך בכוחות עצמו, כאותו בן קטן שכוחו רע הזקוק תדיר לתמיכת ידו של אביו, לא כן אברהם אבינו, הוא יכל להלך בכוחות עצמו, הוא זכה להגיע לדרגה כזו שהוא אינו זקוק לסיוע מאת הי”ת, יפה היה כוחו להתהלך לבדו.

ועדיין צריך להבין מהו שורש ההבדל בין נח לאברהם, מהי הסיבה שבגינה זכה לאברהם לדרגה זו שהיה כוחו יפה להתהלך לפני הי”ת בלא סיוע, למה נח לא זכה לבחינה זו ?

שמעתי מפי קדשו של אדמו”ר זצוק”ל שנח אומנם היה צדיק גדול, אך כל זה בייחס לעבודת ה’ האישית שלו, הוא הקדיש את עתותיו לעליה הרוחנית של עצמו, בייחס לעבודה עם הכלל לא נתן נח מעצמו כלום, לכן מכונה נח בספרי רבותינו “צדיק בפרוה”, ביטוי זה הסביר הרב זצ”ל מרמז למי שבזמן הקרה והכפור השוררים בחוץ, דואג לחמם רק את עצמו, הוא עוטף את גופו במעיל פרווה ושומר חום גופו בעוד שיתר הסובבים אותו קופאים למות, גם כאשר הודיע הי”ת לנח שהוא רוצה להביא מבול מים על הארץ, מבול בסדר גודל שיחריב את כל העולם, נח אפילו לא התפלל על בני דורו שינצלו, בזוהר הקדוש מובא שלכן הנביא ישעיה (פרק נד פסו’ ט) מייחס את הבאת המבול לנח עצמו : “כי מי נח זאת לי מעבור עוד על הארץ”, כיון שהוא לא מסר נפשו על בני דורו.

 

משונה מנח היה עסוק ושקוע כל כולו אך ורק בבניין העצמי שלו, אברהם אבינו מסר את כל כולו למען הכלל, אלו היה אברהם מתעסק רק בעצמו, לו היה מקדיש את זמנו למימוש העצמי שלו, ודאי היה מעפיל לדרגות גבוהות שאין לשער, במסכת עבודה זרה של אברהם אבינו אומרים חז”ל היו ארבע מאות פרקים, כמה תורה יכל אברהם לחדש ולהוסיף לו היה מנצל את זמנו לכך.

 

אכן מיום שהכיר אברהם אבינו את הי”ת, מהעת בו הציץ עליו בעל הבירה, גמר בליבו שלא להשאיר את הידיעה העצומה הזו של מציאות הי”ת בעולם רק לעצמו, עז היה רצונו של אברהם אבינו לשתף בה את כלל האנושות, ללמד את כולם שיש בורא לעולם, למטרה זו כיתת אברהם אבינו את רגליו ממקום למקום כדי לגייר עוד ועוד אנשים, לספר לעוד ועוד יושבי חלד שיש מנהיג לבירה, הוא לא ויתר על שום אדם, הוא הקים אהל עם ארבעה פתחים, אליו הוא הכניס כל מי שרק עבר דרך אחד מהם, גם אם היה מדובר אנשים פחותים ביותר, בערביים, בעובדי עבודה זרה, גם עליהם הוא לא ויתר, את כולם הוא הביא בצל קורתו ושם הפך אותם להיות מאמינים גדולים ?

 

את כל הרצונות הרוחניים האישיים שהיו לו דחק אברהם אבינו הצידה, הוא התעסק אך רק עם דבר אחד, עם עשיית הרצון של הי”ת, הוא הבין שרצון ה’ הוא להפיץ את אורו בעולם, לקבץ עוד ועוד חיילים לצבא המאמינים, מאז ראה אברהם אבינו בכך את משימת חייו, הוא עשה הכול כדי להוציאה מן הכוח אל הפועל, כדברי רבנו הרמב”ם בהלכות עבודת כוכבים (פרק א הל’ ג) : “והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול”.

במסכת ברכות (יג.) אומרים חז”ל : “כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שנאמר : “והיה שמך אברהם”, רבי אליעזר אומר עובר בלאו שנאמר : “לא יקרא עוד את שמך אברם”. ובספרי רבותינו עמדו חומרת האיסור לקרא לאברהם אברם, עד שהקורא לו אברם עובר בעשה ובלא תעשה ?

 

אחד התארים של ה’ יתברך הוא נקרא “רם”, כך נאמר בספר תהילים (פרק קיג פסו’ ד – ו) : “רם על כל גוים ה’ על השמים כבודו”, וכן נאמר שם (פרק צט פסו’ ב) : ה’ בציון גדול ורם הוא על כל העמים”, המונח רם מסביר הגרי”א חבר זצ”ל [בספר אפיקי ים ביאורי אגדות מסכת סוטה דף ד ע”ב] מרמז למי שנמצא גבוה בשמים, לכן הי”ת נקרא רם כי מקום מושבו הוא בשמים ממעל, בתחילה נקרא אברהם אבינו “אברם”, שם זה מרמז שאברהם אבינו זכה להעפיל עד לרום כזה שהכיר את הי”ת בתכלית ההכרה, אבל יחד עם זאת אברהם אבינו לא נשאר שם למעלה, אלא עזב את דרגתו העליונה והוריד את עצמו עד לאנושות הרדודה ביותר, במטרה לעלות גם אותה למעלה, להביא גם אותה לאותה הכרה פשוטה וחזקה במציאות ה’ יתברך, עבור משימה זו נתן אברהם את מיטב ורוב שנותיו, בה הוא השקיע את כל כוחותיו.

אדם שעומד מן הצד יכול לטעות ולחשוב, אמנם נכון הדבר שאברהם אבינו עשה ופעל גדולות ונצורות בכל מה שקשור להאדרת שמו של הקב”ה בעולם, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שכל זה בא על חשבונו ! על חשבון העלייה וההשגות שאליהן יכל אברהם אבינו להגיע לו היה משקיע את כוחותיו בטיפוח בנינו העצמי, בלא להיכנס לנידון אם בכל זאת היה שווה לוותר, מכל מקום הפסד במישור אישי של אברהם אבינו ודאי יש כאן !

 

כפי שאמרנו הלך מחשבה זה הינו טעות גמורה, אברהם אבינו הוא ההוכחה החזקה ביותר לזה, בספר בראשית (פרק יז פסו’ ה) מובא הוסיף הי”ת לשמו של אברם אבינו את האות ה”א, מעתה נקרא הוא אברהם, הטעם להוספה זו אומר הי”ת : “כי אב המון גוים נתתיך”.

בשמו הראשון נקרא אברהם אבינו אברם, משמעותו של שם זה שהוא אב לארם, רש”י במסכת ברכות (יג.) ד”ה בתחילה מפרש “לאנשי מדינתו”, כלומר שטווח ההנהגה של אברהם אבינו בתחילה היה מצומצם רק לאנשי מדינתו בלבד,אחר ההוספה של האות ה”א לשמו של אברם נקרא הוא אברהם, שם זה בא ללמד על סופו של אברהם, שזכה שהנהגתו לא הסתכמה בגבולות ארם בלבד, אלא זכה שמצודתו היתה פרושה בכל העולם, הוא נהפך אב להמון גויים.

לדרגה רמה זו זכה אברהם דוקא משום שהוא מסר את עצמו למען הכלל, על אף גדלותו הוא לא ניתק את עצמו מאנשי העולם הזה, לכן הוסיף לו הי”ת דוקא את האות ה”א, האות שבה נברא העולם הזה, כמבואר במסכת מנחות (כט.), בזה רצה הי”ת לרמז על החיבור שהיה לאברהם אבינו עם עולם הזה, עם אנשי העולם הזה, אברהם היה המקשר בינם לבין הקב”ה, כפי שדרשו חז”ל על הפסוק אלא תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא באברהם.

 

נמצא אפוא שכל הזמן “שבזבז” אברהם אבינו, לא רק שלא גרם לו הפסד אישי, לא רק שלא מנע ממנו את העליה הרוחנית שלו, אלא אדרבא בזכות אותו חסד עצום שעשה עם יושבי הארץ בעצם העובדה שהכיר להם את המנהיג של הבירה, בזכות זה גמל לו הי”ת שפע ענק של סייעתא דשמעיא, על ידה ומכוחה העפיל ונתעלה אברהם עד לדרגה של “התהלך לפני”, להיות אב להמון גויים, להיות רגל למרכבה, ולהעמיד את כלל ישראל.

 

על כך אומר דוד המלך בספר תהלים “מלוה ה’ חונן דל”, אדם שחונן את הדל נחשב כאילו הלוה להי”ת, כיון שהי”ת צריך לפרנס את אותו דל, לכן הנותן לדל די מחסורו כביכול נותן לו כן על החשבון, ביום מן הימים עתיד הי”ת לפרוע את חובו כביכול.

הדברים לא אמורים רק כלפי מי שהוא דל בממון, אלא גם ואולי בעיקר כלפי מי שהוא דל ברוח, כלפי מי שהוא דל בתורה, כלפי מי שהוא דל בידיעת ה’, מי שחונן דל כזה, ודאי וודאי שהי”ת יחזיר לו בכפל כפליים של סייעתא דשמעיא עד לאין ערוך.

בספר תהילים (פרק קיט פסו’ א – ג) אומר דוד המלך ע”ה : “אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה’, אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו, אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו”.

דוד המלך מדבר בשבח אותם ההולכים בתורת ה’, הנוצרים עדותיו ודורשים אותו בכל ליבם, בתוך כל השבחים הנפלאים מכניס דוד המלך שבח שנראה קצת תמוה. “אף לא פעלו עוולה”, והדבר צריך ביאור האם דבר זה שבח הוא למי שהוכתר כהולך בדרך ה’ כדורש את ה’ בכל לב ?

אכן תיתכן מציאות שהאדם יהיה מוכתר בכתר תורה, שיהיה תמים בכל דרכיו, דורש את ה’ בכל לבו, ויחד עם זאת הוא פועל עוול נורא ואיום, הוא אכן לומד תורה, הוא הוגה בה יומם ולילה, הוא מתעלה ומזדכך, אבל בכל מה שקשור לזולת הוא אינו מקדיש מזמנו ולא כלום, אדם כזה על אף היותו מוכתר בכל המעלות הנזכרות, הוא אינו הולך בדרכיו של הי”ת, רצונו של הי”ת היא שכל אחד ימסור נפש עבור כלל ישראל, ידאג להכניס כל יהודי ויהודי תחת כנפי השכינה, על צדיק כזה משבח דוד המלך “אף לא עשו עוולה”, הוא אינו יושב בקרן זוית כאותה תרומה המובדלת מין החולין שעליה אמר שלמה המלך ע”ה בספר משלי (פרק כט פסו’ ד) : “ואיש תרומות יהרסנה”, אלא מוסר את נפשו למען הכלל.

יסוד זה אומר בעל ההפלאה זצ”ל בספר פנים יפות על התורה בראשית (פרק יח פסו’ ג) רמוז בדברי דוד המלך בספר תהלים (פרק צב פסו’ יג) : צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה”. התמר אומר הרב זצ”ל הוא עץ שעושה פירות, אומנם מחמת שהוא נותן מכוחו להוציא פירות להנות בהם אחרים הוא אינו יכול להגיע לגבהו של עץ הארז שהוא אינו עושה פירות וכל כוחו מושקע בהגבהת עצמו.

 

אומר דוד המלך ע”ה שהצדיק שנמשל לתמר שאינו עסוק רק בהגדלת עצמו אלא שנותן מעצמו ללמד לאחרים את דרכי ה’ ותורתו, אל לו לחשוב שבעבור זה יפסיד את מעלתו, אלא אף על פי כן הוא “כארז בלבנון ישגה”, בזכות זה יצליח ה’ בידו לעלות למעלה למעלה ויזכה אח”כ ליגדל כארז בלבנון שאינו עושה פירות בבחינת מה שאמרו במסכת תענית (ז.) “ומתלמידי יותר מכולם”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

כח התפלה כשהיא באה מתוך לב נשבר

 

בספר בראשית (פרק ל פסו’ א-ב) אומרת התורה “ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחתה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן”.

במדרש (ב”ר פרשה עא אות ז) מובא שרחל אמרה ליעקב, התפלל עלי לפני ה’ כשם שעשה אביך לאמך, ויעקב ענה לה, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, וממך מנע ה’ ולא ממני.

והדברים מתמיהים מאד, האם העובדה שיש ליעקב בנים מלאה מהווה סיבה שלא להתפלל על רחל שיהיו לה בנים, הדבר דומה לאדם חשוך בנים שבא לפני צדיק לבקש שיתפלל עליו שיזכה לבנים, והצדיק אומר לו לי ב”ה יש בנים, לך אין אז תתפלל אתה על עצמך, הייתכן כדבר הזה ודאי שלא ! שכן עדיין צריך וחייב להתפלל גם על צרת חברו ?

הרמב”ן ז”ל בפירושו לספר בראשית עומד על כך וז”ל, ומה שאמר יעקב, אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע ממני לא מנע. וכי הצדיקים אינן מתפללים בעד אחרים, והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות ? [וברמב”ן שם כותב שלכן אמרו חז”ל בבראשית רבה (עא, ז) : “אמר לו הקב”ה, כך עונין את המעיקות ? חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה עיי”ש.

בביאור הדברים נראה עוד דהנה במסכת יבמות (סד.) [ובמדרש תנחומא פרשת תולדות] אמרו, למה היו האבות והאמאות עקרים ? משום שהקב”ה מתאוה לתפילתם של צדיקים.

ויש לעיין בזה, וכי אם לא יהיו האבות והאמאות עקרים הם לא היו מתפללים להי”ת, [בספר בית אלוקים כותב המבי”ט זצ”ל שאכן האבות לא היו צריכים להתפלל כי התפילה היא שימוש במידת הרחמים והאבות קבלו בדין מה שמגיע להם ורק כיון שה’ מתאוה לשמוע קול תפילתם גרם להם עקרות כדי שיתפללו אליו].

אכן יש לומר עוד בזה שאינה דומה תפלה היוצאת מלב נשבר ונדכה, לתפלה של אדם שהוא שמצבו שפר עליו. תפילה מלב נשבר בוקעת ויוצאת מקירות לבו של המתפלל, תפילה כזו מפלחת את כל הרקיעים, בכוחה לשנות את הטבע, לא כן תפילה של אדם במצב רגיל, שגם אם נאמרת היא ברצינות ובכוונה, אומנם אינה יוצאת מקירות ליבו ואין בה כוח לפעול כל כך.

על הכוח העצום של התפילה הנישאת מלב שבור ניתן ללמוד מדברי הזהר הקדוש פרשת בלק, שם מביא ששלושה כתוב בהם הלשון תפילה, אצל משה רבנו נאמר בספר תהילים (פרק צ פסו’ א) : “תפילה למשה איש האלוקים”, אצל דוד המלך נאמר שם (פרק פו פסו’ א) : “תפילה לדוד”. ולגבי עני כתוב שם (פרק קב פסו’ א) : “תפילה לעני”. ושואל הזוהר הקדוש מי משלושת התפילות חשובה ביותר ? ועונה הזוהר תפילת העני, תפילה זו קודמת לתפילות של משה ושל דוד, ומה הטעם שתפילת העני חשובה יותר, אומר הזוהר הקדוש, משום שלעני יש לב שבור, וכתוב בספר תהילים (פרק לד פסו’) : “קרוב ה’ לנשברי לב”, ומוסיף הזוהר הקדוש שם שבשעה שהעני מתפלל אזי הוא פותח את כל חלונות הרקיעים, ולא עוד שהוא עושה עיטוף לכל התפילות שעולות ומעכב אותן מלהיכנס עד שתכנס תפילתו תחילה, לא עוד שבשעה שעולה תפילת העני, הי”ת מתייחד עמה לבדו, כמו שכתוב : “ולפני ה’ ישפוך שיחו”.

בזוהר הקדוש שם מביא שכאשר נתוודע דוד המלך לכוחה העצום של תפילת העני, שכל החלונות פתוחים בפניה, ושהיא נכנסת ראשונה לפי הי”ת, מיד עשה עצמו עני ומסכן, פשט את בגדי המלכות ישב על הארץ כמו עני, ופנה אל ה’ : “הטה ה’ אזנך ענני, למה ? “כי עני ואביון אני”, אמר לו הקב”ה, דוד, ולא מלך אתה ? ואתה עושה את עצמך עני ואביון ? מיד חזר ואמר שמרה נפשי כי חסיד אני.

והנה דברי הקב”ה לדוד למה תעשה עצמך עני ואביון, צריכים ביאור, מה בכך שהוא מלך, הרי דוד בחר להתפלל תפלת עני, הוא פשט את בגדי המלכות וישב על הארץ, התפלל והתחנן כעני ואביון, אם כן מה פסול יש בלעשות כן ?

צריך לומר שכוחה של תפילת העני היא בזה שהיא יוצאת מלב שבור העוני שבו שרוי העני, מצבו הכלכלי המעורער מדכאו ומשפילו עד עפר, מתוך אותו שברון לב הוא זועק אל ה’, צעקה זו היוצאת מקירות לבו השבור, כבר אמרו חז”ל במסכת סנהדרין (קו:) “רחמנא ליבא בעי”, תפילה כזו אכן פותחת את כל השערים, ובכוחה לעלות עד לפני המקום.

לא כן תפילה שאינה יוצאת מעומק הלב, גם אם נאמרת היא מתוך תחנונים, לעולם היא לא תגיע לכוח התפילה של מי שהוא עני ואביון באמת, זהו שאמר הי”ת לדוד הלא מלך אתה, במציאות אין לך את אותו צער ואת אותו שברון לב שיש למי שהוא באמת עני, לכן אין תפילתך דומה לתפילתו.

זוהי כוונת יעקב אבינו ע”ה לרחל שאינו יכול להתפלל שיהיו לה בנים בטענה, “אני אינני כאבא, לאבא לא היו בנים לי יש בנים”, ודאי התפלל יעקב אבינו על רחל גם קודם שבקשה ממנו, רק שטענה רחל בפני יעקב, מדוע תפילתו אינה פועלת כמו שפעלה התפילה של יצחק אביו בהתפללו על רבקה, על כך השיב לה  אבינו ע”ה, אני איני כאבא. אבא היה חשוך בנים בעצמו, תפילתו נבעה מלב נשבר ונדכא, לכן היה כוחה רב להפוך את גזירת העקרות, אבל אני שיש לי בנים גם אם אתפלל בכל כוחי לעולם לא אגיע לאותה רמה של תפילה שנאמרת מלב שבור באמת, ולכן אמר לה יעקב אבינו : “ממך מנע ולא ממני”. כלומר, כיון שאת עקרה, את יכולה להגיע לרמה כזו של תפלה מעומק הלב שיש בכוחה לבטל את העקרות ועל ידי זה תזכי להיפקד בבנים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

חנוך לנער על פי דרכו

“וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה ויבא אתם אל לאה אמו”. (בראשית פרק ל פסו’ יד)

 

ההדגשה של התורה שראובן יצא “בימי קציר חיטין” אומר הרש”י באה להגיד את שבחן של השבטים הקדושים, שאף ששעת הקציר היתה, לא פשט ראובן את ידו בגזל והביא חטים ושעורים, אלא הביא דבר שהוא הפקר ושאין אדם מקפיד בו.

חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה

בפרשת מטות מספרת התורה שלבני גד ולבני ראובן היה מקנה רב עצום מאד, הם שמים לב לכך שעבר הירדן הוא מקום משופע במרעה ומתאימים מאד לגידול מקנה.

בני גד ובני ראובן נגשים אל משה ושוטחים בפיו את בקשתם : “הארץ אשר הכה ה’ לפני עדת ישראל, ארץ מקנה הוא, ולעבדיך מקנה, אם מצאנו חן בעיניך, יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה, אל תעבירנו את הירדן”.

תחילה חשד משה שמדובר בסיפור כיסוי, כוונתם האמתית היא רצונם להשתמט מליטול חלק במלחמה העתידה בכניסה לארץ, משה מוכיח אותם על כך : “האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה ? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה’ ? כה עשו אבותיכם בשולחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ, ויעלו עד נחל אשכול ויראו את הארץ ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בא אל הארץ אשר נתן להם ה'” הוא מטיח בפניהם.

הוא מזכיר להם את הכעס שגרם אותו חטא של המרגלים : “”ויחר אף ה’ ביום ההוא”. את העונש הקשה שהוא גרר אחריו : “וישבע לאמר, אם יראו האנשים העלים ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה את האדמה אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב כי לא מלאו אחרי, … וינעם במדבר ארבעים שנה עד תם כל הדור העשה הרע בעיני ה’”.

והנה קמתם תחת אבותיכם מוסיף משה להוכיח אותם, תרבות אנשים חטאים הוא מכנה אותם, לספות עוד על חרון אף ה’ אל ישראל, כי תשובון מאחריו, ויסף עוד להניחו במדבר, ושחתם לכל העם הזה”. הוא זועק !!

בני גד ובני ראובן מתנצלים ומסבירים למשה רבנו שמעולם לא עלה על דעתם חס ושלום להשתמט מנטילת חלק במלחמה העתידית, כראיה לכך הם מבטיחים למשה : “אנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם… לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו …”.

משה מקבל את דבריהם ואף נעתר לבקשתם : “ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחן מלך האמרי ואת ממלכת עוג מלך הבשן הארץ לעריה בגבלת ערי הארץ סביב”. [וכן נאמר בספר דברים (פרק ג פס’ יג) : “ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה …”] .

והנה פרשה זו צריכה לימוד מכמה פנים, ראשית צריך להבין את טענתם בני גד ובני ראובן, כיצד יתכן שהיו מוכנים הם לוותר על הזכות העצומה לגור בארץ ישראל, ארץ אשר כל המהלך בה ארבע אמות מובטח לו שהוא בין העולם הבא [כתובות (קיא:)], ארץ ששקולה ישיבתה כנגד כל המצות [(ספרי פרשת ראה)], ארץ שכל היוצא ממנה לחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה (תוספתא עבודה זרה פרק ה’), שדומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי:) על כל זה מוכנים הם לוותר בשביל מרעה ?

מה גם שבתוך ארץ ישראל קיימים מין הסתם מקומות משופעים במרעה כאלה שאפשר וניתן לגדל בהם את המקנה הרב שהיה להם ?

[במדרש קהלת רבה (פרשה ד אות א) איתא שכאשר נכנסו שבט גד ושבט ראובן לארץ ישראל וראו כמה בית זרע יש בה, כמה בית נטע יש בה, אמרו טוב מלא כף נחת בארץ ישראל ממלא חפנים עמל בעבר הירדן.

יתכן שידעו בני גד ובני ראובן שהארץ עתידה להתחלק על פי גורל, א”כ גם אם ישנם בתוך הארץ מקומות שמשופעים במרעה, כיון שלא יוכלו לבחור לגור באותם חלקים, לכן בחרו לגור בעבר הירדן שאת חבל ארץ זה כן יכלו לבקש].

ביותר צריכה ביאור העובדה שמשה רבנו נענה לבקשתם של בני גד ובני ראובן, הוא לא מדבר איתם מילה אחת על רצונם לשבת בעבר הירדן במקום להיכנס לארץ ישראל, כמי שהתחנן אל ה’ לא פחות מחמש מאות וחמשה עשר תפילות כדי לזכות להיכנס לארץ הקודש, היה מצופה ממשה רבנו שייסר אותם על בקשתם, שידבר על ליבם בערך ומעלת הישיבה בארץ הקודש, ולא יסכים לבקשתם ?

במדרש ברא”ר (פרשה עב) מבואר שהטעם שלא רצו שבט ראובן להיכנס לארץ, היה זה משום שהיו הם זהירים מאד לבל יכשלו חס ושלום בעוון גזל, לכן הם ביקשו ממשה להישאר בעבר הירדן, הם היו מוכנים לוותר על הזכות העצומה לדור בארץ ישראל, ולא להיכנס לספק שמא יכשלו באיסור גזל [שכך נפסק בשו”ע חו”מ (סי’ תט סעי’ א) שאין מגדלים בהמה דקה בא”י מפני שדרכם לרעות בשדות של אחרים והיזקם מצוי].

זהירות מופלאה זו מאיסור גזל באה להם בירושה מראובן אביהם שהוא כמו יתר השבטים קיבלו חינוך לזה מיעקב אביהם, שהיה אף הוא זהיר מאוד בענין הגזל, [בספר בראשית (פרק לה פסוק א) אומר הקב”ה ליעקב אבינו : “קום עלה בית אל ושב שם, ועשה  שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך” בספר משך חכמה כותב רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ”ל שלא מצאנו בשום אדם שיצוהו השי”ת לעשות מזבח לבד יעקב בפעם הזה. וביאר הרב זצ”ל על פי דברי ישעיהו הנביא (פרק סא פסוק ח) : “כי אני ה’ אהב משפט שנא גזל בעולה”, ויעקב חשש שמא יש בידו גזל משלל שכם, לכן הודיע הקב”ה שלא ישים לבו שאין בהם חשש גזל כלום. עוד מסופר בספר בראשית (פרק לב פסו’ כג) על יעקב אבינו שהעביר את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו את מעבר יבק, וברש”י הביא את דברי חז”ל במדרש רבה פרשת וישלח (פרשה עו אות ט) שעשה יעקב אבינו את עצמו כגשר, נסיב מן הכא ויהיב הכא, ובחידושי החתם סופר זצ”ל על התורה הקשה מדוע הוצרך יעקב אבינו לעשות עצמו כגשר ולהעביר כך את בני ביתו את הנחל, הלא מפורש בפסוק שהיה שם מעבר, אם כן יכל להעביר את בני ביתו דרך אותו מעבר יבק, וכותב החתם סופר זצ”ל שאף שהיה שם מעבר וגשר קבוע שנבנה על ידי נשיא הארץ כדי לעבור בו את הנהר, אך כיון שאמרו חז”ל במסכת ב”ק (קיג:) מבואר שרוב הגשרים הם בנויים מעצים שגזלו עבדי המלך, ולכן אין לנו רשות לעבור עליהם רק משום שדינא דמלכותא דינא, יעקב אבינו אומר החתם סופר דקדק בעצמו יותר ולא רצה ליהנות מן הגזל  עפ”י ההלכה שדינא דמלכותא דינא לכן לא העביר את בני ביתו על המעבר שהיה שם אלא עשה עצמו כגשר ועי”ז נשאר לבדו לבסוף. וזה ביאור הפסוק : “ויקח את שתי נשיו וילדיו ויעבר את מעבר יבק, פי’ שהוליכם הלאה ממקום המעבר והגשר (כמו והוא עבר לפניהם), וכשכבר עבר הלאה ממקום המעבר, אז ויקחם ויעבירם את הנחל, לא במעבר הנחל אלא בעצמותו של נחל ע”י שעשה עצמו כגשר, וכל כך למה מפני שאין צדיקים פושטים ידיהם בגזל ולא רצה לעבור הגשר], ממנו עברה מידה זו של זהירות מן הגזל גם לבניו השבטים הקדושים והושרשה בהם מידה זו באופן כזה שנהפכה להיות חלק מעצמיותם, כדברי הגר”ח מוולאזין זצ”ל בספר רוח יעקב על פרקי אבות (פרק ה משנה ג) : “כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם. לבניו אחריו המה כטבע מוטבע. ובקצת יגיעה יגיעו לזה.

דבר זה בא לידי ביטוי בכך שגם מאות שנה אחר כך, כאשר נפגשים בניו של יעקב עם סוגיות שיש להם השלכה לאיסור גזל, עדיין מפעפעת בהם אותה רגישות לאיסור, והם מוכן לוותר על מנת שלא להיכשל, במדרש קראו על זה את הפסוק בספר משלי (פרק כב פסו’ ו) : “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”, בקשתם של שבט ראובן לא להיכנס לארץ הייתה תוצאה ישירה של אותו חינוך לזהירות מאיסור גזל שקיבלו מראובן אביהם.

כאשר מבקשים להנחיל חינוך או הנהגה לדורות הבאים, כדי לדעת אם אכן הדבר הושרש בהם באופן חזק, המדד לזה הוא לא בדור הראשון, רק אם גם אחר שנים רבות, עדיין רואים את ההשלכות של אותם נקודות עליהם עמלו ההורים להנחיל לבנים, רק אז זה סימן שאכן הדברים היכו שורש אצל הבנים, ונהפכו להיות חלק מעצמיותם.

ההצלחה של יעקב אבינו בחינוך שנתן לבניו באיסור גזל, לא התבטא באותו מעשה של הבאת הדודאים מן ההפקר, הראיה לכך שהוא הצליח להשריש מידה זו בבניו, היא בבואם של בני בניו של ראובן לבקש ממשה נחלה בעבר הירדן מחשש שיכשלו באיסור גזל, מעשה זה מעיד כאלף עדים על איכות החינוך שנתן יעקב אבינו לשבטים הקדושים.

 

מדוע זכה שבט יהודה זכה למלכות

במכילתא פרשת בשלח איתא ששאלו תלמידיו של רבי טרפון את רבם “אמרו לו למדנו רבינו באי זו זכות זכה יהודה למלכות ? אמר להם רבי טרפון אמרו אתם, אמרו בזכות שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו שהצילו ממיתה, אמר להם דייה להצלה שתעמוד ותכפר על המכירה שנתן עצה למכרו ולא להשיבו אל אביו, או בזכות שאמר ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, אמר להם דייה להודאה שתכפר על הביאה, או בזכות מה, בזכות שאמר ישב נא עבדך תחת הנער, אמר להם מצינו בכל מקום שהערב משלם. אמרו לו רבי למדנו באי זו זכות זכה יהודה למלכות ? אמר להם כשעמדו שבטים על הים זה אומר איני יורד תחלה וזה אומר איני יורד תחלה שנאמר סבבוני בכחש אפרים וגו’ מתוך שהיו נוטלין עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים, לפיכך זכה למלכות, שנ’ בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו, לכך ישראל ממשלותיו אמר להם הקדוש ברוך הוא מי שקדש שמי על הים יבא וימשול על ישראל, והודו לו הזקנים לרבי טרפון.

תלמידיו של רבי טרפון ביקשו לדעת את הסיבה שבגינה זכה שבט יהודה להיות השבט של המלכות, מהי התכונה המיוחדת שהיתה בשבט זה שהעדיפה אותו על שאר השבטים ?

המכנה המשותף בין כל התשובות שהעלו תלמידיו של רבי טרפון הוא שכל אחד מהם הצביע על התכונה הכי חשובה שצריכה להיות למלך שהיא “לקיחת אחריות”.

במסכת יומא (כב:) אומרת הגמ’ : “שאול באחת ועלתה לו”, עבירה אחת עשה שאול המלך וזו עלתה לו בהפסד המלכות, “דוד בשתיים ולא עלתה לו”, דוד המלך אף שנכשל בשתי עבירות לא הפסיד את המלכות, החטא שגרם לשאול המלך להפסיד את המלכות היה השארת אגג מלך עמלק שממנו יצא אח”כ המן הרשע, אחר המעשה הזה של השארת אגג מלך עמלק אמר הי”ת “ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך”, [אח”כ שאול הרג את נוב עיר הכוהנים אבל זה היה כבר אחר שהי”ת התחרט על שהמליך את שאול למלך, נמצא שעיקר הפסד המלכות אצל שאול היה משום חטא אחד של השארת אגג], אצל דוד המלך היו שני חטאים, האחד בשליחה של אוריה למלחמה בחוד הצבא, דבר שהביא למותו של אוריה, והפסוק מייחס את מיתתו לדוד : “אותו הרגת בחרב בני עמון”, החטא השני של דוד היה כאשר ספר דוד את בני ישראל, מחמת ספירה זו פגעה בהם עין הרע ומתו שבעים איש מבני ישראל, למרות זאת לא הפסיד דוד המלך את המלכות בגין כך.

בתוס’ ישנים שם מקשים שלכאורה גם אצל שאול היו שני חטאים שכן בספר שמואל א’ (פרק יג) מסופר שבאו הפלישתים להילחם עם ישראל, שלשים אלף רכב, וששת אלפים פרשים, ועם כחול אשר על שפת הים לרב, שמואל מצוה את שאול להמתין עד לבואו בעוד שבעה ימים, אז אומר לו שמואל “הנני יורד אליך להעלות העולה”, ולאחר מכן נצא למלחמה, במשך שבעת ימי ההמתנה חייליו של שאול החלו להישמט מרוב פחד : “ויתחבאו העם במערות ובחוחים ובסלעים ובצרחים ובברות”, חלקם עברו את הירדן לברוח מפני פלשתים, לקראת סוף היום השביעי, שמואל עדיין לא בא אל הגלגל : “ויפץ העם מעליו”, שאול פחד שבקצב הזה הוא ישאר בלי צבא בכלל, הוא מבקש : “הגשו אלי העלה והשלמים” ומעלה אותה על הבמה, “ויהי ככלתו להעלות העלה”, אומר הנביא : “והנה שמואל בא, ויצא שאול לקראתו לברכו”, שמואל שואל את שאול “מה עשית” ? ויאמר שאול, כי ראיתי כי נפץ העם מעלי, ואתה לא באת למועד הימים, ופלשתים נאספים מכמש, ואמר עתה ירדו פלישתים אלי הגלגל ופני ה’ לא חליתי, ואתאפק ואעלה העלה, על כך אמר לו שמואל : “נסכלת לא שמרת את מצות ה’ אלהיך אשר צוך”, מעשה זה היה קודם למעשה של השארת אגג מלך עמלק, קודם שאמר הי”ת ניחמתי כי המלכתי את שאול, נמצא שגם שאול חטא בשתיים ?

מבאר הגר”ח שמואלביץ זצ”ל שאומנם היו לשאול שני חטאים, אבל שני החטאים בשורשם נבעו מאותה תכונה של ענוה פסולה שהיתה בשאול, את הסיבה לכך שהקריב שאול את הקרבן לפני בואו של שמואל נימק שמואל : “כי יראתי את העם ואשמע בקולם”, גם את השארת אגג מלך עמלק הוא תלה באותה סיבה : “כי ראיתי כי נפץ העם מעלי”, זהו פירוש דברי חז”ל ששאול באחת ועלתה לו, הכוונה לאותו פגם אחד של ענוה פסולה שהיתה בשאול, כמו שהוכיח אותו שמואל “הקטן אתה בעיניך, ראש בני ישראל אתה”, התוכחה בזה היתה שאינו ראוי למלכות כיון שחסרה לו התכונה של לקיחת אחריות, להיות מוביל ולא מובל.

לא כן דוד המלך עליו השלום, כאשר בא אליו נתן הנביא וסיפר לו על את הסיפור עם כבשת הרש, לאחר שחרץ דוד את דינו למיתה והנביא אמר לו אתה האיש, הגיב דוד “חטאתי לה'”. הוא לקח אחריות על מעשיו.

רבי טרפון לא דחה את הראיות שהביאו תלמידיו לכך שבכל אחד מהמקרים שהזכירו ניכרת מידת האחריות שהיתה ביהודה, אבל זה עדיין לא ראיה טען רבי טרפון שתכונה זו הושרשה גם בבניו, כדי לקבוע ששבט יהודה ראוי למלכות צריך לברר תכונה זו של אחריות מושרשת בגינים של השבט הזה לדורותיו, הראיה לכך שאכן מידה זו הושרשה גם בדורות הבאים היתה במעשה של קפיצתם לים ראשונים, במעשה זה הראו שיש בהם תכונה זו של קבלת אחריות, בעבורה זכו למלכות.

 

 

 

 

 

 

פרשת וישלח

אחריות

 

“וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום”

(בראשית פרק לב פסוק ד)

יעקב אבינו שולח מיוזמתו מלאכים אל עשיו אחיו, הפגישה עם עשיו לא נכפתה עליו, הוא יוזם אותה בכונה תחילה

וצריך להבין למה היה כל כך חשוב ודחוף ליעקב אבינו להפגש עם עשיו ?

“וישלח יעקב ר”ה פתח “מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו” שמואל בר נחמן אמר משל לארכי לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים עבר חד ושרי מעיר ליה א”ל קום לך דבישא שכיח הכא קם ושרי מקפח ביה א”ל ניער בישא א”ל דמיך הוה ועוררתניה כך אמר לו הקב”ה לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב”. (ברא”ר פרשה עה אות ג)

 

 

 

 

 

 

 

 

מבואר במדרש שאכן היתה טענה על כך ששלח יעקב אבינו מלאכים אל עשיו, חז”ל קוראים עליו את הפסוק בספר משלי (פרק כו פסו’ יז) “מתעבר על ריב לא לו”.

וצריך ביאור מדוע עשה כן יעקב אבינו ?

“אמר רבי אבא וכי אמאי אתער איהו לגביה דעשו וטב הוה ליה לאשתוקי מניה ?   אלא אמר יעקב ידענא דעשו חייש ליה ליקרא דאבא ולעלם לא ארגיז קמיה והא ידענא הואיל ואבא קיים לא מסתפינא מניה אבל השתא דאבא קאים בעינא לאתפייס עמיה מיד”.        (זוהר בראשית)

 

 

 

 

 

 

מבואר בדברי הזוהר הקדוש שיעקב עשה כן כדי להתפייס עם עשיו .

 

בפרשת תולדות מסופר על הברכות שלקח יעקב מעשיו כויכול בגניבה, כך נכתב בתורה מפורש “בא אחיך במרמה”.

כל ימיו עבד עשיו את אביו וכבדו באופן מיוחד במינו, כפי שאמרו בזוה”ק פתח רבי ייסא ואמר (מלאכי א ו) בן יכבד אב ועבד אדוניו, בן דא עשו, דלא הוה בר נש בעלמא דיוקיר לאבוי כמה דאוקיר עשו לאבוי, וכן איתא במד”ר בראשית (פרשה סה) : “אר”ש בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות”.

כל זה עשה עשיו בשביל מטרה אחת, כדי לקבל מיצחק את הברכות, ולכן חשב ותיכנן כל פרט כדי להביא לפיוס המיוחל, ברגע המבחן, אחר שכבר נקרא אל אביו לקבל את הברכות, בא אחיו הקטן “במרמה” ולוקח ממנו את הברכות. עשו לא יכול לסלוח על מעשה כזה, הוא גומר בדעתו : “יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”. דברי עשיו מגיעים לאזנה של רבקה שממהרת להבריחו מבאר שבע לחרן, עד שתשוב חמת אחיו, כדי לאלץ את יעקב לצאת היא משכנעת את יצחק שהגיע הזמן שיעקב ישא אשה, לצורך זה הוא צריך לצאת לחרן, אבל הסיבה העיקרית היתה הסכנה שחירפה מעל לראשו של יעקב,במצות אימו יעקב בורח מבאר שבע, כפי שאומר הושע הנביא (פרק יב פסו’ יג) : “ויברח יעקב שדה ארם”.

אומנם ידע יעקב אבינו כי הבריחה מעשיו אינה אלא פיתרון זמני בלבד, אומנם יש בה הצלת עצמו, אבל הדורות הבאים הם יהיו חשופים לסכנה של בניו של עשיו, אין ספק שעשיו יצוה לבניו לנקום מבניו של יעקב על גזילת הברכות, יעקב יודע שהוא חייב להביא לסגירה של מעגל האיבה הזה, לצורך זה הוא יוזם את פגישה עם עשיו, כדי להביא לפיוס בינו לבין עשיו לצמצם את השיאה הגדולה שיש לעשיו עליו, עכ”פ כלפי העולם בחוץ.

על אף שלאחר שנודע ליצחק שבא יעקב במרמה ולקח את הברכות, הוא הוסיף “גם ברוך יהיה”, הוא הסכים שאכן הברכות שייכות ליעקב [ראה מה שביארנו בזה בפרשת תולדות] מכל מקום בתורה כתוב לדורות שיעקב לקח את מה שהיה צריך להינתן לעשיו, שיעקב נטל את הברכות “במרמה”, בהסתמך על מה שמפורש בתורה, יכול עשיו לרדוף את בני יעקב עד עולם.

“ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות ותעמד בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות נכח פתח הבית”.                   (אסתר פרק ה פסוק א)   “חוס על עמך ולא תמסר בנוי דיעקב בידוי דהמן בר המדתא בר עדא בר בזנאי בר אפליטוס בר דיוסוס בר פרוס בר חמדן בר תליון בר אתניסומוס בר חרום בר חרסום בר שגר בר גנר בר פרמשתא בר ויזתא בר אגג בר סומקר בר עמלק בר אליפז בר עשו רשיעיא”.                                          (תרגום יב”ע)

 

 

 

 

 

 

 

 

אכן גם לאחר הפיוס בין יעקב לעשיו עדיין לא שככה אש השינאה אצל עשיו, הרבה דורות אחר כך, בדורם של מרדכי ואסתר עדיין נתנה שיאה זו את אותותיה.

 

בתרגום יונתן על מגילת אסתר מפורש שהשנאה העצומה שהיתה בליבו של המן הרשע לכלל ישראל, שינאה שבאה לידי ביטוי הגזירה של “להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים”. גם היא היתה תוצאה ישירה של לקיחת הברכות לעשיו, וז”ל התרגום על הפסוק במגילת אסתר (פרק ג פסו’ ו) : “ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי”. והוה חוך קדמוי לאושטא ידוי למקטול ית מרדכי בלחודוהי ארום חויאו ליה דמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן עשו אבא דאבוי דהמן ית בכורתא וית ברכתא ויהודאי אינון עמא דמרדכי ובעא המן לשיצאה ית כל יהודאי די בכל מלכות אחשורוש עמא דמרדכי”.

 

ידע יעקב אבינו שכל זמן שיצחק אביו חי אפשר לסיים את הפרשה הזו, גם אם לא את כולה את חלקה הגדול כדברי הזוהר הקדוש : “ידענא דעשו חייש ליה ליקרא דאבא, ולעלם לא ארגיז קמיה, והא ידענא הואיל ואבא קיים לא מסתפינא מניה, אבל השתא דאבא קאים בעינא לאתפייס עמיה מיד”.

 

[ראוי לציין שיעקב אבינו לא פחד מהמפגש עם עשיו, גם לא מאותם ארבע מאות איש שבאו עמו, כוחו של יעקב היה גדול לאין שיעור, צא ולמד ממה שספרה התורה בספר בראשית (פרק כט פסוק י) שכאשר הגיע יעקב לחרן, ראה כמה עדרי צאן רובצים אצל הבאר שאת פתחה כיסתה אבן גדולה, כדי להסירה היה צורך שיתאספו כל הרועים יחד ורק אז יכלו להורידה מעל פי הבאר, כשראה זאת יעקב ניגש והסיר את אבן מעל הבאר לבדו, אומר הרש”י שעשה כן יעקב ללא שום מאמץ אלא כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול, זאת ועוד כאשר עבר יעקב את מעבר יבוק אומרת התורה בראשית (פרק לב פסו’ כד) “ויעבר את אשר לו”, ברש”י מפרש שעשה יעקב אבינו עצמו כגשר שנוטל מכאן ומניח כאן, כך העביר יעקב לא רק את נשיו וילדיו את גם את מטלטליו וכל הבהמות שהיו לו, איזה כוח עצום היה צריך למבצע כזה, בחז”ל מובא שהיו ליעקב אבינו שישים ריבוא כלבים רועים שתפקידם היה לשמור על העדרים של הבהמות שהיו לו, מעתה צא וחשוב כמה בהמות היו לו, ואת כולם העביר יעקב לבדו מהגדה האחת של הנהר לגדה השניה, אין ספק שמדובר בכוח על אנושי, מה גם שהיו איתו גם ילדיו השבטים, אומנם היו הם ילדים רכים, אבל שניים מהם הלכו והרגו עיר שלמה על כל יושביה, אם כן ודאי יכל יעקב לגבור על עשיו ועל כל אותם שנלוו עמו אבל ידע שבזה לא תוסר העננה מעל גבי הדורות הבאים לכן רצה בכל מאודו להיפגש עם עשיו]

 

כמי שהכיר את עשו ואת חולשותיו, ידע יעקב שכאשר עשו עסוק בתאוותיו ובמילוי רצונותיו הוא כעיור ממש, כך היה כאשר הוא בא עייף מן השדה, כל חפצו היה רק את האדום אדום הזה, הוא הסכים להחליף את העבודה בבית המקדש בנזיד עדשים, יעקב שהכיר אהבתו הגדולה של אחיו לממון [בספר שערי אהרן פרשת וישלח מביא פירוש מהרוקח עה”ת [כת”י] שעשו קרא לבנו אליפז מלשון אלי-פז, שהממון היה האלוהות שלו] שלח לו כמות גדולה של בהמות, [חמש מאות וחמישים בהמות], הוא חילק אותם באופן כזה שישביעו את עינו של אותו רשע, את המלאכים ששלח עם המנחה הוא מצוה לדבר אל עשו בלשון כבוד “לאדוני לעשו”, מאידך להמעיט בכבודו לפני אחיו “עבדך יעקב” [בטכסיס זה נהג גם רבנו הקדוש כפי שמובא במד”ר בראשית (פרשה עה אות ה) אמר לרבי אפס כתוב חד אגרא מן שמי למרן מלכא אנטונינוס, קם וכתב מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס, נסבה וקרייה וקרעיה, אמר ליה כתוב מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס, אמר ליה רבי מפני מה אתה מבזה על כבודך אמר ליה מה אנא טב מן סבי לא כך אמר כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי” ע”כ].

 

שיטת הפעולה של יעקב אבינו עבדה בצורה מושלמת, כאשר נפגשו זה בזה, כאשר ראה עשיו את יעקב אומרת התורה : “וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו”.

אכן קרא הבלתי יאומן, אותו עשו שהיה שנשבע להרוג את יעקב, אותו עשיו רץ אל יעקב ומחבק אותו ונושק לו, כדברי חז”ל במדרש ברא”ר (פרשה עח אות ט) : “מלמד שנכמרו רחמיו באותה השעה ונשקו בכל לבו”, כפי שמסביר הספרנו זצ”ל “נהפך לבו כמו רגע בהכנעותיו של יעקב”.

 

[במדרש לקח טוב איתא : “אמר רב יונתן כל מי שרוצה לרצות מלך או שילטון ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם יניח פרשה זו [של המפגש בן יעקב לעשו] לפניו וילמד הימנה טכסיסי פיוסים ורצויים” ע”כ]

 

כל העולם ראה את עשו רץ אל יעקב ומחבק אותו, בכל מקום דובר אודות הסולחה והפיוס ההיסטורי בין שתי בניו של יצחק, העולם ראה בכך מעין השלמה של עשו עם העובדה שיעקב קיבל את הברכות, את התמונה הזו ביקש יעקב אבינו להנציח, וזאת כדי שלא יוכלו בני בניו של עשיו בדורות הבאים לבוא על בניו בטענה של גזילת הברכות, שכן כבר נתפייסו על כך יעקב ועשיו.

 

ברגע של התעשתות עשו מבין את טיבו של המפגש היזום, ואת השלכותיו העתידיות, הוא שוב נפל קרבן לתאבותיו, שוב היה זה יעקב אחיו שניצל את חולשותיו כדי לסחוט ממנו את מבוקשו, הוא מתמלא כעס נורא על יעקב אחיו בזוה”ק בראשית  מובא שאילו היה יודע עשו את מה שטומן לו יעקב במפגש, היה הורג את עצמו קודם לכן כדי שלא לפגוש את יעקב, עשו מבקש להרוג את יעקב כאן ועכשיו, כדברי רבי ינאי במדרש (פרשה עח אות ט) “למה נקוד עליו אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש וקהו שיניו של אותו רשע”.

אלו היו אבות העולם, הם לקחו על עצמם אחריות לדאוג לא רק להם אלא גם לדורות הבאים אחריהם, הם לא השאירו שום דבר שיכול לגרור אחריו סיבה ועילה לאומות העולם להתנכל לדורות הבאים, אף אם היה הדבר כרוך בסיכון עצמם ממש לא נמנעו מלעשות כן

 

 

 

 

פרשת וישלח

“שמא יגרום החטא”

בפרשה אנו קוראים על הפגישה הטעונה בין יעקב לעשיו, אחר לקיחת הברכות נשבע עשיו להרוג את יעקב, במצות רבקה אמו הוא נאלץ לברוח מבאר שבע לחרן אל בית לבן אחי אמו, (פרק כז פסו’ מג – מה) : “ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך, עד שוב אף אחיך ממך, ושכח את אשר עשית לו, ושלחתי ולקחתיך משם, למה אשכל גם שניכם יום אחד”. אכן יעקב נושא את רגליו ובורח לחרן, כדברי הנביא הושע (פרק יב פסו’ יג) : “ויברח יעקב שדה ארם”.

אחר עשרים שנה לא פשוטות במחיצת דודו המפורסם ברשעותו, שוב נאלץ יעקב לברוח גם משם, כדברי התורה (פרק לא פסו’ כ – ) : “ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי ברח הוא, ויברח הוא וכל אשר לו ויקום ויעבר את הנהר וישם את פניו הר הגלעד”.

בדרכו לבאר שבע שולח יעקב מלאכים אל עשיו אחיו לבשר לו על בואו : “להגיד לאדוני”, הוא מצוה את המלאכים לומר לעשיו שפניו לשלום : “למצא חן בעיניך”. המלאכים חוזרים מהפגישה עם עשיו ומספרים ליעקב : “באנו אל אחיך”. באנו אליו בגישה של אחווה, בנימה של פיוס, אומנם אותו שאתה קורא לו אחי, הוא נוהג עמך כעשיו, הוא עודנו בשנאתו : “וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו”. בתרגום יונתן בן עוזיאל (פרק לב פסוק ז) מובא שאותם ארבע מאות איש שבאו עם עשיו היו רק השרי חיילות, וכן מפורש בפסיקתא זוטרתא פרשת וישלח : “מה הוא עשוי על ארבע מאות איש, כך כל אחד ואחד מהם עשוי על ד’ מאות איש”.

אילו היו שואלים אותנו איך לדעתנו הגיב יעקב לאחר ששמע את דברי המלאכים, כאשר נודע לו שגם אחר עשרים שנה מאז לקיחת הברכות, עדיין מפעפעת בעשיו אחיו שנאה התהומית כלפיו כמו ביום שעזב את בית אביו, שנאה שמוליכה אותו כעת יחד עם ארבע מאות אנשי מלחמה כדי לפגוע ביעקב, איך הרגיש עם זה יעקב אבינו ?

לבטח היינו אומרים שיעקב אבינו כלל לא חשש ולא פחד ממה ששמע, הבטחה מפורשת ניתנה לו מאת הי”ת בהר המוריה (פרק כח פסו’ טו) : “והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך”, גם ביציאתו מבית לבן הבטיחו הי”ת בשנית (פרק לא פסוק ג) : “שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך”, מסביר הספורנו שהבטיחו בזה שלא יקרה לו היזק בדרך.

אכן בתורה הקדושה מפורש (פרק לב פסו’ ח) שלמרות ההבטחות המפורשות שקיבל יעקב אבינו, בכל זאת הדברים ששמע מהמלאכים עשו עליו רושם חזק, הם גרמו לו לירא ולפחד מאד : “ויירא יעקב מאד ויצר לו”.

במסכת  ברכות (ד.) עומד רבי יעקב בר אידי על השאלה מדוע פחד יעקב אבינו ממה ששמע, הרי הקדוש ברוך הוא הבטיח לו במפורש שהוא יהיה עמו כדי לשמרו, הייתכן שיעקב לא סמך ולא בטח בהבטחת הי”ת שישמור עליו מכל רע ?

על כך עונה רבי יעקב בר אידי שחששו של יעקב היה “שמא יגרום החטא”. שמא נכשל חס ושלום באיזה חטא לאחר שקיבל את ההבטחות, וזה יגרום לכך שאלה לא יתקיימו בו : “קטנתי מכל החסדים ומכל האמת”, אומר יעקב אבינו בתפילתו לפני הקב”ה, מסביר הרש”י הקדוש שאמר יעקב אבינו : “לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להימסר ביד עשו”.

פלאי פלאות !

במי מדובר ?

ביעקב אבינו ! בבחיר האבות : “כי יעקב בחר לו יה”.

הוא ירא ומפחד מאד.

ממה?

מכוחו של עשיו ?

מצבא הגדול שהביא עמו ?

ודאי שלא !

יעקב שנלחם וניצח את שרו של עשיו, ודאי היה בכוחו לנצח את עשיו עצמו.

פיזית היה יעקב אבינו גיבור לא פחות מעשיו, בפרשת ויצא מסופר שבהגיעו לחרן הרים יעקב את האבן הגדולה מעל פי הבאר כמי שמעביר פקק מעל גבי הצלוחית, סיפור זה נכתב בתורה אומרים חז”ל כדי ללמד על כוחו הגדול של יעקב.

לפני הפגישה עם עשיו חילק יעקב אבינו את אנשי ביתו לשני מחנות : “ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות” הטעם לכך אומרת התורה שאמר יעקב : “אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה” ברש”י מפרש “על כרחו כי אלחם עמו”. בספר חידושי הגרי”ז (סימן נח) כותב שמכאן מוכח שידע יעקב בעצמו שכוחו גדול כדי להילחם עם עשו עיי”ש.

פחדו של יעקב אבינו היה “שמא יגרום החטא”, שמא הוא נכשל חס ושלום באיזה חטא, חטא שבשבילו הפסיד את קיום ההבטחות של : “ושמרתיך בכל אשר תלך”, של : “ואהיה עמך”. ושוב לא יעמוד לו כוחו הגדול לנצח את עשיו אחיו.

וכל זה מחמת חטא אחד, “שמא יגרום החטא” !

גם זה לא ודאי אלא “שמא”.

בפירוש האבן עזרא לספר בראשית (פרק לב פסוק ט) כותב שחששו של יעקב עליו השלום לא היה שמא נכשל חס ושלום בעשיית חטא ממש, הלא בפגישה עם עשיו אחיו העיד יעקב על עצמו “עם לבן גרתי ותרי”ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים”, חששו של יעקב היה שמא נכשל חס ושלום במחשבת חטא, ז”ל שם : “ידענו כי כל עון קטן וגדול כנגד העושה, ע”כ העון הקל לגדול יקרא גדול. ויעקב פחד שמא חטא או שגג במחשבתו, ובעבור זה לא יהיה השם עמו” עכ”ל.

בספר אור יהל פרשת וישלח כותב הגה”צ רבי לייב חסמן זצ”ל שהסיבה שאנו כל כך רחוקים מדרגתו של יעקב אבינו ביראה מן החטא היא, משום שאין לנו שום מושג מהו חטא, מה הפגם הגדול שהוא פועל בכל העולמות, דרך בני אדם לפחד רק מדברים מוחשיים, מעולם לא ראינו אדם מפחד בגלל חטא שעשה.

לא כן יעקב אבינו ! מי דמותו חקוקה בכיסא הכבוד, הוא הבין וידע מהו כוחו חטא, איזה פגם עצום יכול להיגרם מחטא אחד, ולא רק מחטא ממש אלא אפילו ממחשבת חטא, לכן חשש ופחד שמא גרם לבטל את כל ההבטחות הטובות שהבטיח לו הקב”ה.

במסכת סנהדרין (קא.) מספר רבה בר בר חנה “כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. רבי אליעזר שחוליו הוכבד מאד אמר להם חימה עזה יש בעולם, התחילו התלמידים בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו למה אתה משחק ? אמר להן : וכי מפני מה אתם בוכים ? אמרו לו : אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה ? אמר להן : לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה את רבי שאין יינו מחמיץ, ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש, ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו בחייו, ועכשיו שאני רואה את רבי בצער אני שמח, הרי זה ראיה שהוא לא קיבל את כל שכרו בעולם הזה, אלא שכרו שמור לו לעולם הבא.

רבי אליעזר ששמע את דברי תלמידו רבי עקיבא, בשארית כוחותיו שאל את רבי עקיבא ! היאך אתה אומר שאני סובל מחמת עוונותי ? כלום חיסרתי מן התורה כולה ?

תשובתו של רבי עקיבא היתה מפתיעה : “לימדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” [ובמסכת שבת (נה.) אומר רב אמי שאין יסורין בלא עון דכתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם].

על מי מדובר ?

על רבי אליעזר הגדול !

זה שכינוהו תלמידיו גדולי התנאים “ספר תורה”, זה שהעיד על עצמו שלא חיסר כלום מן התורה כולה, זה שהעיד על עצמו במסכת סוכה (כח.) שמימיו לא הקדימו אדם בבית המדרש ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, שלא שח שיחת חולין מימיו, ואמרו עליו במסכת אבות (פרק ב משנה ח) שאם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם, שבשעת מיטתו נטל את שתי זרועותיו והניחן על לבו אמר: אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין. שר’ יהושע היה מנשק את האבן שעליה יושב רבי אליעזר ומלמד תורה, ואמר האבן הזאת דומה להר סיני וזה שיושב עליה דומה לארון ברית.

עליו חשש תלמידו הגדול רבי עקיבא שמא אכל את כל עולמו בחייו, שמא לא נשאר לו שכר לעולם הבא !

וזאת למה ?

“כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”.

“תסמרנה שערות ראש, ויזדעזע וימס לב מבין בפחד פחדים מכל זה, מהו חטא ועד היכן הוא מגיע” כותב רבי לייב זצ”ל, עד כמה חששו גדולי התנאים הקדושים, שעליהם אמרו במסכת עבודה זרה (י:) : “ידענא זוטי דאית בכו מחיה מתים”, מכל פגם של חטא ואפילו ממחשבת חטא.

כזה היה יעקב אבינו עליו השלום, עם כל גדלותו הנוראה [בתרגום יונתן בן עוזיאל (פרק כח פסו’ יב) מובא ששני המלאכים שהלכו לסדום וגורשו ממחיצותיהם, בגלל שגילו סודות של אדון עולם, ביום ההוא שחלם יעקב אבינו את חלום הסולם עלו אותם מלאכים לשמי מרום, והיו עונים ואומרים למלאכים במרום, אתם רואים יעקב החסיד שדיוקנו קבוע בכיסא הכבוד שהייתם מתאווים לראות אותו, והיו המלאכים הקדושים יורדים להסתכל בו. [וביאר הגאון הגדול רבי יעקב חיים סופר שליט”א שכל זמן שהיה יעקב אבינו ער והיה עוסק בתורה לא היו המלאכים יכולים להביט בו מרוב הקדושה הנוראה שהיתה סביבו, כי הם פחדו להישרף כמו שמספרת הגמ’ על גדול תלמידיו של הלל רבי יהונתן בן עוזיאל, שכאשר היה לומד תורה כל עוף שהיה פורח מעליו היה נשרף, וכתבו התוס’ ד”ה כל שהדברים שמחים כנתינתם בסיני שנתנה תורה באש, וכענין זה מצינו במדרש בעובדא דרבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובין בסעודה וליהטה האש סביבם, וכבר כתב הרב חובות הלבבות בשער הכניעה (פרק ה) שאם כך אמרו על התנאים אין ספק, שמעלת הנביאים היא למעלה מזה, על אחת כמה וכמה היה הדבר כן בזמן שהיה לומד יעקב אבינו תורה, לכן אפילו המלאכים לא היו יכולים להביט בו, וביאר שם שמה שאמרו כל עוף שהיה פורח באויר היה נשרף כל בא לרבות גם את המלאכים שעליהם נאמר בספר קהלת (פרק י פסו’ כ) : “כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפיים כנפים יגיד דבר”], למרות הדרגה הגבוהה של יעקב אבינו ואולי בגללה היה ירא מאוד שמא יגרום החטא.

אחד מחמשת התלמידים שהיו לרבן יוחנן בן זכאי היה ר’ שמעון בן נתנאל, במסכת אבות (פרק ב משנה ח) מובא שרבן יוחנן בן זכאי היה מונה את השבח והמעלה של כל אחד מתלמידיו, את ר’ שמעון בן נתנאל שיבח רבן יוחנן בן זכאי שהוא “ירא חטא”.

בפירוש רבינו יונה שם כותב הרב זצ”ל לפרש שהיה רבי שמעון בן נתנאל נוהג לעשות סייגים וגדרים כדי להרחיק את עצמו מן העבירות, ובפירוש רבי עובדיה מברטנורא כותב שלכן היה נזהר גם בדברים המותרים, ובפירוש הרשב”ץ שם מוסיף שהיה נזהר רבי שמעון בן נתנאל שלא יכשל אפילו באונס.

וכבר עמדו על השאלה מה השבח בזה שהיה רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא, הלא במסכת אבות שם (פרק ב משנה ה) אומר הלל הזקן “אין בור ירא חטא”, משמע שכדי להיות ירא חטא אין צריך להיות בדרגתו של רבי שמעון בן נתנאל, די בכך שהאדם אינו בור ?

אכן בדברי רבותינו מבואר שישנם דרגות במושג “ירא חטא”, יש יראה שנקראת “יראת העונש”, הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת (פרק כד) כותב שיראה זו הנקראת “יראת העונש”, היא כפשוטה שאדם ירא מעבור את פי ה’ אלוהיו מפני העונשים אשר לעבירות, אם לגוף, ואם לנפש.

יראה זו כותב הרמח”ל זצ”ל אינה נובעת מאהבת ה’ אלא מאהבת האדם את עצמו, מכך שהוא יירא לנפשו, ואין דבר שירחיק אותו מעשות דבר אחד יותר מן היראה שלא תבואהו בו איזה רעה.

הרמח”ל זצ”ל כותב שיראה זו ראויה לעמי הארץ, ולנשים אשר דעתן קלה, אך אינה יראת החכמים ואנשי הדעת. [מקור הדברים הוא ברמב”ם הלכות תשובה (פרק י הלכה א) שם כותב הרמב”ם : “אל יאמר אדם אפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא … שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה’ על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים …” עכ”ל].

גם מעמי הארץ נדרשת דרגה מינימלית של יראת חטא, לפחות יראת העונש, במסכת בבא קמא (עט:) איתא ששאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול, עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת. גם אדם שפל כמו גנב נתבע על כך שלא היה לו יראה מהי”ת, לפחות פחד ויראת העונש.

[אף שבמסכת ברכות (כח:) מובא שלפני פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי הוא בירך את תלמידיו “יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם”, ואם ראה רבן יוחנן בן זכאי לברכם על דבר זה סימן שאינו דבר של מה בכך, אם כן איך אפשר לתבוע השגה זו מאדם שפל כמו גנב וצ”ע]

אכן יש דרגה נוספת של יראה שהיא נקראת “יראת הרוממות”, עניינה כותב הרמח”ל זצ”ל שם : “שהאדם ירחק מן החטאים, ולא יעשה מפני כבודו הגדול יתברך שמו, כי איך יקל, או איך יערב לבו של בשר ודם שפל ונמאס לעשות דבר נגד רצונו של הבורא יתברך ויתעלה שמו … שיהיה האדם ירא ודואג תמיד על מעשיו, פן נתערב בם איזה שמץ חטא, או פן יהיה שם איזה דבר קטן או גדול שאינו לפי גודל כבודו יתברך ורוממות שמו”.

[המבי”ט זצ”ל בספר בית אלוקים שער התשובה (פרק א) כותב : “כי זו היא מעלת הירא חטא, שהוא נזהר שלא יבא לידי חטא בשוגג מיראת החטא … ולכך בדבר שיש בו חשש שמא יהא בו חטא, אינו נוגע בו עד שיתברר שהוא היתר גמור, כי האל יתברך ציוונו בתורה מצות עשה ומצות לא תעשה, לצוותנו על מה שנעשה ולהזהירנו ממה שנבדל ממנו, ומה שאינו מהמצות ומהעבירות הוא רשות, אם נרצה לעשותו הרשות בידינו, אלא שצריך שיהיה ברור וידוע שאינו מן העבירות, כי כמו שהמצוה והעבירות הן ידועות, כך מה שהוא רשות לעשותו צריך שיהיה ברור שהוא מחלק שהוא רשות, שאם אינו ברור אפשר שהוא מהעבירות, ואין לו רשות לעשות שום פועל עד שידע בודאי שהוא רשות לעשותו, שאינו מהדברים האסורים מן התורה”].

הרמח”ל במסילת ישרים שם כותב : “זאת היראה [יראת הרוממות] “אינה כל כך קלה להשיג אותה, כי לא תולד אלא מתוך ידיעה והשכלה להתבונן על רוממותו יתברך, ועל פחיתותו של האדם”.

אכן במסכת עבודה זרה (כ:) איתא מכאן אמר רבי פינחס בן יאיר: “תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקדש, רוח הקדש מביאה לידי תחית המתים”. וכותב על כך הרמח”ל זצ”ל במסילת ישרים (פרק כד) הנה ראותנו המידה הזאת נמנית אחר כל המידות הטובות אשר זכרנו עד הנה, די לנו להעירנו על ענינה שראוי שיהיה ודאי ענין נכבד ועיקרי מאד, וקשה להשיג אותו, שכבר לא יוכל להגיע אליו, אלא מי שכבר השיג כל המידות שקדם זכרם.

התנא הקדוש רבי שמעון בן נתנאל, מעלתו ושבחו היו בכך שהוא היה ירא לא מן העונש אלא מן החטא עצמו, ולא רק מחמת הפגם שנעשה בנפש על ידי החטא, אלא גם ואולי בעיקר מחמת רצונו לעשות את רצון הי”ת ולא לפגוע חס ושלום בכבודו.

כזה היה יעקב אבינו, חששו מן החטא לא רק מחמת העונש המגיע למי שעובר על רצון המלך, יראתו מן החטא היתה יראת הרוממות, פחדו היה מהתוצאות וההשלכות של החטא, מהפגם שנעשה באדם על ידי החטא, כדברי הרש”י : “לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא”.

בברייתא של רבי פנחס בן יאיר נאמר : “ענוה מביאה לידי יראת חטא”, כדי להגיע ליראת הרוממות צריך להשתלם קודם במידת הענוה, כידוע שיעקב אבינו ע”ה היה מוכתר במידת הענוה והיה שפל בעיניו כמו שאמר : “קטונתי מכל החסדים ומכל האמת”. וכן נאמר בספר עמוס (פרק ז פסו’ ה) : “יעקב כי קטן הוא”. [עי’ בספר פרי צדיק בראשית בדרוש לחנוכה אות ב’ ד”ה וזדים] וכן פירש הרד”ק בספר ירמיהו (פרק מט פסו’ טו) שפירוש קטן הוא שפל ונבזה כמו קטונתי מכל החסדים עי”ש, ועי’ בטור או”ח (סי’ תיז) בשם אחיו שחג סוכות הוא כנגד יעקב אבינו דכתיב ולמקנהו עשה סוכות …” ואכן חג הסוכות ענינו הוא ביטול היש מתייחס ליעקב אבינו שהיה שלם במידת הענוה. [במסכת שבת (לא:) איתא רבי סימון ורבי אלעזר הוו יתבי, חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא. אמר ליה חד לחבריה: ניקו מקמיה, דגבר דחיל חטאין הוא, ובמגלה עמוקות ואתחנן (אופן קצב) שבדברי עשו ליעקב : “יש לי רב אחי”, שרמז לו על רב אחא בר יעקב שהיה ניצוץ נשמתו של יעקב אבינו, ולכן נקרא בר יעקב, וממנו קיבל את בכוח להכניע את אותו מזיק שהיה בבית המדרש של אבי שהיה בעל שבעה ראשים, ובכל כריעה שכרע לפניו נפל ראש אחד, כמו שעשה יעקב אבינו לעשיו כאשר נפגש איתו, שהשתחוה לפניו שבע פעמים עד גשתו עד אחיו, ולכן היה גם דחיל חטאין כמו יעקב אבינו].

מסופר על אדם שהגיע אל רבו ותינה בפניו, רבי קדוש, זו כבר השנה העשירית שאני נשוי ועדיין לא זכינו אני ואשתי להיפקד בזרע של קיימא, אני מבקש שהרב יבטיח לי שנזכה השנה לחבוק בן זכר, נחמו הרבי בדברים תוך כדי שהוא מצרף הבטחה מפורשת, השנה בעזרת ה’ תזכו לבן זכר, שמח וטוב לב יצא אותו אדם מאת הרב, אץ לביתו לבשר לאשתו כי ישועתם קרובה לבוא, והשנה בעזרת ה’ יתברך יזכו לחבוק בן זכר, ככל שנקפו החודשים גדלה צפייתם שעוד מעט ותתגשם ברכת הרב, אך לצערם הרב עברו חלפו שתים עשר חודשים ועדיין לא זכו לבן, חזר אותו אדם אל הרב וטענה בפיו, הן לפני שנה הבטיחני הרב מפורשת שהשנה אזכה לבן זכר, אז יתכן ששנה עברה ולא זכיתי עדיין לבן זכר ?

השיב לו הרבי, אומנם נכון שהבטחתי אבל בכל זאת אני לא הקב”ה, אבל גם אתה, האם טוב אתה יותר מיעקב אבינו, גם יעקב קיבל הבטחות מפורשת שהוא יהיה שמור ומוגן לא מהרבי אלא מהי”ת, ובכל זאת אומרת התורה שכאשר נפגש יעקב עם עשיו אחיו : “וירא יעקב מאד וייצר לו”, ולמה ? כי חשש יעקב יגרום החטא, שמא נכשל באיזה חטא שבגללו שוב אינו ראוי עוד לקיום ההבטחות, האם אתה פנה הרבי אל אותו אדם, האם אין לך אפילו חשש שמא גרם החטא ? !

הרבה פעמים מתנהגים גם אנו כאותו אדם בדיוק, כאשר אנו נתקלים בקושי מסוים אנו תמהים על מה ולמה זה קרה ? אף אחד מאיתנו אינו מעלה על הדעת שמא הוא צריך לפשפש במעשיו מה הסיבה שגרמה לכך, כדברי הפסוק בספר משלי (פרק יט פסו’ ג) : “אולת אדם תסלף דרכו על ה’ יזעף לבו”, רש”י במסכת תענית (ט.) מסביר שכשאדם חוטא ומסלף דרכו כשבאין עליו פגעים, במקום לפשפש במעשיו ולעשות תשובה : “השם יזעף לבו”, הוא כועס ואומר מפני מה אירע לי פגע זה, ובספר נחלת יעקב פרשת מקץ (פרק מב פסו’ כח) מסביר רבי יעקב מליסא זצ”ל שהוא שואל כך מחמת שבדעתו הוא לא חטא כלל עיי”ש.

יעקב אבינו לימד אותנו שלא רק שכאשר מתרגשים ובאים על האדם שעות קשות עליו לתלות את סיבת הדבר בו, שהרי לא חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא, עוד למדנו מיעקב אבינו את המושג של “יראת חטא”, להיזהר ולירא כל העת שמא נכשלנו באיזה החטא חס ושלום.

 

 

 

 

פרשת וישלח

עיקר האחיזה של היצר הרע היא באדם

 היא בעבירות הקלות שאדם דש בעקביו

 

“ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר, וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו, ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם  ברכתני, ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב, ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אתו שם, ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צלע על  ירכו”.                                                                                  (בראשית פרק לב פסו’ כה – כט)

 

ברש”י מביא בשם רבותינו ז”ל שאותו האיש שנלחם עם יעקב הוא שרו של עשו, והוא מדברי המדרש תנחומא פרשת וישלח שהיה זה סמאל שרו של עשו שביקש להרג,את יעקב, וכעי”ז מובא גם בזוהר הקדוש פרשת וישלח : “וההוא מלאך שרו של עשו היה ואיהו סמאל”.

והנה ידועים דברי ריש לקיש במסכת בבא בתרא (טז.) שהשטן הוא יצר הרע והוא מלאך המות, לפי זה יוצא שהמלחמה של יעקב אבינו עם שרו של עשיו היתה מלחמה עם היצר הרע, כיון שכן עלינו להתבונן היטב שפרשה זו ממנה נלמד גם אנו איך להינצל מליפול ברשת היצר הרע.

במסכת חולין (צא.) לומד רבי יהושע בן לוי ממה שהשתמשה התורה בלשון מאבק ולא בלשון מלחמה שבמלחמם שהעלו אבק עד כיסא הכבוד, וכן הוא בזוהר פרשת וישלח : “מלמד דסליקו אבק ברגליהון עד כורסי יקרא” עיי”ש.

ודברי חז”ל צריכים ביאור, שכן זה ודאי שאין הכוונה בדבריהם לאבק ממש, שהרי כיסא הכבוד הוא מקום רוחני ואין שייך שם אחיזה למושגים גשמיים כמו אבק אם כן צריך להבין כוונתם בזה ?

בספר מגלה עמוקות כותב רבי נתן שפירא זצ”ל מבאר [כך מבאר גם בספר פנים יפות בפרשתנו] על פי מה שידוע שעיקר האחיזה של היצר הרע באדם מתחילה באותם עבירות הקלות שהם בחינת אבק, עבירות אלה מכונים בדברי חז”ל דברים שאדם דש בעקביו, על ידי דישת העקב בקרקע היא מעלה אבק, האבק הינו דבר זניח וחסר חשיבות, כך יש מצות שאצל האדם הם נחשבות קלות, דבר זה מתבטא בכך שהוא אינו מקפיד על קיומן באופן מהודר במקרה הטוב, או שהוא מזלזל בהן במקרה הגרוע, אז נפתח הפתח ליצר הרע להיכנס אליו ולשלוט בו, משם לא ארוכה הדרך עד שיהיה נכשל גם בחמורות שבעבירות.

כך נאמר בתורה ביחס לאיבה שבין הנחש לאדם, שהוא הנחש ישופך ראש, מטרתו להכשילך בעבירות החמורות שהם בחינת ראש, ואם רצונך להינצל ממנו אזי מוטל עליך לקיים, ואתה תשופנו עקב, עליך להיות זהיר באותם מצות קלות שדרך האדם לדוש בעקביו, אותם המכונות אבק.

בתוספתא מסכת עבודה זרה (פרק א הלכה י) איתא : “ארבע אבקאות הן, אבק ריבית, אבק שביעית, אבק עבודה זרה, ואבק לשון הרע”. [אבק לשון הרע, כגון המרבה לספר בשבחו של חברו, שמתוך ריבוי השבחים עלולים השומעים להזכיר גם את גנותו, וכן האומר לחברו “איני רוצה לספר לך מה אירע ומה היה עם פלוני”, עובר באיסור אבק לשון הרע. למרות שלא סיפר הלה דבר בגנות חברו, אף על פי כן משתמעת מדבריו גנותו של אותו פלוני. אבק עבודה זרה כולל איסור נשיאה ונתינה עם העובדי כוכבים בזמן חגיהם, שגורם להם להודות לאלילם על רווחיהם, וכתוב : “ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך”, ודרשו חז”ל: אל תגרום ששם האליל יהא נשמע על ידי אחרים. אבק ריבית היא פעולה שמותרת מן התורה שאין איסור ריבית אלא בהלוואה ואם היתה קציצת הריבית בשעת מתן ההלוואה, אבל חכמים אסרו לקחת גם ריבית שלא נקצצה מראש, וכן ריבית במקח וממכר, אבק שביעית כולל איסור לסחור בפירות שביעית שאף שאסור מהתורה אבל אינו עיקר איסור שביעית כמו עבודת הקרקע]. כל אלו נראים בעיני האדם שאיסורים קלים ואינו מקפיד עליהם הקפדה גמורה ודווקא בהם מוצא היצר הרע את הפתח להיות לו אחיזה באדם.

יסוד זה שתחילת שליטת היצר הרע באדם מתחילה במצות הקלות, מפורש בדברי רבי יוחנן בן נורי במסכת שבת (קה:) שאומנתו של יצר הרע היא, שהיום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד, אף פעם היצר לא מנסה להכשיל את האדם בדברים הגדולים תחילה, אם יבוא היצר הרע לפתות את האדם לעבוד עבודה זרה תחילה, יתקל בסירוב מוחלט, לכן הוא מתחיל בדברים פעוטים שהאדם אינו שם לב להיזהר בהם, אט אט הוא מכשילו בדברים יותר גדולים עד שמכשילו בעבודה זרה.

כדוגמא לזה מביא רבי יוחנן בן נורי בגמרא שם, המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו, כל אלו מעשים שאינם ראויים אבל אין בהם איסור, ובכל זאת ההתייחסות למעשים אלו היא : “יהא בעיניך כעובד עבודה זרה”, כלומר שמעשים אלו גם אם אינם גוף העבירה, אבל הם מהווים פתח, פתח שדרכו יבוא אותו אדם להיכשל גם בעבודה זרה, כדברי הרש”י שם “שמלמד ומרגיל את יצרו לבא עליו”.

לכן אומר התנא הקדוש בן עזאי במסכת אבות (פרק ד משנה ב) שצריך האדם לברוח מן העבירה, כל עבירה אפילו הקלה ביותר, גם ממנה צריך האדם לברוח כבורח מפני אש, והטעם הוא שעבירה גוררת עבירה, אותה עבירה קלה שלא נתן דעתו עליה להיזהר בה כל כך, היא תגרור אחריה עבירה חמורה יותר, סוף דבר שיפול האדם בחמורות שעבירות.

כך כותב רבנו האור החיים בפירושו לספר ויקרא (פרק כו פסו’ יא) : “ותמצא שכל נפש החוטאת בעולם, אינה פועלת הרע בתחילתה, עד שתקדים בחטא קל מקלי הקלות” עכ”ל.

בספר אהלי שם להגה”צ אב”ד דק”ק זאלאשיץ הי”ד כתב שענין זה רמוז בדברי הי”ת למשה “לך אל העם וקדשתם היום ומחר”, רצונו לומר שילמד לישראל לקדש לא רק את המצות החמורות, אלא גם היום ומחר, רמז לעבירות הקלות שהיצר מכשיל בהם את האדם היום אומר לו כך ומחר אומר לו כך, גם אותם צריך לקדש ולשמור בשמירה מעולה כמו את המצות החמורות עכד”ק

כל הלילה ניסה שרו של עשיו למצוא אצל יעקב אבינו איזה שהוא זלזול במצוה קלה ולא מצא, יעקב הכיר את עשיו אחיו עוד מזמן שהותם ברחם אימם, לכן מיד ביוצאו מרחם אמו אחז יעקב בעקב עשיו, הוא ידע שעיקר העבודה של עשיו היא להכשיל אותו בעבירות שאדם דש בעקב, לכן ניזהר יעקב אבינו בכל מצות התורה בלי יוצא מן הכלל, כמו ששלח לומר לעשיו אחיו : “כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי”. ומביא הרש”י בשם חז”ל : ותרי”ג מצות שמרתי. אמר לו שאין לך שום אחיזה לקטרג עליי לפני כיסא הכבוד, וזהו שכתוב : “וירא כי לא יכל לו”, שרו של עשיו לא הצליח לעורר שום קטרוג על יעקב עצמו, שזהו שאמרו חז”ל הובא ברש”י הקדוש, שחזר יעקב אבינו על פכים קטנים, [בספר אמרי נועם לחג סוכות [יום ג אות ד] מובא ש”פכים קטנים” בגימט’ שטן, ידע יעקב שהשטן מבקש לתופסו בפכים הקטנים, הם המצות הקלות, לכן עשה חשבון נפש בעצמו לבדוק אם לא נכשל בהם חס ושלום.

משראה שרו של עשיו שהוא אינו יכול לו, שהוא אינו מצליח למצוא שום דבר לקטרג על יעקב אבינו, אז הוא נגע בכף ירכו, הוא ביקש לפגוע ביוצאי ירכו של יעקב, להכשילם בדברים הקלים כדי להפילם בסוף גם בעבירות החמורות, כדי שיוכל לעלות לקטרג עליהם לפני כיסא הכבוד.

ואיך באמת הצליח יעקב אבינו להישמר מליפול אפילו בדברים הקלים, התשובה היא, משום שהיה יעקב אבינו איש תם ויושב אוהלים, התורה שלמד והגה בה היא זו שהגינה עליו, כדברי הגמרא במסכת קידושין (ל:) כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים, [בספר מסילת ישרים (פרק ה) כותב הרמח”ל זצ”ל והנה פשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב להינצל זולתה, אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו, כן כותב מרן החפץ חיים בספר נדחי ישראל (פרק י) ובלא זה [לימוד התורה] בודאי אין שום עצה כלל לעמוד נגד היצה”ר הבוער בקרבו ועומד ומצפה בכל מיני ערמומיות על האדם להחטיאו ולהביאו לדרכי מות וכמו שאחז”ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק וגו’ כי מי יודע יותר את כחו של היצה”ר מהבורא יתב’ שהוא יצרו ובראו והוא אמר לנו שאין לנו תרופה אחרת להנצל ממנו בלתי בלימוד התורה וכנ”ל, והיא עיקר חיי הנפש כמו], וכיוצא בזה כותב גם הגר”ח מוולאזין זצ”ל בספר נפש החיים (שער ד פרק לב) כי אין תרופה ותקנה אחרת בעולם כלל להנצל מרשת יצרו אשר פורש לרגליו תמיד ללכדו ולהפילו עד שאול תחתית להמיתו מיתת עולם ח”ו. אלא ע”י העסק בתו”הק ועי’ עוד בספר קובץ מאמרים מאמר מעשה אבות סימן לבנים כותב הגרא”ו וסרמן זצ”ל שלכן שרו של עשיו עשה מלחמה רק עם יעקב אבינו ולא עם אברהם ויצחק משום שהאבות היו כנגד ג’ עמודים שעליהם עומד העולם תורה עבודה וגמילות חסדים, אברהם היתה מידתו חסד “חסד לאברהם”, יצחק הוא כנגד העבודה שהיא התפילה, [עי’ מסכת ברכות (כו:) אמר ר’ יהושע בן לוי תפילות כנגד תמידין תיקנום], ויעקב הוא כנגד עמוד התורה שהיה איש תם יושב אהלים, לכן דוקא עם יעקב בא שרו של עשיו לעשות מלחמה, כי הוא התבלין ליצר הרע עיי”ש

במסכת אבות (פרק א משנה ד) אומר יוסי בן יועזר “והוי מתאבק בעפר רגליהם”, ופירש הרע”ב שתשב לרגליהם על הארץ שכך היה מנהגם שהרב יושב על הספסל והתלמידים יושבים לרגליו על גבי הקרקע, הטעם שנקט התנא לשון “מתאבק”, יש לומר על פי המסופר במסכת כתובות (קו.) על רב הונא שהיה ראש ישיבה בבבל והיו לו שמונה מאות תלמידים, מחמת ריבוי התלמידים הוצרך רב הונא להשתמש בשלוש עשרה מתרגמים שהיו מתחלקים למסור את השיעור לקבוצות קבוצות, במשך השיעור היו יושבים התלמידים על הרצפה על בגדיהם ולאחר שקמו מן השיעור היו מנערים את בגדיהם מהאבק שדבק בהם, ענן ענק של אבק היה עולה והיה נראה אפילו בארץ ישראל ע”כ.

דרך העבודה של מלכות יון להתחיל בעבירות הקלות

בדרך כלל נקראת פרשת וישלח סמוך לחג החנוכה, כל מגמתם של היונים הרשעים היתה להעביר את עם ישראל על דתם, להעבירם מלשמור את חוקי התורה לגמרי, עד לעבודה זרה ממש, כך ציוו לישראל “כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל”.

בספר שם משמואל פרשת במדבר (תרעו) כותב הרב זצ”ל שד’ כחות הטומאה שהם שרף נחש עקרב וצימאון, הם כנגד ד’ מלכיות, בבל שרשה שרף, מדי עקרב, יון נחש, אדום צימאון עיי”ש, ועוד כותב שם הרב זצ”ל שד’ כוחות הטומאה אלה הם לעומת קדושת שלשת האבות ודוד המלך עליו השלום, עקרב לעומת אברהם, שרף לעומת יצחק, נחש לעומת יעקב, וצמאון נגד דוד המע”ה שאמר צמאה לך נפשי וגו’, עיי”ש.

יון הרשעה היא כנגד הנחש שהוא היצר הרע כמובא בתיקוני הזוהר [תיקונא קדמאה] : “דאיהו יצר הרע, ואיהו נחש הוא סמא”ל הוא עמלק הוא פלשתי”. כמו היצר הרע שדרכו להכשיל את האדם בדברים הקטנים תחילה ומשם עולה ומטפס עד לדברים החמורים, כך הקליפה הנקראת יון, עיקר כוחה הוא בהפלתם של כלל ישראל בדברים הקלים ומשם להביאם לידי כישלון גם בדברים החמורים, וזה נרמז בשם יון, שהאות יו”ד היא קטנה מאד, אחריה באה האות וא”ו שהיא בנונית, ובסוף האות ן’ שהיא גדולה מאוד, מהנקודה הקטנה של היו”ד, מתדרדר האדם עד לעבודה זרה, עד לן’ שערי טומאה.

בזוהר חדש בראשית מובא שד’ הגליות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד האבות, מהגלות הראשונה שהיא גלות בבל, נגאלו בזכות אברהם אבינו עליו השלום, מהגלות השניה שהיא גלות מדי, נגאלו בזכות יצחק אבינו עליו השלום, ומהגלות השלישית שהיא גלות יון נגאלו בזכות יעקב, והגאולה האחרונה מגלות אדום תהיה בזכות משה רבנו עליו השלום.

כפי אשר ביארנו הדרך להינצל מהקליפה הנקראת יון, זו המבקשת להכשיל אותנו תחילה בעבירות הקלות, היא רק באמצעות לימוד התורה הקדושה שהיא בחינת יעקב אבינו שהוא מכוון כנגד גלות זו, לכן היונים כדי להפיק את זממם בקשו בראש ובראשונה “להשכיחם תורתך”, כי כל זמן שקול התורה נשמע בגאון אין כח ליצר הרע לפעול עלינו.

 

 

 

 

 

פרשת וישלח

מיד אחי מיד עשיו

 

“הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אתו פן יבוא והכני אם על בנים”

(בראשית פרק לב פרק יב)

 

בפירוש הרא”מ זצ”ל הקשה, כיון שלא היה ליעקב אבינו אלא אח אחד בלבד, לשם מה הוצרך יעקב להזכיר בתפילתו גם “מיד עשו”, הלא בבקשתו מאת הי”ת שיצילהו מיד אחיו, נכלל בזה שיצילהו מיד עשיו ?

בזוהר הקדוש פרשת וישלח מבואר, שבזה באה התורה ללמדנו, שהמתפלל צריך לפרש ולפרט בתפילתו את בקשתו בצורה ברורה, וז”ל הזוהר שם : “מכאן מאן דצלי צלותא דבעי לפרשא מיליה כדקא יאות כו’ מיד אחי ואי תימא קרבין אוחרנין סתם אחין איקרון מיד עשו בגין לפרשא מיליה כדקא יאות” עכ”ל.

[בספר קול אליהו במדבר (פרק כג פסו’ כג) מקשה הגר”א זצ”ל, מדברי המדרש שהובא ברש”י (פרשת חוקת) על הפסוק “וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב וגו'” זה עמלק, ושינה את לשונו לדבר בלשון כנעני, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב”ה לתת כנענים בידם, והם אינם כנענים, אמרו ישראל ריבונו של עולם, אין אנו יודעים מי הם, מכל מקום עשה בהם מדת הדין, והתפללו סתם, שנאמר “אם נתן תתן את העם הזה בידי”, מיד וישמע ה’ בקול ישראל וכו’ עיי”ש. ומבואר שנתקבלה תפילתם אע”פ שלא פירשו ובררו את דבריהם, ותירץ הגר”א ששם היו הכנענים בפניהם, כמו שאמרו אם נתן תתן העם הזה, דהיו מורים עליהם באצבע, שהרי באו להלחם בישראל, וכתוב וישב ממנו שבי, לכן שפיר הועילה תפלתם אף בלי הזכרת השם. משא”כ גבי יעקב כיון שהתפלל שלא בפני עשו, לכן הוצרך להזכיר השם בפירוש עיי”ש].

 

ועדיין יש לשאול, מדוע אמר יעקב אבינו פעמים מיד אחי מיד עשו, די היה לו לומר בתפילתו “הצילני נא מיד אחי עשו”, בלשון זה דבריו מפורשים ובקשתו ברורה ?

כמו כן צריך ביאור, מדוע הקדים יעקב אבינו לבקש שיצילהו ה’ מיד אחיו, ורק אח”כ ביקש הצלה מיד עשו, למה לא אמר הפוך הצילני נא מיד עשו מיד אחי?

בפירוש אור החיים הקדוש על התורה מובא, שהתכוון יעקב אבינו להתפלל על שתי בחינות התוקף שהיו לעשו, האחת לצד זכות יצחק, והשנית לצד גודל תוקפו ומעלתו, וצריך חוזק גדול להינצל ממנו, לזה התפלל שלא תעמוד לו לעשו זכות אבות, והוא אומרו הצילני נא מיד אחי, הגם שאח עשו ליעקב, ואע”פ כן אני מתפלל, וכנגד בחינת גודל תוקפו אמר מיד עשו, וידוע הוא בנשא ורם.

עוד כותב האור החיים זצ”ל, שביקש יעקב אבינו הצילני נא מיד אחי, היינו אם יתחכם עלי להרע ברמאות אחווה, שהוא דרך שאין יעקב יכול להינצל ממנו, מיד עשו אם יפרסם רשעתו להרע, גם לזה הוצרך לתפלה להצילו מידו עכ”ל. [כן כותב רבנו בחיי פרשת וישלח “הצילני נא מיד אחי מיד עשו. שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו …” עיי”ש.

מבואר בדברי האור החיים הקדוש, שידע יעקב אבינו שבפגישה הבלתי נמנעת עם עשו אחיו הוא נכון לאחד משתי התרחישים, או שעשו יתגלה ברשעתו ויבקש להורגו, או שישוב מאפו וירצה לשבת עם יעקב בשלוה ובאחווה כשני אחים, שני אופנים אלו מבחינתו של יעקב היו הרות אסון, גם גילוי חיבה ואהבה מצד עשו, רעה היא אצל יעקב ומסוכנת לא פחות ואולי יותר מרשעתו הגלויה, וכבר אמר רבי יוחנן במסכת נזיר (כג:) : “כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים”.

ועל אלו שני האופנים כותב הבית הלוי זצ”ל אמר הכתוב : ויירא יעקב מאד ויצר לו, דאמר ויירא על ספק שמא יהרגנו, וייצר לו על הספק שמא יתקרב לו.

וזהו שביקש על הני שני אופנים, הצילני נא מיד אחי מיד עשו, שאיננו רוצה בו לא לאח ולא לעשו, וביקש שיצילו משני ידיים הללו. ונתקבלה תפלתו, שבתחילה היה בדעת עשו להרגו והקב”ה הצילו מידו, ואח”כ כשנתרצה לו ביקש להיות עמו ביחד ואמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ויהיו שניהם ביחד, והוא דחה אותו בדברים וניצל גם בזה ממנו, וכמו שאמר הכתוב : וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה, השמיענו הכתוב דבאותו יום עצמו נפרד עשו ממנו והלך לדרכו ולא נתעכב אפילו יום אחד עמו וכבקשתו.

וממשיך הבית הלוי זצ”ל : “והנה כל מעשי אבות הם סימן לבנים, דגם בגלותו של עשו יתנהג כן עם ישראל בשני האופנים, כאשר רצה לעשות עם יעקב, שבהתחלת הגלות יהיה גוזר גזירות רעות בשמדות וייסורים, וילחם בהם, וירצה לאבדם, וה’ ברחמיו לא יעזבם. ולבסוף יאמר כי רוצה ליישב בשלוה עם יעקב, וכוונתו שבזה ירחיק את ישראל מעבודת ה’ וידיחם מאמונתם. וכמו שעשו אמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך.

בזה מפרש הבית הלוי את דברי המדרש (ב”ר עח יד) שעשו אמר יעקב שישתתף עמו בשני העולמות עוה”ב ועוה”ז. מבאר הרב שעשיו הציע ליעקב ששניהם יתקרבו זה אצל זה, כל אחד יוותר קצת ממנהגו הקדום, עד שיתקרבו זה אצל זה, גם הם בני עשו יקבלו עיקרים טובים מאמונת ישראל, שיהיו גם הם מאמינים בבורא יחיד, ובתורה מן השמים, וגמול ועונש, אבל גם יעקב יוותר קצת מאת אשר לו, יניח קצת מעבודות הנוגע רק לעוה”ב, רק יקח לו קצת מדרכי העולם, וחלק בעוה”ז להתעסק בדרכים ודברים חיצונים, ולא שישקדו רק על התורה.

וזה הגלות השני שיהיה בסוף הגליות, הוא נקרא בפרך בפה רך. ומזה הגלות נתיירא יעקב אבינו יותר מיראתו מן הראשון, כי טבע האדם עלול להיכשל בו יותר מן הראשון, ועל כן הקדימו בתפלתו ואמר, הצילני נא מיד אחי ואח”כ אמר מיד עשו, יען כי בראשון אין בו רק שיעבוד גופני, והשני הוא שיעבוד בשניהם ברוחני וגם בגופני, שהרי כל הטוב שייתן הוא רק למוותר מהמצות ונמצא מאבד נפשו, ומי שלא יחפוץ בטובה ההיא, ולא ירצה להתקרב, יישאר במצב דוחקו כאשר מקודם, ונמצא משתעבדים בשניהם. וזה העניין יהיה נמשך עד ביאת משיח בב”א”.

[בפרשת שמות (פרק א פסוק ח) מוסיף הבית הלוי זצ”ל מקרבים עצמם חלילה להם, אז הקדוש ברוך הוא היה מחדש ההבדל על ידי זה שמחדש שנאה בלבם, וכל זה היה לטובתן של ישראל, כדי שלא יתערבו ביניהם, משום כך כותב הבית הלוי, אחרי שעשו ישראל מעשה ותחבולה להסתיר ההבדל שנתן הקדוש ברוך הוא ביניהם ובין המצריים, ורצו להתקרב להם, אזי הבדילם הקדוש ברוך הוא על ידי זה שחידש והוסיף שנאה בלב המצריים עליהם, וכמאמר הכתוב ויקוצו מפני בני ישראל, שפירושו הפשוט שכל כך היו הישראלים מאוסים בעיני המצריים, עד שכשהיה המצרי רואה אותן היה קץ בעצמו, כדרך מי שרואה דבר מאוס שקץ בו, והקב”ה הטיל שנאה ונתן מיאוס על ישראל כדי שלא יתערבו עמהם. וכל זה לא היה בגדר עונש כלל, כי לא חטאו אז ולא היה מגיע להם שום עונש רק היה בגדר שמירה שלא יתערבו עמהם וכל זה היה לטובתן.

עוד כותב הרב זצ”ל : “וזהו מה שאנו רואין בחוש, אשר בגלות הארוך הזה במדינת הגר ומדינת ראמניע, אשר בכל יום מתרבית השנאה ונתוספת יותר משלפניו, אשר לפי דרך השכל והטבע צריך להיות השנאה הולכת ומתמעטת תמי,ד כדרך כל דבר שבתחילה היא בתוקפה ואח”כ הולכת ודלה, כן הגלות בהתחלתו היה צריך להיות השנאה יותר גדולה מאח”כ. והסיבה האמיתית לזה הוא כמו שנתבאר, דכל מה שישראל ממעטים בהבדלים שנתנה להם התוה”ק, ע”י קיום התורה והמצוה, הקדוש ברוך הוא מוסיף שנאה בלבם לפי ערך תכלית המבוקש, כדי שישארו ישראל מובדלים. וב”ה אשר נתן בלב הממשלה יר”ה במדינתנו לתת לנו רישיון לשמור תוה”ק באין מוחה, וע”י קיום התורה והמצוה יתוסף חן של ישראל בעיניהם”].

התורה (פרק לג פסו’ ד) מספרת שאחר המנחה שקיבל עשיו מיעקב, כאשר ראה את יעקב אחר עשרים שנה של ניתוק, ליבו התרכך : “וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו …” . בפרוש הרש”י הביא בשם חז”ל שבאותה שעה נכמרו רחמיו של עשיו על יעקב אחיו ונשקו בכל לבו.

במדרש (ברא”ר פרשה עח אות ט) מובאת דעתו של רבי ינאי : “למה נקוד עליו [על המילה וישקהו] ? אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של אבינו יעקב שיש” עכ”ל. ולכאורה יש לעיין בדברי רבי ינאי שפירושו סותר את המשמעות הפשוטה של הכתוב שעשו נישק את יעקב ולא נשכו?

בספר שפת אמת על התורה פרשת וישלח (תרמד) כותב : “שמעתי מפי מו”ז ז”ל שהנשיקה עצמו הוא הנשיכה כדכתיב נעתרות נשיקות שונא …” עיי”ש הן הן הדברים שכתבנו שלגבי יעקב כל גלוי של קירבה מצידו של עשיו נחשב הוא כאסון לא פחות מרשעותו הגדולה .

עשיו הוא יצר הרע

 

בספר הליקוטים פרשת שמות כותב האריז”ל, [כעי”ז כותב גם השל”ה הקדוש בשער האותיות (אות י – ד) בחדושי אגדות להמהרש”א מסכת מכות (יג:) ד”ה ג’ טעיות] שעשו הוא היצר הרע עיי”ש הביאור בזה הוא שכל הנהגתו של עשיו היתה בהשפעת היצר הרע שהוא שרו של עשו של עשיו [עי’ בשער הפסוקים פרשת ויצא ובשלה,ק עמק ברכה שער האותיות (אות ו)] ששרו של עשו הוא סמאל כדברי זוהר חדש (תיקונים כרך ב דף פג עמוד ב) : “איהו יצה”ר ואיהו נחש הוא סמאל הוא עמלק הוא פלשתי הוא מלאך המות …”. ובמסכת בבא בתרא (טז.) אמר ר”ל : “הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות …” עיי”ש.

נמצא לפי”ז, שגם היצר הרע כמו עשו הרשע פועל גם הוא בשתי דרכים, הוא פושט צורה ולובש צורה, פעם הוא מתגלה לאדם כיצר הרע, מבקש להכשילו לעבור על רצון ה’, ופעם הוא נדמה לו כאדם כצדיק, המבקש לזכות את האדם במצות.

בפירוש הגר”א למגילת רות (פרק א פסו’ יח) כותב הגר”א זצ”ל, שזה ביאור דברי חז”ל במסכת ברכות (סא.) שהיצר הרע דומה לזבוב ויושב בן שתי מפתחי הלב : “כי היצר הטוב אינו יועץ אלא למצוה, אבל היצר הרע משיאו לעבירות, ואם יראה שאינו יכול לו מפתהו לעשות מצוה מעוטף בכמה עבירות, ועל דרך זה אמרו במסכת סוכה (נב.) “יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום”, היינו שאם רואה שלא יפתה אותו לעבירה, מתחדש עליו לפתותו במצוה …” עכ”ל.

[ומדברי רבנו הגר”א משמע לכאורה, שתחילה מנסה היצר הרע לפתות את האדם שיעשה עבירה, ורק משרואה שאינו יכול, אז הוא עוטף את העבירה במצוה, וצריך עיון ממה שכותב רבנו זצ”ל בפרושו לספר משלי (פרק ז פסוק יד) : “אין היצר הרע בא אל האדם לפתותו לעשות עבירה, כי מי ישמע לו, אך בא אליו במצות, ועל ידי זה ימשוך אותו …” עכ”ל. ומשמע שכבר מתחילה מראה היצר לאדם שהוא עוסק במצוה ולא בעבירה וצ”ע].

בספר יואל (פרק ב פסו’ כ) נאמר : “ואת הצפוני ארחיק מעליכם, והדחתיו אל ארץ ציה ושממה …”. ובמסכת סוכה (נב.) איתא, תנו רבנן, ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצר הרע, שצפון ועומד בלבו של אדם עיי”ש. ובפרוש אור תורה על ספר מעלות התורה לרבי אברהם אחי הגר”א זצ”ל, כותב הגרי”א חבר זצ”ל שהטעם שנקרא היצר הרע צפוני, כיון שמדרכו להסתיר ולהצפין את העון והחטא, ומראה לאדם שאין חטא בדבר, וממציא לו היתר בכל דבר עיי”ש.

במסכת חולין (צא.) נחלקו רבי שמואל בר נחמני ורבא בר עולא, באיזו דמות נגלה שרו של עשו כאשר בא להילחם עם יעקב אבינו כאשר נשאר לבדו בנחל, לדעת רבי שמואל בר נחמני היה נראה שרו של עשו כעובד כוכבים, ודעת רבא בר עולא שנמדה לו כתלמיד חכם, ולפי דרכנו אפשר שאין כאן מחלוקת, שכן כך היא דרכו של היצר הרע שפעמים הוא מתגלה בפניו האמתיות, ופעמים שהוא בא בדמות של תלמיד חכם, וממציא לאדם כל מיני ראיות מן התורה שעל האדם לשמוע אליו.

כיוצא בזה כותב השפת אמת בפרשת וישלח (תרלה) בשם זקינו החידושי הרי”ם זצ”ל שמדברי יעקב אבינו למלאך ששלח אל עשו : “… כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך” ניתן ללמוד שגם היצה”ר שואל את אותם ג’ שאלות ששואל עקביא בן מהללאל במסכת אבות (פ”ג מ”א) הסתכל בשלשה דברים דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, וצריך הבחנה גדולה למי שמסתכל בג’ דברים הנ”ל שלא יהי’ מבחי’ עשיו ח”ו עיי”ש.

על דרך זו מובא בספר בעל שם טוב על התורה פרשת בראשית (אות קמז), לבאר את דברי הגמ’ במסכת סוכה (נב.), שלעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. והקשה הבעל שם טוב זצ”ל, כיון שהיצר עושה את דבר הי”ת שבראו כדי שיעמיד את האדם בניסיון, אם כן מדוע צריך הוא להיענש על כך ? וביאר הבעל שם טוב זצ”ל בדרך רמז, על פי דעת רב במסכת שבת (עה.) שהשוחט בשבת חייב משום צובע, וביאר הבעש”ט שתפקידו של היצר הוא להחטיא את האדם, וזה על ידי שיפתה אותו לעשות עבירה, אומנם היצר הרע צובע לו את העבירה כמצוה, ולזה לא ניתנה לו רשות ועל כך הוא נענש.

עיקר עבודתו של האדם היא, לברר תמיד מי הוא זה שעומד מולו, מי המדבר אליו, האם הוא תלמיד חכם באמת, היצר הטוב, או שמא הוא עשו הרשע, רק שהוא בא בדמות של תלמיד חכם כדי להכשילו, האם המעשה שעושה הוא מצוה באמת, או שמא עבירה היא רק שעטופה במצוה.

בספר המגלה עמוקות פרשת וישלח, כותב רבי נתן שפירא זצ”ל, שעל זה היה מבקש דוד המלך בספר תהילים (פרק קיח פסוק ז) : “ה’ לי בעזרי ואני אראה בשנאי”, היינו שביקש דוד המלך מאת הי”ת, שיהיה בעזרו כדי שיוכל להינצל מן היצר הרע שמראה את עצמו כאלו הוא אוהבו ובא לעזרתו, ובאמת הוא שונאו ומבקש להמיתו, שלולי עזרת הי”ת אי אפשר להינצל מלפול ברשתו, כדברי ריש לקיש במסכת סוכה (נב:) : “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו”, היינו שלולי עזרתו של הי”ת כמעט ולא יוכל האדם להינצל מן היצר הרע שבא במסוה של תלמיד חכם כדי להכשילו, [בזוהר הקדוש פרשת וישלח [דף קעט עמוד א] איתא, שעל זה אמר דוד המלך עליו השלום בספר תהלים (פרק קיח) : “דחה דחיתני לנפול וה’ עזרני”. פתח ר’ אלעזר, דחה דחיתני, דחה דחוני מבעי ליה מאי דחה דחיתני ? אלא דא סטרא אחרא דדחייא ליה לב”נ תדיר, ובעי לדחייא ליה ולאסטאה ליה מעם קודשא בריך הוא, ודא הוא יצה”ר דאשתכח לגביה דב”נ תדיר, ולקבליה אהדר דוד ואמר דחה דחיתני לנפול, בגין דאיהו הוה אשתדל לגביה בכל אינון עקתין לאסטאה ליה מעם קודשא בריך הוא, ועליה אמר דוד דחה דחיתני לנפול בגיהנם, ויי’ עזרני דלא אתמסרנא בידך עכ”ד].

וכאן המקום להעתיק עצה שכותב הגר”א זצ”ל בפרושו למגילת רות (פרק א פסו’ יח) וז”ל שם : “והרוצה לבחון עת בא לידו המצוה אם הוא מהיצר הרע או לא, יבחין בעת עשיית המצוה, אם אבריו נעים ונדים בעת ההיא בזריזות לעשות המצוה, מסתמא היא מעצת היצר, כי איך יוכל להיות שמאברי הגוף הכבדים אשר מעפר יסודם, וטבעם לילך אחר תאותם הגופני היורד מטה כטבע העפר, יתלבשו רצון לעשות, אין זה כי אם עצת היצר, בכדי שילכד אח”כ ברשתו, ואם בתשוקת נפשו הפנימית להתקרב אל עושהו במעשה המצות אברי הגוף כבדים ועצלים, אז נראה שמדרך הטבע הוא, ולכן נלבש היצר הרע באברי הגוף ורוצה לעכבם מעשות המצוה” עכ”ל.

 

ויותר יעקב לבדו

מהי הדרך להישמר מליפול ברשת היצר הרע, איך נהיה בטוחים שאין אנו מתפתים למצד שוא שמציג בפניו היצר הרע.

בפרשה אנו קוראים על המלחמה של יעקב אבינו עם שרו של עשיו, היה זה אחר שהעביר יעקב את כל מחנהו את מעבר יבוק, כאשר שב יעקב אל הגדה השניה של הנהר להביא פכים קטנים ששכח שם.

“ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר”.

רש”י מביא את דברי חז”ל במדרש רבה (פרשה עח אות ג) שאותו איש היה שרו של עשו, וכן במדרש תנחומא פרשת וישלח (סי’ ח) איתא שהיה זה סמא”ל שרו של עשיו.

ידוע השאלה הרי במסכת בבא בתרא (טז.) מבואר שהשטן, הוא היצר הרע, והוא מלאך המות, אם כן היה הוא עוד מימי בראשית, אז למה לא נלחם לא עם אברהם ולא עם יצחק אלא רק עם יעקב?

בספר קובץ מאמרים מאמר מעשה אבות סימן לבנים כותב הגרא”ו וסרמן זצ”ל לבאר שאצל האבות היתה עבודתו של כל אחד מהם במידה אחרת, אברהם אבינו היתה עיקר עבודתו במידת החסד “חסד לאברהם”, יצחק הוא כנגד העבודה שהיא התפילה, [עי’ מסכת ברכות (כו:) אמר ר’ יהושע בן לוי תפילות כנגד תמידין תיקנום], ויעקב הוא כנגד עמוד התורה שהיה איש תם יושב אהלים, [אהל הוא בית מדרש, בתרגום יונתן על פסוק בספר שופטים (פרק ה פסו’ כד) : “מנשים באהל תברך” מפרש “מנשיא דמשמשין בבתי מדרשין תתברך”, במסכת ברכות (טז.) אומרת הגמ’ למה סמכה התורה אהלים לנחלים, דכתיב: כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע וגו’, לומר לך: מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות, וברש”י מפרש אהלים בתי מדרשות]. לכן נלחם שרו של עשו דוקא עם יעקב, כי התורה היא התבלין ליצר הרע עיי”ש].

אכן נראה בזה עוד, שהסיבה למלחמת שרו של עשיו עם יעקב אבינו ולא עם אברהם ויצחק, היא משום שיעקב אבינו הגיע לדרגת הלבדו, וזה שאומר הפסוק “ויותר יעקב לבדו”, לכן “ויאבק איש עמו”.

ביאור הדברים הוא, על פי מה שכותב רבי ירוחם ממיר זצ”ל בספר דעת תורה בראשית (עמו’ רה – רו, שכמו שישנם מידות המאפינות את הי”ת, כמו רחום, חנון, ארך אפיים, ואמת, כך יש מידה שנקראת לבדו, “ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא”, וזה לשונו שם : “והענין הוא, כי זה ממדותיו של הקדוש ברוך הוא, מידה של לבדו, הרי יש בריאה ויש סדר של יוצר משרתים,כביכול כאילו הקדוש ברוך הוא יש לו צורך בבריאה, כביכל כאילו זקוק לעזר וכו’, הנה זוהי ההנהגה בשאר מידותיו, אבל יש עוד מידה של לבדו, ובמידה ההיא הכל בה, בהנהגת המידה ההיא כבר אין שום צורך,  ולא הזדקקות לעזר כל שהוא מזולתו, הכל בטל בתכלית לעומת המידה של לבדו, היא המידה השולטת על כל המידות … בגדלותו של יעקב קא מדכרינן, כי בא לפסגת מדרגתו, כי היה דומה לו יתברך של לבדו, לא היה נצרך לכלום עזר, כי היא מידה דכולה בה, ובמידה הזו דוקא הוא אשר לחם ונתברך, וזוהי מידת היחידות של הקדוש ברוך הוא הנזכרת בגמרא בפסחים (קיח.) ומוסיף שם רבנו ירוחם שמידה זו הושרשה בנו יוצאי חלציו של יעקב אבינו, כפי שאמר בלעם “הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. הנה כולם “לבדיים”, יחידיים”, עצמיים”, אינם נמשכים לשום זולת, כי אינם נצרכים לשום זולת, יש להם, בהם ועמהם בכל מכל כל, והדבר שייך כמובן גם כן ביחס אל כל יחיד ויחיד בפני עצמו, שהרי למשך כל ימותיו שרוי ונמצא האדם עם המקיף והסובב אותו, קיימות משיכות למיניהם, הסביבה, העולם החיצוני, הרצונות הפרטיים, הצרות, דברים המוציאים את האדם מהלבדו שלו, ומעצמיותו האמיתית, אך זהו סוד העולם הבא להיות לבדיי עצמיי, לא להתפעל מכל אלו, ועוד כלול בדבר הזה גם כן, לא להתחשב בגויים ובאורח חייהם, שהרי כלל ישראל הוא עם בפני עצמו, וכן כל אחד ואחד יסודו וכוחו בעצמיות שלו, שאינו מונע ונפעל מכוחות משפיעים אחרים, אלא צועד בדרכו שלו לבדו, בטח. וזוהי המידה שקבעו חז”ל במדרש רבה, שהיא ממדותיו של הקדוש ברוך הוא, בדימוי למידתו של מקום “ונשגב ה’ לבדו” עכ”ד.

הנה מי שהשכיל לרכוש לעצמו מידה זו של לבדו, קל לו להתגבר גם על תעתועי היצר הרע הנדמה לו בכל מיני צורות, אדם זה אינו רואה חוץ לד’ אמות של תורה, של עבודת  ה’, כך נשמר הוא מלהיות נופל ברשתו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וישלח

המאבקים של יעקב עם שרו של עשיו ועם עשו והלקח מהם לדורות

בפרשה אנו קוראים על שני מפגשים של יעקב אבינו, תחילה עם שרו של עשו, היה זה כאשר חזר יעקב לגדה השנייה של מעבר יבק, אחר שהעביר את נשיו וילדיו את הנהר חזר יעקב להביא משם פכים קטנים ששכח, [בפירוש אברבאנל על התורה כותב שיעקב חזר להביא את רכושו שהיה גדול, רק שהיה בעיניו כל הרכוש כפכים קטנים ביחס הנשים והבנים], בהיותו לבדו המעבר השני של הנהר הגיח שרו של של עשו להילחם עמו, בתורה כתוב : “ויאבק איש עמו עד עלות השחר”, אולם רבותינו גילו לנו שלא היה זה סתם איש אלא של עשו שבא להילחם ולפגוע ביעקב.

אחר שניצח יעקב את שרו של עשו, בדרכו לבאר שבע הוא פוגש את עשו אחיו, הוא כבר שמע מהמלאכים ששלח אל עשו שלמרות שעברו שלושים שנים מאז לקיחת הברכות, עדיין עשו עומד בשנאתו, עשו עומד מול יעקב ועמו ארבע מאות איש, [במדרש רבה פרשת וישלח (פרשה עה אות ז) איתא שכל אחד ואחד מהן היה ממונה על ארבע מאות איש], הוא לקיים את מה שנשבע : “יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”.

כאשר אנו מתבוננים בפסוקי התורה, עולה בפנינו תופעה מעניינת, בכל אחד מהמפגשים נוהג יעקב אבינו בצורה שונה.

בפגישה עם שרו של עשו אומרת התורה : “ויאבק איש עמו עד עלות השחר”, במסכת חולין (צא.) אומרים חז”ל שמעוצמת המאבק עלה אבק עד כיסא הכבוד, יעקב לא מבקש להתפייס עמו, הוא לא מנסה להיכנס ללבו, אלא נאמק בו בכל הכוח, מלחמה עיקשת וללא פשרות, עד שגברה ידו של יעקב אבינו והוא הצליח להכניעו : “וירא כי אין יכול לו”.

לא כן במפגש עם עשו עצמו, שם יעקב מגלה אורך רוח וסבלנות, [בפרקי דרבי אליעזר (פרק לה) קורא עליו את הפסוק בספר קהלת (פרק ז פסו’ ח) : “טוב ארך רוח מגבה רוח”]. שולח לעשו מנחה מכובדת, הוא מצווה את המלאכים ששלח להתייחס לעשו בכבוד ולקרוא לו אדוני, יעקב עצמו מראה כלפי עשו הכנעה וביטול, הוא משתחווה לפניו שבע פעמים, והכל כדי למצוא חן בעיניו, כדי לעורר בו את רגשי אחווה עם ישנם, ומתפלל לה’ שיעזור לו בכך, שלא יאלץ להילחם בעשו ולפגוע בו, כדרשת חז”ל על הפסוק (פרק לב פסו’ ח) : “וירא יעקב מאד וייצר לו”. ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים.

וצריך ביאור מדוע לא נהג יעקב אבינו עם עשו כמו שנהג עם שרו של עשו, מדוע לא נאבק בו עד שהכניעו, למה לא ניסה להתפייס עם שרו של עשו כפי שנהג במפגש עם עשו אחיו ?

כידוע שכל סיפורי התורה בספר בראשית אינם סיפורים בעלמא, כולם הם לימוד לדורות הבאים ואיך וכיצד להתנהג בכל דבר ודבר, כך כותב הרמב”ן זצ”ל בפרשת לך לך (פרק יב פסו’ ו) : “אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו” עכ”ל.

כך הדבר גם בייחס לסיפור המפגש של יעקב עם שרו של עשו ועם עשו אחיו, מטרת הסיפור הוא כדי ללמד אותנו את דרכי ההתמודדות בכל מפגש עם אומות העולם הקמים עלינו, כן מפורש במדרש לקח טוב : “אמר רב יונתן : כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו [של המפגש בן יעקב לעשו] לפניו וילמד הימנה טכסיסי פיוסים ורצויים”.

כיון שכן עלינו להתבונן וללמוד מה הלקח שעלינו לקחת מצורת ההתנהגות של יעקב אבינו בכל אחת משני הפגישות הנזכרות, מה ההבדל בין שני המאבקים של יעקב עם עשיו ועם שרו של עשו, מדוע בפגישה עם עשו נהג יעקב באיפוק ואורך רוח, ואילו במפגש עם שרו של עשו ניהל יעקב מאבק עיקש ובלתי מתפשר ?

אכן המאבק של יעקב עם שרו של עשו והמאבק שלו עם עשו אחיו היו בעלי אופי שונה, בפגישה של יעקב עם עשו אחיו, סכסוך היה על רקע אישי, עשו טען שיעקב רימה את יצחק וגזל ממנו את הברכות שביקש יצחק לתת לעשו, יעקב לעומתו טען שהוא הלך בתמימות במצות אמו שקבלה בנבואה לעשות כן, במקרה כזה לימדנו יעקב אבינו, אין להשיב מיד במלחמה, תחילה יש לנסות בדרך של פיוס, להשתדל לסיים את הסכסוך בדרכי שלום, גם אם כרוך הדבר בהתרפסות בפני חברו, לכן יעקב יזם את המפגש עם עשו אחיו, הוא מנסה לרצותו ולהיכנס ללבו על ידי מנחה, תוך כדי שהוא מתפלל להי”ת שיעזור לו.

כך כותב הרמב”ן בפרשה (פרק לב פסוק ד) : “ויש בה עוד רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק, שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה”.

בפירוש כלי יקר כותב הרב זצ”ל שעלה בדעתו של שרו של עשו לסמא עין שכלו כדי להביאו לידי הכחשת אלוה ממעל עיי”ש. אילפנו יעקב אבינו, שכאשר המאבק הוא על רקע אידאולוגי, כאשר מדובר במלחמה רוחנית, במקרה זה אין להתפשר, אין לנסות לפתור את הסכסוך בדרכי שלום, במקרה כזה יש לצאת למלחמה עיקשת ובלתי מתפשרת, ולמסור נפש על העמדת הדת.

בפירוש הריקאנטי לפרשת וישלח (פרק לב פסו’ כה) כותב שמלחמה זו של יעקב עם שרו של עשו באה ללמד על אופן התגובה בדור השמד עיי”ש. כן למדנו רבי יוחנן במסכת סנהדרין (עד:) שבשעת גזירת המלכות, כאשר הגויים הכריזו מלחמת השמד על היהדות ועל ישראל; באותם הזמנים אפילו מצוה קלה איננה נדחית מפני פיקוח נפש; ואפילו דורשים רק לשנות ממנהג ישראל הנוגע לקשירת שרוך נעל “לשנויי ערקתא דמסאנא”, יש למסור את הנפש על קידוש השם כדי לקיים את הנאמנות היהודית לתורה.

בעוד מספר ימים נכנס כולנו לימים הקדושים של חג החנוכה, חג שאותו חוגגים כלל ישראל על הניצחון הניסי של בני חשמונאי שהיו מעטים וחלשים על מלכות יון שהיתה האימפריה החזקה באותה תקופה.

מתתיהו הכהן הגדול ובניו החשמונאים לא ניסו להתפייס עם הקיסר היוני, הם לא חילו את פניו במנחה כדי שיבטל את הגזירות שגזר על היהודים, אלא קמו ויצאו להילחם ביונים במסירות נפש, כנגד כל הסיכויים הם חירפו נפשם על קדושת ה’, ועשה להם הי”ת נס והם ניצחו את הוינים וסילקו אותם מארץ ישראל.

גם בחודש אדר חוגג העם היהודי על הנס שקרא לו בתקופת המן בן אמדתא האגגי, שביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש ביום אחד, אכן במגילת אסתר לא מסופר על התקוממות היהודים כנגד הגזירה של המן, שם נקט מרדכי היהודי בדרך של השתדלות, הוא מצוה את אסתר המלכה לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה, הוא מכנס את כל היהודים הנמצאים בשושן והם צמים ומתפללים שלשת ימים להצלחת השליחות, אסתר מזמינה את המלך אחשורוש למשתה היין, שם היא מבקשת מהמלך : “אם מצאתי חן בעיניך המלך, ואם על המלך טוב, תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי, … ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך, ותפל לפני רגליו, ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי, ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים”.

הסיבה שבמלכות יון לא ניסו מתתיהו ובניו החשמונאים להתחנן על ביטול הגזירה לפני שפתחו במלחמה עם העם היוני, ובפורים בחר מרדכי היהודי דוקא בדרך של פיוס, שניהם למדו זאת מיעקב אבינו, ממנו למדו איך וכיצד צריכה להיות התגובה בכל סכסוך עם אומות העולם.

בתקופת מלכות יון עיקר רצונם של היונים הרשעים היה : “להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך”. הם בקשו לקעקע את האמונה מכלל ישראל : “כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל”. כן כותב הרמב”ם זצ”ל באיגרת תימן שבתקופת מלכות יון עיקר רצונם של היונים הרשעים היה : “להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך”. הם בקשו לקעקע את האמונה מכלל ישראל : “כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל”. כן כותב הרמב”ם ז”ל באגרת תימן שהיוונים שמו כוונתם לסתור דתנו ולהפר תורתנו בטענות שטוענין עליה ובקושיות שמחברים, ומגמתם בכל זה להפר התורה ולמחות עקבותיה בחיבוריהם, כמו שהתכוונו האנסים במלחמותיהם, וכן אירע בבית שני כשגברה מלכות יון הרשעה, וגזרו שמדות גדולות ומשונות על ישראל לאבד הדת, וגזרו עליהם חלול השבת ולהפר ברית מילה ושיכתוב כל אחד מישראל בלבושו שאין להם חלק בה’ אלהי ישראל, ושיחוק בקרן שורו כענין הזה ואחר כך שיחרוש בו, ועמדו בגזרה זו כמו חמשים ושתים שנה עיי”ש.

 

מתתיהו הכהן ובניו ידעו שבמקרה כזה, הדרך היא לצאת להילחם, אין כאן מקום להתרפסות ולא לתחנונים, אלא יש לצאת להשיב מלחמה עיקשת, ולמסור נפש על קדושת השם. [בספר צידה לדרך על הפסוק ויותר יעקב לבדו, מביא בשם המהרש”ל זצ”ל שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב “אתה מסרת נפשך על פך קטן בשבילי”. כי יעקב חזר לעבר השני של הנהר כדי להביא פך של שמן כדי לנסך להי”ת בבית אל, ומבואר שהיה בזה מסירות נפש מצדו של יעקב אבינו, ופשוט שלא מחמת עצם מה שעבר את הנהר לבדו, אלא משם שהוצרך להיכנס למצב של סכנה במלחמה עם שרו של עשו, משם למדו מתתיהו ובניו שבמלחמה כזו יש למסור נפש].

לא כן בזמן מרדכי היהודי ואסתר המלכה, שם ביקש המן הרשע לפגוע בגוף, גם מי שהסכים להמיר את דתו נכלל בגזירה, הבעיה של המן הרשע היה עם עצם קיומו של עם ישראל, גזירה זו לדעת חז”ל היתה המשך של אותו סכסוך ישן של עשו עם יעקב על הברכות שלקח יעקב מיצחק אביו, [כך מובא בתרגום על מגילת אסתר על הפסוק (פרק ג פסו’ ו) : “ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי”. והוה חוך קדמוי לאושטא ידוי למקטול ית מרדכי בלחודוהי, ארום חויאו ליה דמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן עשו אבא דאבוי דהמן ית בכורתא וית ברכתא, ויהודאי אינון עמא דמרדכי, ובעא המן לשיצאה ית כל יהודאי די בכל מלכות אחשורוש עמא דמרדכי” עכ”ד. לכן נהג מרדכי היהודי במקרה זה כפי שנהג יעקב עצמו כאשר הוא נפגש עם עשו שבא להורגו בשל לקיחת הברכות.

 

 

פרשת וישלח

ויהי לי שור וחמור

“ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה, ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך”.                                          (בראשית פרק לב פסוק ה – ו)

“דבר אחר גרתי בגימטריא תרי”ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי”ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים”.

יעקב אבינו מספר לעשו בפגישה הראשונה עמו אחר עשרים שנה של ניתוק, שלמרות השהות הארוכה עם לבן בדרך נס הוא הצליח לשרוד רוחנית, הוא הצליח לשמור את התרי”ג מצות והוא לא לממד ממעשיו הרעים.

אכן צריך ביאור מנין שאב יעקב אבינו את הכוח לעמוד בניסיון הגדול הזה, איך הצליח לשמור על עצמו שלא יהיה ניסת אחר המנהגים הרעים של לבן דודו ושל אנשי חרן, הרמב”ם בהלכות דעות (פרק ו הלכה א) כותב שדרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, אם כן זה תכונה שטבועה באדם מצד טבעו וצריך ביאור איך באמת הצליח יעקב אבינו לעמוד בניסיון היומיומי הזה במשך עשרים שנה ?

[במדרש קהלת רבה (פר’ א) מסופר אודות רבי יהודה בן נקוסה, שהיו הכופרים מתעסקים עמו, היו שואלים אותו והיה משיב, שואלים אותו ומשיב, אמר להם, ‘על חינם אתם מתווכחים, בואו נערוך בינינו התחרות, שהמנצח בה, יפצע את מוחו של אחר בקורנס’. הויכוח הסוער החל, ובסופו רבי יהודה נצחם, ופצע את מוחם עד שהתמלאו פצעים פצעים. כשהגיע לישיבה, אמרו לו תלמידיו, ‘רבי סייעוך מן השמים ונצחת’, השיבם: ‘וכי יצאתי משם בחינם, ללא נזק, לכו והתפללו עלי ועל אותה החמת (מוחו), שהיתה מלאה אבנים טובות ומרגליות, אבל עכשיו מלאה פחמים’. מבואר שאפילו דיבורים רעים ששומעים יש בכוחם לפגום את המחשבה והאמונה].

שמעתי לבאר שיעקב אבינו רמז לנו מקור שאיבת הכוח בהמשך דבריו : ויהי לי שור וחמור”, בדברים אלה לא ביקש יעקב לספר לעשו רק על רכושו, אלא גם לומר לו שהסיבה שהוא הצליח להתמודד עם הרשעות של לבן ובני ביתו, שזה משום שהוא התייחס אליהם כאל שור וחמור, כך שמר על עצמו שלא ללמוד מהם, כי אין האדם לומד מדרכי הבהמה.

זה לשון הרמב”ם בהלכות דעות (פרק ו הלכה א) : “דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים וליישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע, ואומר אשרי האיש וגו’, וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כעניין שנאמר ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים”.

בספר בד קודש פרשת בהעלותך הגרב”ד פוברסקי זצ”ל על העצה שכותב הרמב”ם שיצא אל המערות ולחוחים ולמדברות, הרי שם הוא יפגוש ויראה חיות רעות ומהם ילמד הנהגות רעות ?

וכתב הרב שאין חשש שאדם ילמד הנהגות רעות מהחיות רעות שבמדבר, כיון שהוא יודע שהם חיות, ואין האדם מושפע ממי שאינו מינו ואינו נמשך אחריו כלל, לכן עדיף שילך למדבר וישב עם החיות הרעות ולא יגור עם בני אדם רעים שלא יהיה מושפע מהם לרעה.

בזה ביאר הרב את הציווי של התורה בספר במדבר (פרק ח פסו’ יד) : “והבדלת את הלוים מתוך בני ישראל והיו לי הלוים”.

הרמב”ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (פרק יג הל’ יב) כותב : “ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו ? מפני שהובדל לעבוד את י”י לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם”.

עניינה של הבדלה זו של שבט לוי הוא כדי שידעו ויכירו הלויים שהם מין אחר המובדלים לשרת לפני ה’, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, על ידי זה לא ילמדו מעשיהם של שאר בני אדם.

בהמשך כותב הרמב”ם (הל’ יג) : “ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י”י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה”ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים”.

כמו הלויים גם לומדי תורה צריכים להיות מובדלים ומופרשים משאר בני אדם עמי הארץ, כמו שכותב הרמב”ם בהלכות דעות (פרק ה הל’ א) : “כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו, ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו, ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר”.

עניינה של הבדלה זו היא גם כדי שידע ויכיר במחשבתו שהוא אינו כשאר אנשים, שמתוקף עיסוקו בתורה הוא מורם מהם, [לא חס ושלום כדי להתגאות עליהם] אלא משום שלגביו חלים דינים מיוחדים למי שהוא משרת לפני הי”ת, כמו שמונה הרמב”ם בהלכות דעות שם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וישב

הבוטח בה’ חסד יסובבנו

במדרש רבה פרשת וישב (פרשה פד אות ה) על הפסוק “וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען”, מה כתיב למעלה מן העניין [בפרשת וישלח (פרק לו פסו’ לא)] : “ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל”. [שם מונה התורה את כל אלופי עשו], וכתיב הכא וישב יעקב.

א”ר חוניא משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתיירא מהם וישב לו ביניהם, כך כיון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא מהם וישב לו ביניהם.

על פניו דברי המדרש תמוהים, שכן אותו אדם שראה כת של כלבים ונתיירא מהם, היה צריך לברוח משם ואיך הלך לשבת בניהם ?

בחידושי הרי”ם כותב הרב זצ”ל שידע יעקב שההתמודדות עם עשו ואלופיו היא מציאות שלא ניתן לשנות, כמו כן ידע יעקב אבינו שדוקא בשל כך העצה היחידה להתגבר על עשו ואלופיו, היא לא לברוח מהם אלא לישב בניהם ולבטוח בהי”ת שלא יארע לו שום נזק מהם, בהיותו דבוק בקדוש ברוך הוא ובוטח בו.

ואכן בפרשה (פרק לז פסוק לב – לג) מסופר שאחר שמכרו האחים את יוסף לישמעאלים הם טבלו את כתונת יוסף בדם והביאו אותו ליעקב ואמרו לו : “זאת מצאנו הכר נא הכתונת בנך הוא אם לא”.

יעקב מביט בכותונת וקובע חד משמעית : “כתונת בני חיה רעה אכלתהו טרף טורף יוסף”.

ולכאורה מדוע היו צריכים האחים לטבול את כתונת יוסף בדם ולהביאה אל יעקב אביהם, הלא גם בלא זה כאשר יראה יעקב שיוסף אינו שב לביתו ישער שמסתמא מת וחיה רעה אכלתהו ?

תירץ רבי יעקב אריה מראדזימין זצ”ל שידוע סגולתה של מידת הביטחון שאם בוטח האדם בלב שלם בדבר מסויים הי”ת ימציא לו את אותו דבר שבוטח עבורו.

בספר מדרגת האדם בדרכי הביטחון מביא הסבא מנוברדוק זצ”ל מעשה שהיה באדם ששמע פעם את רבנו האלשיך מדבר במעלת מידת הביטחון ואמר לעצמו האם דעתי נשתגעה בקרבי, כיון שיש בטחון בלי סיבה א”כ כל השתדלותי היא רק הבל ורעות רוח ולמה לי לעמול כל ימי, יומם לא ינוח ולילה לא ישקוט. יכול אני למנוע את עצמי מכל הצרות האלה ולהשיג את פרנסתי בלי שום השתדלות כל שהוא, ואין לי עתה אלא להיות חסר דעה ולנסוע עם עגלתי בעבודת החומר והטיט, וגם על דרך זה מי יודע אם אשיג כפי הצטרכותי, ואף אם אשיג, הרי צריך אני לשלם בעד זה החומר, וגם הרווח והתשלומים הזה הוא רק בעד דבר אשר בין כך ובין כך הוא שלי ונגזר עלי, למה לי לטרוח לריק ולשום כל כחותי לבהלה, כיון שיש בטחון בלי סבה יבא אלי הדבר ממילא בלא שום ספק ספיקא, ולכן אין לי אלא להיות שוגה ופתי לעזוב מקור מים חיים ולסמוך על טרחתי אשר לא תמלא בשאלותי וההוצאה יתרה על ההכנסה לא אעשה עוד הסכלות הלזו בשום אופן.

אותו אדם הסכים הסכמה חזקה, והלך ושכב על יד התנור ואמר שם תהלים. כשבאו אליו אשתו ובני ביתו לתבוע אותו שיסע עם עגלתו אמר להם בצעקה: וכי משוגעים אתם, רחמנא לצלן? הלא שמעתי בפירוש מהאלשי”ך שאם האדם בוטח בה’ בא אליו טרפו בלי שום סבה, ולמה לי לנסוע בקרח ובקור בעת שיבא אלי הדבר ממילא, ועד עכשיו הייתי נבוך, אבל עכשיו שנודעתי מזה למה לי כל היגיעה המחרבת כל החומר וגס הרוח. גם אתם, בני ביתי, שכבו על התנור ופרנסתנו יבא אלינו ממילא, כאשר ראו כן הלכו ממנו.

לימים מכרו את החמור והעגלה לעכו”ם. הלך העכו”ם עם העגלה והחמור לחפור חמר ומצא אוצר שם. מלא את השקים מן האוצר ונתן על העגלה, נפל עליו אבן מן ההר ומת. החמור ברח לדרכו אצל בעל הבית הראשון כפי הרגלו. פתאום נשמע קולו ומצאוהו טעון שקי זהב, ובאו אליו בני ביתו. סבר שבאו פעם שנית לתבוע ממנו ואמרו לו: הושיע לך בטחונך כי מצאנו אוצר גדול.

מספר הסבא זצ”ל שתלמידי האלשי”ך שאלו אותו במה כוחו של אדם זה גדול יותר משלנו? גם אנו בוטחים בה’ ואין עולה הדבר בידינו כמו כן, והוא שמע פעם אחת והלך על התנור והשיג אוצר.

אמר להם הסבא זצ”ל יש מי שמכה את המקל באדמה קשה, אז יעמוד המקל שמה חזק ולא יזוז ממקומו, אבל אם יכה את המקל באדמה מפוררה וחפורה אז יתהפך המקל ולא יעמוד שם.

אותו אדם פשוט כאשר שמע את דברי האלשי”ך זצ”ל לקח את ענין הביטחון כמות שהוא, כי כך הוא הדבר בלי שום ספק ובלי שום פחד, הוא לקח את הביטחון כאילו אין אופן אחר במציאות כלל. לא כן אתם, כמו אדמה חפורה ומפוררת, מהפכים בדעתכם הן ולאו, שמא נס הוא ושמא לא כך הדרך. הביטחון בלתי ברור, לכן אין הביטחון מועיל לכם.

אילו לא היו מביאים ליעקב את הכותונת טבולה בדם השעיר, היה צד שיוסף עדיין חי וקיים, אז היה יעקב מתעצם במידת הביטחון שיוסף יחזור לביתו בריא ושלם, וזה היה גורם שיוסף יחזור לביתו ונמצא שלא הועילו מעשיהם כלום, ובנוסף היה יוסף חוזר ומספר לאביו על המכירה והיו מביאים עליהם קללה.

את הכוח הזה של הביטחון העביר יעקב אבינו גם ליוסף, כפי שאמרו במדרש רבה פרשת מקץ (פרשה פט אות ג) : “אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו, זה יוסף”. דבר שעזר ליוסף להתמודד עם כל הניסיונות שהיו לו בהיותו לבדו בארץ מצרים.

לאחר שהעלילה אשת פוטיפר על יוסף דברי כזב, השליך אותו פוטיפר אל בית הסוהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים, והתורה כותבת (פרק לט פסו’ כ) : “ויקח אדני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים ויהי שם בבית הסהר”.

על פניו נראה סיום הפסוק “ויהי שם בבית הסוהר” מיותר שכן כבר נאמר בפירוש בתחילת הפסוק : “ויתנהו אל בית הסוהר”, כיון שכן מדוע חזרה וכתבה “ויהי שם בבית הסוהר”, די היה לכתוב ויהי שם ?

בספר קדושת לוי פרשת וישלח כותב שאף על פי שיוסף הושלך לבית האסורים על לא עול בכפו, והיה אפשר לו לעשות איזה פעולה כדי לצאת מבית הסוהר, בכל זאת יוסף לא עשה שום פעולה מצדו אלא היה בטוח בה’ שבוודאי יהיה הכל לטובה, וזהו שסיימה התורה : “ויהי שם בבית הסוהר”, היינו שקיבל עליו את הדין והיה מלא ביטחון בה’ שיצילהו.

אכן נתקיים בו הפסוק : “ויהי ה’ את יוסף ויהי איש מצליח”, יוסף זכה לליווי צמוד של הי”ת, עד כדי כך שאומרת התורה שגם פרעה המלך ראה שיש עליו השגחה : “וירא אדניו כי ה’ אתו וכל אשר הוא עשה ה’ מצליח בידו”. וזכה לצאת מבית האסורים ובשעה אחת עלה לגדולה.

פרשת וישב נקראת בסמוך לימי החנוכה, בספר תפארת שמואל חנוכה כותב רבי שמואל צבי דצינגר מאלכסנדר זצ”ל בשם אביו זצ”ל שהחשמונאים זכו לנס מחמת שתלו את בטחונם בהי”ת, ונתקיימו בהם דברי חז”ל במסכת ראש השנה (כט.) שכל זמן שמסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים הם מתגברים, ובחנוכה ראו בעין פקיחא, בעין השכל, כי הכל הוא מהשי”ת ובכוחו, ולא בכוח יגבר איש, כי הניצוח היה שלא על פי הטבע, רבים ביד מעטים, וגיבורים ביחד חלשים, והכל רק באתערותא דלעילא לבד, בחי’ וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וישב – תשעט

בספר חובות הלבבות כותב הרב זצ”ל שלו יצוייר שהיה אדם מקבל מכתב מאיזה מלך מקצווי הארץ, ודאי היה מאד רוצה להבין מה נכתב בו, היה מתאמץ ומשתדל בכל כוחו למצוא מי שיפרש לו את תוכנו, הוא היה מוכן אף לשלם על כך, רק לדעת מה כותב לו המלך.

כיון שכך שואל הרב זצ”ל, מדוע במכתבו של מלך מלכי המלכים, התורה הקדושה שנאמר עליה “והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות”, למה לא כולם מתאמצים וטורחים להבין ולפרש בכל פסוק ופסוק בתורה מה בדיוק רצון הי”ת בזה.

אחד הדברים הנחוצים לעובד האלוקים הוא שיבין נכונה את כוונת תורתנו הקדושה, לא הבנה של ילדות, הרבה פעמים אנו חיים עם ההסברים ששמענו בילדותנו למרות שאין לזה שום קשר לעומק הדברים באמת, הרב חובות הלבבות כותב שחייב לעקור דעות אלו ממנו ולהבין נכונה את כוונת הפסוקים בתורה, אם על בעלי התלמוד, אמר אנטונינוס במסכת עבודה זרה (י:) זוטי דאית בכו מחיה מתים על אחת כמה וכמה האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב ויוסף והשבטים שאין לנו השגה בעוצם גדלותם.

שאלו פעם את האדמו”ר מצאנז זצ”ל איך הוא מתאר את אביי ורבא, אין כמעט דפיים שלוש בש”ס שלא מוזכרים בהם אביי ורבא, אמר להם תארו לעצמכם שני עמודים גדולים וגבוהים עד השמים, אם כך זה האמוראים מי יכול לתאר את האבות והשבטים הקדושים.

כיון שכך כאשר אנו באים לדבר על הפרשה של יוסף והשבטים צריך להבין שזה לא כפי שמשתמע מפשטות הפסוקים שהאחים קינאו ביוסף, ושמחמת קנאה זו רצו להרוג אותו, ואח”כ הם מכרו אותו לישמעאלים, עלנו לדעת שמחלוקת שורשה ברומו של עולם.

מסופר שבישיבת וולאזין המעטירה התגלע ויכוח בין שני ראשי הישיבה הגאונים רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצ”ל [בעל ההעמק דבר על התורה והמרומי שדה על הש”ס], ורבי יוסף דוב סאלובייציק זצ”ל [בעל שו”ת בית הלוי], שני הצדדים סיכמו שכדי לדון בענין יש להביא את השאלה לפני גדולי הדור ומה שיחליטו כן יעשו, לצורך הענין כינסו את גדולי הדור בניהם היה אחד המגיגים הגדולים שחיו אז, כשזה נתבקש לפתוח את הדיון פתח ואמר, נמצאים אנו בפרשת וישב, הנוכחים לא הסתירו את תמיהתם על דבריו שכן פרשת השבוע אז לא היתה וישב, מיד הסביר אותו מגיד את דבריו, ראו ! פתח ואמר לנוכחים, הנני מגיד ומתוקף תפקידי מסתובב אני ממקום למקום לחזק את ליבותיהם של אחינו בית ישראל, כאשר מתחילים אנו ספר בראשית, לא קשה עליי לבאר את הפרשיות, שכן בפרשת בראשית אני מעמיד את האור מול החושך, כך בפרשת נח אני מעמיד בדבריי את נח ובניו הצדיקים מול אנשי הדור הרשעים, ומשם לפרשת לך לך אברהם מעבר אחד מול אנשי עירו שהיו עובדי עבודה זרה, בפרשת וירא אני מדבר עך אברהם ומנגד אנשי סדום הרשעים, וכך בכל פרשה אני מעמיד את הרע מול הטוב, לא כן כאשר אני מגיע לפרשת וישב אז עומד אני נבוך שכן מחד גיסא עומד יוסף הצדיק, ומאידך גיסא עומדים השבטים הקדושים, כך באסיפה שבה אנו נמצאים כדי להכריע בין שני ענקי הרוח הנצי”ב זצ”ל והבית הלוי זצ”ל מרגיש אני את אותו קושי המתלוה אליי בפרשת וישב.

אם כן שומא עלינו לחקור ולהבין על מה ולמה התרחש הסיפור של המכירה, איך השבטים הקדושים מכרו את אחיהם הקטן, הוא עומד ומתחנן על נפשו והם מוכרים אותו, כפי שהקדמנו אין מדובר אנשים פשוטים שעושים מעשים נפשעים.

היה בחור עני מרוד שהגיע לפרקו שלא היה לו פרוטה לפורטה וטרחו לאסוף לו כסף כדי שיתחיל עמלו ואספו לו סכום יפה, הלכו לחתונה ונדהמו איזה פאר איזה מנות איזה תזמורת, כעסו עליו מה פירוש מה החוצפה הזו הבזבוב הזה, הלכו לרב וסיפרו לו, אמר להם אני יודע דבר שאתם לא יודעים, לפני החתונה הוא הלך לבעל האולם וביקש להתחתן באולם אבל אמר לו החתן אין לי כסף אז תן לי בתשלומים שאוכל לעמוד בהם כדי שלא אתבזה, אמר לו בסדר איך השם שלך, אמר לו את השם, מה ! נזדעק בעל האולם אתה הבן של פלוני, כן השיב מה ! שוב זעק, אבא שלך הציל אותי ממות אני חייב לו את החיים שלי אני יעשה לך חתונה כמו של נסיך, את זה אתם לא יודעים, לפעמים יש דברים שלא יודעים.

מספרים על בחור עני מרוד שהגיע לפרקו שלא היה לו פרוטה לפורטה, ראשי הקהל טרחו לאסוף לו כסף כדי שיתחיל עמלו ואספו לו סכום יפה, כאשר הלכו לחתונה נדהמו לראות את ההדר והפאר, איזה מנות, איזה תזמורת, הם ממש כעסו עליו, איזו חוצפה כזה בזבוב של כסף, הלכו לרב העיר וסיפרו לו, אמר להם אני יודע דבר שאתם לא יודעים, לפני החתונה הוא הלך לבעל האולם וביקש להתחתן באולם אבל אמר לו החתן אין לי כסף אז תן לי בתשלומים שאוכל לעמוד בהם כדי שלא אתבזה, אמר לו בסדר איך השם שלך, אמר לו את השם, מה ! נזדעק בעל האולם אתה הבן של פלוני, כן השיב מה ! שוב זעק, אבא שלך הציל אותי ממות אני חייב לו את החיים שלי אני יעשה לך חתונה כמו של נסיך, את זה אתם לא יודעים, לפעמים יש דברים שלא יודעים

בספר אפיקי יהודה כותב ביאור נפלא להסביר את כל הסיפור של המחלוקת של יוסף עם השבטים הקדושים, ומה הביא לכך שהם מכרו אותו

בתורה כתוב : “וישראל אהב את יוסף מכל בניו ועשה לו כתונת פסים, ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם”. יעקב מפלה את יוסף משאר השבטים, הוא לומד איתו את כל התורה שלמה אצל שם ועבר, הוא עושה לו כתונת פסים, האחים רואים את האהבה היתירה של אביהם אל יוסף, זו מולידה בהם שינאה כלפיו, בגינה הם מבקשים תחילה להרגו ולבסוף מכרו אותו לישמעאלים.

ובאמת שקשה להבין מה חטאו של יוסף בכל זה, אם היה כתוב שהשנאה היתה משום שיוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם, היה מקום להבין את התנהגותם, אבל בפסוקים מפורש ששנאתם היתה תוצאה של האהבה העודפת של יעקב ליוסף, כיון שכן טענתם צריכה להיות כלפי יעקב אביהם ולא כלפי יוסף, וכי צריך היה יוסף לעשות מעשים רעים כדי לגרום שיעקב ישנא אותו, מה גם שזה דבר טבעי שאבא לפעמים אוהב בן אחד יותר משאר האחים, בפרט אם הוא הקטן.

זאת ועוד צריך להבין איך נכשלו גדולי עולם כמו השבטים הקדושים בשינאה כלפי יוסף אחיהם עד שלא יכלו לדברו לשלום, וזה הביא אותם לידי כך שמכרו אותו לישמעאלים.

מוכרח לומר אומר הרב זצ”ל שאדרבא מחמת שהיו האחים שבטי-ה צדיקים גמורים לכן הם עשו את מה שעשו, השבטים הקדושים ראו במעשה זה של העדפת יוסף כמי שסומן על ידי יעקב להיות הממשיך של יעקב אבינו בבניה של כלל ישראל, לאברהם נולדו שני בנים, ישמעאל ויצחק, והוא נתן לישמעאל מתנות וסילק אותו מעליו, וליצחק שנבחר להיות הממשיך הוא נתן את כל אשר לו.

כך גם אצל יצחק גם לו היו שני בנים, יעקב ועשיו, וגם יצחק כמו אברהם בירר את יעקב להיות הממשיך שלו בהעמדת כלל ישראל, ונתן לו את ברכת אברהם, את עשיו שלח מעליו המדברה להר שעיר.

כאשר ראו השבטים שיעקב נותן יחס מועדף ליוסף עליהם, הם חששו שכיון שעיקר אהבתו של יעקב היתה לרחל ולא לאה, בשבילה הוא עבד את שבע השנים הראשונות אצל לבן, אומנם אח”כ הוא התחתן גם עם לאה, אבל זה היה משום שלבן רימה אותו, אבל ודאי שרחל היתה קודמת אצלו ללאה וכל שכן השפחות, רחל היתה עיקר הבית, כפי שכותבת התורה בפרשת ויצא (פרק כט פסו’ ל) : “ויאהב את רחל מלאה”, הנה כעת לאחר שנפטרה רחל יעקב מבכר את יוסף, הוא לומד רק איתו, הוא מוסר רק לו את התורה שלמד בבית שם ועבר, הוא עושה רק לו כתונת פסים, ואותנו שלח יעקב אבינו להיות רועי צאן בשדות.

בנוסף לכל זה בא יוסף ומוסיף שמן למדורת הקנאה, הוא מביא את דיבתם רעה אל אביהם, הוא מספר ליעקב שהם אוכלים אבר מן החי, ודאי שאין הדברים כפשוטם, הרי אחת מהם משקר לכאורה או שהם אכלו אבר מן החי או שיוסף משקר ?

כבר ביאר המשנה למלך זצ”ל שהם היו אוכלם את הבהמה אחר שחיטה בעודה מפרכסת, אכילה זו אסורה לגוי ומותרת לישראל, הם סברו שבהיותם חלק מכלל ישראל יש להם דין ישראל לכן היו אוכלים כך, אבל יוסף סבר שלא היה להם דין ישראל ולכן היו אסורים באכילת הבהמה כשהיא מפרכסת כדין אבר מן החי.

עובדה זו העצימה אצלם את המחשבה שאכן הם צודקים, יוסף לא רק סומן כממשיכו של יעקב, הוא גם מתייחס אליהם בהתאם לכך, הוא מסכים עם אביו, בנוסף לזה בא יוסף ומספר להם את אשר חלם עליו ועליהם, שהוא המלך והם משתחווים לו, אין זה אלא משום שהוא חושב על כך כל היום, שכן אין מראים לאדם בחלום אלא מהרהורי ליבו.

כיון שכך השבטים דנו את יוסף כרודף כמסית ומדיח, כמי שרוצה להדיח אותם מהדת הקדושה, מהעולם הזה ומהעולם הבא, כיון שכך הכלל הוא שהבא להרגך השכם להורגו, כל הנהגתם היתה על פי דין, גם השכינה הצטרפה איתם, כוונתם היתה רק לשם שמים, כדי שלא ידחו מהדת הקדושה.

[זה לשון הספורנו זצ”ל (בראשית פרק לז) : “שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית ושבא אליהם לא לדרוש שלומם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם כדי שיקללם אביהם או יענישם האל יתברך וישאר הוא לבדו ברוך מבנים” עיי”ש]

בכל דרך ניסו השבטים הקדושים למנוע את הוצאתם חוץ לכלל ישראל, לכן הם מכרו אותו כדי להיפטר ממנו, כך הם חשבו אבל כבר כותב הרמב”ן זצ”ל שהחריצות שקר והגזירה אמת, יוסף נמכר למצרים כי הוא היה צריך להכין את הירידה של יעקב לשם כדי לקיים את הגזירה של גר יהיה זרעך בארץ לא להם

הסיבה שיעקב אבינו קירב את יוסף ביותר, היה זה מרחמנות עליו, כיון שהיה יתום מאימו, ואין מי שידאג לו, כדי לנחמו קירב אותו יעקב ביותר, מאותה סיבה אהב יעקב גם את בנימין מאד, עד שהיתה נפשו קשורה בנפשו.

ובאמת שגם יוסף הצדיק לא חשב להדיחם מכלל ישראל, והראיה לכך שהוא בא וסיפר להם את החלומות לפי תומו, הוא חשב שהם גם אוהבים אותו כמו שהוא אהב אותם.

אכן בפרשת ויגש (פרק מב פסוק כא) הרגישו השבטים בטעותם שם מסופר שכאשר ירדו למצרים ברעב, טפל עליהם יוסף עלילה שהם מרגלים, אז אמרו איש לאחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו הקטן …, עשרים ושתיים שנה הם לא שכחו את המכירה, מיד שקרה להם משהו הם התעוררו, [מי מאתנו שקרה לו משהו יתלה זאת במה שעשה לפני עשרים ושתים שנה] אבל הם לא עשו תשובה על המכירה עצמה, רק על כך שיוסף התחנן והם לא התייחסו לתחנוניו, כדברי הספורנו שעיקר העונש הוא על כך שהיינו אכזרים נגד אחינו שאף על פי שחשבנוהו לרודף היה לנו לרחם בהתחננו וכנגד מדת אכזריותינו זה האיש מתאכזר נגדנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וישב עט

“ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם”.

בספר אפיקי ים חלק ב’ מקשה למה הזכיר הכתוב והוא נער את בני בלהה ואת בני זילפה, מה זה ענין למה שהביא יוסף את דיבת האחים אל אביו ?

זאת ועוד מקשה הרב זצ”ל מהו הלשון ויבא, למה לא אמר ויספר כמו שנקט בסיפור החלומות “ויספר אל אביו ואל אחיו” ?

כמו כן צריך ביאור מהו הלשון “אל אביהם”, הרי יעקב הוא גם אביו של יוסף, אם כן היה לו לומר אל אביו, כמו שנקט בסיפור החלומות ויספר אל אביו ?

ותר’ הרב זצ”ל על פי הקדמה שאם רואה אדם באחד שעושה דבר שלא כהוגן, והוא רוצה לגלות לאביו או לרבו כדי שיוכיחו אותו ועי”ז יחזור למוטב יש בזה איזה תנאים עקרים:צריך להקפיד על שלושה תנאים עיקריים.

התנאי הראשון הוא שקודם שילך לאביו או רבו יוכיח את אותו אדם בעצמו שיחזור בו מעשיו הרעים, ורק אם יראה שלא הועילו דבריו ועדיין הוא עומד בסורו, רק אז מותר לגלות לאביו או לרבו שיוכיחוהו.

התנאי השני הוא שכאשר מספר הדברי לרביו או רבו לא יגדיל העוולה יותר, ולא יוסיף שום פרט שלא היה באמת שיכול ליצור מצג שוא,

התנאי השלישי הוא שגם כשמוכרח ללכת לאביו או רבו לספר יכווין בדבריו רק לתועלת, ולא ליהנות ח”ו מפגם חבירו.

התורה באה להעיד על צדקתו של יוסף ע”ה, שלא בא חלילה להוציא דיבה על אחיו, וכל כוונתו היתה רק לטובה, ובאופן שמותר עפ”י הדין, לכן הקדים לומר והוא נער, כדי לתרץ מדוע לא הוכיח יוסף את אחיו בטרם גילה לאביו כפי המתבקש מהדין, שהוא משום שלפי השערתו ידע שוודאי לא תועיל תוכחתו, כיון שהם היו מזלזלין בבני השפחות, והוא כך מסביר המלבי”ם זצ”ל היה משמש ומשרת אצל בני השפחות, א”כ בודאי שלא יועילו דברי תוכחתו, ואח”כ אמר, ויבא יוסף ולא ויספר יוסף, להורות שלא הוסיף יוסף שום דבור נוסף על מה שראה באמת, אלא הביא את דבריהם לאביו כמביא דבר ממקום למקום בלא הוספה וגרעון, ואח”כ אמר הפסוק אל אביהם ולא אביו, דאז הלא יוכל היות שכיון ליהנות מפגם שלהם, שאביו יחבב אותו יותר, וע”כ אמר אביהם לומר שעיקר כוונתו היתה בהבאת הדברים רק לתועלת, כאילו אין הדבר נוגע כלל לעצמו, כאילו אינו אביו כלל.

הנה כבר כמעט עבר חודש כסלו ועדיין לא ירדו גשמים, במסכת תענית (ו.) מבואר שלשיטת רבי יוסי הזמן האחרון של ירידת היורה הוא בראש חודש כסליו, וצריך לעורר הלבבות על ענין זה, שכן הגשם הוא סימן שאנו הולכים בדרך ה’, משא”כ כאשר אין עושים רצונו של מקום אומרת התורה : “וחרה אף ה’ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והארץ לא תיתן את יבולה”.

במסכת תענית (ו.) אומר רב נהילאי בר אידי בשם שמואל שהגשם נקרא מלקוש על שם שהוא מל קשיותיהן של ישראל, מסביר הרש”י שכשאינו יורד חוזרין ישראל בתשובה ומתענין ועושין צדקות.

במסכת ברכות (לג.) אומר רב יוסף שהטעם שמזכירים גבורות גשמים בתחיית המתים. כיון ששקול יום הגשמים כתחיית המתים.

בדרשות החת”ס (תקס”ו עמו’ שעו) כותב המגיהה אמרתי בליבי טוב להזכיר כאן מה ששמעתי מכבוד מו”ח הגאון רבי שלמה סופר נכדו של החתם סופר זצ”ל שדרוש ההספד שאמר החת”ס אז שהיה זמן של עצירת גשמים נראה התעוררות גדולה לעורר הלבבות, וכל הנאמר בו יראה שהוא צלותא דרחמי ומיתוק הדינים להביא גשמי ברכה לעולם בהתרעותא דלתתא, כי אז היתה עצירת גשמים גדולה, אנו רואים שהשנים מתקלקלים כי אין גשם, ואמר לי כבוד חותני נכד החת”ס, בחנתי ונסתי כמה פעמים בעת עצירת גשמים שלמדתי הדרוש ברבים וירדו גשמי ברכה.

פעם אחת מספר הרב זצ”ל היתה עצירת גשמים זמן רב וביקש הכומר מאיתי שהיהודים יתפללו על הגשמים, והבטיח לו שביום שני ירדו גשם רב, ביום שני אספתי חבורה של תלמידי חכמים יראים ושלמים ולקחתי פנקס יד קדשו של החת”ס, ואמרתי לפניהם את כל הדרוש הנוכחי ומיד התקדרו השמים בעבים והיה גשם גדול וכן היה פעם אחרת שאמרתי דרוש זה ברבים וירד גשם גדול.

בין הדברים שם מביא החת”ס את דברי הנביא בספר מלכים א’ (פרק יז פסוק א) ובמסכת סנהדרין (קיג:) שאחאב שאל את אליהו הנביא בניחום אבלים אצל חיאל בית האלי, איך יתכן שהי”ת אמר בתורה הקדושה שכאשר סרים מדרך ה’ והולכים אחרי אלוקים אחרים, ה’ עוצר את השמים מלהוריד מטר, והנה אני אומר אחאב לאליהו העמדתי עבודה זרה על כל תלם ותלם בארץ ישראל ובכל זאת יורדים גשמים ?

בתגובה נשבע אליהו לאחאב : “חי ה’ אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי”.

משם הלך אליהו והסתיר את עצמו תחילה בנחל כרית אשר על פני הירדן, ומשם עבר לצרפתה אשר לצידון, שלוש שנים קשות עברו על ארץ ישראל, טיפת מים אחת לא ירדה מן השמים, כל מקורות המים יבשו ולא היה מה לאכול, אחאב חיפש את אליהו בכל מקום אפשרי ולא מצאו, חי ה’ אלהיך אמר עובדיה הנביא לאליהו כאשר פגש בו, “אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדני שם לבקשך ואמרו אין”.

אחר שלוש שנים הי”ת מצוה את אליהו : “לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה”. אליהו שולח את עובדיה הנביא לומר לאחאב שאליהו בדרכו אליו, כאשר רואה אחאב את אליהו הוא קורא לעברו “האתה זה עכר ישראל”.

אליהו משיב לאחאב : “לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך בעזבכם את  מצות ה’ ותלך אחרי הבעלים”.

ועתה אומר אליהו לאחאב המלך : “שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים ונביאי האשרה ארבע מאות אכלי שלחן איזבל, אחאב מקבץ את הנביאים מכל הארץ אל הר הכרמל.

אליהו עמד לפניהם ופתח : “עד מתי אתם פסחים על שתי הסעפים אם ה’ האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו ולא ענו העם אתו דבר, אני נותרתי נביא לה’ לבדי אומר אליהו לנביאי הבעל, ואתם נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים איש.

כל אחד מכם מציע אליהו יקח פר וינתחהו וישימו על  העצים ואש לא ישימו, וגם אני אעשה את הפר האחד ונתתי על העצים ואש לא אשים, וקראתם בשם אלהיכם ואני אקרא בשם ה’ והיה האלהים אשר  יענה באש הוא האלהים ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר

נביאי הבעל לוקחים את הפר אשר נתן להם אליהו, ניתחוהו והעלוהו על המזבח ויקראו בשם הבעל מהבקר ועד הצהרים הבעל עננו, ואין קול ואין עונה, ויפסחו, אליהו הנביא מהתל בהם : “קראו בקול גדול כי אלהים הוא, כי שיח וכי שיג לו, וכי דרך לו, אולי ישן הוא ויקץ”.

בעלות המנחה פונה אליהו לכל העם : “גשו אלי, ויגשו כל העם אליו” הוא בונה את המזבח ההרוס לוקח עוד שתים עשרה אבנים כמספר שבטי ישראל, הוא חופר תעלה גדולה סביב המזבח, הוא עורך את העצים על המזבח מנתח את הפר ושם אותו על העצים, נביאי הבעל שופכים כמות מים גדולה על העצים ועל המזבח, בעלות המנחה נושא אליהו תפילה אל ה’, ענני ה’ ענני הוא זועק, “וידעו העם הזה כי אתה ה’ האלהים, ואתה הסבת את לבם אחרנית”.

אך סיים אליהו את תפילתו נפלה אש ה’ ואכלה את העלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואפילו את המים אשר מלאו את התעלה לחכה האש, העם שחזה בכל הנעשה מיד נפלו על פניהם ויאמרו כולם “ה’ הוא האלהים ה’ הוא האלהים”.

אחר שהרגו את כל נביאי הבעל אומר אליהו לאחאב שהיה בצום [רד”ק] “עלה אכל ושתה כי קול המון הגשם”, אחאב עולה אל ביתו לאכל ולשתות, אליהו עולה אל ראש הכרמל גוהר ארצה שם פניו בין ברכיו ומתפלל לגשם, שבע פעמים שב אליהו ומתפלל על בא הגשם, בפעם השביעית הוא שולח את נערו לראות אם באו ענני גשמים, הנער שב ומספר שאכן יש עב קטן ככף איש עולה מכיון הים, מיד שולח אליהו לאחאב שיאסור את מרכבתו וירד מהר הכרמל אל ביתו שלא יעכב אותו הגשם, ואכן השמים התקדרו בעבים ורוח, ויהי גשם גדול.

מרן החת”ס זצ”ל עומד על כמה שאלות העולות מן הסיפור, ראשית שואל החת”ס זצ”ל אליהו לא ענה כלום על שאלתו של אחאב המלך מדוע היו יורדים גשמים כאשר היתה ארץ ישראל זרועה בעבודה זרה מן הקצה אל הקצה, מה עם ההבטחה המפורשת התורה “ועצר את השמים ולא יהיה מטר” ?

במקום להשיב על שאלת אחאב המלך נשבע אליהו לאחאב שמעתה שלוש שנים לא ירד גשם כי אם על פי דברי, איזה תשובה יש במילים אלו לפרוך את טענתו של אחאב המלך ?

עוד שואל החת”ס זצ”ל מה פירוש דברי אליהו לאחאב אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, מה פירוש לפני דברי ?

עוד שואל החת”ס הרי הי”ת אמר לאליהו אחרי השלוש שנים : “לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה”, הי”ת ביקש מאליהו להראות אל אחאב ומיד להביא מטר על הארץ, אם כן מה ראה אליהו לעכב את ירידת הגשמים שהיו נחוצים מאד לאנשי הארץ, עד אחר כל הוויכוח עם נביאי הבעל ?

עוד שואל החת”ס איך יתכן שאחרי כל מה שעשה אליהו הגיע רק ענן קטן ככף יד איש, וגם זה אחר כמה פעמים שהתפלל אל הי”ת, מדוע לא התקדרו השמים בעבים מיד עם בא אליהו אל אחאב במצות ה’ וירד גשם רב ?

החת”ס זצ”ל מביא את דברי רבי יהושע במסכת תענית (ט:) תניא, רבי אליעזר אומר : כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה. [מקור הגשמים הוא מהמים שעל הארץ, ולא ממים שבאים מלמעלה]. שנאמר: “ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה”. אמר לו רבי יהושע: היאך אפשר לומר שהעולם שותה ממימי אוקיינוס, והלא מימי אוקיינוס מלוחין הן, [ואין התבואה יכולה לצמוח על ידם] ? אמר לו רבי אליעזר : מי האוקיינוס ממתקין בעבים ואז הם יורדים להשקות את הארץ.

רבי יהושע חולק על רבי אליעזר ואומר: כל העולם כולו מים העליונים הוא שותה. שנאמר: “למטר השמים תשתה מים”, ומה אני מקיים [היאך מתקיים ומתפרש המקרא] “ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה”, שמשמעותו שמקורם של מי הגשמים מהארץ ? מלמד שהעננים מתגברים ועולים לרקיע, ופותחין את פיהן כמו כלי עור המיועד להכיל נוזלים ומקבלין ממים עליונים מי מטר.

שנאמר: “יזקו מטר לאדו”. “יזקו” כמו יצקו והיינו, שהרקיעים יוצקים את מי המטר לעבים [“אדו” היינו עבים, כמו “ואד יעלה מן הארץ”], ומנוקבות הן [העבים מנוקבים] כמו כברה [נפה], ובאות העבים ומחשרות [משירות, מזלפות] מים על גבי קרקע שנאמר: “חשרת מים עבי שחקים”. דהיינו, שהעבים מחשרים [משירים] את מי השחקים על הארץ.

מוסיף החתם סופר זצ”ל שהעננים מתהוים מן האדים העולים מן הארץ ומהבל פיהם של אנשי העולם מזה נעשים העענים ועולים לשמים ומורידים גשם על העולם.

ולכן אומר החתם סופר זצ”ל השכל והחוש יעידו שאם בני אדם ההבל העולה מהם הוא מפה דובר נבלה ולשון הרע ורכילות, הגשמים המתהוים מזה הם מלוכלכים מזוהמת העוונות המעורבים בהם והמאכלים המתהוים מהגשם הזה מטמאים את האוכליהם ביתר שאת.

[כעין זה כותב הב”ח זצ”ל באו”ח (סי’ רח) שקדושת הארץ נשפעת היא מקדושת הארץ העליונה, ממנה היא נמשכת לארץ ישראל, קדושה זו עוברת דרך היניקה גם לפירות הגדלים בארץ, כאשר אוכל האדם מן הפירות על ידי זה מתווספת בו קדושה מכוח אותה אכילה, על זה אנו מודים ומשבחים לה’ שזכינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה של ארץ ישראל, שעל ידי אכילה זו אנו זוכים לקדושה נוספת

בזה ביאר הב”ח את דברי הפסוק בפרשת מסעי (פרק לה פסו’ לד) “ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה”,

לכאורה יל”ע בדברי התורה שכן בתחילת הפסוק נאמר ציווי שלא לטמא את הארץ, והטעם אומרת התורה משום אשר אני שכן בתוכה, כיון שה’ נמצא בארץ אם יטמאו אותה במעשיהם יגרמו לסילוק השכינה מין הארץ.

אומנם סיום הפסוק “כי אני ה’ שכן בתוך בני ישראל” צריך ביאור שלכאורה אין לו שום שייכות לעצם הצווי שלא לטמא את הארץ, טעם זה הוא סיבה לכך שלא יטמאו את עצמם ולא את הארץ ?

ברש”י ז”ל פירש שכונת הי”ת שלא תשכינו אותי בטומאתה וזאת משום כי אני ה’ השוכן בתוך בני ישראל, שאף בזמן שהם טמאים שכינה ביניהם, ולכן כאשר תטמאו את הארץ ואני שוכן בתוככם.

בב”ח מסביר שכך שמטמאים את הארץ יונקים הפירות הגדלים בה טומאה [כשם שהם יונקים ממנה קדושה כאשר היא קדושה, כך הוא יונקים ממנה טומאה כאשר היא טמאה] ועל ידי שאוכלים את אותם הפירות נמשכת טומאה גם לגוף האוכל, ולכן הזהיר הי”ת “כי אני ה’ שכן בתוך בני ישראל” ולכן צריך להיזהר לא לגרום טומאה לגוף דרך אכילת הפירות עיי”ש].

ממשיך החת”ס זצ”ל לפי זה יוצא שההבל היוצא מבני האדם בשנה הבאה הוא רע יותר משל אשתקד, וזה יוסיף טומאה על טומאה, ואחריהם הפירות יותר טמאים, ותגדל אנשים רעים וחטאים יותר וכן לעולם חוזר חלילה, עד שיהיו מושפעים בחטא וטומאה, עד כי אין רפואה למכתה חלילה.

זהו פירוש דברי התורה “ועצר את השמים ולא יהיה מטר”, כדי שלא תיתוסף הטומאה ולא יהיה מטר רע ולא יהיו ירות רעים עד שיכנע לבבם הערל וישובו אל ה’ יתברך, ויטהרו את האויר ויהנו מזיו ה’ ותפארתו, וזה הסוד של עצירת הגשמים, וזהו מה שאומר רב נהילאי בר אידי בשם שמואל במסכת תענית (ו.) שהגשם נקרא מלקוש על שם שהוא מל קשיותיהן של ישראל, מסביר הרש”י שכשאינו יורד חוזרין ישראל בתשובה ומתענין ועושין צדקות.

זה שאנו אומרים ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תיתן את יבולה ואבדתם מהרה כדי שיעשו תשובה או עד שיאבדו חס ושלום, וכן היה בימי אחאב שהגיעו לזה השיעור של טומאה, עד שעשה ליצנות, אז ענה אליהו אני נשבע שלא יהיה מטר כי אם לפי דברי הפה הקדוש והטהור אשר משפיע כפי ההבל היוצא בקדושה על פי דברי אליהו הצדיק או כדומה לו ולא לפי אחאב,

לכן עצר את השמים, ולכן שה’ שלח את אליהו הנביא לתת מטר היה יודע אליהו שהאויר טמא מטומאת העוונות וידע שהוא צריך לפעול כדי לסלק את הטומאה ולהחזירם בתשובה, לכן הלך וריבץ את כולם וקידש שם שמים עד שאמרו כולם ה’ הוא האלוקים ומההבל פה הזה נעשה אותו עב קטן וממנו בא אח”כ כל הגשם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וישב

גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם

“ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים”.                              (בראשית פרק לז פסו’ לד)   “עשרים ושתים שנה משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר יוסף בן שבע עשרה שנה וגו’ ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השובע ושנתים הרעב כשבא יעקב למצרים הרי עשרים ושתים שנה, כנגד עשרים ושתים שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם. עשרים שנה שהיה בבית לבן, ושתי שנים בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל וזהו שאמר ללבן לעיל זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן”.                                               (רש”י)   אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא : גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש”.                  (מגילה טז:)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ידועה השאלה מדוע נתבע יעקב אבינו על כל אותם השנים ששהה אצל לבן, הלא כל יציאתו לשם הייתה במצות אביו ואמו, בפרשת תולדות (פרק כז פסו’ מב – מד) אומרת התורה : “ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדל, ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן, ותאמר אליו, הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך, ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך”. וכן לקמן (פרק כח פסו’ א –ב) אומרת התורה : “ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו ויצוהו ויאמר לו, לא תקח אשה מבנות כנען, קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך”. ושם (פסו’ ז) נאמר עוד : “וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם”. וכיון שהלך במצות הוריו הרי שבכל רגע ורגע ששהה שם קיים מצות כיבוד אב ואם ומדוע א”כ נענש על כך ?

ועוד קשה שגם אם לא היה הולך יעקב לחרן במצות יצחק ורבקה, גם אם היה בורח על דעת עצמו מהחשש שעשו יהרגהו, גם אז היה מקום לשאול מדוע נענש על כל שלא כיבד את אביו ואת אמו כל אותם שנים, שהרי אנוס היה הוא ואנוס רחמנא פטריה ?

 

ביותר תמוה שכן בדברי הגמ’ מבואר שעל אותם יד’ שנים שהלך יעקב אבינו ללמוד תורה אצל שם ועבר טרם יצא לחרן, שעל זה לא נצטוה על ידי אביו ואמו, על אותם שנים לא נתבע יעקב אבינו ולא נענש עליהם, רק על אותם שנים שהיה בדרכו ללבן ומשם ועל אותם שנים ששהה אצל לבן נתבע הוא וצריך ביאור מדוע ?

 

[בספר אמת ליעקב להגר”י קמינצקי זצ”ל פרשת ויצא כותב שהליכתו של יעקב ללמוד יד’ שנים תורה אצל שם ועבר היתה הכנה להליכתו אל לבן, ידע יעקב שהולך הוא לחיות בין אנשים רשעים ובחברת לבן הארמי, על מנת לשרוד את אותם שנים במחיצת אותם רשעים, כדי שיוכל לומר אחר יציאתו משם “עם לבן גרתי ותרי”ג מצות שמרתי”, נדרשה לו הכנה לא פשוטה, כמי שגדל כל ימיו על ברכי אביו וסביו הגדולים, כמי שלא מש מאהלי שם ועבר, שלא נתנסה מעולם במלחמות עם שקרנים ועם גזלנים ורשעים, היה עליו לקבל הדרכה ועצות איך וכיצד להתמודד עם הניסיון הלא פשוט שבא לפתחו, מטעם זה  הלך יעקב ללמוד אצל שם ועבר ולא אצל יצחק אביו, שם ועבר חיו בדור המבול ובדור הפלגה, כמי שחיו עם רשעים ונשארו צדיקים יכלו הם ללמד את יעקב פרק בהשרדות, [בספר אלופי יהודה פרשת וישב הביא בשם הגה”ק מאוסטרובצה זיע”א שאת אותה תורה שלמד יעקב אצל שם ועבר העביר יעקב אח”כ ליוסף, וזאת משום שידע יעקב שעתיד יוסף להתגלגל לבין הגויים, וכבר מגיל שלוש שנים שהיה ראוי ללמוד ועד גיל שבע עשרה למדו כל מה שלמד אצל שם, כדברי אונקלוס [הביאו הרש”י בפרשתנו (פרק לז פסו’ ג)] “בן זקונים הוא לו” בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. ומטעם זה לא לימד תורה זו גם לשאר בניו כי להם לא היתה היא נצרכת והם שלא ידעו מזה קינאו ביוסף ושנאו אותו על כך עיי”ש

 

כיון שכן נמצא שהליכתו של יעקב לבית מדרשם של שם ועבר נכללת גם היא במצות הוריו ללכת לחרן, שכן לא תיתכן הליכתו לחרן לולי אותה הכנה שקיבל אצל שם ועבר, וא”כ מה הראיה שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, הלא עצם הלימוד תורה שלמד יעקב אצל שם ועבר נכלל הוא במצות כיבוד אב ואם כמו שנתבאר ?

 

והביאור בזה שכיון שמצאנו שנתבע יעקב על אותם כ”ב שנים שהיה אצל לבן שמע מינה שבכל אותם שנים מאז שיצא יעקב מבאר שבע ועד ששב לא קיים מצות כיבוד אב ואם, וא”כ קשה מדוע לא נתבע יעקב אבינו גם על אותם יד’ שנים שהיה בישיבת שם ועבר, ועל כרחך משום שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם] .

 

ואומנם עצם הדבר ששהייתו של יעקב אבינו אצל לבן לדעת חז”ל לא היה בה משום קיום מצות אב ואם צריך ביאור כמו שנתבאר, שכן יעקב הרי הלך לחרן במצות אביו ואמו אשר שלחוהו לשם מחמת כעסו של עשיו וכדי לישא אשה, ומדוע נענש שיפרוש ממנו יוסף עשרים ושתיים שנה ?

 

[שאלה זו שואל המהרש”א בחדושי אגדות למסכת מגילה שם וז”ל שם : “וא”ת למה נענש גם על אותן כ”ב שנים כיון דברצון אב ואם ובמצותן הלך יעקב מסתמא מחלו על כבודם” ?

 

[דברי המהרש”א “מסתמא מחלו על כבודם” צריך ביאור שכן גם אם לא מחלו על כבודם אין סיבה להעניש את יעקב על הליכתו לחרן שהרי הלך במצות אביו ואמו, וא”כ בעצם הליכתו הרי הוא מקיים מצות כיבוד אב ואם ?] .

 

המהרש”א שם מביא בשם בעל האמרי נועם שכתב בשם הר”י מפרי”ש שלבסוף י”ד שנה שהיה בבית עבר נתקררה דעתו של עשו ושלחה רבקה אמו את דבורה מנקתה אחריו לבית לבן והוא שהה שם כ”ב שנה עיי”ש] .

 

תרוץ נוסף שמעתי מהגה”צ ר’ ראובן קרלינשטיין שליט”א שעל אף שהלך יעקב לחרן במצות אביו ואמו מכל מקום יעקב נתבע על כך שבעבודת השם שלו חסרו אצלו כב’ שנים

 

“ימים אחדים”

“ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדל ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך, ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך, עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם למה אשכל גם שניכם יום אחד”.                                                       (בראשית פרק כז פסו’ מב – מה)

 

 

 

 

 

 

 

והנה בדברי רבקה ליעקב בהקשר לזמן ישיבתו אצל לבן ישנה סתירה לכאורה, תחילה אמרה לו רקבה : “וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך”, משמע שבעבור אותו פרק זמן הנקרא “ימים אחדים” ישוב יעקב לבאר שבע מעצמו, ושוב חזרה ואמרה לו רבקה : “עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם”, ומשמע שיעקב היה מצווה להישאר אצל לבן עד אשר תשלח רבקה לקחתו משם, והוא מעצמו לא היה יכול לחזור ?

 

יישוב נפלא ראיתי בספר ברכת מאיר פרשת וישב ותוכ”ד שם ששתי מצות נאמרו ליעקב על ידי רבקה האחת מתייחסת למשך הזמן שצריך הוא להתעכב שם, והמצוה השנית היא על צורת ישיבתו שם, על משך זמן ישיבתו נאמר לו שצריך הוא להישאר שם : “עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם”, אומנם אופן הישיבה צריך להיות בגדר של “ימים אחדים”.

 

והביאור בזה הוא שהנה פעם נוספת מצאנו בתורה את המונח “ימים אחדים”, בהקשר לעבודתו של יעקב ברחל אומרת התורה בפרשת ויצא (פרק כט פסו’כ) : “ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה”. בפירוש המזרחי בראשית (פרק כט פסו’ כ) כותב : ופירוש ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה דמשמע שאהבתו גרמה לו שיחשבו בעיניו השבע שנים לימים אחדים, הוא שאהבתו גרמה לו לחשוב השבע שנים לימים האחדים שאמרה לו אמו, אבל לולא האהבה לא היה חושב אותן כך כי השבע שנים אינו ימים אחדים כי רבים עכ”ל.

 

וידועה השאלה הלא מדרך הטבע שככל שהאדם חפץ וניכסף לדבר מסוים יותר, יחשב אצלו זמן קצר לזמן ארוך מגודל הכמיהה והציפיה, וא”כ איך זה שהעידה התורה שאצל יעקב נחשבו השבע שנים לימים אחדים באהבתו אותה ?

 

ובספר אגרא דכלא כותב מוהרצ”א זיע”א : “אבל תבין דהנה יעקב לא אהב אותה כדרך האנושי לחיבת התאוה, רק לחיבת המצוה. והנה האדם שמחבב איזה מצוה גדולה ותגדל בעיניו כבודה, הנה עושה לעצמו הכנות גדולות כמו שמכין את עצמו לכבוד המלך, הנה כל מה שמחובב בעניו יותר כבוד המלך, יארך הזמן של הכנתו, וכל מה שמתארך הזמן, עדיין סובר שזמן קצר הוא להכנה כראוי, הנה איש כזה הגם שלא בא אליו עדיין המלך, הנה כל הימים שהוא מכין את עצמו, הנה כבר נקרא עובד ונקרא עובד במלך גופו ובתוכו, כיון שבכל רגע מצייר בעיניו מהותו ואיך מהראוי לכבדו, הבן הדבר. הנה כן הוא הדבר ביעקב אבינו כיון שבאת לידו לקיים מצוה רבה, גדלה בעיניו יקרה וכבודה, וכל עבודתו בז’ שנים הוא להכנת המצוה, אם כן נקרא עובד ברחל ממש, על כן היו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, והיה סובר שעדיין לא יצא ידי חובת ההכנה דרבה”.

 

ובספר לב אליהו פרשת ויצא כותב הגר”א לופיאן זצ”ל לבאר שכאשר אדם עסוק באהבת עצמו אזי באמת גם זמן קצר נראה ארוך ביותר, וזה משום שהעיקר בזה היא התכלית שהיא ההנאה בפועל ואין שום חשיבות באמצעי, ולכן ככל שתתאחר השגת התכלית כך יכבד ויקשה הדבר בעיני האוהב, אולם כאשר מדובר באהבה רוחנית כאהבת ה’ וכדו’ אזי ההכנה היא ג”כ תכלית בפנ”ע ולכן אף שכאשר עבד יעקב ברחל הוא ראה בעבודתו אמצעי להתקרב אל ה’, לכן היו אצלו השבע שנים שעבד כימים אחדים

רבקה אמנו ציותה את יעקב שכל עבודתו אצל לבן תהיה בבחינת ימים אחדים, שבכל מה שיעבור שם יראה כאמצעי להתקרב אל ה’, המבחן לזה הוא אם ירגיש יעקב בקושי העבודה או לא, אם יהיו אצלו אותם עשרים ושתיים שנה כימים אחדים או לא .

 

והנה בפרשת וישלח (פרק לא פסו’ לו – מא) במפגש של יעקב עם לבן אומרת התורה : “ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי, כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו, זה עשרים שנה אנכי עמך רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי, טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה גנבתי יום וגנבתי לילה, הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני, זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך ותחלף את משכרתי עשרת מנים”, יעקב מפרט לפני לבן עד כמה היה “קשה לו” אצל לבן, השנים אצל לבן לא היו אצלו כימים אחדים, הם היו עשרים ושתים שנים של סבל, א”כ

 

 

 

 

פרשת וישב

נוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים

בפרשה אנו קוראים על הסיפור עם תמר ביתו של שם וכלתו של יהודה, אחר שנשאה לשני בניו ומתו, נשארה תמר שומרת יבם לשילה הבן הקטן עד שיגדל, משגדל ולא נתנה לו, היא כיסתה את עצמה ונישאה ליהודה חמיה בלא שהכיר אותה.

רש”י הקדוש (פרק לט פסו’ א) כותב שכל כוונתה של תמר היתה לשם שמים שהיא ידעה שהיא צריכה ללדת את זרע המלוכה, לכן היא בקשה בכל דרך להתחתן עם משפחת יהודה, כך אומרים חז”ל במדרש רבה פרשת וישב (פרשה פה אות י) : “מלמד שהיתה מטפחת על כריסה ואומרת מלכים אני מעוברת גואלים אני מעוברת”.

אחר שלוש חודשים נאמר ליהודה שתמר כלתו מעוברת בעודה שומרת יבם, הביאו אותה לבית הדין ושאלו אותה ממי את הרה, ותמר שותקת ולא מגלה ממי היא הרה, כיון שהיא היתה ביתו של שם בן נח שהוא מלכי צדק מלך שלם שהיה כהן, כמו שנאמר והוא כהן לאל עליון, לכן דינה כבת כהן שזינתה להישרף, וכך פסק עליה יהודה : “הוציאוה ותישרף”.

דינה של תמר נחרץ למיתה, היא יודעת שיש בבטנה תאומים, לא סתם תאומים אלא זרע המלוכה, מהם עתיד לעמוד מלך המשיח, היא יודעת שבשריפתה גם הם ישרפו, ולמרות שהיא יודעת ממי היא הרה היא לא גילתה.

היא נלקחת לבית המוקד להישרף : “הוא מוצאת”. המהרש”א במסכת סוטה (י:) כותב שהאות א’ שבמילה מוצאת היא א’ נחה, כלומר שהאות א’ שבמילה לא נשמעת, וכאילו נכתב והיא מוצת, ולמדו מזה התוספות במסכת בבא מציעא (נט.) שכבר הציתו את האש, ויש דעות בחז”ל שכבר היא החלה להישרף.

גם אז היא לא מפרסמת ממי היא הרה, היא רק שולחת ליהודה חמיה את המטה החותמת והפתילים שהיו אצלה בערבון ואומרת לו : “לאיש אשר אלה לו אנכי הרה”. מיד שראה יהודה את מה ששלחה הכיר שממנו היא הרה, ובגבורה גדולה עמד והודה וביטל את הגזר דין.

וצריך ביאור ! מדוע לא סיפרה תמר ליהודה חמיה ובית דינו שממנו היא הרה ? איך היא היתה מוכנה להישרף יחד עם שני העוברים שהיו בבטנה, כאשר היא יודעת שאין עול בכפה ? למה עשתה כן רק ברמז על ידי שליחת המטה החותמת והפתילים אל יהודה ולא אמרה כן בפירוש ?

מסכת סוטה (י:) [וכן במסכת בבא מציעא (נט.)] לומד מכך התנא רבי שמעון בן יוחי, שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.

תמר למדה אותנו יסוד עצום, לא יתכן שהבאת שלשלת המלוכה של בית ישראל, של מלך המשיח, יהיה כרוך הדבר בביזיון של משהו, בהלבנת פנים של מישהו, גם אם אותו אדם אשם בביזיון שנגרם לו, לכן היתה מוכנה למסור את נפשה ואת נפש העוברים שהיו ברחמה ובלבד שלא לבייש את יהודה בםני בית דינו.

ספר מנורת המאור כותב שזאת הסיבה שזכתה תמר שתצא ממנה שלשלת כזו קדושה, וז”ל שם (אות נח) : שיש לו לאדם לשמר פיו ולשונו שלא יכשל בעברה כזאת לאבד עולמו בשעה אחת. ואם יזכה להינצל כל ימיו מחטא זה, האל יתברך יצילהו מכל צרה ויצאו ממנו בנים הגונים, כמו שמצינו שארע לתמר, כי בזכות שהיתה מפלת עצמה לשריפה כדי שלא תלבין פני יהודה, זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים עכ”ד.

על חומרת העבירה של הלבנת פנים אנו לומדים ממה שאמר אותו תנא לרב נחמן בר יצחק במסכת בבא מציעא (נח:) : כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. ואמר לו רב נחמן בר יצחק : שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא, אדם שהלבינו את פניו ברבים, פניו מאדימות ולבסוף הן מחוירות.

בספר תולדות יצחק פרשת בראשית (פרק ד פסוק ה) מסביר רבי יצחק קארו זצ”ל את התהליך הביולוגי שעובר אדם שמכלימים את פניו : “שדרך טבע כששמעון מכלים פני ראובן, שראובן פניו אדומים וגם פניו לבנים בזה אחר זה, וזה הרבה פעמים, אדומים ולבנים אדומים ולבנים. והטעם, לפי שיש לראובן שני הפכים בלבו, מצד ההכלמה שעשו לו נכנס הדם לצד פנים ונשאר לבן, שמצד הכלימה הלב נופל והולכים הרוחות והדם לחזקו, ולכן נשאר לבן, ולזה קראו חז”ל למי שמבייש פני חבירו מלבין, שאמרו המלבין פני חבירו שמצד שנכנס הדם והרוח לצד פנים, נשארו פניו לבנים, ולזה אמרו המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים דאזיל סומקא ואתי חיורא [ב”מ נח]. פי’ הדם שהיה לצד חוץ שפך אותו לצד פנים, ומצד שרוצה להנקם משמעון, פניו אדומים, לפי שהרוחות והדם יוצאים לחוץ להנקם, וכמו שאמרו חכמי הטבע. ואולי זהו אזיל סומקא ואתי חיורא, שמתאדם ומתלבן הרבה פעמים, זה אחר זה מתאדם ומתלבן, ועוד לפעמים ברגע עצמו שפניו אדומים קצת פניו לבנים, כמו שנראה לעין”.

עוד מובא שם ששאל אביי את רב דימי : במערבא במאי זהירי? אמר ליה: באחוורי אפי. בזה היו מקפידים ביותר שלא להיכשל בזה

הטעם שמאד הקפידו בארץ ישראל על עוון זה של הלבנת פנים, אומר רב דימי לאביי מחמת מה שאמר רבי חנינא שהמלבין פני חברו ברבים יורד לגהינום ואינו עולה משם [וביארו התוספות או שאינו עולה לעולם כמו המינים והאפיקורסים. או שנידון אחד עשר חודשים בגהינום ולאחר שתים עשר חודש לא חי ולא נידון אלא שרוי בלא רעה ובלא טובה].

בספר שערי תשובה (שער ג אות קלט) כותב רבנו יונה זצ”ל והנה אבק הרציחה הלבנת פנים, כי פניו יחוורו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה … כי צער ההלבנה מר ממות, וכמו שלגבי איסור רציחה נאמרה ההלכה במסכת סנהדרין (עד.) שייהרג ואל יעבור. כן אמרו לגבי הלבנת פנים לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. דבר שלא אמרו כן בשאר עבירות חמורות אכן דמו אבק הרציחה אל הרציחה.

עוד מביא רבנו יונה שם את דברי רבי אלעזר המודעי במסכת אבות שהמלבין פני חברו שאין לו חלק לעולם הבא, דבר זה כותב רבנו יונה זצ”ל לא נאמר אפילו על מי שרצח ממש, רואים שיש חומרה במלבין פני חברו ברבים יותר מרוצח ממש.

ומבאר רבנו יונה שם (אות קמא) שזה מחמת שהמלבין פני חברו איננו מכיר גודל חטאו, ואין נפשו מרה לו על עונו כמו הרוצח, על כן הוא רחוק מן התשובה, וזה אסון הכי גדול שיכול להיות לאדם שהוא לא יכול לעשות תשובה על חטאיו, וכך ימות בחטאו ולא יזכה לעולם הבא.

בספר מדרש אליהו (דרוש ז פרק ח) כותב רבי אליהו הכהן מאזמיר זצ”ל שהטעם שהמלבין את פני חברו הוא חמור מן הרוצחו, הוא משום שההורע את חברו הורגו מיד ובפעם אחת, לא כן המלבין את פניו ממית אותו מעט מעט, ובכל עת אשר הוא רואה את אותם אנשים שהלבינו בפניהם הוא חוזר ומתבייש שוב, ושוב חוזר ונשפך דמו, נמצא שהורגו כמה פעמים.

מסופר על הגאון רבי ישראל חיים קפלן זצ”ל חתנו של המשגיח רבי ירוחם זצ”ל שפעם ישב בבית המדרש של ישיבת בית מדרש עליון בעיר מונסי שבארצות הברית, ובכה בדמעות שליש, ניגש אליו תלמידו ושאל לסיבת הבכי ? ענה לו ראש הישיבה זצ”ל הלא חז”ל אומרים שנוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, ועוד אמרו חז”ל שכל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים.

אילו היית רואה עכשיו כאן בבית המדרש שקם בחור ונועץ סכין בלב אחד התלמידים האם יכול היית להתאפק ולא לבכות ? לפני מספר רגעים כאן בבית המדרש לנגד עיניי בחור הלבין פני חברו ברבים, אז איך לא אבכה ?

כך התייחסו גדולי הדור לאיסור החמור של הלבנת פנים, הם חיו את דברי חז”ל שהמלבין פני חברו ברבים הוא כאילו שופך דמים ממש, הם הזדעזעו מהלבנת פנים כמו מרציחה ממש.

עצם העובדה שהתירו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש כדי לא לבייש את חברו, יש בה אומר פני יהושע זצ”ל בחידושיו למסכת בבא מציעא (נט.) ללמד על חומרת העון של הלבנת פנים שכן אדם שאיבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, וכאן התירו לו לאבד עצמו לדעת כדי שלא לבייש את חברו, ואדרבא אם אינו עושה כן אין וחברו התבייש אין לו חלק לעולם הבא עיי”ש.

בענין זה של אזיל סומקא ואתי חוורא, כותב בספר שם משמואל פרשת וישב בשם המפרשים שכאשר אדם מלבין את פני חברו, אותו שנתבייש נוטל את הזכויות של המלבין, והמלבין נוטל את העבירות של הנעלב, וזה ביאור דברי רב נחמן בר יצחק דאזיל סומקא הכוונה לעבירות שהם דומות לאדמימות, כדברי ישעיה הנביא (פרק ,פסוק  יח) “אם יהיו חטאיכם כשנים”, שהעבירות מסתלקות מהמתבייש ועוברות למבייש, ואתי חוורא הם הזכויות שהם צחות כשלג כדברי הפסוק שם “כשלג ילבינו” היינו שיהפכו לזכויות על ידי תשובה.

בספר אור יהל עומד הגאון רבי יהודה ליב חסמן זצ”ל על דברי רבי שמעון בר יוחאי “נוח” לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, למה לא אמר רשב”י “צריך אדם” להפיל עצמו לתוך כבשן האש ולא להבין פני חברו ברבים, או “חייב אדם” להפילו עצמו וכו’ ? מהו הלשון “נוח” ?

ומבאר הרב זצ”ל שרשב”י בא להשמיענו שצריך לנהוג כך לא רק מצד הדין ומחמת החומרא של המלבין פני חברו ברבים, אלא גם מצד הכדאיות, עדיף לו להישרף בחום האש של העולם הזה, ולא חס ושלום להישרף בחום האש הגדולה של הגיהנום. [וכבר כתב הרמב”ן זצ”ל בשער הגמול ששעה אחת האש של גהינום קשה הרבה יותר משבעים שנה של ייסורי איוב בעולם הזה”].

רבותינו דנו איך הדין המקרה שהאדם עשה מעשה שיכול לגרום לו להתבייש האם גם המקרה כזה מוטל על האדם למסור את נפשו כדי שחברו לא התבייש ?

ופשטו את הדבר מהמעשה שהביאה הגמרא במסכת כתובות (סז:) עם מר עוקבא, שהיה נוהג להשליך לביתו של שכינו העני ארבעה זוזים, פעם אחת התלוותה אליו אשתו, באותו יום שכנו העני שהיה סקרן לדעת מיהו זה אשר עושה עמו חסד, המתין וחיכה לרגע שבו יושלכו הזוזים בחור דלתו, מיד יצא ממקום מחבואו ורץ לראות את איש החסד, מר עוקבא ואשתו שהרגישו בדבר החלו במנוסה והשכן בעקבותם, תוך כדי מנוסה ראו מר עוקבא ואשתו תנור פתוח וקפצו לתוכו, התנור היה לוהט, רגליו של מר עוקבא נחרכו מעט, אשתו הצדקת אמרה לו שיניח את כפות רגליו על רגליה שלא שלטה בהם החום.

וצריך ביאור אמנם ניתן להבין את סיבת בריחתם של מר עוקבא ואשתו, רצונם היה לקיים מצות צדקה בהידור, שלא יידע המקבל ממי הוא מקבל, הם לא רצו ששכנם יתבייש בראותו את מר עוקבא ואשתו, אבל למה קפצו לתוך  התנור שבמקרה היה גרוף, פרט זה לא היה ידוע להם כאשר קפצו לתוכו, למה מסרו נפשם הרי אותו שכן עני שרדף אחריהם הוא הביא על עצמו את הבושה ?

מוכח רצו שבכל מצב שבו עלולה להיגרם בושה לשני מוטל עליו למסור נפש שלא לביישו, גם אם המתבייש גרם לעצמו את אותה בושה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וישב

במכירת יוסף היה ניתוק בין התורה של יעקב ליראה של יוסף

 

בפרשה אנו קוראים על מכירת יוסף על ידי אחיו, יוסף נער צעיר בשבע עשרה שנה הולך במצות אביו לדרוש את שלום אחיו, משם הוא לא חוזר אל אביו, אחיו מכרו אותו לישמעאלים, יוסף מתחנן אליהם שלא יעשו כן, האחים לא מתייחסים לתחנוניו והם מוכרים אותו לישמעאלים, בלי להיפרד מאביו האהוב, הוא נשלח על ידי אחיו בשר מבשרו אל העתיד הלא נודע, שבר עצום ועצוב בכל קנה מידה.

חטא זה של המכירה היה קשה לא רק בשל העובדה שהוא נעשה על ידי אחיו של יוסף, בשר מבשרו, אלא גם בשל העובדה שכלפי חוץ משתקפת הנהגה של אכזריות אצל האחים, בייחס לשבטי י-ה קדושי עליון גם בזה היה חטא, כפי שהמשתמע מדברי האחים עצמם לאחר שנחשדו על ידי יוסף בריגול : “ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו, בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת.

הרבה דיו נשפך כדי לבאר מה היה עיקר הפגם שנעשה על ידי המכירה של יוסף, בפרשת מקץ אחר הוידוי שעשו האחים על המכירה, פונה אליהם ראובן : “הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש”. רש”י הקדוש כותב “אתין וגמין רבויין, דמו וגם דם הזקן”. מבואר אפוא שבמכירה של יוסף פגיעה לא היתה ביוסף בלבד אלא גם ביעקב, וצריך ביאור במה מתבטא אותו פגם שגרם לפגיעה גם ביוסף וגם ביעקב ?

כידוע שהחיבור בין יעקב ליוסף לא היה חיבור רגיל כמו עם יתר האחים, ולא משום שיעקב העדיף את יוסף על שאר האחים חלילה כפי שסברו האחים, אלא משום שיוסף היה שטנו של עשיו, הוא השלים את כוחו של יעקב להתגבר על עשיו אחיו.

לאחר לקיחת הברכות המרמה, נשבע עשיו להרוג את יעקב, במצות רבקה אמו ברח יעקב מבאר שבע אל בית דודו לבן, שם הוא נשאר עשרים שנה עד שנולד יוסף, : “ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף” אומרת התורה בפרשת ויצא (פרק ל פסוק כה) : “ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי”.

בקשתו של יעקב תמוהה לכאורה, איך הוא לא פחד לצאת מבית לבן כאשר עשיו אחיו שמבקש להורגו, הרי בדיוק משום כך הוא ברח מבאר שבע, ואכן מסופר בתורה שכאשר נודע לעשיו שיעקב בדרך לבאר שבע, הוא מיד יצא לקבל את פניו עם ארבע מאות איש אחוזי חרב, אם כן מה התחדש בלידת יוסף ששוב לא פחד יעקב מהמפגש עם עשיו ?

במסכת סוכה (נב.) איתא שהיצר הרע נדמה לרשעים כחוט השערה, המהרש”א זצ”ל מבטר שזה משום שהיצר הרע הוא כוחו של עשו שנקרא שעיר עיי”ש, כן כותב השל”ה בשער האותיות (אות י’ יצר הרע אות ד) : “ודע כי ענין יצר טוב ויצר הרע הוא כדמות יעקב ועשיו, ובמסכת פסחים [מצה עשירה אות כא] כותב השל”ה : “נודע כי הקליפה קודם לפרי, כענין קדימת עשו ליעקב וקדימת יצר הרע להיצר הטוב”.

במסכת קידושין (ל:) איתא : “כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל : בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו”.

מבואר שהדרך לנצח את היצר הרע שהוא קליפת עשיו היא אך ורק על ידי עסק התורה, וכבר כתב הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק ה) : “והנה פשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב להנצל זולתה, אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו” עכ”ל.

כך דרשו חז”ל במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סה אות כ) על דברי יצחק בפרשת תולדות : “הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו”, שכך הבטיחן אביהן ואמר להם … בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידיים ידי עשו, ואם לאו הידיים ידי עשו”.

כידוע שיעקב אבינו הוא בחינת התורה הקדושה כך נאמר בפרשת תולדות : “יעקב איש תם יושב אהלים”. ודרשו חז”ל במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סג אות י) שני אהלים בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר, כן איתא בזוהר חדש פרשת חקת : “על התורה דא יעקב”. וכן אומר הנביא מיכה (פרק ז פסו’ כ) : “תיתן אמת ליעקב”, ובירושלמי מסכת ראש השנה (פרק ג) אמרו : “ואין אמת אלא תורה”, וכן אומר הנביא מלאכי (פרק ב פסוק ו) : “תורת אמת היתה בפיהו”.

מעתה תתעצם השאלה יותר, מדוע חיכה יעקב אבינו בבית לבן הארמי עד שנולד יוסף, למה הוא לא יצא משם קודם, כל רגע במחיצת אותו רשע היה אצל יעקב בבחינת סכנה רוחנית, כפי שסיפר בהתפעלות לעשיו אחיו : “עם לבן גרתי”. דרשו חז”ל שאף על פי כן תרי”ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים. ואם משום שחשש מעשיו אחיו, הרי יעקב הוא בחינת התורה, ובכוח התורה להכניע את קליפת עשיו שהוא היצר הרע.

במדרש רבה פרשת ויצא (פרשה עג אות ח) איתא : “כיון שנולד יוסף נולד שטנו של עשו … דאמר רבי פנחס בשם ר”ש בר נחמן, מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל.

וצריך ביאור במה התבטא הדבר שהיה יוסף שטנו של עשיו ?

כמו כן צריך ביאור מדוע היה זקוק יעקב לכוחו של יוסף, למה לא הספיק כוח התורה שלו כדי לנצח את עשיו ולהכניעו ?

בספר עובדיה (פרק א פסו’ יח) אומר הנביא : “והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה’ דבר”.

מפורש בדברי הנביא עובדיה שכדי להתגבר על עשיו שנמשל לקש ולכלותו, אין די בכוחו התורה של יעקב שהיא בחינת “אש”, כדברי ירמיהו הנביא (פרק כג פסו’ כט) : “הלוא כה דברי כאש”. אלא צריך גם את הכוח של יוסף שהוא בחינת “להבה” שהוא הכוח המכלה בפועל.

ועדיין צריך ביאור מהו אותו כוח הנקרא להבה שהיה נמצא ביוסף שהיה בו כדי להשלים את כוחו של יעקב אבינו שהיה בחינת אש לכלות את עשיו ?

אכן במסכת אבות (פרק ג משנה ט) שנינו : “רבי חנינא בן דוסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת”.

מבואר שהקיום של התורה הוא רק כאשר היראה קודמת לה, בספר תהילים (פרק קיא פסו’ י) נאמר : “ראשית חכמה יראת ה'”. ובתנא דבי אליהו זוטא (פרשה יד) איתא שלא יהא אדם קורא ושונה ויראת שמים אין בו, ובמסכת שבת (לא.) המשילו את מי שיש לו תורה ואין לו יראת שמים, לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו עירבת לי בהן קב חומטין ? אמר לו לאו. אמר לו מוטב אם לא העליתה, ועוד אמר רבה בר רב הונא שם : “כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל ?

המכנה המשותף בכל מאמרי חז”ל אלה הוא שללא יראת שמים התורה שלמד האדם היא חסרה, היא אינה מתקיימת, אין תוקפה דומה למי שיראתו קודמת לחכמתו.

בספר אמרי אמת (ראש השנה תרס”ו) כותב הרבי זצ”ל שמידתו של יוסף היתה יראת שמים, כפי שאמר לאחיו השבטים הקדושים בפרשת מקץ (פרק מב פסו’ יח) : “זאת עשו וחיו את  האלהים אני ירא”, וכן איתא במדרש תהלים (מזמור כה) : “מי זה האיש ירא ה’ זה יוסף”, ובמדרש תנחומא פרשת נשא (סי’ כה) איתא : “כל אדם שהוא עני ירא מן הקב”ה, וכשהוא עשיר בוטח בעשרו ואין עליו יראת שמים, אבל יוסף כשהיה עבד ירא את ה’, כשהיתה אדונתו משדלתו והוא אומר לה ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים, וכשנעשה מלך הוסיף יראה, שנאמר ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו את האלהים אני ירא”.

החיבור של יעקב עם יוסף הוא החיבור של התורה עם יראת ה’, תורה לא יראת שמים אין כוחה גדול, ורק בצירוף שניהם יחד נעשה כוחה גדול ויש בו כדי להכניע את עשיו הוא בחינת היצר הרע.

לכן כל זמן שלא נולד יוסף נשאר יעקב בבית לבן, ידע יעקב אבינו שללא כוחו של יוסף שהוא בחינת יראת שמים עדיין אין לו את בכוח להתמודד עם עשיו שהוא בחינת היצר הרע.

נמצא שעל ידי הפירוד שעשו האחים בין יעקב ליוסף במעשה המכירה, הם לא פגעו רק ביוסף אחיהם, אלא פגעו הם גם ביעקב אביהם, שכן על ידי ניתוק של יוסף שהוא שטנו של עשיו מיעקב שהוא בחינת התורה, נתמעט כח התורה של יעקב ונעשה חשוף לפגיעתו של עשיו.

לכן כאשר ירדו האחים למצרים, ויוסף שהכיר בהם התנכל אליהם, ואף תפל עליהם עלילה של ריגול, כדרך הצדיקים שחוטאים כותב רבנו בחיי בפרשת מקץ (פרק מב פסו’ כא) הם מודים בדבר ומצדיקים עליהן את הדין, כך גם השבטים הקדושים מיד כאשר נחשדו על ידי יוסף : “ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת”. וראובן מוכיח אותם : “הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש”, דרשו חז”ל שלא רק דמו של יוסף אלא גם דמו של יעקב אבינו” שכן במכירת יוסף נעשה חיסרון גם בכוחו של יעקב.

בספר עבודת ישראל לרבי ישראל מקאזניץ זצ”ל כותב הרבי זצ”ל שיסוד זה שבמכירת יוסף נעשה הפגם גם ביעקב ולא רק ביוסף, רמוז בדברי הפסוק בפרשת מקץ (פרק מב פסו’ כא) : “ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת”. בפסוק זה עוסק בוידוי של האחים על המכירה, בפסוק זה ישנם שש מילים ברצף שכולן מתחילות באות א’ “א’יש א’ל א’חיו, א’בל א’שמים א’נחנו”.

האות א’ כותב הרב זצ”ל מורכבת מאות ו’ ושני יודין בצידה, שלושה אותיות אלה יחד הם כמנין הוי”ה, שש פעמים א’ רומזים לשש שמות הויה שהם בגימט’ יוסף, כי יוסף הוא כנגד מידת היסוד שהיא הספירה השישית בשבעה מידות תחתונות חג”ת נהי”מ, יוסף נקרא צדיק, והצדיק הוא יסוד עולם, ובא ראובן והוכיחם שלא רק ביוסף נעשה הפגם אלא גם ביעקב : “וגם דמו הנה נדרש”, פירש רש”י וגם דם הזקן, היינו שהפגם היה כנגד שבע הויות שהם בגימטריא יעקב עיי”ש עי”ש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וישב

אין דבר עומד בפני הרצון

ויהי כדברה אליו יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה              (בראשית פרק לט פסוק י)                      ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף וילבש אותו בגדי שש וישם רביד זהב על צאורו וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקרא לפניו אברך ונתון אותו על כל ארץ מצרים (שם פרק מא פסוק מב-מג)

 

 

 

 

 

 

הנסיון בו נתנסה יוסף הצדיק עם אשת פוטיפר היה זה נסיון היומיומי, “ויהי כדברה אליו יום יום”.

 

בעקבות עמידת בנסיון, זכה יוסף לגדולה.

א.”ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף,

ב. וילבש אותו בגדי שש, וישם רביד זהב על צאורו,

ג. וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו,

ד. ויקרא לפניו אברך

ה. ונתון אותו על כל ארץ מצרים.

ויהי באמרם אליו יום יום ולא שמע אליהם וגו’ (אסתר פרק ג’ פסוק ד)   ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו  (שם פרק ו פסוק יא)   ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי ותשם אסתר את מרדכי על בית המן (שם פרק ח פסוק ב)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גם הנסיון בו נתנסה מרדכי היהודי שלא להשתחוות להמן היה זה נסיון של יום יום, “ויהי כאומרם אליו יום יום”,

גם מרדכי כמו יוסף זכה לגדולה

א. “ונתון הלבוש והסוס,

ב. וירכיבהו ברחובה של עיר,

ג. ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו,

ד. ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי,

ה. ותשם אסתר את מרדכי על בית המן”.

הקבלה מדהימה מוצאים אנו בן מה שהתרחש עם יוסף שהיה בנה של רחל, ובן מה שקרה עם מרדכי היהודי שהיה מבני בניו של בנימין והיה אף הוא בנה של רחל, הן לענין הנסיון שנתנסו והן לענין הגדולה שלה זכו.

 

על הקבלה מענינת זו העמידנו המדרש (אסתר רבה פרשה ז אות ז) וז”ל שם “רבי יוחנן בשם רבי בנימן בן רבי לוי [עיין ברא”ר (פרשה פז אות ו) שם איתא רבי יודן בשם רבי בנימן] בניה של רחל, ניסן [הנסיון בו נתנסו] שוה, וגדלותן [הגדולה לה זכו בסופם] שוה” ע”כ.

 

רבות נאמר ונכתב על ידי רבותינו זצ”ל בביאור דברי המדרש המופלאים בענין הנסיון והגדולה אשר היו מנת חלקם של בניה של רחל, אך השאלה המתבקשת ביותר היא מנין שאבו ויוסף ומרדכי את הכח לעמוד איתנים בנסיון כזה ארוך וקשה יום יום שעה שעה ?

 

במדרש (ברא”ר פרשה פז אות ה) מובא דו שיח שהיה בן יוסף הצדיק לאשת פוטיפר, וזה לשון המדרש שם : אמר לה, למוד הוא הקב”ה להיות בוחר מאהובי בית אבא לעולה, [כמו שנאמר] לאברהם קח נא את בנך, אשמע ליך ושמא אבחר לעולה ואפסל מן הקרבן, ד”א ויאמר אל אשת אדוניו, אמר לה למוד הקב”ה להיות נגלה על אהובי בית אבא בלילה, [אצל] אברהם [נאמר] אחר הדברים האלה היה דבר ה’ אל אברם במחזה, [אצל] יצחק [נאמר] וירא ה’ אליו בלילה ההוא, [אצל] יעקב [נאמר] ויחלום והנה סולם, אשמע ליך ושמא יתגלה עלי הקב”ה וימצא אותי טמא וכו’ עכ”ד המדרש עיי”ש

 

מדברי המדרש יתן ללמוד כי עמידתו האיתנה של יוסף בנסיון היתה מכח היותו עסוק כל ימיו בהכנת עצמו להיות ראוי לכך שיתגלה אליו הי”ת כמו שנגלה אל אבותיו, כדי להיות זה שאותו יבחר הי”ת לעולה כפי שהיה אצל אבותיו, זו היתה כל שאיפתו ורצונו, לכך היה מיחל ומצפה יוסף כבר מראשית ימיו, אכן הדבר לא היה פשוט כלל וכלל, בעוד שאצל אברהם אבינו לא היה מי שראוי ומתאים להיות ממשיכו יותר מאשר יצחק אבינו, וכן אצל יצחק אבינו לא היה מי שראוי ומתאים להיות ממשיך דרכו יותר מיעקב אבינו, הרי בתוך ביתו של יעקב אבינו היו שתים עשר בנים אשר כולם קדושים וטהורים, ואשר כל אחד ואחד היה ראוי בזכות עצמו להיות ממשיכו של יעקב אביהם, להיות זה שאליו יתגלה הקב”ה, זה שאותו יבקש ה’ להיות עולה לפניו, יוסף על אף היותו הקטן שבאחים היה משתדל ושואף ומכין את עצמו להיות הנבחר, עז היה רצונו להיות זה שימשיך את השלשלת של אבותיו הקדושים, בכך היה הוא עסוק תדיר, בלהיות מוכן וראוי לתפקיד רם זה, גילו לנו חז”ל כי אותה שאיפה ואותו רצון עז שהיו בו, הם הם אשר נתנו לו את הכח ואת היכולת לעמוד איתן מול כל המצבים שנקלעו בדרכו, שכן דבר אחד היה למול עניו, והוא הרצון להגיע אל המטרה אליה נכספה נפשו, וכבר אמרו חז”ל כי אין לך דבר שעומד בפני הרצון.

 [ואפשר שזהו גם הפשט בדברי חז”ל במסכת סוטה (לז.) שנראתה ליוסף דמות דיוקנו של אביו [ועל ידי זה ניצל מלחטוא עם אשת פוטיפר], כלומר שכנגד עניו היה תדיר דיוקנו של יעקב אביו בבחינת דוגמה ומודל לחיקוי, אותו ביקש לחקות, אליו שאף להגיע, ובזכות אותו רצון ואותה שאיפה ניצל].

 

מנקודה זו שאב גם מרדכי היהודי את הכח להתמיד בנסיון היומיומי לא להשתחוות להמן חרף כל הקושי העצום שהיה כרוך בזה, השאיפה והרצון והכמיהה הגדולה להדבק בהי”ת, לעשות את רצונו, הם הם שעמדו לו לנצח במערכה, כשם שברור היה לו למרדכי כי על פי דין הדבר אותו נתבקש לעשות הוא איסור גמור, כך באותה מידה ברור היה לו שהוא לא ישתחוה ויהי מה, למול עיניו עמד תמיד שיקול אחד ויחיד, והוא לעשות רצון הי”ת.

 

לימוד עצום יש בהם בדברי המדרש עבורינו אנו החיים כאן בעולם שכולו רצוף נסיונות, אם חפצים אנו להתגבר ולשרוד את כל המכשולים הנקראים בדרכנו, עלינו בראש ובראשונה לברר לעצמנו לאן פנינו מועדות, לסמן את המטרה והיעד אליהם חפצים אנו להגיע, רק לאחר שנתברר אצל האדם מה היא הדרך שחפץ הוא לילך בה, אזי יוכל גם לדעת את המעשה אשר יעשה, אדם שאינו שואף לכלום, מי שחי את חייו בלא שום תכלית או מטרה, אדם כזה בודאי לא יוכל להחזיק את עצמו מול כל אותם הקשיים והנסיונות שיבואו בדרכו, כי למה לו להתאמץ כל כך ולסבול כל כך בלא שום סיבה ותכלית, לכן פונה הוא לדרך אחרת שלעת עתה קל לו להלך בה.

יסוד זה השרישנו הרמח”ל בתחילת ספרו מסילת ישרים וזה לשונו שם : “יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה, הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מהי חובתו בעולמו”.

אילפנו הרמח”ל זצ”ל כי כל המבקש להתעלות בתורה ובעבודת ה’ חייב להעמיד מול עניו יעד שלקראתו יכסוף, בהתאם לכך יוכל להעריך את עצמו אם ובכמה הוא התקדם בהשגת יעד זה, או שמא חס ושלום התרחק ממנו, באין אתגר נכסף כזה עלול האדם לדרוך במקום במקרה הטוב או חלילה לסגת ולשנות כיוון בלי לחוש מאומה, רק לאחר שסמן לעצמו את המטרה יוכל לכלכל את דרכיו אל אותה מטרה ויוכל גם לעמוד בכל המכשולים שיקראו בדרכיו ולהתגבר עליהם.

יסוד זה הוא נכון גם במישור החומרי, גם בעניני העולם הזה יקשה מאד על האדם להגיע להשגים מבלי לסמן תחילה את המטרה שאליה יכוון את צעדיו, והוא נכון שבעתיים כאשר מדובר בעבודת ה’.

 

כאן המקום להעיר נקודה חשובה, אומנם סימון המטרה הוא דבר נכון וראוי אבל יחד עם זאת צריך שימת לב וזהירות רבה שלא ליפול ברשת היצר הרע, פעמים שהיצר מפתה את האדם לשאוף לדרגות שהם למעלה מכחותיו, הוא נדמה לו כתלמיד חכם, מטרתו בזה שכאשר יראה האדם שלא הצליח להגיע ליעד אותו הציב לעצמו, מיד יפול לזרועות היאוש, ויתרפה לגמרי וירד מטה חס ושלום.

על האדם לבחון את כוחותיו, להכיר את יכולותיו, בהתאם לזה להציב לעצמו את היעד ולסמן את המטרה אליהם יש בכוחו להגיע, לאחר שהצליח לכבוש את היעד אז יוסיף יעד אחר גבוה יותר, כך יעלה בבטחה במעלות התורה ועבודת ה’.

 

בספר תולדות יעקב יוסף פרשת שופטים (אות ב) מבאר בדרך רמז את הפסוק : “ושפטו את העם משפט צדק” שהזהיר בזה את העם שהם רמז לאיברים של האדם לנהוג במשפט צדק, היינו מדריגה ממוצע, שיהי’ נשאר קיים בה.

[כעי”ז מפרש הרמ”א בספר מחיר יין על הפסוק במגילת אסתר (פרק ה פסו’ יד) : “יעשו עץ גבוה חמשים אמה, שהוא עצת היצה”ר כשלא יוכל להאדם לפתותו ברע, [ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה] אזי מפתהו היצר להגיע לתכלית הטוב ולמדריגה העליונה שלא יוכל לעמוד בה, וזה יהי’ סבת נפילתו יעו”ש].

 

 

 

 

 

פרשת וישב

אם אין ה’ עוזרו אינו יכול לו

 

בפרשה אנו קוראים על הניסיון הקשה של יוסף הצדיק עם אשת פוטיפר, במדרש תנחומא מבואר שהיה זה ניסיון היומיומי של שנה שלימה “ויהי כדברה אליו יום יום א”ר יהודה בר שלום יום יום שנים עשר חדש”.

 

עוד מובא במסכת (לה:) שבכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו. אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין. אמר לה: ה’ מתיר אסורים הריני כופפת קומתך ה’ זקף כפופים, הריני מסמא את עיניך ה’ פקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה לעולם הבא.

יוסף מרכבה למידת היסוד

בשכר העמידה של יוסף בניסיון בגבורה זכה יוסף להיות מרכבה למידת היסוד, כדברי הרמ”ק זצ”ל בספר פרדס רימונים (שער כג פרק י אות נב) : “יוסף הוא היסוד וקראו בלשון יוסף להיותו מרכבה אליו”. בזכות מידה זו אומר הרמ”ק זצ”ל היה בכוחו של יוסף לכלכל את כל מצרים בשנות הרעב, כלכל בגימט’ עולה יסוד, על ידי זה זכה יוסף לתואר צדיק כדברי הפסוק בספר עמוס (פרק ב פסוק ו) : “על  מכרם בכסף צדיק” [שזה נאמר על יוסף כמבואר בפרקי דרבי אליעזר (פרק לח) : “ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, וכל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות מנעלים ברגליהם”], ובמדרש תנחומא פרשת נח אמרו “למה נקרא שמו צדיק ? הואיל וזן את בריותיו של הקדוש ברוך הוא נעשה כבוראו, שנאמר בו [תהלים פרק יא פסו’ ז] כי צדיק ה’ צדקות אהב, ובספר משלי (פרק י פסוק כה) “וצדיק יסוד עולם”, [עי’ בזוהר חדש פרשת תולדות דף מה עמוד א לכל זה זכה יוסף מכח העמידה האיתנה בנסיון כדברי הזוהר בפרשת מקץ : “רבי שמעון אמר עד לא אירע ליוסף ההוא עובדא לא אקרי צדיק כיון דנטר ההוא ברית קיימא אקרי צדיק” עכ”ל].

יוסף מחייב את הרשעים

 

במסכת יומא (לה:) אומרת הגמרא רשע [שבא לדין] אומרים לו : מפני מה לא עסקת בתורה ? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי, אומרים לו : כלום נאה היית מיוסף ? אמרו עליו על יוסף הצדיק : בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה : לאו. אמרה לו : הריני חובשתך בבית האסורין אמר לה : ה’ מתיר אסורים הריני כופפת קומתך ה’ זקף כפופים, הריני מסמא את עיניך ה’ פקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה לעולם הבא. נמצא, מסכמת הגמרא “יוסף מחייב את הרשעים”.

יוסף ניצל על ידי שראה דמות אביו בחלון

 

הנה בהמשך הפרשה נאמר “ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו”. ובמסכת סוטה (לו:) אומר רבי יוחנן : מלמד, ששניהם לדבר עבירה נתכוונו. “ואין איש מאנשי הבית”. אפשר, בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש ? תנא דבי ר’ ישמעאל: אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא, אמרה: אין לי יום שניזקק לי יוסף כיום הזה. ותתפשהו בבגדו לאמר, באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו : יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מבניהם ותקרא רועה זונות ? דכתיב : ורועה זונות יאבד הון. מיד: ותשב באיתן קשתו, מידי אביר יעקב מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד ? אלא אביר יעקב, משם רועה אבן ישראל משם זכה ונעשה רועה, שנאמר: רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף.

מי נראה ליוסף בחלון

 

ובעיקר דברי חז”ל שנראית לו דמות אביו בחלון יש לעיין למה נראית לו דמות אביו בחלון דוקא ולא במקום אחר ?

זאת ועוד יש להבין מה פירוש נראית לו דמות אביו, שכן זה ודאי לא מדובר בהרהור גרידא שדמיין יעקב את דמות אביו בחלון, שכן במסכת סוטה מבואר שנאמרה לו שם נבואה : “עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם”.

גם אין לומר שיעקב אבינו ראה שיוסף בצרה גדולה והוא זה שבא ונראה אליו כדי להצילו מן החטא, שלפי”ז ידע יעקב אבינו שיוסף חי, ובפרשת ויגש (פרק מה פסו’ כג) מבואר שכאשר באו האחים מארץ מצרים ואמרו לו עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם .

אכן בילקוט שמעוני פרשת וישב (רמז קמו) מובא : “כיון שבא ליזקק לה בא הקדוש ברוך הוא בדמות אביו ונתקררה אמתו שנאמר ותשב באיתן קשתו אמרה לו מה לך אמר לה אבא אני רואה, אמרה ליה והיכן הוא ואין איש מאנשי הבית, א”ל את בת חמורים אשר בשר חמורים בשרם וחמור אינו רואה אבל אנא מן הרואים שנאמר וירא את המקום מרחוק” עיי”ש.

מבואר בדברי המדרש שהדמות שנראתה ליוסף בחלון היתה גילוי אלוקי שבא אליו בדמות יעקב אביו, ובספר בראשית (פרק א פסוק כז) נאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו”. [במסכת בבא בתרא (נח.) מסופר שרבי בנאה נכנס למערת המכפלה, [הרשב”ם מסביר שהיה רבי בנאה נכנס במערות ומודד מדת ארכן מבפנים ואח”כ מודד מבחוץ כנגדן ועשה שם ציון סיד כדי להכיר מקום הטומאה ולא יביאו טהרות דרך כאן שלא יאהיל על הקבר] שם ראה את האבות יצאה בת קול ואמרה לו “נסתכלת בדמות דיוקני” מסביר הרשב”ם שהכונה היא ליעקב שבסמוך אומרת הגמ’ “שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון”, [ועי’ בתיקוני זוהר [תקונא שתין ותשע] דיוקנא דאבוה דאזדמן לגביה דהוה דיוקנא דאדם קדמאה].

 

 

ביאור הדברים ביארו על פי מה שכותב הרב מאור עיניים בפרשת בראשית ד”ה אומנם האמת הביא בשם הבעל שם טוב זלה”ה נשמתו בגנזי מרומים, [הובאו דבריו בספר בעל שם טוב על התורה פרשת קדושים (אות יג)] לפרש את הפסוק בשיר השירים (פרק ב פסו’ ט) : “משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים”, שכאשר אדם הולך לעבור עבירה בסתר, ופתאום נדמה לו שהוא מתיירא שלא יראנו אדם, ומדמה בדעתו, כאילו אחד רואה עליו בעד החלון ומציץ מבין החרכים, ועל ידי זה נופלת עליו היראה כאילו אחד רואהו, וזה משום שהבורא ברוך הוא צמצם יראתו לזה האדם כדי שישוב ויפרוש מן העבירה, וזה מחמת גודל רחמנותו יתברך שמו על האדם.

ואפשר שזהו הכוונה שנראה לו דמות אביו בחלון, שכן בפסיקתא זוטרתא על שיר השירים (פרק ב סימן ט) מפרש את הפסוק בשיר השירים : “משגיח מן החלונות” על הי”ת שמשקיף משמי קדשו להושיע את הצדיקים עיי”ש.

 

והנה לפי המפורש בדברי הגמ’ שנראתה לו דמות אביו בחלון יש לעיין שכן לא מכוחו הצליח יוסף לעמוד בניסיון, אלא דמות אביו שנראית לו היא זו שגרמה לו שיעזוב את בגדו אצלה וינוס החוצה, אם כן מדוע זכה להיות יוסף להיות מרכבה למידת היסוד כיון שעמידתו לא היתה מכוחו העצמי ?

 

עוד שואל רבי מנחם מנדל מוויטבסק זצ”ל בספר פרי הארץ פרשת וישב איך יכול יוסף לחייב את הרשעים, הלא לא מנע את עצמו כי אם מחמת ראותו את דמות דיוקנו של אביו, ואולי כל הרשעים אם היה נראה להם כמו כן היו נמנעים מלחטוא ?

אין אדם יכול לנצח את היצר הרע לולי סיוע מהי”ת

 

בביאור הדברים נראה בהקדים דברי רבי שמעון בן לקיש במסכת סוכה (נב:) : “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו, שנאמר ה’ לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו”.

בספר מסילת ישרים (פרק ב) כותב הרמח”ל זצ”ל שהיצר הרע הוא איש מלחמה והוא ומלמד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה, בהמשך כותב הרמח”ל זצ”ל שפשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו, אין בכוחו להינצל אילולי הקדוש ברוך הוא עוזרו, כי היצר הרע תקיף מאד. [בפירוש אור החיים לספר דברים פירש על דרך זה את דברי הפסוק שם (פרק כו פסוק ח) : “ויוציאנו ה’ ממצרים” זו הצלת יצר הרע וכוחותיו המצרים אותנו, כי הוא המציל מיצר הרע, כאומרם ז”ל שלולי שה’ עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להינצל ממנו]

בהמשך דבריו כותב הרמח”ל זצ”ל שלא כל אחד זוכה לסיוע משמים אלא אם האדם מפקח על עצמו, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו וניצול מן היצר הרע, אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו, ודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו. כי אם הוא אינו חס, מי יחוס עליו. כן כותב החפץ חיים זצ”ל בדבר בעיתו (פרק ז) : “כשיעשה מה שיש בכחו יעזרהו ה’ שלא יפול ביד יצרו”.

מי זוכה לסיוע מהי”ת

ואכן צריך ביאור מהו השיעור שעל ידו יחשב שהאדם מפקח על עצמו, להיות ראוי לאותה סייעתא דשמעיא מאת הי”ת להינצל מהיצר הרע ?

וראיתי בהקדמה לשו”ת עונג יום טוב שכתב : “ואך אחרי יעשה האדם את כל אשר בכחו לעשות במערכת מלחמתו עמו אז יעזרנו ד’ כמ”ש בסוכה (נב.) ע”פ צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ד’ לא יעזבנו בידו. אבל מתחילה צריך האדם בבחירתו הטובה לעמוד כנגדו בכל מאמצי כחו” עכ”ל. אילפנו הרב עונג יום טוב זצ”ל רק לאחר שעושה האדם את כל אשר יש בידו לעשות כדי לנצח את היצר הרע, רק אז זוכה הוא לאותה סייעתא דשמעיא מאת הי”ת שלא יפול ברשת היצר הרע ויתגבר עליו.

מעתה אפשר שגם יוסף הצדיק לא זכה לאותה התגלות אלוקית בדמות אביו, רק לאחר מלחמה עיקשת מצדו לעמוד בניסיון עם אשת פוטיפר, שתים עשר חודש של עמידה בגבורה שלא ליפול, היא זו שגרמה שברגע שכמעט ומעד זכה לשמירה מאת הי”ת להשגיח עליו ולהצילו מן החטא.

זהו גם ביאור דברי חז”ל במסכת יומא שיוסף מחייב את הרשעים, מיוסף היה להם ללמוד שאילו היו נלחמים ביצר הרע בכל כוחם, היו גם הם כמותו זוכים לסייעתא דשמעיא והיו ניצולים מן החטא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת מקץ – חנוכה

סיבה ומסובב

פרשת מקץ נקראת תמיד בחנוכה, כך סדרו עזרא הסופר ובית דינו שתקנו לסיים את התורה בכל שנה, וצריך ביאור למה סדרו כך שתקרא פרשה זו בחנוכה ? מה השייכות של חג החנוכה לפרשת מקץ ?

הפרשה פותחת בחלומות של פרעה : “”ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם”.

במדרש עמדו חז”ל על מה שכתבה התורה לשון מקץ, ולא אמרה ויהי לסוף שנתיים ימים, או ויהי אחר שנתיים ימים ? המדרש מביא על זה את הפסוק בספר איוב (פרק כח פסו’ ג) : “קץ שם לחושך”, קץ שם ליוסף כמה יהיה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ ופרעה חולם”.

בספר בית הלוי כותב הגרי”ד זצ”ל לבאר, שבכל דבר שבעולם יש סיבה ומסובב, כגון אדם שקנה סחורה והרוויח בקניה זו סך גדול של כסף, לפי השכל האנושי קניית הסחורה היא הסיבה שממנה נסתובב שהוא הרוויח את הממון, אבל באמת הוא טעות, לא הקניה גרמה לו את הריווח, אלא שמן השמים נגזר עליו שירוויח הרבה כסף, לכן סיבב הי”ת שתזדמן לו סחורה לקנות, כדי שיתעשר על ידה, נמצא שהריווח הוא הסיבה, וקניית הסחורה הוא המסובב.

לפי השכל הסיבה ליציאת יוסף מבית הכלא היתה החלום של פרעה, כיון שפרעה חלם ולא היה מי שיפתור לו את החלום, אז נזכר שר המשקים ביוסף, כך הגיע יוסף אל פרעה, מזה נסתובב שפרעה מינה אותו למושל במצרים, אכן כותב הבית הלוי זצ”ל האמת אינה כן, אדרבא הסיבה שפרעה חלם דוקא עכשיו, בתום השנתיים ימים שהתווספו ליוסף בבית הסוהר, זה משום שהגיע הזמן שיוסף צריך לצאת מבית האסורים, וזהו שאמר ויהי מקץ שנתים ימים [כאשר נשלם הזמן של יוסף להיות בבית הכלא אז] ופרעה חולם, זה סיבב שפרעה חלם. וזהו שמביא המדרש הפסוק קץ שם לחושך וכיון שהגיע הקץ מיד ופרעה חולם.

[כך גם בענין מכירת יוסף למצרים, גם שם ניתן לטעות שהסיבה שזכה יוסף למלוך במצרים היא מחמת מה שמכרו אותו אחיו, לולא שמכרוהו האחים לא היה מגיע למצרים ולא היה מתמנה להיות מלך, אכן לפי האמת ההיפך הא הנכון, כיון שיוסף צריך למלוך בארץ מצרים, כדי להוציא גזירה זו אל הפועל סיבב הי”ת שאחיו ישנאו אותו וימכרו אותו למצרים.

[בפרשת מטות מסופר, שכאשר חנו בי ישראל על גבול ארץ ישראל, באו בני גד ובני ראובן אל משה רבנו ובקשו לקבל נחלה בעבר לירדן, טענתם היתה שיש להם מקנה רב ועבר הירדן היא מקום מרעה, גם כאן ניתן לטעות לחשוב שהעובדה שהיה להם מקנה רב זה הסיבה לבקשתם, מזה נסתובב שהם לא יכנסו לארץ, אכן רבינו האריז”ל כותב שבאמת שבט ראובן ושבט גד לא היו יכולים להיכנס לארץ ישראל, [שבט ראובן מחמת שהיה בן תמורה] זו היתה הסיבה, לכן סיבב הי”ת שדוקא להם יהיה מקנה רב והם יבקשו להישאר מעבר הירדן]

כך היה דרכם של אבותינו ורבותינו הקדושים, בכל דבר שקרה עימם הם חקרו ודרשו מה הסיבה גרמה לדבר לקרות, הם בדקו בכל דבר מה הסיבה ומה המסובב, וזאת כדי לדעת איזו נקודה צריך לתקן אצלם.

במסכת בבא בתרא (י.) מסופר שרב פפא הוה סליק בדרגא [עלה במדרגה], אישתמיט כרעיה בעי למייפל, [נשמטה רגלו וכמעט שנפל]. אמר, השתא כן [אם אכן הייתי נופל, הרי זו ראיה] דאיחייב מאן דסני לן [שהתחייב מי ששונא אותי ,רב פפא התכוין לעצמו, אלא שתלה קללתו בחברו], כמחללי שבתות וכעובדי עבודת כוכבים [שדינם הוא בסקילה, ואמרו בכתובות ל ב] כי מי שנתחייב סקילה בזמן הזה, או נופל מן הגג או שחיה דורסתו. [ואם הייתי נופל הרי זו ראיה שנתחייבתי סקילה].

אמר ליה חייא בר רב מדפתי לרב פפא, שמא [מה שכמעט נפלת, הוא משום ד]עני בא לידך ולא פרנסתו, דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר, כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים, דכתיב הכא [גבי מצות צדקה] ‘השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל’, וכתיב התם [גבי עבודה זרה] ‘יצאו אנשים בני בליעל’, ודרשינן, מה להלן המילה ‘בליעל’ נאמרה על עבודת כוכבים אף כאן שנאמר ‘בליעל’ הוא מענין עבודת כוכבים. [ומכאן שכל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עבד עבודת כוכבים. וכיון שענשה של עבודת כוכבים היא סקילה, וצדקה הרי היא כעבודת כוכבים, לכן כמעט ונפלת].

[המגיד מדובנא זצ”ל כותב שעניין זה רמוז בטעמים שעל המילים “פתוח תפתח” שהם דרגה תביר, [מדרגה שבורה], לרמוז שמי שלא פותח את ידו לצדקה, גורם שתשבר המדרגה מתחתיו].

החינוך במצוה (מצוה רמא) כותב שמשורשי המצוה של לא תיקום ולא תיטור היא, שידע האדם ויתן אל לבו, כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו, כי עוונותיו גרמו, והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב’ ט”ז, י”א] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא.

גם במצוה של בניית מעקה לגג (מצוה תקמו) כותב החינוך זצ”ל, שמשרשי המצוה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם, ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו זיכרונם לברכה [חולין ז’ ע”ב] אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצוץ את מוחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע, ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו עכ”ד.

בספר חכמה ומוסר [חלק א סימן נט] כותב הסבא מקלם זצ”ל שאדם שאינו יודע להבחין בין הסיבה למסובב, נכלל הוא בדברי התורה הקדושה בפרשת בחקותי “אם תלכו עמי בקרי”.

וזה לשונו שם : “מטבע האדם בימי נעוריו לחשוב הכל מקרה חס ושלום ולא במכון, כי האדם בטבעו רחוק לבקש סבה מהמסובב, והארכנו בזה: כי מה שנאמר “ואם תלכו עמי קרי”, פי’ ר’ יונה ז”ל: במקרה, הייתי סבור כי מחמת חטא ילכו בזה, עד שעלתה בידי כי אין זה מחמת חטא, רק הטבע האדם בלי התבוננות מרובה דעתו כן, והכתוב הזהיר לנו, אם תלכו בהטבע הזה, ולא תתבוננו הרבה לעקור הטבע הזה, ממילא יבוא לכל החטאים ח”ו, ומעתה הרי זה השרשה ראשונה, והרבה שמירה צריך להשרשה ראשונה, וזה כל האדם, להתבונן תמיד מהמסובב להסיבה ראשונה ב”ה, המסבב כל המסובב, וטוב לנו.

עוד כותב שם הסבא מקלם זצ”ל, שעיקר הנס הגלוי [עיקר הסיבה שהי”ת עושה נס גלוי הוא כדי], להתבונן על ידו שכל ההנהגה גם הטבע הוא נסים, ומוסיף שהתועלת בזה היא בעיקר לדורות הבאים, כי הדורות הראשונים לא היו צריכים לנס כדי לחזק את אמונתם, ורק חביבות הראה להם הי”ת בכך שעשה להם נס, מה שאין כן אנחנו, הדורות האחרונים, אנו זקוקים וצריכים לנס נגלה כדי לחזק את האמונה, וההתבוננות הזאת [בנס הגלוי להכיר על ידו בניסים הנסתרים] היא כמו חיה כאז כן עתה, לזה רמזו אנשי כנסת הגדולה [בימים ההם] “בזמן הזה” דייקא [שגם בזמן הזה כמו בימים ההם עדיין ניתן להגיע דרך הנס להכרה בניסים הנסתרים].

וממשיך הסבא זצ”ל “והנה אלו לא היה לנו רק נס חנוכה, אשר זה גלוי ומפורסם גם היום בין אומות העולם, [כאשר ספר בני נ”י, כי כל השול קינדער [בית ספר] יודעים מהנפלאות שנעשו אז מקורות העתים, גם ספר לי ידי’ רד”ד נ”י כי ראה חבור שלם מפראפעסאר אחד, הגבורות שהראו בני חשמונאי, והחבור נקרא בשם “חשמונאי”, כך שם החבור באריכות גדולה כל הפרטים], היה די לעשות את האדם למאמין שלם גם בנסים נסתרים תמיד. כל שכן שיש לנו הרבה והרבה נסים מאד מפורסמים בכל העולם, וגם נסים חיים וקיימים גם כהיום הזה, יש לנו להתבונן תמיד בהם ולהיות נגד עינינו, ומזה נקבל עול מלכות שמים בשלמות וטוב לנו. [מי שמקבל עליו עול מלכות שמים, הוא קרוב לה’ וממלא טוב לו, כדברי דוד המלך בספר תהילים (פרק עג פסו’ כח) : “ואני קרבת אלהים לי טוב”].

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת מקץ

בין בטחון להשתדלות

“אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו ולא פנה אל רהבים”. (תהלים פרק מ פסו’ ה)   “אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו זה יוסף, ולא פנה אל רהבים, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים …”.      (מדרש רבה פרשה פט אות ג)

 

 

 

 

 

 

מבואר במדרש שהיתה תביעה על יוסף הצדיק על כך שביקש משר המשקים להזכירו אצל פרעה, היה לו ליוסף לבטוח בה’ שיוציאו מבית הסוהר ולא להסתמך על שר המשקים, עונשו היה שנתווספו לו עוד שתי שנים להיות בבית הסוהר וכן איתא במדרש תנחומא פרשת וישב (אות ט) : “ולא היה צריך לעשות שם אלא עשר שנים, ולמה הוסיפו לו שם ב’ שנים, אמר הקב”ה, אתה השלכת בטחוני ובטחת בשר המשקים ואמרת לו שתי זכירות כי אם זכרתני והזכרתני, תשתכח ב’ שנים בבית הסהר, לכך כתיב ויהי מקץ שנתים ימים ב’ שנים ליציאת שר המשקים מבית הסהר, וכו’ עיי”ש

 

ולכאורה יש לעיין בדברי המדרש שכן יוסף הצדיק ודאי היה שלם במידת הבטחון בהי”ת, כפי שדרשו חז”ל במדרש “אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו זה יוסף”, אומנם יחד עם זאת ידע יוסף כי חובה מוטלת על כל אחד ואחד להשתדל ולא לסמוך על הנס.

 

כך כותב הרמח”ל בספרו מסילת ישרים (פרק כא) : “אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצרך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו. על כן אמרו : “יכול אפילו יושב ובטל ? תלמוד לומר בכל משלח ידך אשר תעשה”. אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שההשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות מוכרח” עכ”ל .

 

וכן בספר חובת הלבבות שער הבטחון (פרק ד) כותב רבנו בחיי “כי אדם אע”פ שקצו ומדת ימיו קורים בגזרת הבורא יתברך יש על האדם להתגלגל לסיבות החיים במאכל ובמשתה ומלבוש ובמעון כפי צרכו ולא יניח את זה על האלהים שיאמר אם קדם בגזרת הבורא שאחיה ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו. וכן אין ראוי לאדם להכניס בסכנות בבטחונו על גזירת הבורא וישתה סמי המות או שיסכן בעצמו להלחם עם הארי והחיות הרעות ללא דוחק או שישליך עצמו בים או באש והדומה לזה ממה שאין האדם בטוח בן ויסכן בנפשו וכו’ עכ”ל.

 

כיון שכן צריך ביאור מדוע נענש יוסף על כך שאמר לשר המשקים זכר והזכרתני אל פרעה, יוסף כמי שיודע את חובת ההשתדלות המוטלת עליו ראה בכל השתלשלות הדברים השגחה משמים כדי לאפשר את יציאתו מבית האסורים, מסיבה זו פנה אל שר המשקים שיזכיר אותו אל פרעה, הוא לא ראה במעשה זה משום סתירה לבטחונו בהי”ת, אדרבא כך היא המידה הנכונה להשתדל עד היכן שידו מגעת ?

 

מפורסם שפעם פנה הגר”ח הלוי זצ”ל אל תלמידיו ושאל, במדרש מובא שנתווספו ליוסף עוד שנתיים משום שאמר “כי אם זכרתני והזכרתני”, על כל מילה שאמר נתוספה לו עוד שנה בבית הסוהר, אילו היה יוסף אומר רק הזכרתני אל פרעה שאל הגר”ח כמה שנים היה מקבל ? ענו התלמידים אם על אמירת שתי מילים קיבל יוסף שנתים א”כ שורת הדים שעל אמירת מילה אחת יקבל שנה אחת, אמר להם הגר”ח לא ולא, הלא חובה מוטלת על כל אדם להשתדל ולא לסמוך עצמו על הנס, מימלא אם היה אומר יוסף רק מילה אחת, היה זה נחשב כהשתדלות לא היה צריך להענש בכלל, אומנם כיון שאמר יוסף “זכרתני והזכרתני”, דבר זה העיד שהינו חסר ביטחון בה’ ומימלא גם המילה הראשונה שאמר היא אינה השתדלות אלא חוסר ביטחון ולכן נענש בעוד שתי שנים .

 

חובת ההשתדלות היא רק לרוב העם

 

בספר בית הלוי על התורה פרשת ויגש מבוא שחובת ההשתדלות נאמרה רק ביחס לרוב האנשים, וזה משום שלא כל אדם מסוגל ויכול להגיע למדרגת הבטחון הגמור בה’, וע”כ הותרה לו ההשתדלות כדי שתהיה לו סיוע ודרכה יגיע למדריגת הביטחון השלם . ההשתדלות אומר הבית הלוי היא בבחינת שלא לשמה שתכליתה היא להגיע אל הלשמה שהוא הביחטון הגמור בה’.

 

כיון שכן אומר הבית הלוי הרי ששיעור ההשתדלות המותרת משתנה היא מאדם לאדם, מי שדי לו במעט השתדלות כדי להגיע לדרגה של בטחון אזי ככל שירבה להשתדל יותר מכפי הנצרך לו יחשב לו הדבר לחטא ולחוסר בטחון, וככל שירבה בהשתדלות יותר מכפי הנצרך עונשו יהיה שמן השמים יוסיפו על הצטרכותו להשתדלות באופן שלא תוזמן לו פרנסתו רק ע”י יגיעת בשר הדרך שבחר לו.

 

השתדלותו של יוסף היתה קטנה ופחותה, שהרי לא עשה שום פעולה כדי לצאת מבית הסוהר אלא רק דיבר אל שר המשקים, ובכל זאת הוא נתבע על כך ונענש, וזה משום שהיה יוסף נמצא בדרגת ביטחון גדולה כזו כפי שדרשו חז”ל : “אשר שם מבטחו בה’ זה יוסף”, ולכן גם השתדלות פעוטה כזו נחשבת לגביו כחוסר ביטחון שראוי להענש עליה עכת”ד .

בספר דברי הימים ב’ (פרק יד)  מסופר על אסא מלך יהודה שהיה מלך צדיק, והוא ערך מלחמה עם זרח הכושי שהגיע עם חיל גדול של אנשים, מצויידים בשלוש מאות מרכבות, מה שלא היה אצל כלל ישראל.

אסא לא מתרגש מהעוצמה הצבאית שלפניו, חדור ביטחון בהי”ת הוא עומד מתחנן אליו : “אין עמך לעזור בין רב לאין כח, עזרנו ה’ אלוקינו כי עליך נשעננו, ובשמך באנו על ההמון הזה, וה’ אלוקינו אתה, אל יעצור עמך אנוש”.

ואכן בזכות הבטחון הגדול בהי”ת היתה תשועה גדולה : “ויגוף ה’ את הכושים לפני אסא ולפני יהודה וינוסו הכושים, וירדפם אסא והעם אשר עמו עד לגרר, ויפול מן הכושים לאין להם מחיה, כי נשברו לפני ה’ ולפני מחנהו.

בשנת שלושים ותשע למלכותו נחלה אסא המלך ברגליו עד למעלה חוליו, [הוא חלה בחולי שנקרא פדגרא, במסכת סנהדרין (מח:) מבואר שהייסורין בחולי הם קשים, החולה בה מרגיש כאילו דוקרים את בשרו במחט, אסא לא נרפא מחולי זה עד יום מותו.

ובנביא מבואר שהיה זה עונש לאסא המלך שלא יתרפא וימות החוליו ?

ולמה ?

ואומר הנביא : “וגם בחוליו לא דרש את ה’ כי אם ברופאים”.

כאשר התחיל המלך אסא להיות חולה, הוא לא התפלל אל הי”ת שירפא אותו אלא הלך לשאול ברופאים.

 

בפסוק משמע שהיו על אסא המלך שתי טענות, גם על כך שבהיותו חולה לא דרש את ה’, ממלך צדיק כמוהו היה מצופה שיתפלל אל הי”ת שהוא רופא כל בשר שירפא אותו לפני שהוא הולך לדרוש ברופאים, אכן מלבד הטענה למה לא התפלל אסא אל ה’ משמע שהיתה עליו טענה גם על כך שהוא הלך לדרוש ברופאים, שאם לא כן מדוע הזכיר הפסוק את העובדה שהלך לדרוש ברופאים, די היה לומר שבחלותו לא דרש את ה’ ?

ולכאורה הדבר תמוה שכן איזה חסרון יש בזה שהוא הלך לדרוש ברופאים, הלא כך למדו חז”ל במסכת בבא קמא (פה:) מהפסוק בספר שמות (פרק כא פסוק יט) “רק שבתו יתן ורפא ירפא” שנתנה רשות לרופא לרפא, לפי זה אפשר שהחובה מוטלת עליו לשמור עצמו ולא לסמוך על הנס ולכן הלך לדרוש ברופאים ?

 

המהר”ל בספר נצח ישראל (פרק ל) כותב שאף על גב שאמרו חכמים שניתן רשות לרופא לרפאות, מכל מקום ישים עיקר בטחונו בו יתברך, יתכן שזוהי התביעה שהיתה על אסא המלך, לא על עצם העובדה שדרש הרופאים הוא נתבע, אלא על כך שתלה בטחונו בהם במקום לבטוח בה’, וכן מפורש בספר עקידת יצחק [הערות שער כו הערה א] שעון אסא המלך היה בכך שהוא בטח בחוליו רק ברופאים ומן ה’ סר לבו עיי”ש .

 

אכן בפירוש הרמב”ן ז”ל לספר ויקרא (פרק כו פסוק יא) כותב : “והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר : “כי אני ה’ רופאך”, וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו, ואמר הכתוב : “גם בחליו לא דרש את ה’ כי ברופאים”, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ : אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח : “וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך”, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה, להזהיר ממנו ולצוות עליו  וכך אמרו (ברכות סד.) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב”ר ט ג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם (ברכות ס.) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שאילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה’, אבל הם נהגו ברפואות, והשם הניחם למקרי הטבעים:  וזו היא כונתם באמרם ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות, כי נהג ברפואות, והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו עכ”ל .

 

נמצאנו למדים שמי אשר שלם במידת בטחונו בהי”ת, לגביו גם מעשה כזה שמתפרש אצל המון העם כהשתדלות ואף כחובה ומצוה, לגביו היא נידונת כחוסר בטחון, כי מי שהגיע לדרגות גבוהות כאלה של ביטחון בה’ גם השתדלות קטנה ככל שתהא מהוה לגביו סתירה לחובת הביטחון לכן נענש יוסף בכך הוסיפו לו שנתיים ימים על השתדלותו כאמור.

בספר הגאון החסיד מוילנא (עמוד קפה) מובא שפעם חלה הגר”א זצ”ל והוזקק לרופא, בני המשפחה הזמינו רופא גוי לביתו שלא בידיעתו, כאשר הגיע הרופו הגר”א לא הסכים בשום פנים ואופן שהוא יכנס אליו, הרופא שאל את הגר”א למה הוא כועס על כך שהזמינו אותו, לשם מה נבראו הרופאים בעולם שאל ? ענה הגר”א זצ”ל בשאלה “ובשביל מה נבראו חזירים בעולם” ? בשביל מי שאוכלים אותם השיב הרופא, גם רופאים נבראו בשביל מי שאוכל אותן השיב הגר”א.

 

והיה ה’ מבטחו

 

דברי המדרש על כך שנתוספו ליוסף עוד שנתים בבית הסוהר משום שביקש משר המשקים להזכירו אצל פרעה, אינם עולים בקנה אחד עם הנאמר בתחילתו “אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו זה יוסף”, דברי המדרש כאן הם לכאורה מעשה ולסתור ?

 

“ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו”

(ירמיהו פרק יז פסו’ ז)

 

דברי הנביא לכאורה צריכים ביאור, שכן לאחר שנאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה’, א”כ מימלא ידעינן שהיה ה’ מבטחו, ומדוע חזר ואמר והיה ה’ מבטחו  ?

 

ונראה שבה לומר כי מעלת הבוטח באמת היא שעל אף שהותר לו לעסוק בכל מיני השתדלויות ולא לסמוך על הנס, מכל מקום גם בעשותו אותם עיקר מבטחו הוא רק בה’ לבדו ולא באותם סיבות, וכדברי החובות הלבבות בשער הבטחון (פרק ד) : “כי הבוטח באלהים, ואם יתעסק בסיבות, לא יסמוך בלבו עליהן ולא יקוה מהן תועלת ולא נזק, מבלי רצון האל. אך מתעסק בהן לבחור בעבודת הבורא, אשר ציוה להתעסק בעולם ליישבו  …”, וזהו שאמר והיה ה’ מבטחו, היינו שעיקר מבטחו שאכן ישיג את הנצרך לו הוא לא בהסתמך על השתדלותו אלא רק על ה’ לבדו .

 

מעתה אפשר שיוסף אכן עשה כדין במה שביקש משר המשקים להזכירו אצל פרעה, מצות הביטחון כפי שמבואר בדברי חז”ל אינה אומרת הסתמכות על הנס, על הבוטח מוטלת חובה להשתדל עבור צרכיו, ההבדל בין הבוטח למי שאינו בוטח הוא בכך שהאינו בוטח תולה את הצלחתו רק או גם בהשתדלות שעשה, בעוד שהבוטח רואה בהשתדלות רק מילוי חובה גרידא אבל עיקר וכל בטחונו  הוא רק בה’ לבדו

 

וזוהי כונת חז”ל במדרש “ולא פנה אל הרהבים”, אכן כלפי חוץ פנה יוסף לשר המשקים וביקש ממנו להזכירו אל פרעה, אומנם במחשבתו לא תלה יוסף ולו לרגע אחד שתהא הצלתו מהם או בגללם, כל בטחונו היה אך ורק בה’ לבדו, הוא ורק הוא זה שיוציהאו מבית האסורים. ושו”ר מצאתי שכן כותב השפת אמת (ליקוטים פרשת מקץ) וז”ל : “דזה עיקר הרבותא שאפילו כשנראה לו דרך הצלה על ידי רהבים כמו שכתוב כי אם זכרתני, שהי’ יודע יוסף שעל ידי זה יהי’ לו הגאולה אף על פי כן לא פנה אל רהבים, שהרי נשתהא עוד ב’ שנים ולא עשה פעולה להזכיר את שר המשקים הבטחתו, שהרי כתוב וישכחהו משמע שאם הי’ זוכר בו הי’ מזכירו אל פרעה הרי שאף על פי שאמר זכרתני הי’ רק מפני שהי’ נראה לו שכן הרצון בשמים אבל לא הזכירו עוד” עכ”ל.

 

ומעתה אפשר [עי’ בשפת אמת שם] שאותם שנתיים שנתוספו ליוסף בבית האסורים לא היו עונש, אותם שנתיים היו עבור יוסף נסיון, באותם שנים נבחן יוסף עד כמה איתן בטחונו בה’, האם במשך השנתיים לא יתיאש ח”ו ויתלה תקוה בשר המשקים, ואכן שנתיים שלימות ישב יוסף וציפה לישועת ה’ שיוציאו מבית האסורים ובכל השנתיים ימים שם מבטחו בה’ ולא פנה אל הרהבים .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת מקץ

קץ שם לחושך

 

“ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר”.

(בראשית פרק מא פסוק א)

“קץ שם לחשך, זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום”.                   (מדרש רבה פרשה פט אות א)

 

לכל מצב בעולם יש קץ וסוף שנקבע כבר מראש, במסכת עבודה זרה (נה.) מובא שבשעה שמשגרין על האדם יסורין, משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני, והיינו דא”ר יוחנן מאי דכתיב (דברים כח) וחלים רעים ונאמנים רעים בשליחותן ונאמנים בשבועתן.

היסורים הבאים על אדם הם מדודים ושקולים בדקדוק רב, אין אדם נענש יותר מן המגיע לו אפילו כמלוא נימה, כאשר מגיע הזמן שהייסורים צריכים להפסק מהאדם, הוא לא יסבול אפילו רגע נוסף, על יוסף נגזר להיות שתים עשרה שנה בבית הסוהר, כאשר הסתיימו אותם תשים עשרה שנה, אומרת התורה : (פסוק יד) : “וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור”. כיון שתמה קצבת הייסורים שנגזרה על יוסף, רגע אחד הוא לא נשאר שם.

בדברי רבותינו מובא עוד שלא רק שיש קץ לחושך, אלא שבדרך כלל אחר החושך מגיע אור, יוסף הצדיק סבל ייסורים ורדיפות שנים רבות, עוד בבית אביו הוא נדחה על ידי אחיו, הם שנאו אותו שנאה גדולה עד שלא יכלו דברו לשלום, ויתנכלו אותו להמיתו, הם מכרו אותו במחיר נעלים, יוסף עמד והתחנן על נפשו והם לא התייחסו, איזו הרגשה נוראה היתה ליוסף באותה שעה, מה הוא חשב כל הדרך למצרים, בספר הליקוטים פרשת וישב (פרק לז) כותב דע, כי חשבו אחי יוסף שהוא שירים לשירים, קליפה מה שנפרדה מאברהם ויצחק בצאת מהם ישמעאל ועשו, ועדיין לא נטהרו. ומה גם בחשבם שיוסף פגם ביסוד, לכן כאשר ירדו למצרים הלכו לחפש את יוסף בשווקים של פרוצות, הם אמרו רק שם היא יוכל להיות, לעבד נמכר יוסף, עבד זה אחד שנשלט על ידי התאוות שלו.

אחר שהגיע למצרים שבור ורצוץ ומבוהל, בא עליו הניסיון הקשה של אשת פוטיפר, היא לא הרפתה ממנו שנה שלימה, בכל יום היתה משדלת אותו לחטוא בכל מיני תחבולות, בפרשת וישב (פרק מ פסוק טו) מסופר שלפני שיצא שר המשקים מבית האסורים יוסף מבקש ממנו להשתדל עבורו אצל פרעה והוא מסביר “כי גנב גנבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה, כי שמו אתי בבור”. איתא בחז”ל שגם בהיותו בבור היתה באה אליו אשת פוטיפר ואומרת לו אם תחטא עימי אוציא אותך מכאן, ויוסף עמד איתן בניסיון הקשה.

בשנה האחרונה בבית האסורים, אחר שראה יוסף ששר המשקים לא זכר אותו, כמעט שיצאה נפשו, במסכת סוטה (לו:) מובא שבא גבריאל ולימדו שבעים לשון, ומיד באו והריצו אותו מתוך הבור החשוך לכס המלוכה, אחר הניסיון הקשה מלך יוסף הצדיק על מצרים שמונים שנה כמניין יסוד, וזכה להיות בן השבעה רועים, אברהם יצחק יעקב יוסף משה אהרן ודוד, הוא למעשה המשיך את יעקב אבינו.

בזוהר הקדוש פרשת מקץ [דף קצז עמוד ב] כתוב שאותו ניסיון שעבר יוסף הצדיק עבר גם דוד המלך עליו השלום, גם דוד המלך כמו יוסף הצדיק אחיו ריחקו אותו וביזו אותו,

בספר תהלים (פרק סט פסו’ ט) אומר דוד המלך “מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי”. בספר יוסף תהילות על ספר תהלים מביא הרב חיד”א זצ”ל בשם חז”ל שישי אביו של דוד תבע את שפחתו, [הרמ”ע מפאנו ז”ל כותב שחשש ישי שהוא עמוני והיה רוצה לטהר זרעו בכך שיוליד משפחה], הלכה שיפחתו וגילתה לאשתו ונשתנית, ישי שהיה פרוש מאשתו חשב שהיא השפחה ובאה אליה ומזה נתעברה בדוד. הבנים שידעו שישי אביהם פרוש מאשתו, אמרו לו ראה אמנו הרה לזנונים, ורצו להרגה לה ולעוברה, אמר להם אביהם הניחו לה שתלד ולא תוציאו לעז עליכם, ויהיה הולד מאוס ועבד לכם.

ואכן משעה שנולד דוד המלך עליו השלום, הוא נשלח למדבר לרעות את הצאן, לא היה לו קשר עם אחיו, שם במדבר בחום הנורא ביום ובקור המקפיא בלילה, וכל הפחדים מהחיות במדבר, רעב וצמא, את כל זה עבר דוד המלך.

גם דוד המלך כמו יוסף ברגע שהגיע הזמן שיפסקו ממנו הייסורים, שמואל נשלח למשוך מלך מבניו של ישי, ישי מעביר את הבנים שלו אחד אחד, ועל כל אחד אומר דוד לא בזה בחר ה’, כאשר סיים ישי להעביר את כולם, שמואל שואל את ישי התמו הנערים ? ישי משיב “עוד שאר הקטן”

במדרש הגדול פרשת דברים (פרק א פסוק יז) איתא “ולמה נקרא קטן ? שהיה מאוס בעיני אביו … מה עשה בו אביו הניחו לרעות את הצאן. אמר לו שמואל, שלחה וקחנו, וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי. כאשר נכנס דוד היה שמואל יושב. מיד קצף עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו, קום משחיהו כי זה הוא, קום בגערה. אמר לו קום מלפניו משיחי עומד ואתה יושב.

במדרש שמואל (פרשה יט סימן ז) איתא שבאותה שעה אמר דוד המלך “אודך כי עניתני ותהי לי לישועה”, ישי אמר “אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה”, [אותה אבן שמאסו האחים אל תקרי בונים אלא בנים, לבסוף נהיתה לראש פינה], אחיו של דוד אמרו “מאת ה’ היתה זאת היא נפלאת בעינינו”, ושמואל הנביא אמר “זה היום עשה ד’ נגילה”.

בזוהר הקדוש אומר רבי יצחק תא חזי דוד מלכא זכה לאתחברא באבהן וירית דוכתיה בגווייהו, הדא הוא דכתיב אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, גם דוד המלך אחר הניסיונות שלו עם אחיו זכה למלוכה, וזכה גם הוא להתחבר לאבות הקדושים.

הפרשה באה ללמד אותנו שגם כאשר בא על האדם ניסיון, ואין אדם שאין לו ניסיון, הרמח”ל זצ”ל בספר מסילת ישרים (פרק א) כותב שעיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון, צריך להיזהר בשעות אלה שלא לאבד את האמונה אלא בטוח מהי”ת שהחושך הזה בא כדי להאיר לו אחר כך באור גדול, בזמנים אלה היצר הרע מכניס בלב האדם כל מיני בלבולים, גורם לו חלישות הדעת, הוא חושב שה’ לא שמח בו, אבל זה לא נכון, ה’ בוחן אותו כעת כדי להאיר אותו באור גדול.

הרבה מגדולי ישראל נתנסו בייסורים, בספרים מסופר רק על ימי הזוהר, על הימים שהם הנהיגו את כלל ישראל ביד רמה, אבל על הייסורים שהם עברו לא מסופר, ודוקא שם הם זכו למעלות שלהם הגדולות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת מקץ

“אחריות”

בפרשה זו אנו לומדים על אחד היסודות הגדולים הדרושים לכל בר ישראל בכלל ולעובד ה’ בפרט, והוא המעלה של לקיחת אחריות על מעשינו.

התורה מספרת על הירידה של עשרת השבטים למצרים מפני הרעב הכבד שפקד את ארץ כנען, יעקב אבינו רואה באספקלריא של קדש שיש שבר במצרים, הוא מצוה לעשרת בניו : “רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות”.

לא רק בני יעקב ירדו למצרים לשבור אוכל, הרעב הכבד ששרר בארץ כנען אילץ רבים מיושביה לעשות את הדרך מצרימה כדי לחיות את נפשם : “ויבאו בני ישראל לשבר בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען”.

יוסף שידע שהרעב יכריח את אחיו לרדת מצרימה, מצוה על הממונים שלא ימכרו מזון לשום אדם לפני שזה עמד לפניו ושאל ממנו רשות לקנות, ואכן אחי יוסף כמו כולם נגשו תחילה אל יוסף לקבל אישור : “ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפיים ארצה”.

יוסף מזהה את אחיו, בשונה משאר היורדים הוא מדבר אליהם בלשון קשה, הוא תופל עליהם עלילה שהם מרגלים : “וידבר איתם קשות … ויאמר אליהם מרגלים אתם, לראות את ערות הארץ באתם”.

השבטים ניסו לשכנע את יוסף שהם לא מרגלים, שגם הם כמו כל הבאים למצרים באו לאותה מטרה, כדי לשבור אוכל להחיות את ביתם : “ועבדיך באו לשבר אכל … כנים אנחנו, לא היו עבדיך מרגלים”, אך יוסף בשלו : “ויאמר אלהם לא כי ערות הארץ באתם לראות”.

יוסף מבקש לערוך להם מבחן נאמנות “בזאת תבחנו”, אחד מכם אומר להם יוסף, יעלה עם אוכל לארץ ישראל ויחזור למצרים עם בנימין, יתר האחים יהיו נתונים עד אז במאסר כאן במצרים, אחר שלוש ימים במשמר יוסף מוציא אותם החוצה ומספר להם שממניעים של יראת שמים :”את האלהים אני ירא”, הוא מסכים שרק אחד מהם יאסר, וכולם יעלו לארץ ישראל ויחזרו עם בנימין אחיהם, אם תעמדו במבחן הזה סיים יוסף : “יאמנו דבריכם ולא תמותו”.

בלית ברירה האחים מסכימים לתנאי השחרור, תוך כדי שהמליץ מביא את דבר הסכמתם לפני יוסף, מתוודים השבטים בינם לבין עצמם : “אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו, בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת, ראובן מוכיח אותם גם הוא, אמרתי לכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש”.

יוסף אוסר את שמעון ומבקש מהממונים למלא את כליהם של יתר האחים במזון, ומצוה להשיב את כספו של כל אחד ואחד אל שקו, הם מעמיסים את שברם על חמוריהם ויוצאים לדרך.

תכונה היא באדם כותב הגאון רבי אלחנן וסרמן הי”ד בקובץ מאמרים [מאמר המשבר העולמי וסביבותיו] לזקוף לעצמו את כל הישגיו, כמו עשירות, כבוד, וכל דבר טוב אחר שמתארע לו, הוא רואה בכל אלה תוצאה מכישרונותיו, כדברי התורה בספר דברים (פרק ח פסו’ יז) :”כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”.

לעומת זאת כותב הרב זצ”ל, כאשר מתרחשים אצלו מקרים ומאורעות רעים, כשהוא יורד מטה ונמצא במדרון, אזי הוא תולה את החיסרון באחרים ובנסיבות חיצוניות.

בשנת תרפ”ט מספר הגר”א וסרמן זצ”ל פקד את אמריקה משבר כלכלי בנפילת שוק הממון, משבר זה המיט אסון כבד על מיליוני משקיעים ובעלי עסקים, וכתוצאה מזה על מיליוני עובדים בכל רחבי תבל, בין היתר ואולי בעיקר גרם משבר עולמי זה להתמעטות התמיכה בישיבות הקדושות ברחבי אירופה בצורה משמעותית.

כל הכלכלנים הגדולים שהיו אז תלו את סיבות המשבר בנסיבות חיצוניות שאינם תלויים בהם, הם האשימו את כולם בנפילה הגדולה חוץ מאשר את עצמם, הנהגה זו אומר רבי אלחנן זצ”ל היא ההנהגה של המון העם שאינם פועלים על פי השקפת התורה.

התורה הקדושה מחנכת את האדם בדיוק הפוך, היא מלמדת את האדם לקחת אחריות על מעשיו, אף שאפשר למצוא הרבה אשמים לכישלון, על האדם למצוא את הקשר הישיר שלו למה שהתרחש ולנסות לתקן את הצריך תיקון, כך בדיוק נהגו השבטים הקדושים, כאשר נחשדו בריגול על ידי יוסף, הם לא תלו את העלילה בשום סיבה אלא אמרו : “אבל אשמים אנחנו על אחינו”, עשרים שנה אחורה הם בדקו את עצמם אם יש בהם פגם שאפשר לתלות בו את העלילה.

זה דרך הצדיקים כותב רבנו בחיי זצ”ל, כשהם חוטאים הם מודים בדבר ומצדיקים עליהן את הדין”, [כעין זה כותב רבינו החתם סופר ז”ל בדרושים ואגדות (ע’ קל”א) : “מדרך הצדיקים וחסידי עליון כשעושים חשבון הנפש לעצמם ומפשפשים במעשיהם, אז אינם מוצאים אף מעשה אחד טוב שיהי’ ישר בעיניהם שעשו רצון הבורא בשלימות”].

כך היה גם כאשר מצאו האחים את הכסף ששלמו לפרעה בתוך אמתחתם, גם אז תגובתם היתה : “מה זאת עשה אלוקים לנו”. המלבי”ם זצ”ל מסביר שלאחר שהחליטו שהעלילה שתפל עליהם יוסף שהם מרגלים באה כעונש מאת ה’ על מכרם בכסף צדיק, שנתגלה להם ענין השבת הכסף, לא ידעו לייחס לו עוון שבעבורו יקרה להם זאת, ולכן שאלו “מה זאת”, לאיזה חטא נייחס דבר זה שעשה אלוקים לנו בעבורו עיי”ש, שוב אנו רואים את התכונה הנפלאה של לקיחת אחריות שהיתה אצל השבטים הקדושים, לתור ולחפש במעשיהם אם יש סיבה שבגינה בא להם העונש.

תכונה זו מוצאים אנו גם אצל יונה הנביא עת נשלח לנבא על העיר נינווה שבעוד שלושים יום היא נהפכת, במקום ללכת להוכיח את אנשי נינוה, ברח יונה ליפו משם יצא באניה את ארץ ישראל, [לא כדי לברוח מהי”ת חס ושלום עשה כן אלא שידע שבחוץ לארץ לא תשרה עליו הנבואה מחמת טומאת ארץ העמים, ועל ידי זה חשב יבחר הי”ת בנביא אחר לבצע את השליחות].

בהיותו באניה, הטיל הי”ת רוח גדולה אל הים, ויהי סער גדול בים, והאניה חשבה להישבר, פחד גדול אחז ביושבי האניה, הם זעקו איש אל אלוהיו, הטילו את כליהם אל הים, והים לא שקט.

רב החובל שם לב לכך שבתוך כל ההמולה שוכב יונה בירכתי האניה רדום, אינו מודע לסכנה הגדולה בה הם נמצאים, ניגש אליו רב החובל וקרא לעברו : מה לך נרדם, קום קרא אל אלהיך, אולי יתעשת האלהים לנו ולא נאבד !

נוסעי האניה החליטו להפיל בניהם גורל כדי לדעת בשל מי באה עליהם הרעה הזאת, הגורל נפל על יונה, הם שואלים אותו : “מה מלאכתך ומאין תבוא, מה ארצך ואי מזה עם אתה ?

יונה משיב : “עברי אנכי, את ה’ אלוקי השמים אני ירא, אשר עשה את הים ואת היבשה, הוא מספר להם כי מלפני ה’ הוא בורח, מה זאת עשית הם שואלים ? מה נעשה לך וישתק הים מעלינו כי הים הולך וסער ?

אומר להם יונה : שאוני והטילני אל הים וישתק הים מעליכם, כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם”. הם נשאו את יונה הטילו אותו אל הים ויעמד הים מזעפו.

שוב עדים אנו להבדלי הגישות הקיימים בין אומות העולם לעם ישראל, הים הסוער מטלטל את האניה עד שזו חשבה להישבר, כולם מבינים שהסערה הפתאומית הזו לא בא סתם, אבל אף אחד לא לוקח אחריות, לכן היו צריכים להפיל גורל, לחשוף את הגורם בעל כורחו, כאשר נפל הגורל על יונה מיד הוא הודה ואמר בשלי הסער הגדול הזה, לו רצה יונה היה יכול למצוא סיבות לסער הגדול, רוב ככל נוסעי האניה היו עובדי אלילים : “ויזעקו איש אל אלהיו”, [במסכת ברכות (ז.) אמרו בשמו של רבי מאיר : בשעה שהחמה זורחת, וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקדוש ברוך הוא], בכל זאת עמד יונה ולא עשה חשבונות הוא ידע שיש סיבה שקשורה אליו מיד קם והודה, בשלי הסער הגדול הזה.

כך מצינו בתוספתא מסכת ברכות (פרק ד הלכה יח) מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבין בבית שער של ר’ יהושע, אלעזר בן מתיא, וחנניא בן כינאי, ושמעון בן עזאי, ושמעון התימני, והיו עסוקין במה ששנה להם ר’ עקיבא, מפני מה זכה יהודה למלכות ? מפני שהודה בתמר ! … אמר להם וכי נותנין שכר על העבירות ? אלא מפני מה זכה יהודה למלכות ? מפני שהציל את אחיו מן המיתה, [שמנע מהם את רציחת יוסף] שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו, אמר להם דיה להצלה שתכפר על המכירה.

ולכאורה קשה הרי גם יהודה עצמו היה בכלל האחים שגמרו את דינו של יוסף למכירה, ועשו כן על פי דין, אם כן מה ראה כעת לחזור בו ולומר מה בצע כי נהרוג את אחינו ?

הגר”ח שמואלביץ זצ”ל מסביר שעיקר הטענה של יהודה היתה לא על עצם הריגתו של יוסף, עונש זה היה מגיע ליוסף על פי דין, בחז”ל מובא שגם הקב”ה הצטרף עמהם, עיקר הטענה של יהודה היתה “וכסינו את דמו”, רש”י מסביר שנעלים את מיתתו, אם אכן כך הוכרע דינו של יוסף למיתה על פי דין, עלינו כך טען יהודה להוציא את דינו אל הפועל בלא להעלים את מיתתו, העלמת מיתתו של יוסף טען יהודה יש בה משום פחד מקבלת אחריות, כיון שכך אין הצדקה לעשיית מעשה כזה.

כך היה גם כאשר פסק יהודה את דינה של תמר כלתו למיתה לאחר שהרתה, תמר שלא רצתה להלבין את פניו של יהודה ברבים, שלחה אליו את חותמו פתיליו והמטה שנתן לה יהודה ערבון, ובקשה לומר לו : “לאיש אשר אלה לו אנכי הרה”, מיד קם יהודה והכריז “צדקה ממני”, ממני היא הרה, בחז”ל מובא שאמר יהודה מוטב לי להתבייש בעולם הזה שהוא עולם חולף, ולא אתבייש בפני אבותי הצדיקים בעולם הבא, גם מעשה גבורה זה של יהודה נבע מאותה תכונה של לקיחת אחריות.

בספר ויקרא (פרק ט פסוק ז) אומרת התורה : “ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר ציוה ה'”, רש”י מביא שהיה אהרן בוש וירא לגשת מחמת שעשה את העגל, אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, בהמשך (פסו’ כג – כד) מספרת התורה שאחר שהקריב אהרן את קרבנותיו ואת קרבנות העם, נכנס עם משה אל אהל מועד, בתורה לא מפורש למה נכנס משה עם אהרן, ברש”י מביא שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער, ואמר יודע אני שכעס הקדוש ברוך הוא עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל, גם כאן אנו רואים את גודל האחריות של גדולי ישראל, כאשר לא ירדה שכינה מיד תלה אהרן את הדבר בו, הוא לא אמר כן בלשון ספק אלא בלשון ודאי “יודע אני” שכועס הקב”ה עלי “ובשבילי” לא ירדה שכינה לישראל”.

במסכת אבות (פרק ב משנה ט) אמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם ? רבי שמעון אמר זה הלווה ואינו משלם.

בספר שיחות מוסר מסביר הגר”ח שמואלביץ זצ”ל שהרוע בהנהגה זו של הלווה ואינו משלם הוא בכך שאדם זה הוא חסר אחריות, הוא אינו מרגיש את עצמו בעל חוב, מידה זו אומר רבי שמעון הינה שלילית ביותר היא נוגעת לעיקר מהותו וצורתו של האדם ועל כן יש לאדם להתרחק ממנה.

הגר”א וסרמן זצ”ל עומד על ההבדל המהותי והגדול שקיים בן שני הגישות השונות שהזכרנו, כאשר לא מתייחסים לסיבה האמתית אומר הרב זצ”ל, כאשר מנסים להיתפס לכל מיני סיבות וגורמים חיצוניים, אזי עיקר כובד המשקל מתרכז בניסיון לבטל את אותם סיבות במקום להתמקד בתיקון של הסיבה האמיתית, החיסרון בזה הוא שבביטול הסיבות הצדדיות לא ימצא מרפא למצב שכן במקומן יימצאו סיבות אחרות שהרי הרבה שלוחים למקום, וכבר השרישנו הרמב”ן זצ”ל כי הגזרה אמת והחריצות שקר, אם כן מה תועיל רוב ההשתדלות אם לא יסולק הגורם האמיתי.

כל דבר שבא על האדם אות הוא משמים כי עליו לפעול לתקן משהו שלקוי אצלו, אדם שמתעלם מהקריאה השמימית אליו, שממשיך בשגרת יומו בלי להתבונן, הוא גורם בזה שתחזק עליו הרעה עוד יותר, כך אומר הי”ת בפרשת בחוקתי (פרק כו פסו’ כג – כד) : “ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי, והלכתי אף אני עמכם בקרי והכיתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם”, מסביר רבינו בחיי זצ”ל שבא ללמד לאדם שכאשר יבואו עליו צרות ומקרים שיודה עלי פשעו לה’, ויחשוב כי אין זה אלא מצד חטאו, ולא שיתלה אותם במקרה, כי אם יתלה זה במקרה הנה הקדוש ברוך הוא יוסיף לו מאותו מקרה, וזה שאמר: “ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי”, “והלכתי אף אני עמכם בקרי”, וכן אמר עוד: “ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי”, “והלכתי עמכם בחמת קרי”, כלומר אשפכנו עליכם בחמה.

[כעין זה מסביר הרד”ק זצ”ל את תוכחת הנביא ישעיהו (פרק א פסוק ה) : “על מה תכו עוד, תוסיפו סרה, כל ראש לחלי, וכל לבב דוי”, מסביר הרד”ק זצ”ל, ולא תחשבו כי האל הוא המכה אתכם על עונותיכם אלא תלכו בקרי ותאמרו כי הרע בא עליכם דרך מקרה ולא עונש עונותיכם, שזה הסיבה שתוכו עוד עיי”ש]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויגש

יוסף ויהודה עושים הכנה לגלות מצרים והד’ גלויות

בפרשה אנו קוראים על פגישה של יוסף עם יהודה, במדרש אמרו על פגישה זו את הפסוק בספר תהילים (פרק פסו’ ) : “הנה המלכים נועדו”, בספר עמוס (פרק ג פסו’ ג) : “הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו”, ברש”י מפרש שלא יתכן שיפגשו שני בני אדם אלא א”כ קבעו מועד ללכת יחדיו למקום פלוני, וכן כותב המלבי”ם בודאי הוזמנו לכך ואינו מקרה.

 

אכן פגישה זו של יהודה עם יוסף תוכננה על ידי יוסף, הוא ביקש מהשבטים להוריד את בנימין למצרים, הוא זה שביקש מהאיש אשר על ביתו להטמין את גביע הכסף באמתחת בנימין, כל זה נעשה כדי לגרום ליהודה שהיה מלך, [מדרש אגדה פרשת וישב (פרק לח פסו’ א) איתא שאחר המכירה נידו האחים את יהודה ואמרו לו כשאמרת לנו מה בצע כי נהרוג את אחינו שמענו לך, אם היית אומר לנו השיבונו אצל אביו היינו שומעים לך, מוכח שיהודה היה המנהיג של כולם] וצריך ביאור מה היתה מטרתו של יוסף ליזום את המפגש עם יהודה.

 

מעניין שגם כאשר שלח יוסף את האחים לארץ כנען כדי להוריד את יעקב למצרים, גם אז יעקב אבינו שולח את יהודה אל יוסף : “ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה”. רש”י הקדוש מביא בשם המדרש ששלחו יעקב אבינו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה עיי”ש.

 

בפרשת מקץ מסופר שכאשר באו האחים לארץ מצרים, הניח יוסף את שמעון בבית האסורים כערבון לכך שהם יחזרו שוב למצרים עם בנימין אחיהם הקטן, וצריך ביאור מה ראה יוסף לחייב את האחים להוריד את בנימין לארץ מצרים, מן הסתם ידע יוסף שדרישה זו תסב ליעקב צער גדול ?

הירידה של יעקב למצרים תחילת גלות מצרים

בפרשה אנו קוראים על הירידה של יעקב אבינו לארץ מצרים, ירידה זו הינה תחילת ההתממשות חלקה הראשון של גזירת בין הבתרים : “גר יהיה זרעך בארץ לא להם”, בירידה זו של יעקב ובני ביתו החלה למעשה גלות מצרים.

בספרי רבותינו מובא גלות מצרים שהיא הגלות הראשונה של זרעו של אברהם, והיא היתה הראש לכל הגלויות שיבואו אחריה, אכן במדרש רבה פרשת לך לך (פרשה מד אות יז) דרשו חז”ל את הפסוק שנאמר בברית בין הבתרים : “והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו”. על ארבעת הגלויות : “אימה זו בבל חשיכה זו מדי, גדולה, זו יון, נופלת עליו זו אדום”. עיי”ש

 

וכבר אמרו רבותינו שכשם שגלות מצרים היתה ראש לכל הגלויות שיבואו, כך גאולת מצרים שהיתה הגאולה הראשונה, היא היתה השורש והראש לכל הגאולות לגאולות מאותם ד’ גלויות.

 

משמו של הרבי מקוצק זצ”ל מובא שלכן חייב כל האדם להתייגע בסוגיה של גלות וגאולת מצרים כדרך שהוא עמל ויגע בהבנת סוגיות קשות בש”ס, ובספר שפתי צדיק הסביר שזה משום שגלות מצרים היא השורש לכל הגלויות הבאים אחריה, וכך גם היציאה ממצרים היא שורש והמפתח לכל הגאולות העתידות.

 

 

בספר ליקוטי תורה פרשת כי תצא שואל רבנו האריז”ל מדוע במדרשים הזכירו רבותינו ז”ל רק את הד’ גלויות בבל, מדי, יון, ואדום. למה לא כללו איתם גם את גלות מצרים שהיא הגלות הראשונה והגדולה שבכולם ?

מתרץ רבנו האריז”ל : “אלא הד’ גליות היו נגד ד’ אותיות הוי”ה, גלות בבל כנגד האות י’ שבשם, גלות מדי היא כנגד האות ה’ שבשם, גלות יון היא כנגד האות ו’ שבשם, גלות אדום היא כנגד האות ה’ האחרונה שבשם, וגלות מצרים שהיא כוללת את כולם היא נגד קוצו של יו”ד, [עי’ בספר בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת (מאמר ב – אור תורה) שזה רמוז בדברי הפסוק “ויקוצו מפני בני ישראל”], ומוסיף רבנו האריז”ל שגלות מצרים שקולה ככולם ויותר מהם, ולכן לא הוזכר בכללם כי הוא בחינה גדולה מכולם עכ”ל.

 

ובספר שמחת הרגל על הגדה של פסח (לימוד ב) כותב הרב חיד”א זצ”ל שענין זה רמוז בדברי התורה : “אלא שמות בני ישראל הבאים מצרימה”, ה’באים ר”ת ה’ גלויות, ב’בל, א’דום, י’ון, מ’די. [שכולם באו] מצרימה … כי הכל היו במצרים” עיי”ש. וכן איתא במדרש בראשית רבה (פרשא טז אות ד) : “אמר רבי יוסי בר רבי חלפתא כל המלכיות נקראו על שם מצרים על שם שהם מצירות לישראל”. ובספר מגלה עמוקות בפרשת תזריע כותב רבי נתן שפירא זצ”ל שכל הד’ גלויות היו ראויים להיות במצרים, ורק שאם היה כן עדיין היינו אנו ובנינו היינו משועבדים שם, ורק הקב”ה דלג את הקץ וחלקן לד’ גליות.

במדרש שמות רבה (פרשה ו אות ד) : “ד’ גאולות יש כאן, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, כנגד ד’ שגזירות שגזר עליהן פרעה, וכנגדן תקנו חכמים ד’ כוסות בליל הפסח, לקיים מה שנא’ (תהלים קטז) כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא”. ובפירוש בעל הטורים לספר שמות (פרק ו פסוק ו) כותב שארבעת הלשונות של הגאולה והוצאתי. והצלתי. וגאלתי. ולקחתי. הם כנגד ארבעה הגלויות שעתיד הי”ת לגאול את ישראל מארבע מלכויות, [בבל, מדי, יון, אדום]. ומוסיף בעל הטורים שעל הגלות האחרונה שהיא אדום נכתב הלשון ולקחתי, לשון לקיחה היא נטילה בחוזקה, וזה משום שגלות אדום היא הקשה מכולם עיי”ש

ועדיין צריך ביאור, מה ענין להזכיר את הד’ לשונות שנאמרו על גאולות מארבעת המלכויות בעתיד, בתוך הפסוקים העוסקים בגאולת מצרים ? לפי מה שנתבאר יובן מדוע הזכירה התורה ד’ לשונות של גאולה בפרשה העוסקת בגלות וגאולת מצרים, שכן ד’ לשונות אלה מתייחסים לארבעת הגאולות מן הד’ גלויות העתידים, שכן בכניסה למצרים נכנסו בני ישראל לשורה של גלויות שתחילתם היתה גלות מצרים ואחריה גלות בבל מדי יון ואדום.

אכן מצינו בתורה שחמישה פעמים נכנסו אבותינו למצרים ויצאו משם, בפעם הראשונה שלחם יעקב אבינו להביא אוכל בזמן הרעב, ושוב יצאו לארץ ישראל כדי להביא את בנימין מצרימה, ושוב ירדו למצרים עם בנימין, אח”כ חזרו לארץ ישראל, ושוב חזרו למצרים אחרי העלילה על בנימין, ושוב יצאו משם אחר שנגלה אליהם יוסף, ושוב חזרו למצרים עם יעקב אביהם והשבעים נפש, ושוב יצאו משם כדי לקבור את יעקב אביהם וחזרו למצרים ונשתעבדו בה מאתים ועשר שנים, ושוב יצאו ממצרים בליל פסח באותות ובמופתים, ואפשר שהיה בזה משום הכנה לחמישה גלויות בבל, מדי, יון, ואדם, ומצרים שהיא השורש לכולם כנזכר.

קודם הירידה של יעקב אבינו למצרים, ירידה שהיא תחילת גלות מצרים, יוסף מבקש לעשות הכנה עם יהודה שמהם עתידים לצאת משיח בן יוסף ומשיח בן דוד לכל הד’ גלויות הכלולות בגלות מצרים.

בפרשת ויצא (פרק ל פסו’ כה) אומרת התורה : “ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי”.

במסכת בבא בתרא (קכג:) שאל ר’ חלבו את ר’ שמואל בר נחמני מה ראה יעקב דוקא עכשיו אחר לידת יוסף לעזוב את בית לבן ולחזור לבית אביו, השיב לו ר’ שמואל בר נחמני שראה יעקב אבינו ברוח הקודש שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר בספר עובדיה (פרק א פסו’ יח) : “והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה’ דבר, לכן עד שלא נולד יוסף בנה הראשון של רחל כותב האלשיך זצ”ל פחד יעקב מהמפגש עם עשו, ורק אחר שנולד יוסף שהוא “שטנו של עשו”, רק אז היה בטוח יעקב לעזוב את בית לבן, [בשערי הלשם [חלק ב סימן ג’ פרק א עניייני האבות] כותב שלכן אהב אותם יעקב מכל בניו כי רק בהם תלוי כל ביטול הרע כולו], כח זה להתגבר על עשו לא היה רק ביוסף אלא גם בבנימין בנה השני של רחל, כן אומר פנחס בשם ר”ש בר נחמן במדרש רבה פרשת ויצא (פרשה עג אות ז) : “מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל”, [בשערי הלשם שם כותב שכוחם של יוסף ובנימין היה מכוח היותם בנים של רחל שהיא עיקרה של בית המנהגת את כל העולמות התחתונים, וכאשר תתוקן רחל עלאה ביחודה למעלה, אז יתוקן כל החיצונית דהעולם ג”כ בביטול כל הרע ע”י בניה של רחל למטה, ויהיה כל המציאות כולו קודש לה’], ואכן רחל ביקשה אמנו מיעקב “הבה לי בנים”, לא בן אחד אלא בנים, כאשר נולד יוסף התפללה רחל אמנו יוסף ה’ לי בן אחר, ומבאר המגלה עמוקות כי ידעה רחל שבדורו של המן הרשע לא תהיה תקומה לישראל רק על ידי מרדכי היהודי שהוא משבט בנימין, וזה רמוז במילה “הב”ה לי בנים, ה’מן ב’ן ה’מדתא. וכן להילחם בעמלק שלח משה את יהושע ולא הלך להילחם בעמלק בעצמו, כיון שעמלק מזרעו של עשו היה לכן נלחם בו יהושע שהיה משבט אפרים בן יוסף, וכן בזמן שמואל הנביא נשלח שאול המלך משבט בנימין בנה של רחל.

בארץ מצרים היה יוסף עם שני בניו משנה ואפרים, יוסף הצדיק מבקש להוריד את בנימין, שבכוחם לפעול להתגברות כלל ישראל על ד’ גלויות הרמוזים בר”ת של שמותם, י’וסף – י’ון, ב’נימין – ב’בל, מ’נשה – מ’די, א’פרים – א’דום.

גם בפגישה של יהודה עם יוסף [כאשר נשלח על ידי יעקב] עשו שניהם הכנה להנ”ל, כי ביהודה יש אותיות הוי”ה ברוך הוא, והאות ד’ הנוספת היא רמז לד’ גלויות שכל אחת מהן מתנגדת לאות אחת מד’ אותיות הוי”ה ברוך הוא כמבואר מרבנו האריז”ל, הטעם שפיזר הי”ת את ד’ אותיות שמו הקדוש בד’ גלויות, הוא לקיים את הפסוק בספר תהילים (פרק צא פסו’ טו) : “עמו אנוכי בצרה”, כדברי המכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא [מסכתא דפסחא פרשה יד] : “את מוצא בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר : “הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים”. גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר : “למענכם שולחתי בבלה”. גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר : “ושמתי כיסאי בעילם, גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר : “מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה”. וכשעתידין לחזור כביכול שכינה חוזרת עמהן שנאמר : “ושב ה’ אלוהיך את שבותך”. אינו אומר והשיב אלא ושב. ואומר “איתי מלבנון כלה”. וכי מלבנון היא באה, והלא ללבנון היא עולה, ומה ת”ל איתי מלבנון כלה ? כביכול [אני ואת מלבנון גלינו] אני ואת ללבנון עולים. [הראשונים במסכת סוכה (מה.) מבארים את מה שתקנו לומר בסדר ההושענות : “אני והו הושיעה נא”, שכוונה היא על גלות השכינה, “אני” על שם הפסוק בספר יחזקאל (פרק א פסו’ א) “ואני בתוך הגולה”, “והו” על שם הכתוב בספר ירמיה (פרק מ פסו’ א) : “והוא אסור בזיקים”.]

בפרשת שמות (פרק ג פסו’ ב) אומרת התורה  : “וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל”.

ולכאורה מדוע התגלה הי”ת למשה דוקא בסנה, במסכת שבת (סז:) מובא שסנה הוא נמוך מכל האילנות, במסכת פסחים (מט.) מובא שסנה הוא אילן מכוער, למה לא נגלה אליו הי”ת על אילן גבוה ונאה ?

רש”י הקדוש כותב וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה, ולא אילן אחר, משום עמו אנכי בצרה.

הסנה הוא אילן נמוך ומכוער, מלא קוצים, דוקא שם נגלה הי”ת למשה כדי לרמוז לו שכל השנים שכלל ישראל מצטערים גם הוא כביכול נמצא איתם בצרתם.

 

בפרשת משפטים (פרק כד פסוק ט – י) אומרת התורה : “ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר”. רש”י הקדוש כותב שלבנת הספיר היא דמות לבנה היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל, שהיו משועבדים במעשה לבנים”, כדברי דוד המלך עליו השלום בספר תהילים (פרק צא פסוק טו) : “עמו אנכי בצרה”. [בפירוש חזקוני שם כותב : “אמר ר’ עקיבא עבדי פרעה היו דוחקין ומכין את ישראל כדי לעשות להם תוכן לבנים בכפל שנאמר תוכן לבנים תתנו והמצרים לא היו נותנים להם תבן והיו צריכים לקושש קש במדבר ואותו קש היה מלא קוצים וברקנים והיה הקש נוקב את עקביהם והיה הדם מתבוסס ומתערב בטיט, ורחל בת בנו של מתושלח היתה הרה ללדת ורומסת בטיט עם בעלה עד שיצא הולד ממעיה ונתערב עם המלבן והיתה צועקת על בנה ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד וירד מיכאל ונטלהו והעלהו לפני כסא הכבוד ועשה אותו מלבן ונתנו למטה מרגליו של הקדוש ברוך הוא, הוא שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. פירוש לבנה שנעשית משפיר היולדת. וכעצם לשון מראה כמו אדמו עצם מפנינים” עכ”ל].

בילקוט שיר השירים (רמז תתקפח) מובא על מה שמכנה הי”ת את כלל ישראל “תמתי”, מלשון תאומתי, כביכול הי”ת וכלל ישראל הם כשני תאומים : “מה תאומים הללו חשש האחד את ראשו השני מרגיש, כך עמו ואנכי בצרה” עיי”ש.

[בידיעה זו ישנם שתי עניינים האחת היא עם הידיעה עצמה שהי”ת נמצא יחד אתנו בתוך הצרה, ועוד יש בידיעה זו נפקא מינא שכאשר אנו מתפללים ומבקשים על ביטול הגלות, עיקר בקשתינו צריכה להיות גם ואולי בעיקר על צער השכינה, ורק אח”כ על צערנו אנו, כך למדנו מתפילת חנה שהיא מקור להרבה הלכות תפילה, בספר שמואל א’ (פרק א פסוק י) נאמר : “והיא מרת נפש ותתפלל על ה’ ובכה תבכה”. ובמסכת ברכות (לא:) לומד רבי אלעזר ממה שנאמר על ה’ ולא אל ה’ שחנה הטיחה דברים כלפי מעלה, וביאר מרן הגר”ח מוולאזין זצ”ל בספר נפש החיים (שער ב פרק יב) הגם שהיא עצמה היתה מרת נפש עכ”ז השליכה צערה מנגד ולא אכפת לה להתפלל ע”ז כלל. אלא שהאיחה דברי תפלתה לפניו ית”ש על הצער של מעלה הנעשה מחמת שהיא שרויה עתה בצער, וזה שאנו אומרים בתפילה : “ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה”, היינו שאנו מתפללים לפני הקדוש ברוך הוא שיוציא אותנו מד’ הגלויות, שהם רמוזות המילה “מביא”, מ’די ב’בל י’ון א’דום, ולא רק עבורנו אנו מבקשים, אלא גם ואולי בעיקר בשביל ולמען שמו הגדול, לצרף ד’ אותיות שמו שהנמצאים בגלות, שאז בגאולה השלימה יתאחדו שוב ד’ אותיות הוי”ה ברוך הוא, ויתקיים הפסוק בספר זכריה (פרק יד פסו’ ט) : “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”].

 

לכן לפני שירד יעקב אבינו למצרים שלח את יהודה אל יוסף גושנה, בספר בני יששכר [מאמרי כסלו טבת מאמר ב אות כה] כותב שעשה כן יעקב כדי לעשות הכנה לגלויות הבאים, ראשי תיבות גשנ”ה ג’ופניי ש’כליי נ’פשיי ה’כל, הכל היינו מלכות הרביעית הכוללת כולם, והיא נגדית לנפש הכוללת, ועל כן מתנגדת לגוף ולנפש ולשכל וכאמור לעיל, וביטול כולם יהיה בשלימות על ידי משי”ח בגימ’ גשנ”ה עיי”ש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויגש

 

“ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה”.                                                        (בראשית פרק מד פסו’ יח)

 

במדרש (ברא”ר פרשה צג אות ו) מובא בשם ר’ יהודה שהגשה זו של יהודה היתה למלחמה, כעין הנאמר בספר שמואל ב’ (פרק י פסו’ יג) “ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה”, וכך אמר יהודה ליוסף : “אם שולף אני את חרבי ממך אני מתחיל ובפרעה רבך אני מסיים”.

כך מובא גם בבעלי התוס’ עה”ת בשם הירושלמי, שאמר יהודה ליוסף : “לא אדכר לך, ולא אשתמודע דעבדו תרי אחי שמעון ולוי בקרתא דחמור אבוהי דשכם, כד עלו בגווה וקטלו כל דכורא בדיל דינה אחתין, דליתא במנין דשבטייא ודלית לה חלק בפלוגת ארעא, ואנא בחילי תקיף מתרויהון, חי ה’ אם אשלף חרבי לא אותיבנה לתייקא עד דאיקטול כל מיצראי בך אנא מתחיל ובפרעה רבך אנא מסיים”.

וצריך להבין, מדוע נתכעס יהודה דוקא עכשיו כאשר נמצא הגביע באמתחת בנימין ? למה כאשר בא יהודה עם אחיו בפעם הראשונה למצרים, כאשר העליל עליהם יוסף שהם באו לרגל את מצרים, למה אז לא כעס יהודה וניגש אל יוסף ?

למה לאחר שנתן יוסף את שמעון בבית האסורים ושלח את יתר האחים להביא את בנימין, לא התנגד יהודה והראה את כחו ?

מדוע מלכתחילה לא ניגש יהודה אל יוסף וטען לחפותם של אחיו, למה אז לא איים להפוך את מצרים על כל העלילות שהעליל עליהם יוסף ?

עוד קשה, שעד עכשיו דיברו האחים עם יוסף בלשון רכה, הם נפלו לרגליו, התחננו וביקשו על נפשם, וכעת, אחר שנמצא הגביע באמתחת בנימין, נשתנה השיח מן הקצה אל הקצה, את הרכות ולשון תחנונים החליפה לשון קשה ומאיימת, מה השתנה כעת שלא היה קודם לכן ?  מהו הדבר שהביא לתפנית החדה בגישתו של יהודה והאחים כלפי יוסף ? מהו הדבר שהכעיס את יהודה כל כך עד שיצא להילחם עבור בנימין ?

על שאלות אלו עונה האור החיים הקדוש בפרושו לספר בראשית (פרק מד פסוק יז), וז”ל : “כי מקודם חשב כי מה’ יצא הדבר, כי מצא האלהים עונם, וכשראו שלא קיבל יוסף אלא בנימין לבד, אמר הרי זה לך לאות, כי לא על עון נתפסו, ומעתה עמד הדבר לצד בחירת הבחירי, לזה ויגש אליו יהודה” עכ”ל.

בפרשת מקץ (פרק מב פסו’ כא) כאשר העליל יוסף על האחים שהם מרגלים ולראות ערות הארץ באו, אומרת התורה : “ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת”.

עד עכשיו סברו האחים שמן משמים באים איתם חשבון על מכירת יוסף, [לא על עצם המכירה שהיתה על פי פסק בי”ד ובצירוף הי”ת כמבואר בדברי חז”ל, אלא על כך שלא נהגו בו לפנים משורת הדין שכן יוסף בכה והתחננן על נפשו לבל ימכרוהו, כמבואר בדברי המדרש (ברא”ר פרשה צא אות ח) : “ר”ל בשם רבי יוחנן בר שאילה אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה היה רואה את אחיו מוכרים אותו והוא שותק ? אלא מלמד שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נתמלאו” ע”כ]. עד מציאת הגביע באמתחת בנימין הצדיקו השבטים עליהם את הדין כדברי רבנו בחיי שם “זה דרך הצדיקים כשחוטאים מודים בדבר ומצדיקים עליהן את הדין”. לאחר שנמצא הגביע אצל בנימין שלא השתתף במכירת יוסף הסיקו השבטים כי יוסף מהטל בהם מצד בחירתו ולא בסיבתם ולכן כעס יהודה וניגש לעשות מחלמה עם יוסף.

ועדיין צריך להבין מדוע באמת התנהג כך יוסף עם אחיו ?

למה העליל עליהם יוסף עלילות שקר ?

מה ראה להכעיסם כל כך עד שכמעט ובא לידי סכנה הוא וכל מצרים ?

מדוע בחר להכעיסם דוקא על ידי נתינת הגביע באמתחת בנימין ?

כדי לבאר את הענין נקדים שאדם הראשון הוזהר על ידי הי”ת שלא לאכול מעץ הדעת כך נאמר בספר בראשית (פרק ב פסוק טז – יז) : “ויצו יהוה אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות”.

הנה האדם על אף אכלו מעץ הדעת לא מת, וכתבו הראשונים שכוונת הי”ת לא היתה שימות האדם ביום אוכלו, אלא שביום אוכלו מעץ הדעת יתהפך להיות בין תמותה, שקודם שאכל מעץ הדעת היה ראוי האדם לחיות לעולם כמלאכי השרת, ואחר שאכל מעץ הדעת נכנסה עליו ועל יוצאי חלציו מיתה, זה לשון הרמב”ן זצ”ל בפרושו לספר בראשית שם : “אבל הכוונה כי בעת שיצא יהיה חייב מיתה למלך, והוא ימית אותו כאשר ירצה …” עכ”ל.

במסכת חולין (קלט:) שואלת הגמ’ : “המן מן התורה מנין” ? בפשוטו שאלת הגמ’ מתבססת על העיקרון שאין דבר שאינו נרמז בתורה כדברי הגמ’ במסכת תענית (ט:) : “מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא”, מכאן שאלת הגמ’ היכן נרמז המן הרשע בתורה ? על כך עונה הגמ’ שהמן נרמז בתוכחת הי”ת לאדם הראשון : “המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת”, המן אותיות המן.

אכן בדברי חז”ל מבואר שכונת הגמ’ בשאלתה היא לדבר יותר עמוק, כך כותב השל”ה הקדוש בספר שמות [דרוש ואתה תצוה אות ד] : “ברמז המן שמרמז בתורה, נרמז חטא האכילה שהביא הגזירה לעולם על ידי אכילה בימי אדם הראשון כשאכל מן העץ. וכן אירע בימי המן, בשביל חטא אכילה שנהנו מסעודתו של אחשורוש. אף על פי כן היה הסוף שנתלה על העץ, וזהו המן המן העץ” עכ”ל.

לדברי השל”ה הקדוש שאלת הגמ’ המן מן התורה מנין ? אינה מתיחסת רק לעצם האזכור של המן בתורה, אלא לגזירה שגזר המן הרשע להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים, על כך שואלת הגמרא מהי הסיבה שהביאה לגזירה הנוראה זו ?

ועל כך עונה הגמ’ שהשורש לגזירה זו נמצא בספר בראשית (פרק ג פסו’ יא) בתוכחת הי”ת לאדם הראשון אחר שאכל מעץ הדעץ : “המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת” ?

הסיבה שגרמה לגזירת המן הרשע היא אכילתו של אדם הראשון מעץ הדעת שבאזהרה עליו נאמר לאדם : “כי ביום אכלך ממנו מות תמות”. וכדברי השל”ה הקדוש : “שהביא הגזירה לעולם על ידי אכילה בימי אדם הראשון כשאכל מן העץ וכן אירע בימי המן וכו'”.

ההצלה של כלל ישראל מגזירת המן על ידי מרדכי היהודי

“איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימי”

(אסתר פרק ב פסוק ה)

“איש ימיני מבנימין היה” (רש”י).

מי שניהל את כל המאבק עם המן הרשע והושיע את כלל ישראל מגזירתו האיומה היה מרדכי היהודי משבט בנימין.

חז”ל הקדושים גילו לנו שבזה נעשה תיקון לקלקול שנעשה בזמן שאול המלך שהיה אף הוא משבט בנימין, כפי שכתוב בספר שמואל א’ (פרק ט פסו’ א – ב) ויהי איש מבן ימין [מבנימין] ושמו קיש בן אביאל בן צרור בן בכורת בן אפיח בן איש ימיני גבור חיל ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה מכל העם.

בספר שמואל א’ (פרק טו פסו’ ג) מובא שאול נצטוה על ידי שמואל בשם ה’ “לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל” שאול יוצא למלחמה והורג את כולם חוץ מאגג המלך והצאן כפי שמובא בספר שמואל א’ (שם פסו’ ח – ט) “ויתפש את אגג מלך עמלק חי ואת כל העם החרים לפי חרב ויחמל שאול והעם על אגג וכו'” על השארתו של אגג על ידי שאול אומרת הגמ’ במסכת מגילה (יג.)”ומה שילם לי ימיני דלא קטליה שאול לאגג דאתיליד מיניה המן דמצער לישראל” כפי שמובא בחז”ל [עי’ פרי עץ חיים שער ר”ח חנוכה ופורים פרק ו’] שבלילה ההוא הביאו לו שפחה אחת בבית האסורים ונתעברה הימנו, ויצא ממנו המן] א”כ נמצא שעיקר הקלקול התחיל על ידי שאול.

הסיבה שמשבט בנימין נבחר דוקא מרדכי היהודי למשימה זו, כיון שהגזירה באה בעבור חטאו של אדם הראשון כמש”נ.

בספר בני יששכר מבאר מוהרצ”א מדינוב זצ”ל שבאכילת אדם הראשון מעץ הדעת נפגמו ארבעת החושים חוש הראיה במ”ש ותרא האשה וגו’, חוש השמיעה במה ששמעה לדברי הנחש וכמ”ש כי שמעת לקול אשתך, וחוש המישוש וחוש הטעם כמ”ש ותקח ותאכל, חוץ מחוש הריח שהוא לא נפגם.

מרדכי היהודי היה משתייך לבחינת הריח, כך מבואר בדברי הגמרא במסכת חולין (קלט:) “מרדכי מן התורה מנין ? דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא”. [בילקו”ש שמות (רמז שפז) : “ואתה קח לך בשמים ראש, מנין למרדכי בתורה ? שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור, ומתרגמינן מרי דיכי], לכן היה בכחו לתקן את הפגם שנגרם מהאכילה מעץ הדעת.

זהו שאמרה רחל ליעקב [בראשית פרק ל פסו’ א] : “הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי”. רחל לא הסתפקה בבן אחד, היא מבקשת בנים, לא די לה ביוסף היא חייבת את בנימין [בפרשת ויצא (פסו’ כד) נאמר : “ותקרא את שמו יוסף לאמר יסף יהוה לי בן אחר” חוץ מיוסף מבקשת רחל “בן אחר”, בן שיש בכוחו לעמוד כנגד עשו שהוא סוד אל אחר כמו שאמר לבן : “טוב תתי אותה לך מתתי לאיש אחר” שזה עשו, ידעה רחל אמנו שלולא בנימין לא תהיה תקומה מידי עשיו הרשע בזמן גזירת המן הרשע, כי רק מרדכי היהודי שהיה מבחינת הריח יש בכוחו לנצח את המן שבא על כלל ישראל מכח החטא של אדם ראשון, וזהו שאמרה רחל ליעקב : “הבה לי בנים” הב”ה ר”ת המן בן המדתא, ואם אין חס ושלום מתה אנכי.

יוסף הצדיק בנה של רחל, רואה ברוח קדשו שההצלה בזמן המן תלויה במרדכי היהודי משבט בנימין אחיו, הוא גם רואה שבעוד כמה דורות תהיה הצלה זו נתונה בסכנה, בזמן דוד המלך כאשר הוא יאלץ לברוח מירושלים מפני אבשלום בנו, עמד שמעי בן גרא סבו של מרדכי וקילל את דוד המלך כפי שמובא בספר שמואל ב (פרק טז פסו’ ה – ז) “ובא המלך דוד עד בחורים והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל, ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד וכל העם וכל הגברים מימינו ומשמאלו, וכה אמר שמעי בקללו צא צא איש הדמים ואיש הבליעל” [עי’ ספר מלכים א’ (פרק ב פסו’ ח) שם אומר דוד לשלמה על שמעי והוא קללני קללה נמרצת. ובמדרש תהילים (פרק ג) איתא נמצרת נוטריקון “נואף “מואבי “רשע “צורר “תועבה עיי”ש].

דינו של שמעי היה צריך להיות אחד “מות” כך באמת טען יואב בן צוריה שר צבאו של דוד המלך “למה יקלל הכלב המת הזה את אדני המלך אעברה נא ואסירה את ראשו”.

ומה עונה דוד המלך ?

“ויאמר המלך מה לי ולכם בני צוריה כי יקלל, וכי יהוה אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשיתה כן, ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי ואף כי עתה בן הימיני הנחו לו ויקלל כי אמר לו יהוה, אולי יראה יהוה בעוני, והשיב יהוה לי טובה תחת קללתו היום הזה”

עוד מסופר בספר שמואל שם (פרק יט פסו’ טז – כד) : “וישב המלך ויבא עד הירדן ויהודה בא הגלגלה ללכת לקראת המלך להעביר את המלך את הירדן,וימהר שמעי בן גרא בן הימיני אשר מבחורים וירד עם איש יהודה לקראת המלך דוד ואלף איש עמו מבנימן, וכו’ ושמעי בן גרא נפל לפני המלך בעברו בירדן, ויאמר אל המלך אל יחשב לי אדני עון ואל תזכר את אשר העוה עבדך ביום אשר יצא אדני המלך מירושלם לשום המלך אל לבו, כי ידע עבדך כי אני חטאתי והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף לרדת לקראת אדני המלך, ויען אבישי בן צרויה ויאמר התחת זאת לא יומת שמעי כי קלל את משיח יהוה, ויאמר דוד מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן היום יומת איש בישראל כי הלוא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל, ויאמר המלך אל שמעי לא תמות וישבע לו המלך.

דוד “מלך ישראל” מתקלל קללה “נמרצת” משמעי בן גרא, זה שכרת ברית עם אבשלום שמרד בדוד וביקש להורגו, ולמרות הכל דוד מתיחס לכל הענין בסלחנות שאינה מוסברת, והוא אף נשבע לשמעי שהוא לא יהרוג אותו.

לא זו בלבד אלא ששמעי הפך להיות מאוכלי שולחנו של דוד המלך, דוד ממנה אותו להיות הרב של שלמה בנו, כמו שאיתא במסכת ברכות (ח.) : “ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא לעולם ידור אדם במקום רבו שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה” ?

אילו היה הורג דוד את שמעי בן גרא לא היה נולד מרדכי היהודי, לולא מרדכי היהודי לא היתה תקומה בזמן גזירת המן, כך נאמר במסכת מגילה (יב:) : “ראו מה עשה לי יהודי דלא קטליה דוד לשמעי, דאתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן” ע”כ. [כעי”ז במדרש פנים אחרים (נוסח ב) : “צפה דוד שעתיד מרדכי לצאת ממנו, שכן אמר דוד שם (פרק יט פסו’ כג) “היום יומת איש בישראל”, זה איש יהודי. אמר ר’ לוי מה הוא איש יהודי איש ימיני ?  אילולי דוד שהיה משבטו של יהודה לא היה איש ימיני” עיי”ש].

את כל זה רואה יוסף הצדיק, כדי שיוכל דוד המלך בעוד כמה דורות לאזור כח ולהתאפק ולא להרוג את שמעי בן גרא, הוא מבקש להביא את יהודה למצב של כעס בסיבת בנימין, על ידי ישלוט יהודה בכעסו ולא יהרוג את יוסף, בזה יתן כח ותעצומות בעוד כמה דורות לנכדו דוד להתאפק ולא להרוג את שמעי, לכן עשה יוסף את כל כדי להכעיס יהודה בסיבת בנימין, כדי לבטל עי”ז את הכעס שיהיה ליהודה (דוד) על בנימין (שמעי) בעוד כמה דורות, על ידי זה לא יהרג שמעי ויצא ממנו מרדכי שיציל את עם ישראל מגזירת המן.

מטעם זה כותב הבני יששכר זצ”ל השתמש יוסף בגביע שהטמינו באמתחת בנימין, כי המילה גביע מורכבת מהאותיות ג’ ב’ י’ ע’. ואם נכפיל את המספר ע”ב י”ג פעמים [אותיות גביע] נקבל = 936 כמנין מרדכי ואסתר [עם הכולל], [וכן איתא בספר פרי עץ חיים ר”ח חנוכה ופורים (פרק ו) די”ג הויות דשמות ע”ב כמנין תתקל”ו הוא מנין מרדכי ואסתר, וכן איתא בספר ליקוטי הלכות תשעה באב ותעניות (הלכה ד) שכך איתא בילקוט הראובני בשם ה”מגלה עמקות” שגביע הוא בחינת י”ג פרקים ע”ב] עיי”ש [ועוד נראה לומר שעשה כן עם גביע דוקא, כי במילה גביע יש רמז ליסוד של כלל ישראל, ג’ היינו ג’ אבות אברהם יצחק ויעקב, י”ב כנגד י,ב השבטים הקדושים, וע’ כנגד שבעים נפש יוצאי ירך יעקב, שבניסיון זה היה מונח כל העתיד של כלל ישראל כפי שנתבאר].

אחר שעמד יהודה בניסיון, אחר שכבש את כעסו והתאפק מלהרוג את יוסף, אומרת התורה : “לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימן נתן חמש חליפות”. במסכת מגילה (טז:) אומר רבי בנימן בר יפת שרמז רמז בזה יוסף לבנימין שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, שנאמר : “ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וגו'”, כעת לאחר שעמד יהודה בניסיון וכבש את כעסו בסיבת בנימין, יכול יוסף לבשר שאכן תהיה תקומה לכלל ישראל על ידי מרדכי היהודי משבט בנימין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויגש

הזהירות של יוסף הצדיק בכבוד האחים

בפרשה מסופר על התוועדות של יוסף אל האחים, אחר עשרים ושתים שנה של ניתוק, יוסף עומד מול האחים ומכריז : “אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה”.

הטעם שלא הודיע יוסף ליעקב שהוא במצרים

אחת השאלות שהעסיקו את המפרשים היא מדוע בכל אותם שנים שהיה יוסף במצרים, בפרט כאשר עלה לגדולה, למה לא שלח להודיע לאביו שהוא חי וקיים בארץ מצרים, למנוע ממנו את הצער והאבל עליו בכל אותם שנים ?

בפסיקתא זוטרתא פרשת מקץ (פרק מא פסוק א) איתא שלכן נקרא יוסף “חכם”, הן על כך שלא הודיע לאביו שהוא חי במצרים, והן על כך שהוא לא סיפר לו אחר כך שאחיו מכרוהו.

וצריך ביאור, למה הוא נקרא חכם בעבור זה, אדרבא מצד כיבוד אב היה צריך לגלות לאביו כדי להפסיק את צערו, ואיך זה מתקשר לעובדה שהוא לא סיפר לאביו על כך שהאחים מכרו אותו לישמעאלים ?

דרך אגב במשך חכמה פרשת תצוה (פרק כח פסוק ט) כותב שלכן לא זכה יוסף שתשרה השכינה בחלקו, כמו שלא שרתה אצל שאר השבטים מלבד בנימין, כי במכירת יוסף כולם ציערו את יעקב, השבטים בכך שמכרוהו, ויוסף בכך שהוא לא הודיע לאביו, ובזה עברו על כיבוד אב ורק בנימין שכיבד את אביו, [הוא לא ידע מהמכירה], לכן שרתה שכינה בחלקו. ולכן כשאבד ישפה מבנימין הראה להם השם יתברך גודל מצות כיבוד אב אצל דמא בן נתינה עיי”ש.

בדעת זקנים מבעלי התוספות בפרשת מקץ (פרק מב פסוק א) מבואר שהטעם שיוסף לא שלח להודיע לאביו שהוא חי בארץ מצרים הוא משום שהשבטים בזמן המכירה הטילו חרם ביניהם, ושתפו בחרם גם את הקב”ה וגם את יוסף השביעו שלא לגלות, ולכן לפני שיוסף מתוודע אל אחיו, הוא מצוה “הוציאו כל איש מעלי” מפני שלא רצה לגלות בפני זרים מחמת השבועה.

ועוד מובא שם שבכל השנים שהיה יוסף עבד במצרים, כל שכן באותם שנים בהם היה נתון בבית הסהר, לא רצה לגלות ליעקב כי בזה היה מצערו יותר, וגם לאחר שמלך לא שלח להודיע ליעקב, כי ידע שאביו לא יאמין לו שהוא מלך במצרים, ערות הארץ, והוא עדיין בצדקו, כך היה כאשר ספרו האחים ליעקב בשובם ממצרים, שיוסף חי, ושהוא מלך במצרים, אומרת התורה “ויפג לבו כי לא האמין להם”.

גם האור החיים הקדוש פרשתנו (פרק מה פסוק כו) עמד בשאלה זו : “ראיתי לתת לב בענין יוסף, איך לא חש על צער אביו כמה שנים, והן אמת בימי עבדותו נוכל לומר כי עשה ולא הצליח, אלא אחר שעלה לגדולה, למה לא כתב אגרת לאביו להפיג צערו, כי יודע היה יוסף גודל הפלגת חיבת יעקב בו, ויתאבל עליו ימים רבים, ולמה לא שלח לבשרו ? ותגדל עוד הקושיה על ימי הרעב שהיו עוברים ושבים מארץ מצרים לארץ כנען, ולא חש על צערו, ועוד, מי התיר לו אחר שבאו אחיו להאריך לו ימי צרה, שלא להודיעו תיכף ומיד ?

וכותב האור החיים הקדוש, שנמנע יוסף מלהודיע לאביו מפני שחש על כבוד האחים מלביישם לפני יעקב ויצחק וכל זרע יעקב, וסבל שיישאר אביו בצערו מלביישם” והוא על דרך אומרם ז”ל [ב”ק (נט.)] “מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו” עכ”ד.

זה היה המניע של יוסף הצדיק שלא לגלות ליעקב היכן הוא, לא לבייש את האחים, את אותם אחים שמכרוהו בביזיון לישמעאלים, שלא התייחסו לתחנוניו לבל ימכרוהו, שניתקו אותו מאביו עשרים ושתים שנה, שבגללם לא היה אביו לא בחופתו ולא בלידת ילדיו, שבסיבתם היה צריך לעמוד בניסיון קשה שנה שלימה עם אשת פוטיפר, ואחר כך הושלך לבית הסוהר שתים עשרה שנה, זה דוחה מצות כיבוד אב, זה שקול כנגד צערו הגדול של יעקב.

מדוע ציוה יוסף להוציא כל איש מעליו בשעה שהתוודע אל האחים

לאורך כל הדרך הקפיד יוסף לשמור על כבודם של אחיו, גם כאשר הגיע הרגע שהוא היה חייב להתגלות אליהם : “ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו”, גם אז הוא מצוה “הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו”.

במדרש תנחומא פרשת ויגש (סימן ה) אומר רבי שמואל בר נחמן “לסכנה גדולה ירד יוסף, שאם הרגוהו אחיו, אין בריה בעולם מכירו, ולמה אמר הוציאו כל איש מעלי ? אלא כך אמר יוסף בלבו, מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים”.

בספר אור יהל כותב הגרי”ל חסמן זצ”ל שאע”פ שידע וחשש שיהרגוהו אחיו, בכל זאת חישב ומצא כי מוטב לו לאבד הכול ברגע אחרון זה, לגרום כי כעת שירצחוהו אחיו ממש שוב לא יהיה להם יותר תקומה, גם נוח לו לקפד פתיל חייו ברגע מכריע לאושר הלזה שלו ושל אביו, כדי שלא לבייש את האחים שלו.

יוסף עושה חשבון, הוא בודק וחוקר מהי ההנהגה הנכונה כעת, הוא לא יכול להתאפק, הוא חייב להתוודע לאחים, הוא הגיע למסקנה שלפי השקפת התורה עדיף להסתכן מאשר לבייש את האחים.

כזו היתה מדרגת קדושתו של יוסף הצדיק כותב הגרי”ל חסמן זצ”ל, שנוח היה לו לוותר על כל תקוותיו, מלבייש את אחר בפני המצרים.

[במדרש רבה יש דעה שבכך שיוסף הוציא את כל המצרים בשעה שהתוודע אל האחים, הוא לא נהג כשורה, אסור היה לו לסכן את עצמו ולהישאר לבדו עם האחים, ואיך עשה כן יוסף שלא כדין.

כותב הגרי”ל חסמן זצ”ל שעל זה נאמר שהאהבה מקלקלת את השורה, מחמת האהבה הגדולה שרחש יוסף לאחיו, העובדה שהם עשויים להתבייש לפני המצרים גרמה לו לפעול שלפעול שלא כשורה, לכן הוא ביקש להוציא כל איש מעליו למרות הסכנה שבדבר.

[משם גם שאב יוסף את הכוח לחכות עד שיצאו הנוכחים מהמקום, מן הסתם הדבר לקח מספר דקות, ואף שהתורה העידה שיוסף לא היה יכול להתאפק עוד, אכן כשאר אדם הוא שלם במידות ובעניינים של בין אדם חברו, כאשר הוא נקלע למצב שיכול להיות פגיעה בשני, הוא מקבל כוחות מעבר למה שיש לו].

“והשגתם, ואמרת אליהם”

בפרשת מקץ (פרק מד פסוק ד) מסופר, שאחר שסעדו האחים עם יוסף בביתו, רגע לפני שקמו ללכת לארץ כנען עם האוכל שקנו במצרים, ביקש יוסף מהאיש הממונה על ביתו שיטמין את גביע הכסף באמתחת בנימין, מעשה זה היה כדי להעליל עליהם שהם גנבו את הגביע, ואומרת התורה : “הם יצאו את העיר, לא הרחיקו, ויוסף אמר לאשר על ביתו, קום רדוף אחרי האנשים והשגתם, ואמרת אליהם למה שלמתם רעה תחת טובה”.

המפרשים עמדו על מה שהוצרך יוסף לומר “והשגתם” ואמרת אליהם, הרי פשוט שאינו יכול לומר להם כלום קודם שישיגם, אם כן די היה לצוותו את האיש אשר על ביתו, קום רדוף אחרי האנשים ואמרת אליהם ?

בספר הכתב והקבלה מסביר רבי יעקב צבי הקלנבורג זצ”ל שבכך הזהיר יוסף את השליח “לא תדבר אליהם דבר עד שתשיגם ותגיע אליהם, אז תדבר עמהם פנים אל פנים, ולא תצעק אליהם עודך רחוק מהם, ולומר תפשו הגנבים, כדי שלא ירגיש אדם אחר בדבר ושלא לביישם”.

יוסף רואה לנכון להעליל על האחים שהם שלמו רעה תחת טובה, [בספרים מובא שהוא רצה לבחון אותם אם ימסרו נפש על בנימין בנה של רחל, בכך הם יעשו תשובת המשקל על כך שפגעו בו], אומנם הכל נעשה בדקדוק רב, בהקפדה גדולה על כבודם של האחים.

למה המתין יוסף לאחים בביתו ולא יצא לבימה לדון כמו בכל יום

גם אחר שנמצא הגביע באמתחת בנימין, במצות יהודה מעמיסים האחים את שקיהם על חמוריהם ושבים מצרימה, הם שמים את פעמיהם אל ביתו של יוסף משם הם יצאו לדרך : “ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף, והוא עודנו שם, ויפלו לפניו ארצה”.

רש”י הקדוש מפרש את המילים “והוא עודנו שם” שהיה יוסף ממתין להם. שכיון שיוסף שלח אחריהם לחפש את הגביע, הוא ידע שכאשר ימצא הגביע אצל בנימין הם יחזרו אליו למצרים, לכן הוא המתין להם במקום שמשם הם יצאו לדרך.

אכן בספר הכתב והקבלה שם כותב הרב זצ”ל, שכוונת התורה במילים “והוא עודנו שם”, לומר לנו, שאף שלמוד היה יוסף לצאת בכל יום לבימה לדון, אותו היום לא הלך, שלא לבייש את אחיו לפני המצרים. [שאם היה יוצא לבימה לדון, כאשר האחים לא היו מוצאים אותו בביתו, היו באים אליו לשם, ואז היה סיפור הגניבה מתפרסם לפני הנמצאים שם והיו האחים מתביישים מזה.

יוסף מסתיר את עינן המכירה מבנימין

אחר ההתגלות של יוסף לאחים, נבהלו האחים מפניו, אז פונה יוסף אל האחים אומר להם “גשו נא אלי, וייגשו, ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה”.

וצריך ביאור, למה בפעם הראשונה שאמר יוסף לאחים “אני יוסף העוד אבי חי” לא הזכיר את ענין המכירה, ורק כאשר נגשו אליו האחים, אז הזכיר את המכירה ואמר להם “אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה” ?

בספר צרור המור כותב שמה שאמר להם גשו נא אלי, הוא לפי שלא רצה לדבר עמהם על ענין מכירתו בפני בנימן, כדי שלא יתביישו ממנו, [שהרי בנימין לא ידע מהמכירה כי היה עם יעקב].

הטעם שלא ספר יוסף ליעקב על המכירה

בפרשת ויגש (פרק מה פסוק כז) כותב הרמב”ן זצ”ל : “יראה לי על דרך הפשט, שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים.

הרמב”ן זצ”ל מביא ראיה לכך ממה נאמר בפרשת ויחי, שם מסופר שאחר ששבו האחים ממערת המכפלה שם קברו את יעקב אביהם, קינן בהם חשש שכעת אחר שיעקב אביהם נפטר יבקש יוסף לנקום מהם על מה שעשו לו : “לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו”, בצר להם, מחמת פחדם מיוסף, הם ממציאים סיפור, שיעקב הניח בפניהם צואה בעל פה : “אביך צוה לפני מותו לאמר …, כה תאמרו ליוסף, אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם, כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי אלוהי אביך”. ואלו ידע יעקב מענין המכירה מפי יוסף, היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו, לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים.

ולמה באמת לא סיפרו השבטים הקדושים ליעקב אביהם על המכירה, למה לא עשו תשובה על הצער שגרמו לו בכל אותם שנים של ניתוק מיוסף ?

כותב על זה הרמב”ן זצ”ל “כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם, כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי.

ומה עם יוסף ? למה הוא לא סיפר ליעקב אביו את כל מה שעבר עליו, איך הוא התגלגל לארץ מצרים ?

כותב הרמב”ן : “ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו.

מה פירוש ב”מוסרו הטוב” ?

בספר ישמח משה פרשת ויגש כותב הרבי זצ”ל, שהטעם שהאחים לא ספרו מעצמם ליעקב על דבר המכירה, ולא התוודו על כך בפניו, הוא משום שהיה קשה בעיניהם יותר ממאה מיתות לבייש את עצמם כל כך לפני אביהם הצדיק, ומוסיף הרב זצ”ל שם “יתכן שגם יוסף לא רצה לביישם להודיע לאביו, והיא צדקות גדול אף שיש בו ביטול מצות כיבוד אב [עיי”ש עוד מה שפלפל בזה]. על כל פנים ניתן לפרש בזה את כוונת הרמב”ן זצ”ל שיוסף לא גילה לאביו ב”מוסרו הטוב” היינו שלא לביישם.

מדוע לא גר יוסף בסמוך ליעקב אביו

פרשת ויחי (פרק מח פסוק א) אומרת התורה “ויאמר ליוסף הנה אביך חולה”.

מי בישר זאת ליוסף ?

רש”י הקדוש מביא בשם יש אומרים, שהיה זה אפרים בנו של יוסף, שהיה רגיל לפני יעקב בתלמוד, וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלך אפרים אצל אביו למצרים והגיד לו.

מבואר שאחר ירידת יעקב אבינו למצרים יוסף לא התגורר בסמוך אליו אלא במקום אחר, עם יעקב השאיר יוסף את בנו אפרים, גם כדי ללמוד ממנו תורה, וגם לדאוג לכל מחסורו.

הטעם הפשוט שיוסף התגורר בארץ מצרים ולא בארץ גושן עם אביו, הוא מחמת שיוסף היה משנה למלך, מתוקף תפקידו היה צריך להיות תדיר בארץ מצרים כדי לנהל את המדינה.

אכן בדעת זקנים מבעלי התוס’ כותב “ושמעתי מפי הרב ר’ שמואל ז”ל הטעם, לפי שהיה ירא שישאל לו [יעקב אביו] העניין היאך הורד למצרים, ויגיד לו שמכרוהו אחיו ויקללם יעקב, ונמצא מחריב את העולם כולו, שהרי רחל אמו שקלל שלא מדעת, ואמר עם אשר תמצא [לא יחיה] נתקיימה קללתו ומתה בדרך אפרת, הא אם יקללם מדעת לא כל שכן” עכ”ד.

ולפי דרכנו נוכל לומר עוד, שיוסף הצדיק במוסרו הטוב, נתן את דעתו לכך שיעקב אביו ודאי שאל אותו על סיבת הגעתו לארץ מצרים, כמו שכותב בדעת זקנים מבעלי התוס’, ואז יוכרח יוסף לספר לאביו את האמת, שאחיו מכרוהו לישמעאלים, ובזה יסתובב על ידו בושה גדולה לאחיו, ורצה למנוע עצמו מזה, אף שהיה זה כרוך בביטול מצות כבוד אביו.

מדוע אפרים לא סיפר ליעקב על המכירה

עדיין יש לשאול, אומנם יוסף דאג לא להתראות עם יעקב, לכן הוא קבע את מושבו בארץ מצרים ולא בארץ גושן, אבל אפרים בנו של יוסף, הוא הרי כן היה עם יעקב, אם כן למה יעקב לא שאל את אפרים, מה סיפר להם יוסף אביהם, איך הוא התגלגל הגיע לארץ מצרים ?

צריך לומר שאכן יעקב אבינו שאל וחקר אצל אפרים על כך, ואפרים השיבו שגם הוא הרבה פעמים שאל את אביו על כך, ובכל פעם יוסף התחמק בצורה אחרת מלספר להם על דבר המכירה שמכרוהו אחיו.

הסיבה שהזכיר יוסף את ענין המכירה כאשר התוודע לאחים

עדיין יש לשאול, כיון שכל כך חשש יוסף מלפגוע בכבודם של אחיו, אם כן למה כאשר התגלה יוסף לאחים, אומר להם יוסף : “אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה”, למה הוא הזכיר בפניהם את מעשה המכירה, האם אין בכך ביוש לאחים ?

על שאלה זו עומד הסבא מקלם זצ”ל בספר חכמה ומוסר [חלק ב סימן רכד] וזה לשונו : “פלא גדול למה הזכיר אשר מכרתם אותי, כאלו “לפזר מלח על מכתם” וכי לא ידע שיתביישו מאוד, כמו שנאמר “ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו”. לכאורה אפילו אדם פשוט לא יעשה רציחה כזו, ויוסף הצדיק יבייש כ”כ אחיו?

וכותב על כך הסבא זצ”ל : אבל נכון מאוד. כי אדרבה כיוון בזה להקל מעליהם המשא. והוא כי אמרי אינשי שמדרך האדם לירא מביזיון, ופעמים אדם שומר את עצמו מעז פנים פן יחרפנו על פניו, משאין כן כשכבר חרף אותו, וגילה סוד נבלותו, שוב אין לו מה לירא ממנו. וזה הי’ כוונת יוסף. כי אם לא היה מדבר לפניהם בזיונם, שוב היו תמיד מתביישין מפניו, לכן כיון לומר להם בפעם אחת, כשהוכרחו להתבייש, בפה מלא את כל המעשה אשר עשו, ויתביישו בפעם אחת בהכרח, ושוב לא יתביישו עוד. וזהו למען תשכילו את כל אשר תעשון.

מדוע ניחם יוסף את אחיו

בפרשה (פרק מה פסוק ה – ח) מסופר שאחר שנתוודע יוסף אל האחים, כאשר ראה את הפחד שאחז בהם, אומר להם להם יוסף : “ועתה אל תעצבו, ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה, כי למחיה שלחני אלהים לפניכם … ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים, וישימני לאב לפרעה, ולאדון לכל ביתו, ומשל בכל ארץ מצרים”.

בספר דעת תורה כותב רבי ירוחם ממיר זצ”ל שבמילים אלה ביקש יוסף להפוך את כל ענין המכירה, ממעשה רע למעשה טוב וחיובי, בדבריו הוא גרם למצב שכאילו הוא חייב להודות להם על כל אשר עשו לו, גם זה נבע ממידת טובו של יוסף, שלא להשאיר אותם עם ההרגשה הרעה שהם עשו עול, כי כבר התחרטו על המעשה שאמרו אבל אשמים אנו על אחינו, וכן מסרו נפש כעת על בנימין, לכן פייס אותם יוסף להפיס דעתם, [רבי ירוחם זצ”ל כותב שהנהגה זו עם השב היא חיוב גמור ולא מידת חסידות, כדברי הרא”ש זצ”ל באורחות חיים : “אל תחשוב עון למי שבא להתנצל לפניך אם אמת ואם שקר”. רבי יצחק בלאזר זצ”ל ביאר את דבריו שכאשר בא החוטא ומתנצל ומתחרט באמת, על חברו מוטל לקבלו ולראות מעתה כאילו לא עשה לך כל עול, [יתכן שזה נלמד מהנהגת הי”ת עם החוטא, כמו שכותב הרמב”ם בהלכות תשובה (פ”ב הלכה ד) : “מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד אל ה’ בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים” עכ”ל. ובהמשך שם כותב הרמב”ם (פ”ז הל’ ד) : “ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לבורא כאילו לא חטא מעולם” עכ”ל. וכן כותב גם רבנו תם בספר הישר (שער העשירי) : “דע כי התשובה הגמורה לרשע תטהרנו מכל חטאתו ויהיה כבן יומו. וכאשר הילוד נקי מכל חטא … כך הרשע בעשותו תשובה גמורה הוא נקי מכל חטאתיו ונמלט מעונש הבורא” עכ”ל]. ואף אם שיקר החוטא בהתנצלות, וחברו יודע שבא להטעותו בדברי שקר, גם אז עליו להעלים עיניו מזה ולתת לו לחשוב שאתה סבור שהוא צודק עיי”ש.

זהו יוסף הצדיק, הכל אצלו נעשה בחשבון מדוייק, לפי רוח ההלכה ודעת התורה הקדושה, הוא ידע להשתלט על כל הרגשות והדחפים שהיו בו, לנווט אותם כפי רצונו, בספר אור ישראל [איגרת כב] כותב הגרי”ס זצ”ל “זה כל האדם, להיות מושל ברוחו, להטותה לחפצו אל אשר ישאנו רוח מצבו”. [כן כותב רבי ירוחם זצ”ל בדעת חכמה ומוסר [חלק ג מאמר קצג] “: עיקר האדם להיות מושל באבריו. וזהו שתמליכוני עליכם, ועל האדם להתלמד להיות מושל על משרתיו וכחותיו].

לכן זכה יוסף הצדיק להיות אחד משבעת הרועים, בשורה אחת עם אברהם יצחק ויעקב, [האור החיים הקדוש בפרשת ויחי (פרק מח פסוק ו) כותב שיוסף היה בחינת נפש יעקב, בדרגה של האבות ממש כמו אברהם יצחק ויעקב, לכן אומר שם יעקב אבינו ליוסף (פסו’ ה) “ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה “לי הם” אפרים ומנשה כראובן ושמעון “יהיו לי”. במדרגת בני יעקב לא במדרגת בני בניו, כי יוסף היה במדרגת אב לשבטים יקרא, כמו שאומר דוד המלך בספר תהילים (פרק עז פסו’ טז) “גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף”. הרי יוסף הוא בכלל בני יעקב, אם כן מה כוונת דוד המלך “בני יעקב ויוסף” ? הכוונה בזה כותב האור החיים הקדוש לומר, שאכן יוסף היה בדרגת האבות, כשאמר ה’ ליעקב שיצאו ממנו עוד שני שבטים, אף שהם נולדו מיוסף זה נחשב שנולדו מיעקב. [לכן גם לא נכלל יוסף בין השבטים, [אין שבט יוסף], כי אין ראוי למנות האב עם הבנים] עיי”ש, הסיבה שזכה יוסף לכך היא בעבור כוחו הגדול להיות מושל ברוחו, להיות מלך שליט על רצונותיו להטותם לאן שהוא חפץ כפי שנתבאר.

בספר דרך עץ חיים כותב הרמח”ל זצ”ל שכל אדם צריך בכל יום לפחות שעה אחת, להיות פנוי משאר כל המחשבות, ולחשוב ולבקש בלבבו, מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה’ בהם? [ה’ לא רק בחר באבותינו, לא רק אהב אותם אלא חשק בהם, שזו דרגה גדולה של אהבה], ויעלה בשכלו, מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא וטוב לו! אז יתורו מחשבותיו לדעת, באיזה מצב הוא נמצא ועומד, לפי הנירצה בדרך אשר דרכו אנשי השם אלה אשר מעולם המה ואם אין? האדם שאינו חושב על זה, קשה לו מאוד מאוד להגיע אל השלימות, והאדם החושב על זה קרוב אליה מאוד. והחכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד, לא יפנו דעתם מזאת, ולכן יצליחו בכל מעשיהם, אך הממעיט לא ימעיט מלהיות לו קביעות זמן, לפחות לשים אל לבו אם מעט ואם הרבה, כי אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל.

בפרשיות האלה של יוסף והאחים, עלינו להתבונן ולדרוש למה זכה יוסף למעלה יותר מכל האחים ? להתבונן בדרכיו של יוסף, ללמוד מהם איך וכיצד יש לנהוג בכל דבר וענין, שזוהי תכלית סיפור הדברים בתורה, כמו שכותב מרן החפץ חיים זצ”ל באגרות ומאמרים (סי’ לט), שכל סיפורי התורה נכתבו, או כדי ללמוד מהם הנהגה או מדה טובה שיתדבק בה האדם, או להפך איזה הנהגה ומדה רעה שיתרחק ממנה האדם. וכבר הרעיש רשב”י ע”ה בזוהר הקדוש בפרשת בהעלותך (דף קנב עמוד א) על אותם המסתכלים על סיפורי התורה כסיפורים בעלמא, וזה לשונו שם : “ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי … אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין אינון ורזין עלאין עכ”ל.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויגש

תוכחתו של יוסף

 

בפרשה אנו קוראים על התגלות יוסף אל אחיו, לאחר מספר התנכלויות של יוסף לאחיו, התנכלויות שהביאו אותם לערוך חשבון נפש בעצמם, להתוודות ולומר “אבל אשמים אנחנו על אחינו”, אחר שחזרו השבטים למצרים בסיבת הגביע שנמצא באמתחת בנימין, יהודה ניגש ליוסף ומספר לו על הדאגה לאביו הזקן, הוא מסביר ליוסף שאין מדובר בסתם בן, אלא בבן מיוחד, שנפשו קשורה בנפשו, הוא מודיע ליוסף : “והיה כראותו כי אין הנער ומת”.

יוסף מחליט שזה הרגע להתגלות, הוא מוציא כל איש מעליו, אז פונה יוסף אל אחיו ואומר להם :  “אני יוסף”, הוא ממשיך לשאול “העוד אבי חי” ? כדי להוכיח להם שאכן מדובר ביוסף אחיהם הוא מספר להם על דבר המכירה : “אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה”.

פעורי פה עמדו השבטים, מופתעים מהמהלומה שנחתה עליהם ללא הכנה, כפי שמעידה התורה שלא יכלו אחיו של יוסף לענות אתו כי נבהלו מפניו.

במדרש תנחומא (אות ה) מובא שלא מיד אמר להם אני יוסף, אלא אמר להם יוסף : לא כך אמרתם אחיו של זה מת, אני קורא אותו והוא בא אצלי, והיה קורא : יוסף בן יעקב בוא אצלי והיו מסתכלין בארבע פינות הבית. אמר להם: מה אתם מסתכלים, אני יוסף אחיכם, מיד פרחה נשמתם.

המפרשים עמדו על השאלה ששאל יוסף את האחים מיד לאחר שהתוודע אליהם שהוא יוסף : “העוד אבי חי” ? שכן עיקר טענתו של יהודה שלא ייתכן לשוב לארץ כנען בלי בנימין הייתה מחמת שיעקב אביהם לא יוכל לעמוד בכך אם לא יראה את בנימין : “והיה כראותו כי אין הנער ומת, והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה …, כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי”. כיון שכן מה מקום יש לשאול את האחים אם יעקב עדיין חי ?

מה גם שבירידתם למצרים עם בנימין כבר שאל יוסף את האחים אודות יעקב אביהם, כפי שאומרת התורה : “ויאמר השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי, ויאמרו שלום לעבדך לאבינו, עודנו חי ויקדו וישתחוו”. אם כן אין מקום לחזור ולשאול אותם “העוד אבי חי”, שכן שמאז בואם למצרים לא חזרו לארץ ישראל, אם כן לא נתחדש אצלם כלום אודות יעקב אביהם ?

עוד קשה שלא מצינו בתורה שהשיבו האחים תשובה לשאלת יוסף “העוד אבי חי” ? מדוע לא ענו לו שבפעם האחרונה שראו את אביהם לפני ירידתם למצרים הוא היה חי, אבל מאז אין להם שום מושג בייחס למצבו ?

אכן בפסוק מובא שהסיבה שהשבטים לא ענו ליוסף על שאלתו היא משום שהם נבהלו מפניו : “ולא יכלו אחיו לענותו כי נבהלו מפניו”. אחר ההתגלות של יוסף אליהם, הפחד שיתק אותם עד שלא היו מסוגלים לענות על שאלתו של יוסף.

אך עדיין יש להבין כותב רבי יצחק קארו זצ”ל בספרו תולדות יצחק, מדוע לאחר שהתעשתו האחים, לאחר שנרגעו מהפחד שאחז בהם, למה אז לא השיבו לשאלתו של יוסף “העוד אבי חי” ?

“העוד אבי חי תוכחה ולא שאלה”

 

במדרש ברא”ר (פרשה צג אות י) : “אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה … יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הה”ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבוא הקב”ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה” עכ”ל.

בספר בית הלוי על התורה אומר הגרי”ד זצ”ל מדברי המדרש למדנו שדברי יוסף : “העוד אבי חי” לא נאמרו בתורת שאלה, ידע יוסף שאין לאחים שום ידיעה חדשה אודות מצבו של יעקב אביהם, המילים העוד אבי חי נאמרו לא בתורת שאלה אלא כתוכחה על מעשה המכירה.

עדיין צריך ביאור איך מזדעקת מתוך המילים של יוסף “העוד אבי חי” תוכחה לאחים על מכירתו ?

בספר בית הלוי מסביר הגרי”ד זצ”ל, שתוכחת יוסף היתה על טענתם שלא ייתכן לשוב לארץ כנען בלי בנימין, שכוחותיו של אביכם הזקן לא יעמדו לו עת יראה את חסרנו של בנימין, אם שלומו של אבא כל כך חשוב לכם טען יוסף, מדוע לא חשבתם על אבא כאשר מכרתם אותי לישמעאלים, למה אז לא לקחתם בחשבון איך יוכל אבא להחזיק מעמד, לחיות עם התחושה שבנו האהוב נטרף האם אחר הצער הגדול שנגרם לאבא מכך שמכרתם אותי, אחר עשרים ושתיים שנה של ניתוק מהבין זקונים שלו הוא עודנו חי, כדברי רבי עובדיה ספורנו זצ”ל : “אי אפשר שלא מת מדאגתו”.

התוכחה הקשה שגרמה לבהלה אצל השבטים הקדושים לא היתה על עצם הזכרת מעשה המכירה, כבר נתבאר בדברי רבותינו שמבחינת האחים מעשה המכירה היה על פי דין, גם כאשר עשו חשבון נפש בעצמם, הם לא התחרטו על מעשה המכירה אלא רק על כך שהם לא ריחמו על יוסף שהתחנן וביקש על נפשו, עיקר התוכחה של יוסף הייתה על הסתירה שבהתנהגותם, תוכחה כזו היא קשה מאד ואי אפשר לעמוד בה.

 

האגדה מספרת שבעיירה אחת גרו זה לצד זה שני יהודים, האחד החזיק מאפיה למחייתו, ולשכנו היתה מחלבה, מידי יום היה החלבן שולח לחברו האופה קילו חמאה, וזה בתמורה היה שולח לו כיכר לחם באותו משקל, פעם הבחין החלבן כי שכנו האופה אינו שולח לו כיכר במשקל קילו, לא זו בלבד אלא שמידי יום משקל הפת נעשה פחות יותר ויותר.

החליט החלבן לתבוע את חברו האופה לדין תורה אצל רב העיר, הרב שמע את טענת החלבן וביקש מהאופה להביא אל בית הדין את המאזנים בהם הוא שוקל, הניח הרב על כף אחת משקולת של קילו, על הכף השניה הניח החלבן את הפת ששלח לו האופה, הכל ראו שהכף בה נמצאת המשקולת כבידה יותר, צדקתי טען החלבן, ידידי האופה מרמה אותי ושולח לי כמות פחותה ממה שצריך !

אז פנה הדיין אל האופה וביקש ממנו : הבא נא לי את המשקולת בה הנך משתמש לשקילת הפת.

אינני משתמש במשקולת ענה האופה.

אינך משתמש במשקולת תמה הדיין ! אם כן, איך אתה מודד אתה את משקל הפת שאתה שולח הוסיף לשאול ?

מידי יום אני מניח על הכף השניה את כמות החמאה ששולח לי חברי החבלן, על פי כמות החמאה אני מחשב את משקל הפת השיב.

לפי מה שהוא

 

זהו פירוש המשך דברי המדרש שם שלעתיד לבא הקב”ה יוכיח כל אחד ואחד “לפי מה שהוא”, הכוונה בזה היא שגם לעתיד לבא תהיה התוכחה ביום הדין על ידי שיראו לאדם את הסתירות שהיו קיימות במעשיו במשך ימי חייו עיי”ש.

זהו ביאור הפסוק בספר תהילים (פרק נ פסו’ כא) שהביא המדרש : “ואוכיחך ואערכה לעיניך”. התוכחה של האדם לעתיד לבוא אומר דוד המלך עליו השלום תהיה לפי הנהגתו של האדם עצמו, כפי מה שפסק לעצמו במקום אחר, אדם שיטען שלא למד תורה משום שלא היה לו כוח, או משום שלא נתנה לו בינה, יראו לו בשמים כיצד התאמץ בדברים אחרים, כמה מחשבה ותבונה היה משקיע בדברים שחפץ לעשותם.

בספר לב אליהו כותב הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ”ל שזה פירוש דברי אבא כהן ברדלא : “אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה”. הדין מתייחס לעצם מעשה שעשה האדם, אם אז ינסה האדם לתרץ את מעשיו בכל מיני הסברים, אז יגיע השלב של התוכחה, יוכיחו לו מתוך מעשיו במקום אחר שאין ממש בטענותיו.

מעשיהם יהו מעידין בהם

בילקוט שמעוני פרשת נצבים (רמז תתקמ) מובא מה שסיפר אליהו הנביא : “פעם אחת הייתי מהלך, ומצאני אדם אחד היה מתלוצץ ומלעיג בדברי, אמרתי לו מה תשיב ליוצרך ליום הדין ? אמר לי בינה ודעה לא נתנה לי שאקרא ואשנה, אמרתי לו בני מה מלאכתך ? א”ל צייד, ואני אמרתי לו מי לימדך שתיטול פשתן ותארגנו מצודות ותשליכה לים ותעלה הדגים מן הים ? אמר לי, בינה נתנו לי מן השמים, אמרתי לו, מה ליטול פשתן ולארוג מצודות להשליכו לים להעלות בה דגים מן הים נתנו לך דעה ובינה מן השמים, לדברי תורה שכתוב בהם כי קרוב אליך הדבר מאד לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים, מיד הרים קולו ובכה עד שאמרתי לו אל ירע לך שכל באי עולם משיבין תשובה זו אבל מעשיהם יהו מעידין בהם” ע”כ.

אליהו הנביא גילה לאותו הלך, שאמת המידה לעתיד לבוא היא תהיה “לפי מה שהוא”, מעשיהם של בני האדם יהו מעידין בהם, כאשר הבין אותו הלך את עומק הדין מיד הרים קולו ובכה.

תוכחת נתן הנביא לדוד המלך

בספר שמואל ב’ (פרק יא) מסופר שדוד המלך שלח את אוריה עם  אגרת ליואב שר הצבא ובה היה ציווי ליואב מאת דוד לשלוח את אוריה [שהיה לו דין של מורד במלכות] למקום סכנה כדי שימות, יואב מקיים את מצות דוד ושולח את אוריה לחזית הקרב, אוריה החיתי נפגע ונהרג, בתום ימי האבל על אוריה לוקח דוד את בת שבע אשת אוריה לאשה, והנביא אומר שהדבר היה רע בעני ה’.

בהמשך (פרק יב) מסופר שה’ שלח את נתן הנביא אל דוד כדי להוכיח אותו, נתן הנביא מגיע אל ארמונו של דוד המלך, במקום להוכיח את דוד הוא מספר לו : “שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד ראש, לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאד, ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה, ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו, מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת, ויבא הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו, ויקח את כבשת האיש הראש ויעשה לאיש הבא אליו.

דוד המלך שומע את הסיפור ומתמלא כעס : “ויחר אף דוד באיש מאד”, הוא פונה אל נתן הנביא ופוסק : “חי ה’ כי בן מות האיש העושה זאת, ואת הכבשה ישלם”.

אז פונה נתן הנביא אל דוד המלך ואומר לו : “אתה האיש” כה אמר ה’ אלהי ישראל, אנכי משחתיך למלך על ישראל, ואנכי הצלתיך מיד שאול, ואתנה לך את בית אדוניך, ואת נשי אדוניך בחיקך, ואתנה לך את בית ישראל ויהודה, ואם מעט ואספה לך כהנה וכהנה, מדוע בזית את דבר ה’ לעשות הרע בעיני, את אוריה החיתי הכית בחרב, ואת אשתו לקחת לך לאשה, ואותו הרגת בחרב בני עמון, ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם, עקב כי ביזיתני ותיקח את אשת אוריה החיתי להיות לך לאשה”.

ולכאורה צריך ביאור, מדוע לא הוכיח נתן הנביא את דוד על מעשה הלקיחה של בת שבע מיד, איזה צורך יש בסיפור המשל של כבשת הרש לעצם התוכחה על הריגת אוריה החיתי ולקיחת בת שבע ?

ביאור הדברים הוא שכאשר חורץ האדם את הדין בעצמו, במקרה זה גדולה התוכחה וכוחה יפה ביותר, לכן הקדים נתן הנביא את המשל של כבשת הרש, כדי שיפסוק דוד את הדין בעצמו, ואז כשיאמר לו הנביא “אתה האיש” תהא התוכחה חזקה יותר.

 

חששם של גדולי ישראל מסתירה במעשיהם

סיפר הגאון הגדול רבי יעקב גלינסקי זצ”ל שפעם התקיימה חתונה של אחד מבחירי ישיבת אהל תורה בברנוביץ בעיר רחוקה, רבים מבני הישיבה עלו על הרכבת בשעות הצהרים כדי להספיק להגיע לחתונה בזמן, קבוצה אחרת ובתוכה שני המשגיחים הרוחניים של הישיבה הגאון הצדיק רבי ישראל יעקב ליובצאנסקי חתן הסבא מנוברדוק זצ”ל והגאון הצדיק רבי יצחק וולדשטיין זצ”ל אף הוא מתלמידי הסבא מנוברדוק זצ”ל שאיחרו את הרכבת שיצאה בצהרים, הוצרכו להמתין לרכבת הבאה שיוצאת בשעה שתים אחר חצות.

שעה קלה לפני הזמן המיועד יצא הגאון רבי יצחק וולדשטיין אל ביתו של רבי יעקב ישראל כדי ללכת עמו אל הרציף, כה גדלה הפתעתו כאשר נוכח לדעת שרבי יעקב ישראל מתכוין להישאר בברנוביץ ולא להגיע את החתונה, בטח חלש הוא ואינו חש בטוב הרהר רבי יצחק לעצמו, נפרד מרבי יעקב ישראל לשלום ועלה על הרכבת בדרכו אל חתונת תלמידו.

בשובו לברנוביץ סר רבי יצחק אל ביתו של רבי יעקב ישראל לדרוש בשלומו, כאשר ראה שברוך ה’ הוא בריא ושלם, הפטיר “ברוך רופא חולים”, ברוך ה’ בריא אני השיב רבי יעקב ישראל, אם כן מדוע לא הצטרף הרב ונסע עמנו לחתונה תמה רבי יצחק ?

אומר לך ידידי פתח רבי יעקב ישראל, כל חתונה של תלמיד מהישיבה חשובה בעיני מאוד, ואכן תכננתי להשתתף בחתונה זו, הכנתי את עצמי לעלות על הרכבת היוצאת בצהרים, אלא שההשגחה סיבבה שנאחר את הרכבת, כאשר נודע לי שהרכבת הבאה יוצאת רק בשעה שתים אחר חצות הלילה, הרהרתי לעצמי : הלא בכל לילה נוהג אני לעלות על יצועי מעט קודם חצות הלילה כדי להחליף כוחות ליום הבא, אמרתי לעצמי אם אסע כעת לחתונה בשעות הלילה, כאשר אשאל ביום הדין מדוע לא למדת בלילה ? אם אענה שהייתי עייף בגלל עסקי בישיבה במהלך היום, ישיבו לי הלא כאשר הצרכת לנסוע לחתונה מחוץ לעיר, אז נשארת ער עד שעות מאוחרות, פתאום היו לך כוחות להישאר ער, רק כאשר נוגע הדבר ללימוד תורה אתה עייף, ולא אדע מה להשיב על טענה זו, לכן החלטתי לא לנסוע לחתונה ולהישאר בברנוביץ כדי שלא אגרום סתירה במעשיי.

כאשר יש נגיעות לא רואים את האמת

 

ועדיין צריך ביאור כיצד באמת נכשלו השבטים הקדושים בדבר זה, איך לא עמד מול עיניהם צערו של יעקב אביהם בעת שמכרו את יוסף, ודאי ידעו השבטים מאהבתו הגדולה של יעקב ליוסף, איך לא לקחו בחשבון את כל מה שטענו על אי הבאתו של בנימין אל יעקב ?

 

בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן יג) מובא מעשה מרב האי גאון בשועל שבא עליו הארי לאכלו אמר השועל לאריה מה יש לי בידי להשביעך אבל אני מראה אותך אדם שמן שאתה טורף ושבע ממנו, והיה שם גומץ מכוסה ואדם יושב מאחריו כיון שראה הארי אמר לשועל הריני מתירא מתפלתו של זה שלא תכשילני, א”ל שועל, אי אתה מתירא ולא בנך ובן בנך מגיעו העון, עכשו תשביע רעבונך ועד בן בנך זמן הרבה, נתפתה הארי וקפץ על הגומץ ונפל שם, בא לו שועל ועמד על שפת הגומץ מציץ עליו וא”ל הארי הלא אמרת לי שאין הפורענות באה עליך אלא בן בנך נתפס בה, א”ל השועל כבר יש עון על אבי אביך שאתה נתפס בו, א”ל הארי אבות יאכלו בסר ושני בנים תקהינה, א”ל שועל ולמה לא חשבת כן מבראשונה, וכמה ומסיים רב האי גאון כמה מיני מוסר יש במשל הזה עיי”ש.

מה גרם לאריה לזעוק מן הבור, מדוע כאשר פיתה אותו השועל לטרוף את האיש בטענה שרק נכדו ילקה בעבור זה לא זעק האריה “אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה” ?

התשובה לזה היא פשוטה שכן כל עוד היה האריה רעב, כאשר היה מונע על ידי תאוותו לאוכל, לא נתנה לו תאוותו את האפשרות לראות את האמת כפי מה שהיא באמת, לנגד עניו עמד דבר אחד, להשקיט את רעבונו, אומנם כאשר נפל לתוך הבור רחוק מלמלא את תאוותו, או אז השכיל כי בעצם השלה אותו השועל שכן לא יתכן שאבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.

כאשר בקשו השבטים למכור את יוסף הם לא ראו את צערו של יעקב, קינאתם ושנאתם ליוסף סימאה את עיניהם מלראות כן, לנגד עניהם עמד דבר אחד, כיצד נפטרים מיוסף ומחלומותיו המשונים, לא כן כאשר המדובר הוא בנימין או אז הם כן ראו את צערו הגדול של אביהם הזקן ואת ההשלכות האמורות לבא מאי הבאתו של בנימין אל אביו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויגש

ולא נשא על קרובו

 

“ויגדו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם”. (בראשית פרק מה פסו’ כו)

 

 

הפלא ופלא !

עשרים ושתים שנה מתאבל יעקב אבינו על יוסף, עשרים ושתים שנה שהוא מסרב להשלים עם היעלמותו הבלתי מוסברת, והנה באים בניו ומספרים לו שזה עתה ראו את יוסף, זה עתה הם דיברו איתו בהיותם מצרים, ויעקב מסרב להאמין ?

והדבר צריך ביאור מדוע ?

למה לא האמין יעקב אבינו לעדותם של השבטים שיוסף אחיהם חי ? וכי חשד יעקב שהשבטים כולם משקרים אותו ?

באבות דרבי נתן ( פרק ל) איתא  : “רבי שמעון אומר כך עונש של בדאי שאפילו דובר אמת אין שומעין לו. שכן מצינו בבניו של יעקב שכיזבו לאביהן בתחילה האמין להם שנאמר “ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים … ויכירה ויאמר כתונת בני”, אבל באחרונה אף על פי שדברו אמת לפניו לא האמין להם שנאמר : “ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי … ויפג לבו כי לא האמין להם”.

ועדיין צריך ביאור למה לא האמין להם יעקב באחרונה הלא כל אדם במצבו של יעקב היה שש ושמח על כל בדיל של מידע אודות בנו שהעלם, וכל קצה חוט שיכול להוביל למציאת בנו היה נלקח ברצינות מרובה, ואיך א”כ לא האמין יעקב לשבטים שהעידו בפניו שיוסף חי והוא מלך במצרים ?

“… וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם”.               (שם)

 

 

 

ולכאורה קשה מה נשתנה אצל יעקב אבינו כאשר ראה את העגלות, למה לאחר שראה את העגלות הוא כן האמין לדברי בניו שאכן יוסף חי, מדוע לא הסתפק בעדותם של בניו על כך שיוסף חי ?

במדרש ברא”ר (פרשה צד) איתא : “ר’ לוי בשם ר’ יוחנן בר שאול, אמר להם אם יאמין לכם הרי מוטב, ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק, הה”ד וירא את העגלות ותחי רוח, ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני שחטאתי שאמרתי (ישעיה מ) נסתרה דרכי מה’, ובטוח אני שיש לי במה רב טובך.

[כעי”ז איתא גם במדרש תנחומא פרשת ויגש (סימן יא) : וז”ל : “כיון שבאו אחי יוסף ואמרו לו עוד יוסף חי ויפג לבו כי לא האמין להם נזכר יעקב באיזה פרק פירש ממנו, ואמר בלבו יודע אני שבפרק עגלה ערופה פירש יוסף ממני ואמר להן יתן לכם סימן באיזה פרק פירש ממני ואני מאמין לכם, ואף יוסף נזכר באיזה פרק פירש מאביו מה עשה יוסף נתן להם עגלות, כיון שראה יעקב את העגלות מיד ותחי רוח יעקב אביהם].

כאשר באו השבטים ואמרו ליעקב : “עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים” יתכן והאמין להם יעקב שמבחינה פיזית אכן יוסף חי, אומנם מבחינה רוחנית חשב יעקב אבינו שלא נשאר הוא אותו יוסף כפי שהיה, אחר עשרים ושתים שנה בארץ מצרים, ולא עוד אלא שהוא מלך שם לבטח נטמע שם בין המצרים ואין בינו למה שהיה ולא כלום.

העגלות ששלח יוסף היה בהם משום העברת מסר ליעקב, דרך העגלות רצה יוסף לתת סימן לאביו שעדיין זוכר הוא את הפרק בו עסקו קודם שפירש ממנו, לרמז לו כי עדיין הוא אותו יוסף כפי שהיה עת יצא אל אחיו, למרות השנים הרבות בהם היה מרוחק מאביו ונמצא בארץ מצרים, המשיך יוסף ללמד תורה בכל עת ובכל זמן.

[בספר בצור ירום על התניא [הקדמת התניא עמו’ כב] כתב על הפסוק (פרק מה פסו’ כג) נאמר : “ולאביו שלח כזאת עשרה חמרים נשאים מטוב מצרים ועשר אתנת נשאת בר ולחם ומזון לאביו לדרך”, ובמסכת מגילה (טז:) איתא : “מאי מטוב מצרים ? א”ר בנימין בר יפת א”ר אלעזר, שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה ממנו”, ופירוש רש”י עה”ת הביא בשם המדרש אגדה ששלח לו גם גריסין של פול עיי”ש, ובספרים איתא שבא לרמז לו בזה שעדיין שמורה אצלו כל התורה שלמד עימו כי יין עולה כמנין שבעים לרמז כי יודע שבעים פנים לתורה וישן עולה מנין ש”ס לרמז כי עדיין בקי הוא בכל שישה סדרי משנה [עיין בבעל הטורים על הפסור (פרק לז פסו’ ג) כי בן זקנים הוא לו. זקנים נוטריקון ז’רעים ק’דשים נ’שים י’שועות מ’ועד]. וגריסים של פול בא לרמז שיודע אותם הן בגירסה והן בפילפול] .

“ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות” .                           (פרק מו פסו’ כח)

 

 

רק לאחר שראה יעקב את העגלות, רק לאחר שנתברר לו כי יוסף עדיין עומד בצדקו, רק אז ביקש יעקב ללכת לראות את יוסף, ולכאורה משמע שלולי שהיה יודע יעקב שיוסף נשאר עבד ה’ כפי שהיה, לא היה כמהה ולא היה מתאמץ ללכת למצרים כדי לראותו.

על פניו נראה הדבר תמוה, הרי בכל זאת מדובר בבנו, לא בסתם בן אלא בבן הזקונים, אותו בן שהעידה התורה שיעקב אהב אותו מכל בניו, אם כן מה בכך שהוא אינו אותו יוסף, מה עם אותם שנים של געגועים לראותו ?

ולא נשא על קרובו

“לא רגל על לשנו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרבו”.                         (תהלים פרק טו פסו’ ג)   “מי שהוא נבזה ברשעתו נמאס בעיניו של צדיק, כגון חזקיהו שגירר עצמות אביו בבזיון” .                 (רש”י)

 

 

 

בספר שערי תשובה (שער ג אות קצג) כותב רבנו יונה : “… והצדיקים מאוס ימאסוהו את הרשע …”. כך היא דרכם של הצדיקים שאינם נושאים פנים ואף לא לקרובים אליהם, כאשר הם חוטאים לפני ה’, כך עשה חזקיה המלך שגירר עצמות אביו בבזיון, כמבואר במסכת מכות (כד.) ולא חש לכבודו באשר הוא אביו, אלא קיים בעצמו “נבזה בעיניו נמאס”. וכדברי הרש”י שם “שנבזה היה בעיניו אביו שנמאס בעבודת כוכבים”. וכן נהג גם פנחס בן אלעזר שלא מחל על קרובו זמרי בן סלוא משבט שמעון וקנא במצות הבורא על העבירה והרגו.

[על דרך זה פירש רבנו בחיי בספר כד הקמח (ערך גזל) את דברי דוד המלך שם : “וחרפה לא נשא על קרובו”. שאם חטא אחד מקרוביו הוא קודם לבא כנגדו ואינו מחפה עליו …  שכל מי שמעלים עיניו מעל אחיו ומעל קרוביו העושים עבירה ואינו מוחה הוא נענש כאלו עשאה שנא’ ואם העלם יעלימו וגו’ ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו …” עכ”ל]

“ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו ויאמר אלוקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביחק יקרא לך זרע … וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע”.                                        (בבראשית פרק כא פסוק ט – יד)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שרה רואה את ישמעאל מצחק עם יצחק, רש”י בשם חז”ל מביא שלא מדובר בסתם צחוק תמים של שני אחים, ישמעאל לימד את יצחק מושגים בעבודה זרה גילוי עריות ובשפיכות דמים, מתוך דאגה ליצחק היא מחליטה : “לא ירש זה עם בני”, היא פונה אל אברהם דורשת : “גרש האמה הזאת ואת בנה”.

 

התורה מעידה שקשה היה לאברהם להענות לבקשתה של שרה, בכל זאת מדובר באשתו ובבנו יחידו ואהובו, “וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו” .

בשלב זה מתערב הי”ת ואומר לאברהם : “אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה”.

ומה עושה אברהם ?

“וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה”.

הפלא ופלא !

רק לפני רגע היה מעשה זה של גירוש הגר וישמעאל רע בעיני אברהם, רק לפני רגע סירב אברהם בכל תוקף למלא את בקשתה של שרה. ולאחר ששמע את דברי ה’ לעשות כדבר שרה הוא משכים בבקר כדי לשלחם מביתו, לא זו בלבד אלא שהוא מצייד אותם בלא יותר מלחם ומים, על כך כותב רבנו בחיי שהתנהג אברהם עימהם כמו שראוי להתנהג עם השונא מטעם זה הוא מצייד אותם רק לחם ומים, כדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק כה פסו’ כא) : “אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים”.

 

כאלה היו האבות הקדושים, על אף מידותיהם הנאצלות, הם השתמשו בהם רק לצורך הי”ת, הם ידעו לנתב את רגשותיהם למקומות שצריך, באותה מידה הם ידעו לכובשם היכן שלא צריך מטעם זה לא ראה יעקב לנכון לרדת מצרימה כדי לראות את יוסף כל עוד הוא לא ידע בבירור כי הוא אותו יוסף עומד בצדקו .

 

לאחר שמפגש של יעקב עם יוסף פונה יעקב אל יוסף ואומר לו (פרק מו פסו’ ל) : “אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי”, ומפרשי התורה עמדו לאיזה ענין אמר יעקב “כי עודך חי” שלכאורה די היה לו לומר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך ?

 

בפרוש האור החיים הקדוש כותב : “כי הגם שנתבשר כי עודנו חי, זה הועיל לדעת שישנו במציאות, אבל עדיין לבו דוי עליו לצד היותו בין הנכרים, שפל עבד מושלים, אם עודנו בצדקותו ולא כהתה עינו ולא נס ליחו, … ודבר ידוע הוא כי הצדיקים יותר יחפצו בהעדר הבן בהיותו בן מביש, … אשר על כן לא היתה שמחתו שלימה מספק זה עד וירא אליו והכיר בו בפניו, … לזה כשהכיר בו אמר אליו אמותה הפעם, פירוש הפעם הזאת בראייתך, ולא מקודם כשנתבשרתי, והטעם אחרי ראותי פניך והכרתי בהם שעודך חי, פירוש צדיק כמקודם ולא נשתנה דיוקנך מכמות שהיה אלא עודך חי כי הצדיקים קרויים חיים ” עכ”ל .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

ארץ גושן התקדשה על ידי לימוד התורה

“ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה”.                                                                               (בראשית פרק מז פסו’ כח)

רבותינו הראשונים עמדו על שינוי הלשון שנאמר לגבי יעקב אבינו “ויהי” ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, ממה שנאמר אצל אברהם ויצחק “ויהיו” ימי אברהם, ויהיו ימי יצחק, מה בא שינוי זה להשמיענו ?

בבעל הטורים כותב שכך הוא הנוסח בכל מקום שלא הגיע האדם לימי אבותיו, כך כתבה התורה אצל חנוך : “ויהי כל ימי חנוך”. וכך נכתב אצל למך : “ויהי כל ימי למך”.

בספר צרור המור כותב רבי אברהם סבע זצ”ל שלשון זה בא להורות שכל ימיו של יעקב אבינו היו בצער ומכאוב, כפי שאמר יעקב אבינו לפרעה (פרק מז פסו’ ט) : “מעט ורעים היו ימי שני חיי”, לכן נכתב לגבי יעקב אבינו “ויהי”, על דרך שאמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן במסכת מגילה (י:) : “דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה: כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער” עיי”ש.

בפירוש הריב”א על התורה מביא בשם ר”ת מאורלייש שלכך לא כתוב ויהיו כמו שנאמר באברהם וביצחק לפי שלא חי יעקב בחיים טובים אלא כמניין ויהי [שלושים ואחד שנה] והן הי”ד שלמד תורה בבית עבר והי”ז שנה שהיה עם יוסף בנו במצרים עכ”ד.

בדרשות החתם סופר חלק א’ הקשה על דברי ר”ת איך שייך להשוות את שנות חיותו של יעקב אבינו בבית שם ועבר שם ישב ועסק בתורה אפוף בקדושת ארץ ישראל, לאותם י”ז שנים בהם חי בטומאת ארץ מצרים, בערות הארץ ?

כדי להבין את עומק שאלת החתם סופר נקדים שאומנם גם במצרים למד יעקב אבינו תורה, כך נאמר בפרשת ויגש (פרק מו פסו’ כח) : “ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו” ברש”י הביא מדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה”. וכן מובא במסכת יומא (כח:) בשם רבי חמא ברבי חנינא : “מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. היו במצרים ישיבה עמהם, שנאמר לך ואספת את זקני ישראל”.

מכל מקום אינו דומה לימוד תורה בארץ ישראל שעליה שנינו במסכת כלים (פרק א משנה ו) : “ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות”, ובמסכת בבא בתרא (קמח:) אמר רבי זירא : “אוירא דארץ ישראל מחכים”. מטעם זה אמר רבא במסכת כתובות (עה.) דחד מינן [אחד מחכמי ארץ ישראל] כי סליק להתם [לבבל] עדיף כתרי מינייהו, דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא, לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, כי סליק להתם, קרי לן בבלאי טפשאי.

על התורה הנלמדת בארץ אמרו במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה טז אות יד) : “וזהב הארץ ההיא טוב מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל”. ובירושלמי (פ”ו דנדרים סוף ה”ח), אמר הקדוש ברוך הוא, חביבה עלי כת קטנה שעוסקת בתורה בא”י, מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ, ובילקוט שמעוני תהלים (רמז תתס”ב) איתא : “אמר ר’ יוסי בן חלפתא לר’ שמואל בריה מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד”, כיון שכך איך לצרף את הארבע עשרה שנה שבהם למד יעקב אבינו תורה בבית שם ועבר בארץ ישראל עם אותם י”ז שנה שחי יעקב בארץ מצרים הטמאה בארץ העמים ?

כדי שנבין את תירוצו של מרנא החתם סופר זצ”ל נקדים מה שמסופר בפרשת ויגש, אחר שנגלה יוסף לאחים : “אני יוסף”, הוא מצוה אותם (פרק מה פסו’ ט – י) : “מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו, כה אמר בנך יוסף, שמני אלהים לאדון לכל מצרים, רדה אלי אל תעמד, וישבת בארץ גשן, והיית קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך, וצאנך ובקרך וכל אשר לך”. מבואר בדברי יוסף לאחים שכבר מראש הכין יוסף את ארץ גושן להיות מקום מושבם של יעקב והאחים לכשירדו למצרים.

גם כאשר באו האחים לבאר שבע, אחר שספרו ליעקב על הפגישה עם יוסף אחיהם, הם אומרים לו שיוסף ציוה אותם להביאו אליו לארץ מצרים, ושהוא הכין לו מקום מיוחד בארץ גושן, [כך נאמר (פרק מה פסוק כז) : “וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם” אם כן הם סיפרו לו גם על ארץ גושן], ואכן אומרת התורה (פרק מו פסוק כח) : “ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף ,להורת לפניו גשנה, ויבאו ארצה גשן”, יעקב אבינו מסכים עם דברי יוסף והוא שולח את יהודה להכשיר את ארץ גושן לירידתו לשם.

ואכן אנו מוצאים שכאשר הגיעו יעקב והאחים למצרים, מתדרך אותם יוסף (פרק מו פסו’ לג – לד) איך ומה לומר כדי שפרעה יאפשר להם לגור במצרים : “והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם ? ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה, גם אנחנו גם אבותינו”. וכל זה למה ? : “בעבור תשבו בארץ גשן ! כי תועבת מצרים כל רעה צאן”. וממלא הם לא ירצו שנגור יחד איתם.

וצריך לברר מה המיוחד שהיה בארץ גושן יותר מכל ארץ מצרים, למה בחר יוסף להושיב את יעקב ואחיו דווקא שם ?

אכן כאשר הגיעו אחי יוסף למצרים בפעם השלישית עם יעקב אביהם, הציג יוסף את אביו ואחיו לפני פרעה, בסוף המפגש אומר פרעה ליוסף (פרק מז פסו’ ו) : “ארץ מצרים לפניך הוא, במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך, ישבו בארץ גשן”.

מתוך דברי פרעה משמע שגושן הייתה המיטב של ארץ מצרים, וכן כותב בעל הטורים שהמילים “במיטב הארץ” בגימטריא הוא כמנין “גושן”. אם כן יש לומר שמטעם זה ביקש יוסף להושיב את יעקב אביו ואחיו דוקא בארץ גושן שהיא החבל ארץ המובחר של מצרים.

ואף שבהמשך הפרשה אומרת התורה (פרק מז פסוק יא) : “ויושב יוסף את אביו ואת אחיו, ויתן להם אחזה בארץ מצרים, במיטב הארץ בארץ רעמסס, כאשר צוה פרעה”. ומשמע שהמיטב של ארץ מצרים היה רעמסס ולא גושן ?

כבר הרגיש בזה הרש”י שם וכתב שרעמסס מארץ גושן היא. ובספר משיבת נפש מסביר שגושן הוא שם המדינה ובתוכה היתה עיר ששמה רעמסס, ושם הושיב יוסף את יעקב ואחיו עכ”ד. היינו שבתוך ארץ גושן שהיתה המיטב של מצרים היה מקום שנקרא רעמסס שהוא היה החלק בטוב שבארץ גושן ושם ישבו יעקב ובניו, כציווי של פרעה ליוסף : “במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך, ישבו בארץ גשן”.

[אלא שלפי דבריו יוצא שמושב בני ישראל בארץ גושן לא היה בכל הארץ, אלא רק בחלק ממנה, במקום ששמו רעמסס, ובפירוש העמק דבר מעיר הנצי”ב זצ”ל ממה שמסופר בספר שמות (פרק ח פסוק יח) שהקב”ה ציוה את משה לומר לפרעה, שהוא עתיד להביא עליו מכת ערוב, ולהודיע לו : “והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב למען תדע כי אני ה’ בקרב הארץ”. מדברי הפסוק אומר הנצי”ב עולה שמכת ערוב לא היתה בכל ארץ גושן, ולא רק במקום הנקרא רעמסס, ומשמע שבני ישראל ישבו בכל ארץ גושן ולא רק בחלק ממנה, והטעם אומר הי”ת : “אשר עמי עמד עליה”, אם כן משמע שבני ישראל ישבו בכל ארץ גושן ולא רק במקום מסויים שם ?

וצריך לומר שבתחילת בואם של יעקב ובניו למצרים אכן הושיבם יוסף באותן חלק הנקרא רעמסס, שהוא היה המיטב של ארץ גושן, וזה לפי מה שציוה אותו פרעה : “במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך”, אמנם עם השנים התרבו בני ישראל מאד, בחז”ל מובא שלפני השעבוד היו יולדות ששה בכרס אחת, אז כבר היו מוכרחים להתפרס על פני כל ארץ גושן. ועוד אפשר לומר על פי מה שמפרש רבי אברהם אבן עזרא (פרק מז פסו’ א) שארץ גושן נקראה גם רעמסס [ העי”ן בשוא נח], והיא אינה רעמסס [בפתח תחת העי”ן] שהיתה מערי המסכנות של פרעה]

אכן בפירוש האור החיים הקדוש כותב לבאר את דברי פרעה “במיטב הארץ …  בארץ גושן”, שאכן גושן לא היתה מיטב ארץ מצרים, רק אמר לו פרעה ליוסף שמצדו הוא יכול להושיב את אביו ובניו במיטב הארץ, אבל אם ארץ גושן הטובה בעיניהם יותר אין לו התנגדות שישבו שם עיי”ש.

לפי דברי האור החיים יוצא שאכן ארץ גושן לא היתה מיטב ארץ מצרים, ובכל זאת יוסף הושיב את יעקב אביו ואת אחיו דוקא שם, משום שהיא הייתה טובה עבורם, וצריך ביאור למה ראו בארץ גושן כמקום הראוי להם יותר משאר המקומות הטובים בארץ מצרים ?

[בפירוש רבינו בחיי זצ”ל (פרק מז פסוק כז) כותב שמפני שהיו שנים עשר בניו של יעקב הגונים ונכבדים, כל אחד מהם לפני מלכים יתייצב, לכך רצה יעקב להתיישב בארץ גושן ולא במצרים ממש אשר שם המלכות, לבל יעשו מהם גזברים ושלטונים.

כך אגב נהג יעקב בעצמו בהיותו בבית לבן, הוא התבודד ככל האפשר מאנשי חרן, לא קיבל עליו שום משרה שתקשר אותו עם אנשי חרן, כך הוא שרד את כל העשרים שנה בבית לבן בתמימותו, כפי שאמר לעשיו אחיו : “עם לבן גרתי” מפרש רש”י ותרי”ג מצות שמרתי”, והסיבה לכך היא המשך דברי הרש”י “ולא נעשיתי שר וחשוב”.

יתכן שעצה זו קיבל יעקב משם בן נח באותם ארבע עשרה שנים שלמד אצלו טרם צאתו לחרן, שם חי בתקופת המבול ובדור הפלגה ובכל זאת נשאר באמונתו, משום שלא היה לו קשר עם אותם אנשים, ויעקב נהג כן גם לגבי בניו במצרים, כן כותב בספר אהבת יהונתן (פרק ז פסוק ו)  שהטעם שנח לא הוכיח את אנשי דורו משום שהוא בודד עצמו ולא הלך כלל עמם והרחיק עצמו מהם לבל יפתו אותו ח”ו כמאמר שלמה במשלי מנע רגלך עיי”ש]

בביאור הדברים נראה עוד בהקדים מה שכותב האלשיך הקדוש זצ”ל שכאשר הוגד ליעקב שיוסף מבקש להורידו למצרים, חשש יעקב אבינו מאד לרדת מצרימה, לא רצה היות נתון תחת שליטתו של שרו של מצרים, אבל כאשר נאמר לו על פי יוסף שהוכן עבורו מקום בארץ גושן, נחה דעתו של יעקב אבינו, וזאת על פי מה שמובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק כו) : “רבי יהושע בן קרחה אומר, מאהבתו אותה פרעה כתב לה בשטר כתבה כל ממונו, בין כסף בין זהב בין עבדים בין קרקעות, וכתב לה את ארץ גושן לאחזה, לפיכך ישבו ישראל בארץ גושן שהיא של שרה אמנו” עכ”ל. אם כן אינו מסתופף תחת טומאת השר של מצרים, כי אין טומאה מרחפת שמה כיתר גבול מצרים כיון שניתנה במתנה גמורה לשרה אמנו, מצדה שרתה קדושה במקום ההוא.

[פרשת ויגש מסיימת בפסוק (פרק מז פסו’ כז) : “וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד”. בזוהר הקדוש כותב : “ויאחזו בה אחסנת עלמין, דהא להון אתחזי”. מבואר שגושן היתה ירושת עולמים. ואכן בספר יהושע (פרק טו פסו’ יא) מובא שארץ גושן היתה בין המקומות שנתן יהושע לשבט יהודה  בחלוקת הארץ, ובפירוש הרד”ק על הפסו’ (פרק יא פסו’ טז) “ויקח יהושע את כל ארץ הזאת ההר, ואת כל הנגב, ואת כל ארץ הגושן”, כותב שהכוונה היא לארץ גושן שישבו שם בני ישראל במצרים, ובדעת זקנים מבעלי התוספות (פרק מו פסוק כט) מובא שהטעם שלא ערערו המצריים על חבל ארץ זו, משום שידעו שנתנה לשרה מאת פרעה].

ועדיין קשה במה נחה דעתו של יעקב אבינו בכך שהוכן עבורו מקום בארץ גושן, אומנם מאז שניתן חבל ארץ זה לשרה אמנו, שוב אינו תחת שליטת שרו של מצרים, אבל עדיין אין בו קדושת ארץ ישראל, ואיך הסכים יעקב להתיישב שם ?

אכן בתרגום יותנן בן עוזיאל על הפסוק : “וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן” מפרש וישב ישראל בארץ של מצרים ויבנו להם בתי מדרשות, ושאל רבי יששכר דב מבעלז זצ”ל מנין לקח התרגום יונתן שהם בנו להם בתי מדרש, וביאר שלמד כן ממה שנאמר בפסוק ויאחזו בה, ובזוהר הקדוש כתוב שהכוונה היא ירושת עולמים, והוקשה לו איך יתכן שתהא ארץ גושן שהיא חלק מארץ מצרים ירושת עולמים, אף שנתנה במתנה לשרה אמנו, אבל עדיין חסרה היא קדושת ארץ ישראל, לזה בא התרגום יונתן לומר שעל כורחך בנו שם בתי מדרש, מכוח קדושת התורה שהיו עסוקים בה נתקדשה ארץ גושן בקדושת ארץ ישראל [בפרי צדיק פרשת מקץ (אות ד) מבואר שקדושת ארץ ישראל נמשכת מקדושת התורה שבעל פה]

לפי זה מיושבת שאלת החתם סופר זצ”ל על דברי רבנו תם שהטעם שכתבה התורה לגבי יעקב “ויהי” ימי יעקב, ולא “ויהיו” ימי יעקב כמו שנאמר אצל אברהם ויצחק, משום שיעקב אבינו חי חיים טובים כמנין ויהי, י”ד שנים בהם למד בישיבת שם ועבר טרם יצא לחרן, ועוד י”ז שנה עם וסף במצרים, שכן גם באותם שבע עשרה שנים שהיה במצרים לא היה בארץ מצרים עצמה שהיא ערות הארץ, אלא בארץ גושן שנתנה לשרה שפקע ממנה טומאת ארץ מצרים ועוד שנתקדשה בקדושת ארץ ישראל על ידי לימוד התורה שלמדו שם בבתי מדרש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי תשעח

“ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם  נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים”.

(בראשית פרק מז פסו’ כט)

“חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפהו לתשלום גמול”.

(רש”י)

בפרשת חיי שרה מסופר אחר שדיבר אליעזר עם לבן ובתואל אודות רבקה, אמר להם : “ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדני הגידו לי, ואם לא הגידו לי, ואפנה על ימין או על שמאל”.

והקשו הרי בעת שדיבר אליעזר אל בתואל ולבן היה אברהם אבינו עדיין חי, אם כן איך אמר אליעזר ללבן ובתואל שהם עושים עמו חסד ואמת הרי חסד ואמת עושים רק עם המתים?

וכן בספר יהושע (פרק ב פסו’ יד) אמרו המרגלים לרחב “והיה בתת ה’ לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת” אף שרחב היתה עדיין חיה?

בפירוש הרא”ם לספר בראשית כותב לבאר שהכונה בדברי הרש”י חסד שעושים עם המתים, היינו שחסד שאינו מצפה לתשלום וגמול עליו נקרא חסד של אמת, לפיכך כל מקום שאינו מצפה לתשלום וגמול נקרא חסד של אמת. וכיון שלבן ובתואל לא היו מצפין מאברהם לשום תשלום וגמול לרוב המרחק שביניהם, לכן אמר להם אליעזר “ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדני”. וכן מה שאמרו המרגלים לרחב “ועשינו עמך חסד ואמת” הוא מפני שהחסד ההוא לא יהיה אלא אחר כבוש הארץ, כדכתיב : “והיה בתת ה’ לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת”, ואחר כבוש הארץ שוב אינם מצפים ממנה תשלום גמול עכ”ד.

אך עדיין יש לשאול כותב האור החיים הקדוש שכן יעקב אבינו אמר ליוסף (פרק מח פסו’ כב) : “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך” ופירש רש”י “אתה טורח להתעסק בקבורתי, גם אני הנה נתתי לך נחלה שתקבר בו”, ואם כן קיבל יוסף שכר על כך שקבר את יעקב במערת המכפלה ואיך קורא לזה יעקב “חסד ואמת” ?

[ברא”מ שם הרגיש בשאלה זו וכתב לתרץ שכיון שבשעת עשיית החסד ליעקב להוליכו לארץ לקוברו, שהוא אחר מיתתו, שוב לא היה יוסף מצפה לתשלום גמול, לכן נקרא חסד של אמת.

והמהר”ל בגור אריה בראשית (פרק מז) כותב ששייך לשון “חסד ואמת” בכל דבר שהוא גמילות חסדים, כי הוא ‘חסד’ מצד אחד וגם הוא ‘אמת’ מחמת שכך ראוי לעשות, וכל דבר שראוי לעשות הוא נקרא “אמת”].

וגם לביאורו של הרא”ם עדיין יש לעיין שהרי בכל חסד שאדם עושה כגון הנותן צדקה לאדם עני, גם שם הנותן אינו מצפה לגמול מאת העני, ואם משום שהוא מצפה לגמול משמיים כמו שאומרת התורה בספר דברים (פרק טו פסו’ י) על מצות צדקה : “כי בגלל הדבר הזה יברכך ה’ אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך”, אם כן גם העושה חסד עם המת מצפה לו גמול משמיים על הגמילות חסד שעשה עם המת ומדוע נקרא זה חסד ואמת ?

עוד הקשו המפרשים מדוע כאשר ביקש יעקב מיוסף לקוברו במערת המכפלה לא הסתפק בעצם גילוי רצונו לכך, שכן בגילוי זה לבד יש כדי לחייב את יוסף לעשות כן מצד מצות כיבוד אב, מדוע ביקש להשביעו על כך בשבועה חמורה ובנקיטת חפץ : “שים נא ידך תחת ירכי”?

[במדרש אגדה פרשת ויחי (פרק נ) מובא שהמצריים לא היו ממליכים עליהם מלך, אלא אם כן היה יודע בשבעים לשונות, ופרעה היה יודע בהם חסר אחת, והוא לשון עברי, ושבעים מעלות היה לו לעלות עד שמגיעים לעלות לכסאו של פרעה, ועל כל לשון ולשון שהיה יודע היה עולה מעלה אחת, וכשהמליכו את יוסף העלוהו על כל מעלה ומעלה, והיה מדבר בלשון אחד כי על כל מעלה היו לשם אנשים יודעים בלשון, וכיון שבא למעלה העליונה, אמר לו יוסף בלשון עברי, כיון ששמע פרעה אמר לו יוסף אני פרעה, וכי עדיין לא היה יוסף יודע שהוא פרעה עד שאמר אני פרעה, אלא מלמד שאמר פרעה ליוסף אני הוא הסבה שהוגעתיך עד הלום, א”כ אינו ראוי לך שתעבירני מן המלוכה בסבת שאתה יודע לשון אחד יותר ממני, אמר לו יוסף חס וחלילה שאעשה זה, אמר לו פרעה אם כן השבעה לי, ומיד נשבע לו, וכשרצה יוסף לילך לקבור את אביו לא הניחו פרעה, מיד שלח יוסף לפרעה ואמר לו אתה השבעתני שלא אגלה הסוד, ואבי השביעני שאלך ואקבור אותו במערה, אם תניחני אלך ואקברהו ואחזור, ואם לאו אני אבטל שבועתך ושבועת אבא ואשלחנו ביד אחי שיקברו אותו, כששמע פרעה שהוא אמר שיבטל השבועות, אמר לו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך].

בספר קהלת (פרק ט פסו’ י) אומר שלמה המלך ע”ה : “כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה”. שלמה המלך ע”ה מזהיר את האדם שיזדרז לקיים מצוות בעודו חי שכן לאחר המיתה, כאשר הנפש נפרדת מן הגוף שוב אי אפשר לקיים מצות.

בספר בראשית (פרק יח פסוק יט) אומרת התורה : “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה’ על אברהם את אשר דבר עליו”. וברש”י כותב לבאר מה שאמר הפסוק למען הביא ה’ על אברהם ולא על בית אברהם שכל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת.

בספר מלכים א’ (פרק יא פסוק כא) נאמר : “והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבתיו וכי מת יואב שר  הצבא ויאמר הדד אל פרעה שלחני ואלך אל ארצי”.

ובמסכת בבא בתרא (טז.) שואלת הגמרא מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה, וביואב נאמרה בו מיתה ? ומתר’ הגמ’ דוד שהניח בן נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן נאמרה בו מיתה, שואלת הגמ’ ויואב לא הניח בן ? והכתיב : “מבני יואב עובדיה בן יחיאל” ? אלא, דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה.

בכתב סופר פרשת פנחס מביא בשם אביו החתם סופר זצ”ל שביאר בזה את דברי הפסוק בספר מלכים א’ (פרק א – ג) : “ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר, אנכי הלך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש, ושמרת את משמרת ה’ אלהיך ללכת בדרכיו לשמר חקתיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם”.

וביאר החתם סופר זצ”ל שדוד ציוה לשלמה בנו לעזור לו שיזכה גם אחרי פטירתו להיות בבחינת הולך, ולא בבחינת עומד וזה על ידי שישתדל לשמור את משמרת ה’ ללכת בדרכיו לשמור חוקותיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו, על ידי זה יחשב כאילו הוא בחיים גם אחרי פטירתו.

במשך חכמה בסוף פרשת וזאת הברכה ביאר את דברי הפסוק : “ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה”, שהצדיק נקרא מהלך, כיון שהוא שהולך מחיל אל חיל בעבודת ה’, משא”כ המלאכים, הם נקראים עומדים, כיון שהם עומדים תדיר בדרגא אחת. וכשהצדיק נפטר מן העולם, אף שהצדיקים קרויים חיים, יתכן בחינת המיתה מחמת זה שנהפך ממהלך לעומד, שהיום לעשותם ומחר לקבל שכרם.

לכן על אדם שנסתלק מהעולם הזה נאמר “ויאסוף את רגליו” שהרגלים הם אברי ההליכה, כי האדם בחיי חיותו הוא בבחינת הולך, לא כן אחר שנסתלק מן העולם הוא בבחינת עומד, שאינו יכול לעשות עוד מצות ומעשים טובים, כפי שהסבירו על הפסוק : “וירא כי אין יוסף בבור”, לאחר שהורד האדם אל הבור שוב אי אפשר להוסיף עוד מצות ומעשים טובים, רק כאן בעולם העשייה, כדברי חז”ל היום לעשותם.

במסכת שבת (קנג.) איתא שאמר רב לרב שמואל בר שילת אחים בהספידא, דהתם קאימנא, [בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו בשעת הספד ואשמע איך תתחמם].

בספר אהבת יהונתן על ספר ויקרא (פרק כו פסו’ ג) מבאר את דברי רב דהתם קאימנא שהצדיקים בחייהם הולכין תמיד ממדריגה למדריגה אבל כשמתו הם נשארו במדרגתן כמו שהיו בחייהם ולכך מספידין על ת”ח שמתו על שאינן יכולין להשיג עוד יותר למדריגה ושפיר הוא נתינת טעם דהתם קאימנא במקום אחד ולא אוכל להשיג עוד יותר למדרגה.

אבל יתכן להיות האדם בבחינת הולך גם לאחר מותו, וזה על ידי שמשאיר אחריו זרע ברך ה’ שהולכים בדרך התורה והמצות, וזה שאמר שלמה המלך ע”ה בספר משלי (פרק כ פסו’ ז) : “מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו” אל תקרי בתומו אלא במותו, שהצדיק גם אחרי  הוא בבחינת הולך מכח בניו אחריו, שהולכים בדרך אבותם כדברי הגמ’ בסנהדרין (קד.) : “ברא מזכי אבא”, וכן איתא במסכת עירובין (ע:) : “יורש כרעיה דאבוה הוא”.

הרב יששכר דוב מבעלז זצ”ל היה מפרש על דרך זה את דברי התורה בספר דברים (פרק יא פסו’ יט – כא) : “ולמדתם אתם את בניכם לדבר  … למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה’ לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ”, שעל ידי שמלמד את בניו תורה תזכו להיות בשמים בבחינת הולכים כמו שהיה בהיותו על הארץ.

וזה נרמז בדברי רש”י על דברי התורה שם, לתת לכם אין כתיב כאן, אלא לתת להם, מכאן לתחיית המתים מן התורה, שעל ידי שמלמד את בניו תורה ומצות, הם מזכים אותו להיות הולך גם לאחר מותו שזהו בחינה של תחיית המתים.

במסכת תענית (ה:) אומר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת, אמר ליה רב נחמן לרב יצחק, “וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא ? אמר ליה, מקרא אני דורש : “ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו’ כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים”, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

כאשר זרעו בחיים, כשאשר הולכים הבנים בדרך אלוקים חיים, אזי נחשב שגם יעקב אבינו חי, חיות שמתבטאת בהליכה מתמשכת גם בעולם הבא שהוא מקום העמידה, גם אז הצדיק הוא בבחינת מתהלך.

את זה שביקש יעקב מיוסף : “ושכבתי עם אבתי”, לשון שכיבה שייך רק כאשר הניח בן כמותו, כך ציוה יעקב ליוסף לדאוג שילכו כולם בדרך ה’, כדי שימשיך יעקב ללכת מחיל אל חיל גם אחר פטירתו, וזהו שים נא ידך תחת ירכי, לרמז שיקבל יוסף על עצמו את תפקיד הירכיים, שהם המעמידים את האדם, וביקש יעקב מיוסף בנו שידאג שגם אחר מותו יהיה בבחינת הולך, ולא יהיה בבחינת עומד כמו שכתוב : “ויאסוף את רגליו. אלא מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

אפרים ומשנה כראובן ושמעון יהיו לי

הפרשה פותחת (פרק מז) במספר השנים שחי יעקב אבינו בארץ מצרים “ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה”.

מעניין שיעקב אבינו ויוסף חיו שני תקופות יחד, השנים הראשונות של יוסף עד שהוא נמכר למצרים, והשנים האחרונות של יעקב אבינו בארץ מצרים לפני עזיבתו את העולם הזה, שתי התקופות זהות במספר השנים, בשני המקרים היו יעקב ויוסף יחד שבע עשרה שנה.

המספר שבע עשרה הוא גימטריה של המילה “טוב”, השנים הטובות של יעקב אבינו בכל המאה ארבעים ושבע שנים שהוא חי, היו השנים בהם היה יוסף לצדו, רק אלה היו נחשבים אצל יעקב אבינו בבחינת חיים, הבעל הטורים בתחילת פרשת ויחי כותב שלזה רומזת המילה ויחי הפותחת את הפרשה, המילה ויחי בגימטריה היא שלושים וארבע כמספר פעמים טוב, רמז לשנים הטובות שחי יעקב אבינו יחד עם יוסף כפי שנתבאר.

בתחילת הפרשה מספרת התורה הקדושה שימי ישראל אבינו קרבו למות, הוא שולח לקרא ליוסף, כמי שיש בידו יכולת פונה אליו יעקב ומבקש ממנו : “אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים, ושכבתי עם אבתי, ונשאתני ממצרים, וקברתני בקברתם, יוסף מבטיח ליעקב “אנכי אעשה כדברך”, יעקב אינו מסתפק בהבטחה זו, כדי לזרז את יוסף לעשות כן, הוא משביע אותו, “ויאמר השבעה לי, וישבע”.

אחר הדברים האלה ממשיכה התורה לספר (פרק מח) נאמר ליוסף [לדעה אחת ברש”י על ידי אפרים שהיה נמצא עם יעקב בארץ גושן], שיעקב חולה מאד, מיד לוקח יוסף את שני בניו, את מנשה שהיה עמו בארץ מצרים, ואת אפרים שהגיע מארץ גושן לבשר לו על מצב הסבא, וממהר איתם לארץ גושן אל יעקב אביו.

בפגישה של יוסף ובניו עם יעקב, מספר יעקב ליוסף שהקדוש ברוך הוא נראה אליו בלוז בארץ כנען, ושהוא בירך אותו שם “הנני מפרך והרביתך, ונתתיך לקהל עמים, ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם”.

יעקב מגלה ליוסף שמעמדם של מנשה ואפרים, הוא לא כמעמד בני השבטים, אלא כמו השבטים עצמם : “ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי”.

משם ממשיך יעקב ומספר ליוסף (פסו’ ז) על פטירת רחל בכניסה לארץ ישראל וקבורתה בדרך אפרת : “ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען, בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם”.

כאשר עזב יוסף את יעקב אביו הוא היה בן שבע עשרה שנה, מן הסתם הוא שמע לא פעם מיעקב אביו את סיפור פטירתה של רחל אמו, מן הסתם הוא גם פקד את קברה בדרך אפרת לא פעם, אם כן מה ראה יעקב אבינו לספר ליוסף את כל הסיפור הזה שוב לפני פטירתו.

רש”י הקדוש כותב שאכן יעקב אבינו לא התכוון לספר אלא להתנצל, דבריו הם המשך לבקשה שלו מיוסף בנו בתחילת הפרשה : “אל נא תקברני במצרים, ושכבתי עם אבותי, ונשאתני ממצרים, וקברתני בקבורתם”.

יעקב הרגיש שיוסף אומנם הבטיח ונשבע לו לקיים את בקשתו לקבור אותו במערת המכפלה, אבל יש בליבו טענה על יעקב, שהרי יעקב קבר את רחל אמו בדרך, באמצע שום מקום, הוא לא טרח לכבד אותה, להכניס אותה לתוך ארץ ישראל, לקבור אותה במקום יישוב בצורה מסודרת, למרות שלא היה דרוש לזה מאמץ גדול, ולעצמו הוא דואג להיקבר עם אבותיו, אף שהדבר כרוך הטרחה של נשיאתו ממצרים עד חברון.

כדי לפייס את יוסף, יעקב מבקש לספר לו את הסיבה לכך, דע לך אומר יעקב ליוסף, הדבר לא היה תלוי בי, מצד עצמי לא היה שום מניע להכניס אותה לתוך ארץ ישראל ולקבור אותה במקום יישוב, השמים היו בהירים, הדרך היתה סלולה וקלה, אלא שכך נצטוויתי משמים : “על פי הדבור קברתיה שם”, והסיבה לכך הסבירו לי : “שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר “קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה”, והקב”ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם”.

אך עדיין קשה, שכן אם מדובר כאן בהתנצלות של יעקב, למה הוא לא אמר לו את הדברים בתחילת הפרשה סמוך לבקשתו מיוסף לקבור אותו במערת המכפלה, למה רק עכשיו לפני פטירתו של יעקב [בפרק מח] רואה יעקב אבינו לנכון להסביר ליוסף את הסיבה לקבורת רחל בדרך אפרת ?

אחת השאלות שעסקו בה רבותינו המפרשים היא, מה הסיבה באמת שזכו מנשה ואפרים להיות בדרגה אחת עם השבטים, זכאים ליטול חלק בתוך ארץ ישראל כשאר השבטים, במה הם שונים מהבנים של שאר השבטים ?

[האור החיים הקדוש בפרשתן כותב שיעקב גילה ליוסף על מעמדו שלו, שהוא לא בדרגה אחת עם אחיו השבטים, אלא עלה ונתעלה מהם עד לגרדת האבות, וממלא מנשה ואפרים נחשבים כמו השבטים ולא כבני השבטים].

עוד העירו על האריכות בדברי יעקב : “ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה, לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי”, כולנו יודעים שמנשה ואפרים נולדו בארץ מצרים, באותה מידה כולנו יודעים שזה היה קודם לירידתו של יעקב למצרים, אם כן מה ראה יעקב להזכיר עובדות אלה, די היה לומר ועתה מנשה ואפרים כראובן ושמעון יהיו לי ?

נראה ששתי השאלות מתורצות זו בזו, הטעם שזכו מנשה ואפרים לדרגת השבטים הקדושים, מסביר יעקב ליוסף היא משום שהם נולדו וגדלו בערות הארץ, בארץ מצרים, וזה היה טרם בואי אליך, בשונה מבני שאר השבטים, למנשה ואפרים לא היה סבא יעקב, הם לא ראו את הדודים צדיקים כמו שאר הנכדים, הם גדלו וחיו במקום הכי נמוך והכי חשוך מבחינה רוחנית, ואף על פי כן “לי הם”, הם הצליחו לשמור על הקדושה שלהם, להבדל מכל ההשפעות הרעות שהיו שם, הם נשארו מחוברים לדרך שלי, לשלשת של אברהם ויצחק אבותיי, לכן הם זכו להתרומם עד לדרגת השבטים, “כראובן ושמעון יהיו לי”.

כך כותב הגאון הצדיק רבי שמואל הומינר זצ”ל בספר עבד המלך בראשית : “להבין קצת למה דוקא אפרים ומנשה נתייחדו שיברך איש את בנו שיהיה כמותם, נראה בס”ד לומר, דהנה נודע ומפורסם הוא, גודל מעלתם וקדושתם המופלאה של י”ב שבטי י-ה, וממוסד עד הטפחות היו מחונכים ומגודלים בביתו הקדוש של יעקב אבינו, ומתורתו ויראתו האציל והשפיע עליהם תמיד, וכשעלו לארץ ישראל זכו להיות בצוותא חדא גם עם אבינו יצחק, לשמוע מפיו תורה וקדושה וטהרה.

והנה מנשה ואפרים, נולדו ונתגדלו במצרים ארץ טמאה ורחוקה מאד מן האמונה, ואביהם משנה למלך, ובענייני המלוכה היו באים אצלו שרי מצרים וחרטומיהם שהיו משוקעים בכמה מיני טומאות וכישופים, ואור פני קדושת יצחק אבנו ויעקב אבינו עדיין לא ראו, וכשבא יעקב אבינו למצרים ובחן וראה באפרים ומנשה שלא נמשכו כלל אחר טומאת מצרים, ולא נתפעלו ולא למדו כלל ממנהגי ונימוסי מצרים, שריהם חכמיהם וחרטומיהם, ואדרבא גודלו וחונכו בדרך התורה והיראה על ברכי יוסף הצדיק אביהם, וראה כל צדקתם וקדושתם שהם כבר במדריגה שראויים להתחשב ולהמנות בתוך שנים עשר שבטי י-ה הקדושים והטהורים, ובודאי עמדו בזה ניסיונות וקושיים גדולים, ובכל זאת התגברו על כל המכשולים והמניעות, ודרכו אך ורק בדרך הקדש של אבותינו הקדושים, כפי שלימדם והדריכם אביהם הצדיק.

וכאן מגלה יעקב ליוסף, אתה יודע מהו המקור שממנו שאבת אתה ובניך מנשה ואפרים את הכוח לעמוד בניסיונות הקשים שזימנה לכם ארץ מצרים, את הכוח לחיות חיי קדושה בתוך ארץ טמאה זו, ולא ללמוד ממעשיהם.

כאשר נפטרה רחל אמך בדרך בית לחם, קיבלתי ציווי משמים, לקבור אותה שם, באמצע הדרך ולא להוליכה לתוך העיר.

הטעם לכך הסבירו לי, שבעתיד יבוא נבוזארדן הרשע ויגלה את עם ישראל לבבל, בדרכם לשם הם יעברו על מקום קבורת רחל, אז תעמוד רחל ותשפוך דמעות בתפילה עליהם, “רחל מבכה על בניה”, על מה היא בקשה ? על ביטול הגלות ? לא ולא ! היא זעקה ובכתה על בניה, היא בקשה מהי”ת שישמור על הבנים בגלות, שיחזרו ממנה שלמים באמונתם, שלא יתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם.

התפילות של רחל יעשו רושם חזק בשמים, הקדוש ברוך הוא יאמר לה, “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה”, שמעתי את התפילות שלך רחל, את התחנונים שלך שהבנים לא יעזבו את דרך ה’  הם הגיעו עד כיסא הכבוד, אל דאגה, אני מבטיח לך רחל : “ושבו בנים לגבולם”, אני מבטיח לך שכאשר הם יחזרו לגבולם בתום הגלות, הם עדיין יהיו הבנים שלך והבנים שלי.

הקדוש ברוך הוא אומר יעקב ליוסף ידע והכיר את עוצמת כוח התפילתה של רחל, לכן ציוה אותי לקבור אותה בדרך, באותה דרך שבעוד עשרות דורות יצאו הבנים דרכה לגלות, כדי שהיא תתפלל עליהם, ובכח התפילה שלה הם יחזיקו מעמד.

זו היתה האמא שלך יוסף ! אלה היו התפילות שלה לא רק בעתיד אלא גם בעבר, תמיד היא התפללה ובקשה שהבנים שלה ישמרו את דרך ה’, מהתפילות שלה קבלת גם אתה יוסף וגם מנשה ואפרים את הכוח לעמוד בניסיונות הקשים שהיו לכם בארץ מצרים ולהישאר נאמנים לקדוש ברוך הוא.

לכן מוסיף יעקב אבינו ואומר ליוסף “בך יברך ישראל לאמר, ישמך אלהים כאפרים וכמנשה” מעתה ועד סוף כל הדורות, כאשר יבוא מי מישראל לברך את בניו, נוסח הברכה תהיה “ישימך אלהים כאפרים וכמנשה”.

לא כראובן ושמעון או שאר השבטים, אלא כמשנה ואפרים, כי הברכה הכי גדולה שכל אבא וכל אמא רוצים ומבקשים להעניק לבניהם, היא שיזכו גם הם לגלות את האלוקות בכל מקום ובכל מצב שהיו, גם אם תגזור ההשגחה העליונה שהם יגיעו למקומות הכי נמוכים והכי חשוכים, גם שם הם יישארו תמיד נאמנים להי”ת ולדרך התורה הקדושה.

וכן כותב הרב הומינר זצ”ל בעבד המלך שם “גם כוונה זו יכוון כל איש בברכו את בניו ותלמידיו וכל איש ישראל, שילכו אך ורק בדרך התורה הקדושה, ולא ילמדו ולא יתפעלו כלל מהעוזבים דרכי יושר” עכ”ל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

ענין קץ הימים לזרז את האדם על יחוד השם

“אמר ר”ש בן לקיש בקש יעקב לגלות קץ הימין לבניו ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח”ו יש פסול במטתי כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בליבנו אלא אחד מיד פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.                                                                                        (פסחים נו.)

הרמב”ם בהלכות קריאת שמע (פרק א הלכה ד) כתב הקורא קריאת שמע, כשהוא גומר פסוק ראשון, אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וחוזר וקורא כדרכו ואהבת את יי’ אלהיך עד סופה”, ומוסיף הרמב”ם “ולמה קורין כן [למה מזכירים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הרי אינו פסוק בתורה] ? “מסורת היא בידינו, שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו, ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה’ שהלך בה אברהם ויצחק אביו, ושאל אותם ואמר להם, בני שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמי ביחוד השם, כענין שאמר לנו משה רבינו פן יש בכם איש או אשה וגו’, ענו כולם ואמרו שמע ישראל יי’ אלהינו יי’ אחד, כלומר שמע ממנו אבינו ישראל, יי’ אלהינו יי’ אחד, פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה עכ”ד.

בכסף שם עומד על דברי הרמב”ם “ציום וזרזם על יחוד השם” שענין זה לא מוזכר בגמרא בפסחים, אלא שם מובא שביקש לגלות לבניו קץ הימין. וכתב הכסף משנה שהרמב”ם לא רצה לכתוב שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתלקה ממנו שכינה לפי שאינו מענינו, [אין זה עניין לעצם החיוב לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקריאת שמע] ועדיין הדברים צריכים בירור ?

[לעיקר קושיית הכסף משנה אכן במדרש רבה פרשת ויחי (פרשה צח סימן ג) לא מוזכר שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ וזה לשון המדרש : “אלעזר בן אחוי אמר מכאן זכו ישראל לקריאת שמע, בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו אמר להם שמעו אל ישראל שבשמים אביכם שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקדוש ברוך הוא א”ל (דברים ו) שמע ישראל אבינו כשם שאין בלבך מחלוקת על הקדוש ברוך הוא, כך אין בלבנו מחלוקת אלא ה’ אלהינו ה’ אחד אף הוא פירש בשפתיו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד עכ”ד, מכל מקום טענת הכסף משנה שכיון שהדבר מפורש בתלמוד היה לרמב”ם להזכיר כן ותירץ מה שתירץ].

בספר אבי עזרי כאן כותב הגרא”מ שך זצ”ל שדייק הרמב”ם לכתוב כך, ללמדנו שלא להיות במחשבי קיצים, כי ידיעת הקץ אינו חשוב כלל וכלל, הוא אינו ענין בפני עצמו, אלא שיש בזה משום זירוז לייחוד ה’, כי אין שום נפקא מינא בזה ידיעתנו מתי יהיה, נאמן עלינו הקדוש ברוך הוא שיהיה מתי שיהיה כרצונו, [באיגרת תימן כותב הרמב”ם זצ”ל “אבל מה שזכרת מדבר הקצים ומה שבאר רב סעדיה בהם תחלת מה שיש עליך לדעת, שהקץ על דרך האמת לא יתכן לשום אדם לדעת אותו לעולם. כמו שבאר דניאל ואמר (דניאל י”ב ט’): “כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ”].

התועלת בידיעה זו של קץ הימין כותב הרב שך זצ”ל היא רק בזירוז שיש בזה לייחוד ה’, וזה מה שכותב הרמב”ם “ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה’ שהלך בה אברהם ויצחק אביו”.

הביאור בדבריו שאין הכוונה בדברי הגמרא שביקש יעקב לגלות לבניו את קץ הימים, שיעקב אבינו ביקש לגלות לבניו את התאריך שבו יתרחש הקץ, אלא שיעקב אבינו ביקש לגלות להם את המצב שיהיה בעולם בזמן שיגיע קץ הימים, שאז אומר הנביא זכריה (פרק יד פסו’ ט) יהיה ייחוד הי”ת בכל העולם כולו : “והיה ה’ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”, זהו שכותב הרמב”ם “ציום וזרזם על יחוד השם”. כך מפרש הרש”י הקדוש בפרשת ואתחנן (פרק ו פסוק ד) את הפסוק “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד”, ה’ שהוא אלוהינו עתה ולא אלוהי האומות, הוא עתיד להיות ה’ אחד, שנאמר (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ ונאמר (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”.

עוד יש להוסיף בזה על פי דברי הרמח”ל זצ”ל בספר דרך ה’ [חלק ד פרק ד אות ג] “והנה בהיות ישראל מתחזקים בכל יום על דבר זה, ומקבלים מלכותו, יתברך, ומודים בה בלבם ובפיהם, מופיע הקדוש ברוך הוא בעולמו, וכחות הרע נרפים תחת הטוב, ונמשכת הברכה לעולם”. גם בעניינו הדרך להגיע לקץ הימים, לזכות לגאולה השלימה, היא על ידי שנתחזק כולנו בייחוד הי”ת וקבלת עול מלכות שמים, את זה ביקש יעקב אבינו לגלות לבניו, לא את הזמן של קץ הימים, את זה אף אחד לא יודע כמו שכותב הרמב”ם, אלא את הדרך לקרב את הקץ הזה, על ידי שיתחזק כל אחד ואחד בעבודה זו של ייחוד הי”ת, הרב שך זצ”ל שם מסיים במילים “כמה נפלאים הדברים בסעייתא דשמיא”.

אם אנו עוסקים בייחוד והמלכת הי”ת עלינו, נעתיק את דברי החפץ חיים זצ”ל בספר שם עולם [חלק א פרק יב] : “שמעתי בשם הגאון האמיתי ר’ ישראל סלאנטער זצ”ל, שהתאונן שבעוונותינו הרבים אין אנו נוהגין כראוי, אמת שאין אנו מתעצלין להמליך הש”י על כל השבעה רקיעים, ועל הארץ בד’ רוחותיה כדין, אבל על עצמנו אין אנו מקבלין אותו למלך, שיהיו אברינו נשמעין לקבל עליהם עול מלכותו ית’, וכמה פעמים שוכחין דבר זה לגמרי” עכ”ל.

וכבר כותב רבנו בחיי זצ”ל בהקדמה לספר חובות הלבבות שכדי להגיע לדרגה של ייחוד הי”ת, [רמב”ם בהלכות יסודי התורה (פרק א הלכה ז) כותב שידיעת דבר זה הוא מצות עשה שנאמר ה’ אלהינו ה’ אחד], צריך להיות מנותק מכל ענייני העולם הזה, וזה לשונו “וכאשר השיבותי אל מחשבתי בענין האחד האמת, ראיתי, כי יחודו בלב שלם לא יתקיים בנפש המאמין כשלבו שכור ביין אהבת עולם ונוטה אל תאוותיו הבהמיות, ואם ישתדל לפנות את לבבו ולסלק את מצפונו ממותרי העולם ולפרוש ממעדניו, יתקיים היחוד השלם בלבו ויעל אל מעלתו” עיי”ש.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

“ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים” .        (בראשית פרק מט פסוק א)   “אמר ר”ש בן לקיש בקש יעקב לגלות קץ הימין לבניו ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח”ו יש פסול במטתי כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בליבנו אלא אחד מיד פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.                                                       (פסחים נו.)

 

 

 

 

 

 

 

מתוך תשובת השבטים “כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בליבנו אלא אחד” משמע שעיקר חשדו של יעקב אבינו כלפי בניו השבטים הקדושים היה שמא יש באחד מהם פסול בעניני אמונה, [וכן מפורש בדברי המדרש ברא”ר (פרשה צח) שאמר להם יעקב שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב”ה] על כך השיבוהו השבטים, כשם שאין בליבך אלא אחד כך אין בליבנו אלא אחד.

[ובתרגום יונתן לספר דברים (פרק ו פסו’ ד) מובא שקודם פטירתו חשש יעקב אבינו שמא יש פסול בזרעו, אמנם לא מוזכר שם שחשש זה נבע מכך שמנעו ממנו לגלות את הקץ], וכן כותב הרמב”ם בהלכות קריאת שמע (פרק א הל’ ד) שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו, ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה’ שהלך בה אברהם ויצחק אביו, ושאל אותם ואמר להם, בני שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמי ביחוד השם, כענין שאמר לנו משה רבינו פן יש בכם איש או אשה וגו’ ענו כולם ואמרו שמע ישראל יי’ אלהינו יי’ אחד, עכ”ל, ועי’ בכסף משנה שם למה לא הזכיר הרמב”ם שהמקור לזה הוא מהגמרא בפסחים, ועוד הביא שם שכן איתא בספרי על פסוק שמע ישראל, כשנפטר יעקב אבינו מן העולם, קרא לבניו והוכיחם כל אחד בפני עצמו, וחזר וקרא כולם כאחד, אמר להם שמא בלבבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם, אמרו לו שמענו, כשם שאין בלבך מחלוקת, כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם].

וצריך להבין לכאורה מדוע חשש יעקב אבינו שיש בהם פסול בעניני אמונה דוקא למה לא חשש שמא יש בהם פסול אחר?

ובכלל צריך להבין, מדוע עלה חשש בלבו של יעקב אבינו שמא יש פסול במיטתו, אם משום שנמנע ממנו לגלות להם את אשר יקרה בקץ הימין, הלא כמה וכמה צדיקים קדושים וטהורים היו בכל הדורות, שעל אף צדקותם וקדושתם העצומה לא נגלה להם את אשר יקרא באחרית הימים, וגם מי שכן נתגלה לו ענין הקץ לא תמיד הותר לו לגלותו, כמו שאמר המלאך מיכאל לדניאל (פרק יב פסו’ ד) : “ואתה דניאל סתם הדברים וחתם הספר עד עת קץ” ?

וכבר כתב הרמב”ם ז”ל (פרק יב מהלכות מלכים הל’ כ) “וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו …” עכ”ל עיי”ש.

גם הנימוק שמעלה יעקב אבינו לבסס את חששו בכך שגם אצל אברהם אבינו מצינו שיצא ממנו ישמעאל, וכן אצל יצחק אבינו שיצא ממנו עשו, הוא דבר תמוה, שכן אם לדעתו העובדה שנתסתם ממנו הקץ מהוה סיבה שיש פגם בזרעו, א”כ גם אם לא היו ישמעאל ועשיו נולדים לאברהם ויצחק עדיין יש מקום לחשש זה, מה הראיה מכך שגם אצל אברהם ויצחק היה פסול בזרעם שגם בזרעו יש פסול ?

[אכן בילקוט שמעוני פרשת ויחי (רמז קנז) איתא : “מסיר שפה לנאמנים זה יצחק ויעקב ששניהם בקשו לגלות הקץ קרא לעשו ובקש לגלות הקץ וגנזו הקב”ה ממנו שנאמר “ויקרא את עשו בנו הגדול”, ואף יעקב ביקש לגלות את הקץ שנאמר “האספו ואגידה לכם”. ומבואר שגם יצחק רצה לגלות לעשו את הקץ ונסתם ממנו, לכן אמר יעקב שמא גם אני כמו אבי שמנעו ממנו לגלות הקץ לעשו מחמת שהיה רשע, גם אני נסתם ממני לגלות את הקץ לבניי כיון שיש פסול בזרעי עיי”ש ועדיין קשה מה שהזכיר את אברהם] .

ובהסבר הענין שמעתי לבאר על פי מה שמבואר בדברי רבותינו שבחטא אדם הראשון נעשה פגם בשלוש עבירות חמורות שהם : גילוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה  זרה, [וכן איתא  במסכת  סנהדרין  (לח:)  “ואמר  רב  יהודה  אמר  רב, אדם הראשון מין היה וכו’ רבי יצחק אמר מושך בערלתו היה וכו’ רב נחמן אמר כופר בעיקר היה וכו'” עיי”ש, [עי’ בפני מנחם (בראשית תשנ”ה ליל ש”ק) אדם הראשון מין הי’, כופר בעיקר הי’, נגד עבודה זרה, מושך בערלתו הי’, נגד גילוי עריות, והביא מיתה לעולם, נגד שפיכות דמים, ג’ עבירות החמורות. וכן איתא במדרש תנחומא על פרשת מסעי שמבואר בדבריו שאדם הראשון גורש מגן עדן כיון דעל ידי אכלתו מעץ הדעת גרם מיתה לכל הדורות ודנו הי”ת כדין רוצח בשוגג שחייב גלות עיי”ש].

עם התהוותו של  עם ישראל להיות העם הנבחר היה צורך בבירור של אותם שלושה פגמים שהיו מושרשים בגן האנושי מכוח אותו חטא של אדם הראשון, במסכת שבת (קמו.)  אומר רבי אבא בר כהנא שעד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו, אכן בלידת ישמעאל נתנקז כל הפגם של העריות, כך אומרת הגמרא במסכת קידושין (מט:) : “עשרה קבין של זנות ירדו לעולם תשעה נטלו בני ישמעאל”, אחריו נולד יצחק מבורר ומנוקה מפגם זה, בלידת עשיו יצא שעליו נאמר “על חרבך תחיה”, הופרש הפגם של השפיכות דמים, [במדרש ברא”ר (פרשה סג פסקה ח)  :”אדמוני אמר רבי אבא בר כהנא כאלו שופך דמים וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני דכתיב וישלח ויביאהו והוא אדמוני נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשיו”], אחריו נולד יעקב מנוקה וזך מפגם זה, נשאר רק הפגם של עבודה זרה שעדיין לא נתקן, כאשר מנעו מיעקב אבינו לגלות לבניו את קץ הימין, מיד חשש יעקב אבינו שזה מחמת שיש פסול במיטתו, וחשדם בחסרון באמונה דוקא, שכן ידע יעקב אבינו שפגם זה עדיין לא נתקן, ורק לאחר שענו אותו בניו ואמרו כולם פה אחד שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד נחה דעתו של יעקב.

עדיין צריך ביאור שכן היות והיו כל השבטים קדושים וטהורים, כיון שהיו כולם שלמים באמונתם באל אחד, אם כן אותו פגם של עבודה זרה להיכן הלך ? באיזה אופן נתקן הוא אם בכלל ?

המאור שבתורה מחזירו למוטב

וצריך לומר שיעקב אבינו שהיה איש תם יושב אהלים, אהלי שם ועבר ששם ישב יעקב ועסק בתורה הקדושה, כיון שהיה כל כולו קשור ודבוק בתורה הקדושה, לגביו לא היה נצרך שייעשה התיקון לאותו פגם על ידי ניקוז והפרשה, אלא מכח קדושת התורה שהיה עסוק בה תדיר נתנקה ונזדכך יעקב אבינו מכל פגם או חיסרון דק שהיה בו, כדברי רב הונא ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא בפתיחתא למגילת איכא (אות ב) : “המאור שבה מחזירן למוטב”, כך אמרו חז”ל במסכת מנחות (קי.) על דברי הפסוק בספר ויקרא (פרק ז פסוק לז) : “זאת התורה לעולה למנחה ולאשם”, מלמד שכל מי שעוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם, ופירש הרש”י שם דהיינו משום שהתורה שלמד מכפרת על העוונות במקום הקרבנות עיי”ש, [בשם הרוקח זצ”ל [פרשת חוקת] מובא שמה שכתבה התורה זאת חוקת התורה אשר ציוה ה’ לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה שמן הראוי היה לכתוב זאת חוקת הפרה שכן הנושא של הפרשה הוא מצות פרה אדומה ? באה התורה לרמוז לנו בזה שכמו שפרה אדומה מועילה לטהר אף את הטומאה הגדולה ביותר שהיא טומאת מת, כך התורה הקדושה בכוחה לטהר ולצחצח את מי שעמל ויגע בה לשמה מכל טומאה שדבקה בו כך כותב של”ה בפרשת חוקת [דרך חיים תוכחת מוסר אות יח] : “כי אף בזמן שאין אפר פרה, יוכל אדם לטהר את עצמו כשדבק בהתמדת התורה, ולומד ומלמד על מנת לשמור ולעשות ולקיים. עיי”ש יסוד זה מביא גם האור החיים הקדוש בספר ויקרא (פרק כו פסו’ טז) והנה התורה נמשלה לאש דכתיב (ירמי’ כ”ג) “הלא כה דברי כאש”, ודע כי התורה תסגל ג’ מעלות טובות בנפש אדם, הא’ מבאמצעות עסקה, להיותה אש מצרפת הנפש ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת שאול לצרפה עיי”ש כעי”ז כותב הרב זצ”ל גם בספרו ראשון לציון על ספר משלי (פרק ב פסוק א) : “כי יש עבירות אשר יעשה האדם ויספיק לו הטבילה ויש ע”י הגעלה ויש ע”י ליבון האש … והליבון הוא עסק התורה בתמידות ביגיעה שהיא אש ע”י אש התורה תוציא בליעת האיסור שנבלע בגוף האדם בעבירה … ואפשר לרמוז זה בקרא דכתיב זאת התורה אדם כי ימות באהל פי’ כי מועלת התורה ללבן ולזכך האדם כאשר מועלת המיתה לגוף לעכלו” עכ”ל. [ועי’ עוד בדברי הרב זצ”ל בפרשת כי תשא (פרק ל פסו’ יג) על הפסו’ “זה יתנו כל העובר על הפקודים”, כלל בידנו שכל מקום שנאמר זה הכוונה שהראהו באצבע, ופירש שהכוונה בזה על ספר התורה שכתוב עליו (יהושע א’) “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך”, שהכוונה היא לספר תורה המונח לפני הקב”ה כמשפטו אשר נצטוה המלך בספר דברים (פרק יז פסו’ יט) והיתה עמו וגו’, וזה שאמר ה’ למשה זה כלומר שבאמצעות מה שילמדו בתורה היא מגינה ומכפרת עון ומרבה זכיות שדרש ריש לקיש במסכת מנחות (קי.) על הפסוק : “זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם”, שכל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם ומסיים הרב זצ”ל “ואפילו היו ביד האדם עבירות רבות זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כאילו הקריב כל הקרבנות המכפרים” עיי”ש. ועיין עוד בספר נפש החיים (שער ד פרק לא) שהאריך בענין זה ואכמ”ל].

זהו ביאור דברי חז”ל במסכת בבא מציעא (פד.) : “שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם [כעי”ז בזוה”ק : “שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה”, ובפירוש האור החיים לספר במדבר (פרק טז פסוק א) ביאר שלא היה בו פסולת כאדם קודם שחטא, היינו שיעקב אבינו זכה להגיע לדרגת אדם הראשון קודם החטא שהיה זך ונקי מכל פגם וחיסרון, וכל זה מכוח התורה שעסק בה, כי המאור שבה מחזירו למוטב כמש”נ.

שבט לוי נזדכו מזוהמת נחש על ידי עסק התורה

בפרשת שמות מסופר על השליחות של משה ואהרן אל פרעה מלך מצרים, לדרוש ממנו בשם ה’ לשלח את בני ישראל מארץ מצרים.

פרעה שומע את דבריהם, והוא פונה אליהם (פרק ה פסוק ד – ה) “למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו, לכו לסבלתיכם, הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אתם מסבלתם”.

רש”י הקדוש מסביר את פנייתו של פרעה למשה ואהרן “לכו לסבלותיכם”  לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם.

מהפירוש לכו לבתיכם !

למי במצרים נתנה הרשות באמצע היום ללכת הביתה, הרי מדובר בתקופה של השעבוד ?

אם נתבונן בפרשיות שמות וארא ובא, נראה תופעה משונה, בעוד שכל בני ישראל עובדים ומוכים, משה ואהרן נכנסים ויוצאים לארמונו של פרעה, מסתובבים חופשי היכן שהם רוצים, ואף אחד לא מדבר איתם ?

רש”י הקדוש מתיחס לתופעה זו וכותב : “אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות”.

שבט לוי לא נטלו חלק בשעבוד מצרים !

רמב”ן מביא את דברי הרש”י וכותב “ונכון הוא,

ומסביר הרמב”ן : “ומנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם, ולכן הניח להם פרעה שבט לוי שהיו חכמיהם וזקניהם. והכל סבה מאת ה’.

הרמב”ן מביא את דברי רבי יהושע בן לוי במדרש שמות רבה (ה כ) שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך, אמר להם פרעה, בשביל שאתם פנויים אתם אומרים נלכה נזבחה לאלהינו, לכו לסבלותיכם לישראל.

דבר אחר, אמר להם, דייכם שאתם עומדים פנויים, שמא רע לכם שאין אתם עושים במלאכה, לכו לסבלותיכם.

וצריך להתבונן בדברי הרמב”ן זצ”ל, אומנם מנהג יפה נכון וראוי להיות בכל עם חכמים מורי תורתם, אבל כאן מדובר לא בחכמים של מצרים, אלא בחכמים של בני ישראל, של העם שעובר כעת שואה, האם באמת עניין את פרעה שלעם הזה שהוא מבקש להכחיד יהיו חכמים שיגידו להם את תורתם, מתי בדיוק הם אמרו להם את חוקיהם ?

איך הם ויתרו לשבט שלם מעם ישראל שלא יטלו חלק בשעבוד ?

בספר תורת חיים על מסכת חולין כותב שלמצב הזה דאג יוסף הצדיק בעודו שליט במצרים, הוא זה שדאג לכך ששבט לוי לא ישתעבדו.

בפרשת ויגש מסופר שבשנה השנית לרעב במצרים, כאשר גבר הרעב מאד, וכבר נתנו המצריים את כל רכושם ליוסף בעבור אוכל, הם הסכימו לתת ליוסף גם את אדמתם, יוסף קנה את כל מצרים מיד המצרים, הוא החכיר להם את האדמה לעבוד בה וקבע להם שיעור מס של חמישית, מידי שנה עשרים אחוז מהיבול היה ניתן לאוצרו של פרעה.

כל העם המצרי היו חייבים בנתינת המס לבד מהכוהנים, הכמרים המצריים, אותם פטר יוסף מהשעבוד למס השנתי : “רק אדמת הכהנים לא קנה, כי חק לכהנים מאת פרעה, ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה, על כן לא מכרו את אדמתם”. הכוהנים אינם כך קבע יוסף בחוק אינם כפופים לשעבוד.

כוונתו של יוסף בחוק הזה כותב התורת חיים זצ”ל, ודאי לא היה כדי להטיב עם הכמרים המצריים, לא כבודם העסיק אותו, כל מגמתו של החוק היה כדי שבבא אביו ואחיו למצרים, יחול החוק הזה גם על הכוהנים שלהם, גם הם יהיו פטורים מהשעבוד שעתיד מלך מצרים לשעבד אותם, כוון שמדובר בחוק גם פרעה המלך היה כפוף לו, ולא יכל לעשות כלום בענין, כבר בירידת יעקב והשבטים למצרים, סומנו הלויים ככוהנים של בני ישראל, אלה שמורים להם את חוקי תורתם, מכח החוק הזה היו שבט לוי פטורים מהשעבוד, לכן יכלו משה ואהרן לצאת ולבוא באמונו של פרעה.

ועדין יש לעיין בסוגיה זו של שבט לוי, הלא בספר דברים (פרק ד פסו’ כ) אומרת התורה : “ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה”. גלות מצרים מכונה “כור הברזל”, [כך נאמר בספר מלכים א’ (פרק ח פסוק נא) : “כי עמך ונחלתך הם אשר הוצאת ממצרים מתוך כור הברזל”], רש”י בספר דברים כותב שכור הוא כלי שמזקקים בו את הזהב.

ומבואר שתכלית הגלות במצרים היתה כדי לזקק את כלל ישראל, לצרפם ולהכינם לתכלית של בריאת העולם שהיא קבלת התורה, בגלות מצרים הוכשרו בני ישראל לתכלית זו, כפי שאמר הי”ת למשה רבנו בספר שמות (פרק ג פסו’ יב) : “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה”.

כיון שכן צריך ביאור, איך נעשה תיקון זה אצל שבט לוי, איך הם נתנקו והוכשרו להיות ראויים לקבל את התורה ?

וביותר יש לעיין בזה איך למדו שבט לוי תורה במצרים, הרי לזה נצרכה הכנה רבה, כל גלות מצרים היתה רק לתכלית הזו כדי להכשירם להיות ראויים לבחינת התורה ?

ולפי מה שנתבאר יש לומר שגם שבט לוי, אף שהם לא הטלו חלק בשעבוד הקשה במצרים, אבל כיון שהיו עמלים ועסוקים בתורה הקדושה, מכל התורה הקדושה זכו להתנקות ולהיות מוכשרים לבחינת התורה הקדושה, וידועים דברי הזוהר הקדוש [פרשת בראשית] : וימררו את חייהם בעבודה קשה בקושיא, בחומר בקל וחומר, ובלבנים בלבון הלכתא, ובכל עבודה בשדה דא ברייתא, את כל עבודתם וגו’ דא משנה, היינו שעל ידי בחינת עמל התורה ניתן להגיש זיכוך כמו על ידי השעבוד ממש, אלא שזו מלאכתו יפה.

 

הבירור לעתיד לבא יתכן בשתי אופנים

בפירוש אור החיים הקדוש על הפסוק בסוף הפרשה “כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו” כותב שפסוק זה מתייחס לגאולה העתידה שתהיה במהרה בימינו, גאולה זו אומר האור החיים זצ”ל תיתכן בשני אופנים, האופן הראשון הוא בחינה של כיבוס, הכוונה בזה היא לזיכוך מכח לימוד התורה שנמשלה ליין [וכן אתא במסכת עבודה זרה (לה.) מאי כי טובים דודיך מיין ? כי אתא רב דימי אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של וכן איתא ילקוט שמעוני במדבר (רמז תרפז) על הפסוק בשיר השירים “הביאני אל בית היין” זה סיני שבו נתנה התורה שנמשלה ליין, שנאמר ושתו ביין מסכתי, וכן הביא בספר בצור ירום על התניא [הקדמת התניא עמו’ כב] על הפסוק בספר בראשית (פרק מה פסו’ כג) : “ולאביו שלח כזאת עשרה חמרים נשאים מטוב מצרים ועשר אתנת נשאת בר ולחם ומזון לאביו לדרך”, ובמסכת מגילה (טז:) איתא : “מאי מטוב מצרים ? א”ר בנימין בר יפת א”ר אלעזר, שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה ממנו”, ופירוש רש”י עה”ת הביא בשם המדרש אגדה שחוץ מהיין הישן שלח לו גם גריסין של פול עיי”ש, ובספרים איתא שבזה בא יוסף לרמז ליעקב אבינו שעדיין שמורה אצלו כל התורה שלמד עמו בשלימותה, כי מילה “יין” עולה כמנין שבעים בזה רמז לו שיודע הוא את כל השבעים פנים של תורה והמילה “ישן” עולה כמנין ש”ס בזה רמז לו שעדיין בקי הוא בכל השישה סדרים [עיין בבעל הטורים על הפסוק שם (פרק לז פסו’ ג) : “כי בן זקנים הוא לו”. זקנים נוטריקון ז’רעים ק’דשים נ’שים י’שועות מ’ועד]. ובמה ששלח לו גריסים של פול בא רמוז לו שיודע את אותם שישה סדרים הן בגירסה והן בפילפול] ובספר ראשון לציון על שיר השירים כותב רבנו האור החיים (פרק ב פסוק ד) שבתורה כמו ביין ישנם ארבעה דברים, בתורה נקראים חלקים אלה בשם פרד”ס [פשט, רמז, דרש, סוד], גם ביין ישנם ד’ סוגי הנאות האחד הוא ההנאה מאכילת הענבים שהם סועדים את ליבו כמבואר בברכות (לה:), עוד יש ביין הנאת שהוא משמח את לב האדם “ויין ישמח לבב אנוש ” וכן יש ביין הנאה מריחו, וגם שבכוח היין להביא את האדם לידי שכרות, ארבעת הדברים שיש ביין מקבילים לארבעת החלקים שישנם בתורה, החלק של הפשט אומר האור החיים זצ”ל הוא כנגד אכילת הענבים שהם סועדים את ליבו, החלק של הרמז הוא כנגד ההנאה מריח היין, החלק של הדרש הוא כנגד התכונה של היין לשמח, [במסכת שבת (ל:) איתא שרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, ובסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתתא. והפני יהושע בפתיחה למסכת ברכות כותב ולענ”ד כמו זר נחשב לפרש דברים כפשטן שהיה אומר להם מילתא דבדיחותא ממש במילי דבדיחי דמלבד שהוא מוקצה מהדעת, אמרו חז”ל שאין שכינה שורה לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה ולכן מפרש הפנ”י שם שהיה דורש להם במילי דאגדתא שמשמח לבו של אדם שאגדה מושכת לבו של אדם לדברי תורה], החלק של הסוד הוא כנגד התכונה של היין להביא את האדם לידי שכרות שהוא אובדן הדעת הגשמית לגמרי ואמרו חז”ל בעירובין (סה.) “נכנס יין יצא סוד”, המהר”ל בחדושי אגדות למסכת סנהדרין כותב כי כמו הסוד שהוא כמוס ומוסתר גם היין הוא כנוס ומוסתר בתוך הענב, ובספר רסיסי לילה (אות כ) כותב רבי צדוק הכהן זצ”ל שעל ידי השכרות מסתלקת מהאדם הדעת ואינו מסתיר ומעלים מה שבעמקי לבבו. ואז מתגלה מה שהוא תוך מעמקי הלב שהוא בחינת סוד עכ”ד] עכ”פ בכוח התורה לברר ולתקן את כל הפגמים בלא יסורים כמש”כ המאור שבתורה מחזירו למוטב.

גאולה זו מכוח התורה אומר האור החיים הקדוש שם יכולה להיות גם קודם הזמן, גאולה זו נקראת בלשון הפסוק בספר ישעיה (פרק ס פסו’ כב) ועל פי דברי חז”ל במסכת סנהדרין (צח.) “אחישנה”. וזה כאמור יכול להיות רק כאשר ואם תהיה בישראל זכות התורה, וידועים דברי רבנו האור החיים זצ”ל בפירושו לספר שמות (פרק כז פסוק כ) בשם הזוהר חדש שהגאולה האחרונה תהיה על ידי משה רבנו שהיה הגואל הראשון וזה רמוז בפסוק מ’ה ש’היה ה’וא שיהיה ר”ת משה, וכותב שם הרב זצ”ל “ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה” והן הן הדברים כי על מנת לזכות לגאולה קודם הזמן תלוי הדבר בבירור שייעשה על ידי ומכוח התורה הקדושה.

אם ח”ו לא נזכה לבחינה של אחישנה ויגיע הקץ של ולא ימצא אצלנו זכות התורה, אז אומר האור החיים זצ”ל תהיה הגאולה באמצעות עול ותוקף הגלות אשר יצירון האומות לישראל, כדברי חז”ל במסכת סנהדרין (צז:) כי כשיגיע קץ הנחתם ולא יהיה בישראל זכות לגואלם יעמיד להם מלך קשה כהמן וכו’, והוא אומרו ובדם ענבים, כי באמצעות היסורין יזדככו הנפשות ויתבררו ניצוצי הקדושה כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה, אלא שזו מלאכתו נאה וזו מלאכתו בלתי נאה עכ”ד.

בספר קול אליהו על אגדות על הש”ס מסביר הגר”א זצ”ל את דברי הגמ’ במסכת בבא בתרא (נח:) : “בראש כל מרעין אנא דם, בראש כל אסוון אנא חמר, באתר דלית חמר תמן מתבעו סממנין”, שבראש כל אסוון ר”ל רפואות הנפש אנא חמר, היא התורה שנמשלה ליין כמו שאמרו חז”ל בכמה דוכתי, באתר דלית חמר תמן מתבעו סממנין, ר”ל מי שאינו בעל תורה הוא צריך לרפואות המרות איך להתנהג אבל מי שהוא בעל תורה אינו צריך לרפואות המרות רק לעסוק בתורה ויראת ה’ כל היום. ולפי דרכנו יש לפרש זה על דרך מה שנאמר דהיין הוא רמז לתורה ומי שיש בו זכות התורה הרי שמאור שבה מחזירו למוטב ואינו צריך לסממנים ורפואות אחרות לרפא בהם את נפשו].

במסכת ברכות (ה:) איתא אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול, ונתקשו הרבה בביאור מאמר זה דאיך יתלה בביטול תורה אחר שפשפש ולא מצא, ודאי פשפש גם בעוון ביטול תורה שהוא כנגד כולם, וידועים דברי הגר”א זצ”ל דיתלה בביטול תורה את מה שלא מצא דזה מחמת שנתבטל מן התורה ואינו יודע מה אסור ומה מותר ולא את היסורין עצמן, אכן יש לומר דרך רמז שאם רואה שיסורין באים עליו ודאי יש בו חטא כדברי רב אמי במסכת שבת (נה.) “ואין יסורין בלא עון דכתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם”, ועל כן ריך האדם לפשפש במעשיו לידע על איזה עון הוא נתפס, ואם פשפש ובכל זאת לא מצא שום עון לתלות בו היסורין יידע שבאו לו יסורים אלא לטובתו לזככו מזוהמת הנחש וכן כותב הרב פני יהושע בחדושיו למסכת ברכות שם : “דזולת היסורין בלתי יכולת להנשמה אף לאחר הפרדה מן הגוף להשיג ולקבל כל האורות והעולמות העליונים הצפונות והנעלמות אשר עליהם נאמר עין לא ראתה אלקים זולתיך. לא מבעיא לאחר שחטא אדה”ר שאפילו הצדקים גמורים יש בהן קצת מעטיו של נחש שעשתה פגם בכל הנשמות העתידות לבוא אלא אף קודם שחטא אדה”ר אפילו בתחילת בריאת עולם כתיב וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל כו’ ודרשו חכמים שראה הקב”ה שאין העולם כדאי להשתמש באותו האור והיינו ג”כ מטעם הנ”ל שאי אפשר לקבל אותו אור מחמת היותה מעורבת עם החשך שהם מענייני התאות הגופניות והגשמיות שמתוך כך בלי ספק שנתעבו ג”כ חלקי הנשמה מחמת אותן העניינים המקרים והטבעים וביותר חלק הנפש שבה ולכן לעולם לא תוכל לקבל האור הגדול אלא ע”י יסורין שמתוך כך תזדכך הנשמה כאילו היא נפרדת מן הגוף ואין לה חלק בענייני עה”ז כי אם במה שהוא הכרח לצורך קיומה לעבודת השם ולמצותיו עד שלפעמים בצדיקים גמורים אפילו הגוף שלהם מזדכך כאותן שנכנסו חיים בגופן לגן עדן וכ”ש שנשמת הצדיקים מזדככת ומזוקקת ככסף צרוף והוא לגמרי כענין המלח שממתקת הבשר” עיי”ש. וזה שאמר יתלה בביטול תורה היינו שמה שנצרך לזיכוך כזה על ידי יסורין הוא משום שלא היתה בו זכות התורה שאם כן היה מתברר ומתנקה על ידה כמש”נ.

האור החיים זצ”ל כותב שעל שתי בחינות אלה של הגאולה נאמר במסכת סנהדרין (צח.) : “זכו עם ענני שמיא לא זכו עני רוכב על חמור”, זכו מתייחס לגאולה שקודם הזמן וזה תלוי בזכות התורה כמש”נ, אם נזכה לזה אזי יבוא הגואל על ענני שמיא, ואם לא אז יבוא עני ורוכב על חמור שהוא רמז לעינוי וייסורין כמש”נ.

בספר צל”ח על מסכת פסחים (נז.) שואל מה פירוש שרצה יעקב לגלות לבניו את קץ הימין, וכתב שיש קץ שהוא בבחינת ימין שהוא מצד החסד ורחמים, ויש קץ שהוא בבחינת שמאל שהוא מידת הדין וכמו שכתוב בספר יחזקאל (פרק כ פסוק לג) “אם לא בחימה שפוכה אמלוך עליכם”, והקב”ה מביא עליהם מציקין כהמן להחזירן למוטב והאריך בזה שם, ואפשר שכאשר נתאספו כל בניו של יעקב אבינו סביבו וראה שכולם בני תורה וצדיקים רצה לגלות להם שהקץ יהיה “קץ הימין” מצד החסד והרחמים, וכאשר נסתם ממנו חשש שמא יש עדיין פסול בזרעו שעדיין לא נתקן ולכן יצטרכו לבחינה השניה של קץ השמאל, עד שאמרו לו בניו שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד, אין בליבנו אל אחד, ובזה נחה דעתו של יעקב אבינו שמן השמים אין רוצים שיגלה לבניו את הקץ.

 

 

פרשת ויחי

אוהב את התוכחות

“ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם”.      (בראשית פרק מט פסו’ א-ב)

 

כאשר אנו קוראים את הפסוק הראשון בפרק מ”ט מובן שמטרת הכינוס של השבטים על ידי יעקב אבינו היתה כדי לומר להם דברי נבואה, דברים הקשורים לאחרית הימים, אכן כאשר קוראים את המשך הפסוקים אין שם שום דיבור על העתיד, יעקב מדבר על העבר ועל ההוה אבל לא על העתיד.

במסכת פסחים (נו:) אומר רבי שמעון בן לקיש שאכן כאשר קרא יעקב לבניו הוא ביקש לגלות להם את קץ הימין, אלא נסתלקה ממנו השכינה, סילוק השכינה היה עבור יעקב אבינו יותר מסימן שמין השמים לא מסכימים לגלות.

במסכת פסחים שם אומר ריש לקיש שיעקב אבינו תלה את ההתנגדות משמים בכך שיש פסול במיטתו, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק שיצא ממנו עשו, שמא גם אחד מבניו אינו ראוי לשמוע את נבואת העתיד מחמת פגם שיש בו, אמרו לו בניו : שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

ועדיין צריך להבין מדוע באמת נמנע מיעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו ?

[בפירוש אברבנאל לתורה כותב שיעקב חשש שקצת בניו יקוצו בתוכחתו ודבריו, ואולי מיראתם שיוכיחם בדברים קשים התרחקו ולא יקרבו לפניו, ולכן בראשונה אמר להם האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, כדי שיחשבו שלא היה דעתו להוכיחם אלא לגלות להם דברים סתומים וחתומים לעתיד לבא, כל אדם יכסוף לדעת הדברים העתידים. ואחרי שנתקבצו כולם אז אמר אליהם הקבצו ושמעו בני יעקב, ר”ל כיון שאתם בני אין ראוי שתקוצו בתוכחתי ואל יכבדו עליכם דברי עיי”ש.

לפי דבריו לא באמת רצה יעקב אבינו לגלות לבניו את הקץ, אלא שרצה יעקב אבינו לקרב אותם אליו כדי להוכיחם, לכן אמר להם שהוא רוצה לגלות להם דברים עתידיים, ואחר שנקבצו אמר להם דברי תוכחה כפי שרצה לומר באמת.

ולכאורה צריך עיון מדברי הגמ’ בפסחים ששם מפורש שביקש יעקב לגלות לבניו את הקץ רק שנסתם ממנו, ומשמע שלולי שנסתם ממנו כן היה מגלה להם ולא רק אומר להם דברי תוכחה].

כיוון שנמנע מיעקב לגלות לבניו את הקץ, הוא אומר להם דברים אחרים, בסוף דבריו של יעקב אבינו אומרת התורה : “וזאת אשר דבר להם אביהם, ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אתם”. יעקב אבינו מברך את בניו לפני מותו, כך נהגו אברהם ויצחק וכך נהג גם יעקב.

כאשר אנו קוראים את דברי יעקב לשבטים, בפרט מה שאומר יעקב לראובן שמעון ולוי, תוכן הדברים שם לא תואם את ההגדרה של המילה ברכה לפי המובן הפשוט שלה. “יתר שאת ויתר עוז”, ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה ובמלכות, [שאת לשון נשיאות כפים, ועז הוא מלכות] אומר יעקב לראובן, את שניהם הפסדת אומר לו יעקב אבינו, וזה משום שאתה “פחז כמים”, מהרת להראות כעסך, ככזה אתה לא ראוי למעלות אלו.

אח”כ מטיח בו יעקב אבינו “עלית משכבי אביך, חללת יצועי עלה”, אומנם במסכת שבת (נה.) אומרים חז”ל שעשה כן כדי לתבוע עלבון אמו, אבל התורה בפרשת וישלח (פרק לה פסו’ כב) מוזכר מעשה זה בלשון קשה : “וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו”, מעשה שעליו נאמר בפרשת כי תבוא קללת ארור, דברים כאלה קשה להגדיר אותם כברכות.

מראובן עובר יעקב אבינו לשמען ולוי, חמסתם מעשיו את אומנות הרציחה הוא מטיח בהם, אתם שהצעתם לאחים להרוג את יוסף בדותן, הוא מזכיר להם את מעשה זמרי נשיא שבט שמעון, ואת מחלוקת קרח משבט לוי, הוא מתפלל : “בסודם אל תבוא נפשי, ובקהלם אל תחת כבודי”. בשל כך הוא מודיע להם לוי לא יקבל נחלה עם אחיו, וגם שבט שמעון יהיו עניים וסופרים ומלמדי תינוקות שיהיו נפוצים בכל הארץ. “ארור אפם כי עז” הוא אומר, ארור זה ההיפך הגמור מברכה.

אכן כאשר יעקב מבקש לעבור ליהודה, הוא פונה אליו בלשון “יהודה אתה יודך אחיך”, רש”י במקום עומד על כך שאצל שום אחד מהשבטים לא השתמש יעקב במילה אתה רק אצל יהודה, הטעם לזה כותב הרש”י לפי שיהודה ראה שיעקב הוכיח את הראשונים בקנטורים, התחיל יהודה לסוג לאחוריו, הוא הבין שיעקב אביו לא מברך אלא מוכיח, אז הוא התחיל לסוג, לכן קראו יעקב בדברי רצוי, אתה לא כמותם, אתה יודך אחיך.

בפתיחה של הפרק לא מוזכר אפילו ברמז שיעקב רוצה לברך את השבטים, כאשר יצחק אבינו ביקש לברך את עשיו, זה מפורש בפסוק (פרק כז פסו’ ד) : “בעבור תברכך נפשי בטרם אמות”. גם כשהוא מבקש לברך את יעקב לפני יציאתו לחרן, הוא אומר לו : “אל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים, ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, אבל כאן אצל יעקב לא מוזכר שהוא רוצה לברך, רק בסוף דבריו של יעקב מסכמת התורה : “זאת אשר דיבר אליהם אביהם ויברך אותם איש כברכתו ברך אותם” שמשמע שמה שדיבר אליהם יעקב היו דברי ברכה

האמת שהספורנו זצ”ל קורא את הפסוק כך, “וזה אשר דיבר להם אביהם”, שהכוונה בזה לכל מה שאמר להם יעקב עד עכשיו, שהם כאמור תוכחות ודברים קשים, [דיבור בלשון התורה הכוונה לדיבור קשה, בשונה לאמירה שהכונה ללשון רכה] בנוסף לזה אומרת התורה “ויברך אותם”, אחר שסיים יעקב להוכיח את השטים הוא גם בירך אותם, מה בירך אותם לא מפורש בכתוב.

אכן ברש”י מפורש שכוונת דברי התורה ויברך אותם היא לדברים אשר דיבר אליהם אביהם, לא רק מה שנאמר לשאר השבטים היו ברכות, אל גם מה שנאמר לראובן שמעון ולוי לדעת רש”י היו ברכות, “יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, שהרי הוא אמר להם דברים קשים, תלמוד לומר ויברך אותם, כולם במשמע” עיי”ש, לו היינו שואלים את ראובן שמעון ולוי ביציאתם מה נאמר שם, הם היו אומרים בפנים שמחות קבלנו ברכות, ועדין צריך ביאור לפי פירוש רש”י איזה ברכות נאמרו לראובן שמעון ולוי ?

ביאור הדברים נראה שאומנם יעקב אבינו הטיח בראובן שמעון ולוי דברים קשים, אבל המטרה בדברים אלה לא הייתה כדי לביישם חס ושלום, כוונתו של יעקב אבינו בזה הייתה רק כדי לתקן את דרכם ולהעמיד אותם על דרך הישר.

כאשר אדם מוכיח את חברו על מעשה רע שעשה, אדם מן הישוב יכול לראות במעשה כזה התערבות שלא במקומה, בפרט אם הוא נגוע במידת הגאווה, הוא יראה בכך פגיעה בכבודו, הוא אף יכול לפתח שנאה כלפי המוכיח כדברי הנביא : “אל תוכח לץ פן ישנאך”. לא כן כאשר מדובר באדם חכם, במי שחפץ לחיות את חייו באופן היותר מושלם, אדם כזה לא רק שאינו מתנגד לדברי המוכיח, אלא הוא שמח בהם, עליו אמר שלמה “הוכח לחכם ויאהבך”.

בספר בראשית (פרק כא פסוק כה) מסופר שאברהם הוכיח את אבימלך על באר המים אשר גזלו עבדיו, מיד אח”כ (פסו’ כז) אומרת התורה ויכרתו שניהם [אברהם ואבימלך] ברית, בספרי פרשת דברים למדו מכאן שהתוכחה מביאה לידי שלום, לא רק שדברי אברהם לא יצרו שנאה אצל אבימלך, הוא נעשה אוהב של אברהם עד כדי שכרת עמו ברית ?

בספר חרדים (מצוות עשה פרק א אות לב) מפרש את דברי התורה “ומלתם את ערלת לבבכם”, שהכוונה בזה שיהא לבו של אדם רך לקבל דברי המוכיח ולא ישנאהו אדרבה יוסיף לו אהבה על דרך הוכח לחכם ויאהבך. ובסמ”ק מונה זאת כמצות עשה (מצוה ט) לאהוב את התוכחות ולאהוב מי שיוכיחנו.

במסכת ערכין (טז:) אומר רבי יוחנן בן נורי : “מעיד אני עלי שמים וארץ, שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן שמעון בן גמליאל, וכל שכן שהוספתי בו אהבה.

במסכת מכות (כב.) מבואר שלרבי יהודה המקום שבו היו לוקים חייבי המלקות היה נקרא בית מאהביי, ומסביר הבן איש חי זצ”ל, שמנין המלקות [שלושים ותשע] הוא שלוש פעמים אהבה, לרמז שצריך לקבל הלוקה את המלקות באהבה.

במסכת אבות (פרק ו משנה ו) מובא שהקנין הל”ב מהארבעים ושמונה קנינים שהתורה נקנית בהם, הוא “אוהב את התוכחות”, בפירוש פרקי משה לרבי משה אלמושנינו זצ”ל כותב שהכוונה בזה שכאשר יוכיחוהו חבריו על דבר שעשה, או שדבר שלא כהוגן, לא יתפעל מזה, אדרבה יאהב זה, כי יהיה סבה שלא יכשל בו פעם אחרת.

בהקדמה לספר חיי אדם מביא הרב זצ”ל שהגאון בעל עבודת הגרשוני זצ”ל היה מחזיק אצלו תלמיד חכם ונתן לו שכר, על מנת שיהיה תמיד עמו, ישגיח על כל מעשיו ודבריו ותנועתיו, ומה שלא יישר בעיניו יאמר לו תיכף שעשה שלא כהוגן.

אכן המונח ברכה אינו מתייחס רק לדברים שערבים ונעימים לאוזן, כאשר מעמידים את החכם על טעותו, כאשר מוכיחים לו שהוא לא נהג כהוגן, לגביו נחשב הדבר לברכה גדולה, יתכן ואפילו יותר מאילו נאמרו לו דברים נעימים וערבים.

יעקב לא קילל חס ושלום את ראובן וגם לא את שמעון ולוי עצמם, אלא את מידת הכעס שהיתה בהם, בספר במדבר (פרק כג פסוק ח) אומר בלעם לבלק : “מה אקב לא קבה אל”, אומר הרש”י כשהיו ראויים להתקלל לא נתקללו כשהזכיר אביהם את עוונם, כי באפם הרגו איש. לא קלל אלא אפם, שנאמר (בראשית מט, ז) ארור אפם, יעקב אבינו הוכיח אותם על שהשתמשו במידת הכעס שלא במקומה ולא במידה הנכונה, עבורם דברים אלו היו לא פחות מברכה.

עוד נראה בזה על פי דברי המדרש בראשית רבא (פרשה צט אות ד) [הובאו ברש”י] על הפסוק “איש כברכתו ברך אותם” שואל הרש”י לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו [בלשון יחיד], מה תלמוד לומר ברך אותם ? לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולנפתלי קלותו של איל, ולבנימן חטיפתו של זאב, יכול שלא כללן בכל הברכות, ת”ל: ברך אותם.

מפורש בדברי המדרש שבכל אחד מהשבטים היו מושרשות כל השנים עשרה תכונות שהיו אצל השבטים, מה שהזכיר יעקב אצל יהודה גבורת אריה, ואצל בנימין חטיפת הזאב, זה משום שאצלם תכונות הם בולטות ביותר, אבל באמת תכונה זו קיימת אצל כל אחד ואחד מהשבטים אם כי בצורה פסיבית.

נמצא לפי זה שגם ראובן שמעון ולוי קבלו ברכות כמו שאר השבטים, אומנם נאמרו להם גם דברים קשים, אבל יחד עם זה הם קבלו גם ברכות, מצד היותם חלק בלתי נפרד מכלל ישראל, גם בהם כמו בשאר השבטים הושרשו כל המעלות שנזכרו.

בדברי המדרש כאן כתוב לכאורה את עיקר היסוד של “כלל ישראל”, כל אחד מכלל ישראל הוא כלול מכל הכלל, וכל הכלל לא נחשב ככלל אם חסר יהודי אחד, בהלכה קוראים לזה “ערבות”, כל ישראל ערבים זה לזה, מעורבים זה בזה “כולנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו”.

במסכת ראש השנה (כט.) נאמרה ההלכה שבברכת המצות אף אם יצא ידי חובה יכול להוציא את מי שלא יצא, אם יש יהודי שלא קידש יכול מי כבר קידש לקדש עבורו כאילו לא יצא ידי חובה, עומק בדברים הוא שאם יש יהודי אחד שלא יצא ידי חובת קידוש אז חסר גם בקידוש שלי, כי אני והוא ערבים זה לזה, אם בנפתלי לא היה את הזאב של בנימין הוא לא יכול להוציא אותו ידי חובה, כי הוא לא חלק ממנו.

בפרשת וישלח אומר ה’ ליעקב : “אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו”, גוי פירושו עם, עם ישראל נקראים “קהל גויים”, אבל יחד עם זה הם נחשבים כולם עם אחד, מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, כלשון הגמ’ במסכת ברכות (ו.) חטיבה אחת.

יעקב אבינו קורא לבניו כדי לדבר איתם על אחרית הימים, אבל נסתלקה ממנו שכינה, יעקב מבין שעדיין אין בניהם חיבור, עדיין הם לא בבחינת גוי אחד וחטיבה אחת, כיון שכן הם לא ראויים עדיין לגאולה, במדרש אגדה (פרק פג) מובא שאמר להם אביהם, אעפ”י שאינו ידוע אימתי יום הדין, אלא הרי אני אומר לכם כשתאספו ותקבצו אותה שעה אתם נגאלין”.

אחר שקברו את יעקב במערת המכפלה, בדרכם חזרה למצרים אמרו זה לזה : “לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו”. עדיין קינן החשש אצל השבטים שיש בלבו של יוסף טינה עליהם, שהוא עדיין לא מרגיש כלפיהם רגשי אחוה את זה רואה יעקב, והוא אומר להם רציתי לדבר אתכם על הגאולה אבל נסתם ממני, כי עדיין חסר ב”היקבצו”, חסר אצלכם באחדות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

מעלתם של תומכי התורה

בפרשה אנו קוראים על הברכות שברך יעקב אבינו את השבטים הקדושים לפני מותו, התבוננות בפסוקים מראה שיעקב הקפיד לברך את השבטים הקדושים לפי סדר מסויים, תחילה הוא בירך את בני לאה שילדה ראשונה, הוא מתחיל בראובן ועובר לשמעון אחריו לוי ויהודה, משם הוא מדלג ליששכר וזבולון, שהם אומנם נולדו אחרי בני השפחות, הם היו הבנים התשיעי והעשירי, מכל מקום כיון שנולדו מלאה ברך אותם יעקב יחד עם בני לאה הגדולים אח”כ ברך יעקב את בני השפחות בלהה וזלפה, וסיים בבניה של רחל יוסף ובנימין.

אכן כאשר בא יעקב לברך את יששכר וזבולון בני לאה, משנה יעקב מסדר הילודה, ובמקום לברך את יששכר שנולד קודם, הוא מברך תחילה את זבוליו שנולד אחריו, והדבר צריך ביאור מדוע אצל יששכר וזבולון שינה יעקב מסדר הילודה שהקפיד אצל שאר השבטים והקדים את זבולון ליששכר ?

[דרך אגב גם בספר דברים (פרק לג פסוק יח) כאשר מבקש משה רבנו לברך את השבטים לפני מותו, גם משה יתכן בעקבות יעקב אבינו, מקדים לברך את שבט זבולון לפני שבט יששכר, “ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך”, וגם כאן הדבר טעון ביאור מדוע הקדים משה לברך את שבט זבולון לפני יששכר].

על שאלה זו עמדו חז”ל במדרש רבה פרשת ויחי (פרשה צז אות יג) וז”ל : “מה ראה יעקב שבירך זבולן ואחר כך יששכר, [מה הסיבה שבגינה הקדים יעקב לברך את זבולון לפני יששכר] “והלא יששכר גדול ממנו ויששכר היה ראוי לברך תחילה” ?

על פניו נראה שכוונת המדרש שיש להקדים את זבולון ליששכר משום שהוא נולד קודם, ומטעם זה ראוי הוא לברכה תחילה.

אכן נראה שכוונת המדרש לומר שמלבד זה שצריך וראוי להקדים את ברכת יששכר לזבולון משום שהוא גדול מזבולון, סיבה נוספת יש לכך שצריך היה להקדים את יששכר לזבולון, “שיששכר ראוי להתברך תחילה”, ולמה הוא ראוי ? משום שיששכר הם השבט של לומדי התורה, כך נאמר בספר דברי הימים א’ (פרק יב פסו’ לג) : “ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, לדעת מה יעשה ישראל, ראשיהם מאתים וכל אחיהם על  פיהם”. ובמדרש תנחומא פרשת במדבר פרשו חז”ל שאלו מאתים ראשי סנהדראות שיצאו מיששכר, שהיו מסכימים הלכה על פיהם והוא משיב להם הלכה כהלכה למשה מסיני. וכיון שכך מין הראוי להקדימו לזבולוןב?

ספר במדבר (פרק ז פסו’ יח) מסופר על הקרבת הנשיאים בחנוכת המשכן, ביום הראשון הקריב נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה, אחריו ביום השני הקריב, נתנאל בן צוער נשיא שבט יששכר, שואל האור החיים הקדוש בשלמא שבט יהודה הקריב ראשון, יהודה הוא מלכות, אבל  שבט יששכר, איך קפץ וקודם מהמקום התשיעי עד המקום השני, לפני ראובן הבכור ויתר האחים הגדולים ממנו, וביאר האור החיים שהיה זה לצד היותו בן תורה, לכן הורם שבטו וקדם לראובן הבכור עיי”ש אם כן גם בעיניננו מן הראוי להקדים את שבט יששכר לברכה מצד היותו בן תורה כפי שהוקדם בחנוכת המשכן ?

הטעם שבכל זאת הקדים יעקב לברך את זבולון לפני יששכר, אומר המדרש שם : “וכל השבח הזה מאין היה ליששכר ?

המדרש מקדים  לשאול איך באמת זכה יששכר להגיע לכזו גדלות תורנית, איך הוא הצליח להעמיד מתוכו מאתיים ראשי סנהדראות, להפוך את שבטו להיות השבט של לומדי התורה ?

שאלת המדרש כאן צריכה ביאור, מה פירוש מהיכן היה לו, יששכר חינך את עצמו ואת בניו מקטנותם לשאוף לגדלות בתורה, להיות עמלים בתורה, לא להסתפק בלימוד שטחי, לנצל כל רגע ורגע לעסק התורה, רק כך אפשר לזכות לגדלות בתורה, ובשל כך זכה גם שבט יששכר לכל מה שזכה, אם כן מה פירוש שאלת המדרש : “וכל השבח הזה מאין היה ליששכר ?

אכן גם אם נכון הדבר שכדי לזכות לכתרה של תורה צריך עמל ושקיעות בתורה יום ולילה, אומנם כדי להגיע לידי כך צריך האדם להיות משוחרר מכל דאגה שהיא, צריך ששום מחשבה לא תטריד את מוחו, רק כך יתכן שיהיו עתותיו בידו ולהיות שקוע כל כולו רק בתורה.

אמנם דא עקא שבדרך הטבע ישנם הרבה סיבות הגורמות לדאגה בלב איש, כל מיני טרדות הגורמות לבטל מהאדם את יישוב הדעת, לגרום שלא ליבו פנוי רק לעסק התורה, הסיבה הראשונה והשכיחה ביותר היא דאגת הפרנסה, מי שראשו עסוק תדיר בשאלה של מה אוכל למחר ? אין מוחו פנוי ואינו יכול לרכז את כל כולו בלימוד התורה, במסכת קידושין (כט:) הגדירו זאת רבי יוחנן במשפט : “ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה”.

[בספר אמרי פנחס לרבי פנחס מקוריץ זצ”ל [אות קלד] הליץ על כך את מאמר חז”ל בירושלמי מסכת תרומות (פ”ח הל’ ד) שכל האברים תלויים בלב והלב תלוי בכיס, שכן מי שדואג לפרנסתו תדיר הרי שאין ליבו פנוי להבין ולהשכיל בתורה כראוי, עוד הליצו על זה את דברי רבי אמי בילקוט שמעוני תהלים (רמז תשסא) שאין תורתו של דואג אלא מן השפה ולחוץ].

כוונת המדרש אינה לשאול איך נעשו שבט יששכר גדולי תורה, הדרך לזה היא אחת כמש”נ, כוונת המדרש היא לשאול איך יתכן ששבט שלם הצליחו להכין את עצמם להיות ראויים לבחינה של עסק התורה, להניח בצד את כל הטרדות, לפנות את ליבם מכל דאגה, וכי לא היו זקוקים לפרנס את עצמם, בפרט שלא מצינו שהיה שבט יששכר עשיר במיוחד ?

על כך עונה המדרש : “משל זבולון [בזכות זבולון] שהיה עוסק בפרקמטיא שלו [וממה שהיה מרוויח היה] מאכיל את יששכר שהיה בן תורה.

אכן שבט יששכר לא היו עשירים במיוחד, מה שזכו למרות זאת להעמיד גדולי תורה ומורי הוראה, היה זה אודות לתמיכתו התמידית של שבט זבולון, מהונו היה נותן זבולון ביד רחבה לבני יששכר אחיו, כדי שאלה יוכלו לעסוק בתורה מתוך יישוב הדעת, נמצא אם כן שמי שאפשר לשבט יששכר לגדול בתורה היה זבולון.

כיון שכן זכותו וחלקו של זבולון בלימוד התורה של יששכר אינו פחות מזו של יששכר שלמד בפועל, וכך כותב הטור ביו”ד (סי’ רמו) : ” ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד, או מפני טרדת הזמן, יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו”.

בספר חומת אנך על ספר תהלים (פרק יד) מחדש הרב חיד”א זצ”ל בשם אביו זצ”ל, שלא רק שנחשב לו כאילו למד בעצמו, אלא גם מלמדים אותו לעתיד לבא את כל התורה, והכריח כן מדברי הירושלמי במסכת סוטה (פרק ז הל’ ד) שם אומר רבי חייה שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל לבעלי מצות בצילה של בעלי תורה, שנאמר : “כי בצל החכמה בצל הכסף”, והקשה הרב חיד”א זצ”ל איזו הטבה יש בזה לתומכי תורה בהיותם במתיבתא דרבנן, אדרבא יגדל צערם ביושבם שם בין בעלי התורה והם לא ידעו ולא יבינו ? והביא בשם אביו זצ”ל שעל כרחך מלמדים את אותו מחזיק תורה את כל התורה ולכן יכול להיות בחברת התלמידי חכמים בעולם הבא וזו מעלה גדולה עכ”ד.

כאשר הקים הגר”ח מוולאזין זצ”ל את ישיבתו, היה דרכו לכתת רגליו בכפרים ובעיירות לערוך בהם מגבית לטובת הישיבה הקדושה, הלא היא “ישיבת וולאוזין”, אשר הוצאות החזקתה היו נטל לא פשוט, בן התורמים הקבועים נמנה איכר פשוט, עם הארץ היה אותו איכר, כזה שלא ידע צורת אות, אומנם אהבת התורה שבערה בו הביאה אותו להרים תרומה נכבדה לכבודה של תורה, קופה מיוחדת היתה לו לאותו כפרי בה היה טומן מידי פעם את אשר הפריש לצדקה לטובת הישיבה, וכאשר היה מגיע ראש הישיבה לכפר, היה רץ אליו בשמחה ומעניק לו את תרומתו הנכבדה.

באחד הימים הגיע מברק לישיבת וולאזין, הוא מוען אל ראש הישיבה הגאון רבי חיים זצ”ל, כאשר פתח רבי חיים את המכתב הבעת צער ניכרה בפניו, זה עתה נתבשר כי אותו כפרי אוהב תורה, מתומכי הישיבה השיב את נשמתו, הרגיש רבי חיים זצ”ל חובה להכיר טובה לאותו כפרי, מיד שכר עגלון שיסיע אותו אל אותו כפר, אם לא הייתי בלוויה לפחות אכבד אותו בדברי הספד בתום ימי השבעה, חשב. העגלה יצאה לדרכה ואכן בסיום ימי השבעה עמד רבי חיים זצ”ל ראש הישיבה והספיד את הנפטר שהיה תומך תורה בכל לבו.

באחד הימים ישב לו הגר”ח זצ”ל בחדרו כשהוא רכון על ספרי הראשונים והאחרונים, בעוד מספר ימים עליו למסור שיעור כללי לפני בני הישיבה, אך דא עקא שהסוגיא אינה מחוורת כל צורכה, עדיין רב בה הנסתר על הנגלה, אחר שעות של עמל מאומץ למצוא שביל בהבנת הסוגיא, נשמט ראשו של ראש הישיבה על הספרים ונרדם, בחלומו הופיע אותו כפרי ופניו מזהירות, רבי ! פנה אל רבי חיים, אל דאגה, אני יסביר לרב את כל הסוגיא באופן שהכל יהיה מחוור, אתה ? ! תמה רבי חיים, הלא אתה לא יודע אפילו קרוא וכתוב, ואיך תסביר לי סוגיא כל כך עמוקה ומסובכת ?

אכן רבי ! השיב אותו כפרי, נכון שבחיי חיותי בעולם הזה הייתי כפרי פשוט, עם הארץ שאינו יודע ללמוד, אבל רבי ! כאשר הגעתי לעולם שכולו טוב, כאשר ראו את תמיכתי רבת השנים בישיבה הקדושה, מיד למדו אותי את כל התורה, ומן השמיים שלחו אותי כעת להסביר לרב את מהלך הסוגיא כפי שלמדוני בישיבה של מעלה.

זוהי מעלתו של התומך בתורה, כדי לפרסם את מעלתו של זבולון, להודיע שהיא שווה לזו של יששכר, לכן הקדימו יעקב אבינו וברכו לפני יששכר.

בפרשת תולדות מספרת התורה על ההריון של רבקה אמנו, שהיו הבנים מתרוצצים בקרבה, היא שלא ידעה שמדובר בשני בנים, חשבה שמדובר בבן אחד הפכפך, פעם רוצה לצאת בפתחי עבודה זרה, ופעם רוצה לצאת בפתחי בתי מדרשות, ותלך לדרוש את ה’, בבית מדרשו של שם בשרו לו “שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו”, ובמסכת ברכות (נז:) איתא אל תקרי גוים אלא גיים, ואמר רב יהודה אמר רב : אלו אנטונינוס ורבי עכ”ד הגמ’ שם. [רבי היה ניצוץ נשמתו של יעקב אבינו, לכן נקרא הנשיא, ר”ת הוא ניצוץ של יעקב אבינו, במדרש רבה פרשת ויחי (פרשה צו סימן ה) מובא שרבינו הקדוש בחייו היה דר בציפורי שבע עשרה שנה והיה קורא על עצמו את הפסוק ויחי יעקב בארץ מצרים י”ז שנה וחיה יהודה בציפורי י”ז שנין, ואנטונינוס היה מצאצאיו של עשו ושניהם חיו באותו דור].

והנה גם כאן יש לשאול מדוע הקדים רב את אנטונינוס לרבי, הלא מצד מעלתו של רבי ועוצם קדושתו, מן הראוי היה להקדים את רבי מה גם שהיה רבי נשיא ישראל ומן הראוי היה להקדימו לאנטונינוס שהיה גוי ומצאצאיו של עשו הרשע.

שמעתי ממורינו הרב יורם זצ”ל שכידוע שעד ימיו של רבי לא נכתב שום דבר מהתורה שבעל פה, מחמת האיסור שבדבר כמבואר בגיטין (ס.), וכן כותב הרמב”ם בהקדמה ליד החזקה : “ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע. ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם. ורבצו בכל מקום. כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל. ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה. לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת. וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות. חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח” עכ”ל.

[כן כותב הרש”י במסכת בבא מציעא (לג:) משרבו תלמידי שמאי והלל שהיו לפניו שלשה דורות רבו מחלוקות בתורה ונעשית כשתי תורות, מתוך עול שעבוד מלכיות וגזירות שהיו גוזרין עליהן, ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי, שנתן הקדוש ברוך הוא לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי, כדאמרינן בעבודה זרה (י:), ונחו מצרה, ושלח וקבץ כל תלמידי ארץ ישראל, ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות, אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה, ונתן סימנים: הלכה פלונית ופלונית שמעתי משם פלוני, וכשנתקבצו אמר כל אחד מה ששמע, ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דברי מי ראוין לקיים, וסידרו המסכתות …” עכ”ל]

אכן כדי לחבר חיבור כזה מושלם כמו המשנה, היה צריך רבי יהודה הנשיא לקבץ את כל חכמי ישראל מכל המקומות בארץ, שכל אחד מהם ישמיע את מה ששמע וקיבל מרבותיו, ואח”כ לערוך הכל בסדר מופתי כמו שעשה, דבר זה היה כרוך בהוצאות גדולות מאד, שכן אותם מאות חכמים שישבו לפני רבי היו צריכים להתפרנס, מי שילם את כל מחסורם, את כל הסכום האדיר שהיה נדרש להחזיק את כל המפעל הגדול הזה, לא אחר מאשר אנטונינוס, כדברי הרש”י בבבא מציעא שם שנתן הקדוש ברוך הוא את חנו של רבי בעיני אנטונינוס מלך רומי, [בתלמוד ירושלמי מסכת מגילה (פרק א הל’ יא) מבואר שאנטונינוס התגייר לכן היה מותר לקבל ממנו צדקה זו]

עכ”פ ביאר הרב זצ”ל שאפשר שמטעם זה גם הקדימו את אנטונינוס לרבי לכבדו בכך שזכה להיות תמכין דאורייתא אשר זכותו גדולה כזכות הלומד עצמו  כמש”נ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

יעקב אבינו לא מת

“רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק לימא מר מילתא, אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה בתר דסעוד אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת. אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא אמר ליה, מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה’ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”.                      (תענית ה:)

 

 

 

 

 

 

 

התוספות במסכת תענית שם וכך גם הרש”י בפירושו לספר בראשית (פרק מט פסו’ לג) כתבו שמטעם זה לא נאמר אצל יעקב לשון מיתה אלא לשון גויעה “יגוע ויאסף” כיון שיעקב אבינו לא מת עיי”ש.

[אע”ג שמצאנו בספר בראשית כמה פעמים לשון מיתה לגבי יעקב, כך נאמר (פרק מז פסו’ כט) : “ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים”, וכן מצאנו (פרק מח פסו’ כא) : “ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבתיכם”, וכן אמר יוסף לפרעה (פרק נ פסו’ ה) : “אבי השביעני לאמר הנה אנכי מת בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני ועתה אעלה נא ואקברה את אבי ואשובה”, ושם (פרק נ פסוק טו) : “ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו”, עי’ בדרשות ר”י אבן שועיב פרשת ויחי שכתב שמכל מקום בשעת המיתה ממש לא נזכר לשון מיתה כמו בשאר האבות, אלא ויגוע ויאסף אל עמיו].

עכ”פ מבואר שיעקב אבינו לא מת וצריך ביאור לכאורה מהי כונת חז”ל שיעקב לא מת, מדברי חז”ל נראה שאין הכונה בזה למה שאמרו חז”ל במסכת ברכות (יח.) שהצדיקים נקראים חיים אף במיתתן, שא”כ מה הרבוותא השמיענו רבי יוחנן בכך שיעקב אבינו לא מת, הלא כל הצדיקים במיתתן נקראים חיים ?

[בהגדרת המונח “קרואים חיים” שנאמר גבי הצדיקים מפורש בדברי הגמ’ בכתובות (קג.) שאין זה ענין של יחס בלבד, כלומר שהצדיקים רק נחשבים כחיים, אלא שהם כחיים ממש, בגמ’ שם מסופר שלאחר פטירתו של רבי היה הוא מגיע בכל ערב שבת בין השמשות לביתו ועושה קידוש לבני הבית, ובגליון הש”ס שם הקשה איך עשה כן רבי הלא במסכת שבת (ל.) וכן בנידה (סא:) דרשו חז”ל על הנאמר בספר תהילים (פרק פח פסו’ ו) : “במתים חפשי כמו חללים … “, שכיון שמת אדם נעשה חופשי מן המצות, וא”כ רבי לאחר שמת הרי הוא פטור מן המצוות ואיך היה מוציא ידי חובה לבני הבית שהם חייבין, בגליון הש”ס שם מציין לספר חסידים (סימן אלף קכט) וז”ל שם : “ורבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין להודיע שעדיין היה בתוקפו ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצות כי אם כחי בבגדים כמו שהיה לובש בחייו והצדיקים נקראים חיים אפי’ במיתתם ופוטר בקידוש בני הבית” עכ”ל.

נמצינו למדים שכל הצדיקים נקראים חיים ממש גם במותם רק שמבחינה טכנית אינם יכולים לקיים את המצות בפועל, ולו יצוייר שיתאפשר להם לקיים מצות בפועליכולים הם להוציא ידי חובה את החיים המחוייבין בדבר, וא”כ עדיין צריך ביאור מהי כונת דברי רבי יצחק באמרו יעקב אבינו לא מת ?]

ועל כרחך צריך לומר שכונת רבי יוחנן שיעקב אבינו לא מת היא שהוא לא בכלל, כלומר שגם מבחינה קלינית נשאר יעקב חי ממש, המות לא שלט בו גם מבחינה פיזית והדבר צריך ביאור ?

אכן בפירוש האור החיים לספר בראשית (פרק נ פסו’ א) מבואר שיעקב אבינו היה רק רדום אבל לא מת, ושמטעם זה הותר ליוסף ליפול על פני אביו ולנשקו, דבר שאין נכון לעשותו במת אחר, שכן המת גדוש בטומאה, וטומאתו בוקעת ועולה עד לרקיע, ועל ידי שנושק למת תפגם הנפש הנושקת, ורק משום שידע יוסף שיעקב חי הוא, נפל על פניו ונשקו.

ועוד כותב בפירוש אור החיים לספר בראשית שאע”ג שבספר קהלת (פרק ח פסו’ ח) נאמר : “ואין שלטון ביום המות”, ובמדרש דב”ר (פרשה ט)  פרשו חז”ל שאין אדם שליט לומר המתיני לי עד שאעשה חשבונותי ועד שאצוה לביתי ואח”כ אני בא, מכל מקום מצינו שיעקב שהוא כן שלט על רגע הגויעה, כמו שנאמר : “ויכל יעקב לצוות את בניו …”, וכותב שם האור החיים שזוהי כוונת רבותינו ז”ל שיעקב אבינו לא מת, שאילו שלט בו המות לא היתה לו שליטה עד עת יחפוץ לאסוף רגליו עיי”ש.

והמצריים [או השבטים עי’ במדרש] שחנטו וקברו את יעקב חשבו שיעקב אבינו מת ממש וכדברי רש”י במסכת תענית ד”ה מקרא : “והאי דחנטו חנטיא סבורים היו שמת”.

ועדיין צריך להבין מדוע מכל האבות רק על יעקב אבינו אמרו בחז”ל שהוא לא מת, למה לא אמרו כן על אברהם ועל יצחק ?

יעקב אבינו גלגול של אדם הראשון

“ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמדהו לפני פרעה ויברך יעקב את פרעה ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה”.       (בראשית פרק מז פסו’ ז – י)

 

 

 

 

 

 

בספר שער הפסוקים לרבנו האר”י פרשת ויגש כותב שיעקב אבינו היה נשמתו של אדם הראשון [נפשו של אדם נתגלגלה באברהם רוחו נתגלגלה ביצחק. ונשמתו נתגלגלה ביעקב ולכן הם נקראים אבות על שם שהם שייכים לאדם הראשון שהוא אב לכל הבאים אחריו יעקב בא לתקן את מה שפגם אדם הראשון.

במסכת עירובין (יח:) איתא : “ואמר רבי ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד. מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה? כי קאמרינן ההוא בשכבת זרע דחזא לאונסיה.

מבואר שאדם הראשון קילקל מאה ושלושים שנה בהשחתת זרעו ולכן יעקב שבא לתקן זאת היה צריך לסבול מאה ושלושים שנה של יסורין, על מנת לתקן את מה שפגם אדם הראשון בהשחתת זרעו, וזהו שאמר יעקב לפרעה כאשר נפגשו בפעם הראשונה : “ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם”.

[למעשה רק שבע עשרה שנה שהיה במצרים היו אצל יעקב בבחינת טוב [שבע עשרה בגימ’ טוב אבל כל המאה ושלושים שנה היו אצלו בחינת רע כיון שבא לתקן את ענין השחתת זרעו הנקרא רע כמש”כ בספר בראשית (פרק לח פסו’ ז) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה’ וימתהו ה’ ומפרש רש”י שהיה משחית זרעו כמו שכתוב בהמשך שם (פסו’ ט – י) וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו וירע בעיני ה’ אשר עשה וימת גם אתו וזהו מעט ורעים מלשון רע שבא לתקן עון השחתת זרעו כנ”ל].

במדרש תנחומא פרשת ויצא (סימן א) איתא ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה, כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט לשלש הערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב”ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום וכו’ ע”כ

ומבואר שיציאת יעקב אבינו מבאר שבע היתה מדין גלות וכדין רוצח בשוגג שגולה לעיר מקלט, ולכאורה צריך ביאור מה ענין רוצח בשוגג אצל יעקב אבינו, את מי בדיוק רצח יעקב אבינו שנתחייב לגלות, ואדרבא אפילו בשעה שנפגש עם עשיו אחיו שבא כדי להורגו נאמר בתורה (פרק לב פסו’ ח) “ויירא יעקב מאד וייצר לו”, ופירש רש”י ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים, וא”כ איך מייחס המדרש ליעקב דין רוצח בשוגג כפי שמפורש בדברי המדרש : “בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו” וצ”ב

ולפי דברי האר”י שיעקב אבינו היה גלגול של אדם הראשון יובן שכידוע אדם הראשון היה לו דין רוצח בשוגג וכן איתא במדרש תנחומא פרשת מסעי (סימן יא) … זכור רחמיך ה’ וחסדיך כי מעולם המה אמר דוד רבש”ע אילולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון לא היה לו עמידה שאמרת ליה כי ביום אכלך ממנו מות תמות ולא עשית לו כן אלא הוצאת אותו מגן עדן וחיה תשע מאות ושלשים שנה ואח”כ מת, ומה עשית לו גרשת אותו מגן עדן שנאמר ויגרש את האדם ולמה נתגרש על שהביא מיתה על הדורות והיה צריך למות מיד אלא שרחמת עליו וגרשתו כדרך הרוצח חבירו בשגגה שגולה ממקומו ויושב בערי מקלט, לכך נאמר זכור רחמיך ה’ וחסדיך וגו’ עיי”ש ולכן יעקב היה צריך גם כן לעבור גלות של כב’ שנים שהם כנגד הכב’ אותיות שמהם מורכבים כל השמות של כלל ישראל

בספר מגלה עמוקות פרשת תולדות כותב שרבקה אמנו היתה גלגולה של חוה “ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו” ס”ת חוה, והשל”ה הקדוש בתורה אור מסכת מגילה כותב בשם הציוני פרשת תולדות, שעשיו הוא הנחש כפי שתרגם אונקלוס את הפסוק : “ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה”, והוה עשו גבר נחשירכן, שזה אותיות נחש ירך הייינו שעשיו הוא הנחש הקדמוני ויעקב היה אדם הראשון, ולכן יצא יעקב מבאר שבע לגלות שהיא התיקון לחטא אדם הראשון דוקא על ידי רבקה ועשיו שהם חוה והנחש שהם היו הגורמים לחטא אדם הראשון.

מטעם זה גם הלבישה רבקה את יעקב בבגדי החמודות שהיו בחזקת עשיו היות והיו הם הבגדים של אדם הראשון ויעקב הוא גלגול של אדם הראשון וחזרו הבגדים לבעליהם, כפי שמובא בזוהר פרשת תולדות (דף קמב עמוד ב) “אלין אינון לבושין דרווח עשו מנמרוד, ואלין לבושי יקר דהוו מן אדם הראשון ואתו לידא דנמרוד … וכד הוה לביש לון עשו לא הוו סלקין ריחין כלל, כיון דלביש לון יעקב כדין תבת אבדה לאתרה וסליקו ריחין בגין דשופריה דיעקב שופריה דאדם הוה, ובגין כך אהדרו בההיא שעתא לאתרייהו וסליקו ריחין” עכ”ל הזוהר, והביאור בזה הוא שכאשר לבשם יעקב שהוא גלגולו של אדם הראשון חזרו ליתן ריח של גן עדן וכדברי הזוהר שבזה חזרה האבידה לבעליה שהוא אדם הראשון כאמור.

בספר יחזקאל מובא שעל כסא הכבוד חקוקות ארבעה דמויות פני אדם ופני אריה ופני שור ופני נשר, [עי’ בתוס’ מסכת יומא (נד:) ד”ה כרובים] ובמדרש אגדה בראשית (פרק כח) מובא שדמות האדם שחקוקה בכסא הכבוד היא דמותו של יעקב אבינו וכן איתא במדרש שכל טוב בראשית (פרק לג) “כי שרית עם אלהים שזיו איקונין שלך חקוקה בכסא הכבוד”. [עי’ עוד בתיקוני זוהר תיקון עשרים ושתים “דיוקנו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד”]. ובפירוש הריקאנטי לספר בראשית (פרק כה) כתב  רמז לזה שיושב אהלים, עולה בגימטריא יושב הכסא עיי”ש, וכן רמזו על הנאמר בספר בראשית (פרק כח פסו’ טז) “וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי” שאמר יעקב ידעתי שבמקום אלוקים הוא כסא הכבוד יש אכן היינו אריה כרוב נשר אולם אנכי שגם אני יעקב שנרמז באות י’ של אנכי לא ידעתי שגם צורתי חקוקה שם.

ולכאורה צריך ביאור שכן מין הראוי היה שהדמות שתהא חקוקה בכסא הכבוד תהיה דמותו של אדם הראשון, יציר כפיו של הקב”ה, ומדוע א”כ נבחר יעקב אבינו להיות זה שדמותו חקוקה על כסא הכבוד ?

עפ”י דברי האר”י שיעקב היה גלגול של אדם הראשון לא קשה שכן יעקב הוא אדם ונמצא שחקוקה דמות אדם הראשון בכסא הכבוד וכן כותב הפרי צדיק פרשת נח : “וזה סוד מה שנאמר  ותמונת ה’ יביט. דצורתו של יעקב חקוקה בכסא. שיעקב היה כאדם הראשון קודם הקלקול …” עיי”ש.

[במדרש בראשית רבה (פרשה כד) איתא : ,א”ר יעקב דכפר חנין ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו י”ב שבטים מאי טעמיה ז”ה ספר תולדות אדם, [מנין ז”ה ז’ שבעה ה’ חמשה הרי יב]. אמר הקב”ה ב’ בנים נתתי לו ועמד אחד והרג את חבירו, והיאך אני נותן לו י”ב שבטים עיי”ש, והנה אברהם אבינו ג”כ לא הצליח להעמיד יב’ שבטים וגם לא יצחק כי עשיו תלש את הרחם של רבקה  כמו שאיתא במדרש וידו אחזת בעקב עשו שבקש לקרוע רחם אמו שלא יצא יעקב משם, ואחז יעקב בעקיבו שיצא אחריו, אבל רחם אמו השחית שלא נתעברה עוד כמו שאמרו חז”ל במדרש תנחומא פרשת כי תצא (סימן ד) על הפסוק בספר תהלים (פרק קט פסוק יד)  יזכר עון אבתיו אל ה’ וחטאת אמו אל תמח וכי אבותיו של עשו רשעים היו, והלא צדיקים היו, אברהם זקינו, יצחק אביו, ואתה אומר יזכר עון אבותיו, אלא חטא שחטא על אבותיו, ומה חטא על אבותיו, אתה מוצא יצחק מכח אברהם בא, וחיה מאה ושמונים שנה, ואברהם חיה מאה ושבעים וחמש, רבי לוי אמר בתוך חמש שנים שנמנעו מחייו של אברהם, עבר עשו שתי עבירות קשות, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכו’ ומה חטא חטא על אביו, גרם לו שכהו עיניו בחייו, מכאן אמרו כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע גורם לו שיכהו עיניו בחייו, ומה חטא על אמו, ר’ יהודה ור’ נחמיה ורבנן, ר’ יהודה אומר כשיצא ממעי אמו חתך מיטרין שלה (פי’ שליא), שלא תלד, הה”ד על רדפו בחרב אחיו ושיחת רחמו ויעקב הוא זה שהעמיד את אותן יב’ שבטים שהיה צריך להעמיד אדם הראשון].

במסכת בבא מציעא (פד.) איתא שופריה דיעקב מעין שופריה ובפירוש האור החיים הקדוש לספר במדבר (פרק טז פסו’ א) כותב : “דע כי כשברא ה’ את האדם, ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדושה, וכשחטא ונפגם נפגמו כל הנשמות שהיו תלוים בו, וכל שיצאו ממנו פגומים היו, עד שיצתה נפש אברהם אבינו ונתלבנה, באמצעות עשר נסיונות, ונתברר הפסולת בישמעאל, ויצתה נשמת יצחק ונתלבנה בעקדה, ונתברר הפסולת בתגבורת האש הוא עשו, ויצתה נשמת יעקב בלא שום דופי, והוא מה שהעירונו רבותינו ז”ל במאמרם  שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה עד כאן, פירוש שלא היה בו פסולת כאדם קודם שחטא” עכ”ל. [וכן כותב האור החיים בפירושו לספר דברים (פרק לב פסו’ ח) “וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות ונתברר האילן הטוב מחדש וזה הוא יעקב אבינו ע”ה, ולזה אמרו שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה והבן הדברים” עיי”ש].

בספר אמרי נעם (אות יג) הביא בשם המגלה עמוקות שויצא יעקב מבאר שבע ויצא ר”ת וירא יעקב צורת א’ ובספר שבילי פנחס פרשת ויצא (מאמר ב) ביאר דבריו על פי המבואר בזוהר הקדוש על הפסוק וייצר ה’ אלוקים את האדם שהי”ת חקק בכל אדם אותיות יוי וזהו וייצר ויי – צר היינו שה’ צר בכל אדם צורת י’ו’י’ שהם שני העניים והחוטם [ואפשר שזה נרמז בפסו’ וראו כל עמי ארץ כי שם ה’ נקרא עליך היינו שעל כל יהודי יש שמו של ה’ שהם כאמור העינים והחוטם שהם שני יודין ואות ואו שהם כמנין הויה, ועיין בספר בן יהוידע על מסכת סנהדרין שביאר בזה את דברי רבי חנינא שם (נח:) שהסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, היינו שבפניו של אדם יש שם הוי”ה שמספרו כ”ו, ששתי העינים הם דוגמת שני יודין, וחוטם שהוא דוגמא ו’]. ואע”ג שגם לשאר האומות יש עינים וחוטם אין בהם חלות קדושה רק על עם ישראל שהם מוקפים וגדורים בכל מיני גדרים כפי שמובא בשו”ע או”ח (סי’ לב סעי’ ד) “צריך שלא תדבק שום אות בחברתה, אלא כל אות תהיה מוקפת גויל”]. והנה האות א’ מורכבת גם היא מאות ואו ושני יודין וכותב המגלה עמוקות שהאות ו’ שבאמצע האות א’ היתה ישרה וזקופה ונתעקמה ועל ידי חטא אדם הראשון נפגמה האות ו’ שבאלף ונתעקמה, [הטעם שנפגמה האות ו’ דוקא הוא משום שעל ידי חטא האכילה מעץ הדעת גרם אדם הראשון מיתה לכל העולם וכידוע ההורג את הנפש נידון בסייף שהיא כנגד האות ו’ שבשם הויה כמו שכותב האר”י שד’ מיתות בי”ד סקילה שריפה הרג וחנק הם כנגד ד’ אותיות הויה והאות ו’ היא כנגד המיתה הנקראת הרג, וכן איתא בתיקוני הזוהר (תיקון סט) שלאחר שהרג קין את הבל ושב בתשובה נתן לו הי”ת אות לבילתי הכות אותו, כמו שנאמר “וישם ה’ לקין אות”, ואומר התיקוני הזוהר שנתן לו אות ו’, “שוי עליה אות ו’ לשזבא ליה”, על ידי זה נסתלקה ממנו הקלל שנתקלל להיות נד בארץ וישב בארץ נוד, וכן כותב בספר בני יששכר (מאמרי חודש אדר מאמר ו אות יד) שהאות ו’ היא אות אות חיים עיי”ש]. ולכן יעקב אבינו היה גלגולו של אדם הראשון, ולמעשה הוא תיקן את מה שפגם אדם הראשון זכה לראות האלף כצורתה קודם שנפגמה.

עפי”ז יובנו גם דברי רבי יוחנן במסכת תענית שיעקב אבינו לא מת אלא נשאר חי לעולם, ורק יעקב זכה לזה ולא אברהם ויצחק, הטעם לזה הוא כיון שיעקב היה גילגולו של אדם הראשון שהיה צריך לחיות לעולם, כמו שכותב הרמב”ן בהקדמה לספר תורת האדם : “תולדת האדם לחיות לעולם, ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם”. וכן כותב בדרשות ר”י אבן שועיב לפרשת בראשית שהכוונה היתה לחיות לעולם ולהיות כמלאכים, וזה שנאמר “כי ביום אכלך ממנו מות תמות”, היינו שתהיה בן מות כמש”כ הרמב”ן שם, ומימלא יעקב אבינו שתיקן את הפגם של אדם הראוי הוא להיות חי לעולם .

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

יעקב אבינו לא מת [ב]

“רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק לימא מר מילתא, אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה בתר דסעוד אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת. אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא אמר ליה, מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה’ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”.                        (תענית ה:)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

במאמר הקודם עמדנו על ביאור כוונת דברי חז”ל שיעקב אבינו לא מת, כמו כן שאלנו מדוע רק על יעקב אבינו נאמר שהוא לא מת למה לא נאמר כן גם על אברהם ויצחק עיי”ש מה שכתבנו בזה.

בספר קול זמרה למוהר”ר יוסף כנאפו זצ”ל כותב לבאר את דברי חז”ל שיעקב אבינו לא מת, שאין הכוונה בזה שהוא לא מת בכלל, כוונתם היא שלא היתה מיתתו של יעקב כמיתת שאר בני האדם, בעוד שכל המתים לאחר פטירתם מתנתקים הם לגמרי מן העולם הזה, ואין בכוחם עוד לשוב לזה העולם עד אחר שיקומו בתחיית המתים, יעקב אבינו גם לאחר מיתתו יכול היה לחזור לזה העולם בכל עת שירצה.

ולפי זה מובן שחנטו וקברו והספידו את יעקב [המצריים או השבטים עי’ במדרש] שכן יעקב מת ממש, רק שניתן לו האפשרות לחזור לעולם הזה כאשר ירצה בגוף אחר ולשוטט בעולם כאדם חי, ורב נחמן שהקשה : “וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא” ? הבין שכונת רבי יוחנן היא שיעקב אבינו לא מת הם כפשוטם שיעקב לא מת בכלל.

ומה שהשיבו : “מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”, ביאר הרב שם שנתכוון בזה לרבנו הקדוש שהוא מזרעו של יעקב אבינו שלאחר פטירתו היה חוזר לביתו בכל ערב שבת כפי שהיה בחיי חיותו והיה עורך קידוש לבני ביתו, כפי שמובא במסכת כתובות (קג:), כן היה גם ליעקב אבינו ניתנה לו הרשות לחזור לזה העולם מתי שירצה ובגוף כאדם חי.

והטעם שזכה יעקב אבינו לבחינה זו יותר משאר האבות יתבאר על פי מה שהבאנו במאמר הקודם מדברי רבותינו חכמי האמת [עי’ שער הפסוקים לרבינו האר”י פרשת ויגש] שיעקב אבינו הוא גלגולו של אדם הראשון, מטעם זה היה צריך יעקב לסבול מאה ושלושים שנה של יסורין, על מנת לתקן את מה שפגם אדם הראשון בחטא האכילה מעץ הדעת ועליו אמר רבי מאיר במסכת עירובין (יח:) : אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה, וזהו שאמר יעקב לפרעה כאשר נפגשו בפעם הראשונה : “ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם” עיי”ש.

והנה האור החיים הקדוש בפרושו לפרשת בחוקתי (אופן יח) הביא בשם הילקוט על ספר תהלים שכאשר ברא ה’ אדם הראשון בעולם הזה לא בראו לשבת בעולם הזה לעולמי עד, שאם כן אדרבה ירידה היא לו, ושפלות היא, כי תכלית המקווה הוא בעולם העליון, ששמה יקצור אשר זרע, אלא היתה הכוונה כי עלה יעלה לשמים ולאוצרות החיים בעת אשר יחפוץ, ויהיה כמי שדר בבית ועליה על גבה, וכשירצה לעלות ולהשתעשע יעלה, כמו שמצינו שעלה אליהו בסערה השמימה, ועל ידי החטא הוצרך להפשיט עורו מעליו ויניח הגוף בעולם הזה עכ”ל, [וכן כותב האור החיים בפירושו לספר בראשית (פרק ג פסו’ יד) : כי יש לך לדעת כי אם לא היה אדם אוכל מעץ הדעת היה מצוי בעולם הזה ובעולם העליון כאחת כאדם הדר בבית ובעליה, וכשחטא נגשם ואינו יכול לדור בשניהם יחד אלא בעולם הזה בפני עצמו, וכשירצה לעלות לעליה צריך השתנות הגשם וזו היא מיתת אדם …” עכ”ל, וכן כותב שם (פסו’ כב) : “וכבר כתבנו למעלה כי זולת החטא היה האדם משיג לעלות להתעדן בעולם הנצחי בדמות שהוא והיה דר בעליה ובחצר, וצא ולמד מאליהו הנביא זלט”ו, ועל ידי החטא נפסלה גוייתו מהשגת עלות למקום [ס”א למקור] קדוש …” עכ”ל].

זה נכלל בעונש של מות תמות שנקנסה על אדם הראשון אחרי החטא, היינו שנשללה ממנו הזכות להיות מצוי בעולם הזה ובעולם העליון כאחת והוצרך להפשיט עורו מעליו ויניח הגוף בעולם הזה, ויעקב אבינו על ידי שתיקן את חטאו של אדם הראשון זכה להשיג את אותה בחינה להיות חי בעולם הזה ובעולם הבא כאחד, כפי שעלה במחשבה תחילה להיות כן האדם.

לפי זה נוכל לומר עוד שמטעם זה זכה רבי עצמו לבחינה זו לה זכה יעקב אבינו, שכן היה רבי ניצוץ של יעקב אבינו, כפי שמובא בליקוטי ש”ס לרבינו האריז”ל על דברי רבי במסכת אבות (פ”ב מ”א) : “איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם”, וכותב האר”י שהטעם שבחר רבי במאמר זה דוקא, הוא משום שהיה הוא ניצוץ של יעקב אבינו שהיה מרכבה למידת התפארת, [וכן איתא בדברי הזוהר “ויבא יעקב מן השדה בערב, ויבא יעקב דא תפארת, ועי’ עוד בזוהר חדש פרשת כי תשא מאמר עשרת הדברות : “… לך ה’ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד … הגדולה דא אברהם. הגבורה יצחק. התפארת יעקב …”], לכן אמר רבי כי הדרך הישרה שיבור לו האדם היא הדרך שהיא תפארת לעושיה עיי”ש. וכן כותב המגלה עמוקות פרשת ואתחנן (אופן פג) שמטעם זה נקרא רבי בשם רבי יהודה הנשיא שהוא ר”ת הוא ניצוצו של יעקב אבינו, וכן נקרא רבנו הקדוש כי יעקב תיקן ברכה שלישית של תפילת שמונה עשרה שהיא האל הקדוש כמובא בפרקי דרבי אליעזר, וזהו גם מה שנאמר לרבקה בבית שם ועבר שני גיים בביטנך הם רבי ואנטונינוס כמבואר במסכת ברכות (נז:) היינו שרבי היה המשכו של יעקב וניצוצו עיי”ש .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

הלימוד מכך שנגרמה לידת יששכר על ידי נעירת החמור

בפרשת השבוע אנו קוראים על הברכות שיעקב אבינו מאציל לבניו השבטים הקדושים בטרם הוא נפרד מהעולם הזה, בברכות שמברך יעקב את שבט יששכר, בין יתר הדברים אומר יעקב אבינו : “יששכר חמור גרם רובץ בין המשפטים, וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד”.

יעקב אבינו מכנה או מגדיר את שבט יששכר במילים “חמור גרם”, אנחנו מן הסתם היינו נעלבים לו היו מכנים אותנו בצמד המילים “חמור גרם”, בכל זאת הדמיון לחמור הוא לא כל כך סימפטי, על אומות העולם נאמר “בשר חמורים בשרם”, כאשר רצה אברהם לבטא את הבדל בינו לבין ישמעאל ואליעזר הוא כינה אותם “עם הדומה לחמור”, במסכת נדרים (פא.) אומר רב אשי שהסיבה שלא יוצאים מתלמידי חכמים בנים תלמידי חכמים היא מפני שתלמידי החכמים קוראים לשאר בני האדם חמורים, אבל יחד עם זה ודאי שאם יעקב אבינו ראה לנכון לכנות כך את שבט יששכר, ביום אולי הכי משמעותי בחייו, שעות ספורות לפני שהוא עוזב את העולם הזה, יותר מודאי שיש בכך מסר גדול ולימוד עצום.

הבעל הטורים בפירושו לתורה מביא את דברי חז”ל במדרש רבה פרשת ויחי (פרשה צט אות י) שיעקב קרא לשבט יששכר “חמור גרם” כיון שלידתו של יששכר נגרמה על ידי נעירת החמור, היה זה כאשר חזר ראובן בנה של לאה מן השדה ובידיו דודאים, רחל שידעה את סגולתם של הדודאים לפרי בטן, בקשה אותם מלאה אחותה, לאה הסכימה לכך בתנאי שיעקב שהיה צריך ללון באהל רחל, ילון גם בלילה הזה באוהלה של לאה, רחל שמאד רצתה את הדודאים נאלצה להסכים לכך, ואכן כאשר בא יעקב מן השדה בערב, יצאה לאה לקראתו ואמרה : “אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני”.

במדרש שם שואלים חז”ל : “וכי מנין היתה לאה יודעת שבא יעקב ? [אמותינו הקדושות ספונות באהל מטעמי צניעות, אם כן מנין ידעה לאה שיעקב הגיע], אלא נהק החמור ושמעה קולו ויצאת לקראתו. נמצא שנעירת החמור היא זו שגרמה ללידתו של יששכר, [אילו היה יעקב נכנס כבר לאהל רחל מן הסתם לא היה יוצא משם והולך לאהל לאה]

רש”י בפרשת ויצא (פרק ל פסוק טז) מביא את דברי חז”ל במסכת נידה (לא.) שנטיית החמור אל אהל לאה לא היה מאליו, אלא שהקב”ה סייע באותו מעשה שיצא משם יששכר, [מן הסתם יעקב אבינו ניסה להטות את חמורו אל אהל רחל ואז נהק החמור ויצאה לאה אל יעקב].

והנה זה פשוט שלא בכדי סיבב הי”ת שלידתו של יששכר תיגרם על ידי נעירת החמור, הרבה דרכים למקום לגלו ללאה על הגעת יעקב אבינו, במדרש רבה פרשת ויצא (פרשה עב סימן ו) אומר רבי חנינא בן פזי שהאימהות נביאות היו, אם כן יכל הקב”ה לגלות ללאה בנבואה שיעקב הגיע, אם בכל זאת בחר הי”ת לסובב שתדע לאה על ביאתו של יעקב מן השדה דוקא על ידי נעירת החמור, ואם ראה יעקב אבינו לנכון להזכיר עובדה זו בשעות האחרונות שלו בעולם הזה, כאשר הוא מברך את בניו לפני מותו, יותר מודאי שיש בפרט זה לימוד גדול ומסר עצום הקשור למהותו של שבט יששכר, ובצורה עקיפה גם אלינו בני התורה, שכן ידוע ששבט יששכר נקרא השבט של לומדי התורה, כדברי הפסוק בספר דברי הימים א’ (פרק יב פסו’ לג) : “ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, לדעת מה יעשה ישראל, ראשיהם מאתים וכל אחיהם על  פיהם”. מטעם זה הוקדמו להביא את קרבנם בחנוכת המשכן מיד אחר שבט המלכות, לפני שאר השבטים שהיו גדולים ממנו, כפי שכותב האור החיים הקדוש זצ”ל שהיה זה לצד היותו בן תורה, לכן הורם שבטו וקדם לראובן הבכור עיי”ש, אם כן עלינו להתבונן בכל מה שנאמר לגבי שבט יששכר שיש בו לימוד גם עבור לומדי התורה שבכל דור ודור.

והנה את תוכן הברכה ליששכר פותח יעקב אבינו במילים : “יששכר חמור גרם, רובץ בין המשפתים”. הרש”י הקדוש מסביר : “חמור גרם”, חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד, “רובץ בין המשפתים”, כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח רובץ לו בין התחומין בתחומי העיירות שמוליך שם פרקמטיא עכ”ל.

יעקב אבינו מתייחס לשני תכונות במאפיינות את החמור, באותם תכונות אומר יעקב ליששכר ניחנת גם אתה, התכונה הראשונה היא כוח הסיבולת, החמור הוא בעל עצמות חזקות מאוד, ככזה ניתן להעמיס עליו עול כבד מאוד, התכונה הנוספת שיש לחמור היא שאין לו שינה מסודרת, הוא חוטף תנומה בין משא למשא, רובץ בין התחומין.

הטעם שסיבב הי”ת שלידת יששכר תיגרם על ידי החמור באה להעביר מסר ללא רק לישכר אלא גם אלינו לומדי התורה, כדי לזכות לכתרה של תורה, עלינו לאמץ את שני התכונות הנזכרות, להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מאורח חיינו, עלינו לקבל עלינו את עול התורה, שהיא מתשת כחו של אדם, בניצול הזמן רק לעסק התורה בעמל ויגיעה, זאת ועוד עלינו להיות שקועים ואחוזים בתורה בכל רגע ורגע ביום ובלילה ללא הסחת דעת של רגע אחד.

[כך כותב החפץ חיים זצ”ל בספר שם עולם (חלק א פרק י) שדרכו של ת”ח לייגע עצמו בתורה ביום ובלילה, ואינו נותן שום נוח ותענוג לגופו, ומתי דרכו לנוח קצת, כשהוא מסיים איזה מסכתא, שאז דרכו לעשות יומא טבא לכבוד התורה כמו שאמרו חז”ל, ואח”כ כיון שנפש קצת, חוזר ומתחיל מסכת חדשה ויגע בה ביום ובלילה, דומיא דיגיעת החמור הנ”ל].

זאת ועוד יש לומר בזה בהקדים דברי הרמב”ם (פרק א מהל’ ת”ת הל’ ח) : “כל איש מישראל חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנא’ והגית בו יומם ולילה” עכ”ל.

בספר של”ה על מסכת חולין פרק דרך חיים תוכחת מוסר [הביאו המגן אברהם באוה”ח (סי’ א ס”ק א)] כותב הרב זצ”ל : “ויזהר כל אדם שיקשר הכנסת הלילה עם שקיעת החמה בלימוד התורה”. מחדש השל”ה הקדוש שמלבד החיוב ללמוד ביום ובלילה יש ענין מיוחד גם לחבר את הלילה והיום בלימוד התורה.

תחילת החיבור של היום והלילה [בשקיעת החמה שהוא סוף היום ותחילת הלילה], הוא גם תחילת המשמרת הראשונה של הלילה, [הלילה מחולק לשלושה משמרות], רבי אליעזר במסכת ברכות (ג.) נותן סימן היכר לתחילת המשמרת הראשונה של הלילה : “משמרה ראשונה חמור נוער”.

ואפשר שהטעם שסיבב הי”ת שלידת שבט יששכר שהוא שבט לומדי התורה, יגרם על ידי נעירת החמור, הוא כדי לרמוז לנו על ענין נשגב זה של חיבור היום והלילה בלימוד התורה הקדושה, מטעם זה גם נתן רבי אליעזר סימן לזמן זה בנעירת החמור.

ובעצם החיוב ללמוד ביום ובלילה, במסכת עירובין (סה.) מובא שכאשר היו משבחים את רבי זירא על כך ששמועותיו נהירין, היה אומר להם רבי זירא : “דיממא נינהו”, דברים אלו למדתי ביום וזאת הסיבה שהם נהירים וברורים, משמע מדברי רבי זירא שהלימוד של היום הוא יותר עדיף מהלימוד של לילה, המהרש”א בחידושי אגדות שם מסביר שביום אור השמש יותר מזהיר, ודעת האדם מיושבת יותר.

אכן דברי רבי זירא מהווים לכאורה סתירה לדברי הרמב”ם המפורסמים (פרק ג הל’ יג) שאף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרוצה לזכות בכתר התורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתיה וכיוצא בהן, אלא בדברי תורה ודברי חכמה וכו’ עכ”ל. ומבואר שעיקר הגדילה של האדם בתורה הוא דוקא בלימוד של הלילה ועל כן מזהיר הרמב”ם שלא יפסיד אף אחד מלילותיו בבטלה ?

כעין זה שואל היעב”ץ זצ”ל בספרו מטפחת סופרים על דברי הזוהר בפרשת ויקרא (דף כג עמוד א) שם מסופר שרבי יהודה ורבי יוסי הוי יושבים לילה אחד ועמלים בתורה, אמר רבי יהודה לרבי יוסי, ראיתי שצחות התורה בלילה היא היא יותר מביום, מאמר זה אומר היעב”ץ זצ”ל, מהווה גם הוא סתירה לדברי רבי זירא שלימוד היום עדיף מלימוד הלילה ?

אכן בענין זה של לימוד תורה ביום ובלילה מצינו חידוש גדול במדרש רבה פרשת כי תשא (פרשה מז אות ח) שם שואל המדרש על דברי התורה שם (פרק לד פסו’ כח) : “ויהי שם עם ה’ ארבעים יום וארבעים לילה” מנין היה משה יודע כמה ימים עשה ? הרי בשמים אין לילה שנאמר בספר תהילים (פרק קלט פסו’ יט) : “גם חושך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה”. ועונה על כך המדרש שבשעה שהיה הי”ת מדבר עמו, היה יודע משה שהוא יום, ובשעה שהיה אומר לו למוד תורתך, היה יודע שהוא לילה.

מבואר שגם כאשר היה משה רבנו בשמים כדי להוריד את התורה היה עוסק בה ביום ובלילה, ביום היה שומע משה דברי תורה מפי הגבורה, ובלילה היה אומר לו ה’ למד תורתך, בפשוטו היה חוזר משה על מה שלמד ביום עם הי”ת, כך ידע משה מתי הוא יום ומתי הוא לילה.

ומבואר שאופן הקיום של הציווי והגית בו יומם ולילה הוא באופן שחוזר בלילה על מה שלמד במשך היום, כן כותב הרב ראשית חכמה באור עולם (פרק ה) : “לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה ביום ולשנותה בלילה, וכל הקורא תורה ביום ושונה אותה בלילה, הקדוש ברוך הוא מטה עליו חוט של חסד, שנאמר (שם יב ט), יומם יצוה יי’ חסדו ובלילה שירו עימי עכ”ל, [במסכת חגיגה (יב:) דורש ריש לקיש פסוק זה על העוסק בתורה בלילה, ומה טעם יומם יצוה ה’ חסדו ? משום ובלילה שירה עמי].

במדרש שיר השירים רבה (פרשה ה) אומר רבי יוחנן אין גרנה של תורה אלא בלילה, מה טעם ?  ותקם בעוד לילה, וכתיב קומי רני בלילה, ר’ שמעון אומר ביום ובלילה, על שם שנאמר והגית בו יומם ולילה, אמר ריש לקיש יפה למדני ר’ יוחנן שאין גרנה של תורה אלא בלילה, אמר רשב”ל כד הוינא לעי באורייתא ביממא בלילה הוה מנהרא לי דכתיב והגית בו יומם ולילה.

ויש לעיין בדברי המדרש שבתחילתו משמע שיש מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש אם עיקר הקיום של התורה הוא בלילה או ביום וגם בלילה, רבי יוחנן סובר שעיקר גרנה של תורה הוא בלילה, וריש לקיש סובר ביום ובלילה, ושוב אומר ריש לקיש יפה למדני ר’ יוחנן שאין גרנה של תורה אלא בלילה, משמע שמודה הוא לרבי יוחנן, ושוב סיים שכאשר היה עוסק בתורה ביום בלילה היו הדברים נהירים לו ומשמע שזה תלוי גם בלימוד היום.

הביאור בזה צריך לומר שריש לקיש ביאר את דברי רבי יוחנן, שרבי יוחנן אמר שקיום התורה תלוי בלימוד הלילה, ובא ריש לקיש לומר שזה תלוי אם חוזר בלילה על מה שלמד ביום, שלימוד היום הוא בבחינת הזריעה והלימוד בלילה הוא בבחינת הקצירה והעמדת הגורן, שאז נהירים הדברים ביותר וזהו הבחינה שנקראת רוב חכמתו, שהרמב”ם ז”ל כותב שעיקר הזכיה לכתרה של תורה תלוי בלימוד הלילה שהוא בחינת הקציר והעמדת גורנה של תורה, שאם לא עושה כן אינו רואה סימן ברכה ולא יזכה לכתרה של תורה, כדברי רבי יהושע בן קרחה במסכת סנהדרין (צט.) שכל הלומד ואינו חוזר הוא כזורע ואינו קוצר.

ענין זה נרמז במה שנגרם לידת שבט יששכר שהוא שבט לומדי התורה על ידי נעירת החמור, שבא לרמוז שכמו החמור שהולך ביום ובלילה, כך צריך הבן תורה להיות עוסק בתורה ביום ובלילה באופן שנתבאר שעל ידי זה יזכה לכתרה של תורה כמו שנתבאר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

“וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עובד”.

(בראשית פרק מט פסו’ טו)

ידועה השאלה שאם אכן ראה יששכר בטובתה של המנוחה, כיון שהרגיש בנעימותה של הארץ, אם כן למה לא נח ונהנה מהנעימות שהציעה לפניו הארץ, ובמקום זה היה למס עובד ?

איך ה”ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד” נגרמו כתוצאה מהראיה בטוב המנוחה ונעימות הארץ ?

במדרש קהלת רבה (פרשה א) אומר ר’ יודן בשם ר’ איבו קביעה מעניינית : “אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אלא אן אית ליה מאה, בעי למעבד יתהון תרתין מאוון, ואן אית ליה תרתי מאוון, בעי למעבד יתהון ארבעה מאה עכ”ל.

בדרושים נחמדים מהמהר”ם שי”ף שנדפסו בסוף מסכת חולין הביא המהר”ם זצ”ל מה שמקשים העולם שדברי המדרש לכאורה נראים כסותרים שכן מדברי המדרש : “יש לו מנה רוצה מאתים משמע  שאת חצי תאוותו כן משיג האדם ביציאתו מן העולם, שהרי מנה כן יש לו, וזה סותר לקביעה שבה פתח ר’ איבו “שאין אדם מת מן העולם וחצי תאותו בידו”, שמשמע שאפי’ את חצי תאוותו אין לו, אילו היה אומר ר’ איבו “אין אדם יוצא מן העולם וכל תאותו בידו” לחיי, אבל חצי תאוותו הלא יש לו.

המהר”ם שיף זצ”ל תר’ שמנה השני עודף בכפל מהמנה הראשון, היינו שהמנה השנית חשובה אצלו יותר בכפל ממנה הראשון עיי”ש.

תרוץ נוסף שנאמר על קושיא זו הוא, שאין כוונת המדרש יש לו מנה רוצה מאתיים שרוצה הוא שיהיה לו מאתיים, אלא רצונו בעוד מאתיים, כלומר שלוש מאות, לפי זה אכן נמצא שכאשר מת האדם אין בידו אפילו את חצי תאוותו, אלא רק שליש ממנה.

והנה בדברי חז”ל מבואר שתכונה זו של יש לו מנה רוצה מאתיים מושרשת היא בכל אדם, במדרש לא נאמר “הרשעים” אינם מתים וחצי תאוותם בידם, אלא “אין אדם”, בפשוטו כל אדם במשמע צדיק או רשע, בשניהם מושרשת התכונה להתאוות ולהשתוקק לעוד ועוד.

על אופייה של תכונה זו ועל כוח השפעתה האדיר עומד הגאון רבי יוסף יהודה ליב בלאך זצ”ל אב”ד ור”מ טלז בספרו שעורי דעת חלק ב’ (שיעור יב) וז”ל שם : “כי טבע האדם הוא שכמה שיאושר וטוב יהיה לו לא יסתפק במה שיש לו אלא ירגיש תמיד שעוד חסר לו … וזה הכלל הוא בכל הדברים והענינים השונים שהאדם שואף אליהם, שהוא מרגיש תמיד כי חסר לו עוד, וכל זמן שעוד ישנו איזה דבר בעולם שלא נכנס תחת רשותו, שוקק הוא לזה הדבר, ולא יצוייר שינתן לאדם כל תבל ומלואה כל מחמדיה, וכל סגולותיה ויוכל לשמש כל זה לצורכו ולטובתו, מכל מקום לא יסתפק בזה ועדיין יחסר לו דבר מה וישתוקק אליו … לא עוד אלא שטבע האדם הוא, כי מה שחסר לו תופס את כל ליבו, ושואף הוא אליו כל כך עד ששולל את מנוחתו ואינו מרגיש בכל הטוב הפון הידו, כי ההשתוקקות לזה שחסר מתרחבת אצלו, עד שמרגיש את זה לדבר עיקרי שבחייו, וכל מה שיש לו כלא נחשב בעיניו לגבי החסר לו ומרגיש הוא את עצמו למחוסר כל רגז וקצף כן הוא האדם על פי טבעו.

דבר זה כותב הרב זצ”ל גורם לאדם שגם בעבור דברים פעוטים שחסרים לו הוא הולך קודר ושחוח ועצב תמיד וליבו עליו רגז ועושה את עצמו אומלל עד שלא ירגיש טעם בחייו, כי מתכוין שנתעוררה בו איזו תשוקה לאיזה דבר ואי אפשר לו להשיגה יגדל הדבר בעיניו ויצטייר בציורי לבו לדבר חשוב כל כך עד שנדמה לו שזה עיקר עינינו בחייו וכל מה שיש לו ונמצא תחת ידו נחשב למאומה כלפי דבר זה שהוא שוקק אליו ומרגיש הוא את עצמו בלעדי זאת לאומלל ומחוסר כל.

[עפי”ז מסביר הרב שם את דברי הגמ’ במסכת ראש השנה, (ד.) שם מבואר שלמלכי ישראל מונים את שנות מלכותם מניסן ולמלכי עכו”ם מונים מתשרי, והגמ’ שם דנה אודות כורש שהיה מלך גוי ומצינו פעם שמנו לו מניסן ופעם מתשרי, ומסביר רבי יצחק שלפני שהחמיץ מנו לו מניסן ואחר שהחמיץ מנו לו מתשרי, ושואל רב כהנא איך אפשר לומר שהחמיץ הרי בספר עזרא (פרק ו פסו’ ט) :מבואר שציוה ליתן לצורך עבודת המקדש בני בקר ואילים וכבשים לעולות וחיטים יין מלח ושמן כמאמר הכהנים אשר בירושלים דבר יום ביומו, ועל כך עונה לו רבי יצחק, שלא עשה כן לשם שמים כפי שסיים את דבריו באגרת ששלח ביד עזרא שיקריבו קרבנות ויתפללו על חיי המלך ובניו, ואף שבישראל מותר ליתן צדקה על מנת באומות העולם לא כיון שאם לא מתקיים התנאי שלשמו נתנו הם קוראים תיגר על הקב”ה ע”כ.

והקשה הרב זצ”ל שאם קרא כורש תיגר כלפי מעלה אם כן היה צריך רבי יצחק לומר כן במפורש שהחמיץ משום שקרא תיגר כלפי מעלה, ואם לא קרא תיגר אם כן איך למדו מהפסוק שהחמיץ ?

הרב זצ”ל מסביר, שהיות וגילה כורש שקיים אצלו חסר, למרות שהיה מלך והיה לו כל טוב, הרי שבשביל אותו מעט שחסר לו לא ייחשב כל מה שיש לו למאומה, [כדברי המן הרשע “וכל זה איננו שווה לי”], כל תשוקתו וחפצו הוא רק לקיים הדבר הזה, במצב כזה כבר בזמן שנתן מה שנתן היה מונח הקריאת תיגר כלפי מעלה וקבעו שהחמיץ]

כיון שתכונה זו של “וגם הנפש לא תמלא” טבועה ומושרשת בכל אדם ואדם, יל”ע איך אם כן יתכן לדרוש מהאדם לסתפק במועט, להיות שמח בחלקו, הלא מצד טבעו הוא שואף ורוצה להשיג עוד ועוד, יש לו מנה רוצה מאתיים ?

במסכת שבת (לב:) שואלת הגמ’ על הפסוק בספר מלאכי (פרק ג פסו’ י) : “והריקתי לכם ברכה עד בלי די”, מאי עד בלי די ? אמר רמי בר חמא אמר רב : עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, בספר מאור עינים (פ’ וארא) מקשה על דברי רמי בר חמא שהרי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, ואם כן איך יתכן שיאמר אדם די על ברכת ה’ ?

שאלה דומה שואל הגאון רבי אלחנן וסרמן הי”ד בקובץ הערות עמ”ס יבמות בביאורי אגדות שבסוף הספר (פרק ח אות ו) על הנאמר במסכת ברכות (לב.) מובא שבבית מדרשו של רבי ינאי דרשו על הפסו’ בספר דברים (פרק א פסו’ א) : “ודי זהב”. שמדבר על חטא העגל, : “כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל”.

מקשה הגרא”ו הי”ד איך יתכן שיהיו בני ישראל במצב של שובע מנכסי העולם הזה עד שיאמר די הרי אין אדם מת וחצי תאותו בידו ?

[רבי אלחנן הי”ד מתר’ שתכונה זו של הרדיפה אחר עניני העולם הזה ללא גבול, נתחדשה בעם ישראל רק לאחר חטא העגל, קודם חטא העגל היתה יכולת בידו של האדם להסתפק במועט מכך זה שפסקה זוהמתן].

בביאור הדברים נראה שאכן התכונה זו לרדוף ולהשיג עוד ועוד, של וגם הנפש לא תימלא” של אי הסתפקות במה שיש, מושרשת היא בכל אדם מראשית ימי הבריאה, מטרתה של תכונה זו לעזור לאדם לממש את ייעודו בעולם, להיות תדיר מחובר לתורה ולקיום המצות, כדי לקיים והגית בו יומם ולילה, צריך האדם לגלות ענין בתורה בכל רגע ורגע, דבר זה יתכן רק אם תהיה לו תשוקה גדולה ורצון עז להבין ולדעת עוד ועוד, לא להסתפק במה שכבר למד ויודע גם אם הספיק ללמוד הרבה.

[בספר שם שם משמואל פרשת ויגש (שנת תרע”ד) כותב הרב זצ”ל בשם אביו האבני נזר זצ”ל שכל ענין הרכוש גדול שהיה חלק מההבטחה של ברית בין הבתרים, נועד להשריש מחדש בעם ישראל את התכונה הזו של ההשתוקקות, וזה כהכנה לקבלת התורה, תכונה זו דוכאה אצלם בשנות העבדות הקשות במצרים עד תום, שכן עבד לית ליה מגרמיה ולא כלום, דרך הרכוש הגדול שעמו יצאו ממצרים נולדה בהם שוב התכונה של רצון והשתוקקות מחדש אותה ניצלו כמובן ללימוד התורה].

עבודת האדם היא אפוא לדעת איך לנווט את הכוח הנפלא והחשוב הזה לעבודת השם, לשאוף מכוחו ללמוד יותר ולהשכיל ולדעת עוד ועוד, לקיים מצוה ועוד מצוה ועוד מצוה, להיות רעב וצמא לא ללחם ולמים אלא לשמוע אל דברי ה’.

מי שלא השכיל לנווט כוח נפלא זה לעבודת ה’, אזי בעל כורחו יהיה מנווט כוח זה אצל אותו אדם לדברים גשמיים, להבלי העולם הזה, יהיה עסוק כולו ברדיפה שלא נגמרת אחר הכסף ושאר תאוות העולם הזה, והנפש לא תימלא.

עיקר עבודתו של היצר הרע היא להביא את האדם להיות שקוע בענייני העולם הזה, על ידי זה יהפוך להיות רודף אחריהם, יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות, עד שיהיה שקוע רובו ככולו בגשמיות.

כדי להינצל מהשפעת היצר הרע צריך כל אחד להשקיע את כל כולו רק בתורה ובמצוות, לא להסתפק במקום אליו הוא הגיע אלא לשאוף לדעת עוד ועוד, כאשר תהיה לו תשוקה לתורה, היא תגדל ותתעצם אצלו עד כדי שלא ישווה בעיניו שום דבר בעולם גם לא תמורת ידיעה אחת בתורה, ויתקיימו בו דברי האור החיים הקדוש בפרשת כי תבוא (פרק כו פסו’ יא) שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם עכ”ל.

על פי זה אפשר לבאר את דברי הפסוק “וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה”, כאשר האדם מתחיל להרגיש משיכה לענייני העולם הזה, כאשר המנוחה טובה בעיניו, כאשר הוא מרגיש צורך להשיג נעימות העולם הזה, אזי קיים חשש לא מבוטל שאדם זה יהיה נמשך אחר ענייני העולם הזה, וילך מדחי אל דחי עד שירד מטה מטה, ולכן העיצה היא שאדם זה יעורר את נפשו ולקבל על עצמו תיכף ומיד עול תורה ומצוות, אם יעשה כן תיולד אצלו כמיהה וצימאון לדברי תורה וינצל משאול תחתית.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

המידות עוברות בתורשה לבנים

בפרשה אנו קוראים שיעקב אבינו מצוה את יוסף לקבור אותו במערת המכפלה ולא בארץ מצרים, בתוך הבקשה אומר יעקב ליוסף : “ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם”.

הסיבה שראה יעקב להזכיר כעת את ענין פטירת רחל וקבורתה בדרך אפרת כותב רש”י הקדוש משום שהרגיש יעקב שיש בליבו של יוסף עליו על כך שלא קבר את אמו במערת המכפלה, למרות שמקום פטירתה היה בבית לחם שהיא סמוכה לחברון, והוא כעת מבקש ממנו להוליך אותו מארץ מצרים עד לחברון.

לכך אמר יעקב ליוסף שעשה כן על פי הדיבור, שתהא לעזרה לבניה כאשר יגלה אותם נבוזראדן ויעברו דרך בית לחם, שיצאה רחל על קברה והיתה בוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר : “קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה, והקדוש ברוך הוא השיבה : יש שכר לפעולתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם.

ועדיין צריך ביאור שכן באותה מידה היה אפשר שתקבר חל במערת המכפלה, והי”ת יסובב שביציאת כלל ישראל לגלות הם יעברו דרך מערת המכפלה, ורחל יחד עם שאר האבות והאמהות יעמדו וילמדו עליהם זכות לבטל מעליהם את גזירת הגלות, למה היתה צריכה רחל להיקבר לבדה בפרשת דרכים כדי לעורר רחמים על בניה ?

בזוהר הקדוש פרשת שמות שואל ר’ שמעון על הפסוק : “קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו'”, תא חזי האי קרא אוקמוה בכמה אתרי, והאי קרא קשיא, רחל מבכה על בניה, בנהא דרחל יוסף ובנימין הוו ולא יתיר, ולאה שית שבטין הוו דילה, אמאי בכת רחל ולא לאה ?

על כך עונה הזוהר שם : “אלא הכי אמרו כתיב : “ועיני לאה רכות”, אמאי רכות ? בגין דכל יומא נפקת לפרשת ארחין ושאלת על עשו, והוו אמרין לה עובדוי דההוא רשע, ודחילת למנפל בגו עדביה [פחדה ליפול בחלקו] והות בכת כל יומא עד דאתרככו עינהא, וקודשא בריך הוא אמר אנת בכת א. בגין ההוא צדיקא [יעקב] ב. דלא תהוי בעדביה דההוא רשע [עשיו], חייך אחתך תקום בפרשת ארחין ותבכי על גלותהון דישראל, ואת תקום לגו ולא תבכי עלייהו.

בילקוט שמעוני ירמיהו (רמז רצג) אומר ר’ יהושע בן לוי : “לא חרבה ירושלים עד שעבדו בה שבעה בתי דינין עבודת אלילים, ואלו הן, ירבעם בן נבט, ובעשא בן אחיה, ואחאב בן עמרי, ויהוא בן נמשי, ופקח בן רמליהו, ומנחם בן גדי, והושע בן אלה, שנאמר “אומללה יולדת שבעה”. מבואר שבית המקדש נחרב וישראל יצאו לגלות משום שעבדו עבודה זרה, על כל חרה אף ה’ בהם

במסכת עבודה זרה (נה.) מובא שאל אגריפס את רבן גמליאל כתיב בתורתכם {דברים ד-כד} כי ה’ אלהיך אש אכלה הוא אל קנא, כלום מתקנא אלא חכם בחכם, וגיבור בגיבור, ועשיר בעשיר, אמר לו אמשול לך משל למה”ד, לאדם שנשא אשה על אשתו, חשובה ממנה אין מתקנאה בה, פחותה ממנה מתקנאה בה.

בפתיחה לאיכה איתא שקודם החורבן אמר הקדוש ברוך הוא לירמיה, אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, ואין לך כאב לא עלי ולא על בני, לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ומשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות…, באים אברהם יצחק ויעקב ומשה רבנו כל אחד מנסה ללמד זכות על כלל ישראל, וה’ דוחה את דבריהם בכך שעדיין אין בכוח אותם מעשים לבטל את הגזירה.

באותה שעה אומר המדרש קפצה רחל אמנו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה, ריבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתרה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל. ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקים, רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר, בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן, הדא הוא דכתיב כה אמר ה’ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. וכתיב כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו’, וכתיב (ירמיה לא, יד) ויש תקוה לאחריתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם.

לא האבות ולא משה רבנו יכלו לעמוד ולבקש על עם ישראל, רק רחל אמנו, רק לה היה את הכוח לעמוד ולטעון שכמו שהיא לא קינאה באחותה, אלא מסרה לה את הסימנים שנתן לה יעקב כדי שלא תתבייש, כך גם הקדוש ברוך הוא יכבוש קנאתו לכלל ישראל שחטאו בעבודה זרה ויסלח להם, ואמר לה הקב”ה “בשבילך רחל אני מחזיר בנים למקומם”.

כאשר מגיע יעקב אבינו לארץ ישראל מיד בכניסתו לארץ ישראל, מתה רחל אמנו.

הסיבה שמתה רחל בדרך קודם הכניסה לארץ ישראל ולא אחר שכבר נכנסו לארץ ישראל, אומר הרמב”ן בפרשת ויחי שהאבות הקדושים שמרו את כל התורה כולה בארץ ישראל, ולכן מיד בכניסה לארץ ישראל מתה רחל שהיא נישאה באיסור.

רחל שבגבורת נפש עילאית ויתרה על כל עתידה, שמסרה את הסימנים לאחותה כדי שלא תתבייש, כתוצאה ממעשה הטוב שעשתה היא צריכה כעת למות לשלם על כך בחייה.

הקב”ה מצוה את יעקב לקבור אותה לבדה בפרשת דרכים, משם יעברו בני ישראל בדרכם לגלות, והיא רחל תעמוד לסנגר עליהם ויתקבלו דבריה, ובזכותה החזיר הי”ת בנים למקומם.

אילו היתה נקברת רחל במערת המכפלה והיוצאים לגלות היו עוברים דרך שם, היו עומדים האבות והאימהות לבקש עליהם, ואז לא היה ניכר שזכו לשוב מן הגלות בזכות רחל, כי היה מקום לומר ששבו מן הגלות בזכות כל האבות והאימהות, לכן סיבב הי”ת שרחל אמנו תיפטר ותיקבר לבדה בדרך בית לחם, ובזמן הגלות יעברו הגולים דרך מקום קבורתה, כדי לפרסם שרק בזכותה שבו בנים לגבולם .

הרבה דורות אחר רחל אמנו, עמד אדם אחד ועשה את אותו מעשה שעשתה רחל, היה זה יהונתן בנו של שאול המלך, שהיה משבט בנימין בנה של רחל אמנו. לאחר שהומלך שאול למלך על ישראל, הוא ראה ביהונתן בנו הממשיך הטבעי של מלכות ישראל, אבל יהונתן מודיע לדוד שהוא לא מתכוון להיות מלך, אלא דוד הוא יהיה המלך והוא יהיה המשנה למלך.

על פניו יהונתן מתנהג בצורה מוזרה, הוא מוותר על כל עתידו, הוא אף ננזף קשות על ידי אביו, אבל הוא ידע שהמלכות שייכת לדוד המלך, והוא עושה הכל להציל אותו מיד שאול אביו.

בספר שמואל ב’ (פרק א פסוק כו) מקונן דוד המלך ע”ה על מות יהונתן בנו של שאול המלך, בין יתר הדברים אומר דוד המלך : “צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים”.

רבים עמדו על ביאור מאמר זה, הרבה דרכים ואופנים נאמרו לבאר את דברי דוד מלכינו ע”ה.

בספר עשרה מאמרות (מאמר חיקור הדין חלק ד פרק יז) כותב הרמ”ע מפאנו זצ”ל שדוד המלך ע”ה היה תמהה על אהבתו ומסירותו של יהונתן כלפיו, דברי זה היה בעיני דוד כפליאה נשגבה וכחידה סתומה, לא היה מבין דוד המלך ע”ה את פשרה וסיבתה של אהבה זו, אהבה אשר בגינה היה מוכן יהונתן לוותר על כל עתידו כממשיך דרכו וכיורשו של שאול אביו שהיה מלך ישראל עם כל הכרוך בזה, דוד המלך ע”ה חקר ודרש ובדק ומצא שמקורה של הנהגה זו ושורשה של מידה נפלאה זו היא באותה אהבת נשים, הם אמותינו הקדושות רחל ולאה, אהבה אשר באה לידי ביטוי באופן החזק ביותר על ידי אותו מעשה מופלא, עת ביקש לבן הארמי להחליף ליעקב אבינו את רחל בלאה, בהיוודע הדבר לרחל הלכה אמנו הצדקת ומסרה ללאה אחותה את הסימנים אותם מסר לה יעקב אבינו כדי שלא תתבייש, במעשה זה ויתרה למעשה רחל אמנו על כל עתידה, היא לקחה בחשבון שיתכן שלא רק שהיא תפסיד להיות אשת יעקב ושלא תיטול חלק בהעמדתו של בית ישראל, אלא תצטרך לחיות את כל חייה במחיצתו של עשיו הרשע, למרות הכל לנגד עניה של רחל אמנו עמד דבר אחד בלבד, שלא תתבייש לאה אחותה, על זה אמר דוד המלך ע”ה כי אותה אהבה מופלאה, אותה אהבת האמת שהיתה בו ביהונתן, אמת אשר בשבילה היה מוכן לותר על הכל, באה לו ונשתרשה בו מכח היותו מבני בניו של בנימין בנה הקטן של רחל, משם ינק הוא כוח מופלא זה משם קיבל הוא מידה אצילה זו, לוותר אפילו על הכל אם ובמקום שנכון לעשות כן, כדברי הגר”ח מוולאזין זצ”ל בספר רוח חיים על פרקי אבות (פרק ה משנה ג) : “כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם. לבניו אחריו המה כטבע מוטבע. ובקצת יגיעה יגיעו לזה”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת ויחי

יוסף הצדיק נשאר במצרים כדי להשפיע מקדושתו על כלל ישראל

 

“וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעלתם את עצמתי מזה, וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אתו ויישם בארון במצרים”.     (פרק נ פסו’ כה – כו)

 

 

פסוקים אלה טעונים ביאור לכאורה, מה ראה יוסף להשביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו מארץ מצרים אחר שיצאו משם בסוף הגלות, למה לא השביע אותם לעשות כן מיד אחר פטירתו, להעלות את מיטתו לארץ ישראל ולקוברו בשכם, כפי שעשה יעקב אבינו שביקש מיוסף להעלותו לארץ ישראל מיד אחר פטירתו, והשביעו על כך : “ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים … ושכבתי עם אבתי, ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם”. מדוע לא עשה כן גם יוסף והסכים להיות מונח בתוך ארון בארץ מצרים עד יום פקודת בני ישראל מגלות מצרים ?

בספר הנותן אמרי שפר פרשת שמות כותב הרב הקדוש רבי ישעיה נפתלי הירץ זצ”ל לבאר שיוסף שזכה לעמוד בניסיון הקשה עם אשת פוטיפר, זכה למידת צדיק יסוד עולם, [בילקוט שמעוני פרשת האזינו (רמז תתקמז) שאלו על הפסוק : “ויוסף היה במצרים”, וכי אין אנו יודעין שיוסף היה במצרים ? ועונה המדרש : “אלא להודיעך צדקו של יוסף, יוסף היה רועה צאן אביו ואף על פי שנעשה מלך במצרים הוא יוסף בצדקו” עיי”ש, וכן במדרש רבה פרשת ויחי (פרשה צט אות כב) : “בנות צעדה עלי שור וגו’ את מוצא בשעה שיצא יוסף למלוך על מצרים, היו בנות מלכים מציצות עליו דרך החרכין והיו משליכות עליו שיריין וקטלין ונזמים וטבעות כדי שיתלה עיניו ויביט בהן, אף על פי כן לא היה מביט בהן”].

בספר אגרא דכלה פרשת וישב מבאר מוהצ”א מדינוב זצ”ל שכך סיבב הי”ת שיוסף יתגלגל לארץ מצרים תחילה, [כדברי חז”ל במדרש תנחומא פרשת וישב (סי’ ד) על דברי התורה (פרק לט פסוק א) : “ויוסף הורד מצרימה”, זש”ה לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם], מפני שהוא היה בקדושה מדריגת אות ברית קודש, והקליפה ערות הארץ רצתה להחטיאו בדבר ערוה, ואז היו חס ושלום נשארים ישראל משוקעים בערות הארץ, אך להיות שיוסף הצדיק שמר מדריגתו ועמד בנסיון וגדר עצמו ממנה, עשה הכנה לכל ישראל שיגדרו עצמם מן הערוה ונשארו נקיים עיי”ש.

ובספר פרי צדיק פרשת ויגש כותב רבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל שזה רמוז במה שנאמר “ויוסף ישית ידו על עיניך” היינו שקדושת יוסף יועיל שיגדרו כל ישראל עצמן בקדושת הברית, שכן בירושלמי מסכת ברכות (פרק א’ הלכה ה’) מובא שעיניים הם סרסורי עבירה, כמו שדרשו חז”ל במסכת ברכות (יב:) ולא תתורו אחרי עיניכם זה הרהור עבירה.

מטעם זה ביקש יוסף להישאר בארץ מצרים עד אשר יצאו כלל ישראל מן הגלות, הוא רצה להשפיע מקדושתו על בני ישראל בזמן הגלות, שיצליחו לשמור את עצמן להיות גדורים במידת הקדושה בהיותם בארץ מצרים הנקראת “ערות הארץ” שהיו אנשיה שטופים בזימה ובעלי כשפים.

כן מפורש במדרש רבה פרשת אמור (פרשה לב סימן ה) : “ר’ הונא בשם ר’ חייא בר אבא אמר שרה אמנו ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים בזכותה יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו ישראל בזכותו”.

בזה ביאר הרב זצ”ל את מה שפתחה התורה את ספר שמות במילה “ואלה” שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ובמדרש רבה פרשת שמות (פרשה א סימן ב) א”ר אבהו כל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים. ואלה, מוסיף שבח על הראשונים. ואלה שמות הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים.

בספר הנותן אמרי שפר כותב רבי ישעיה נפתלי הירץ זצ”ל לבאר שוא”ו המוסיף באה לחבר את דברי התורה בסוף פרשת ויחי (פרק נ פסוק כו) : וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אתו ויישם בארון במצרים”. לתחילת ספר שמות הפותח בפסוק : “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה”. שלכאורה קשה מדוע הושם יוסף בארון במצרים ולא הועלה להיקבר בארץ ישראל מיד, התשובה לזה היא משום בני ישראל הבאים מצרימה, להשפיע עליהם להיות שמורים בקדושתם.

מטעם זה גם לקח משה את עצמות יוסף עמו אל המדבר, בעוד שכלל ישראל התעסקו בביזת מצרים, עברו משכן לשכן, השאילו עוד בגד ועוד תכשיט, משה רבנו התעסק בהעלאת ארונו של יוסף, לקיים את השבועה השביע את בני ישראל : “פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם”.

[במכילתא מובא שהתורה כתבה ויקח משה את עצמות יוסף עמו, להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בבזה ומשה עוסק במצות עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות.

במדרש רבה פרשת בשלח (פרשה כ סימן יט) איתא : “אמר הקדוש ברוך הוא למשה, עליך נתקיים חכם לב יקח מצות, יוסף היה חייב לאביו לקברו מפני שהוא בנו, ואתה לא בנו ולא בן בנו, ולא היית חייב לעסוק בו וקברת אותו, וכן אני שאיני חייב לבריה אני מטפל בך ואקברך שנאמר ויקבור אותו בגי”.

אכן זכה משה רבנו למה שלא זכה אף אדם מאז בריאת העולם, הוא זכה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו התעסק בקבורתו, ובמסכת סוטה (ט:) אמרו שהיה זה מידה כנגד מידה : “מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה. משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר : ויקח משה את עצמות יוסף עמו, מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום, שנאמר: ויקבור אותו בגיא”.

יוסף הצדיק היה מלך במצרים, הוא יכול היה לשלוח כמה מעבדיו להתעסק עם קבורת יעקב אביו, אבל במקום לשלוח אחרים הוא מתעסק בקבורת יעקב אביו בעצמו, לכן מידה כנגד מידה זכה יוסף שמשה רבנו שהיה המנהיג של כלל ישראל, גם הוא לא שלח אחרים להתעסק עם ארונו של יוסף, אלא הוא בעצמו טרח והתעסק בהעלאתו מארץ מצרים, וגם משה שעליו נאמר ותחסרהו מעט מאלוקים, זכה מידה כנגד מידה שאחר פטירתו התעסק בקבורתו הי”ת.

בספר שבילי פנחס על התורה פרשת בשלח [תשפ”א] כותב מורנו הגה”צ רבי פנחס פרידמאן שליט”א שנהג כן משה רבנו מצד הכרת הטוב כלפי יוסף הצדיק, שכן אחר שבאו משה ואהרן לבקש מפרעה בשם הי”ת לשלוח את בני ישראל, ענה להם פרעה : “למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלתיכם”, וברש”י הקדוש מסביר שאמר להם פרעה לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם. אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות עכ”ד.

והרואה יתפלא, איך יתכן שמלך רשע כמו פרעה מלך מצרים, שגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכון, ששיקע את תינוקות של ישראל בבניין, איך יתכן שהסכים לפטור שבט שלם מעבודה במצרים ?

בפירוש הרמב”ן זצ”ל נראה שהרגיש בזה, ואחר שהביא את פירוש רש”י וכתב שהוא נכון, הוסיף : “ומנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם, ולכן הניח להם פרעה שבט לוי שהיו חכמיהם וזקניהם. והכל סבה מאת ה'” עכ”ל.

בספר תורת חיים על מסכת חולין (צב.) ד”ה ועוד נראה כותב רבי אברהם חיים שור זצ”ל, שתקנה תיקן יוסף הצדיק כאשר היה שולט בארץ מצרים, כדברי התורה בפרשת ויגש : (פרק מז פסוק כב) : “רק אדמת הכהנים לא קנה כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה על כן לא מכרו את אדמתם”. וכותב תורת חיים זצ”ל לפי שצפה יוסף שאין שבט לוי עתיד להשתעבד לפרעה, לכך הניח להן יוסף למצרים גם כן מורי עניניהן דהיינו העובדי כוכבים ומזלות שלא יהיו משועבדים ולא קנה אדמתן, כדי לעשות הכנה לשבט לוי שיוכלו לעסוק בתורה, והקדים רפואה למכה בכך שחקק במצרים חוק שכל חכמי הדת מכל האומות יתנן להם חופש להתעסק בענייני אמונתם ודתם.

משה רבנו שהיה מוכתר במידה של הכרת הטוב [מטעם זה לא רצה להלקות את היאור במכות דם וצפרדע, ואת עפר מצרים במכת כינים, וגם לא רצה ללחום במדין היות ונהנה מהם, ולא רצה להיות כפויי טובה כלפי כל אלה]  כנשיא שבט לוי הכיר טובה ליוסף הצדיק על החסד העצום שעשה עם שבטו בכך שטיפל אישית בהעלאת עצמותיו של יוסף ממצרים כדי לקברו בארץ ישראל].

ולפי מה שנתבאר נהג כן משה רבנו מצד היותו מנהיג של כלל ישראל, לכן כדי להציל את כלל ישראל ביוצאם אל המדבר הגדול והנורא, מקום נחש שרף ועקרב, שהם שלושה קליפות קשות של הסיטרא אחרא, לכן דאג לקחת עמו את עצמות יוסף, שזכותו תגן על כלל ישראל, כן כותב רבי דוד הכהן זצ”ל מגורי האריז”ל בספר שפתי כהן על בראשית (פרק מז פסוק ל) שאמר יעקב ליוסף : “אתה צריך שתגן עליהם לפי שאתה כוחך מכוחי ואתה צריך למשוך להם חן וחסד כל זמן שהם בגלות וללכת עמהם ולמשכם במדבר, וכן היה שהיה ארונו של יוסף הולך עם ארון התורה לומר שזכותו היה מגין עליהם, ולזה אמר לו ואני נתתי לך שכם משך על אחיך שתמשוך רחמים ממני” עיי”ש.

 

 

 

 

 

 

[1] עי’ בפירוש רבינו מיוחס שעשתה כן כדי להכניע אותה, כדי שתדע שהיא שפחה

[2] עי’ בפירוש רבי עובדיה ספורנו כאן שעשתה כן שרה לאות שכן יקרה לכל מבזה ישראל, כדברי ישעיה הנביא (פרק ס פסוק יד) : “כל מנאציך וקראו לך עיר ה’ ציון קדוש ישראל”.

[3] בפירוש ר’ עובדיה מברטנורא כותב ששרה אמנו נהגה על פי הדין, שכן הגר הונתה אותה מתחלה ולעגה עליה כמו שכתוב ותקל גברתה בעיניה, ולכך היתה שרה מענה אותה בהיתר, שכן כתוב במצות לא תונו שאם הונה אותך אדם אתה רשאי להונותו שאינו קרוי עמיתך.

[4] עי’ בפירוש אברבנאל כאן כאשר ראתה את הגר בגאו’ וגאון ודרך רע ענתה אותה ונשתעבדה בה בקושי יותר ממה שהיתה רגילה וכל זה לתכלית טוב כדי להשיבה אל המצוע והיא כפורע’ מוסר ברחה מפניה דרך המדבר.

[5] בפירוש הרד”ק כאן כותב : “ואברם לא מנע שרי מלענותה, אף על פי שהיה רע בעיניו, משום שלום בית.

[6] ברד”ק שם כותב, שנכתב הסיפור הזה בתורה לדורי דורות : “לקנות אדם ממנו המידות טובות ולהרחיק הרעות” עיי”ש.

[7] יתכן שהרד”ק לא רצה לפרש את המעשה של שרה כחטא ממש בהסתמך על דברי המדרש רבה בתחילת פרשת חיי שרה [הובא ברש”י בתחילת פרשת חיי שרה] ששרה היתה בת כ’ כבת ז’ לנוי, בת ק’ כבת עשרים שנה לחטא.

 

[8] כעין זה כותב גם בעל הטורים (פרק טז פסו’ ח) שמפני שגרמה שרי להגר לברוח מחמת העינוי שעינתה אותה, נתקים בכלל ישראל בזמן חורבן בית ראשון הפסוק בספר ירמיה (פרק ד פסו’ כט) : “מקול פרש ורומה קשת בורחת כל העיר, שרומה קשת הוא ישמעאל, שנאמר עליו רובה קשת עיי”ש. ועי’ עוד בדבריו (פרק כא פסוק י) : “ובשביל שגרשה שרה להגר מביתה נענשה ונשתעבדו בניה והוצרכו להתגרש משם”.

 

 

[9] במדרש רבה פרשת לך לך (פרשה מה סימן ה) : “מלמד שהכניסה בה שרה עין רעה והפילה עוברה”, אכן בפסיקתא זוטרתא פרשת לך לך (פרק טז פסוק ה) הלשון “מלמד שנכנסה בה עין רעה והפילה עוברה”, אבל לא כתוב שזה היה על ידי שרה, ועי’ עוד במדרש הגדול (פרק טז פסוק יא) שהפילה הגר מרוב ענוי ולא מחמת עין הרע.

[10] עי’ בפירוש הרד”ק לספר שופטים (פרק יג פסוק ה) כי הנך הרה וילדת בן מה שפירש בזה.

 

[11] בחידושי מהרי”ל דיסקין כאן כותב : “ידוע שבכל מקום יבא שם התואר אחר שם העצם כמו ועיר פרא וגו’ (איוב י”א) וכמו איש נבון, איש חכם, אדם טוב, אדם רע, שם העצם קודם. ולא נמצא (כמעט) בשום מקום במקרא שם התואר קודם. ויתכן לומר שכאן רמז רמז שעיקרו יהי’ פרא ושם אדם יהי’ טפל אצלו לשם פרא, כי זה יהי’ העיקר”.

[12] עי’ במדרש רבה פרשת לך לך (פרשה מה סימן א) : “אמר ר”ש בן יוחאי, הגר בתו של פרעה היתה, וכיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו, נטל בתו ונתנה לו, אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית”.

[13] במסכת יבמות (ק:) דרשו מקרא ד”והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך”, שאברהם אבינו הוזהר שלא לישא שפחה, והקשה המהרש”א: “הכא משמע, דנאסר לאברהם ולזרעו קודם מתן תורה לישא שפחה, ד’כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה’ ואיסור שפחה נשנה בסיני, כמ”ש בספר דברים (פרק כג פסו’ יח) : “לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל” [עי’ רש”י בפסחים (פח:) ד”ה לישא ובחגיגה (ב:) ד”ה לישא, ואם כן קשה כיצד נשא אברהם אבינו את הגר שפחת שרה, ועוד במסכת יומא (כח.) מבואר ש”קיים אברהם אבינו כל התורה כולה”

ועי’ באור החיים’ הק’ בפרשתן שהאריך בסוגיה זו, והסיק שלא שחררה שרה את הגר כלל, ומדקדק כן מלשונות הפסוקים, שגם אחרי הנישואין נזכר בתורה היות הגר שפחת שרי, ומכאן ניתן להוכיח שלא שחררה ולא עשה בה כדרך המבואר בסוגיית הגמרא גיטין, וכלפי איסור נישואין לשפחה כתב: “וטעם שרה שלא הקפידה לתת שפחה לבן חורין, וגם אברהם למה שנאמר שהבין דברי שרה [שאינה משחררת את הגר] ולא חש על עצמו, דע, כי לפי הפשט נוכל לומר שעדיין לא נצטוו על זה, והגם שהיו מדקדקים לקיים אפילו דקדוקי מצות של חכמים, לצד הנבואה היו עוברים על המצוות לפי שעה, וכבר כתב הרמב”ם (יסוה”ת פ”ט ה”ג) כי אם יבוא נביא במאמרו ית’ שיעברו ישראל ואפילו רבים על עבירה אחת לפי שעה כי מותר לעשות כן, וכאליהו בהר הכרמל, וכמו כן עשה אברהם על פי שרה כי נביאה היתה יותר מאברהם, כמאמרם ז”ל (שמו”ר א, א) בפסוק (בראשית כא, יב) ‘כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה’, ולזה כשאמרה לו (שם טז, ב) ‘בא נא אל שפחתי’, הסכים לדברי הנביאה” עיי”ש.

 

[14] כעין זה בילקוט שמעוני פרשת בראשית (רמז מה) : “ולמה נקרא שמו ישמעאל שעתיד הקדוש ברוך הוא לשמוע באנקת העם ממה שבני ישמעאל עושין להם באחרית הימים”.

[15] כל הד’ גלויות רמוזים בפסוק הראשון של ספר שמות, הספר שפותח את סיפור גלות מצרים : “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה”. באי”ם ר”ת של ב’בל א’דום י’ון מ’די.

[16] בספר אילימא [כל תמר ה פרק כד] כותב הרמ”ק זצ”ל : “בסוף גלותנו זו, קרוב לזמן גאולתנו, יתחזקו הצרות לישראל תכלית החיזוק, וייצר להם, ויאמרו להרים כסונו ולגבעות נפלו עלינו, מפני הצרות הגדולות אשר יסובבום מכל עבר ומכל פינה. ויתרבה הצער עד אשר לא יפנו אבות אל בנים. וכל מי שמצא עצמו לו לשלל, גיבור נוצח ייקרא. והטעם, שהשכינה תדין את ביתה ויביאם על המסורת הברית, כדי לזככם אל הגאולה ואל הטוב המובטח לנו על ידי הנביאים … לכן באותם הימים ירבו הצרות לצרף את ישראל כפי הדין, וכל אחד ואחד כפי חובו יצטער, וכל מי שיקשה עורפו ולא ישוב ייאבד, ומי שייתן צווארו בעול התשובה וקבלת הצרות בסבר פנים יפות וייתן שכמו לסבול יצטרף ויזכה”.

והענין הוא, שהגיע עת הקליפות לבטל מן העולם, וכל עוד שיש בישראל רשעים אחוזים בהם, היאך אפשר שיתבטלו החיצונים ורשעים עדיין ברשעתם, והקדוש ברוך הוא בעל הדין והמשפט ביושר ובאמונה ואין עוול, ולכן ייצרפו צירוף אחר צירוף עד שיהיו כסף נקי וטהור. והנהגה זו תהיה בתכלית קושי הדין, והקליפה גובה כל חלק חובה מכל מקום.

ובימים ההם ובעת ההוא יכתתו גוי אל גוי חרב איש ברעהו, וישראל יהיו ביניהם בצער גדול, וכל אחד ואחד ירצה לבזוז את הרחלה הזאת ולאכול בשרה, והקדוש ברוך הוא ירחם על עם ה’ בזכות שלושה אבות הקדושים, וייצרפו ויתלבנו מתוך הצרות. ומתוך הדין הזה יפיל הקדוש ברוך הוא זרע עמלק ויכלהו מן העולם וימחהו מתחת השמים. עכ”ל.

 

[17] במקום אחר דברנו בשבח מעלת האבות והאימהות הקדושים, אשר לא נשאו על קרובם, וכל מי שלא הלך בדרך ה’, הם לא חיפו עליו ולא הראו לו חיבה יתירה.

עוד ביארנו שכמובן לא שנא אברהם את ישמעאל בנו שנאה אישית, אלא שנא את מעשיו הרעים, שכן אפילו כלפי אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה’ מאוד גילה אברהם חמלה והתפלל עליהם, [עי’ בפתיחה של הנצי”ב להעמק דבר על ספר בראשית], ואין ספק שכך נהג גם כלפי ישמעאל בנו.

 

[18] בפרשת וירא (פרק כב פסו’ טז) אחר ניסיון העקידה, מתברך אברהם על ידי הקדוש ברוך הוא : “וירש זרעך את שער אויביו”, והכוונה הזה ליצחק כפי שאמר לו הקדוש ברוך הוא : “כי ביצחק יקרא לך זרע”, לא כן רבקה שהיא נתברכה כיצאה מבית אביה “יירש זרעך את שער שונאיו, ולפי דברי רבנו בחיי הדבר מובן כי לאברהם אבינו נאמרה ההבטחה בייחס לישמעאל שנקרא אויב, ואצל רבקה היתה ההבטחה בייחס לעשו שנקרא שונא

הרמב”ן בפרשת וירא שם כותב שבהבטחת וירש זרעך את שער אויביו”, הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו ולא יקום. והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו.

ואכן בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל) איתא : “ועוד היה רבי ישמעאל אומר, שלש מלחמות של מהומה עתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, שנאמר [ישעיה כא, טו] מפני חרבות נדדו, ואין חרבות אלא מלחמות. אחד ביער בערב, שנאמר [שם] מפני חרב נטושה. ואחד בים, שנאמר [שם] מפני קשת דרוכה. ואחד בכרך גדול שברומי שהוא כבד משניהם, שנאמר [שם] מפני כבד מלחמה. ומשם בן דוד יצמח ויראה באבדן של אלו ואלו, וכן איתא בבעל הטורים “על פני כל אחיו נפל וסמיך ליה ואלה תולדות יצחק, לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק” עיי”ש.

כן כותב האברבנאל בפירושו לספר ישעיהו (פרק נב פסו’ יא) שתהיה ירושלם ביד ישמעאלים כשיגלה מלך המשיח כמו שאמר בפרקי רבי אליעזר שעליו בן דוד יצמח, כי לכן אמר הנביא צאו משם טמא אל תגעו שהטמא הוא רמז לישמעאל עיי”ש.

[19] עי’ מסכת שבת (יא.) : “ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב : תחת ישמעאל ולא תחת נכרי, תחת נכרי ולא תחת חבר, תחת חבר ולא תחת תלמיד”, ועי’ עוד בשו”ת יכין ובועז (חלק ב סי’ טו) משכ”ב.

 

[20] גם הרמב”ם מכנה את מלכות ישמעאל אויבים.

[21] בשנת 1877 התרחשה המלחמה העות’מאנית-רוסית, היה אדם שסיקר את המלחמה וסיפר דבר מדהים במלחמה פנים אל פנים היו הרוסים מביסים את הטורקים, אבל במלחמה על ידי חיצים מרחוק היו הטורקים גוברים על הרוסים, ספרו את זה למרן החפץ חיים, והוא אמר שזה כבר כתוב בתורה, אצל ישמעאל שהטורקים מזרעו נאמר שהוא יהיה רובה קשת, אומנותו תהיה בנשק זה של החיצים, אבל הרוסים באו מזרע עשיו, שעליו נאמר על חרבך תחיה כוחו בוא בחרבו.

 

[22] כן מובא בפסיקתא רבתי (פיסקא לו – קומי אורי) : “אמר רבי יצחק שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי האומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס מתגרה במלך ערביא, והולך מלך ערביא לאדום ליטול עצה מהם וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם כולו, וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה, וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים להיכן נלך ולהיכן נבוא, ואומר להם בניי אל תתייראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם, מפני מה אתם מתייראים, אל תיראו הגיע זמן גאולתכם, ולא כגאולה ראשונה כך גאולה אחרונה, כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושיעבוד מלכיות אחריה, אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושיעבוד מלכיות אחריה.

[23] כעין זה בילקוט שמעוני פרשת בראשית (רמז מה) : “ולמה נקרא שמו ישמעאל שעתיד הקדוש ברוך הוא לשמוע באנקת העם ממה שבני ישמעאל עושין להם באחרית הימים”.

[24] החפץ חיים זצ”ל מביא את דברי התנא דבי אליהו זצ”ל (פרק יד) : “אין ישראל נגאלין, לא מתוך הצער ולא מתוך הטלטול ולא מתוך שאין להם מזונות, אלא מתוך עשרה בנ”א, שהן יושבין זה אצל זה, וכל אחד קורא ושונה עם חבירו וקולם נשמע. וכשנתנהג כן בודאי ננצל מהצרות הנוראות שנמצאים בו אנחנו היום ויקרב קץ הגאולה ונזכה לביאת אלי’ הנביא ומשיח צדקנו בבי”א.

כעין זה מובא בתנא דבי אליהו (פרק כג) [הביאו החפץ חיים זצ”ל בספר נדחי ישראל (פרק טז)] שמידת הדין שואלת לפני הקדוש ברוך הוא למה נושא פנים לישראל, והלא כתיב האל הגדול וגו’ אשר לא ישא פנים.

ומשיב לה הקדוש ברוך הוא האיך אתה אומר למה אני נושא פנים לישראל והלא כבר נשאו לי פנים וכו’ ועוד שהם מלמדין את התורה ועומדין אגודות אגודות ועוסקין בתורה ונותנין שכר למלמדים שילמדו לבניהם תורה עיי”ש

 

[25] אילו היו בסדום עשרה צדיקים והיתה גזירת הכליה מתבטלת מעליה, היו אנשי סדום ממשיכים לחיות את חייהם כרגיל, אף אחד לא היה מעלה בדעתו שהוא חב את חייו לאותם צדיקים, שסביר להניח שלא היו נחשבים בעיני אנשי סדום הרשעים ללא כלום, כאז גם עתה היה זועק הגה”צ ר”א לופיאן זצ”ל, איש אינו יודע כמה גזירות נתבטלו בדורנו ובדורות הקודמים בזכות הצדיקים החיים בכל דור ודור.

 

[26] עי’ במדרש רבה פרשת (פרשה א סימן א) : “ללמדך שהיה שונא לישמעאל על שיצא לתרבות רעה, ושלחו הוא ואמו הגר ריקם וטרדו מביתו”, וכן לשון רש”י בפרשת וירא (פרק כא פסוק יד) לחם וחמת מים ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאוכ על שיצא לתרבות רעה.

[27] אף שבקללת נח נאמר “ארור כנען”, ואליעזר לפי חז”ל [עי’ בתרגום יונתן בן עוזיאל לספר בראשית (פרק יד פסו’ יד)] היה בנו של נמרוד, שהיה בנו של כוש ולא של כנען, ואם כן אינו נכלל בקללת נח ?

בפרקי דרבי אליעזר (פרק טז), אכן מפורש שאליעזר באמת היה עבדו של נמדטד ולא בנו : “ומהיכן היה עבדו ? אלא שכיון שיצא מאור כשדים, באו כל גדולי הדור ליתן לו מתנות, ולקח נמרוד עבדו אליעזר ונתנו לו עבד עולם”. ולפי זה יתכן באמת שגם אליעזר היה מזרע כנען.

וכן מפורש בדברי המדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה נט סימן ט), על הפסוק בספר הושע (פרק יב פסו’ ח) : “כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב”, כנען זה אליעזר.

כעין זה כותב בחסד לאברהם [אבן השתיה עין משפט כה] : “ודע כי אליעזר עבד אברהם היה תחילה נשמה קדושה שנתנה תוך קליפת כנען הארור”,

עכ”פ למבואר בתרגום יהונתן שהיה אליעזר בנו של נמרוד עדיין צריך ביאור ?

ובספר אמרי נועם חלק ג’ פרשת חיי שרה [בהערה אות ג’] כותב אדמו”ר הגה”צ רבי יורם מיכאל אברג’ל זצ”ל שקללת נח אכן התייחסה לכל ארבעת בניו של חם, ובכללם גם לכוש סבו של אליעזר, רק שתלה הכתוב את הקללה בכנען משום שהוא גרם לנח שלא יוליד בן רבעי, כמובא ברש”י (פרק ט פסו’ כה) עיי”ש.

וכן כותב הסבא מסלבודקא זצ”ל באור הצפון [חלק א עבדות וחרות] שבדברי נח “עבד עבדים יהיה לאחיו”, הכריז נח שמעתה ירד כל זרעו של חם לדורות עולם לדרגה נמוכה של עבדי עבדים עיי”ש.

 

[28] בספר באר יוסף כותב, שלכן הדגיש אברהם לאליעזר : “לא תיקח אשה לבני מבנות “הכנעני” אשר אנכי יושב בקרבו”, הכנעני, בה”א הידיעה, ומיהו אותו כנעני ? הוא אליעזר עצמו, שעליו דרשו חז”ל במדרש בראשית רבה, (פרשה נט) : “ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו, שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. וזהו “אשר אנכי יושב בקרבו ….” שזיו איקונין שלי נמצא בו” עכ”ד].

 

[29] עי’ בספורנו כותב שהטעם שהשביע אברהם את אליעזר : “ומפני עשרו דאג שמא איזה אדם בלתי הגון ירבה שוחד לעבדו כדי שיבחר בבתו, ולא ישתדל להשיג אשה הגונה לבנו. ולכן הוצרך להשביע את עבדו על כל אלה”].

 

[30] עי’ במסכת שבועות (לח:) : “מכאן לנשבע שצריך לאתפושא חפצא בידיה”, כן לשון רש”י הקדוש : “לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה או תפילין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו על ידי צער והיתה חביבה עליו ונטלה” עכ”ל.

[31] ברש”י (פרק כד פסוק כח) כותב שדרך הנשים היתה להיות להן בית לישב בו למלאכתן, ואין הבת מגדת אלא לאמה. מקור הדברים בדברי רבי יוחנן במדרש רבה פרשת חיי שרה (פרשה ס סימן ז) “אין האשה רגילה אלא לבית אמה”, והקשו עליו שם ממה שנאמר אצל רחל “ותגד לאביה” אמר להם, שמתה אמה ולמי היה לה להגיד לא לאביה עיי”ש.

[32] רש”י (פרק כה פסוק כה) ויקראו שמו עשו הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה.

 

[33]כן מביא הרש”י שם (פסוק כו) שאביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב.

 

[34] בספר מגלה עמוקות פרשת וישלח כותב המקובל האלקי רבי נתן שפירא זצוק”ל שעל כך קבל עשיו ואמר ליצחק אביו (פרק כז פסוק לו): “הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, הוא לא הי’ ראוי להקרא רק עקב ע”ש ידו אוחזת בעקב אבל נקרא יעקב ויעקבני זה פעמים ר”ל ב”פ יעקב בגי’ השט”ן גם יעקב בגי’ סמאל אדו”ם בזה השם מבטל הוא כח סמאל למעלה ואדום למטה את בכורתי לקח ר”ל מה שלקח את בכורתי מזה הטעם לבטל כח סמאל ועתה לקח את ברכתי ר”ל מה שלקח את ברכתי הוא מטעם לבטל כח לילית וחיילותי’ שהם מנין ועתה תפ”א מחנות מזה הטעם שכח יעקב הקערה שהביא לאביו לאכול בו מטעמים ואותה הקערה הכיר עשו שהי’ נותן לו יעקב נזיד עדשים בו ועל זה צווח עשו ויעקבני זה פעמיים ר”ל באותה קערה רימה אותי שתי פעמים והראה באצבע על הקערה זה הוא הדבר שרימה אותי מתחלה ולקח בכורתי ועתה בזה הדבר לקח ברכתי עכ”ד.

[35] בתחילת הפרשה כותבת התורה (פרק כה פסו’ כ) : “יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה” ובהמשך (פסו’ פסוק כו) כותבת התורה : “ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם”, אם כן הרתה בשנה הי”ט.

 

כן הוא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב) : “רבי יהודה אומר, עשרים שנה היתה רבקה עקרה, לאחר עשרים שנה לקחה יצחק והלך עמה להר המוריה, למקום שנעקד שם, והתפלל על ההריון ויעתר לו”.

 

[36] רש”י פרק כה פסוק כב

 

[37] בתחילת הפרשה (פרק כה פסוק כז) נקרא עשיו בתואר “איש שדה”, ובתרגום אונקלוס מתרגם “גבר נחש ירכן” ובספר תורת משה מסביר החתם סופר זצ”ל שהיה לעשו נחש על ירכו לרמז כי הוא מסטרא דנחש. והרוכב על הנחש הוא שרו של עשו עי”ש, וכן מובא בספר מגלה עמוקות ואתחנן [אופן מז], ועי’ עוד בדברי המהרש”א למסכת יומא (סז.) שעשו וזרעו שנקרא אדום ע”ש שהוא כח הטומאה של נחש הקדמוני.[וכן מובא בספר מגלה עמוקות ואתחנן [אופן מז], ועי’ עוד בדברי המהרש”א למסכת יומא (סז.) שעשו וזרעו שנקרא אדום ע”ש שהוא כח הטומאה של נחש הקדמוני.

 

[38] בראשית רבה פרשה סג סימן י

 

[39] כן לשון הזוהר חדש פרשת חקת [דף פד עמוד א] : “על תלת מלין עלמא מתקיים על התורה דא יעקב”

[40] עי’ מסכת שבת (פח.) : “דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה”א יתירה למה לי?  מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימין, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. ועוד איתא במסכת פסחים (סח:) : “אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי”.

[41] בספר קובץ מאמרים חלק ב’, במאמר מעשה אבות סימן לבנים, כותב הגרא”ו וסרמן זצ”ל, שלכן שרו של עשיו עשה מלחמה רק עם יעקב אבינו ולא עם אברהם ויצחק, משום שהאבות היו כנגד ג’ עמודים שעליהם עומד העולם, התורה העבודה וגמילות חסדים, אברהם היתה מידתו חסד “חסד לאברהם”, יצחק הוא כנגד העבודה שהיא התפילה, [עי’ מסכת ברכות (כו:) אמר ר’ יהושע בן לוי תפילות כנגד תמידין תיקנום], ויעקב הוא כנגד עמוד התורה שהיה איש תם יושב אהלים, לכן דוקא עם יעקב בא שרו של עשיו לעשות מלחמה, כי הוא התבלין ליצר הרע וממנו הוא מפחד בעיקר עיי”ש

 

[42] כך כותבת התורה : “ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד”, במדרש רבה (פרשה סז סימן ב) אומר רבי חמא בר חנינא שהחרדה שהיתה ליצחק אבינו באותו רגע שנכנס עשיו, היתה גדולה מהחרדה שחרד כאשר נעקד על גבי המזבח, אבל לא בשל העובדה שיעקב בנו הצליח לרמות אותו, אלא שראה גיהינום פתוחה תחתיו של עשיו, באותו רגע הבין יצחק אבינו שכל החיים הוא חי בטעות, כל החיים הוא טיפח את עשיו והעדיף אותו על פני יעקב, אבל כעת נתגלה שמי שאכן ראוי וצריך לקבל את הברכות, זה יעקב ולא עשיו, ולכן במקום לכעוס על יעקב או לקלל אותו, הוא נותן הסכמה לברכות שבירך את יעקב : “גם ברוך יהיה”.

 

[43] רש”י הקדוש כותב שהסיבה שלא הרג עשו את יעקב מיד, אלא המתין שימות יצחק הוא כדי שלא יצער את אביו, אכן במדרש רבה שמות (פרשה א סימן א) מובא שעשיו ביזה בזה את אביו שהיה שתאב מיתת אביו כדי להרוג את אחיו, ובתרגום יונתן כאן כותב שאמר עשו בלבו, אין אני עושה כמו שעשה קין שהרג את הבל בחיי אביו, וחזר אביו והוליד את שת, אך מחכה אני עד זמן שיגיעו ימי אבל של מיתת אבא, ובכך אני אהרוג את יעקב אחי, ואני נמצא הורג ויורש.

[44] עי’ רש”י בפרשת ויצא (פרק כט פסו’ יא) שלח אחריו עשיו את אליפז להורגו, והוא השיגו, ורק לפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו. אמר לו מה אעשה לציווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת.

 

[45] מן הסתם הוא מעולם לא שמע על כך, שאביו לקח אשה מחרן ולא מארץ כנען, מחמת שבנות כנען היו בעלי מידות רעות, כאשר הוא נשא נשים מבנות הארץ אביו ואמו לא אמרו לו דבר.

[46] עי’ רש”י (פרק כה פסוק כה) ויקראו שמו עשו, הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה

 

[47] באופן אחר כותב הרב מגלה עמוקות בפרשת ואתחנן (אופן עא) על הפסוק וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל, שבהיות ישמעאל הזוהמא של אברהם בעל החסד, הנה הוא חסד מצד הקליפה, שהיא קליפת חמור [כפי שכינהו אברהם אבינו עם הדומה לחמור], ועשו שהוא הזוהמא של יצחק בעל הגבורה, הוא גבורה מצד הקליפה שהיא קליפת שור, [עי’ בזוהר [חלק ג דף קפ/ב] : “שור תם ושור מועד, שור תם, דינא רפייא, שור מועד”, וכן הוא בספר הליקוטים פרשת בלק (פרק כג) : “דע, הנה שור מועד, זה כח קליפת עשו. והוא שור שחור הנז”ל בדרז”ל”], ב’ קליפות אלו של עשיו וישמעאל, הן הממונות על שבעים אומות, שרו של עשו ממונה על ל”ה אומות שהם מצד שמאל גבורה דקליפה, ושרו של ישמעאל ממנוה על ל”ה אומות מצד ימין שהוא חסד דקליפה, [לכן בברית בין הבתרים נאמר : “ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך”, שזה רמז לשבעים אומות עם השרים שלהם [סמא”ל שרו של עשיו ורה”ב שרו של ישמעאל] יחד ל”ו כמנין אלה, וזהו ויקח את כל אלה היינו גם אלה שמצד שמאל הם האומות שבשליטת שרו של עשיו, וגם אלה שמצד ימין הנשליטים על ידי שרו של ישמעאל, ויבתר אותם בתוך, שביתר אותם אברהם לשני חלקים מפרדים זה מזה כאשר בתווך נמצאים עם ישראל, בבחינת ונקדשתי בתוך בני ישראל, רמז לבני ישראל הנמצאים בתוך, וזה מה שיסד רבנו האריז”ל בפיוט “אזמר בשבחין” : ימינא ושמאלא ובנייהו כלה”, שכלל ישראל שהם הכלה של הקדוש ברוך הוא [עי’ ליקוטי תורה שלח י”א : “הנה כנסת ישראל נק׳ כלה והקב״ה נקרא בשם חתן, כמ״ש ביום חתונתו זה מתן תורה וכתיב ביום ההוא תקראי אישי וכו'”, ועוד בכלי יקר במדבר (פרק א פסו’ א) ד”ה ביום השני שיום מ”ת הוא יום אירוסין כי הקב”ה אירס את ישראל ע”י זאת התורה, כמ”ש (דברים לג ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ודרשו רז”ל (פסחים מט) מורשה מאורשה, ותדע כי לקהלת יעקב לא נאמר אלא מאורשה קהלת יעקב, משמע שקהלת יעקב הוא מאורשה להקב”ה ע”י שנתן לה התורה במקום טבעת קידושין כמ”ש (ישעיה נד ה) כי בועליך עושיך. והנה מצינו לרז”ל (תנחומא תשא טז) שהמשילו זיווג ישראל להקב”ה לזיווג כלה לחתן בב’ זמנים האחד הוא בשעת מ”ת שנאמר (שמות לא יח) ויתן אל משה ככלתו חסר כתיב שנמסרה התורה ככלה מקושטת בכ”ד ספרים. השני הוא ביום חנוכת המשכן שנאמר (במדבר ז א) ויהי ביום כלות משה להקים. פירש”י שביום שהוקם המשכן נמסרו ישראל להקב”ה ככלה לחתן, ש”מ שמתן תורה הוא זמן האירוסין, ויום הוקם המשכן הוא זמן הנישואין,], וכן שבת קדש נקראת כלה [עי’ שבת (קיט.) : “רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת, ואמר: בואי כלה בואי כלה], ויום שבת של האומה הישמעאלית הוא ביום ו’ שהוא מימין ליום השביעי, ואילו יום השבת של בני עשיו הוא ביום א’ שהוא מצד שמאל של היום השביעי, ועל ידי שאנו מוסיפין מחול על הקדש בכניסת השבת וביציאתה אנו שולטים על כל השבעים האומות, באופן שאינם יכולים להתגבר עלינו, וזה שאמר רב יהודה אמר רב במסכת שבת (קיח:) : אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון”, כי אז הם בשליטת עם ישראל, ובבני יששכר [שבתות מאמר א’] על פי מה שכותב המגלה עמוקות על ואתחנן (אופן מ) שקליפת עשיו נקראת עורב, וקליפת ישמעאל נקראת זרזיר, ועל הליכת עשיו אצל ישמעאל, אמרו בב”ק (צב.) לא הלך הזרזיר אל העורב אלא מפני שהוא מינו [ועי’ בספר קהלת יעקב [ערך זר] לבעל המלא הרועים  דהוה ליה למכתב בהיפוך לא לחנם הלך עורב אצל זרזיר, שכן עשו הלך אל ישמעאל ולקח מבנותיו, עיי”ש משכ”ב, ובהג”ה שם הוסיף שזרזיר עורב גימטריא שבת, שעל ידי שמירת שבת מבטלים הקליפות כמש”נ עיי”ש], ולכן אסרה התורה לחרוש בשור וחמור יחדיו, כי יש סכנה גדולה בהתחבר שני הקליפות הקשות האלה יחד שהם שורש כל כוחות הטומאה של שבעים אומות, והוא סוד כוחו של הנחש הקדמוני, נח”ש ר”ת נחש חמור שור.

 

כאשר הצליח יעקב לקחת מעשיו את הברכות, שפט מזה עשיו כי הסיבה לכך היא מפאת שעשו הוא רק בחינה גבורה דקליפה שהיא קליפת שור, ואילו יעקב שהוא בחינת תפארת כלול הוא מחסד וגבורה דקדושה, ולכן אינו יכול לו, לכן נתחכם עשו להתחבר עם קליפת ישמעאל, שעל ידי שני כוחות אלה חסד וגבורה דקליפה יוכל לגבור על יעקב.

 

אחר שיצא יעקב מבית לבן, כאשר נפגש עם אחיו עשיו, הצליח להכניעו עד שרץ אליו וחבקו ונשקו בכל לבו, וזה משום כוחו של יעקב היה רב גם כנד שני הקליפות של עשיו וישמעאל, קליפות שור וחמור, כי אז כבר נולד יוסף שהוא בחינת שור, ויששכר שהוא בחינת חמור, וזה שאמר לעשיו ויהי לי שור וחמור, ולכן איני מתיירא מהחיבור שלך עם ישמעאל .

 

 

[48] בזוהר חדש (בראשית ח) מובא ששאל רבי יוסי בן חלפתא את רבי יצחק האם שמעת מדוע מתאחר היום שיתגלה המשיח בגלות זו [הכוונה לגלות אדום], מעניין שכבר בדור התנאים העסיקה אותם שאלה זו על אורך הגלות ומה נענה אנן

[49] עי’ זוהר חדש [תיקונים כרך ב דף צב עמוד ב] : “מארי תורה תפארת”. וכן במסכת ברכות (נח.) : “והתפארת זו מתן תורה”.

[50] במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סה סימן כ) : “אין עשו שולט אלא בידים”.

[51] מדרש רבה שם

 

[52] אחת הברכות שהובטחו לאברהם אבינו בפרשת לך לך (פרק יב פסו’ ב) הוא “והיה ברכה” רש”י הקדוש מסביר שהבטיח לו הקדוש ברוך הוא שהברכות נתונות בידיו, עד עכשיו היו בידי, ברכתי את אדם ואת נח ואותך, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ, ובפרשת חיי שרה (פרק כה פסו’ יא) כותבת התורה : “ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי ראי”, לא אברהם בירך את יצחק אלא הקדוש ברוך הוא, וכותב רש”י הקדוש  : “אף על פי שמסר הקדוש ברוך הוא את הברכות לאברהם, נתיירא לברך את יצחקג מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו ובא הקדוש ברוך הוא וברכו”. כעת היו הברכות בידיו של יצחק שהוא היה אמור למוסרם לממשיכו, ועשיו ידע מזה וביקש בכל דרך לזכות בהם.

[53] זה לשון המדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סה סימן טז) : “אר”ש בן גמליאל, כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו, אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות, אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות”.

 

ועי’ עוד במדרש רבה שמות (פרשה מו סי’ ד) : בן יכבד אב זה עשו שכבד אביו הרבה שהיה יוצא לשדות וצד ציד ומביא ומבשל ומכניס ומאכיל לאביו בכל יום. וכן איתא בזוהר הקדוש [ח”א קמו ב:] בן יכבד אב ועבד אדוניו, בן דא עשו, דלא הוה בר נש בעלמא דיוקיר לאבוי כמה דאוקיר עשו לאבוי, וההוא יקירו דאוקיר ליה אשליט ליה בהאי עלמא”.

 

[54] עי’ ברש”י פרשת וישלח (פרק לה פסוק ח) שהעלימו את יום מותה של רבקה, שלא יקללו הבריות הכרס שיצא ממנו עשו.

 

[55] הראיה הגדולה לזה היא שמיד אחר לקיחת הברכות על ידי יעקב, אמר עשיו בלבן : “יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”, משאלת ליבו היתה שימות אביו מהר ככל האפשר, כדי שיוכל להרוג את יעקב אחיו, כן לשון המדרש רבה בפרשת ויחי (פרשה צט סי’ ב) יוסף כנגד מלכות אדום … זה חס על כבוד אביו, וזה ביזה על כבוד אביו, ובפירוש עץ יוסף כותב מפרש שעשיו ביזה את אביו באומרו יקרבו ימי אבל אבי שהיה מצפה למיתת אביו עיי”ש.

 

בסוף הפרשה (פרק כח פסוק ט) מספרת התורה הקדושה, : “וילך עשו אל ישמעאל, ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם, אחות נביות, על נשיו לו לאשה”. בשם רבנו הגר”א מובא שלא לחינם הלך עשיו אל ישמעאל דוקא עכשיו, מרוב שנאתו ליעקב הוא ביקש להרגו כמה שיותר מהר, לכן הוא הלך אל ישמעאל, גם הוא כבן ראשון לאברהם נושל מהירושה לטובת יצחק, [הוא אומנם ויתר לבסוף על מעמדו מרצונו החופשי, כפי שכותב רש”י הקדוש בפרשת חיי שרה (פרק כה פסוק ט) : “ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה”, מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו”. אחר לקיחת הברכות על ידי יעקב, הלך אצל ישמעאל לעורר אצלו מחדש את את הרצון לערער על בכירותו של יצחק, כתוצאה מכך יתערערו הייחסים בניהם, וישמעאל יהרוג את יצחק, ואז יוכל לממש את רצונו להרוג את יעקב.

 

[56] אחר לקיחת הברכות על ידי יעקב כותבת התורה הקדושה (פרק כז פסו’ מא – מב) : ” וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי, ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדל ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך: ובמדרש רבה (פרשה סז סימן ט) שאלו מי הגיד לה ? רבי חגי בשם רבי יצחק, אמהות נביאות היו ורבקה היתה מן האמהות.

 

וכן לשון האור החיים הקדוש כאן : “פי’, מודיע הכתוב כי רבקה נביאה היתה, ושומעת תמיד בדברי יצחק וגו’, הגם שלא ידבר בפניה, ולזה אמר ורבקה שומעת בדבר, ולא אמר ותשמע רבקה, ולא אמר היתה שומעת, עיי”ש

 

[ורבותינו המפרשים עמדו על השאלה למה במסכת מגילה (יד.) נמנו רק שבע נביאות שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר, ולא נמנו גם יתר האימהות ורבקה בכללן ותרצו בזה כל אחד לפי דרכו].

 

[57] עד כמה היה קשה ליעקב אבינו הדבר ניתן ללמוד ממה שכותב המגיה לספר קול אליהו על התורה פרשת חיי שרה (פרק כד פסו’ לט), שם מובא בשם ילקוט הגרשוני, שבלשון הקדש, כאשר הרצון הוא שלא יתקיים הספק אשר עולה על דעתו, יש להשתמש בלשון “פן”, כמו ‘פן יפתה לבבכם’ (דברים יא. טז), ‘פן יהיה דבר עם לבבך בליעל’ (שם טו. ט), ‘פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום’ (שם כט. יז), שהכוונה בזה היא, שהוא איננו חפץ שיתקיים הספק, וכמו שאמרו חז”ל (עירובין צ”ו ועוד) הישמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, לא כן כאשר חפץ האדם שהדבר יתקיים, שאז יש להשתמש בלשון אולי, כמו ‘אולי אבנה ממנה’ (בראשית טז. ב), ‘אולי ישא פני’ (שם לב. כא), ‘אולי יש חמשים צדיקים’ (שם יח. כד), ‘אולי אכפרה בעד חטאתכם’ (שמות לב. ל), ‘אולי אוכל להלחם בו’ (במדבר כב. יא). [ומזה שאמר אליעזר “אולי” לא תלך האשה אחרי, ולא השתמש בלשון פן, למדו חז”ל שאליעזר רצה שהתנאי יתקיים, בתוך תוכו הוא רצה שלא תאבה האשה ללכת אחריו, משום שבת היתה לו ורצה להשיאה ליצחק], ובהגהה שם (אות ח) מקשה מדברי יעקב אבינו לרבקה : “אולי ימושני אבי והייתי בעניו כמתעתע, והבאתי עלי קללה ולא ברכה”, הלא ודאי לא רצה יעקב אבינו שכך יהיה, כיון שכן היה לו להשתמש בלשון פן ימושני אבי, ולא אולי ימושני אבי ? וכותב שם המגיה תר’ בשם הגאון רבי יצחק דב במברגר זצ”ל, שמידת האמת של יעקב אבינו ע”ה, היתה כזו חזקה, עד כדי כך שגם אחר שידע שהכל נעשה על פי הדיבור, ומוכרח הוא ללכת לרמות את יצחק, אף על פי כן היה לבו נוקפו, כיון שיש בזה צד שמתנגד למדת האמת והתמימות, שהיה יקר מאד בעיניו עד אין שיעור וערך. ומפני זה היה בלבו כעין בקשה ותפילה שאביו יצחק ימושהו, ועי”ז יעלה בלבו האמת מי מבניו עומד לפניו, ע”כ לא אמר פן ימושני אבי, כי באמת היה נוח לו יותר שאביו ימושהו לכן אמר בלשון אולי ר”ל הלוואי ימושני אבי ויתברר האמת כי זאת היה חפצו וחשקו עיי”ש, עד כדי כך היה קשה לו ליעקב להוציא דבר שקר מפיו, שהיה מוכן שיתגלה קלונו אצל אביו, ואולי גם יהא מקולל הוא וזרעו עד עולם, ובלבד שלא יצטרך להוציא מפיו דבר שאינו אמת].

 

[58] חז”ל מגלים לנו שלא סתם השתמש יעקב בתשובתו במילים : “אני עשו בכורך”, הוא יכל להשיב על השאלה : “מי אתה בני” ?  במילה אחת ולומר “עשיו”, אלא שבזה ביקש יעקב למזער את השקר עד כמה שניתן, כפי שכותב רש”י הקדוש : אנכי הוא המביא לך, ועשו הוא בכורך.

 

כך היה גם כאשר נשאל על ידי יצחק אביו : “אתה זה בני עשו”, גם אז יעקב לא עונה “כן”, אלא “אני”, גם כאן הושקעה מחשבה כדי למזער ככל שניתן באמירת דבר שקר, כפי שכותב רש”י הקדוש : “לא אמר אני עשו, אלא אני. והטעו בזה, שאילו היה אומר אני עשו, הרי זה שקר גמור, כי יעקב אינו עשו, לכן השיבו אני, כלומר אני יעקב.

 

[59] ולפי דברי הרמב”ן שהטעם שלא פחד יעקב מזה שיצחק יגלה את התרמית על ידי הקול, משום ידע יעקב לשנות את קולו לקולו של עשיו קשה, מדוע בעמדו לפני יצחק אביו לא שינה יעקב אבינו את קולו לקולו של עשיו אחיו, אלא דיבר בקולו הרגיל דבר שיצר ספק אצל יצחק האם אכן מדובר בבנו הגדול עשיו ?

 

שאלה נוספת שיש לשאול, הרי גם אחר שמישש יצחק את יעקב עדיין היה מסופק אם הוא יעקב או עשיו, שמצד אחד הקול קול יעקב, אבל מצד שני הידיים ידי עשיו, אם כן למה ברך אותו יצחק מספק ?

 

מכוח קושיות אלה כותב בית הלוי זצ”ל : “ולולא דמסתפינא היה אפשר לומר, דהרי יצחק הרבה לבודקו אם הוא באמת עשו או הוא מטעה אותו. וי”ל דגם בתחילה נתיירא עשו מזה, וקודם שהלך מיצחק אמר לאביו סימן שיוודע שהוא עשו, שישנה קולו כקולו של יעקב, ולדבר בנחת כיעקב, ולהזכיר שם שמים, וזהו סימן שהוא עשו, דאם יבא יעקב להטעות, הרי מסתמא ישנה הוא קולו שידמה כקול עשו. וזהו שאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו, הרי שני הסימנים מתאימים, ולא הכירו וע”כ ויברך אותו.

 

ומוסיף הרב זצ”ל : “וי”ל עוד דיעקב בשכלו הבין גם את סוד זה ומש”ה לא שינה קולו ודבר כדרכו. וזהו שאמר הכתוב בא אחיך במרמה ותרגם אונקלוס בא אחוך בחוכמא, ולכאורה מרמה וחכמה הם שני עניינים, רק לפי הנ”ל הכל אחד דהמרמה הוא מה שלא עשה מרמה ודיבר כדרכו ולמרמה כזה לא יקרא מרמה רק חכמה שהבין כל זה שאין צריך לו לעשות מרמה רק ידבר כדרכו, ועשו נלכד ע”י ערמתו.

 

אכן בפירוש האור החיים הקדוש כאן כותב, שיצחק דחה שמיעת קול מלפני חוש ההרגש כי הקול יכול להשתנות, או לצד משמיע, או לצד שומע, מה שאין כן הרגשת שערות הידיים הוא סימן מובהק עיי”ש ולדבריו הוחלט אצל יצחק שהעומד לפניו הוא עשיו ולא יעקב ולכן ברכו.

 

[60] שהרי אמרה לו שכך קבלה ברוח הקדש, וכן איתא במדרש רבה פרשת תולדות (פרשה סז) על הפסוק “ויגד לרבקה”, מי הגיד לה ? ר’ חגי בשם ר’ יצחק אימהות נביאות היו ורבקה היתה מן האמהות.

 

[61] זה לשון הרמב”ם בספר המצוות [מצות עשה קעב] : “שצונו לשמוע לכל נביא מהנביאים, ולעשות כל מה שיצוה, ואפילו צוה בהפך מצוה, או כלל מצות מהמצות האלו, ובתנאי שיהיה זה לפי שעה, … הוא אמרו ית’ אליו תשמעון. ולשון ספרי אליו תשמעון אפילו אמר לך לעבור על אחת מאלו המצות האמורות בתורה לפי שעה שמע לו. והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים, והוא אמרו יתעלה, והאיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי, אנכי אדרוש מעמו. וכבר התבאר בסנהדרין (פט.) שלשה מיתתן בידי שמים, העובר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, והכובש את נבואתו”.

 

[62] וכן מצאנו בפרשת וירא שכאשר באו המלאכים אל ביתו של אברהם אבינו עליו השלום, ישבו ואכלו אצלו. וכאשר בשרו לאברהם על לידת יצחק צחקה שרה, וכנשאלה מדוע צחקה? ענתה שרה שהיא לא צחקה, : “ותכחש שרה לאמור לא צחקתי “. מיד כתוב ויקמו משם האנשים, ויש שהסבירו שכיון ששיקרה שרה אמנו באמירת לא צחקתי כבר לא יכלו המלאכים להתעכב שם עוד רגע אחד

 

[63] במסכת שבת (מט.) מסופר שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו. והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד רץ מפניו, ורץ אחריו. וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים. ומאי שנא כנפי יונה משאר עופות? משום דאמתיל כנסת ישראל ליונה, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף וגו’ מה יונה כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהן”.

 

בחידושי החתם סופר למסכת שבת שם תמה על מעשה זה, שכיון שהיה אלישע בטוח שיעשה לו נס, אם כן מדוע חלץ את התפילין מעל ראשו, אדרבא במסכת סוטה (כא.) מבואר שזכות המצוה מגינה על האדם רק כאשר הוא עסוק בה בפועל, אבל בשעה שאינו עוסק בה אין בכוח המצוה להגן עליו, אם כן צריך היה אלישע להשאיר את התפילין על ראשו, כדי שזכות המצוה תגן עליו ?

 

זאת עוד שואל החתם סופר זצ”ל, סיפור זה מובא בגמרא בסמוך להלכה שאמר רב הונא שתפילין צריכין גוף נקי, איזה שייכות יש למעשה זה של אלישע בעל הכנפים עם דינו של רב הונא שתפילין צריכין גוף נקי ?

 

ומבאר החתם סופר שם : “עיקר גוף נקי שלא יסיח שקר או לשון הרע, ומשום כך הוריד אלישע את התפילין מעל ראשו, שלא היה רוצה להסיח בהם שקר, ואם כן בשעת הורידם גם כן עוסק במצוה, ולהכי נעשה לו נס גדול עכ”ד.

 

ועדיין צריך להבין הלא מן הדין היה מותר לאלישע לשקר על אותו קסדור, לא רק שהיה מותר לו לשקר, הוא היה חייב לנהוג כן כדי להציל את נפשו, כיון שכן לא היה צריך אלישע לחלוץ את התפילין מעל ראשו, שהרי מותר לו לשקר ואין כאן סתירה להלכה של גוף נקי ?

 

לפי מה שנתבאר שהטעם שחלץ אלישע את התפילין מעל ראשו, לא היה זה מחמת האיסור שבדבר, אלא מחמת המאיסות שבו, השקר מלכלך את הגוף באופן כזה שאינו ראוי עוד שיהיו מונחות עליו התפילין הקדושות, לכן הביאה הגמרא את המעשה הזה בסמוך ממש להלכה של רב הונא שתפילין צריכין גוף נקי, כיון שממעשה זה  של אלישע בעל הכנפים שהקפיד לחלוץ את התפילין מעל ראשו משום שהוכרח לשקר, יש ראיה לדינו של רב הונא שתפילין צריכין גופו נקי.

 

[64] נערך מתוך העלון אספקלריא לפרשת משפטים תשפ”ב עמוד קטו

 

[65] בפרשת תולדות (פרק כז פסו’ מא – מו) מסופר, שאחר שיעקב הערים על יצחק ולקח את הברכות, שטם עשו את יעקב ואמר בלבו ,יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”, בנבואה נתגלה הדבר לרבקה : “ויוגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדל”, והיא מצוה את יעקב : “הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך, ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך, עד שוב אף אחיך ממך, ושכח את אשר עשית לו, ושלחתי ולקחתיך משם, למה אשכל גם שניכם יום אחד”.

 

[66] שם (פרק כח פסוק א – ב) : “ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו, ויצוהו ויאמר לו, לא תקח אשה מבנות כנען, קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך”.

[67] זה לשונו שם : דע, כי אדה”ר נתגלגל בג’ אבות, ולכן נקראים אבות, על שם האב הראשון שהוא אדה”ר. ונתבאר בספר התיקונין, בתיקון ס”ט וע’, כי נפשו של אדם נתגלגלה באברהם. ורוחו, ביצחק. ונשמתו, ביעקב. גם נתבאר בר”מ, בפרשת קדושים, כי אברהם תקן עון ע”ז. ויצחק תקון עון ש”ד. ויעקב, תקן עון ג”ע. גם נתבאר בספר התיקונין, כי כשירד יעקב למצרים, אז נכנסה בו נשמת אדה”ר”.

 

רמז לכך שיעקב אבינו היה תיקונו של אדם הראשון כותב רבי מרדכי הכהן מתלמידי תלמידיו של רבנו האריז”ל בפירושו שפתי כהן פרשת ויצא וישם שק במתניו, כאשר כותבים את המילה יעקב במילוי אותיות, יו”ד עי”ן קו”ף בי”ת, כל האותיות הנעלמות יוצרות ביחד גמטריא תיקון עיי”ש.

 

[68] עי’ זוהר הקדוש פרשת בראשית [דף נד עמוד ב] : “ואמר רבי יצחק מההיא שעתא דקטיל קין להבל אתפרש אדם מאתתיה תרין רוחין נוקבין הוו אתיין ומזדווגן עמיה ואוליד רוחין ושדין דשאטן בעלמא”. [וכן הוא פרשת פקודי [דף רלא עמוד ב] : “כיון דחזא אדם דאתקטיל הבל ואתתריך קין אמר מה אנא אוליד מכאן ולהלאה, אתפרש מאתתיה מאה ותלתין שנין, ורוחין נוקבי מסאבי הוו אתיין ומתחממן מניה והוה אוליד רוחין ושדין ואקרון נגעי בני אדם”].

[69] מאות שנים אחר הסיפור של לקיחת הברכות עדיין זכור אצל בני עשיו המעשה של לקיחת הברכות במרמה, כך מובא בתרגום על מגילת אסתר מפרש את הפסוק (פרק ג פסו’ ו) : “ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי”. והוה חוך קדמוי לאושטא ידוי למקטול ית מרדכי בלחודוהי, ארום חויאו ליה דמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן עשו אבא דאבוי דהמן ית בכורתא וית ברכתא, ויהודאי אינון עמא דמרדכי, ובעא המן לשיצאה ית כל יהודאי, די בכל מלכות אחשורוש עמא דמרדכי”.

[70] זה לשונו שם : “בני דע, כי רבקה גלגול חוה, ובעבורה נתקלל האדם שהוא יעקב, דשופרא דיעקבא מעין שופר דאדם, ועתה היו צריכין לתקן בשמיעה זאת לטובה, כמו ששמע אז לרעה, כמ”ש כי שמעת לקול אשתך, וזהו אך שמע בקולי, שהמיעוט הוא דהשתא הוה שמיעה לטוב, מכלל דתחלה לרעה”.

[71] בספר עץ הדעת טוב כותב שזה נרמז בפסוק “ויעתר יצחק לה’ נוכח אשתו כי עקרה היא”, ס”ת של המילים לה לנכח אשתו הם חוה, כי רבקה זו היא חוה עצמה אשתו הראשונה, ומה שתחלה נקראת חוה, על שם כי היא היתה אם כל חי, אדרבה עתה כי עקרה היא, ולכן הרבה מאד בתפלה ויעתר וכו’ ולא נשא אחרת” עכ”ל.

עוד מובא בספר ליקוטי תורה פרשת חיי שרה : “דע, כי רבקה רכבה על הגמלים, רמז לאותו נחש שארז”ל שהי’ כעין גמל, ובא סמאל ורכב עליו לפתות את חוה, והטיל בה זוהמה, עתה רכבה עליו, על דרך עני ורוכב על החמור, לאכפיא לי’ תחותיה” עכ”ל.

 

[72] בספר עץ הדעת טוב פרשת תולדות כותב רבנו האריז”ל, שאדם הראשון שמע לקול חוה אשתו כבן השומע עצת אמו לכן באה חוה בבחינת אמו של יעקב לתקן עון הקודם.

 

[73] ביתר ביאור בספר עץ הדעת טוב פרשת תולדות : “וזה שאמרו לו “עלי קללתך בני”, כלומר, בשבילי גרמתי לך הקללות ההם, ולכן באת עתה בגלגול בני ולא בעלי כדי לתקנך על ידי, ולכן אך שמע בקולי, כלומר אע”פ שאז שמעת לקולי וחטאת, ולא היה לך לשמוע אז בקולי, אך עתה לתקן הקלקול ההוא ראוי לך לשמוע בקולי, בעצה זו ותבא שמיעה זו שהיא לטובה, ותכפר על שמיעה זו הרעה”.

 

[74] בתחילת הפרשה (פרק כה פסוק כז) נקרא עשיו בתואר “איש שדה”, ובתרגום אונקלוס מתרגם “גבר נחש ירכן” ובספר תורת משה מסביר החתם סופר זצ”ל שהיה לעשו נחש על ירכו לרמז כי הוא מסטרא דנחש. והרוכב על הנחש הוא שרו של עשו עי”ש, וכן מובא בספר מגלה עמוקות ואתחנן [אופן מז], ועי’ עוד בדברי המהרש”א למסכת יומא (סז.) שעשו וזרעו שנקרא אדום ע”ש שהוא כח הטומאה של נחש הקדמוני.[וכן מובא בספר מגלה עמוקות ואתחנן [אופן מז], ועי’ עוד בדברי המהרש”א למסכת יומא (סז.) שעשו וזרעו שנקרא אדום ע”ש שהוא כח הטומאה של נחש הקדמוני.

 

[75] עי’ בפירוש האור החיים הקדוש לספר במדבר (פרק טז פסו’ א) שמסביר, שאחר שפגם אדם הראשון, באה נפש אברהם אבינו ונתלבנה באמצעות עשר ניסיונות, וכל הפסולת התנקזה בישמעאל, ונשמת יצחק יצאה יותר מבוררת, וגם נשמת יצחק התלבנה במעשה העקדה, ונתברר ממנה הפסולת ונתנקז הכל עשו, ויצאה נשמת יעקב בלא שום דופי, פירוש שלא היה בו פסולת כאדם קודם שחטא” עכ”ל.

 

[76] זה לשון הזוהר שם [תוספת כרך ב (שמות) דף רעו עמוד א] : “והוה שופריה ושרטוטין דיליה כגוונא דשרטוטין דאדם קדמאה”.

 

[77] זה לשון הרמב”ן בהקדמה לספר תורת האדם : “תולדת האדם לחיות לעולם, ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם”. וכן כותב בדרשות ר”י אבן שועיב לפרשת בראשית שהכוונה היתה לחיות לעולם ולהיות כמלאכים, וזה שנאמר “כי ביום אכלך ממנו מות תמות”, היינו שתהיה בן מות.

[78] הטעם שנפגמה דווקא האות וא”ו הוא משום שעל ידי חטא האכילה מעץ הדעת גרם אדם הראשון מיתה לכל העולם, כידוע שההורג את הנפש נידון למיתה בסייף, רבנו האריז”ל כותב שמיתת סייף היא כנגד האות ו’ שבשם הויה, [ד’ מיתות בי”ד סקילה שריפה הרג וחנק, הם כנגד ד’ אותיות הויה, האות וא”ו היא כנגד המיתה הנקראת הרג, [כן איתא בתיקוני הזוהר (תיקון סט) שלאחר שהרג קין את הבל ושב בתשובה, נתן לו הי”ת אות כדי שלא ינזק, : “וישם ה’ לקין אות”, האות שנתן לו הי”ת מובא בתיקוני הזוהר היא אות וא”ו : “שוי עליה אות ו’ לשזבא ליה”. על ידי זה נסתלקה ממנו הקללה שניתקלל להיות נד בארץ וישב בארץ נוד. וכן כותב מוהרצ”א מדינוב זצ”ל בספר בני יששכר (מאמרי חודש אדר מאמר ו אות יד) שהאות ו’ היא אות אות חיים עיי”ש.ה